רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָתֵי לִטְבֶרְיָה וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אַבָּא נִזִיל, דְּהָא אֲנַן חָמֵינָן דְּבַר נָשׁ חַד יִמְטֵי הַשְׁתָּא לְגַבָּן וּמִלִּין חַדְתִּין בְּפוּמֵיהּ וְאִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא הָא יְדַעְנָא דְּבְּכָל אֲתַר דְּמַר אָזִיל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁדֵּר לֵיהּ מַלְאָכִין טָסִין בְּגַדְפִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ. R. Simeon was once on his way to Tiberias in company with R. Abba. Said R. Simeon to him, ‘Let us proceed, for I foresee that a man will come up to us who has something new to say, some new expositions of the Torah. ‘Said R. Abba: ‘Verily I know that wherever you go the Holy One sends you winged angels to entertain you.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, סָלִיק רִבִּי שִׁמְעוֹן עֵינוֹי, וְחָמָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה רָהִיט וְאָזִיל. יָתְבוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אַבָּא. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַאן אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ יוּדָאי אֲנָא וּמִקַּפּוֹטְקִיָּא קָאֲתִינָא וְאֲנָא אָזִילְנָא אַטִיטְרֵיהּ דְּבַר יוֹחָאי דְּאִתְמַנּוּן חַבְרַיָא בְּמִלִּין יְדִיעָן וְשַׁדְּרוּנִי גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ אֵימָא בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַנְתְּ בַּר יוֹחָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא בַּר יוֹחָאי. When they had gone a little further, R. Simeon raised his eyes and saw a man running along. R. Simeon and R. Abba then sat down. When the man came up to them R. Simeon asked him, ‘Whence art thou?’ He said, ‘I am a Judean and am coming from Cappadocia, and I am on my way to the abode of the son of Yohai, to whom the companions sent me in order to communicate certain decisions to which they have come.’ R. Simeon said to him, ‘Speak, my son.’ The man asked, ‘Art thou the son of Yohai?’ ‘I am,’ was the reply.

אָמַר לֵיהּ הָא אוֹקִימְנָא דְּלָא יַפְסִיק בַּר נָשׁ בִּצְלוֹתֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין כּוֹתְלָא כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וְגו'. וּמַאן דְּצַלֵּי אָסִיר לְמֶעֱבַר אַרְבַּע אַמּוֹת סָמִיךְ לֵיהּ, וְאוּקְמוּהָ לְהַנֵּי אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל סְטַר בַּר לְקַמֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ דְּלָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְכוּ' וְאִתְמַנּוּן בְּכָל הַנֵּי מִילֵי. The man then said: ‘It is an established rule that a man whilst praying should not let anything interpose between himself and the wall, as it is written, “then Hezekiah turned his face to the wall” (Is. 38, 2); and it is further forbidden to pass within four cubits of the man who stands in prayer, and they have now laid down that this means on any side save directly in front of him. Further, that a man may not pray standing behind his teacher, etc. These are the decisions of the companions.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ט:י״ג) שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ. מַאי טַעְמָא שִׁמְעָה וְלָא שְׁמַע, בְּאֲתַר חַד כְּתִיב שְׁמַע יְיָ וְחָנִנִי וְגו', וּבְאֲתַר אָחֳרָא שִׁמְעָה. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר לְזִמְנִין שְׁמַע לִדְכוּרָא וּלְזִמְנִין שִׁמְעָה לְנוּקְבָא. שִׁמְעָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים י״ז:א׳) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגו'. שְׁמַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל׳:י״א) שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי. (משלי א) שְׁמַע בְּנִי. (דברים כ״ז:ט׳) הַסְכֵּת וּשְׁמַע. The man then discoursed on the verse: Hear my prayer, O Lord, and give ear unto my cry; keep not silence at my tears (Ps. 39, 13). ‘Why’, he asked, ‘is the word for “hear” in this place written shim’ah instead of the usual sh’ma’l The truth is that the form sh’ma’ is always addressed to the male aspect of the Deity, whereas the form shim’ah is addressed to the female aspect.

וְהָכָא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ, בְּגִין דְּהַאי (דאיהו) דַרְגָּא דִּמְקַבְּלָא כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּעַבְדָא מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה וְשַׁוֵּי לָהּ בְּרֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי עוֹלָמִים דִּכְתִיב, (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. וְעַל דָּא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ. Hence the term shim’ah is used because it is addressed to that grade which receives all the prayers of mankind, and, according to our tradition, weaves them into a crown which it puts on the head of the Zaddik, the life of the universe, referred to in the words, “Blessings upon the head of the Just One” (Prov. 10, 6).

