(בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, דְּהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בָּהּ זְכִירָה. (בראשית כ״א:א׳) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, לָאו מִמַּזָּלָא הֲוָה. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין וְלָא לְתַתָּא, הָכָא בְּשָׂרָה לָאו בְּמַזָּלָא הֲוָה. אֶלָּא וַה' כְּתִיב, כֹּלָּא כְּחֲדָא. AND GOD (Elohim) REMEMBERED RACHEL. The name Elohim is used here because Rachel was still dependent upon a “lucky star”, and therefore also the term remembering (zakhar) is used here. Of Sarah, however, it is written that “the Lord visited (paqad) her” (Gen. 21, 1), because she did not depend on a lucky star, and so in her case all forces were combined.

אִי הָכִי אַמַּאי כְּתִיב פְּקִידָה, אֶלָּא וַדַּאי זְכִירָה, (דא) הֲוַת מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאִתְמָסַר מַפְתְּחָא דָּא לְתַתָּא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה וְגו'. וּלְבָתַר כְּגַוְונָא דָא, וְכֵיוָן דְּאִדְכַּר, בְּרָזָא דִּלְעֵילָא, לְבָתַר אִתְּמָר בְּרָזָא דְנוּקְבָא פְּקִידָה, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּכֹלָּא כְּחֲדָא. The reason why in her case the term “visiting” (paqad) is used, is that “remembering” had already preceded, and the key to child-birth had already been handed over, as it were, to the lower-world force, God having declared: “But my covenant will I establish with Isaac, whom Sarah shall bear unto thee at this time, etc.” (Ibid. 17, 21). Since, then, Isaac had been “remembered” in the higher sphere, he now was noticed within the sphere of the female principle under the process of “visiting”, so as to effect a unity of both forces.

וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת רָחֵל. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ו׳:ה׳) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. וָאֶזְכֹּר הָא זְכִירָה, בְּגִין דְּאִיהוּ לְעֵילָא. דְּהַאי מַזָּלָא דְּאִיהוּ לְעֵילָא בִּדְכוּרָא, אֲתָא עַל פְּקִידָה דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא לְתַתָּא בְנוּקְבָא. כְּגַוְונָא דָא וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. R. Hiya here discoursed on the verse: And moreover I have heard thegroaning of the children of Israel, whom the Egyptians keep in bondage; and I have remembered my covenant (Ex. 6, 5). ‘The expression “remembering” is used here’, he said, ‘because it was a process taking place on high, above the starry course (mazzal), and in virtue of the male principle, coming on top of the process of “visiting”, which operates in exile, here below, in virtue of the female principle. In a similar sense it is written: “And God remembered Rachel”, which has a meaning similar to that of the passage”and I remembered my covenant”.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (שמות ג׳:ט״ז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְכִי פָּקֹד פָּקַדְתִּי, וְהָא פְּקִידָה בְּנוּקְבָא קַיְימָא וּבְהַהוּא זִמְנָא בְּגָלוּתָא הֲוַת, וְאִיהִי אֲמְרַת פָּקֹד פָּקַדְתִּי. אֶלָּא הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא וְאִיהִי בְּגָלוּתָא הֵיךְ אִתְחֲזֵי לְמשֶׁה הָכָא, וְהֵיךְ אֲמְרַת פָּקֹד פָּקַדְתִּי. Now, if we say that the term “visiting” is used only of the female principle (the Shekinah), we are met with a difficulty in the text: “I have surely visited you”. For how could the Shekinah speak thus, seeing that she was herself in exile, and, in fact, how could she appear to Moses at all?

אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא שִׁמְשָׁא כַּד נָהִיר, אִיהוּ בִּשְׁמַיָא, וְתוּקְפֵּיהּ וְחֵילֵיהּ שָׁלְטָא עַל אַרְעָא בְּכָל אֲתַר. כְּגַוְונָא דָא (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, בְּזִמְנָא דְּמַקְדְּשָׁא קָאִים, מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, אִיהִי לְעֵילָא, וְתוּקְפָּא סַחֲרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאֲגָנָא עֲלַיְיהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּאַרְעָא אָחֳרָא. But in truth there is a deep significance in this passage. For as the sun, although his centre is in heaven, yet spreads his power and might throughout the earth, so that the whole earth is full of his glory, so, as long as the Temple was in existence, the whole earth, to wit, the Holy Land, was full of God’s glory; but now that Israel is in exile, the Shekinah is on high, but still her might surrounds Israel so as to shield them, even when they are in a strange land.

