Yitro
Yitro somebodyChapter 01
Chapter 01 somebodyYitro 1 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar)
Yitro 1 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand1So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.
אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name1Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.
וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.
בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,1i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).
וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.
וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically1Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.
פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ג:ט״ו) וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, כַּד זָקִיף לוֹן בַּר נָשׁ לְעֵילָּא, דְּבָעֵי דְּלָא לְאִזְדַּקְּפָא בְּרֵיקַנְיָּא, אֶלָּא בְּצַלּוּ וּבְבָעוּתִין וּבְבִרְכָּאן. (או בחד מנייהו) וְעַל דָּא וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם. וְלֹא יֵרָאוּ לְפָנַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פָּנַי, רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְזַקְפָא לְמַגָּנָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.
תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,1Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.
אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.
בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.
רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).
כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.
וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).
וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:1There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.
תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’
בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ' אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ'.
וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.
אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘
אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’
אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.
דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.
דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,
וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.
וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּתִיב, וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב, וְהָכָא וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אֱלֹהִים לְתַתָּא, שָׁלִיט עַל תַּתָּאֵי. אֱלהִים לְעֵילָּא, שָׁלִיט עַל עִלָּאֵי. דָּא אִיהוּ רָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים, (נ"א דבר אחר כלא איהו אלהים חיים) דְּאַנְהִיר וְאַדְלִיק כָּל אִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא.
תוספתא בִּטְמִירוּ דִּטְמִירִין, אִתְרְשִׁים רְשִׁימוּ חַד, דְּלָא אִתְחָזֵי וְלָא אִתְגַּלְיָא. הַהוּא רְשִׁימוּ, רָשִׁים וְלָא רָשִׁים. מָארֵי דְּסָכְלְתָנוּ, וּפִקְחִין דְּעַיְינִין, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ. אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. הַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ זְעֵיר, דְּלָא אִתְחַזְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא. קַיְּימָא בִּרְעוּתָא, לְקַיְּימָא כֹּלָּא. לְנַטְלָא מַה דְּנַטְלָא, מִמַּה דְּלֵית בֵּיהּ רְשִׁימוּ, וְלָא רְעוּתָא, דְּלָא אִתְחָזֵי.
הַהוּא רְשִׁימוּ בָּעָא לְאַחֲפָיָא גַּרְמֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, לְאִתְטַמְּרָא בֵּיהּ, חַד הֵיכָלָא. הַהוּא הֵיכָלָא אַפִּיק לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ, וּמָתַח לֵיהּ בִּמְתִּיחוּ רַב וְסַגִּיא לְכָל סִטְרִין, אוֹקִיר לֵיהּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, פָּתַח לֵיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין.
לְגוֹ בְּגוֹ, אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז הַהוּא רְשִׁימוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ, אִתְמַלְיָא נְהוֹרָא. מֵהַהוּא נְהִירוּ, נַבְעִין נְהוֹרִין, וְנִצוֹצִין נָפְקִין מֵאִינּוּן תַּרְעִין, וְנָהֲרִין כֹּלָּא.
הַהוּא הֵיכָלָא אִתְחַפְיָיא בְּשִׁית יְרִיעָן. אִינּוּן שִׁית יְרִיעָן, אִינּוּן חֲמֵשׁ. לְגוֹ בְּגוֹ אִינּוּן יְרִיעָן, קַיְּימָא חַד יְרִיעָא מְרֻקָּמָא, בְּהַהוּא יְרִיעָה אִתְחַפְיָיא הַהוּא הֵיכָלָא, מִנֵּיהּ אַשְׁגַּח וְחָמָא לְכֹלָּא.
הַאי הֵיכָלָא אִיהוּ פְּקִיחָא דְּעַיְינִין, דְּלָא נָיִים. אִיהוּ אַשְׁגַּח תָּדִיר לְאַנְהָרָא לְתַתָּא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא רְשִׁימוּ. הַהוּא סָכְלְתָנוּ, חָכְמְתָא טְמִירְתָּא, רְעוּ דִּרְעוּתִין (ס"א בעו דבעותין) הֲוֵי גָּנִיז וְטָמִיר, וְלָא אִתְגַּלְיָא, קַיְּימָא וְלָא קַיְּימָא. בְּרִיךְ הוּא מִטְּמִיר דִּטְמִירוּ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַד אָמֵן. (ע"כ תוספתא)
תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,
בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.
יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.
אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.
וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.
יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,
אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.
בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).
וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness
דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;
וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’
Yitro 1:1-8 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar)
Yitro 1:1-8 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand1So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.
אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name1Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.
וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.
בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,1i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).
וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.
וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically1Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.
פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ג:ט״ו) וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, כַּד זָקִיף לוֹן בַּר נָשׁ לְעֵילָּא, דְּבָעֵי דְּלָא לְאִזְדַּקְּפָא בְּרֵיקַנְיָּא, אֶלָּא בְּצַלּוּ וּבְבָעוּתִין וּבְבִרְכָּאן. (או בחד מנייהו) וְעַל דָּא וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם. וְלֹא יֵרָאוּ לְפָנַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פָּנַי, רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְזַקְפָא לְמַגָּנָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.
תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,1Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.
אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.
בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.
רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).
כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.
וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).
וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:1There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.
תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’
בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ' אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ'.
וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.
אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘
אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’
אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.
דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.
דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,
וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.
וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּתִיב, וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב, וְהָכָא וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אֱלֹהִים לְתַתָּא, שָׁלִיט עַל תַּתָּאֵי. אֱלהִים לְעֵילָּא, שָׁלִיט עַל עִלָּאֵי. דָּא אִיהוּ רָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים, (נ"א דבר אחר כלא איהו אלהים חיים) דְּאַנְהִיר וְאַדְלִיק כָּל אִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא.
תוספתא בִּטְמִירוּ דִּטְמִירִין, אִתְרְשִׁים רְשִׁימוּ חַד, דְּלָא אִתְחָזֵי וְלָא אִתְגַּלְיָא. הַהוּא רְשִׁימוּ, רָשִׁים וְלָא רָשִׁים. מָארֵי דְּסָכְלְתָנוּ, וּפִקְחִין דְּעַיְינִין, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ. אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. הַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ זְעֵיר, דְּלָא אִתְחַזְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא. קַיְּימָא בִּרְעוּתָא, לְקַיְּימָא כֹּלָּא. לְנַטְלָא מַה דְּנַטְלָא, מִמַּה דְּלֵית בֵּיהּ רְשִׁימוּ, וְלָא רְעוּתָא, דְּלָא אִתְחָזֵי.
הַהוּא רְשִׁימוּ בָּעָא לְאַחֲפָיָא גַּרְמֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, לְאִתְטַמְּרָא בֵּיהּ, חַד הֵיכָלָא. הַהוּא הֵיכָלָא אַפִּיק לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ, וּמָתַח לֵיהּ בִּמְתִּיחוּ רַב וְסַגִּיא לְכָל סִטְרִין, אוֹקִיר לֵיהּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, פָּתַח לֵיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין.
לְגוֹ בְּגוֹ, אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז הַהוּא רְשִׁימוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ, אִתְמַלְיָא נְהוֹרָא. מֵהַהוּא נְהִירוּ, נַבְעִין נְהוֹרִין, וְנִצוֹצִין נָפְקִין מֵאִינּוּן תַּרְעִין, וְנָהֲרִין כֹּלָּא.
הַהוּא הֵיכָלָא אִתְחַפְיָיא בְּשִׁית יְרִיעָן. אִינּוּן שִׁית יְרִיעָן, אִינּוּן חֲמֵשׁ. לְגוֹ בְּגוֹ אִינּוּן יְרִיעָן, קַיְּימָא חַד יְרִיעָא מְרֻקָּמָא, בְּהַהוּא יְרִיעָה אִתְחַפְיָיא הַהוּא הֵיכָלָא, מִנֵּיהּ אַשְׁגַּח וְחָמָא לְכֹלָּא.
הַאי הֵיכָלָא אִיהוּ פְּקִיחָא דְּעַיְינִין, דְּלָא נָיִים. אִיהוּ אַשְׁגַּח תָּדִיר לְאַנְהָרָא לְתַתָּא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא רְשִׁימוּ. הַהוּא סָכְלְתָנוּ, חָכְמְתָא טְמִירְתָּא, רְעוּ דִּרְעוּתִין (ס"א בעו דבעותין) הֲוֵי גָּנִיז וְטָמִיר, וְלָא אִתְגַּלְיָא, קַיְּימָא וְלָא קַיְּימָא. בְּרִיךְ הוּא מִטְּמִיר דִּטְמִירוּ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַד אָמֵן. (ע"כ תוספתא)
תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,
בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.
יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.
אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.
וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.
יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,
אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.
בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).
וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness
דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;
וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’
Yitro 1:18-28 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar)
Yitro 1:18-28 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand1So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.
אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name1Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.
וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.
בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,1i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).
וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.
וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically1Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.
פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ג:ט״ו) וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, כַּד זָקִיף לוֹן בַּר נָשׁ לְעֵילָּא, דְּבָעֵי דְּלָא לְאִזְדַּקְּפָא בְּרֵיקַנְיָּא, אֶלָּא בְּצַלּוּ וּבְבָעוּתִין וּבְבִרְכָּאן. (או בחד מנייהו) וְעַל דָּא וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם. וְלֹא יֵרָאוּ לְפָנַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פָּנַי, רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְזַקְפָא לְמַגָּנָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.
תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,1Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.
אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.
בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.
רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).
כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.
וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).
וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:1There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.
תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’
בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ' אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ'.
וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.
אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘
אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’
אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.
דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.
דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,
וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.
וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּתִיב, וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב, וְהָכָא וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אֱלֹהִים לְתַתָּא, שָׁלִיט עַל תַּתָּאֵי. אֱלהִים לְעֵילָּא, שָׁלִיט עַל עִלָּאֵי. דָּא אִיהוּ רָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים, (נ"א דבר אחר כלא איהו אלהים חיים) דְּאַנְהִיר וְאַדְלִיק כָּל אִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא.
תוספתא בִּטְמִירוּ דִּטְמִירִין, אִתְרְשִׁים רְשִׁימוּ חַד, דְּלָא אִתְחָזֵי וְלָא אִתְגַּלְיָא. הַהוּא רְשִׁימוּ, רָשִׁים וְלָא רָשִׁים. מָארֵי דְּסָכְלְתָנוּ, וּפִקְחִין דְּעַיְינִין, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ. אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. הַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ זְעֵיר, דְּלָא אִתְחַזְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא. קַיְּימָא בִּרְעוּתָא, לְקַיְּימָא כֹּלָּא. לְנַטְלָא מַה דְּנַטְלָא, מִמַּה דְּלֵית בֵּיהּ רְשִׁימוּ, וְלָא רְעוּתָא, דְּלָא אִתְחָזֵי.
הַהוּא רְשִׁימוּ בָּעָא לְאַחֲפָיָא גַּרְמֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, לְאִתְטַמְּרָא בֵּיהּ, חַד הֵיכָלָא. הַהוּא הֵיכָלָא אַפִּיק לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ, וּמָתַח לֵיהּ בִּמְתִּיחוּ רַב וְסַגִּיא לְכָל סִטְרִין, אוֹקִיר לֵיהּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, פָּתַח לֵיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין.
לְגוֹ בְּגוֹ, אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז הַהוּא רְשִׁימוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ, אִתְמַלְיָא נְהוֹרָא. מֵהַהוּא נְהִירוּ, נַבְעִין נְהוֹרִין, וְנִצוֹצִין נָפְקִין מֵאִינּוּן תַּרְעִין, וְנָהֲרִין כֹּלָּא.
הַהוּא הֵיכָלָא אִתְחַפְיָיא בְּשִׁית יְרִיעָן. אִינּוּן שִׁית יְרִיעָן, אִינּוּן חֲמֵשׁ. לְגוֹ בְּגוֹ אִינּוּן יְרִיעָן, קַיְּימָא חַד יְרִיעָא מְרֻקָּמָא, בְּהַהוּא יְרִיעָה אִתְחַפְיָיא הַהוּא הֵיכָלָא, מִנֵּיהּ אַשְׁגַּח וְחָמָא לְכֹלָּא.
הַאי הֵיכָלָא אִיהוּ פְּקִיחָא דְּעַיְינִין, דְּלָא נָיִים. אִיהוּ אַשְׁגַּח תָּדִיר לְאַנְהָרָא לְתַתָּא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא רְשִׁימוּ. הַהוּא סָכְלְתָנוּ, חָכְמְתָא טְמִירְתָּא, רְעוּ דִּרְעוּתִין (ס"א בעו דבעותין) הֲוֵי גָּנִיז וְטָמִיר, וְלָא אִתְגַּלְיָא, קַיְּימָא וְלָא קַיְּימָא. בְּרִיךְ הוּא מִטְּמִיר דִּטְמִירוּ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַד אָמֵן. (ע"כ תוספתא)
תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,
בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.
יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.
אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.
וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.
יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,
אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.
בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).
וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness
דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;
וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’
Yitro 1:39 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar)
Yitro 1:39 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand1So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.
אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name1Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.
וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.
בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,1i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).
וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.
וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically1Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.
פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ג:ט״ו) וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, כַּד זָקִיף לוֹן בַּר נָשׁ לְעֵילָּא, דְּבָעֵי דְּלָא לְאִזְדַּקְּפָא בְּרֵיקַנְיָּא, אֶלָּא בְּצַלּוּ וּבְבָעוּתִין וּבְבִרְכָּאן. (או בחד מנייהו) וְעַל דָּא וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם. וְלֹא יֵרָאוּ לְפָנַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פָּנַי, רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְזַקְפָא לְמַגָּנָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.
תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,1Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.
אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.
בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.
רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).
כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.
וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).
וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:1There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.
תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’
בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ' אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ'.
וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.
אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘
אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’
אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.
דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.
דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,
וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.
וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּתִיב, וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב, וְהָכָא וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אֱלֹהִים לְתַתָּא, שָׁלִיט עַל תַּתָּאֵי. אֱלהִים לְעֵילָּא, שָׁלִיט עַל עִלָּאֵי. דָּא אִיהוּ רָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים, (נ"א דבר אחר כלא איהו אלהים חיים) דְּאַנְהִיר וְאַדְלִיק כָּל אִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא.
תוספתא בִּטְמִירוּ דִּטְמִירִין, אִתְרְשִׁים רְשִׁימוּ חַד, דְּלָא אִתְחָזֵי וְלָא אִתְגַּלְיָא. הַהוּא רְשִׁימוּ, רָשִׁים וְלָא רָשִׁים. מָארֵי דְּסָכְלְתָנוּ, וּפִקְחִין דְּעַיְינִין, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ. אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. הַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ זְעֵיר, דְּלָא אִתְחַזְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא. קַיְּימָא בִּרְעוּתָא, לְקַיְּימָא כֹּלָּא. לְנַטְלָא מַה דְּנַטְלָא, מִמַּה דְּלֵית בֵּיהּ רְשִׁימוּ, וְלָא רְעוּתָא, דְּלָא אִתְחָזֵי.