תוּ הָא כְּתִיב הָכָא תְּלַת דַּרְגִּין, תְפִלָּה. שַׁוְעָה. דִּמְעָה. לָקֳבֵיל אִלֵּין תְּלַת אָחֳרָנִין. כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ. לְבָתַר תּוֹשָׁב. לְבָתַר כְּכָל אֲבוֹתָי עִקְרָא דְעַלְמָא. Further, there are in this passage three grades of supplication: prayer, cry, and tears, corresponding to the three grades mentioned in the verse, “For I am a stranger with thee, a sojourner, as all my fathers were” (Ps. 39, 13). First “a stranger”, then “a sojourner”, and last “as all my fathers”, who were the basis of the world.

תָּא חֲזֵי, צְלוֹתָא דְבַר נָשׁ מְעוֹמֶד, בְּגִין דִּתְרֵי צְלוֹתָא נִינְהוּ חַד מִיוֹשֶּׁב וְחַד מְעוֹמֶד, וְאִינוּן חַד לָקֳבֵיל תְּרֵין דַּרְגִּין תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. לְגַבֵּי יוֹם וָלַיְלָה וְכֹלָּא חַד. אוּף הָכָא תְּפִלָּה מִיוֹשֶּׁב לְגַבֵּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַתְקִין לָהּ כְּמָה (ד"א כמאן) דְאַתְקִין לְכַלָּה וְקָשִׁיט לָהּ לְאֲעָלָא לְחוּפָּה, הָכִי נָמֵי מְקַשְׁטִין לָהּ בְּרָזָא דִּרְתִיכָאָה וּמַשִּׁירְיָיהָא, יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ'. Observe that there are two categories of prayer, one to be said standing and the other sitting, although they form but one whole. There are also two phylacteries, one for the arm and one for the head, corresponding to day and night, the two again making one whole. The sitting prayer corresponds to the arm phylactery, which prepares and adorns it like a bride before entering under the bridal canopy. So the prayer is surrounded and escorted, mystically speaking, by the chariots and legions mentioned in the prayer, “Creator of ministering spirits…. And the Ophanim and holy Hayoth…”

וְעַל דָּא צְלוֹתָא מְיוּשָּׁב, כֵּיוָן דְעָאֳלַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה וְאִיהוּ אָתֵי לְקַבְּלָא לָהּ, כְּדֵין אֲנַן קָיְימִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּהָא כְּדֵין (דרגא) דְּכוּרָא אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָא, וּבְגִין כָּךְ לָא יַפְסִיק בֵּין גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה (וגאולה (שמות קנז א), ותפלה תרין דרגין אינון, רזא דצדיק וצדק יוס"ף ורח"ל). This prayer, therefore, is recited sitting, but when the prayer approaches the Supreme King and He is about to receive it, then we are to stand up before the most high King, for then the male is united with the female. Hence there must be no interruption between the redemption benediction at the end of the sitting prayer and the beginning of the standing prayer.

וּבְגִין דְּבַר נָשׁ קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה נָטַל אַרְבַּע אַמּוֹת לִצְלוֹתֵיהּ וְאוּקְמוּהָ דִּבְשִׁיעוּרָא (ד"א בשיעורא) דְסוּרְטָא דְּיוֹצֵר כֹּלָּא. וְכָל מַה דְּאָתֵי בְּסִטְרָא דִדְכוּרָא בָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיקַם בְקִיּוּמֵיהּ וְאִזְדַּקַּף (ס"א ויזדקף). כְּגַוְונָא דָא כַּד אִיהוּ כֹּרֵעַ, כֹּרֵעַ בְּבָרוּךְ, וְכַד אִיהוּ זָקִיף, זָקִיף בַּשֵּׁם, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁבָחָא דִדְכוּרָא עַל נוּקְבָא. Also, since one is standing before the Supreme King, he must on concluding step backwards four cubits, which has been explained to be a divine measure. Thus, whatever part of the prayer is symbolic of the male principle has to be recited standing. Similarly the supplicant bends his knee at the utterance of barukh (blessed be), and erects himself to his full height at the utterance of the Divine Name, to symbolise the superiority of the male over the female.

וְתָא חֲזֵי דְּהָא אוּקְמוּהָ לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְאִתְּמָר כְּמָה דִכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) אֶת יְיָ אֱלקֶיךָ תִּירָא. אֶת לְאַכְלָלָא דְּבָעֵי לְמִדְחַל מֵרַבֵּיהּ כְּמוֹרָא דִשְׁכִינְתָּא, וּדְחִילוּ דְתַלְמִיד, רַבֵּיהּ אִיהוּ. בְּגִין כָּךְ בְּשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא לָא יַשְׁוֵי הַהוּא מוֹרָא לְקַמֵּיהּ, (ד"א ל"ג לצלותא) אֶלָּא מוֹרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא מוֹרָא אָחֳרָא. Observe, further, that we have laid down that one should not while praying stand immediately behind his teacher. The reason is this. It is written: “Thou shalt fear the (eth) Lord thy God” (Deut. 6, 13). The particle eth here indicates that the teacher is associated with God as the object of fear. Hence during prayer a man should not be faced with that object of fear, so that he may be filled exclusively with the fear of the Holy One alone without any adjunct.

