(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן. Observe that Jacob, when he sat by the well and saw the water rising up toward him, knew that there he would meet his destined wife; and so it was, as Scripture says: WHILE HE WAS YET SPEAKING WITH THEM, RACHEL CAME WITH HER FATHER S SHEEP. AND IT CAME TO PASS WHEN JACOB SAW RACHEL, ETC. It was the same with Moses, who, when he sat down by the well, as soon as he saw the water rising toward him knew that there he would meet his destined wife; and so indeed it turned out, as we read: “And the shepherds came and drove them away, etc.” (Ex. 2, 17), with the result that there he met with Zipporah. It was the well that served as medium to both of them.

תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא. Observe that in this section the term “well” (be’er) is mentioned seven times, which indicates the identification of this well with “Beer-Sheba” (the well of seven). In the narrative of Moses, on the other hand, the well is mentioned only once, when it says, “and he sat down by the well” (Ibid. 15).

בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ"ד ע"א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. The reason is that Moses completely separated himself from his house here below, whereas Jacob did not separate himself at all. Moses adhered to one, the one of which we read: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S. S. 6, 9). Moses thus was master of the house and ascended on high; hence of him it is written: “and he sat upon (‘al) the well”, whereas of Jacob it is merely written, “and he saw, and behold a well in the field”.

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. So when it says that “Jacob looked, and behold, a well in the field”, there is here an inner meaning, to wit, that he discerned the supernal well which corresponds to the well below. This is borne out by the next words: THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Since they were only three, why is it written, “And thither were all the flocks gathered”? But in truth the three allude to the South, the East, and the North, the South on one side, the North on the other, and the East between them, all three standing by that well, holding fast to it and filling it. Why all this? FOR OUT OF THAT WELL THEY WATERED THE FLOCKS , the allusion being the same as in the text: “They give drink to all the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11).

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן. Observe that Jacob, when he sat by the well and saw the water rising up toward him, knew that there he would meet his destined wife; and so it was, as Scripture says: WHILE HE WAS YET SPEAKING WITH THEM, RACHEL CAME WITH HER FATHER S SHEEP. AND IT CAME TO PASS WHEN JACOB SAW RACHEL, ETC. It was the same with Moses, who, when he sat down by the well, as soon as he saw the water rising toward him knew that there he would meet his destined wife; and so indeed it turned out, as we read: “And the shepherds came and drove them away, etc.” (Ex. 2, 17), with the result that there he met with Zipporah. It was the well that served as medium to both of them.

תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא. Observe that in this section the term “well” (be’er) is mentioned seven times, which indicates the identification of this well with “Beer-Sheba” (the well of seven). In the narrative of Moses, on the other hand, the well is mentioned only once, when it says, “and he sat down by the well” (Ibid. 15).

בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ"ד ע"א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. The reason is that Moses completely separated himself from his house here below, whereas Jacob did not separate himself at all. Moses adhered to one, the one of which we read: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S. S. 6, 9). Moses thus was master of the house and ascended on high; hence of him it is written: “and he sat upon (‘al) the well”, whereas of Jacob it is merely written, “and he saw, and behold a well in the field”.

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. So when it says that “Jacob looked, and behold, a well in the field”, there is here an inner meaning, to wit, that he discerned the supernal well which corresponds to the well below. This is borne out by the next words: THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Since they were only three, why is it written, “And thither were all the flocks gathered”? But in truth the three allude to the South, the East, and the North, the South on one side, the North on the other, and the East between them, all three standing by that well, holding fast to it and filling it. Why all this? FOR OUT OF THAT WELL THEY WATERED THE FLOCKS , the allusion being the same as in the text: “They give drink to all the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11).

