(בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ואֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא יַעֲקֹב, כַּד הֲוָה בִּבְאֵר שָׁבַע. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲזַל לְחָרָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ, דִּכְתִיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. AND JACOB WENT OUT PROM BEER-SHEBA AND WENT TOWARD HARAN. R. Hiya drew a parallel between this statement and the verse: The sun ariseth, and the sun goeth down, and hasteth to his place where he ariseth (Eccles. 1, 5). ‘The sun arising’, he said, ‘is parallel to Jacob when in Beersheba; and “the sun going down” to Jacob on his way to Haran, when, as we read, “he tarried there all night, because the sun was set”; and as the “sun hasteth to his place where he ariseth”, so Jacob “lay down in that place to sleep”.

וְתָּא חֲזֵי, שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּנָהִיר לְכָל עַלְמָא, מַטְלָנוֹי בִּתְרֵין סִטְרִין אִינוּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, בְּגִין דְּדָא יָמִינָא וְדָא שְׂמָאלָא. (ובגין) וְנָגִיד וְנָפִיק כָּל יוֹמָא מִסִּטְרָא דְּמִזְרָח, וְאָזִיל לְסִטְרָא דְּדָרוֹם, (נ"א דמערב) וּלְבָתַר לְסִטְרָא דְּצָפוֹן, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן לְסִטְרָא דְּמַעֲרָב, וּכְדֵין שִׁמְשָׁא אִתְכְּנִישׁ, וְאָזִיל לְגַבֵּי מַעֲרָב. נָפִיק מִמִּזְרָח דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאָזִיל לְמַעֲרָב דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. Observe that although the sun illumines all quarters of the world, yet he travels only in two directions, as we read: “He goeth toward the South, and turneth about unto the North” (Eccles. 1, 6), one being the right and the other the left. Every day, too, he emerges from the East, turns to the South, then to the North, then toward the Western side, and finally is gathered unto the West. As the sun emerges from the East, so Jacob went out from Beer-sheba, and as the sun turns toward the West, so Jacob went toward Haran.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, נָפִיק מִכְּלָלָא דְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאֲזַל לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (ס"א נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה. דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן. R. Simeon said that Jacob “went forth” from the ambit of the Land of Israel, and he “went into” another sphere, as is implied in the sentence, “and he went toward Haran” (lit. strange, alien).

רבי יוסי מוקי האי קרא בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, (במדבר כ״א:י״ח) באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקודשא בריך הוא, דרגא בישא), אַרְעָא דִּרְשׁוּ אָחֳרָא. According to Rabbi Yosi, this verse refers to the exile. For at first, the light descended from the supernal depth, and Jacob took it with him and went to (pour it) on Beer-Sheva. This is, "the well that the princes dug out" (Num. 21:18), here Jacob received his illumination, and perfected the well (Heb. beer) in all its wholeness. During the days of exile, he wanders from Beer-Sheva to Charan, as written, "and went toward Charan that is, to fierce indignation (Heb. Charon). What is the fierce indignation of the Holy One, blessed be He? It is the evil grade, the land of the dominion of another.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כַּד אָזִיל שִׁמְשָׁא לְמַעֲרָב, הַאי מַעֲרָב אִקְרֵי מְקוֹמוֹ דְּשִׁמְשָׁא, כֻּרְסְיָיא דִילֵיהּ, אֲתַר דְּשַׁרְיָא עֲלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, דְּאָזִיל לְגַבֵּיהּ לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ, וְנָטִיל כָּל נְהוֹרִין וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. R. Hiya said: ‘When the sun goes down to the West, the West is called the place of the sun and his throne, the place in which he abides, and to which he gathers in all his radiance.

וְהַיְינוּ כְּמָה דְתָנִינָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנַח תְּפִלֵּי, (ס"א ותנינן, קודשא בריך הוא אנח תפילין, דכתיב, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע יי בימינו ובזרוע עוזו. ותנינן ימינו דא תורה, דכתיב מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו אלין תפילין. וכלהו נטיל יעקב, ומכניש לגבי מערב, וסיהרא כניש לבתר כל אינון נהורין ובוצינין דנטיל יעקב, דאיהו יהיב לה ואנהר לה, והיינו דתנינן קודשא בריך הוא אנח תפילין) בְּגִין דְּנָטִיל כָּל כִּתְרִין עִלָּאִין, וּמַאן נִינְהוּ, רָזָא דְאַבָּא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּאִמָּא עִלָּאָה. וְאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, כְּמָה דְתָנִינָן כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל בָּרֹאשׁ. וּלְבָתַר דְּנָטִיל אַבָּא וְאִמָּא, נָטִיל יָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וְאִשְׁתַּכַּח (דקודשא בריך הוא) דְּנָטִיל כֹּלָּא. This accords with the Rabbinic dictum that God puts on phylacteries, that is, He takes up all the supernal crowns, to wit the emblem of the supernal Father and the emblem of the supernal Mother (these being the phylactery worn on the head), and then He takes up the Right and the Left, thereby carrying the whole.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, דָּא מַעֲרָב, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא שְׁנַת עָרְלָה. בְּגִין דְּנָפַק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דְּהֲוָה עָרִיק מֵאֲחוּי, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. R. Simeon said: ‘Beer-sheba symbolises the Sabbatical year, and Haran the year of ‘orlah, inasmuch as he issued from the sphere of holiness into an alien sphere, since he was fleeing from his brother, as already explained.’ But when he arrived at Bethel, which is still within the holy sphere, it is written: AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.

מַאן מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא. R. Hiya said: ‘This is the place mentioned in the verse, “and he hasteth to his place’ (Eccl. 1, 5). AND TARRIED THERE ALL NIGHT, BECAUSE THE SUN CAME , i.e. came to illumine it, as it says: “he hasteth to his place where he shines”.

(בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ"א ע"א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס"א המקום) דָּא הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כ״ח:י״א) AND HE TOOK OF THE STONES OF THE PLACE. This is an allusion to the twelve precious and wondrous stones of the upper layer, of which it is written, “Take you… twelve stones” (Josh. 4, 3), and underneath which there are thousands and myriads of hewn stones. Hence it says “of the stones”, and not simply “the stones.

וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׂתָיו, מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּמַאן. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּהַהוּא מָקוֹם. מַאי מֵרַאֲשׁוֹתָיו. אִי תֵימָא כְּמַאן דְּשַׁוִּי תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ, לָא. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו, לְאַרְבַּע (ס"א רישין) סִטְרִין דְּעָלְמָא, תְּלַת אַבְנִין לִסְטַר צָפוֹן, וּתְלַת לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת לִסְטַר דָּרוֹם, וּתְלַת לִסְטַר מִזְרָח, וְהַהוּא מָקוֹם עֲלַיְיהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ. AND PUT THEM UNDER HIS HEAD (lit. heads). The plural form shows that we should refer the “his” not to Jacob but to the place, and understand the “heads” to be the four cardinal points of the world: he arranged the stones three to the North, three to the West, three to the South, and three to the East, and that place or spot was above them so that it should be established on them.

וּכְדֵין (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (ס"א וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מ״ח:ב׳) וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ. Thereafter he LAY DOWN IN THAT PLACE TO SLEEP , for now that the couch was properly arranged, he, namely the sun, lay down on it. Thus the words “and he lay down in that place to sleep” are parallel to the text: “the sun ariseth and the sun comes in”.’

וְתָּא חֲזֵי, שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּנָהִיר לְכָל עַלְמָא, מַטְלָנוֹי בִּתְרֵין סִטְרִין אִינוּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, בְּגִין דְּדָא יָמִינָא וְדָא שְׂמָאלָא. (ובגין) וְנָגִיד וְנָפִיק כָּל יוֹמָא מִסִּטְרָא דְּמִזְרָח, וְאָזִיל לְסִטְרָא דְּדָרוֹם, (נ"א דמערב) וּלְבָתַר לְסִטְרָא דְּצָפוֹן, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן לְסִטְרָא דְּמַעֲרָב, וּכְדֵין שִׁמְשָׁא אִתְכְּנִישׁ, וְאָזִיל לְגַבֵּי מַעֲרָב. נָפִיק מִמִּזְרָח דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאָזִיל לְמַעֲרָב דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. Observe that although the sun illumines all quarters of the world, yet he travels only in two directions, as we read: “He goeth toward the South, and turneth about unto the North” (Eccles. 1, 6), one being the right and the other the left. Every day, too, he emerges from the East, turns to the South, then to the North, then toward the Western side, and finally is gathered unto the West. As the sun emerges from the East, so Jacob went out from Beer-sheba, and as the sun turns toward the West, so Jacob went toward Haran.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, נָפִיק מִכְּלָלָא דְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאֲזַל לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (ס"א נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה. דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן. R. Simeon said that Jacob “went forth” from the ambit of the Land of Israel, and he “went into” another sphere, as is implied in the sentence, “and he went toward Haran” (lit. strange, alien).

רבי יוסי מוקי האי קרא בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, (במדבר כ״א:י״ח) באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקודשא בריך הוא, דרגא בישא), אַרְעָא דִּרְשׁוּ אָחֳרָא. According to Rabbi Yosi, this verse refers to the exile. For at first, the light descended from the supernal depth, and Jacob took it with him and went to (pour it) on Beer-Sheva. This is, "the well that the princes dug out" (Num. 21:18), here Jacob received his illumination, and perfected the well (Heb. beer) in all its wholeness. During the days of exile, he wanders from Beer-Sheva to Charan, as written, "and went toward Charan that is, to fierce indignation (Heb. Charon). What is the fierce indignation of the Holy One, blessed be He? It is the evil grade, the land of the dominion of another.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כַּד אָזִיל שִׁמְשָׁא לְמַעֲרָב, הַאי מַעֲרָב אִקְרֵי מְקוֹמוֹ דְּשִׁמְשָׁא, כֻּרְסְיָיא דִילֵיהּ, אֲתַר דְּשַׁרְיָא עֲלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, דְּאָזִיל לְגַבֵּיהּ לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ, וְנָטִיל כָּל נְהוֹרִין וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. R. Hiya said: ‘When the sun goes down to the West, the West is called the place of the sun and his throne, the place in which he abides, and to which he gathers in all his radiance.

וְהַיְינוּ כְּמָה דְתָנִינָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנַח תְּפִלֵּי, (ס"א ותנינן, קודשא בריך הוא אנח תפילין, דכתיב, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע יי בימינו ובזרוע עוזו. ותנינן ימינו דא תורה, דכתיב מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו אלין תפילין. וכלהו נטיל יעקב, ומכניש לגבי מערב, וסיהרא כניש לבתר כל אינון נהורין ובוצינין דנטיל יעקב, דאיהו יהיב לה ואנהר לה, והיינו דתנינן קודשא בריך הוא אנח תפילין) בְּגִין דְּנָטִיל כָּל כִּתְרִין עִלָּאִין, וּמַאן נִינְהוּ, רָזָא דְאַבָּא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּאִמָּא עִלָּאָה. וְאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, כְּמָה דְתָנִינָן כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל בָּרֹאשׁ. וּלְבָתַר דְּנָטִיל אַבָּא וְאִמָּא, נָטִיל יָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וְאִשְׁתַּכַּח (דקודשא בריך הוא) דְּנָטִיל כֹּלָּא. This accords with the Rabbinic dictum that God puts on phylacteries, that is, He takes up all the supernal crowns, to wit the emblem of the supernal Father and the emblem of the supernal Mother (these being the phylactery worn on the head), and then He takes up the Right and the Left, thereby carrying the whole.’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל נָטִיל כֹּלָּא, וְכַד אִתְמַשְּׁכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא, נָטְלָא אוּף הָכִי כֹּלָּא, עַלְמָא דִּדְכוּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן עַלְמָא דְּנוּקְבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּנָפְקֵי כָּל נְהוֹרִין מֵהַאי עַלְמָא, הָכִי נָמֵי נָטִיל כֹּלָּא הַאי עַלְמָא. דְּהָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, וּבְגִין כָּךְ בְּאֵר שֶׁבַע דָּא יוֹבְלָא, בְּאֵר (שבע) דָּא אִיהִי שְׁמִטָּה. (דהא דא כגוונא דא) (כלא לקודשא בריך הוא) וְשִׁמְשָׁא (דא) לָא נָהִיר אֶלָּא מִיּוֹבְלָא, (ס"א ואיהו נטיל כל נהורין ויהיב לגו שמטה) וּבְגִין כָּךְ (בראשת כח) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא מַעֲרָב דְּאִיהִי שְׁמִטָּה. R. Eleazar said: ‘The “Beauty of Israel” takes up the whole, and when the Community of Israel is drawn toward the world on high, it also carries the whole, the male world of the Holy One as well as the female world of the Holy One; for just as all the lights radiate from the one, so the other carries the whole, one world being a representation of the other. Hence Beer-sheba (lit. well of seven) signifies the Jubilee year, be’er (well) symbolising a Sabbatical year; and the sun shines only from the Jubilee year. Hence “Jacob went out from Beer-sheba and went unto Haran”, that is toward the West, which is identical with the Sabbatical year.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, דָּא מַעֲרָב, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא שְׁנַת עָרְלָה. בְּגִין דְּנָפַק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דְּהֲוָה עָרִיק מֵאֲחוּי, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. R. Simeon said: ‘Beer-sheba symbolises the Sabbatical year, and Haran the year of ‘orlah, inasmuch as he issued from the sphere of holiness into an alien sphere, since he was fleeing from his brother, as already explained.’ But when he arrived at Bethel, which is still within the holy sphere, it is written: AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.

מַאן מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא. R. Hiya said: ‘This is the place mentioned in the verse, “and he hasteth to his place’ (Eccl. 1, 5). AND TARRIED THERE ALL NIGHT, BECAUSE THE SUN CAME , i.e. came to illumine it, as it says: “he hasteth to his place where he shines”.

(בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ"א ע"א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס"א המקום) דָּא הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כ״ח:י״א) AND HE TOOK OF THE STONES OF THE PLACE. This is an allusion to the twelve precious and wondrous stones of the upper layer, of which it is written, “Take you… twelve stones” (Josh. 4, 3), and underneath which there are thousands and myriads of hewn stones. Hence it says “of the stones”, and not simply “the stones.

וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׂתָיו, מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּמַאן. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּהַהוּא מָקוֹם. מַאי מֵרַאֲשׁוֹתָיו. אִי תֵימָא כְּמַאן דְּשַׁוִּי תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ, לָא. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו, לְאַרְבַּע (ס"א רישין) סִטְרִין דְּעָלְמָא, תְּלַת אַבְנִין לִסְטַר צָפוֹן, וּתְלַת לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת לִסְטַר דָּרוֹם, וּתְלַת לִסְטַר מִזְרָח, וְהַהוּא מָקוֹם עֲלַיְיהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ. AND PUT THEM UNDER HIS HEAD (lit. heads). The plural form shows that we should refer the “his” not to Jacob but to the place, and understand the “heads” to be the four cardinal points of the world: he arranged the stones three to the North, three to the West, three to the South, and three to the East, and that place or spot was above them so that it should be established on them.

וּכְדֵין (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (ס"א וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מ״ח:ב׳) וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ. Thereafter he LAY DOWN IN THAT PLACE TO SLEEP , for now that the couch was properly arranged, he, namely the sun, lay down on it. Thus the words “and he lay down in that place to sleep” are parallel to the text: “the sun ariseth and the sun comes in”.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, דָּא מַעֲרָב, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא שְׁנַת עָרְלָה. בְּגִין דְּנָפַק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דְּהֲוָה עָרִיק מֵאֲחוּי, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. R. Simeon said: ‘Beer-sheba symbolises the Sabbatical year, and Haran the year of ‘orlah, inasmuch as he issued from the sphere of holiness into an alien sphere, since he was fleeing from his brother, as already explained.’ But when he arrived at Bethel, which is still within the holy sphere, it is written: AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.

מַאן מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא. R. Hiya said: ‘This is the place mentioned in the verse, “and he hasteth to his place’ (Eccl. 1, 5). AND TARRIED THERE ALL NIGHT, BECAUSE THE SUN CAME , i.e. came to illumine it, as it says: “he hasteth to his place where he shines”.

(בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ"א ע"א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס"א המקום) דָּא הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כ״ח:י״א) AND HE TOOK OF THE STONES OF THE PLACE. This is an allusion to the twelve precious and wondrous stones of the upper layer, of which it is written, “Take you… twelve stones” (Josh. 4, 3), and underneath which there are thousands and myriads of hewn stones. Hence it says “of the stones”, and not simply “the stones.

וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׂתָיו, מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּמַאן. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו דְּהַהוּא מָקוֹם. מַאי מֵרַאֲשׁוֹתָיו. אִי תֵימָא כְּמַאן דְּשַׁוִּי תְּחוֹת רֵישֵׁיהּ, לָא. אֶלָּא מֵרַאֲשׁוֹתָיו, לְאַרְבַּע (ס"א רישין) סִטְרִין דְּעָלְמָא, תְּלַת אַבְנִין לִסְטַר צָפוֹן, וּתְלַת לִסְטַר מַעֲרָב, וּתְלַת לִסְטַר דָּרוֹם, וּתְלַת לִסְטַר מִזְרָח, וְהַהוּא מָקוֹם עֲלַיְיהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא בְּהוּ. AND PUT THEM UNDER HIS HEAD (lit. heads). The plural form shows that we should refer the “his” not to Jacob but to the place, and understand the “heads” to be the four cardinal points of the world: he arranged the stones three to the North, three to the West, three to the South, and three to the East, and that place or spot was above them so that it should be established on them.

וּכְדֵין (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (ס"א וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מ״ח:ב׳) וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ. Thereafter he LAY DOWN IN THAT PLACE TO SLEEP , for now that the couch was properly arranged, he, namely the sun, lay down on it. Thus the words “and he lay down in that place to sleep” are parallel to the text: “the sun ariseth and the sun comes in”.’

(בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ה׳) וזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ ואֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דָּא יַעֲקֹב, כַּד הֲוָה בִּבְאֵר שָׁבַע. וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, כַּד אֲזַל לְחָרָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ, דִּכְתִיב וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. AND JACOB WENT OUT PROM BEER-SHEBA AND WENT TOWARD HARAN. R. Hiya drew a parallel between this statement and the verse: The sun ariseth, and the sun goeth down, and hasteth to his place where he ariseth (Eccles. 1, 5). ‘The sun arising’, he said, ‘is parallel to Jacob when in Beersheba; and “the sun going down” to Jacob on his way to Haran, when, as we read, “he tarried there all night, because the sun was set”; and as the “sun hasteth to his place where he ariseth”, so Jacob “lay down in that place to sleep”.

וְתָּא חֲזֵי, שִׁמְשָׁא אַף עַל גַּב דְּנָהִיר לְכָל עַלְמָא, מַטְלָנוֹי בִּתְרֵין סִטְרִין אִינוּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת א׳:ו׳) הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, בְּגִין דְּדָא יָמִינָא וְדָא שְׂמָאלָא. (ובגין) וְנָגִיד וְנָפִיק כָּל יוֹמָא מִסִּטְרָא דְּמִזְרָח, וְאָזִיל לְסִטְרָא דְּדָרוֹם, (נ"א דמערב) וּלְבָתַר לְסִטְרָא דְּצָפוֹן, וּמִסִּטְרָא דְּצָפוֹן לְסִטְרָא דְּמַעֲרָב, וּכְדֵין שִׁמְשָׁא אִתְכְּנִישׁ, וְאָזִיל לְגַבֵּי מַעֲרָב. נָפִיק מִמִּזְרָח דִּכְתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאָזִיל לְמַעֲרָב דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. Observe that although the sun illumines all quarters of the world, yet he travels only in two directions, as we read: “He goeth toward the South, and turneth about unto the North” (Eccles. 1, 6), one being the right and the other the left. Every day, too, he emerges from the East, turns to the South, then to the North, then toward the Western side, and finally is gathered unto the West. As the sun emerges from the East, so Jacob went out from Beer-sheba, and as the sun turns toward the West, so Jacob went toward Haran.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, נָפִיק מִכְּלָלָא דְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע. וְאֲזַל לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (ס"א נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה. דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן. R. Simeon said that Jacob “went forth” from the ambit of the Land of Israel, and he “went into” another sphere, as is implied in the sentence, “and he went toward Haran” (lit. strange, alien).

רבי יוסי מוקי האי קרא בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, (במדבר כ״א:י״ח) באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקודשא בריך הוא, דרגא בישא), אַרְעָא דִּרְשׁוּ אָחֳרָא. According to Rabbi Yosi, this verse refers to the exile. For at first, the light descended from the supernal depth, and Jacob took it with him and went to (pour it) on Beer-Sheva. This is, "the well that the princes dug out" (Num. 21:18), here Jacob received his illumination, and perfected the well (Heb. beer) in all its wholeness. During the days of exile, he wanders from Beer-Sheva to Charan, as written, "and went toward Charan that is, to fierce indignation (Heb. Charon). What is the fierce indignation of the Holy One, blessed be He? It is the evil grade, the land of the dominion of another.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כַּד אָזִיל שִׁמְשָׁא לְמַעֲרָב, הַאי מַעֲרָב אִקְרֵי מְקוֹמוֹ דְּשִׁמְשָׁא, כֻּרְסְיָיא דִילֵיהּ, אֲתַר דְּשַׁרְיָא עֲלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם, דְּאָזִיל לְגַבֵּיהּ לְאַנְהָרָא עֲלֵיהּ, וְנָטִיל כָּל נְהוֹרִין וְכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ. R. Hiya said: ‘When the sun goes down to the West, the West is called the place of the sun and his throne, the place in which he abides, and to which he gathers in all his radiance.

וְהַיְינוּ כְּמָה דְתָנִינָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנַח תְּפִלֵּי, (ס"א ותנינן, קודשא בריך הוא אנח תפילין, דכתיב, (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע יי בימינו ובזרוע עוזו. ותנינן ימינו דא תורה, דכתיב מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו אלין תפילין. וכלהו נטיל יעקב, ומכניש לגבי מערב, וסיהרא כניש לבתר כל אינון נהורין ובוצינין דנטיל יעקב, דאיהו יהיב לה ואנהר לה, והיינו דתנינן קודשא בריך הוא אנח תפילין) בְּגִין דְּנָטִיל כָּל כִּתְרִין עִלָּאִין, וּמַאן נִינְהוּ, רָזָא דְאַבָּא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּאִמָּא עִלָּאָה. וְאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, כְּמָה דְתָנִינָן כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל בָּרֹאשׁ. וּלְבָתַר דְּנָטִיל אַבָּא וְאִמָּא, נָטִיל יָמִינָא וּשְׂמָאלָא, וְאִשְׁתַּכַּח (דקודשא בריך הוא) דְּנָטִיל כֹּלָּא. This accords with the Rabbinic dictum that God puts on phylacteries, that is, He takes up all the supernal crowns, to wit the emblem of the supernal Father and the emblem of the supernal Mother (these being the phylactery worn on the head), and then He takes up the Right and the Left, thereby carrying the whole.’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל נָטִיל כֹּלָּא, וְכַד אִתְמַשְּׁכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא, נָטְלָא אוּף הָכִי כֹּלָּא, עַלְמָא דִּדְכוּרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן עַלְמָא דְּנוּקְבָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּנָפְקֵי כָּל נְהוֹרִין מֵהַאי עַלְמָא, הָכִי נָמֵי נָטִיל כֹּלָּא הַאי עַלְמָא. דְּהָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, וּבְגִין כָּךְ בְּאֵר שֶׁבַע דָּא יוֹבְלָא, בְּאֵר (שבע) דָּא אִיהִי שְׁמִטָּה. (דהא דא כגוונא דא) (כלא לקודשא בריך הוא) וְשִׁמְשָׁא (דא) לָא נָהִיר אֶלָּא מִיּוֹבְלָא, (ס"א ואיהו נטיל כל נהורין ויהיב לגו שמטה) וּבְגִין כָּךְ (בראשת כח) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא מַעֲרָב דְּאִיהִי שְׁמִטָּה. R. Eleazar said: ‘The “Beauty of Israel” takes up the whole, and when the Community of Israel is drawn toward the world on high, it also carries the whole, the male world of the Holy One as well as the female world of the Holy One; for just as all the lights radiate from the one, so the other carries the whole, one world being a representation of the other. Hence Beer-sheba (lit. well of seven) signifies the Jubilee year, be’er (well) symbolising a Sabbatical year; and the sun shines only from the Jubilee year. Hence “Jacob went out from Beer-sheba and went unto Haran”, that is toward the West, which is identical with the Sabbatical year.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, דָּא מַעֲרָב, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, דָּא שְׁנַת עָרְלָה. בְּגִין דְּנָפַק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא לִרְשׁוּ אָחֳרָא, דְּהֲוָה עָרִיק מֵאֲחוּי, כְּמָה דְאִתְּמָר. וְכַד מָטָא לְבֵית אֵל, דְּאִיהוּ בִּרְשׁוּ קַדִּישָׁא, מַה כְּתִיב, (בראשת כח) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. R. Simeon said: ‘Beer-sheba symbolises the Sabbatical year, and Haran the year of ‘orlah, inasmuch as he issued from the sphere of holiness into an alien sphere, since he was fleeing from his brother, as already explained.’ But when he arrived at Bethel, which is still within the holy sphere, it is written: AND HE LIGHTED UPON THE PLACE.

מַאן מָקוֹם. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, דָּא הוּא מְקוֹמוֹ דְּקָאֲמָרָן, דִּכְתִיב (קהלת א׳:ה׳) וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף (זורח הוא שם). (בראשית כ״ח:י״א) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשָּׁמֶשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר שׁוֹאֵף זוִֹרִחַ הוּא שָׁם, דְּהָא בְּגִין לְאַנְהָרָא לֵיהּ קָאַתְיָא. R. Hiya said: ‘This is the place mentioned in the verse, “and he hasteth to his place’ (Eccl. 1, 5). AND TARRIED THERE ALL NIGHT, BECAUSE THE SUN CAME , i.e. came to illumine it, as it says: “he hasteth to his place where he shines”.

(בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם. אַבְנֵי הַמָּקוֹם לָא כְּתִיב, אֶלָּא מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, אִלֵּין אִינוּן אַבְנֵי יְקָר, מַרְגְּלָאן טָבָאן, דְּאִינוּן תְּרֵיסַר אַבְנִין עִלָּאִין, כְּמָה דִכְתִיב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וּתְחוֹת אִלֵּין תְּרֵיסַר אֶלֶף (קנ"א ע"א), וְרִבְוָון, אַבְנֵי פְסִילָן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן אַבְנִין, בְּגִין כָּךְ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וְלא אַבְנֵי (ס"א המקום) דָּא הוּא מָקוֹם דְּקָאֲמַר. (בראשית כ״ח:י״א) AND HE TOOK OF THE STONES OF THE PLACE. This is an allusion to the twelve precious and wondrous stones of the upper layer, of which it is written, “Take you… twelve stones” (Josh. 4, 3), and underneath which there are thousands and myriads of hewn stones. Hence it says “of the stones”, and not simply “the stones.

וּכְדֵין (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (ס"א וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב), כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַן עַרְסָא, שָׁכִיב בֵּיהּ. מַאן שָׁכִיב בֵּיהּ, שִׁמְשָׁא. וְעַל דָּא כְּתִיב בְּיַעֲקֹב, (בראשית מ״ח:ב׳) וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, דְּהָא לֵיה אִתְחֲזֵי וְלָא לְאָחֳרָא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת א׳:ה׳) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ. Thereafter he LAY DOWN IN THAT PLACE TO SLEEP , for now that the couch was properly arranged, he, namely the sun, lay down on it. Thus the words “and he lay down in that place to sleep” are parallel to the text: “the sun ariseth and the sun comes in”.’

וְשֵׁירוּתָּא דְּאִיהוּ אָמַר, רָזָא דְּשִׁמְשָׁא, דְּאִיהוּ הֶבֶל, דְּקִיֵּים עַלְמָא, ואִיהוּ רָזָא לְאָעֳלָא בַּר נָשׁ לְגוֹ מְהֵימְנוּתָּא עִלָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא. וּבְגִין כָּךָ, כָּל מַה דִּתְּחוֹתּ הַאי דַרְגָּא, לָאו אִיהוּ רָזָא דִמְהֵימְנוּתָּא, וְעַל דָּא כְּתִּיב, (קהלת ב׳:י״א) וְאֵין יִתְּרוֹן תַּחַתּ הַשֶׁמֶשׁ (קהלת ט׳:ג׳) בְּכָל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַתּ הַשֶׁמֶשׁ, דְּהָא תְּחוֹתּ הַאי לָא אִצְּטְרִיךָ לְאִתְּדַּבָּקָא. וְהָרֵאשִׁית שֶׁהוּא אָמַר, סוֹד הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא הֶבֶל שֶׁמְּקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם, וְהוּא הַסּוֹד לְהַכְנִיס אֶת הָאָדָם לְתוֹךְ הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כָּל מַה שֶּׁתַּחַת הַדַּרְגָּה הַזּוֹ אֵינוֹ סוֹד הָאֱמוּנָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב (שם ב) וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בְּכָל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהֲרֵי מִתַּחַת לְזֶה לֹא צָרִיךְ לְהִדָּבֵק.

שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, חָדָא אִינוּן בְּלָא פִּירוּדָא, וְסִיהֲרָא אַף על גַּב דְּאִיהוּ תְּחוֹתּ שִׁמְשָׁא, כּלָּא אִיהוּ שִׁמְשָׁא, בְּלָא פִּירוּדָא. וּתְּחוֹתּ הַאי, כּלָּא אִיהוּ רְעוּתּ רוּחַ, וְאָסִיר לְאִתְּדַּבָּקָא בֵּיהּ. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה הֵם אֶחָד בְּלִי פֵרוּד. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַלְּבָנָה הִיא תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הַכֹּל הוּא שֶׁמֶשׁ בְּלִי פֵרוּד, וְתַחַת לָזֶה הַכֹּל הוּא רְעוּת רוּחַ וְאָסוּר לְהִדָּבֵק בּוֹ.

סִתְרֵי תּוֹרָה (קהלת א׳:ה׳) וזָרַח הַשֶׁמֶשׁ וּבָא הַשֶׁמֶשׁ. מַאי קָא חָמָא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּשִׁירוּתָּא דְּסִפְּרָא דְּחָכְמְתָּא דִּילֵיהּ מֵהָכָא אִיהוּ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא הַאי סִפְּרָא, אוֹקִים לֵיהּ עַל שֶׁבַע הֲבָלִים, וְעַלְמָא קָאִים עֲלַיְיהוּ. וְאִינוּן עַמּוּדִין וְסָמְכִין, קִיּוּמָא דְעַלְמָא. דְּבְּגִין כָּךָ אִקְרוּן הֲבָלִים, (ס"א בהאי הבל דנפיק מפומיה דבר נש ואתקיים ביה ואתערו חברייא אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. דבר אחר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. התורה דא יעקב העבודה דא יצחק גמילות חסדים דא אברהם. שלשה דברים אלין אינון סמכין עלאין תלתא מן שבעה הבלים) מַה גּוּפָּא, לָא אִתְּקְיַּים בְּלָא הֶבֶל, אוּף הָכִי עַלְמָא, לָא אִתְּקְיַּים אֶלָּא עַל הֲבָלִים דְּאָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא. וְאִינוּן שֶׁבַע, דִּכְתִּיב, (קהלת א׳:ב׳) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶתּ הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל, הָא שֶׁבַע. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. מָה רָאָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁרֵאשִׁית סֵפֶר הַחָכְמָה שֶׁלּוֹ הוּא מִכָּאן? אֶלָּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הֵקִים אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה עַל שִׁבְעָה הֲבָלִים, וְהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. וְהֵם הָעַמּוּדִים וְהַתּוֹמְכִים, קִיּוּם הָעוֹלָם. שֶׁמִּשּׁוּם כָּךְ נִקְרְאוּ הֲבָלִים: (ס"א בהבל זה שיוצא מפיו של אדם ומתקים בו, והתעוררו החברים אין העולם מתקים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, דבר אחר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, התורה זה יעקב, העבודה זה יצחק, גמילות חסדים זה אברהם, שלשה דברים אלו הם עמודים עליונים, שלשה מן שבעה הבלים) מָה הַגּוּף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בְּלִי הֶבֶל - אַף כָּךְ הָעוֹלָם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הַהֲבָלִים שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְהֵם שִׁבְעָה, שֶׁכָּתוּב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. הֲרֵי שִׁבְעָה.

(בראשית כ״ח:י׳) וַיִּצֻּא יַעֲקֹב, בְּקִטְרָא דִּסְתִּימוּ, מִגּוֹ סִתְּרָא סְתִּימָא נָפְּקָא, זֹהַר אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּנָהֲרָא, כְּלִילָא מִתְּרֵין גְּוָונִין דְּמִתְּחַבְּרָן כְּחֲדָא, כֵּיוָן דְּאִלֵּין אִתְּכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, אִתְּחֲזוּן בֵּיהּ כָּל גְּוונִין. אַרְגָּמָן. אִיהוּ כָּל חֵיזוּ דִּנְהוֹרִין בֵּיהּ כְּלִילָן. רָצּוֹא וָשׁוֹב, אִינוּן נְהוֹרִין לָא מִתְּעַכְּבָן לְמֶחֱמֵי, חִבּוּרָא חָדָא אִתְּחַבְּרָן בְּהַהוּא זֹהַר. וַיֵּצא יַעֲקֹב, בַּקֶּשֶׁר שֶׁל הַסָּתוּם, מִתּוֹךְ הַסֵּתֶר הַסָּתוּם יוֹצֵא, זֹהַר הָאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה כְּלוּלָה מִשְּׁנֵי גְוָנִים שֶׁמִּתְחַבְּרִים יַחַד. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ נִכְלְלוּ זֶה עִם זֶה, נִרְאִים בּוֹ כָּל הַגְּוָנִים. הוּא אַרְגָּמָן. כָּל מַרְאֵה הָאוֹרוֹת כְּלוּלִים בּוֹ. רָצוֹא וָשׁוֹב, אוֹתָם הָאוֹרוֹת לֹא מִתְעַכְּבִים לִרְאוֹת, חִבּוּר אֶחָד הֵם מִתְחַבְּרִים בַּזֹּהַר הַהוּא.