וְתָא חֲזֵי צְלוֹתָא דְמִנְחָה אַתְקִין לֵיהּ יִצְחָק. וַדַּאי כְּמָה דְאַתְקִין אַבְרָהָם צְלוֹתָא דְצַפְרָא לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְכֵן (ד"א כך) יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָּא דְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְמִנְחָה מְכִי נָטֵי שִׁמְשָׁא לְנַחֲתָא בְּדַרְגוֹי לִסְטַר מַעֲרָב. Isaac instituted afternoon prayer in the same way as Abraham instituted morning prayer. Each of them instituted the prayer corresponding with the grade to which he was attached. Hence the time for the afternoon prayer begins with the sun’s decline towards the west,

דְּהָא עַד לָא נָטָה שִׁמְשָׁא לְצַד מַעֲרָב אִקְרֵי יוֹם מִצַּפְרָא עַד הַהוּא זִמְנָא דִּכְתִיב, (תהלים כב) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִי תֵימָא עַד חֲשֵׁכָה, תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי נָא לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. כִּי פָנָה הַיּוֹם לָקֳבֵל צְלוֹתָא דְצַפְרָא דִּכְתִיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, דְּהָא כְּדֵין שִׁמְשָׁא אִיהוּ לִסְטַר מִזְרָח, כֵּיוָן דְּנָטָה שִׁמְשָׁא וְנָחֲתָא לִסְטַר מַעֲרָב, הָא כְּדֵין אִיהוּ זְמַן צְלוֹתָא דְמִנְחָה וּכְבָר פָּנָה הַיּוֹם וְאָתוּ צִלְלֵי עָרֶב וְאִתְעַר דִּינָא קַשְׁיָא בְּעָלְמָא. inasmuch as the period preceding that time, from the dawn onward, is termed day, as in the passage, “the mercy of God endureth the whole day” (Ps. 52, 3). Nor can it be said that “the whole day” lasts until darkness sets in, since it is written, “Woe unto us, for the day hath departed, for the shadows of the evening are stretched out” (Jer. 6, 4). This shows that the term “day” is limited to the time for receiving the morning prayer, of which it is written, “the mercy of God endureth the whole day”, for at that time the sun is still on the east side. As soon as the sun declines in its passage towards the west, the time of the afternoon prayer sets in, as the day has already departed, and has given place to the shadows of the evening, when the quality of rigour asserts itself.

וּפָנָה הַיּוֹם דְּאִיהוּ דַרְגָּא דְּחֶסֶ"ד, וְנָטוּ צִלְלֵי עָרֶב דְּאִינוּן דַּרְגָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וּכְדֵין אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְאִתּוֹקַד הֵיכָלָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן דִּיהֵא בַר נָשׁ זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה דְּאִיהוּ זִמְנָא דְדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא. “The day has departed”, that is, the period when the grade of mercy (hesed) prevails, and “the shadows of the evening are stretched out”, at what time there rages the grade of rigour, that very hour when the Sanctuary was destroyed and the Temple burnt down. For this reason tradition teaches us that a man should be careful not to miss the afternoon prayer, as then is the time when the world is under the aegis of rigour.

יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּהָא אִיהוּ אַתְקִין לָהּ וְזָן לָהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וַדַּאי וא"ו אַתְקִין לְה"א, וְה"א אִתְּזָנַת מִן וא"ו דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלָל. Jacob instituted evening prayer (‘arbith), thereby causing the letter Vau (symbolic of Jacob) to supplement the letter He (symbolic of Isaac), which is nourished by the Van, having no light of its own.

וּבְגִין כָּךְ תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת דְּהָא אִתְכְּלִילַת בִּצְלוֹתָא דְיוֹמָא בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא, וְהַשְׁתָּא לָאו זִמְנָא אִיהוּ. וְאוֹקִימְנָא לָהּ דְּהָא לָא אִתְגַּלְיָא נְהוֹרָא דִּימָמָא דְּיַנְהִיר לָהּ, וְאִיהִי שָׁלְטָא בַּחֲשׁוֹכָא עַד זִמְנָא דְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּאִשְׁתַּעְשַׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּכְדֵין אִיהוּ זִמְנָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בַּר נָשׁ (ס"א ולמלעי) בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְאִתְּמָר. For that reason the evening prayer is optional, inasmuch as it is a continuation of the day prayer, having for its aim to illumine the obscurity of the night. That obscurity prevails until midnight, at which hour the Holy One disports Himself with the righteous in the Garden of Eden. Hence it is an opportune time for a man to busy himself in the study of the Torah, as already explained elsewhere.