וְתָא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא וּשְׁכִינְתָּא לְעֵילָא. שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא בִּתְרֵיסַר תְּחוּמֵי רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וּתְרֵיסַר חֵיוָון עִלָּאִין. שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין קַדִּישִׁין, וּכְדֵין אִתְכְּלִילַת שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא וְתַתָּא, וְכֹלָּא בְּחַד זִמְנָא כְּחֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּבְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא לְתַתָּא, לָא אִתְתַּקָּנַת לְעֵילָא, הָכִי נָמֵי לָא אִתְתַּקָּנַת, בְּגִין דִּלְתַתָּא לָא אִתְתַּקָּנַת, וְדָא הוּא בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן. For the Shekinah is both here below and on high. The Shekinah on high abides in the twelve holy chariots and the twelve supernal Hayyoth; the lower Shekinah is among the twelve holy tribes, and thus the upper Shekinah and the lower Shekinah are intertwined, and both operate together and simultaneously. Now, when Israel is in exile, the upper Shekinah is not complete because the lower Shekinah is not complete, and that is what is meant by the Shekinah being in exile when Israel is in exile.

בְּמָּה אִתְתַּקָּנַת, לְמַלְכָּא דְּמִית בְּרֵיהּ, מָה עֲבַד כָּפָא לֵיהּ לְעַרְסֵיהּ עַל אֶבְלָא דִבְרֵיהּ, וְלָא אַתְקִין לֵיהּ לְעַרְסֵיהּ, אֶלָּא נָטַל כּוּבִין וְדַרְדַּרִין, וְאַטִּיל תְּחוֹת עַרְסֵיהּ, וְשָׁכִיב עֲלֵיהּ, כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְחָרֵב מַקְדְּשָׁא, נָטַל כּוּבִין וְדַרְדַּרִין וְשַׁוֵּי תְּחוֹתֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווּ בְּגָלוּתָא. It is like a king who has lost a son, and who as a sign of his mourning turns over his couch and spreads thistles and thorns on its underside and then lays himself down on it. Similarly when Israel went into exile and the Temple was destroyed, God took thorns and thistles and put them underneath Him, as it were, as it is written: “And the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a thorn-bush” (Ex. 3, 2), the reason being that Israel was in exile.

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָא לְלוֹד, וְהֲוָה רִבִּי יְהוּדָה רָכִיב, וְרִבִּי חִזְקִיָּה עַל רַגְלוֹי, אַדְּהָכִי נָחַת רִבִּי יְהוּדָה, אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, כְּמָה דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ג׳) הָבוּ גֹּדֶל לֵאלֹהֵינוּ. R. Judah and R. Hizkiah were once going from Cappadocia to Lydia, the former riding whilst the latter was on foot. R. Judah dismounted and said: ‘From now onward let us occupy ourselves with expositions of the Torah, in harmony with the injunction: “Ascribe ye greatness unto our God” (Deut. 32, 3).’

אָמַר לֵיהּ אִלּוּ הֲוֵינָא תְּלָתָא, יָאוֹת הוּא דְּחַד יֵימָא, וּתְרֵין יָתִיבוּ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, הַנֵּי מִלֵּי בְּבִרְכָאן. בְּגִין דְּאִדְכַּר חַד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּתְרֵין יָתִיבוּ לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ג׳) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, דָּא חַד דִּמְבָרֵךְ, הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ, אִלֵּין תְּרֵין אָחֳרָנִין. אֲבָל בְּאוֹרַיְיתָא אֲפִילּוּ תְּרֵי יַתְבֵי וְיַהֲבֵי רְבוּ וְתוּקְפָּא דְּשִׁבְחָא דְּאוֹרַיְיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Said R. Hizkiah: ‘It is a pity we are not three, as then one could have expounded while the other two chimed in.’ R. Judah rejoined: ‘This only applies to the recital of benedictions, one mentioning the name of the Holy One, blessed be He, and the other two responding, in harmony with the verse: “When I proclaim the name of the Lord, ascribe ye greatness unto our God” (Ibid.); but in regard to the Torah, even two may sit together and praise the Almighty for the great boon of the Torah.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִזְקִיָּה, לְגַבֵּי בִּרְכָאן אַמַּאי תְּלַת. אָמַר לֵיהּ, הָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, דִּכְתִיב הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא כָּל רָזִין דְּבִרְכָאן הָכִי אִיהוּ, חַד לְבָרְכָא וּתְרֵין לְאֲתָבָא, בְּגִין דִּיסַלַּק (דיסתלק) שְׁבָחָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָזָא דִתְלָתָא. חַד מְבָרֵךְ וּתְרֵין (אמרי אמן) דְּאוֹדוּ, וְדָא הוּא קִיּוּמָא דְּבִרְכָאן, וּבְרָזָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת, וּבְרָזָא דִּתְלַת כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. R. Hizkiah then asked: ‘Why are three required for the recital of benedictions?’ His companion replied: ‘I have just explained, but in truth there is a mystic virtue in the number three for pronouncing the praises of the Almighty, as in this way the blessings are established through a supernal symbolism.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תָּנִינָן, אִית זְכִירָה לְטַב, וְאִית זְכִירָה לְבִישׁ, אִית פְּקִידָה לְטַב, וְאִית פְּקִידָה לְבִישׁ. אִית זְכִירָה לְטַב, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב (ויקרא כ״ו:מ״ה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים וְגו'. (בראשית ח׳:א׳) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ. (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ. וְאִית זְכִירָה לְבִישׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ח:ל״ט) וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלא יָשׁוּב. פְּקִידָה לְטַב, דִּכְתִיב, (שמות ג׳:ט״ז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם. פְּקִידָה לְבִישׁ, דִּכְתִיב, (תהילים פ״ט:ל״ג) וּפָקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. וְכֻלְּהוּ רָזִין עִלָּאִין. Whilst they were proceeding on their way, R. Judah said: ‘We have learned that there is a remembering for good and a remembering for evil; a visiting for good and a visiting for evil. Examples of remembering for good are: “But I will for their sakes remember the covenant of their ancestors” (Lev. 26, 45); “And God remembered Noah” (Gen. 8, 1); “And God remembered his covenant” (Ex. 2, 24). An example of remembering for evil is: “So he remembered that they were but flesh” (Ps. 78, 39). Visiting for good we find in: “I have surely visited you” (Ex. 3, 16); visiting for evil we find in, “Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes” (Ps. 89, 33). In all these verses there are mystic references.

