תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. R. Jose said: ‘All these blessings were from the side of Jacob’s portion, so that Jacob only received what was his own. Isaac desired to transfer them to Esau, but God brought it to pass that Jacob came into his own.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כ״ז:כ״ח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״א:ה׳) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. Observe the parallelism. When the serpent brought curses upon the world God said to Adam: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife… cursed is the ground for thy sake, etc.” (Gen. 3, 17), meaning that it should not bring forth fruit or any vegetation in proper measure. Corresponding to this curse we have here the blessing, “of the fat of the earth”. Again, there it is written: “In toil thou shalt eat it” (Ibid.): here comes the corrective, “of the dew of heaven”. There it says: “Thorns also and thistles shall it bring forth unto thee” (Ibid. 18)-here, “and plenty of corn and wine”. There we have “In the sweat of thy face thou shalt eat bread” (Ibid. 19)-here, “Let peoples serve, and nations bow down to thee”, tilling the earth and cultivating the field, as it is written: “And aliens shall be your plowmen and your vine-dressers” (Is. 61, 5). Jacob thus turned each curse into a blessing, and what he took was his own. God brought all this about so that Jacob should remain attached to his own place and portion, and that Esau should remain attached to his place and portion.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. R. Hizkiah questioned this exposition, saying: ‘Do we not find that later on Esau received a similar blessing as regards the fat places of the earth and the dew of heaven, as we read: “Behold, of the fat places of the earth shall be thy dwelling, and of the dew of heaven from above”?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא. Said R. Simeon in reply: ‘The two blessings are not alike, being from entirely different grades. As regards Jacob it is written: “So God give thee”, whereas as regards Esau it is written merely: “Of the fat places of the earth shall be, etc.”; as regards Jacob it is written: “of the dew of heaven and of the fat places of the earth”, but as regards Esau, “of the fat places” and then “of the dew of heaven”. The difference between the two goes very deep.

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. For the “dew of heaven” promised to Jacob is the supernal dew that flows from the Ancient of Days, and is therefore called “dew of heaven”, namely, of the upper heaven, dew that flows through the grade of heaven, to fall on the “field of consecrated apples”. Also, the earth mentioned in Jacob’s blessing alludes to the supernal “earth of the living”. Jacob thus inherited the fruit of the supernal earth and the supernal heaven. Esau, on the other hand, was given his blessings on earth here below and in heaven here below.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. Jacob obtained a portion in the highest realm, but Esau only in the lowest. Further, Jacob was given a portion both above and below, but Esau only here below. And although he was promised, “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40), this was only to be here below, but regarding the upper world it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’ Observe that as soon as Jacob and Esau commenced to avail themselves of their blessings, the former possessed himself of his portion on high, and the latter of his portion here below.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. R. Jose the son of R. Simeon, the son of Laqunia, once said to R. Eleazar: ‘Have you ever heard from your father how it comes about that the blessings given by Isaac to Jacob have not been fulfilled, while those given to Esau have all been fulfilled in their entirety?’

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Eleazar replied: ‘All the blessings are to be fulfilled, including other blessings with which God blessed Jacob. For the time being, however, Jacob took his portion above and Esau here below. But in aftertime, when the Messiah will arise, Jacob will take both above and below and Esau will lose all, being left with no portion of inheritance or remembrance whatever. So Scripture says: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, etc.” (Obad. 1, 18), so that Esau will perish entirely, whilst Jacob will inherit both worlds, this world and the world to come.

וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Of that time it is further written: “And saviours shall come up on Mount Zion to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Lord’s” (Ibid. 1, 21), that is to say, the kingdom which Esau has taken in this world shall revert to God. For although God rules both above and below, yet for the time being He has given to all the peoples each a portion and an inheritance in this world; but at that time He will take away dominion from all of them, so that all will be His, as it is written, “And the kingdom shall be the Lord’s”. It will be the Lord’s alone, as it is further written, “And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be One, and his name One” (Zech. 14, 9).

(בראשית כ״ז:ל׳) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. AND IT CAME TO PASS AS JACOB WAS SCARCELY GONE OUT, ETC. R. Simeon said: ‘The double form yazo yaza (lit. going out, went out) indicates that the Shekinah went out with him. For it had entered along with Jacob, and had been with him when he received his blessings and had confirmed them. And when Jacob went out the Shekinah went out with him, and hence the twofold expression yazo yaza, implying a simultaneous going out of two.’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, כִּי אִם תְּבָרְכֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אִם אוֹדֵית עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכַנִי אַבָּא וְלָא תְהֵא מְקַטְרְגָא לִי בְּגִינַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל וְגו', אַמַּאי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ, בַּעַל כָּרְחִין אִית לָן לְשַׁמָּשָׁא לָךְ, דְּהָא אַנְתְּ אִתְעַטְּרַת בְּחֵילָךְ לְעֵילָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי. Jacob’s answer, “I will not let thee go, except thou hast blessed me”, is peculiar, since we should have expected “except thou wilt bless me”. By using the past tense, however, Jacob as much as said: “except thou acknowledge those blessings with which my father blessed me, and wilt not contend against me on account of them”. The angel, we are told, thereupon said: “Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed” (Gen. 32, 29).

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. R. Jose said: ‘All these blessings were from the side of Jacob’s portion, so that Jacob only received what was his own. Isaac desired to transfer them to Esau, but God brought it to pass that Jacob came into his own.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כ״ז:כ״ח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״א:ה׳) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. Observe the parallelism. When the serpent brought curses upon the world God said to Adam: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife… cursed is the ground for thy sake, etc.” (Gen. 3, 17), meaning that it should not bring forth fruit or any vegetation in proper measure. Corresponding to this curse we have here the blessing, “of the fat of the earth”. Again, there it is written: “In toil thou shalt eat it” (Ibid.): here comes the corrective, “of the dew of heaven”. There it says: “Thorns also and thistles shall it bring forth unto thee” (Ibid. 18)-here, “and plenty of corn and wine”. There we have “In the sweat of thy face thou shalt eat bread” (Ibid. 19)-here, “Let peoples serve, and nations bow down to thee”, tilling the earth and cultivating the field, as it is written: “And aliens shall be your plowmen and your vine-dressers” (Is. 61, 5). Jacob thus turned each curse into a blessing, and what he took was his own. God brought all this about so that Jacob should remain attached to his own place and portion, and that Esau should remain attached to his place and portion.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. R. Hizkiah questioned this exposition, saying: ‘Do we not find that later on Esau received a similar blessing as regards the fat places of the earth and the dew of heaven, as we read: “Behold, of the fat places of the earth shall be thy dwelling, and of the dew of heaven from above”?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא. Said R. Simeon in reply: ‘The two blessings are not alike, being from entirely different grades. As regards Jacob it is written: “So God give thee”, whereas as regards Esau it is written merely: “Of the fat places of the earth shall be, etc.”; as regards Jacob it is written: “of the dew of heaven and of the fat places of the earth”, but as regards Esau, “of the fat places” and then “of the dew of heaven”. The difference between the two goes very deep.

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. For the “dew of heaven” promised to Jacob is the supernal dew that flows from the Ancient of Days, and is therefore called “dew of heaven”, namely, of the upper heaven, dew that flows through the grade of heaven, to fall on the “field of consecrated apples”. Also, the earth mentioned in Jacob’s blessing alludes to the supernal “earth of the living”. Jacob thus inherited the fruit of the supernal earth and the supernal heaven. Esau, on the other hand, was given his blessings on earth here below and in heaven here below.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. Jacob obtained a portion in the highest realm, but Esau only in the lowest. Further, Jacob was given a portion both above and below, but Esau only here below. And although he was promised, “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40), this was only to be here below, but regarding the upper world it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’ Observe that as soon as Jacob and Esau commenced to avail themselves of their blessings, the former possessed himself of his portion on high, and the latter of his portion here below.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. R. Jose the son of R. Simeon, the son of Laqunia, once said to R. Eleazar: ‘Have you ever heard from your father how it comes about that the blessings given by Isaac to Jacob have not been fulfilled, while those given to Esau have all been fulfilled in their entirety?’

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Eleazar replied: ‘All the blessings are to be fulfilled, including other blessings with which God blessed Jacob. For the time being, however, Jacob took his portion above and Esau here below. But in aftertime, when the Messiah will arise, Jacob will take both above and below and Esau will lose all, being left with no portion of inheritance or remembrance whatever. So Scripture says: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, etc.” (Obad. 1, 18), so that Esau will perish entirely, whilst Jacob will inherit both worlds, this world and the world to come.

וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Of that time it is further written: “And saviours shall come up on Mount Zion to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Lord’s” (Ibid. 1, 21), that is to say, the kingdom which Esau has taken in this world shall revert to God. For although God rules both above and below, yet for the time being He has given to all the peoples each a portion and an inheritance in this world; but at that time He will take away dominion from all of them, so that all will be His, as it is written, “And the kingdom shall be the Lord’s”. It will be the Lord’s alone, as it is further written, “And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be One, and his name One” (Zech. 14, 9).

(בראשית כ״ז:ל׳) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. AND IT CAME TO PASS AS JACOB WAS SCARCELY GONE OUT, ETC. R. Simeon said: ‘The double form yazo yaza (lit. going out, went out) indicates that the Shekinah went out with him. For it had entered along with Jacob, and had been with him when he received his blessings and had confirmed them. And when Jacob went out the Shekinah went out with him, and hence the twofold expression yazo yaza, implying a simultaneous going out of two.’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, כִּי אִם תְּבָרְכֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אִם אוֹדֵית עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכַנִי אַבָּא וְלָא תְהֵא מְקַטְרְגָא לִי בְּגִינַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל וְגו', אַמַּאי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ, בַּעַל כָּרְחִין אִית לָן לְשַׁמָּשָׁא לָךְ, דְּהָא אַנְתְּ אִתְעַטְּרַת בְּחֵילָךְ לְעֵילָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי. Jacob’s answer, “I will not let thee go, except thou hast blessed me”, is peculiar, since we should have expected “except thou wilt bless me”. By using the past tense, however, Jacob as much as said: “except thou acknowledge those blessings with which my father blessed me, and wilt not contend against me on account of them”. The angel, we are told, thereupon said: “Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed” (Gen. 32, 29).

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. R. Jose said: ‘All these blessings were from the side of Jacob’s portion, so that Jacob only received what was his own. Isaac desired to transfer them to Esau, but God brought it to pass that Jacob came into his own.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כ״ז:כ״ח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״א:ה׳) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. Observe the parallelism. When the serpent brought curses upon the world God said to Adam: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife… cursed is the ground for thy sake, etc.” (Gen. 3, 17), meaning that it should not bring forth fruit or any vegetation in proper measure. Corresponding to this curse we have here the blessing, “of the fat of the earth”. Again, there it is written: “In toil thou shalt eat it” (Ibid.): here comes the corrective, “of the dew of heaven”. There it says: “Thorns also and thistles shall it bring forth unto thee” (Ibid. 18)-here, “and plenty of corn and wine”. There we have “In the sweat of thy face thou shalt eat bread” (Ibid. 19)-here, “Let peoples serve, and nations bow down to thee”, tilling the earth and cultivating the field, as it is written: “And aliens shall be your plowmen and your vine-dressers” (Is. 61, 5). Jacob thus turned each curse into a blessing, and what he took was his own. God brought all this about so that Jacob should remain attached to his own place and portion, and that Esau should remain attached to his place and portion.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. R. Hizkiah questioned this exposition, saying: ‘Do we not find that later on Esau received a similar blessing as regards the fat places of the earth and the dew of heaven, as we read: “Behold, of the fat places of the earth shall be thy dwelling, and of the dew of heaven from above”?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא. Said R. Simeon in reply: ‘The two blessings are not alike, being from entirely different grades. As regards Jacob it is written: “So God give thee”, whereas as regards Esau it is written merely: “Of the fat places of the earth shall be, etc.”; as regards Jacob it is written: “of the dew of heaven and of the fat places of the earth”, but as regards Esau, “of the fat places” and then “of the dew of heaven”. The difference between the two goes very deep.