תָּא חֲזֵי, דָּוִד אֲתָא וְאָמַר אִלֵּין תְּלַת זִמְנִין דִּצְלוֹתֵי דִּכְתִיב, (תהילים נ״ה:י״ח) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם הָא תְּלָתָא, וְאִיהוּ לָא צַלֵּי אֶלָּא תְּרֵי מִנַּיְיהוּ, דִּכְתִיב אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה, וְלָא יַתִּיר. דָּא לִצְלוֹתָא דְצַפְרָא וְדָא לִצְלוֹתָא דְמִנְחָה, בְּגִין כָּךְ אָשִׂיחָה וְאֶהמֶה דַיְיקָא. בְּצַפְרָא דְּאִיהוּ שַׁעְתָּא דְּחֶסֶד סַגֵּי לֵיהּ בְּחֶסֶד בְּאָשִׂיחָה, וּבְמִנְחָה דְּהוּא שַׁעְתָּא דְדִינָא קַשְׁיָא בָּעֵי הֲמָיָיה וּבְגִין כָּךְ וְאֶהמֶה. וּלְבָתַר כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא הֲוָה קָם בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן כְּדְקָא יָאוֹת דִּכְתִיב, (תהלים ס"ב) וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וְהָא אִתְּמָר. Observe that David in his psalms made allusion to the three periods of prayer, in the words, “Evening, and morning, and at noonday, do I meditate, and moan” (Ps. 55, 18). Here we have allusion to three periods, although David himself observed only two prayers, one alluded to in “do I meditate” and the second in “and moan”. The first is the prayer of the morning, the period of mercy; hence “meditating” suffices. The second is the prayer of the afternoon, the period of rigour; hence, “and I do moan”. At midnight David arose to chant songs and hymns, as it is written, “and in the night his song is with me” (Ps. 42, 9).’

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאֲזְלוּ. אֲזַל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ עַד טְבֶרְיָה. עַד דְּהֲווּ אָזְלוּ, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי, תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְנוּם רַבָּנָן דְּאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, בְּגִין דְּאַשְׁכְּחָן תְּרֵי דִּכְתִיב, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְאִינוּן מִתְקָרְבִין בְּהַנֵּי תְּרֵי זִמְנֵי דְיוֹמָא דְּאִינוּן זִמְנִין לִצְלוֹתָא. R. Simeon then rose up and they proceeded on their way, the stranger accompanying them as far as Tiberias. On the way R. Simeon said: ‘Observe that the members of the Great Synod¹A body which, according to Rabbinic tradition, regulated the affairs of the Jewish community during the lifetime of Ezra and for some time afterwards. instituted the prayers in correspondence to the fixed daily offerings, of which there were two, as it is written, “the one lamb shalt thou offer in the morning, and the other lamb shalt thou offer between the two evenings” (Num. 28, 4), that is, at the two periods which coincide with the periods of prayer.’

אָמַר הַהוּא גַבְרָא הָא בְּקַדְמִיתָא אָבוֹת תִּקְנוּם לְהַנִּי צְלוֹתֵי, וּמַה דְּאַתְקִינוּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק הוּא עִקְרָא, וּמַה דְּאַתְקִין יַעֲקֹב דְּאִיהוּ שְׁבָחָא דְּאֲבָהָן אַמַּאי אִיהוּ רְשׁוּת וְלָא עִקְּרָא כְּהַנֵּי. Said the stranger: ‘Since originally it was the patriarchs who instituted the prayers, why should those instituted by Abraham and Isaac be of primary importance, while the one instituted by Jacob, who was the cream of the patriarchs, be only voluntary?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן הָא (רכט ב) אִתְּמָר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, הַנִּי תְּרֵי זִמְנֵי דִּתְרֵי צְלוֹתֵי לָאו אִינוּן אֶלָּא לְחַבְּרָא לְיַעֲקֹב בְּעַדְבֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא אֲנַן לָא צְרִיכִין יַתִּיר, דְּכֵיוָן דְּאִתְיְהִיבַת אִתְּתָא בֵּין תְּרֵין דְּרוֹעִין וְאִתְחַבָּרַת בְּגוּפָא לָא אִצְטְרִיךְ יַתִּיר, וְעַל דָּא אֲנַן בָּעִינָן לְאִתְעָרָא תְּרֵין דְּרוֹעִין בְּגִין דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהִי בֵּינַיְיהוּ, גּוּפָא וְאִתְּתָא מִלַּיְיהוּ בִּלְחִישׁוּ דְּלָא לְאַדְכָּרָא. R. Simeon replied: ‘The reason, as has been affirmed, is as follows: The two periods of the two earlier prayers have for their object only to unite Jacob to his heritage, but once this has been effected we need nothing further: as soon as the Woman is placed between the two arms and is joined to the Body, nothing more is needed. The two prayers are thus the two arms between which Jacob is united to the body, that is, to heaven,