כָּל הַנֵּי זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב, אִלֵּין אִינוּן דַּרְגִּין יְדִיעָן. רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּכַר וְנוּקְבָא רָזָא חָדָא, זְכִירָה וּפְקִידָה, וְאִלֵּין אִינוּן לְטַב. זְכִירָה וּפְקִידָה לְבִישׁ, אִלֵּין אִינוּן רָזָא דְסִטְרָא אָחֳרָא, דְּקָיְימָא בְּרָזָא דְּאֱלֹהִים אֲחֵרִים, דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא, זְכִירָה בְּהַאי, וּפְקִידָה בְּהַאי, וְאִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימִין תָּדִיר לְבִישׁ. וְאִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין. מֵהָכָא נָפְקֵי כָּל רָזֵי דִּמְהֵימְנוּתָא וְכָל קִדּוּשִׁין עִלָּאִין, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וּמֵהָכָא נָפְקֵי כָּל זִינִין בִּישִׁין וְכָל מוֹתָא, וְכָל סִטְרִין וְזִינִין בִּישִׁין בְּעַלְמָא וְאוּקְמוּהָ. וְדָא בְּהִפּוּכָא מִן דָּא. All those remembrances and visitations for good refer to grades of the true object of faith embracing male and female, the one under remembrance, the other under visiting, both being for good. Contrariwise, the remembrance and visitation for evil refer to the other side (sitra ahra), with allusions to strange gods, and similarly embracing male and female in one union: the one (male) under remembrance, the other (female) under visitation, both unceasingly intent on evil. There are thus two parallel and opposing influences. From the one there flows all the inspiration of true Faith and all supernal sanctifications; from the other flows whatever is evil, all kinds of death and all sorts and conditions of mischief in the world.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, הָכִי הוּא וַדַּאי, זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּחוּלָקֵיהּ אִתְקְיַּים בְּסִטְרָא טָבָא, וְלָא יַרְכִין גַּרְמֵיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִשְׁתְּזִיב מִנְהוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְזַכָּאָה מַאן דְּיָכִיל לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא סִטְרָא, וְזַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיָכְלֵי לְאִשְׁתְּזָבָא מִנַּיְיהוּ, וְלַאֲגָחָא קְרָבָא בְּהַהוּא סִטְרָא. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה בְּמָּה. פָּתַח וְאָמַר, (משלי כ״ד:ו׳) כִּי בְּתַחְבּוּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ מִלְחָמָה וְגו'. מַאן מִלְחָמָה, דָּא מִלְחָמָה דְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא, דְּאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לַאֲגָחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וּלְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. R. Hizkiah said: ‘Assuredly it is so. Happy is he whose portion is firmly established on the good side, and who does not incline himself to the other side, but is delivered from them.’ Said R. Judah: ‘Assuredly it is so, and happy is he who is able to escape that side, and happy are those righteous who are able to wage war against that side.’ R. Hizkiah asked: ‘How?’ R. Judah, in reply, began to discourse on the verse: For by wise guidance thou shalt make thy war, etc. (Prov. 24, 6). ‘This war’, he said, ‘alludes to the war against the evil side, which man must combat and overcome, so as to be delivered from it.