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כַּד הֲוָה יָתִיב עַל בֵּירָא, וְחָמָא מַיָא דְסָלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּתַמָּן תִּזְדַּמֵּן לֵיהּ אִתְּתֵיהּ. וְכֵן בְּמשֶׁה, כַּד יָתִיב עַל בֵּירָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דְמַיָא סַלְקִין לְגַבֵּיהּ, יָדַע דְּאִתְּתֵיהּ אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ תַּמָּן, וְהָכִי הֲוָה לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דְּתַמָּן אִזְדַּמֵּינַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כ״ט:ט׳) עוֹדֶנוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וְגו'. משֶׁה, דִּכְתִיב, (שמות ו) וַיָּבֹאוּ הָרוֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וְגו', וְתַמָּן אִזְדַּמְּנַת לֵיהּ צִפּוֹרָה, בְּגִין דְּהַהוּא בְּאֵר גָּרְמָא לוֹן. Observe that Jacob, when he sat by the well and saw the water rising up toward him, knew that there he would meet his destined wife; and so it was, as Scripture says: WHILE HE WAS YET SPEAKING WITH THEM, RACHEL CAME WITH HER FATHER S SHEEP. AND IT CAME TO PASS WHEN JACOB SAW RACHEL, ETC. It was the same with Moses, who, when he sat down by the well, as soon as he saw the water rising toward him knew that there he would meet his destined wife; and so indeed it turned out, as we read: “And the shepherds came and drove them away, etc.” (Ex. 2, 17), with the result that there he met with Zipporah. It was the well that served as medium to both of them.

תָּא חֲזֵי הַאי בְּאֵר, שֶׁבַע זִמְנִין כְּתִיב בְּפָרְשָׁתָא דָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רֶמֶז לְשֶׁבַע. וְהָכִי אִקְרֵי בְּאֵר שֶׁבַע, (ובגין) בְּאֵר דָּא, אִדְכַּר שֶׁבַע זִמְנִין בְּפָרְשָׁתָא דָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנִּה בְּאֵר בַּשָּׂדֶה. כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא. וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים וְגו' מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר. וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וַיְגַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. הָא שִׁבְעָה. וּבְוַדַּאי דְּהָכִי הוּא. Observe that in this section the term “well” (be’er) is mentioned seven times, which indicates the identification of this well with “Beer-Sheba” (the well of seven). In the narrative of Moses, on the other hand, the well is mentioned only once, when it says, “and he sat down by the well” (Ibid. 15).

בְּמשֶׁה לָא כְּתִיב אֶלָּא זִמְנָא חָדָא, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בְּגִין דְּמשֶׁה, (כ"ד ע"א) אִתְפָּרַשׁ מִכֹּל וָכֹל מִבֵּיתָא דִלְתַתָּא, וְיַעֲקֹב לָא אִתְפָּרַשׁ כְּלָל. בְּמשֶׁה חַד, כְּמָה דִכְתִיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְגִין כָּךְ משֶׁה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא הֲוָה, וְאִסְתַּלַּק לְעֵילָא, בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, בְּיַעֲקֹב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְלָא כְּתִיב וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. The reason is that Moses completely separated himself from his house here below, whereas Jacob did not separate himself at all. Moses adhered to one, the one of which we read: “My dove, my undefiled, is but one, she is the only one of her mother” (S. S. 6, 9). Moses thus was master of the house and ascended on high; hence of him it is written: “and he sat upon (‘al) the well”, whereas of Jacob it is merely written, “and he saw, and behold a well in the field”.

(בראשית כ״ט:ב׳) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ג׳:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. הַאי קְרָא אִתְעָרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָא. אֲבָל מִזְמוֹר לְדָוִד, אַמַּאי קָאֲמַר שִׁירָה, אִי בְּגִין דִּבְרֵיהּ אִיהוּ דְקָם עֲלֵיהּ, קִינָה יַתִּיר מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא אַבְאִישׁ עֲלוֹי דְּבַר נַשׁ זְעֵיר מִקְּרִיבוֹי, מִדְּאָחֳרָא סַגִּי. אֶלָּא, מִזְמוֹר לְדָוִד, אָמַר שִׁירָה, וְהָכִי בָעֵי דָוִד, דְּחֲשִׁיב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סָלִיק לֵיהּ חוֹבוֹי לְהַהוּא עַלְמָא. כֵּיוָן דְּחָמָא, דְּהָכָא בְּהַאי עַלְמָא בָּעֵי לְמִגְבֵיהּ מִנֵּיהּ, חָדֵי. AND HE LOOKED, AND BEHOLD A WELL IN THE FIELD, ETC. R. Judah discoursed on the verse: A psalm (mizmor= song, hymn) of David when he fled from Absalom his son (Ps. 3, 1). ‘The companions’, he said, ‘have been perplexed by the title “song” given to this psalm. When his own son rose up against him, David should rather have uttered a lamentation, since a little hurt from one’s kin is worse than a great hurt from a stranger. The truth, however, is that David was apprehensive lest the punishment for his sons might be remitted to the next world, and so when he found that it was being exacted from him in this world he rejoiced.