וּבְגִין כָּךְ יַעֲקֹב מְשַׁמֵּשׁ בַּמָּרוֹם תָּנִינָן. מַאי בַּמָּרוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ב:ט׳) וְאַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם יְיָ. וְכֹלָּא אִיהוּ רָזָא לְיָדְעֵי מִדִּין. אָתוּ רִבִּי אַבָּא וְהַהוּא יוּדָאי וּנְשָׁקוּ יְדוֹי. אָמַר רִבִּי אַבָּא עַד יוֹמָא דֵין לָא קָאִימְנָא בְּמִלָּה דָא בַּר הַשְׁתָּא. זַכָּאָה חוּלָקִי דְּזָכִינָא לְמִשְׁמַע לֵיהּ: in accordance with the verse, “but thou, O Lord, art on high for evermore” (Ps. 92, 9). All this contains deep mysteries known only to the initiated.’ R. Abba and the Judean then approached R. Simeon and kissed his hand, after which R. Abba remarked: ‘Until this day I always found here a difficulty, but now happy is my portion that I have been privileged to solve it!’

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָתֵי לִטְבֶרְיָה וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אַבָּא נִזִיל, דְּהָא אֲנַן חָמֵינָן דְּבַר נָשׁ חַד יִמְטֵי הַשְׁתָּא לְגַבָּן וּמִלִּין חַדְתִּין בְּפוּמֵיהּ וְאִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא הָא יְדַעְנָא דְּבְּכָל אֲתַר דְּמַר אָזִיל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁדֵּר לֵיהּ מַלְאָכִין טָסִין בְּגַדְפִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ. R. Simeon was once on his way to Tiberias in company with R. Abba. Said R. Simeon to him, ‘Let us proceed, for I foresee that a man will come up to us who has something new to say, some new expositions of the Torah. ‘Said R. Abba: ‘Verily I know that wherever you go the Holy One sends you winged angels to entertain you.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, סָלִיק רִבִּי שִׁמְעוֹן עֵינוֹי, וְחָמָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה רָהִיט וְאָזִיל. יָתְבוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אַבָּא. כַּד מָטָא גַּבַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן מַאן אַנְתְּ. אָמַר לֵיהּ יוּדָאי אֲנָא וּמִקַּפּוֹטְקִיָּא קָאֲתִינָא וְאֲנָא אָזִילְנָא אַטִיטְרֵיהּ דְּבַר יוֹחָאי דְּאִתְמַנּוּן חַבְרַיָא בְּמִלִּין יְדִיעָן וְשַׁדְּרוּנִי גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ אֵימָא בְּרִי. אָמַר לֵיהּ אַנְתְּ בַּר יוֹחָאי. אָמַר לֵיהּ אֲנָא בַּר יוֹחָאי. When they had gone a little further, R. Simeon raised his eyes and saw a man running along. R. Simeon and R. Abba then sat down. When the man came up to them R. Simeon asked him, ‘Whence art thou?’ He said, ‘I am a Judean and am coming from Cappadocia, and I am on my way to the abode of the son of Yohai, to whom the companions sent me in order to communicate certain decisions to which they have come.’ R. Simeon said to him, ‘Speak, my son.’ The man asked, ‘Art thou the son of Yohai?’ ‘I am,’ was the reply.