תָּא חֲזֵי, דְּיַעֲקֹב הָכִי אִשְׁתָּדַּל לְגַבֵּי עֵשָׂו, בְּגִין הַהוּא סִטְרָא דִילֵיהּ. לְאִתְחַכְּמָא עֲלוֹי וּלְמֵיזַל עִמֵּיהּ בְּעֲקִימוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי בְּרֵישָׁא וְסוֹפָא, וְכֹלָּא כְּדְקָא יְאוּת. וְרֵישָׁא וְסוֹפָא כְּחֲדָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כה) בְּכֹרָתִי, וּלְבָתַר בִּרְכָתִי, שֵׁירוּתָא וְסוֹפָא כְּחֲדָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא. בְּגִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי בְּאוֹרַח מֵישַׁר כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ, וְיָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ. It was in this way that Jacob dealt with Esau, who was on the other side, so as to outwit him by craft, as was necessary in order to keep the upper hand of him from the beginning to the end, as befitted. Moreover, the beginning and the end fitted into one another, the beginning being “my birthright” (bekhorathi), while the end concerned “my blessing” (birkhothi), so that the two victories were embodied in two vocables of similar sound. Happy thus is he who escapes them and obtains mastery over them.

תָּא חֲזֵי, זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב אִינוּן כְּחֲדָא בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְזַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בָּתַר מְהֵימְנוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (הושע י״א:י׳) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג וְגו'. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה הָכִי הוּא וַדַּאי. Observe, again, that remembrance and visitation for good go together in the true faith, and happy is he who strives after true faith in accordance with that which is written: “They shall walk after the Lord, who shall roar like a lion, etc.” (Hos. 11, 10).’ Said R. Hizkiah: ‘Assuredly it is so.

וְתָּא חֲזֵי, בַּר נָשׁ כַּד צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, לָא יֵימָא עֲלֵיהּ זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי. בְּגִין דְּאִיכָּא זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב, וּזְכִירָה וּפְקִידָה לְבִישׁ, וְזַמִּינִין לְנַטְלָא מִלָּה מִן פּוּמָא, וְאַתְיָין לְאַדְכָּרָא חוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ וְלַעֲנָשָׁא לֵיהּ. בַּר אִי אִיהוּ זַכָּאָה שְׁלִים, דְּכַד בַּדְקֵי חוֹבוֹי, הַהִיא זְכִירָה וּפְקִידָה לְבִישׁ לָא יִשְׁכְּחוּן לוֹן, כְּגוֹן עֶזְרָא דְּאָמַר (נחמיה י״ג:ל״א) זָכְרָה לִי אֱלהַי לְטוֹבָה. Observe that when a man prays, he should not say: “O remember me and visit me”, since remembrance and visitation can be for evil as well as for good, and the evil forces are ready to take the word out of the mouth of the suppliant, and thus to make remembrance of the sins of that man and bring punishment on him. Unless, indeed, he be a perfectly righteous man, so that when search is made for his sins he will be unaffected. It was so with Nehemiah when he said: “Remember me, O my God, for good” (Nehem. 13, 25).

דְּהָא בְּכָל אֲתַר, דְּבַר נָשׁ צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, יַכְלִיל גַּרְמֵיהּ בֵּין סַגִּיאִין בִּכְלָלָא דְסַגִּיאִין. וְתָא חֲזֵי שׁוּנַמִּית, כַּד אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע, (מלכים ב ד׳:י״ג) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא. הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ, הַהוּא יוֹמָא, יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, וְהַהוּא יוֹמָא דְמַלְכוּתָא דִרְקִיעָא שָׁלְטָא לְמֵידַן עַלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט בְּהַהוּא זִמְנָא. וּבְגִין כָּךְ אָמַר לָהּ, הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ. Again, when a man prays, it is best that he should merge himself in the general mass of the community. We may take example from the Shunammitess and her answer to Elisha. It happened to be the day of the New-Year on which the heavenly Court sits in judgement over the world, and God is called King of Judgement, when Elisha spoke to her, and hence he asked her: “Wouldst thou be spoken for to the King?” (II Kings 4, 13).

מַה כְּתִיב, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת. מַאי קָאָמְרָה. לָא בָעֵינָא, לְמֶהֱוֵי רְשִׁימָאָה לְעֵילָא, אֶלָּא לְאַעֲלָאָה רֵישָׁאי בֵּין סַגִּיאִין, וְלָא לְאֲפָקָא מִכְּלָלָא דִלְהוֹן. וְכָךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְכְּלָלָא בִּכְלָלָא דְסַגִּיאִין וְלָא לְאִתְיַיחֲדָא בִּלְחוֹדוֹי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן עֲלֵיהּ, לְאַדְכָּרָא חוֹבוֹי כִּדְקָאֲמָרָן. But she answered: “I dwell among mine own people” (Ibid.), as much as to say: “I have no desire to be marked out on high, but only to be counted among the multitude, and not to stand out apart from them.” It is thus requisite for a man to mingle himself among the mass and not to isolate himself, so that no special notice may be takefl of his sins, as already explained.’

