וְאֵלֶּה (בראשית כח) תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וגו'. פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. תָּא חֲזִי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עַלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָא לֵיהּ, וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעַלְמָא הֲוה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוּמָן. R. Hiya once discoursed on the text: Who can express the mighty acts of the Lord, or make all his praise to be heard? (Ps. 106, 2). ‘When God’, he said, ‘resolved to create the world, He used the Torah as the plan both of the whole and the parts. Hence Scripture says: “Then I was by him as a nursling, and I was daily all delight” (Prov. 8, 30), where the word ‘amon (nursling) may also be read ‘oman (architect, designer).

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ. When God was about to create man the Torah remonstrated, saying: “Should man be created and then sin and be brought to trial before Thee, the work of Thy hand will be in vain, for he will not be able to endure Thy judgement.” Whereto God replied: “I had already fashioned repentance before creating the world.” When God created the world, He said to it: “O world, world! Thou and thy order are founded only upon the Torah, and therefore I have created man in thee that he may apply himself to its study; otherwise I will turn thee into chaos again.” Hence Scripture says: “I have made the earth and created man upon it” (Is. 45, 12). The Torah in truth continually calls to the sons of men to devote themselves to its study, but none gives ear.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ קִיֵּים עַלְמָא, וְקִיֵּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין, וְכֻלְּהוּ קָיְימִין דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין מִתְתַּקְנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא, כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְנָן כֻּלְּהוּ, הָא גוּפָא מַמָּשׁ. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שַׁיְיפִין וּפִרְקִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ. Yet whoever labours in the Torah upholds the world, and enables each part to perform its function. For there is not a member in the human body but has its counterpart in the world as a whole. For as man’s body consists of members and parts of various ranks all acting and reacting upon each other so as to form one organism, so does the world at large consist of a hierarchy of created things, which when they properly act and react upon each other together form literally one organic body. Thus the whole is organised on the scheme of the Torah, which also consists of sections and divisions which fit into one another and, when properly arranged together, form one organic body. This reflection led David to exclaim: “How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures” (Ps. 104, 24).

תָּא חֲזֵי אֲתָא שְׁלמֹה וּבָעָא לְמֵיקַם עַל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעַל דִּקְדּוּקֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יָכִיל, אָמַר (קהלת ז׳:כ״ג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. דָּוִד אָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בִּשְׁלמֹה (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְהָא אוּקְמוּהָ. דְּחֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים הֲווּ בְּכָל מָשָׁל וּמָשָׁל דְּהֲוָה אָמַר. וּמַה שְּׁלמֹה דְּאִיהוּ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ הֲווּ בְּמִלּוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּקָאֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבְּכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית בָּהּ כַּמָּה מְשָׁלִים, כַּמָּה שִׁירִין, כַּמָּה תּוּשְׁבְּחָן, כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין, כַּמָּה חָכְמָאן וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ. Solomon thought to penetrate to the innermost meanings of the Torah, but it baffled him and he exclaimed: “I said, I will get wisdom, but it was far from me” (Eccl. 7, 23). David said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18). We read of Solomon that he “spoke three thousand proverbs; and his songs were a thousand and five” (I Kings 5, 12), and tradition explains this to mean that each of his proverbs admitted of a thousand and five interpretations. Now if this could be said of the words of mere flesh and blood like Solomon, must we not perforce believe that each of the words of the Torah spoken by the Holy One, blessed be He, contains proverbs, songs, and hymns innumerable, sublime mysteries, and truths of Divine Wisdom? Hence: “Who can express the mighty acts of the Lord?”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (בראשית כ״ה:י״ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר נְשִׂיאִין, לְבָתַר אָמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּכֵיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל דְּאוֹלִיד תְּרִיסַר נְשִׂיאִין, וְיִצְחָק אוֹלִיד תְּרֵין בְּנִין, דְּדָא אִסְתַּלַּק וְדָא לָא אִסְתַּלַּק. עַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, דָּא יִצְחָק, וְיִצְחָק אַפִּיק לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהֲוָה אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דְּאוֹלִיד תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. אֲבָל יִצְחָק לְעֵילָא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה (ס"א וישמעאל) וְעֵשָׂו לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דָּא יַעֲקֹב כַּד אִתְדָּבַּק שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא כַּמָּה כֹּכְבַיָא נְהִירִין מִנַּיְיהוּ. We derive also another lesson from this verse. It is written “And these are the generations of Isaac” (Gen. 25, 19), and a few verses before (Ibid. 12) the text says, “And these are the generations of Ishmael”, and goes on to enumerate twelve princes. Seeing that Isaac had only two sons, we might think that in this respect Ishmael was superior to him. But in truth it is just in allusion to Isaac that Scripture exclaims: “Who can express the mighty acts of the Lord?” the term “mighty acts” being an allusion to Isaac. For Isaac begat Jacob, who in his own self excelled them all, and who further begat twelve tribes, through whom all both above and below were firmly established. Isaac was invested with the sanctity of the supernal world, whereas Ishmael was of the lower world. Hence it says: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” the latter clause alluding to Jacob, as much as to say: “When the sun joins the moon innumerable stars are thereby illumined.”

(בראשית כ״ה:י״ט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא דְּעַד הָכָא לָא כְּתִיב בֶּן אַבְרָהָם וְהַשְׁתָּא אָמַר, אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, הַשְׁתָּא דְמִית אַבְרָהָם דִּיוּקְנֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק הֲוָה אָמַר דָּא אַבְרָהָם וַדַּאי, וְהֲוָה סָהִיד וְאָמַר (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC, ABRAHAM’S SON. ‘Why’, asked R. Jose, ‘should Isaac be referred to just here, and here only, as “Abraham’s son”? The reason is that with the death of Abraham Isaac assumed the image of his father, so that anyone looking at him could say “This is surely Abraham”, and thus would be convinced that “Abraham begat Isaac”.’

רַבִּי יִצְחָק קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבִּי יְהוּדָה קָם בְּקֵסָרוֹי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵיקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי רַבִּי יִצְחָק, וְאִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא. אֲזַל עִמֵּיהּ חִזְקִיָּה בְּרִיהּ דְּהֲוָה רַבְיָא. כַּד קָרִיב אַבָּבָא, שָׁמַע לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק דְּהֲוָה אָמַר, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, מַאי שְׁנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ לְיִצְחָק, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא בְּרַכֵיהּ. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּלָא יִתְבָּרֵךְ עֵשָׂו, וְעַל דָּא סְלִיקוּ אִינוּן בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוּקְמוּהָ. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי, מַאי לַחַי רֹאִי, אֶלָּא דְּאִתְחַבַּר בָהּ בִּשְׁכִינְתָּא, בֵּירָא דְּמַלְאָךְ קַיָימָא אִתְחֲזֵי עֲלָהּ, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּבְגִין כָּךְ בֵּרַכֵיהּ. R. Isaac rose from his bed one night to study the Torah. R. Judah, who happened then to be in Caesarea, said to himself at the same time: ‘I will go and join R. Isaac in the study of the Torah.’ He accordingly set out along with his youthful son Hizkiah. As he was nearing R. Isaac’s threshold he overheard him expound the verse: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son; and Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (Gen. 25, 11). ‘The connection between the two parts of this verse’, he said, ‘is obscure, but may be explained as follows. It was necessary that God should bless Isaac, because Abraham had not blessed him, and the reason why Abraham had not blessed him was to prevent that blessing being transmitted to Esau. Hence the task of blessing fell, so to speak, to the Almighty. The text thus continues: “And Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (lit. the well of the living and seeing one), that is, as the Aramaic paraphrase has it, “the well where appeared the Angel of the Covenant”, to wit, the Shekinah, to which Isaac became attached, thereby drawing upon himself the blessing of the Almighty.’

אַדְהָכִי, בָּטַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבָּבָא וְעָאל, וְאִתְחַבָּרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָא בַּהֲדָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי דְקָאֲמַרְתְּ שַׁפִּיר, אֲבָל בְּמִלָּה אִשְׁתְּמַע. פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, הַאי קְרָא אִתְּמָר אֲבָל הָא אוּקְמוּהָ, מַעְיַן גַּנִים דָּא אַבְרָהָם בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן דָא יַעֲקֹב. בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. וּמַאי בְּאֵר דָּא שְׁכִינְתָּא. לַחַי, דָּא חַי הָעוֹלָמִים, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וְלֵית לְאַפְרָשָׁא לוֹן, חַי הוּא בִּתְרִי עָלְמִין, חַי לְעֵילָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, חַי לְגַבֵּי עַלְמָא תַּתָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה בְּגִינֵיהּ קָיְימָא וְנָהֲרָא. At that point R. Judah knocked at R. Isaac’s door, entered the room and joined him. R. Isaac said: ‘Now, the Shekinah herself is in our presence.’ Said R. Judah: ‘Your exposition of the term beer-lahai-roi is quite correct, but there is more in it than you have said.’ He then began to discourse thus. ‘It is written: A fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon (S. S. 4, 1). “A fountain of gardens” is a description of Abraham; “a well of living waters” is a description of Isaac, of whom it is written: “And Isaac dwelt by the well of the living and seeing one (beer-lahai-roi).” The “well” is none other but the Shekinah; “the living one” is an allusion to the Righteous One who lives in the two worlds, that is, who lives above, in the higher world, and who also lives in the lower world, which exists and is illumined through him,

תָּא חֲזֵי, סִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת, אֶלָּא כַּד חַזְיָא לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא, וְכֵיוָן דְּחַזְיָא לֵיהּ, אִתְנְהִיר. וְעַל דָּא הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי וַדַּאי, וּכְדֵין אִתְנָהֲרָא, וְקָיְימָא בְּמַיִין חַיִין, לַחַי רֹאִי, בְּגִין לְאִתְמַלְּיָא וּלְאִתְנַהֲרָא מֵהַאי חַי. just as the moon is only illumined when she looks at the sun. Thus the well of existence literally emanates from “the living one” whom “it sees”, and when it looks at him it is filled with living waters.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי דְּהֲוָה צַדִּיק וְנָהִיר לְדָרֵיהּ, כְּמָה דְּחַי דִּלְעֵילָא נָהִיר לְעַלְמָא. וּבְכָל זִמְנָא הַאי בְּאֵר לַחַי אִסְתַּכַּל וְחָמֵי, בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא כִּדְקָאֲמָרָן. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״א) בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, וְיָתִיב בַּהֲדָהּ, וְאִתְאֲחִיד עִמָּהּ, חשֶׁךְ בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְתָא חֲזֵי, יִצְחָק בְּקִרְיַת אַרְבַּע הֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם, מַהוּ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵּירָא, לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא כִּדְקָאֲמָרָן. (The word “living” is similarly used in the verse “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man” (II Sam. 23, 20), i.e. a righteous man who illumines his generation as the living Deity above illumines the universe.) So the well constantly looks to the “living one” to be illumined. Further, the statement that Isaac dwelt by Beer-lahai-roi teaches the same lesson as the statement “And Isaac was forty years old when he took Rebekah” (Gen. 25, 20), and abode with her and was united with her, symbolising in this way the union of darkness with night, as it is written: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). Observe now that after Abraham’s death Isaac remained in Kiriath-arba; how, then, it may be asked, can it say that he dwelt in Beer-lahai-roi? The answer is, to indicate that Isaac attached himself and held fast to that well in order to awaken the attribute of mercy, as already explained.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ ובָא הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּכַד אִתְחֲזֵי בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָהֲרָא, וְאִתְנְהִיר וְזָרַח מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ, מִתַּמָּן זָרַח תָּדִיר. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדָהּ דְּסִיהֲרָא. (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, דְּאִיהוּ יְמִינָא וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, וּבְגִין דְּתוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, כָּל חֵילָא דְגוּפָא בִּימִינָא הוּא וּבֵיהּ תַּלְיָא. וּלְבָתַר סוֹבֵב אֶל צָפוֹן, נָהִיר לְסִטְרָא דָא וְנָהִיר לְסִטְרָא דָא. סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב שֶׁמֶשׁ, וְהַשְׁתָּא רוּחַ. אֶלָּא כֹּלָּא חַד וְרָזָא חָדָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּסִיהֲרָא אִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ וְיִתְחַבְּרוּן תַּרְוַויְיהוּ. R. Isaac discoursed on the verse: The sun shineth forth and the sun cometh in and hasteth to his place where he ariseth (Eccl. 1, 5). ‘“The sun shineth forth” from the supernal place where he is established, in order to cast his lustre on the moon, which only reflects the light of the sun; “and cometh in” in order to join the moon. “He goeth toward the South” (Ibid. 1, 6), which is on the right and in which, therefore, his strength reposes (for all the strength of the body is on the right side); “and then turneth about to the North” (Ibid.), in order to impart light both to the one side and to the other. Further, “The wind turneth about continually and in its circuit” (Ibid.). Although the text here speaks of the wind and not of the sun, yet it is all one, and has the same inner meaning; all this is that the moon may be illumined from the sun and the two may be associated.

תָּא חֲזֵי, כַּד אֲתָא אַבְרָהָם לְעַלְמָא חֲבִיק לָהּ לְסִיהֲרָא וְקָרִיב לָהּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יִצְחָק אָחִיד בָּהּ וְאַתְקִיף בָּהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּרְחִימוּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשׁ. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, כְּדֵין אִתְחַבַּר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וְאִתְנְהִיר, וְאִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִים בְכָל סִטְרִין, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת וְאִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. Observe that when Abraham appeared in the world he embraced the moon and drew her near; when Isaac came he took fast hold of her and clasped her affectionately, as it says: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). But when Jacob came the sun joined the moon and she became illumined, so that Jacob was found perfect on all sides, and the moon was encircled in light and attained completion through the twelve tribes.’

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהילים קל״ד:א׳) הִנִּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵּי יְיָ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ, וּמַאן אִינוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל עַבְדֵּי יְיָ, בְּגִין דְּכָל בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְכָתָא דִבְגִינַיְיהוּ יִתְבָּרְכוּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין מַאן הִיא, הַהִיא דְּבָרְכִין לֵיהּ עַבְדֵּי יְיָ וְלָא כֻּלְּהוּ. וּמַאן אִינוּן דְּבִרְכַּתְהוֹן בִּרְכְתָא, הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, אִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעָרֵי לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אִלֵּין קָיְימֵי בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, דְּהָא כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאֲנַן קָיְימֵי הָכָא לְאִתְעָרָא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, נֵימָא בְּמִלֵּי דְיִצְחָק, דְּאֲנַן בֵּיהּ. R. Judah discoursed on the verse: Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord, etc. (Ps. 134, 1). ‘This verse tells us’, he said, ‘that only those are truly worthy to bless the Almighty who are the servants of the Lord. For although it is true that every Israelite is regarded as fitted to bless the Almighty, yet only the servants of the Lord are worthy to offer those benedictions from which is diffused blessing in the upper and lower worlds. And who, then, are those servants of the Lord? “They that stand in the house of the Lord in the night seasons” (Ibid.), to wit, those who rise at midnight and keep vigil in the study of the Torah: these do “stand in the house of the Lord in the night seasons”, as at that time the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden. Since, then, we are passing the night in expounding the Torah, let us say something about Isaac, whom we have just mentioned.’

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ. When God was about to create man the Torah remonstrated, saying: “Should man be created and then sin and be brought to trial before Thee, the work of Thy hand will be in vain, for he will not be able to endure Thy judgement.” Whereto God replied: “I had already fashioned repentance before creating the world.” When God created the world, He said to it: “O world, world! Thou and thy order are founded only upon the Torah, and therefore I have created man in thee that he may apply himself to its study; otherwise I will turn thee into chaos again.” Hence Scripture says: “I have made the earth and created man upon it” (Is. 45, 12). The Torah in truth continually calls to the sons of men to devote themselves to its study, but none gives ear.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ קִיֵּים עַלְמָא, וְקִיֵּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין, וְכֻלְּהוּ קָיְימִין דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין מִתְתַּקְנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא, כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְנָן כֻּלְּהוּ, הָא גוּפָא מַמָּשׁ. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שַׁיְיפִין וּפִרְקִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ. Yet whoever labours in the Torah upholds the world, and enables each part to perform its function. For there is not a member in the human body but has its counterpart in the world as a whole. For as man’s body consists of members and parts of various ranks all acting and reacting upon each other so as to form one organism, so does the world at large consist of a hierarchy of created things, which when they properly act and react upon each other together form literally one organic body. Thus the whole is organised on the scheme of the Torah, which also consists of sections and divisions which fit into one another and, when properly arranged together, form one organic body. This reflection led David to exclaim: “How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures” (Ps. 104, 24).

בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַּבָּקָא, בְּאוֹרַיְיתָא כָּל אִינוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִתְגַּלְּיָין וְלָא אִתְגַּלְּיָין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא, כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְכָל מִלִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. The Torah contains all the deepest and most recondite mysteries; all sublime doctrines, both disclosed and undisclosed; all essences both of the higher and the lower grades, of this world and of the world to come are to be found there, but there is no one to fathom its teachings. Hence it is written: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” (Ps. 106, 2).

תָּא חֲזֵי אֲתָא שְׁלמֹה וּבָעָא לְמֵיקַם עַל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעַל דִּקְדּוּקֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יָכִיל, אָמַר (קהלת ז׳:כ״ג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. דָּוִד אָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בִּשְׁלמֹה (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְהָא אוּקְמוּהָ. דְּחֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים הֲווּ בְּכָל מָשָׁל וּמָשָׁל דְּהֲוָה אָמַר. וּמַה שְּׁלמֹה דְּאִיהוּ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ הֲווּ בְּמִלּוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּקָאֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבְּכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית בָּהּ כַּמָּה מְשָׁלִים, כַּמָּה שִׁירִין, כַּמָּה תּוּשְׁבְּחָן, כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין, כַּמָּה חָכְמָאן וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ. Solomon thought to penetrate to the innermost meanings of the Torah, but it baffled him and he exclaimed: “I said, I will get wisdom, but it was far from me” (Eccl. 7, 23). David said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18). We read of Solomon that he “spoke three thousand proverbs; and his songs were a thousand and five” (I Kings 5, 12), and tradition explains this to mean that each of his proverbs admitted of a thousand and five interpretations. Now if this could be said of the words of mere flesh and blood like Solomon, must we not perforce believe that each of the words of the Torah spoken by the Holy One, blessed be He, contains proverbs, songs, and hymns innumerable, sublime mysteries, and truths of Divine Wisdom? Hence: “Who can express the mighty acts of the Lord?”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (בראשית כ״ה:י״ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר נְשִׂיאִין, לְבָתַר אָמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּכֵיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל דְּאוֹלִיד תְּרִיסַר נְשִׂיאִין, וְיִצְחָק אוֹלִיד תְּרֵין בְּנִין, דְּדָא אִסְתַּלַּק וְדָא לָא אִסְתַּלַּק. עַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, דָּא יִצְחָק, וְיִצְחָק אַפִּיק לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהֲוָה אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דְּאוֹלִיד תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. אֲבָל יִצְחָק לְעֵילָא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה (ס"א וישמעאל) וְעֵשָׂו לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דָּא יַעֲקֹב כַּד אִתְדָּבַּק שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא כַּמָּה כֹּכְבַיָא נְהִירִין מִנַּיְיהוּ. We derive also another lesson from this verse. It is written “And these are the generations of Isaac” (Gen. 25, 19), and a few verses before (Ibid. 12) the text says, “And these are the generations of Ishmael”, and goes on to enumerate twelve princes. Seeing that Isaac had only two sons, we might think that in this respect Ishmael was superior to him. But in truth it is just in allusion to Isaac that Scripture exclaims: “Who can express the mighty acts of the Lord?” the term “mighty acts” being an allusion to Isaac. For Isaac begat Jacob, who in his own self excelled them all, and who further begat twelve tribes, through whom all both above and below were firmly established. Isaac was invested with the sanctity of the supernal world, whereas Ishmael was of the lower world. Hence it says: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” the latter clause alluding to Jacob, as much as to say: “When the sun joins the moon innumerable stars are thereby illumined.”

(בראשית כ״ה:י״ט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא דְּעַד הָכָא לָא כְּתִיב בֶּן אַבְרָהָם וְהַשְׁתָּא אָמַר, אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, הַשְׁתָּא דְמִית אַבְרָהָם דִּיוּקְנֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק הֲוָה אָמַר דָּא אַבְרָהָם וַדַּאי, וְהֲוָה סָהִיד וְאָמַר (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC, ABRAHAM’S SON. ‘Why’, asked R. Jose, ‘should Isaac be referred to just here, and here only, as “Abraham’s son”? The reason is that with the death of Abraham Isaac assumed the image of his father, so that anyone looking at him could say “This is surely Abraham”, and thus would be convinced that “Abraham begat Isaac”.’

רַבִּי יִצְחָק קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבִּי יְהוּדָה קָם בְּקֵסָרוֹי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵיקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי רַבִּי יִצְחָק, וְאִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא. אֲזַל עִמֵּיהּ חִזְקִיָּה בְּרִיהּ דְּהֲוָה רַבְיָא. כַּד קָרִיב אַבָּבָא, שָׁמַע לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק דְּהֲוָה אָמַר, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, מַאי שְׁנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ לְיִצְחָק, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא בְּרַכֵיהּ. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּלָא יִתְבָּרֵךְ עֵשָׂו, וְעַל דָּא סְלִיקוּ אִינוּן בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוּקְמוּהָ. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי, מַאי לַחַי רֹאִי, אֶלָּא דְּאִתְחַבַּר בָהּ בִּשְׁכִינְתָּא, בֵּירָא דְּמַלְאָךְ קַיָימָא אִתְחֲזֵי עֲלָהּ, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּבְגִין כָּךְ בֵּרַכֵיהּ. R. Isaac rose from his bed one night to study the Torah. R. Judah, who happened then to be in Caesarea, said to himself at the same time: ‘I will go and join R. Isaac in the study of the Torah.’ He accordingly set out along with his youthful son Hizkiah. As he was nearing R. Isaac’s threshold he overheard him expound the verse: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son; and Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (Gen. 25, 11). ‘The connection between the two parts of this verse’, he said, ‘is obscure, but may be explained as follows. It was necessary that God should bless Isaac, because Abraham had not blessed him, and the reason why Abraham had not blessed him was to prevent that blessing being transmitted to Esau. Hence the task of blessing fell, so to speak, to the Almighty. The text thus continues: “And Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (lit. the well of the living and seeing one), that is, as the Aramaic paraphrase has it, “the well where appeared the Angel of the Covenant”, to wit, the Shekinah, to which Isaac became attached, thereby drawing upon himself the blessing of the Almighty.’

אַדְהָכִי, בָּטַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבָּבָא וְעָאל, וְאִתְחַבָּרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָא בַּהֲדָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי דְקָאֲמַרְתְּ שַׁפִּיר, אֲבָל בְּמִלָּה אִשְׁתְּמַע. פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, הַאי קְרָא אִתְּמָר אֲבָל הָא אוּקְמוּהָ, מַעְיַן גַּנִים דָּא אַבְרָהָם בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן דָא יַעֲקֹב. בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. וּמַאי בְּאֵר דָּא שְׁכִינְתָּא. לַחַי, דָּא חַי הָעוֹלָמִים, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וְלֵית לְאַפְרָשָׁא לוֹן, חַי הוּא בִּתְרִי עָלְמִין, חַי לְעֵילָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, חַי לְגַבֵּי עַלְמָא תַּתָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה בְּגִינֵיהּ קָיְימָא וְנָהֲרָא. At that point R. Judah knocked at R. Isaac’s door, entered the room and joined him. R. Isaac said: ‘Now, the Shekinah herself is in our presence.’ Said R. Judah: ‘Your exposition of the term beer-lahai-roi is quite correct, but there is more in it than you have said.’ He then began to discourse thus. ‘It is written: A fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon (S. S. 4, 1). “A fountain of gardens” is a description of Abraham; “a well of living waters” is a description of Isaac, of whom it is written: “And Isaac dwelt by the well of the living and seeing one (beer-lahai-roi).” The “well” is none other but the Shekinah; “the living one” is an allusion to the Righteous One who lives in the two worlds, that is, who lives above, in the higher world, and who also lives in the lower world, which exists and is illumined through him,

תָּא חֲזֵי, סִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת, אֶלָּא כַּד חַזְיָא לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא, וְכֵיוָן דְּחַזְיָא לֵיהּ, אִתְנְהִיר. וְעַל דָּא הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי וַדַּאי, וּכְדֵין אִתְנָהֲרָא, וְקָיְימָא בְּמַיִין חַיִין, לַחַי רֹאִי, בְּגִין לְאִתְמַלְּיָא וּלְאִתְנַהֲרָא מֵהַאי חַי. just as the moon is only illumined when she looks at the sun. Thus the well of existence literally emanates from “the living one” whom “it sees”, and when it looks at him it is filled with living waters.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי דְּהֲוָה צַדִּיק וְנָהִיר לְדָרֵיהּ, כְּמָה דְּחַי דִּלְעֵילָא נָהִיר לְעַלְמָא. וּבְכָל זִמְנָא הַאי בְּאֵר לַחַי אִסְתַּכַּל וְחָמֵי, בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא כִּדְקָאֲמָרָן. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״א) בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, וְיָתִיב בַּהֲדָהּ, וְאִתְאֲחִיד עִמָּהּ, חשֶׁךְ בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְתָא חֲזֵי, יִצְחָק בְּקִרְיַת אַרְבַּע הֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם, מַהוּ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵּירָא, לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא כִּדְקָאֲמָרָן. (The word “living” is similarly used in the verse “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man” (II Sam. 23, 20), i.e. a righteous man who illumines his generation as the living Deity above illumines the universe.) So the well constantly looks to the “living one” to be illumined. Further, the statement that Isaac dwelt by Beer-lahai-roi teaches the same lesson as the statement “And Isaac was forty years old when he took Rebekah” (Gen. 25, 20), and abode with her and was united with her, symbolising in this way the union of darkness with night, as it is written: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). Observe now that after Abraham’s death Isaac remained in Kiriath-arba; how, then, it may be asked, can it say that he dwelt in Beer-lahai-roi? The answer is, to indicate that Isaac attached himself and held fast to that well in order to awaken the attribute of mercy, as already explained.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ ובָא הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּכַד אִתְחֲזֵי בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָהֲרָא, וְאִתְנְהִיר וְזָרַח מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ, מִתַּמָּן זָרַח תָּדִיר. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדָהּ דְּסִיהֲרָא. (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, דְּאִיהוּ יְמִינָא וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, וּבְגִין דְּתוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, כָּל חֵילָא דְגוּפָא בִּימִינָא הוּא וּבֵיהּ תַּלְיָא. וּלְבָתַר סוֹבֵב אֶל צָפוֹן, נָהִיר לְסִטְרָא דָא וְנָהִיר לְסִטְרָא דָא. סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב שֶׁמֶשׁ, וְהַשְׁתָּא רוּחַ. אֶלָּא כֹּלָּא חַד וְרָזָא חָדָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּסִיהֲרָא אִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ וְיִתְחַבְּרוּן תַּרְוַויְיהוּ. R. Isaac discoursed on the verse: The sun shineth forth and the sun cometh in and hasteth to his place where he ariseth (Eccl. 1, 5). ‘“The sun shineth forth” from the supernal place where he is established, in order to cast his lustre on the moon, which only reflects the light of the sun; “and cometh in” in order to join the moon. “He goeth toward the South” (Ibid. 1, 6), which is on the right and in which, therefore, his strength reposes (for all the strength of the body is on the right side); “and then turneth about to the North” (Ibid.), in order to impart light both to the one side and to the other. Further, “The wind turneth about continually and in its circuit” (Ibid.). Although the text here speaks of the wind and not of the sun, yet it is all one, and has the same inner meaning; all this is that the moon may be illumined from the sun and the two may be associated.

תָּא חֲזֵי, כַּד אֲתָא אַבְרָהָם לְעַלְמָא חֲבִיק לָהּ לְסִיהֲרָא וְקָרִיב לָהּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יִצְחָק אָחִיד בָּהּ וְאַתְקִיף בָּהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּרְחִימוּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשׁ. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, כְּדֵין אִתְחַבַּר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וְאִתְנְהִיר, וְאִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִים בְכָל סִטְרִין, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת וְאִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. Observe that when Abraham appeared in the world he embraced the moon and drew her near; when Isaac came he took fast hold of her and clasped her affectionately, as it says: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). But when Jacob came the sun joined the moon and she became illumined, so that Jacob was found perfect on all sides, and the moon was encircled in light and attained completion through the twelve tribes.’

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהילים קל״ד:א׳) הִנִּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵּי יְיָ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ, וּמַאן אִינוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל עַבְדֵּי יְיָ, בְּגִין דְּכָל בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְכָתָא דִבְגִינַיְיהוּ יִתְבָּרְכוּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין מַאן הִיא, הַהִיא דְּבָרְכִין לֵיהּ עַבְדֵּי יְיָ וְלָא כֻּלְּהוּ. וּמַאן אִינוּן דְּבִרְכַּתְהוֹן בִּרְכְתָא, הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, אִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעָרֵי לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אִלֵּין קָיְימֵי בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, דְּהָא כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאֲנַן קָיְימֵי הָכָא לְאִתְעָרָא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, נֵימָא בְּמִלֵּי דְיִצְחָק, דְּאֲנַן בֵּיהּ. R. Judah discoursed on the verse: Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord, etc. (Ps. 134, 1). ‘This verse tells us’, he said, ‘that only those are truly worthy to bless the Almighty who are the servants of the Lord. For although it is true that every Israelite is regarded as fitted to bless the Almighty, yet only the servants of the Lord are worthy to offer those benedictions from which is diffused blessing in the upper and lower worlds. And who, then, are those servants of the Lord? “They that stand in the house of the Lord in the night seasons” (Ibid.), to wit, those who rise at midnight and keep vigil in the study of the Torah: these do “stand in the house of the Lord in the night seasons”, as at that time the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden. Since, then, we are passing the night in expounding the Torah, let us say something about Isaac, whom we have just mentioned.’

תָּא חֲזֵי אֲתָא שְׁלמֹה וּבָעָא לְמֵיקַם עַל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעַל דִּקְדּוּקֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יָכִיל, אָמַר (קהלת ז׳:כ״ג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. דָּוִד אָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בִּשְׁלמֹה (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְהָא אוּקְמוּהָ. דְּחֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים הֲווּ בְּכָל מָשָׁל וּמָשָׁל דְּהֲוָה אָמַר. וּמַה שְּׁלמֹה דְּאִיהוּ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ הֲווּ בְּמִלּוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּקָאֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבְּכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית בָּהּ כַּמָּה מְשָׁלִים, כַּמָּה שִׁירִין, כַּמָּה תּוּשְׁבְּחָן, כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין, כַּמָּה חָכְמָאן וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ. Solomon thought to penetrate to the innermost meanings of the Torah, but it baffled him and he exclaimed: “I said, I will get wisdom, but it was far from me” (Eccl. 7, 23). David said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18). We read of Solomon that he “spoke three thousand proverbs; and his songs were a thousand and five” (I Kings 5, 12), and tradition explains this to mean that each of his proverbs admitted of a thousand and five interpretations. Now if this could be said of the words of mere flesh and blood like Solomon, must we not perforce believe that each of the words of the Torah spoken by the Holy One, blessed be He, contains proverbs, songs, and hymns innumerable, sublime mysteries, and truths of Divine Wisdom? Hence: “Who can express the mighty acts of the Lord?”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (בראשית כ״ה:י״ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר נְשִׂיאִין, לְבָתַר אָמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּכֵיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל דְּאוֹלִיד תְּרִיסַר נְשִׂיאִין, וְיִצְחָק אוֹלִיד תְּרֵין בְּנִין, דְּדָא אִסְתַּלַּק וְדָא לָא אִסְתַּלַּק. עַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, דָּא יִצְחָק, וְיִצְחָק אַפִּיק לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהֲוָה אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דְּאוֹלִיד תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. אֲבָל יִצְחָק לְעֵילָא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה (ס"א וישמעאל) וְעֵשָׂו לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דָּא יַעֲקֹב כַּד אִתְדָּבַּק שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא כַּמָּה כֹּכְבַיָא נְהִירִין מִנַּיְיהוּ. We derive also another lesson from this verse. It is written “And these are the generations of Isaac” (Gen. 25, 19), and a few verses before (Ibid. 12) the text says, “And these are the generations of Ishmael”, and goes on to enumerate twelve princes. Seeing that Isaac had only two sons, we might think that in this respect Ishmael was superior to him. But in truth it is just in allusion to Isaac that Scripture exclaims: “Who can express the mighty acts of the Lord?” the term “mighty acts” being an allusion to Isaac. For Isaac begat Jacob, who in his own self excelled them all, and who further begat twelve tribes, through whom all both above and below were firmly established. Isaac was invested with the sanctity of the supernal world, whereas Ishmael was of the lower world. Hence it says: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” the latter clause alluding to Jacob, as much as to say: “When the sun joins the moon innumerable stars are thereby illumined.”

(בראשית כ״ה:י״ט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא דְּעַד הָכָא לָא כְּתִיב בֶּן אַבְרָהָם וְהַשְׁתָּא אָמַר, אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, הַשְׁתָּא דְמִית אַבְרָהָם דִּיוּקְנֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק הֲוָה אָמַר דָּא אַבְרָהָם וַדַּאי, וְהֲוָה סָהִיד וְאָמַר (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC, ABRAHAM’S SON. ‘Why’, asked R. Jose, ‘should Isaac be referred to just here, and here only, as “Abraham’s son”? The reason is that with the death of Abraham Isaac assumed the image of his father, so that anyone looking at him could say “This is surely Abraham”, and thus would be convinced that “Abraham begat Isaac”.’

רַבִּי יִצְחָק קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבִּי יְהוּדָה קָם בְּקֵסָרוֹי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵיקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי רַבִּי יִצְחָק, וְאִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא. אֲזַל עִמֵּיהּ חִזְקִיָּה בְּרִיהּ דְּהֲוָה רַבְיָא. כַּד קָרִיב אַבָּבָא, שָׁמַע לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק דְּהֲוָה אָמַר, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, מַאי שְׁנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ לְיִצְחָק, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא בְּרַכֵיהּ. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּלָא יִתְבָּרֵךְ עֵשָׂו, וְעַל דָּא סְלִיקוּ אִינוּן בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוּקְמוּהָ. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי, מַאי לַחַי רֹאִי, אֶלָּא דְּאִתְחַבַּר בָהּ בִּשְׁכִינְתָּא, בֵּירָא דְּמַלְאָךְ קַיָימָא אִתְחֲזֵי עֲלָהּ, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּבְגִין כָּךְ בֵּרַכֵיהּ. R. Isaac rose from his bed one night to study the Torah. R. Judah, who happened then to be in Caesarea, said to himself at the same time: ‘I will go and join R. Isaac in the study of the Torah.’ He accordingly set out along with his youthful son Hizkiah. As he was nearing R. Isaac’s threshold he overheard him expound the verse: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son; and Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (Gen. 25, 11). ‘The connection between the two parts of this verse’, he said, ‘is obscure, but may be explained as follows. It was necessary that God should bless Isaac, because Abraham had not blessed him, and the reason why Abraham had not blessed him was to prevent that blessing being transmitted to Esau. Hence the task of blessing fell, so to speak, to the Almighty. The text thus continues: “And Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (lit. the well of the living and seeing one), that is, as the Aramaic paraphrase has it, “the well where appeared the Angel of the Covenant”, to wit, the Shekinah, to which Isaac became attached, thereby drawing upon himself the blessing of the Almighty.’