אָמַר לֵיהּ הָא אוֹקִימְנָא דְּלָא יַפְסִיק בַּר נָשׁ בִּצְלוֹתֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין כּוֹתְלָא כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו ל״ח:ב׳) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וְגו'. וּמַאן דְּצַלֵּי אָסִיר לְמֶעֱבַר אַרְבַּע אַמּוֹת סָמִיךְ לֵיהּ, וְאוּקְמוּהָ לְהַנֵּי אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל סְטַר בַּר לְקַמֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ דְּלָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְכוּ' וְאִתְמַנּוּן בְּכָל הַנֵּי מִילֵי. The man then said: ‘It is an established rule that a man whilst praying should not let anything interpose between himself and the wall, as it is written, “then Hezekiah turned his face to the wall” (Is. 38, 2); and it is further forbidden to pass within four cubits of the man who stands in prayer, and they have now laid down that this means on any side save directly in front of him. Further, that a man may not pray standing behind his teacher, etc. These are the decisions of the companions.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ל״ט:י״ג) שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ. מַאי טַעְמָא שִׁמְעָה וְלָא שְׁמַע, בְּאֲתַר חַד כְּתִיב שְׁמַע יְיָ וְחָנִנִי וְגו', וּבְאֲתַר אָחֳרָא שִׁמְעָה. אֶלָּא בְּכָל אֲתַר לְזִמְנִין שְׁמַע לִדְכוּרָא וּלְזִמְנִין שִׁמְעָה לְנוּקְבָא. שִׁמְעָה כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים י״ז:א׳) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגו'. שְׁמַע כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל׳:י״א) שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי. (משלי א) שְׁמַע בְּנִי. (דברים כ״ז:ט׳) הַסְכֵּת וּשְׁמַע. The man then discoursed on the verse: Hear my prayer, O Lord, and give ear unto my cry; keep not silence at my tears (Ps. 39, 13). ‘Why’, he asked, ‘is the word for “hear” in this place written shim’ah instead of the usual sh’ma’l The truth is that the form sh’ma’ is always addressed to the male aspect of the Deity, whereas the form shim’ah is addressed to the female aspect.

וְהָכָא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ, בְּגִין דְּהַאי (דאיהו) דַרְגָּא דִּמְקַבְּלָא כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּעַבְדָא מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה וְשַׁוֵּי לָהּ בְּרֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי עוֹלָמִים דִּכְתִיב, (משלי י׳:ו׳) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק. וְעַל דָּא שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ. Hence the term shim’ah is used because it is addressed to that grade which receives all the prayers of mankind, and, according to our tradition, weaves them into a crown which it puts on the head of the Zaddik, the life of the universe, referred to in the words, “Blessings upon the head of the Just One” (Prov. 10, 6).

שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי יְיָ דָּא צְלוֹתָא דִי בְלַחַשׁ. וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה דָּא צְלוֹתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ קָלֵיהּ בְּעַקְתֵיהּ כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ב׳:כ״ג) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים. וּמַהוּ שַׁוְעָתָם, אֶלָּא דְּבִצְלוֹתֵיהּ אָרִים קָלֵיהּ וְזָקִיף עֵינוֹי לְעֵילָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ב:ה׳) וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר. וּצְלוֹתָא דָא מְתַבַּר תַּרְעִין וְדָפִיק (ס"אודחיק) לוֹן לְאֲעָלָא צְלוֹתֵיהּ. אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחרָשׁ דָּא, אָעִיל קַמֵּי מַלְכָּא וְלֵית תַּרְעָא דְּקָאִים קַמֵּיהּ, וּלְעוֹלָם לָא אַהֲדָרוּ דִּמְעִין בְּרֵיקַנְיָא. Further, the words “Hear, O Lord, my prayer” allude to silent prayer, whereas the succeeding words “and give ear unto my cry” refer to prayer which a man cries aloud in his anguish, as we read, “and their cry came up to God” (Ex. 2, 23). (The term shav’atham (their cry) indicates the raising of the voice and the raising of the eyes towards heaven; it is akin to the term sho’a (turning) in the passage “and turning (v’sho’a) to the mount” (Is. 22, 5).) Such a prayer breaks through all gates and ascends to heaven. “Keep not silence at my tears”: prayerful tears ascend before the King, no gate can withstand them, and they are never turned away empty.

תוּ הָא כְּתִיב הָכָא תְּלַת דַּרְגִּין, תְפִלָּה. שַׁוְעָה. דִּמְעָה. לָקֳבֵיל אִלֵּין תְּלַת אָחֳרָנִין. כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ. לְבָתַר תּוֹשָׁב. לְבָתַר כְּכָל אֲבוֹתָי עִקְרָא דְעַלְמָא. Further, there are in this passage three grades of supplication: prayer, cry, and tears, corresponding to the three grades mentioned in the verse, “For I am a stranger with thee, a sojourner, as all my fathers were” (Ps. 39, 13). First “a stranger”, then “a sojourner”, and last “as all my fathers”, who were the basis of the world.