(בראשית ל׳:כ״ב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, דְּהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בָּהּ זְכִירָה. (בראשית כ״א:א׳) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, לָאו מִמַּזָּלָא הֲוָה. וְאִי תֵימָא דְּהָא בְּנִין בְּמַזָּלָא תַּלְיָין וְלָא לְתַתָּא, הָכָא בְּשָׂרָה לָאו בְּמַזָּלָא הֲוָה. אֶלָּא וַה' כְּתִיב, כֹּלָּא כְּחֲדָא. AND GOD (Elohim) REMEMBERED RACHEL. The name Elohim is used here because Rachel was still dependent upon a “lucky star”, and therefore also the term remembering (zakhar) is used here. Of Sarah, however, it is written that “the Lord visited (paqad) her” (Gen. 21, 1), because she did not depend on a lucky star, and so in her case all forces were combined.

אִי הָכִי אַמַּאי כְּתִיב פְּקִידָה, אֶלָּא וַדַּאי זְכִירָה, (דא) הֲוַת מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאִתְמָסַר מַפְתְּחָא דָּא לְתַתָּא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה וְגו'. וּלְבָתַר כְּגַוְונָא דָא, וְכֵיוָן דְּאִדְכַּר, בְּרָזָא דִּלְעֵילָא, לְבָתַר אִתְּמָר בְּרָזָא דְנוּקְבָא פְּקִידָה, לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דְּכֹלָּא כְּחֲדָא. The reason why in her case the term “visiting” (paqad) is used, is that “remembering” had already preceded, and the key to child-birth had already been handed over, as it were, to the lower-world force, God having declared: “But my covenant will I establish with Isaac, whom Sarah shall bear unto thee at this time, etc.” (Ibid. 17, 21). Since, then, Isaac had been “remembered” in the higher sphere, he now was noticed within the sphere of the female principle under the process of “visiting”, so as to effect a unity of both forces.

וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת רָחֵל. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שמות ו׳:ה׳) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִידִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. וָאֶזְכֹּר הָא זְכִירָה, בְּגִין דְּאִיהוּ לְעֵילָא. דְּהַאי מַזָּלָא דְּאִיהוּ לְעֵילָא בִּדְכוּרָא, אֲתָא עַל פְּקִידָה דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא לְתַתָּא בְנוּקְבָא. כְּגַוְונָא דָא וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. R. Hiya here discoursed on the verse: And moreover I have heard thegroaning of the children of Israel, whom the Egyptians keep in bondage; and I have remembered my covenant (Ex. 6, 5). ‘The expression “remembering” is used here’, he said, ‘because it was a process taking place on high, above the starry course (mazzal), and in virtue of the male principle, coming on top of the process of “visiting”, which operates in exile, here below, in virtue of the female principle. In a similar sense it is written: “And God remembered Rachel”, which has a meaning similar to that of the passage”and I remembered my covenant”.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (שמות ג׳:ט״ז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְכִי פָּקֹד פָּקַדְתִּי, וְהָא פְּקִידָה בְּנוּקְבָא קַיְימָא וּבְהַהוּא זִמְנָא בְּגָלוּתָא הֲוַת, וְאִיהִי אֲמְרַת פָּקֹד פָּקַדְתִּי. אֶלָּא הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, וְרָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא וְאִיהִי בְּגָלוּתָא הֵיךְ אִתְחֲזֵי לְמשֶׁה הָכָא, וְהֵיךְ אֲמְרַת פָּקֹד פָּקַדְתִּי. Now, if we say that the term “visiting” is used only of the female principle (the Shekinah), we are met with a difficulty in the text: “I have surely visited you”. For how could the Shekinah speak thus, seeing that she was herself in exile, and, in fact, how could she appear to Moses at all?

אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא שִׁמְשָׁא כַּד נָהִיר, אִיהוּ בִּשְׁמַיָא, וְתוּקְפֵּיהּ וְחֵילֵיהּ שָׁלְטָא עַל אַרְעָא בְּכָל אֲתַר. כְּגַוְונָא דָא (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, בְּזִמְנָא דְּמַקְדְּשָׁא קָאִים, מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, אִיהִי לְעֵילָא, וְתוּקְפָּא סַחֲרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאֲגָנָא עֲלַיְיהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּאַרְעָא אָחֳרָא. But in truth there is a deep significance in this passage. For as the sun, although his centre is in heaven, yet spreads his power and might throughout the earth, so that the whole earth is full of his glory, so, as long as the Temple was in existence, the whole earth, to wit, the Holy Land, was full of God’s glory; but now that Israel is in exile, the Shekinah is on high, but still her might surrounds Israel so as to shield them, even when they are in a strange land.