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. For the “dew of heaven” promised to Jacob is the supernal dew that flows from the Ancient of Days, and is therefore called “dew of heaven”, namely, of the upper heaven, dew that flows through the grade of heaven, to fall on the “field of consecrated apples”. Also, the earth mentioned in Jacob’s blessing alludes to the supernal “earth of the living”. Jacob thus inherited the fruit of the supernal earth and the supernal heaven. Esau, on the other hand, was given his blessings on earth here below and in heaven here below.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. Jacob obtained a portion in the highest realm, but Esau only in the lowest. Further, Jacob was given a portion both above and below, but Esau only here below. And although he was promised, “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40), this was only to be here below, but regarding the upper world it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’ Observe that as soon as Jacob and Esau commenced to avail themselves of their blessings, the former possessed himself of his portion on high, and the latter of his portion here below.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. R. Jose the son of R. Simeon, the son of Laqunia, once said to R. Eleazar: ‘Have you ever heard from your father how it comes about that the blessings given by Isaac to Jacob have not been fulfilled, while those given to Esau have all been fulfilled in their entirety?’

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Eleazar replied: ‘All the blessings are to be fulfilled, including other blessings with which God blessed Jacob. For the time being, however, Jacob took his portion above and Esau here below. But in aftertime, when the Messiah will arise, Jacob will take both above and below and Esau will lose all, being left with no portion of inheritance or remembrance whatever. So Scripture says: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, etc.” (Obad. 1, 18), so that Esau will perish entirely, whilst Jacob will inherit both worlds, this world and the world to come.

וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Of that time it is further written: “And saviours shall come up on Mount Zion to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Lord’s” (Ibid. 1, 21), that is to say, the kingdom which Esau has taken in this world shall revert to God. For although God rules both above and below, yet for the time being He has given to all the peoples each a portion and an inheritance in this world; but at that time He will take away dominion from all of them, so that all will be His, as it is written, “And the kingdom shall be the Lord’s”. It will be the Lord’s alone, as it is further written, “And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be One, and his name One” (Zech. 14, 9).

(בראשית כ״ז:ל׳) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. AND IT CAME TO PASS AS JACOB WAS SCARCELY GONE OUT, ETC. R. Simeon said: ‘The double form yazo yaza (lit. going out, went out) indicates that the Shekinah went out with him. For it had entered along with Jacob, and had been with him when he received his blessings and had confirmed them. And when Jacob went out the Shekinah went out with him, and hence the twofold expression yazo yaza, implying a simultaneous going out of two.’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, כִּי אִם תְּבָרְכֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אִם אוֹדֵית עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכַנִי אַבָּא וְלָא תְהֵא מְקַטְרְגָא לִי בְּגִינַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל וְגו', אַמַּאי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ, בַּעַל כָּרְחִין אִית לָן לְשַׁמָּשָׁא לָךְ, דְּהָא אַנְתְּ אִתְעַטְּרַת בְּחֵילָךְ לְעֵילָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי. Jacob’s answer, “I will not let thee go, except thou hast blessed me”, is peculiar, since we should have expected “except thou wilt bless me”. By using the past tense, however, Jacob as much as said: “except thou acknowledge those blessings with which my father blessed me, and wilt not contend against me on account of them”. The angel, we are told, thereupon said: “Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed” (Gen. 32, 29).

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. R. Jose said: ‘All these blessings were from the side of Jacob’s portion, so that Jacob only received what was his own. Isaac desired to transfer them to Esau, but God brought it to pass that Jacob came into his own.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כ״ז:כ״ח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״א:ה׳) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. Observe the parallelism. When the serpent brought curses upon the world God said to Adam: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife… cursed is the ground for thy sake, etc.” (Gen. 3, 17), meaning that it should not bring forth fruit or any vegetation in proper measure. Corresponding to this curse we have here the blessing, “of the fat of the earth”. Again, there it is written: “In toil thou shalt eat it” (Ibid.): here comes the corrective, “of the dew of heaven”. There it says: “Thorns also and thistles shall it bring forth unto thee” (Ibid. 18)-here, “and plenty of corn and wine”. There we have “In the sweat of thy face thou shalt eat bread” (Ibid. 19)-here, “Let peoples serve, and nations bow down to thee”, tilling the earth and cultivating the field, as it is written: “And aliens shall be your plowmen and your vine-dressers” (Is. 61, 5). Jacob thus turned each curse into a blessing, and what he took was his own. God brought all this about so that Jacob should remain attached to his own place and portion, and that Esau should remain attached to his place and portion.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. R. Hizkiah questioned this exposition, saying: ‘Do we not find that later on Esau received a similar blessing as regards the fat places of the earth and the dew of heaven, as we read: “Behold, of the fat places of the earth shall be thy dwelling, and of the dew of heaven from above”?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא. Said R. Simeon in reply: ‘The two blessings are not alike, being from entirely different grades. As regards Jacob it is written: “So God give thee”, whereas as regards Esau it is written merely: “Of the fat places of the earth shall be, etc.”; as regards Jacob it is written: “of the dew of heaven and of the fat places of the earth”, but as regards Esau, “of the fat places” and then “of the dew of heaven”. The difference between the two goes very deep.

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. For the “dew of heaven” promised to Jacob is the supernal dew that flows from the Ancient of Days, and is therefore called “dew of heaven”, namely, of the upper heaven, dew that flows through the grade of heaven, to fall on the “field of consecrated apples”. Also, the earth mentioned in Jacob’s blessing alludes to the supernal “earth of the living”. Jacob thus inherited the fruit of the supernal earth and the supernal heaven. Esau, on the other hand, was given his blessings on earth here below and in heaven here below.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. Jacob obtained a portion in the highest realm, but Esau only in the lowest. Further, Jacob was given a portion both above and below, but Esau only here below. And although he was promised, “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40), this was only to be here below, but regarding the upper world it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’ Observe that as soon as Jacob and Esau commenced to avail themselves of their blessings, the former possessed himself of his portion on high, and the latter of his portion here below.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. R. Jose the son of R. Simeon, the son of Laqunia, once said to R. Eleazar: ‘Have you ever heard from your father how it comes about that the blessings given by Isaac to Jacob have not been fulfilled, while those given to Esau have all been fulfilled in their entirety?’

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Eleazar replied: ‘All the blessings are to be fulfilled, including other blessings with which God blessed Jacob. For the time being, however, Jacob took his portion above and Esau here below. But in aftertime, when the Messiah will arise, Jacob will take both above and below and Esau will lose all, being left with no portion of inheritance or remembrance whatever. So Scripture says: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, etc.” (Obad. 1, 18), so that Esau will perish entirely, whilst Jacob will inherit both worlds, this world and the world to come.

וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Of that time it is further written: “And saviours shall come up on Mount Zion to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Lord’s” (Ibid. 1, 21), that is to say, the kingdom which Esau has taken in this world shall revert to God. For although God rules both above and below, yet for the time being He has given to all the peoples each a portion and an inheritance in this world; but at that time He will take away dominion from all of them, so that all will be His, as it is written, “And the kingdom shall be the Lord’s”. It will be the Lord’s alone, as it is further written, “And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be One, and his name One” (Zech. 14, 9).

(בראשית כ״ז:ל׳) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. AND IT CAME TO PASS AS JACOB WAS SCARCELY GONE OUT, ETC. R. Simeon said: ‘The double form yazo yaza (lit. going out, went out) indicates that the Shekinah went out with him. For it had entered along with Jacob, and had been with him when he received his blessings and had confirmed them. And when Jacob went out the Shekinah went out with him, and hence the twofold expression yazo yaza, implying a simultaneous going out of two.’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, כִּי אִם תְּבָרְכֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אִם אוֹדֵית עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכַנִי אַבָּא וְלָא תְהֵא מְקַטְרְגָא לִי בְּגִינַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל וְגו', אַמַּאי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ, בַּעַל כָּרְחִין אִית לָן לְשַׁמָּשָׁא לָךְ, דְּהָא אַנְתְּ אִתְעַטְּרַת בְּחֵילָךְ לְעֵילָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי. Jacob’s answer, “I will not let thee go, except thou hast blessed me”, is peculiar, since we should have expected “except thou wilt bless me”. By using the past tense, however, Jacob as much as said: “except thou acknowledge those blessings with which my father blessed me, and wilt not contend against me on account of them”. The angel, we are told, thereupon said: “Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed” (Gen. 32, 29).

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אָמַר יַעֲקֹב, לְהָתָם אִצְטְרִיכוּ, לְגַבֵּי מְלָכִין וְכָל עַמִּין דְּכָל עַלְמָא, וְאֲסְלִּיק לוֹן לְהָתָם. וְהַשְׁתָּא לְגַבֵּי דְעֵשָׂו, דַּי לִי בְהַאי. לְמַלְכָּא, דְּהֲווּ לֵיהּ כַּמָּה לִגְיוֹנִין תַּקִּיפִין, כַּמָּה מָארֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא לַאֲגָחָא קְרָבִין, דִּזְמִינִין לְגַבֵּי מְלָכִין תַּקִּיפִין לְאֲגָחָא בְּהוּ קְרָבָא. אַדְהָכִי שָׁמַע עַל לִסְטִים חַד קַפָּחָא, אָמַר, הַנֵּי בְּנֵי תַּרְעֵי יְהֲכוּן תַּמָּן. אָמַר לֵיהּ, מִכָּל לִגְיוֹנִין דִּילָךְ, לֵית אַנְתְּ מְשַׁדֵּר הָתָם אֶלָּא אִלֵּין. אָמַר, לְגַבֵּי הַהוּא לִסְטִים, דַּי בְּאִלֵּין. דְּהָא כָּל לִגְיוֹנוֹתַי וּמָארֵי קְרָבָא, אֶסְתַּלַּק לְגַבֵּי אִינוּן מְלָכִין תַּקִּיפִין, בְּיוֹמָא דִקְרָבָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לִי, לֵיהווּ. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו, (בראשית כ״ז:ג׳) וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִי צָיִדה, בְּה"א, וְאוּקְמוּהָ. וְנָפַק עֵשָׂו בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִיִּצְחָק, דְּקָאֲמַר לֵיהּ, (בראשית כ״ז:ז׳) וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ, דְּאִלּוּ אָמַר וַאֲבָרֶכְכָה וְלָא יַתִּיר, יָאוֹת. כֵּיוָן דְּאָמַר לִפְנֵי יְיָ, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִזְדַּעְזַע כָּרְסֵי יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמְרָה, וּמַה דְּיִפּוּק חִוְיָא מֵאִינוּן לְוָוטִין, וְיִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בְּהוּ. Observe that when Isaac said to Esau: “and go out into the field, and take me venison”, he added, “I will bless thee before the Lord” (Gen. 27, 7). Now, had Isaac said simply, “that I may bless thee”, there would have been no harm. But when he uttered the words “before the Lord”, the Throne of Glory of the Almighty shook and trembled, saying: “Will the serpent now be released from his curses and Jacob become subject to them?”

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, אִזְדַּמַּן מִיכָאֵל וְאָתָא קַמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּשְׁכִינְתָּא בַּהֲדֵיהּ, וְיָדַע יִצְחָק, וְחָמָא לְגַן עֵדֶן בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבָרְכֵיהּ קַמֵּיהּ. וְכַד עָאל עֵשָׂו, עָאל בַּהֲדֵיהּ גֵּיהִנֹּם. וְעַל דָּא (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּחָשַׁב דְּלָא הֲוָה עֵשָׂו בְּהַהוּא סִטְרָא, פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:ל״ג) וָאֲבֳרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. At that moment the angel Michael, accompanied by the Shekinah, appeared before Jacob. Isaac felt all this, and he also saw the Garden of Eden beside Jacob, and so he blessed him in the presence of the angel. But when Esau entered there entered with him the Gehinnom, and thus we read: “And Isaac trembled very exceedingly”, as until that time he had not thought that Esau was of that side. “And I have blessed him”-he then said-“yea, he shall be blessed”.