תוּ, דְּחָמָא דְּעִלָּאֵי מִנֵּיהּ הֲווּ בְּעַלְמָא, דְּקָא בָּרְחוּ, וְכֻלְּהוּ בִּלְחוֹדַיְיהוּ. יַעֲקֹב עָרַק, דִּכְתִיב, (הושע י״ב:י״ג) וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. משֶׁה עָרַק, דִּכְתִיב, (שמות ב׳:ט״ו) וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וְעָרַק בִּלְחוֹדוֹי. וְדָוִד בָּרַח, כָּל אִינוּן שׁוּלְטָנֵי אַרְעָא, וְכָל אִינוּן גִּיבָּרֵי אַרְעָא, וְרֵישֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כֻּלְּהוּ עָרְקִין עִמֵּיהּ וְסָחֲרִין לֵיהּ, מִימִינֵיהּ וּמִשְׂמָאלֵיהּ, לְנַטְרָא לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין, כֵּיוָן דְּחָמָא שְׁבָחָא דָא, אָמַר שִׁירָתָא. Further, he was comforted by the fact that many, superior to himself, had had to flee alone, like Jacob, who “fled into the field of Aram” (Hos. 12, 13), all alone, and Moses, who fled from the face of Pharaoh (Ex. 2, 15), also alone; whereas he was accompanied by all the nobility and the valiant men of the land and the chiefs of Israel, who stood on his right hand and on his left to guard him on all sides. Seeing himself thus favoured, David broke out into song.’

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ אִעָרְעוּ בְּהַאי בְּאֵר. וְדָוִד אַמַּאי לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. אֶלָּא, דָּוִד מָארֵי דְבָבוּ, הֲוָה לְקֳבְלֵיהּ, (דבירא) בְּהַהוּא זִמְנָא, וּבְגִין כָּךְ, לָא אַעֲרַע בֵּיהּ. לְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, בְּחֶדְוָה קַבִּיל לוֹן הַאי בְּאֵר, וּבָעָא לְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל דָּא כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן הַאי בְּאֵר סְלִיקוּ מַיָא לְגַבַּיְיהוּ, כְּאִתְּתָא דְּחֲדִיאַת עִם בַּעֲלָהּ. R. Judah further remarked: ‘The fugitives mentioned above in the course of their wanderings all came across that well. Why not David also? The reason is that it was at that time at enmity with him, whereas it welcomed Jacob and Moses and was eager to approach them, and as soon as it saw them its waters rose to meet them, like a woman rejoicing to greet her husband.