הַהוּא רְשִׁימוּ בָּעָא לְאַחֲפָיָא גַּרְמֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, לְאִתְטַמְּרָא בֵּיהּ, חַד הֵיכָלָא. הַהוּא הֵיכָלָא אַפִּיק לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ, וּמָתַח לֵיהּ בִּמְתִּיחוּ רַב וְסַגִּיא לְכָל סִטְרִין, אוֹקִיר לֵיהּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, פָּתַח לֵיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין.
לְגוֹ בְּגוֹ, אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז הַהוּא רְשִׁימוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ, אִתְמַלְיָא נְהוֹרָא. מֵהַהוּא נְהִירוּ, נַבְעִין נְהוֹרִין, וְנִצוֹצִין נָפְקִין מֵאִינּוּן תַּרְעִין, וְנָהֲרִין כֹּלָּא.
הַהוּא הֵיכָלָא אִתְחַפְיָיא בְּשִׁית יְרִיעָן. אִינּוּן שִׁית יְרִיעָן, אִינּוּן חֲמֵשׁ. לְגוֹ בְּגוֹ אִינּוּן יְרִיעָן, קַיְּימָא חַד יְרִיעָא מְרֻקָּמָא, בְּהַהוּא יְרִיעָה אִתְחַפְיָיא הַהוּא הֵיכָלָא, מִנֵּיהּ אַשְׁגַּח וְחָמָא לְכֹלָּא.
הַאי הֵיכָלָא אִיהוּ פְּקִיחָא דְּעַיְינִין, דְּלָא נָיִים. אִיהוּ אַשְׁגַּח תָּדִיר לְאַנְהָרָא לְתַתָּא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא רְשִׁימוּ. הַהוּא סָכְלְתָנוּ, חָכְמְתָא טְמִירְתָּא, רְעוּ דִּרְעוּתִין (ס"א בעו דבעותין) הֲוֵי גָּנִיז וְטָמִיר, וְלָא אִתְגַּלְיָא, קַיְּימָא וְלָא קַיְּימָא. בְּרִיךְ הוּא מִטְּמִיר דִּטְמִירוּ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַד אָמֵן. (ע"כ תוספתא)
תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,
בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.
יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.
אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.
וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.
יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,
אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.
בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).
וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness
דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;
וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’
Yitro 1:50 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar)
Yitro 1:50 (Chapter 01) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand1So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.
אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name1Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.
וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.
בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,1i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).
וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.
וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically1Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.
פָּתַח וְאָמַר, (שמות כ״ג:ט״ו) וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, כַּד זָקִיף לוֹן בַּר נָשׁ לְעֵילָּא, דְּבָעֵי דְּלָא לְאִזְדַּקְּפָא בְּרֵיקַנְיָּא, אֶלָּא בְּצַלּוּ וּבְבָעוּתִין וּבְבִרְכָּאן. (או בחד מנייהו) וְעַל דָּא וְלֹא יֵרָאוּ פָּנַי רֵיקָם. וְלֹא יֵרָאוּ לְפָנַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא פָּנַי, רָזָא דְּזְקִיפוּ דְּאֶצְבְּעָן, דְּלָא אִצְטְרִיכוּ לְזַקְפָא לְמַגָּנָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.
תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,1Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.
אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.
בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.
רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).
כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.
וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).
וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:1There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.
תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’
בְּשַׁעֲתָא דִּשְׁאַר עַמִּין אִתְכַּפְיָין, אַתְיָין וְאוֹדָאן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ, כְּדֵין אִשְׁתְּלִים יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה וְאָמַר לֵיהּ יְיָ' אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ וְגוֹ', פָּתַח אִיהוּ וְאָמַר לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ'.
וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.
אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘
אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’
אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.
דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.
פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.
רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.
דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,
וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.
וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. בְּכָל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, כְּתִיב, וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב, וְהָכָא וַיַּרְא אֱלהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אֱלֹהִים לְתַתָּא, שָׁלִיט עַל תַּתָּאֵי. אֱלהִים לְעֵילָּא, שָׁלִיט עַל עִלָּאֵי. דָּא אִיהוּ רָזָא דֶּאֱלהִים חַיִּים, (נ"א דבר אחר כלא איהו אלהים חיים) דְּאַנְהִיר וְאַדְלִיק כָּל אִינּוּן בּוּצִינִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל אִינּוּן נְהוֹרִין לְאַנְהָרָא.
תוספתא בִּטְמִירוּ דִּטְמִירִין, אִתְרְשִׁים רְשִׁימוּ חַד, דְּלָא אִתְחָזֵי וְלָא אִתְגַּלְיָא. הַהוּא רְשִׁימוּ, רָשִׁים וְלָא רָשִׁים. מָארֵי דְּסָכְלְתָנוּ, וּפִקְחִין דְּעַיְינִין, לָא יַכְלִין לְמֵיקָם בֵּיהּ. אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא. הַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ זְעֵיר, דְּלָא אִתְחַזְיָא וְלָא אִתְגַּלְיָא. קַיְּימָא בִּרְעוּתָא, לְקַיְּימָא כֹּלָּא. לְנַטְלָא מַה דְּנַטְלָא, מִמַּה דְּלֵית בֵּיהּ רְשִׁימוּ, וְלָא רְעוּתָא, דְּלָא אִתְחָזֵי.
הַהוּא רְשִׁימוּ בָּעָא לְאַחֲפָיָא גַּרְמֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ, לְאִתְטַמְּרָא בֵּיהּ, חַד הֵיכָלָא. הַהוּא הֵיכָלָא אַפִּיק לֵיהּ מִגַרְמֵיהּ, וּמָתַח לֵיהּ בִּמְתִּיחוּ רַב וְסַגִּיא לְכָל סִטְרִין, אוֹקִיר לֵיהּ בִּלְבוּשֵׁי יְקָר, פָּתַח לֵיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין.
לְגוֹ בְּגוֹ, אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז הַהוּא רְשִׁימוּ. כֵּיוָן דְּאִתְגְּנִיז בֵּיהּ, וְעָאל בְּגַוֵּיהּ, אִתְמַלְיָא נְהוֹרָא. מֵהַהוּא נְהִירוּ, נַבְעִין נְהוֹרִין, וְנִצוֹצִין נָפְקִין מֵאִינּוּן תַּרְעִין, וְנָהֲרִין כֹּלָּא.
הַהוּא הֵיכָלָא אִתְחַפְיָיא בְּשִׁית יְרִיעָן. אִינּוּן שִׁית יְרִיעָן, אִינּוּן חֲמֵשׁ. לְגוֹ בְּגוֹ אִינּוּן יְרִיעָן, קַיְּימָא חַד יְרִיעָא מְרֻקָּמָא, בְּהַהוּא יְרִיעָה אִתְחַפְיָיא הַהוּא הֵיכָלָא, מִנֵּיהּ אַשְׁגַּח וְחָמָא לְכֹלָּא.
הַאי הֵיכָלָא אִיהוּ פְּקִיחָא דְּעַיְינִין, דְּלָא נָיִים. אִיהוּ אַשְׁגַּח תָּדִיר לְאַנְהָרָא לְתַתָּא, מִגּוֹ נְהִירוּ דְּהַהוּא רְשִׁימוּ. הַהוּא סָכְלְתָנוּ, חָכְמְתָא טְמִירְתָּא, רְעוּ דִּרְעוּתִין (ס"א בעו דבעותין) הֲוֵי גָּנִיז וְטָמִיר, וְלָא אִתְגַּלְיָא, קַיְּימָא וְלָא קַיְּימָא. בְּרִיךְ הוּא מִטְּמִיר דִּטְמִירוּ, בְּרִיךְ הוּא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַד אָמֵן. (ע"כ תוספתא)
תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.
כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,
בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.
יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.
אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.
וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.
יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,
אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.
בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).
וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness
דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;
וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’
Chapter 03
Chapter 03 somebodyYitro 3 (Chapter 03) (Yitro) (Zohar)
Yitro 3 (Chapter 03) (Yitro) (Zohar) somebodyוַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה. פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ב׳:ג׳) וְהָלְכוּ עַמִּים רָבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ' וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתָר. אֲבָל זְמִינִין שְׁאַר עַמִּין לְמֵהַךְ וּלְכַתְּתָא רַגְלַיְיהוּ, לְמֵיעַל תְּחוֹת גַּדְפֵּי דִּשְׁכִינְתָּא. לְכוּ וְנַעֲלֶה, כָּל טַעֲוָון דְּעָלְמָא אִית לוֹן יְרִידָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאן דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ, אִית בֵּיהּ עֲלִיָּה. Then R. Simeon went on to expound in connection with this theme the words of the prophet Isaiah (II, 3): “And many people shall go, and say, Come ye, and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob.” ‘A time will come’, he said, ‘when the heathen nations will wear their feet out to go and be brought under the wings of the Shekinah. “Let us go up”, they will say- since all paganism is a descent, but cleaving to the Holy One is an ascent-
אֶל הַר יְיָ', דָּא אַבְרָהָם, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:י״ד) אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ' יֵרָאֶה, דְּהָא אַבְרָהָם קָרֵי לֵיהּ הַר. מַה הַר הֶפְקֵירָא לְכָל מַאן דְּבָעֵי בְּעָלְמָא, אוּף אֲתָר דָּא קַדִּישָׁא, הֶפְקֵירָא לְקַבְּלָא לְכָל מַאן דְּבָעֵי בְּעָלְמָא. אֶל בֵּית, דָּא יַעֲקֹב, דְּקָרָא לְהַאי אֲתָר בַּיִת, דִּכְתִּיב, (בראשית כח) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים. “to the mountain of the Lord”, i.e. the God of Abraham, who said: “In the mount of the Lord it shall be seen” (Gen. 22, 14); for as the mountain is free to all to ascend, so is this holy place open to receive all comers. The verse continues: “to the house of the God of Jacob”, because Jacob called the same place “a house of God” (Ibid. 28, 17).
דָּבָר אַחֵר, הַר וּבַיִת, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא חַד דַּרְגָּא, סְלִיקוּ לְדָא מִן דָּא, הַר, לִשְׁאַר עַמִּין, כַּד אָתָאן לְאָעָלָא תְּחוֹת גַּדְפּוֹי. בַּיִת, לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן כְּאִתְּתָא בְּבַעְלָהּ. בְּדִיּוּרָא חַד בְּחֶדְוָוה, וּרְבִיעָא עָלַיְיהוּ כְּאִימָּא עַל בְּנִין. Or, rather, it is called “mount” and is also called “house”, although it is the same sphere of the Divine, since it is a “mount” for the nations of the world, who have to ascend it if they desire to enter under the wings of the Shekinah, but a “house” to Israel, to whom the Shekinah stands in the relationship of a wife to a husband, united in love and joy, hovering over Israel like a mother over her children.
תָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב הָכָא בְּיִתְרוֹ וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבַנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה וְגו' כֵּיוָן דִכְתִיב אֶל מֹשֶׁה אַמָּאי כְּתִיב אֶל הַמִּדְבָּר. אֶלָּא עִיקָרָא דְכֹלָא לְמָה דַהֲוָה אָתֵי אֶל הַמִּדְבָּר. וּמָאן אִיהוּ הַר הָאֱלהִים דְדָּא אִיהוּ אֲתַר לְגַיוּרֵי לְאִתְגַיְירָא וְעַל דָא כְּתִיב אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר לְמֹשֶׁה לְגַיְירָא לוֹן וּלְאַעָלָא לוֹן תֵחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא אֶל הַמִּדְבָּר הֲווּ אַתְיָין דְּאִיהוּ הַר הָאֱלֹהִים לְמֶעְבָּד נַפְשָׁיְיהוּ Of Jethro we read: “And Jethro… came with his sons… to Moses into the desert.” When it says “to Moses”, why add “to the desert”? Because herein lay the whole significance of his coming; the “desert” symbolized the “mountain of the Lord”, the place for the reception of proselytes; in other words, Jethro came to Moses with the intention of becoming a proselyte and entering under the wings of the Shekinah. Everyone who comes to this region called “Mountain” becomes a participant in this mystery,
וּבְגִין כַּךְ קַיְּימָא הַהוּא אֲתָר, בְּרָזָא דְּהַר דְּכָל מַאן דְּאָתֵי זָכֵי בֵּיהּ. וְאִקְרֵי (ויקרא קס"ח ע"א) גֵּר צֶדֶק. וְהָא אוֹקִימְנָא, גֵּר, אַף עַל גַּב דְּאִתְדַּבָּק בַּאֲתָר דָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, כֵּיוָן דְּשָׁבַק עִמֵּיהּ וַאֲבַהְתוֹי (ואתדבק בבריתו), גֵּר (צדק) אִקְרֵי, כְּמַאן דְּשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בַּאֲתָר דְּלָא יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. and is called “a proselyte of righteousness”. However, although he is joined to this holy supernal sphere, yet is he called “Ger” (proselyte, lit. sojourner), a person living out of his own country, because he has left his own people and kin and taken up his abode in a new place.
Chapter 04
Chapter 04 somebodyYitro 4 (Chapter 04) (Yitro) (Zohar)
Yitro 4 (Chapter 04) (Yitro) (Zohar) somebodyרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסִי, הֲווֹ יַתְבֵי יוֹמָא חַד וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא בִּטְבֶרְיָא. אַעְבָּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹן בְּמַאי עַסְקִיתּוּ, אָמְרוּ לֵיהּ, בְּהַאי קְרָא דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, אָמַר לוֹן מַאי אִיהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, הַאי דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:א׳) זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. וְהָא אִתְּמַר, דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, כָּל אִינּוּן דָּרִין דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא, וְכָל אִינּוּן פַּרְנָסִין, וְכָל אִינּוּן חַכִּימִין, דַּהֲווֹ זְמִינִין בְּכָל דָּרָא וְדָרָא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
וְרָזָא אוֹלִיפְנָא, זֶה סֵפֶר. אִית סֵפֶר וְאִית סֵפֶר. סֵפֶר לְעֵילָּא, סֵפֶר לְתַתָּא. סֵפֶר לְתַתָּא אִקְרֵי סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן, סֵפֶר דְּהַהוּא זִכָּרוֹן, וְדָא חַד צַדִּיק, וְאִקְרֵי זֶה. וּבְגִין דְּלָא לְאַפְרְשָׁא לוֹן, דְּאִינּוּן תָּדִיר כַּחֲדָא בְּיִחוּדָא חֲדָא, כְּתִיב, זֶה סֵפֶר תְּרֵין דַּרְגִּין דְּאִינּוּן חַד, כְּלָלָא דְּכַר וְנוּקְבָּא. We were further taught concerning the mystery contained in the words “this is the book” that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”. There are two grades, male and female.
וְדָא אִיהוּ כְּלָלָא חֲדָא, דְּכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין וְרוּחִין דְּפַרְחִין בִּבְנֵי נָשָׁא, כְּלָלָא דְּכָל תוֹלְדוֹת, אִינּוּן בְּרָזָא תוֹלְדוֹת אָדָם וַדַּאי. דְּהָא מֵהַהוּא צַדִּיק דְּקָאָמַר, פַּרְחִין אִינּוּן נִשְׁמָתִין בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וְדָא אִיהוּ שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא דְּאַשְׁקֵי הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָדָם, דִּכְתִּיב תוֹלְדוֹת אָדָם. For all the souls and spirits that enter human beings are alluded to in the words “generations of man (Adam)”, for they all issue from the “Righteous One”, and this is the “watering of the river that went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).