בְּגִין כָּךְ, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ דְּאַיְיתֵי בִּרְכָאן עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאִתְנְטָלוּ מֵהַהוּא חִוְיָא דְאִיהוּ שְׂפַת שָׁקֶר. דְּכַמָּה שִׁקְרָא אָמַר, וְכַמָּה מִלֵּי דְשִׁקְרָא עֲבַד, בְּגִין לְאַטְעָאָה וּלְאַיְיתָאָה לְוָוטִין עַל עַלְמָא. בְּגִין כָּךְ, אֲתָא יַעֲקֹב בְּחָכְמָה וְאַטְעֵי לְאֲבוּי, בְּגִין לְאַיְיתָאָה בִּרְכָאן עַל עַלְמָא, וּלְנָטְלָא מִנֵּיהּ מַה דְּמָנַע מֵעַלְמָא, וּמִדָּה לָקֳבֵל מִדָּה הֲוָה. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. עֲלֵיהּ כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְדָרֵי דָרִין, וְאָתָא יַעֲקֹב וְנָטִיל מִנֵּיהּ בִּרְכָאן. Jacob thus equipped himself with wisdom and cunning, so that the blessings reverted to himself who was the image of Adam, and were snatched from that serpent of “the lying lips” who acted and spoke deceitfully in order to lead astray the world and bring curses on it. Hence Jacob came with craft and misled his father with the object of bringing blessings upon the world, and to recover from the serpent what hitherto he had withheld from the world. It was measure for measure, as expressed in the verse: “Yea, he loved cursing, and it came unto him; and he delighted not in blessing, and it is far from him” (Ps. 109, 17). Concerning him it is written: “Cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Gen. 3, 14). He remains in that curse for evermore, and Jacob came and took away from him the blessings;

וּמִן יוֹמוֹי דְּאָדָם, אִזְדַּמַּן יַעֲקֹב לְנַטְלָא מֵהַהוּא חִיוְיָא, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן, וְאִשְׁתָּאַר אִיהוּ בִּלְוָוטִין וְלָא נָפַק מִנַּיְיהוּ. וְדָוִד אָמַר בְּרוּחַ קוּדְשָׁא, (תהילים ק״כ:ג׳-ד׳) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. מַה אִיכְפַּת לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִישָׁא, דְּאַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא. כְּמָה דְּאָמְרוּ, נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית, וְלֵית לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ. from the very days of Adam Jacob was destined to snatch from the serpent all those blessings, leaving him still immersed in the curses without the possibility of emerging from them. David also said concerning him: “What shall be given unto thee, and what shall be done more unto thee, thou deceitful tongue?” (Ps. 120, 3). That is to say, of what benefit was it to the serpent that he brought curses upon the world? As the adage says: “The serpent bites and kills, and feels no satisfaction”.

לָשׁוֹן רְמִיָּה, דְרָמֵי לֵיהּ לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, וְאַיְיתֵי בִּישָׁא עֲלֵיהּ וְעַל עַלְמָא. לְבָתַר אֲתָא יַעֲקֹב, וְנָטִיל מִדִּילֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים, דָּא עֵשָׂו דְּנָטַר דְּבָבוּ (נ"א דאגזים) לְיַעֲקֹב עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ז:מ״א) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה וְגו'. (ד"א ל"ג תא חזי) “A deceitful tongue”: in that he deceived Adam and his wife and brought evil upon them and upon the world, until Jacob came and took away from him all the blessings. “Sharp arrows of the mighty” (Ibid. 4) is an allusion to Esau, who nursed his hatred toward Jacob on account of these blessings, as we read: “And Esau hated Jacob because of the blessing, etc.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) וְלא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם. תָּא חֲזֵי, (שם) נַעַר הָיִיתִי וְגו' וְאוּקְמוּהָ, הַאי קְרָא שָׂרוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲמָרוֹ וְכוּ'. וּבְגִין כָּךְ אָמַר וְרוֹב דָּגָן וְתִרוֹשׁ. SO GOD GIVE THEE OF THE DEW OF HEAVEN, AND OF THE FAT PLACES OF THE EARTH , that is to say, blessings from above and from below in conjunction. AND PLENTY OF CORN AND WINE , in consonance with the text: “yet have I not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Ps. 37, 25). This, as we have laid down, was uttered by the Prince of the world; hence “plenty of corn and wine”.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְשַׁלִּיט שְׁלמֹה מַלְכָּא בִּיְרוּשָׁלַם, דִּכְתִיב, (דברי הימים ב ט׳:כ״ד) וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְגו' מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וְגו'. (בראשית כז) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ב:י״א) וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כֹּלָּא בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדִכְתִיב וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. LET PEOPLES SERVE THEE : alluding to the time when King Solomon reigned in Jerusalem, as it is written: “And all the kings of the earth etc…. And they brought every man his present” (II Chr. 9, 23-24). AND NATIONS BOW DOWN TO THEE , alludes to the time when the Messiah will appear, concerning whom it is written: “Yea, all kings shall prostrate themselves before him” (Ps. 72, 11). R. Judah said: ‘The whole applies to the advent of the Messiah, of whom it is also written: “all nations shall serve him (Ibid.)

הוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, הוֵה, וְלָא אָמַר היֵה, אוֹ תִהְיֶה. אֶלָּא דָּא רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, דְּאִלֵּין אַתְוָון אִנּוּן רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא. ה' לְעֵילָא, וא"ו בְּאֶמְצָעִיתָא, ה' לְבָתַר. וּבְגִין כָּךְ אָמַר, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ וּלְרַדָּאָה לוֹן, בְּזִמְנָא דְּאֲתָא דָוִד מַלְכָּא. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ בְּזִמְנָא דְיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דְּהָא בְּגִין דְּעֲבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין (בראשית כ״ז:מ׳) וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. BE (heveh) LORD OVER THY BRETHREN. The irregular form heveh (be), instead of heyeh or tihyeh, has a deep mystical signification, being composed, as it is, of the three letters which are the basis of faith: He at the first, Vau in the centre, then He following. Hence: “Be (heveh) lord over thy brethren”, namely, to rule over them and subdue them at the time of King David. R. Jose said: ‘These blessings apply to the time of the advent of the Messiah, since on account of Israel transgressing the precepts of the Torah Esau was able to take advantage of the blessing given to him, “thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40).’

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּל הַנֵּי בִּרְכָאן מִסִּטְרָא דְּחוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲווּ וּמִדִּילֵיהּ נָטַל, וְאִלֵּין בִּרְכָאן הֲוָה קָא בָּעֵי יִצְחָק לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו, וּבְגִין כָּךְ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְגָרַם לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְנַטְלָא מִדִּילֵיהּ. R. Jose said: ‘All these blessings were from the side of Jacob’s portion, so that Jacob only received what was his own. Isaac desired to transfer them to Esau, but God brought it to pass that Jacob came into his own.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְהַהוּא נָחָשׁ אַיְיתֵי לְוָוטִין עַל עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא, מַה כְּתִיב, (בראשית ג׳:י״ז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתְּךָ וְגו', אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו', דְּלָא תְּהֵא עָבְדָא פֵּירִין וְאִיבִּין כְּדְקָא יְאוּת. לָקֳבֵל דָּא, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. (שם) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, לָקֳבֵל דָּא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. (שם) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, לָקֳבֵל דָּא, וְרוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ. (שם) בְּזֵעַת אַפֶּךָ תֹּאכַל לֶחֶם, לָקֳבֵל דָּא, (בראשית כ״ז:כ״ח) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִּים, דְּאִינוּן יַעַבְדוּן אַרְעָא וְיִפְלְחוּן בְּחַקְלָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ס״א:ה׳) וּבְנִי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכוֹרְמֵיכֶם. וְכֹלָּא נָטַל יַעֲקֹב, דָּא לָקֳבֵל דָּא, וּמִדִּילֵיהּ נָטַל. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרִים לֵיהּ לְיַעֲקֹב דְּיִטּוֹל הַנֵּי בִּרְכָאן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעֵשָׂו לְאִתְדַּבְּקָא בְּאַתְרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ. Observe the parallelism. When the serpent brought curses upon the world God said to Adam: “Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife… cursed is the ground for thy sake, etc.” (Gen. 3, 17), meaning that it should not bring forth fruit or any vegetation in proper measure. Corresponding to this curse we have here the blessing, “of the fat of the earth”. Again, there it is written: “In toil thou shalt eat it” (Ibid.): here comes the corrective, “of the dew of heaven”. There it says: “Thorns also and thistles shall it bring forth unto thee” (Ibid. 18)-here, “and plenty of corn and wine”. There we have “In the sweat of thy face thou shalt eat bread” (Ibid. 19)-here, “Let peoples serve, and nations bow down to thee”, tilling the earth and cultivating the field, as it is written: “And aliens shall be your plowmen and your vine-dressers” (Is. 61, 5). Jacob thus turned each curse into a blessing, and what he took was his own. God brought all this about so that Jacob should remain attached to his own place and portion, and that Esau should remain attached to his place and portion.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְהָא חָמִינָן דְּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם, אִינוּן בִּרְכָאן נָטַל עֵשָׂו לְבָתַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. R. Hizkiah questioned this exposition, saying: ‘Do we not find that later on Esau received a similar blessing as regards the fat places of the earth and the dew of heaven, as we read: “Behold, of the fat places of the earth shall be thy dwelling, and of the dew of heaven from above”?’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, לָאו הַאי כְּהַאי וְלָא דָּא כְּדָא, כַּמָּה אִתְפָּרְשָׁאן דַּרְגִּין. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים, וּבְדָא כְּתִיב יִהְיֶה. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּעֵשָׂו כְּתִיב מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְטַל הַשָּׁמַיִם, דְּהָא לָאו דָּא אִיהוּ כְּדָא. Said R. Simeon in reply: ‘The two blessings are not alike, being from entirely different grades. As regards Jacob it is written: “So God give thee”, whereas as regards Esau it is written merely: “Of the fat places of the earth shall be, etc.”; as regards Jacob it is written: “of the dew of heaven and of the fat places of the earth”, but as regards Esau, “of the fat places” and then “of the dew of heaven”. The difference between the two goes very deep.

וְדַרְגִּין אִתְפָּרְשָׁן כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין דִּבְדָא דְּיַעֲקֹב כְּתִיב בֵּיהּ, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דָּא טַל עִלָּאָה דְּנָגִיד מֵעַתִּיק יוֹמִין דְּאִקְרֵי טַל הַשָּׁמַיִם, הַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, טַל דְּנָגִיד בְּדַרְגָּא דְשָׁמַיִם, וּמִתַּמָּן לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, הָאָרֶץ, (דא ארץ דלעילא ארץ החיים) בְּעֵשָׂו כְּתִיב וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, בְּיַעֲקֹב מִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים דִּלְעֵילָא, וְיָרִית לָהּ בְּאַרְעָא דִלְעֵילָא וּבַשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא. וּלְעֵשָׂו בְּאַרְעָא דְהָכָא לְתַתָּא, וּבַשָּׁמַיִם דְּהָכָא לְתַתָּא. יַעֲקֹב לְעֵילָא לְעֵילָא. עֵשָׂו לְתַתָּא לְתַתָּא. For the “dew of heaven” promised to Jacob is the supernal dew that flows from the Ancient of Days, and is therefore called “dew of heaven”, namely, of the upper heaven, dew that flows through the grade of heaven, to fall on the “field of consecrated apples”. Also, the earth mentioned in Jacob’s blessing alludes to the supernal “earth of the living”. Jacob thus inherited the fruit of the supernal earth and the supernal heaven. Esau, on the other hand, was given his blessings on earth here below and in heaven here below.