תָּא חֲזֵי, צְלוֹתָא דְבַר נָשׁ מְעוֹמֶד, בְּגִין דִּתְרֵי צְלוֹתָא נִינְהוּ חַד מִיוֹשֶּׁב וְחַד מְעוֹמֶד, וְאִינוּן חַד לָקֳבֵיל תְּרֵין דַּרְגִּין תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. לְגַבֵּי יוֹם וָלַיְלָה וְכֹלָּא חַד. אוּף הָכָא תְּפִלָּה מִיוֹשֶּׁב לְגַבֵּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַתְקִין לָהּ כְּמָה (ד"א כמאן) דְאַתְקִין לְכַלָּה וְקָשִׁיט לָהּ לְאֲעָלָא לְחוּפָּה, הָכִי נָמֵי מְקַשְׁטִין לָהּ בְּרָזָא דִּרְתִיכָאָה וּמַשִּׁירְיָיהָא, יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ'. Observe that there are two categories of prayer, one to be said standing and the other sitting, although they form but one whole. There are also two phylacteries, one for the arm and one for the head, corresponding to day and night, the two again making one whole. The sitting prayer corresponds to the arm phylactery, which prepares and adorns it like a bride before entering under the bridal canopy. So the prayer is surrounded and escorted, mystically speaking, by the chariots and legions mentioned in the prayer, “Creator of ministering spirits…. And the Ophanim and holy Hayoth…”

וְעַל דָּא צְלוֹתָא מְיוּשָּׁב, כֵּיוָן דְעָאֳלַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה וְאִיהוּ אָתֵי לְקַבְּלָא לָהּ, כְּדֵין אֲנַן קָיְימִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, דְּהָא כְּדֵין (דרגא) דְּכוּרָא אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָא, וּבְגִין כָּךְ לָא יַפְסִיק בֵּין גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה (וגאולה (שמות קנז א), ותפלה תרין דרגין אינון, רזא דצדיק וצדק יוס"ף ורח"ל). This prayer, therefore, is recited sitting, but when the prayer approaches the Supreme King and He is about to receive it, then we are to stand up before the most high King, for then the male is united with the female. Hence there must be no interruption between the redemption benediction at the end of the sitting prayer and the beginning of the standing prayer.

וּבְגִין דְּבַר נָשׁ קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה נָטַל אַרְבַּע אַמּוֹת לִצְלוֹתֵיהּ וְאוּקְמוּהָ דִּבְשִׁיעוּרָא (ד"א בשיעורא) דְסוּרְטָא דְּיוֹצֵר כֹּלָּא. וְכָל מַה דְּאָתֵי בְּסִטְרָא דִדְכוּרָא בָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיקַם בְקִיּוּמֵיהּ וְאִזְדַּקַּף (ס"א ויזדקף). כְּגַוְונָא דָא כַּד אִיהוּ כֹּרֵעַ, כֹּרֵעַ בְּבָרוּךְ, וְכַד אִיהוּ זָקִיף, זָקִיף בַּשֵּׁם, בְּגִין לְאַחֲזָאָה שְׁבָחָא דִדְכוּרָא עַל נוּקְבָא. Also, since one is standing before the Supreme King, he must on concluding step backwards four cubits, which has been explained to be a divine measure. Thus, whatever part of the prayer is symbolic of the male principle has to be recited standing. Similarly the supplicant bends his knee at the utterance of barukh (blessed be), and erects himself to his full height at the utterance of the Divine Name, to symbolise the superiority of the male over the female.

וְתָא חֲזֵי דְּהָא אוּקְמוּהָ לָא יִצְלֵי בַּר נָשׁ אֲחוֹרֵי רַבֵּיהּ וְאִתְּמָר כְּמָה דִכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) אֶת יְיָ אֱלקֶיךָ תִּירָא. אֶת לְאַכְלָלָא דְּבָעֵי לְמִדְחַל מֵרַבֵּיהּ כְּמוֹרָא דִשְׁכִינְתָּא, וּדְחִילוּ דְתַלְמִיד, רַבֵּיהּ אִיהוּ. בְּגִין כָּךְ בְּשַׁעְתָּא דִצְלוֹתָא לָא יַשְׁוֵי הַהוּא מוֹרָא לְקַמֵּיהּ, (ד"א ל"ג לצלותא) אֶלָּא מוֹרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי וְלָא מוֹרָא אָחֳרָא. Observe, further, that we have laid down that one should not while praying stand immediately behind his teacher. The reason is this. It is written: “Thou shalt fear the (eth) Lord thy God” (Deut. 6, 13). The particle eth here indicates that the teacher is associated with God as the object of fear. Hence during prayer a man should not be faced with that object of fear, so that he may be filled exclusively with the fear of the Holy One alone without any adjunct.