בְּהַאי זֹהַ"ר שָׁארֵי מַאן דְּשָׁארִי. שְׁמָא אִיהוּ לְהַהוּא דְּסָתִּים דְּלָא יְדִיעַ כְּלָל. קוֹל יַעֲקֹב אִקְרֵי, בְּהַאי אִתְּחֲזֵי מְהֵימְנוּתָּא דְּכֹלָּא. הַהוּא דְּסָתִּים וְלָא יְדִיעַ כְּלָל, בְּהַאי שַׁרְיָא ידו"ד. שְׁלִימוּ דְכָל סִטְרִין אִיהוּ, עִלָּאָה וְתַּתָּאָה. הָכָא אִשְׁתַּכַּח יַעֲקֹב שְׁלִימוּ דְּאֲבָהָן דְּאָחִיד מִכָּל סִטְרִין. זה"ר דָּא, עַל בְּרִירוּ דִּשְׁמָא דָא אִקְרֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ. תְּרֵין שְׁמָהָן אִקְרֵי, יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל. בְּקַדְמִיתָּא יַעֲקֹב, וּלְבָתַּר יִשְׂרָאֵל. בַּזֹּהַ"ר הַזֶּה שׁוֹרֶה מִי שֶׁשּׁוֹרֶה, הוּא שֵׁם לְאוֹתוֹ הַנִּסְתָּר שֶׁלֹּא יָדוּעַ כְּלָל, נִקְרָא קוֹל יַעֲקֹב, בָּזֶה נִרְאֵית הָאֱמוּנָה שֶׁל הַכֹּל. אוֹתוֹ נִסְתָּר שֶׁלֹּא יָדוּעַ כְּלָל, בָּזֶה שׁוֹרֶה יהו"ה. הוּא הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל כָּל הַצְּדָדִים, הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן נִמְצָא כָּאן, יַעֲקֹב הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל הָאָבוֹת שֶׁאָחוּז מִכָּל הַצְּדָדִים. הַזֹּהַר הַזֶּה עַל בְּחִירַת הַשֵּׁם הַזֶּה נִקְרָא, שֶׁכָּתוּב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךְ. שְׁנֵי שֵׁמוֹת נִקְרָא - יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל. בָּרִאשׁוֹנָה יַעֲקֹב, וְאַחַר כָּךְ יִשְׂרָאֵל.

סִתְּרָא דְסִתְּרָא דָא, כַּד הֲוָה בְּקַדְמִיתָּא בְּהַאי סוֹפָּא דְמַחְשָׁבָה, דְּאִיהוּ פֵּרוּשָׁא דְאוֹרַיְיתָּא דְּבִכְתַּב, ואִיהִי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְעַל דָּא אִקְרֵי בְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א׳:ה׳) הוֹאִיל משֶׁה בְּאֵר אֶתּ הַתּוֹרָה, בְּאֵ"ר אִיהוּ לְהַהוּא דְאִקְּרֵי שֶׁבַע, דִּכְתִּיב, (מלכים א ו׳:ל״ח) וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים. והַיְינוּ קוֹל גָּדוֹל. הַסֵּתֶר שֶׁל הַסֵּתֶר הַזֶּה, כְּשֶׁהָיָה בַּהַתְחָלָה בַּסּוֹף הַזֶּה שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא הַפֵּרוּשׁ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְהִיא הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְעַל כֵּן נִקְרָא בְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א) הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה. בֵּאֵ"ר הוּא לְאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא שֶׁבַע, שֶׁכָּתוּב וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים. וְהַיְנוּ קוֹל גָּדוֹל.

וְדָא סוֹפָּא דְּמַחְשָׁבָה, בְּאֵ"ר שָׁבַע אִיהוּ. וְיַעֲקֹב עָאל בְּהַאי רֵישָׁא לִמְהֵימְנוּתָּא, כֵּיוָן דְּאִתְּדָּבַּק בִּמְהֵימְנוּתָּא דָא, אִצְּטְרִיךָ לֵיהּ לְאִתְּבָּחֲנָא, בְּהַהוּא אֲתַּר דְּאִתְּבְּחִינוּ אֲבָהָן דִּילֵיהּ דְּעָאלוּ בִּשְׁלָם וּנְפָּקוּ בִּשְׁלָם. וְסוֹף הַמַּחֲשָׁבָה הַזֶּה הוּא בְּאֵ"ר שָׁבַע. וְיַעֲקֹב נִכְנַס בָּרֹאשׁ הַזֶּה לָאֱמוּנָה. כֵּיוָן שֶׁנִּדְבַּק בָּאֱמוּנָה הַזּוֹ, הֻצְרַךְ לוֹ לְהִבָּחֵן בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁנִּבְחֲנוּ אֲבוֹתָיו, שֶׁנִּכְנְסוּ בְשָׁלוֹם וְיָצְאוּ בְשָׁלוֹם.

אָדָם עָאל וְלָא אִסְתַּמַּר, וְאִתְּפַּתָּא אֲבַתְּרָהּ, וְחָטָא בְּהַהִיא (הושע א׳:ב׳) אֵשֶׁתּ זְנוּנִים, נָחָשׁ קַדְמָאָה. נֹחַ עָאל, ולא אִסְתַּמַּר, וְאִתְּפַּתָּא אֲבַתְּרָהּ, וְחָטָא. דִּכְתִּיב (בראשית ט׳:כ״א) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְּגָּל בְּתּוֹךָ אָהֳלה. אַבְרָהָם עָאל וְנָפַּק דִּכְתִּיב, (בראשית י״ב:י׳) וַיִּרֶד אַבְרָם מִצְּרַיְמָה, וּכְתִּיב, (בראשית י״ג:א׳) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְּרָיִם. יִצְּחָק עָאל וְנָפַּק, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ו:א׳) וַיֵּלֶךָ יִצְּחָק אֶל אֲבִימֶלֶךָ מֶלֶךָ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה, וּכְתִּיב, (שם) ויַּעַל משם בְּאֵר שָׁבַע. אָדָם נִכְנַס וְלֹא נִשְׁמַר, וְהִתְפַּתָּה אַחֲרֶיהָ, וְחָטָא בְּאוֹתָהּ אֵשֶׁת זְנוּנִים, הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי. נֹחַ נִכְנַס וְלֹא נִשְׁמַר, וְהִתְפַּתָּה אַחֲרֶיהָ וְחָטָא, שֶׁכָּתוּב וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. אַבְרָהָם נִכְנַס וְיָצָא, שֶׁכָּתוּב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וְכָתוּב וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרָיִם. יִצְחָק נִכְנַס וְיָצָא, שֶׁכָּתוּב וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֱבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה, וִכָתַב וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע.

סִתְּרָא דְסִתְּרִין, מִגּוֹ דְתּוּקְפָּא דְטִיהֲרָא דְיִצְּחָק (נפק), מִגּוֹ דוּרְדַּיָא דְחַמְרָא, נָפַּק חַד נְעִיצּוּ קְטִירָא, כָּלִיל חַד דְּכַר וְנוּקְבָא, סוּמְקָא כְּוַורְדָא, מִתְּפָּרְשָׁן לְכַמָּה סִטְרִין וּשְׁבִילִין. דְּכוּרָא אִקְרֵי סמאל, נוּקְבֵיהּ כְּלִילָא בְּגַוִּיהּ תָּדִיר. כְּמָה דְאִיהוּ בִּסְטַר קְדוּשָׁה, הָכִי נָמֵי בְּסִטְרָא אָחֳרָא, דְּכַר וְנוּקְבָא כְּלִילָן דָּא בְּדָא. נוּקְבָא דִּסמאל, נָחָשׁ, אִקְרֵי אשתּ זְנוּנִים, (בראשית י) קֵץ כָּל בָּשָׂר, קֵץ הַיָּמִים. סֵתֶר הַסְּתָרִים מִתּוֹךְ הַתֹּקֶף שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל יִצְחָק (יצא) מִתּוֹךְ שִׁמְרֵי הַיַּיִן, יָצְאָה צוּרָה מֻרְכֶּבֶת אַחַת כּוֹלֶלֶת אֶחָד זָכָר וּנְקֵבָה, אֲדֻמָּה כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נִפְרָדִים לְכַמָּה צְדָדִים וּשְׁבִילִים. הַזָּכָר נִקְרָא סמא"ל, וּנְקֵבָתוֹ כְּלוּלָה בְּתוֹכוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה, כָּךְ גַּם בַּצַּד הָאַחֵר זָכָר וּנְקֵבָה כְּלוּלִים זֶה עִם זֶה. הַנְּקֵבָה עִם סמא"ל, נָחָשׁ, נִקְרֵאת אֵשֶׁת זְנוּנִים, קֵץ כָּל בָּשָׂר, קֵץ הַיָּמִים.

תְּרֵין רוּחִין בִּישִׁין מִתְּדַּבְּקָן כְּחֲדָא, רוּחָא דִדְכוּרָא דַּקִּיק. רוּחָא דְּנוּקְבָא, בְּכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין מִתְּפַּרְשָׁא, וּמִתְּדַּבְּקָא בְּהַהוּא רוּחא דִּדְכוּרָא. קַשִׁיטַתּ גַּרְמָהּ בְּכַמָּה תַּכְשִׁיטִין סִתְּרָא (ס"א סטרא) דְרָזָא כְּזוֹנָה, מְרַחֲקָא קָיְימַתּ בְּרֵישׁ אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, לְפַּתָּאָה בְּנֵי נָשָׁא. שְׁתֵּי רוּחוֹת רָעוֹת נִדְבָּקוֹת יַחַד. רוּחַ הַזָּכָר דַּקָּה. רוּחַ הַנְּקֵבָה בְּכַמָּה דְרָכִים וּשְׁבִילִים נִפְרֶדֶת, וְנִדְבֶּקֶת בְּאוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁל הַזָּכָר. מְקַשֶּׁטֶת אֶת עַצְמָהּ בְּכַמָּה תַכְשִׁיטִים, כְּמוֹ זוֹנָה, מְרֻחֶקֶת, עוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים לְפַתּוֹת בְּנֵי אָדָם.

שַׁטְיָא דְּקָרִיב בַּהֲדָהּ, אַתְּקִיפַּתּ בֵּיהּ וְנַשְׁקַתּ לֵיהּ, מָסְכַתּ לֵיהּ חַמְרָא דְּדוּרְדַיָא, דִּמְרוֹרַתּ פְּתָּנִים. כֵּיוָן דְּשָׁתֵּי, אַסְטֵי אֲבַתְּרָהּ, לְבָתַּר דְּחָמַאתּ לֵיהּ סָטֵי אֲבַתְּרָהּ מֵאוֹרְחָא דִקְשׁוֹט, אַפְּשִׁיטַתּ גַּרְמָהּ מִכָּל אִינוּן תִּקּוּנִין דְּהֲוַתּ מִתְּתַּקְנָא לְגַבֵּי דְהַהוּא שַׁטְיָא. הַשּׁוֹטֶה שֶׁקָּרֵב אֵלֶיהָ, מַחֲזִיקָה בּוֹ וּמְנַשֶּׁקֶת אוֹתוֹ, מוֹזֶגֶת לוֹ יַיִן הַמְשֻׁמָּר שֶׁל מְרוֹרַת פְּתָנִים. כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹתֶה, סוֹטֶה אַחֲרֶיהָ. אַחַר שֶׁרוֹאָה אוֹתוֹ סוֹטֶה אַחֲרֶיהָ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת, מַפְשִׁיטָה אֶת עַצְמָהּ מִכָּל אוֹתָם הַתִּקּוּנִים שֶׁהָיְתָה מְתֻקֶּנֶת לַשּׁוֹטֶה הַזֶּה.

תִּקּוּנִין דִּילָהּ, לְפַּתָּאָה לִבְנֵי נָשָׁא. שַׂעֲרָהָא מְתַּקְנִין סוּמְקָן כְּוַורְדָא, אַנְפָּהָא חִוְורִין וְסוּמְקִין. בְּאוּדְנָהָא תַּלְיָין שִׁיתָּא תִּקּוּנִין אַטוּנָא דְמִצְּרַיִם, תַּלְיָין עַל קַדְלָהָא כָּל חֵילֵי דְאַרְעָא דְּקָדָם. פִּיהָ מִתְּתַּקְנא בִּפְּתִּיחוּ דַּקִּיק יָאֶה בְּתִּקּוּנהָא, לִישָׁנָא חֲדִידָא כְּחַרְבָּא, שְׁעִיעָן מִלָּהָא כְּמִשְׁחָא. שִׂפְּוָוהָא יָאָן סוּמְקִין כְּוַורְדָא, מְתִּיקוּ בְּכָל מְתִּיקוּ דְעַלְמָא, אַרְגְּוְונָא לְבָשַׁתּ, אִתְּתַּקָּנַתּ בְּאַרְבָּעִין תִּקּוּנִין, חָסֵר (ויקרא קי"ד ע"ב) חַד. הַתִּקּוּנִים שֶׁלָּהּ לְפַתּוֹת בְּנֵי אָדָם: שַׂעֲרוֹתֶיהָ מְתֻקָּנִים אֲדֻמִּים כַּשּׁוֹשַׁנָּה, פָּנֶיהָ לְבָנִים וַאֲדֻמִּים, בְּאָזְנֶיהָ תְּלוּיִים שִׁשָּׁה תִקּוּנִים שֶׁל אֲטוֹן מִצְרַים, תְּלוּיִים עַל צַוָּארָהּ כָּל חֵילוֹת אֶרֶץ קֶדֶם, פִּיהָ מְתֻקָּן כִּפְתִיחָה דַקָּה יָפָה בְּתִקּוּנֶיהָ, לָשׁוֹן חַדָּה כַּחֶרֶב, דְּבָרֶיהָ חֲלָקִים כַּשֶּׁמֶן, שִׂפְתוֹתֶיהָ יָפוֹת אֲדֻמּוֹת כַּשּׁוֹשַׁנָּה מְתוּקוֹת בְּכָל הַמְּתִיקוּת שֶׁל הָעוֹלָם, לְבוּשָׁהּ אַרְגָּמָן, מְתֻקֶּנֶת בְּאַרְבָּעִים תִּקּוּנִים חָסֵר אֶחָד.

יַעֲקֹב נָחַתּ לְגַבָּהּ, וְאֲזַל לְאַתְּרָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּלֶךָ חָרָנָה, וְחָמָא כָּל תִּקּוּן בֵּיתָּא, וְאִשְׁתְּזִיב מִינָהּ. דְּכוּרָא דִילָהּ סמאל, אַבְאִישׁ קַמֵּיהּ, וְנָחַתּ לְאֲגָחָא בֵּיהּ קְרָבָא ולא יָכִיל לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ב:כ״ה) וַיֵּאָבֶק אִישׁ עִמּוֹ וְגו'. כְּדֵין אִשְׁתְּזִיב מִכּלָּא, וְאִשְׁתְּלִים בִּשְׁלִימוּ ואִסְתַּלַּק בְּדַרְגָּא שְׁלִים וְאִתְּקְּרֵי יִשְׂרָאֵל. כְּדֵין סָלִיק בְּדַרְגָּא עִלָּאָה וְאִשְׁתְּלִים בְּכלָּא, וְהֲוָה עַמּוּדָא דְאֶמְצָּעִיתָּא, וְעֲלֵיהּ כְּתִּיב, (שמות כו) והַבְּרִיחַ הַתִּכוֹן וְגו'. יַעָקֹב יָרַד אֵלֶיהָ וְהָלַךְ לִמְקוֹמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וְרָאָה אֶת כָּל תִּקּוּן הַבַּיִת, וְנִצַּל מִמֶּנָּה. הַזָּכָר שֶׁלָּהּ סמא"ל, הֵרַע לְפָנָיו, וְיָרַד לַעֲרֹךְ בּוֹ קְרָב וְלֹא יָכֹל לוֹ, שֶׁכָּתוּב וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ וְגוֹ'. אֲזַי נִצַּל מִן הַכֹּל, וְהִשְׁתַּלֵּם בִּשְׁלֵמוּת, וְהִתְעַלָּה בְּדַרְגָּה שְׁלֵמָה וְנִקְרָא יִשְׂרָאֵל. אָז עָלָה לְדַרְגָּה עֶלְיוֹנָה וְנִשְׁלַם בַּכֹּל וְנִהְיָה הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, וְעָלָיו כָּתוּב וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן וְגוֹ'.

מַהוּ (בראשית לכ) ויִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, לֵיהּ לָא יָכִיל, אֲבָל נָגַע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִינְהוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, דְּנָפְּקוּ מִן יַרְכוֹ דְאַהֲרֹן, (ס"א בסיבת אש זרה. והא אתערו לשמרך מאשה זרה וגו', ותפסה לון ברשותהא, תא חזי, מה כתיב ביעקב שלימא) (ועל יעקב כתיב) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתּוֹךָ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶּה אֶל הַקָּצֶּה. מַהוּ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ? לוֹ לֹא יָכֹל, אֲבָל נָגַע בְּכַף יְרֵכוֹ שֶׁהֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא שֶׁיָּצְאוּ מִירֵכוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, (בסבת אש זרה, והרי התעוררו לשמרך מאשה זרה וגו', ותפסה אותם ברשותה, בא ראה מה כתוב ביעקב השלם) (ועל יעקב כתוב) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד קַמֵּי מְעַרְתָּא דְּאֲפִיקוּתָא, אַעֲבַר חַד בַּר נָשׁ וּתְרֵין בְּנִין עִמֵּיהּ. וְהֲוָה אָמַר חַד לְחַד, דָּא תּוּקְפָא דְּשִׁמְשָׁא, מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם אִיהוּ. וְעַלְמָא לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא עַל רוּחַ, בְּגִין דְּרוּחַ אִיהוּ קִיּוּמָא שְׁלִימוּ דְּכָל סִטְרִין, וְאִלְמָלֵא דְּאִיהוּ קָיְימָא בִּשְׁלִימוּ, לָא יָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיָּימָא. Whilst R. Isaac was one day sitting at the entrance of the cave of Apikutha, a man passed by with his two sons. Said one of them to the other: ‘The sun is most powerful when it is in the South, and were it not for the wind which tempers the heat, the world could not exist.’

אָמַר לֵיהּ אֲחוּהָ זְעֵירָא, אִלְמָלֵא יַעֲקֹב, לָא אִתְקְיַּים עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּיִיחֲדוּ בְּנוֹי יִחוּדָא דִלְעֵילָא, וְאָמְרוּ (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד, דָּא הוּא שְׁלִימוּ עִלָּאָה, לְאִתְיַחֲדָא בְּיִחוּדָא חַד. כְּדֵין אִתְחַבַּר יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְנָטִיל בֵּיתֵיהּ, וְיָתִיב בֵּיהּ בְּחִבּוּרָא חָדָא עִם אֲבָהָן, לְאִתְחַבְּרָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. Said the younger brother: ‘If not for Jacob, the world could not subsist. For when the unity of God is proclaimed by his sons with the verse, “Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one” (Deut. 6, 4), which is an expression of perfect and absolute oneness, then Jacob their father joins them, and takes possession of his house, where he abides in close association with his fathers, so that male and female become united.’

רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד קַמֵּי מְעַרְתָּא דְּאֲפִיקוּתָא, אַעֲבַר חַד בַּר נָשׁ וּתְרֵין בְּנִין עִמֵּיהּ. וְהֲוָה אָמַר חַד לְחַד, דָּא תּוּקְפָא דְּשִׁמְשָׁא, מִסִּטְרָא דְּדָרוֹם אִיהוּ. וְעַלְמָא לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא עַל רוּחַ, בְּגִין דְּרוּחַ אִיהוּ קִיּוּמָא שְׁלִימוּ דְּכָל סִטְרִין, וְאִלְמָלֵא דְּאִיהוּ קָיְימָא בִּשְׁלִימוּ, לָא יָכִיל עַלְמָא לְאִתְקַיָּימָא. Whilst R. Isaac was one day sitting at the entrance of the cave of Apikutha, a man passed by with his two sons. Said one of them to the other: ‘The sun is most powerful when it is in the South, and were it not for the wind which tempers the heat, the world could not exist.’

אָמַר לֵיהּ אֲחוּהָ זְעֵירָא, אִלְמָלֵא יַעֲקֹב, לָא אִתְקְיַּים עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּיִיחֲדוּ בְּנוֹי יִחוּדָא דִלְעֵילָא, וְאָמְרוּ (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד, דָּא הוּא שְׁלִימוּ עִלָּאָה, לְאִתְיַחֲדָא בְּיִחוּדָא חַד. כְּדֵין אִתְחַבַּר יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְנָטִיל בֵּיתֵיהּ, וְיָתִיב בֵּיהּ בְּחִבּוּרָא חָדָא עִם אֲבָהָן, לְאִתְחַבְּרָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא. Said the younger brother: ‘If not for Jacob, the world could not subsist. For when the unity of God is proclaimed by his sons with the verse, “Hear, O Israel, the Lord our God, the Lord is one” (Deut. 6, 4), which is an expression of perfect and absolute oneness, then Jacob their father joins them, and takes possession of his house, where he abides in close association with his fathers, so that male and female become united.’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אֶשְׁתַּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְאֶשְׁמַע מַאי קָאַמְרֵי. אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ. פָּתַח הַהוּא בַּר נַשׁ וְאָמַר, (תהילים קל״ב:ח׳) קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךְ. קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ, כְּמַאן דְּאָמַר, יְקוּם מַלְכָּא, לְבֵי נַיְיחָא דְּמַשְׁכְּנֵיהּ. Said R. Isaac to himself: ‘I will join them and listen to what they have to say.’ He accordingly went along with them. The man then commenced to discourse on the verse: Arise, O Lord, unto thy resting place, thoa and the ark of thy strength (Ps. 132, 8). ‘David,’ he said, ‘when he uttered these words, was like a man saying to a king, “Let your Highness arise and proceed to his abode of rest.”’

תְּרֵין אִינוּן הֲווּ דְּאָמְרוּ קוּמָה יְיָ, משֶׁה וְדָוִד. משֶׁה אָמַר, (במדבר י׳:ל״ה) קוּמָה יְיָ וְיָפוּצוּ אוֹיְבֶיךָ. וְדָוִד אָמַר, קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ. מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא משֶׁה כְּמַאן דְּפָּקִּיד לְבֵיתֵיהּ קָאֲמַר, משֶׁה פַּקִּיד לָהּ, לְאֲגָחָא קְרָבָא לָקֳבֵיל שַׂנְאוֹי. דָּוִד זָמִּין לֵיהּ לְנַיְיחָא, כְּמָה דְּמַזְמִין (ליה) לְמָרִיהּ, זַמִּין לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא עִמֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קוּמָה יְיָ לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ, בְּגִין דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. Moses also addressed God similarly when he said: “Arise, O Lord, and let thine enemies be scattered” (Num. 10, 35). The difference between the two is this. Moses spoke like a man giving orders in his own household, and so, as it were, bade the Lord to make war against His enemies; whereas David solicited Him to retire to His place of rest, and in accordance with the rules of etiquette included in his invitation both the King and His Consort. Hence he said: “Arise, O Lord, unto thy resting place, thou and the ark of thy strength”, so as not to separate them.’

פָּתַח חַד בְּרֵיהּ וְאָמַר, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:כ״ד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ. דָבָר אַחֵר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רָמַז כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִבֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְגָּלוּ בֵּינֵי עַמְמַיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איכה א׳:ו׳) וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ, וּכְתִיב גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעוֹנִי וְגו'. The elder son of the man then discoursed thus: And Jacob went out from Beer-sheba, and went unto Haran. ‘Jacob’, he said, ‘acted in conformity with the verse: “Therefore shall a man leave his father and his mother, and shall cleave unto his wife” (Gen. 2, 24). Or again, his action may be regarded as symbolical of a later time when Israel left the Sanctuary and were driven into exile among the nations, as described in the text: “And gone is from the daughter of Zion all her splendour” (Lam. 1, 6), as well as ill the passage, “Judah is gone into exile because of affliction” (Ibid. 3).’

פָּתַח אָחֳרָא זְעֵירָא וְאָמַר, (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וְגו', מַאי (מ"ט ע"ב) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, לְמַלְכָּא דְּאָזִיל לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא, בָּעֵי לְמִפְגַע לָהּ וּלְבַסְּמָא לָהּ בְּמִלִּין, בְּגִין דְּלָא תִשְׁתַּכַּח גַּבֵּיהּ כְּהֶפְקֵירָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּאָפִילּוּ אִית לֵיהּ עַרְסָא דְדַהֲבָא, וּכְסוּתוּתֵי מְרַקְמָאן בְּאַפְלַטְיָיא, לְמֵיבַת בְּהוּ. וְאִיהִי מְתַקְּנָא עַרְסֵיהּ בְּאַבְנִין (פנחס רכ"ג ע"א, רמ"ג ע"ב) בְּאַרְעָא, וּבְקִיסְטְרָא דְּתִיבְנָא. יִשְׁבּוֹק דִּידֵיהּ, וְיָבִית בְּהוּ לְמֵיהַב לָהּ נַיְיחָא, וּבְגִין דִּיהֵא רְעוּתָא דִלְהוֹן כְּחֲדָא, בִּדְלָא אֲנִיסוּ. כְּמָה דְאוֹלִיפְנָא הָכָא, דְּכֵיוָן דְּאֲזַל לְגַבָּהּ מַה כְּתִיב, (וילן שם כי בא השמש לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביומא) (בראשית כ״ח:י״א) וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשׁוֹתָיו (שם) וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, בְּגִין לְמֵיהַב לָהּ נַיְיחָא, דְּאָפִילּוּ אַבְנֵי בֵיתָא, רְחִימִין קַמֵּיהּ, לְמֵיבַת בְּהוּ. (ס"א דכתיב וישכב במקום ההוא) The younger son then began to discourse thus: And he lighted upon the place, and tarried there all night, etc. ‘Even a king,’ he said, ‘when he desires to visit his consort, should coax her and use words of endearment, and not treat her as a mere chattel; and though he should have a golden couch with embroidered coverings in a grand palace, and she prepares for him a bed on the floor of stones with a straw mattress, it is incumbent on him to leave his own couch and lie down on hers, so as to give her satisfaction, and so that their hearts may be united, without any constraint. We learn this lesson from this text, which tells us that when Jacob went unto her, he “took from the stones of the place… and lay down in that place to sleep”, showing that he loved even the stones of that place.’

וְאָמַר מַה בֵּין נְבוּאָה לְחֶלְמָא. נְבוּאָה בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, וְחֶלְמָא בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא, וּמֵהַאי לְהַאי, (עיין לקמן בסתרי תורה ומעבר לדף) כְּשִׁיתָּא דַרְגִּין נַחֲתָא. נְבוּאָה בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְחֶלְמָא בִּשְׂמָאלָא. וְחֶלְמָא מִתְפַּרְשָׁא לְכַמָּה דַרְגִּין לְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ חֶלְמָא אִיהוּ בְּכָל עַלְמָא. אֲבָל כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ, הָכִי חָמֵי, כְּפוּם בַּר נָשׁ, הָכִי דַּרְגֵּיהּ, דִּנְבוּאָה לָא אִתְפַּשְּׁטָא אֶלָּא בְּאַתְרֵיהּ. He said that prophecy is of the male world, whereas dreams are of the female world, and from the one to the other is a descent of six grades. Prophecy is from both the right side and the left side, but dreams are only from the left side. Dream branches out into many grades in reaching here below; hence dreams are universally diffused throughout the world, each man seeing the kind of dream that answers to his own grade. Prophecy, on the other hand, is confined to its own region.¹The last 14 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

תָּא חֲזֵי וַיַּחֲלוֹם, וְכִי יַעֲקֹב קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא דְּאֲבָהָן, בְּחֶלְמָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי, וּבַאֲתַר דָּא קַדִּישָׁא לָא חָמָא (ליה) אֶלָּא (קס"ה) בְּחֶלְמָא. אֶלָּא יַעֲקֹב בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה נָסִיב, וְיִצְחָק הֲוָה קַיָּים. וְאִי תֵימָא וְהָא לְבָתַר דְּאִתְנָסִיב כְּתִיב וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם. תַּמָּן אֲתַר גָּרִים, וְיִצְחָק הֲוָה קַיָּים, וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ חֲלוֹם. AND HE DREAMED. It may be asked, how came Jacob, the holy man, the perfection of the Patriarchs, to have a vision only in a dream, and that in such a holy spot? The reason is that Jacob at that time was not yet married, and that Isaac was still alive. It is true that we find him subsequently saying: “and I saw in a dream” (Gen. 31, 10), at a time when he was already married. But that was due to the inferiority of the place, as well as to the fact that Isaac was still alive.

וּלְבָתַר דְּאֲתָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם שִׁבְטִין, וְאִשְׁתְּלִים (בהון) לְהוֹן עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְאֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית מ״ו:ב׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה, הָכָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ חֲלוֹם דְּהָא מִדַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָאָה הֲוָה. So when he came into the Holy Land with all the tribes, with “the foundation of the house, the mother of the children rejoicing”, we read, “and God spake unto Israel in the visions of the night” (Gen. 46, 2)-not “dream”, but “visions”, which are of another and higher grade.

תָּא חֲזֵי, (קצ"ו ע"א) חֶלְמָא אִיהוּ עַל יְדֵי דְּגַבְרִיאֵל דְּאִיהוּ לְתַתָּא, בְּדַרְגָּא שְׁתִיתָאָה מִנְּבוּאָה. מַרְאֶה, עַל יְדָא דְּהַהוּא דַרְגָּא דְּהַהִיא חַיָּה דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב (דניאלח) גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּמַרְאֶה מִלּוֹי סְתִימִין יַתִּיר, וּבְחֶלְמָא פָּרִישׁ יַתִּיר, וּפָרִישׁ סְתִימִין דְּמַרְאֶה, וְעַל דָּא אִתְפַּקַּד גַּבְרִיאֵל, דִּיְפָרֵשׁ מִלּוֹי דְמַרְאֶה דְּאִיהוּ סָתִים יַתִּיר. Dreams are transmitted through the medium of Gabriel, who is the sixth in rank of inspiration; but a vision comes through the grade of the Hayyah that rules in the night. True, it says in one place, “Gabriel, make this man to understand the vision” (Dan. 8, 16). The reason there is that a dream is more precise than a vision, and may explain what is obscure in a vision, and therefore Gabriel was sent to explain to Daniel what was obscure in his vision.

וְעַל דָּא כְּתִיב בְּמַרְאֶה, וַיֵּרָא, וָאֵרָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּמַרְאֶה אִיהוּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּאִתְחֲזֵי כָּל דִּיוּקְנִין בְּגַוֵּיהּ, בְּגִינֵי כָךְ וָאֵרָא, אַחְמִית דִּיוּקְנֵיהּ, בְּאֵל שַׁדַּי, דְּאִיהוּ מַרְאֶה, (צ"א ע"א) דְּאִתְחֲמֵי דִּיוּקְנָא אָחֳרָא בְּגַוֵּיהּ, וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין בֵּיהּ אִתְחֲזוּן. A “vision” (mar’eh=vision, or mirror) is so called because it is like a mirror, in which all images are reflected. (Thus we read: “And I appeared… as El Shaddai” (Ex. 6, 2), this grade being like a mirror which showed another form, since all supernal forms are reflected in it.)

בְּגִינֵי כָךְ, יַעֲקֹב בְּהַהוּא זִמְנָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י״ב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה (וראשו), מַהוּ סֻלָּם, דַּרְגָּא דִּשְׁאָר דַּרְגִּין בֵּיהּ תַּלְיָין וְהוּא יְסוֹד דְּעָלְמָא. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, הָכִי הוּא לְאִתְקַשְּׁרָא בַּהֲדֵיהּ. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, מַאן רֹאשׁוֹ. רֹאשׁוֹ דְּהַהוּא סֻלָּם. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דִכְתִיב בֵּיהּ (בראשית מ״ז:ל״א) רֹאשׁ הַמִּטָּה, בְּגִין דְּאִיהוּ רֹאשׁ לְהַאי מִטָּה וּמִנָּהּ נָהִיר. מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, בְּגִין דְּאִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא, וְקָאִים בֵּין עִלָּאָה וְתַתָּאָה, כְּמָה דִּבְרִית אִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא, וְקָאִים בֵּין יַרְיכִין וְגוּפָא, וְעַל דָּא מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה. AND BEHOLD A LADDER SET UP ON THE EARTH. This ladder signifies the grade on which the other grades rest, to wit, the “Foundation of the world”. AND THE TOP OF IT REACHED TO HEAVEN , so as to be attached to it. For this grade is the conclusion of the Body standing between the upper and the lower world in the same way as the sign of the covenant is situated at the end of the trunk of the body, between the thighs.

(בראשית כ״ח:י״ב) וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, אִלֵּין מְמַנָּן דְּכָל עַמִּין, דְּאִינוּן סָלְקִין וְנָחֲתִין בְּהַאי סֻלָּם. כַּד יִשְׂרָאֵל חָטָאן, מָאִיךְ הַאי סֻלָּם וְסָלְקִין אִינְהוּ מְמַנָּן, וְכַד יִשְׂרָאֵל מִתְכַּשְׁרָן עוֹבָדַיְיהוּ, אִסְתַּלַּק הַאי סֻלָּם וְכֻלְּהוּ מְמַנֵּי נָחֲתֵי לְתַתָּא, וְאִתְעֲבַר שׁוּלְטָנוּתָא דִלְהוֹן, כֻּלָּא בְּהַאי סֻלָּם קָיְימָא. הָכָא חָמָא יַעֲקֹב בְּחֶלְמֵיהּ, שָׁלְטָנוּתָא דְעֵשָׂו וְשָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִין. AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD ASCENDING AND DESCENDING ON IT ; this alludes to the Chieftains who have charge of all the nations, and who ascend and descend on that ladder. When Israel are sinful, the ladder is lowered and the Chieftains ascend by it; but when Israel are righteous, the ladder is removed and all the Chieftains are left below and are deprived of their dominion. Jacob thus saw in this dream the domination of Esau and the domination of the other nations.

דָבָר אַחֵר וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִּים בּוֹ. בְּמַאן, בְּהַהוּא רֹאשׁוֹ, דְּהַהוּא סֻלָּם. דְּכַד אִסְתַּלַּק רֹאשׁוֹ מִנֵּיהּ, סֻלָּם אִתְכַּפְיָא וְסָלְקִין כֻּלְּהוּ מְמַנָּן. וְכַד אִתְחַבַּר רֹאשׁוֹ בְּהַהוּא סֻלָּם, אִסְתַּלַק, וְכֻלְּהוּ מְמַנָּן נָחֲתִין. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. According to another explanation, the angels ascended and descended on the top of the ladder; for when the top was detached, the ladder was lowered and the Chieftains ascended, but when it was attached again, the ladder was lifted and they remained below. But it comes to the same thing.

כְּתִיב, (מלכים א ג׳:ה׳) נִרְאָה ה' אֶל שְׁלמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ. וְאִי תֵימָא הָכָא בַּחֲלוֹם, וְכִי מָה רְשׁוּ אִית לֵיהּ לַחֲלוֹם בְּהַאי. אֶלָּא הָכָא אִתְכְּלִיל דַּרְגָּא בְּדַרְגָּא, דַּרְגָּא עִלָּאָה בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה. בְּגִין דְּעַד כְּעָן, שְׁלמֹה לָא הֲוָה שְׁלִים, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים, כְּתִיב, (מלכים א ה׳:כ״ו) וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה. וּכְתִיב, (מלכים א ה׳:כ״ו) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה. דְּקָיְימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא, וּבֵי מַקְדְּשָׁא אִתְבְּנֵי. וּכְדֵין, הֲוָה חָמֵי שְׁלֹמֹה, עֵינָא בְּעֵינָא חָכְמָתָא, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְחֶלְמָא. It says of Solomon that” In Gibeon the Lord appeared to him in a dream by night” (I Kings 3, 5). Here we have “appearing” and “dream” combined, to show that there was there a mingling of two grades, a higher and a lower, the reason being that Solomon had not then yet attained his full development. But when he had perfected himself it is written of him, “And God gave Solomon wisdom” (Ibid. 5, 9), also” And Solomon’s wisdom excelled, etc.” (Ibid. 10); for the moon then reached its fullness and the Temple was built, and thus Solomon saw wisdom eye to eye and had no need of dreams.