לְבָתַר בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם, דָּא אָדָם דִּלְתַתָּא, דְּהָא תְּרֵין אָדָם כְּתִיבֵי בְּהַאי קְרָא, חַד רָזָא דִּלְעֵילָּא, וְחַד רָזָא דִּלְתַתָּא, אָדָם דְּאִיהוּ רָזָא דִּלְעֵילָּא, אִיהוּ בִּגְנִיזוּ, דְּגָנִיז קְרָא, בִּדְכַר וְנוּקְבָּא בְּרָזָא חֲדָא, דִּכְתִּיב זֶה סֵפֶר, דָּא כְּלָלָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא. כֵּיוָן דְּעָבְדוּ תוֹלְדוֹת כַּחֲדָא, קָרָא לוֹן אָדָם, דִּכְתִּיב תוֹלְדוֹת אָדָם. There is also another, a lower “Adam”, alluded to in the words, “on the day that God created man (Adam)”, in the same verse. In regard to the upper Adam, the union of male and female is at first only distantly alluded to in the words “this is the book”, but after they produced offspring they are called openly “Adam”. Then it is said that God made man in the “likeness” of God. By the word “likeness” we are to understand a kind of mirror in which images appear momentarily and then pass away. According to another explanation, the word “likeness” refers to the union of male and female organs: and so the Master affirmed. In regard to the upper Adam, the union of male and female is at first only distantly alluded to in the words “this is the book”, but after they produced offspring they are called openly “Adam”.
לְבָתַר דְּאִתְגַּלְיָיא מִלְּתָא, מִגּוֹ סְתִימוּ עִלָּאָה קַדְמָאָה דִּקְרָא, בָּרָא אָדָם לְתַתָּא, דִּכְתִּיב בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. בִּדְמוּת (ס"א דא איהו) דְּאָדָם אִיהוּ כְּהַאי חֵיזוּ דְּאִתְחָזֵי דִּיּוּקְנִין בֵּיהּ, וְאִינּוּן דִּיּוּקְנִין לָא קַיְימִין בְּהַהוּא חֵיזוּ בְּדִיּוּקְנָא בְּקִיּוּמָא, אֶלָּא מִתְעַבְּרָן מִינֵּיהּ, אוּף הָכִי בִּדְמוּת אֱלהִים. Then it is said that God made man in the “likeness” of God. By the word “likeness” we are to understand a kind of mirror in which images appear momentarily and then pass away.
דָּבָר אַחֵר, בִּדְמוּת אֱלהִים, דִּיּוּקְנָא דְּשַׁיְיפִין דְּכָר וְנוּקְבָּא, בְּרָזָא (תהלים קלט) דְּאָחוֹר וָקֶדֶם. אָחוֹר: בְּרָזָא דְּשָׁמוֹר. וָקֶדֶם: בְּרָזָא דְּזָכוֹר. וּבְאִלֵּין תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, שִׁית מְאָה וּתְלֵיסָר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְתָנֵינָן, אָחוֹר לְעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית, וָקֶדֶם לְעוֹבָדָא דְּמֶרְכָּבָה. וְכֹלָּא דָּא בְּדָא תַּלְיָא. בִּדְמוּת אֱלהִים, בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא מַמָּשׁ, וְהָא אוֹקִים לֵיהּ מֹר. According to another explanation, the word “likeness” refers to the union of male and female organs: and so the Master affirmed.
תּוּ, זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם: לְדִּיּוּקְנִין, בְּרָזֵי דְּדִיּוּקְנִין דְּבַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת דְּבַּר נָשׁ, דִּיּוּקְנָא דְּרָזִין דְּבַּר נָשׁ, בְּשַׂעְרָא, בְּמִצְחָא, בְּעַיְינִין, בְּאַנְפִּין. בְּשִׁפְוָון, וּבְשִׂרְטוּטֵי יְדִין, וּבְאוּדְנִין. בְּאִלֵּין שֶׁבַע בְּנֵי נָשָׁא אִשְׁתְּמוֹדְעָן. Furthermore: “This is the book of the generations of Man”, viz. the book which reveals the inner meaning of the features of man, so as to teach the knowledge of human nature. The character of man is revealed in the hair, the forehead, the eyes, the lips, the features of the face, the lines of the hands, and even the ears. By these seven can the different types of men be recognized. The Hair.
Chapter 05
Chapter 05 somebodyYitro 5 (Chapter 05) (Yitro) (Zohar)
Yitro 5 (Chapter 05) (Yitro) (Zohar) somebodyבְּשַׂעְרָא. הַאי מַאן דְּשַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְסָלִיק לְעֵילָּא עַל רֵישֵׁיהּ, מָארֵיהּ דִּרְגִּיזוּ. לִבֵּיהּ קָמִיט כְּטוּפְסָא, לָאו כַּשְׁרָאן עוֹבָדוֹי. בְּשׁוּתָפוּ אִתְרְחַק מִנֵּיהּ. A man with coarse, upstanding, wavy hair, is of a truculent disposition. His heart is as stiff as a die. His works are not upright. Have no fellowship with him.
שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ יַתִּיר, וְתָלֵי לְתַתָּא, טָב אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ. וּרְוָוחָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. וְאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי. מָארֵי דְּרָזִין אִיהוּ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. בְּרָזִין זְעִירִין לָא קַיְּימָא בְּהוּ. עוֹבָדוֹי כַּשְׁרָאן וְלָא כַּשְׁרָאָן. A man with very smooth, sleek and heavy-hanging hair, is a good companion, and one benefits from association with him. When left to himself he is not quite reliable. He cannot keep secrets unless they are of great importance. His actions are sometimes good and sometimes the reverse.
וְאִי תָּלֵי לְתַתָּא, וְלָא שְׁעִיעַ, לִבֵּיהּ לָא דָּחִיל, מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. כָּסִיף בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, וְיָאָן קָמֵיהּ, וְלָא עָבִיד. וְכַד אִיהוּ סִיב, אַהְדָּר לְמֶהֱוִי דָּחִיל וְיָאָן עוֹבָדוֹי. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, יִצְלַח מַאן דְּיִקְרַב בֵּיהּ. לָא יִתְגַּלּוּן לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין, אֲבָל רָזִין זְעִירִין טָב אִיהוּ לְנַטְרָא לוֹן, מִמִּלָּה זְעֵירָא עָבִיד רַב, וּמִלּוֹי אִשְׁתְּמָעוּ. וְרָזָא דָּא זַיִ"ן, בְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשִׁיעוּרָא דְּמֹר. A man whose hair lies flat, yet is not sleek, is fearless and insolent. He has a strong desire to do good, for he perceives the beauty of goodness, but alas! his good intentions are never realized. In his old age he becomes God-fearing and pious. Great secrets are not to be entrusted to him, but he is safe enough with small ones. He can make much out of little and his words are listened to with respect. He is under the esoteric sign of the letter Zain, according to the scheme which our Master has taught us.
שַׂעֲרָא אוּכָמָא יַתִּיר צָהִיב, אַצְלַח בְּכָל עוֹבָדוֹי בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא, וּבַסְּחוֹרָא, וּבְדְדָמֵי לוֹן. וַתְרָן אִיהוּ דָּא אַצְלַח לְחוֹדוֹי. מַאן דְּמִתְחַבֵּר בַּהֲדֵיהּ, לָא אַצְלַח לְיוֹמִין סַגִּיאִין, אֶלָּא אַצְלַח מִיַּד, וְהַהִיא אַצְלָחוּתָא פַּרְחָא מִנֵּיהּ. וְרָזָא דָּא דְּאִיהוּ בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. A man whose hair is black and extremely glossy will succeed in all his doings, particularly in secular matters such as commerce, for instance. He is generous. But he prospers only as an individual; anyone associating himself with him will also have success, but not for long. He is also under the letter Zain.
שַׂעֲרָא אוּכָמָא דְּלָא צָהִיב, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. דָּא אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בַּהֲדֵיהּ, טָב לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לִזְמַן רָחִיק, דְּהָא לִזְמַן רָחִיק יַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבִין. וּבְגִין דְּלָא יִתְפָּרְשׁוּן מִנֵּיהּ, הֲוֵי טָב לִזְמַן קָרִיב. דָּא יִצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. אִי יִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרָהָא. וְיִצְלְחוּן בֵּיהּ אַחֲרָנִין. לֵית לֵיהּ רָזָא, לִזְמַן רָחִיק. דָּחִיק לִבָּא אִיהוּ. יֶחֱמֵי בְּשַׂנְאוֹי. לָא יַכְלִין לֵיהּ שַׂנְאוֹי, וְאִיהוּ דָּחִיק לִבָּא, וְאִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת י', דְּלָא קַיְּימָא בִּכְלָלָא דְּאָת ז', אֶלָּא י' בִּלְחוֹדוֹי, בְּרָזָא דְּאַתְוָון דְּקִיקִין. One whose hair is black but not glossy is not always successful in mundane affairs. It is good to associate oneself with him for a while in business matters. Should he be a student of the Torah he will succeed in his studies, and others who will join him will likewise succeed. He is a man who can keep a secret, but not for long. He is of a despondent nature, but will prevail against his enemies. He is under the sign of the letter Yod when it is not included in the letter Zain, but is numbered independently among the small letters.
שַׂעֲרָא דְּמָרִיט, יִצְלַח בְּעוֹבָדוֹי, וְרַמָּאָה אִיהוּ כַּפִין בְּבֵיתֵיהּ. אִתְחָזֵי דָּחִיל חַטָּאָה לְבַר, לָאו הָכִי לְגוֹ. דָּא עַד לָא סִיב. אִי שַׂעֲרֵיהּ מָרִיט, לְבָתַר דְּסִיב, אִתְהַפַּךְ מִכַּמָּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, הֵן לְטָב הֵן לְבִישׁ. A man who is bald is successful in business, but is not straightforward. There is always a scarcity of food in his house. He is hypocritical; that is, when his baldness begins in youth. If he becomes bald in his old age he changes and becomes the opposite of what he was before, for good or for ill.
וְהָנֵי מִילֵּי שַׂעֲרָא דְּמָרִיט בֵּין עֵינוֹי, עַל גַּבֵּי מוֹחָא, בַּאֲתָר דְּאָנַח תְּפִלִין. וְאִי בַּאֲתָר אַחֲרָא דְּרִישָׁא, לָאו הָכִי. וְלָאו אִיהוּ רַמָּאָה, אֶלָּא מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. בִּלְחִישׁוּ, בְּלָא אֲרָמוּת קָלָא. לְזִמְנִין דָּחִיל חַטָּאָה אִיהוּ, לְזִמְנִין לָא. וְדָא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ז', כַּד כָּלִיל אָת י'. This, however, only refers to the baldness which occurs on the forehead, at the spot where the phylactery is put on. Otherwise, it is not so. He is not deceitful, but is given to backbiting and insinuation. He is occasionally sin-fearing. He is under the sign of the letter Zain when it includes the letter Yod.
עַד הָכָא, רָזִין דְּשַׂעֲרָא לְמָרֵי מִדִּין, דְּיַדְעֵי אָרְחֵי וְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא טְמִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינּוּן בְּצֶלֶם אֱלהִים סָתוּם שְׁמָא, דְּאִתְפְּרַשׁ לְכַמָּה אָרְחִין. So much for the mysteries revealed by the different kinds of hair, mysteries revealed and entrusted only to those well versed in holy lore, those who comprehend the ways and mysteries of the Torah, by which they may find out the hidden propensities of men.
Yitro 5:75 (Chapter 05) (Yitro) (Zohar)
Yitro 5:75 (Chapter 05) (Yitro) (Zohar) somebodyבְּשַׂעְרָא. הַאי מַאן דְּשַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְסָלִיק לְעֵילָּא עַל רֵישֵׁיהּ, מָארֵיהּ דִּרְגִּיזוּ. לִבֵּיהּ קָמִיט כְּטוּפְסָא, לָאו כַּשְׁרָאן עוֹבָדוֹי. בְּשׁוּתָפוּ אִתְרְחַק מִנֵּיהּ. A man with coarse, upstanding, wavy hair, is of a truculent disposition. His heart is as stiff as a die. His works are not upright. Have no fellowship with him.
שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ יַתִּיר, וְתָלֵי לְתַתָּא, טָב אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ. וּרְוָוחָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. וְאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי. מָארֵי דְּרָזִין אִיהוּ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. בְּרָזִין זְעִירִין לָא קַיְּימָא בְּהוּ. עוֹבָדוֹי כַּשְׁרָאן וְלָא כַּשְׁרָאָן. A man with very smooth, sleek and heavy-hanging hair, is a good companion, and one benefits from association with him. When left to himself he is not quite reliable. He cannot keep secrets unless they are of great importance. His actions are sometimes good and sometimes the reverse.
וְאִי תָּלֵי לְתַתָּא, וְלָא שְׁעִיעַ, לִבֵּיהּ לָא דָּחִיל, מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. כָּסִיף בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, וְיָאָן קָמֵיהּ, וְלָא עָבִיד. וְכַד אִיהוּ סִיב, אַהְדָּר לְמֶהֱוִי דָּחִיל וְיָאָן עוֹבָדוֹי. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, יִצְלַח מַאן דְּיִקְרַב בֵּיהּ. לָא יִתְגַּלּוּן לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין, אֲבָל רָזִין זְעִירִין טָב אִיהוּ לְנַטְרָא לוֹן, מִמִּלָּה זְעֵירָא עָבִיד רַב, וּמִלּוֹי אִשְׁתְּמָעוּ. וְרָזָא דָּא זַיִ"ן, בְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשִׁיעוּרָא דְּמֹר. A man whose hair lies flat, yet is not sleek, is fearless and insolent. He has a strong desire to do good, for he perceives the beauty of goodness, but alas! his good intentions are never realized. In his old age he becomes God-fearing and pious. Great secrets are not to be entrusted to him, but he is safe enough with small ones. He can make much out of little and his words are listened to with respect. He is under the esoteric sign of the letter Zain, according to the scheme which our Master has taught us.
שַׂעֲרָא אוּכָמָא יַתִּיר צָהִיב, אַצְלַח בְּכָל עוֹבָדוֹי בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא, וּבַסְּחוֹרָא, וּבְדְדָמֵי לוֹן. וַתְרָן אִיהוּ דָּא אַצְלַח לְחוֹדוֹי. מַאן דְּמִתְחַבֵּר בַּהֲדֵיהּ, לָא אַצְלַח לְיוֹמִין סַגִּיאִין, אֶלָּא אַצְלַח מִיַּד, וְהַהִיא אַצְלָחוּתָא פַּרְחָא מִנֵּיהּ. וְרָזָא דָּא דְּאִיהוּ בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. A man whose hair is black and extremely glossy will succeed in all his doings, particularly in secular matters such as commerce, for instance. He is generous. But he prospers only as an individual; anyone associating himself with him will also have success, but not for long. He is also under the letter Zain.