אַדְהָכִי, בָּטַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבָּבָא וְעָאל, וְאִתְחַבָּרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָא בַּהֲדָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי דְקָאֲמַרְתְּ שַׁפִּיר, אֲבָל בְּמִלָּה אִשְׁתְּמַע. פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, הַאי קְרָא אִתְּמָר אֲבָל הָא אוּקְמוּהָ, מַעְיַן גַּנִים דָּא אַבְרָהָם בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן דָא יַעֲקֹב. בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. וּמַאי בְּאֵר דָּא שְׁכִינְתָּא. לַחַי, דָּא חַי הָעוֹלָמִים, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וְלֵית לְאַפְרָשָׁא לוֹן, חַי הוּא בִּתְרִי עָלְמִין, חַי לְעֵילָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, חַי לְגַבֵּי עַלְמָא תַּתָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה בְּגִינֵיהּ קָיְימָא וְנָהֲרָא. At that point R. Judah knocked at R. Isaac’s door, entered the room and joined him. R. Isaac said: ‘Now, the Shekinah herself is in our presence.’ Said R. Judah: ‘Your exposition of the term beer-lahai-roi is quite correct, but there is more in it than you have said.’ He then began to discourse thus. ‘It is written: A fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon (S. S. 4, 1). “A fountain of gardens” is a description of Abraham; “a well of living waters” is a description of Isaac, of whom it is written: “And Isaac dwelt by the well of the living and seeing one (beer-lahai-roi).” The “well” is none other but the Shekinah; “the living one” is an allusion to the Righteous One who lives in the two worlds, that is, who lives above, in the higher world, and who also lives in the lower world, which exists and is illumined through him,

תָּא חֲזֵי, סִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת, אֶלָּא כַּד חַזְיָא לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא, וְכֵיוָן דְּחַזְיָא לֵיהּ, אִתְנְהִיר. וְעַל דָּא הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי וַדַּאי, וּכְדֵין אִתְנָהֲרָא, וְקָיְימָא בְּמַיִין חַיִין, לַחַי רֹאִי, בְּגִין לְאִתְמַלְּיָא וּלְאִתְנַהֲרָא מֵהַאי חַי. just as the moon is only illumined when she looks at the sun. Thus the well of existence literally emanates from “the living one” whom “it sees”, and when it looks at him it is filled with living waters.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי דְּהֲוָה צַדִּיק וְנָהִיר לְדָרֵיהּ, כְּמָה דְּחַי דִּלְעֵילָא נָהִיר לְעַלְמָא. וּבְכָל זִמְנָא הַאי בְּאֵר לַחַי אִסְתַּכַּל וְחָמֵי, בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא כִּדְקָאֲמָרָן. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״א) בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, וְיָתִיב בַּהֲדָהּ, וְאִתְאֲחִיד עִמָּהּ, חשֶׁךְ בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְתָא חֲזֵי, יִצְחָק בְּקִרְיַת אַרְבַּע הֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם, מַהוּ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵּירָא, לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא כִּדְקָאֲמָרָן. (The word “living” is similarly used in the verse “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man” (II Sam. 23, 20), i.e. a righteous man who illumines his generation as the living Deity above illumines the universe.) So the well constantly looks to the “living one” to be illumined. Further, the statement that Isaac dwelt by Beer-lahai-roi teaches the same lesson as the statement “And Isaac was forty years old when he took Rebekah” (Gen. 25, 20), and abode with her and was united with her, symbolising in this way the union of darkness with night, as it is written: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). Observe now that after Abraham’s death Isaac remained in Kiriath-arba; how, then, it may be asked, can it say that he dwelt in Beer-lahai-roi? The answer is, to indicate that Isaac attached himself and held fast to that well in order to awaken the attribute of mercy, as already explained.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ ובָא הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּכַד אִתְחֲזֵי בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָהֲרָא, וְאִתְנְהִיר וְזָרַח מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ, מִתַּמָּן זָרַח תָּדִיר. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדָהּ דְּסִיהֲרָא. (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, דְּאִיהוּ יְמִינָא וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, וּבְגִין דְּתוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, כָּל חֵילָא דְגוּפָא בִּימִינָא הוּא וּבֵיהּ תַּלְיָא. וּלְבָתַר סוֹבֵב אֶל צָפוֹן, נָהִיר לְסִטְרָא דָא וְנָהִיר לְסִטְרָא דָא. סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב שֶׁמֶשׁ, וְהַשְׁתָּא רוּחַ. אֶלָּא כֹּלָּא חַד וְרָזָא חָדָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּסִיהֲרָא אִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ וְיִתְחַבְּרוּן תַּרְוַויְיהוּ. R. Isaac discoursed on the verse: The sun shineth forth and the sun cometh in and hasteth to his place where he ariseth (Eccl. 1, 5). ‘“The sun shineth forth” from the supernal place where he is established, in order to cast his lustre on the moon, which only reflects the light of the sun; “and cometh in” in order to join the moon. “He goeth toward the South” (Ibid. 1, 6), which is on the right and in which, therefore, his strength reposes (for all the strength of the body is on the right side); “and then turneth about to the North” (Ibid.), in order to impart light both to the one side and to the other. Further, “The wind turneth about continually and in its circuit” (Ibid.). Although the text here speaks of the wind and not of the sun, yet it is all one, and has the same inner meaning; all this is that the moon may be illumined from the sun and the two may be associated.

תָּא חֲזֵי, כַּד אֲתָא אַבְרָהָם לְעַלְמָא חֲבִיק לָהּ לְסִיהֲרָא וְקָרִיב לָהּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יִצְחָק אָחִיד בָּהּ וְאַתְקִיף בָּהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּרְחִימוּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשׁ. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, כְּדֵין אִתְחַבַּר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וְאִתְנְהִיר, וְאִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִים בְכָל סִטְרִין, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת וְאִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. Observe that when Abraham appeared in the world he embraced the moon and drew her near; when Isaac came he took fast hold of her and clasped her affectionately, as it says: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). But when Jacob came the sun joined the moon and she became illumined, so that Jacob was found perfect on all sides, and the moon was encircled in light and attained completion through the twelve tribes.’

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהילים קל״ד:א׳) הִנִּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵּי יְיָ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ, וּמַאן אִינוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל עַבְדֵּי יְיָ, בְּגִין דְּכָל בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְכָתָא דִבְגִינַיְיהוּ יִתְבָּרְכוּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין מַאן הִיא, הַהִיא דְּבָרְכִין לֵיהּ עַבְדֵּי יְיָ וְלָא כֻּלְּהוּ. וּמַאן אִינוּן דְּבִרְכַּתְהוֹן בִּרְכְתָא, הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, אִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעָרֵי לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אִלֵּין קָיְימֵי בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, דְּהָא כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאֲנַן קָיְימֵי הָכָא לְאִתְעָרָא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, נֵימָא בְּמִלֵּי דְיִצְחָק, דְּאֲנַן בֵּיהּ. R. Judah discoursed on the verse: Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord, etc. (Ps. 134, 1). ‘This verse tells us’, he said, ‘that only those are truly worthy to bless the Almighty who are the servants of the Lord. For although it is true that every Israelite is regarded as fitted to bless the Almighty, yet only the servants of the Lord are worthy to offer those benedictions from which is diffused blessing in the upper and lower worlds. And who, then, are those servants of the Lord? “They that stand in the house of the Lord in the night seasons” (Ibid.), to wit, those who rise at midnight and keep vigil in the study of the Torah: these do “stand in the house of the Lord in the night seasons”, as at that time the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden. Since, then, we are passing the night in expounding the Torah, let us say something about Isaac, whom we have just mentioned.’

וְאֵלֶּה (בראשית כח) תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וגו'. פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. תָּא חֲזִי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עַלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָא לֵיהּ, וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעַלְמָא הֲוה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוּמָן. R. Hiya once discoursed on the text: Who can express the mighty acts of the Lord, or make all his praise to be heard? (Ps. 106, 2). ‘When God’, he said, ‘resolved to create the world, He used the Torah as the plan both of the whole and the parts. Hence Scripture says: “Then I was by him as a nursling, and I was daily all delight” (Prov. 8, 30), where the word ‘amon (nursling) may also be read ‘oman (architect, designer).

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ. When God was about to create man the Torah remonstrated, saying: “Should man be created and then sin and be brought to trial before Thee, the work of Thy hand will be in vain, for he will not be able to endure Thy judgement.” Whereto God replied: “I had already fashioned repentance before creating the world.” When God created the world, He said to it: “O world, world! Thou and thy order are founded only upon the Torah, and therefore I have created man in thee that he may apply himself to its study; otherwise I will turn thee into chaos again.” Hence Scripture says: “I have made the earth and created man upon it” (Is. 45, 12). The Torah in truth continually calls to the sons of men to devote themselves to its study, but none gives ear.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ קִיֵּים עַלְמָא, וְקִיֵּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין, וְכֻלְּהוּ קָיְימִין דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין מִתְתַּקְנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא, כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְנָן כֻּלְּהוּ, הָא גוּפָא מַמָּשׁ. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שַׁיְיפִין וּפִרְקִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ. Yet whoever labours in the Torah upholds the world, and enables each part to perform its function. For there is not a member in the human body but has its counterpart in the world as a whole. For as man’s body consists of members and parts of various ranks all acting and reacting upon each other so as to form one organism, so does the world at large consist of a hierarchy of created things, which when they properly act and react upon each other together form literally one organic body. Thus the whole is organised on the scheme of the Torah, which also consists of sections and divisions which fit into one another and, when properly arranged together, form one organic body. This reflection led David to exclaim: “How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures” (Ps. 104, 24).

בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַּבָּקָא, בְּאוֹרַיְיתָא כָּל אִינוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִתְגַּלְּיָין וְלָא אִתְגַּלְּיָין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא, כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְכָל מִלִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. The Torah contains all the deepest and most recondite mysteries; all sublime doctrines, both disclosed and undisclosed; all essences both of the higher and the lower grades, of this world and of the world to come are to be found there, but there is no one to fathom its teachings. Hence it is written: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” (Ps. 106, 2).

תָּא חֲזֵי אֲתָא שְׁלמֹה וּבָעָא לְמֵיקַם עַל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעַל דִּקְדּוּקֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יָכִיל, אָמַר (קהלת ז׳:כ״ג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. דָּוִד אָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בִּשְׁלמֹה (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְהָא אוּקְמוּהָ. דְּחֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים הֲווּ בְּכָל מָשָׁל וּמָשָׁל דְּהֲוָה אָמַר. וּמַה שְּׁלמֹה דְּאִיהוּ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ הֲווּ בְּמִלּוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּקָאֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבְּכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית בָּהּ כַּמָּה מְשָׁלִים, כַּמָּה שִׁירִין, כַּמָּה תּוּשְׁבְּחָן, כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין, כַּמָּה חָכְמָאן וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ. Solomon thought to penetrate to the innermost meanings of the Torah, but it baffled him and he exclaimed: “I said, I will get wisdom, but it was far from me” (Eccl. 7, 23). David said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18). We read of Solomon that he “spoke three thousand proverbs; and his songs were a thousand and five” (I Kings 5, 12), and tradition explains this to mean that each of his proverbs admitted of a thousand and five interpretations. Now if this could be said of the words of mere flesh and blood like Solomon, must we not perforce believe that each of the words of the Torah spoken by the Holy One, blessed be He, contains proverbs, songs, and hymns innumerable, sublime mysteries, and truths of Divine Wisdom? Hence: “Who can express the mighty acts of the Lord?”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (בראשית כ״ה:י״ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר נְשִׂיאִין, לְבָתַר אָמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּכֵיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל דְּאוֹלִיד תְּרִיסַר נְשִׂיאִין, וְיִצְחָק אוֹלִיד תְּרֵין בְּנִין, דְּדָא אִסְתַּלַּק וְדָא לָא אִסְתַּלַּק. עַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, דָּא יִצְחָק, וְיִצְחָק אַפִּיק לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהֲוָה אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דְּאוֹלִיד תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. אֲבָל יִצְחָק לְעֵילָא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה (ס"א וישמעאל) וְעֵשָׂו לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דָּא יַעֲקֹב כַּד אִתְדָּבַּק שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא כַּמָּה כֹּכְבַיָא נְהִירִין מִנַּיְיהוּ. We derive also another lesson from this verse. It is written “And these are the generations of Isaac” (Gen. 25, 19), and a few verses before (Ibid. 12) the text says, “And these are the generations of Ishmael”, and goes on to enumerate twelve princes. Seeing that Isaac had only two sons, we might think that in this respect Ishmael was superior to him. But in truth it is just in allusion to Isaac that Scripture exclaims: “Who can express the mighty acts of the Lord?” the term “mighty acts” being an allusion to Isaac. For Isaac begat Jacob, who in his own self excelled them all, and who further begat twelve tribes, through whom all both above and below were firmly established. Isaac was invested with the sanctity of the supernal world, whereas Ishmael was of the lower world. Hence it says: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” the latter clause alluding to Jacob, as much as to say: “When the sun joins the moon innumerable stars are thereby illumined.”

(בראשית כ״ה:י״ט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא דְּעַד הָכָא לָא כְּתִיב בֶּן אַבְרָהָם וְהַשְׁתָּא אָמַר, אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, הַשְׁתָּא דְמִית אַבְרָהָם דִּיוּקְנֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק הֲוָה אָמַר דָּא אַבְרָהָם וַדַּאי, וְהֲוָה סָהִיד וְאָמַר (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC, ABRAHAM’S SON. ‘Why’, asked R. Jose, ‘should Isaac be referred to just here, and here only, as “Abraham’s son”? The reason is that with the death of Abraham Isaac assumed the image of his father, so that anyone looking at him could say “This is surely Abraham”, and thus would be convinced that “Abraham begat Isaac”.’

רַבִּי יִצְחָק קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבִּי יְהוּדָה קָם בְּקֵסָרוֹי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵיקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי רַבִּי יִצְחָק, וְאִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא. אֲזַל עִמֵּיהּ חִזְקִיָּה בְּרִיהּ דְּהֲוָה רַבְיָא. כַּד קָרִיב אַבָּבָא, שָׁמַע לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק דְּהֲוָה אָמַר, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, מַאי שְׁנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ לְיִצְחָק, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא בְּרַכֵיהּ. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּלָא יִתְבָּרֵךְ עֵשָׂו, וְעַל דָּא סְלִיקוּ אִינוּן בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוּקְמוּהָ. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי, מַאי לַחַי רֹאִי, אֶלָּא דְּאִתְחַבַּר בָהּ בִּשְׁכִינְתָּא, בֵּירָא דְּמַלְאָךְ קַיָימָא אִתְחֲזֵי עֲלָהּ, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּבְגִין כָּךְ בֵּרַכֵיהּ. R. Isaac rose from his bed one night to study the Torah. R. Judah, who happened then to be in Caesarea, said to himself at the same time: ‘I will go and join R. Isaac in the study of the Torah.’ He accordingly set out along with his youthful son Hizkiah. As he was nearing R. Isaac’s threshold he overheard him expound the verse: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son; and Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (Gen. 25, 11). ‘The connection between the two parts of this verse’, he said, ‘is obscure, but may be explained as follows. It was necessary that God should bless Isaac, because Abraham had not blessed him, and the reason why Abraham had not blessed him was to prevent that blessing being transmitted to Esau. Hence the task of blessing fell, so to speak, to the Almighty. The text thus continues: “And Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (lit. the well of the living and seeing one), that is, as the Aramaic paraphrase has it, “the well where appeared the Angel of the Covenant”, to wit, the Shekinah, to which Isaac became attached, thereby drawing upon himself the blessing of the Almighty.’

אַדְהָכִי, בָּטַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבָּבָא וְעָאל, וְאִתְחַבָּרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָא בַּהֲדָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי דְקָאֲמַרְתְּ שַׁפִּיר, אֲבָל בְּמִלָּה אִשְׁתְּמַע. פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, הַאי קְרָא אִתְּמָר אֲבָל הָא אוּקְמוּהָ, מַעְיַן גַּנִים דָּא אַבְרָהָם בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן דָא יַעֲקֹב. בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. וּמַאי בְּאֵר דָּא שְׁכִינְתָּא. לַחַי, דָּא חַי הָעוֹלָמִים, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וְלֵית לְאַפְרָשָׁא לוֹן, חַי הוּא בִּתְרִי עָלְמִין, חַי לְעֵילָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, חַי לְגַבֵּי עַלְמָא תַּתָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה בְּגִינֵיהּ קָיְימָא וְנָהֲרָא. At that point R. Judah knocked at R. Isaac’s door, entered the room and joined him. R. Isaac said: ‘Now, the Shekinah herself is in our presence.’ Said R. Judah: ‘Your exposition of the term beer-lahai-roi is quite correct, but there is more in it than you have said.’ He then began to discourse thus. ‘It is written: A fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon (S. S. 4, 1). “A fountain of gardens” is a description of Abraham; “a well of living waters” is a description of Isaac, of whom it is written: “And Isaac dwelt by the well of the living and seeing one (beer-lahai-roi).” The “well” is none other but the Shekinah; “the living one” is an allusion to the Righteous One who lives in the two worlds, that is, who lives above, in the higher world, and who also lives in the lower world, which exists and is illumined through him,

תָּא חֲזֵי, סִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת, אֶלָּא כַּד חַזְיָא לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא, וְכֵיוָן דְּחַזְיָא לֵיהּ, אִתְנְהִיר. וְעַל דָּא הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי וַדַּאי, וּכְדֵין אִתְנָהֲרָא, וְקָיְימָא בְּמַיִין חַיִין, לַחַי רֹאִי, בְּגִין לְאִתְמַלְּיָא וּלְאִתְנַהֲרָא מֵהַאי חַי. just as the moon is only illumined when she looks at the sun. Thus the well of existence literally emanates from “the living one” whom “it sees”, and when it looks at him it is filled with living waters.

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ ובָא הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּכַד אִתְחֲזֵי בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָהֲרָא, וְאִתְנְהִיר וְזָרַח מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ, מִתַּמָּן זָרַח תָּדִיר. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדָהּ דְּסִיהֲרָא. (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, דְּאִיהוּ יְמִינָא וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, וּבְגִין דְּתוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, כָּל חֵילָא דְגוּפָא בִּימִינָא הוּא וּבֵיהּ תַּלְיָא. וּלְבָתַר סוֹבֵב אֶל צָפוֹן, נָהִיר לְסִטְרָא דָא וְנָהִיר לְסִטְרָא דָא. סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב שֶׁמֶשׁ, וְהַשְׁתָּא רוּחַ. אֶלָּא כֹּלָּא חַד וְרָזָא חָדָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּסִיהֲרָא אִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ וְיִתְחַבְּרוּן תַּרְוַויְיהוּ. R. Isaac discoursed on the verse: The sun shineth forth and the sun cometh in and hasteth to his place where he ariseth (Eccl. 1, 5). ‘“The sun shineth forth” from the supernal place where he is established, in order to cast his lustre on the moon, which only reflects the light of the sun; “and cometh in” in order to join the moon. “He goeth toward the South” (Ibid. 1, 6), which is on the right and in which, therefore, his strength reposes (for all the strength of the body is on the right side); “and then turneth about to the North” (Ibid.), in order to impart light both to the one side and to the other. Further, “The wind turneth about continually and in its circuit” (Ibid.). Although the text here speaks of the wind and not of the sun, yet it is all one, and has the same inner meaning; all this is that the moon may be illumined from the sun and the two may be associated.

תָּא חֲזֵי, כַּד אֲתָא אַבְרָהָם לְעַלְמָא חֲבִיק לָהּ לְסִיהֲרָא וְקָרִיב לָהּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יִצְחָק אָחִיד בָּהּ וְאַתְקִיף בָּהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּרְחִימוּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשׁ. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, כְּדֵין אִתְחַבַּר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וְאִתְנְהִיר, וְאִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִים בְכָל סִטְרִין, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת וְאִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. Observe that when Abraham appeared in the world he embraced the moon and drew her near; when Isaac came he took fast hold of her and clasped her affectionately, as it says: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). But when Jacob came the sun joined the moon and she became illumined, so that Jacob was found perfect on all sides, and the moon was encircled in light and attained completion through the twelve tribes.’

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהילים קל״ד:א׳) הִנִּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵּי יְיָ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ, וּמַאן אִינוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל עַבְדֵּי יְיָ, בְּגִין דְּכָל בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְכָתָא דִבְגִינַיְיהוּ יִתְבָּרְכוּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין מַאן הִיא, הַהִיא דְּבָרְכִין לֵיהּ עַבְדֵּי יְיָ וְלָא כֻּלְּהוּ. וּמַאן אִינוּן דְּבִרְכַּתְהוֹן בִּרְכְתָא, הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, אִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעָרֵי לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אִלֵּין קָיְימֵי בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, דְּהָא כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאֲנַן קָיְימֵי הָכָא לְאִתְעָרָא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, נֵימָא בְּמִלֵּי דְיִצְחָק, דְּאֲנַן בֵּיהּ. R. Judah discoursed on the verse: Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord, etc. (Ps. 134, 1). ‘This verse tells us’, he said, ‘that only those are truly worthy to bless the Almighty who are the servants of the Lord. For although it is true that every Israelite is regarded as fitted to bless the Almighty, yet only the servants of the Lord are worthy to offer those benedictions from which is diffused blessing in the upper and lower worlds. And who, then, are those servants of the Lord? “They that stand in the house of the Lord in the night seasons” (Ibid.), to wit, those who rise at midnight and keep vigil in the study of the Torah: these do “stand in the house of the Lord in the night seasons”, as at that time the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden. Since, then, we are passing the night in expounding the Torah, let us say something about Isaac, whom we have just mentioned.’

וְאֵלֶּה (בראשית כח) תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וגו'. פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. תָּא חֲזִי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עַלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָא לֵיהּ, וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעַלְמָא הֲוה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוּמָן. R. Hiya once discoursed on the text: Who can express the mighty acts of the Lord, or make all his praise to be heard? (Ps. 106, 2). ‘When God’, he said, ‘resolved to create the world, He used the Torah as the plan both of the whole and the parts. Hence Scripture says: “Then I was by him as a nursling, and I was daily all delight” (Prov. 8, 30), where the word ‘amon (nursling) may also be read ‘oman (architect, designer).

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ. When God was about to create man the Torah remonstrated, saying: “Should man be created and then sin and be brought to trial before Thee, the work of Thy hand will be in vain, for he will not be able to endure Thy judgement.” Whereto God replied: “I had already fashioned repentance before creating the world.” When God created the world, He said to it: “O world, world! Thou and thy order are founded only upon the Torah, and therefore I have created man in thee that he may apply himself to its study; otherwise I will turn thee into chaos again.” Hence Scripture says: “I have made the earth and created man upon it” (Is. 45, 12). The Torah in truth continually calls to the sons of men to devote themselves to its study, but none gives ear.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ קִיֵּים עַלְמָא, וְקִיֵּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין, וְכֻלְּהוּ קָיְימִין דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין מִתְתַּקְנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא, כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְנָן כֻּלְּהוּ, הָא גוּפָא מַמָּשׁ. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שַׁיְיפִין וּפִרְקִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ. Yet whoever labours in the Torah upholds the world, and enables each part to perform its function. For there is not a member in the human body but has its counterpart in the world as a whole. For as man’s body consists of members and parts of various ranks all acting and reacting upon each other so as to form one organism, so does the world at large consist of a hierarchy of created things, which when they properly act and react upon each other together form literally one organic body. Thus the whole is organised on the scheme of the Torah, which also consists of sections and divisions which fit into one another and, when properly arranged together, form one organic body. This reflection led David to exclaim: “How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures” (Ps. 104, 24).

בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַּבָּקָא, בְּאוֹרַיְיתָא כָּל אִינוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִתְגַּלְּיָין וְלָא אִתְגַּלְּיָין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא, כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְכָל מִלִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. The Torah contains all the deepest and most recondite mysteries; all sublime doctrines, both disclosed and undisclosed; all essences both of the higher and the lower grades, of this world and of the world to come are to be found there, but there is no one to fathom its teachings. Hence it is written: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” (Ps. 106, 2).

תָּא חֲזֵי אֲתָא שְׁלמֹה וּבָעָא לְמֵיקַם עַל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעַל דִּקְדּוּקֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יָכִיל, אָמַר (קהלת ז׳:כ״ג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. דָּוִד אָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בִּשְׁלמֹה (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְהָא אוּקְמוּהָ. דְּחֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים הֲווּ בְּכָל מָשָׁל וּמָשָׁל דְּהֲוָה אָמַר. וּמַה שְּׁלמֹה דְּאִיהוּ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ הֲווּ בְּמִלּוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּקָאֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבְּכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית בָּהּ כַּמָּה מְשָׁלִים, כַּמָּה שִׁירִין, כַּמָּה תּוּשְׁבְּחָן, כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין, כַּמָּה חָכְמָאן וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ. Solomon thought to penetrate to the innermost meanings of the Torah, but it baffled him and he exclaimed: “I said, I will get wisdom, but it was far from me” (Eccl. 7, 23). David said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18). We read of Solomon that he “spoke three thousand proverbs; and his songs were a thousand and five” (I Kings 5, 12), and tradition explains this to mean that each of his proverbs admitted of a thousand and five interpretations. Now if this could be said of the words of mere flesh and blood like Solomon, must we not perforce believe that each of the words of the Torah spoken by the Holy One, blessed be He, contains proverbs, songs, and hymns innumerable, sublime mysteries, and truths of Divine Wisdom? Hence: “Who can express the mighty acts of the Lord?”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (בראשית כ״ה:י״ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר נְשִׂיאִין, לְבָתַר אָמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּכֵיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל דְּאוֹלִיד תְּרִיסַר נְשִׂיאִין, וְיִצְחָק אוֹלִיד תְּרֵין בְּנִין, דְּדָא אִסְתַּלַּק וְדָא לָא אִסְתַּלַּק. עַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, דָּא יִצְחָק, וְיִצְחָק אַפִּיק לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהֲוָה אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דְּאוֹלִיד תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. אֲבָל יִצְחָק לְעֵילָא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה (ס"א וישמעאל) וְעֵשָׂו לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דָּא יַעֲקֹב כַּד אִתְדָּבַּק שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא כַּמָּה כֹּכְבַיָא נְהִירִין מִנַּיְיהוּ. We derive also another lesson from this verse. It is written “And these are the generations of Isaac” (Gen. 25, 19), and a few verses before (Ibid. 12) the text says, “And these are the generations of Ishmael”, and goes on to enumerate twelve princes. Seeing that Isaac had only two sons, we might think that in this respect Ishmael was superior to him. But in truth it is just in allusion to Isaac that Scripture exclaims: “Who can express the mighty acts of the Lord?” the term “mighty acts” being an allusion to Isaac. For Isaac begat Jacob, who in his own self excelled them all, and who further begat twelve tribes, through whom all both above and below were firmly established. Isaac was invested with the sanctity of the supernal world, whereas Ishmael was of the lower world. Hence it says: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” the latter clause alluding to Jacob, as much as to say: “When the sun joins the moon innumerable stars are thereby illumined.”

(בראשית כ״ה:י״ט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא דְּעַד הָכָא לָא כְּתִיב בֶּן אַבְרָהָם וְהַשְׁתָּא אָמַר, אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, הַשְׁתָּא דְמִית אַבְרָהָם דִּיוּקְנֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק הֲוָה אָמַר דָּא אַבְרָהָם וַדַּאי, וְהֲוָה סָהִיד וְאָמַר (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC, ABRAHAM’S SON. ‘Why’, asked R. Jose, ‘should Isaac be referred to just here, and here only, as “Abraham’s son”? The reason is that with the death of Abraham Isaac assumed the image of his father, so that anyone looking at him could say “This is surely Abraham”, and thus would be convinced that “Abraham begat Isaac”.’

רַבִּי יִצְחָק קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבִּי יְהוּדָה קָם בְּקֵסָרוֹי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵיקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי רַבִּי יִצְחָק, וְאִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְנִתְחַבַּר כְּחֲדָא. אֲזַל עִמֵּיהּ חִזְקִיָּה בְּרִיהּ דְּהֲוָה רַבְיָא. כַּד קָרִיב אַבָּבָא, שָׁמַע לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק דְּהֲוָה אָמַר, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, מַאי שְׁנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ לְיִצְחָק, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא בְּרַכֵיהּ. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּלָא יִתְבָּרֵךְ עֵשָׂו, וְעַל דָּא סְלִיקוּ אִינוּן בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאוּקְמוּהָ. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי, מַאי לַחַי רֹאִי, אֶלָּא דְּאִתְחַבַּר בָהּ בִּשְׁכִינְתָּא, בֵּירָא דְּמַלְאָךְ קַיָימָא אִתְחֲזֵי עֲלָהּ, כְּתַרְגּוּמוֹ, וּבְגִין כָּךְ בֵּרַכֵיהּ. R. Isaac rose from his bed one night to study the Torah. R. Judah, who happened then to be in Caesarea, said to himself at the same time: ‘I will go and join R. Isaac in the study of the Torah.’ He accordingly set out along with his youthful son Hizkiah. As he was nearing R. Isaac’s threshold he overheard him expound the verse: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son; and Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (Gen. 25, 11). ‘The connection between the two parts of this verse’, he said, ‘is obscure, but may be explained as follows. It was necessary that God should bless Isaac, because Abraham had not blessed him, and the reason why Abraham had not blessed him was to prevent that blessing being transmitted to Esau. Hence the task of blessing fell, so to speak, to the Almighty. The text thus continues: “And Isaac dwelt by Beer-lahai-roi” (lit. the well of the living and seeing one), that is, as the Aramaic paraphrase has it, “the well where appeared the Angel of the Covenant”, to wit, the Shekinah, to which Isaac became attached, thereby drawing upon himself the blessing of the Almighty.’

אַדְהָכִי, בָּטַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבָּבָא וְעָאל, וְאִתְחַבָּרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָא בַּהֲדָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי דְקָאֲמַרְתְּ שַׁפִּיר, אֲבָל בְּמִלָּה אִשְׁתְּמַע. פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, הַאי קְרָא אִתְּמָר אֲבָל הָא אוּקְמוּהָ, מַעְיַן גַּנִים דָּא אַבְרָהָם בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן דָא יַעֲקֹב. בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. וּמַאי בְּאֵר דָּא שְׁכִינְתָּא. לַחַי, דָּא חַי הָעוֹלָמִים, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וְלֵית לְאַפְרָשָׁא לוֹן, חַי הוּא בִּתְרִי עָלְמִין, חַי לְעֵילָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, חַי לְגַבֵּי עַלְמָא תַּתָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה בְּגִינֵיהּ קָיְימָא וְנָהֲרָא. At that point R. Judah knocked at R. Isaac’s door, entered the room and joined him. R. Isaac said: ‘Now, the Shekinah herself is in our presence.’ Said R. Judah: ‘Your exposition of the term beer-lahai-roi is quite correct, but there is more in it than you have said.’ He then began to discourse thus. ‘It is written: A fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon (S. S. 4, 1). “A fountain of gardens” is a description of Abraham; “a well of living waters” is a description of Isaac, of whom it is written: “And Isaac dwelt by the well of the living and seeing one (beer-lahai-roi).” The “well” is none other but the Shekinah; “the living one” is an allusion to the Righteous One who lives in the two worlds, that is, who lives above, in the higher world, and who also lives in the lower world, which exists and is illumined through him,

תָּא חֲזֵי, סִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת, אֶלָּא כַּד חַזְיָא לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא, וְכֵיוָן דְּחַזְיָא לֵיהּ, אִתְנְהִיר. וְעַל דָּא הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי וַדַּאי, וּכְדֵין אִתְנָהֲרָא, וְקָיְימָא בְּמַיִין חַיִין, לַחַי רֹאִי, בְּגִין לְאִתְמַלְּיָא וּלְאִתְנַהֲרָא מֵהַאי חַי. just as the moon is only illumined when she looks at the sun. Thus the well of existence literally emanates from “the living one” whom “it sees”, and when it looks at him it is filled with living waters.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי דְּהֲוָה צַדִּיק וְנָהִיר לְדָרֵיהּ, כְּמָה דְּחַי דִּלְעֵילָא נָהִיר לְעַלְמָא. וּבְכָל זִמְנָא הַאי בְּאֵר לַחַי אִסְתַּכַּל וְחָמֵי, בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא כִּדְקָאֲמָרָן. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״א) בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, וְיָתִיב בַּהֲדָהּ, וְאִתְאֲחִיד עִמָּהּ, חשֶׁךְ בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְתָא חֲזֵי, יִצְחָק בְּקִרְיַת אַרְבַּע הֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם, מַהוּ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵּירָא, לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא כִּדְקָאֲמָרָן. (The word “living” is similarly used in the verse “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man” (II Sam. 23, 20), i.e. a righteous man who illumines his generation as the living Deity above illumines the universe.) So the well constantly looks to the “living one” to be illumined. Further, the statement that Isaac dwelt by Beer-lahai-roi teaches the same lesson as the statement “And Isaac was forty years old when he took Rebekah” (Gen. 25, 20), and abode with her and was united with her, symbolising in this way the union of darkness with night, as it is written: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). Observe now that after Abraham’s death Isaac remained in Kiriath-arba; how, then, it may be asked, can it say that he dwelt in Beer-lahai-roi? The answer is, to indicate that Isaac attached himself and held fast to that well in order to awaken the attribute of mercy, as already explained.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ ובָא הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּכַד אִתְחֲזֵי בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָהֲרָא, וְאִתְנְהִיר וְזָרַח מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ, מִתַּמָּן זָרַח תָּדִיר. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדָהּ דְּסִיהֲרָא. (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, דְּאִיהוּ יְמִינָא וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, וּבְגִין דְּתוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, כָּל חֵילָא דְגוּפָא בִּימִינָא הוּא וּבֵיהּ תַּלְיָא. וּלְבָתַר סוֹבֵב אֶל צָפוֹן, נָהִיר לְסִטְרָא דָא וְנָהִיר לְסִטְרָא דָא. סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב שֶׁמֶשׁ, וְהַשְׁתָּא רוּחַ. אֶלָּא כֹּלָּא חַד וְרָזָא חָדָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּסִיהֲרָא אִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ וְיִתְחַבְּרוּן תַּרְוַויְיהוּ. R. Isaac discoursed on the verse: The sun shineth forth and the sun cometh in and hasteth to his place where he ariseth (Eccl. 1, 5). ‘“The sun shineth forth” from the supernal place where he is established, in order to cast his lustre on the moon, which only reflects the light of the sun; “and cometh in” in order to join the moon. “He goeth toward the South” (Ibid. 1, 6), which is on the right and in which, therefore, his strength reposes (for all the strength of the body is on the right side); “and then turneth about to the North” (Ibid.), in order to impart light both to the one side and to the other. Further, “The wind turneth about continually and in its circuit” (Ibid.). Although the text here speaks of the wind and not of the sun, yet it is all one, and has the same inner meaning; all this is that the moon may be illumined from the sun and the two may be associated.

תָּא חֲזֵי, כַּד אֲתָא אַבְרָהָם לְעַלְמָא חֲבִיק לָהּ לְסִיהֲרָא וְקָרִיב לָהּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יִצְחָק אָחִיד בָּהּ וְאַתְקִיף בָּהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּרְחִימוּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשׁ. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, כְּדֵין אִתְחַבַּר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וְאִתְנְהִיר, וְאִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִים בְכָל סִטְרִין, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת וְאִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. Observe that when Abraham appeared in the world he embraced the moon and drew her near; when Isaac came he took fast hold of her and clasped her affectionately, as it says: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). But when Jacob came the sun joined the moon and she became illumined, so that Jacob was found perfect on all sides, and the moon was encircled in light and attained completion through the twelve tribes.’

וְאֵלֶּה (בראשית כח) תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וגו'. פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. תָּא חֲזִי, כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עַלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָא לֵיהּ, וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְעַלְמָא הֲוה מִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ח׳:ל׳) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוּמָן. R. Hiya once discoursed on the text: Who can express the mighty acts of the Lord, or make all his praise to be heard? (Ps. 106, 2). ‘When God’, he said, ‘resolved to create the world, He used the Torah as the plan both of the whole and the parts. Hence Scripture says: “Then I was by him as a nursling, and I was daily all delight” (Prov. 8, 30), where the word ‘amon (nursling) may also be read ‘oman (architect, designer).

כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ, אִי בַּר נָשׁ יִתְבְּרֵי, וּלְבָתַר יֶחטֵי וְאַנְתְּ תִּידוּן לֵיהּ, אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יְדָךְ לְמַגָּנָא, דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבַּל דִּינָךְ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא אַתְקִינַת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָרָאתִי עַלְמָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא בְּשַׁעֲתָא דְּעֲבַד לֵיהּ וּבָרָא לְאָדָם, אָמַר לֵיהּ, עַלְמָא עַלְמָא, אַנְתְּ וְנִימוּסָךְ לָא קָיְימִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְיתָא. וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַּק בָּהּ. וְאִי לָאו, הָא אֲנָא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּאָדָם קָיְימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ב) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְאוֹרַיְיתָא קָיְימָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִתְעַסְּקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מַאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ. When God was about to create man the Torah remonstrated, saying: “Should man be created and then sin and be brought to trial before Thee, the work of Thy hand will be in vain, for he will not be able to endure Thy judgement.” Whereto God replied: “I had already fashioned repentance before creating the world.” When God created the world, He said to it: “O world, world! Thou and thy order are founded only upon the Torah, and therefore I have created man in thee that he may apply himself to its study; otherwise I will turn thee into chaos again.” Hence Scripture says: “I have made the earth and created man upon it” (Is. 45, 12). The Torah in truth continually calls to the sons of men to devote themselves to its study, but none gives ear.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ קִיֵּים עַלְמָא, וְקִיֵּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ, דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין, וְכֻלְּהוּ קָיְימִין דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין מִתְתַּקְנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא, הָכִי נָמֵי עַלְמָא, כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְנָן כֻּלְּהוּ, הָא גוּפָא מַמָּשׁ. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שַׁיְיפִין וּפִרְקִין, וְקָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא, פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנְךָ. Yet whoever labours in the Torah upholds the world, and enables each part to perform its function. For there is not a member in the human body but has its counterpart in the world as a whole. For as man’s body consists of members and parts of various ranks all acting and reacting upon each other so as to form one organism, so does the world at large consist of a hierarchy of created things, which when they properly act and react upon each other together form literally one organic body. Thus the whole is organised on the scheme of the Torah, which also consists of sections and divisions which fit into one another and, when properly arranged together, form one organic body. This reflection led David to exclaim: “How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures” (Ps. 104, 24).

בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַּבָּקָא, בְּאוֹרַיְיתָא כָּל אִינוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִתְגַּלְּיָין וְלָא אִתְגַּלְּיָין, בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא, כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְכָל מִלִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאוֹרַיְיתָא אִינוּן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. The Torah contains all the deepest and most recondite mysteries; all sublime doctrines, both disclosed and undisclosed; all essences both of the higher and the lower grades, of this world and of the world to come are to be found there, but there is no one to fathom its teachings. Hence it is written: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” (Ps. 106, 2).

תָּא חֲזֵי אֲתָא שְׁלמֹה וּבָעָא לְמֵיקַם עַל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעַל דִּקְדּוּקֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יָכִיל, אָמַר (קהלת ז׳:כ״ג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. דָּוִד אָמַר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בִּשְׁלמֹה (מלכים א ה׳:י״ב) וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וְהָא אוּקְמוּהָ. דְּחֲמִשָּׁה וְאֶלֶף טְעָמִים הֲווּ בְּכָל מָשָׁל וּמָשָׁל דְּהֲוָה אָמַר. וּמַה שְּׁלמֹה דְּאִיהוּ בָּשָׂר וָדָם כָּךְ הֲווּ בְּמִלּוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּקָאֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דְּבְּכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית בָּהּ כַּמָּה מְשָׁלִים, כַּמָּה שִׁירִין, כַּמָּה תּוּשְׁבְּחָן, כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין, כַּמָּה חָכְמָאן וְעַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ. Solomon thought to penetrate to the innermost meanings of the Torah, but it baffled him and he exclaimed: “I said, I will get wisdom, but it was far from me” (Eccl. 7, 23). David said: “Open thou mine eyes, that I may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18). We read of Solomon that he “spoke three thousand proverbs; and his songs were a thousand and five” (I Kings 5, 12), and tradition explains this to mean that each of his proverbs admitted of a thousand and five interpretations. Now if this could be said of the words of mere flesh and blood like Solomon, must we not perforce believe that each of the words of the Torah spoken by the Holy One, blessed be He, contains proverbs, songs, and hymns innumerable, sublime mysteries, and truths of Divine Wisdom? Hence: “Who can express the mighty acts of the Lord?”

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָא, (בראשית כ״ה:י״ב) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִשְׁמָעֵאל, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר נְשִׂיאִין, לְבָתַר אָמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּכֵיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל דְּאוֹלִיד תְּרִיסַר נְשִׂיאִין, וְיִצְחָק אוֹלִיד תְּרֵין בְּנִין, דְּדָא אִסְתַּלַּק וְדָא לָא אִסְתַּלַּק. עַל דָּא כְּתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ, דָּא יִצְחָק, וְיִצְחָק אַפִּיק לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּהֲוָה אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דְּאוֹלִיד תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, קִיּוּמָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. אֲבָל יִצְחָק לְעֵילָא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה (ס"א וישמעאל) וְעֵשָׂו לְתַתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, דָּא יַעֲקֹב כַּד אִתְדָּבַּק שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא כַּמָּה כֹּכְבַיָא נְהִירִין מִנַּיְיהוּ. We derive also another lesson from this verse. It is written “And these are the generations of Isaac” (Gen. 25, 19), and a few verses before (Ibid. 12) the text says, “And these are the generations of Ishmael”, and goes on to enumerate twelve princes. Seeing that Isaac had only two sons, we might think that in this respect Ishmael was superior to him. But in truth it is just in allusion to Isaac that Scripture exclaims: “Who can express the mighty acts of the Lord?” the term “mighty acts” being an allusion to Isaac. For Isaac begat Jacob, who in his own self excelled them all, and who further begat twelve tribes, through whom all both above and below were firmly established. Isaac was invested with the sanctity of the supernal world, whereas Ishmael was of the lower world. Hence it says: “Who can express the mighty acts of the Lord, or make the whole of his praise to be heard?” the latter clause alluding to Jacob, as much as to say: “When the sun joins the moon innumerable stars are thereby illumined.”

(בראשית כ״ה:י״ט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי שְׁנָא דְּעַד הָכָא לָא כְּתִיב בֶּן אַבְרָהָם וְהַשְׁתָּא אָמַר, אֶלָּא אַף עַל גַּב דִּכְתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, הַשְׁתָּא דְמִית אַבְרָהָם דִּיוּקְנֵיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיִצְחָק הֲוָה אָמַר דָּא אַבְרָהָם וַדַּאי, וְהֲוָה סָהִיד וְאָמַר (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. AND THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC, ABRAHAM’S SON. ‘Why’, asked R. Jose, ‘should Isaac be referred to just here, and here only, as “Abraham’s son”? The reason is that with the death of Abraham Isaac assumed the image of his father, so that anyone looking at him could say “This is surely Abraham”, and thus would be convinced that “Abraham begat Isaac”.’

אַדְהָכִי, בָּטַשׁ רַבִּי יְהוּדָה אַבָּבָא וְעָאל, וְאִתְחַבָּרוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְׁתָּא זִוּוּגָא דִשְׁכִינְתָא בַּהֲדָן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי דְקָאֲמַרְתְּ שַׁפִּיר, אֲבָל בְּמִלָּה אִשְׁתְּמַע. פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד׳:ט״ו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן, הַאי קְרָא אִתְּמָר אֲבָל הָא אוּקְמוּהָ, מַעְיַן גַּנִים דָּא אַבְרָהָם בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן דָא יַעֲקֹב. בְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּא יִצְחָק, הַיְינוּ דִּכְתִיב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. וּמַאי בְּאֵר דָּא שְׁכִינְתָּא. לַחַי, דָּא חַי הָעוֹלָמִים, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וְלֵית לְאַפְרָשָׁא לוֹן, חַי הוּא בִּתְרִי עָלְמִין, חַי לְעֵילָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה, חַי לְגַבֵּי עַלְמָא תַּתָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה בְּגִינֵיהּ קָיְימָא וְנָהֲרָא. At that point R. Judah knocked at R. Isaac’s door, entered the room and joined him. R. Isaac said: ‘Now, the Shekinah herself is in our presence.’ Said R. Judah: ‘Your exposition of the term beer-lahai-roi is quite correct, but there is more in it than you have said.’ He then began to discourse thus. ‘It is written: A fountain of gardens, a well of living waters, and flowing streams from Lebanon (S. S. 4, 1). “A fountain of gardens” is a description of Abraham; “a well of living waters” is a description of Isaac, of whom it is written: “And Isaac dwelt by the well of the living and seeing one (beer-lahai-roi).” The “well” is none other but the Shekinah; “the living one” is an allusion to the Righteous One who lives in the two worlds, that is, who lives above, in the higher world, and who also lives in the lower world, which exists and is illumined through him,

תָּא חֲזֵי, סִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת, אֶלָּא כַּד חַזְיָא לֵיהּ לְשִׁמְשָׁא, וְכֵיוָן דְּחַזְיָא לֵיהּ, אִתְנְהִיר. וְעַל דָּא הַאי בְּאֵר לַחַי רוֹאִי וַדַּאי, וּכְדֵין אִתְנָהֲרָא, וְקָיְימָא בְּמַיִין חַיִין, לַחַי רֹאִי, בְּגִין לְאִתְמַלְּיָא וּלְאִתְנַהֲרָא מֵהַאי חַי. just as the moon is only illumined when she looks at the sun. Thus the well of existence literally emanates from “the living one” whom “it sees”, and when it looks at him it is filled with living waters.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי דְּהֲוָה צַדִּיק וְנָהִיר לְדָרֵיהּ, כְּמָה דְּחַי דִּלְעֵילָא נָהִיר לְעַלְמָא. וּבְכָל זִמְנָא הַאי בְּאֵר לַחַי אִסְתַּכַּל וְחָמֵי, בְּגִין לְאִתְנַהֲרָא כִּדְקָאֲמָרָן. וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״א) בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, וְיָתִיב בַּהֲדָהּ, וְאִתְאֲחִיד עִמָּהּ, חשֶׁךְ בַּלַּיְלָה, דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. וְתָא חֲזֵי, יִצְחָק בְּקִרְיַת אַרְבַּע הֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם, מַהוּ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, וְאָחִיד בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵּירָא, לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא כִּדְקָאֲמָרָן. (The word “living” is similarly used in the verse “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man” (II Sam. 23, 20), i.e. a righteous man who illumines his generation as the living Deity above illumines the universe.) So the well constantly looks to the “living one” to be illumined. Further, the statement that Isaac dwelt by Beer-lahai-roi teaches the same lesson as the statement “And Isaac was forty years old when he took Rebekah” (Gen. 25, 20), and abode with her and was united with her, symbolising in this way the union of darkness with night, as it is written: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). Observe now that after Abraham’s death Isaac remained in Kiriath-arba; how, then, it may be asked, can it say that he dwelt in Beer-lahai-roi? The answer is, to indicate that Isaac attached himself and held fast to that well in order to awaken the attribute of mercy, as already explained.’

פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ ובָא הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דָּא שִׁמְשָׁא דְּנָהִיר לְסִיהֲרָא, דְּכַד אִתְחֲזֵי בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָהֲרָא, וְאִתְנְהִיר וְזָרַח מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ, מִתַּמָּן זָרַח תָּדִיר. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, לְאִזְדַּוְּוגָא בַּהֲדָהּ דְּסִיהֲרָא. (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, דְּאִיהוּ יְמִינָא וְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, וּבְגִין דְּתוּקְפֵיהּ בֵּיהּ, כָּל חֵילָא דְגוּפָא בִּימִינָא הוּא וּבֵיהּ תַּלְיָא. וּלְבָתַר סוֹבֵב אֶל צָפוֹן, נָהִיר לְסִטְרָא דָא וְנָהִיר לְסִטְרָא דָא. סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב שֶׁמֶשׁ, וְהַשְׁתָּא רוּחַ. אֶלָּא כֹּלָּא חַד וְרָזָא חָדָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּסִיהֲרָא אִתְנָהֲרָא מִנֵּיהּ וְיִתְחַבְּרוּן תַּרְוַויְיהוּ. R. Isaac discoursed on the verse: The sun shineth forth and the sun cometh in and hasteth to his place where he ariseth (Eccl. 1, 5). ‘“The sun shineth forth” from the supernal place where he is established, in order to cast his lustre on the moon, which only reflects the light of the sun; “and cometh in” in order to join the moon. “He goeth toward the South” (Ibid. 1, 6), which is on the right and in which, therefore, his strength reposes (for all the strength of the body is on the right side); “and then turneth about to the North” (Ibid.), in order to impart light both to the one side and to the other. Further, “The wind turneth about continually and in its circuit” (Ibid.). Although the text here speaks of the wind and not of the sun, yet it is all one, and has the same inner meaning; all this is that the moon may be illumined from the sun and the two may be associated.

תָּא חֲזֵי, כַּד אֲתָא אַבְרָהָם לְעַלְמָא חֲבִיק לָהּ לְסִיהֲרָא וְקָרִיב לָהּ, כֵּיוָן דְּאֲתָא יִצְחָק אָחִיד בָּהּ וְאַתְקִיף בָּהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמָשִׁיךְ לָהּ בִּרְחִימוּ, כְּמָה דְּאִתְּמָר דִּכְתִיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשׁ. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, כְּדֵין אִתְחַבַּר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וְאִתְנְהִיר, וְאִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִים בְכָל סִטְרִין, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת וְאִתְתַּקָּנַת בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין. Observe that when Abraham appeared in the world he embraced the moon and drew her near; when Isaac came he took fast hold of her and clasped her affectionately, as it says: “His left hand under my head” (S. S. 2, 6). But when Jacob came the sun joined the moon and she became illumined, so that Jacob was found perfect on all sides, and the moon was encircled in light and attained completion through the twelve tribes.’

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהילים קל״ד:א׳) הִנִּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵּי יְיָ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ, וּמַאן אִינוּן דְּיִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל עַבְדֵּי יְיָ, בְּגִין דְּכָל בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא יִתְחֲזוּן לְבָרְכָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְכָתָא דִבְגִינַיְיהוּ יִתְבָּרְכוּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין מַאן הִיא, הַהִיא דְּבָרְכִין לֵיהּ עַבְדֵּי יְיָ וְלָא כֻּלְּהוּ. וּמַאן אִינוּן דְּבִרְכַּתְהוֹן בִּרְכְתָא, הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, אִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימוּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעָרֵי לְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. אִלֵּין קָיְימֵי בְּבֵית יְיָ בַּלֵּילוֹת, דְּהָא כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאֲנַן קָיְימֵי הָכָא לְאִתְעָרָא בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, נֵימָא בְּמִלֵּי דְיִצְחָק, דְּאֲנַן בֵּיהּ. R. Judah discoursed on the verse: Behold, bless ye the Lord, all ye servants of the Lord, etc. (Ps. 134, 1). ‘This verse tells us’, he said, ‘that only those are truly worthy to bless the Almighty who are the servants of the Lord. For although it is true that every Israelite is regarded as fitted to bless the Almighty, yet only the servants of the Lord are worthy to offer those benedictions from which is diffused blessing in the upper and lower worlds. And who, then, are those servants of the Lord? “They that stand in the house of the Lord in the night seasons” (Ibid.), to wit, those who rise at midnight and keep vigil in the study of the Torah: these do “stand in the house of the Lord in the night seasons”, as at that time the Holy One, blessed be He, comes to disport Himself with the righteous in the Garden of Eden. Since, then, we are passing the night in expounding the Torah, let us say something about Isaac, whom we have just mentioned.’

פָּתַח רַבִּי יִצְחָק וְאָמַר. (בראשית כ״ה:י״ט-כ׳) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וְגו'. בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, אַמַּאי אֲתָא לְמִמְנֵי הָכָא דְּהֲוָה בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה כַּד נָסִיב לָהּ לְרִבְקָה, אֶלָּא וַדַּאי הָא אִתְכְּלִיל יִצְחָק בְּצָפוֹן וְדָרוֹם, בְּאֶשָׁא וּמַיָּא, וּכְדֵין הֲוָה יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה. כְּמַרְאֶה הַקֶּשֶׁת, יָרוֹק חִוַּור סוּמָק. בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים אָחִיד בָּהּ, כַּד אָחִיד בָּהּ בְּרִבְקָה. וְכַד אוֹלִיד, אוֹלִיד בֶּן שִׁשִׁים, לְאוֹלָדָא כְּדְקָא יְאוּת בְּגִין דְּיִפוּק יַעֲקֹב שָׁלֵם, מִבֶּן שִׁשִׁים שָׁנָה כְּדְקָא יְאוּת, וְכֻלְּהוּ אָחִיד לְהוּ יַעֲקֹב לְבָתַר, וְאִתְעֲבִיד גְּבַר שְׁלִים. R. Isaac then began his discourse on the verse: AND ISAAC WAS FORTY YEARS OLD WHEN HE TOOK REBEKAH ETC. ‘The number “forty” here’, he said, ‘has an esoteric significance, to wit, that Isaac when he took Rebekah comprised in himself the union of North and South and fire and water. Further, as the rainbow exhibits three colours, green, white, and red, so Rebekah was three years old when Isaac took her; and he begat offspring when he was sixty years old, this being a ripe age for producing a child like Jacob who should be endowed with all good qualities, according to God’s design.

בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, מַאי אִכְפַּת לָן כּוּלֵי הַאי, דְּהָא כְּבָר אִתְּמָר (בראשית כ״ד:כ״ד) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה וְגו', וְהַשְׁתָּא אָמַר בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי וּלְבָתַר מִפַּדַן אֲרָם, וּלְבָתַר אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי. אֶלָּא אוּקְמוּהָ, דְּהֲוַת בֵּין רְשָׁעִים וְאִיהִי לָא עָבְדַת כְּעוֹבָדַיְיהוּ, דְּהֲוַת בַּת בְּתוּאֵל וּמִפַּדַן אֲרָם, וַאֲחוֹת לָבָן, וְכֻלְּהוּ חַיָּיבִין לְאַבְאָשָׁא, וְהִיא סָלְקָא עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן וְלָא עֲבָדַת כְּעוֹבָדַיְיהוּ. THE DAUGHTER OF BETHUEL THE ARAMEAN, OF PADAN-ARAM, THE SISTER OF LABAN THE ARAMEAN. Why all these details, seeing that it has already been stated: “And Bethuel begat Rebekah etc.”? (Gen. 22, 23). It is to emphasise the fact that although she was brought up among sinful people, being the daughter of Bethuel, and a native of Padan-Aram, and the sister of Laban the Aramean, and thus came from a wicked environment, yet she did not follow their ways, but distinguished herself in good and righteous deeds.

הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, אִי רִבְקָה הֲוַת בַּת עֶשְׂרִין שְׁנִין אוֹ יַתִּיר, אוֹ בַּת שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה, כְּדֵין הוּא שְׁבָחָא דִילָהּ דְּלָא עָבְדַת כְּעוֹבָדַיְיהוּ, אֲבָל עַד כְּעָן בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים הֲוַת, מַאי שְׁבָחָא דִילָהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים הֲוַת, וְעָבִידַת לְעַבְדָא כָּל הַהוּא עוֹבָדָא. Here a difficulty arises. If we could say that Rebekah was then twenty years old or more, or even thirteen years old, then we could indeed commend her for not imitating the conduct of her surroundings; but since, as previously said, she was only a child of three years, how can we ascribe to her any merit on this account?’ R. Judah said in reply: ‘Though she was but three years old, she had shown her character by what she did for Abraham’s servant.’

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״א) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ. מַהוּ וַיֶּעְתַּר, דְּקָרִיב לֵיהּ קָרֵבָּנָא, וְצַלֵּי עֲלָהּ. וּמַה קָרְבָּנָא קָרִיב. עוֹלָה קָרִיב, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״א) וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ, כְּתִיב הָכָא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ, וּכְתִיב הָתָם (שמואל ב כד) וַיֵּעָתֶר אֱלהִים לָאָרֶץ וְגו', מַה לְּהַלָּן קָרְבָּן אַף כָּאן קָרְבָּן. כְּתִיב וַיֶּעְתַּר יִצְחָק, וּכְתִיב וַיֵּעָתֶר לוֹ, דְּנָפַק אֶשָׁא מִלְּעֵילָא לְקֳבְלָא אֶשָׁא דִלְתַתָּא. R. Judah followed with a discourse on the text: AND ISAAC ENTREATED THE LORD FOR HIS WIFE. ‘The term “entreated” (vaye’tar)’, he said, ‘implies prayer accompanied by offerings, on an analogy with a kindred term in the passage, “So the Lord was entreated for the land” (II Sam. 24, 25), where also the prayer was accompanied by offerings. It is written here first, “And Isaac entreated”, and then “And the Lord let himself be entreated”, indicating that a celestial fire descended to meet the fire ascending from below.

דָבָר אַחֵר, וַיֶּעְתַּר יִצְחָק. דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, וְחָתַר חֲתִירָה לְעֵילָא לְגַבֵּי מַזָּלָא עַל בְּנִין, דְּהָא בְּהַהוּא אֲתַר תַּלְיָין בְּנִין, דִּכְתִיב, (שמואל א א׳:י׳) וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה', וּכְדֵין וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ, אַל תִּקְרֵי וַיֵּעָתֶר לוֹ אֶלָּא וַיֵּחָתֶר לוֹ, חֲתִירָה חָתַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקַבִּיל לֵיהּ, וּכְדֵין וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. According to another explanation, the term vaye’tar (and he entreated) is akin to vayehtar (and he dug), signifying that Isaac in his prayer dug a tunnel, as it were, leading right up to the supernal department appointed over fecundity. He thus rose above the planetary influences (mazzal) in the same way as Hannah in her prayer, of whom it is written: “And she prayed unto (‘al’, lit. upon) the Lord” (I Sam. 1, 10) Similarly, the term vaye’ather (and he let himself be entreated) implies that the Lord Himself cleared a way for Isaac’s prayer, with the result that “Rebekah his wife conceived”.

וּבְגִין כָּךְ בְּכָל יַרְחָא וְיַרְחָא חַד שָׂעִיר, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְאַתְרֵיהּ וְיִתְפְּרַשׁ מִן סִיהֲרָא. וְכֵן בְּיוֹמֵי דְכִפּוִּרִי לְאַקְרָבָא הַהוּא שָׂעִיר, וְדָא בְּחָכְמָה לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ וְלָא יָכִיל לְאַבְאָשָׁא, דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:כ״ב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, וְאוּקְמוּהָ דְּדָא עֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר, וְכֹלָּא בְּחָכְמָה וּבְרַמָּאוּת לְגַבֵּיהּ. מַאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב, (תהילים י״ח:כ״ז) וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, בְּגִין דְּאִיהוּ חִוְיָא בִּישָׁא, עָקִים רוּחָא, חַכִּים לְאַבְאָשָׁא, אַסְטֵי לְעֵילָא וְאַסְטֵי לְתַתָּא. For the same reason every New Moon a goat is to be offered up so as to draw the serpent to his own place and thus keep him away from the moon. The same applies to the Day of Atonement, when a goat is to be offered. All this is cunningly devised in order to gain dominion over him, and make him impotent to do mischief. So Scripture says: “And the goat shall bear upon him all their iniquities into a land which is cut off’ (Lev. 16, 22), where the goat (sa ‘ir = Seir), as already explained, symbolises Esau. In all dealings with him cunning and craft are employed, in accordance with the words of the Scripture: “And with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 27); and as the evil serpent is resourceful and crafty, trying to mislead the heavenly as well as the earthly beings,

וּבְגִין כָּךְ, יִשְׂרָאֵל מְקַדְּמִין וְחַכְּמִין לֵיהּ בְּחָכְמָה, בְּעֲקִימוּ, בְּגִין דְּלָא יָכִיל לְאַבְאָשָׁא וּלְשַׁלְטָאָה. וְעַל דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, כָּל עוֹבָדוֹי לְגַבֵּי דְעֵשָׂו בְּגִין דְּלָא יָהַב דּוּכְתָּא לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא, לְסָאֲבָא מַקְדְּשָׁא. וְלָא יַקְרִיב לְגַבֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאַבְרָהָם לְאִתְנַהֲגָא בְּעוּקְמָא, וְלָא לְיִצְחָק, בְּגִין דְּעֵשָׂו דְּאִיהוּ סִטְרָא דְּהַהוּא חִוְיָא, עַד לָא אֲתָא לְעַלְמָא. אֲבָל יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ מָארֵיהּ (כ"א ע"ב) דְּבֵיתָא, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְקָיְימָא לְקֳבְלֵיהּ דְּהַהוּא חִוְיָא, דְּלָא יָהִיב לֵיהּ שָׁלְטָנוּתָא כְּלָל לְסָאֲבָא בֵּי מַקְדְּשָׁא דְיַעֲקֹב. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְיַעֲקֹב יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא. וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין אִתְבְּרִירוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Israel anticipate him and counter him with similar ruses and devices so as to prevent him from working his evil will; just as Jacob, who was endowed with the true faith, in all his actions towards Esau had no aim but to prevent the serpent from defiling the Sanctuary or even approaching it, and so achieving dominion over the world. There was however, no need either for Abraham or for Isaac to use such tortuous ways, seeing that Esau, who was of the side of the serpent, had not yet appeared in the world. But Jacob, being the master of the household, had to counter the serpent, and to give him no chance to tarnish the Sanctuary of Jacob. Hence Jacob had need of such shifts more than any other person. Israel, therefore, was chosen as the portion of the heritage of the Holy One, blessed be He, as it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרֵבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְיָ, לְאָן אֲתַר אָזְלַת. לְבֵי מִדְרְשָׁא דְּשֵׁם וְעֵבֶר. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, דְּתַמָּן הֲוָה הַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו אֲגַח קְרָבָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב. וַיִּתְרֹצֲצוּ, אִתְבָּרוּ כְּמָה דְאַמְרִינָן, רָצַץ אֶת מוֹחוֹ. אִתְבָּרוּ דָּא עִם דָּא וְאִתְפְּלָגוּ. תָּא חֲזֵי, דָּא סִטְרָא דְּרוֹכֵב נָחָשׁ, וְדָא סִטְרָא דְּרוֹכֵב עַל כָּרְסְיָא שְׁלֵימָתָא קַדִּישָׁא בְּסִטְרָא דְּשִׁמְשָׁא, לְשַׁמָּשָׁא בְּסִיהֲרָא. R. Isaac said: ‘It is written: AND THE CHILDREN STRUGGLED TOGETHER WITHIN HER; AND SHE SAID, IF IT BE SO, WHEREFORE DO I LIVE? AND SHE WENT TO ENQUIRE OF THE LORD. Whither did she go? To the Academy of Shem and Eber. “And the children struggled together within her”, for there already Esau declared war against Jacob. The term vayithrozzu (and they struggled) is akin to a root meaning “to break”, and thus it implies that they broke asunder and drifted away from each other. Observe that the one was of the side of him who rides the serpent, whilst the other was of the side of Him who rides on the sacred and perfect throne; of the side of the sun that illumines the moon.

וְתָא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִתְמְשַׁךְ עֵשָׂו אֲבַתְרִיהּ דְּהַהוּא נָחָשׁ, אָזִיל עִמֵּיהּ יַעֲקֹב בְּעֲקִימָא, כְּנָחָשׁ דְּאִיהוּ חַכִּים, וְאִיהוּ אָזִיל בְּעֲקִימוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ג׳:א׳) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוֹם וְגו', חַכִּים. וְעוֹבָדוֹי דְיַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ הֲווּ לֵיהּ כְּנָחָשׁ, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו בַּתְרֵיהּ דְּהַהוּא נָחָשׁ, וְיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא עִמֵּיהּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְתָנִינָן, בָּא לְהָרְגְּךָ, אַקְדִּים אַנְתְּ וְקַטְלֵיהּ. כְּתִיב, בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו דְּאַשְׁרֵי לֵיהּ לְתַתָּא, בְּהַהוּא עָקֵב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כח) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, דְּשַׁוֵּי יְדוֹי עַל הַהוּא עָקֵב לְאִכַּפְיָא לֵיהּ. And observe further that because Esau was drawn after that serpent, Jacob dealt with him crookedly like the serpent, who is cunning and goes crookedly, as we read: “And the serpent was more cunning etc.” (Gen. 3, 1). Jacob then dealt with him after the manner of the serpent in order to draw him further serpentward, so that he should separate further from himself and thus not have any share with him either in this world or in the world to come; and our teachers have said, “When a man comes to kill you, kill him first.” It is written of Jacob: “In the womb he took his brother by the heel” (Hos. 12, 4), that is, he drew him downwards by¹Al. “to the heel”, i.e. to the lower grades. the heel. So it says: AND HIS HAND HAD HOLD ON ESAU’S HEEL, i.e he put his hand on Esau’s heel in order thereby to force him down.

דָבָר אַחֵר וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת, דְּלָא יָכִיל לְמֵיפַּק מִנֵּיהּ מִכֹּל וָכֹל, אֶלָּא וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו דָּא סִיהֲרָא, דְּאִתְכַּסְּיָא נְהוֹרָא בְּגִין עֵקֶב דְּעֵשָׂו, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵיהַךְ עִמֵּיהּ בְּחָכְמְתָא, בְּגִין לְדַחֲיָיא לֵיהּ לְתַתָּא וְיִתְדַּבַּק בְּאַתְרֵיהּ. According to another explanation, the words “and his hand had hold” imply that he could not escape him entirely, but his hand was still clinging to his brother’s heel. Esoterically speaking, the moon was obscured through the heel of Esau; hence it was necessary to deal with him cunningly, so as to thrust him downwards and make him adhere to the region assigned to him.

(בראשית כ״ה:כ״ו) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ יַעֲקֹב וַדַּאי. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ו) הָכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. וַיַּעַקְבֵנִי, וַדַּאי חָמָא לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהָא הַהוּא חִוְיָא קַדְמָאָה אִיהוּ חַכִּים לְאַבְאָשָׁא, כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב, אָמַר הָא וַדַּאי חַכִּים לְקֳבְלֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ קָרָא לֵיהּ יַעֲקֹב. AND HE CALLED HIS NAME JACOB. It was God who called him so. (So, too, it is written lower down, “Hath he not rightly called his name Jacob?” (Gen. 27, 36) and not “his name was called”.) God saw that the primeval serpent was full of guile to do mischief, and so when Jacob appeared He said: “Behold, here is one who can stand up to him”, and therefore He called him Ya’kob, akin to the term vaya’kebeni (and he acted toward me with guile) (Gen. 27, 35).

הָא (ק"ב ע"א) אוֹקִימְנָא בְּכָל אֲתַר, וַיִּקְרָא סְתָם הַאי הוּא דַּרְגָּא בַּתְרָאָה, כְּמָה דִכְתִיב, (ויקרא א׳:א׳) וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וְגו'. וְהָכָא וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, בְּכָל אֲתַר שְׁמֵיהּ לָא אִקְרֵי (ד"א ל"ג אלא) עַל יְדָא דְּבַּר נָשׁ. בְּאֲתַר אָחֳרָא מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ג:כ׳) וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב אֵל. אָמַר לֵיהּ, אֲנָא אֱלָהָא בְּעִלָּאֵי וְאַנְתְּ אֱלָהָא בְּתַתָּאֵי. It has already been pointed out that the simple term vayikra (and he called), as when it says, “and he called unto Moses”, points to the lowest grade (of the Sephiroth). At no time did Jacob receive a name from a human being. So in another passage we find: “And the God of Israel called him El (God)” (Gen. 33, 20), signifying that the God of Israel called Jacob by the name of “El” (God), as though to say, “I am the God of the supernal world and be thou the God of the world below”.

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם (בראשית כ״ה:י״ט-כ׳) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק. רִבִּי יִצְּחָק פָּתַח, (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וגו'. תָּנוּ רַבָּנָן, לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וִינַעֵר אוֹתָם מֵעַפְרָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּנְיַן עָפָר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעָפָר מַמָּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶּר ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגוֹ'. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וִינַעֵר אוֹתָם מֵעֲפָרָם שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּנְיַן עָפָר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעָפָר מַמָּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יִתְנַעֲרוּ מֵעָפָר מֵאוֹתוֹ הַבִּנְיָן, וְיַעַמְדוּ בְּבִנְיַן מְקוּיָים לִהְיוֹת לָהֶם קִיּוּמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ב׳) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַםִ, יִתְקַיְימוּ בְּקִיּוּמָא. וְיַעֲלוּ מִתַּחַת לָאָרֶץ וִיקַבְּלוּ נִשְׁמָתָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יַצִּיף (נ"א ישיב) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִינֵי רֵיחִין שֶׁבַּגַן עֵדֶן עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יִתְנַעֲרוּ מֵעָפָר מֵאוֹתוֹ הַבִּנְיָן, וְיַעַמְדוּ בְּבִנְיָן מְקֻיָּם לִהְיוֹת לָהֶם קִיּוּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם. יִתְקַיְּמוּ בְּקִיּוּם, וְיַעֲלוּ מִתַּחַת לָאָרֶץ, וִיקַבְּלוּ נִשְׁמָתָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצִיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מִינֵי רֵיחוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ.

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, אַל תִּקְרֵי הַדּוּדָאִים אֶלָּא הַדּוֹדִים, זְהוּ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה שֶׁהֵם דּוֹדִים וְרֵעִים זֶה עִם זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר, דּוּדָאִים מַמָּשׁ. מַה הַדּוּדָאִים מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם, אַף הֵם מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם. וּמַאי נָתְנוּ רֵיחַ, כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לָדַעַת וּלְהַכִּיר לְבוֹרְאָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַל תִּקְרָא הַדּוּדאִים אֶלָּא הַדּוֹדִים. זֶהוּ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה שֶׁהֵם דּוֹדִים וְרֵעִים זֶה עִם זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר דּוּדָאִים מַמָּשׁ. מָה הַדּוּדָאִים מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם, אַף הֵם מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם. וּמַה זֶּה נָתְנוּ רֵיחַ? כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם, לָדַעַת וּלְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאָם.

(שיר השירים ז) וְעַל פְּתָחֵינוּ, אֵלּוּ פִּתְחֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים. כָּל מְגָדִים, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת. (שיר השירים ז׳:י״ד) חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁיָּצְּאוּ נִשְׁמָתָם מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים, וְאוֹתָם שֶׁיָּצְּאוּ נִשְׁמָתָם מִיָּמִים מוּעָטִים, וְזָכוּ בְּכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְהִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם עֲתִידִים לֵירֵד בְּבַת אַחַת לְהִכָּנֵס בַּגּוּפוֹת הַמּוּכָנִים לָהֶם. וְעַל פְּתָחֵינוּ - אֵלּוּ פִּתְחֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת לַפְּגָרִים. כָּל מְגָדִים - אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים - אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים וְאוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם מִיָּמִים מוּעָטִים וְזָכוּ בְּכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְהִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם עֲתִידִים לֵירֵד בְּבַת אַחַת לְהִכָּנֵס בַּגּוּפוֹת הַמּוּכָנִים לָהֶם.

אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב, בַּת קוֹל יוֹצֵּאת וְאוֹמֶרֶת, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָּפַנְתִּי לָךְ. צָּפַנְתִּי אוֹתָם בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת. לָךְ, בִּשְׁבִילְךָ, בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה גּוּף קָדוֹשׁ ונָקִי. דָבָר אַחֵר הַדּוּדָאִים (נתנו ריח) אֵלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם רֵיחַ הָעוֹלָם. נָתְנוּ, שָׁבְקוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״א:כ״ג) וְלֹא נָתַן סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִים צָפַנְתִּי לָךְ. צָפַנְתִּי אוֹתָם בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת. לָךְ - בִּשְׁבִילְךְ, בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה גוּף קָדוֹשׁ וְנָקִי. דָּבָר אַחֵר הַדּוּדָאִים (נתנו ריח) - אֵלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. נָתְנוּ רֵיחַ - אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם רֵיחַ הָעוֹלָם. נָתְנוּ - הִשְׁאִירוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וְלֹא נָתַן סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שָׁלשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִים בְּכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שַׁבָּת לְלַוּוֹת לַנְּשָׁמָה עַד מְקוֹם מַעֲלָתָהּ. וּבְמַאן נוֹקִים עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵן הַגּוּפוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּפִתְחֵי קְבָרוֹת לְקַבֵּל נִשְׁמָתָן. וְדוּמָ"ה נוֹתֵן פִּתְקָא דְּחֻשְׁבְּנָא וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִכַּמָּה יָמִים וְאוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִזְּמַן מוּעָט, כֻּלָּם צָּפַנְתִּי לָךְ לְמֵיפַּק לְהוּ בְּחוּשְׁבְּנָא. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִים בְּכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שַׁבָּת לְלַוּוֹת לַנְּשָׁמָה עַד מְקוֹם מַעֲלָתָהּ. וּבְמִי נָקִים אֶת עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵן הַגּוּפוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּפִתְחֵי קְבָרוֹת לְקַבֵּל נִשְׁמָתָן, וְדוּמָה נוֹתֵן פֶּתֶק שֶׁל חֶשְׁבּוֹן, וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִכַּמָּה יָמִים וְאוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִזְּמַן מוּעָט - כֻּלָּם צָפַנְתִּי לָךְ, לְהוֹצִיא אוֹתָם בְּחֶשְׁבּוֹן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמוֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, וְהָתְנַן (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, תָּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים. וְעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כִּדְקָאֲמָרָן, (זכריה ח׳:ד׳) עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב ימִים, כְּדִכְתִיב לְעֵיל. (קי"ד ע"ב) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ (קהלת א) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם, אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. וַעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, (זכריה ח) עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן, יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּיוֹמָא דְּיְחֱדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדוֹי, זְמִינִין אִינוּן צַּדִּיקַיָא לְמִנְדַע לֵיהּ בְּלִבְּהוֹן, וּכְדֵין יִסְגֵּי סֻכְלְתָנוּ בְּלִבְּהוֹן כְּאִילּוּ חָזוּ לֵיהּ בְּעֵינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלהֵינוּ זְה וְגו'. ושִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יְתֶר מִכּוּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיהֶם קַיָּימִים וְיִדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם ויְהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזְהוּ הַטוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״ט) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם, אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם, הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵימָה בְּמַעֲלָתָהּ. (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזְּה בָּעוֹלָם. בְּאוֹתוֹ זְמַן יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה. שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשָׂיו, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּלִבָּם, וְאָז תִּרְבֶּה הַהַשְׂכָּלָה בְּלִבָּם כְּאִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ בָּעַיִן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כח) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וְגוֹ'. וְשִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יָתֵר מִכֻּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם קַיָּמִים וְיֵדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם וְיֵהָנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְּהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם - הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵמָה בְּמַעֲלָתָהּ. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזֶּה בָּעוֹלָם.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי חִיָּיא, הָא דְתָנִינָן דְּעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, מַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ, עַד לָא אֲזְלִית קַמֵּי אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין מָארֵי מַתְנִיתִין הָכִי שְׁמִיעַ לִי, כֵּיוָן דְּשָׁמְעִית הָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְישְּׁבָא בְּלִבָּאי, דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, כְּהַאי דִכְתִיב (שמות כ״ד:י״א) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וְדָא הוּא דִתְנַן נִיזוֹנִין. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּאֲתַר חָד תָּנִינָן נֶהֱנִין, וּבְאֲתַר אָחֳרָא תָּנִינָן נִיזוֹנִין, מַאי בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא הָכִי אָמַר אֲבוֹי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ נֶהֱנִין מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ נִזּוֹנִין עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמְנָא לָן הָא, מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מַאי טַעֲמָא לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה, וּכְהַאי גַוְונָא סְעוּדָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חִיָּיא, זֶה שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא מַה הִיא? אָמַר לוֹ, טֶרֶם הָלַכְתִּי לִפְנֵי אוֹתָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּךְ נִשְׁמַע לִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת זֶה שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הִתְיַשֵּׁב בְּלִבִּי. שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וְזֶה הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ נִזּוֹנִים. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּמָקוֹם אֶחָד שָׁנִינוּ נֶהֱנִים, וּבְמָקוֹם אַחֵר שָׁנִינוּ נִזּוֹנִים. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא כָּךְ אָמַר אָבִי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ זִיו, שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ, נִזּוֹנִים עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ, וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמִנַּיִן לָנוּ זֶה? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות לד) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מָה הַטַּעַם לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת, מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה. וּכְמוֹ כֵן סְעוּדָתָם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לה) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר מֵהָכָא, (תהלים ח) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, הַאי והַאי אִיתָא לֶעָתִיד לָבֹא. וְתָאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְּגָּלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָה ואֲכִילָה, וַדַּאי דָא הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר, מִכָּאן (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זֶה וָזֶה יֶשְׁנָם לֶעָתִיד לָבא. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית - אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְגַּלּוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָּה וְהָאֲכִילָה, וַדַּאי זוֹ הִיא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַהוּ הַשּׁוֹר, דִּכְתִיב, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, והָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ז:א׳) בָּעֵת הַהִיא יִפְקוֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה והַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִויָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקָלָתוֹן והָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם, הָא הָכָא תְּלָתָא. אֶלָּא רֶמֶז הוּא דְּקָא רָמַז עַל מַלְכְּוָותָא. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם לֵית לְמֵימַר עַל מַה דְּאָמְרוּ רַבָּנָן, וַדַּאי כָּךְ הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַה הַשּׁוֹר, שֶׁכָּתוּב (איוב מ) כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְהִנֵּה כָּתוּב (ישעיה כז) בָּעֵת הַהִיא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. הִנֵּה כָּאן שְׁלֹשָׁה. אֶלָּא רֶמֶז הוּא שֶׁרָמַז עַל הַמַּלְכֻיּוֹת. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אֵין לוֹמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, וַדַּאי כָּךְ זֶה.

עוֹד אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַאי מְהֵימְנוּתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן לְרוּבָּא דְעַלְמָא, דְּזַמִּינִין אִינוּן בְּהַאי סְעוּדָתָא דְלִויָתָן וְהַהוּא תוֹרָא וּלְמִשְׁתֵּי חַמְרָא טַב דְּאִתְנְטַר מִכַּד אִתְבְּרֵי עַלְמָא, קְרָא אַשְׁכָּחוּ ודָרְשׁוּ, דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:ה׳) וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּיתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְדָא הוּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, דְּאָמַר לְהוּ וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. וּבַקְּלָלוֹת, (ויקרא כ״ו:כ״ו) וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְדָא קַשְׁיָא לְהוּ מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא, דִּכְתִיב, (שמותטז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם וְגו'. אָמַר רִבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד דְּמִשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם, (ויקרא כ״ו:ה׳) אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְּוֹת, וַאֲכַלְתֶּם לָשׂוֹבַע כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּהַאי גַוְונָא חָמוּ רַבָּנָן דְּגָלוּתָא אִתְמַשַּׁךְ, אִסְתַּכְּמוּ עַל קְרָאֵי דְאוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ דִּזְמִינִין לְמֵיכַל וּלְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדָתָא רַבָּה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְהוּ, וְעַל דָּא רוּבָּא דְעַלְמָא סָבְלוּ גָלוּתָא בְּגִין הַהִיא סְעוּדָתָא. עוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָאֱמוּנָה הַזּוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְרֹב הָעוֹלָם שֶׁמְּזֻמָּנִים הֵם לַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן וְהַשּׁוֹר הַהוּא, וְלִשְׁתּוֹת יַיִן טוֹב שֶׁמְּשֻׁמָּר מִכְּשֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, פָּסוּק מָצְאוּ וְדָרְשׁוּ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) ואכלתם לחמכם לשבע. שֶׁאָמַר רַבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְזֶה הוּא יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁאָמַר לָהֶם וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשּבַע, וּבַקְּלָלוֹת - וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְזֶה קָשֶׁה לָהֶם מִן הַכֹּל. מָה הַטַּעַם? שֶׁכָּתוּב (שמות טז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד שֶׁמִּשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם: אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְווֹת - וַאֲכַלְתֶּם לָשּבַע, כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּמוֹ כֵן רָאוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת, הִסְתַּמְּכוּ עַל פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, וְאָמְרוּ שֶׁעֲתִידִים לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְעַל כֵּן רֹב הָעוֹלָם סָבְלוּ אֶת הַגָּלוּת מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַסְּעוּדָה.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, לֵית לָן לִסְתּוֹר מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא אֶלָּא לְקַיְימָא לֵיהּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת עֲלוֹי, דְּהָא אֲנַן יָדְעִין מְהֵימְנוּתָא דְצַּדִּיקַיָא וְכִסּוּפָא דִלְהוֹן מַאי הִיא, דִּכְתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, וְלֹא בַאֲכִילָה. (שיר השירים א׳:ד׳) נַזְכִּירָה דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. וְהַהִיא סְעוּדָתָא דִּזְמִינִין בָּהּ, יְהֵא לָן חוּלַק לְמֶהֱנֵי מִנָּהּ וזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק, שֶׁיִּצְּחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, זַכּוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין לָנוּ לִסְתֹּר אֶת אֱמוּנַת הַכֹּל, אֶלָּא לְקַיֵּם אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל זֶה שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים אֶת אֱמוּנַת הַצַּדִּיקִים, וְהַכִּסּוּף שֶׁלָּהֶם מַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שיר א) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וְלֹא בַּאֲכִילָה. נַזְכִּירָה דדֶיךְ מִיַּיִן. וְאוֹתָהּ סְעוּדָה שֶׁמְּזֻמָּנִים אֵלֶיהָ, יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק - שֶׁיִּצְחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - זְכוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם.

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, אַל תִּקְרֵי הַדּוּדָאִים אֶלָּא הַדּוֹדִים, זְהוּ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה שֶׁהֵם דּוֹדִים וְרֵעִים זֶה עִם זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר, דּוּדָאִים מַמָּשׁ. מַה הַדּוּדָאִים מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם, אַף הֵם מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם. וּמַאי נָתְנוּ רֵיחַ, כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לָדַעַת וּלְהַכִּיר לְבוֹרְאָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַל תִּקְרָא הַדּוּדאִים אֶלָּא הַדּוֹדִים. זֶהוּ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה שֶׁהֵם דּוֹדִים וְרֵעִים זֶה עִם זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר דּוּדָאִים מַמָּשׁ. מָה הַדּוּדָאִים מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם, אַף הֵם מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם. וּמַה זֶּה נָתְנוּ רֵיחַ? כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם, לָדַעַת וּלְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאָם.

(שיר השירים ז) וְעַל פְּתָחֵינוּ, אֵלּוּ פִּתְחֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים. כָּל מְגָדִים, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת. (שיר השירים ז׳:י״ד) חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁיָּצְּאוּ נִשְׁמָתָם מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים, וְאוֹתָם שֶׁיָּצְּאוּ נִשְׁמָתָם מִיָּמִים מוּעָטִים, וְזָכוּ בְּכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְהִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם עֲתִידִים לֵירֵד בְּבַת אַחַת לְהִכָּנֵס בַּגּוּפוֹת הַמּוּכָנִים לָהֶם. וְעַל פְּתָחֵינוּ - אֵלּוּ פִּתְחֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת לַפְּגָרִים. כָּל מְגָדִים - אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים - אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים וְאוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם מִיָּמִים מוּעָטִים וְזָכוּ בְּכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְהִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם עֲתִידִים לֵירֵד בְּבַת אַחַת לְהִכָּנֵס בַּגּוּפוֹת הַמּוּכָנִים לָהֶם.

אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב, בַּת קוֹל יוֹצֵּאת וְאוֹמֶרֶת, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָּפַנְתִּי לָךְ. צָּפַנְתִּי אוֹתָם בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת. לָךְ, בִּשְׁבִילְךָ, בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה גּוּף קָדוֹשׁ ונָקִי. דָבָר אַחֵר הַדּוּדָאִים (נתנו ריח) אֵלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם רֵיחַ הָעוֹלָם. נָתְנוּ, שָׁבְקוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״א:כ״ג) וְלֹא נָתַן סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִים צָפַנְתִּי לָךְ. צָפַנְתִּי אוֹתָם בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת. לָךְ - בִּשְׁבִילְךְ, בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה גוּף קָדוֹשׁ וְנָקִי. דָּבָר אַחֵר הַדּוּדָאִים (נתנו ריח) - אֵלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. נָתְנוּ רֵיחַ - אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם רֵיחַ הָעוֹלָם. נָתְנוּ - הִשְׁאִירוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וְלֹא נָתַן סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שָׁלשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִים בְּכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שַׁבָּת לְלַוּוֹת לַנְּשָׁמָה עַד מְקוֹם מַעֲלָתָהּ. וּבְמַאן נוֹקִים עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵן הַגּוּפוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּפִתְחֵי קְבָרוֹת לְקַבֵּל נִשְׁמָתָן. וְדוּמָ"ה נוֹתֵן פִּתְקָא דְּחֻשְׁבְּנָא וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִכַּמָּה יָמִים וְאוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִזְּמַן מוּעָט, כֻּלָּם צָּפַנְתִּי לָךְ לְמֵיפַּק לְהוּ בְּחוּשְׁבְּנָא. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִים בְּכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שַׁבָּת לְלַוּוֹת לַנְּשָׁמָה עַד מְקוֹם מַעֲלָתָהּ. וּבְמִי נָקִים אֶת עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵן הַגּוּפוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּפִתְחֵי קְבָרוֹת לְקַבֵּל נִשְׁמָתָן, וְדוּמָה נוֹתֵן פֶּתֶק שֶׁל חֶשְׁבּוֹן, וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִכַּמָּה יָמִים וְאוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִזְּמַן מוּעָט - כֻּלָּם צָפַנְתִּי לָךְ, לְהוֹצִיא אוֹתָם בְּחֶשְׁבּוֹן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמוֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, וְהָתְנַן (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, תָּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים. וְעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כִּדְקָאֲמָרָן, (זכריה ח׳:ד׳) עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב ימִים, כְּדִכְתִיב לְעֵיל. (קי"ד ע"ב) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ (קהלת א) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם, אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. וַעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, (זכריה ח) עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן, יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּיוֹמָא דְּיְחֱדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדוֹי, זְמִינִין אִינוּן צַּדִּיקַיָא לְמִנְדַע לֵיהּ בְּלִבְּהוֹן, וּכְדֵין יִסְגֵּי סֻכְלְתָנוּ בְּלִבְּהוֹן כְּאִילּוּ חָזוּ לֵיהּ בְּעֵינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלהֵינוּ זְה וְגו'. ושִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יְתֶר מִכּוּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיהֶם קַיָּימִים וְיִדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם ויְהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזְהוּ הַטוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״ט) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם, אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם, הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵימָה בְּמַעֲלָתָהּ. (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזְּה בָּעוֹלָם. בְּאוֹתוֹ זְמַן יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה. שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשָׂיו, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּלִבָּם, וְאָז תִּרְבֶּה הַהַשְׂכָּלָה בְּלִבָּם כְּאִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ בָּעַיִן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כח) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וְגוֹ'. וְשִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יָתֵר מִכֻּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם קַיָּמִים וְיֵדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם וְיֵהָנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְּהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם - הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵמָה בְּמַעֲלָתָהּ. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזֶּה בָּעוֹלָם.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי חִיָּיא, הָא דְתָנִינָן דְּעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, מַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ, עַד לָא אֲזְלִית קַמֵּי אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין מָארֵי מַתְנִיתִין הָכִי שְׁמִיעַ לִי, כֵּיוָן דְּשָׁמְעִית הָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְישְּׁבָא בְּלִבָּאי, דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, כְּהַאי דִכְתִיב (שמות כ״ד:י״א) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וְדָא הוּא דִתְנַן נִיזוֹנִין. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּאֲתַר חָד תָּנִינָן נֶהֱנִין, וּבְאֲתַר אָחֳרָא תָּנִינָן נִיזוֹנִין, מַאי בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא הָכִי אָמַר אֲבוֹי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ נֶהֱנִין מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ נִזּוֹנִין עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמְנָא לָן הָא, מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מַאי טַעֲמָא לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה, וּכְהַאי גַוְונָא סְעוּדָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חִיָּיא, זֶה שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא מַה הִיא? אָמַר לוֹ, טֶרֶם הָלַכְתִּי לִפְנֵי אוֹתָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּךְ נִשְׁמַע לִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת זֶה שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הִתְיַשֵּׁב בְּלִבִּי. שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וְזֶה הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ נִזּוֹנִים. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּמָקוֹם אֶחָד שָׁנִינוּ נֶהֱנִים, וּבְמָקוֹם אַחֵר שָׁנִינוּ נִזּוֹנִים. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא כָּךְ אָמַר אָבִי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ זִיו, שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ, נִזּוֹנִים עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ, וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמִנַּיִן לָנוּ זֶה? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות לד) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מָה הַטַּעַם לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת, מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה. וּכְמוֹ כֵן סְעוּדָתָם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לה) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר מֵהָכָא, (תהלים ח) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, הַאי והַאי אִיתָא לֶעָתִיד לָבֹא. וְתָאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְּגָּלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָה ואֲכִילָה, וַדַּאי דָא הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר, מִכָּאן (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זֶה וָזֶה יֶשְׁנָם לֶעָתִיד לָבא. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית - אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְגַּלּוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָּה וְהָאֲכִילָה, וַדַּאי זוֹ הִיא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַהוּ הַשּׁוֹר, דִּכְתִיב, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, והָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ז:א׳) בָּעֵת הַהִיא יִפְקוֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה והַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִויָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקָלָתוֹן והָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם, הָא הָכָא תְּלָתָא. אֶלָּא רֶמֶז הוּא דְּקָא רָמַז עַל מַלְכְּוָותָא. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם לֵית לְמֵימַר עַל מַה דְּאָמְרוּ רַבָּנָן, וַדַּאי כָּךְ הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַה הַשּׁוֹר, שֶׁכָּתוּב (איוב מ) כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְהִנֵּה כָּתוּב (ישעיה כז) בָּעֵת הַהִיא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. הִנֵּה כָּאן שְׁלֹשָׁה. אֶלָּא רֶמֶז הוּא שֶׁרָמַז עַל הַמַּלְכֻיּוֹת. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אֵין לוֹמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, וַדַּאי כָּךְ זֶה.

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, אֲנָא הֲוִינָא קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְשָׁאִילְנָא הַאי מִלָּה, אָמַרְנָא, הַאי סְעוּדָתָא דְּצַּדִּיקַיָא לֶעָתִיד לָבֹא אִי כָּךְ הוּא, לָא אִתְיַישְׁבָא בְּלִבָּאי, דְּהָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּהַאי גַוְונָא דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״א) וַיְּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שַׁפִּיר קָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וכָךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֲנִי הָיִיתִי לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁאַלְתִּי עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אָמַרְתִּי, הַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא הַאִם כָּךְ הוּא? לֹא הִתְיַשְּׁבָה בְּלִבִּי, שֶׁהִנֵּה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יָפֶה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָךְ הוּא.

עוֹד אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַאי מְהֵימְנוּתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן לְרוּבָּא דְעַלְמָא, דְּזַמִּינִין אִינוּן בְּהַאי סְעוּדָתָא דְלִויָתָן וְהַהוּא תוֹרָא וּלְמִשְׁתֵּי חַמְרָא טַב דְּאִתְנְטַר מִכַּד אִתְבְּרֵי עַלְמָא, קְרָא אַשְׁכָּחוּ ודָרְשׁוּ, דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:ה׳) וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּיתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְדָא הוּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, דְּאָמַר לְהוּ וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. וּבַקְּלָלוֹת, (ויקרא כ״ו:כ״ו) וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְדָא קַשְׁיָא לְהוּ מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא, דִּכְתִיב, (שמותטז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם וְגו'. אָמַר רִבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד דְּמִשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם, (ויקרא כ״ו:ה׳) אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְּוֹת, וַאֲכַלְתֶּם לָשׂוֹבַע כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּהַאי גַוְונָא חָמוּ רַבָּנָן דְּגָלוּתָא אִתְמַשַּׁךְ, אִסְתַּכְּמוּ עַל קְרָאֵי דְאוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ דִּזְמִינִין לְמֵיכַל וּלְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדָתָא רַבָּה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְהוּ, וְעַל דָּא רוּבָּא דְעַלְמָא סָבְלוּ גָלוּתָא בְּגִין הַהִיא סְעוּדָתָא. עוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָאֱמוּנָה הַזּוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְרֹב הָעוֹלָם שֶׁמְּזֻמָּנִים הֵם לַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן וְהַשּׁוֹר הַהוּא, וְלִשְׁתּוֹת יַיִן טוֹב שֶׁמְּשֻׁמָּר מִכְּשֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, פָּסוּק מָצְאוּ וְדָרְשׁוּ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) ואכלתם לחמכם לשבע. שֶׁאָמַר רַבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְזֶה הוּא יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁאָמַר לָהֶם וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשּבַע, וּבַקְּלָלוֹת - וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְזֶה קָשֶׁה לָהֶם מִן הַכֹּל. מָה הַטַּעַם? שֶׁכָּתוּב (שמות טז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד שֶׁמִּשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם: אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְווֹת - וַאֲכַלְתֶּם לָשּבַע, כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּמוֹ כֵן רָאוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת, הִסְתַּמְּכוּ עַל פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, וְאָמְרוּ שֶׁעֲתִידִים לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְעַל כֵּן רֹב הָעוֹלָם סָבְלוּ אֶת הַגָּלוּת מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַסְּעוּדָה.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, לֵית לָן לִסְתּוֹר מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא אֶלָּא לְקַיְימָא לֵיהּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת עֲלוֹי, דְּהָא אֲנַן יָדְעִין מְהֵימְנוּתָא דְצַּדִּיקַיָא וְכִסּוּפָא דִלְהוֹן מַאי הִיא, דִּכְתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, וְלֹא בַאֲכִילָה. (שיר השירים א׳:ד׳) נַזְכִּירָה דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. וְהַהִיא סְעוּדָתָא דִּזְמִינִין בָּהּ, יְהֵא לָן חוּלַק לְמֶהֱנֵי מִנָּהּ וזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק, שֶׁיִּצְּחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, זַכּוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין לָנוּ לִסְתֹּר אֶת אֱמוּנַת הַכֹּל, אֶלָּא לְקַיֵּם אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל זֶה שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים אֶת אֱמוּנַת הַצַּדִּיקִים, וְהַכִּסּוּף שֶׁלָּהֶם מַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שיר א) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וְלֹא בַּאֲכִילָה. נַזְכִּירָה דדֶיךְ מִיַּיִן. וְאוֹתָהּ סְעוּדָה שֶׁמְּזֻמָּנִים אֵלֶיהָ, יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק - שֶׁיִּצְחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - זְכוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם.

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם (בראשית כ״ה:י״ט-כ׳) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק. רִבִּי יִצְּחָק פָּתַח, (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וגו'. תָּנוּ רַבָּנָן, לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וִינַעֵר אוֹתָם מֵעַפְרָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּנְיַן עָפָר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעָפָר מַמָּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶּר ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגוֹ'. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וִינַעֵר אוֹתָם מֵעֲפָרָם שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּנְיַן עָפָר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעָפָר מַמָּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמוֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים, לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, וְהָתְנַן (קהלת א׳:ט׳) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, תָּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים. וְעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כִּדְקָאֲמָרָן, (זכריה ח׳:ד׳) עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב ימִים, כְּדִכְתִיב לְעֵיל. (קי"ד ע"ב) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹחַ בְּאוֹתוֹ זְמַן עִם הַצַּדִּיקִים לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל יִשְׂמְחוּ בְּאוֹתָהּ שִׂמְחָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם קד) יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים בְּאוֹתוֹ זְמַן לִבְרֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹת מֵתִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲרֵי שָׁנִינוּ (קהלת א) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, בֹּא שְׁמַע, בְּעוֹד שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם וְיִרְבּוּ, כָּל הָעוֹלָם אֵינוֹ בְּקִיּוּם, וּכְשֶׁהַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם, אֲזַי הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. וַעֲתִידִים לְהַחֲיוֹת מֵתִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, (זכריה ח) עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה.

בְּאוֹתוֹ זְמַן, יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּיוֹמָא דְּיְחֱדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדוֹי, זְמִינִין אִינוּן צַּדִּיקַיָא לְמִנְדַע לֵיהּ בְּלִבְּהוֹן, וּכְדֵין יִסְגֵּי סֻכְלְתָנוּ בְּלִבְּהוֹן כְּאִילּוּ חָזוּ לֵיהּ בְּעֵינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלהֵינוּ זְה וְגו'. ושִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יְתֶר מִכּוּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנִיהֶם קַיָּימִים וְיִדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם ויְהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזְהוּ הַטוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ה:י״ט) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם, אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם, הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵימָה בְּמַעֲלָתָהּ. (בראשית כ״ה:י״ט) אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזְּה בָּעוֹלָם. בְּאוֹתוֹ זְמַן יַשִּׂיגוּ הַצַּדִּיקִים דַּעַת שְׁלֵמָה. שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשָׂיו, עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לְהַכִּיר אוֹתוֹ בְּלִבָּם, וְאָז תִּרְבֶּה הַהַשְׂכָּלָה בְּלִבָּם כְּאִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ בָּעַיִן. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כח) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וְגוֹ'. וְשִׂמְחַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף יָתֵר מִכֻּלָּם, עַל שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם קַיָּמִים וְיֵדְעוּ וְיַשִּׂיגוּ אֶת בּוֹרְאָם וְיֵהָנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְזֶהוּ הַטּוֹב הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אֵלּוּ הֵם תּוֹלְדוֹת הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק שֶׁיְּהֵא בָּעוֹלָם בְּאוֹתוֹ זְמַן. בֶּן אַבְרָהָם - הִיא הַנְּשָׁמָה הַזּוֹכָה לְכָךְ וְלִהְיוֹת שְׁלֵמָה בְּמַעֲלָתָהּ. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - הַנְּשָׁמָה מוֹלִידָה הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק הַזֶּה בָּעוֹלָם.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי חִיָּיא, הָא דְתָנִינָן דְּעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, מַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ, עַד לָא אֲזְלִית קַמֵּי אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין מָארֵי מַתְנִיתִין הָכִי שְׁמִיעַ לִי, כֵּיוָן דְּשָׁמְעִית הָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִתְישְּׁבָא בְּלִבָּאי, דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, כְּהַאי דִכְתִיב (שמות כ״ד:י״א) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וְדָא הוּא דִתְנַן נִיזוֹנִין. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּאֲתַר חָד תָּנִינָן נֶהֱנִין, וּבְאֲתַר אָחֳרָא תָּנִינָן נִיזוֹנִין, מַאי בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא הָכִי אָמַר אֲבוֹי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ נֶהֱנִין מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ, אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ נִזּוֹנִין עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמְנָא לָן הָא, מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״ח) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מַאי טַעֲמָא לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה, וּכְהַאי גַוְונָא סְעוּדָתָן שֶׁל צַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חִיָּיא, זֶה שֶׁשָּׁנִינוּ שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא מַה הִיא? אָמַר לוֹ, טֶרֶם הָלַכְתִּי לִפְנֵי אוֹתָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּךְ נִשְׁמַע לִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת זֶה שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הִתְיַשֵּׁב בְּלִבִּי. שֶׁאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וְזֶה הוּא שֶׁשָּׁנִינוּ נִזּוֹנִים. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּמָקוֹם אֶחָד שָׁנִינוּ נֶהֱנִים, וּבְמָקוֹם אַחֵר שָׁנִינוּ נִזּוֹנִים. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא כָּךְ אָמַר אָבִי, הַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא זָכוּ כָּל כָּךְ, נֶהֱנִים מֵאוֹתוֹ זִיו, שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ כָּל כָּךְ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ, נִזּוֹנִים עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה שְׁלֵמָה. וְאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֶלָּא זוֹ, וְזוֹ הִיא הַסְּעוּדָה וְהָאֲכִילָה. וּמִנַּיִן לָנוּ זֶה? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות לד) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. מָה הַטַּעַם לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה? מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִזּוֹן מִסְּעוּדָה אַחֶרֶת, מֵאוֹתוֹ זִיו שֶׁל מַעְלָה. וּכְמוֹ כֵן סְעוּדָתָם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לה) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר מֵהָכָא, (תהלים ח) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, הַאי והַאי אִיתָא לֶעָתִיד לָבֹא. וְתָאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְּגָּלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָה ואֲכִילָה, וַדַּאי דָא הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר, מִכָּאן (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זֶה וָזֶה יֶשְׁנָם לֶעָתִיד לָבא. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית - אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְגַּלּוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָּה וְהָאֲכִילָה, וַדַּאי זוֹ הִיא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַהוּ הַשּׁוֹר, דִּכְתִיב, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, והָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ז:א׳) בָּעֵת הַהִיא יִפְקוֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה והַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִויָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקָלָתוֹן והָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם, הָא הָכָא תְּלָתָא. אֶלָּא רֶמֶז הוּא דְּקָא רָמַז עַל מַלְכְּוָותָא. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם לֵית לְמֵימַר עַל מַה דְּאָמְרוּ רַבָּנָן, וַדַּאי כָּךְ הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַה הַשּׁוֹר, שֶׁכָּתוּב (איוב מ) כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְהִנֵּה כָּתוּב (ישעיה כז) בָּעֵת הַהִיא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. הִנֵּה כָּאן שְׁלֹשָׁה. אֶלָּא רֶמֶז הוּא שֶׁרָמַז עַל הַמַּלְכֻיּוֹת. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אֵין לוֹמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, וַדַּאי כָּךְ זֶה.

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, אֲנָא הֲוִינָא קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְשָׁאִילְנָא הַאי מִלָּה, אָמַרְנָא, הַאי סְעוּדָתָא דְּצַּדִּיקַיָא לֶעָתִיד לָבֹא אִי כָּךְ הוּא, לָא אִתְיַישְׁבָא בְּלִבָּאי, דְּהָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּהַאי גַוְונָא דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״א) וַיְּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שַׁפִּיר קָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וכָךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֲנִי הָיִיתִי לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁאַלְתִּי עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אָמַרְתִּי, הַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא הַאִם כָּךְ הוּא? לֹא הִתְיַשְּׁבָה בְּלִבִּי, שֶׁהִנֵּה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יָפֶה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָךְ הוּא.

עוֹד אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַאי מְהֵימְנוּתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן לְרוּבָּא דְעַלְמָא, דְּזַמִּינִין אִינוּן בְּהַאי סְעוּדָתָא דְלִויָתָן וְהַהוּא תוֹרָא וּלְמִשְׁתֵּי חַמְרָא טַב דְּאִתְנְטַר מִכַּד אִתְבְּרֵי עַלְמָא, קְרָא אַשְׁכָּחוּ ודָרְשׁוּ, דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:ה׳) וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּיתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְדָא הוּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, דְּאָמַר לְהוּ וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. וּבַקְּלָלוֹת, (ויקרא כ״ו:כ״ו) וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְדָא קַשְׁיָא לְהוּ מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא, דִּכְתִיב, (שמותטז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם וְגו'. אָמַר רִבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד דְּמִשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם, (ויקרא כ״ו:ה׳) אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְּוֹת, וַאֲכַלְתֶּם לָשׂוֹבַע כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּהַאי גַוְונָא חָמוּ רַבָּנָן דְּגָלוּתָא אִתְמַשַּׁךְ, אִסְתַּכְּמוּ עַל קְרָאֵי דְאוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ דִּזְמִינִין לְמֵיכַל וּלְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדָתָא רַבָּה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְהוּ, וְעַל דָּא רוּבָּא דְעַלְמָא סָבְלוּ גָלוּתָא בְּגִין הַהִיא סְעוּדָתָא. עוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָאֱמוּנָה הַזּוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְרֹב הָעוֹלָם שֶׁמְּזֻמָּנִים הֵם לַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן וְהַשּׁוֹר הַהוּא, וְלִשְׁתּוֹת יַיִן טוֹב שֶׁמְּשֻׁמָּר מִכְּשֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, פָּסוּק מָצְאוּ וְדָרְשׁוּ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) ואכלתם לחמכם לשבע. שֶׁאָמַר רַבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְזֶה הוּא יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁאָמַר לָהֶם וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשּבַע, וּבַקְּלָלוֹת - וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְזֶה קָשֶׁה לָהֶם מִן הַכֹּל. מָה הַטַּעַם? שֶׁכָּתוּב (שמות טז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד שֶׁמִּשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם: אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְווֹת - וַאֲכַלְתֶּם לָשּבַע, כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּמוֹ כֵן רָאוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת, הִסְתַּמְּכוּ עַל פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, וְאָמְרוּ שֶׁעֲתִידִים לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְעַל כֵּן רֹב הָעוֹלָם סָבְלוּ אֶת הַגָּלוּת מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַסְּעוּדָה.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, לֵית לָן לִסְתּוֹר מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא אֶלָּא לְקַיְימָא לֵיהּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת עֲלוֹי, דְּהָא אֲנַן יָדְעִין מְהֵימְנוּתָא דְצַּדִּיקַיָא וְכִסּוּפָא דִלְהוֹן מַאי הִיא, דִּכְתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, וְלֹא בַאֲכִילָה. (שיר השירים א׳:ד׳) נַזְכִּירָה דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. וְהַהִיא סְעוּדָתָא דִּזְמִינִין בָּהּ, יְהֵא לָן חוּלַק לְמֶהֱנֵי מִנָּהּ וזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק, שֶׁיִּצְּחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, זַכּוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין לָנוּ לִסְתֹּר אֶת אֱמוּנַת הַכֹּל, אֶלָּא לְקַיֵּם אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל זֶה שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים אֶת אֱמוּנַת הַצַּדִּיקִים, וְהַכִּסּוּף שֶׁלָּהֶם מַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שיר א) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וְלֹא בַּאֲכִילָה. נַזְכִּירָה דדֶיךְ מִיַּיִן. וְאוֹתָהּ סְעוּדָה שֶׁמְּזֻמָּנִים אֵלֶיהָ, יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק - שֶׁיִּצְחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - זְכוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם.

מִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם (בראשית כ״ה:י״ט-כ׳) ואֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק. רִבִּי יִצְּחָק פָּתַח, (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וגו'. תָּנוּ רַבָּנָן, לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וִינַעֵר אוֹתָם מֵעַפְרָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּנְיַן עָפָר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעָפָר מַמָּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶּר ה' אֱלהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגוֹ'. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וִינַעֵר אוֹתָם מֵעֲפָרָם שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּנְיַן עָפָר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה שֶׁנִּבְרְאוּ מֵעָפָר מַמָּשׁ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.

וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יִתְנַעֲרוּ מֵעָפָר מֵאוֹתוֹ הַבִּנְיָן, וְיַעַמְדוּ בְּבִנְיַן מְקוּיָים לִהְיוֹת לָהֶם קִיּוּמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ב׳) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַםִ, יִתְקַיְימוּ בְּקִיּוּמָא. וְיַעֲלוּ מִתַּחַת לָאָרֶץ וִיקַבְּלוּ נִשְׁמָתָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יַצִּיף (נ"א ישיב) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִינֵי רֵיחִין שֶׁבַּגַן עֵדֶן עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יִתְנַעֲרוּ מֵעָפָר מֵאוֹתוֹ הַבִּנְיָן, וְיַעַמְדוּ בְּבִנְיָן מְקֻיָּם לִהְיוֹת לָהֶם קִיּוּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם. יִתְקַיְּמוּ בְּקִיּוּם, וְיַעֲלוּ מִתַּחַת לָאָרֶץ, וִיקַבְּלוּ נִשְׁמָתָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצִיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מִינֵי רֵיחוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ.

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, אַל תִּקְרֵי הַדּוּדָאִים אֶלָּא הַדּוֹדִים, זְהוּ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה שֶׁהֵם דּוֹדִים וְרֵעִים זֶה עִם זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר, דּוּדָאִים מַמָּשׁ. מַה הַדּוּדָאִים מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם, אַף הֵם מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם. וּמַאי נָתְנוּ רֵיחַ, כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לָדַעַת וּלְהַכִּיר לְבוֹרְאָם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַל תִּקְרָא הַדּוּדאִים אֶלָּא הַדּוֹדִים. זֶהוּ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה שֶׁהֵם דּוֹדִים וְרֵעִים זֶה עִם זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר דּוּדָאִים מַמָּשׁ. מָה הַדּוּדָאִים מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם, אַף הֵם מוֹלִידִים אַהֲבָה בָּעוֹלָם. וּמַה זֶּה נָתְנוּ רֵיחַ? כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם, לָדַעַת וּלְהַכִּיר אֶת בּוֹרְאָם.

(שיר השירים ז) וְעַל פְּתָחֵינוּ, אֵלּוּ פִּתְחֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים. כָּל מְגָדִים, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת. (שיר השירים ז׳:י״ד) חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁיָּצְּאוּ נִשְׁמָתָם מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים, וְאוֹתָם שֶׁיָּצְּאוּ נִשְׁמָתָם מִיָּמִים מוּעָטִים, וְזָכוּ בְּכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְהִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם עֲתִידִים לֵירֵד בְּבַת אַחַת לְהִכָּנֵס בַּגּוּפוֹת הַמּוּכָנִים לָהֶם. וְעַל פְּתָחֵינוּ - אֵלּוּ פִּתְחֵי שָׁמַיִם שֶׁהֵם פְּתוּחִים לְהוֹרִיד נְשָׁמוֹת לַפְּגָרִים. כָּל מְגָדִים - אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים - אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים וְאוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם מִיָּמִים מוּעָטִים וְזָכוּ בְּכִשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְהִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא, כֻּלָּם עֲתִידִים לֵירֵד בְּבַת אַחַת לְהִכָּנֵס בַּגּוּפוֹת הַמּוּכָנִים לָהֶם.

אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב, בַּת קוֹל יוֹצֵּאת וְאוֹמֶרֶת, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָּפַנְתִּי לָךְ. צָּפַנְתִּי אוֹתָם בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת. לָךְ, בִּשְׁבִילְךָ, בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה גּוּף קָדוֹשׁ ונָקִי. דָבָר אַחֵר הַדּוּדָאִים (נתנו ריח) אֵלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. נָתְנוּ רֵיחַ, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם רֵיחַ הָעוֹלָם. נָתְנוּ, שָׁבְקוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר כ״א:כ״ג) וְלֹא נָתַן סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִים צָפַנְתִּי לָךְ. צָפַנְתִּי אוֹתָם בְּאוֹתָם הָעוֹלָמוֹת. לָךְ - בִּשְׁבִילְךְ, בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה גוּף קָדוֹשׁ וְנָקִי. דָּבָר אַחֵר הַדּוּדָאִים (נתנו ריח) - אֵלּוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. נָתְנוּ רֵיחַ - אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהֵם רֵיחַ הָעוֹלָם. נָתְנוּ - הִשְׁאִירוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וְלֹא נָתַן סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שָׁלשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִים בְּכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שַׁבָּת לְלַוּוֹת לַנְּשָׁמָה עַד מְקוֹם מַעֲלָתָהּ. וּבְמַאן נוֹקִים עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵן הַגּוּפוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּפִתְחֵי קְבָרוֹת לְקַבֵּל נִשְׁמָתָן. וְדוּמָ"ה נוֹתֵן פִּתְקָא דְּחֻשְׁבְּנָא וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִכַּמָּה יָמִים וְאוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִזְּמַן מוּעָט, כֻּלָּם צָּפַנְתִּי לָךְ לְמֵיפַּק לְהוּ בְּחוּשְׁבְּנָא. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִים בְּכָל חֹדֶשׁ וּבְכָל שַׁבָּת לְלַוּוֹת לַנְּשָׁמָה עַד מְקוֹם מַעֲלָתָהּ. וּבְמִי נָקִים אֶת עַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵלּוּ הֵן הַגּוּפוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים בְּפִתְחֵי קְבָרוֹת לְקַבֵּל נִשְׁמָתָן, וְדוּמָה נוֹתֵן פֶּתֶק שֶׁל חֶשְׁבּוֹן, וְהוּא מַכְרִיז וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, אוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִכַּמָּה יָמִים וְאוֹתָם שֶׁנִּקְבְּרוּ מִזְּמַן מוּעָט - כֻּלָּם צָפַנְתִּי לָךְ, לְהוֹצִיא אוֹתָם בְּחֶשְׁבּוֹן.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לה) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר מֵהָכָא, (תהלים ח) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, הַאי והַאי אִיתָא לֶעָתִיד לָבֹא. וְתָאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשׁוּמָר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְּגָּלוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָה ואֲכִילָה, וַדַּאי דָא הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לד) יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ. רַב הוּנָא אָמַר, מִכָּאן (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זֶה וָזֶה יֶשְׁנָם לֶעָתִיד לָבא. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית - אֵלּוּ דְּבָרִים עַתִּיקִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְאָדָם מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וַעֲתִידִים לְהִתְגַּלּוֹת לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, וְזוֹ הִיא הַשְּׁתִיָּה וְהָאֲכִילָה, וַדַּאי זוֹ הִיא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַהוּ הַשּׁוֹר, דִּכְתִיב, כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, והָא כְּתִיב, (ישעיהו כ״ז:א׳) בָּעֵת הַהִיא יִפְקוֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה והַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִויָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקָלָתוֹן והָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם, הָא הָכָא תְּלָתָא. אֶלָּא רֶמֶז הוּא דְּקָא רָמַז עַל מַלְכְּוָותָא. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם לֵית לְמֵימַר עַל מַה דְּאָמְרוּ רַבָּנָן, וַדַּאי כָּךְ הִיא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שָׁלוֹם, אִם כֵּן מַהוּ לִוְיָתָן וּמַה הַשּׁוֹר, שֶׁכָּתוּב (איוב מ) כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְהִנֵּה כָּתוּב (ישעיה כז) בָּעֵת הַהִיא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. הִנֵּה כָּאן שְׁלֹשָׁה. אֶלָּא רֶמֶז הוּא שֶׁרָמַז עַל הַמַּלְכֻיּוֹת. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אֵין לוֹמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, וַדַּאי כָּךְ זֶה.

אָמַר רִבִּי יִצְּחָק, אֲנָא הֲוִינָא קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְשָׁאִילְנָא הַאי מִלָּה, אָמַרְנָא, הַאי סְעוּדָתָא דְּצַּדִּיקַיָא לֶעָתִיד לָבֹא אִי כָּךְ הוּא, לָא אִתְיַישְׁבָא בְּלִבָּאי, דְּהָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּהַאי גַוְונָא דִּכְתִיב, (שמות כ״ד:י״א) וַיְּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ שַׁפִּיר קָאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וכָךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֲנִי הָיִיתִי לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁאַלְתִּי עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אָמַרְתִּי, הַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא הַאִם כָּךְ הוּא? לֹא הִתְיַשְּׁבָה בְּלִבִּי, שֶׁהִנֵּה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ זֶה שֶׁכָּתוּב (שמות כד) וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יָפֶה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָךְ הוּא.

עוֹד אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַאי מְהֵימְנוּתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן לְרוּבָּא דְעַלְמָא, דְּזַמִּינִין אִינוּן בְּהַאי סְעוּדָתָא דְלִויָתָן וְהַהוּא תוֹרָא וּלְמִשְׁתֵּי חַמְרָא טַב דְּאִתְנְטַר מִכַּד אִתְבְּרֵי עַלְמָא, קְרָא אַשְׁכָּחוּ ודָרְשׁוּ, דִּכְתִיב, (ויקרא כ״ו:ה׳) וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּיתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְדָא הוּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוֹן, דְּאָמַר לְהוּ וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂוֹבַע. וּבַקְּלָלוֹת, (ויקרא כ״ו:כ״ו) וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְדָא קַשְׁיָא לְהוּ מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא, דִּכְתִיב, (שמותטז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְּרַיִם וְגו'. אָמַר רִבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד דְּמִשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם, (ויקרא כ״ו:ה׳) אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְּוֹת, וַאֲכַלְתֶּם לָשׂוֹבַע כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּהַאי גַוְונָא חָמוּ רַבָּנָן דְּגָלוּתָא אִתְמַשַּׁךְ, אִסְתַּכְּמוּ עַל קְרָאֵי דְאוֹרַיְיתָא וְאָמְרוּ דִּזְמִינִין לְמֵיכַל וּלְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדָתָא רַבָּה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְהוּ, וְעַל דָּא רוּבָּא דְעַלְמָא סָבְלוּ גָלוּתָא בְּגִין הַהִיא סְעוּדָתָא. עוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָאֱמוּנָה הַזּוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְרֹב הָעוֹלָם שֶׁמְּזֻמָּנִים הֵם לַסְּעוּדָה הַזּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן וְהַשּׁוֹר הַהוּא, וְלִשְׁתּוֹת יַיִן טוֹב שֶׁמְּשֻׁמָּר מִכְּשֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, פָּסוּק מָצְאוּ וְדָרְשׁוּ, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כו) ואכלתם לחמכם לשבע. שֶׁאָמַר רַבִּי זֵירָא, כָּל מִינֵי פִּתּוּי פִּתָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב, וְזֶה הוּא יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁאָמַר לָהֶם וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשּבַע, וּבַקְּלָלוֹת - וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ, וְזֶה קָשֶׁה לָהֶם מִן הַכֹּל. מָה הַטַּעַם? שֶׁכָּתוּב (שמות טז) מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מְלַמֵּד שֶׁמִּשּׁוּם הָאֲכִילָה מָסְרוּ נַפְשָׁם לָמוּת בְּיָדָם. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תַּאֲוָתָם, אָמַר לָהֶם: אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל הַמִּצְווֹת - וַאֲכַלְתֶּם לָשּבַע, כְּדֵי לְהָנִיחַ דַּעְתָּם. כְּמוֹ כֵן רָאוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהַגָּלוּת נִמְשֶׁכֶת, הִסְתַּמְּכוּ עַל פְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, וְאָמְרוּ שֶׁעֲתִידִים לֶאֱכֹל וְלִשְׂמֹחַ בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם, וְעַל כֵּן רֹב הָעוֹלָם סָבְלוּ אֶת הַגָּלוּת מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַסְּעוּדָה.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, לֵית לָן לִסְתּוֹר מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא אֶלָּא לְקַיְימָא לֵיהּ, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת עֲלוֹי, דְּהָא אֲנַן יָדְעִין מְהֵימְנוּתָא דְצַּדִּיקַיָא וְכִסּוּפָא דִלְהוֹן מַאי הִיא, דִּכְתִיב, (שיר השירים א׳:ד׳) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, וְלֹא בַאֲכִילָה. (שיר השירים א׳:ד׳) נַזְכִּירָה דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. וְהַהִיא סְעוּדָתָא דִּזְמִינִין בָּהּ, יְהֵא לָן חוּלַק לְמֶהֱנֵי מִנָּהּ וזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְּחָק, שֶׁיִּצְּחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְּחָק, זַכּוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין לָנוּ לִסְתֹּר אֶת אֱמוּנַת הַכֹּל, אֶלָּא לְקַיֵּם אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל זֶה שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים אֶת אֱמוּנַת הַצַּדִּיקִים, וְהַכִּסּוּף שֶׁלָּהֶם מַה הוּא? שֶׁכָּתוּב (שיר א) נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, וְלֹא בַּאֲכִילָה. נַזְכִּירָה דדֶיךְ מִיַּיִן. וְאוֹתָהּ סְעוּדָה שֶׁמְּזֻמָּנִים אֵלֶיהָ, יִהְיֶה לָנוּ חֵלֶק לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׂחוֹק. וְאֵלֶּה תּוֹלְדת יִצְחָק - שֶׁיִּצְחֲקוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבא. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק - זְכוּת הַנְּשָׁמָה מוֹלִיד הַשְּׂחוֹק הַזֶּה וְהַשִּׂמְחָה בָּעוֹלָם.

וַיְהִי יִצְּחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. רִבִּי בּוֹ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח ואָמַר, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וגו', בְּכַמָּה מַעֲלוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, דְּתָנִינָן אָמַר רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁלּוֹ חוּץ מִמֶּנּוּ הָיוּ בְּשִׁתּוּף. וּמִי אָמַר רִבִּי אַחָא הָכִי, חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא בְּמִלָּה דָא יִסְגֵּי פְּלוּגְתָּא בְּעַלְמָא, דְּאִי תֵימָא הָכִי, הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם נִבְרָאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, יֹאמַר שֶׁיִּשׁ שִׁתּוּף בָּהֶם, הָא כָּל אַפַּיָּיא דִּדְהוֹן ודִידָן שַׁוְיָין. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. רַבִּי בּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וְגוֹ', בְּכַמָּה מַעֲלוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁלּוֹ, חוּץ מִמֶּנּוּ, הָיוּ בְּשִׁתּוּף. וְהַאִם אָמַר כָּךְ רַבִּי אָחָא? חַס וְשָׁלוֹם! שֶׁהֲרֵי בַּדָּבָר הַזֶּה תִּרְבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם. שֶׁאִם תֹּאמַר כֵּן, הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם נִבְרָאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁתּוּף, הֲרֵי כָּל הַפָּנִים שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָּנוּ שָׁוִים.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּמִלָּה דָא יִסְגֵּי פְּלוּגְתָּא בְּעַלְמָא, דְּהָא תְּנַן בְּמַתְנִיתִין דִּידָן, דְּכָל דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבַד כְּגוֹן גּוּפָא ונִשְׁמָתָא, וְאִי תֵימָא דְּהָא לֵית גּוּפָא לַמַּלְאָכִים, כָּךְ הוּא. אֲבָל לֵית אִינוּן יָכְלִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא, עַד שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף בְּהוּ הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְּהִיא סִיּוּעָא דִלְעֵילָא, וּבְהַאי גַוְונֵי כָּל מַאי דְּעֲבִיד אִצְּטְרִיךְ לְהַהִיא סִיּוּעָא דִּלְעֵילָא מִנִּיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, בַּדָּבָר הַזֶּה תִּתְרַבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - עָשָׂה כְּמוֹ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֲרֵי אֵין לַמַּלְאָכִים גּוּף - כָּךְ זֶה, אֲבָל אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַד שֶׁתִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא, שֶׁהִיא סִיּוּעַ שֶׁלְּמַעְלָה. וּבַגְּוָנִים הַלָּלוּ, כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה, צָרִיךְ אֶת אוֹתוֹ סִיּוּעַ שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ.

בַּת בְּתוּאֵל בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָךְ הוּא, וְאֲנָא הֲוִית בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְנָא דְּהֲווּ קָרָאן לְהַהוּא גַּרְמָא דְשִׁדְּרָה, הַהוּא דְּאִשְׁתָּאַר בְּקִבְרָא מִכָּל גּוּפָא, בְּתוּאֵל רַמָּאָה. שְׁאֵלִית עֲלֵיהּ, אָמְרוּ דְּהוּא כְּרֵישָׁא (דמיא) דְחִויָא, דְּאִיהוּ רַמָּאָה, והַהוּא גַּרְמָא הוּא רַמָּאָה מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. בַּת בְּתוּאֵל - בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָּךְ הוּא. וַאֲנִי הָיִיתִי בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לְאוֹתוֹ הָעֶצֶם שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאָר בַּקֶּבֶר מִכָּל הַגּוּף - בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שָׁאַלְתִּי עָלָיו. אָמְרוּ שֶׁהוּא כְּרֹאשׁ (דומה) הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאוֹתוֹ הָעֶצֶם הוּא רַמַּאי מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא גַּרְמָא לָמָּה אִשְׁתָּאַר בְּקִיּוּמָא יתִּיר מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ רַמָּאָה. וְלֵית סָבִיל טַעֲמָא דִמְזוֹנָא דִּבְנֵי נָשָׁא כִּשְׁאָר גַּרְמֵי, וּבְגִינֵי כָּךְ הוּא תַּקִּיף מִכָּל גַּרְמֵי והוּא לֵיהֱוִי עִקְּרָא דְּגוּפָא אִתְבְּנֵי מִנֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לָמָּה נִשְׁאָר בְּקִיּוּם אוֹתוֹ הָעֶצֶם יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת? מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאֵינוֹ סוֹבֵל טַעַם שֶׁל הַמָּזוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם כְּמוֹ שְׁאָר הָעֲצָמוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא חָזָק מִכָּל הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יִהְיֶה הָעִקָּר שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי.

וְתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשָׁכֵן יִצֶּר הָרָע דְּאִיהוּ רַמַּאי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי גַּרְמָא רַמָּאָה. מִפַּדַּן אֲרָם, מִצֶּמֶד רַמָּאִין, כְּדִתְנַן פַּדְּנָא דְתוֹרָא שֶׁהוּא צֶּמֶד. אֲחוֹת לָבָן, אֲחוֹת יֵצֶּר הָרָע הָאֲרַמִּי, כְּדִתְנַן, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנוּוָל בְּחַטָאוֹת בָּזְה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנוּוָל כִּדְבְקַדְמִיתָא, כְּמַאן דְּסָחֵי וּמַטְבִּיל מְסָאֲבוּתֵיהּ, קָרָאן לֵיהּ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשֶׁכֵּן יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא רַמַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי - עֶצֶם רַמַּאי. מִפַּדַּן אֲרָם - מִצֶּמֶד רַמָּאִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ פַּדְּנָא דְתוֹרָא, שֶׁהוּא צֶמֶד. אֲחוֹת לָבָן - אֲחוֹת יֵצֶר הָרָע הָאֲרַמִּי. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנֻוָּל בְּחַטָּאוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנֻוָּל כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, כְּמִי שֶׁרוֹחֵץ וּמַטְבִּיל אֶת טֻמְאָתוֹ, קוֹרְאִים לוֹ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יֵצֶר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. בֹּא שְׁמַע שֶׁכָּךְ אָנוּ בֵּאַרְנוּ בַּבָּרַיְתָא. שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט, שֶׁהֵן שְׁנֵי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְּעוֹרְרוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע, עַכְשָׁו שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ מְנֵוּל וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, וְאוֹתָן שְׁתֵּי בָנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית כט) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת.

תָּא שְׁמַע, דְּהָכִי אֲנַן אוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא. שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט שֶׁהֵן שְׁתֵּי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְעוֹרְרוֹת לַיִּצֶּר הָרָע, עַכְשָׁיו שֶׁאֵינוֹ מְנוּוָל כָּל כָּךְ וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, ואוֹתָן שְׁתֵּי בָּנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט״ז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ הוּא. שָׁם כָּתוּב בְּכִירָה וּצְעִירָה, וְכָאן כָּתוּב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיֵּצֶר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה, מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כג) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא, תַּמָּן כְּתִיב בְּכִירָה וּצְּעִירָה וְהָכָא כְּתִיב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיִצֶּר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ג:ז׳) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יִצֶּר הָרָע וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו, מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקוּלָּל מְנוּוָל. עַכְשָׁיו לָבָן, מְלוּבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקוּלָּל וּמְנוּוָל בְּנִיווּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו חֲזָקוֹת כָּל אַחַת ואַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁיו שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, לֵאָה בְּלֹא כֹּחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כִּדְקָאֲמָרָן, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יֵצֶר הָרָע, וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקֻלָּל מְנֻוָּל. עַכְשָׁו לָבָן, מְלֻבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקֻלָּל וּמְנֻוָּל בְּנִוּוּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְנוֹתָיו חֲזָקוֹת, כָּל אַחַת וְאַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁו שֵׁם הַגְּדלָה לֵאָה - לֵאָה בְּלֹא כֹחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה.

אָמַר רִבִּי אַחַא בַּר יַעֲקֹב, תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְּעְתַּר יִצְּחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רִבִּי אַחָא מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶּר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָּא בְּכֹחוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה, מַה כְּתִיב, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יִצֶּר הָרָע, נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רַבִּי אָחָא, מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָא בְּכֹחַ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה. וּמַה כָּתוּב? וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרָע, נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזְה לְאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְעוֹד דְּהָא קְרָא קָאֲמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אָמַר רִבִּי אַחָא, כָּךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לֵיהּ לְהַהוּא עִנְיָינָא דְּצָּרִיךְ לְזַוְּוגָא, וְלָא לְכָל שַׁעְתָּא דִּיהֵא תָּדִיר עִם בַּר נָשׁ כְּמוֹ כְּעָן, דְּאִיהוּ אִשְׁתַּכַּח תָּדִיר וְחָטָאן בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא לְהַהוּא זִוּוּגָא בִּלְחוֹדוֹי, הַהִיא, וְאִתְעֲרוּתָא אִתְעֲרוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶיהֱוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַהוּ לֵב בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִּיא בָּשָׂר וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לְאוֹתוֹ זְמַן? וְעוֹד, שֶׁהִנֵּה הַכָּתוּב אָמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה. אָמַר רַבִּי אָחָא, כָּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיר אוֹתוֹ לָעִנְיָן הַהוּא שֶׁצָּרִיךְ לְזַוֵּג, וְלֹא לְכָל שָׁעָה, שֶׁיִּהְיֶה תָמִיד עִם אָדָם כְּמוֹ כָּעֵת, שֶׁהוּא נִמְצָא תָמִיד וְחוֹטְאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא לְאוֹתוֹ זִוּוּג לְבַדּוֹ. וְהַהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא תִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לו) וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַה זֶּה לֵב בָּשָׂר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִיא בָשָׂר, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

רִבִּי יִצְּחָק בְּרִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָתֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְּחָק, תֹּאמַר דַּחֲבֵירָנָא חַכִּימֵי מַתְנִיתָּא אִתְעָרוּ לְהַאי עִנְיָינָא, דְּיִצֶּר הָרָע יִתְנְשֵׁי מִן עַלְמָא בַּר הַהִיא שַׁעְתָּא לְזִיווּגָא. אָמַר לֵיהּ, חַיְּיךָ הָכִי אִצְּטְרִיךְ יִצֶּר הָרָע לָעוֹלָם כְּמִטְרָא לָעוֹלָם, דְּאִלְמָלֵא יִצֶּר הָרָע, חֶדְוָותָא דִשְׁמַעְתָּא לָא לֶיהֱוִי, אֲבָל לָא מְנַוְולָה כְּקַדְמִיתָא לְמֶחֱטֵי בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי וְגו'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא לִבָּא דִּמְדוֹרֵיהּ דְּיִצֶּר הָרָע בֵּיהּ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִבָּא טָבָא, בִּנְיָינָא דְגוּפָא וְנִשְׁמְתָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (דברים ז׳:א׳) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ דְּהוּא עִקָּרָא דְּכֹלָּא. רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵי הָיָה בָּא מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד. פָּגַע בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק, תֹּאמַר שֶׁחֲבֵרֵינוּ חַכְמֵי הַבָּרַיְתָא הִתְעוֹרְרוּ לָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁיֵּצֶר הָרָע יִשְׁתַּכַּח מִן הָעוֹלָם, פְּרָט לְאוֹתָהּ שְׁעַת הַזִּוּוּג. אָמַר לוֹ, חַיֶּיךְ, כָּךְ צָרִיךְ יֵצֶר הָרָע לָעוֹלָם כְּגֶשֶׁם לָעוֹלָם. שֶׁאִלְמָלֵא יֵצֶר הָרָע, חֶדְוַת הַשְּׁמוּעָה לֹא תִהְיֶה, אֲבָל לֹא מְנֵוִּלֶת כְּבָרִאשׁוֹנָה לַחֲטֹא בוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה יא) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא הַלֵּב שֶׁמְּדוֹרוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע בּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֵב טוֹב בִּנְיַן הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל.

כַּד אֲתָא רַב כַּהֲנָא אָמַר, הָכִי אָמְרִין מִשְּׁמֵיהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא, תְּרֵי בִּנְיָינִין דְּגוּפָא אִינוּן, כַּבְדָא וְלִבָּא. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּבְדָא וְלִבָּא אִינוּן מְנַהֲגֵי גוּפָא בְּכָל סִטְרֵי אֵבָרוֹי, מְנַהֲגָא דְרֵישָׁא מוֹחָא. אֲבָל דְּגוּפָא אִינוּן תְּרֵין וְקַדְמָאָה הוּא כַּבְדָא, תִּנְיָינָא לִבָּא. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּפָרְשָׁתָא, (בראשית כח) וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אִלֵּין תְּרֵין בִּנְיָינֵי דְגוּפָא. כְּשֶׁבָּא רַב כַּהֲנָא, אָמַר, כָּךְ אוֹמְרִים מִשְּׁמָם שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּרַיְתָא: שְׁנֵי בִנְיָנִים שֶׁל הַגּוּף הֵם - הַכָּבֵד וְהַלֵּב. שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד וְהַלֵּב מַנְהִיגִים אֶת הַגּוּף בְּכָל צִדְדֵי אֵיבָרָיו. הַמַּנְהִיג שֶׁל הָרֹאשׁ הוּא הַמֹּחַ, אֲבָל שֶׁל הַגּוּף הֵם שְׁנַיִם. וְהָרִאשׁוֹן הוּא הַכָּבֵד, וְהַשֵּׁנִי הַלֵּב. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אֵלּוּ שְׁנֵי בִנְיְנֵי הַגּוּף.

בַּת בְּתוּאֵל בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָךְ הוּא, וְאֲנָא הֲוִית בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְנָא דְּהֲווּ קָרָאן לְהַהוּא גַּרְמָא דְשִׁדְּרָה, הַהוּא דְּאִשְׁתָּאַר בְּקִבְרָא מִכָּל גּוּפָא, בְּתוּאֵל רַמָּאָה. שְׁאֵלִית עֲלֵיהּ, אָמְרוּ דְּהוּא כְּרֵישָׁא (דמיא) דְחִויָא, דְּאִיהוּ רַמָּאָה, והַהוּא גַּרְמָא הוּא רַמָּאָה מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. בַּת בְּתוּאֵל - בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָּךְ הוּא. וַאֲנִי הָיִיתִי בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לְאוֹתוֹ הָעֶצֶם שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאָר בַּקֶּבֶר מִכָּל הַגּוּף - בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שָׁאַלְתִּי עָלָיו. אָמְרוּ שֶׁהוּא כְּרֹאשׁ (דומה) הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאוֹתוֹ הָעֶצֶם הוּא רַמַּאי מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא גַּרְמָא לָמָּה אִשְׁתָּאַר בְּקִיּוּמָא יתִּיר מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ רַמָּאָה. וְלֵית סָבִיל טַעֲמָא דִמְזוֹנָא דִּבְנֵי נָשָׁא כִּשְׁאָר גַּרְמֵי, וּבְגִינֵי כָּךְ הוּא תַּקִּיף מִכָּל גַּרְמֵי והוּא לֵיהֱוִי עִקְּרָא דְּגוּפָא אִתְבְּנֵי מִנֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לָמָּה נִשְׁאָר בְּקִיּוּם אוֹתוֹ הָעֶצֶם יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת? מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאֵינוֹ סוֹבֵל טַעַם שֶׁל הַמָּזוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם כְּמוֹ שְׁאָר הָעֲצָמוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא חָזָק מִכָּל הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יִהְיֶה הָעִקָּר שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי.

וְתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשָׁכֵן יִצֶּר הָרָע דְּאִיהוּ רַמַּאי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי גַּרְמָא רַמָּאָה. מִפַּדַּן אֲרָם, מִצֶּמֶד רַמָּאִין, כְּדִתְנַן פַּדְּנָא דְתוֹרָא שֶׁהוּא צֶּמֶד. אֲחוֹת לָבָן, אֲחוֹת יֵצֶּר הָרָע הָאֲרַמִּי, כְּדִתְנַן, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנוּוָל בְּחַטָאוֹת בָּזְה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנוּוָל כִּדְבְקַדְמִיתָא, כְּמַאן דְּסָחֵי וּמַטְבִּיל מְסָאֲבוּתֵיהּ, קָרָאן לֵיהּ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשֶׁכֵּן יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא רַמַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי - עֶצֶם רַמַּאי. מִפַּדַּן אֲרָם - מִצֶּמֶד רַמָּאִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ פַּדְּנָא דְתוֹרָא, שֶׁהוּא צֶמֶד. אֲחוֹת לָבָן - אֲחוֹת יֵצֶר הָרָע הָאֲרַמִּי. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנֻוָּל בְּחַטָּאוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנֻוָּל כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, כְּמִי שֶׁרוֹחֵץ וּמַטְבִּיל אֶת טֻמְאָתוֹ, קוֹרְאִים לוֹ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יֵצֶר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. בֹּא שְׁמַע שֶׁכָּךְ אָנוּ בֵּאַרְנוּ בַּבָּרַיְתָא. שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט, שֶׁהֵן שְׁנֵי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְּעוֹרְרוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע, עַכְשָׁו שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ מְנֵוּל וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, וְאוֹתָן שְׁתֵּי בָנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית כט) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת.

תָּא שְׁמַע, דְּהָכִי אֲנַן אוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא. שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט שֶׁהֵן שְׁתֵּי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְעוֹרְרוֹת לַיִּצֶּר הָרָע, עַכְשָׁיו שֶׁאֵינוֹ מְנוּוָל כָּל כָּךְ וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, ואוֹתָן שְׁתֵּי בָּנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט״ז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ הוּא. שָׁם כָּתוּב בְּכִירָה וּצְעִירָה, וְכָאן כָּתוּב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיֵּצֶר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה, מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כג) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא, תַּמָּן כְּתִיב בְּכִירָה וּצְּעִירָה וְהָכָא כְּתִיב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיִצֶּר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ג:ז׳) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יִצֶּר הָרָע וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו, מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקוּלָּל מְנוּוָל. עַכְשָׁיו לָבָן, מְלוּבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקוּלָּל וּמְנוּוָל בְּנִיווּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו חֲזָקוֹת כָּל אַחַת ואַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁיו שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, לֵאָה בְּלֹא כֹּחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כִּדְקָאֲמָרָן, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יֵצֶר הָרָע, וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקֻלָּל מְנֻוָּל. עַכְשָׁו לָבָן, מְלֻבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקֻלָּל וּמְנֻוָּל בְּנִוּוּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְנוֹתָיו חֲזָקוֹת, כָּל אַחַת וְאַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁו שֵׁם הַגְּדלָה לֵאָה - לֵאָה בְּלֹא כֹחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה.

אָמַר רִבִּי אַחַא בַּר יַעֲקֹב, תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְּעְתַּר יִצְּחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רִבִּי אַחָא מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶּר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָּא בְּכֹחוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה, מַה כְּתִיב, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יִצֶּר הָרָע, נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רַבִּי אָחָא, מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָא בְּכֹחַ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה. וּמַה כָּתוּב? וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרָע, נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזְה לְאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְעוֹד דְּהָא קְרָא קָאֲמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אָמַר רִבִּי אַחָא, כָּךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לֵיהּ לְהַהוּא עִנְיָינָא דְּצָּרִיךְ לְזַוְּוגָא, וְלָא לְכָל שַׁעְתָּא דִּיהֵא תָּדִיר עִם בַּר נָשׁ כְּמוֹ כְּעָן, דְּאִיהוּ אִשְׁתַּכַּח תָּדִיר וְחָטָאן בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא לְהַהוּא זִוּוּגָא בִּלְחוֹדוֹי, הַהִיא, וְאִתְעֲרוּתָא אִתְעֲרוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶיהֱוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַהוּ לֵב בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִּיא בָּשָׂר וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לְאוֹתוֹ זְמַן? וְעוֹד, שֶׁהִנֵּה הַכָּתוּב אָמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה. אָמַר רַבִּי אָחָא, כָּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיר אוֹתוֹ לָעִנְיָן הַהוּא שֶׁצָּרִיךְ לְזַוֵּג, וְלֹא לְכָל שָׁעָה, שֶׁיִּהְיֶה תָמִיד עִם אָדָם כְּמוֹ כָּעֵת, שֶׁהוּא נִמְצָא תָמִיד וְחוֹטְאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא לְאוֹתוֹ זִוּוּג לְבַדּוֹ. וְהַהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא תִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לו) וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַה זֶּה לֵב בָּשָׂר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִיא בָשָׂר, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

רִבִּי יִצְּחָק בְּרִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָתֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְּחָק, תֹּאמַר דַּחֲבֵירָנָא חַכִּימֵי מַתְנִיתָּא אִתְעָרוּ לְהַאי עִנְיָינָא, דְּיִצֶּר הָרָע יִתְנְשֵׁי מִן עַלְמָא בַּר הַהִיא שַׁעְתָּא לְזִיווּגָא. אָמַר לֵיהּ, חַיְּיךָ הָכִי אִצְּטְרִיךְ יִצֶּר הָרָע לָעוֹלָם כְּמִטְרָא לָעוֹלָם, דְּאִלְמָלֵא יִצֶּר הָרָע, חֶדְוָותָא דִשְׁמַעְתָּא לָא לֶיהֱוִי, אֲבָל לָא מְנַוְולָה כְּקַדְמִיתָא לְמֶחֱטֵי בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי וְגו'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא לִבָּא דִּמְדוֹרֵיהּ דְּיִצֶּר הָרָע בֵּיהּ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִבָּא טָבָא, בִּנְיָינָא דְגוּפָא וְנִשְׁמְתָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (דברים ז׳:א׳) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ דְּהוּא עִקָּרָא דְּכֹלָּא. רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵי הָיָה בָּא מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד. פָּגַע בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק, תֹּאמַר שֶׁחֲבֵרֵינוּ חַכְמֵי הַבָּרַיְתָא הִתְעוֹרְרוּ לָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁיֵּצֶר הָרָע יִשְׁתַּכַּח מִן הָעוֹלָם, פְּרָט לְאוֹתָהּ שְׁעַת הַזִּוּוּג. אָמַר לוֹ, חַיֶּיךְ, כָּךְ צָרִיךְ יֵצֶר הָרָע לָעוֹלָם כְּגֶשֶׁם לָעוֹלָם. שֶׁאִלְמָלֵא יֵצֶר הָרָע, חֶדְוַת הַשְּׁמוּעָה לֹא תִהְיֶה, אֲבָל לֹא מְנֵוִּלֶת כְּבָרִאשׁוֹנָה לַחֲטֹא בוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה יא) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא הַלֵּב שֶׁמְּדוֹרוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע בּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֵב טוֹב בִּנְיַן הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל.

כַּד אֲתָא רַב כַּהֲנָא אָמַר, הָכִי אָמְרִין מִשְּׁמֵיהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא, תְּרֵי בִּנְיָינִין דְּגוּפָא אִינוּן, כַּבְדָא וְלִבָּא. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּבְדָא וְלִבָּא אִינוּן מְנַהֲגֵי גוּפָא בְּכָל סִטְרֵי אֵבָרוֹי, מְנַהֲגָא דְרֵישָׁא מוֹחָא. אֲבָל דְּגוּפָא אִינוּן תְּרֵין וְקַדְמָאָה הוּא כַּבְדָא, תִּנְיָינָא לִבָּא. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּפָרְשָׁתָא, (בראשית כח) וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אִלֵּין תְּרֵין בִּנְיָינֵי דְגוּפָא. כְּשֶׁבָּא רַב כַּהֲנָא, אָמַר, כָּךְ אוֹמְרִים מִשְּׁמָם שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּרַיְתָא: שְׁנֵי בִנְיָנִים שֶׁל הַגּוּף הֵם - הַכָּבֵד וְהַלֵּב. שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד וְהַלֵּב מַנְהִיגִים אֶת הַגּוּף בְּכָל צִדְדֵי אֵיבָרָיו. הַמַּנְהִיג שֶׁל הָרֹאשׁ הוּא הַמֹּחַ, אֲבָל שֶׁל הַגּוּף הֵם שְׁנַיִם. וְהָרִאשׁוֹן הוּא הַכָּבֵד, וְהַשֵּׁנִי הַלֵּב. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אֵלּוּ שְׁנֵי בִנְיְנֵי הַגּוּף.

וַיְהִי יִצְּחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. רִבִּי בּוֹ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח ואָמַר, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וגו', בְּכַמָּה מַעֲלוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, דְּתָנִינָן אָמַר רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁלּוֹ חוּץ מִמֶּנּוּ הָיוּ בְּשִׁתּוּף. וּמִי אָמַר רִבִּי אַחָא הָכִי, חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא בְּמִלָּה דָא יִסְגֵּי פְּלוּגְתָּא בְּעַלְמָא, דְּאִי תֵימָא הָכִי, הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם נִבְרָאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, יֹאמַר שֶׁיִּשׁ שִׁתּוּף בָּהֶם, הָא כָּל אַפַּיָּיא דִּדְהוֹן ודִידָן שַׁוְיָין. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. רַבִּי בּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וְגוֹ', בְּכַמָּה מַעֲלוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁלּוֹ, חוּץ מִמֶּנּוּ, הָיוּ בְּשִׁתּוּף. וְהַאִם אָמַר כָּךְ רַבִּי אָחָא? חַס וְשָׁלוֹם! שֶׁהֲרֵי בַּדָּבָר הַזֶּה תִּרְבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם. שֶׁאִם תֹּאמַר כֵּן, הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם נִבְרָאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁתּוּף, הֲרֵי כָּל הַפָּנִים שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָּנוּ שָׁוִים.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּמִלָּה דָא יִסְגֵּי פְּלוּגְתָּא בְּעַלְמָא, דְּהָא תְּנַן בְּמַתְנִיתִין דִּידָן, דְּכָל דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבַד כְּגוֹן גּוּפָא ונִשְׁמָתָא, וְאִי תֵימָא דְּהָא לֵית גּוּפָא לַמַּלְאָכִים, כָּךְ הוּא. אֲבָל לֵית אִינוּן יָכְלִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא, עַד שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף בְּהוּ הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְּהִיא סִיּוּעָא דִלְעֵילָא, וּבְהַאי גַוְונֵי כָּל מַאי דְּעֲבִיד אִצְּטְרִיךְ לְהַהִיא סִיּוּעָא דִּלְעֵילָא מִנִּיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, בַּדָּבָר הַזֶּה תִּתְרַבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - עָשָׂה כְּמוֹ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֲרֵי אֵין לַמַּלְאָכִים גּוּף - כָּךְ זֶה, אֲבָל אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַד שֶׁתִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא, שֶׁהִיא סִיּוּעַ שֶׁלְּמַעְלָה. וּבַגְּוָנִים הַלָּלוּ, כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה, צָרִיךְ אֶת אוֹתוֹ סִיּוּעַ שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָא מֵתַיָא, וְהָא סוֹפָא כָּל (ס"א עקתין), עַמִיקִין (ס"א עתיקין) בְּאַרְבָּעִים לֶהֱוִי. וּגְזַר קְיָים, (דברים כ״ה:ג׳) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף. סוֹף הֲלִיכָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים. אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם תְּחִיַּית הַגּוּף, מַמְתֶּנֶת לוֹ הַנְּשָׁמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים יְקוּמוּן הַגּוּפוֹת מֵעַפְרָא. בְּאַרְבָּעִים נִכְלָא הַגֶּשֶׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ז׳:י״ב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וּכְתִיב (בראשית ח ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ. זְמַן גְּאוּלָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הוּא. וּבַחֲמִשִּׁים אֲתָא יִשּׁוּב עַלְמָא, דְּהִיא הַיּוֹבֵל. הַחְזָרַת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף, בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, שֶׁהִמְתִּינָה לוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי יִצְּחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהִמְתִּין לַגּוּף. בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, בְּהַכְנָסָתָהּ בַּגּוּף הַמְּזוּמָן לוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַכְנָסָתָהּ בּוֹ, אֵין תַּאֲוָתָם וְכִסּוּפָם אֶלָּא לֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְלִיזוֹן מִזִּיוָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, יִשָּׁקֵנִי יְפַרְנְסֵנִי, שֶׁאֵין פַּרְנָסָתָן אֶלָּא לֵיהָנוֹת וְלִיזוֹן מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מוֹכַח דִּכְתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳) כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת מֵתִים, וְהִנֵּה סוֹף כָּל (הצרות) עֳמָקִים (עתיקים) יִהְיֶה בָּאַרְבָּעִים, וּגְזַר הַדִּין - (דברים כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף. סוֹף הֲלִיכָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים. אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם תְּחִיַּת הַגּוּף מַמְתֶּנֶת לוֹ הַנְּשָׁמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים יָקוּמוּ הַגּוּפוֹת מִן הֶעָפָר. בָּאַרְבָּעִים נִכְלָא הַגֶּשֶׁם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ז) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְכָתוּב (בראשית ח ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ. זְמַן גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הוּא, וּבַחֲמִשִּׁים בָּא יִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁהִיא הַיּוֹבֵל. הַחְזָרַת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים שֶׁהִמְתִּינָה לוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהִמְתִּין לַגּוּף. בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה - בְּהַכְנָסָתָהּ בַּגּוּף הַמְזֻמָּן לוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַכְנָסָתָהּ בּוֹ, אֵין תַּאֲוָתָם וְכִסּוּפָם אֶלָּא לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְלִזּוֹן מִזִּיוָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, יִשָּׁקֵנִי - יְפַרְנְסֵנִי. שֶׁאֵין פַּרְנָסָתָם אֶלָּא לֵהָנוֹת וְלִזּוֹן מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, סוֹף הַפָּסוּק מוֹכִיחַ, שֶׁכָּתוּב כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךְ מִיָּיִן.