לְבָתַר דְּחָטָא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְחֶלְמָא כְּקַדְמִיתָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א י״א:ט׳) הַנִּרְאֶה אֵלָיו פַּעֲמַיִם, וְכִי פַּעֲמַיִם הֲוָה וְלא יַתִּיר. אֶלָּא סִטְרָא דְחֶלְמָא הֲוָה לֵיהּ פַּעֲמַיִם, סִטְרָא דְחָכְמָתָא כָּל יוֹמָא הֲוָה. After he sinned, however, he was beholden again to dreams as before. Hence it says that “God appeared unto him twice” (Ibid. 11, 9)-twice, that is, in dreams, for communications through wisdom he had every day.

וְעִם כָּל דָּא, סִטְרָא דְחֶלְמָא הֲוָה יַתִּיר עַל כָּל שְׁאָר בְּנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּאִתְכְּלִיל דַּרְגָּא בְּדַרְגָּא, מַרְאֶ"ה בְּמַרְאֶ"ה. וְהָא הַשְׁתָּא בְּסוֹף יוֹמוֹי חָשִׁיךְ יַתִּיר, וְדָא בְּגִין דְּחָטָא, וְסִיהֲרָא קָיְימָא לְאִתְפָּגְמָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא נָטִיר בְּרִית קַדִּישָׁא, בְּאִשְׁתַּדְלוּתֵיהּ בְּנָשִׁים נָכְרִיּוֹת. וְדָא הוּא תְּנַאי דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם דָּוִד, דִּכְתִיב, (תהילים קל״ב:י״ב) אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְגו'. גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ. Moreover, the dream-medium of Solomon excelled that of all other men inasmuch as it was a mingling of grade with grade, of vision with vision. In his later days, however, darkness fell upon him on account of his sins, and the moon waned because he observed not the holy covenant and gave himself up to strange women. This was the condition God made with David, saying: “If thy children keep my covenant… their children also for ever shall sit upon the throne” (Ps. 132, 12),

מַאי עֲדֵי עַד. הַיְינוּ דִּכְתִיב (דברים י״א:כ״א) כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. וּבְגִין דִּשְׁלֹמֹה לָא נָטַר הַאי בְּרִית כְּדְקָא יְאוּת, שַׁרְיָא סִיהֲרָא לְאִתְפָּגְמָא. וְעַל דָּא, בְּסוֹפָא אִצְטְרִיךְ חֶלְמָא, וְכֵן יַעֲקב אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְחֶלְמָא כִּדְאֲמָרָן. where the expression “for ever” it of the same import as the phrase “as the days of the heaven above the earth” (Deut. 11, 21). And since Solomon did not keep the covenant properly, the moon began to wane, and so in the end he was beholden again to dreams; and likewise Jacob was beholden to dreams, as explained before.

וְאָמַר מַה בֵּין נְבוּאָה לְחֶלְמָא. נְבוּאָה בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, וְחֶלְמָא בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא, וּמֵהַאי לְהַאי, (עיין לקמן בסתרי תורה ומעבר לדף) כְּשִׁיתָּא דַרְגִּין נַחֲתָא. נְבוּאָה בִּימִינָא וּבִשְׂמָאלָא, וְחֶלְמָא בִּשְׂמָאלָא. וְחֶלְמָא מִתְפַּרְשָׁא לְכַמָּה דַרְגִּין לְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ חֶלְמָא אִיהוּ בְּכָל עַלְמָא. אֲבָל כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ, הָכִי חָמֵי, כְּפוּם בַּר נָשׁ, הָכִי דַּרְגֵּיהּ, דִּנְבוּאָה לָא אִתְפַּשְּׁטָא אֶלָּא בְּאַתְרֵיהּ. He said that prophecy is of the male world, whereas dreams are of the female world, and from the one to the other is a descent of six grades. Prophecy is from both the right side and the left side, but dreams are only from the left side. Dream branches out into many grades in reaching here below; hence dreams are universally diffused throughout the world, each man seeing the kind of dream that answers to his own grade. Prophecy, on the other hand, is confined to its own region.¹The last 14 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

תָּא חֲזֵי וַיַּחֲלוֹם, וְכִי יַעֲקֹב קַדִּישָׁא, דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא דְּאֲבָהָן, בְּחֶלְמָא אִתְגְּלִי עֲלוֹי, וּבַאֲתַר דָּא קַדִּישָׁא לָא חָמָא (ליה) אֶלָּא (קס"ה) בְּחֶלְמָא. אֶלָּא יַעֲקֹב בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה נָסִיב, וְיִצְחָק הֲוָה קַיָּים. וְאִי תֵימָא וְהָא לְבָתַר דְּאִתְנָסִיב כְּתִיב וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם. תַּמָּן אֲתַר גָּרִים, וְיִצְחָק הֲוָה קַיָּים, וְעַל דָּא כְּתִיב בֵּיהּ חֲלוֹם. AND HE DREAMED. It may be asked, how came Jacob, the holy man, the perfection of the Patriarchs, to have a vision only in a dream, and that in such a holy spot? The reason is that Jacob at that time was not yet married, and that Isaac was still alive. It is true that we find him subsequently saying: “and I saw in a dream” (Gen. 31, 10), at a time when he was already married. But that was due to the inferiority of the place, as well as to the fact that Isaac was still alive.

וּלְבָתַר דְּאֲתָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם שִׁבְטִין, וְאִשְׁתְּלִים (בהון) לְהוֹן עֲקֶרֶת הַבַּיִת, וְאֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית מ״ו:ב׳) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה, הָכָא לָא כְּתִיב בֵּיהּ חֲלוֹם דְּהָא מִדַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָאָה הֲוָה. So when he came into the Holy Land with all the tribes, with “the foundation of the house, the mother of the children rejoicing”, we read, “and God spake unto Israel in the visions of the night” (Gen. 46, 2)-not “dream”, but “visions”, which are of another and higher grade.

תָּא חֲזֵי, (קצ"ו ע"א) חֶלְמָא אִיהוּ עַל יְדֵי דְּגַבְרִיאֵל דְּאִיהוּ לְתַתָּא, בְּדַרְגָּא שְׁתִיתָאָה מִנְּבוּאָה. מַרְאֶה, עַל יְדָא דְּהַהוּא דַרְגָּא דְּהַהִיא חַיָּה דְּשָׁלְטָא בְּלֵילְיָא. וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב (דניאלח) גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּמַרְאֶה מִלּוֹי סְתִימִין יַתִּיר, וּבְחֶלְמָא פָּרִישׁ יַתִּיר, וּפָרִישׁ סְתִימִין דְּמַרְאֶה, וְעַל דָּא אִתְפַּקַּד גַּבְרִיאֵל, דִּיְפָרֵשׁ מִלּוֹי דְמַרְאֶה דְּאִיהוּ סָתִים יַתִּיר. Dreams are transmitted through the medium of Gabriel, who is the sixth in rank of inspiration; but a vision comes through the grade of the Hayyah that rules in the night. True, it says in one place, “Gabriel, make this man to understand the vision” (Dan. 8, 16). The reason there is that a dream is more precise than a vision, and may explain what is obscure in a vision, and therefore Gabriel was sent to explain to Daniel what was obscure in his vision.

וְעַל דָּא כְּתִיב בְּמַרְאֶה, וַיֵּרָא, וָאֵרָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּמַרְאֶה אִיהוּ, כְּהַאי מַרְאֶה דְּאִתְחֲזֵי כָּל דִּיוּקְנִין בְּגַוֵּיהּ, בְּגִינֵי כָךְ וָאֵרָא, אַחְמִית דִּיוּקְנֵיהּ, בְּאֵל שַׁדַּי, דְּאִיהוּ מַרְאֶה, (צ"א ע"א) דְּאִתְחֲמֵי דִּיוּקְנָא אָחֳרָא בְּגַוֵּיהּ, וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין בֵּיהּ אִתְחֲזוּן. A “vision” (mar’eh=vision, or mirror) is so called because it is like a mirror, in which all images are reflected. (Thus we read: “And I appeared… as El Shaddai” (Ex. 6, 2), this grade being like a mirror which showed another form, since all supernal forms are reflected in it.)

בְּגִינֵי כָךְ, יַעֲקֹב בְּהַהוּא זִמְנָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י״ב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה (וראשו), מַהוּ סֻלָּם, דַּרְגָּא דִּשְׁאָר דַּרְגִּין בֵּיהּ תַּלְיָין וְהוּא יְסוֹד דְּעָלְמָא. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, הָכִי הוּא לְאִתְקַשְּׁרָא בַּהֲדֵיהּ. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, מַאן רֹאשׁוֹ. רֹאשׁוֹ דְּהַהוּא סֻלָּם. וּמַאן אִיהוּ, דָּא דִכְתִיב בֵּיהּ (בראשית מ״ז:ל״א) רֹאשׁ הַמִּטָּה, בְּגִין דְּאִיהוּ רֹאשׁ לְהַאי מִטָּה וּמִנָּהּ נָהִיר. מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, בְּגִין דְּאִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא, וְקָאִים בֵּין עִלָּאָה וְתַתָּאָה, כְּמָה דִּבְרִית אִיהוּ סִיּוּמָא דְגוּפָא, וְקָאִים בֵּין יַרְיכִין וְגוּפָא, וְעַל דָּא מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה. AND BEHOLD A LADDER SET UP ON THE EARTH. This ladder signifies the grade on which the other grades rest, to wit, the “Foundation of the world”. AND THE TOP OF IT REACHED TO HEAVEN , so as to be attached to it. For this grade is the conclusion of the Body standing between the upper and the lower world in the same way as the sign of the covenant is situated at the end of the trunk of the body, between the thighs.

(בראשית כ״ח:י״ב) וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, אִלֵּין מְמַנָּן דְּכָל עַמִּין, דְּאִינוּן סָלְקִין וְנָחֲתִין בְּהַאי סֻלָּם. כַּד יִשְׂרָאֵל חָטָאן, מָאִיךְ הַאי סֻלָּם וְסָלְקִין אִינְהוּ מְמַנָּן, וְכַד יִשְׂרָאֵל מִתְכַּשְׁרָן עוֹבָדַיְיהוּ, אִסְתַּלַּק הַאי סֻלָּם וְכֻלְּהוּ מְמַנֵּי נָחֲתֵי לְתַתָּא, וְאִתְעֲבַר שׁוּלְטָנוּתָא דִלְהוֹן, כֻּלָּא בְּהַאי סֻלָּם קָיְימָא. הָכָא חָמָא יַעֲקֹב בְּחֶלְמֵיהּ, שָׁלְטָנוּתָא דְעֵשָׂו וְשָׁלְטָנוּתָא דִּשְׁאָר עַמִין. AND BEHOLD, THE ANGELS OF GOD ASCENDING AND DESCENDING ON IT ; this alludes to the Chieftains who have charge of all the nations, and who ascend and descend on that ladder. When Israel are sinful, the ladder is lowered and the Chieftains ascend by it; but when Israel are righteous, the ladder is removed and all the Chieftains are left below and are deprived of their dominion. Jacob thus saw in this dream the domination of Esau and the domination of the other nations.

דָבָר אַחֵר וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִּים בּוֹ. בְּמַאן, בְּהַהוּא רֹאשׁוֹ, דְּהַהוּא סֻלָּם. דְּכַד אִסְתַּלַּק רֹאשׁוֹ מִנֵּיהּ, סֻלָּם אִתְכַּפְיָא וְסָלְקִין כֻּלְּהוּ מְמַנָּן. וְכַד אִתְחַבַּר רֹאשׁוֹ בְּהַהוּא סֻלָּם, אִסְתַּלַק, וְכֻלְּהוּ מְמַנָּן נָחֲתִין. וְכֹלָּא חַד מִלָּה. According to another explanation, the angels ascended and descended on the top of the ladder; for when the top was detached, the ladder was lowered and the Chieftains ascended, but when it was attached again, the ladder was lifted and they remained below. But it comes to the same thing.

(שם) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לא יָדַעְתִּי. וְכִי תְּוָוהָא הוּא דְּלָא יָדַע. אֶלָּא מַאי וְאָנֹכִי לא יָדָעְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א י״ג:י״ב) וּפְנִי ה' לא חִלִּיתִי. אָמַר, וְכִי כָּל הַאי אִתְגְּלִי לִי וְלָא אִסְתַּכַּלְנָא לְמִנְדַע אָנֹכִי, וּלְמֵיעַל תְּחוֹת גַּדְפֵי דִשְׁכִינְתָּא לְמֶהֱוֵי שְׁלִים. AND JACOB AWARENED OUT OF HIS SLEEP, AND HE SAID: SURELY THE LORD IS IN THIS PLACE, AND I KNEW IT NOT. How, we may ask, could he have known? The truth is, however, that he meant much the same as Saul when he said: “and I have not entreated the Presence of the Lord” (I Sam. 13, 12). What Jacob really said was: “And I have not known Anokhi (I, i.e. the Shekinah)”; as much as to say: “Behold all this revelation has been vouchsafed to me whilst yet I have not reached the stage of a knowledge of Anokhi (I) and of entering under the wings of the Shekinah, so as to attain perfection”.

סתרי תורה (בראשית כ״ח:י״ב) וַיַּחֲלם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָּה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָׁמַיְמָה. חֶלְמָא, מַדְרֵגָא שְׁתִּיתָּאָה מֵאִינוּן דַּרְגִּין תְּרֵין דִּנְבוּאָה, עַד הַהוּא דַרְגָּא, שִׁיתּ דַּרְגִּין אִינוּן, וְעַל דָּא, חֶלְמָא חַד מִשִׁתִּין דַּרְגִּין דִּנְבוּאָה. סֻלָּם, חָמָא בְּנוֹי דְּזַמִּינִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָּא, בְּטוּרָא דְסִינַי. סֻלָּם דָּא סִינַי. (ס"א בגימטריא) בְּגִין דְּאִיהוּ נָעִיץ בְּאַרְעָא, וְחָשִׁיב בִּסְלִיקוּ לִשְׁמַיָא. וְכָל רְתִּיכִין (קדישין) וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ נָחֲתֵּי (נחתו) תַּמָּן בַּהֲדֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, כַּד יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָּא. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. הַחֲלוֹם, הַמַּדְרֵגָה הַשִּׁשִּׁית מֵאוֹתָן שְׁתֵּי דַרְגוֹת הַנְּבוּאָה עַד אוֹתָהּ הַדַּרְגָּה, הֵן שֵׁשׁ דְּרָגוֹת, וְעַל כֵּן הַחֲלוֹם אֶחָד מִשִּׁשִּׁים דְּרָגוֹת שֶׁל נְבוּאָה. סֻלָּם, רָאָה אֶת בָּנָיו שֶׁעֲתִידִים לְקַבֵּל תּוֹרָה בְּהַר סִינַי. סֻלָּם זֶה סִינַי (בגימטריא), מִשּׁוּם שֶׁהוּא נָעוּץ בָּאָרֶץ וְחוֹשֵׁב בַּעֲלִיָּה לַשָּׁמַיִם, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת (הקדושות) וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים, כֻּלָּם יוֹרְדִים (ירדו) לְשָׁם עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁנָּתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה.

וְכלָּא חָמָא. חָמָא מַטטרון, סָבָא דְבֵיתָּא, דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִּילֵיהּ. דְּאִיהוּ קָאי בְּשָׁלְטָנוּ על (האי) עַלְמָא. בְּשָׁלְטָנוּ בְּשֵׁם שד"י. וסָלִיק לְעֵילָא, בִּסְלִיקוּ דשמָא דְּמָרֵיהּ הוי"ה, אֲתַּר דְּיַעֲקֹב אִשְׁתַּלִים בֵּיהּ לְבָתָּר. וְרֹאשׁוֹ, דּשם שַׁדַּי, אִיהוּ י', וְדָא מַגִּיעַ הַשָׁמַיְמָה. כֵּיוָן דְּמָטֵי וְסָלִיק אָתּ דָּא, לְהַהוּא אֲתַּר, אִשְׁתְּלִים וְאִתְּקְרֵי בְּהַהוּא שְׁמָא דְּמָארֵיהּ הוי"ה. וְהַסֹל רָאָה. רָאָה אֶת מטטרו"ן זְקַן הַבַּיִת שֶׁשּׁוֹלֵט בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּשִׁלְטוֹן עַל הָעוֹלָם (הזה), בְּשִׁלְטוֹן שֶׁל שֵׁם שַׁדַּ"י. וְעוֹלֶה לְמַעְלָה בַּעֲלִיַּת שֵׁם רִבּוֹנוֹ הוי"ה, הַמָּקוֹם שֶׁיַּעֲקֹב הֻשְׁלַם בּוֹ לְאַחַר מִכֵּן. וְרֹאשׁוֹ שֶׁל שֵׁם שַׁדַּ"י הוּא י', וְזֶה מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה וְעָלְתָה הָאוֹת הַזּוֹ לַמָּקוֹם הַהוּא, הֻשְׁלַם וְנִקְרָא בְּאוֹתוֹ שֵׁם שֶׁל רִבּוֹנוֹ הוי"ה.

(בראשית כ״ח:י״ב) והִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, דִּקְרֵבִין לְמַלְכוּתָּא סָלְקִין, וְאִינוּן אָחֳרָנִין דְּלָא קְרֵבִין הֵם נָחֲתֵּי. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. אוֹתָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת עוֹלִים, וְאוֹתָם הָאֲחֵרִים שֶׁאֵינָם קְרוֹבִים יוֹרְדִים.

וְתּוּ, כָּל אִינוּן דְּשָׁלְטֵי בְּשָׁלְטָנוּ דְּהַאי עַלְמָא, עַל יְדֵיהּ סָלְקִין, וְכָל אִינוּן דְּנָחֲתֵּי עַל יְדֵיהּ נָחֲתֵּי, כֻּלְּהוּ בְּהַאי סֻלָּם. הוי"ה שָׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו. כַּד אִתְּעַר, כְּתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּיתּ אֱלהִים וזֶה שַׁעַר הַשָׁמָיִם. בֵּיתּ אֱלהִים וַדַּאי. וְאִיהוּ תַּרְעָא לְאָעֳלָא לְגוֹ, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ח:י״ט-כ׳) פִּתְּחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶּדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַׁעַר לַה'. זֶה שַׁעַר הַשָׁמַיִם כּלָּא חַד. וְעוֹד, כָּל אוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְטִים בְּשִׁלְטוֹן הָעוֹלָם הַזֶּה עוֹלִים עַל יָדוֹ, וְכָל אוֹתָם שֶׁיּוֹרְדִים יוֹרְדִים עַל יָדוֹ, כֻּלָּם בַּסֻּלָּם הַזֶּה. הוי"ה שׁוֹלֵט עַל הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר, כָּתוּב אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. בֵּית אֱלֹהִים וַדַּאי, וְהוּא הַשַּׁעַר לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, שֶׁכָּתוּב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבוֹא בָם אוֹדֶה יָהּ זֶה הַשַּׁעַר לַה'. זֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם הַכֹּל אֶחָד.

וְתּוּ, כָּל אִינוּן דְּשָׁלְטֵי בְּשָׁלְטָנוּ דְּהַאי עַלְמָא, עַל יְדֵיהּ סָלְקִין, וְכָל אִינוּן דְּנָחֲתֵּי עַל יְדֵיהּ נָחֲתֵּי, כֻּלְּהוּ בְּהַאי סֻלָּם. הוי"ה שָׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ג) וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו. כַּד אִתְּעַר, כְּתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּיתּ אֱלהִים וזֶה שַׁעַר הַשָׁמָיִם. בֵּיתּ אֱלהִים וַדַּאי. וְאִיהוּ תַּרְעָא לְאָעֳלָא לְגוֹ, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ח:י״ט-כ׳) פִּתְּחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶּדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. זֶה הַשַׁעַר לַה'. זֶה שַׁעַר הַשָׁמַיִם כּלָּא חַד. וְעוֹד, כָּל אוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְטִים בְּשִׁלְטוֹן הָעוֹלָם הַזֶּה עוֹלִים עַל יָדוֹ, וְכָל אוֹתָם שֶׁיּוֹרְדִים יוֹרְדִים עַל יָדוֹ, כֻּלָּם בַּסֻּלָּם הַזֶּה. הוי"ה שׁוֹלֵט עַל הַכֹּל, שֶׁכָּתוּב וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר, כָּתוּב אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. בֵּית אֱלֹהִים וַדַּאי, וְהוּא הַשַּׁעַר לְהִכָּנֵס פְּנִימָה, שֶׁכָּתוּב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבוֹא בָם אוֹדֶה יָהּ זֶה הַשַּׁעַר לַה'. זֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם הַכֹּל אֶחָד.

(בראשית כ״ח:כ׳) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נְדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלהִים עִמָּדִי וְגו', אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כֵּיוָן דְּכָל הַאי אַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַמַּאי לָא הֶאֱמִין, דְּאָמַר (בראשית כ״ח:כ׳) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגו'. אֶלָּא, אָמַר יַעֲקֹב, חֶלְמָא חָלַמְנָא, וְחֶלְמִין מִנַּיְיהוּ קְשׁוֹט וּמִנַּיְיהוּ לָא קְשׁוֹט, וְאִם יִתְקַיֵּים הָא יְדַעְנָא דְּחֶלְמָא קְשׁוֹט הוּא, וְעַל דָּא אָמַר אִם יִהְיֶה אֱלהִים וְגו', כְּמָה דְחָלַמְנָא, וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים, אֲנָא אֱהֵא מָשִׁיךְ בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא דְּנַחֲלָא דְּכֹלָּא, לְאֲתַר דָּא דְּאִקְרֵי אֱלהִים. AND JACOB VOWED A VOW, SAYING: IF GOD WILL BE WITH ME, ETC. Said R. Judah: After receiving all these promises, how could Jacob still say, If God will be with me, etc.”? What Jacob meant, however, was this: “Some dreams are true and some not, so if this dream should come true, and God will really be with me as I have dreamt, then “the Lord shall be to me for God”, that is, I shall draw blessings from the well-spring of the universal stream towards the region called Elohim.’

תָּא חֲזֵי יִשְׂרָאֵל דְּאִיהוּ בְּאֶמְצָעִיתָא, כֹּלָּא נָטִיל הוּא בְּקַדְמִיתָא מִמְּקוֹרָא דְּכֹלָּא, וּלְבָתַר דְּיִמְטֵי לֵיהּ, מִנֵּיהּ, נָגִיד וְאַמְשִׁיךְ לְהַאי אֲתַר, מַשְׁמַע דִּכְתִיב, וְהָיָה יְיָ לִי בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר כֹּלָּא לֵאלהִים. כְּמָה דְּאֱלֹהִים, יְהֵא נָטִיר וְעָבִיד לִי, כָּל אִלֵּין טָבָאן, אוּף אֲנָא אֱהֵא מָשִׁיךְ לֵיהּ מֵאֲתַר דִּילִי כָּל אִינוּן בִּרְכָאן, וְיִתְחַבַּר קִשְׁרָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. אֵימָתַי, (בראשית כ״ח:כ״א) וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, כַּד אֱהֵא יָתִיב בְּדַרְגָּא דִילִי, וְאֱהֵא יָתִיב בְּדַרְגָּא דְּשָׁלוֹם לְתַקְּנָא בֵּית אָבִי, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם דַּיְיקָא, כְּדֵין וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים. For Israel being in the centre take first of the original well-spring, and after the bounty reaches them they pass it on toward that region. Hence we may render: “and the Lord shall be toward me, first, and afterwards the whole will be drawn toward Elohim“: i.e. in the same way as Elohim will fulfil for me all these good promises, so will I draw toward Him from my region all those blessings and will make Him the all-comprehensive uniting force. When will that be? “When I come back to my father’s house in peace”, when I shall be settled in my own grade, in the grade of peace so as to make perfect my father’s house, then “will the Lord be toward me, toward Elohim (God)”.’

דָבָר אַחֵר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, דְּתַמָּן הוּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, תַּמָּן אִשְׁתְּלִים. וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים. בְּאֲתַר דָּא, אֲסַלֵּק (אסתלק) מִדַּרְגָּא דָא לְדַרְגָּא אָחֳרָא כְּדְקָא יְאוּת, וְתַמָּן אֶפְלַח פּוּלְחָנֵיהּ. According to another explanation, Jacob meant: “I desire to come back to my father’s house in peace, because there is the Holy Land, and there I will become perfected, and the Lord shall be my God. In that place will I duly rise from this grade to another grade, and there I will engage myself in His worship.”

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּחַיָּיבִין סַגִּיאִין בְּעַלְמָא, אִינוּן סָלְקִין, עַד הַהוּא אֲתַר דְּסִפְרֵי דְּחַיָּיבַיָא אִתְפַּתְּחוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ז׳:י׳) דִּינָא יָתִיב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ, וְהַהוּא סֵפֶר (דינא עלה קיימא), (נ"א לעילא מרישיה דדוד איהו) בְּגִינֵי כָּךְ, דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי, וְעַל דָּא פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. For when sinners become numerous in the world, they go up to the place where the records are kept, as it is written, “there is a sitting in judgement and the books are open” (Dan. 7, 10). That book stood, as it were, over the head of David, and hence he said, “The tale of iniquities is too heavy for me, and therefore”, he went on, “our transgressions thou wilt pardon them”.

יַעֲקֹב, כְּגַוְונָא דָא בְּגִין כָּךְ לָא הֵימִין, אִי תֵימָא דְּלָא הֵימִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא. אֶלָּא, דְּלָא הֵימִין בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ, דִּילְמָא יֵחוּב, וְהַהוּא חוֹבָא, יִמְנַע לֵיהּ, דְּלָא יְתוּב בִּשְׁלָם וְיִסְתַּלַּק נְטִירוּ מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ, לָא הֵימִין בְּגַרְמֵיהּ. וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים, אֲפִילּוּ רַחֲמֵי, כַּד אִיתוּב בִּשְׁלָם, אֲשַׁוֵּי לְקֳבְלִי לְדִינָא, בְּגִין (ס"א דהא) דְּאֲנָא פָּלַח קַמֵּיהּ תָּדִיר. Jacob, being in a similar condition, felt distrustful, not of God, but of himself, and he feared lest his sins should prevent him from returning in peace and deprive him of God’s providential care. THEN SHALL THE LORD BE MY GOD : i.e. should I return in peace, I shall not care even if the attribute of divine mercy becomes justice towards me, inasmuch as I will worship Him continually.’

אָמַר רִבִּי אַחָא, אָמַר יַעֲקֹב, הַשְׁתָּא לָא אִצְטְרִיכְנָא לְדִינָא, כַּד אִיתוּב לְבֵית אַבָּא, אִתְכְּלִילְנָא בְּדִינָא וְאֶתְקַשַּׁר בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָאו הָכִי, אֶלָּא אָמַר, הַשְׁתָּא אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, דִּינָא אִצְטְרִיכְנָא לְנַטְרָא לִי, עַד דְּאִיתוּב בִּשְׁלָם לְבֵית אַבָּא, אֲבָל כֵּיוָן דְּאִיתוּב בִּשְׁלָם, אִתְכְּלִילְנָא רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְאֶתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימְנָא, לְאַכְלָלָא כֹּלָּא כְּחַד. (בראשית כ״ח:כ״ב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים. דְּהָא כְּדֵין יְהֵא כֹּלָּא קִשּׁוּרָא חָדָא, וְהַאי אֶבֶן אִתְבָּרְכָא מִימִינָא וּמִשְׂמָאלָא, אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, בְּגִין (דא) דְּאֶתֵּן מַעַשְׂרָא מִכֹּלָּא. R. Aha said that Jacob’s words amounted to saying: ‘Now I have no need of severity, but when I will return to my father’s house, I will link myself with that attribute also.’ Said R. Jose: ‘That is not so, but what Jacob ptactically said was: Now I require the attribute of divine justice to guard me (against my enemies) until I return in peace to my father’s house, but then I will combine mercy with justice, and bind all attributes in a firm unity.’ AND THIS STONE, WHICH I HAVE SET UP FOR A PILLAR, SHALL BE GOD’S HOUSE : seeing that all will be then united into one, and this stone will be blessed from the right and from the left, from on high and from below, for the reason that I will give the tenth of everything.

יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים לְעָלְמִין, בֵּית אֱלֹהִים, בֵּית יְיָ מִיבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (עזרא א) לְכוֹנֵן אֶת בֵּית יְיָ. וְכֵן (תהילים קכ״ב:א׳) בֵּית יְיָ נֵלֵךְ. אֶלָּא, אֲתַר דְּבֵי דִינָא אִיהוּ מִתְּרֵין סִטְרִין עִלָּאִין, מִסִּטְרָא דְיוֹבְלָא, דְּאִיהוּ אֱלֹהִים חַיִּים. וּמִסִּטְרָא דְיִצְחָק אֱלהִים. We should have expected here, instead of Elohim, the name TETRAGRAMMATON, as in the text: “to prepare chambers in the house of the Lord (TETRAGRAMMATON)” (II Chr. 31, 20), also: “Let us go unto the house of the Lord (TETRAGRAMMATON)” (Ps. 122, 1). But in truth, the name Elohim here points to the tribunal which represents the attribute of justice on its two supernal sides, on the side of the Jubilee year, known as Living God (Elohim Hayyim), and on the side of Isaac, expressed simply by the term “God” (Elohim).

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יוֹבְלָא, אַף עַל גַּב דְּדִינִין (נפקין) מִתְעָרִין מִינָהּ, וְכֻלְּהוּ רַחֲמֵי (ודינין), כָּל חֵידוּ מִינָהּ נָפְקִין, וְהוּא חֶדְוָותָא (ס"א והוא חירותא) דְכֹלָּא. אֶלָּא בֵּית אֱלהִים, סִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, אִי לְטַב, בְּסִטְרָא (דיובלא) דִשְׂמָאלָא, אִתְעַר בֵּיהּ רְחִימוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ב׳:ו׳) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. אִי לְבִישׁ, בְּסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, אִתְעַר בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא, כְּמָה דְאַתְ אָמֵר, (ירמיהו א׳:י״ד) מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וַדַּאי בֵּית אֱלהִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בֵּית אֱלהִים הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים מ״ח:ג׳) קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אִית מֶלֶךְ סְתָם, וְאִית מֶלֶךְ רָב, וַדַּאי עַלְמָא עִלָּאָה, מֶלֶךְ רָב אִיהוּ, וְדָא הוּא (שם) קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. R. Eleazar said: ‘The Jubilee Year, although it dispenses judgement, is yet altogether pervaded with mercy and is the source of universal joy and gladness. But “the house of God (Elohim)” represents rigorous judgement only, on the side of the left, either for good, in consonance with the text, “His left hand be under my head” (S. S. 2, 6), or for evil, as it says, “Out of the North the evil shall break forth upon all the inhabitants of the land” (Jer. 1, 14). Well then may it be called “the house of God (Elohim)”.’ R. Simeon said: ‘“The house of God (Elohim)” signifies the same as “the city of the great king” (Ps. 48, 3). Verily the supernal world is not only “King”, but a “Great King”, and that is what is meant here.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווּ יַתְבֵי תְּחוֹת אִילָנֵי דַּחֲקַל אוֹנוֹ, אִדְמוּךְ רִבִּי חִיָּיא, חָמָא לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, אָמַר מַקְסְטִיטוּרָא דְמַר, חַקְלָא נָהִיר. אָמַר, הַשְׁתָּא אָתֵינָא לְאוֹדָעָא, דִּיְרוּשָׁלַ ם קָרִיב אִיהוּ לְאִתְחָרְבָא, וְכָל אִינוּן קַרְתִּין דַּחֲכִימַיָא. בְּגִין דִּיְרוּשָׁלַ ם דִּינָא אִיהוּ, וְעַל דִּינָא קָיְימָא, וְעַל דִּינָא אִתְחָרַב, וְהָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְסמא"ל עֲלָהּ, וְעַל תַּקִּיפֵי עַלְמָא, וְאָתֵינָא לְאוֹדָעָא לַחֲכִימַיָא דִּילְמָא יוֹרְכוּן שְׁנִי דִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתַּכַּח בָּהּ, הִיא קָיְימָא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא אִילָנָא דְחַיֵּי דְּקָיְימֵי עֲלָהּ, (תרי נוסחי אינון) כָּל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִתְעַר לְתַתָּא אִילָנָא דְחַיֵּי לָא אַעֲדֵי לְעֵילָא, פָּסַק אוֹרַיְיתָא לְתַתָּא אִילָנָא דְחַיֵּי אִסְתַּלַּק (מינה) מֵעָלְמָא. R. Hiya and R. Hizkiah were once sitting underneath a tree in the field of Ono. R. Hiya fell into a slumber and beheld Elijah. He said to him: ‘The whole field is illumined with your presence.’ Elijah answered: ‘I am come to tell you that Jerusalem is about to be laid waste together with all the towns of the sages, for the reason that Jerusalem is the embodiment of judgement, and is preserved by judgement, and now judgement demands its destruction; and Samael has already been given power over it and over its mighty ones. I have therefore come to advise the sages thereof so that they may try to obtain for Jerusalem some years of grace. For so long as knowledge of the Torah is found therein it will be spared, the Torah being the tree of life by which all live. But when the study of the Torah ceases below, the tree of life disappears from the world.

אָמַר רִבִּי יֵיסָא, כֹּלָּא יָדְעִין דָּא, וְהָכִי הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים קכ״ז:א׳) אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר, אִלֵּין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, קַרְתָּא קַדִּישָׁא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, וְלָא עַל גַּבְרִין תַּקִּיפִין דְּעָלְמָא, הַיְינוּ דִכְתִיב אִם ה' לא יִשְׁמָר עִיר וְגו'. Said R. Jesse: ‘We all know this, and so it is written: “Except the Lord keep the city, the watchman waketh in vain” (Ps. 127, 1), as much as to say: “It is those who labour in the Torah who preserve the Holy City, and not the warriors and men of might”.’

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן. Observe that Jacob, when he sat by the well and saw the water rising up toward him, knew that there he would meet his destined wife; and so it was, as Scripture says: WHILE HE WAS YET SPEAKING WITH THEM, RACHEL CAME WITH HER FATHER S SHEEP. AND IT CAME TO PASS WHEN JACOB SAW RACHEL, ETC. It was the same with Moses, who, when he sat down by the well, as soon as he saw the water rising toward him knew that there he would meet his destined wife; and so indeed it turned out, as we read: “And the shepherds came and drove them away, etc.” (Ex. 2, 17), with the result that there he met with Zipporah. It was the well that served as medium to both of them.

תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא. Observe that in this section the term “well” (be’er) is mentioned seven times, which indicates the identification of this well with “Beer-Sheba” (the well of seven). In the narrative of Moses, on the other hand, the well is mentioned only once, when it says, “and he sat down by the well” (Ibid. 15).

בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ"ד ע"א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. The reason is that Moses completely separated himself from his house here below, whereas Jacob did not separate himself at all. Moses adhered to one, the one of which we read: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S. S. 6, 9). Moses thus was master of the house and ascended on high; hence of him it is written: “and he sat upon (‘al) the well”, whereas of Jacob it is merely written, “and he saw, and behold a well in the field”.