שַׂעֲרָא אוּכָמָא דְּלָא צָהִיב, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. דָּא אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בַּהֲדֵיהּ, טָב לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לִזְמַן רָחִיק, דְּהָא לִזְמַן רָחִיק יַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבִין. וּבְגִין דְּלָא יִתְפָּרְשׁוּן מִנֵּיהּ, הֲוֵי טָב לִזְמַן קָרִיב. דָּא יִצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. אִי יִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרָהָא. וְיִצְלְחוּן בֵּיהּ אַחֲרָנִין. לֵית לֵיהּ רָזָא, לִזְמַן רָחִיק. דָּחִיק לִבָּא אִיהוּ. יֶחֱמֵי בְּשַׂנְאוֹי. לָא יַכְלִין לֵיהּ שַׂנְאוֹי, וְאִיהוּ דָּחִיק לִבָּא, וְאִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת י', דְּלָא קַיְּימָא בִּכְלָלָא דְּאָת ז', אֶלָּא י' בִּלְחוֹדוֹי, בְּרָזָא דְּאַתְוָון דְּקִיקִין. One whose hair is black but not glossy is not always successful in mundane affairs. It is good to associate oneself with him for a while in business matters. Should he be a student of the Torah he will succeed in his studies, and others who will join him will likewise succeed. He is a man who can keep a secret, but not for long. He is of a despondent nature, but will prevail against his enemies. He is under the sign of the letter Yod when it is not included in the letter Zain, but is numbered independently among the small letters.
שַׂעֲרָא דְּמָרִיט, יִצְלַח בְּעוֹבָדוֹי, וְרַמָּאָה אִיהוּ כַּפִין בְּבֵיתֵיהּ. אִתְחָזֵי דָּחִיל חַטָּאָה לְבַר, לָאו הָכִי לְגוֹ. דָּא עַד לָא סִיב. אִי שַׂעֲרֵיהּ מָרִיט, לְבָתַר דְּסִיב, אִתְהַפַּךְ מִכַּמָּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, הֵן לְטָב הֵן לְבִישׁ. A man who is bald is successful in business, but is not straightforward. There is always a scarcity of food in his house. He is hypocritical; that is, when his baldness begins in youth. If he becomes bald in his old age he changes and becomes the opposite of what he was before, for good or for ill.
וְהָנֵי מִילֵּי שַׂעֲרָא דְּמָרִיט בֵּין עֵינוֹי, עַל גַּבֵּי מוֹחָא, בַּאֲתָר דְּאָנַח תְּפִלִין. וְאִי בַּאֲתָר אַחֲרָא דְּרִישָׁא, לָאו הָכִי. וְלָאו אִיהוּ רַמָּאָה, אֶלָּא מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. בִּלְחִישׁוּ, בְּלָא אֲרָמוּת קָלָא. לְזִמְנִין דָּחִיל חַטָּאָה אִיהוּ, לְזִמְנִין לָא. וְדָא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ז', כַּד כָּלִיל אָת י'. This, however, only refers to the baldness which occurs on the forehead, at the spot where the phylactery is put on. Otherwise, it is not so. He is not deceitful, but is given to backbiting and insinuation. He is occasionally sin-fearing. He is under the sign of the letter Zain when it includes the letter Yod.
עַד הָכָא, רָזִין דְּשַׂעֲרָא לְמָרֵי מִדִּין, דְּיַדְעֵי אָרְחֵי וְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא טְמִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינּוּן בְּצֶלֶם אֱלהִים סָתוּם שְׁמָא, דְּאִתְפְּרַשׁ לְכַמָּה אָרְחִין. So much for the mysteries revealed by the different kinds of hair, mysteries revealed and entrusted only to those well versed in holy lore, those who comprehend the ways and mysteries of the Torah, by which they may find out the hidden propensities of men.
Chapter 06
Chapter 06 somebodyYitro 6 (Chapter 06) (Yitro) (Zohar)
Yitro 6 (Chapter 06) (Yitro) (Zohar) somebodyבְּרָזָא דְּמִצְחָא, בְּאָת נ', דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּאָת זַיִ"ן, לְזִמְנִין אִתְכְּלִילַת בְּרָזָא דְּאָת ז', וּלְזִמְנִין אִיהוּ בִּלְחוֹדָהָא. מִצְחָא דְּאִיהוּ דָּקִיק וְחַד, בְּלָא עִגּוּלָא דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּלָא מִתְיַישְׁבָא בְּדַעְתֵּיהּ, חָשִׁיב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְלא יָדַע. אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. חֲיִּיךְ (ס"א נשיך) בְּלִישָׁנֵיהּ כְּחִוְיָא. The forehead. The secret of the forehead belongs under the sign of the letter Nun, which forms the completion of the letter Zain; sometimes this is included in the symbolism of Zain and sometimes it stands separately. A forehead which rises sharply upward from the nose, being straight and flat without any outward curve or rounding, indicates that its owner is somewhat thoughtless. Such a man will consider himself wise, though in reality he knows little. His temper will be quick, and his tongue like a serpent’s.
קְמִיטִין דְּמִצְחֵיהּ רַבְרְבָן, וְלָאו אִינּוּן בְּזִוּוּגָא. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל אִתְעָבִידוּ אִינּוּן קְמִיטִין בְּמִצְחֵיהּ, וְלָאו בְּזִוּוּגָא. רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דִּי בְּמִצְחֵיהּ כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא. דָּא, בָּעֵי דְּלָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ, אֶלָּא זִמְנָא זְעֵירָא, וְלָא זִמְנָא סַגִּי. כָּל מַה דְּעָבַד וְחָשַׁב, אִיהוּ לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָיִישׁ לְתוֹעַלְתָּא דְּאַחֲרָנִין. לָאו אִיהוּ מָארֵי דְּרָזִין כְּלָל. דָּא אִיהוּ, (משלי י״א:י״ג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְלָא חָשִׁיב מִלּוֹי כְּלָל. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ' דִּכְלִילָא בְּאָת ז', וְלָא אִקְרֵי נֶאֱמָן רוּחַ בְּקִיּוּמָא. If his forehead has large uneven furrows when he speaks, but other lines on his forehead lie even, he is not a person to associate with save for a brief period. Whatever he plans or does is only for his own advantage; he cares for no one but himself. He is incapable of keeping any secret entrusted to him, and the saying, “A tale- bearer revealeth secrets” (Prov. 11, 13) is true of him; indeed, he cares not what he says. This type of person belongs to the mystery of the letter Nun when it is contained in the letter Zain. Such a one may be thought of as anything but reliable.
מִצְחָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַכִּימָא, בְּמָה דְּאִסְתָּכַּל. לְזִמְנִין אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. רְחִימוּ דִּילֵיהּ בְּחֶדְוָה. רַחֲמָן אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אִסְתָּכַּל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. אִי יִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהֱוֵי חַכִּים יַתִּיר. A fine and rounded forehead indicates a man of great penetration, but whose judgement is sometimes clouded. He loves cheerfulness, and is kindhearted to all. He has high intellectual interests. Should he study the Torah he will become very proficient.
תְּלַת קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מַלִּיל. תְּלַת קְמִיטִין קָרִיב לְעֵינָא חַד. וּתְלַת קְמִיטִין עַל עֵינָא אַחֲרָא. בָּכֵי בְּשַׁעֲתָא דְּאַרְגִּיז. דָּא אִיהוּ טָב יַתִּיר מִכַּמָּה דְּאִתְחָזֵי. אַרְמִי בָּתַר כִּתְפוֹי כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, בֵּין בְּעוֹבָדוֹי, בֵּין בְּמִלִּין אַחֲרָנִין, וְלָא חָיִישׁ. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. כָּל בַּר נָשׁ דְּיִשְׁתְּדַל בַּהֲדֵיהּ יַתִּיר מִמִּלִּין אַחֲרָנִין דְּעָלְמָא, לְזִמְנִין אִתְדְּבָק רְעִוּתֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְזִמְנִין לָא. בְּדִינָא לָא אַצְלַח. אִתְרְחַק אִיהוּ מִן דִּינָא. וְרָזָא דָּא אָת נ' בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז'. וּבְגִין דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז', אִתְרְחַק מִן דִּינָא, וְלָא קָאִים בֵּיהּ, וּרְחִימוּתָא אִיהוּ סִטְרָא דִּילֵיהּ. When he speaks three large wrinkles appear on his forehead and three smaller ones above each eye. If when he is angry he weeps, he is better than he appears to be. In word and deed he is forthright and cares nothing for anyone. He will study the Torah with profit. Anyone who allies himself with him will derive benefit from the association and will profit even in secular matters. He is not consistently pious. In legal affairs he will always be unlucky, and should therefore avoid such embroilments as far as possible. This type stands in the symbolism of the letter Nun alone when it is not included in the Zain. It is for this reason that he must shun legal matters, since he does not belong to the region of justice, but to that of love and mercy.
מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּלָא עִגּוּלָא, וְאִיהוּ רַבְרְבָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּכָל זִמְנִין כַּד קָאִים, וְכַד אָזִיל, כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. הַאי אִתְפְּלִיג לִתְרֵין לְסִטְרִין, וְאִינּוּן סִטְרֵי שִׁגְעוֹנָא. סִטְרָא חֲדָא אִיהוּ שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְחָזֵי, וּבְנֵי נָשָׁא אַחֲרָנִין יַדְעִין שִׁגְעוֹנָא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא קַמֵי כֹּלָּא. וְאִיהוּ טִפְּשָׁא. A person whose forehead is large and yet unrounded- the kind of man who always bends his head, whether he stand or move-this type can be divided into two classes, both witless. The madness of the one is evident, apparent to all; such a person is an acknowledged idiot.
בְּמִצְחֵיהּ אִית ד' קְמִיטִין רַבְרְבִין, לְזִמְנִין בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל קָמִיט לוֹן בְּמִצְחֵיהּ, וּלְזִמְנִין דְּאִתְפְּשַׁט מִצְחֵיהּ בְּמַשְׁכֵיהּ, וְלָא אִתְחָזוּן. אִינּוּן קְמִיטִין אִתְחָזוּן, קְמִיטִין אַחֲרָנִין רַבְרְבִין בְּסִטְרָא דְּעֵינוֹי, חַיִיךְ לְמַגָּנָא. פּוּמֵיהּ רַבְרְבָא. לָאו אִיהוּ בַר נָשׁ לְתוֹעַלְתָּא. סִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ. שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְכַּסֵּי בֵּיהּ, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. וְאִיהוּ אִתְחַכָּם בְּמָה דְּאִשְׁתַּדַּל, וַאֲפִילּוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל לָא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְגָּאָה בִּפְנֵי עַמָּא. וְכֹלָּא בִּלְחִישׁוּ וּבְגַאֲוַת לִבָּא, לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ זַכָּאָה וְלָאו הָכִי. כָּל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן לִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין בְּנֵי נָשָׁא. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְאַנְהִיג גַּרְמֵיהּ. כְּמִנְהָגָא דִּלְבַר, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דִּי בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. On his forehead are four large wrinkles, which usually appear when he speaks. Sometimes, however, the skin of his forehead is stretched and the wrinkles are not evident, but other larger ones appear close to his eyes. He laughs for no reason, and at nothing. His mouth is large and loose. Such a man is of no worth or use. The other kind of madness included in this type is less apparent, and is unnoticeable in common intercourse. Such a man may pursue study with success, even the study of the Torah, though he will not take it up for its own sake, but only to make a show. He makes a great parade of his religion, to give the impression that he is deeply pious, but in reality he has no thought of God, but only of man. The one object of all his thoughts and behaviour is to draw attention to himself. This type, with its two distinct variants, also stands under the sign of the Nun when it is contained in the Zain.
מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּעִגּוּלָא רַבְרְבָא, פְּקִיחָא אִיהוּ, דָבְּרָנוּ (ס"א דכרנו) דְּכֹלָּא בֵּיהּ. יָדַע בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל, אֲפִילּוּ בְּלָא אוּמָנָא דְּיוֹלִיף לֵיהּ. אַצְלַח בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל. וּבְמָמוֹנָא, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא. מִמִּלָּה זְעֵירָא אִסְתָּכַל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. נָבוֹן אִקְרֵי. לָא חָיִישׁ לְמִלִּין דְּעָלְמָא, וַאֲפִילּוּ דְּיִנְדַּע דְּיִתְכְּסִיף בְּהוּ לָא חָיִישׁ לוֹן, וְלָא שָׁוִי עַל לִבֵּיהּ. רָכִיךְ לִבָּא אִיהוּ. A large rounded forehead indicates one who is openminded and generally gifted. He can acquire any kind of knowledge, even without a teacher. His undertakings are uniformly successful, except when they are concerned with money matters, in which he sometimes comes to grief. He can infer great things from small; hence he is rightly called discerning. He is detached from the things of this world, and even when he knows that he will suffer by not considering earthly matters he pays them no heed. He is tenderhearted.
תְּרֵין קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ. חַד קְמִיטָא עַל עֵינָא חַד, וְחַד קְמִיטָא עַל עֵינָא אַחֲרָא. וְאִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת קְמִיטִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ, בְּאִלֵּין דְּעַיְינִין, בַּר קְמִיטָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ אִתְפְּלַג עַל עַיְינִין. דָּא חָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְגוֹ וְלָא לְבַר. בְּגִין דְּלָא חָשִׁיב לִבְנֵי נָשָׁא בְּעוֹבָדוֹי, וְדָחִיל אִיהוּ לְפוּם שַׁעֲתָא, וְלָא יַתִּיר. לְפַיּוּסָא, אִתְפַּיְּיסָא בְּעוֹבָדוֹי דִּלְבַר מִקָּמֵי בַּר נָשׁ, לָאו אִינּוּן, אֶלָּא לְזִמְנִין כְּרַבְיָא, וּלְזִמְנִין בְּחָכְמָה. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ז'. וְחַלְשָׁא אִיהוּ, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאִלֵּין אַתְוָון קַדְמָאֵי, אֶלָּא אִסְתְּמִיךְ לְאָת ס' לְאִתְכְּלָלָא בֵּיהּ. וְלָא בְּאַתְוָון קַדְמָאֵי. עַד הָכָא רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּמִצְחָא. His forehead is deeply furrowed by two wrinkles, set high upon his brow, one over each eye. His forehead also has three long lines, and between his eyes is the double vertical furrow which signifies deep thought. He is always concerned with realities and not with appearances, because he does not care what men say about him. He is never afraid for long. He is very conciliatory. To outsiders his acts appear sometimes childish and sometimes wise- This type also stands in the sign of the Nun when it is separated and not included in the Zain. So much for the mystery connected with the study of the forehead.
Yitro 6:83 (Chapter 06) (Yitro) (Zohar)
Yitro 6:83 (Chapter 06) (Yitro) (Zohar) somebodyבְּרָזָא דְּמִצְחָא, בְּאָת נ', דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּאָת זַיִ"ן, לְזִמְנִין אִתְכְּלִילַת בְּרָזָא דְּאָת ז', וּלְזִמְנִין אִיהוּ בִּלְחוֹדָהָא. מִצְחָא דְּאִיהוּ דָּקִיק וְחַד, בְּלָא עִגּוּלָא דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּלָא מִתְיַישְׁבָא בְּדַעְתֵּיהּ, חָשִׁיב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְלא יָדַע. אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. חֲיִּיךְ (ס"א נשיך) בְּלִישָׁנֵיהּ כְּחִוְיָא. The forehead. The secret of the forehead belongs under the sign of the letter Nun, which forms the completion of the letter Zain; sometimes this is included in the symbolism of Zain and sometimes it stands separately. A forehead which rises sharply upward from the nose, being straight and flat without any outward curve or rounding, indicates that its owner is somewhat thoughtless. Such a man will consider himself wise, though in reality he knows little. His temper will be quick, and his tongue like a serpent’s.