בַּת בְּתוּאֵל בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָךְ הוּא, וְאֲנָא הֲוִית בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְנָא דְּהֲווּ קָרָאן לְהַהוּא גַּרְמָא דְשִׁדְּרָה, הַהוּא דְּאִשְׁתָּאַר בְּקִבְרָא מִכָּל גּוּפָא, בְּתוּאֵל רַמָּאָה. שְׁאֵלִית עֲלֵיהּ, אָמְרוּ דְּהוּא כְּרֵישָׁא (דמיא) דְחִויָא, דְּאִיהוּ רַמָּאָה, והַהוּא גַּרְמָא הוּא רַמָּאָה מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. בַּת בְּתוּאֵל - בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָּךְ הוּא. וַאֲנִי הָיִיתִי בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לְאוֹתוֹ הָעֶצֶם שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאָר בַּקֶּבֶר מִכָּל הַגּוּף - בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שָׁאַלְתִּי עָלָיו. אָמְרוּ שֶׁהוּא כְּרֹאשׁ (דומה) הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאוֹתוֹ הָעֶצֶם הוּא רַמַּאי מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא גַּרְמָא לָמָּה אִשְׁתָּאַר בְּקִיּוּמָא יתִּיר מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ רַמָּאָה. וְלֵית סָבִיל טַעֲמָא דִמְזוֹנָא דִּבְנֵי נָשָׁא כִּשְׁאָר גַּרְמֵי, וּבְגִינֵי כָּךְ הוּא תַּקִּיף מִכָּל גַּרְמֵי והוּא לֵיהֱוִי עִקְּרָא דְּגוּפָא אִתְבְּנֵי מִנֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לָמָּה נִשְׁאָר בְּקִיּוּם אוֹתוֹ הָעֶצֶם יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת? מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאֵינוֹ סוֹבֵל טַעַם שֶׁל הַמָּזוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם כְּמוֹ שְׁאָר הָעֲצָמוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא חָזָק מִכָּל הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יִהְיֶה הָעִקָּר שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי.

וְתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשָׁכֵן יִצֶּר הָרָע דְּאִיהוּ רַמַּאי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי גַּרְמָא רַמָּאָה. מִפַּדַּן אֲרָם, מִצֶּמֶד רַמָּאִין, כְּדִתְנַן פַּדְּנָא דְתוֹרָא שֶׁהוּא צֶּמֶד. אֲחוֹת לָבָן, אֲחוֹת יֵצֶּר הָרָע הָאֲרַמִּי, כְּדִתְנַן, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנוּוָל בְּחַטָאוֹת בָּזְה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנוּוָל כִּדְבְקַדְמִיתָא, כְּמַאן דְּסָחֵי וּמַטְבִּיל מְסָאֲבוּתֵיהּ, קָרָאן לֵיהּ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשֶׁכֵּן יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא רַמַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי - עֶצֶם רַמַּאי. מִפַּדַּן אֲרָם - מִצֶּמֶד רַמָּאִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ פַּדְּנָא דְתוֹרָא, שֶׁהוּא צֶמֶד. אֲחוֹת לָבָן - אֲחוֹת יֵצֶר הָרָע הָאֲרַמִּי. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנֻוָּל בְּחַטָּאוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנֻוָּל כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, כְּמִי שֶׁרוֹחֵץ וּמַטְבִּיל אֶת טֻמְאָתוֹ, קוֹרְאִים לוֹ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יֵצֶר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. בֹּא שְׁמַע שֶׁכָּךְ אָנוּ בֵּאַרְנוּ בַּבָּרַיְתָא. שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט, שֶׁהֵן שְׁנֵי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְּעוֹרְרוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע, עַכְשָׁו שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ מְנֵוּל וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, וְאוֹתָן שְׁתֵּי בָנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית כט) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא, תַּמָּן כְּתִיב בְּכִירָה וּצְּעִירָה וְהָכָא כְּתִיב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיִצֶּר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ג:ז׳) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יִצֶּר הָרָע וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו, מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקוּלָּל מְנוּוָל. עַכְשָׁיו לָבָן, מְלוּבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקוּלָּל וּמְנוּוָל בְּנִיווּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו חֲזָקוֹת כָּל אַחַת ואַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁיו שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, לֵאָה בְּלֹא כֹּחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כִּדְקָאֲמָרָן, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יֵצֶר הָרָע, וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקֻלָּל מְנֻוָּל. עַכְשָׁו לָבָן, מְלֻבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקֻלָּל וּמְנֻוָּל בְּנִוּוּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְנוֹתָיו חֲזָקוֹת, כָּל אַחַת וְאַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁו שֵׁם הַגְּדלָה לֵאָה - לֵאָה בְּלֹא כֹחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה.

אָמַר רִבִּי אַחַא בַּר יַעֲקֹב, תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְּעְתַּר יִצְּחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רִבִּי אַחָא מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶּר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָּא בְּכֹחוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה, מַה כְּתִיב, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יִצֶּר הָרָע, נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רַבִּי אָחָא, מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָא בְּכֹחַ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה. וּמַה כָּתוּב? וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרָע, נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזְה לְאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְעוֹד דְּהָא קְרָא קָאֲמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אָמַר רִבִּי אַחָא, כָּךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לֵיהּ לְהַהוּא עִנְיָינָא דְּצָּרִיךְ לְזַוְּוגָא, וְלָא לְכָל שַׁעְתָּא דִּיהֵא תָּדִיר עִם בַּר נָשׁ כְּמוֹ כְּעָן, דְּאִיהוּ אִשְׁתַּכַּח תָּדִיר וְחָטָאן בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא לְהַהוּא זִוּוּגָא בִּלְחוֹדוֹי, הַהִיא, וְאִתְעֲרוּתָא אִתְעֲרוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶיהֱוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַהוּ לֵב בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִּיא בָּשָׂר וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לְאוֹתוֹ זְמַן? וְעוֹד, שֶׁהִנֵּה הַכָּתוּב אָמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה. אָמַר רַבִּי אָחָא, כָּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיר אוֹתוֹ לָעִנְיָן הַהוּא שֶׁצָּרִיךְ לְזַוֵּג, וְלֹא לְכָל שָׁעָה, שֶׁיִּהְיֶה תָמִיד עִם אָדָם כְּמוֹ כָּעֵת, שֶׁהוּא נִמְצָא תָמִיד וְחוֹטְאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא לְאוֹתוֹ זִוּוּג לְבַדּוֹ. וְהַהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא תִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לו) וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַה זֶּה לֵב בָּשָׂר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִיא בָשָׂר, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

רִבִּי יִצְּחָק בְּרִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָתֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְּחָק, תֹּאמַר דַּחֲבֵירָנָא חַכִּימֵי מַתְנִיתָּא אִתְעָרוּ לְהַאי עִנְיָינָא, דְּיִצֶּר הָרָע יִתְנְשֵׁי מִן עַלְמָא בַּר הַהִיא שַׁעְתָּא לְזִיווּגָא. אָמַר לֵיהּ, חַיְּיךָ הָכִי אִצְּטְרִיךְ יִצֶּר הָרָע לָעוֹלָם כְּמִטְרָא לָעוֹלָם, דְּאִלְמָלֵא יִצֶּר הָרָע, חֶדְוָותָא דִשְׁמַעְתָּא לָא לֶיהֱוִי, אֲבָל לָא מְנַוְולָה כְּקַדְמִיתָא לְמֶחֱטֵי בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי וְגו'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא לִבָּא דִּמְדוֹרֵיהּ דְּיִצֶּר הָרָע בֵּיהּ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִבָּא טָבָא, בִּנְיָינָא דְגוּפָא וְנִשְׁמְתָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (דברים ז׳:א׳) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ דְּהוּא עִקָּרָא דְּכֹלָּא. רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵי הָיָה בָּא מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד. פָּגַע בּוֹ רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק, תֹּאמַר שֶׁחֲבֵרֵינוּ חַכְמֵי הַבָּרַיְתָא הִתְעוֹרְרוּ לָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁיֵּצֶר הָרָע יִשְׁתַּכַּח מִן הָעוֹלָם, פְּרָט לְאוֹתָהּ שְׁעַת הַזִּוּוּג. אָמַר לוֹ, חַיֶּיךְ, כָּךְ צָרִיךְ יֵצֶר הָרָע לָעוֹלָם כְּגֶשֶׁם לָעוֹלָם. שֶׁאִלְמָלֵא יֵצֶר הָרָע, חֶדְוַת הַשְּׁמוּעָה לֹא תִהְיֶה, אֲבָל לֹא מְנֵוִּלֶת כְּבָרִאשׁוֹנָה לַחֲטֹא בוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה יא) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא הַלֵּב שֶׁמְּדוֹרוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע בּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֵב טוֹב בִּנְיַן הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל.

כַּד אֲתָא רַב כַּהֲנָא אָמַר, הָכִי אָמְרִין מִשְּׁמֵיהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא, תְּרֵי בִּנְיָינִין דְּגוּפָא אִינוּן, כַּבְדָא וְלִבָּא. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּבְדָא וְלִבָּא אִינוּן מְנַהֲגֵי גוּפָא בְּכָל סִטְרֵי אֵבָרוֹי, מְנַהֲגָא דְרֵישָׁא מוֹחָא. אֲבָל דְּגוּפָא אִינוּן תְּרֵין וְקַדְמָאָה הוּא כַּבְדָא, תִּנְיָינָא לִבָּא. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּפָרְשָׁתָא, (בראשית כח) וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אִלֵּין תְּרֵין בִּנְיָינֵי דְגוּפָא. כְּשֶׁבָּא רַב כַּהֲנָא, אָמַר, כָּךְ אוֹמְרִים מִשְּׁמָם שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּרַיְתָא: שְׁנֵי בִנְיָנִים שֶׁל הַגּוּף הֵם - הַכָּבֵד וְהַלֵּב. שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד וְהַלֵּב מַנְהִיגִים אֶת הַגּוּף בְּכָל צִדְדֵי אֵיבָרָיו. הַמַּנְהִיג שֶׁל הָרֹאשׁ הוּא הַמֹּחַ, אֲבָל שֶׁל הַגּוּף הֵם שְׁנַיִם. וְהָרִאשׁוֹן הוּא הַכָּבֵד, וְהַשֵּׁנִי הַלֵּב. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אֵלּוּ שְׁנֵי בִנְיְנֵי הַגּוּף.

וַיְהִי יִצְּחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. רִבִּי בּוֹ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח ואָמַר, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וגו', בְּכַמָּה מַעֲלוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, דְּתָנִינָן אָמַר רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁלּוֹ חוּץ מִמֶּנּוּ הָיוּ בְּשִׁתּוּף. וּמִי אָמַר רִבִּי אַחָא הָכִי, חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא בְּמִלָּה דָא יִסְגֵּי פְּלוּגְתָּא בְּעַלְמָא, דְּאִי תֵימָא הָכִי, הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם נִבְרָאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, יֹאמַר שֶׁיִּשׁ שִׁתּוּף בָּהֶם, הָא כָּל אַפַּיָּיא דִּדְהוֹן ודִידָן שַׁוְיָין. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. רַבִּי בּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ וְגוֹ', בְּכַמָּה מַעֲלוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹת שֶׁלּוֹ, חוּץ מִמֶּנּוּ, הָיוּ בְּשִׁתּוּף. וְהַאִם אָמַר כָּךְ רַבִּי אָחָא? חַס וְשָׁלוֹם! שֶׁהֲרֵי בַּדָּבָר הַזֶּה תִּרְבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם. שֶׁאִם תֹּאמַר כֵּן, הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם נִבְרָאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁתּוּף, הֲרֵי כָּל הַפָּנִים שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָּנוּ שָׁוִים.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּמִלָּה דָא יִסְגֵּי פְּלוּגְתָּא בְּעַלְמָא, דְּהָא תְּנַן בְּמַתְנִיתִין דִּידָן, דְּכָל דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבַד כְּגוֹן גּוּפָא ונִשְׁמָתָא, וְאִי תֵימָא דְּהָא לֵית גּוּפָא לַמַּלְאָכִים, כָּךְ הוּא. אֲבָל לֵית אִינוּן יָכְלִין לְמֶעְבַּד עֲבִידְתָּא, עַד שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף בְּהוּ הַהִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְּהִיא סִיּוּעָא דִלְעֵילָא, וּבְהַאי גַוְונֵי כָּל מַאי דְּעֲבִיד אִצְּטְרִיךְ לְהַהִיא סִיּוּעָא דִּלְעֵילָא מִנִּיהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, בַּדָּבָר הַזֶּה תִּתְרַבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - עָשָׂה כְּמוֹ הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֲרֵי אֵין לַמַּלְאָכִים גּוּף - כָּךְ זֶה, אֲבָל אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַד שֶׁתִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַהִיא, שֶׁהִיא סִיּוּעַ שֶׁלְּמַעְלָה. וּבַגְּוָנִים הַלָּלוּ, כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה, צָרִיךְ אֶת אוֹתוֹ סִיּוּעַ שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲחָיָא מֵתַיָא, וְהָא סוֹפָא כָּל (ס"א עקתין), עַמִיקִין (ס"א עתיקין) בְּאַרְבָּעִים לֶהֱוִי. וּגְזַר קְיָים, (דברים כ״ה:ג׳) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף. סוֹף הֲלִיכָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים. אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם תְּחִיַּית הַגּוּף, מַמְתֶּנֶת לוֹ הַנְּשָׁמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים יְקוּמוּן הַגּוּפוֹת מֵעַפְרָא. בְּאַרְבָּעִים נִכְלָא הַגֶּשֶׁם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ז׳:י״ב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וּכְתִיב (בראשית ח ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ. זְמַן גְּאוּלָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הוּא. וּבַחֲמִשִּׁים אֲתָא יִשּׁוּב עַלְמָא, דְּהִיא הַיּוֹבֵל. הַחְזָרַת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף, בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, שֶׁהִמְתִּינָה לוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי יִצְּחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהִמְתִּין לַגּוּף. בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה, בְּהַכְנָסָתָהּ בַּגּוּף הַמְּזוּמָן לוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַכְנָסָתָהּ בּוֹ, אֵין תַּאֲוָתָם וְכִסּוּפָם אֶלָּא לֵיהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְלִיזוֹן מִזִּיוָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, יִשָּׁקֵנִי יְפַרְנְסֵנִי, שֶׁאֵין פַּרְנָסָתָן אֶלָּא לֵיהָנוֹת וְלִיזוֹן מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מוֹכַח דִּכְתִיב, (שיר השירים א׳:ב׳) כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת מֵתִים, וְהִנֵּה סוֹף כָּל (הצרות) עֳמָקִים (עתיקים) יִהְיֶה בָּאַרְבָּעִים, וּגְזַר הַדִּין - (דברים כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף. סוֹף הֲלִיכָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים. אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם תְּחִיַּת הַגּוּף מַמְתֶּנֶת לוֹ הַנְּשָׁמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים יָקוּמוּ הַגּוּפוֹת מִן הֶעָפָר. בָּאַרְבָּעִים נִכְלָא הַגֶּשֶׁם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ז) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְכָתוּב (בראשית ח ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ. זְמַן גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הוּא, וּבַחֲמִשִּׁים בָּא יִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁהִיא הַיּוֹבֵל. הַחְזָרַת הַנְּשָׁמָה לַגּוּף בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים שֶׁהִמְתִּינָה לוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהִמְתִּין לַגּוּף. בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה - בְּהַכְנָסָתָהּ בַּגּוּף הַמְזֻמָּן לוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַכְנָסָתָהּ בּוֹ, אֵין תַּאֲוָתָם וְכִסּוּפָם אֶלָּא לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְלִזּוֹן מִזִּיוָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, יִשָּׁקֵנִי - יְפַרְנְסֵנִי. שֶׁאֵין פַּרְנָסָתָם אֶלָּא לֵהָנוֹת וְלִזּוֹן מִזִּיוָהּ שֶׁל מַעְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, סוֹף הַפָּסוּק מוֹכִיחַ, שֶׁכָּתוּב כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךְ מִיָּיִן.

בַּת בְּתוּאֵל בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָךְ הוּא, וְאֲנָא הֲוִית בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְנָא דְּהֲווּ קָרָאן לְהַהוּא גַּרְמָא דְשִׁדְּרָה, הַהוּא דְּאִשְׁתָּאַר בְּקִבְרָא מִכָּל גּוּפָא, בְּתוּאֵל רַמָּאָה. שְׁאֵלִית עֲלֵיהּ, אָמְרוּ דְּהוּא כְּרֵישָׁא (דמיא) דְחִויָא, דְּאִיהוּ רַמָּאָה, והַהוּא גַּרְמָא הוּא רַמָּאָה מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. בַּת בְּתוּאֵל - בַּת בִּתּוֹ שֶׁל אֵל. רַב הוּנָא אָמַר, לֹא כָּךְ הוּא. וַאֲנִי הָיִיתִי בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לְאוֹתוֹ הָעֶצֶם שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, אוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאָר בַּקֶּבֶר מִכָּל הַגּוּף - בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שָׁאַלְתִּי עָלָיו. אָמְרוּ שֶׁהוּא כְּרֹאשׁ (דומה) הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאוֹתוֹ הָעֶצֶם הוּא רַמַּאי מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת.

דְּתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא גַּרְמָא לָמָּה אִשְׁתָּאַר בְּקִיּוּמָא יתִּיר מִכָּל שְׁאָר גַּרְמֵי. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ רַמָּאָה. וְלֵית סָבִיל טַעֲמָא דִמְזוֹנָא דִּבְנֵי נָשָׁא כִּשְׁאָר גַּרְמֵי, וּבְגִינֵי כָּךְ הוּא תַּקִּיף מִכָּל גַּרְמֵי והוּא לֵיהֱוִי עִקְּרָא דְּגוּפָא אִתְבְּנֵי מִנֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי. שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לָמָּה נִשְׁאָר בְּקִיּוּם אוֹתוֹ הָעֶצֶם יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הָעֲצָמוֹת? מִשּׁוּם שֶׁהוּא רַמַּאי, וְאֵינוֹ סוֹבֵל טַעַם שֶׁל הַמָּזוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם כְּמוֹ שְׁאָר הָעֲצָמוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא חָזָק מִכָּל הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יִהְיֶה הָעִקָּר שֶׁהַגּוּף נִבְנֶה מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי.

וְתָאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשָׁכֵן יִצֶּר הָרָע דְּאִיהוּ רַמַּאי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי גַּרְמָא רַמָּאָה. מִפַּדַּן אֲרָם, מִצֶּמֶד רַמָּאִין, כְּדִתְנַן פַּדְּנָא דְתוֹרָא שֶׁהוּא צֶּמֶד. אֲחוֹת לָבָן, אֲחוֹת יֵצֶּר הָרָע הָאֲרַמִּי, כְּדִתְנַן, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנוּוָל בְּחַטָאוֹת בָּזְה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנוּוָל כִּדְבְקַדְמִיתָא, כְּמַאן דְּסָחֵי וּמַטְבִּיל מְסָאֲבוּתֵיהּ, קָרָאן לֵיהּ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יִצֶּר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוּא רַמַּאי וּמֵעוֹלָם רַמַּאי, וְשֶׁכֵּן יֵצֶר הָרָע שֶׁהוּא רַמַּאי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי - עֶצֶם רַמַּאי. מִפַּדַּן אֲרָם - מִצֶּמֶד רַמָּאִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ פַּדְּנָא דְתוֹרָא, שֶׁהוּא צֶמֶד. אֲחוֹת לָבָן - אֲחוֹת יֵצֶר הָרָע הָאֲרַמִּי. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, בַּתְּחִלָּה שֶׁהָיָה מְנֻוָּל בְּחַטָּאוֹת בְּזֶה הָעוֹלָם נִקְרָא לוֹט. לֶעָתִיד לָבא שֶׁלֹּא יְהֵא מְנֻוָּל כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, כְּמִי שֶׁרוֹחֵץ וּמַטְבִּיל אֶת טֻמְאָתוֹ, קוֹרְאִים לוֹ לָבָן. עַל כָּל פָּנִים אֵין יֵצֶר הָרָע בָּטֵל מִן הָעוֹלָם. בֹּא שְׁמַע שֶׁכָּךְ אָנוּ בֵּאַרְנוּ בַּבָּרַיְתָא. שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט, שֶׁהֵן שְׁנֵי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְּעוֹרְרוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע, עַכְשָׁו שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ מְנֵוּל וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, וְאוֹתָן שְׁתֵּי בָנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית כט) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת.

תָּא שְׁמַע, דְּהָכִי אֲנַן אוֹקִימְנָא בְּמַתְנִיתָּא. שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט שֶׁהֵן שְׁתֵּי כֹּחוֹת הַגּוּף הַמְעוֹרְרוֹת לַיִּצֶּר הָרָע, עַכְשָׁיו שֶׁאֵינוֹ מְנוּוָל כָּל כָּךְ וְנִטְבַּל מִלִּכְלוּכוֹ נִקְרָא לָבָן, ואוֹתָן שְׁתֵּי בָּנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת מַמָּשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט״ז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ הוּא. שָׁם כָּתוּב בְּכִירָה וּצְעִירָה, וְכָאן כָּתוּב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיֵּצֶר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה, מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כג) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא, תַּמָּן כְּתִיב בְּכִירָה וּצְּעִירָה וְהָכָא כְּתִיב גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֲבָל אֵינָן בְּכֹחַ לַעֲשׂוֹת רָע וּלְהִתְעוֹרֵר לַיִצֶּר הָרָע כְּמִתְּחִלָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, שֶׁלֵּאָה מִכֹּחָהּ וּמֵרִשְׁעָתָהּ. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, שֶׁאֵין בָּהּ כֹּחַ הַמִּתְעוֹרֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ״ג:ז׳) וּכְרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יִצֶּר הָרָע וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו, מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקוּלָּל מְנוּוָל. עַכְשָׁיו לָבָן, מְלוּבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקוּלָּל וּמְנוּוָל בְּנִיווּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו חֲזָקוֹת כָּל אַחַת ואַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁיו שֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה, לֵאָה בְּלֹא כֹּחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כִּדְקָאֲמָרָן, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. אָמַר רַב הוּנָא, זֶה יֵצֶר הָרָע, וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו מִתְחַלְּפוֹת מִכְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה לוֹט, מְקֻלָּל מְנֻוָּל. עַכְשָׁו לָבָן, מְלֻבָּן, שֶׁאֵינוֹ מְקֻלָּל וּמְנֻוָּל בְּנִוּוּלוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה. בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי בְנוֹתָיו חֲזָקוֹת, כָּל אַחַת וְאַחַת בְּכֹחָהּ, וְעַכְשָׁו שֵׁם הַגְּדלָה לֵאָה - לֵאָה בְּלֹא כֹחַ, לֵאָה בְּלֹא חִזּוּק, לֵאָה מִמַּעֲשֶׂיהָ הָרִאשׁוֹנִים. וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְלֹא כְּמוֹת שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה.

אָמַר רִבִּי אַחַא בַּר יַעֲקֹב, תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְּעְתַּר יִצְּחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רִבִּי אַחָא מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶּר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָּא בְּכֹחוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה, מַה כְּתִיב, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יִצֶּר הָרָע, נִמְצָּא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. אָמַר רַבִּי אָחָא, מִפְּנֵי מָה הִיא עֲקָרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ נִמְצָא בְּכֹחַ בָּעוֹלָם, וְעַל כָּךְ אֵין נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה זוּלָתִי בַּתְּפִלָּה. וּמַה כָּתוּב? וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרָע, נִמְצָא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזְה לְאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְעוֹד דְּהָא קְרָא קָאֲמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אָמַר רִבִּי אַחָא, כָּךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לֵיהּ לְהַהוּא עִנְיָינָא דְּצָּרִיךְ לְזַוְּוגָא, וְלָא לְכָל שַׁעְתָּא דִּיהֵא תָּדִיר עִם בַּר נָשׁ כְּמוֹ כְּעָן, דְּאִיהוּ אִשְׁתַּכַּח תָּדִיר וְחָטָאן בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא לְהַהוּא זִוּוּגָא בִּלְחוֹדוֹי, הַהִיא, וְאִתְעֲרוּתָא אִתְעֲרוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶיהֱוִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ו) וַהֲסִירוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַהוּ לֵב בָּשָׂר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִּיא בָּשָׂר וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן, מַה הֶפְרֵשׁ בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לְאוֹתוֹ זְמַן? וְעוֹד, שֶׁהִנֵּה הַכָּתוּב אָמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה. אָמַר רַבִּי אָחָא, כָּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵעִיר אוֹתוֹ לָעִנְיָן הַהוּא שֶׁצָּרִיךְ לְזַוֵּג, וְלֹא לְכָל שָׁעָה, שֶׁיִּהְיֶה תָמִיד עִם אָדָם כְּמוֹ כָּעֵת, שֶׁהוּא נִמְצָא תָמִיד וְחוֹטְאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא לְאוֹתוֹ זִוּוּג לְבַדּוֹ. וְהַהִתְעוֹרְרוּת הַהִיא תִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לו) וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. מַה זֶּה לֵב בָּשָׂר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֵב לְהוֹצִיא בָשָׂר, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

כַּד אֲתָא רַב כַּהֲנָא אָמַר, הָכִי אָמְרִין מִשְּׁמֵיהוֹן דְּמָארֵי מַתְנִיתָּא, תְּרֵי בִּנְיָינִין דְּגוּפָא אִינוּן, כַּבְדָא וְלִבָּא. דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּבְדָא וְלִבָּא אִינוּן מְנַהֲגֵי גוּפָא בְּכָל סִטְרֵי אֵבָרוֹי, מְנַהֲגָא דְרֵישָׁא מוֹחָא. אֲבָל דְּגוּפָא אִינוּן תְּרֵין וְקַדְמָאָה הוּא כַּבְדָא, תִּנְיָינָא לִבָּא. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּפָרְשָׁתָא, (בראשית כח) וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אִלֵּין תְּרֵין בִּנְיָינֵי דְגוּפָא. כְּשֶׁבָּא רַב כַּהֲנָא, אָמַר, כָּךְ אוֹמְרִים מִשְּׁמָם שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּרַיְתָא: שְׁנֵי בִנְיָנִים שֶׁל הַגּוּף הֵם - הַכָּבֵד וְהַלֵּב. שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד וְהַלֵּב מַנְהִיגִים אֶת הַגּוּף בְּכָל צִדְדֵי אֵיבָרָיו. הַמַּנְהִיג שֶׁל הָרֹאשׁ הוּא הַמֹּחַ, אֲבָל שֶׁל הַגּוּף הֵם שְׁנַיִם. וְהָרִאשׁוֹן הוּא הַכָּבֵד, וְהַשֵּׁנִי הַלֵּב. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב בַּפָּרָשָׁה וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, אֵלּוּ שְׁנֵי בִנְיְנֵי הַגּוּף.

מַאי טַעְמָא וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ. מִשּׁוּם דְּלִבָּא (אתערו) אִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ יִצֶּר הָרָע. וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ, (שאלו) וַיִּשְׁלָיוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא, וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ וַיִּשְּׁבְרוּ, כְּלוֹמַר נִשְׁבַּר כֹּחָם וְחֵילָם. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַגּוּף מַהוּ אוֹמֵר, אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי וְלָמָּה נִבְרֵאתִּי. מִיָּד (בראשית כח) וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'. מָה הַטַּעַם וַיִּתְרֹצֲצוּ? מִשּׁוּם שֶׁמֵּהַלֵּב (מתעורר) נִשְׁכָּח הַיֵּצֶר הָרָע. וַיִּתְרֹצֲצוּ? (שאלו) וַיִּשְׁלָיוּ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא, אָמַר רַב הוּנָא, וַיִּתְרֹצֲצוּ - וַיִּשָּׁבְרוּ, כְּלוֹמַר, נִשְׁבַּר כֹּחָם וְחֵילָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַגּוּף מַהוּ אוֹמֵר? אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וְלָמָּה נִבְרֵאתִי? מִיָּד - וַתֵּלֶךְ לִדְר!שׁ אֶת ה'.

(בראשית כח) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנִי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים וְגו'. אֵלּוּ הַשְּׁנֵי גֵאִים הַכָּבֵד וְהַלֵּב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַמּוֹחַ וְהַלֵּב. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַמּוֹחַ אֵין בִּכְלַל זֶה, מַשְׁמַע דִּכְתִיב בְּבִטְנֵךְ, וְהַמּוֹחַ אֵין בַּבֶּטֶן אֶלָּא בָּרֹאשׁ. וּשְׁנֵי לְאוּמִּים מִמֵּעַיִךְ וְגו', וְרַב יַעֲבוֹד צָּעִיר זֶהוּ הַכָּבֵד שֶׁהוּא רַב וְגָדוֹל, וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַלֵּב. דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד קוֹלֵט הַדָּם וּמְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לִפְנֵי הַלֵּב. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים וְגוֹ'. אֵלּוּ הַשְּׁנֵי גֵאִים - הַכָּבֵד וְהַלֵּב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַמֹּחַ וְהַלֵּב. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַמֹּחַ אֵין בִּכְלַל זֶה, מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב בְּבִטְנֵךְ, וְאֵין הַמֹּחַ בַּבֶּטֶן אֶלָּא בָּרֹאשׁ. וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ וְגוֹ', וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. זֶהוּ הַכָּבֵד, שֶׁהוּא רַב וְגָדוֹל וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַלֵּב. שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד קוֹלֵט הַדָּם וּמְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לִפְנֵי הַלֵּב.

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד. רִבִּי בָּא בְּשֵׁם רִבִּי אַחָא אָמַר, לְעוֹלָם טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, בֹּא וּרְאֵה, מַה כְּתִיב, וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם וְתַרְגוּמוֹ דְּחֲשִׁיבוּ. כְּלוֹמַר הַלֵּב חוֹשֶׁב וּמְהַרְהֵר בַּתּוֹרָה בִּיְדִיעַת בּוֹרְאוּ. מָה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה. וְהוּא עֲיֵּיף. הַכָּבֵד שְׁדֶּרֶךְ טִבְעוּ לַצֵּאת וְלָצּוּד צַּיִד בְּפִיו לִבְלוֹעַ וְאֵינוֹ מוֹצֵּא, נִקְרָא עֲיֵּיף. וְהוּא אוֹמֶר לַלֵב, עַד שְׁאַתָּה מְהַרְהֵר בִּדְּבָרִים אֵלּוּ בְּדִּבְרֵי תּוֹרָה, הַרְהֵר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָה לְקַיֵּים גוּפְךָ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֵל יַעֲקֹב הֲלְעִיטְנִי נָא מִן הָאָדוֹם הָאָדוֹם הַזְּה, כִּי כֵן דַּרְכִּי לִבְלוֹעַ הַדָּם וּלְשָׁגֵּר לִשְׁאָר הַאֵבָרִים. כִּי עֲיִּיף אָנֹכִי, בְּלָא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְהַלֵּב אוֹמֶר, תֶּן לִי הָרִאשׁוֹן וְהַמוּבְחַר מִכֹּל מָה שְׁתִבְלָע, תֶּן לִי בְּכוֹרָתְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ה:ל״א) מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכוֹרָתְךָ לִי, קוֹנְמִיתָא דְּתָאִיבָא. עַד שֶׁהַלֵּב מְהַרְהֵר וְחוֹשֵׁב בַּמַּאֲכָל, בּוֹלֵעַ הַכָּבֵד. דְּאִלְמָלֵי הַהוּא כִּסּוּפָא והִרְהוּרָא דְּלִבָּא בַּמַּאֲכָל, לא יוּכְלוּ הַכָּבֵד וְהָאֵבָרִים לִבְלוֹעַ דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כֵּן דֶּרֶךְ הָעֲבָדִים, שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עַד שֶׁהָאָדוֹן אוֹכֵל. וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, רִבִּי בָא בְּשֵׁם רִבִּי אַחָא אָמַר, לְעוֹלָם טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, בּא רְאֵה, מַה כְּתִיב, וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח) אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּמוֹ: שֶׁחָשְׁבוּ. כְּלוֹמַר, הַלֵּב חוֹשֵׁב וּמְהַרְהֵר בַּתּוֹרָה בִּידִיעַת בּוֹרְאוֹ. מַה כָּתוּב? וַיָּבא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. הַכָּבֵד שֶׁדֶּרֶךְ טִבְעוֹ לָצֵאת וְלָצוּד צַיִד בְּפִיו לִבְלֹעַ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, נִקְרָא עָיֵף, וְהוּא אוֹמֵר לַלֵּב: עַד שֶׁאַתָּה מְהַרְהֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הַרְהֵר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה לְקַיֵּם גּוּפְךְ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדם הָאָדם הַזֶּה, כִּי כֵן דַרְכִּי לִבְלֹעַ הַדָּם וּלְשַׁגֵּר לִשְׁאָר הָאֵבָרִים, כִּי עָיֵף אָנֹכִי, בְּלֹא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְהַלֵּב אוֹמֵר: תֵּן לִי הָרִאשׁוֹן וְהַמֻּבְחָר מִכָּל מַה שֶּׁתִּבְלַע, תֵּן לִי בְּכוֹרָתְךְ. זֶה שֶׁכָּתוּב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךְ לִי, רֵאשִׁית הַתַּאֲוָה. עַד שֶׁהַלֵּב מְהַרְהֵר וְחוֹשֵׁב בַּמַּאֲכָל, בּוֹלֵעַ הַכָּבֵד. שֶׁאִלְמָלֵא אוֹתוֹ כִסּוּף וְהִרְהוּר שֶׁל הַלֵּב בַּמַּאֲכָל, לֹא יוּכְלוּ הַכָּבֵד וְהָאֵבָרִים לִבְלֹעַ. שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כֵּן דֶּרֶךְ הָעֲבָדִים - שֶׁאֵינָם אוֹכְלִים עַד שֶׁהָאָדוֹן אוֹכֵל.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כְּתִיב לְאַחַר כֵּן, (בראשית כ״ה:ל״ד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים. מַהוּ עֲדָשִׁים, סְגַלְגַּלִּין כְּגֻלְגַּלְתָּא, וְגַלְגַּלָּא סָבִיב בְּעַלְמָא. כְּלוֹמַר, דְּלָא אִתְנְשֵׁי מֵאָרְחֵיהּ. כָּךְ הוּא בַּר נָשׁ, בְּהַהוּא זִמְנָא אַף עַל גַּב דְּכָל הַהוּא טִיבוּ וִיקָר וּשְׁלֵימוּתָא לֶיהֱוִי, אָרְחֵיהּ דְּעַלְמָא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵי לָא יִתְנְשֵׁי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב לְאַחַר כֵּן, וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים. מַה זֶּה עֲדָשִׁים? עֲגַלְגַּלִּים כְּגֻלְגֹּלֶת, וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב בָּעוֹלָם, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא נִשְׁכָּח מִדַּרְכּוֹ. כָּךְ הוּא בֶּן אָדָם, בְּאוֹתוֹ זְמַן, אַף עַל גַּב שֶׁכָּל אוֹתוֹ חֶסֶד וְכָבוֹד וּשְׁלֵמוּת יִהְיוּ, דַּרְכּוֹ שֶׁל הָעוֹלָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת לֹא יִשְׁתַּכַּח.