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. So when it says that “Jacob looked, and behold, a well in the field”, there is here an inner meaning, to wit, that he discerned the supernal well which corresponds to the well below. This is borne out by the next words: THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Since they were only three, why is it written, “And thither were all the flocks gathered”? But in truth the three allude to the South, the East, and the North, the South on one side, the North on the other, and the East between them, all three standing by that well, holding fast to it and filling it. Why all this? FOR OUT OF THAT WELL THEY WATERED THE FLOCKS , the allusion being the same as in the text: “They give drink to all the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11).

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן. Observe that Jacob, when he sat by the well and saw the water rising up toward him, knew that there he would meet his destined wife; and so it was, as Scripture says: WHILE HE WAS YET SPEAKING WITH THEM, RACHEL CAME WITH HER FATHER S SHEEP. AND IT CAME TO PASS WHEN JACOB SAW RACHEL, ETC. It was the same with Moses, who, when he sat down by the well, as soon as he saw the water rising toward him knew that there he would meet his destined wife; and so indeed it turned out, as we read: “And the shepherds came and drove them away, etc.” (Ex. 2, 17), with the result that there he met with Zipporah. It was the well that served as medium to both of them.

תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא. Observe that in this section the term “well” (be’er) is mentioned seven times, which indicates the identification of this well with “Beer-Sheba” (the well of seven). In the narrative of Moses, on the other hand, the well is mentioned only once, when it says, “and he sat down by the well” (Ibid. 15).

בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ"ד ע"א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. The reason is that Moses completely separated himself from his house here below, whereas Jacob did not separate himself at all. Moses adhered to one, the one of which we read: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S. S. 6, 9). Moses thus was master of the house and ascended on high; hence of him it is written: “and he sat upon (‘al) the well”, whereas of Jacob it is merely written, “and he saw, and behold a well in the field”.

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. So when it says that “Jacob looked, and behold, a well in the field”, there is here an inner meaning, to wit, that he discerned the supernal well which corresponds to the well below. This is borne out by the next words: THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Since they were only three, why is it written, “And thither were all the flocks gathered”? But in truth the three allude to the South, the East, and the North, the South on one side, the North on the other, and the East between them, all three standing by that well, holding fast to it and filling it. Why all this? FOR OUT OF THAT WELL THEY WATERED THE FLOCKS , the allusion being the same as in the text: “They give drink to all the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11).

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן. Observe that Jacob, when he sat by the well and saw the water rising up toward him, knew that there he would meet his destined wife; and so it was, as Scripture says: WHILE HE WAS YET SPEAKING WITH THEM, RACHEL CAME WITH HER FATHER S SHEEP. AND IT CAME TO PASS WHEN JACOB SAW RACHEL, ETC. It was the same with Moses, who, when he sat down by the well, as soon as he saw the water rising toward him knew that there he would meet his destined wife; and so indeed it turned out, as we read: “And the shepherds came and drove them away, etc.” (Ex. 2, 17), with the result that there he met with Zipporah. It was the well that served as medium to both of them.

תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא. Observe that in this section the term “well” (be’er) is mentioned seven times, which indicates the identification of this well with “Beer-Sheba” (the well of seven). In the narrative of Moses, on the other hand, the well is mentioned only once, when it says, “and he sat down by the well” (Ibid. 15).

בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ"ד ע"א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. The reason is that Moses completely separated himself from his house here below, whereas Jacob did not separate himself at all. Moses adhered to one, the one of which we read: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S. S. 6, 9). Moses thus was master of the house and ascended on high; hence of him it is written: “and he sat upon (‘al) the well”, whereas of Jacob it is merely written, “and he saw, and behold a well in the field”.

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. So when it says that “Jacob looked, and behold, a well in the field”, there is here an inner meaning, to wit, that he discerned the supernal well which corresponds to the well below. This is borne out by the next words: THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Since they were only three, why is it written, “And thither were all the flocks gathered”? But in truth the three allude to the South, the East, and the North, the South on one side, the North on the other, and the East between them, all three standing by that well, holding fast to it and filling it. Why all this? FOR OUT OF THAT WELL THEY WATERED THE FLOCKS , the allusion being the same as in the text: “They give drink to all the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11).

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

דָּבָר אַחֵר (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט (שם) עֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט לְאִשְׁתַּדָּלָא בָהּ יְמָמָא וְלֵילֵי. דְּהָא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִית לֵיהּ חֵירוּ מִכֹּלָּא, חֵירוּ מִן מוֹתָא דְּלָא יָכְלָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וְאִתְאֲחִיד בָּהּ, אִתְאֲחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְאִי אַרְפֵּי גַרְמֵיהּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, הָא אִילָנָא דְמוֹתָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ד:י׳) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה. הִתְרַפִּיתָ, אִי אַרְפֵּי יְדוֹי מֵאוֹרַיְיתָא. [The following is an alternative exposition of this section. AND JACOB WENT OUT FROM BEER SHEBA, AND WENT TOWARD HARAN. R. Abba discoursed on the verse: Happy are they that keep justice, that perform acts of charity (zedakah) at all times (Ps. 106, 3). ‘Happy are Israel’, he said, ‘to whom the Holy One, blessed be He, gave the Law of truth so that they should exert themselves in its study day and night, as whoever exerts himself in the study of the Torah achieves complete freedom, even from death, which can no more prevail over him, as already explained elsewhere. For whoever exerts himself in the study of the Torah and lays hold of it, lays hold of the tree of life; and whoever relaxes his hold of the tree of life, behold the tree of death overshadows him and takes hold of him. So Scripture says: “If thou relaxest in the day of adversity, thy strength is narrow indeed” (Prov. 24, 10), signifying that whoever relaxes in the study of the Torah, in the day of adversity his strength (Koah-KoH=the strength of KoH) is narrow indeed, to wit, the strength of KoH that continually follows on the right of the man that walks in the ways of the Torah, and forms his constant guard, so that the evil power is prevented from approaching him and is powerless to accuse him.

בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה, מַאי צַר כֹּחֶכָה. צַר כֹּחַ כֹּה, דְּהָא אִיהִי תָּדִיר לִימִינָא. וּנְטִירוּ דִילָהּ תָּדִיר עַל בַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין דָּחֵי לֵיהּ לָרַע לְבַר דְּלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ, וְלָא יָכִיל לְקַטְרְגָא לֵיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַסְטֵי מֵאָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְרַפֵּי מִנָּהּ, כְּדֵין צַר כֹּחַ כֹּה, בְּגִין דְּהַהוּא רַע, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא שַׁלִּיט עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְדָחֵי לֵיהּ לְהַאי כֹּה לְבַר, עַד דְּדָחִיק לֵיהּ אֲתַר בְּעָקוּ. signifying that whoever relaxes in the study of the Torah, in the day of adversity his strength (Koah-KoH=the strength of KoH) is narrow indeed, to wit, the strength of KoH that continually follows on the right of the man that walks in the ways of the Torah, and forms his constant guard, so that the evil power is prevented from approaching him and is powerless to accuse him. But of him who turns aside from the ways of the Torah and relaxes his hold of it, it is said: “narrow indeed is the strength of KoH”, as the evil power, represented by the left, obtains dominion over that man and thrusts aside that KoH, so that he has no room to move.

דָבָר אַחֵר צַר כֹּחֶכָה, דְּכַד בַּר נָשׁ אָחִיד בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, אִתְרָחִים לְעֵילָא וְאִתְרָחִים לְתַתָּא, וּרְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב י״ב:כ״ד) וַיְיָ אַהֲבוֹ, דְּהֲוָה רְחִימוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָחִים לֵיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַסְטֵי מֵאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין צַר כֹּחַ כֹּה, צַר דִּילֵיהּ, וּמָארֵי דְבָבוּ אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, וְשַׁלִּיט עֲלוֹי הַהוּא דְאִקְרֵי רַע. עַד דִּמְקַטְרֵג בֵּיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. According to another interpretation, the term “zar” (narrow) signifies here “adversary”; for when a man holds fast to the ways of the Torah he is beloved both on high and below, and is the favourite of the Holy One, blessed be He, as we read: “And the Lord loved him” (II Sam. 12, 24); but when a man turns aside from the ways of the Torah, then zar kohekoh, that is, the strength of KoH becomes his enemy, and makes the evil one obtain dominion over him so as to accuse him in this world and the world to come.

תָּא חֲזֵי, הַאי רַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע, שַׁלִּיט עַל עַלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין. וְכַמָּה שָׁלְטָנוּ אִית לֵיהּ בְּעַלְמָא, וְאִיהוּ חִוְיָא תַּקִּיפָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם, וְכָשְׁלִין בֵּיהּ בְּנֵי עַלְמָא, וּמָשְׁכֵי לֵיהּ עֲלַיְיהוּ, עַד דְּאַפִּיק לוֹן נִשְׁמָתַיְיהוּ. For the evil one, who is the same as the evil tempter, dominates the world from many sides, and exercises great power therein; he is indeed the very same mighty serpent through whom Adam fell into sin, and who entices mankind to draw him unto themselves until he draws out their souls.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד אִיהוּ שַׁלִּיט, שַׁלִּיט עַל גּוּפָא. (שלח לך קע"ב ע"ב) וְכֵיוָן דְּעַל גּוּפָא שַׁלִּיט, נִשְׁמָתָא נָפְקָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּגוּפָא אִסְתָּאַב, וְנִשְׁמָתָא סָלְקָא. וְלָא שַׁלִּיט עֲלֵיהּ עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ. וְכַמָּה אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרֵיהּ, וְשָׁלְטִין עַל עָלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּכָל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא דְּאִתְעֲבִידוּ, וְשָׁלְטֵי בְּהוּ, וְאִית לֵיהּ מְמַנָּן וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ שַׁמָּשִׁין בְּעוֹבָדִין דְּעָלְמָא. Now his power is over the body, and when he obtains that power over the body, the soul departs because the body has become defiled. To obtain that dominion over the body, however, the evil one must receive authorisation. Further, many evil powers come forth from his side to dominate the world. According to our teachers, all the affairs of the world come under their rule, as he has subordinates and ministers who interfere in all the activities of the world.

וְעַל דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, וְהָא (ס"ב ע"ב) אוּקְמוּהָ, דְּאִית קֵץ לִימִינָא, וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וְהַאי קֵץ דִּשְׂמָאלָא, אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר. קֵץ כָּל בָּשָׂר אִקְרֵי, קֵץ כָּל רוּחָא לָא אִקְרֵי, וְרָזָא דְמִלָּה, דָּא אִיהוּ קֵץ (כל בשר) וְדָא אִיהוּ קֵץ, דָּא קֵץ עַל (ס"ב ע"ב) בִּשְׂרָא וְדָא עַל רוּחָא. בְּגִין כָּךְ, דָּא פְּנִימִי וְדָא חִיצוֹן. דָּא יְמִינָא, וְדָא שְׂמָאלָא. דָּא קַדִּישָׁא, וְדָא מְסָאֲבָא. וְהָא אוּקְמוּהָ. Hence he is called the “left end”. For, as already explained, there is a right end and a left end; and this left end is identical with the “end of all flesh”. It is called “the end of all flesh”, but not “the end of all spirit”. Each is an “end” in the mystical sense, but one presides over flesh, the other over spirit, the latter being the inner one, the former the outer one; one being right, the other left, one being holy, the other defiled, as already explained elsewhere.

מִסִּטְרָא דְצָפוֹן מִתְפַּשְׁטֵי דַרְגִּין, עַד דְּמָטָא לְתַתָּא קַסְטוּפָא דְּדַהֲבָא, בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, לִכְלוּכָא דִמְסָאַב, וְאָחִיד לְהַאי לְעֵילָא וְאָחִיד לְהַאי לְתַתָּא, וְהָכָא מִזְדַּוְוגֵי דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא, וְאִינוּן רוֹכֵב נָחָשׁ, רָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא, וְרָזָא דָא עֲזָאזֵ"ל. from the side of the North there issue a variety of grades, extending downwards, to the world below. This is the region of the dross of gold, which comes from the side of impurity and loathsomeness and which forms a link between the upper and nether regions; and there is the line where the male and female principles join, forming together the rider on the serpent, and symbolised by Azazel.

וּמֵהָכָא מִתְפָּרְשִׁין דַּרְגִּין, וְנָפְקִין כַּמָּה סִטְרִין לְעַלְמָא, דְּמִתְפַּשְׁטִין מֵהָכָא, וְשָׁלְטִין עַל עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ סִטְרֵי מְסָאֲבָא, וְרַבְרְבִין מְמַנָּן גּוֹ עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, עֵשָׂו כַּד נָפַק לְעַלְמָא, כּוּלֵיהּ סוּמְקָא כְּוַרְדָא, בְּשַׂעֲרָא כְּגַוְונָא דְּשָׂעִיר, וּמִתַּמָּן אַלּוּפִין מְמַנָּן תְּרֵיסִין (ס"א תריסר) דְּשָׁלְטִין בְּעַלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. Now from thence there spread many grades which dominate the world, all of them presenting sides of defilement and acting as chieftains and prefects in the world. Observe that Esau, when he emerged into the world, was red all over like a rose, and was hairy after the pattern of a goat (sa’ir), and from such a being came forth chieftains and prefects, fully armed, who dominate the world. This has already been explained elsewhere.

תָּא חֲזֵי, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, דְּנָטְרֵי מְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ מִשְׁפָּט. וּבָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאוֹרְחָא אָחֳרָא, אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט, דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט. Observe now the verse previously cited: “Happy are they that keep justice”, to wit, they who keep the faith of the Holy One, blessed be He, since God is justice, so that a man should be on his guard not to turn aside but to keep to the way of justice, as God is justice and all His ways are justice.

(תהילים ק״ו:ג׳) עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה. אֶלָּא, מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִינוּן דְּאִצְטְרִיכוּ לָהּ, דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מִסְכֵּנָא, אַסְגֵי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא. The verse proceeds: “that exercise charity (zedakah) at all times”. The words “at all times” cannot be taken quite literally, but refer to those who endeavour to follow the ways of the Torah and dispense charity to those who are in need of it. For when charity is given to the poor, its effect is felt both on high and here below.

תָּא חֲזֵי, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה, הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד, סָלִיק לְעֵילָא, וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה. וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר, מִמַּבּוּעָא דְכָל מַבּוּעִין. וּמֵהַהִיא צְדָקָה, אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִינוּן תַּתָּאֵי, וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין, וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין, כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְרוּ עֵת, וְדָא הוּא דִכְתִיב, עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. For that charity ascends on high and reaches to the region of Jacob, who is the supernal chariot, and causes blessings to flow toward that region from the very fountain of fountains; and from that charity he causes blessings to flow in abundance to all the lower beings and to all chariots and hosts. All these are blessed and increase in illumination, as is befitting, for they all are comprehended within the term “time” (‘eth). This, then, is the meaning of the words “that do charity in the whole of time”.

תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִינוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא, וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא, וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא. Observe that as long as Israel were in the Holy Land they drew the blessings from on high to below, but after they went forth from the Holy Land they came under a strange power and blessings were withheld from the world.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב הֲוָה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא, כֵּיוָן דְנָפַק מֵאַרְעָא, עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא, אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאֲזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, עַד דְּיָתִיב עַל בֵּירָא. וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בֵּירָא, סְלִיקוּ מַיָא לְגַבֵּיהּ, וְכֵן הֲוָה משֶׁה, דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. רָזָא דְמִלָּה, בֵּירָא לָא סָלְקָא, אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִילֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. Jacob was at first under sacred jurisdiction, but when he departed from the land he entered into a strange jurisdiction. And before he came under a strange jurisdiction the Holy One, blessed be He, appeared unto him in a dream, and he saw wonderful things, and holy angels accompanied him until he sat down by the well; and when he sat by the well the waters thereof rose toward him, as a portent that he would there meet his wife, and the same thing happened to Moses. The inward significance of the matter is that the well only rose when it saw its affinity, to form with him a union.

וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, כָּל הָנֵי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וְלָבָן בְּחָרָן הֲוָה יָתִיב, אַמַּאי נָטִיל מִתַּמָּן, דִּכְתִיב (בראשית כ״ט:א׳) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנֵי קֶדֶם. וּמִנָּלָן דִּבְחָרָן הֲוָה דִיּוּרֵיהּ דְּלָבָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ד׳-ה׳) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. מַשְׁמַע דְּדִיּוּרֵיהּ דְּלָבָן, בְּחָרָן הֲוָה. AND JACOB WENT ON HIS JOURNEY, AND CAME TO THE LAND OF THE CHILDREN OF THE EAST (Gen. 29, 1). R. Abba said: ‘Since Laban dwelt in Haran, why did Jacob go further on? That Laban dwelt in Haran we know from the verses: “And Jacob said unto them: My brethren, whence are ye? And they said: Of Haran are we. And he said: Know ye Laban the son of Nahor? And they said: We know him” (Ibid. 4-5).

אֶלָּא, יַעֲקֹב אָמַר, אֲנָא בָּעִינָא לְמֵיעַל בִּשְׁכִינְתָּא, בְּגִין דִּבְעִינָא לְאִזְדַּוְּוגָא. אַבָּא כַּד אִתְנָסִיב וְשָׁדַר לְעַבְדָא, אַשְׁכַּח עֵינָא דְמַיָא, וּכְדֵין אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ לְאַבָּא אִתְּתָא. וְהָא בְּאֲתַר דָּא, לָא אַשְׁכַּחְנָא לָא עֵינָא וְלָא בֵּירָא וְלָא מַיָּא, וּמִיָּד וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנִי קֶדֶם, וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ בֵּירָא, כִּדְקָאֲמָרָן, וְאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. The truth, however, is that Jacob said to himself : “I wish to enter into communion with the Shekinah, or in other words, I desire to marry. Now, when the servant was sent to take a wife for my father, he found a well of water through which he met my father’s destined wife. But, behold, in this place I have found neither spring, nor well, nor any water at all.” Straightway he proceeded further, and came to “the land of the children of the East”, where he found a well, as already said, and where he encountered his wife.’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, חָרָן תַּמָּן הֲוָה וַדַּאי, וְהַאי בֵּירָא בְּחַקְלָא הֲוָה. דְּאִי לָאו הָכִי, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:י״ב) וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ, אֶלָּא בְּגִין דְּהֲוָה סָמִיךְ לְמָתָא. Said R. Eleazar: ‘That place was assuredly Haran, but the well was in an outlying field, and that is why it says that “Rachel ran and told her father” (Ibid. 12).’

וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ עַל בֵּירָא אִתְּתָא, אַמַּאי לָא אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ לֵאָה, דְּהָא קָיְימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב כָּל אִינוּן שִׁבְטִין. אֶלָּא לֵאָה, לָא בָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַוְוגָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּאִתְגַּלְּיָא, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:כ״ה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, (מכלל) דְּהָא קוֹדֶם לָכֵן לָא אִתְגַּלְּיָא מִלָּה. R. Eleazar further remarked: ‘Since Jacob had to find his wife by the well, why did he not meet there Leah, who was to be the mother of so many tribes? The answer is that it was not the will of God that Leah should be espoused to Jacob openly, and in fact he married her without his knowledge, as it is written: “And it came to pass in the morning that, behold, it was Leah” (Ibid. 25).

וְתוּ, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֵינָא וְלִבָּא דְיַעֲקֹב בְּשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל, לְמֶעְבַּד דִּיּוּרֵיהּ תַּמָּן, וּבְגִינָהּ אִזְדַּוְּוגַת לֵיהּ לֵאָה, וְאוֹקִימַת כָּל אִינוּן שִׁבְטִין. בַּמֶּה יָדַע יַעֲקֹב מַאן הִיא רָחֵל. אֶלָּא דְּאִינוּן רַעְיָין אָמְרוּ לֵיהּ, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ו׳) וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. It was also in order to rivet his eye and heart on the beauty of Rachel, so that he should establish his principal abode with her. How did Jacob know that she was Rachel? We must suppose that the shepherds told him, as it is written, “and, behold, Rachel his daughter came with the sheep” (Ibid. 6).’

דָּבָר אַחֵר (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט (שם) עֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט לְאִשְׁתַּדָּלָא בָהּ יְמָמָא וְלֵילֵי. דְּהָא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִית לֵיהּ חֵירוּ מִכֹּלָּא, חֵירוּ מִן מוֹתָא דְּלָא יָכְלָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. בְּגִין דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וְאִתְאֲחִיד בָּהּ, אִתְאֲחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְאִי אַרְפֵּי גַרְמֵיהּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, הָא אִילָנָא דְמוֹתָא שַׁרְיָא עֲלוֹי, וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כ״ד:י׳) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה. הִתְרַפִּיתָ, אִי אַרְפֵּי יְדוֹי מֵאוֹרַיְיתָא. [The following is an alternative exposition of this section. AND JACOB WENT OUT FROM BEER SHEBA, AND WENT TOWARD HARAN. R. Abba discoursed on the verse: Happy are they that keep justice, that perform acts of charity (zedakah) at all times (Ps. 106, 3). ‘Happy are Israel’, he said, ‘to whom the Holy One, blessed be He, gave the Law of truth so that they should exert themselves in its study day and night, as whoever exerts himself in the study of the Torah achieves complete freedom, even from death, which can no more prevail over him, as already explained elsewhere. For whoever exerts himself in the study of the Torah and lays hold of it, lays hold of the tree of life; and whoever relaxes his hold of the tree of life, behold the tree of death overshadows him and takes hold of him. So Scripture says: “If thou relaxest in the day of adversity, thy strength is narrow indeed” (Prov. 24, 10), signifying that whoever relaxes in the study of the Torah, in the day of adversity his strength (Koah-KoH=the strength of KoH) is narrow indeed, to wit, the strength of KoH that continually follows on the right of the man that walks in the ways of the Torah, and forms his constant guard, so that the evil power is prevented from approaching him and is powerless to accuse him.

בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה, מַאי צַר כֹּחֶכָה. צַר כֹּחַ כֹּה, דְּהָא אִיהִי תָּדִיר לִימִינָא. וּנְטִירוּ דִילָהּ תָּדִיר עַל בַּר נָשׁ כַּד אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין דָּחֵי לֵיהּ לָרַע לְבַר דְּלָא יִקְרַב לְגַבֵּיהּ דְּבַּר נָשׁ, וְלָא יָכִיל לְקַטְרְגָא לֵיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַסְטֵי מֵאָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְרַפֵּי מִנָּהּ, כְּדֵין צַר כֹּחַ כֹּה, בְּגִין דְּהַהוּא רַע, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא שַׁלִּיט עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְדָחֵי לֵיהּ לְהַאי כֹּה לְבַר, עַד דְּדָחִיק לֵיהּ אֲתַר בְּעָקוּ. signifying that whoever relaxes in the study of the Torah, in the day of adversity his strength (Koah-KoH=the strength of KoH) is narrow indeed, to wit, the strength of KoH that continually follows on the right of the man that walks in the ways of the Torah, and forms his constant guard, so that the evil power is prevented from approaching him and is powerless to accuse him. But of him who turns aside from the ways of the Torah and relaxes his hold of it, it is said: “narrow indeed is the strength of KoH”, as the evil power, represented by the left, obtains dominion over that man and thrusts aside that KoH, so that he has no room to move.

דָבָר אַחֵר צַר כֹּחֶכָה, דְּכַד בַּר נָשׁ אָחִיד בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, אִתְרָחִים לְעֵילָא וְאִתְרָחִים לְתַתָּא, וּרְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב י״ב:כ״ד) וַיְיָ אַהֲבוֹ, דְּהֲוָה רְחִימוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָחִים לֵיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אַסְטֵי מֵאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין צַר כֹּחַ כֹּה, צַר דִּילֵיהּ, וּמָארֵי דְבָבוּ אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, וְשַׁלִּיט עֲלוֹי הַהוּא דְאִקְרֵי רַע. עַד דִּמְקַטְרֵג בֵּיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. According to another interpretation, the term “zar” (narrow) signifies here “adversary”; for when a man holds fast to the ways of the Torah he is beloved both on high and below, and is the favourite of the Holy One, blessed be He, as we read: “And the Lord loved him” (II Sam. 12, 24); but when a man turns aside from the ways of the Torah, then zar kohekoh, that is, the strength of KoH becomes his enemy, and makes the evil one obtain dominion over him so as to accuse him in this world and the world to come.

תָּא חֲזֵי, הַאי רַע דְּאִיהוּ יֵצֶר הָרָע, שַׁלִּיט עַל עַלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין. וְכַמָּה שָׁלְטָנוּ אִית לֵיהּ בְּעַלְמָא, וְאִיהוּ חִוְיָא תַּקִּיפָא דְּחָב בֵּיהּ אָדָם, וְכָשְׁלִין בֵּיהּ בְּנֵי עַלְמָא, וּמָשְׁכֵי לֵיהּ עֲלַיְיהוּ, עַד דְּאַפִּיק לוֹן נִשְׁמָתַיְיהוּ. For the evil one, who is the same as the evil tempter, dominates the world from many sides, and exercises great power therein; he is indeed the very same mighty serpent through whom Adam fell into sin, and who entices mankind to draw him unto themselves until he draws out their souls.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד אִיהוּ שַׁלִּיט, שַׁלִּיט עַל גּוּפָא. (שלח לך קע"ב ע"ב) וְכֵיוָן דְּעַל גּוּפָא שַׁלִּיט, נִשְׁמָתָא נָפְקָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּגוּפָא אִסְתָּאַב, וְנִשְׁמָתָא סָלְקָא. וְלָא שַׁלִּיט עֲלֵיהּ עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ. וְכַמָּה אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרֵיהּ, וְשָׁלְטִין עַל עָלְמָא. וְהָא תָּנִינָן דְּכָל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא דְּאִתְעֲבִידוּ, וְשָׁלְטֵי בְּהוּ, וְאִית לֵיהּ מְמַנָּן וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ שַׁמָּשִׁין בְּעוֹבָדִין דְּעָלְמָא. Now his power is over the body, and when he obtains that power over the body, the soul departs because the body has become defiled. To obtain that dominion over the body, however, the evil one must receive authorisation. Further, many evil powers come forth from his side to dominate the world. According to our teachers, all the affairs of the world come under their rule, as he has subordinates and ministers who interfere in all the activities of the world.

וְעַל דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, וְהָא (ס"ב ע"ב) אוּקְמוּהָ, דְּאִית קֵץ לִימִינָא, וְאִית קֵץ לִשְׂמָאלָא, וְהַאי קֵץ דִּשְׂמָאלָא, אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר. קֵץ כָּל בָּשָׂר אִקְרֵי, קֵץ כָּל רוּחָא לָא אִקְרֵי, וְרָזָא דְמִלָּה, דָּא אִיהוּ קֵץ (כל בשר) וְדָא אִיהוּ קֵץ, דָּא קֵץ עַל (ס"ב ע"ב) בִּשְׂרָא וְדָא עַל רוּחָא. בְּגִין כָּךְ, דָּא פְּנִימִי וְדָא חִיצוֹן. דָּא יְמִינָא, וְדָא שְׂמָאלָא. דָּא קַדִּישָׁא, וְדָא מְסָאֲבָא. וְהָא אוּקְמוּהָ. Hence he is called the “left end”. For, as already explained, there is a right end and a left end; and this left end is identical with the “end of all flesh”. It is called “the end of all flesh”, but not “the end of all spirit”. Each is an “end” in the mystical sense, but one presides over flesh, the other over spirit, the latter being the inner one, the former the outer one; one being right, the other left, one being holy, the other defiled, as already explained elsewhere.

וְתָּא חֲזֵי, רָזָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דִּמְהֵימְנוּתָא, רָזָא דְעַלְמָא דִדְכוּרָא וְעַלְמָא דְנוּקְבָא, וְכָל קִדּוּשָׁא דְקַדִּישִׁין בֵּיהּ, וְכָל רָזֵי דִמְהֵימְנוּתָא מֵהָכָא נָפְקוּ. וְכָל חַיִּין וְכָל חֵירוּ וְכָל טָבִין וְכָל נְהוֹרִין מֵהָכָא אִינוּן, וְכָל בִּרְכָאן וְטַלֵּי נִדְבָאן וְכָל רְחִימוּ דִרְחִימוּתָא כֹּלָּא מִסִּטְרָא דָא, רָזָא דְּדָרוֹם. Now observe a deep and holy mystery of faith, the symbolism of the male principle and the female principle of the universe. In the former are comprised all holinesses and objects of faith, and all life, all freedom, all goodness, all illuminations emerge from thence; all blessings, all benevolent dews, all graces and kindnesses-all these are generated from that side, which is called the South.

מִסִּטְרָא דְצָפוֹן מִתְפַּשְׁטֵי דַרְגִּין, עַד דְּמָטָא לְתַתָּא קַסְטוּפָא דְּדַהֲבָא, בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, לִכְלוּכָא דִמְסָאַב, וְאָחִיד לְהַאי לְעֵילָא וְאָחִיד לְהַאי לְתַתָּא, וְהָכָא מִזְדַּוְוגֵי דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא, וְאִינוּן רוֹכֵב נָחָשׁ, רָזָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא, וְרָזָא דָא עֲזָאזֵ"ל. from the side of the North there issue a variety of grades, extending downwards, to the world below. This is the region of the dross of gold, which comes from the side of impurity and loathsomeness and which forms a link between the upper and nether regions; and there is the line where the male and female principles join, forming together the rider on the serpent, and symbolised by Azazel.

וּמֵהָכָא מִתְפָּרְשִׁין דַּרְגִּין, וְנָפְקִין כַּמָּה סִטְרִין לְעַלְמָא, דְּמִתְפַּשְׁטִין מֵהָכָא, וְשָׁלְטִין עַל עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ סִטְרֵי מְסָאֲבָא, וְרַבְרְבִין מְמַנָּן גּוֹ עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, עֵשָׂו כַּד נָפַק לְעַלְמָא, כּוּלֵיהּ סוּמְקָא כְּוַרְדָא, בְּשַׂעֲרָא כְּגַוְונָא דְּשָׂעִיר, וּמִתַּמָּן אַלּוּפִין מְמַנָּן תְּרֵיסִין (ס"א תריסר) דְּשָׁלְטִין בְּעַלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ. Now from thence there spread many grades which dominate the world, all of them presenting sides of defilement and acting as chieftains and prefects in the world. Observe that Esau, when he emerged into the world, was red all over like a rose, and was hairy after the pattern of a goat (sa’ir), and from such a being came forth chieftains and prefects, fully armed, who dominate the world. This has already been explained elsewhere.

תָּא חֲזֵי, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, דְּנָטְרֵי מְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִיהוּ מִשְׁפָּט. וּבָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְנַטְרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאוֹרְחָא אָחֳרָא, אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט, דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט. Observe now the verse previously cited: “Happy are they that keep justice”, to wit, they who keep the faith of the Holy One, blessed be He, since God is justice, so that a man should be on his guard not to turn aside but to keep to the way of justice, as God is justice and all His ways are justice.

(תהילים ק״ו:ג׳) עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נָשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה. אֶלָּא, מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִינוּן דְּאִצְטְרִיכוּ לָהּ, דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מִסְכֵּנָא, אַסְגֵי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא. The verse proceeds: “that exercise charity (zedakah) at all times”. The words “at all times” cannot be taken quite literally, but refer to those who endeavour to follow the ways of the Torah and dispense charity to those who are in need of it. For when charity is given to the poor, its effect is felt both on high and here below.

תָּא חֲזֵי, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה, הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד, סָלִיק לְעֵילָא, וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה. וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר, מִמַּבּוּעָא דְכָל מַבּוּעִין. וּמֵהַהִיא צְדָקָה, אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִינוּן תַּתָּאֵי, וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין, וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין, כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְרוּ עֵת, וְדָא הוּא דִכְתִיב, עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. For that charity ascends on high and reaches to the region of Jacob, who is the supernal chariot, and causes blessings to flow toward that region from the very fountain of fountains; and from that charity he causes blessings to flow in abundance to all the lower beings and to all chariots and hosts. All these are blessed and increase in illumination, as is befitting, for they all are comprehended within the term “time” (‘eth). This, then, is the meaning of the words “that do charity in the whole of time”.

תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִינוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא, וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא, וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא. Observe that as long as Israel were in the Holy Land they drew the blessings from on high to below, but after they went forth from the Holy Land they came under a strange power and blessings were withheld from the world.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב הֲוָה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא, כֵּיוָן דְנָפַק מֵאַרְעָא, עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא, וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא, אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאֲזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, עַד דְּיָתִיב עַל בֵּירָא. וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בֵּירָא, סְלִיקוּ מַיָא לְגַבֵּיהּ, וְכֵן הֲוָה משֶׁה, דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. רָזָא דְמִלָּה, בֵּירָא לָא סָלְקָא, אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִילֵיהּ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ. Jacob was at first under sacred jurisdiction, but when he departed from the land he entered into a strange jurisdiction. And before he came under a strange jurisdiction the Holy One, blessed be He, appeared unto him in a dream, and he saw wonderful things, and holy angels accompanied him until he sat down by the well; and when he sat by the well the waters thereof rose toward him, as a portent that he would there meet his wife, and the same thing happened to Moses. The inward significance of the matter is that the well only rose when it saw its affinity, to form with him a union.

וְאָמַר רִבִּי אַבָּא, כָּל הָנֵי קְרָאֵי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, (בראשית כ״ח:י׳) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וְלָבָן בְּחָרָן הֲוָה יָתִיב, אַמַּאי נָטִיל מִתַּמָּן, דִּכְתִיב (בראשית כ״ט:א׳) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנֵי קֶדֶם. וּמִנָּלָן דִּבְחָרָן הֲוָה דִיּוּרֵיהּ דְּלָבָן, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ד׳-ה׳) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. מַשְׁמַע דְּדִיּוּרֵיהּ דְּלָבָן, בְּחָרָן הֲוָה. AND JACOB WENT ON HIS JOURNEY, AND CAME TO THE LAND OF THE CHILDREN OF THE EAST (Gen. 29, 1). R. Abba said: ‘Since Laban dwelt in Haran, why did Jacob go further on? That Laban dwelt in Haran we know from the verses: “And Jacob said unto them: My brethren, whence are ye? And they said: Of Haran are we. And he said: Know ye Laban the son of Nahor? And they said: We know him” (Ibid. 4-5).

אֶלָּא, יַעֲקֹב אָמַר, אֲנָא בָּעִינָא לְמֵיעַל בִּשְׁכִינְתָּא, בְּגִין דִּבְעִינָא לְאִזְדַּוְּוגָא. אַבָּא כַּד אִתְנָסִיב וְשָׁדַר לְעַבְדָא, אַשְׁכַּח עֵינָא דְמַיָא, וּכְדֵין אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ לְאַבָּא אִתְּתָא. וְהָא בְּאֲתַר דָּא, לָא אַשְׁכַּחְנָא לָא עֵינָא וְלָא בֵּירָא וְלָא מַיָּא, וּמִיָּד וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנִי קֶדֶם, וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ בֵּירָא, כִּדְקָאֲמָרָן, וְאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. The truth, however, is that Jacob said to himself : “I wish to enter into communion with the Shekinah, or in other words, I desire to marry. Now, when the servant was sent to take a wife for my father, he found a well of water through which he met my father’s destined wife. But, behold, in this place I have found neither spring, nor well, nor any water at all.” Straightway he proceeded further, and came to “the land of the children of the East”, where he found a well, as already said, and where he encountered his wife.’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, חָרָן תַּמָּן הֲוָה וַדַּאי, וְהַאי בֵּירָא בְּחַקְלָא הֲוָה. דְּאִי לָאו הָכִי, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:י״ב) וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ, אֶלָּא בְּגִין דְּהֲוָה סָמִיךְ לְמָתָא. Said R. Eleazar: ‘That place was assuredly Haran, but the well was in an outlying field, and that is why it says that “Rachel ran and told her father” (Ibid. 12).’

וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב דְּאִזְדַּמְּנַת לֵיהּ עַל בֵּירָא אִתְּתָא, אַמַּאי לָא אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ לֵאָה, דְּהָא קָיְימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב כָּל אִינוּן שִׁבְטִין. אֶלָּא לֵאָה, לָא בָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַוְוגָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּאִתְגַּלְּיָא, דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:כ״ה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה, (מכלל) דְּהָא קוֹדֶם לָכֵן לָא אִתְגַּלְּיָא מִלָּה. R. Eleazar further remarked: ‘Since Jacob had to find his wife by the well, why did he not meet there Leah, who was to be the mother of so many tribes? The answer is that it was not the will of God that Leah should be espoused to Jacob openly, and in fact he married her without his knowledge, as it is written: “And it came to pass in the morning that, behold, it was Leah” (Ibid. 25).

תָּא חֲזֵי, לֵאָה אוֹלִידַת שִׁית בְּנִין וּבְרַתָּא חָדָא. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא שִׁית סִטְרִין קָיְימִין עֲלָהּ וְאִלֵּין שִׁית, וּבְרַתָּא חָדָא, בְּרָזָא עִלָּאָה נָפְקָא. Observe that Leah bore six sons and one daughter. That was in the order of things, since six world-directions were stationed above her, and so the six sons and one daughter formed a symbol of the grades.

רָחֵל אוֹלִידַת תְּרֵין צַדִּיקִים. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, הָא שְׁמִטָּה, דְּבֵין תְּרֵי צַדִּיקֵי יָתְבָא לְעָלְמִין, דִּכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, צַדִּיק לְעֵילָא וְצַדִּיק לְתַתָּא. צַדִּיק לְעֵילָא, מִנֵּיהּ נָגְדָן מַיִין עִלָּאִין. צַדִּיק לְתַתָּא, מִנֵּיהּ נָבְעָא נוּקְבָא מַיָא לְגַבֵּי דְכוּרָא, בְּתִיאוּבְתָּא שְׁלִים. צַדִּיק מִסִּטְרָא דָא, וְצַדִּיק מִסִּטְרָא דָא, כְּמָא דִּדְכוּרָא לְעֵילָא יָתִיב בֵּין תְּרֵי נוּקְבֵי, הָכִי נָמֵי נוּקְבָא לְתַתָּא יָתְבָא בֵּין תְּרֵי צַדִּיקִי. Rachel bore two righteous ones, and this was also in order, since the Sabbatical septennate is placed perpetually between two Righteous Ones, as it is written: “The righteous ones shall inherit the land” (Ps. 37, 29), one Righteous One on high and one below. From the one on high there is a flowing out of upper waters, and from the one below there is a reciprocal welling up of water from the female principle toward the male principle in a perfect ecstasy. There are thus a Righteous One on this side and a Righteous One on that side; and as the male principle ahove is situated between two female principles, so the female principle below is situated between two Righteous Ones.

וְעַל דָּא, יוֹסֵף וּבִנְיָמִין תְּרֵין צַדִּיקִין נִינְהוּ. יוֹסֵף זָכָה לְמֶהוֵי צַדִּיק לְעֵילָא, בְּגִין דְּנָטַר אָת קַיָּימָא. בִּנְיָמִין אִיהוּ צַדִּיק לְתַתָּא, לְאִתְעַטְּרָא שְׁמִטָּה בֵּין תְּרֵי צַדִּיקֵי, יוֹסֵף הַצַּדִּיק, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק. Hence Joseph and Benjamin represent the two Righteous Ones. Joseph merited to be the (symbol of the) Righteous One on high in virtue of his having kept under guard the sign of the holy covenant. Benjamin was the Righteous One below, so that the Sabbatical septennate was crowned between Righteous Ones, to wit, Joseph the righteous and Benjamin the righteous.

וְכִי בִּנְיָמִין צַדִּיק הֲוָה, אִין. דְּכָל יוֹמוֹי לָא חָטָא בְּהַאי אָת קַיָּימָא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִזְדַּמַּן לֵיהּ עוֹבָדָא כְּיוֹסֵף. אִי הָכִי, אַמַּאי אִקְרֵי צַדִּיק. אֶלָּא כָּל יוֹמוֹי דְיַעֲקֹב הֲוָה בְּאֶבְלָא דְיוֹסֵף, לָא שִׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ. וְאִי תֵימָא דְּכַד אִתְנְטִיל יוֹסֵף מִיַּעֲקֹב, רַבְיָא הֲוָה וְלָא נְסִיב. וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּלָא שִׁמֵּשׁ עַרְסֵיהּ, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּאִזְדַּוַּוג לְבָתַר לָא בָעָא לְשַׁמְּשָׁא עַרְסֵיהּ. It may be asked, was Benjamin indeed a righteous man? Yes, he was, in that he never in his life transgressed in regard to the sign of the holy covenant. It is true, however, that he was never exposed to a temptation like that of Joseph. If so, why was he called righteous? The reason is that during the whole time of Jacob’s mourning for the loss of Joseph he abstained from conjugal intercourse. But, it may be said, when Joseph was carried off, was not Benjamin a mere child? What, then, is the point of saying that he abstained from conjugal intercourse? The answer is that he abstained from conjugal intercourse even after he was married.

וְאֲנַן הָכִי תְּנַן, בְּשָׁעָה דְּשָׁאִיל יוֹסֵף לְבִנְיָמִין, אָמַר לֵיהּ אִית לָךְ אִינְתּוּ. אָמַר לֵיהּ, אִין. אָמַר לֵיהּ אִית לָךְ בְּנִין, אָמַר לֵיהּ אִין. וְהֵיךְ אִקְרוּן, אָמַר לֵיהּ עַל שׁוּם אָחִי וְכוּ' (נ"א אמר ליה אית לך בנין, אמר ליה זמינין לי. ואיך יתקרון לך, אמר ליה על שום אחי וגו') גֵרָא וְנַעֲמָן וְגו' דִּכְתִיב (בראשית מ״ו:כ״א) וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וְגו', וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּלָא שִׁמֵּשׁ. (ס"א אלא בההיא שעתא). But again we may ask, how is this to be squared with the tradition that Joseph, when he came down to Egypt, asked him whether he had a wife and children, and he answered, “Yes, and they are all named in memory of my brother, to wit, Bela and Becher, and Ashbel, Gera, and Naaman, etc.” (Gen. 46, 21). How, then, can it be said that he abstained from conjugal relations?

(בראשית כ״ט:ל״א) וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וְגו'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָה. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא רָחֵל דְּאִיהִי עִקְרָא דְבֵיתָא. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא לֵאָה. AND THE LORD SAW THAT LEAH WAS HATED. R. Eleazar said: ‘It is written: “Who sets aright the foundation (‘aqereth, lit. barren woman) of the house, a joyful mother of children. Hallelukah” (Ps. 113, 9). “The foundation of the house” is an allusion to Rachel, whereas by “a joyful mother of children” is meant Leah.

דָּבָר אַחֵר, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת דָּא שְׁמִטָּה, דְּאִיהִי עִקָּרָא, דְּהַאי עַלְמָא, עֲלֵיהּ אִתְדַּבַּר. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא יוֹבְלָא. דְּכָל חֵידוּ וְכָל חֶדְוָה דְּכֻלְּהוּ עַלְמִין בֵּיהּ תַּלְיָין. וְהַאי קְרָא, כְּלָלָא דְכֹלָּא הוּא. בְּגִין דְּהַאי כָּלִיל כֹּלָּא, בְּרָזָא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא סִיּוּמָא דִקְרָא, הַלְלוּיָה. According to another explanation, the “foundation of the house” is an allusion to the Sabbatical year, which constitutes the basis of this world; and “a joyful mother of children” signifies the Jubilee year, on which depend the joy and gladness of all the worlds; and this verse comprehends them all in a sacred symbolism, and hence the concluding word, “Hallelukah”.

תָּא חֲזֵי, בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִתְקְיַּים עַלְמָא, וְאִי תֵימָא הָא בְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב) בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. אֶלָּא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִתְקְיַּים אַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ב) כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. וּמִקַּדְּמַת דְּנָא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּנֵי עָלְמִין וְחָרִיב לוֹן, כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב מִנֵּיהּ אִשְׁתַּכְלָלוּ עָלְמִין, וְלָא אִתְחָרָבוּ כְּקַדְמִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:א׳) כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל וְגו'. Observe that it was for the sake of Jacob that the world became firmly established. (For though we have said elsewhere that it was for the sake of Abraham, the truth is that it was for the sake of Jacob that Abraham was firmly established, as it is written: “Thus saith the Lord, concerning the house of Jacob who redeemed Abraham” (Is. 29, 22).) For at first God built up worlds and destroyed them, and only when Jacob came did the worlds take their final form, and were not again demolished as heretofore. So Scripture says: “But now thus saith the Lord that created thee, O Jacob, and he that formed thee, O Israel” (Is. 43, 1).

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, (שמות ד׳:כ״ג) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב (שם) שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי בֵּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֵּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. Israel is also called “son” to God, as it is written: “Israel is my son, my firstborn”, also, “Let my son go that he may serve me” (Ex. 4, 22-23). There is also the same allusion in the verse: “What is his name, and what is his son’s name, if thou knowest” (Prov. 30, 4).’

לֵאָה, כַּד אוֹלִידַת לִרְאוּבֵן מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ב) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ רְאוּבֵן. רְאוּבֵן סְתָם, בְּגִין דְּאִתְכְּלִיל בִּתְלַת סִטְרִין מִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. מַאי טַעְמָא לֵוִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א ז) לֹיוֹת, חִבּוּרָא דְכָל סִטְרִין. AND SHE CALLED HIS NAME REUBEN (lit. see, a son). She did not give him a more specific name, because he was to form a group with the other two, Simeon and Levi. The name Levi, being akin to the term loyoth (joining) (I Kings 7, 30), signifies the perfect combination of them into one scheme.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵהָכָא, דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:ג׳) יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, כְּתַרְגּוּמוֹ בְּכֵירוּתָא, כְּהוּנְתָּא, וּמַלְכוּתָא. וּמַלְכוּ בְּסִטְרָא דִגְבוּרָה אִיהוּ, וְעַל דָּא רְאוּבֵן סְתָם. R. Judah said that the same idea is implied in the phrase: “The excellency of dignity, and the excellency of power” (Gen. 49, 3), which is rendered in the Chaldaic paraphrase: “Birthright, priesthood, and kingdom”, kingdom belonging to the side of power (Geburah). Hence the name Reuben, implying “son” (ben), simply.

אָמַר רִבִּי אַבָּא רְאוּ בֵן סְתָם, דְּאִתְכְּלִיל בְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי. לֵאָה הָכִי הֲוָה דַעְתָּהּ. (ס"א רעותא) דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ד) הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלשָׁה בָנִים. בְּגִין דְּהֲוָה תְּלָתָא דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא. R. Abba said that the birth of that triad, as implied in the name Reuben, was the goal towards which Leah strove, as indicated in her utterance: “Now this time will my husband be joined unto me, because I have borne him three sons” (Gen. 29, 34), that is, three joined together as one.

וְתָא חֲזֵי, דְּהָכָא הוּא. דְּהָא רְתִיכָא עִלָּאָה, אֲבָהָן וְדָוִד מַלְכָּא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ, וְכֻלְּהוּ אַרְבַּע אִינוּן רְתִיכִין עִלָּאִין, רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, לְבָתַר יְהוּדָה דְּיָרִית מַלְכוּ, וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ בְּאֲתַר דָּא. Observe now that the Heavenly Throne consists of our three patriarchs, to whom King David was subsequently joined, making together a tetrad, symbolic of the Divine Tetragrammaton. Correspondingly we have Reuben, Simeon, and Levi, to whom later on there w as joined Judah, who inherited the kingship.

(ותעמד עד הכא) וַתַּעֲמֹד, דְּהָא עַד הָכָא, וַתַּעֲמֹד בְּיִחוּדָא חַד, מִכָּאן וּלְתַתָּא עַלְמָא דְפִירוּדָא אִיהוּ. וְאִי תֵימָא אִינוּן תְּרֵין בְּנִין דְּאוֹלִידַת לְבָתַר, כְּגַוְונָא דָּא. לָא, דְּהָא אִינוּן תְּרִין בְּאִלֵּין אִתְחַבְּרוּ, בְּגִין דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא כְּחֲדָא אִינוּן. (This term also indicates that up to that point there is unity, but below that is the world of separation.) As for the two other sons born subsequently with the same characteristics, these were united with the others, constituting together a unity symbolic of the six directions of the world.

וְתָא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, תִּקּוּנֵי דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עַלְמָא נִינְהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא נְהוֹרָא עִלָּאָה (ע"ז ע"א) אוּכְמָא כְּמָה דְאִתְחֲזֵי, וְלְאֲתָבָא עִקְּרָא דְכֹלָּא לְאַתְרֵיהּ. כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּגַוְונָא חַד קָיְימֵי, וּבְהַאי אִשְׁתַּכְלַל עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעַלְמָא דִלְעֵילָא. Observe further that all the twelve tribes are the integral parts of the Community of Israel in this world, to give full strength to the supernal light, enveloped in blackness, and restore the root principle of the Whole to its place. All the worlds are built on the same pattern; and through this relation the lower world was completed on the pattern of the upper world.

יִשָּׂשׂכָר זְבוּלוּן, הָכָא אִשְׁתַּכְלָלוּ שִׁית בְּנִין, שִׁית סִטְרִין דְּעַלְמָא. כְּגַוְונָא דָא, בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת אִינוּן אַרְבַּע, וְאִתְחַבְּרוּ בְּאִלֵּין. וְאִלֵּין אַרְבַּע קִשְׁרִין דְּמִתְחַבְּרָן בְּהוּ, וְאוּקְמוּהָ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) וְכָל אֲחֹרִיהֶם בָּיְתָה, אַף עַל גַּב דִּבְנֵי שְׁפָחוֹת נִינְהוּ, בָּיְתָה. By the birth of Issachar and Zebulun there was made complete the number six, symbolic of the six directions of the world. Then again the four sons of the handmaids were associated with them, they being, as it were, the four joints that were linked with them, as already explained. So Scripture says of them: “and their hinder parts were inward” (I Kings 7, 25), to wit, although they were the sons of the handmaids, yet they belonged inward.

רִבִּי חִזְקִיָה אָמַר, אִי הָכִי, הָא אִתְּמָר כָּל מַה דְּאוֹלִיד עַלְמָא תַּתָּאָה, פִּירוּדָא אִיהוּ, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, מַה תֵּימָא בְּיוֹסֵף וּבִנְיָמִין, אִי תֵימָא דְּעַלְמָא חַד בְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ. דְּהָא לָא נָפְקוּ מֵעַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה מַה דְּאוֹלִידַת אוֹלִידַת לְתַתָּא וְלָא לְעֵילָא, וְאִי הָכִי פִּירוּדָא אִיהוּ. R. Hizkiah said: ‘We have affirmed that what the lower world produces belongs to the category of separation, as it is written “and from thence it was parted” (Gen. 2, 11). If so, what about Joseph and Benjamin? How can you say that they belonged to the same world as the others, since they did not issue from the upper world, and what the lower world brings forth is for the lower world and not for the upper world; and, if so, they are separated from the others, since it has been laid down that whatever the lower world produces belongs to the category of separation.’

אֲתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר לֵיהּ מִלָּה דָא סָתִים אִיהוּ, דְּהָא עַלְמָא עִלָּאָה אִתְתַּקַּן בִּתְרֵיסַר דְּאִינוּן מִדִּילֵיהּ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, בְּכָל זִמְנָא צַדִּיק מֵעַלְמָא תַּתָּאָה נָפִיק וְעָיִיל, בֵּיהּ עָיִיל וּמִנֵּיהּ נָפִיק. וּבְגִין כָּךְ, אִתְבְּנֵי בְּאֲתַר דָּא, וְעִקָּרָא הוּא לְעֵילָא וְעִקָּרָא הוּא לְתַתָּא, (ס"א צדיק ביה עייל ביה נפיק) וּבְעַלְמָא תַּתָּאָה אִיהוּ תָּדִיר לְעוֹלָם, כְּתִיב, (בראשית ל״ה:י״ח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה. R. Abba came up and kissed him and said: ‘This is a real difficulty, since it is true that the upper world becomes perfected by the twelve which properly belong to it. But it can be solved esoterically as follows. At every moment the Righteous One both leaves and enters the lower world. Hence he is built up in this place, while his root is above. Thus he is always present in the lower world. It is written: “And it came to pass as her soul (nafshah) was in departing, for she died” (Gen. 35, 18).

תָּא חֲזֵי בְּהַאי עַלְמָא תַּתָּאָה, צַדִּיק (שמות רנ"ט ע"א) בֵּיהּ עָיִיל וּמִנֵּיהּ נָפִיק, כַּד עֲיִּיל, אִיהוּ בְּרָזָא דְיוֹסֵף הַצַּדִּיק, כַּד נָפִיק בְּרָזָא דְּבִנְיָמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״ה:י״ח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, מַאן נַפְשָׁהּ, דָּא צַדִּיק דְּנָפִיק מִנָּהּ. Now the Righteous One is both in and out of this lower world. When he enters it he does so as symbolised by Joseph the righteous; and when he leaves it he does so as symbolised by Benjamin. Hence it says in connection with the birth of Benjamin: “And it came to pass as her soul (nafshah) was in departing-for she died”, where “her soul” alludes to the Righteous One that was departing, to wit, Benjamin.

וְדָא בִּנְיָמִין, נִקְרָא בֶּן אוֹנִי, דְּחֲשִׁיבַת דְּאוֹלִידַת לְתַתָּא בְּעַלְמָא דְּפִירוּדָא, וְאִשְׁתָּאֲרוּ חַד סָרֵי בְּאִינוּן לְעֵילָא. מַה כְּתִיב וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִּנְיָמִין בֶּן יָמִין, דְּהָא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא בְּעַלְמָא עִלָּאָה. דְּכַד אִתְאֲבִיד יוֹסֵף, בִּנְיָמִין (קנ"ג ע"ב) אַשְׁלִים אַתְרִיהּ. וְעַל דָּא צַדִּיק בְּעַלְמָא תַּתָּאָה עָיִיל וְנָפַק, בְּגִין כָּךְ יוֹסֵף וּבִנְיָמִין וְכֻלְּהוּ תְּרִיסַר, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא בְּיִחוּדָא חַד. She called him Ben-oni (son of my sorrow), thinking that what she bore belonged to the lower world, the world of separation, thus leaving only eleven as belonging to the upper world. His father, however, called him Benjamin (son of the right hand) (Ibid.), implying that he ascended on high to the upper world; for when Joseph disappeared Benjamin took his place. Thus did the Righteous One both enter the lower world and leave it. Hence Joseph and Benjamin and all the others completed the number of twelve, who formed a unity after the supernal pattern.’

תָּא חֲזֵי, בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִתְקְיַּים עַלְמָא, וְאִי תֵימָא הָא בְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב) בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. אֶלָּא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב אִתְקְיַּים אַבְרָהָם, דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ט:כ״ב) כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם. וּמִקַּדְּמַת דְּנָא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּנֵי עָלְמִין וְחָרִיב לוֹן, כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב מִנֵּיהּ אִשְׁתַּכְלָלוּ עָלְמִין, וְלָא אִתְחָרָבוּ כְּקַדְמִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:א׳) כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל וְגו'. Observe that it was for the sake of Jacob that the world became firmly established. (For though we have said elsewhere that it was for the sake of Abraham, the truth is that it was for the sake of Jacob that Abraham was firmly established, as it is written: “Thus saith the Lord, concerning the house of Jacob who redeemed Abraham” (Is. 29, 22).) For at first God built up worlds and destroyed them, and only when Jacob came did the worlds take their final form, and were not again demolished as heretofore. So Scripture says: “But now thus saith the Lord that created thee, O Jacob, and he that formed thee, O Israel” (Is. 43, 1).

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, (שמות ד׳:כ״ג) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וּכְתִיב (שם) שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי בֵּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֵּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. Israel is also called “son” to God, as it is written: “Israel is my son, my firstborn”, also, “Let my son go that he may serve me” (Ex. 4, 22-23). There is also the same allusion in the verse: “What is his name, and what is his son’s name, if thou knowest” (Prov. 30, 4).’

לֵאָה, כַּד אוֹלִידַת לִרְאוּבֵן מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ב) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ רְאוּבֵן. רְאוּבֵן סְתָם, בְּגִין דְּאִתְכְּלִיל בִּתְלַת סִטְרִין מִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. מַאי טַעְמָא לֵוִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א ז) לֹיוֹת, חִבּוּרָא דְכָל סִטְרִין. AND SHE CALLED HIS NAME REUBEN (lit. see, a son). She did not give him a more specific name, because he was to form a group with the other two, Simeon and Levi. The name Levi, being akin to the term loyoth (joining) (I Kings 7, 30), signifies the perfect combination of them into one scheme.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֵהָכָא, דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:ג׳) יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, כְּתַרְגּוּמוֹ בְּכֵירוּתָא, כְּהוּנְתָּא, וּמַלְכוּתָא. וּמַלְכוּ בְּסִטְרָא דִגְבוּרָה אִיהוּ, וְעַל דָּא רְאוּבֵן סְתָם. R. Judah said that the same idea is implied in the phrase: “The excellency of dignity, and the excellency of power” (Gen. 49, 3), which is rendered in the Chaldaic paraphrase: “Birthright, priesthood, and kingdom”, kingdom belonging to the side of power (Geburah). Hence the name Reuben, implying “son” (ben), simply.

אָמַר רִבִּי אַבָּא רְאוּ בֵן סְתָם, דְּאִתְכְּלִיל בְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי. לֵאָה הָכִי הֲוָה דַעְתָּהּ. (ס"א רעותא) דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ל״ד) הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלשָׁה בָנִים. בְּגִין דְּהֲוָה תְּלָתָא דְּמִתְחַבְּרָן כְּחֲדָא. R. Abba said that the birth of that triad, as implied in the name Reuben, was the goal towards which Leah strove, as indicated in her utterance: “Now this time will my husband be joined unto me, because I have borne him three sons” (Gen. 29, 34), that is, three joined together as one.

וְתָא חֲזֵי, דְּהָכָא הוּא. דְּהָא רְתִיכָא עִלָּאָה, אֲבָהָן וְדָוִד מַלְכָּא דְּאִתְחַבַּר בְּהוּ, וְכֻלְּהוּ אַרְבַּע אִינוּן רְתִיכִין עִלָּאִין, רָזָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא. וְעַל דָּא, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, לְבָתַר יְהוּדָה דְּיָרִית מַלְכוּ, וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ בְּאֲתַר דָּא. Observe now that the Heavenly Throne consists of our three patriarchs, to whom King David was subsequently joined, making together a tetrad, symbolic of the Divine Tetragrammaton. Correspondingly we have Reuben, Simeon, and Levi, to whom later on there w as joined Judah, who inherited the kingship.

וּכְתִיב (ס"א דא בתר דא דכתיב) (בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' וְגו' (בראשית כ״ט:ל״ה) וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת, בְּגִין דְּהָכָא אִשְׁתַּכְלָלוּ אַרְבַּע סָמְכִין. הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', מַאי טַעֲמָא אָמְרָה אוֹדֶה אֶת ה' בְּהַאי, וְלָאו בְּכֻלְּהוּ. אֶלָּא מֵהָכָא, כָּל זִמְנָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, שְׁמָא קַדִּישָׁא לָאו שְׁלִים הוּא. תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דִּתְלַת בְּנִין הֲווּ עַד דְּאוֹלִידַת לִיהוּדָה, לָא שְׁלִים כֻּרְסְיָיא. וּבְגִינֵי כָּךְ הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', וְלָא בְּכֻלְּהוּ, וְעַל דָּא וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. מַאי (קפ"ו ע"א) וַתַּעֲמֹד, דְּקָיְימָא כֻּרְסְיָיא עַל סַמְכוֹהִי. Hence the significance of the passage: “This time will I praise the Lord. Therefore she called his name Judah. And she left off bearing”, the reason being that now all the four supports of the Heavenly Throne were completed. (Why did she say: “this time will I praise the Lord” in regard to this son and not in regard to any of the others? The truth is that we learn from here that as long as the Community of Israel is in exile the Divine Name remains incomplete.) Observe that with the birth of three sons the Heavenly Throne was not yet made complete until Judah was born; hence only then Leah said, “This time will I praise the Lord”, and not in regard to any of the other sons; and hence again the term vatha’amod (and she left off, lit. stood), implying that the Heavenly Throne stood then firm on its supports.

(ותעמד עד הכא) וַתַּעֲמֹד, דְּהָא עַד הָכָא, וַתַּעֲמֹד בְּיִחוּדָא חַד, מִכָּאן וּלְתַתָּא עַלְמָא דְפִירוּדָא אִיהוּ. וְאִי תֵימָא אִינוּן תְּרֵין בְּנִין דְּאוֹלִידַת לְבָתַר, כְּגַוְונָא דָּא. לָא, דְּהָא אִינוּן תְּרִין בְּאִלֵּין אִתְחַבְּרוּ, בְּגִין דְּשִׁית סִטְרִין דְּעָלְמָא כְּחֲדָא אִינוּן. (This term also indicates that up to that point there is unity, but below that is the world of separation.) As for the two other sons born subsequently with the same characteristics, these were united with the others, constituting together a unity symbolic of the six directions of the world.

וְתָא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, תִּקּוּנֵי דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עַלְמָא נִינְהוּ, לְאִתְתַּקְּנָא נְהוֹרָא עִלָּאָה (ע"ז ע"א) אוּכְמָא כְּמָה דְאִתְחֲזֵי, וְלְאֲתָבָא עִקְּרָא דְכֹלָּא לְאַתְרֵיהּ. כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּגַוְונָא חַד קָיְימֵי, וּבְהַאי אִשְׁתַּכְלַל עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעַלְמָא דִלְעֵילָא. Observe further that all the twelve tribes are the integral parts of the Community of Israel in this world, to give full strength to the supernal light, enveloped in blackness, and restore the root principle of the Whole to its place. All the worlds are built on the same pattern; and through this relation the lower world was completed on the pattern of the upper world.

יִשָּׂשׂכָר זְבוּלוּן, הָכָא אִשְׁתַּכְלָלוּ שִׁית בְּנִין, שִׁית סִטְרִין דְּעַלְמָא. כְּגַוְונָא דָא, בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת אִינוּן אַרְבַּע, וְאִתְחַבְּרוּ בְּאִלֵּין. וְאִלֵּין אַרְבַּע קִשְׁרִין דְּמִתְחַבְּרָן בְּהוּ, וְאוּקְמוּהָ, וְעַל דָּא כְּתִיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) וְכָל אֲחֹרִיהֶם בָּיְתָה, אַף עַל גַּב דִּבְנֵי שְׁפָחוֹת נִינְהוּ, בָּיְתָה. By the birth of Issachar and Zebulun there was made complete the number six, symbolic of the six directions of the world. Then again the four sons of the handmaids were associated with them, they being, as it were, the four joints that were linked with them, as already explained. So Scripture says of them: “and their hinder parts were inward” (I Kings 7, 25), to wit, although they were the sons of the handmaids, yet they belonged inward.

רִבִּי חִזְקִיָה אָמַר, אִי הָכִי, הָא אִתְּמָר כָּל מַה דְּאוֹלִיד עַלְמָא תַּתָּאָה, פִּירוּדָא אִיהוּ, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, מַה תֵּימָא בְּיוֹסֵף וּבִנְיָמִין, אִי תֵימָא דְּעַלְמָא חַד בְּהַנֵּי, לָאו אִיהוּ. דְּהָא לָא נָפְקוּ מֵעַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה מַה דְּאוֹלִידַת אוֹלִידַת לְתַתָּא וְלָא לְעֵילָא, וְאִי הָכִי פִּירוּדָא אִיהוּ. R. Hizkiah said: ‘We have affirmed that what the lower world produces belongs to the category of separation, as it is written “and from thence it was parted” (Gen. 2, 11). If so, what about Joseph and Benjamin? How can you say that they belonged to the same world as the others, since they did not issue from the upper world, and what the lower world brings forth is for the lower world and not for the upper world; and, if so, they are separated from the others, since it has been laid down that whatever the lower world produces belongs to the category of separation.’

תָּא חֲזֵי בְּהַאי עַלְמָא תַּתָּאָה, צַדִּיק (שמות רנ"ט ע"א) בֵּיהּ עָיִיל וּמִנֵּיהּ נָפִיק, כַּד עֲיִּיל, אִיהוּ בְּרָזָא דְיוֹסֵף הַצַּדִּיק, כַּד נָפִיק בְּרָזָא דְּבִנְיָמִין הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ל״ה:י״ח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, מַאן נַפְשָׁהּ, דָּא צַדִּיק דְּנָפִיק מִנָּהּ. Now the Righteous One is both in and out of this lower world. When he enters it he does so as symbolised by Joseph the righteous; and when he leaves it he does so as symbolised by Benjamin. Hence it says in connection with the birth of Benjamin: “And it came to pass as her soul (nafshah) was in departing-for she died”, where “her soul” alludes to the Righteous One that was departing, to wit, Benjamin.

וְדָא בִּנְיָמִין, נִקְרָא בֶּן אוֹנִי, דְּחֲשִׁיבַת דְּאוֹלִידַת לְתַתָּא בְּעַלְמָא דְּפִירוּדָא, וְאִשְׁתָּאֲרוּ חַד סָרֵי בְּאִינוּן לְעֵילָא. מַה כְּתִיב וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִּנְיָמִין בֶּן יָמִין, דְּהָא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא בְּעַלְמָא עִלָּאָה. דְּכַד אִתְאֲבִיד יוֹסֵף, בִּנְיָמִין (קנ"ג ע"ב) אַשְׁלִים אַתְרִיהּ. וְעַל דָּא צַדִּיק בְּעַלְמָא תַּתָּאָה עָיִיל וְנָפַק, בְּגִין כָּךְ יוֹסֵף וּבִנְיָמִין וְכֻלְּהוּ תְּרִיסַר, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא בְּיִחוּדָא חַד. She called him Ben-oni (son of my sorrow), thinking that what she bore belonged to the lower world, the world of separation, thus leaving only eleven as belonging to the upper world. His father, however, called him Benjamin (son of the right hand) (Ibid.), implying that he ascended on high to the upper world; for when Joseph disappeared Benjamin took his place. Thus did the Righteous One both enter the lower world and leave it. Hence Joseph and Benjamin and all the others completed the number of twelve, who formed a unity after the supernal pattern.’

(בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם (קע"ח ע"ב) אוֹדֶה אֶת ה', רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״א:א׳) אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה, בְּכָל לֵבָב, בְּכָל לֵב מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, דָּוִד בְּרָזָא עִלָּאָה דִשְׁמָא קַדִּישָׁא, קָא בָּעֵי לֵיהּ לְאוֹדָאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע, וְאִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין, חַד יָמִינָא וְחַד שְׂמָאלָא. THIS TIME WILL I PRAISE THE LORD. R. Simeon adduced here the verse: “I will praise the Lord with my whole heart (lebab), with the council of the upright, and with the congregation” (Ps. 111, 1). ‘The intensified form lebab (heart) is used here’, he said, ‘to show that David desired to praise the Lord with his whole being, including both his good prompter (yetser-tob) and his evil prompter (yetser-ra’), or, in other terms, the right side and the left side

בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה, אִלֵּין אִינוּן שְׁאָר סִטְרִין דְּהַאי עַלְמָא, דְּהָא לֵבָב, כְּגַוְונָא דְדָרוֹם וְצָפוֹן. בְּסוֹד יְשָׁרִים, אִלֵּין אִינוּן שְׁאָר סִטְרֵי עַלְמָא, דְּאִינוּן שִׁית כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. וְעֵדָה, דָּא הוּא אֲתַר דִּיהוּדָה, וּכְתִיב, (תהילים קל״ב:י״ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם. the heart (lebab), being symbolic of South and North. By the phrase “with the council of the upright” David implied the other directions, making up the six directions of the world, after the supernal pattern; “the congregation” is a reference to the realm of Judah, the term ‘edah (congregation) being akin to the term ‘eduth (testimony) in the passage, “and my testimony (ve-‘edothi) that I shall teach them” (Ps. 132, 13),

וּכְתִיב, (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עוֹד רָד עִם אֵל וְגו'. כְּתִיב (תהילים קל״ח:א׳) אוֹדְךָ בְּכָל לִבִּי נֶגֶד אֱלהִים אֲזַמְּרֶךָּ, הָכָא בְּאֲתַר חַד קָאֲמַר, דִּכְתִיב נֶגֶד אֱלהִים אֲזַמְּרֶךָּ. דְּהָא לְגַבֵּי הַאי דַרְגָּא קָאֲמַר שִׁירָתָא, לְחַבְּרָא לֵיהּ בִּימִינָא. as well as to the vocable ‘od (yet) in the passage, “but Judah yet (‘od) ruleth with God, etc.” (Hos. 12, 1). On the other hand, in the verse: “I will praise thee with my whole heart (libi) toward Elohim will I sing praise unto thee” (Ibid. 138, 1), David addressed himself to one single realm, designated Elohim¹The grade Malkuth, or Kingdom., singing praises to the grade associated with the right side.

תָּא חֲזֵי, יְהוּדָה אָחִיד בְּכָל סִטְרִין, אָחִיד בְּדָרוֹם וְאָחִיד בְּמִזְרָח. דְּהָא אִיהוּ מִסְּטַר שְׂמָאלָא קָא אַתְיָא, (שמות רכ"ג ע"א) וְשֵׁירוּתֵיהּ בַּצָּפוֹן וְאָחִיד בְּדָרוֹם, בְּגִין דְּאִיהוּ אָזִיל לִימִינָא וְאִתְאֲחִיד בְּגוּפָא, בְּגִין כָּךְ (בראשית כ״ט:ל״ה) הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת, וַתַּעֲמֹד, דְּקָיְימָא בְּקִיּוּמָא דְּקָיְימָא כְּדְקָא יָאוֹת, דְּהָא אִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְתִיכָא קַדִּישָׁא. Observe that Judah embraced all sides, having taken hold of the South as well as of the East; himself issuing from the left side, with his beginning in the North, he took hold of the South, since his turnings were to the right, and attached himself to the body. Hence Leah’s words: “This time I will praise the Lord.” The words, “And she stood still not to bear any more” imply that there was now a firm standing, that all was now in order, since the Heavenly Throne was now (with the birth of Judah) made complete.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן נָפַק לְקִרְיָיתָא, אִזְדַּמַּן לֵיהּ רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, אָמַר חַדְּתוּתֵי דְאוֹרַיְיתָא אִצְטְרִיךְ הָכָא, יָתְבוּ תְּלָתָא אִלֵּין, (ס"א יומין) כַּד בָּעָא לְמֵיזַל, פָּתַח כָּל חַד וְחַד קְרָא. R. Simeon was once walking in the country when he met R. Abba and R. Hiya and R. Jose. When he saw them he said: ‘We ought to have here some new expositions of the Torah. So the three of them sat down for a time. When he was about to go, each one of them in turn discoursed on a Scriptural text.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (בראשיתיג) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגו', שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה וְגו'. וְכִי לְפוּם חֵיזוּ דְאַבְרָהָם יָרִית אַרְעָא וְלָא יַתִּיר. עַד כַּמָּה חָמֵי בַּר נָשׁ, תְּלַת פַּרְסֵי אוֹ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ פַּרְסֵי, וְאִיהוּ אָמַר (בראשית י״ג:ט״ו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגו'. R. Abba took the verse: And the Lord said unto Abram, after that Lot had separated from him: Lift up now thine eyes, etc. (Gen. XIII, I4). ‘Did Abraham then’, he asked, ‘inherit only so much of land as was within his range of vision and no more -a mere three, four, or, at most, five parasangs? This would contradict the next verse saying: “for all the land which thou seest to thee I will give it” (Ibid. 15).