תוּ, יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא, וְעֵשָׂו לְתַתָּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. מֵהַאי דְהָכָא לְתַתָּא, אֲבָל לְעֵילָא לָא כְלוּם, דִּכְתִיב, (תהלים לכ) כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁרוּ לְנָטְלָא בִּרְכָאן דִּלְהוֹן, יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. יַעֲקֹב נָטַל חוּלָקֵיהּ דִּלְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל חוּלָקֵיהּ לְתַתָּא. Jacob obtained a portion in the highest realm, but Esau only in the lowest. Further, Jacob was given a portion both above and below, but Esau only here below. And although he was promised, “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from off thy neck” (Gen. 27, 40), this was only to be here below, but regarding the upper world it is written: “For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’ Observe that as soon as Jacob and Esau commenced to avail themselves of their blessings, the former possessed himself of his portion on high, and the latter of his portion here below.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ. R. Jose the son of R. Simeon, the son of Laqunia, once said to R. Eleazar: ‘Have you ever heard from your father how it comes about that the blessings given by Isaac to Jacob have not been fulfilled, while those given to Esau have all been fulfilled in their entirety?’

אָמַר לֵיהּ, כָּל אִינוּן בִּרְכָאן מִתְקַיְימֵי, וּבִרְכָאן אָחֳרָנִין דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב. אֲבָל מִיָּד, יַעֲקֹב נָטַל לְעֵילָא, וְעֵשָׂו נָטִיל לְתַתָּא. לְבָתַר כַּד יָקוּם מַלְכָּא מְשִׁיחָא, יִטּוֹל יַעֲקֹב לְעֵילָא וְתַתָּא וְיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלְקָא וְאַחְסָנָא וְדוּכְרָנָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עובדיה א׳:י״ח) וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְגו'. בְּגִין דְּיִתְאֲבִיד עֵשָׂו מִכֹּלָּא, וְיָרִית יַעֲקֹב תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דֵין וְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Eleazar replied: ‘All the blessings are to be fulfilled, including other blessings with which God blessed Jacob. For the time being, however, Jacob took his portion above and Esau here below. But in aftertime, when the Messiah will arise, Jacob will take both above and below and Esau will lose all, being left with no portion of inheritance or remembrance whatever. So Scripture says: “And the house of Jacob shall be a fire, and the house of Joseph a flame, and the house of Esau for stubble, etc.” (Obad. 1, 18), so that Esau will perish entirely, whilst Jacob will inherit both worlds, this world and the world to come.

וּבְהַאי זִמְנָא כְּתִיב, (עובדיה א׳:כ״א) וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה. הַהוּא מַלְכוּ דְעֵשָׂו, דְּנָטַל בְּהַאי עַלְמָא, יָהַב לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א יהא ליה לקודשא בריך הוא) בִּלְחוֹדוֹי. וְכִי הַשְׁתָּא לָאו אִיהִי מַלְכוּ מִקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּשַׁלִּיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, הָא יָהַב לוֹן לִשְׁאָר עַמִין, לְכָל חַד וְחַד חוּלַק וְאַחְסַנְתָּא בְּהַאי עַלְמָא, לְאִשְׁתַּמָּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהִיא זִמְנָא, יִטּוֹל מִכֻּלְּהוּ מַלְכוּתָא, וּתְהֵא דִילֵיהּ כֹּלָּא, דִּכְתִיב וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְלוּכָה, לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דִּכְתִיב, (זכריה י״ד:ט׳) וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. Of that time it is further written: “And saviours shall come up on Mount Zion to judge the mount of Esau; and the kingdom shall be the Lord’s” (Ibid. 1, 21), that is to say, the kingdom which Esau has taken in this world shall revert to God. For although God rules both above and below, yet for the time being He has given to all the peoples each a portion and an inheritance in this world; but at that time He will take away dominion from all of them, so that all will be His, as it is written, “And the kingdom shall be the Lord’s”. It will be the Lord’s alone, as it is further written, “And the Lord shall be king over all the earth; in that day shall the Lord be One, and his name One” (Zech. 14, 9).

(בראשית כ״ז:ל׳) וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אַךְ יָצֹא יָצָא, תְּרֵי יְצִיאוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אֶלָּא חַד דִּשְׁכִינְתָּא וְחַד דְּיַעֲקֹב, דְּהָא כַּד עָאל יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא עָאלַת עִמֵּיהּ, וְקַמֵּי שְׁכִינְתָּא אִתְבְּרַךְ. דְּיִצְחָק הֲוָה אָמַר בִּרְכָאן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדֵי לְהוּ עֲלַיְיהוּ. וְכַד נָפַק יַעֲקֹב, שְׁכִינְתָּא נָפְקַת עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, תְּרֵי יְצִיאוֹת כְּחַד. AND IT CAME TO PASS AS JACOB WAS SCARCELY GONE OUT, ETC. R. Simeon said: ‘The double form yazo yaza (lit. going out, went out) indicates that the Shekinah went out with him. For it had entered along with Jacob, and had been with him when he received his blessings and had confirmed them. And when Jacob went out the Shekinah went out with him, and hence the twofold expression yazo yaza, implying a simultaneous going out of two.’

(בראשית כ״ז:ל׳) וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. מִן הַצַּיִד לָא כְּתִיב, אֶלָּא מִצֵּידוֹ, דְּאִיהוּ צֵידָה דִילֵיהּ, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ בְּרָכָה, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ צָוְוחָה וְאָמְרָה, (משלי כ״ג:ו׳) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן. AND ESAU HIS BROTHER CAME IN FROM HIS HUNTING. It was literally “his”, devoid of any blessing, and the Holy Spirit cried out to Isaac: “Eat thou not the bread of him that hath an evil eye’ (Prov. 23, 6).

וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וְגו'. (בראשית כ״ז:ל״א) יָקוּם אָבִי, דִּבּוּרֵיהּ הֲוָה בְּעַזּוּת, בִּתְקִיפוּ רוּחָא, מִלָּה דְּלֵית בָּהּ טַעֲמָא, יָקוּם אָבִי. תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, יַעֲקֹב אָמַר בִּכְסִיפוּ דְּאֲבוֹי, בַּעֲנָוָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ז:י״ח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי, אֶלָּא, דְּלָא בָעָא לְאִזְדַּעְזְעָא לֵיהּ, מַלִּיל בְּלָשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, (בראשית כ״ז:י״ט) קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי. וְעֵשָׂו אָמַר, יָקוּם אָבִי, כְּמַאן דְּלָא מַלִּיל עִמֵּיהּ. AND HE ALSO MADE SAVOURY FOOD…. LET MY FATHER ARISE. He spoke in a rough and overbearing manner, with no sign of politeness. Observe the difference between Jacob and Esau. Jacob spoke to his father gently and modestly, as it says: “He came to his father and said: My father.” He was careful not to startle him, and said in a tone of entreaty: “Arise, I pray thee, sit and eat of my venison.” But Esau said: “Let my father arise”, as though he were not addressing him personally.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, עָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם, אִזְדַּעְזַע יִצְחָק, וְדָחִיל. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, דַּי. מַהוּ (גדולה) עַד מְאֹד. אֶלָא, דְּלָא הֲוָה דְּחִילוּ וְאֵימָתָא. דְּנָפַל עֲלֵיהּ דְּיִצְחָק, רַבָּתָא, מִיּוֹמֵי דְאִתְבְּרֵי. וְאֲפִילוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, דְּאִתְעֲקַד יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא וְחָמָא (שכינתא) סַכִּינָא עֲלֵיהּ, לָא אִזְדַּעְזַע. כְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּעָאל עֵשָׂו, וְחָמָא גֵּיהִנֹּם דְּעָאל עִמֵּיהּ, כְּדֵין אָמַר, בְּטֶרֶם תָּבֹא (שם) וַאֲבָרַכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בְּגִין (דחמאת) דְּחָמִית שְׁכִינְתָּא דְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן. Also, when Esau entered the Gehinnom accompanied him, so that Isaac shook with fear, as it says: “And Isaac trembled, greatly, exceedingly.” The word “exceedingly” is added to show that no such fear and terror had ever assailed Isaac since the day he was born; and not even when he lay bound on the altar with the knife flashing before his eyes was he so affrighted as when he saw Esau enter and the Gehinnom enter with him. He then said: BEFORE THOU CAMEST, AND I HAVE BLESSED HIM. YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, because he saw that the Shekinah had confirmed his blessings.

דָּבָר אַחֵר, יִצְחָק אָמַר וַאֲבָרַכֵהוּ, נָפַק קָלָא וְאָמַר, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, בָּעָא יִצְחָק לְמֵילַט לֵיהּ לְיַעֲקֹב, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִצְחָק, גַּרְמָךְ אֲנָא (אנת) לַייט, דְּהָא כְּבָר אֲמַרְתְּ לֵיהּ, (שם) אוְֹרַרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרַכֶיךָ בָּרוּךְ. According to another explanation, Isaac said: “And I have blessed him”, and a heavenly voice answered: “Yea, and he shall be blessed.” Isaac, indeed, wanted to curse Jacob, but the Holy One said to him: “O Isaac, thou wilt thereby be cursing thyself, since thou hast already pronounced over him the words, ‘Cursed be every one that curseth thee, and blessed be every one that blesseth thee’.”

תָּא חֲזֵי כֹּלָּא אוֹדוּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאֲפִילּוּ אִיהוּ חוּלַק עַדְבֵיהּ דְּעֵשָׂו, אוֹדִי עֲלַיְיהוּ וּבָרְכֵיהּ אִיהוּ, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן וְסַלְקֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ לְעֵילָא. Observe that all, both above and below, confirmed these blessings, and even he who was the portion that fell to the lot of Esau consented to those blessings, and, moreover, actually himself blessed Jacob,

מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי, בְּגִין דְּאַתְקִיף בֵּיהּ יַעֲקֹב. וְכִי הֵיךְ יָכִיל בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ גוּפָא וּבִשְׂרָא, לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּמַלְאָכָא דְּאִיהוּ רוּחַ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ד:ד׳) עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט. as it is written: “And he said: Let me go for the day breaketh. And he said: I will not let thee go, except thou bless me” (Gen. 32, 27). The angel said “Let me go” because Jacob seized hold of him. You may wonder how could a man of flesh and blood take hold of an angel, who is pure spirit, as it is written: “Who makest spirits thy messengers, the flaming fire thy ministers” (Ps. 104, 4).

אֶלָּא, מִכָּאן דְּמַלְאָכֵי שְׁלִיחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִינוּן נָחֲתִין לְהַאי עַלְמָא גְּלִימִין, וְאִתְגְּלִימוּ וּמִתְלַבְּשִׁין (ק"א ע"א) בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְּהַאי עַלְמָא, בְּגִין דְּהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מִמִּנְהָגָא דְּהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל תַּמָּן. But the truth is that when the angels, the messengers of the Holy One, descend to earth, they make themselves corporeal, and put on a bodily vesture like to the denizens of this world. For it is fitting not to deviate from the custom of the place where one happens to be, as has already been explained.