קְמִיטִין דְּמִצְחֵיהּ רַבְרְבָן, וְלָאו אִינּוּן בְּזִוּוּגָא. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל אִתְעָבִידוּ אִינּוּן קְמִיטִין בְּמִצְחֵיהּ, וְלָאו בְּזִוּוּגָא. רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דִּי בְּמִצְחֵיהּ כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא. דָּא, בָּעֵי דְּלָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ, אֶלָּא זִמְנָא זְעֵירָא, וְלָא זִמְנָא סַגִּי. כָּל מַה דְּעָבַד וְחָשַׁב, אִיהוּ לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָיִישׁ לְתוֹעַלְתָּא דְּאַחֲרָנִין. לָאו אִיהוּ מָארֵי דְּרָזִין כְּלָל. דָּא אִיהוּ, (משלי י״א:י״ג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְלָא חָשִׁיב מִלּוֹי כְּלָל. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ' דִּכְלִילָא בְּאָת ז', וְלָא אִקְרֵי נֶאֱמָן רוּחַ בְּקִיּוּמָא. If his forehead has large uneven furrows when he speaks, but other lines on his forehead lie even, he is not a person to associate with save for a brief period. Whatever he plans or does is only for his own advantage; he cares for no one but himself. He is incapable of keeping any secret entrusted to him, and the saying, “A tale- bearer revealeth secrets” (Prov. 11, 13) is true of him; indeed, he cares not what he says. This type of person belongs to the mystery of the letter Nun when it is contained in the letter Zain. Such a one may be thought of as anything but reliable.
מִצְחָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַכִּימָא, בְּמָה דְּאִסְתָּכַּל. לְזִמְנִין אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. רְחִימוּ דִּילֵיהּ בְּחֶדְוָה. רַחֲמָן אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אִסְתָּכַּל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. אִי יִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהֱוֵי חַכִּים יַתִּיר. A fine and rounded forehead indicates a man of great penetration, but whose judgement is sometimes clouded. He loves cheerfulness, and is kindhearted to all. He has high intellectual interests. Should he study the Torah he will become very proficient.
תְּלַת קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מַלִּיל. תְּלַת קְמִיטִין קָרִיב לְעֵינָא חַד. וּתְלַת קְמִיטִין עַל עֵינָא אַחֲרָא. בָּכֵי בְּשַׁעֲתָא דְּאַרְגִּיז. דָּא אִיהוּ טָב יַתִּיר מִכַּמָּה דְּאִתְחָזֵי. אַרְמִי בָּתַר כִּתְפוֹי כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, בֵּין בְּעוֹבָדוֹי, בֵּין בְּמִלִּין אַחֲרָנִין, וְלָא חָיִישׁ. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. כָּל בַּר נָשׁ דְּיִשְׁתְּדַל בַּהֲדֵיהּ יַתִּיר מִמִּלִּין אַחֲרָנִין דְּעָלְמָא, לְזִמְנִין אִתְדְּבָק רְעִוּתֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְזִמְנִין לָא. בְּדִינָא לָא אַצְלַח. אִתְרְחַק אִיהוּ מִן דִּינָא. וְרָזָא דָּא אָת נ' בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז'. וּבְגִין דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז', אִתְרְחַק מִן דִּינָא, וְלָא קָאִים בֵּיהּ, וּרְחִימוּתָא אִיהוּ סִטְרָא דִּילֵיהּ. When he speaks three large wrinkles appear on his forehead and three smaller ones above each eye. If when he is angry he weeps, he is better than he appears to be. In word and deed he is forthright and cares nothing for anyone. He will study the Torah with profit. Anyone who allies himself with him will derive benefit from the association and will profit even in secular matters. He is not consistently pious. In legal affairs he will always be unlucky, and should therefore avoid such embroilments as far as possible. This type stands in the symbolism of the letter Nun alone when it is not included in the Zain. It is for this reason that he must shun legal matters, since he does not belong to the region of justice, but to that of love and mercy.
מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּלָא עִגּוּלָא, וְאִיהוּ רַבְרְבָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּכָל זִמְנִין כַּד קָאִים, וְכַד אָזִיל, כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. הַאי אִתְפְּלִיג לִתְרֵין לְסִטְרִין, וְאִינּוּן סִטְרֵי שִׁגְעוֹנָא. סִטְרָא חֲדָא אִיהוּ שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְחָזֵי, וּבְנֵי נָשָׁא אַחֲרָנִין יַדְעִין שִׁגְעוֹנָא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא קַמֵי כֹּלָּא. וְאִיהוּ טִפְּשָׁא. A person whose forehead is large and yet unrounded- the kind of man who always bends his head, whether he stand or move-this type can be divided into two classes, both witless. The madness of the one is evident, apparent to all; such a person is an acknowledged idiot.
בְּמִצְחֵיהּ אִית ד' קְמִיטִין רַבְרְבִין, לְזִמְנִין בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל קָמִיט לוֹן בְּמִצְחֵיהּ, וּלְזִמְנִין דְּאִתְפְּשַׁט מִצְחֵיהּ בְּמַשְׁכֵיהּ, וְלָא אִתְחָזוּן. אִינּוּן קְמִיטִין אִתְחָזוּן, קְמִיטִין אַחֲרָנִין רַבְרְבִין בְּסִטְרָא דְּעֵינוֹי, חַיִיךְ לְמַגָּנָא. פּוּמֵיהּ רַבְרְבָא. לָאו אִיהוּ בַר נָשׁ לְתוֹעַלְתָּא. סִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ. שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְכַּסֵּי בֵּיהּ, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. וְאִיהוּ אִתְחַכָּם בְּמָה דְּאִשְׁתַּדַּל, וַאֲפִילּוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל לָא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְגָּאָה בִּפְנֵי עַמָּא. וְכֹלָּא בִּלְחִישׁוּ וּבְגַאֲוַת לִבָּא, לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ זַכָּאָה וְלָאו הָכִי. כָּל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן לִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין בְּנֵי נָשָׁא. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְאַנְהִיג גַּרְמֵיהּ. כְּמִנְהָגָא דִּלְבַר, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דִּי בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. On his forehead are four large wrinkles, which usually appear when he speaks. Sometimes, however, the skin of his forehead is stretched and the wrinkles are not evident, but other larger ones appear close to his eyes. He laughs for no reason, and at nothing. His mouth is large and loose. Such a man is of no worth or use. The other kind of madness included in this type is less apparent, and is unnoticeable in common intercourse. Such a man may pursue study with success, even the study of the Torah, though he will not take it up for its own sake, but only to make a show. He makes a great parade of his religion, to give the impression that he is deeply pious, but in reality he has no thought of God, but only of man. The one object of all his thoughts and behaviour is to draw attention to himself. This type, with its two distinct variants, also stands under the sign of the Nun when it is contained in the Zain.
מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּעִגּוּלָא רַבְרְבָא, פְּקִיחָא אִיהוּ, דָבְּרָנוּ (ס"א דכרנו) דְּכֹלָּא בֵּיהּ. יָדַע בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל, אֲפִילּוּ בְּלָא אוּמָנָא דְּיוֹלִיף לֵיהּ. אַצְלַח בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל. וּבְמָמוֹנָא, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא. מִמִּלָּה זְעֵירָא אִסְתָּכַל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. נָבוֹן אִקְרֵי. לָא חָיִישׁ לְמִלִּין דְּעָלְמָא, וַאֲפִילּוּ דְּיִנְדַּע דְּיִתְכְּסִיף בְּהוּ לָא חָיִישׁ לוֹן, וְלָא שָׁוִי עַל לִבֵּיהּ. רָכִיךְ לִבָּא אִיהוּ. A large rounded forehead indicates one who is openminded and generally gifted. He can acquire any kind of knowledge, even without a teacher. His undertakings are uniformly successful, except when they are concerned with money matters, in which he sometimes comes to grief. He can infer great things from small; hence he is rightly called discerning. He is detached from the things of this world, and even when he knows that he will suffer by not considering earthly matters he pays them no heed. He is tenderhearted.
תְּרֵין קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ. חַד קְמִיטָא עַל עֵינָא חַד, וְחַד קְמִיטָא עַל עֵינָא אַחֲרָא. וְאִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת קְמִיטִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ, בְּאִלֵּין דְּעַיְינִין, בַּר קְמִיטָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ אִתְפְּלַג עַל עַיְינִין. דָּא חָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְגוֹ וְלָא לְבַר. בְּגִין דְּלָא חָשִׁיב לִבְנֵי נָשָׁא בְּעוֹבָדוֹי, וְדָחִיל אִיהוּ לְפוּם שַׁעֲתָא, וְלָא יַתִּיר. לְפַיּוּסָא, אִתְפַּיְּיסָא בְּעוֹבָדוֹי דִּלְבַר מִקָּמֵי בַּר נָשׁ, לָאו אִינּוּן, אֶלָּא לְזִמְנִין כְּרַבְיָא, וּלְזִמְנִין בְּחָכְמָה. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ז'. וְחַלְשָׁא אִיהוּ, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאִלֵּין אַתְוָון קַדְמָאֵי, אֶלָּא אִסְתְּמִיךְ לְאָת ס' לְאִתְכְּלָלָא בֵּיהּ. וְלָא בְּאַתְוָון קַדְמָאֵי. עַד הָכָא רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּמִצְחָא. His forehead is deeply furrowed by two wrinkles, set high upon his brow, one over each eye. His forehead also has three long lines, and between his eyes is the double vertical furrow which signifies deep thought. He is always concerned with realities and not with appearances, because he does not care what men say about him. He is never afraid for long. He is very conciliatory. To outsiders his acts appear sometimes childish and sometimes wise- This type also stands in the sign of the Nun when it is separated and not included in the Zain. So much for the mystery connected with the study of the forehead.
Chapter 07
Chapter 07 somebodyYitro 7 (Chapter 07) (Yitro) (Zohar)
Yitro 7 (Chapter 07) (Yitro) (Zohar) somebodyבְּרָזָא דְּעַיְינִין, בְּרָזָא דְּאָת ס', בְּהַהוּא גַּוְונָא דְּסַחֲרָא לְבַר, וּכְמָה דְּיָתְבָא עֵינָא, דְּיָתְבָא עַל שְׁלִימוּ, דְּלָא שְׁקִיעַ, הַאי לָאו רַמָּאָה הִיא, וְרָחִיק מֵרַמָּאוּתָא, דְּלָא אִית בֵּיהּ כְּלָל. The eyes. The eyes are connected with the symbolism of the letter Samech. There are varieties of colour and of form. A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile.
גַּוְונֵי דְּעַיְינִין אִינּוּן ד'. חִוָּורוּ לְבַר, דְּסַחֲרָא עֵינָא, כְּגַוְונָא דְּכָל בַּר נָשׁ. לְגוֹ מִנֵּיהּ אוּכָמָא דְּסַחֲרָא, וְאִתְכְּלִיל חִוָּורוּ וְאוּכָמוּ כַּחֲדָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ יְרוֹקָא. וְאִתְכְּלִיל בְּאוּכָמָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ הַהוּא בַּת עֵינָא, נְקוּדָא אוּכָמָא. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַיִיךְ תָּדִיר, וְחַדֵּי בְּחֵדוּ. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְטָב, וְלָא אִשְׁתְּלִימוּ אִינּוּן מַחֲשָׁבִין, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן מִיַּד מֵרְעוּתֵיהּ. אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, אַצְלַח. הַאי אִצְטְרִיךְ לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא יִצְלַח בָּהּ. In the substances which go to compose the visible discernible eye are contained four colours. There is the white of the ball, which is common to all sorts of eyes. Enclosed within this white is the darker hue of the iris-thus white and dark are united. Included in this dark there is yet another shade, a bluish tinge; and the inmost circle of colour is black, this being the pupil. ‘A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile. A person with such eyes is always merry and full of jokes. He has good intentions, but seldom carries them out because of his fickleness. His mind is chiefly occupied with worldly things, but he has the capacity for spiritual matters if he should turn his thoughts towards them; therefore he should be encouraged in this directicn.
גְּבִינִי עֵינוֹי רַבְרְבִין, וְכַסְיָין לְתַתָּא. בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא אִית רְשִׁימִין סוּמָקִין דְּקִיקִין בְּאַרְכָּא. אִינּוּן רְשִׁימִין אִקְרוּן אַתְוָון זְעִירִין דְּעֵינָא. בְּגִין דְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא. אִי נְהִרִין בִּנְהִירוּ, הַהוּא נְהִירוּ סָלִיק אַתְוָון לְאִתְחֲזָאָה, לְאִינוּן מָארִי דְּמִדִּין. בְּאִינּוּן רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דְּקִיקִין, וְהַאי אִיהוּ בְּאָת ס', וּכְלִילָא בְּאָת ה'. His eyebrows are long, slanting downward. In the midst of these several colours of the eye are sundry fine red veins, which are called the “small letters” of the eyes, because, when the colours shine, their light causes the letters to be revealed in those veins to the initiated, these veins being formed in the shape of the letter Samech when it contains the letter He’.
עַיְינִין יְרוֹקִין דְּסַחֲרִין (נ"א דמסחרא) בְּחִוָּורוּ, וּמִתְעָרְבִין אִינּוּן יְרוֹקִין, בְּהַהוּא חִוָּורוּ. רַחֲמָנָא אִיהוּ, וְאִיהוּ חָשִׁיב תָּדִיר לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָשִׁיב לְנִזְקָא דְּאַחֲרָנִין כְּלוּם. A man who has blue eyes set in white will be of a kindly disposition, but at the same time selfish.
גַּוְונָא אוּכָמָא לָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ. חָמִיד אִיהוּ וְלָא מִסִּטְרָא בִּישָׁא. וְאִי סַלְּקָא בִּידֵיהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא, לָא יֵתוּב מִנֵּיהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּמָה דְּאִשְׁתְּמוֹדְעא. וּבַמֶּה דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לָאו מְהֵימָנָא אִיהוּ. מָארֵיהּ דְּרָזִין אִיהוּ, בְּמִלָּה דְּאִיהוּ רָזָא, עַד דְּיִשְׁמַע לְהַהוּא רָזָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לֵיהּ גַּלֵּי כֹּלָּא. וְלָאו עִמֵּיהּ רָזָא כְּלָל, דְּכָל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן בִּשְׁלִימוּ. גַּוְונֵי עֵינוֹי סָחֲרָן בְּחִוָּורוּ וּבִירוֹקָא. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז', וּבְאָת ס'. If the black is not noticeable in his eyes he will have strong desires, but not for evil, though he will not resist evil when it approaches. He can be trusted when he speaks of matters within his own knowledge, but not otherwise. He can keep a secret so long as it is a secret, but once it has leaked out he tells everything, since he does nothing perfectly. The colours of such an eye and the type to which its possessor conforms are contained in the mystery of the letter He‘ when contained in the letters Zain and Samech.