מַתְּנִיתִּין. בְּנֵי עֶלְיוֹן, קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, בְּרִיכָן (ס"א ברירן) דְּעָלְמָא, מוֹחָא דֶּאֱגוֹזָא. כְּנָשׁוּ לְמִנְדַע, הָא צִּפֳּרָא נָחִיתּ בְּכָל יוֹמָא, אִתְּעַר בְּגִנְתָּא. שַׁלְהוֹבָא דְּנוּרָא בְּגַדְפָּהָא. בִּידָהָא תְּלָתָּא מַגְרוֹפְּיָין שְׁנִינָן כְּחַרְבָּא. מַפְּתְּחָן גְּנִיזִין בִּידָא יְמִינָא. מִשְׁנָה, בְּנֵי עֶלְיוֹן, קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, בְּרוּכֵי (נבחרי) הָעוֹלָם, מֹחַ הָאֱגוֹז, הִתְכַּנְּסוּ לָדַעַת. הִנֵּה צִפּוֹר יוֹרֶדֶת בְּכָל יוֹם, מִתְעוֹרֶרֶת בַּגַּן. שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ בִּכְנָפֶיהָ, בְּיָדֶיהָ שָׁלֹשׁ מַגְרֵפוֹת שְׁנוּנוֹת כַּחֶרֶב, מַפְתְּחוֹת שֶׁל גְּנָזִים בְּיַד יָמִין.

קָרֵי בְחָיִל וְאָמַר, מַאן מִנְּכוֹן דִּי נְהִירוּ אַנְפּוֹי, דִּי עָאל וְנָפַּק וְאִתְּתַּקִּיף בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, מָטָא בְּעַנְפּוֹי, אָחִיד בְּשָׁרְשׁוֹי, אָכִיל מֵאִיבֵּיהּ מָתִּיק מִדּוּבְשָׁא, יָהִיב חַיִּין לְנַפְּשָׁא, אַסְוָותָּא לְגַרְמֵיהּ. קוֹרֵא בְחַיִל וְאוֹמֵר: מִי מִכֶּם שֶׁפָּנָיו מְאִירוֹת, שֶׁנִּכְנַס וְיָצָא וְהֶחֱזִיק בְּעֵץ הַחַיִּים, הִגִּיעַ לַעֲנָפָיו, אָחַז בְּשָׁרָשָׁיו, אָכַל מִפִּרְיוֹ הַמָּתוֹק מִדְּבַשׁ, נוֹתֵן חַיִּים לַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאָה לְעַצְמוֹ?

אִסְתַּמַּר מֵהִרְהוּרָא בִּישָׁא, מֵהִרְהוּרָא דִּמְשַׁקֵּר בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, מַסְאִיב נַהֲרָא וְנַחֲלָא מְקוֹרָא דְיִשְׂרָאֵל, דִּיהֵיב מוֹתָּא לְנַפְּשָׁא, וּתְּבִירוּ לְגַרְמֵיהּ לֵיתּ לֵיהּ קִיּוּמָא כְּלָל. הִשָּׁמֵר מֵהִרְהוּר רַע, מֵהִרְהוּר שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּעֵץ הַחַיִּים, מְטַמֵּא הַנָּהָר וְהַנַּחַל הַמָּקוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹתֵן מָוֶת לַנֶּפֶשׁ וְשֶׁבֶר לְעַצְמוֹ, אֵין לוֹ כְּלָל קִיּוּם.

הִרְהוּרָא דְּמַסְאִיב הַהוּא מְקוֹרָא דִילֵיהּ, עָבִיד אִילָנָא דְשִׁקְרָא, בְּגִין דְּהַהוּא הִרְהוּרָא סָלְקָא, וְאַחְלַף נַפְּשָׁא תְּחוֹתּ נַפְּשָׁא. אִילָנָא דְחַיֵּי אִסְתַּלַּק, וְאִילָנָא דְמוֹתָּא אִתְּתַּקִּיף בֵּיהּ, נַפְּשָׁא מִתַּמָּן מָשִׁיךָ. הַהִרְהוּר שֶׁמְּטַמֵּא אוֹתוֹ הַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ, עוֹשֶׂה עֵץ שֶׁל שֶׁקֶר, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הַהִרְהוּר עוֹלֶה וּמַחֲלִיף נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. עֵץ הַחַיִּים מִסְתַּלֵּק, וְעֵץ הַמָּוֶת מַחֲזִיק בּוֹ, מוֹשֵׁךְ מִשָּׁם הַנֶּפֶשׁ.

בְּגִין דְּהִרְהוּרָא טָבָא סָלִיק לְעֵילָא, אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, אַתְּקִיף בְּעַנְפּוֹי, אָכִיל מֵאִנְבֵּיהּ, כּל קִדּוּשִׁין וְכָל בִּרְכָאן נָפְּקִין מִנֵּיהּ. אַחְסִין חַיִּין לְנַפְּשֵׁיהּ וְאַסְוָותָּא לְגַרְמֵיהּ, עֲלֵיהּ אִתְּמָר (ירמיהו י״ז:ח׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתּוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חוֹם וגו'. מִשּׁוּם שֶׁהִרְהוּר טוֹב עוֹלֶה לְמַעְלָה, אוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים, מַחֲזִיק בַּעֲנָפָיו, אוֹכֵל מִפִּרְיוֹ, כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, מוֹרִישׁ חַיִּים לַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאָה לְעַצְמוֹ, עָלָיו נֶאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְגוֹ'.

כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, אָזְלִין בָּתַּר מַחְשָׁבָה וְהִרְהוּרָא, וְעַל דָּא (ויקרא י״א:מ״ד) וְהִתְּקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶּם קְדוֹשִׁים, בְּגִין דְּכָל קִדּוּשִׁין דְּעַלְמָא אַפִּיק וּמָשִׁיךָ בְּהִרְהוּרָא טָבָא. כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הוֹלְכִים אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר, וְעַל כֵּן (ויקרא יא) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם מוֹצִיא וּמוֹשֵׁךְ בְּהִרְהוּר טוֹב.

מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהִרְהוּרָא (ויקרא פ"ד ע"א, שם נ"ו ע"א) בִּישָׁא, כַּד אָתֵּי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּאִתְּתֵּיהּ ושוִֹּי רְעוּתֵּיהּ וְהִרְהוּרֵיהּ בְּאִתְּתָּא אָחֳרָא, וזָרַע זַרְעָא בְּהִרְהוּרָא אָחֳרָא, דָּא הוּא דְּאַחְלַף דַּרְגִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָא, דַּרְגָּא דְקוּדְשָׁא בְּגִין דַּרְגָּא דִּמְסָאֲבָא. כְּמָה דְּהִרְהוּרָא דִילֵיהּ עָבִיד חִלּוּפִּין לְתַּתָּא, אוּף הָכִי עֲבַד חִלּוּפִּין לְעֵילָא. מִי שֶׁנִּטְמָא בְּהִרְהוּר רַע, כְּשֶׁבָּא לְהִזְדַּוֵּג עִם אִשְׁתּוֹ וְשָׂם רְצוֹנוֹ וְהִרְהוּרוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְזוֹרֵעַ זֶרַע בְּהִרְהוּר אַחֵר, זֶהוּ שֶׁמַּחֲלִיף אֶת הַדְּרָגוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה, הַדַּרְגָּה שֶׁל קֹדֶשׁ בַּעֲבוּר הַדַּרְגָּה שֶׁל הַטֻּמְאָה. כְּמוֹ שֶׁהַהִרְהוּר שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה חִלּוּפִים לְמַטָּה, אַף כָּךְ עוֹשֶׂה חִלּוּפִים לְמַעְלָה.

כְּמָה דְגוּפָּא דְּהַהוּא בְּרָא דְּיוֹלִיד, אִקְרֵי בֶּן תְּמוּרָה. אוּף הָכִי בְּנַפְּשָׁא בֶּן תְּמוּרָה אִקְרֵי. דְּהָא לָא מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ קַדִּישָׁא בְּהַהוּא הִרְהוּרָא, וְנַפְּשָׁא דִילֵיהּ אִתְּחַלַּף בְּדַרְגָּא אָחֳרָא. כְּמוֹ שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן שֶׁיּוֹלִיד נִקְרָא בֶּן תְּמוּרָה, כָּךְ גַּם בַּנֶּפֶשׁ נִקְרָא בֶּן תְּמוּרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא מוֹשֵׁךְ מְשִׁיכָה קְדוֹשָׁה בַּהִרְהוּר הַהוּא, וְנַפִשׁוֹ מִתְחַלֶּפֶת בְּדַרְגָּה אַחֶרֶת.

יַעֲקֹב שְׁלֵימָא דְכלָּא, גַּלֵּי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּכָל אָרְחוֹי בִּקְשׁוֹט הֲווּ, וְהִרְהוּרָא דִקְשׁוֹט הִרְהֵר תָּדִיר בְּכלָּא. בְּהַהוּא לֵילְיָא דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּאִתְּתֵּיהּ בְּלֵאָה, הִרְהוּרָא (קע"ו ע"ב, ויקרא רצ"ב ע"א) דִילֵיהּ בְּרָחֵל הֲוַתּ. משמֵּשׁ בְּלֵאָה וְחָשִׁיב בְּרָחֵל, וּמְקוֹרָא דִילֵיהּ בְּהַהוּא הִרְהוּרָא דִילֵיהּ אָזְלָא. יַעָקֹב הַשָּׁלֵם שֶׁל הַכֹּל, גָּלוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל דְּרָכָיו הָיוּ בֶּאֱמֶת, וְהִרְהוּר שֶׁל אֱמֶת הִרְהֵר תָּמִיד בַּכֹּל, בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ לֵאָה, הַהִרְהוּר שֶׁלּוֹ הָיָה בְּרָחֵל. מְשַׁמֵּשׁ עִם לֵאָה וְחוֹשֵׁב עַל רָחֵל. וְהַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ הָלַךְ בַּהִרְהוּר הַהוּא שֶׁלּוֹ.

וְלָאו לְדַעְתָּא, דְּהָא לָא הֲוָה יָדַע. בְּגִין כָּךָ, לָא סָלִיק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּהֲוָה יָדַע, אַחְמֵי לֵיהּ וְאָמַר, רְאוּ בֵן דְּאִתְּיְלִיד בְּעַלְמָא. ועַל דָּא כְּתִּיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵּר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ, אַל תִּקְרֵי אֶרְאֶנּוּ אֶלָּא אַרְאֶנּוּ, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. וּבְגִין דְּאִתְּגְּלֵי קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, דְּהָא לָאו לְדַעְתָּא הֲוָה וּבְאֹרַח קְשׁוֹט הִרְהֵר בִּרְעוּתֵּיהּ יַעֲקֹב, לָא אִיפְּסַל מִגּוֹ שִׁבְטִין קַדִּישִׁין, דְּאִי לָאו הָכִי הֲוה אִיפְּסַל. וְלֹא לְדַעַת, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה יוֹדֵעַ, מִשּׁוּם כָּךְ לֹא עָלָה רְאוּבֵן בַּשֵּׁם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ, הֶרְאָה לוֹ וְאָמַר, רְאוּ בֵן שֶׁנּוֹלָד בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב (ירמיה כג) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ. אַל תִּקְרֵי אֶרְאֶנּוּ אֶלָּא אַרְאֶנּוּ, שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהִתְגַּלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי זֶה הָיָה לֹא לְדַעְתּוֹ וּבְדֶרֶךְ אֱמֶת הִרְהֵר בִּרְצוֹנוֹ יַעֲקֹב, לֹא נִפְסַל מִתּוֹךְ הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאִם לֹא כָּךְ - הָיָה נִפְסָל.

וּבְגִין דְּהִרְהוּרָא עִקָּרָא אִיהוּ וְעָבִיד עוֹבָדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּהֲוָה יָדַע הַהוּא הִרְהוּרָא, בְּאֲתַּר דְּאִתְּדַּבְּקָא. בְּהַהִיא טִפָּה קַדְמָאָה, אִסְתַּמַּר לֵיהּ בְּכִירוּתָּא, דִּכְתִּיב, (דברי הימים א ה׳:א׳) כִּי הוּא הַבְּכוֹר וְגו', נִתְּנָה בְּכוֹרָתּוֹ לְיוֹסֵף. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּהִרְהוּרָא אָזְלָא וְאִתְּדָּבַּק בְּהַהִיא טִפָּה, תַּמָּן אִתְּדָּבַּק וְאִתְּמָסַר הַהוּא בְּכוֹרָה. וְאִתְּנְטִילַתּ בְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן, וְאִתְּמָסַר בְּאֲתַּר דְּהִרְהוּרָא אִתְּדָּבַּק בָּהּ. בְּרָחֵל הִרְהֵר וְאִתְּדָּבַּק רְעוּתָּא, בְּרָחֵל אִתְּדָּבַּק בְּכִירוּתָּא, וְכלָּא אִתְּהַדַּר בָּתַּר הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה. וּמִשּׁוּם שֶׁהַהִרְהוּר הוּא עִקָּר וְעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הַהִרְהוּר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּדְבַּק, בְּאוֹתָהּ הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁמְרָה לוֹ הַבְּכוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (ד"ה א ב) כִּי הוּא הַבְּכוֹר וְגוֹ'. נִתְּנָה בְּכוֹרָתוֹ לְיוֹסֵף. בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהַהִרְהוּר הָלַךְ וְנִדְבַּק בַּטִּפָּה הַהִיא, שָׁם נִדְבַּק וְנִמְסְרָה אוֹתָהּ הַבְּכוֹרָה, וְנִטְּלָה הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן, וְנִמְסְרָה לַמָּקוֹם שֶׁהַהִרְהוּר נִדְבַּק בָּהּ. בְּרָחֵל הִרְהֵר וְנִדְבַּק הָרָצוֹן - בְּרָחֵל נִדְבְּקָה הַבְּכוֹרָה, וְהַכֹּל חָזַר אַחַר הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה.

כְּגַוְונָא דָא, הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה, עָבִיד עוֹבָדָא וְאִתְּמְשַׁךָ מְשִׁיכוּ, בְּכָל מַה דְּאִתְּדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּסִתְּרָא, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ה:ה׳) לֹא תִּהְיֶה אשתּ הַמֵּתּ הַחוּצָּה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וְהָכָא אִצְּטְרִיךָ הִרְהוּרָא וּרְעוּתָּא לְאִתְּדַּבְּקָא. וּבְהַהוּא רְעוּתָּא וּמַחֲשָׁבָה, מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ וְעָבִיד עוֹבָדָא דְאִצְּטְרִיךָ, וְלָא יִשְׁתְּצֵּי שְׁמָא דְמִיתָּא מֵעָלְמָא. כְּמוֹ כֵן הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, וְנִמְשֶׁכֶת מְשִׁיכָה בְּכָל מַה שֶּׁנִּדְבַּק אָדָם בַּסֵּתֶר, שֶׁכָּתוּב (דברים כה) לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ. וְכָאן צָרִיךְ הִרְהוּר וְרָצוֹן לְהִתְדַּבֵּק, וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן וּמַחֲשָׁבָה מוֹשֵׁךְ מְשִׁיכָה וְעוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא יִכְלֶה שֵׁם הַמֵּת מִן הָעוֹלָם.

וְסִתְּרָא דָא (איוב לה) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתּוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, דְּהָא וַדַּאי רְעוּתָּא וּמַחֲשָׁבָה, מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ, וְעָבִיד עוֹבָדָא בְּכָל מַה דְּאִצְּטְרִיךָ. וְעַל דָּא, בִּצְּלוֹתָּא אִצְּטְרִיךָ רְעוּתָּא וְהִרְהוּרָא לְכַוְּונָא, וכֵן בְּכָל אִינוּן פּוּלְחָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה עָבִיד עוֹבָדָא, וּמָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ בְּכָל מַה דְּאִצְּטְרִיךָ. וְסֵתֶר זֶה, (איוב לד) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי הָרָצוֹן וְהַמַּחֲשָׁבָה מוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה וְעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ רָצוֹן וְהִרְהוּר לְכַוֵּן, וְכֵן בְּכָל אוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, וּמוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ.

בְּגִין דְּהִרְהוּרָא טָבָא סָלִיק לְעֵילָא, אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, אַתְּקִיף בְּעַנְפּוֹי, אָכִיל מֵאִנְבֵּיהּ, כּל קִדּוּשִׁין וְכָל בִּרְכָאן נָפְּקִין מִנֵּיהּ. אַחְסִין חַיִּין לְנַפְּשֵׁיהּ וְאַסְוָותָּא לְגַרְמֵיהּ, עֲלֵיהּ אִתְּמָר (ירמיהו י״ז:ח׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתּוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חוֹם וגו'. מִשּׁוּם שֶׁהִרְהוּר טוֹב עוֹלֶה לְמַעְלָה, אוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים, מַחֲזִיק בַּעֲנָפָיו, אוֹכֵל מִפִּרְיוֹ, כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, מוֹרִישׁ חַיִּים לַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאָה לְעַצְמוֹ, עָלָיו נֶאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְגוֹ'.

כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, אָזְלִין בָּתַּר מַחְשָׁבָה וְהִרְהוּרָא, וְעַל דָּא (ויקרא י״א:מ״ד) וְהִתְּקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶּם קְדוֹשִׁים, בְּגִין דְּכָל קִדּוּשִׁין דְּעַלְמָא אַפִּיק וּמָשִׁיךָ בְּהִרְהוּרָא טָבָא. כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הוֹלְכִים אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר, וְעַל כֵּן (ויקרא יא) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם מוֹצִיא וּמוֹשֵׁךְ בְּהִרְהוּר טוֹב.

מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהִרְהוּרָא (ויקרא פ"ד ע"א, שם נ"ו ע"א) בִּישָׁא, כַּד אָתֵּי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּאִתְּתֵּיהּ ושוִֹּי רְעוּתֵּיהּ וְהִרְהוּרֵיהּ בְּאִתְּתָּא אָחֳרָא, וזָרַע זַרְעָא בְּהִרְהוּרָא אָחֳרָא, דָּא הוּא דְּאַחְלַף דַּרְגִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָא, דַּרְגָּא דְקוּדְשָׁא בְּגִין דַּרְגָּא דִּמְסָאֲבָא. כְּמָה דְּהִרְהוּרָא דִילֵיהּ עָבִיד חִלּוּפִּין לְתַּתָּא, אוּף הָכִי עֲבַד חִלּוּפִּין לְעֵילָא. מִי שֶׁנִּטְמָא בְּהִרְהוּר רַע, כְּשֶׁבָּא לְהִזְדַּוֵּג עִם אִשְׁתּוֹ וְשָׂם רְצוֹנוֹ וְהִרְהוּרוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְזוֹרֵעַ זֶרַע בְּהִרְהוּר אַחֵר, זֶהוּ שֶׁמַּחֲלִיף אֶת הַדְּרָגוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה, הַדַּרְגָּה שֶׁל קֹדֶשׁ בַּעֲבוּר הַדַּרְגָּה שֶׁל הַטֻּמְאָה. כְּמוֹ שֶׁהַהִרְהוּר שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה חִלּוּפִים לְמַטָּה, אַף כָּךְ עוֹשֶׂה חִלּוּפִים לְמַעְלָה.

כְּמָה דְגוּפָּא דְּהַהוּא בְּרָא דְּיוֹלִיד, אִקְרֵי בֶּן תְּמוּרָה. אוּף הָכִי בְּנַפְּשָׁא בֶּן תְּמוּרָה אִקְרֵי. דְּהָא לָא מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ קַדִּישָׁא בְּהַהוּא הִרְהוּרָא, וְנַפְּשָׁא דִילֵיהּ אִתְּחַלַּף בְּדַרְגָּא אָחֳרָא. כְּמוֹ שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן שֶׁיּוֹלִיד נִקְרָא בֶּן תְּמוּרָה, כָּךְ גַּם בַּנֶּפֶשׁ נִקְרָא בֶּן תְּמוּרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא מוֹשֵׁךְ מְשִׁיכָה קְדוֹשָׁה בַּהִרְהוּר הַהוּא, וְנַפִשׁוֹ מִתְחַלֶּפֶת בְּדַרְגָּה אַחֶרֶת.

יַעֲקֹב שְׁלֵימָא דְכלָּא, גַּלֵּי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּכָל אָרְחוֹי בִּקְשׁוֹט הֲווּ, וְהִרְהוּרָא דִקְשׁוֹט הִרְהֵר תָּדִיר בְּכלָּא. בְּהַהוּא לֵילְיָא דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּאִתְּתֵּיהּ בְּלֵאָה, הִרְהוּרָא (קע"ו ע"ב, ויקרא רצ"ב ע"א) דִילֵיהּ בְּרָחֵל הֲוַתּ. משמֵּשׁ בְּלֵאָה וְחָשִׁיב בְּרָחֵל, וּמְקוֹרָא דִילֵיהּ בְּהַהוּא הִרְהוּרָא דִילֵיהּ אָזְלָא. יַעָקֹב הַשָּׁלֵם שֶׁל הַכֹּל, גָּלוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל דְּרָכָיו הָיוּ בֶּאֱמֶת, וְהִרְהוּר שֶׁל אֱמֶת הִרְהֵר תָּמִיד בַּכֹּל, בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ לֵאָה, הַהִרְהוּר שֶׁלּוֹ הָיָה בְּרָחֵל. מְשַׁמֵּשׁ עִם לֵאָה וְחוֹשֵׁב עַל רָחֵל. וְהַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ הָלַךְ בַּהִרְהוּר הַהוּא שֶׁלּוֹ.

וְלָאו לְדַעְתָּא, דְּהָא לָא הֲוָה יָדַע. בְּגִין כָּךָ, לָא סָלִיק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּהֲוָה יָדַע, אַחְמֵי לֵיהּ וְאָמַר, רְאוּ בֵן דְּאִתְּיְלִיד בְּעַלְמָא. ועַל דָּא כְּתִּיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵּר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ, אַל תִּקְרֵי אֶרְאֶנּוּ אֶלָּא אַרְאֶנּוּ, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. וּבְגִין דְּאִתְּגְּלֵי קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, דְּהָא לָאו לְדַעְתָּא הֲוָה וּבְאֹרַח קְשׁוֹט הִרְהֵר בִּרְעוּתֵּיהּ יַעֲקֹב, לָא אִיפְּסַל מִגּוֹ שִׁבְטִין קַדִּישִׁין, דְּאִי לָאו הָכִי הֲוה אִיפְּסַל. וְלֹא לְדַעַת, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה יוֹדֵעַ, מִשּׁוּם כָּךְ לֹא עָלָה רְאוּבֵן בַּשֵּׁם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ, הֶרְאָה לוֹ וְאָמַר, רְאוּ בֵן שֶׁנּוֹלָד בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב (ירמיה כג) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ. אַל תִּקְרֵי אֶרְאֶנּוּ אֶלָּא אַרְאֶנּוּ, שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהִתְגַּלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי זֶה הָיָה לֹא לְדַעְתּוֹ וּבְדֶרֶךְ אֱמֶת הִרְהֵר בִּרְצוֹנוֹ יַעֲקֹב, לֹא נִפְסַל מִתּוֹךְ הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאִם לֹא כָּךְ - הָיָה נִפְסָל.

וּבְגִין דְּהִרְהוּרָא עִקָּרָא אִיהוּ וְעָבִיד עוֹבָדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּהֲוָה יָדַע הַהוּא הִרְהוּרָא, בְּאֲתַּר דְּאִתְּדַּבְּקָא. בְּהַהִיא טִפָּה קַדְמָאָה, אִסְתַּמַּר לֵיהּ בְּכִירוּתָּא, דִּכְתִּיב, (דברי הימים א ה׳:א׳) כִּי הוּא הַבְּכוֹר וְגו', נִתְּנָה בְּכוֹרָתּוֹ לְיוֹסֵף. בְּהַהוּא אֲתַּר דְּהִרְהוּרָא אָזְלָא וְאִתְּדָּבַּק בְּהַהִיא טִפָּה, תַּמָּן אִתְּדָּבַּק וְאִתְּמָסַר הַהוּא בְּכוֹרָה. וְאִתְּנְטִילַתּ בְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן, וְאִתְּמָסַר בְּאֲתַּר דְּהִרְהוּרָא אִתְּדָּבַּק בָּהּ. בְּרָחֵל הִרְהֵר וְאִתְּדָּבַּק רְעוּתָּא, בְּרָחֵל אִתְּדָּבַּק בְּכִירוּתָּא, וְכלָּא אִתְּהַדַּר בָּתַּר הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה. וּמִשּׁוּם שֶׁהַהִרְהוּר הוּא עִקָּר וְעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הַהִרְהוּר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּדְבַּק, בְּאוֹתָהּ הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁמְרָה לוֹ הַבְּכוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (ד"ה א ב) כִּי הוּא הַבְּכוֹר וְגוֹ'. נִתְּנָה בְּכוֹרָתוֹ לְיוֹסֵף. בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהַהִרְהוּר הָלַךְ וְנִדְבַּק בַּטִּפָּה הַהִיא, שָׁם נִדְבַּק וְנִמְסְרָה אוֹתָהּ הַבְּכוֹרָה, וְנִטְּלָה הַבְּכוֹרָה מֵרְאוּבֵן, וְנִמְסְרָה לַמָּקוֹם שֶׁהַהִרְהוּר נִדְבַּק בָּהּ. בְּרָחֵל הִרְהֵר וְנִדְבַּק הָרָצוֹן - בְּרָחֵל נִדְבְּקָה הַבְּכוֹרָה, וְהַכֹּל חָזַר אַחַר הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה.

כְּגַוְונָא דָא, הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה, עָבִיד עוֹבָדָא וְאִתְּמְשַׁךָ מְשִׁיכוּ, בְּכָל מַה דְּאִתְּדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּסִתְּרָא, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ה:ה׳) לֹא תִּהְיֶה אשתּ הַמֵּתּ הַחוּצָּה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וְהָכָא אִצְּטְרִיךָ הִרְהוּרָא וּרְעוּתָּא לְאִתְּדַּבְּקָא. וּבְהַהוּא רְעוּתָּא וּמַחֲשָׁבָה, מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ וְעָבִיד עוֹבָדָא דְאִצְּטְרִיךָ, וְלָא יִשְׁתְּצֵּי שְׁמָא דְמִיתָּא מֵעָלְמָא. כְּמוֹ כֵן הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, וְנִמְשֶׁכֶת מְשִׁיכָה בְּכָל מַה שֶּׁנִּדְבַּק אָדָם בַּסֵּתֶר, שֶׁכָּתוּב (דברים כה) לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ. וְכָאן צָרִיךְ הִרְהוּר וְרָצוֹן לְהִתְדַּבֵּק, וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן וּמַחֲשָׁבָה מוֹשֵׁךְ מְשִׁיכָה וְעוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא יִכְלֶה שֵׁם הַמֵּת מִן הָעוֹלָם.

וְסִתְּרָא דָא (איוב לה) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתּוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, דְּהָא וַדַּאי רְעוּתָּא וּמַחֲשָׁבָה, מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ, וְעָבִיד עוֹבָדָא בְּכָל מַה דְּאִצְּטְרִיךָ. וְעַל דָּא, בִּצְּלוֹתָּא אִצְּטְרִיךָ רְעוּתָּא וְהִרְהוּרָא לְכַוְּונָא, וכֵן בְּכָל אִינוּן פּוּלְחָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה עָבִיד עוֹבָדָא, וּמָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ בְּכָל מַה דְּאִצְּטְרִיךָ. וְסֵתֶר זֶה, (איוב לד) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי הָרָצוֹן וְהַמַּחֲשָׁבָה מוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה וְעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ רָצוֹן וְהִרְהוּר לְכַוֵּן, וְכֵן בְּכָל אוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, וּמוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ.

מַתְּנִיתִּין. בְּנֵי עֶלְיוֹן, קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, בְּרִיכָן (ס"א ברירן) דְּעָלְמָא, מוֹחָא דֶּאֱגוֹזָא. כְּנָשׁוּ לְמִנְדַע, הָא צִּפֳּרָא נָחִיתּ בְּכָל יוֹמָא, אִתְּעַר בְּגִנְתָּא. שַׁלְהוֹבָא דְּנוּרָא בְּגַדְפָּהָא. בִּידָהָא תְּלָתָּא מַגְרוֹפְּיָין שְׁנִינָן כְּחַרְבָּא. מַפְּתְּחָן גְּנִיזִין בִּידָא יְמִינָא. מִשְׁנָה, בְּנֵי עֶלְיוֹן, קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, בְּרוּכֵי (נבחרי) הָעוֹלָם, מֹחַ הָאֱגוֹז, הִתְכַּנְּסוּ לָדַעַת. הִנֵּה צִפּוֹר יוֹרֶדֶת בְּכָל יוֹם, מִתְעוֹרֶרֶת בַּגַּן. שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ בִּכְנָפֶיהָ, בְּיָדֶיהָ שָׁלֹשׁ מַגְרֵפוֹת שְׁנוּנוֹת כַּחֶרֶב, מַפְתְּחוֹת שֶׁל גְּנָזִים בְּיַד יָמִין.

קָרֵי בְחָיִל וְאָמַר, מַאן מִנְּכוֹן דִּי נְהִירוּ אַנְפּוֹי, דִּי עָאל וְנָפַּק וְאִתְּתַּקִּיף בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, מָטָא בְּעַנְפּוֹי, אָחִיד בְּשָׁרְשׁוֹי, אָכִיל מֵאִיבֵּיהּ מָתִּיק מִדּוּבְשָׁא, יָהִיב חַיִּין לְנַפְּשָׁא, אַסְוָותָּא לְגַרְמֵיהּ. קוֹרֵא בְחַיִל וְאוֹמֵר: מִי מִכֶּם שֶׁפָּנָיו מְאִירוֹת, שֶׁנִּכְנַס וְיָצָא וְהֶחֱזִיק בְּעֵץ הַחַיִּים, הִגִּיעַ לַעֲנָפָיו, אָחַז בְּשָׁרָשָׁיו, אָכַל מִפִּרְיוֹ הַמָּתוֹק מִדְּבַשׁ, נוֹתֵן חַיִּים לַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאָה לְעַצְמוֹ?

אִסְתַּמַּר מֵהִרְהוּרָא בִּישָׁא, מֵהִרְהוּרָא דִּמְשַׁקֵּר בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, מַסְאִיב נַהֲרָא וְנַחֲלָא מְקוֹרָא דְיִשְׂרָאֵל, דִּיהֵיב מוֹתָּא לְנַפְּשָׁא, וּתְּבִירוּ לְגַרְמֵיהּ לֵיתּ לֵיהּ קִיּוּמָא כְּלָל. הִשָּׁמֵר מֵהִרְהוּר רַע, מֵהִרְהוּר שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּעֵץ הַחַיִּים, מְטַמֵּא הַנָּהָר וְהַנַּחַל הַמָּקוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹתֵן מָוֶת לַנֶּפֶשׁ וְשֶׁבֶר לְעַצְמוֹ, אֵין לוֹ כְּלָל קִיּוּם.

הִרְהוּרָא דְּמַסְאִיב הַהוּא מְקוֹרָא דִילֵיהּ, עָבִיד אִילָנָא דְשִׁקְרָא, בְּגִין דְּהַהוּא הִרְהוּרָא סָלְקָא, וְאַחְלַף נַפְּשָׁא תְּחוֹתּ נַפְּשָׁא. אִילָנָא דְחַיֵּי אִסְתַּלַּק, וְאִילָנָא דְמוֹתָּא אִתְּתַּקִּיף בֵּיהּ, נַפְּשָׁא מִתַּמָּן מָשִׁיךָ. הַהִרְהוּר שֶׁמְּטַמֵּא אוֹתוֹ הַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ, עוֹשֶׂה עֵץ שֶׁל שֶׁקֶר, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ הַהִרְהוּר עוֹלֶה וּמַחֲלִיף נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. עֵץ הַחַיִּים מִסְתַּלֵּק, וְעֵץ הַמָּוֶת מַחֲזִיק בּוֹ, מוֹשֵׁךְ מִשָּׁם הַנֶּפֶשׁ.

וַוי לֵיהּ, דְּאִתְּעַקַּר בְּהַהוּא הִרְהוּרָא, מִגּוֹ אִילָנָא דְחַיֵּי, וְאִתְּדָּבַּק בְּאִילָנָא דְמוֹתָּא. עַנְפִּין לֵיתּ בֵּיהּ, לָא חָמָא טָבָא לְעָלְמִין, יְבֵשָׁא אִיהוּ בְּלָא לַחוּתָּא כְּלָל. אִנְבֵּיהּ מָרִיר כְּלַעֲנָה, עֲלֵיהּ אִתְּמָר (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה ולא יִרְאֶה כִי יָבֹא טוֹב וְגו'. אוֹי לוֹ שֶׁנֶּעֱקַר בַּהִרְהוּר הַהוּא מִתּוֹךְ עֵץ הַחַיִּים וְנִדְבַּק בְּעֵץ הַמָּוֶת, אֵין בּוֹ עֲנָפִים, לֹא רוֹאֶה טוֹב לְעוֹלָמִים, הוּא יָבֵשׁ בְּלִי לַחוּת כְּלָל, פִּרְיוֹ מַר כַּלַּעֲנָה, עָלָיו נֶאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְגוֹ'.

בְּגִין דְּהִרְהוּרָא טָבָא סָלִיק לְעֵילָא, אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, אַתְּקִיף בְּעַנְפּוֹי, אָכִיל מֵאִנְבֵּיהּ, כּל קִדּוּשִׁין וְכָל בִּרְכָאן נָפְּקִין מִנֵּיהּ. אַחְסִין חַיִּין לְנַפְּשֵׁיהּ וְאַסְוָותָּא לְגַרְמֵיהּ, עֲלֵיהּ אִתְּמָר (ירמיהו י״ז:ח׳) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתּוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חוֹם וגו'. מִשּׁוּם שֶׁהִרְהוּר טוֹב עוֹלֶה לְמַעְלָה, אוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים, מַחֲזִיק בַּעֲנָפָיו, אוֹכֵל מִפִּרְיוֹ, כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, מוֹרִישׁ חַיִּים לַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאָה לְעַצְמוֹ, עָלָיו נֶאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְגוֹ'.

כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, אָזְלִין בָּתַּר מַחְשָׁבָה וְהִרְהוּרָא, וְעַל דָּא (ויקרא י״א:מ״ד) וְהִתְּקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶּם קְדוֹשִׁים, בְּגִין דְּכָל קִדּוּשִׁין דְּעַלְמָא אַפִּיק וּמָשִׁיךָ בְּהִרְהוּרָא טָבָא. כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הוֹלְכִים אַחַר הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר, וְעַל כֵּן (ויקרא יא) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם מוֹצִיא וּמוֹשֵׁךְ בְּהִרְהוּר טוֹב.

מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהִרְהוּרָא (ויקרא פ"ד ע"א, שם נ"ו ע"א) בִּישָׁא, כַּד אָתֵּי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּאִתְּתֵּיהּ ושוִֹּי רְעוּתֵּיהּ וְהִרְהוּרֵיהּ בְּאִתְּתָּא אָחֳרָא, וזָרַע זַרְעָא בְּהִרְהוּרָא אָחֳרָא, דָּא הוּא דְּאַחְלַף דַּרְגִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָא, דַּרְגָּא דְקוּדְשָׁא בְּגִין דַּרְגָּא דִּמְסָאֲבָא. כְּמָה דְּהִרְהוּרָא דִילֵיהּ עָבִיד חִלּוּפִּין לְתַּתָּא, אוּף הָכִי עֲבַד חִלּוּפִּין לְעֵילָא. מִי שֶׁנִּטְמָא בְּהִרְהוּר רַע, כְּשֶׁבָּא לְהִזְדַּוֵּג עִם אִשְׁתּוֹ וְשָׂם רְצוֹנוֹ וְהִרְהוּרוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְזוֹרֵעַ זֶרַע בְּהִרְהוּר אַחֵר, זֶהוּ שֶׁמַּחֲלִיף אֶת הַדְּרָגוֹת הָעֶלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה, הַדַּרְגָּה שֶׁל קֹדֶשׁ בַּעֲבוּר הַדַּרְגָּה שֶׁל הַטֻּמְאָה. כְּמוֹ שֶׁהַהִרְהוּר שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה חִלּוּפִים לְמַטָּה, אַף כָּךְ עוֹשֶׂה חִלּוּפִים לְמַעְלָה.

כְּמָה דְגוּפָּא דְּהַהוּא בְּרָא דְּיוֹלִיד, אִקְרֵי בֶּן תְּמוּרָה. אוּף הָכִי בְּנַפְּשָׁא בֶּן תְּמוּרָה אִקְרֵי. דְּהָא לָא מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ קַדִּישָׁא בְּהַהוּא הִרְהוּרָא, וְנַפְּשָׁא דִילֵיהּ אִתְּחַלַּף בְּדַרְגָּא אָחֳרָא. כְּמוֹ שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן שֶׁיּוֹלִיד נִקְרָא בֶּן תְּמוּרָה, כָּךְ גַּם בַּנֶּפֶשׁ נִקְרָא בֶּן תְּמוּרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא מוֹשֵׁךְ מְשִׁיכָה קְדוֹשָׁה בַּהִרְהוּר הַהוּא, וְנַפִשׁוֹ מִתְחַלֶּפֶת בְּדַרְגָּה אַחֶרֶת.

יַעֲקֹב שְׁלֵימָא דְכלָּא, גַּלֵּי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּכָל אָרְחוֹי בִּקְשׁוֹט הֲווּ, וְהִרְהוּרָא דִקְשׁוֹט הִרְהֵר תָּדִיר בְּכלָּא. בְּהַהוּא לֵילְיָא דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּאִתְּתֵּיהּ בְּלֵאָה, הִרְהוּרָא (קע"ו ע"ב, ויקרא רצ"ב ע"א) דִילֵיהּ בְּרָחֵל הֲוַתּ. משמֵּשׁ בְּלֵאָה וְחָשִׁיב בְּרָחֵל, וּמְקוֹרָא דִילֵיהּ בְּהַהוּא הִרְהוּרָא דִילֵיהּ אָזְלָא. יַעָקֹב הַשָּׁלֵם שֶׁל הַכֹּל, גָּלוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל דְּרָכָיו הָיוּ בֶּאֱמֶת, וְהִרְהוּר שֶׁל אֱמֶת הִרְהֵר תָּמִיד בַּכֹּל, בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ לֵאָה, הַהִרְהוּר שֶׁלּוֹ הָיָה בְּרָחֵל. מְשַׁמֵּשׁ עִם לֵאָה וְחוֹשֵׁב עַל רָחֵל. וְהַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ הָלַךְ בַּהִרְהוּר הַהוּא שֶׁלּוֹ.

וְלָאו לְדַעְתָּא, דְּהָא לָא הֲוָה יָדַע. בְּגִין כָּךָ, לָא סָלִיק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא דְּהֲוָה יָדַע, אַחְמֵי לֵיהּ וְאָמַר, רְאוּ בֵן דְּאִתְּיְלִיד בְּעַלְמָא. ועַל דָּא כְּתִּיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵּר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ, אַל תִּקְרֵי אֶרְאֶנּוּ אֶלָּא אַרְאֶנּוּ, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. וּבְגִין דְּאִתְּגְּלֵי קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, דְּהָא לָאו לְדַעְתָּא הֲוָה וּבְאֹרַח קְשׁוֹט הִרְהֵר בִּרְעוּתֵּיהּ יַעֲקֹב, לָא אִיפְּסַל מִגּוֹ שִׁבְטִין קַדִּישִׁין, דְּאִי לָאו הָכִי הֲוה אִיפְּסַל. וְלֹא לְדַעַת, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה יוֹדֵעַ, מִשּׁוּם כָּךְ לֹא עָלָה רְאוּבֵן בַּשֵּׁם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ, הֶרְאָה לוֹ וְאָמַר, רְאוּ בֵן שֶׁנּוֹלָד בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב (ירמיה כג) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ. אַל תִּקְרֵי אֶרְאֶנּוּ אֶלָּא אַרְאֶנּוּ, שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהִתְגַּלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי זֶה הָיָה לֹא לְדַעְתּוֹ וּבְדֶרֶךְ אֱמֶת הִרְהֵר בִּרְצוֹנוֹ יַעֲקֹב, לֹא נִפְסַל מִתּוֹךְ הַשְּׁבָטִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאִם לֹא כָּךְ - הָיָה נִפְסָל.

כְּגַוְונָא דָא, הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה, עָבִיד עוֹבָדָא וְאִתְּמְשַׁךָ מְשִׁיכוּ, בְּכָל מַה דְּאִתְּדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּסִתְּרָא, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ה:ה׳) לֹא תִּהְיֶה אשתּ הַמֵּתּ הַחוּצָּה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וְהָכָא אִצְּטְרִיךָ הִרְהוּרָא וּרְעוּתָּא לְאִתְּדַּבְּקָא. וּבְהַהוּא רְעוּתָּא וּמַחֲשָׁבָה, מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ וְעָבִיד עוֹבָדָא דְאִצְּטְרִיךָ, וְלָא יִשְׁתְּצֵּי שְׁמָא דְמִיתָּא מֵעָלְמָא. כְּמוֹ כֵן הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, וְנִמְשֶׁכֶת מְשִׁיכָה בְּכָל מַה שֶּׁנִּדְבַּק אָדָם בַּסֵּתֶר, שֶׁכָּתוּב (דברים כה) לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ. וְכָאן צָרִיךְ הִרְהוּר וְרָצוֹן לְהִתְדַּבֵּק, וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן וּמַחֲשָׁבָה מוֹשֵׁךְ מְשִׁיכָה וְעוֹשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁצָּרִיךְ, וְלֹא יִכְלֶה שֵׁם הַמֵּת מִן הָעוֹלָם.

וְסִתְּרָא דָא (איוב לה) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתּוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, דְּהָא וַדַּאי רְעוּתָּא וּמַחֲשָׁבָה, מָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ, וְעָבִיד עוֹבָדָא בְּכָל מַה דְּאִצְּטְרִיךָ. וְעַל דָּא, בִּצְּלוֹתָּא אִצְּטְרִיךָ רְעוּתָּא וְהִרְהוּרָא לְכַוְּונָא, וכֵן בְּכָל אִינוּן פּוּלְחָנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא, הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה עָבִיד עוֹבָדָא, וּמָשִׁיךָ מְשִׁיכוּ בְּכָל מַה דְּאִצְּטְרִיךָ. וְסֵתֶר זֶה, (איוב לד) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי הָרָצוֹן וְהַמַּחֲשָׁבָה מוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה וְעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ. וְעַל כֵּן בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ רָצוֹן וְהִרְהוּר לְכַוֵּן, וְכֵן בְּכָל אוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - הַהִרְהוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה, וּמוֹשְׁכִים מְשִׁיכָה בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ.

(בראשית ל׳:י״ד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, בְּכַמָּה אֲתַר. אֶלָּא, מַאן יָכִיל לְמִמְנֵי עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כַּמָּה חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין, מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא. וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא, כְּמַרְזְפָא דְּאַפִּיק זִיקִין לְכָל סִטְרִין בְּזִמְנָא חָדָא. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַפִּיק כַּמָּה זִינִין וּמַשִּׁרְיָין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא. AND REUBEN WENT IN THE DAYS OF WHEAT HARVEST, AND FOUND MANDRAKES IN THE FIELD. R. Isaac discoursed on the verse: How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures (Ps. 104, 24). ‘Who’, he said, ‘can count the works of the Almighty, inasmuch as there are hosts upon hosts, and legions upon legiouls of beings, each differing from the other, all existing simultaneously? For just as the one hammer-blow causes sparks to fly off in all directions, so God brought into being simultaneously manifold species and hosts, each differing from the other, without number.

תָּא חֲזֵי, בְּדִבּוּרָא וּבְרוּחָא כְּחֲדָא, אִתְעֲבִיד עַלְמָא, דִּכְתִיב (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר ה', דָּא דִבּוּרָא. וּבְרוּחַ פִּיו, דָּא רוּחָא. דָּא בְלָא דָא לָא אָזִיל, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְנָפִיק מִנַיְיהוּ כַּמָּה חֵילִין לְחֵילִין, וּמַשִּׁרְיָין לְמַשִּׁרְיָין, וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא. The world was brought into being by a word and a breath together, as it is written: “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33, 6). One is inoperative without the other, but from their combined action there came into being hosts upon hosts and legions upon legions, and all simultaneously.

תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמִין, אַפִּיק חַד נְהוֹרָא סְתִימָאָה. דְּמִן הַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְנָהֲרִין כָּל אִינוּן נְהוֹרִין דְּאִתְגַּלְּיָין. וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְאִתְפַּשְּׁטוּ וְאִתְעֲבִידוּ שְׁאָר נְהוֹרִין וְאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה. Now when God was about to create the world, He produced a secret spark from which there issued and radiated all the lights which are disclosed. First there spread from it those lights which constitute the upper world.

וְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא, אַפִּיק כָּל חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין לְזִינִין סַגִּיאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְגו'. Now it is that light without illumination which through its attachment to the upper world brought into being all those legions and hosts of existences, all the multitudinous species, of which it is written, “How manifold are thy works, etc.”

וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא. וְלֵית לָךְ מִלָּה זְעֵירָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא תַלְיָיא בְּמִלָּה אָחֳרָא עִלָּאָה דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, בְּגִין דְּכַד אִתְעַר הַאי לְתַתָּא, אִתְעַר הַהוּא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, דְּכֹלָּא אִתְאֲחַד דָּא בְּדָא. And whatever is on earth has its counterpart on high, there being no object, however small, in this world but what is subordinate to its counterpart above which has charge over it; and so whenever the thing below bestirs itself, there is a simultaneous stimulation of its counterpart above, as the two realms form one interconnected whole.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (בראשית ל׳:י״ד) תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. לָאו דּוּדָאִים אוֹלִידוּ לָהּ לְרָחֵל, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא גִּלְגֵּל מִלָּה עַל יְדֵי דְּאִינוּן דּוּדָאִים. בְּגִין דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר, דְּאָחִיד בְּאוֹרַיְיתָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ שִׁבְטִין. בְּגִין דְּהָא רָחֵל אֲחִידָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, לָא שַׁבְקַת לֵיהּ לְגַבֵּי לֵאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וּכְתִיב לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְּנִךְ. This may be illustrated from the verse: GIVE ME, I PRAY THEE, OF THY SON’S MANDRAKES. It was not the mandrakes that made Rachel bear children, but God used them as an instrument for procuring the birth of a child, Issachar, who should hold fast to the Torah more than all the other tribes. For Rachel at first held fast to Jacob and did not let him go to Leah, as it is written: “Is it a small matter that thou hast taken away my husband?” But afterwards Rachel said: “Therefore he shall lie with thee to-night for thy son’s mandrakes.”

אִינוּן גָּרְמוּ דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר לְעַלְמָא, בְּגִין דְּסָלִיק רֵיחָא דְאוֹרַיְיתָא, קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. הוּא (קכ"ד ע"ב) וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּעַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּסָתִים וְלָא גַלְיָא, בְּגִין דְּהָא אוֹרַיְיתָא מֵעַלְמָא (פ"ו ע"ב) עִלָּאָה נָפְקַת. Thus the mandrakes were responsible for the birth of Issachar, through whom the fragrance of the Torah ascended to the presence of the Almighty, in harmony with the words: “The mandrakes give forth fragrance” (S. S. 7, 14); and thus it is further written: AND HE LAY WITH HER THAT (hu) NIGHT, where the term hu (he) points assuredly to Him of the supernal world, which, as already explained, is hidden absolutely. For the Torah came forth from the upper world, which is everywhere pointed to by the vocable hu (He), indicating a realm undisclosed.

וּבְכָל אֲתַר, עַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּלָא אִתְגַּלְּיָא, וְהָא אִתְּמָר, (במדבר י״ח:כ״ג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא מִנֵּיהּ בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְיִשָּׂשכָר בֵּיהּ אִתְאֲחִיד, וְעַל דָּא קָרִינָן עֵץ הַחַיִּים, אִילָנָא דְאִינוּן חַיִּין עִלָּאִין, דְּאִקְרֵי הוּא וְלא אַתָּה. Now Issachar took hold of the Torah, which is called the tree of life, meaning life of the upper world, which is called hu (he) and not attah (thou).

וְאִי תֵימָא דְאִלֵּין דּוּדָאִים פָּתְחוּ מְעָהָא דְרָחֵל. לָאו, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחֲמָהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא מִלָּה אָחֳרָא. בְּגִין דְּאִינוּן דּוּדָאִים, אַף עַל גַּב דְּחֵילָא דִלְהוֹן לְעֵילָא. בְּהַהוּא חֵילָא דִלְהוֹן, לָא אִתְמַנֵּי פְּקִידָא דִבְנִין, דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין, וְלָאו בְּמִלָּה אָחֳרָא. It is clear that it was not the mandrakes that opened Rachel’s womb, seeing that it is written “and God hearkened to her, and opened her womb”-God, and no other. For although the mandrakes are endowed with a certain power above, yet that power cannot influence the birth of children, inasmuch as children depend on fate (mazzal) and nothing else.

וְאִי תֵימָא דְּהָא אִינוּן לְמַגָּנָא אִתְבְּרִיאוּ, לָאו, דְּהָא אֲפִילּוּ לְמִלָּה דָא, סִיּוּעָא אִינוּן לְאִינוּן דְּמִתְעַכְּבֵי, וְלָאו אִינוּן עֲקָרָאן, וְלָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ אֶלָּא בְּמַזָּלָא. However, the mandrakes also are a help to women who are slow in child-bearing but not barren, the latter being under the influence of mazzal:

(בראשית ל׳:ט״ז) וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָבוֹא וְגו'. הַאי מִלָּה חֲצִיפוּתָא אִיהוּ. לָאו אִיהוּ הָכִי, אֶלָא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, עִנְוְותָנוּתָא דְלֵאָה, דְּלָא אָמְרָה קַמֵּי אֲחָתָהּ מִידִּי, וְאִיהִי אַקְדִימַת לְאוֹרְחָא, וְאָמְרָה לֵיהּ בַּחֲשַׁאי, וְאוֹדְעָא לֵיהּ. דְּהָא בִרְשׁוּתָא דְרָחֵל הֲוָה, דִּכְתִיב, (שם) כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ, מֵרָחֵל נְטִילַת רְשׁוּ, וּבְגִין דְּלָא יַבְאִישׁ בְּעֵינָאָה דְרָחֵל, אָמְרָה לֵיהּ לְבַר וְלָא בְּבֵיתָא. AND LEAH WENT OUT TO MEET HIM, AND SAID: THOU MUST COME IN UNTO ME, ETC. This language appears on the surface to be immodest, but really it is a proof of Leah’s modesty that she said nothing in the presence of her sister, but went out to meet Jacob, and there told him in a low tone that, though he properly belonged to Rachel, yet I HAVE SURELY HIRED THEE, and have obtained permission from Rachel;

וְלָא עוֹד אֶלָּא פִּתְחָא מִשְׁכְּנָא דְלֵאָה (לבר), נָפְקַת לְבַר, וְעַיְילַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּפִתְחָא דִלְבַר, עַד לָא יֵיעוּל לְמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא תֵימָא מִלָּה קַמֵּי דְרָחֵל, וְלָא תַחְצִיף קַמֵּי אֲחָתָהָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא אָמְרָה לֵאָה, אִי יֵיעוּל יַעֲקֹב בְּמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל, לָאו דִּין הוּא לְאַפְקֵיהּ מִתַּמָּן, בְּגִין כָּךְ אַקְדִימַת לֵיהּ לְבַר. and in order that he might not become confused in the sight of Rachel, she spoke to him outside and not in the house. Moreover, one door of Leah’s tent faced on the road, and she brought him in by that door before he could enter into the tent of Rachel, so that she should not say anything in the presence of Rachel, which would have been immodest. She further reflected that should Jacob once enter Rachel’s tent, it would not be right for her to make him leave it; she therefore intercepted him outside.

וְכָל הַאי לָמָּה, אֶלָּא לֵאָה רוּחָא דְקוּדְשָׁא אִתְעָרַת בָּהּ, וְיָדְעַת דְּכָל הַנֵּי שִׁבְטִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ קַדִּישִׁין, יִפְקוּן מִנָּהּ, וְדָחְקַת שַׁעְתָּא, בַּחֲבִיבוּתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ הִיא קָרָאת לוֹן שְׁמָהָן, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא. Leah went to all this trouble because the Holy Spirit stirred within her, and she knew that all those holy tribes would issue from her; and she thus hastened the hour of union in her loving devotion to God, and under the same inspiration she called them by names with deep symbolical meanings.

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲווּ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, בְּכָל זִמְנָא (דאנן) דְּאָזְלִינָן בְּאוֹרְחָא, וְלָעֵינָן בְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַרְחִישׁ לָן נִסִּין, וְהַשְׁתָּא אוֹרְחָא דָא אָרִיךְ לָן, נִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִזְדַּוֵּוג בַּהֲדָן. As R. Hiya and R. Jose were once walking on the road, the latter said: ‘Every time we walk together and discuss matters pertaining to the Torah, God performs for us miracles, and now that we have a long road before us let us occupy ourselves in the Torah and so God will join us.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (שמות י״ב:י״ח) בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת, וּכְתִיב, (דבהם טז) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, לֶחֶם עָנִי כְּתִיב, הַאי מִלָּה אִתְעָרוּ בָּהּ חַבְרַיָיא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הֲווּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ, יָהַב לוֹן אֲתַר דְּלֶחֶם עֹנִי. לֶחֶם עָנִי, מַאן עָנִי. דָּא דָּוִד מַלְכָּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים מו) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. R. Hiya then opened with the verse: In the first month, on the fourteenth day of the month at even, ye shall eat unleavened bread (Ex. 12, 18). ‘This unleavened bread’, he said, ‘is called in another place “bread of affliction” (Deut. 16, 3), an expression on which the companions have commented as follows. When Israel were in Egypt they were under an alien power; and when God desired to bring them near unto Himself, He assigned them the region of the bread of ‘oni (affliction), the term ‘oni admitting also of the reading ‘ani (poor), and thus pointing to King David, who said of himself: “for I am poor (‘ani) and needy” (Ps. 86, 1).

וְהַאי לֶחֶם עֹנִי אִקְרֵי מַצָּה, נוּקְבָא בְּלָא דְכוּרָא, מִסְכְּנוּתָא הֲוֵי, אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי מַצָּה בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּקָרִיבוּ לוֹן יַתִּיר, עֲיִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדַרְגִּין אָחֳרָנִין, וְאִתְחַבַּר דְּכוּרָא בְּנוּקְבָא. וּכְדֵין, מַצָּה כַּד אִתְחַבְּרַת בִּדְכוּרָא אִקְרֵי מִצְוָה בְּתוֹסֶפֶת וא"ו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל׳:י״א) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת. בְּגִינִי כָּךְ, מַצָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִצְוָה. Now this bread of affliction is called mazzah (unleavened bread), symbolic of the female principle, which without the male principle is, so to speak, in poverty. Thus Israel were first brought near the grade symbolised by mazzah. But afterwards God caused them to enter other grades, until the male principle joined the female principle, and so mazzah received the addition of the letter vau, symbolic of the male principle, and became converted into mizvah (command, precept). So Scripture says: “For this commandment” (Deut. 30, 7): first mazzah (unleavened bread), then mizvah (commandment).’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, שְׁמָעוּ חַד קָלָא דְּאָמַר, טוּפְסְרָא דְּקַטְנּוּן, עֲקִימָן בְּאוֹרְחָא, סְטוּ לְעֵילָא, לָא תֶחתוּן בְּקוּסְטְרָא דְּקִטְרָא דִלְתַתָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁמַע מִינָהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְנַטְרָא אוֹרְחִין. סְלִיקוּ לְעֵילָא, וְעָאלוּ בְּחַד טוּרָא, בֵּין טִנָּרִין תַּקִּיפִין, אָמְרוּ, הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא בְּאוֹרְחָא דָא, מִלָּה נְחמֵי אוֹ נִיסָּא (תרחיש) אִתְרְחִישׁ לָן. Whilst they were going along they heard a voice saying: ‘Ye tent-dwellers who take a crooked path, turn to the high ground and do not descend by the path leading downwards.’ R. Jose said: ‘This proves that God is guarding our way.’ They then took the mountain path and ascended a hill that was situated between huge rocks, saying to themselves: ‘Since God desires us to take this road, we are sure to see something of note, or experience some miracle.’

אָזְלֵי, יָתְבֵי גַּבֵּי בְּקִיעֵי דְּטִנָּרָא. סָלִיק לוֹן חַד בַּר נָשׁ, תְּוָוהוּ, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאן אַנְתְּ. אָמַר מֵאַנְשֵׁי אַרְקָא אֲנָא, אָמַר לֵיהּ, וְתַמָּן אִית בְּנֵי נָשָׁא, אָמַר אִין, וְזָרְעִין וְחַצְדִין, מִנַּיְיהוּ בְּחֵיזוּ אָחֳרָא מְשַׁנְיָין מִנָּאי, וְסָלִיקְנָא גַבַּיְיכוּ, לְמִנְדַע מִנַּיְיכוּ, מַה שְּׁמֵיהּ דְּאַרְעָא דְּאַתּוּן בָּהּ. They went on and sat down by a cleft in the rock, and were amazed to see a man suddenly emerge from it. ‘Who art thou?’ said R. Jose. ‘I belong to the denizens of Arfa,’ he answered. ‘Are there human beings there?’ they asked. ‘Yes,’ he answered, ‘and they sow and reap. Some of them are of a strange appearance, different from my own; and the reason I ascended to you is to learn from you the name of the earth wherein ye dwell.’

אָמַר לֵיהּ, אֶרֶץ, בְּגִין דְּהָכָא אֶרֶץ הַחַיִּים שַׁרְיָא, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ה׳) אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, מֵהַאי יֵצֵא לֶחֶם, בִּשְׁאָר אַרְעָא לָא יֵצֵא לָחֶם, וְאִי נָפִיק, לָאו מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. אַדְּהָכִי עָאל לְאַתְרֵיהּ. תְּוָוהוּ, אָמְרוּ ודַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאִתְעָרָא לָן בְּמִלָּה. This earth’, R. Jose replied, ‘is called erez, namely, the erez (land) of life, of which it is written: “As for the earth (erez), out of it cometh bread” (Job 28, 5), implying that only out of this earth cometh bread, but not out of any other, or if it does come, it is not bread of any of the seven kinds.’ The man thereupon returned to his place, leaving them astonished. They said: ‘Assuredly, God wishes to recall something to our minds through this incident.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדָּאי עַל הַאי קְרָא דְּאֲמַרְתָּ, דָּכִירְנָא דְּאוֹלִיפְנָא מִסָּבָאי, חַד מִלָּה עִלָּאָה. בְּפֶסַח, דְּיָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֶחֶם דָּא, מֵאַרְעָא דְחַיֵּי, וּלְבָתַר לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, לֶחֶם דָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה. R. Hiya then said: ‘Assuredly so. Now in regard to the verse you have just cited, I remember that my grandfather pointed out to me an excellent idea in connection with the unleavened bread, namely, that God first gave Israel that bread from the land of life and afterwards He gave them bread from heaven; and so we have affirmed.

תוּ הֲוָה אָמַר, דְּבַר נָשׁ, כַּד נָפִיק לְהַאי עַלְמָא, לָא יָדַע מִידִּי, עַד דְּאַטְעִים נַהֲמָא. כֵּיוָן דְאָכִיל נַהֲמָא, אִתְעַר לְמִנְדַע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. כָּךְ כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲווּ יָדְעֵי מִדֵּי, עַד דְּאַטְעִים לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶחֶם מֵהַאי אֶרֶץ, דִּכְתִיב אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, וּכְדֵין עָאלוּ יִשְׂרָאֵל, לְמִנְדַע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וִינוּקָא לָא יָדַע, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא, עַד דְּטָעִים נַהֲמָא דְּהַאי עַלְמָא. He further said that a man born into this world knows nothing until he tastes bread, and only then is there an awakening in him of intelligence and power of discernment. In the same way, when Israel left Egypt they were devoid of all knowledge until God made them taste bread of that earth called erez, of which it says: “As for the earth (erez), bread cometh of it’” Then Israel began to know and to recognise God.

יִשְׂרָאֵל לָא יָדְעוּ, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּמִלִּין דִּלְעֵילָא, עַד דְּאָכְלוּ לֶחֶם עִלָּאָה, וּכְדֵין יָדְעוּ וְאִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּהַהוּא אֲתַר וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִנְדְּעוּן יִשְׂרָאֵל יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְחֲזֵי לְהַאי אֶרֶץ. וְלָא יָכִילוּ, עַד דְּטָעֲמוּ לֶחֶם, מֵהַהוּא אֲתַר, וּמַאן אִיהוּ, שָׁמַיִם. דִּכְתִיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְדֵין יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ בְּהַהוּא אֲתַר, וְעַד דְּאָכְלוּ לֶחֶם מֵהַהוּא אֲתַר, (ס"א ועד דלא אכלו לחם מאלין אתרי) לָא יָדְעוּ מִידִּי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ. God, however, desired that they should know also of that place which is the fitting counterpart of this earth, but they were not able to do so until they tasted bread from that place, to wit, heaven, as it says: “I will cause to rain bread from heaven for you” (Ex. 16, 4). It was only then that they attained to a knowledge and a vision of that realm.

אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי עַל דָּא אִתְעַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי, וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דְיִשְׂרָאֵל לְמִנְדַע, לֶחֶם הֲוָה. קָמוּ וְאֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלוּ, חָמוּ תְּרֵי דַּרְמוּסְקִין, חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לֵית לָן מִלָּה בְּעָלְמָא, דְּלָא הֲוֵי דְּכַר וְנוּקְבָא, וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי בְּיַמָּא. R. Jose came up to R. Hiya and kissed him, saying: ‘Assuredly this was the reflection of which God desired to remind us. We learn, then, that the preliminary to Israel’s knowledge was bread.’ They then arose and proceeded on their way. Whilst walking they noticed two Damascene plums, a male and a female, which led R. Jose to remark: ‘There is no species which is not divided into male and female. Further, whatever being exists on dry land has its counterpart in the sea.’

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וְגו', וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, מְנָא יָדְעַת. הָא אָמְרוּ דְּגָעָא חֲמָרָא, וְלֵאָה יָדְעַת, וְנָפְקַת לֵיהּ, וְגָרִים לֵיהּ דְּנָפַק מִנָּהּ יִשָּׂשכָר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרְם, אַל תִּקְרֵי גָרְם, אֶלָּא גָּרַם דְּחֲמָרָא גָּרְמָא לֵיהּ. אֲמְרַת לֵאָה, וַדַּאי יָדַעְנָא דְּאִי יֵיעוּל יַעֲקֹב בְּמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל, לֵית לִי לְאֲפָקָא לֵיהּ, אֶלָּא אוֹרִיךְ לֵיהּ הָכָא, וְיֵיעוּל בְּמִשְׁכָּנִי. R. Jose discoursed on the verse: AND JACOB CAME FROM THE FIELD IN THE EVENING, AND LEAH WENT OUT TO MEET HIM. ‘According to tradition,’ he said, ‘she knew of his coming through the braying of an ass, and hence Scripture says: “Issachar is an ass large-boned” (Gen. 49, 14), where the word garem (large-boned) can also be read garam (he caused), signifying that the ass was a cause of his birth. Leah said to herself: I assuredly know that should Jacob once enter Rachel’s tent I shall not be able to get him out again. I will therefore await him here so that he may enter my tent.

(בראשית ל׳:ט״ז) כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, מַאי בְּדוּדָאֵי בְּנִי, בְּגִין דְּנִיחָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב עַל דָּא, דְּאִלֵּין מְסַיְיעִין לְאוֹלָדָא. וְיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּמִלָּה לָא קָיְימָא בַּדּוּדָאִים, אֶלָּא לְעֵילָא. FOR I HAVE SURELY HIRED THEE WITH MY SON’S MANDRAKES. She mentioned the mandrakes to Jacob, because she thought this would predispose him in her favour, on account of their efficacy for childbirth. Jacob, however, knew that it did not depend on the mandrakes but on heaven.

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ט׳) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא רוּחָא דְקוּדְשָׁא קָאֲמַר, מוֹשִׁיבִי (קנ"ד ע"א) עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא רָחֵל. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא לֵאָה. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא עַלְמָא תַּתָּאָה. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (הללויה), דָּא עַלְמָא עִלָּאָה, בְּגִינֵי (קנ"ד ע"א) כָּךְ הַלְּלוּיָה. By the words “for I have surely hired thee”, Leah may have referred to the Torah, which Jacob embodied. Or she may have meant literally his own self, as much as to say: ”I have hired thee so that I may bear thy very image.”

מֵהָכָא, מַאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, אַחְסִין עַלְמָא דְאָתֵי וְאַחְסִין אַחְסַנְתָּא דְיַעֲקֹב. אַחְסִין עַלְמָא דְאָתֵי, דִּכְתִיב יִשָּׂשכָר יֵשׁ שָׂכָר, (ירמיהו ל״א:ט״ז) כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ. וּכְתִיב, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. From here we learn that whoever studies diligently the Torah inherits the world to come and the inheritance of Jacob. For the name Issachar may be divided into the two words yesh sakher (there is a reward), found in the verse: “there is a reward to thy work” (Jer. 31, 16), and again: “There is (yesh) an inheritance for those that love me, and I will fill their treasures” (Prov. 8, 21).’

(בראשית ל׳:כ׳) כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִלֵּין עֵילָא וְתַתָּא וְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וּמַאן דְּאָרִיךְ בְּאֶחָד, בָּעֵי לֵיהּ לְאַמְלָכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, וּלְאַרְבַּע סִטְרֵי דְעַלְמָא, וְהַיְינוּ אֶחָד. BECAUSE I HAVE BORNE HIM SIX SONS. R. Hizkiah said: ‘The six sons prefigured the upward and downward and the four directions of space, and the purpose of prolonging the word ehad (in reciting the Shema) is to acclaim God as King on high and below and in the four directions of the world, and so truly one.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (שיר השירים ב) עַל הָרֵי בָתֶר, וּכְתִיב, (שיר השירים ח) עַל הָרֵי בְשָׂמִים, מַאן אִינוּן הָרֵי בְשָׂמִים. אִלֵּין שִׁית בְּנִין דְּלֵאָה, דְּאַכְלָלָן שִׁית אָחֳרָנִין, וְאִינוּן תְּרֵיסַר, וְאִינוּן שִׁית. בְּגִין (רמ"א ע"א) דְּכָל חַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ, וְלֵאָה עֲלַיְיהוּ, לְקַיְימָא (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה. R. Hizkiah further said: ‘A distinction is to be drawn between “mountains of separation” (S. S. 2, 17) and “mountains of spices” (Ibid. Ylll, 14). The latter are typified by the six sons of Leah, who included within themselves the other six sons, thus constituting all the twelve, with Leah presiding, as it were, over them, in fulfilment of the passage: “the mother of the children is joyful. Praise ye the Lord” (Ps. 113, 9).

וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ״ב:ו׳) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְלָא אִתְגַּלְּיָא, וְעַל דָּא (שם) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְלָא אִתְגַּלְּיָא כְּלָל. It is therefore written “thou shalt not take the dam with the young” (Deut. 22, 6), for the reason that she represents the undisclosed world, and hence: “thou shalt in any wise let the dam go, but the young thou mayest take unto thyself’ (Ibid. 7), inasmuch as she symbolises the world that is absolutely concealed,

וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, הַיְינוּ דִכְתִיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגו' (שם) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. וְכָל הַנֵּי, אִקְרוּן הָרֵי בְשָׂמִים, מִכָּאן וּלְתַתָּא אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר, (כ"ט ע"ב) דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, טוּרֵי דְפִירוּדָא. while “the young thou mayest take unto thyself’ in harmony with the verse: “For ask now of the days past, etc., and from the one end of heaven unto the other” (Ibid. 4, 22). Now, all these are called “mountains of spices”, whereas all which is underneath is called “the mountains of separation”, in allusion to the passage: “and from thence it was parted and became four heads” (Gen. 2, 10).’

אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת קְשִׁירוּ קִשְׁרִין, (קנ"ד ע"א) אַרְבַּע קִשְׁרִין דְּאִצְטְרִיכוּ לְתִקּוּנָא. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, דִּבְגִין כָּךְ נָפְקֵי לְבַר אִינוּן קִשְׁרִין, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ חַד, וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה כֻּלְּהוּ חַד, בְּאוֹרַח מֵישָׁר. וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין סָלְקִין בְּסַהֲדוּתָא דִלְעֵילָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה'. R. Jesse said: ‘The sons of the handmaids represented the four joints which were necessary for the perfecting of the whole.’ R. Eleazar remarked: ‘It was fot that reason that these joints project outwards, despite the fact that they are all organic parts of the body, which otherwise is perfectly straight; and thus all the tribes ascend as a testimony on high, as Scripture says: “Whither the tribes went up, even the tribes of the Lord, as a testimony unto Israel, to give thanks unto the name of the Lord” (Ps. 122, 4).’