וְהָא אִתְּמָר, דְּמשֶׁה כַּד סָלִיק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לא שָׁתָה, בְּגִין מִנְהָגָא, דְּלָא לְהַשְׁנָאָה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאָזִיל לְתַמָּן, וְאִינוּן מַלְאָכִין כַּד נָחֲתוּ לְתַתָּא כְּתִיב, (בראשית י״ח:ח׳) וְהוּא עוֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. וְכֵן הָכָא, הַאי מַלְאָכָא כַּד נָחַת לְתַתָּא, לָא אִתְאֲבַק עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, אֶלָּא מִגּוֹ דְּהֲוָה אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא כְּגַוְונָא דְהַאי עַלְמָא. וְעַל דָּא אִתְאֲבַק יַעֲקֹב בַּהֲדֵיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא. We find it thus written of Moses when he ascended on high: “And he was there with the Lord forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water” (Ex. 34, 28), in order not to deviate from the custom of the place to which he went. Similarly we read, as an example of the behaviour of angels on descending here below: “And he stood by them under the tree, and they did eat” (Gen. 18, 8). So here, Jacob could only have wrestled with the angel after the latter had assumed a bodily vesture after the manner of a being of this world. The reason, too, why Jacob had to wrestle with him the whole of that night

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּשָׁלְטָנוּתָא דְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּלֵילְיָא וַדַּאי. וּבְגִין כָּךְ, שָׁלְטָנוּתָא דְּעֵשָׂו לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּגָלוּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה. וְעַל דָּא בְּלֵילְיָא אִתְתַּקַּף עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאִתְאֲבַק עִמֵּיהּ. וְכַד אֲתָא צַפְרָא, אִתְחֲלָשׁ חֵילֵיהּ, וְלָא יָכִיל, וּכְדֵין אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, שָׁלְטָנוּתֵיהּ בִּימָמָא. was because those beings possess dominion only in the night, and so, correspondingly, Esau dominates only during the exile, which is none other than night. During the night, therefore, the angel held fast to Jacob and wrestled with him; but as soon as day broke his strength waned, and he could no more prevail, so that Jacob got the upper hand, since Jacob’s domination is in the daytime.

וּבְגִין כָּךְ, כְּתִיב, (ישעיהו כ״א:י״א) מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. דְּהָא כְדֵין שׁוּלְטָנוּתֵיהּ דִּידֵיהּ דְּעֵשָׂו, דְּאִיהִי שֵׂעִיר בַּלַּיְלָה אִיהוּ, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲלָשׁ כַּד אֲתָא צַפְרָא, וּכְדֵין (בראשית ל״ב:כ״ז) וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר. (Hence it is written: “The burden of Dumah. One calleth unto me out of Seir: Watchman, what of the night? Watchman, what of the night?” (Is. 21, 11). For the domination of Esau, who is identical with Seir, is only in the night.) The angel, therefore, feeling his strength ebb as the day broke, said: “Let me go, for the day breaketh.”

וַיֹּאמֶר לא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, כִּי אִם תְּבָרְכֵנִי מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. אִם אוֹדֵית עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכַנִי אַבָּא וְלָא תְהֵא מְקַטְרְגָא לִי בְּגִינַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, (בראשית לכ) וַיֹּאמֶר לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל וְגו', אַמַּאי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ, בַּעַל כָּרְחִין אִית לָן לְשַׁמָּשָׁא לָךְ, דְּהָא אַנְתְּ אִתְעַטְּרַת בְּחֵילָךְ לְעֵילָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַדַּאי. Jacob’s answer, “I will not let thee go, except thou hast blessed me”, is peculiar, since we should have expected “except thou wilt bless me”. By using the past tense, however, Jacob as much as said: “except thou acknowledge those blessings with which my father blessed me, and wilt not contend against me on account of them”. The angel, we are told, thereupon said: “Thy name shall be called no more Jacob, but Israel; for thou hast striven with God and with men, and hast prevailed” (Gen. 32, 29).

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים, מַאי עִם אֱלֹהִים, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּעֲלֵיהּ הֲוָה אָמַר. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, שָׂרִיתָ לְאִתְחַבְּרָא וּלְאִזְדַּוְּוגָא עִם אֱלֹהִים בְּחִבּוּרָא, בְּזִוּוּגָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב עַל (ס"א את) אֱלֹהִים, אֶלָּא עִם אֱלהִים, בְּחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא חָדָא. By the name Israel he meant to imply: “We must needs be subservient to thee, since thou art crowned with thy might above in a supernal grade.” “Israel shall be thy name”; assuredly so, for “thou hast striven with Elohim”. By this name he apparently referred to himself, but he really had a deeper meaning, viz. “Thou hast striven to associate thyself with God in a close union, as symbolised by the junction of the sun and the moon.” Hence he did not say “thou hast prevailed over God”, but “with God”, i.e. to unite closely with God.

דָבָר אַחֵר, וַיֹּאמֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:כ״ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלהֶיךָ, אוּף הָכָא, (בראשית ל״ב:כ״ט) וַיֹּאמֶר לא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּאֲבָהָן. מַה כְּתִיב, (שם) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. מַאי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם, דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי. Another explanation of "And he said" has the same meaning as "and He said, If you will diligently hearken to the voice of Hashem your Elohim" (Shemot 15:26). Here too "And he said" (means) "Your name shall be called no more 'Jacob', but Israel." Then was Jacob crowned by his grade, by which he will include all the Patriarchs. It is written, "And he blessed him there" (Beresheet 32:30). It means that he acknowledged all the blessings with which his father blessed him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט״ז:ז׳) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹקְּמוּהָ, דְּוַדַּאי (שמות ק"ו ע"ב, קס"ב ע"ב) תְּרֵין מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נָשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוְּוגָא בַּהֲדֵיהּ, חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִינוּן סָהֲדֵין בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, אִינוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרִינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. R. Simeon here discoursed on the verse: When a man’s ways please the Lord, he maketh even his enemies to be at peace with him (Prov. 16, 7). ‘How greatly’, he said, ‘is it incumbent on man to direct his path toward the Holy One, blessed be He, so as to observe the precepts of the Torah. For, according to our doctrine, two heavenly messengers are sent to accompany man in his path through life, one on the right and one on the left; and they are also witnesses to all his acts. They are called, the one, “good prompter”, and the other, “evil prompter”.

אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּפִקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַּוַּוג בֵּיהּ, כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע וְאִשְׁתָּלִים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעַבְדָא. וְכַד בַּר נָשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא, הַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַּבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב, וְהָא אוֹקִימְנָא. וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, כַּמָּה תְּקִיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נָשׁ, כַּד אִתְגַּבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין (משלי ט״ז:ז׳) אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י״ב:ט׳) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ, מַאי וְעֶבֶד לוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע. וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, דָּא יֵצֶר הָרָע, וְדְאֲתָא מִסִּטְרוֹי. Should a man be minded to purify himself and to observe diligently the precepts of the Torah, the good prompter who is associated with him will overpower the evil prompter, who will then make his peace with him and become his servant. Contrariwise, should a man set out to defile himself, the evil prompter will overpower the good prompter; and so we are agreed. Thus when a man sets out to purify himself, and his good prompter prevails, then God makes even his enemies to be at peace with him, that is to say, the evil prompter submits himself to the good prompter. Of this Solomon said: “Better is he that is lightly esteemed, and hath a servant” (Prov. 12, 9), the servant being the evil prompter.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּיַעֲקֹב, אַבְטַח בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ, עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. וְדָא (ד"א דא) סמאל, חֵילָא וְתוּקְפָא דְעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, (נ"א כדין אודי ליה עשו דכתיב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך, דהא אודי ליה על אינון ברכאן דיליה בחרבא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתְּלִים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ, לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו, בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָא דִלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָא דִלְעֵילָא. Hence inasmuch as Jacob put his trust in the Almighty, and all his actions were for His sake, God “made even his enemies to be at peace with him”, to wit, Samael, who is the power and strength of Esau; and, he having made peace with Jacob and consented to the blessings, Esau also consented to them. For until Jacob was at peace with the chieftain of Esau, Esau was not at peace with Jacob. For in all cases power below depends on the corresponding power above.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵיפֹה. מִי אֵיפֹה, מַאי מִי אֵיפֹה, מִי הוּא זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא מִי אֵיפֹה, דְּקַיְימָא שְׁכִינְתָּא תַּמָּן, כַּד בְּרִיךְ לֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְעַל דָּא אָמַר, מִי אֵיפֹה. מַאן הוּא דְּקָאִים הָכָא, וְאוֹדֵי עַל אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכִית לֵיהּ, וַדַּאי (בראשית כ״ז:ל״ג) גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם בְּאִינוּן בִּרְכָאן. AND ISAAC TREMBLED VERY EXCEEDINGLY, AND SAID: WHO THEN (epho) IS HE…? The term epho (lit. here) is an allusion to the Shekinah that was present when Isaac blessed Jacob. Isaac thus as much as said: “Who is he that stood here and confirmed the blessings I conferred upon him? YEA, AND HE SHALL BE BLESSED, seeing that God approved of these blessings.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין הַהִיא חֲרָדָה דְּאַחֲרִיד יַעֲקֹב לְיִצְחָק אֲבוֹי, אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב בְּעוֹנָשָׁא דְּיוֹסֵף, דְּחָרַד חֲרָדָה כְּהַאי, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ל״ז:ל״ב) זֹאת מָצָאנוּ. יִצְחָק אָמַר מִי אֵיפֹה. בְּאֵיפֹה אִתְעֲנַשׁ יַעֲקֹב, דִּכְתִיב, (בראשית ל״ז:ל״ב) אֵיפֹה הֵם רוֹעִים, וְתַמָּן יוֹסֵף אִתְאֲבִיד וְאִתְעֲנִישׁ יַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עַל יְדוֹי בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִיהוּ אִתְעֲנַשׁ בְּאֵיפֹה, דִּכְתִיב אֵיפֹה הֵם רוֹעִים. וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ וְאִתְעֲנַשׁ כָּל הַהוּא עוֹנָשָׁא. R. Judah said: ‘For having caused his father thus to tremble, Jacob was punished by being thrown into a similar tremor when his sons showed him Joseph’s coat and said, “This have we found” (Gen. 37, 32).’ (Note that the word epho used by Isaac here is also used to herald the punishment of Jacob through the loss of Joseph, who, when sent to seek his brethren, said: “Where (epho) are they feeding the flock?” (Ibid. I6); and this although God approved of the blessings.)

(בראשית כ״ז:ל״ג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה, מַאי גְדוֹלָה, כְּתִיב הָכָא גְדוֹלָה, וּכְתִיב הָתָם (דברים י״ח:ט״ז) וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְגו', דְּעָאל עִמֵּיהּ גֵּיהִנֹּם. עַד מְאֹד. מַאי עַד מְאֹד. כְּתִיב הָכָא מְאֹד, וּכְתִיב הָתָם (בראשית א׳:ל״א) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, דָּא מַלְאַךְ הַמָּוְת, כְּדֵין אָמַר מִי אֵיפֹה. AND ISAAC TREMBLED A GREAT TREMBLING. The term great is echoed by the phrase “and this great fire” (Deut. 18, 6), thus intimating that the Gehinnom entered along with Esau. VERY EXCEEDINGLY (‘ad me’od): the term me’od, on an analogy with the same term in the clause, “and behold, it was very (me’od) good” (Gen. 1, 31), alludes to the angel of death; hence the exclamation: “Who then is he…?” WHEN ESAU HEARD THE WORDS OF HIS FATHER, ETC.

(בראשית כ״ז:ל״ד) כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְדוּ אִינוּן דִּמְעִין דְּבָכָה וְאַפִּיק עֵשָׂו קַמֵּי אֲבוֹי, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּהֲוָה חָשִׁיב מִלָּה דְּאֲבוֹי יַתִּיר. הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. (ד"א ל"ג ואוקמוה) הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ, קָרָא שְׁמוֹ הַהוּא דְּקָרָא לֵיהּ, אַפִּיק צִיצָא דְרוֹקָא בְּגִין קְלָנָא. הֲכִי נִקְרָא שְׁמוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא קָרָא שְׁמוֹ. R. Hiya exclaimed: ‘How much has Israel suffered on account of those tears which Esau shed before his father, in his desire to be blessed by him, out of the great regard he had for his father’s words!’ HAS ONE NOT RIGHTLY CALLED HIM JACOB ? The form of the expression, instead of the more natural “has not his name been called”, indicates the contempt with which Esau uttered the words.