מַאי טַעְמָא וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ. מִשּׁוּם דְּלִבָּא (אתערו) אִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ יִצֶּר הָרָע. וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ, (שאלו) וַיִּשְׁלָיוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא, וַיִּתְרוֹצֲּצּוּ וַיִּשְּׁבְרוּ, כְּלוֹמַר נִשְׁבַּר כֹּחָם וְחֵילָם. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַגּוּף מַהוּ אוֹמֵר, אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי וְלָמָּה נִבְרֵאתִּי. מִיָּד (בראשית כח) וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'. מָה הַטַּעַם וַיִּתְרֹצֲצוּ? מִשּׁוּם שֶׁמֵּהַלֵּב (מתעורר) נִשְׁכָּח הַיֵּצֶר הָרָע. וַיִּתְרֹצֲצוּ? (שאלו) וַיִּשְׁלָיוּ הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא, אָמַר רַב הוּנָא, וַיִּתְרֹצֲצוּ - וַיִּשָּׁבְרוּ, כְּלוֹמַר, נִשְׁבַּר כֹּחָם וְחֵילָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַגּוּף מַהוּ אוֹמֵר? אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וְלָמָּה נִבְרֵאתִי? מִיָּד - וַתֵּלֶךְ לִדְר!שׁ אֶת ה'.

(בראשית כח) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנִי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים וְגו'. אֵלּוּ הַשְּׁנֵי גֵאִים הַכָּבֵד וְהַלֵּב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַמּוֹחַ וְהַלֵּב. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַמּוֹחַ אֵין בִּכְלַל זֶה, מַשְׁמַע דִּכְתִיב בְּבִטְנֵךְ, וְהַמּוֹחַ אֵין בַּבֶּטֶן אֶלָּא בָּרֹאשׁ. וּשְׁנֵי לְאוּמִּים מִמֵּעַיִךְ וְגו', וְרַב יַעֲבוֹד צָּעִיר זֶהוּ הַכָּבֵד שֶׁהוּא רַב וְגָדוֹל, וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַלֵּב. דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד קוֹלֵט הַדָּם וּמְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לִפְנֵי הַלֵּב. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים וְגוֹ'. אֵלּוּ הַשְּׁנֵי גֵאִים - הַכָּבֵד וְהַלֵּב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, הַמֹּחַ וְהַלֵּב. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַמֹּחַ אֵין בִּכְלַל זֶה, מַשְׁמָע שֶׁכָּתוּב בְּבִטְנֵךְ, וְאֵין הַמֹּחַ בַּבֶּטֶן אֶלָּא בָּרֹאשׁ. וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ וְגוֹ', וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. זֶהוּ הַכָּבֵד, שֶׁהוּא רַב וְגָדוֹל וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הַלֵּב. שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַכָּבֵד קוֹלֵט הַדָּם וּמְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לִפְנֵי הַלֵּב.

(בראשית כ״ה:כ״ה) וַיֵּצֵּא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי. אָמַר רַב כַּהֲנָא, הַכָּבֵד הוּא הָרִאשׁוֹן וְהוּא אַדְמוֹנִי. לָמָּה הוּא אַדְמוֹנִי, עַל שֶׁבּוֹלֵעַ אֶת הַדָּם תְּחִלָּה. רִבִּי אֱלִיעֶזְר אוֹמֵר, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רִאשׁוֹן, עַל שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְלוֹעַ הַדָּם מִכָּל הַמַּאֲכָל, והוּא רִאשׁוֹן לַדָּם אֲבָל לֹא לַיְצִּירָה. וּבְמַאן נוֹקִים וְרַב יַעֲבוֹד צָּעִיר, עַל שֶׁהוּא רַב וְגָדוֹל בְּשִׁעוּרוֹ מִן הַלֵּב והוּא עוֹבֵד לַלֵּב. אָמַר רִבִּי אַבָּא, לָמָּה אֲתָא פָּרְשָׁתָא דָא, אֶלָּא לְאַחֲזָאָה לִבְנֵי עַלְמָא דְּאַף עַל גַּב דְּהַהִיא שְׁלֵימוּתָא לֶיהֱוִי בְּאַרְעָא, אָרְחֵיהּ וְטִבְעֵיהּ דְּעַלְמָא לָא אִשְׁתַּנֵּי. רִבִּי יִיסָא אָמַר בֹּא וּרְאֵה הַכָּבֵד הוּא הַצָּד צַּיִד וְהוּא צַּיִד בְּפִיו, והַלֵּב הוּא הַחוֹשֵׁב והוּא (בראשית כ״ה:כ״ח) יוֹשֵׁב אֹהָלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כח) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד. חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת, נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּתּוֹרָה. וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי. אָמַר רַב כַּהֲנָא, הַכָּבֵד הוּא הָרִאשׁוֹן, וְהוּא אַדְמוֹנִי. לָמָּה הוּא אַדְמוֹנִי? עַל שֶׁבּוֹלֵעַ אֶת הַדָּם תְּחִלָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רִאשׁוֹן? עַל שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְלֹעַ הַדָּם מִכָּל הַמַּאֲכָל, וְהוּא רִאשׁוֹן לַדָּם, אֲבָל לֹא לַיְצִירָה. וּבַמֶּה נְבָאֵר וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר? עַל שֶׁהוּא רַב וְגָדוֹל בְּשִׁעוּרוֹ מִן הַלֵּב, וְהוּא עוֹבֵד לַלֵּב. אָמַר רַבִּי אַבָּא, לָמָּה בָּאָה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ? אֶלָּא לְהַרְאוֹת לִבְנֵי הָעוֹלָם, שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהַשְּׁלֵמוּת הַהִיא תִּהְיֶה בָּאָרֶץ - דַּרְכּוֹ וְטִבְעוֹ שֶׁל הָעוֹלָם לֹא יִשְׁתַּנֶּה. רַבִּי יֵיסָא אָמַר, בֹּא רְאֵה, הַכָּבֵד הוּא הַצָּד צַיִד, וְהוּא צַיִד בְּפִיו, וְהַלֵּב הוּא הַחוֹשֵׁב, וְהוּא יֹשֵׁב אֹהָלִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת, נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּתּוֹרָה.

מַתְנִיתִין, תְּנַן אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מְנַשְּׁבָן, וְעָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד לְקַיִּים הַגּוּף, שֶׁיְהֵא כְּלוּל מִד' רוּחוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל ל״ז:ט׳) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ. בְּאַרְבַּע לָא כְּתִיב אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְהֵא כָּלוּל מֵאַרְבַּעְתָּם. וְתָאנָא, אוֹתוֹ הָרוּחַ הוּא רוּחַ הַמּוֹלִיד, הוּא הָרוּחַ הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְאֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזְּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבָד. וְאֵין בֵּין עוֹלָם הַזֶּה, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים אֶלָּא נְקִיּוּת והַשָּׂגַת יְדִיעָה. רַב נַחְמָן אָמַר וְאֲרִיכוּת יָמִים. מִשְׁנָה, שָׁנִינוּ, אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מְנַשְּׁבוֹת, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד לְקַיֵּם הַגּוּף שֶׁיִּהְיֶה כָּלוּל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לז) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ. בְּאַרְבַּע לֹא כָתוּב, אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְּהֵא כָּלוּל מֵאַ רְבַּעְתָּם. וְלָמַדְנוּ, אוֹתוֹ הָרוּחַ הוּא רוּחַ הַמּוֹלִיד, הוּא הָרוּחַ הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, וְאֵין בֵּין עוֹלָם הַזֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים אֶלָּא נְקִיּוּת וְהַשָּׂגַת יְדִיעָה. רַב נַחְמָן אָמַר, וַאֲרִיכוּת יָמִים.

אָמַר רַב יוֹסֵף וכִי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים לַאו חַד הוּא. אָמַר לֵיהּ, לא. דִּתְנַן, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קוֹדֶם לְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, קוֹדֶם לִתְחִיַּית הַמֵּתִים, וּתְחִיַּית הַמֵּתִים הוּא אַחֲרוֹן שֶׁבְּכֻלָּם. מְּנָא לָן, דִּכְתִיב (תהילים קמ״ז:ב׳-ג׳) בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם. זוֹ הִיא תְּחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהִיא הָרְפוּאָה לִשְׁבוּרֵי לֵב עַל מֵתֵיהֶם. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ תְּחִלָּה, וְאַחֲרָיו נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וְהָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב אַחֲרוֹן עַל הַכֹּל. אָמַר רַב יוֹסֵף, וְכִי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּת הַמֵּתִים אֵינָם אֶחָד? אָמַר לוֹ, לֹא, שֶׁשָּׁנִינוּ, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קוֹדֵם לְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת קוֹדֵם לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּכֻלָּם. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב (תהלים קמו) בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם. זוֹ הִיא תְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁהִיא הָרְפוּאָה לִשְׁבוּרֵי לֵב עַל מֵתֵיהֶם. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם תְּחִלָּה, וְאַחֲרָיו נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וְהָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב אַחֲרוֹן עַל הַכֹּל.

רַב הוּנָא אָמַר, תָּא חֲזֵי (יהושע ה׳:ו׳) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְגו' אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה', כְּהַאי גַוונָא (גופא) הָכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵף, כָּל אִלֵּין חַד מִלָּה אָמְרוּ, וּלְסוֹף מ' שָׁנָה שֶׁהַצָּרוֹת יַעַבְרוּ וְהָרְשָׁעִים יִכְלוּ, יִחְיוּ הַמֵּתִים שׁוֹכְנִי עָפָר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב, (נחום א׳:ט׳) לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָּרָה, ודַי לָהֶם בַּמֶּה שֶׁעָבְרוּ. וּמִזְּמַן תְּחִיַּית הַמֵּתִים, יִתְיישֵׁב עַלְמָא בְּיִשּׁוּבוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. רַב הוּנָא אָמַר, בּא רְאֵה, כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְגוֹ' אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' - כְּמוֹ כֵן (הגוף) כָּאן. אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּל אֵלּוּ דָּבָר אֶחָד אָמְרוּ. וּלְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהַצָּרוֹת יַעַבְרוּ וְהָרְשָׁעִים יִכְלוּ, יִחְיוּ הַמֵּתִים שׁוֹכְנֵי עָפָר. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (נחום א) לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה, וְדַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁעָבְרוּ. וּמִזְּמַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים יִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם בְּיִשּׁוּבוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, הֲוָה יָתִיב, והֲוה קָא מִצְּטָעֵר בְּנַפְשׁוֹי טָפֵי עֲאל לְקָמֵיה רָבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ חֵיזוּ נְהִירוּו בּוּצִּינָא דְעֲלְמָא לָמָה חֲשׁוֹכָן. אָמַר לֵיהּ, חֵיזוּ וּדְּחִילוּ סָגִי עֲאל בֵּי, דְּהָא אֲנָא חַמֵי מָה דְאִתְעַרוּ חַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתָּא, דְּשָׁארַת עֲלָיְיהוּ רוּחַ קַדִּישִׁין. וְהַהוּא דְאִתְעֲרוּ, דְּבְשְׁתִיתָאֵי יְהֵא פּוּרְקָנָא, שָׁפִּיר. אֲבָל אֲנָא חַמֵי אוֹרְכָּא יְתֵירָא עַל אִינוּן דָּיְירָא עַפְרָא, דִּבְאֶלֶף שְׁתִיתָאֵי לִזְמַן (שמות י' ע"א) אַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא שְׁנִין מִנֵּיהּ, יִהְיוּ קָיְימִין כָּל דָּיְירֵי עַפְרָא בְּקִיּוּמֵיהוֹן. וּבְגִינֵי כָּךְ אִתְעָרוּ חֲבֵירָנָא, עַל פְּסוּקָא דְּקָרָא לוֹן בְּנֵי חֵת, חֵ"ת, דְּיִתְעָרוּן לְח"ת שָׁנָה, וְהַיְינוּ דִכְתִיב, (ויקרא כ״ה:י״ג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ. כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַזֹּא"ת, שֶׁהוּא חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים ואַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא, תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ, אֶל נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא אֲחוּזָתוֹ ונַחֲלָתוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ הָיָה יוֹשֵׁב, וְהָיָה מִצְטַעֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד. נִכְנַס לְפָנָיו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לוֹ, מַרְאֵה הָאוֹר שֶׁל מְאוֹר הָעוֹלָם לָמָּה חֲשׁוּכִים? אָמַר לוֹ, מַרְאֶה וּפַחַד רַב נִכְנַס בִּי, שֶׁהֲרֵי אֲנִי רוֹאֶה מַה שֶּׁהִתְעוֹרְרוּ חֲבֵרֵינוּ בַּעֲלֵי הַבָּרַיְתָא, שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶם רוּחַ שֶׁל קְדוֹשִׁים, וְהַהוּא שֶׁהֵעִירוּ שֶׁבַּשִּׁשִּׁי יִהְיֶה גְאֻלָּה, יָפֶה. אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אֲרִיכוּת יֶתֶר עַל אוֹתָם שׁוֹכְנֵי עָפָר, שֶׁבָּאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי לִזְמַן אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מִמֶּנּוּ יִהְיוּ עוֹמְדִים כָּל שׁוֹכְנֵי עָפָר בְּקִיּוּמָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ הֵעִירוּ חֲבֵרֵינוּ עַל הַפָּסוּק שֶׁקָּרָא לָהֶם בְּנֵי חֵת, חֵ"ת - שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ לְח"ת שָׁנָה, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כה) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַ את תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַ א"ת, שֶׁהוּא חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה, תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, אֶל נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא אֲחֻזָּתוֹ וְנַחֲלָתוֹ.

(עוד) אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לא תִּקְשֵׁי לָךְ הַאי, דְּהָא תָּנִינָן ג' כִּתּוֹת הֵן, שֶׁל צַּדִּיקִים גְּמוּרִים ושֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְשֶׁל בֵּינוֹנִים. צַּדִּיקִים גְּמוּרִים יְקוּמוּן בְּקִימָה שֶׁל מֵתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁהֵם קוֹדְמִים בַּתְּחִלָּה, בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים שֶׁל קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת. וְהָאַחֲרוֹנִים כֻּלָּם, לִזְמַן אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, כִּדְקָאֲמָרָן. מַאן יִזְכֶּה לְהַאי אָרְכָּא, מַאן יִתְקַיִּים בְּקִיּוּם דָּתֵיהּ בֵּין הַאי זִמְנָא, וְעַל דָּא אִצְּטַעֵירְנָא בְּנַפְשָׁאי. (עוד) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁזֶּה לֹא יִהְיֶה לְךְ קָשֶׁה, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן: שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְשֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים, וְשֶׁל בֵּינוֹנִים. צַדִּיקִים גְּמוּרִים יָקוּמוּ בַּקִּימָה שֶׁל מֵתֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֵהַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים, שֶׁהֵם קוֹדְמִים בַּתְּחִלָּה בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים שֶׁל קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת. וְהָאַחֲרוֹנִים כֻּלָּם לִזְמַן אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. מִי יִזְכֶּה לָאֹרֶךְ הַזֶּה? מִי יִתְקַיֵּם בְּקִיּוּם דָּתוֹ בֵּין הַזְּמַן הַזֶּה, וְעַל כֵּן אֲנִי מִצְטַעֵר בְּנַפְשִׁי.

אָמַר לֵיהּ, רִבִּי, הָא תָּנִינָן, (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר, יְהִי רָ"ז. חָזַר ואָמַר, בִּתְשׁוּבָה יִתְקַדַּם כֹּלָּא. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אִי לָאו דְּאֲמַרְתְּ הָכִי, אַחְסִימְנָא פּוּמִין לְמִצְּפֵּי פּוּרְקָנָא כָּל יוֹמָא, דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ו׳) חֹסֶן יְשׁוּעוֹת. מַהוּ יְשׁוּעוֹת, אֵלּוּ הַמְצַּפִּים יְשׁוּעוֹת בְּכָל יוֹם. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הִנֵּה שָׁנִינוּ, יְהִי אוֹר - יְהִי רָ"ז. חָזַר וְאָמַר, בִּתְשׁוּבָה יִתְקַדֵּם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אִם לֹא שֶׁאָמַרְתָּ כָּךְ, חָסַמְנוּ אֶת הַפִּיּוֹת לְצַפּוֹת לַגְּאֻלָּה כָּל יוֹם, שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לג) חֹסֶן יְשׁוּעוֹת. מַהוּ יְשׁוּעוֹת? אֵלּוּ הַמְצַפִּים יְשׁוּעוֹת בְּכָל יוֹם.

מָה הוּא דַעְתּוֹי דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. הַיְינוּ דִכְתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנִי אַדְמַת עָפָר יָקִיצּוּ. מַשְׁמַע דִּכְתִיב מִישֵׁנֵי אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים הַנִּקְדָּמִים בְּחַיִּיהֶם קוֹדֶם זֶה. וְכַמָּה שָׁנִים הֵם נִקְדָּמִים, רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי יִצְּחָק אוֹמֵר, רד"י שָׁנָה, דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:י״ט) וְיִרְ"ד מִיַּעֲקֹב וְגו'. יר"ד שָׁנָה נִקְדָּמִים הַצַּדִּיקִים לִשְּׁאָר כָּל אָדָם. רַב נַחְמָן אָמַר, לְפִי הַשִּׁיעוּר שֶׁנִּבְלָה בֶּעָפָר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן הַרְבֵּה תְּחִיּוֹת הֲווּ, אֶלָּא כָּל הַתְּחִיּוֹת יִהְיוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, והַאי דְּאִתְּמָר בְּחָזוֹן (דניאל י׳:א׳) וְאֱמֶת הַדָּבָר וְצָּבָא גָדוֹל. מַהִי דַעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר? הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ. מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב מִיְּשֵׁנֵי, אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים הַנִּקְדָּמִים בְּחַיֵּיהֶם קֹדֶם זֶה. וְכַמָּה שָׁנִים הֵם נִקְדָּמִים? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, רד"י שָׁנָה, שֶׁכָּתוּב (במדבר כד) וְיֵרְ"ד מִיַּעֲקֹב וְגוֹ'. יר"ד שָׁנָה נִקְדָּמִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁאָר כָּל אָדָם. רַב נַחְמָן אָמַר, לְפִי הַשִּׁעוּר שֶׁנִּבְלָה בֶּעָפָר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן, הַרְבֵּה תְחִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא כָּל הַתְּחִיּוֹת יִהְיוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּחָזוֹן, (דניאל י) וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל.

(בראשית כ״ו:א׳) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. רִבִּי אַבָּהוּ פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. דְּתָנִינָן, אַרְבַּע תְּקוּפוֹת וְאַרְבַּע זְמַנִּים מְשׁוּנִים זוֹ מִזּוֹ יַעַבְרוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הָאֶחָד, אוֹתוֹ זְמַן יִשְׂגֶּא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם וְיַשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בָּזְה הָעוֹלָם. דְּתָנִינָן, אָמַר רִבִּי פִּנְחָס, הַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דִּכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. הַשֵּׁנִי תִּתְעַסְּקוּן (חסר) (עד כאן מדרש הנעלם) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח וְאָמַר, (שיר א) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אַרְבַּע תְּקוּפוֹת וְאַרְבָּעָה זְמַנִּים מְשֻׁנִּים זוֹ מִזּוֹ יַעַבְרוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הָאֶחָד - אוֹתוֹ זְמַן יִשְׂגֶּא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם וְיַשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בְּזֶה הָעוֹלָם. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, הַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁכָּתוּב (ישעיה יא) כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, הַשֵּׁנִי תִּתְעַסְּקוּ. (חסר) (עד כאן מדרש הנעלם)

מַתְנִיתִין, תְּנַן אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מְנַשְּׁבָן, וְעָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד לְקַיִּים הַגּוּף, שֶׁיְהֵא כְּלוּל מִד' רוּחוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל ל״ז:ט׳) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ. בְּאַרְבַּע לָא כְּתִיב אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְהֵא כָּלוּל מֵאַרְבַּעְתָּם. וְתָאנָא, אוֹתוֹ הָרוּחַ הוּא רוּחַ הַמּוֹלִיד, הוּא הָרוּחַ הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְאֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזְּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבָד. וְאֵין בֵּין עוֹלָם הַזֶּה, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים אֶלָּא נְקִיּוּת והַשָּׂגַת יְדִיעָה. רַב נַחְמָן אָמַר וְאֲרִיכוּת יָמִים. מִשְׁנָה, שָׁנִינוּ, אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם מְנַשְּׁבוֹת, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד לְקַיֵּם הַגּוּף שֶׁיִּהְיֶה כָּלוּל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לז) מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּאִי הָרוּחַ. בְּאַרְבַּע לֹא כָתוּב, אֶלָּא מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיְּהֵא כָּלוּל מֵאַ רְבַּעְתָּם. וְלָמַדְנוּ, אוֹתוֹ הָרוּחַ הוּא רוּחַ הַמּוֹלִיד, הוּא הָרוּחַ הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, וְאֵין בֵּין עוֹלָם הַזֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים אֶלָּא נְקִיּוּת וְהַשָּׂגַת יְדִיעָה. רַב נַחְמָן אָמַר, וַאֲרִיכוּת יָמִים.

אָמַר רַב יוֹסֵף וכִי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים לַאו חַד הוּא. אָמַר לֵיהּ, לא. דִּתְנַן, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קוֹדֶם לְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, קוֹדֶם לִתְחִיַּית הַמֵּתִים, וּתְחִיַּית הַמֵּתִים הוּא אַחֲרוֹן שֶׁבְּכֻלָּם. מְּנָא לָן, דִּכְתִיב (תהילים קמ״ז:ב׳-ג׳) בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם. זוֹ הִיא תְּחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהִיא הָרְפוּאָה לִשְׁבוּרֵי לֵב עַל מֵתֵיהֶם. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ תְּחִלָּה, וְאַחֲרָיו נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וְהָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב אַחֲרוֹן עַל הַכֹּל. אָמַר רַב יוֹסֵף, וְכִי יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּת הַמֵּתִים אֵינָם אֶחָד? אָמַר לוֹ, לֹא, שֶׁשָּׁנִינוּ, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קוֹדֵם לְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת קוֹדֵם לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּכֻלָּם. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב (תהלים קמו) בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס. הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם. זוֹ הִיא תְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁהִיא הָרְפוּאָה לִשְׁבוּרֵי לֵב עַל מֵתֵיהֶם. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם תְּחִלָּה, וְאַחֲרָיו נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס, וְהָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב אַחֲרוֹן עַל הַכֹּל.

תְּנַן, מ' שָׁנָה קוֹדֶם הַקִּבּוּץ גָּלֻיּוֹת לִתְחִיַּית הַמֵּתִים, כִּדְאַמְרִינָן וַיְהִי יִצְּחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. הַאי מ' שָׁנָה, מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ. אָמַר רַב כַּהֲנָא אָמַר רִבִּי בְּרוֹקָא, מִקִּבּוּץ גָּלֻיּוֹת עַד תְּחִיַּית הַמֵּתִים, כַּמָּה צָּרוֹת, כַּמָּה מִלְחָמוֹת יִתְעוֹרְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאַשְׁרֵי הַנִּמְלַט מֵהֶם, דִּכְתִיב, (דניאל י״ב:א׳) בָּעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָּא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא, (דניאל י״ב:א׳) יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים. רִבִּי יִצְּחָק אָמַר מֵהָכָא, (זכריה י״ג:ט׳) וּצְּרַפְתִּים כִּצְּרוֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחוֹן אֶת הַזָּהָב. וּבְאוֹתָם הַיָּמִים, יִהְיוּ יָמִים אֲשֶׁר יֹאמְרוּ (קהלת י״ב:א׳) אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ, וּמִשָּׁעָה שֶׁיַּעַבְרוּ הַצָּרוֹת עַד תְּחִיַּית הַמֵּתִים מ' שָׁנָה. שָׁנִינוּ, אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֵם הַקִּבּוּץ גָּלֻיּוֹת לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. אַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הַלָּלוּ מַה מַּעֲשֵׂיהֶם? אָמַר רַב כַּהֲנָא אָמַר רַבִּי בְּרוֹקָא, מִקִּבּוּץ גָּלֻיּוֹת עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים כַּמָּה צָרוֹת, כַּמָּה מִלְחָמוֹת יִתְעוֹרְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאַשְׁרֵי הַנִּמְלָט מֵהֶם, שֶׁכָּתוּב (דניאל יב) בָּעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךְ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִכָּאן, יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִכָּאן, (זכריה יג) וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב. וּבְאוֹתָם הַיָּמִים יִהְיוּ יָמִים אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ. וּמִשָּׁעָה שֶׁיַּעַבְרוּ הַצָּרוֹת עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים אַרְבָּעִים שָׁנָה.

רַב הוּנָא אָמַר, תָּא חֲזֵי (יהושע ה׳:ו׳) כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְגו' אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה', כְּהַאי גַוונָא (גופא) הָכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵף, כָּל אִלֵּין חַד מִלָּה אָמְרוּ, וּלְסוֹף מ' שָׁנָה שֶׁהַצָּרוֹת יַעַבְרוּ וְהָרְשָׁעִים יִכְלוּ, יִחְיוּ הַמֵּתִים שׁוֹכְנִי עָפָר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב, (נחום א׳:ט׳) לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָּרָה, ודַי לָהֶם בַּמֶּה שֶׁעָבְרוּ. וּמִזְּמַן תְּחִיַּית הַמֵּתִים, יִתְיישֵׁב עַלְמָא בְּיִשּׁוּבוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. רַב הוּנָא אָמַר, בּא רְאֵה, כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְגוֹ' אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' - כְּמוֹ כֵן (הגוף) כָּאן. אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּל אֵלּוּ דָּבָר אֶחָד אָמְרוּ. וּלְסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהַצָּרוֹת יַעַבְרוּ וְהָרְשָׁעִים יִכְלוּ, יִחְיוּ הַמֵּתִים שׁוֹכְנֵי עָפָר. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (נחום א) לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה, וְדַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁעָבְרוּ. וּמִזְּמַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים יִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם בְּיִשּׁוּבוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, הֲוָה יָתִיב, והֲוה קָא מִצְּטָעֵר בְּנַפְשׁוֹי טָפֵי עֲאל לְקָמֵיה רָבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ חֵיזוּ נְהִירוּו בּוּצִּינָא דְעֲלְמָא לָמָה חֲשׁוֹכָן. אָמַר לֵיהּ, חֵיזוּ וּדְּחִילוּ סָגִי עֲאל בֵּי, דְּהָא אֲנָא חַמֵי מָה דְאִתְעַרוּ חַבְרָנָא מָארֵי מַתְנִיתָּא, דְּשָׁארַת עֲלָיְיהוּ רוּחַ קַדִּישִׁין. וְהַהוּא דְאִתְעֲרוּ, דְּבְשְׁתִיתָאֵי יְהֵא פּוּרְקָנָא, שָׁפִּיר. אֲבָל אֲנָא חַמֵי אוֹרְכָּא יְתֵירָא עַל אִינוּן דָּיְירָא עַפְרָא, דִּבְאֶלֶף שְׁתִיתָאֵי לִזְמַן (שמות י' ע"א) אַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא שְׁנִין מִנֵּיהּ, יִהְיוּ קָיְימִין כָּל דָּיְירֵי עַפְרָא בְּקִיּוּמֵיהוֹן. וּבְגִינֵי כָּךְ אִתְעָרוּ חֲבֵירָנָא, עַל פְּסוּקָא דְּקָרָא לוֹן בְּנֵי חֵת, חֵ"ת, דְּיִתְעָרוּן לְח"ת שָׁנָה, וְהַיְינוּ דִכְתִיב, (ויקרא כ״ה:י״ג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ. כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַזֹּא"ת, שֶׁהוּא חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים ואַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא, תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ, אֶל נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא אֲחוּזָתוֹ ונַחֲלָתוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ הָיָה יוֹשֵׁב, וְהָיָה מִצְטַעֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד. נִכְנַס לְפָנָיו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לוֹ, מַרְאֵה הָאוֹר שֶׁל מְאוֹר הָעוֹלָם לָמָּה חֲשׁוּכִים? אָמַר לוֹ, מַרְאֶה וּפַחַד רַב נִכְנַס בִּי, שֶׁהֲרֵי אֲנִי רוֹאֶה מַה שֶּׁהִתְעוֹרְרוּ חֲבֵרֵינוּ בַּעֲלֵי הַבָּרַיְתָא, שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶם רוּחַ שֶׁל קְדוֹשִׁים, וְהַהוּא שֶׁהֵעִירוּ שֶׁבַּשִּׁשִּׁי יִהְיֶה גְאֻלָּה, יָפֶה. אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אֲרִיכוּת יֶתֶר עַל אוֹתָם שׁוֹכְנֵי עָפָר, שֶׁבָּאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי לִזְמַן אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מִמֶּנּוּ יִהְיוּ עוֹמְדִים כָּל שׁוֹכְנֵי עָפָר בְּקִיּוּמָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ הֵעִירוּ חֲבֵרֵינוּ עַל הַפָּסוּק שֶׁקָּרָא לָהֶם בְּנֵי חֵת, חֵ"ת - שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ לְח"ת שָׁנָה, וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כה) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַ את תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. כְּשֶׁיִּשְׁתַּלֵּם הַ א"ת, שֶׁהוּא חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנֶה, תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, אֶל נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא אֲחֻזָּתוֹ וְנַחֲלָתוֹ.

אָמַר לֵיהּ, רִבִּי, הָא תָּנִינָן, (בראשית א׳:ג׳) יְהִי אוֹר, יְהִי רָ"ז. חָזַר ואָמַר, בִּתְשׁוּבָה יִתְקַדַּם כֹּלָּא. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אִי לָאו דְּאֲמַרְתְּ הָכִי, אַחְסִימְנָא פּוּמִין לְמִצְּפֵּי פּוּרְקָנָא כָּל יוֹמָא, דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ו׳) חֹסֶן יְשׁוּעוֹת. מַהוּ יְשׁוּעוֹת, אֵלּוּ הַמְצַּפִּים יְשׁוּעוֹת בְּכָל יוֹם. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הִנֵּה שָׁנִינוּ, יְהִי אוֹר - יְהִי רָ"ז. חָזַר וְאָמַר, בִּתְשׁוּבָה יִתְקַדֵּם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אִם לֹא שֶׁאָמַרְתָּ כָּךְ, חָסַמְנוּ אֶת הַפִּיּוֹת לְצַפּוֹת לַגְּאֻלָּה כָּל יוֹם, שֶׁכָּתוּב (יחזקאל לג) חֹסֶן יְשׁוּעוֹת. מַהוּ יְשׁוּעוֹת? אֵלּוּ הַמְצַפִּים יְשׁוּעוֹת בְּכָל יוֹם.

מָה הוּא דַעְתּוֹי דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. הַיְינוּ דִכְתִיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִישֵׁנִי אַדְמַת עָפָר יָקִיצּוּ. מַשְׁמַע דִּכְתִיב מִישֵׁנֵי אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים הַנִּקְדָּמִים בְּחַיִּיהֶם קוֹדֶם זֶה. וְכַמָּה שָׁנִים הֵם נִקְדָּמִים, רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי יִצְּחָק אוֹמֵר, רד"י שָׁנָה, דִּכְתִיב, (במדבר כ״ד:י״ט) וְיִרְ"ד מִיַּעֲקֹב וְגו'. יר"ד שָׁנָה נִקְדָּמִים הַצַּדִּיקִים לִשְּׁאָר כָּל אָדָם. רַב נַחְמָן אָמַר, לְפִי הַשִּׁיעוּר שֶׁנִּבְלָה בֶּעָפָר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן הַרְבֵּה תְּחִיּוֹת הֲווּ, אֶלָּא כָּל הַתְּחִיּוֹת יִהְיוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, והַאי דְּאִתְּמָר בְּחָזוֹן (דניאל י׳:א׳) וְאֱמֶת הַדָּבָר וְצָּבָא גָדוֹל. מַהִי דַעְתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר? הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ. מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב מִיְּשֵׁנֵי, אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים הַנִּקְדָּמִים בְּחַיֵּיהֶם קֹדֶם זֶה. וְכַמָּה שָׁנִים הֵם נִקְדָּמִים? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, רד"י שָׁנָה, שֶׁכָּתוּב (במדבר כד) וְיֵרְ"ד מִיַּעֲקֹב וְגוֹ'. יר"ד שָׁנָה נִקְדָּמִים הַצַּדִּיקִים לִשְׁאָר כָּל אָדָם. רַב נַחְמָן אָמַר, לְפִי הַשִּׁעוּר שֶׁנִּבְלָה בֶּעָפָר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן, הַרְבֵּה תְחִיּוֹת הָיוּ, אֶלָּא כָּל הַתְּחִיּוֹת יִהְיוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּחָזוֹן, (דניאל י) וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל.

(בראשית כ״ו:א׳) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. רִבִּי אַבָּהוּ פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים א׳:י״ב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. דְּתָנִינָן, אַרְבַּע תְּקוּפוֹת וְאַרְבַּע זְמַנִּים מְשׁוּנִים זוֹ מִזּוֹ יַעַבְרוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הָאֶחָד, אוֹתוֹ זְמַן יִשְׂגֶּא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם וְיַשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בָּזְה הָעוֹלָם. דְּתָנִינָן, אָמַר רִבִּי פִּנְחָס, הַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דִּכְתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. הַשֵּׁנִי תִּתְעַסְּקוּן (חסר) (עד כאן מדרש הנעלם) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח וְאָמַר, (שיר א) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. שֶׁשָּׁנִינוּ, אַרְבַּע תְּקוּפוֹת וְאַרְבָּעָה זְמַנִּים מְשֻׁנִּים זוֹ מִזּוֹ יַעַבְרוּ הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. הָאֶחָד - אוֹתוֹ זְמַן יִשְׂגֶּא הַחָכְמָה בָּעוֹלָם וְיַשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ בְּזֶה הָעוֹלָם. שֶׁשָּׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, הַשָּׂגַת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁכָּתוּב (ישעיה יא) כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, הַשֵּׁנִי תִּתְעַסְּקוּ. (חסר) (עד כאן מדרש הנעלם)

תָּא חֲזֵי, (ס"א זמנא חדא, הוה יתיב רבי שמעון ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה. אמהו ליה לרבי שמעון, מלתא רבתא בעינן למבעי קמך בעניינא דיעקב ועשו. איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה, ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי, ויעקבני זה פעמים. Come and behold, Rabbi Shimon was sitting with the other friends, when his son, Rabbi Elazar, appeared. The friend said to Rabbi Shimon, We have an important question to ask you concerning Jacob and Esau. Why was Jacob unwilling to give Esau a pottage of lentils unless he sold him his birthright? In addition, Esau said to Isaac, his father, "For he has supplanted me these two times" (Gen. 27:36). How can Jacob deceive Esau?

אמר לון, בהדין שעתא, אתון חייבים לקבלא מלקות. דהאמנתון לפתגמי דעשו ושקרתון לפתגמי דיעקב, דהא קרא אסהיד עליה, (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם. ותו כתיב, (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב. אלא, כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו, בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא, והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפילו בלא כסף. הדא הוא דכתיב, (בראשית כ״ה:ל״ד) ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה). He responded, Now you deserve a whipping, because you believed Esau and lied about Ya'akov's words. The scripture bears witness that "Jacob was a plain man" (Gen. 25:27), (i.e. he was unable to cheat). Also, it is written, "You will show truth to Jacob" (Michah 7:20). This was the situation concerning Jacob and Esau. Even before, Esau detested his birthright, and he asked Jacob to take the birthright without payment! Thus, it is as written, "and he did eat and drink, and rose up, and went his way, thus Esau despised the birthright" (Gen. 25:34).