עַיְינִין צְהִיבִין יְרוֹקִין, שִׁגְעוֹנָא אִית בֵּיהּ. וּבְגִין שִׁגְעוֹנֵיהּ אִיהוּ פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן, וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּבַר נָשׁ רַב, בְּרַבְרְבָנוּ. וּמַאן דְּאִתְתָּקַּף בֵּיהּ, נֶצַח לֵיהּ. לָא אִתְחָזֵי לְרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא שָׁכִיךְ בְּלִבֵּיהּ, בְּאִינּוּן רָזִין. דְּעָבִיד גַּרְמֵיהּ רַב בְּהוּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְרְחַק מֵאָת ס'. וּבְגִין דְּאִיהוּ עָבֵד גַּרְמֵיהּ בְּרַבְרְבָנוּ, אִתְרְחַק מִנֵּיהּ מֵאָת ס', וְלָא אִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ. דָּא כַּד אִיהוּ מַלִּיל, עָבִיד קְמִיטִין סַגִּיאִין בְּמִצְחֵיהּ. He whose eyes are of a yellowish-blue colour has madness in his veins; he therefore suffers from megalomania and is grandiloquent in his manner and speech. In discussion he is easily defeated. He is not worthy to be instructed in the mystical meanings of the Torah, as he does not accept them meekly but becomes puffed up with his knowledge. This type belongs to the mystery of the letter He’, which is included in the letter Zain only, being far removed from the letter Samech on account of his conceit. When such a man speaks, many wrinkles appear on his forehead.
עַיְינִין חִוָּורִן, דְּסַחֲרָן זְעֵיר בִּירוֹקָא, מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְרַחֲמָנָא אִיהוּ לְרוֹב זִמְנִין. וְכַד אִתְמְלֵי רוּגְזָא, לֵית בֵּיהּ רְחִימוּ כְּלָל, וְאִתְהַפָּךְ לְאַכְזָרִיּוּת. לָאו אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרָזִין, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', דְּאִתְכְּלִיל בְּאָת ס'. One whose eyes are pale with a certain admixture of a greenish hue is of an irascible disposition, but is also often kind-hearted enough. When angered, however, he becomes cruel. He cannot be entrusted with a secret. He belongs to the sign of the letter He when it is included in the letter Samech.
עַיְינִין יְרוֹקִין וְחִוָּורִן כַּחֲדָא, וּזְעֵיר מִגָּוֶון אוּכָם בְּהוּ, דָּא אִיהִי מָארֵיהּ דְּרָזִין, וְאַצְלַח בְּהוּ. וְאִי שָׁאַרִי בְּאַצְלָחוּתָא אַצְלַח וְסָלִיק. שַׂנְאוֹי לָא יַכְלִין לֵיהּ, וְאִיהוּ שַׁלִּיט עָלַיְיהוּ בְּשׁוּלְטָנוּ, וְאִתְכַּפְיָין קָמֵיהּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת כ', דְּאִתְכְּלִיל בְּרָזָא דְּאָת ס'. וְעַל דָּא אִיהוּ שַׁלִּיט, אִי שָׁאֲרִי בֵּיהּ. עַד הָכָא רָזִין דְּעַיְינִין לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא. The man whose eyes are white and blue, with only a spot of black in them, can be trusted with secrets and makes good use of them. If he makes a good beginning in anything he goes on prospering. His enemies cannot prevail against him, they can do him no evil, and eventually they are entirely subdued by him. He is under the sign of the letter Kaph when it is included in the letter Samech.
Yitro 7:92 (Chapter 07) (Yitro) (Zohar)
Yitro 7:92 (Chapter 07) (Yitro) (Zohar) somebodyבְּרָזָא דְּעַיְינִין, בְּרָזָא דְּאָת ס', בְּהַהוּא גַּוְונָא דְּסַחֲרָא לְבַר, וּכְמָה דְּיָתְבָא עֵינָא, דְּיָתְבָא עַל שְׁלִימוּ, דְּלָא שְׁקִיעַ, הַאי לָאו רַמָּאָה הִיא, וְרָחִיק מֵרַמָּאוּתָא, דְּלָא אִית בֵּיהּ כְּלָל. The eyes. The eyes are connected with the symbolism of the letter Samech. There are varieties of colour and of form. A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile.
גַּוְונֵי דְּעַיְינִין אִינּוּן ד'. חִוָּורוּ לְבַר, דְּסַחֲרָא עֵינָא, כְּגַוְונָא דְּכָל בַּר נָשׁ. לְגוֹ מִנֵּיהּ אוּכָמָא דְּסַחֲרָא, וְאִתְכְּלִיל חִוָּורוּ וְאוּכָמוּ כַּחֲדָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ יְרוֹקָא. וְאִתְכְּלִיל בְּאוּכָמָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ הַהוּא בַּת עֵינָא, נְקוּדָא אוּכָמָא. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַיִיךְ תָּדִיר, וְחַדֵּי בְּחֵדוּ. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְטָב, וְלָא אִשְׁתְּלִימוּ אִינּוּן מַחֲשָׁבִין, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן מִיַּד מֵרְעוּתֵיהּ. אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, אַצְלַח. הַאי אִצְטְרִיךְ לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא יִצְלַח בָּהּ. In the substances which go to compose the visible discernible eye are contained four colours. There is the white of the ball, which is common to all sorts of eyes. Enclosed within this white is the darker hue of the iris-thus white and dark are united. Included in this dark there is yet another shade, a bluish tinge; and the inmost circle of colour is black, this being the pupil. ‘A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile. A person with such eyes is always merry and full of jokes. He has good intentions, but seldom carries them out because of his fickleness. His mind is chiefly occupied with worldly things, but he has the capacity for spiritual matters if he should turn his thoughts towards them; therefore he should be encouraged in this directicn.
גְּבִינִי עֵינוֹי רַבְרְבִין, וְכַסְיָין לְתַתָּא. בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא אִית רְשִׁימִין סוּמָקִין דְּקִיקִין בְּאַרְכָּא. אִינּוּן רְשִׁימִין אִקְרוּן אַתְוָון זְעִירִין דְּעֵינָא. בְּגִין דְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא. אִי נְהִרִין בִּנְהִירוּ, הַהוּא נְהִירוּ סָלִיק אַתְוָון לְאִתְחֲזָאָה, לְאִינוּן מָארִי דְּמִדִּין. בְּאִינּוּן רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דְּקִיקִין, וְהַאי אִיהוּ בְּאָת ס', וּכְלִילָא בְּאָת ה'. His eyebrows are long, slanting downward. In the midst of these several colours of the eye are sundry fine red veins, which are called the “small letters” of the eyes, because, when the colours shine, their light causes the letters to be revealed in those veins to the initiated, these veins being formed in the shape of the letter Samech when it contains the letter He’.
עַיְינִין יְרוֹקִין דְּסַחֲרִין (נ"א דמסחרא) בְּחִוָּורוּ, וּמִתְעָרְבִין אִינּוּן יְרוֹקִין, בְּהַהוּא חִוָּורוּ. רַחֲמָנָא אִיהוּ, וְאִיהוּ חָשִׁיב תָּדִיר לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָשִׁיב לְנִזְקָא דְּאַחֲרָנִין כְּלוּם. A man who has blue eyes set in white will be of a kindly disposition, but at the same time selfish.
גַּוְונָא אוּכָמָא לָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ. חָמִיד אִיהוּ וְלָא מִסִּטְרָא בִּישָׁא. וְאִי סַלְּקָא בִּידֵיהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא, לָא יֵתוּב מִנֵּיהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּמָה דְּאִשְׁתְּמוֹדְעא. וּבַמֶּה דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לָאו מְהֵימָנָא אִיהוּ. מָארֵיהּ דְּרָזִין אִיהוּ, בְּמִלָּה דְּאִיהוּ רָזָא, עַד דְּיִשְׁמַע לְהַהוּא רָזָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לֵיהּ גַּלֵּי כֹּלָּא. וְלָאו עִמֵּיהּ רָזָא כְּלָל, דְּכָל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן בִּשְׁלִימוּ. גַּוְונֵי עֵינוֹי סָחֲרָן בְּחִוָּורוּ וּבִירוֹקָא. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז', וּבְאָת ס'. If the black is not noticeable in his eyes he will have strong desires, but not for evil, though he will not resist evil when it approaches. He can be trusted when he speaks of matters within his own knowledge, but not otherwise. He can keep a secret so long as it is a secret, but once it has leaked out he tells everything, since he does nothing perfectly. The colours of such an eye and the type to which its possessor conforms are contained in the mystery of the letter He‘ when contained in the letters Zain and Samech.
עַיְינִין צְהִיבִין יְרוֹקִין, שִׁגְעוֹנָא אִית בֵּיהּ. וּבְגִין שִׁגְעוֹנֵיהּ אִיהוּ פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן, וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּבַר נָשׁ רַב, בְּרַבְרְבָנוּ. וּמַאן דְּאִתְתָּקַּף בֵּיהּ, נֶצַח לֵיהּ. לָא אִתְחָזֵי לְרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא שָׁכִיךְ בְּלִבֵּיהּ, בְּאִינּוּן רָזִין. דְּעָבִיד גַּרְמֵיהּ רַב בְּהוּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְרְחַק מֵאָת ס'. וּבְגִין דְּאִיהוּ עָבֵד גַּרְמֵיהּ בְּרַבְרְבָנוּ, אִתְרְחַק מִנֵּיהּ מֵאָת ס', וְלָא אִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ. דָּא כַּד אִיהוּ מַלִּיל, עָבִיד קְמִיטִין סַגִּיאִין בְּמִצְחֵיהּ. He whose eyes are of a yellowish-blue colour has madness in his veins; he therefore suffers from megalomania and is grandiloquent in his manner and speech. In discussion he is easily defeated. He is not worthy to be instructed in the mystical meanings of the Torah, as he does not accept them meekly but becomes puffed up with his knowledge. This type belongs to the mystery of the letter He’, which is included in the letter Zain only, being far removed from the letter Samech on account of his conceit. When such a man speaks, many wrinkles appear on his forehead.
עַיְינִין חִוָּורִן, דְּסַחֲרָן זְעֵיר בִּירוֹקָא, מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְרַחֲמָנָא אִיהוּ לְרוֹב זִמְנִין. וְכַד אִתְמְלֵי רוּגְזָא, לֵית בֵּיהּ רְחִימוּ כְּלָל, וְאִתְהַפָּךְ לְאַכְזָרִיּוּת. לָאו אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרָזִין, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', דְּאִתְכְּלִיל בְּאָת ס'. One whose eyes are pale with a certain admixture of a greenish hue is of an irascible disposition, but is also often kind-hearted enough. When angered, however, he becomes cruel. He cannot be entrusted with a secret. He belongs to the sign of the letter He when it is included in the letter Samech.
עַיְינִין יְרוֹקִין וְחִוָּורִן כַּחֲדָא, וּזְעֵיר מִגָּוֶון אוּכָם בְּהוּ, דָּא אִיהִי מָארֵיהּ דְּרָזִין, וְאַצְלַח בְּהוּ. וְאִי שָׁאַרִי בְּאַצְלָחוּתָא אַצְלַח וְסָלִיק. שַׂנְאוֹי לָא יַכְלִין לֵיהּ, וְאִיהוּ שַׁלִּיט עָלַיְיהוּ בְּשׁוּלְטָנוּ, וְאִתְכַּפְיָין קָמֵיהּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת כ', דְּאִתְכְּלִיל בְּרָזָא דְּאָת ס'. וְעַל דָּא אִיהוּ שַׁלִּיט, אִי שָׁאֲרִי בֵּיהּ. עַד הָכָא רָזִין דְּעַיְינִין לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא. The man whose eyes are white and blue, with only a spot of black in them, can be trusted with secrets and makes good use of them. If he makes a good beginning in anything he goes on prospering. His enemies cannot prevail against him, they can do him no evil, and eventually they are entirely subdued by him. He is under the sign of the letter Kaph when it is included in the letter Samech.
Chapter 08
Chapter 08 somebodyYitro 8 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar)
Yitro 8 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar) somebodyרָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.
דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.
הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.
צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.
צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.
אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.
זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.
דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.
זַרְעָא דְּדָוִד דְּאִתְחָזֵי בֵּיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא עַל עַיְינִין, בְּרוּגְזֵיהּ בְּנַיְיחָא, מִיָּד אִתְפָּיַּיס. אֲבָל נָטִיר דְּבָבוּ כְּנָחָשׁ לְסוֹפָא. בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא גַּרְמָא לֵיהּ, דְּסַחֲרָא בְּכָל סִטְרִין. אֲבָל מוֹחָא דִּבְגוֹ קְלִיפָה וְלִבָּא מִתְיַשְּׁרָא, וְיַצִּיבָא דָּא לְאִינוּן זַכָּאִין. אֲבָל חַיָּיבִין לָא מִתְעַבְּרָן מֵהַהוּא דִּיּוּקְנָא קַדְמָאָה בִּישָׁא, וְאִתְחַבְּרָן (ואסתאבן) בֵּיהּ בְּכֹלָּא.
צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.
הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.
הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him
ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.
זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.
צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.
וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”
בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין. Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.
Yitro 8:102-106 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar)
Yitro 8:102-106 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar) somebodyרָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.
דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.
הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.
צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.
צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.
אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.
זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.
דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.
זַרְעָא דְּדָוִד דְּאִתְחָזֵי בֵּיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא עַל עַיְינִין, בְּרוּגְזֵיהּ בְּנַיְיחָא, מִיָּד אִתְפָּיַּיס. אֲבָל נָטִיר דְּבָבוּ כְּנָחָשׁ לְסוֹפָא. בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא גַּרְמָא לֵיהּ, דְּסַחֲרָא בְּכָל סִטְרִין. אֲבָל מוֹחָא דִּבְגוֹ קְלִיפָה וְלִבָּא מִתְיַשְּׁרָא, וְיַצִּיבָא דָּא לְאִינוּן זַכָּאִין. אֲבָל חַיָּיבִין לָא מִתְעַבְּרָן מֵהַהוּא דִּיּוּקְנָא קַדְמָאָה בִּישָׁא, וְאִתְחַבְּרָן (ואסתאבן) בֵּיהּ בְּכֹלָּא.
צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.
הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.
הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him
ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.
זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.
צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.
וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”
בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין. Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.
Yitro 8:106-114 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar)
Yitro 8:106-114 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar) somebodyרָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.
דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.
הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.
צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.
צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.
אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.
זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.
דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.
זַרְעָא דְּדָוִד דְּאִתְחָזֵי בֵּיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא עַל עַיְינִין, בְּרוּגְזֵיהּ בְּנַיְיחָא, מִיָּד אִתְפָּיַּיס. אֲבָל נָטִיר דְּבָבוּ כְּנָחָשׁ לְסוֹפָא. בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא גַּרְמָא לֵיהּ, דְּסַחֲרָא בְּכָל סִטְרִין. אֲבָל מוֹחָא דִּבְגוֹ קְלִיפָה וְלִבָּא מִתְיַשְּׁרָא, וְיַצִּיבָא דָּא לְאִינוּן זַכָּאִין. אֲבָל חַיָּיבִין לָא מִתְעַבְּרָן מֵהַהוּא דִּיּוּקְנָא קַדְמָאָה בִּישָׁא, וְאִתְחַבְּרָן (ואסתאבן) בֵּיהּ בְּכֹלָּא.
צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.
הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.
הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him
ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.
זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.
צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.
וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”
בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין. Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.
Yitro 8:114 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar)
Yitro 8:114 (Chapter 08) (Yitro) (Zohar) somebodyרָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.
דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.
הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.
צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.
צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.
אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.
זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.
דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.