וְתָא חֲזֵי צְלוֹתָא דְמִנְחָה אַתְקִין לֵיהּ יִצְחָק. וַדַּאי כְּמָה דְאַתְקִין אַבְרָהָם צְלוֹתָא דְצַפְרָא לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָא דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְכֵן (ד"א כך) יִצְחָק אַתְקִין צְלוֹתָא דְמִנְחָה לָקֳבֵל הַהוּא דַרְגָּא דְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ. וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְמִנְחָה מְכִי נָטֵי שִׁמְשָׁא לְנַחֲתָא בְּדַרְגוֹי לִסְטַר מַעֲרָב. Isaac instituted afternoon prayer in the same way as Abraham instituted morning prayer. Each of them instituted the prayer corresponding with the grade to which he was attached. Hence the time for the afternoon prayer begins with the sun’s decline towards the west,

דְּהָא עַד לָא נָטָה שִׁמְשָׁא לְצַד מַעֲרָב אִקְרֵי יוֹם מִצַּפְרָא עַד הַהוּא זִמְנָא דִּכְתִיב, (תהלים כב) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִי תֵימָא עַד חֲשֵׁכָה, תָּא חֲזֵי, דִּכְתִיב (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי נָא לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. כִּי פָנָה הַיּוֹם לָקֳבֵל צְלוֹתָא דְצַפְרָא דִּכְתִיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, דְּהָא כְּדֵין שִׁמְשָׁא אִיהוּ לִסְטַר מִזְרָח, כֵּיוָן דְּנָטָה שִׁמְשָׁא וְנָחֲתָא לִסְטַר מַעֲרָב, הָא כְּדֵין אִיהוּ זְמַן צְלוֹתָא דְמִנְחָה וּכְבָר פָּנָה הַיּוֹם וְאָתוּ צִלְלֵי עָרֶב וְאִתְעַר דִּינָא קַשְׁיָא בְּעָלְמָא. inasmuch as the period preceding that time, from the dawn onward, is termed day, as in the passage, “the mercy of God endureth the whole day” (Ps. 52, 3). Nor can it be said that “the whole day” lasts until darkness sets in, since it is written, “Woe unto us, for the day hath departed, for the shadows of the evening are stretched out” (Jer. 6, 4). This shows that the term “day” is limited to the time for receiving the morning prayer, of which it is written, “the mercy of God endureth the whole day”, for at that time the sun is still on the east side. As soon as the sun declines in its passage towards the west, the time of the afternoon prayer sets in, as the day has already departed, and has given place to the shadows of the evening, when the quality of rigour asserts itself.

וּפָנָה הַיּוֹם דְּאִיהוּ דַרְגָּא דְּחֶסֶ"ד, וְנָטוּ צִלְלֵי עָרֶב דְּאִינוּן דַּרְגָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וּכְדֵין אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְאִתּוֹקַד הֵיכָלָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן דִּיהֵא בַר נָשׁ זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְמִנְחָה דְּאִיהוּ זִמְנָא דְדִינָא קַשְׁיָא שַׁרְיָיא בְּעָלְמָא. “The day has departed”, that is, the period when the grade of mercy (hesed) prevails, and “the shadows of the evening are stretched out”, at what time there rages the grade of rigour, that very hour when the Sanctuary was destroyed and the Temple burnt down. For this reason tradition teaches us that a man should be careful not to miss the afternoon prayer, as then is the time when the world is under the aegis of rigour.

יַעֲקֹב אַתְקִין צְלוֹתָא דְעַרְבִית דְּהָא אִיהוּ אַתְקִין לָהּ וְזָן לָהּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, וַדַּאי וא"ו אַתְקִין לְה"א, וְה"א אִתְּזָנַת מִן וא"ו דְּלֵית לָהּ נְהוֹרָא מִגַּרְמָהּ כְּלָל. Jacob instituted evening prayer (‘arbith), thereby causing the letter Vau (symbolic of Jacob) to supplement the letter He (symbolic of Isaac), which is nourished by the Van, having no light of its own.

וּבְגִין כָּךְ תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת דְּהָא אִתְכְּלִילַת בִּצְלוֹתָא דְיוֹמָא בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא, וְהַשְׁתָּא לָאו זִמְנָא אִיהוּ. וְאוֹקִימְנָא לָהּ דְּהָא לָא אִתְגַּלְיָא נְהוֹרָא דִּימָמָא דְּיַנְהִיר לָהּ, וְאִיהִי שָׁלְטָא בַּחֲשׁוֹכָא עַד זִמְנָא דְּפַלְגוּת לֵילְיָא דְּאִשְׁתַּעְשַׁע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וּכְדֵין אִיהוּ זִמְנָא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בַּר נָשׁ (ס"א ולמלעי) בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְאִתְּמָר. For that reason the evening prayer is optional, inasmuch as it is a continuation of the day prayer, having for its aim to illumine the obscurity of the night. That obscurity prevails until midnight, at which hour the Holy One disports Himself with the righteous in the Garden of Eden. Hence it is an opportune time for a man to busy himself in the study of the Torah, as already explained elsewhere.