וְתָא חֲזֵי, שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא וּשְׁכִינְתָּא לְעֵילָא. שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא בִּתְרֵיסַר תְּחוּמֵי רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וּתְרֵיסַר חֵיוָון עִלָּאִין. שְׁכִינְתָּא לְתַתָּא בִּתְרֵיסַר שִׁבְטִין קַדִּישִׁין, וּכְדֵין אִתְכְּלִילַת שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא וְתַתָּא, וְכֹלָּא בְּחַד זִמְנָא כְּחֲדָא. וְאַף עַל גַּב דְּבְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא לְתַתָּא, לָא אִתְתַּקָּנַת לְעֵילָא, הָכִי נָמֵי לָא אִתְתַּקָּנַת, בְּגִין דִּלְתַתָּא לָא אִתְתַּקָּנַת, וְדָא הוּא בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן. For the Shekinah is both here below and on high. The Shekinah on high abides in the twelve holy chariots and the twelve supernal Hayyoth; the lower Shekinah is among the twelve holy tribes, and thus the upper Shekinah and the lower Shekinah are intertwined, and both operate together and simultaneously. Now, when Israel is in exile, the upper Shekinah is not complete because the lower Shekinah is not complete, and that is what is meant by the Shekinah being in exile when Israel is in exile.

בְּמָּה אִתְתַּקָּנַת, לְמַלְכָּא דְּמִית בְּרֵיהּ, מָה עֲבַד כָּפָא לֵיהּ לְעַרְסֵיהּ עַל אֶבְלָא דִבְרֵיהּ, וְלָא אַתְקִין לֵיהּ לְעַרְסֵיהּ, אֶלָּא נָטַל כּוּבִין וְדַרְדַּרִין, וְאַטִּיל תְּחוֹת עַרְסֵיהּ, וְשָׁכִיב עֲלֵיהּ, כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְחָרֵב מַקְדְּשָׁא, נָטַל כּוּבִין וְדַרְדַּרִין וְשַׁוֵּי תְּחוֹתֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווּ בְּגָלוּתָא. It is like a king who has lost a son, and who as a sign of his mourning turns over his couch and spreads thistles and thorns on its underside and then lays himself down on it. Similarly when Israel went into exile and the Temple was destroyed, God took thorns and thistles and put them underneath Him, as it were, as it is written: “And the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a thorn-bush” (Ex. 3, 2), the reason being that Israel was in exile.

פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, מַאן דְּלָא קָיְימָא בִּרְשׁוּתֵיהּ, מַה פַּקִּיד, וּמַה עֲבִיד. אֶלָּא פָּקֹד מִלְּעֵילָא, פָּקַדְתִּי מִלְּתַתָּא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַאי זְכִירָה הֲוַת עֲלָהּ מִקַּדְּמַת דְּנָא, דִּכְתִיב וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. כֵּיוָן דִּכְתִיב וָאֶזְכֹּר, הָא זְכִירָה אִתְמְנָא עֲלָה, וּבְּגִין כָּךְ אֲמְרַת לְבָתַר פָּקֹד פָּקַדְתִּי. דְּהָא סִימָנָא נָקְטַת מִקַּדְּמַת דְּנָא. כְּגַוְּונָא דָא שָׂרָה דִּכְתִיב, (בראשית כ״א:א׳) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. אֲבָל הָכָא רָחֵל דְלָא אִדְכָּרַת מִקַּדְּמַת דְּנָא, לָא אִתְּמָר בָּהּ פְּקִידָה אֶלָּא זְכִירָה, וְכֹלָּא בִּזְכִירָה אִיהוּ, בְּרָזָא דְּמַזָּלָא. It was now “visiting”, as the “remembering” had taken place already, as it says: “And I remembered my covenant.” First, then, there was a “remembering”, which was now followed by a “visiting”, the “visiting” completing the previous “remembering”. Similarly with Sarah it says: “And the Lord visited Sarah.” But here in the case of Rachel, since she had not yet been “remembered” before, it does not say “visited” but “remembered”, a term concerned with luck or fate (mazzal).’