זַרְעָא דְּדָוִד דְּאִתְחָזֵי בֵּיהּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא עַל עַיְינִין, בְּרוּגְזֵיהּ בְּנַיְיחָא, מִיָּד אִתְפָּיַּיס. אֲבָל נָטִיר דְּבָבוּ כְּנָחָשׁ לְסוֹפָא. בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא גַּרְמָא לֵיהּ, דְּסַחֲרָא בְּכָל סִטְרִין. אֲבָל מוֹחָא דִּבְגוֹ קְלִיפָה וְלִבָּא מִתְיַשְּׁרָא, וְיַצִּיבָא דָּא לְאִינוּן זַכָּאִין. אֲבָל חַיָּיבִין לָא מִתְעַבְּרָן מֵהַהוּא דִּיּוּקְנָא קַדְמָאָה בִּישָׁא, וְאִתְחַבְּרָן (ואסתאבן) בֵּיהּ בְּכֹלָּא.
צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.
הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.
הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him
ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.
וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.
זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.
צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.
וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”
בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין. Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.
Chapter 11
Chapter 11 somebodyYitro 11 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar)
Yitro 11 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar) somebodyאוּף אִינּוּן פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, כְּתִיב (יחזקאל א׳:ח׳) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּאִינּוּן יְדִין לְקַבְּלָא מָארִיהוֹן דִתִיוּבְתָּא דְּתָבָאָן לְגַבֵּי (נ"א לקבל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל יְדֵי אָדָם, אִלֵּין אִינּוּן דְּיּוּקְנִין וְרָזִין עִלָּאִין, דְּשַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ, וְסִדֵּר לוֹן בְּאֶצְבְּעָן לְבַר וּלְגוֹ. וּבְהַהוּא כַּ"ף.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.
וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.
(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.
כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).
עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”
עַצְמוֹת וְגִידִים, אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לִפְנִימָאָה, רָזָא דְּאָדָם עִילָּאָה, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה.
אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.
בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).
וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.
אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’1Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’
אֶצְבְּעָן קַיְימֵי בְּרָזִין עִלָּאִין. טוּפְרֵי אֶצְבְּעָאן, דְּקַיְימִין דְּחַפְיָן, לְבַר, הוּא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין, דַּהֲווֹ (בראשית כ"א ע"א) פָּנִים דִּלְבַר, וּבְהוּ אִית רָזִין, לְאִינוּן חֲרָשִׁין, דְּמִסְתַּכְלֵי בְּטוּפְרֵי, בִּנְהִירוּ דְּמִלָּה אַחֲרָא, דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְאִינּוּן חֲרָשִׁין קָא מְסָאֲבֵי לְהַהוּא אֲתָר.
בְּטוּפְרִין אִית זִמְנִין, דְּנַהֲרִין בְּהוּ כֹּכָבִין חִוָּורִין דְּקִיקִין, וְאִלֵּין אִינּוּן כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין, וְאִינּוּן שְׁקִיעִין כְּהַאי מַסְמְרָא עַל לוּחָא. וְלָאו אִינּוּן כְּאִינּוּן חִוָּורִן אַחֲרָנִין דְּלָא שְׁקִיעִין, אֶלָּא דְּקַיְימִין לְעֵילָּא. בְּהָנִי דְּלָא שְׁקִיעִין, לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲבָל הָנִי דִּשְׁקִיעִין חִוָּורִין כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין אִית בְּהוּ מַמָּשָׁא, וְאִית סִימָנָא טָבָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחֵדוּ (נ"א בהו') וְיַצְלַח בְּהַהוּא זִמְנָא. אוֹ גְּזֵרָה אִתְגְּזַר עָלֵּיהּ וְאִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין בְּרָזִין עִלָּאִין, (שרטוטין) בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ. בְּיָדִין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין, שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּקִיקִין עִלָּאִין בִּימִינָא. בְּאִינּוּן אֶצְבְּעָן דִּבְהוּ שִׂרְטוּטִין זְעִירִין. בְּאֶצְבְּעָא זְעֵירָא דִּימִינָא, אִית רְשִׁימִין דְּקִיקִין. אֶצְבְּעָא דָּא, קַיְּימָא תָּדִיר עַל עוֹבָדִין דְּבִסְטַר אַחֲרָא.
בְּהַאי אֶצְבְּעָא קַיְימִין שִׂרְטוּטִין, אִינּוּן דְּאֶצְבְּעָא אִתְכְּפִיל בְּהוּ. הָנֵי לָאו אִינּוּן לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא אִי אִתּוֹסְפָן בֵּיהּ. אִי אִתּוֹסְפָן תְּרֵין אוֹחֳרָנִין, עַל הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאִתְכְּפַל בְּהוּ. אָרְחָא לָא אִזְדָּמַן לֵיהּ. וְאִי יַעֲבֹד לָא יִצְלַח.
בַּר אִי קַיְימָן בְּאַרְכָּא, בֵּין רְשִׁימָא לִרְשִׁימָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְמְשַׁךְ מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן רְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן. הַאי יִצְלַח בְּאָרְחָא. וְסִימָן דָּא, תְּלַת תְּלַת בְּפוּתְיָא. וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון זְעִירִין.
רְשִׁימָא חַד בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין תְּרֵין בְּפוּתְיָא. מֵאָרְחָא, יִשְׁמַע מִלִּין בִּזְמַן קָרִיב, וְלֵית לֵיהּ בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. אַרְבַּע רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא, וְד' רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא, אָרְחָא אִזְדָּמַן לֵיהּ בְּטֹרַח סַגִּי, וּלְסוֹפָא לְתוֹעַלְתָּיה. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון אֶמְצָעִיִּין, דְּבֵין זְעִירִין וְרַבְרְבִין.
חָמֵשׁ זְעִירִין רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא לְתַתָּא, וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא לְעֵילָּא, וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. נַיְיחָא לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְעַצְלָא אִיהוּ. וְאָרְחָא הֲוַת מְתַּתְקְנָא קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. וְאִי יַעֲבֹד, יִצְלַח בְּהַהוּא אָרְחָא, אֲבָל לָא עָבִיד לֵיהּ, וְעַצְלָא הֲוֵי וְרָזָא דָּא ז' דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה.
בְּאֶצְבְּעָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַאי אֶצְבְּעָא קַיְּימָא, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא הַהוּא דְּחָשִׁיב. אִי שִׂרְטוּטָא חֲדָא קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, בֵּין שִׂרְטוּטֵי דְּפוּתְיָא, הַאי חָשַׁב מַחֲשָׁבִין, וְאִסְתַּלְּקָן מִנֵּיהּ, וְדָחִיל וְלָא עָבִיד, וְהַהִיא מַחֲשָׁבָה לָא אִתְעָבִיד כְּלָל.
אִי תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, דְּקַיְימִין כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי לָאו בֵּיהּ מַחֲשָׁבִין, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וְאִתְעָבִיד, וְלָא מַחֲשָׁבָה דְּהִרְהֵר בֵּיהּ כְּלָל, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ בִּבְהִילוּ וּזְעִירָא, אֲבָל הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה לָא.
וְאִי תְּלַת רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא. וּבְפוּתְיָא תְּרֵין אוֹ תְּלַת, כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פְּקִיחָא, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְכָל אִינּוּן מַחֲשָׁבִין דְּאִינּוּן לִסְטַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַיְּימָן בִּידֵיהּ, וּמַחֲשָׁבִין אַחֲרָנִין לָאו הָכִי.
אִי אַרְבַּע אוֹ חֲמִשָּׁה בְּאַרְכָּא, בְּאִתְפְּשָׁטוּ דְּמַשְׁכָא כִּדְקָאמְרַן, (דא איהו) כַּד שָׁרָאן עַל פּוּתְיָא, בִּתְלַת, אוֹ בְּאַרְבַּע, אוֹ מִתְּרֵין וּלְהָלְאָה. דָּא בַּר נָשׁ דְּמַחֲשָׁבוֹי לְאַבְאָשָׁא, וְאִשְׁתָּבַח בְּהוּ. וְדִיקְנִה וּגְבִינֵי עֵינוֹי סוּמָקִין, מְחַשֵּׁב לְבִישׁ וְאִשְׁתָּבַּח בְּהוּ. קִצְרָא דְּיוֹמִין אִיהוּ. פְּקִיחָא אִיהוּ. וְאַכְנַע תָּדִיר לִמְכִילָן דְּבִישׁ. אַצְלַח. וּלְסוֹפָא דְּיוֹמִין זְעִירִין אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.
אַסְוָותָא לְהַאי תִּיּוּבְתָּא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת רְשִׁימִין, אוֹ אַרְבַּע, וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין. תְּלַת רְשִׁימִין אוֹ ד' בְּאַרְכָּא וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין בְּפוּתְיָא. דְּהָא כְּפוּם מִנְהֲגָא דְּבַר נָשׁ, הָכִי מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין, מִזְּמַן לִזְמַן. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגוֹ', מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ וְגוֹ'.
כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלָף חַיָּילִין וּזְמָנִין בְּכֹכְבֵי שְׁמַיָא, יוֹמָא דָּא כָּךְ, וּלְיוֹמָא אַחֲרָא כַּךְ. (ודא איהו דאמרינן בצלותא דערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כפום דחלופא דזמנים כך איהו מסדר כוכבים.) כְּפוּם דְּאָדָם דִּלְגוֹ כָּל עוֹבָדוֹי. הָכִי אִתְחָזוּן בְּהַאי רְקִיעָא. וְהָכִי אִתְחָזֵי בְּהַאי מַשְׁכָא דְּהַאי אָדָם תַּתָּאָה. דְּאִיהוּ רְקִיעָא, עוֹר דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא.
וְכֹלָּא כְּפוּם גַּוְונָא דְּאָדָם דִּלְגוֹ, דְּהַאי לְזִמְנִין קָאִים בְּדִינָא, לְזִמְנִין בְּרַחֲמֵי, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ אַחְזֵי לְבַר. לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא בְּהַאי אָדָם, כְּמָה דְּאַמָרָן, לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וְרָזָא דָּא אָת ז' אִתְכְּלִיל בֵּיהּ אָת י'.
וְרָזִין אִלֵּין בְּאֶצְבְּעָן דִּימִינָא, בִּזְעֵירָא וּבְרַבְרְבָא. וְסִימָן (דברים א׳:י״ז) כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן. אֵלּוּ תְּרֵין אֶצְבְּעָן בְּרָזִין אִלֵּין, וְהָכִי אִינּוּן בְּרָזִין דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, (ולא אינון) בְּרָזֵי דְּרַב יֵיסָא סָבָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, דְּאִקְרוּן כֻּלְּהוּ תוֹלְדוֹת, וְאִינּוּן תוֹלְדוֹת אָדָם, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָא אִתְּמַר, דְּכֹלָּא רָזָא דָּא. כְּגַוְונָא דָּא תוֹלְדוֹת אָדָם, בְּכָל אִינּוּן דִּיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, וּבְכָל אִינּוּן דְּקָאָמַרָן. וּבְאִלֵּין תוֹלְדוֹת דְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, דְּאִתְחַזְיָין בְּרָזִין פְּנִימָאִין, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, לְשִׂרְטוּטִין, סִימָן זר"ה פס"ץ. רָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא, רזהס"ף, חָמֵשׁ אַתְוָון, בְּחָמֵשׁ תַּרְעִין, לְמִנְדַּע חָכְמָה בְּסוּכְלְתָנוּ.
תַּרְעָא קַדְמָאָה, ר'. בִּידָא אִית שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, וְשִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. וְכֻלְּהוּ מִתְעָרְבֵי דָּא עִם דָּא. שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין דְּאִית בִּידָא, כַּד אִינּוּן תְּרֵין בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין בְּפוּתְיָא, וְאָחִידוּ דָּא בְּדָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וּבְרָזָא דְּאָת ר' וְדָחֵי לְאָת ז', וְנָטִיל אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון. בְּפוּתְיָא נָטִיל ה', בְּאַרְכָּא נָטִיל ר', וְסִימָן דִּילֵיהּ ה"ר.
דָּא אִית לֵיהּ בִּידָא שְׂמָאלָא כְּהַאי גַּוְונָא בְּאִלֵּין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. אֲבָל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּנָטְלָא יְמִינָא, לָא נָטְלָא שְׂמָאלָא. דִּימִינָא נָטְלָא, חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְעֵילָּא בְּאַרְכָּא, וְחַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְתַתָּא, דְּאָחִיד בֵּין אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבָן. בְּפוּתְיָא אִית חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאָחִיד לְתַתָּא בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וּבִשְׂמָאלָא לָאו הָכִי, וְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּימִינָא, וְלָאו בִּשְׂמָאלָא.
הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דִּלְזִמְנִין תָּאִיב בְּבֵיתָא, וּלְזִמְנִין בְּאָרְחָא, דָּא לָא שָׁכִיךְ לִבֵּיהּ בְּהַאי וּבְהַאי. כַּד אִיהוּ בְּבֵיתָא תָּאִיב בְּאָרְחָא, וְכַד אִיהוּ בְּאָרְחָא, תָּאִיב בְּבֵיתָא. אַצְלַח תָּדִיר בְּאָרְחָא, וּלְזִמְנִין בְּבֵיתָא. דָּא אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא אִי אִשְׁתְּדַל בְּהוּ. הַאי חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי, תּוֹעַלְתָּא לְסַגִּיאִין בֵּיהּ. עַצְלָא אִיהוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אִי אִתְּעַר, אִתְּעָרוּן לְאוֹטָבָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. זָכֵי בְּמִלּוֹי. דָּא אִיהוּ חֲמִידָא וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. טָב עֵינָא אִיהוּ. צְלוֹתֵיהּ אִשְׁתְּמַע. נָחִית וְסָלִיק בְּמָמוֹנָא.
דָּא אִיהוּ דִּלְזִמְנִין מִתְּבַּר לִבֵּיהּ לְגַבֵּיהּ מָארֵיהּ. וּכְדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין, דִּמְעַבְּרָן בְּהַהוּא שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאִתּוֹסָף עַל אִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ה' דְּמִתְחַבְּרָא עם ר'. דָּא אָרְחָא, דָּא בֵּיתָא. דָּא חֶדְוָה, דָּא עֲצִיבוּ, דָּא תּוֹעַלְתָּא, דָּא עַצְלָא, דָּא טָב עֵינָא, דָּא חֲמִידָא, וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. דָּא מִתְּבַּר לִבֵּיהּ, וְתָב לְמָארֵיהּ.
תַּרְעָא תִּנְיָינָא, ז'. בִּימִינָא, בְּקַסְטִירוּ דְּקוֹלְטָא, רְשִׁימִין שְׁכִיחֵי, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין בְּפוּתְיָא, וּתְרֵין רַבְרְבִין בְּאַרְכָּא, וְחַד מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, אָחִיד בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְחַד אַחֲרָא לָא אָחִיד בְּהוּ. הַאי אִית פַּסְלוּ בְּזַרְעֵיהּ, מִסִּטְרָא דַּאֲבוֹי, אוֹ מִסִּטְרָא דְּאִמֵּיהּ.