(בראשית כ״ו:א׳) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י״א:ה׳) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב (ר"ת נחש) חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. כַּמָּה עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְתַּקְנָן, וְכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד כֹּלָּא עַל דִּינָא וּקְשׁוֹט, כְּמָה דִכְתִיב, (דברים לכ) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND, BESIDE THE FIRST FAMINE, ETC. R. Judah discoursed here on the verse: The Lord trieth the righteous; but the wicked and him that loveth violence his soul hateth (Ps. 11, 5). ‘How goodly’, he said, ‘are the acts of the Holy One, blessed be He, all based upon justice and truth, as it says: “The Rock, his work is perfect; for all his ways are justice; a God of faithfulness and without iniquity, just and right is he” (Deut. 32, 4).

תָּא חֲזֵי, לָא דָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם קַדְמָאָה עַד דְּפָּקִּיד לֵיה לְתוֹעַלְתֵּיהּ, דְּלָא יִסְטֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאֹרַח אָחֳרָא בְּגִין דְּלָא יִסְתָּאַב. וְאִיהוּ לָא אִסְתַּמַּר, וְעֲבַר עַל פִּקּוּדֵי דְמָארֵיהּ וּלְבָתַר כֵּן דָּן לֵיהּ דִּינָא. For He did not punish Adam, the first man, until He had given him precepts to keep him in the right path and save him from defilement; and not until he was unmindful and transgressed the command of his Master was he punished.

כְּגַוְונָא דָא, לָא דָן לֵיהּ לְבַּר נָשׁ כְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָבִיד תָּדִיר, דְּאִי הָכִי לָא יָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיְימָא, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ עִם צַדִּיקַיָא, וְעִם רַשִּׁיעַיָא יַתִּיר מִצַּדִּיקַיָא. עִם רַשִּׁיעַיָא בְּגִין דִּיתוּבוּן בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, דְּיִתְקַיְימוּן בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. כְּמָה דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ג:י״א) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ וְגו' אִם אֶחְפֹּץ וְגו' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. וְחָיָה בְּעַלְמָא דֵין, וְחָיָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, וְעַל דָּא אוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ לוֹן תָּדִיר. אוֹ בְּגִין דְּיִפּוּק מִנְּהוֹן גִּזְעָא טָבָא בְּעַלְמָא כְּמָה דְאַפִּיק אַבְרָהָם מִתֶּרַח דְּאִיהוּ גִּזְעָא טָבָא, וְשָׁרָשָׁא וְחוּלָקָא טָבָא לְעַלְמָא. In like manner, the Almighty does not mete out punishment to a man in strict accordance with the evil deeds to which he is addicted, or else the world could not endure. God is thus long-suffering with the righteous, and even more so with the wicked. He is forbearing with the wicked in order that they may change in their ways in complete repentance and so establish themselves in this world and in the world to come, as Scripture says: “Have I any pleasure, saith the Lord God, in the death of the wicked, and not rather that he should return from his way and live” (Ezek. 18, 23), i.e. that he may live in this world and in the world to come. The Almighty is also forbearing with the wicked for the sake of the goodly seed which may spring from them for the benefit of the world, as there issued from Terah that goodly scion, Abraham, who was a blessing for the world.

אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם צַדִּיקַיָא תָּדִיר, בְּכָל עוֹבָדִין דְּאִינוּן עָבְדִין. בְּגִין דְּיָדַע דְּלָא יִסְטוּן לְיָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אַבְחִין לוֹן. לָאו בְּגִינֵיהּ, דְּהָא אִיהוּ יָדַע יִצְרָא וְתוּקְפָא דִמְהֵימְנוּתָא דִלְהוֹן, אֶלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רִישֵׁיהוֹן בְּגִינַיְיהוּ. But with the righteous God is strict, as He knows that they will turn aside neither to the right nor to the left, and therefore He puts them to the test; not for His own sake, since He knows the firmness of their faith, but so as to glorify them the more.

כְּגַוְונָא דָא, עֲבַד לֵיהּ לְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַאי נִסָּה, הֲרָמַת נֵס. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ס״ב:י׳) הָרִימוּ נֵס, (ירמיהו ד׳:ו׳) שְׂאוּ נֵס, אָרִים דִּגְלָא דִּילֵיהּ בְּכָל עַלְמָא, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְּמָר, בְּגִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים דִּגְלָא דְאַבְרָהָם בְּעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לַאֲרָמָא דִגְלָא דְצַדִּיקַיָא אִיהוּ בָּחִין לוֹן, לַאֲרָמָא רֵישַׁיְיהוּ בְּכָל עַלְמָא. It was for this purpose that God-as we read-“proved (nissah) Abraham” (Gen. 22, 1), or, as we may also translate, “He raised his banner aloft throughout the world” [for the term nissah (he proved) implies the lifting of an ensign, as it is written: “Lift up an ensign (nes) over the peoples” (Is. 62, 10).

(תהילים י״א:ה׳) צַדִּיק יִבְחָן, מַאי טַעְמָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ״ג:י׳) וַיְיָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחלִי. וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּגִין דִּרְעוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִתְרָעֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמָתָא, אֲבָל בְּגוּפָא לָא, דְּהָא נִשְׁמָתָא אִיהִי דַמְיָא לְנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, וְגוּפָא לָאו אִיהוּ חָזֵי לְאִתְאַחֲדָא לְעֵילָא, וְאַף עַל גַּב דְּדִיוּקְנָא דְגוּפָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. The text continues: “The Lord trieth the righteous” (Ps. 11, 5). For what reason? Said R. Simeon: ‘Because when God finds delight in the righteous, He brings upon them sufferings, as it is written: “Yet it pleased the Lord to crush him by disease” (Is. 53, 10), as explained elsewhere. God finds delight in the soul but not in the body, as the soul resembles the supernal soul, whereas the body is not worthy to be allied to the supernal essences, although the image of the body is part of the supernal symbolism.

וְתָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּנִשְׁמָתֵיהּ דְּבַּר נָשׁ, לְאִתְהַנָּאָה (נ"א לאתנהרא) בָהּ, מָחֵי לְגוּפָא בְּגִין דְּתִשְׁלוֹט נִשְׁמָתָא. דְּהָא בְּעוֹד דְּנִשְׁמָתָא עִם גּוּפָא, נִשְׁמָתָא לָא יָכְלָא לְשַׁלְטָאָה. דְּכַד אִתְרַע (נ"א אתבר) גּוּפָא, נִשְׁמָתָא שָׁלְטָא. צַדִּיק יִבְחָן, מַאי צַדִּיק יִבְחָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ח:ט״ז) אֶבֶן בֹּחַן, הָכִי נָמֵי צַדִּיק יִבְחָן, אַתְקִיף לֵיהּ. כְּהַאי אֶבֶן בֹּחַן, דְּהִיא (ישעיהו כ״ח:ט״ז) פִּנַּת יִקְרַת, הָכִי נָמֵי צַדִּיק יִבְחָן. Observe that when God takes delight in the soul of a man, He afflicts the body in order that the soul may gain full freedom. For so long as the soul is together with the body it cannot exercise its full powers, but only when the body is broken and crushed. Again, “He trieth the righteous”, so as to make them firm like “a tried stone”, the “costly corner-stone” mentioned by the prophet (Is. 28, 16).

וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. מַאי שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי דְּנַפְשׁוֹ שָׂנְאָה לְהַהוּא רָשָׁע. אֶלָּא הַהוּא דַרְגָא דְּכָל נִשְׁמָתִין תַּלְיָין בֵּיהּ, שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ דְּהַהוּא רָשָׁע, דְּלָא בָּעְיָא לָהּ כְּלַל. לָא בָּעְיָא לָהּ לָא בְּעַלְמָא דֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (תהילים י״א:ה׳) וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ, וַדַּאי. דָבָר אַחֵר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עמוס ו׳:ח׳) נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יהִֹוִה בְּנַפְשׁוֹ, וּבְגִין כָּךְ צַדִּיק יִבְחָן. “But the wicked and him that loveth violence his soul hateth.” So we would naturally translate; but this is hardly admissible, and it is more probable that the verse alludes to that grade whence all souls derive their existence, and tells us that “that grade hateth the soul of the wicked man”, not wanting it at all, neither in this world nor in the world to come.

תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, פַּקִּיד לֵיהּ לְאוֹטָבָא לֵיהּ, יָהַב לֵיהּ חָכְמְתָא, אִסְתַּלַּק בְּדַרְגּוֹי לְעֵילָא. כַּד נָחַת לְתַתָּא, חָמָא תִּיאוּבְתָּא דְיֵצֶר הָרָע וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, וְאִנְשֵׁי כָּל מַה דְּאִסְתַּלַּק (ס"א דאסתכל), בִּיקָרָא עִלָּאָה דְמָרֵיהּ. When God created Adam He gave him a precept for his well-being and endowed him with wisdom through which he rose to the higher grades of contemplation. But when Adam turned his thoughts to the lower world, he let himself be enticed by the evil tempter and clung to him, so that all that he had observed of the glory of his Master vanished from his mind.

אֲתָא נֹחַ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית ו׳:ט׳) נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, וּלְבָתַר נָחַת לְתַתָּא, וְחָמָא חַמְרָא תַּקִּיף, דְּלָא צָלֵיל, מֵחַד יוֹמָא, וְאִשְׁתֵּי מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתַּכַּר וְאִתְגְּלִי, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית ט׳:כ״א) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. After him Noah at first was a man righteous and devout; but afterwards he also went downwards, and seeing the wine-wine a day old, not yet refined-“he drank of the wine, and was drunken, and he was uncovered within his tent” (Gen. 9, 21).

אֲתָא אַבְרָהָם, אִסְתַּלַּק בְּחָכְמְתָא, וְאִסְתַּכַּל בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ, לְבָתַר (בראשית י״ב:י׳) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם ימִצְרָיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ וְגו'. לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית י״ג:א׳) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה, וְאִסְתַּלַּק לְדַרְגֵּיהּ קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וְעָאל בִּשְׁלָם וְנָפַק בִּשְׁלָם. Then came Abraham, who contemplated the wisdom and glory of his Master. In his time “there was a famine in the land; and Abram went down into Egypt to sojourn there” (Ibid. 12, 10), but subsequently he “went up out of Egypt, he and his wife and all that he had, and Lot with him, into the South” (Ibid. 13, 1). That is, he ascended again to his own former grade, so that he came out unscathed as he went in.

אֲתָא יִצְחָק, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ו:א׳) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וְגו'. וְאֲזַל יִצְחָק וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְבָתַר בִּשְׁלָם. וְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָיא, כֻּלְּהוּ בָּחִין לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישַׁיְיהוּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Then came Isaac, of whom it is written: “And there was a famine in the land, beside the first famine, etc.” He went into Gerar and afterwards ascended again from thence unscathed. Thus God proves the righteous in order to glorify them in this world and in the world to come.

(בראשית כ״ו:א׳) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים י״א:ה׳) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב (ר"ת נחש) חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. כַּמָּה עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְתַּקְנָן, וְכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד כֹּלָּא עַל דִּינָא וּקְשׁוֹט, כְּמָה דִכְתִיב, (דברים לכ) הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND, BESIDE THE FIRST FAMINE, ETC. R. Judah discoursed here on the verse: The Lord trieth the righteous; but the wicked and him that loveth violence his soul hateth (Ps. 11, 5). ‘How goodly’, he said, ‘are the acts of the Holy One, blessed be He, all based upon justice and truth, as it says: “The Rock, his work is perfect; for all his ways are justice; a God of faithfulness and without iniquity, just and right is he” (Deut. 32, 4).

תָּא חֲזֵי, לָא דָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם קַדְמָאָה עַד דְּפָּקִּיד לֵיה לְתוֹעַלְתֵּיהּ, דְּלָא יִסְטֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאֹרַח אָחֳרָא בְּגִין דְּלָא יִסְתָּאַב. וְאִיהוּ לָא אִסְתַּמַּר, וְעֲבַר עַל פִּקּוּדֵי דְמָארֵיהּ וּלְבָתַר כֵּן דָּן לֵיהּ דִּינָא. For He did not punish Adam, the first man, until He had given him precepts to keep him in the right path and save him from defilement; and not until he was unmindful and transgressed the command of his Master was he punished.

וְעִם כָּל דָּא, לָא דָן לֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְאוֹרִיךְ עִמֵּיהּ רוּגְזֵיהּ וְאִתְקְיַּים יוֹמָא חַד דְּאִיהוּ אֶלֶף שְׁנִין, בַּר אִינוּן שִׁבְעִים שָׁנִים דְּמָסַר לֵיהּ לְדָוִד מַלְכָּא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם. Even then God did not exact the full penalty from him, but was long-suffering with him and permitted him to survive for one day-to wit, a thousand years-save seventy years which Adam presented of his allotted time to King David, who had none of his own.

כְּגַוְונָא דָא, לָא דָן לֵיהּ לְבַּר נָשׁ כְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָבִיד תָּדִיר, דְּאִי הָכִי לָא יָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיְימָא, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ עִם צַדִּיקַיָא, וְעִם רַשִּׁיעַיָא יַתִּיר מִצַּדִּיקַיָא. עִם רַשִּׁיעַיָא בְּגִין דִּיתוּבוּן בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, דְּיִתְקַיְימוּן בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. כְּמָה דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ג:י״א) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ וְגו' אִם אֶחְפֹּץ וְגו' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. וְחָיָה בְּעַלְמָא דֵין, וְחָיָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, וְעַל דָּא אוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ לוֹן תָּדִיר. אוֹ בְּגִין דְּיִפּוּק מִנְּהוֹן גִּזְעָא טָבָא בְּעַלְמָא כְּמָה דְאַפִּיק אַבְרָהָם מִתֶּרַח דְּאִיהוּ גִּזְעָא טָבָא, וְשָׁרָשָׁא וְחוּלָקָא טָבָא לְעַלְמָא. In like manner, the Almighty does not mete out punishment to a man in strict accordance with the evil deeds to which he is addicted, or else the world could not endure. God is thus long-suffering with the righteous, and even more so with the wicked. He is forbearing with the wicked in order that they may change in their ways in complete repentance and so establish themselves in this world and in the world to come, as Scripture says: “Have I any pleasure, saith the Lord God, in the death of the wicked, and not rather that he should return from his way and live” (Ezek. 18, 23), i.e. that he may live in this world and in the world to come. The Almighty is also forbearing with the wicked for the sake of the goodly seed which may spring from them for the benefit of the world, as there issued from Terah that goodly scion, Abraham, who was a blessing for the world.

אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם צַדִּיקַיָא תָּדִיר, בְּכָל עוֹבָדִין דְּאִינוּן עָבְדִין. בְּגִין דְּיָדַע דְּלָא יִסְטוּן לְיָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּבְגִין כָּךְ אַבְחִין לוֹן. לָאו בְּגִינֵיהּ, דְּהָא אִיהוּ יָדַע יִצְרָא וְתוּקְפָא דִמְהֵימְנוּתָא דִלְהוֹן, אֶלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רִישֵׁיהוֹן בְּגִינַיְיהוּ. But with the righteous God is strict, as He knows that they will turn aside neither to the right nor to the left, and therefore He puts them to the test; not for His own sake, since He knows the firmness of their faith, but so as to glorify them the more.

כְּגַוְונָא דָא, עֲבַד לֵיהּ לְאַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַאי נִסָּה, הֲרָמַת נֵס. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ס״ב:י׳) הָרִימוּ נֵס, (ירמיהו ד׳:ו׳) שְׂאוּ נֵס, אָרִים דִּגְלָא דִּילֵיהּ בְּכָל עַלְמָא, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְּמָר, בְּגִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים דִּגְלָא דְאַבְרָהָם בְּעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אוּף הָכִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לַאֲרָמָא דִגְלָא דְצַדִּיקַיָא אִיהוּ בָּחִין לוֹן, לַאֲרָמָא רֵישַׁיְיהוּ בְּכָל עַלְמָא. It was for this purpose that God-as we read-“proved (nissah) Abraham” (Gen. 22, 1), or, as we may also translate, “He raised his banner aloft throughout the world” [for the term nissah (he proved) implies the lifting of an ensign, as it is written: “Lift up an ensign (nes) over the peoples” (Is. 62, 10).

(בראשית כ״ו:ז׳) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחוֹתִי הִיא, כְּמָה דְּאָמַר אַבְרָהָם בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא הֲוָה עִמֵּיהּ וְעִם אִתְּתֵיהּ, וּבְגִין שְׁכִינְתָּא קָאֲמַר, דִּכְתִיב, (משלי ז׳:ד׳) אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וְעַל דָּא אִתְתַּקַּף וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא. תוּ, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָכִי אִתְחֲזֵי, דְּוַדַּאי בְּגִין קְרָא דִּכְתִיב (שיר השירים ה׳:ב׳) אֲחוֹתִי רַעֲיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, וּבְגִין כָּךְ וַדַּאי אִתְחֲזֵי לוֹן לוֹמַר, אֲחוֹתִי הִיא, וְעַל דָּא אִתְתַּקָּפוּ צַדִּיקַיָיא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. AND THE MEN OF THE PLACE ASKED HIM OF HIS WIFE; AND HE SAID: SHE IS MY SISTER. Like Abraham before him, he referred with these words to the Shekinah, which was with him as well as with Rebekah his wife; for like Abraham he carried out the injunction: “Say unto wisdom: Thou art my sister” (Prov. 7, 4). They were further entitled to call her sister in virtue of the verse, “My sister, my love, my dove, my undefiled” (S. S. 5, 2), for it is for this that the righteous cleave to God.

(בראשית כ״ו:ח׳) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וְגו'. אֶת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ דַּיְיקָא, (ודא שכינתא, כמה דעבודה זרה כתיב בה (שמות ל״ב:ו׳) ויקומו לצחק הכי נמי מצחק את) דָּא שְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת עִמָּהּ דְּרִבְקָה. דָבָר אַחֵר, וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּיִצְחָק הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ בִּימָמָא, דְּהָא תָּנִינָן יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין אִינוּן וְלָא מְשַׁמְשֵׁי עַרְסַיְיהוּ בִּימָמָא, וְיִצְחָק דְּהֲוָה קַדִּישׁ, הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ בִּימָמָא. AND IT CAME TO PASS, WHEN HE HAD BEEN THERE A LONG TIME… WITH REBEKAH HIS WIFE. The particle eth (with) indicates that it was the Shekinah that was with Rebekah. In any case it is not to be supposed that Abimelech saw Isaac having intercourse with his wife in the daytime, for this would be contrary to the dictum: “Israel are holy and they abstain from cohabitation in the daytime.”

אֶלָּא, וַדַּאי אֲבִימֶלֶךְ חַכִּים הֲוָה, וְאִיהוּ אִסְתַּכַּל בְּאִצְטַגְנִינוּתָא דִילֵיהּ, דְּאִיהוּ חַלּוֹן. כְּתִיב הָכָא (בראשית כ״ו:ח׳) בְּעַד הַחַלּוֹן, וּכְתִיב הָתָם (שופטים ה׳:כ״ח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקָפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, מַה לְּהַלָּן בְּאִצְטַגְנִינוּתָא, אוּף הָכִי נָמֵי בְּאִצְטַגְנִינוּתָא, וְחָמָא דְּלָא הֲוָה כְּמָה דְהֲוָה אָמַר יִצְחָק. אֶלָּא וַדַּאי אִיהוּ מְצַחֵק עִמָּהּ, וְאִיהִי אִתְּתֵיהּ. וּכְדֵין (בראשית כ״ו:ט׳) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר וְגו'. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, יָאוֹת הֲוָה אֲבִימֶלֶךְ לְמֶעְבַּד לְיִצְחָק כְּמָה דְעֲבַד לְאַבְרָהָם, בַּר דְּהָא אוֹכַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. But the truth is that Abimelech was an astrologer, and the window through which he looked was nothing but the planetary constellation. [The word “window” is similarly used in the passage: “Through the window she looked forth, and peered, the mother of Sisera” (Jud. 5, 28).] Abimelech by this means discovered that, contrary to Isaac’s assertion, Rebekah was his wife. SO ABIMELECH CALLED ISAAC, AND SAID, ETC. R. Jose said: ‘Abimelech would have behaved toward Isaac as he behaved toward Abraham, were it not that God had reproved him in the previous case.

(בראשית כ״ו:כ״ב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְגו', רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ח:י״א) וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר. אֲבָל בְּהַאי קְרָא, בֵּיהּ אִתְתַּקָּפוּ מָארֵי מְהֵימְנוּתָא דְּאַבְטַח לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי. וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְנָחֲךָ יְיָ, כֵּיוָן דְּאָמַר וְנָחֲךָ יְיָ, אַמַּאי תָּמִיד. אֶלָּא דָּא תָּמִיד דְּבֵין הָעַרְבָּיִם, דְּאִיהוּ אִתְתַּקַּף תְּחוֹת דְּרוֹעֵיהּ דְּיִצְחָק, וְדָא הוּא חוּלָקָא לְעַלְמָא דְאָתֵי, מְנָלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב, (תהילים כ״ג:ג׳) יַנְחֵנִי בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. AND HE REMOVED FROM THENCE, AND DIGGED ANOTHER WELL. R. Hiya discoursed on the verse: And the Lord will guide thee continually, and satisfy thy soul in brightness, and make strong thy bones (Is. 58, 11). ‘The true believers’, he said, ‘have derived strength from this verse, where promise is made to them of the world to come, for the word “continually” includes both this world and the world to come. Again, the term “continually”, which seems superfluous, is an allusion to the continual burnt-offering which is offered at dusk, and is held firm underneath the arm of Isaac and is symbolic of the world to come. The term “guiding” is similarly used by David in the verse: “He guideth me in straight paths for his name’s sake” (Ps. 23, 3).

(ישעיהו נ״ח:י״א) וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, דָּא אַסְפַּקְלַרְיָא דְּנָהֲרָא, דְּכָל נִשְׁמָתִין אִתְהַנָּן לְאִסְתַּכָּלָא וּלְאִתְעֲנָגָא בְּגַוָוהּ. וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, הַאי קְרָא לָאו רִישֵׁיהּ סוֹפֵיהּ. אִי נִשְׁמָתֵיהּ דְּצַדִּיקָא, (סלקא לעילא, נ"א אתהני בעדונא דא דלעילא) מַאי וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ. דָּא תְּחִיַּית הַמֵּתִים, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָחֲיָיא מֵתַיָא וּלְאַתְקָנָא לוֹן לְגַרְמוֹי דְּבַר נָשׁ לְמֶהֱוֵי כְּקַדְמִיתָא בְּגוּפָא שְׁלִים. וְנִשְׁמָתָא אִתּוֹסְפַת נְהוֹרָא גּוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא, לְאִתְנַהֲרָא עִם גּוּפָא לְקָיְימָא שְׁלִים כְּדְקָא חָזֵי. “And satisfy thy soul in brightness”; this is the “clear mirror” from the contemplation of which all souls obtain delight and benefit. “And make strong thy bones”: these words do not seem to harmonise with what has gone before, which we have interpreted of the souls of the righteous ascending on high. We interpret them, therefore, to allude to the resurrection of the dead, when the Holy One, blessed be He, will reconstitute the bones and restore the body to its former state. The soul will then derive stronger illumination from the “clear mirror”, so as to illumine the body to the full extent of which it is capabie.

(בראשית כ״ז:א׳) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב, (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ אִינוּן מִלִּין דִּקְשׁוֹט וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה. וְכָל מִלּוֹי דְאוֹרַיְיתָא, כֻּלְּהוּ מִלֵּי מְהֵימְנוּתָא וְרָזִין עִלָּאִין כְּדְקָא יְאוּת. AND IT CAME TO PASS, THAT WHEN ISAAC WAS OLD, AND HIS EYES WERE DIM. R. Simeon said: It is written: And God called the light day, and the darkness he called night (Gen. 1, 5). This verse has already been expounded, but there is yet more to be learnt from it. For all the works of the Almighty are manifestations of truth and contain deep lessons; and all the words of the Torah assist faith and are deeply symbolical.

(בראשית כ״ז:א׳) וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל, דְּאִתְכְּלַּל מִסִּטְרֵיהּ דְּדִינָא קַשְׁיָא (שם) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים פ״ד:ו׳) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגו', זַכָּאָה בַּר נָשׁ דְּאִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי תוֹקְפֵיהּ בֵּיהּ. AND HE CALLED ESAU, HIS ELDER SON, who was derived from his own side of severe judgement, AND HE SAID: BEHOLD NOW, I AM OLD, I KNOW NOT THE DAY OF MY DEATH. R. Eleazar discoursed on the verse: Happy is the man whose strength is in thee, etc. (Ps. 84, 6). ‘Happy is the man’, he said, ‘who holds fast to the Holy One and places his strength in Him.

יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה דְּאִתְתַּקָּפוּ וְאָמְרוּ, (דניאל ג׳:י״ז) הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא דִי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכוֹל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִגּוֹ אַתּוּן נוּרָא יָקִידְתָּא וּמִן יְדָךָ מַלְכָּא יְשֵׁזִיב. תָּא חֲזֵי, דְּאִי לָא יְשֵׁזִיב וְלָא אִתְקְיַּים עֲלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִשְׁתַּכַּח שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יִתְקַדַּשׁ בְּעֵינַיְיהוּ דְּכֹלָּא כְּמָה דְּאָמְרוּ. אֶלָּא, כֵּיוָן דְּיָדְעוּ דְּלָא אָמְרוּ כְּדְקָא יְאוּת, אַהֲדָרוּ וְאָמְרוּ, (דניאל ג׳:י״ח) וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגו'. בֵּין יְשֵׁזִיב, בֵּין לָא יְשֵׁזִיב, יְדִיעַ לֶהוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגו'. וְתָנִינָן דְּמִלָּה אוֹדַע לְהוּ יְחֶזְקֵאל, וְשָׁמְעוּ וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְקְיַּים עֲלַיְיהוּ, בְּגִין דִּיקַבְּלוּן אַגְרָא. וּכְדֵין אַהֲדָרוּ וְאָמְרוּ, וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגו'. Like whom, for instance? Shall we say, like Hananiah, Mishael and Azariah, when they boldly said to the King of Babylon: “Behold, our God whom we serve is able to deliver us from the burning fiery furnace; and he will deliver us out of thine hand” (Dan. 3, 17)? Not so; for if God had not stood by them to deliver them, His name would not have been acclaimed holy as they declared it to be. But they themselves realized their mistake, and so they corrected themselves and said: “But if not, be it known unto thee, O King, etc.” (Ibid. I8), that is, whether our God deliver us or not, be it known unto thee that we will not serve thy gods, etc. Tradition tells us that Ezekiel said something to them which opened their eyes, namely, that God would not stand by them if they expected reward. It was then that they began all over again, saying: “But if not, be it known unto thee, O King, etc.”

אֶלָּא לָא יִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ דְּיֵימָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְשֵׁזְבִינַנִי, אוֹ אִיהוּ עָבִיד לִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל יְשַׁוֵּי תּוּקְפֵיהּ בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיסַיֵּיעַ לֵיהּ, כַּד אִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בְּאִינוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. דְּכֵיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה, מְסַיְיעִין לֵיהּ וַדַּאי, וּבְדָא יִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִיהוּ יְסַיֵּיעַ לֵיהּ, וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ, דְּלָא יַשְׁוֵי תּוּקְפֵיהּ בְּאָחֳרָא, וּבְגִין כָּךְ עוֹז לוֹ בָךְ. מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, דְּיַעֲבִיד לִבֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת בְּלָא הִרְהוּרָא אָחֳרָא, אֶלָּא כְּהַאי מְסִלָּה דְּאִיהִי מִתְיַישְׁבָא לְאַעֲבָרָא בְּכָל אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ, הָכִי נָמֵי. A man, therefore, should not confidently affirm: “God will deliver me or will do for me this or that”; but he should endeavour to fulfil the precepts of the Law and to walk in the path of truth, and then put his full trust in Him that He will help him thereto. For assuredly whenever a man sets out to purify himself he is helped thereto from on high. A man should thus put his trust in God and not anywhere else. Hence the expression “whose strength is in thee”. The next words, “in whose heart are paths”, indicate that a man should purge his heart of all strange thoughts, so as to make it like a path that leads straight to the desired destination.

דָבָר אַחֵר אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, עֹז, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ט:י״א) יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַּר נָשׁ דְּיִתְעַסָּק בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל מַאן דְּאִתְעַסָּק בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא אִשְׁתַּדַּל לִשְׁמָהּ, טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי. מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, מַאי מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ס״ח:ה׳) סוֹלוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. דָּא הַהִיא אוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בָּהּ לְאֲרָמָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ חֲטִיבָא בְּעַלְמָא. According to another interpretation, the word “strength” alludes to the Torah, of which we read: “The Lord gives strength unto his people” (Ps. 29, 11). It is thus here indicated that a man should study the Torah in single-hearted devotion to the Almighty, and whoever labours in the Torah from worldly motives had better not have been born. The word mesilloth also may be translated not “highways” but “extollings” (cf. the verse “Extol (solu) him that rideth upon the skies” (Ps. 68, 5)). It thus alludes to the man who labours in the Torah with the object of extolling God and making Him the only object of devotion in the world.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כָּל עוֹבָדוֹי הֲווּ לִשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה עִמֵּיהּ תָּדִיר, דְּלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּקָרָא לֵיהּ יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּרֵיהּ, יַעֲקֹב לָא הֲוָה תַמָּן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדָעַת לָהּ לְרִבְקָה, וְרִבְקָה אוֹדָעַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב. Observe that Jacob performed all his actions for the sake of God, and therefore God was always with him and did not ever remove His Presence from him. We know this from the fact that although Jacob was not present when Isaac called Esau his son, the Shekinah told Rebekah, who in her turn told Jacob.’

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, תָּא חֲזֵי, אִי חַס וְשָׁלוֹם בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְבָּרַךְ עֵשָׂו, לָא שְׁלוֹט יַעֲקֹב לְעָלְמִין. אֶלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, וְכֹלָּא בְּאַתְרֵיהּ אֲתָא כְּדְקָא חָזֵי. תָּא חֲזֵי, (בראשית כ״ה:כ״ח) וְרִבְקָה אוֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב כְּתִיב, וְהָא אִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ שַׁדְרַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, (בראשית כ״ז:ו׳) הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. R. Jose said: ‘Observe that had Esau, God forbid, been blessed there and then, Jacob would never have been able to assert himself; but all was directed by Providence, and everything fell into its right place.’ AND REBEKAH LOVED JACOB , and so she sent for him and said to him: BEHOLD, I HEARD THY FATHER SPEAK UNTO ESAU THY BROTHER, SAYING…

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל (פתח רבי אבא ואמר) תָּא חֲזֵי, (תהילים ק״כ:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל יְיָ בַּצָּרָתָה לִי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי. כַּמָּה שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן אָמַר דָּוִד מַלְכָּא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַתְקָנָא דַרְגֵּיהּ וּלְמֶעְבַּד לֵיהּ שְׁמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ח׳:י״ג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם, וְשִׁירָתָא דָּא אָמַר (ס"א ל"ג ליה) כַּד חָמָא עוֹבָדָא דָּא לְיַעֲקֹב (ס"א דיעקב). SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH, AND PLENTY OF CORN AND WINE. R. Abba said: ‘We may bring into connection with this passage the verse: “A song of Ascents. In my distress I called unto the Lord and he answered me” (Ps. 120, 1). Many songs and hymns did David utter before the Almighty for the purpose of perfecting his grade and making himself a name, as Scripture says: “And David got him a name” (II Sam. 8, 13). But this song David recited when he contemplated this incident of Jacob.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. R. Jose said: ‘All these blessings were from the side of Jacob’s portion, so that Jacob only received what was his own. Isaac desired to transfer them to Esau, but God brought it to pass that Jacob came into his own.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כ״ז:כ״ח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״א:ה׳) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. Observe the parallelism. When the serpent brought curses upon the world God said to Adam: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife… cursed is the ground for thy sake, etc.” (Gen. 3, 17), meaning that it should not bring forth fruit or any vegetation in proper measure. Corresponding to this curse we have here the blessing, “of the fat of the earth”. Again, there it is written: “In toil thou shalt eat it” (Ibid.): here comes the corrective, “of the dew of heaven”. There it says: “Thorns also and thistles shall it bring forth unto thee” (Ibid. 18)-here, “and plenty of corn and wine”. There we have “In the sweat of thy face thou shalt eat bread” (Ibid. 19)-here, “Let peoples serve, and nations bow down to thee”, tilling the earth and cultivating the field, as it is written: “And aliens shall be your plowmen and your vine-dressers” (Is. 61, 5). Jacob thus turned each curse into a blessing, and what he took was his own. God brought all this about so that Jacob should remain attached to his own place and portion, and that Esau should remain attached to his place and portion.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. R. Hizkiah questioned this exposition, saying: ‘Do we not find that later on Esau received a similar blessing as regards the fat places of the earth and the dew of heaven, as we read: “Behold, of the fat places of the earth shall be thy dwelling, and of the dew of heaven from above”?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא. Said R. Simeon in reply: ‘The two blessings are not alike, being from entirely different grades. As regards Jacob it is written: “So God give thee”, whereas as regards Esau it is written merely: “Of the fat places of the earth shall be, etc.”; as regards Jacob it is written: “of the dew of heaven and of the fat places of the earth”, but as regards Esau, “of the fat places” and then “of the dew of heaven”. The difference between the two goes very deep.

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. For the “dew of heaven” promised to Jacob is the supernal dew that flows from the Ancient of Days, and is therefore called “dew of heaven”, namely, of the upper heaven, dew that flows through the grade of heaven, to fall on the “field of consecrated apples”. Also, the earth mentioned in Jacob’s blessing alludes to the supernal “earth of the living”. Jacob thus inherited the fruit of the supernal earth and the supernal heaven. Esau, on the other hand, was given his blessings on earth here below and in heaven here below.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. Jacob obtained a portion in the highest realm, but Esau only in the lowest. Further, Jacob was given a portion both above and below, but Esau only here below. And although he was promised, “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40), this was only to be here below, but regarding the upper world it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’ Observe that as soon as Jacob and Esau commenced to avail themselves of their blessings, the former possessed himself of his portion on high, and the latter of his portion here below.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. R. Jose the son of R. Simeon, the son of Laqunia, once said to R. Eleazar: ‘Have you ever heard from your father how it comes about that the blessings given by Isaac to Jacob have not been fulfilled, while those given to Esau have all been fulfilled in their entirety?’

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Eleazar replied: ‘All the blessings are to be fulfilled, including other blessings with which God blessed Jacob. For the time being, however, Jacob took his portion above and Esau here below. But in aftertime, when the Messiah will arise, Jacob will take both above and below and Esau will lose all, being left with no portion of inheritance or remembrance whatever. So Scripture says: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, etc.” (Obad. 1, 18), so that Esau will perish entirely, whilst Jacob will inherit both worlds, this world and the world to come.

וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Of that time it is further written: “And saviours shall come up on Mount Zion to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Lord’s” (Ibid. 1, 21), that is to say, the kingdom which Esau has taken in this world shall revert to God. For although God rules both above and below, yet for the time being He has given to all the peoples each a portion and an inheritance in this world; but at that time He will take away dominion from all of them, so that all will be His, as it is written, “And the kingdom shall be the Lord’s”. It will be the Lord’s alone, as it is further written, “And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be One, and his name One” (Zech. 14, 9).

(בראשית כ״ז:ל׳) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. AND IT CAME TO PASS AS JACOB WAS SCARCELY GONE OUT, ETC. R. Simeon said: ‘The double form yazo yaza (lit. going out, went out) indicates that the Shekinah went out with him. For it had entered along with Jacob, and had been with him when he received his blessings and had confirmed them. And when Jacob went out the Shekinah went out with him, and hence the twofold expression yazo yaza, implying a simultaneous going out of two.’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, כִּי אִם תְּבָרְכֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אִם אוֹדֵית עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכַנִי אַבָּא וְלָא תְהֵא מְקַטְרְגָא לִי בְּגִינַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל וְגו', אַמַּאי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ, בַּעַל כָּרְחִין אִית לָן לְשַׁמָּשָׁא לָךְ, דְּהָא אַנְתְּ אִתְעַטְּרַת בְּחֵילָךְ לְעֵילָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי. Jacob’s answer, “I will not let thee go, except thou hast blessed me”, is peculiar, since we should have expected “except thou wilt bless me”. By using the past tense, however, Jacob as much as said: “except thou acknowledge those blessings with which my father blessed me, and wilt not contend against me on account of them”. The angel, we are told, thereupon said: “Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed” (Gen. 32, 29).

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)