(בראשית כ״ז:ל״ו) וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמָיִם. זֶה. מַהוּ זֶה, (אלא) וַיַּעַקְבֵנִי פַּעֲמָיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, מִלָּה חַד הֲוֵי תְּרֵי זִמְנֵי, בְּכוֹרָתִי, (ק"ס ע"א, שמות קי"א ע"א) אַהֲדַר לֵיהּ זִמְנָא אָחֳרָא בִּרְכָתִי, זֶה הוּא תְּרֵי זִמְנִין. כְּגַוְונָא דָא, (בראשיתמג) כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַּעֲמָיִם, מִלָּה חַד, תְּרֵין זִמְנִין. חַד דְּהָא אַהֲדַרְנָא לֵיהּ וְלָא נֶהֱוֵי בְּכִסּוּפָא קַמֵּיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ. שַׁבְנוּ, בּשְׁנוּ. אֲנַן בְּכִסּוּפָא מִנֵּיהּ, וּכְבָר אַהֲדַרְנָא. FOR HE HATH SUPPLANTED ME THESE TWO TIMES. The word “these” (ze) implies that the supplanting was of the same character on both occasions, since the word bekhorathi (my birthright) consists of the same letters as birkhathi (my blessing). The word ze has a similar force in the sentence: “Surely we had now (ze, lit. this) returned a second time” (Gen. 43, 10), where the letters of the word shavnu (we had returned) can be transposed to form boshnu (we are put to shame), as much as to say: “if we delay longer, we shall both return and be ashamed”.

כְּגַוְונָא דָא, אָמַר אִיּוֹב, (איוב י״ג:כ״ד) וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ, אַהֲדַר אִיּוֹב, אוֹיֵב. וְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (איוב ט) אֲשֶׁר בִּסְעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְגו'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ. וְהָכָא בְּכוֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה אַהֲדַר מִלָּה וְנָטִיל בִּרְכָתִי. Job made use of a similar wordplay when he said: “And thou holdest me for thine enemy” (oyeb) (Job 13, 24), as much as to say: “Thou hast turned about Iyob (Job) into oyeb (enemy).” Similarly here, Esau said: “He first took my birthright (bekhorathi), and now he turned the same about into my blessing (birkhathi), which he has also taken from me.”

(בראשית כ״ז:ל״ז) הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְגו', וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. וּלְךָ אֵיפֹה, לֵית קְיָימָא הָכָא מַאן דְּמִסְתַּכַּם עֲלָךְ. מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. כְּדֵין, בָּרְכֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִסְתַּכַּל בְּדַרְגֵּיהּ, וְאָמַר (בראשית כ״ז:מ׳) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, דְּהָא הָכִי אִתְחֲזֵי לָךְ לְאוֹשָׁדָא דָּמִין וּלְמֶעְבַּד קְרָבִין, וְעַל דָּא אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. BEHOLD, I HAVE MADE HIM THY LORD… AND WHAT THEN SHALL I DO FOR THEE, MY SON? By the word epho (then, lit. here) he implied that there was no one there to approve of a blessing for him. Isaac thus blessed him with worldly goods; he surveyed his grade and said, “And by thy sword shalt thou live”, as much as to say: “This is just what suits you, to shed blood and to make war.”

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, כֵּיוָן דְּאָמַר הַאי, אַמַּאי בְּנִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, וּלְךָ אֵיפֹה מָה אֶעֱשֶׂה, דְּאַנְתְּ בְּדִינָא וּבְחַרְבָּא וּבְדָמָא חָזִינָא לָךְ, וּלְאָחִיךָ בְּאֹרַח שְׁלִים. אֶלָּא בְּנִי, בְּנִי וַדַּאי, אֲנָא גָּרִימְנָא לָךְ, בְּגִין דְּאַנְתְּ בְּנִי. וְעַל דָּא עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד. וְעֲדַיִין לָא אִתְקַיָּים, דְּהָא לָא פָלַח לֵיהּ עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. בְּגִין דְּיַעֲקֹב לָא בָעָא לֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִיהוּ אַהֲדַר וְקָרָא לֵיהּ אֲדֹנִי כַּמָּה זִמְנֵי, בְּגִין דְּאִסְתַּכַּל לְמֵרָחוֹק, וְסָלִיק לֵיהּ לְסוֹף יוֹמַיָא, כִּדְקָאֲמָרָן. It was for this reason, as R. Eleazar explains, that he first said to him: “And what then shall I do for thee?”, seeing that I behold in thee harshness, the sword and blood, but in thy brother the way of peace. Then he added “my son”, as if to say, “my son thou surely art, and I transmit to thee all this”. Hence, BY THY SWORD SHALT THOU LIVE AND THOU SHALT SERVE THY BROTHER. This has not yet been fulfilled, seeing that Esau has till now not yet served Jacob, since Jacob did not desire it at the time, and, indeed, himself many times called him “my master”. The reason is that Jacob gazed into the distant future and therefore deferred the fulfilment of the blessings to the end of days, as already said.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, חָמוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי סָבָא דְּהֲוָה אָזִיל בַּתְרַיְיהוּ. יָתְבוּ עַד דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ. כֵּיוָן דְּמָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמְרוּ הַשְׁתָּא אָרְחָא מִתְתַּקְנָא קַמָּן, אֲזְלוּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן לִישְׁנָא דְאוֹרַיְיתָא דְּמִשְׁתָּעֵי בָהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. As R. Hiya and R. Jose were once walking together, they noticed R. Jesse the Elder coming up behind them. So they sat down and waited for him until he came up to them. As soon as he joined them they said, ‘Now we shall journey with godspeed.’ As they proceeded, R. Hiya said: “‘It is time to do for the Lord” (Ps. 119, 126).’ R. Jose thereupon began to discourse on the verse: She openeth her mouth with wisdom, and the law of kindness is on her tongue (Prov. 31, 26).

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה דָּא ב' דִּבְרֵאשִׁית, וְאוּקְמוּהָ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ דָּא אַבְרָהָם, דְּבֵיהּ בָּרָא עַלְמָא, וּבֵיהּ מִשְׁתָּעֵי תָּדִיר. ב' סָתִים מֵהַאי גִיסָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא. סְתִימָא מֵהַאי גִיסָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. פְּתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְאַנְהָרָא (נ"א להדרא) אַנְפָּהָא לְגַבֵּי עֵילָא, וּפְתִיחָא מֵהַאי גִיסָא, בְּגִין לְקַבְּלָא מִלְּעֵילָא, וְאִיהִי אַכְּסַדְּרָה לְקַבְּלָא. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא בְּרֵישָׁא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְמַלְיָיא לְבָתַר, פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּחָכְמָה וַדַּאי, דִּכְתִיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, דְּהָא לְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וְאָמַר (בראשית א׳:ג׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה' (קדמאה) דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּכֹלָּא בָּהּ, וְאִיהִי סָתִים וְגַלְּיָא, כְּלִילָא דְּעֵילָא וְתַתָּא, רָזָא דְּעֵילָא וְתַתָּא. The word “wisdom”’; he said, ‘signifies the Beth of the word bereshith (in the beginning), as already explained elsewhere. The Beth is closed in on one side and open on the other. It is closed in on one side as symbolic of that which is written: “And thou shalt see my back” (Ex. 33, 23), and open on the other side so as to illumine the higher worlds. (It is also open on one side in order to receive from the higher worlds, like a hall in which guests gather.) For that reason it is placed at the beginning of the Torah, and was later on filled in. Again, “She openeth her mouth with wisdom”, for so the word bereshith is rendered in the Chaldaic version, behokhmetha (with wisdom). “And the law of kindness (hesed) is on her tongue”, i.e. in her subsequent utterances, as it is written: “And God said: Let there be light, and there was light.” The “mouth” again is an allusion to the He, of the Divine Name, which contains the Whole, which is both unrevealed and revealed, and comprises both the higher and the lower emanations, being emblematic of both.

(משלי ל״א:כ״ו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא דְּלָא אִתְיְידַע כְּלַל, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״א) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. וְכַד שָׁארֵי לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּחָכְמָה דְּאִתְדָּבַּק בָּהּ, וְאִיהִי בְּגַוָּוהּ, (ואיהי) אֲפִיקַת קָלָא, דְּאִיהִי תּוֹרַת חֶסֶד. “She openeth her mouth with wisdom”, inasmuch as, though herself hidden and absolutely unknowable, as it says, “And it is hid from the eyes of all living, and kept close from the fowls of the air” (Job 28, 21), yet when she begins to expand by means of the Wisdom to which she is attached and in which she resides, she puts forth a Voice which is the “law of kindness” (hesed).

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, דָּא ה"א בַּתְרָאָה דְּאִיהוּ (דאיהי) דִּבּוּר, וּמִלָּה תַלְיָא בְּחָכְמָה. וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה. דָּא קוֹל דְּקָיְימָא עַל דִּבּוּר לְאַנְהָגָא לֵיהּ. וְתוֹרַת חֶסֶד, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ עַל לְשׁוֹנָהּ, לְאַנְהָגָא מִלָּה וּלְאַחֲדָא לָהּ, דְּהָא לֵית דִּבּוּר בְּלָא קוֹל, וְאוּקְמוּהָ. Or again, the “mouth” can be taken as alluding to the final He of the Divine Name, which is the Word that emanates from Wisdom, while the “law of kindness on her tongue” signifies the Voice which is above the Word, controlling it and guiding it, since speech cannot be formed without voice, as has been agreed.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (משלי ח׳:י״ב) אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. אֲנִי חָכְמָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, דָּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא דָּא יִצְחָק, דְּהֲוָה לֵיהּ דַּעַת מְזִמּוֹת לְבָרְכָא לֵיהּ לְעֵשָׂו. וּבְגִין דְּחָכְמָה אִשְׁתַּתֵּף בַּהֲדֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ עָרְמָה, וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא, דְּאִתְבָּרַךְ יַעֲקֹב מֵאֲבוֹי, וְשָׁרוּ עֲלֵיהּ כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאִתְקַיְימוּ בֵּיהּ וּבִבְנוֹי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. R. Hiya then followed with a discourse on the verse: I wisdom dwell with prudence, and find out knowledge of devices (Prov. 8, 12). ‘“Wisdom” here’, he said, ‘alludes to the Community of Israel; “prudence” signifies Jacob, the prudent man; and “knowledge of devices” alludes to Isaac, who used devices for the purpose of blessing Esau. But since wisdom allied itself with Jacob, who was possessed of prudence, it was he who was blessed by his father, so that all those blessings rested on him and are fulfilled in him and in his descendants to all eternity.

מֵאִינוּן אִתְקָיְימוּ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֻלְּהוּ יִתְקַיְימוּן לְזִמְנָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְדֵין יְהוֹן יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַם אֶחָד לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ל״ז:כ״ב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְיִשְׁלְטוּן לְעֵילָא וְתַתָּא, דִּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָא מַלְכוּ וְגו'. וְעַל דָּא בָּעָא יַעֲקֹב, דְּיִסְתַּלְּקוּן בִּרְכוֹי לְהַהוּא זִמְנָא דְּאָתֵי, וְלָא נָטַל לוֹן לְאַלְתָּר. Some have been fulfilled in this world, and the rest will be fulfilled on the advent of the Messiah, when Israel will be one nation on earth and one people of the Holy One, blessed be He. So Scripture says: “And I will make them one nation on earth” (Ez. 37, 22). And they will exercise dominion both on high and here below, as it is written: “And, behold, there came with the clouds of heaven one like unto a son of man” (Dan. 7, 13), alluding to the Messiah, concerning whom it is also written: “And in the days of those kings shall the God of heaven set up a kingdom, etc.” (Ibid. 2, 44). Hence Jacob desired that the blessings should be reserved for that future time, and did not take them up immediately.’