(בראשית ל׳:י״ד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, בְּכַמָּה אֲתַר. אֶלָּא, מַאן יָכִיל לְמִמְנֵי עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כַּמָּה חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין, מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא. וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא, כְּמַרְזְפָא דְּאַפִּיק זִיקִין לְכָל סִטְרִין בְּזִמְנָא חָדָא. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַפִּיק כַּמָּה זִינִין וּמַשִּׁרְיָין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא. AND REUBEN WENT IN THE DAYS OF WHEAT HARVEST, AND FOUND MANDRAKES IN THE FIELD. R. Isaac discoursed on the verse: How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures (Ps. 104, 24). ‘Who’, he said, ‘can count the works of the Almighty, inasmuch as there are hosts upon hosts, and legions upon legiouls of beings, each differing from the other, all existing simultaneously? For just as the one hammer-blow causes sparks to fly off in all directions, so God brought into being simultaneously manifold species and hosts, each differing from the other, without number.

תָּא חֲזֵי, בְּדִבּוּרָא וּבְרוּחָא כְּחֲדָא, אִתְעֲבִיד עַלְמָא, דִּכְתִיב (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר ה', דָּא דִבּוּרָא. וּבְרוּחַ פִּיו, דָּא רוּחָא. דָּא בְלָא דָא לָא אָזִיל, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְנָפִיק מִנַיְיהוּ כַּמָּה חֵילִין לְחֵילִין, וּמַשִּׁרְיָין לְמַשִּׁרְיָין, וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא. The world was brought into being by a word and a breath together, as it is written: “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33, 6). One is inoperative without the other, but from their combined action there came into being hosts upon hosts and legions upon legions, and all simultaneously.

תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמִין, אַפִּיק חַד נְהוֹרָא סְתִימָאָה. דְּמִן הַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְנָהֲרִין כָּל אִינוּן נְהוֹרִין דְּאִתְגַּלְּיָין. וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְאִתְפַּשְּׁטוּ וְאִתְעֲבִידוּ שְׁאָר נְהוֹרִין וְאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה. Now when God was about to create the world, He produced a secret spark from which there issued and radiated all the lights which are disclosed. First there spread from it those lights which constitute the upper world.

תוּ, אִתְפַּשַּׁט הַאי נְהוֹרָא עִלָּאָה, וְעָבִיד אוּמָנָא, נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, וְעָבִיד עַלְמָא תַּתָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְעֵילָא, בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְתַתָּא, וּבְקִשּׁוּרָא דִלְתַתָּא, אִתְקַשַּׁר לְאִתְנְהָרָא בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא. Then it continued its radiation, and the Artificer made it into a light without brightness, and thus He made the lower world. And by reason of its being a light, but without illumination, it feels itself attracted towards the upper world.

וְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא, אַפִּיק כָּל חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין לְזִינִין סַגִּיאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְגו'. Now it is that light without illumination which through its attachment to the upper world brought into being all those legions and hosts of existences, all the multitudinous species, of which it is written, “How manifold are thy works, etc.”

וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא. וְלֵית לָךְ מִלָּה זְעֵירָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא תַלְיָיא בְּמִלָּה אָחֳרָא עִלָּאָה דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, בְּגִין דְּכַד אִתְעַר הַאי לְתַתָּא, אִתְעַר הַהוּא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, דְּכֹלָּא אִתְאֲחַד דָּא בְּדָא. And whatever is on earth has its counterpart on high, there being no object, however small, in this world but what is subordinate to its counterpart above which has charge over it; and so whenever the thing below bestirs itself, there is a simultaneous stimulation of its counterpart above, as the two realms form one interconnected whole.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (בראשית ל׳:י״ד) תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. לָאו דּוּדָאִים אוֹלִידוּ לָהּ לְרָחֵל, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא גִּלְגֵּל מִלָּה עַל יְדֵי דְּאִינוּן דּוּדָאִים. בְּגִין דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר, דְּאָחִיד בְּאוֹרַיְיתָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ שִׁבְטִין. בְּגִין דְּהָא רָחֵל אֲחִידָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, לָא שַׁבְקַת לֵיהּ לְגַבֵּי לֵאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וּכְתִיב לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְּנִךְ. This may be illustrated from the verse: GIVE ME, I PRAY THEE, OF THY SON’S MANDRAKES. It was not the mandrakes that made Rachel bear children, but God used them as an instrument for procuring the birth of a child, Issachar, who should hold fast to the Torah more than all the other tribes. For Rachel at first held fast to Jacob and did not let him go to Leah, as it is written: “Is it a small matter that thou hast taken away my husband?” But afterwards Rachel said: “Therefore he shall lie with thee to-night for thy son’s mandrakes.”

אִינוּן גָּרְמוּ דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר לְעַלְמָא, בְּגִין דְּסָלִיק רֵיחָא דְאוֹרַיְיתָא, קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. הוּא (קכ"ד ע"ב) וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּעַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּסָתִים וְלָא גַלְיָא, בְּגִין דְּהָא אוֹרַיְיתָא מֵעַלְמָא (פ"ו ע"ב) עִלָּאָה נָפְקַת. Thus the mandrakes were responsible for the birth of Issachar, through whom the fragrance of the Torah ascended to the presence of the Almighty, in harmony with the words: “The mandrakes give forth fragrance” (S. S. 7, 14); and thus it is further written: AND HE LAY WITH HER THAT (hu) NIGHT, where the term hu (he) points assuredly to Him of the supernal world, which, as already explained, is hidden absolutely. For the Torah came forth from the upper world, which is everywhere pointed to by the vocable hu (He), indicating a realm undisclosed.

וּבְכָל אֲתַר, עַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּלָא אִתְגַּלְּיָא, וְהָא אִתְּמָר, (במדבר י״ח:כ״ג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא מִנֵּיהּ בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְיִשָּׂשכָר בֵּיהּ אִתְאֲחִיד, וְעַל דָּא קָרִינָן עֵץ הַחַיִּים, אִילָנָא דְאִינוּן חַיִּין עִלָּאִין, דְּאִקְרֵי הוּא וְלא אַתָּה. Now Issachar took hold of the Torah, which is called the tree of life, meaning life of the upper world, which is called hu (he) and not attah (thou).

וְאִי תֵימָא דְאִלֵּין דּוּדָאִים פָּתְחוּ מְעָהָא דְרָחֵל. לָאו, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחֲמָהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא מִלָּה אָחֳרָא. בְּגִין דְּאִינוּן דּוּדָאִים, אַף עַל גַּב דְּחֵילָא דִלְהוֹן לְעֵילָא. בְּהַהוּא חֵילָא דִלְהוֹן, לָא אִתְמַנֵּי פְּקִידָא דִבְנִין, דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין, וְלָאו בְּמִלָּה אָחֳרָא. It is clear that it was not the mandrakes that opened Rachel’s womb, seeing that it is written “and God hearkened to her, and opened her womb”-God, and no other. For although the mandrakes are endowed with a certain power above, yet that power cannot influence the birth of children, inasmuch as children depend on fate (mazzal) and nothing else.

(בראשית ל׳:ט״ז) וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָבוֹא וְגו'. הַאי מִלָּה חֲצִיפוּתָא אִיהוּ. לָאו אִיהוּ הָכִי, אֶלָא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, עִנְוְותָנוּתָא דְלֵאָה, דְּלָא אָמְרָה קַמֵּי אֲחָתָהּ מִידִּי, וְאִיהִי אַקְדִימַת לְאוֹרְחָא, וְאָמְרָה לֵיהּ בַּחֲשַׁאי, וְאוֹדְעָא לֵיהּ. דְּהָא בִרְשׁוּתָא דְרָחֵל הֲוָה, דִּכְתִיב, (שם) כִּי שָׂכוֹר שְׂכַרְתִּיךָ, מֵרָחֵל נְטִילַת רְשׁוּ, וּבְגִין דְּלָא יַבְאִישׁ בְּעֵינָאָה דְרָחֵל, אָמְרָה לֵיהּ לְבַר וְלָא בְּבֵיתָא. AND LEAH WENT OUT TO MEET HIM, AND SAID: THOU MUST COME IN UNTO ME, ETC. This language appears on the surface to be immodest, but really it is a proof of Leah’s modesty that she said nothing in the presence of her sister, but went out to meet Jacob, and there told him in a low tone that, though he properly belonged to Rachel, yet I HAVE SURELY HIRED THEE, and have obtained permission from Rachel;

וְלָא עוֹד אֶלָּא פִּתְחָא מִשְׁכְּנָא דְלֵאָה (לבר), נָפְקַת לְבַר, וְעַיְילַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב בְּפִתְחָא דִלְבַר, עַד לָא יֵיעוּל לְמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא תֵימָא מִלָּה קַמֵּי דְרָחֵל, וְלָא תַחְצִיף קַמֵּי אֲחָתָהָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא אָמְרָה לֵאָה, אִי יֵיעוּל יַעֲקֹב בְּמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל, לָאו דִּין הוּא לְאַפְקֵיהּ מִתַּמָּן, בְּגִין כָּךְ אַקְדִימַת לֵיהּ לְבַר. and in order that he might not become confused in the sight of Rachel, she spoke to him outside and not in the house. Moreover, one door of Leah’s tent faced on the road, and she brought him in by that door before he could enter into the tent of Rachel, so that she should not say anything in the presence of Rachel, which would have been immodest. She further reflected that should Jacob once enter Rachel’s tent, it would not be right for her to make him leave it; she therefore intercepted him outside.

וְכָל הַאי לָמָּה, אֶלָּא לֵאָה רוּחָא דְקוּדְשָׁא אִתְעָרַת בָּהּ, וְיָדְעַת דְּכָל הַנֵּי שִׁבְטִין עִלָּאִין, כֻּלְּהוּ קַדִּישִׁין, יִפְקוּן מִנָּהּ, וְדָחְקַת שַׁעְתָּא, בַּחֲבִיבוּתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ הִיא קָרָאת לוֹן שְׁמָהָן, בְּרָזָא דְחָכְמְתָא. Leah went to all this trouble because the Holy Spirit stirred within her, and she knew that all those holy tribes would issue from her; and she thus hastened the hour of union in her loving devotion to God, and under the same inspiration she called them by names with deep symbolical meanings.

רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲווּ אָזְלֵי בְּאוֹרְחָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, בְּכָל זִמְנָא (דאנן) דְּאָזְלִינָן בְּאוֹרְחָא, וְלָעֵינָן בְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַרְחִישׁ לָן נִסִּין, וְהַשְׁתָּא אוֹרְחָא דָא אָרִיךְ לָן, נִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִזְדַּוֵּוג בַּהֲדָן. As R. Hiya and R. Jose were once walking on the road, the latter said: ‘Every time we walk together and discuss matters pertaining to the Torah, God performs for us miracles, and now that we have a long road before us let us occupy ourselves in the Torah and so God will join us.’

פָּתַח רִבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (שמות י״ב:י״ח) בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת, וּכְתִיב, (דבהם טז) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, לֶחֶם עָנִי כְּתִיב, הַאי מִלָּה אִתְעָרוּ בָּהּ חַבְרַיָיא. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הֲווּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ, יָהַב לוֹן אֲתַר דְּלֶחֶם עֹנִי. לֶחֶם עָנִי, מַאן עָנִי. דָּא דָּוִד מַלְכָּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים מו) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. R. Hiya then opened with the verse: In the first month, on the fourteenth day of the month at even, ye shall eat unleavened bread (Ex. 12, 18). ‘This unleavened bread’, he said, ‘is called in another place “bread of affliction” (Deut. 16, 3), an expression on which the companions have commented as follows. When Israel were in Egypt they were under an alien power; and when God desired to bring them near unto Himself, He assigned them the region of the bread of ‘oni (affliction), the term ‘oni admitting also of the reading ‘ani (poor), and thus pointing to King David, who said of himself: “for I am poor (‘ani) and needy” (Ps. 86, 1).

וְהַאי לֶחֶם עֹנִי אִקְרֵי מַצָּה, נוּקְבָא בְּלָא דְכוּרָא, מִסְכְּנוּתָא הֲוֵי, אִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי מַצָּה בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּקָרִיבוּ לוֹן יַתִּיר, עֲיִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדַרְגִּין אָחֳרָנִין, וְאִתְחַבַּר דְּכוּרָא בְּנוּקְבָא. וּכְדֵין, מַצָּה כַּד אִתְחַבְּרַת בִּדְכוּרָא אִקְרֵי מִצְוָה בְּתוֹסֶפֶת וא"ו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל׳:י״א) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת. בְּגִינִי כָּךְ, מַצָּה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִצְוָה. Now this bread of affliction is called mazzah (unleavened bread), symbolic of the female principle, which without the male principle is, so to speak, in poverty. Thus Israel were first brought near the grade symbolised by mazzah. But afterwards God caused them to enter other grades, until the male principle joined the female principle, and so mazzah received the addition of the letter vau, symbolic of the male principle, and became converted into mizvah (command, precept). So Scripture says: “For this commandment” (Deut. 30, 7): first mazzah (unleavened bread), then mizvah (commandment).’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, שְׁמָעוּ חַד קָלָא דְּאָמַר, טוּפְסְרָא דְּקַטְנּוּן, עֲקִימָן בְּאוֹרְחָא, סְטוּ לְעֵילָא, לָא תֶחתוּן בְּקוּסְטְרָא דְּקִטְרָא דִלְתַתָּא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, שְׁמַע מִינָהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְנַטְרָא אוֹרְחִין. סְלִיקוּ לְעֵילָא, וְעָאלוּ בְּחַד טוּרָא, בֵּין טִנָּרִין תַּקִּיפִין, אָמְרוּ, הוֹאִיל וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא בְּאוֹרְחָא דָא, מִלָּה נְחמֵי אוֹ נִיסָּא (תרחיש) אִתְרְחִישׁ לָן. Whilst they were going along they heard a voice saying: ‘Ye tent-dwellers who take a crooked path, turn to the high ground and do not descend by the path leading downwards.’ R. Jose said: ‘This proves that God is guarding our way.’ They then took the mountain path and ascended a hill that was situated between huge rocks, saying to themselves: ‘Since God desires us to take this road, we are sure to see something of note, or experience some miracle.’

אָזְלֵי, יָתְבֵי גַּבֵּי בְּקִיעֵי דְּטִנָּרָא. סָלִיק לוֹן חַד בַּר נָשׁ, תְּוָוהוּ, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַאן אַנְתְּ. אָמַר מֵאַנְשֵׁי אַרְקָא אֲנָא, אָמַר לֵיהּ, וְתַמָּן אִית בְּנֵי נָשָׁא, אָמַר אִין, וְזָרְעִין וְחַצְדִין, מִנַּיְיהוּ בְּחֵיזוּ אָחֳרָא מְשַׁנְיָין מִנָּאי, וְסָלִיקְנָא גַבַּיְיכוּ, לְמִנְדַע מִנַּיְיכוּ, מַה שְּׁמֵיהּ דְּאַרְעָא דְּאַתּוּן בָּהּ. They went on and sat down by a cleft in the rock, and were amazed to see a man suddenly emerge from it. ‘Who art thou?’ said R. Jose. ‘I belong to the denizens of Arfa,’ he answered. ‘Are there human beings there?’ they asked. ‘Yes,’ he answered, ‘and they sow and reap. Some of them are of a strange appearance, different from my own; and the reason I ascended to you is to learn from you the name of the earth wherein ye dwell.’

אָמַר לֵיהּ, אֶרֶץ, בְּגִין דְּהָכָא אֶרֶץ הַחַיִּים שַׁרְיָא, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ה׳) אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, מֵהַאי יֵצֵא לֶחֶם, בִּשְׁאָר אַרְעָא לָא יֵצֵא לָחֶם, וְאִי נָפִיק, לָאו מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין. אַדְּהָכִי עָאל לְאַתְרֵיהּ. תְּוָוהוּ, אָמְרוּ ודַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאִתְעָרָא לָן בְּמִלָּה. This earth’, R. Jose replied, ‘is called erez, namely, the erez (land) of life, of which it is written: “As for the earth (erez), out of it cometh bread” (Job 28, 5), implying that only out of this earth cometh bread, but not out of any other, or if it does come, it is not bread of any of the seven kinds.’ The man thereupon returned to his place, leaving them astonished. They said: ‘Assuredly, God wishes to recall something to our minds through this incident.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדָּאי עַל הַאי קְרָא דְּאֲמַרְתָּ, דָּכִירְנָא דְּאוֹלִיפְנָא מִסָּבָאי, חַד מִלָּה עִלָּאָה. בְּפֶסַח, דְּיָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֶחֶם דָּא, מֵאַרְעָא דְחַיֵּי, וּלְבָתַר לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, לֶחֶם דָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה. R. Hiya then said: ‘Assuredly so. Now in regard to the verse you have just cited, I remember that my grandfather pointed out to me an excellent idea in connection with the unleavened bread, namely, that God first gave Israel that bread from the land of life and afterwards He gave them bread from heaven; and so we have affirmed.

תוּ הֲוָה אָמַר, דְּבַר נָשׁ, כַּד נָפִיק לְהַאי עַלְמָא, לָא יָדַע מִידִּי, עַד דְּאַטְעִים נַהֲמָא. כֵּיוָן דְאָכִיל נַהֲמָא, אִתְעַר לְמִנְדַע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. כָּךְ כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲווּ יָדְעֵי מִדֵּי, עַד דְּאַטְעִים לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֶחֶם מֵהַאי אֶרֶץ, דִּכְתִיב אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם, וּכְדֵין עָאלוּ יִשְׂרָאֵל, לְמִנְדַע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וִינוּקָא לָא יָדַע, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא, עַד דְּטָעִים נַהֲמָא דְּהַאי עַלְמָא. He further said that a man born into this world knows nothing until he tastes bread, and only then is there an awakening in him of intelligence and power of discernment. In the same way, when Israel left Egypt they were devoid of all knowledge until God made them taste bread of that earth called erez, of which it says: “As for the earth (erez), bread cometh of it’” Then Israel began to know and to recognise God.

יִשְׂרָאֵל לָא יָדְעוּ, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּמִלִּין דִּלְעֵילָא, עַד דְּאָכְלוּ לֶחֶם עִלָּאָה, וּכְדֵין יָדְעוּ וְאִשְׁתְּמוֹדְעוּ בְּהַהוּא אֲתַר וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִנְדְּעוּן יִשְׂרָאֵל יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְחֲזֵי לְהַאי אֶרֶץ. וְלָא יָכִילוּ, עַד דְּטָעֲמוּ לֶחֶם, מֵהַהוּא אֲתַר, וּמַאן אִיהוּ, שָׁמַיִם. דִּכְתִיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וּכְדֵין יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ בְּהַהוּא אֲתַר, וְעַד דְּאָכְלוּ לֶחֶם מֵהַהוּא אֲתַר, (ס"א ועד דלא אכלו לחם מאלין אתרי) לָא יָדְעוּ מִידִּי וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּ. God, however, desired that they should know also of that place which is the fitting counterpart of this earth, but they were not able to do so until they tasted bread from that place, to wit, heaven, as it says: “I will cause to rain bread from heaven for you” (Ex. 16, 4). It was only then that they attained to a knowledge and a vision of that realm.

אֲתָא רַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי עַל דָּא אִתְעַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי, וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דְיִשְׂרָאֵל לְמִנְדַע, לֶחֶם הֲוָה. קָמוּ וְאֲזְלוּ, עַד דְּהֲווּ אָזְלוּ, חָמוּ תְּרֵי דַּרְמוּסְקִין, חַד דְּכַר וְחַד נוּקְבָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לֵית לָן מִלָּה בְּעָלְמָא, דְּלָא הֲוֵי דְּכַר וְנוּקְבָא, וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי בְּיַמָּא. R. Jose came up to R. Hiya and kissed him, saying: ‘Assuredly this was the reflection of which God desired to remind us. We learn, then, that the preliminary to Israel’s knowledge was bread.’ They then arose and proceeded on their way. Whilst walking they noticed two Damascene plums, a male and a female, which led R. Jose to remark: ‘There is no species which is not divided into male and female. Further, whatever being exists on dry land has its counterpart in the sea.’

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וְגו', וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ, מְנָא יָדְעַת. הָא אָמְרוּ דְּגָעָא חֲמָרָא, וְלֵאָה יָדְעַת, וְנָפְקַת לֵיהּ, וְגָרִים לֵיהּ דְּנָפַק מִנָּהּ יִשָּׂשכָר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרְם, אַל תִּקְרֵי גָרְם, אֶלָּא גָּרַם דְּחֲמָרָא גָּרְמָא לֵיהּ. אֲמְרַת לֵאָה, וַדַּאי יָדַעְנָא דְּאִי יֵיעוּל יַעֲקֹב בְּמִשְׁכְּנָא דְרָחֵל, לֵית לִי לְאֲפָקָא לֵיהּ, אֶלָּא אוֹרִיךְ לֵיהּ הָכָא, וְיֵיעוּל בְּמִשְׁכָּנִי. R. Jose discoursed on the verse: AND JACOB CAME FROM THE FIELD IN THE EVENING, AND LEAH WENT OUT TO MEET HIM. ‘According to tradition,’ he said, ‘she knew of his coming through the braying of an ass, and hence Scripture says: “Issachar is an ass large-boned” (Gen. 49, 14), where the word garem (large-boned) can also be read garam (he caused), signifying that the ass was a cause of his birth. Leah said to herself: I assuredly know that should Jacob once enter Rachel’s tent I shall not be able to get him out again. I will therefore await him here so that he may enter my tent.

(בראשית ל׳:ט״ז) כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי, מַאי בְּדוּדָאֵי בְּנִי, בְּגִין דְּנִיחָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב עַל דָּא, דְּאִלֵּין מְסַיְיעִין לְאוֹלָדָא. וְיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּמִלָּה לָא קָיְימָא בַּדּוּדָאִים, אֶלָּא לְעֵילָא. FOR I HAVE SURELY HIRED THEE WITH MY SON’S MANDRAKES. She mentioned the mandrakes to Jacob, because she thought this would predispose him in her favour, on account of their efficacy for childbirth. Jacob, however, knew that it did not depend on the mandrakes but on heaven.

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ט׳) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא רוּחָא דְקוּדְשָׁא קָאֲמַר, מוֹשִׁיבִי (קנ"ד ע"א) עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא רָחֵל. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, דָּא לֵאָה. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, דָּא עַלְמָא תַּתָּאָה. אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (הללויה), דָּא עַלְמָא עִלָּאָה, בְּגִינֵי (קנ"ד ע"א) כָּךְ הַלְּלוּיָה. By the words “for I have surely hired thee”, Leah may have referred to the Torah, which Jacob embodied. Or she may have meant literally his own self, as much as to say: ”I have hired thee so that I may bear thy very image.”

מֵהָכָא, מַאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, אַחְסִין עַלְמָא דְאָתֵי וְאַחְסִין אַחְסַנְתָּא דְיַעֲקֹב. אַחְסִין עַלְמָא דְאָתֵי, דִּכְתִיב יִשָּׂשכָר יֵשׁ שָׂכָר, (ירמיהו ל״א:ט״ז) כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ. וּכְתִיב, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. From here we learn that whoever studies diligently the Torah inherits the world to come and the inheritance of Jacob. For the name Issachar may be divided into the two words yesh sakher (there is a reward), found in the verse: “there is a reward to thy work” (Jer. 31, 16), and again: “There is (yesh) an inheritance for those that love me, and I will fill their treasures” (Prov. 8, 21).’

(בראשית ל׳:כ׳) כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִלֵּין עֵילָא וְתַתָּא וְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וּמַאן דְּאָרִיךְ בְּאֶחָד, בָּעֵי לֵיהּ לְאַמְלָכָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא, וּלְאַרְבַּע סִטְרֵי דְעַלְמָא, וְהַיְינוּ אֶחָד. BECAUSE I HAVE BORNE HIM SIX SONS. R. Hizkiah said: ‘The six sons prefigured the upward and downward and the four directions of space, and the purpose of prolonging the word ehad (in reciting the Shema) is to acclaim God as King on high and below and in the four directions of the world, and so truly one.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (שיר השירים ב) עַל הָרֵי בָתֶר, וּכְתִיב, (שיר השירים ח) עַל הָרֵי בְשָׂמִים, מַאן אִינוּן הָרֵי בְשָׂמִים. אִלֵּין שִׁית בְּנִין דְּלֵאָה, דְּאַכְלָלָן שִׁית אָחֳרָנִין, וְאִינוּן תְּרֵיסַר, וְאִינוּן שִׁית. בְּגִין (רמ"א ע"א) דְּכָל חַד כָּלִיל בְּחַבְרֵיהּ, וְלֵאָה עֲלַיְיהוּ, לְקַיְימָא (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְּלוּיָה. R. Hizkiah further said: ‘A distinction is to be drawn between “mountains of separation” (S. S. 2, 17) and “mountains of spices” (Ibid. Ylll, 14). The latter are typified by the six sons of Leah, who included within themselves the other six sons, thus constituting all the twelve, with Leah presiding, as it were, over them, in fulfilment of the passage: “the mother of the children is joyful. Praise ye the Lord” (Ps. 113, 9).

וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ״ב:ו׳) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְלָא אִתְגַּלְּיָא, וְעַל דָּא (שם) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. בְּגִין דְּאִיהוּ עַלְמָא דְאִתְכַּסְּיָא, וְלָא אִתְגַּלְּיָא כְּלָל. It is therefore written “thou shalt not take the dam with the young” (Deut. 22, 6), for the reason that she represents the undisclosed world, and hence: “thou shalt in any wise let the dam go, but the young thou mayest take unto thyself’ (Ibid. 7), inasmuch as she symbolises the world that is absolutely concealed,

וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, הַיְינוּ דִכְתִיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגו' (שם) וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. וְכָל הַנֵּי, אִקְרוּן הָרֵי בְשָׂמִים, מִכָּאן וּלְתַתָּא אִקְרוּן הָרֵי בָתֶר, (כ"ט ע"ב) דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, טוּרֵי דְפִירוּדָא. while “the young thou mayest take unto thyself’ in harmony with the verse: “For ask now of the days past, etc., and from the one end of heaven unto the other” (Ibid. 4, 22). Now, all these are called “mountains of spices”, whereas all which is underneath is called “the mountains of separation”, in allusion to the passage: “and from thence it was parted and became four heads” (Gen. 2, 10).’

אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת קְשִׁירוּ קִשְׁרִין, (קנ"ד ע"א) אַרְבַּע קִשְׁרִין דְּאִצְטְרִיכוּ לְתִקּוּנָא. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, דִּבְגִין כָּךְ נָפְקֵי לְבַר אִינוּן קִשְׁרִין, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ חַד, וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה כֻּלְּהוּ חַד, בְּאוֹרַח מֵישָׁר. וְעַל דָּא, כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין סָלְקִין בְּסַהֲדוּתָא דִלְעֵילָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קכ״ב:ד׳) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה'. R. Jesse said: ‘The sons of the handmaids represented the four joints which were necessary for the perfecting of the whole.’ R. Eleazar remarked: ‘It was fot that reason that these joints project outwards, despite the fact that they are all organic parts of the body, which otherwise is perfectly straight; and thus all the tribes ascend as a testimony on high, as Scripture says: “Whither the tribes went up, even the tribes of the Lord, as a testimony unto Israel, to give thanks unto the name of the Lord” (Ps. 122, 4).’

(בראשית ל׳:י״ד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, בְּכַמָּה אֲתַר. אֶלָּא, מַאן יָכִיל לְמִמְנֵי עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כַּמָּה חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין, מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא. וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא, כְּמַרְזְפָא דְּאַפִּיק זִיקִין לְכָל סִטְרִין בְּזִמְנָא חָדָא. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַפִּיק כַּמָּה זִינִין וּמַשִּׁרְיָין מְשַׁנְיָין דָּא מִן דָּא, דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבְּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא. AND REUBEN WENT IN THE DAYS OF WHEAT HARVEST, AND FOUND MANDRAKES IN THE FIELD. R. Isaac discoursed on the verse: How manifold are thy works, O Lord! In wisdom hast thou made them all; the earth is full of thy creatures (Ps. 104, 24). ‘Who’, he said, ‘can count the works of the Almighty, inasmuch as there are hosts upon hosts, and legions upon legiouls of beings, each differing from the other, all existing simultaneously? For just as the one hammer-blow causes sparks to fly off in all directions, so God brought into being simultaneously manifold species and hosts, each differing from the other, without number.

תָּא חֲזֵי, בְּדִבּוּרָא וּבְרוּחָא כְּחֲדָא, אִתְעֲבִיד עַלְמָא, דִּכְתִיב (תהילים ל״ג:ו׳) בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר ה', דָּא דִבּוּרָא. וּבְרוּחַ פִּיו, דָּא רוּחָא. דָּא בְלָא דָא לָא אָזִיל, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְנָפִיק מִנַיְיהוּ כַּמָּה חֵילִין לְחֵילִין, וּמַשִּׁרְיָין לְמַשִּׁרְיָין, וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא. The world was brought into being by a word and a breath together, as it is written: “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33, 6). One is inoperative without the other, but from their combined action there came into being hosts upon hosts and legions upon legions, and all simultaneously.

תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמִין, אַפִּיק חַד נְהוֹרָא סְתִימָאָה. דְּמִן הַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְנָהֲרִין כָּל אִינוּן נְהוֹרִין דְּאִתְגַּלְּיָין. וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא, נָפְקִין וְאִתְפַּשְּׁטוּ וְאִתְעֲבִידוּ שְׁאָר נְהוֹרִין וְאִיהוּ עַלְמָא עִלָּאָה. Now when God was about to create the world, He produced a secret spark from which there issued and radiated all the lights which are disclosed. First there spread from it those lights which constitute the upper world.

תוּ, אִתְפַּשַּׁט הַאי נְהוֹרָא עִלָּאָה, וְעָבִיד אוּמָנָא, נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, וְעָבִיד עַלְמָא תַּתָּאָה. וּבְגִין דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְעֵילָא, בָּעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא לְתַתָּא, וּבְקִשּׁוּרָא דִלְתַתָּא, אִתְקַשַּׁר לְאִתְנְהָרָא בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא. Then it continued its radiation, and the Artificer made it into a light without brightness, and thus He made the lower world. And by reason of its being a light, but without illumination, it feels itself attracted towards the upper world.

וְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר, בְּקִשּׁוּרָא דִלְעֵילָא, אַפִּיק כָּל חֵילִין וּמַשִּׁרְיָין לְזִינִין סַגִּיאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְגו'. Now it is that light without illumination which through its attachment to the upper world brought into being all those legions and hosts of existences, all the multitudinous species, of which it is written, “How manifold are thy works, etc.”

וְכָל מַה דִּי בְאַרְעָא, הָכִי נָמֵי לְעֵילָא. וְלֵית לָךְ מִלָּה זְעֵירָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּלָא תַלְיָיא בְּמִלָּה אָחֳרָא עִלָּאָה דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, בְּגִין דְּכַד אִתְעַר הַאי לְתַתָּא, אִתְעַר הַהוּא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא, דְּכֹלָּא אִתְאֲחַד דָּא בְּדָא. And whatever is on earth has its counterpart on high, there being no object, however small, in this world but what is subordinate to its counterpart above which has charge over it; and so whenever the thing below bestirs itself, there is a simultaneous stimulation of its counterpart above, as the two realms form one interconnected whole.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב, (בראשית ל׳:י״ד) תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. לָאו דּוּדָאִים אוֹלִידוּ לָהּ לְרָחֵל, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא גִּלְגֵּל מִלָּה עַל יְדֵי דְּאִינוּן דּוּדָאִים. בְּגִין דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר, דְּאָחִיד בְּאוֹרַיְיתָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ שִׁבְטִין. בְּגִין דְּהָא רָחֵל אֲחִידָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, לָא שַׁבְקַת לֵיהּ לְגַבֵּי לֵאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וּכְתִיב לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְּנִךְ. This may be illustrated from the verse: GIVE ME, I PRAY THEE, OF THY SON’S MANDRAKES. It was not the mandrakes that made Rachel bear children, but God used them as an instrument for procuring the birth of a child, Issachar, who should hold fast to the Torah more than all the other tribes. For Rachel at first held fast to Jacob and did not let him go to Leah, as it is written: “Is it a small matter that thou hast taken away my husband?” But afterwards Rachel said: “Therefore he shall lie with thee to-night for thy son’s mandrakes.”

אִינוּן גָּרְמוּ דְּיִפּוּק יִשָּׂשכָר לְעַלְמָא, בְּגִין דְּסָלִיק רֵיחָא דְאוֹרַיְיתָא, קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ז׳:י״ד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְגו'. וּכְתִיב, (בראשית ל׳:ט״ז) וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. הוּא (קכ"ד ע"ב) וַדַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּעַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּסָתִים וְלָא גַלְיָא, בְּגִין דְּהָא אוֹרַיְיתָא מֵעַלְמָא (פ"ו ע"ב) עִלָּאָה נָפְקַת. Thus the mandrakes were responsible for the birth of Issachar, through whom the fragrance of the Torah ascended to the presence of the Almighty, in harmony with the words: “The mandrakes give forth fragrance” (S. S. 7, 14); and thus it is further written: AND HE LAY WITH HER THAT (hu) NIGHT, where the term hu (he) points assuredly to Him of the supernal world, which, as already explained, is hidden absolutely. For the Torah came forth from the upper world, which is everywhere pointed to by the vocable hu (He), indicating a realm undisclosed.

וּבְכָל אֲתַר, עַלְמָא עִלָּאָה. הוּא, דְּלָא אִתְגַּלְּיָא, וְהָא אִתְּמָר, (במדבר י״ח:כ״ג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא מִנֵּיהּ בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְיִשָּׂשכָר בֵּיהּ אִתְאֲחִיד, וְעַל דָּא קָרִינָן עֵץ הַחַיִּים, אִילָנָא דְאִינוּן חַיִּין עִלָּאִין, דְּאִקְרֵי הוּא וְלא אַתָּה. Now Issachar took hold of the Torah, which is called the tree of life, meaning life of the upper world, which is called hu (he) and not attah (thou).

וְאִי תֵימָא דְאִלֵּין דּוּדָאִים פָּתְחוּ מְעָהָא דְרָחֵל. לָאו, דְּהָא כְּתִיב, (בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחֲמָהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא מִלָּה אָחֳרָא. בְּגִין דְּאִינוּן דּוּדָאִים, אַף עַל גַּב דְּחֵילָא דִלְהוֹן לְעֵילָא. בְּהַהוּא חֵילָא דִלְהוֹן, לָא אִתְמַנֵּי פְּקִידָא דִבְנִין, דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין, וְלָאו בְּמִלָּה אָחֳרָא. It is clear that it was not the mandrakes that opened Rachel’s womb, seeing that it is written “and God hearkened to her, and opened her womb”-God, and no other. For although the mandrakes are endowed with a certain power above, yet that power cannot influence the birth of children, inasmuch as children depend on fate (mazzal) and nothing else.