וְאִי תֵימָא הָא אֵלִיָּהוּ בָּרַח וְלָא אַעֲרַע בֵּיהּ, אַמַּאי. אֶלָּא, אֵלִיָּהוּ לְתַתָּא מִן בְּאֵר הוּא, וְלָא לְעֵילָא, כְּמָה דְּהֲווּ משֶׁה וְיַעֲקֹב, וּבְגִין כָּךְ (מ"ז ע"ב), מַלְאָךְ אִיהוּ, וְעֲבִיד שְׁלִיחוּתָא, וּבְגִין דְּיַעֲקֹב וּמשֶׁה, לְעֵילָא אִינוּן מִן הַבְּאֵר, בְּאֵר חָדֵי לְגַבַּיְיהוּ, וְסָלִיק לְקַבְּלָא לוֹן, כְּאִתְּתָא דְחָדַאת לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ, וּמְקַבְּלָא לֵיהּ. Why, it may be asked, was not Elijah when he fled also met by the well? The reason is that Elijah is beneath the well and not above it, as Moses and Jacob were, and hence he is an angel who executes messages.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, רָזָא אִיהוּ, דְּחָמָא הַאי בְּאֵר לְעֵילָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) שְׁלשָׁה עֶדְרִי צֹאן רוֹבְצִים עָלֶיהָ, אִי אִינוּן שְׁלשָׁה, אַמַּאי כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ב׳) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים. אֶלָּא, אִינוּן שְׁלשָׁה, דָּרוֹם, מִזְרָח, צָפוֹן. דָּרוֹם מֵהַאי סִטְרָא, וְצָפוֹן מֵהַאי סִטְרָא, וּמִזְרָח בֵּינַיְיהוּ, וְאִלֵּין קָיְימִין עַל הַאי בְּאֵר וְאֲחִידָן לֵיהּ, וּמַלְיָין לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין, (בראשית כ״ט:ב׳) כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים. הַיְינוּ דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. So when it says that “Jacob looked, and behold, a well in the field”, there is here an inner meaning, to wit, that he discerned the supernal well which corresponds to the well below. This is borne out by the next words: THREE FLOCKS OF SHEEP LYING THERE BY IT. Since they were only three, why is it written, “And thither were all the flocks gathered”? But in truth the three allude to the South, the East, and the North, the South on one side, the North on the other, and the East between them, all three standing by that well, holding fast to it and filling it. Why all this? FOR OUT OF THAT WELL THEY WATERED THE FLOCKS , the allusion being the same as in the text: “They give drink to all the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11).

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָּל הָעֲדָרִים, הַיְינוּ דִכְתִיב, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. (בראשית כ״ט:ג׳) וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן, מַעֲבִירִין מִינָהּ תְּקִיפוּ דְדִינָא קַשְׁיָא, הַהוּא דְּגָלִיד וְקָרִישׁ, (ס"א מיין דיכרין) דִּכְדֵין אִקְרֵי אֶבֶן, וְלָא נָפְקֵי מִינָהּ מַיָיא לְבַר. וְכַד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וְלָא יָכְלָא צָפוֹן לְמִקְרַשׁ מַיִין, כְּהַאי נַהֲרָא, כַּד מֵימוֹי סַגִּיאִין, לָא גְלִידִין וְקָרֵשֵׁי מַיָא, כְּנַהֲרָא דְמֵימוֹי זְעִירִין. Further, the words AND THITHER WERE ALL THE FLOCKS GATHERED , can be illustrated from the passage: “All the rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). AND THEY ROLLED THE STONE FROM THE WELL’S MOUTH : i.e. they dispelled from it the rigidity of hard judgement, which congeals it as it were into stone, from which water cannot flow. For when those rivers arise, the South, which is on the right, gathers strength and prevents the North from solidifying the water. For a large river, with a great volume of water, does not become frozen and congealed so soon as a small river with a small volume of water.

וְעַל דָּא, כַּד אִינוּן נַחֲלִין אַתְיָין, אִתְתַּקַּף (כ"ט ע"ב) דָּרוֹם דְּאִיהוּ יְמִינָא, וּמַיִין אִשְׁתַּרְיָין, וְנָגְדִין וְאַשְׁקְיָין עֲדָרַיָיא, כְּמָה דְּאֲמְרָן דִּכְתִיב יַשְׁקוּ כָּל חַיְיתוֹ שָׂדָי. (בראשית כ״ט:ג׳) וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקוֹמָהּ, בְּגִין דְּעַלְמָא אִצְטְרִיךְ דִּינָא דִילָהּ, דְּתֶהֱוֵי בְּדִינָא לְאוֹכָחָא בֵּיהּ חַיָּיבַיָא. Hence when those rivers arrive, the South, which is the right, puts forth its strength and the waters thaw and are loosened, so as to flow onward and give drink to the flocks, as it says, “they water the Hayyoth of the field” (Ps. 104, 11). Then “they put the stone back upon the well’s mouth in its place”, because the world has need of its judgement so as thereby to punish the guilty.