פָּתַח רִבִּי יֵיסָא אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל וְגו'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּנָפַק יַעֲקֹב מִקַּמֵּי אֲבוֹי, בְּאִינוּן בִּרְכָאן, אִסְתַּכַּל בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר, הָא אִלֵּין בִּרְכָאן, בָּעֵינָא לְסַלְקָא לוֹן לְבָתַר לְאֲרִיכוּ יוֹמִין, וְהֲוָה דָּחִיל וּמִסְתָּפֵי, נָפַק קָלָא וְאָמַר, (ירמיהו מ״ו:כ״ח) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְיָ כִּי אִתְּךָ אָנִי, לָא אֶשְׁבּוֹק לָךְ בְּהַאי עַלְמָא. (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, לְהַהוּא זִמְנָא דְּאַנְתְּ סָלִיק לוֹן לְאִינוּן בִּרְכָאן. R. Jesse then followed with a discourse on the verse: But fear not thou, O Jacob my servant, neither be dismayed, O Israel, etc. (Jer. 46, 27). ‘When Jacob’, he said, ‘rose to leave his father, he became aware that he would not be able to avail himself of the blessings till a long time had elapsed, and he was greatly dismayed. A voice then went forth and said: “But fear not thou, O Jacob… for I am with thee” (Ibid. 27-28), i.e. I will not forsake thee in this world. “For, lo, I will save thee from afar” (Ibid.), i.e. at the time for which thou hast reserved those blessings,

(ירמיהו מ״ו:כ״ז) וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא נָטִיל בִּרְכוֹי עֵשָׂו וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בִּבְנָךְ, אֲנָא אַפִּיק לוֹן מִידוֹי, וּכְדֵין יְשַׁעְבְּדוּן בָּנֶיךָ בֵּיהּ. וְשָׁב יַעֲקֹב, לְאִינוּן בִּרְכָאן, וְשָׁב יַעֲקֹב, דָּא שְׁכִינְתָּא (נ"א דהיא עמיה דיעקב). וְשָׁב יַעֲקֹב וַדַּאי. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. מֵאִינוּן מַלְכְּוָון, מִבָּבֶל מִמָּדַי וּמִיָּוָן, וּמֵאֱדוֹם. דְּאִינְהוּ הֲווּ דְּאִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. (שם) וְאֵין מַחֲרִיד, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא. “and thy seed from the land of their captivity” (Ibid.), that is to say: “Although Esau has already taken possession of his blessing and so will enslave thy children, I will free them from his hands, and then thy children will be masters over them.” “And Jacob will return” (Ibid.), i.e. he will return to his blessings, “and he will be quiet and at ease” (Ibid.) from the kingdoms of Babylonia, Media, Greece, and Edom, which have enslaved Israel, “and none shall make him afraid” (Ibid.), for ever and ever.’

אֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּל מַה דְּעֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֹּלָּא הֲוָה בְּרָזָא דְחָכְמְתָא, וְכֹלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא עִלָּאָה לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִלְפוּן מֵהַהוּא עוֹבָדָא רָזִין דְּחָכְמְתָא, וְכֹלָּא אִינוּן כְּדְקָא יְאוּת, וְעוֹבָדוֹי כֻּלְּהוּ אוֹרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, אִינוּן אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלֵית מִלָּה זְעֵירָא דְּלֵית בָּהּ כַּמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְרָזִין דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. The three then proceeded on their way, when R. Jose remarked: ‘Truly all that God does in the world is an emblem of the divine Wisdom and is done with the object of manifesting Wisdom to the sons of men, so that they should learn from those works the mysteries of Wisdom, and all is accomplished according to plan. Further, all the works of God are the ways of the Torah, for the ways of the Torah are the ways of the Holy One, blessed be He, and no single word is contained in it but is an indication of ever so many ways and paths and mysteries of divine Wisdom.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הֲוָה אָמַר תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה, בַּפָּסוּק (בראשית ל״ו:ל״ט) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלָא גָלֵי לוֹן, אֶלָּא לְרִבִּי אלִיעֶזֶר דְּהֲוָה עִמֵּיהּ, בְּגִין לְמִנְדַע דְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין אִינוּן בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דְּאִיהִי בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה חָכְמְתָא אִיהִי, וְאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט, בְּגִין כָּךְ אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין קַדִּישִׁין אִינוּן, לְאַחֲזָאָה מִינָהּ נִפְלָאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קי״ט:י״ח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. Did not Rabban Johanan evolve three hundred legal decisions, through esoteric allusions, from the verse: “And his wife’s name was Mehetabel, the daughter of Matred, the daughter of Mezahab” (Gen. 36, 39)-decisions which he revealed only to R. Eleazar? This shows that each incident recorded in the Torah contains a multitude of deep significations, and each word is itself an expression of wisdom and the doctrine of truth. The words of the Torah, then, are all sacred, revealing wondrous things, as we read: “Open thou mine eyes, that may behold wondrous things out of thy law” (Ps. 119, 18).

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעֲקִים הַהוּא חִוְיָא לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאַקְרִיב לְאִתְּתָא וְאַטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא, וְאִתְפַּתָּא בֵּיהּ אָדָם כְּדֵין אִסְתָּאַב עַלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, וְגָרִים מוֹתָא לְכָל עַלְמָא, וְקַיְימָא עַלְמָא לְאִתְפָּרְעָא מִנֵּיהּ. עַד דְּאֲתָא אִילָנָא דְחַיֵּי, וְכָפֵי (וכפר) עַל אָדָם, וְכַפְיָיא לֵיהּ לְהַהוּא נָחָשׁ דְּלָא יִשְׁלוֹט לְעָלְמִין עַל זַרְעָא דְיַעֲקֹב. Here is a proof. When the serpent had subverted Adam and his wife, and infected her with impurity, the world fell thereby in a state of defilement, and was laid under a curse, and death was brought into it. So the world had to be punished through him until the tree of life came and made atonement for man and prevented the serpent from ever again having dominion over the seed of Jacob.

דְּהָא בְּזִמְנָא דְאַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל שָׂעִיר, הֲוָה אִתְכַּפְיָא הַהוּא נָחָשׁ וְאִתְהַפַּךְ לְעַבְדָא, (קמ"ד ע"ב) כְּמָה דְאִתְּמָר. וְעַל דָּא אַקְרִיב יַעֲקֹב לְאֲבוֹי תְּרֵין שְׂעִירִין. חַד, לְאַכְּפְיָא לְעֵשָׂו דְּאִיהוּ שָׂעִיר. וְחַד, בְּגִין דַּרְגָּא דְּהֲוָה תָּלֵי בֵּיהּ עֵשָׂו וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ (קמ"ב ע"ב) וְאִתְּמָר. For each time the Israelites offered up a he-goat the serpent was subdued and led captive, as already said. Hence Jacob brought his father two he-goats (se’irim), one to subdue Esau, who was hairy (sa’ir), and the other to subdue the grade to which Esau was beholden and to which he adhered, as has been said already.

וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא עַלְמָא, עַד דְּתֵיתֵי אִתְּתָא כְּגַוְונָא דְחַוָּה, וּבַר נָשׁ כְּגַוְונָא דְאָדָם, וְיַעֲקִימוּ וְיַחְכִּימוּ לֵיהּ לְהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא וְהַהוּא דְּרָכִיב עֲלֵיהּ וְכֹלָּא אִתְּמָר. And it is through this that the world will be preserved until a woman will appear after the pattern of Eve and a man after the pattern of Adam, who will circumvent and out-manoeuvre the evil serpent and him who rides on him, as explained elsewhere.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ה:כ״ז) וַיְהִי עֵשָו אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְהָא אִתְּמָר וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. אִישׁ תָּם, גְבַר שְׁלִים, כְּתַרְגּוּמוֹ. ישֵׁב אֹהָלִים, אַמַּאי אִיהוּ תָּם, בְּגִין דְּאִיהוּ ישֵׁב אֹהָלִים, דְּאָחִיד (קל"ט ע"ב) לִתְרֵין סִטְרִין, לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק. וְעַל דָּא, יַעֲקֹב בְּסִטְרָא דְיִצְחָק אֲתָא לְגַבֵּיה דְעֵשָׂו, כְּמָה דְּאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (שמואל ב כה) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. וְכַד אֲתָא עִם בִּרְכָאן, בְּסִיּוּעָא דִלְעֵילָא קָא אֲתָא, בְּסִיּוּעָא דְאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וּבְגִין כָּךְ בְּחָכְמְתָא הֲוָה, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Jose further discoursed as follows: And Esau was a cunning hunter… and Jacob was a perfect man, dwelling in tents (Gen. 25, 27). ‘In which way was he “perfect”? In that he was “dwelling in tents”, i.e. that he held fast to the two sides, to that of Abraham and that of Isaac. In dealing with Esau he advanced from the side of Isaac, as already said, and in the spirit of the passage: “With the merciful thou dost show thyself merciful… and with the crooked thou dost show thyself subtle” (Ps. 18, 26-27). But when he came to receive the blessings, he came with help from on high, and with support from both Abraham and Isaac, and thus all was prescribed by wisdom, as already said above.

תָּא חֲזֵי, כַּד יַעֲקֹב אִתְעָר לְגַבֵּי סמאל, דַּרְגָּא דְעֵשָׂו, וְקַבִּיל עֲלֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב נָצַח לֵיהּ בְּכַמָּה סִטְרִין, נָצַח לְחִוְיָא בְּחָכְמְתָא וּבַעֲקִימוּ, וְלָא אִתְנָצַח, בַּר בְּשָׂעִיר. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד, נָצַח כְּמוֹ כֵן לְסמאל בְּנִצְחוֹנָא אָחֳרָא, וְנָצְחֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לכ) וַיְאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. For Jacob conquered the serpent with prudence and craft, but chiefly by means of the he-goat; and although the serpent and Samael are the same, yet he also conquered Samael by another method, as described in the passage, saying: “and there wrestled a man with him until the breaking of the day. And when he saw that he prevailed not against him” (Gen. 32, 25-26).

תָּא חֲזֵי, זְכוּתֵיהּ דְּיַעֲקֹב כַּמָּה הֲוָה, דְּאִיהוּ אֲתָא וּבָעָא לְאַעֲבָרָא לֵיהּ מֵעַלְמָא. וְהַהוּא לֵילְיָא, הֲוַת לֵילְיָא דְאִתְבְּרֵי בֵּיהּ סִיהֲרָא, וְיַעֲקֹב אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי. דְּלָא הֲוָה עִמֵּיהּ אָחֳרָא, דִּתְנַן לָא יִפּוּק בַּר נָשׁ יְחִידָאי בְּלֵילְיָא, וְכָּל שֶׁכֵּן (קס"ט ע"ב) בְּלֵילְיָא דְאִתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ נְהוֹרִין, דְּהָא סִיהֲרָא אִיהִי חַסְרָא, דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ד) יְהִי מְאֹרֹ"ת חָסֵר. וְהַהוּא לֵילְיָא, אִשְׁתָּאַר בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּכַד סִיהֲרָא (קי"ד ע"ב) חַסְרָא, חִוְיָא בִישָׁא אִתְתַּקַּף וְשָׁלְטָא, וּכְדֵין אֲתָא סמאל, וְקַטְרִיג לֵיהּ, וּבָעָא לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵעָלְמָא. Observe how great Jacob’s merit must have been. For as his adversary was intent on destroying him completely, and that night was the night when the moon was created, it was doubly unpropitious for Jacob, who remained behind all alone. For we have been taught that a man should not go out alone in the night time; how much less then in the night when the lights were created,¹i.e. the fourth night of the week. since the moon is defective, and on such a night the evil serpent is specially powerful. Samael thus came and attacked him, in order to destroy him utterly.

וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּקִּיף בְּכָל סִטְרִין, בְּסִטְרָא דְיִצְחָק וּבְסִטְרָא דְאַבְרָהָם, דְּאִינוּן הֲווּ תַּקִּיפוּ דְּיַעֲקֹב. אֲתָא לִימִינָא חָמָא לְאַבְרָהָם תַּקִּיף בִתְקִיפוּ דְיוֹמָא, בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְחֶסֶד. אֲתָא לִשְׂמָאלָא, חָמָא לְיִצְחָק תַּקִּיף בְּדִינָא קַשְׁיָא. אֲתָא לְגוּפָּא, חָמָא לְיַעֲקֹב, תַּקִּיף מִתְּרֵין סִטְרִין אִלֵּין דְּסַחֲרָן לֵיהּ, חַד מִכָּאן, וְחַד מִכָּאן. כְּדֵין, (בראשית ל״ב:כ״ו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכוֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִיהוּ אֲתַר לְבַר מִגּוּפָא, וְאִיהוּ חַד עַמּוּדָא דְגוּפָא, כְּדֵין וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ וְגו'. Jacob, however, had strong support on all sides, on the side of Isaac and on the side of Abraham, both of whom constituted the strength of Jacob. When Samael attacked Jacob’s right he saw there Abraham equipped with the strength of day, being of the side of the Right, the same being Mercy (Hesed). When he attacked his left, he saw there Isaac with the strength of stern judgement. When he attacked in front, he found Jacob strong on either side by reason of those surrounding him, and thus we read: “And when he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh” (Gen. 32, 26), that is, a part that is outside of the trunk and one of its supports. Hence, “the hollow of Jacob’s thigh was strained” (Ibid.)

כֵּיוָן דְּאִתְעַר צַפְרָא וְעֲבַר לֵילְיָא, אִתְתַּקַּף יַעֲקֹב, וְאִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ דִּסמאל, כְּדֵין אָמַר שַׁלְחֵנִי, דְּמָטָא זִמְנָא לוֹמַר שִׁירָתָא דְצַפְרָא. וּבָעֵי לְמֵיזַל, וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאוֹסִיף לֵיהּ בִּרְכָתָא אָחֳרָא, דִּכְתִיב (בראשית ל״ב:ל׳) וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. When day appeared and night departed, Jacob’s strength increased and Samael’s waned, so that the latter said: “Let me go, for the moment of the recital of the morning hymn had arrived”, and it was therefore necessary for him to depart. He thus confirmed Jacob’s blessings and added to them one blessing more, as it says: “And he blessed him there” (Ibid. 30).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּרְכָאן אִתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, חַד דְּאֲבוֹי, בְּהַהוּא עֲקִימוּ, וְרָוַוח כָּל אִינוּן בִּרְכָאן. וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא דְּבָרִיךְ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הֲוָה אָתֵי מִלָּבָן, דִּכְתִיב, (בראשית לה) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יַעֲקֹב. וְחַד, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא מְמַנָּא דְעֵשָׂו. וְחַד, בְּרָכָה אָחֳרָא, דְּבָרְכֵיהּ לֵיהּ אֲבוּהָ, כַּד הֲוָה אָזִיל לְפַדַּן אֲרָם, דִּכְתִיב (בראשית כ״ח:ג׳) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְגו'. Many were the blessings which Jacob received at different times. First he obtained blessings from his father, through the exercise of craft; then a blessing from the Shekinah, at the time when he returned from Laban, as we read, “And God (Elohim) blessed Jacob”; another blessing he received from that angel, the chieftain of Esau; and then his father blessed him when he set out for Padan-Aram, saying, “And God Almighty bless thee….” (Gen. 28, 3).

בְּהַהוּא זִמְנָא דְּחָמָא יַעֲקֹב גַּרְמֵיהּ בְּכָל הַנֵּי בִּרְכָאן, אָמַר, בְּמַאן בִּרְכָתָא דְּמִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא. אָמַר, בַּחֲלָשָׁא מִנַּיְיהוּ אֶשְׁתַּמֵּשׁ הַשְׁתָּא, וּמַאן אִיהוּ, דָּא בַּתְרַיְיתָא, דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי תַּקִּיפָא, אָמַר, לָאו אִיהִי תַּקִּיפָא בְּשָׁלְטָנוּתָא דְהַאי עַלְמָא כְּקַדְמָאָה. When Jacob saw himself equipped with all these blessings, he deliberated within himself, saying, “Of which of these blessings shall I avail myself now?” He decided to make use for the time being of the least of them, which was the last; for although in itself it was powerful, yet Jacob thought that it was not so strong in promises of dominion in this world as the others.

אָמַר יַעֲקֹב, אֶטּוֹל הַשְׁתָּא דָא וְאֶשְׁתַּמַשׁ בָּהּ, (קס"ו ע"ב, קע"ב ע"ב) וַאֲסַלֵּק כָּל אִינוּן אָחֳרָנִין לְזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לִי וְלִבְנָאי בַּתְרָאי. אֵימָתַי, בְּזִמְנָא דְּיִתְכַּנְּשׁוּן כָּל עַמְּמַיָא לְאוֹבָדָא בָּנַי מֵעַלְמָא, דִּכְתִיב, (תהילים קי״ח:י׳-י״א) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַּם סְבָבוּנִי וְגו'. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים וְגו'. הָא הָכָא תְּלָתָא, לְגַבֵּי תְּלָתָא דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. חַד, אִינוּן בִּרְכָאן קַדְמָאי דְּאֲבוּהָ. תְּרֵין, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּלַת, אִינוּן בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ הַהוּא מַלְאָכָא. Jacob hence said: “Let me take this blessing to use for the time being, and the others I will reserve against the time when I and my descendants after me will be in need of them-the time, that is, when all the nations will assemble to exterminate my offspring from the world.” To Jacob may be applied the words of the Scripture: “All nations compass me about, verily, in the name of the Lord I will cut them off. They compass me about, yea, they compass me about…. They compass me about like bees, etc.” (Ps. 118, 10-12). Here we have three times the words “compass me about”, corresponding to the three remaining benedictions: his father’s first blessing, then God’s blessing, and thirdly the blessing of the angel. Jacob said: “Those blessings will be needed at that time for use against all those kings and nations: I shall therefore reserve them for that time, but now to cope with Esau this blessing will suffice me.” He was like a king who had at his disposal a numerous and powerful army with skilled leaders, able and ready to engage in warfare with the most powerful adversary. Being once informed that a highway robber was infesting the country, he merely said, “Let my gate-keepers set out to deal with him.” “Of all thy legions,” he was asked, “hast thou no others to send but these gate-keepers?” “To cope with the robber these will suffice,” he answered, “whereas all my legions and military leaders I have to keep in reserve for the time when I will need them to meet my powerful adversaries.”

אוּף הָכִי יַעֲקֹב אָמַר לְגַבֵּי עֵשָׂו, דַּי לִי הַשְׁתָּא בְּאִלֵּין בִּרְכָאן. אֲבָל לְהַהוּא זִמְנָא, דְּאִצְטְרִיכוּ לְבָנַי לְגַבֵּי כָּל מַלְכִין וְשַׁלִּיטִין דְּכָל עַלְמָא, אֲסַלֵּק לוֹן. Similarly Jacob said: “For dealing with Esau these blessings will suffice me, but the others I will keep in reserve against the time when my children will need them to withstand all those monarchs and rulers of the earth.”

כַּד יִמְטֵי הַהוּא זִמְנָא, יִתְעָרוּן אִינוּן בִּרְכָאן מִכָּל סִטְרִין, וְיִתְקַיַּים עַלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, וּמֵהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, יְקוּם מַלְכוּתָא דָא עַל כָּל שְׁאָר מַלְכוּ אָחֳרָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב, (דניאל ב׳:מ״ד) תַּדִּק וְתָסֵף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. וְהַיְינוּ הַהִיא אַבְנָא, דְּאִתְגְּזָרַת מִן טוּרָא דִי לָא בִידַיִן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:כ״ד) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, מַאן אֶבֶן דָּא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה וְגו'. When that time will come all those blessings will become operative, and the world will be established on a firm foundation. From that day onward that kingdom will gain the ascendancy over all other kingdoms, and it will endure for ever, as it is written: “It shall break in pieces and consume all these kingdoms, but it shall stand for ever” (Dan. 2, 44). This is “the stone that was cut out of the mountain without hands, etc.” (Ibid. 45). The same stone is alluded to in the words: “From thence, from the Shepherd, the stone of Israel” (Gen. 49, 24). This stone is the Community of Israel, alluded to in the verse: “And this stone, which I have set up for a pillar, etc.” (Gen. 28, 22).’

רַבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהָכָא (ישעיהו י׳:כ״א) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב, אִלֵּין בִּרְכָאן אָחֳרָנִין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וּכְתִיב, (מיכה ה׳:ז׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים (אלין ברכאן אחרנין כתיב, (מיכה ה׳:ז׳) והיה שארית יעקב) בַּגּוֹיִם כֻּלְּהוּ, וְלֹא בְעֵשָׂו בִּלְחוֹדֵיהּ, וּכְתִיב וְהָיָה שְׁאֵרִית וְגו', כַּטַּל מֵאֵת יְיָ. R. Hiya cited the following verses in regard to Jacob’s blessings: ‘“A remnant shall return, even the remnant of Jacob” (Is. 10, 21). ‘This is a reference’, he said, ‘to the remainder of the blessings. It is further written: “And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples (i.e. all the peoples, and not Esau alone), as dew from the Lord, as showers upon the grass” (Micah 5, 6).’

פָּתַח רַבִּי יֵיסָא וְאָמַר (מלאכי א׳:ו׳) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, בֵּן, דָּא עֵשָׂו. דְּלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּיוֹקִיר לְאֲבוֹי, כְּמָה דְּאוֹקִיר עֵשָׂו לְאֲבוֹי. וְהַהוּא יַקִּירוּ דְּאוֹקִיר לֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. R. Yesa said: ‘It is written: “A son honoureth his father, and a servant his master” (Mal. 1, 6). Such a son was Esau, for there was not a man in the world who showed so much honour to his father as he did, and this it was that procured him dominion in this world.

(שם) וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו, דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם (פ"ז ע"א) וְאוּקְמוּהָ, דְּהָא בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי לְחָרָן, בְּכַמָּה עוּתְרָא, וְכַמָּה מַתְּנָן וּנְבַזְבְּזִין, וּגְמַלִּין טְעִינָן. דְּלָא אָמַר לִבְתוּאֵל וְלָבָן, דְּאִיהוּ רְחִימוֹי דְּאַבְרָהָם, אוֹ בַּר נָשׁ אָחֳרָא דְּאָתֵי בְּפִיּוּסָא דְּאַבְרָהָם, אֶלָּא עַד לָא יְמַלֵּל מִלּוֹי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ד:ל״ד) וַיֹּאמֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי, וּלְבָתַר אֲדֹנִי אֲדֹנִי, בְּגִין דְּיוֹקִיר לֵיהּ לְאַבְרָהָם הַהוּא יְקָרָא וְהַהוּא טִיבוּ, אוֹרִיךְ לֵיהּ לְכַמָּה זִמְנִין. The “servant honouring his master” is typified by Eliezer the servant of Abraham, as already explained elsewhere.

כָּךָ עֵשָׂו, הַהוּא יְקָרָא דְּאוֹקִיר לֵיהּ לְאֲבוֹי, אוֹרִיךְ לֵיהּ כָּל הַנֵּי זִמְנִין דְּיִשְׁלוֹט בְּעַלְמָא דָא. וְאִינוּן דִּמְעִין, אוֹרִידוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּשִׁעְבּוּדָא דִילֵיהּ, עַד דִּיתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּבְכִיָה וּבְדִמְעִין. דִּכְתִיב בִּבְכִי יָבֹאוּ וְגו', וּכְדֵין כְּתִיב, וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. So, too, the tears which Esau shed made Israel subject to him, until the time when they will return unto the Holy One with weeping and with tears, as it says, “They shall come with weeping, etc.” (Jer. 31, 9). And then will be fulfilled the prophecy: “And saviours shall come up on Mount Zion, to judge the Mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s” (Ob. 1, 21). Blessed be the Lord for evermore.