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָא לְלוֹד, וְהֲוָה רִבִּי יְהוּדָה רָכִיב, וְרִבִּי חִזְקִיָּה עַל רַגְלוֹי, אַדְּהָכִי נָחַת רִבִּי יְהוּדָה, אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, כְּמָה דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ג׳) הָבוּ גֹּדֶל לֵאלֹהֵינוּ. R. Judah and R. Hizkiah were once going from Cappadocia to Lydia, the former riding whilst the latter was on foot. R. Judah dismounted and said: ‘From now onward let us occupy ourselves with expositions of the Torah, in harmony with the injunction: “Ascribe ye greatness unto our God” (Deut. 32, 3).’

אָמַר לֵיהּ אִלּוּ הֲוֵינָא תְּלָתָא, יָאוֹת הוּא דְּחַד יֵימָא, וּתְרֵין יָתִיבוּ לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, הַנֵּי מִלֵּי בְּבִרְכָאן. בְּגִין דְּאִדְכַּר חַד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּתְרֵין יָתִיבוּ לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ג׳) כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, דָּא חַד דִּמְבָרֵךְ, הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ, אִלֵּין תְּרֵין אָחֳרָנִין. אֲבָל בְּאוֹרַיְיתָא אֲפִילּוּ תְּרֵי יַתְבֵי וְיַהֲבֵי רְבוּ וְתוּקְפָּא דְּשִׁבְחָא דְּאוֹרַיְיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Said R. Hizkiah: ‘It is a pity we are not three, as then one could have expounded while the other two chimed in.’ R. Judah rejoined: ‘This only applies to the recital of benedictions, one mentioning the name of the Holy One, blessed be He, and the other two responding, in harmony with the verse: “When I proclaim the name of the Lord, ascribe ye greatness unto our God” (Ibid.); but in regard to the Torah, even two may sit together and praise the Almighty for the great boon of the Torah.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִזְקִיָּה, לְגַבֵּי בִּרְכָאן אַמַּאי תְּלַת. אָמַר לֵיהּ, הָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, דִּכְתִיב הָבוּ גֹּדֶל לֵאלהֵינוּ. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא כָּל רָזִין דְּבִרְכָאן הָכִי אִיהוּ, חַד לְבָרְכָא וּתְרֵין לְאֲתָבָא, בְּגִין דִּיסַלַּק (דיסתלק) שְׁבָחָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָזָא דִתְלָתָא. חַד מְבָרֵךְ וּתְרֵין (אמרי אמן) דְּאוֹדוּ, וְדָא הוּא קִיּוּמָא דְּבִרְכָאן, וּבְרָזָא עִלָּאָה כְּדְקָא יְאוּת, וּבְרָזָא דִּתְלַת כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. R. Hizkiah then asked: ‘Why are three required for the recital of benedictions?’ His companion replied: ‘I have just explained, but in truth there is a mystic virtue in the number three for pronouncing the praises of the Almighty, as in this way the blessings are established through a supernal symbolism.’

עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תָּנִינָן, אִית זְכִירָה לְטַב, וְאִית זְכִירָה לְבִישׁ, אִית פְּקִידָה לְטַב, וְאִית פְּקִידָה לְבִישׁ. אִית זְכִירָה לְטַב, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דִּכְתִיב (ויקרא כ״ו:מ״ה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים וְגו'. (בראשית ח׳:א׳) וַיִּזְכֹּר אֱלהִים אֶת נֹחַ. (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ. וְאִית זְכִירָה לְבִישׁ, דִּכְתִיב, (תהילים ע״ח:ל״ט) וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלא יָשׁוּב. פְּקִידָה לְטַב, דִּכְתִיב, (שמות ג׳:ט״ז) פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם. פְּקִידָה לְבִישׁ, דִּכְתִיב, (תהילים פ״ט:ל״ג) וּפָקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. וְכֻלְּהוּ רָזִין עִלָּאִין. Whilst they were proceeding on their way, R. Judah said: ‘We have learned that there is a remembering for good and a remembering for evil; a visiting for good and a visiting for evil. Examples of remembering for good are: “But I will for their sakes remember the covenant of their ancestors” (Lev. 26, 45); “And God remembered Noah” (Gen. 8, 1); “And God remembered his covenant” (Ex. 2, 24). An example of remembering for evil is: “So he remembered that they were but flesh” (Ps. 78, 39). Visiting for good we find in: “I have surely visited you” (Ex. 3, 16); visiting for evil we find in, “Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes” (Ps. 89, 33). In all these verses there are mystic references.

כָּל הַנֵּי זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב, אִלֵּין אִינוּן דַּרְגִּין יְדִיעָן. רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא דְּכַר וְנוּקְבָא רָזָא חָדָא, זְכִירָה וּפְקִידָה, וְאִלֵּין אִינוּן לְטַב. זְכִירָה וּפְקִידָה לְבִישׁ, אִלֵּין אִינוּן רָזָא דְסִטְרָא אָחֳרָא, דְּקָיְימָא בְּרָזָא דְּאֱלֹהִים אֲחֵרִים, דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא, זְכִירָה בְּהַאי, וּפְקִידָה בְּהַאי, וְאִלֵּין אִינוּן דְּקָיְימִין תָּדִיר לְבִישׁ. וְאִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין. מֵהָכָא נָפְקֵי כָּל רָזֵי דִּמְהֵימְנוּתָא וְכָל קִדּוּשִׁין עִלָּאִין, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וּמֵהָכָא נָפְקֵי כָּל זִינִין בִּישִׁין וְכָל מוֹתָא, וְכָל סִטְרִין וְזִינִין בִּישִׁין בְּעַלְמָא וְאוּקְמוּהָ. וְדָא בְּהִפּוּכָא מִן דָּא. All those remembrances and visitations for good refer to grades of the true object of faith embracing male and female, the one under remembrance, the other under visiting, both being for good. Contrariwise, the remembrance and visitation for evil refer to the other side (sitra ahra), with allusions to strange gods, and similarly embracing male and female in one union: the one (male) under remembrance, the other (female) under visitation, both unceasingly intent on evil. There are thus two parallel and opposing influences. From the one there flows all the inspiration of true Faith and all supernal sanctifications; from the other flows whatever is evil, all kinds of death and all sorts and conditions of mischief in the world.’

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, הָכִי הוּא וַדַּאי, זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּחוּלָקֵיהּ אִתְקְיַּים בְּסִטְרָא טָבָא, וְלָא יַרְכִין גַּרְמֵיהּ לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִשְׁתְּזִיב מִנְהוֹן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְזַכָּאָה מַאן דְּיָכִיל לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא סִטְרָא, וְזַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיָכְלֵי לְאִשְׁתְּזָבָא מִנַּיְיהוּ, וְלַאֲגָחָא קְרָבָא בְּהַהוּא סִטְרָא. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה בְּמָּה. פָּתַח וְאָמַר, (משלי כ״ד:ו׳) כִּי בְּתַחְבּוּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ מִלְחָמָה וְגו'. מַאן מִלְחָמָה, דָּא מִלְחָמָה דְּהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא, דְּאִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לַאֲגָחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וּלְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. R. Hizkiah said: ‘Assuredly it is so. Happy is he whose portion is firmly established on the good side, and who does not incline himself to the other side, but is delivered from them.’ Said R. Judah: ‘Assuredly it is so, and happy is he who is able to escape that side, and happy are those righteous who are able to wage war against that side.’ R. Hizkiah asked: ‘How?’ R. Judah, in reply, began to discourse on the verse: For by wise guidance thou shalt make thy war, etc. (Prov. 24, 6). ‘This war’, he said, ‘alludes to the war against the evil side, which man must combat and overcome, so as to be delivered from it.

תָּא חֲזֵי, דְּיַעֲקֹב הָכִי אִשְׁתָּדַּל לְגַבֵּי עֵשָׂו, בְּגִין הַהוּא סִטְרָא דִילֵיהּ. לְאִתְחַכְּמָא עֲלוֹי וּלְמֵיזַל עִמֵּיהּ בְּעֲקִימוּ בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי בְּרֵישָׁא וְסוֹפָא, וְכֹלָּא כְּדְקָא יְאוּת. וְרֵישָׁא וְסוֹפָא כְּחֲדָא דָּא כְּגַוְונָא דָא, כְּמָה דִכְתִיב, (בראשית כה) בְּכֹרָתִי, וּלְבָתַר בִּרְכָתִי, שֵׁירוּתָא וְסוֹפָא כְּחֲדָא, דָּא כְּגַוְונָא דָא. בְּגִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי בְּאוֹרַח מֵישַׁר כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ, וְיָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ. It was in this way that Jacob dealt with Esau, who was on the other side, so as to outwit him by craft, as was necessary in order to keep the upper hand of him from the beginning to the end, as befitted. Moreover, the beginning and the end fitted into one another, the beginning being “my birthright” (bekhorathi), while the end concerned “my blessing” (birkhothi), so that the two victories were embodied in two vocables of similar sound. Happy thus is he who escapes them and obtains mastery over them.

תָּא חֲזֵי, זְכִירָה וּפְקִידָה לְטַב אִינוּן כְּחֲדָא בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, וְזַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בָּתַר מְהֵימְנוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (הושע י״א:י׳) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג וְגו'. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה הָכִי הוּא וַדַּאי. Observe, again, that remembrance and visitation for good go together in the true faith, and happy is he who strives after true faith in accordance with that which is written: “They shall walk after the Lord, who shall roar like a lion, etc.” (Hos. 11, 10).’ Said R. Hizkiah: ‘Assuredly it is so.