וּכְדֵין מִשְׁתַּכְּחֵי לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּלַת שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ לְתַתָּא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי, קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְלִבֵּיהּ לָא קְשׁוֹט. וּלְזִמְנָא דְּסִיב, אַהְדָּר לְאִתְתַּקְנָא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאָרְכָא, אֲחִידָן בְּאִינוּן דְּפוּתְיָא, דָא עִם דָא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין עִמְהוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּקִיקִין, וְדָא בְּאַרְכָּא. וּתְלַת דְּקִיקִין בְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ז' דְּמִתְחַבְּרָא בְּאָת ר'.
וְכַד אִיהוּ סִיב וְתָב כִּדְקָאמְרַן, אִתְתָּקַּן אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ר', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ז'. לְבָתַר כַּד הַאי אִתְתָּקַּן, אִיהוּ תָּדִיר בִּלְחִישׁוּ, וְכָל עוֹבָדוֹי בִּלְחִישׁוּ. אֲבָל לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כַּדְקָא חֲזִי בְּגִין דְּהַהוּא פַּסְלוּ, עַד לָא אִתְיָיאָשָׁא בֵּיהּ. (מכאן אוליפנא מאן דפסיל זרעיה עד תלת דרין לא אתייאשא ההוא פסילו (דף ע"ז ע"ב) מלכשכשא. בגין כך תנינן ווי ליה לההוא בר נש דפסל זרעיה ולא חייש ליקרא דמאריה. פסיל זרעיה ודאי.)
וּלְבָתַר דְּאִתְיָיאָשָׁא. הַהוּא פְּסִילוּ, כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ שִׂרְטוּטִין בִּידָא יְמִינָא, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, חָמֵשׁ בְּפוּתְיָא. וְרָזָא דָּא ז', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. הַאי לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְסוֹף יוֹמוֹי, אַצְלַח אֲפִילּוּ בְּמָמוֹנָא.
תַּרְעָא תְּלִיתָאָה, ה'. בִּימִינָא, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וּתְלַת בְּאַרְכָּא, וְאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא מֵאִינּוּן תְּלַת, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִסְתְּמִיךְ בְּאוֹת ס'.
בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּעָאל וְאָחִיד גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ עָצִיב וְרָגִיז גּוֹ בֵּיתֵיהּ, וּבְגוֹ בְּנֵי נָשָׁא לָאו הָכִי. קַמְצָן אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, וְרָגִיז וְכָפִין, וּלְזִמְנִין לָא. לְבַר מִבֵּיתֵיהּ לָאו הָכִי. אַצְלַח בְּעוֹבְדֵי עָלְמָא. כַּד אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכִּיל זְעֵיר וְאִתְהַדָּר בָּהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ, אֲבָל לָאו כָּל זִמְנָא. וְהַהוּא זִמְנָא דְּלָאו מְהֵימָנָא, אַחְזֵי גּוָֹון קְשׁוֹט, וְלָא קְשׁוֹט בִּשְׁלִימוּ. בְּדִינָא יִצְלַח. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ס'.
וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וְחָמֵשׁ בְּאַרְכָּא, תְּרֵין מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, עָאלִין גּוֹ אִינּוּן אַרְבַּע, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַדֵּי בְּבֵיתֵיהּ, וְאִתְחַזֵּי עָצִיב לִבָּא לְבַר, וְלָאו הָכִי דְּכֵיוָן דְּמַלִּיל עִם בְּנֵי נָשָׁא, אַחְזֵי חֵדוּ וְאִתְכְּוָון בְּמִלּוֹי.
תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין עָאלִין גּוֹ אִינּוּן דְּאָרְכָּא, דָּא אִית לֵיהּ חַד רְשִׁימוּ אוּכָם בְּגוּפֵיהּ, וּתְלַת שַׂעֲרִין תַּלְיָין בְּהַהוּא רְשִׁימוּ, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ כְּעִגּוּלָא, וְחַד תְּבִירָא (חבורא) בְּרֵישֵׁיהּ. וּלְהַאי רְשִׁימָא, קָרָאן לֵיהּ חַכִּימֵי לִבָּא, דְּיַדְעִין רָזִין אִלֵּין, רֵישׁ נִשְׁרָא. רְשִׁימוּ דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין, בֵּין כִּתְפוֹי. וּלְזִמְנִין, בִּדְרוֹעָא יְמִינָא. וּלְזִמְנִין, עַל יְדָא יְמִינָא בְּאֶצְבְּעוֹי.
אִי רְשִׁימָא דָּא רֵישׁ נִשְׁרָא, אִיהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּתִיקוּנוֹי, יִסְתַּלַּק לְעוּתְרָא וְלִיקָרָא. וְאִי הַהוּא רֵישׁ נִשְׁרָא אִתְהַפַּךְ לַאֲחוֹרָא, יִזְכֶּה לְבֵנִין לְזִמְנִין. אֲבָל כַּד אִיהוּ סִיב, יִזְכֶּה לְעוּתְרָא יַתִּיר, וְלִיקָר סַגְיָא, יַתִּיר מֵעוּלְמוֹי, וְיַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, אִי אִשְׁתַּדַּל בָּהּ.
רֵישׁ נִשְׁרָא דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין אוּכָמָא, וּלְזִמְנִין גּוָֹון דְּלָא סוּמָק זְעֵיר, דְּלָא אִצְטְבַּע כָּל כַּךְ. לְזִמְנִין בְּשַׂעֲרִין לְזִמְנִין שְׁעִיעַ, וְכֹלָּא חַד סִימָנָא אִיהוּ, וּבְחַד דִּינָא אִתְדָּן.
וְאִי הַהוּא גּוָֹון סוּמָק אִצְטְבַּע יַתִּיר, וְקָאִים בִּגְוָונֵיהּ, זְמַן זְעֵיר הוּא דְּאִצְטְבַע, בְּגִין דְּאִלֵּין גַּוְונִין, לְזִמְנִין קַיְימִין נְהִירִין, וּלְזִמְנִין חֲשׁוּכִין. וְאִי אִצְטְבַּע הַהוּא סוּמָק וְנָהִיר, כְּדֵין אִית בִּידָא שְׂמָאלָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּאָרְכָּא. וּבִידָא יְמִינָא אִתּוֹסָף חַד בְּפוּתְיָא בִּלְחוֹדוֹי. הַאי בַּר נָשׁ שָׁכִיב בְּנִּדָּה, וְלָא תָּב מִינֵּהּ לְמָארֵיהּ.
וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, אִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן שִׂרְטוּטִין בִּידָא שְׂמָאלָא, וְהַהוּא דְּאִתּוֹסָף בִּימִינָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְאִתְעָדֵי הַהוּא סוּמָקָא, דְּלָא אִתְחָזֵי נָהִיר כָּל כַּךְ מִנֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּאַף עַל גַּב דְּתָב, לָא אַעְדִּיוּ מִנִּיהּ הַהוּא סוּמָקָא, עַד זְמַן. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְעָדֵי אָת ס', וְעָאל תְּחוֹתוֹי אָת ץ', וְאִתְחֲבָּר אָת ה' בְּאָת ץ'. הַאי בָּעֵי תִּקּוּנָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּבְהִילוּ. חַכִּימָא דְּלִבָּא דְּחָמֵי לֵיהּ, חוֹבָתָא אִית עָלֵיהּ, לוֹמַר לֵיהּ זִיל אַסֵּי לְנַפְשָׁךְ.
וְאִי תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וְחַד בְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה' בִּלְחוֹדֵיהּ. וּלְזִמְנִין אִתְחַבַּר בְּרָזָא דְּאָת ז'. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ תָּאִיב בָּתַר בִּצְעִין דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, רָדִיף בָּתַר נָשִׁין, וְתֵיאוּבְתֵיהּ נִאוּפִים. וְאַף עַל גַּב דְּתָאִיב לְבִצְעִין דְּעָלְמָא, הַאי לָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ, וְלָא אַכְסִיף. עֵינוֹי שְׁקִיעִין וּמַלִּיל בְּהוּ.
אִי תָּב לְמָארֵיהּ מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין. תְּלָת בְּפוּתְיָא וְחַד לְאָרְכָּא, וְאִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין קַיְימִין בְּקִיּוּמָא, כְּדֵין רְעוּ דִּילֵיהּ יַתִּיר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בָּהּ. חַד דָּקִיק יַתִּיר, עָאל בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין. כְּדֵין אִתְחַבַּר אָת ה' בְּאָת ז'.
וְאִי שִׂרְטוּטָא חַד בְּאַרְכָּא וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא, וּתְלַת דְּקִיקִין קַיְימִין עַל הַהוּא חַד, וְחַד עַל אִינּוּן אַרְבַּע. עַל דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ תְּלַת קִסְטְרִין דְּקִיקִין, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְחַד שַׂעֲרָא תַּלְיָא, בְּהַהוּא חַד דְּרֵישָׁא. הַאי אִיהוּ רָדִיף בָּתַר נְאוּפָא דְּאֵשֶׁת חַבְרֵיהּ. מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. אַגְזִים בְּעֵינָא שְׂמָאלָא, בְּלָא מִלּוּלָא כָּלַל, וְאַשְׁלִים. וּבְגִין דְּאִיהוּ מָארִיהּ זְדוֹנָא, לָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאָתָבָא קָמֵיהּ. לְבָתַר קָטִיל חִוְיָא לֵיהּ, אוֹ בַּר נָשׁ סוּמָקָא.
וְאִי אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְאִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ. הַאי, תָּבַר לִבֵּיהּ לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיוּבְתָא. כְּדֵין אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. עַל אִלֵּין, וְעַל אִינּוּן דִּכְוָותֵיהּ, כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).1The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.
פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men
דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit
מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.
כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.
מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’
Yitro 11:126-136 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar)
Yitro 11:126-136 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar) somebodyאוּף אִינּוּן פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, כְּתִיב (יחזקאל א׳:ח׳) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּאִינּוּן יְדִין לְקַבְּלָא מָארִיהוֹן דִתִיוּבְתָּא דְּתָבָאָן לְגַבֵּי (נ"א לקבל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל יְדֵי אָדָם, אִלֵּין אִינּוּן דְּיּוּקְנִין וְרָזִין עִלָּאִין, דְּשַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ, וְסִדֵּר לוֹן בְּאֶצְבְּעָן לְבַר וּלְגוֹ. וּבְהַהוּא כַּ"ף.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.
וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.
(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.
כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).
עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”
עַצְמוֹת וְגִידִים, אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לִפְנִימָאָה, רָזָא דְּאָדָם עִילָּאָה, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה.
אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.
בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).
וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.
אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’1Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’
אֶצְבְּעָן קַיְימֵי בְּרָזִין עִלָּאִין. טוּפְרֵי אֶצְבְּעָאן, דְּקַיְימִין דְּחַפְיָן, לְבַר, הוּא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין, דַּהֲווֹ (בראשית כ"א ע"א) פָּנִים דִּלְבַר, וּבְהוּ אִית רָזִין, לְאִינוּן חֲרָשִׁין, דְּמִסְתַּכְלֵי בְּטוּפְרֵי, בִּנְהִירוּ דְּמִלָּה אַחֲרָא, דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְאִינּוּן חֲרָשִׁין קָא מְסָאֲבֵי לְהַהוּא אֲתָר.
בְּטוּפְרִין אִית זִמְנִין, דְּנַהֲרִין בְּהוּ כֹּכָבִין חִוָּורִין דְּקִיקִין, וְאִלֵּין אִינּוּן כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין, וְאִינּוּן שְׁקִיעִין כְּהַאי מַסְמְרָא עַל לוּחָא. וְלָאו אִינּוּן כְּאִינּוּן חִוָּורִן אַחֲרָנִין דְּלָא שְׁקִיעִין, אֶלָּא דְּקַיְימִין לְעֵילָּא. בְּהָנִי דְּלָא שְׁקִיעִין, לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲבָל הָנִי דִּשְׁקִיעִין חִוָּורִין כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין אִית בְּהוּ מַמָּשָׁא, וְאִית סִימָנָא טָבָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחֵדוּ (נ"א בהו') וְיַצְלַח בְּהַהוּא זִמְנָא. אוֹ גְּזֵרָה אִתְגְּזַר עָלֵּיהּ וְאִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין בְּרָזִין עִלָּאִין, (שרטוטין) בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ. בְּיָדִין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין, שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּקִיקִין עִלָּאִין בִּימִינָא. בְּאִינּוּן אֶצְבְּעָן דִּבְהוּ שִׂרְטוּטִין זְעִירִין. בְּאֶצְבְּעָא זְעֵירָא דִּימִינָא, אִית רְשִׁימִין דְּקִיקִין. אֶצְבְּעָא דָּא, קַיְּימָא תָּדִיר עַל עוֹבָדִין דְּבִסְטַר אַחֲרָא.
בְּהַאי אֶצְבְּעָא קַיְימִין שִׂרְטוּטִין, אִינּוּן דְּאֶצְבְּעָא אִתְכְּפִיל בְּהוּ. הָנֵי לָאו אִינּוּן לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא אִי אִתּוֹסְפָן בֵּיהּ. אִי אִתּוֹסְפָן תְּרֵין אוֹחֳרָנִין, עַל הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאִתְכְּפַל בְּהוּ. אָרְחָא לָא אִזְדָּמַן לֵיהּ. וְאִי יַעֲבֹד לָא יִצְלַח.
בַּר אִי קַיְימָן בְּאַרְכָּא, בֵּין רְשִׁימָא לִרְשִׁימָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְמְשַׁךְ מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן רְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן. הַאי יִצְלַח בְּאָרְחָא. וְסִימָן דָּא, תְּלַת תְּלַת בְּפוּתְיָא. וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון זְעִירִין.
רְשִׁימָא חַד בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין תְּרֵין בְּפוּתְיָא. מֵאָרְחָא, יִשְׁמַע מִלִּין בִּזְמַן קָרִיב, וְלֵית לֵיהּ בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. אַרְבַּע רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא, וְד' רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא, אָרְחָא אִזְדָּמַן לֵיהּ בְּטֹרַח סַגִּי, וּלְסוֹפָא לְתוֹעַלְתָּיה. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון אֶמְצָעִיִּין, דְּבֵין זְעִירִין וְרַבְרְבִין.
חָמֵשׁ זְעִירִין רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא לְתַתָּא, וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא לְעֵילָּא, וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. נַיְיחָא לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְעַצְלָא אִיהוּ. וְאָרְחָא הֲוַת מְתַּתְקְנָא קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. וְאִי יַעֲבֹד, יִצְלַח בְּהַהוּא אָרְחָא, אֲבָל לָא עָבִיד לֵיהּ, וְעַצְלָא הֲוֵי וְרָזָא דָּא ז' דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה.
בְּאֶצְבְּעָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַאי אֶצְבְּעָא קַיְּימָא, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא הַהוּא דְּחָשִׁיב. אִי שִׂרְטוּטָא חֲדָא קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, בֵּין שִׂרְטוּטֵי דְּפוּתְיָא, הַאי חָשַׁב מַחֲשָׁבִין, וְאִסְתַּלְּקָן מִנֵּיהּ, וְדָחִיל וְלָא עָבִיד, וְהַהִיא מַחֲשָׁבָה לָא אִתְעָבִיד כְּלָל.
אִי תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, דְּקַיְימִין כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי לָאו בֵּיהּ מַחֲשָׁבִין, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וְאִתְעָבִיד, וְלָא מַחֲשָׁבָה דְּהִרְהֵר בֵּיהּ כְּלָל, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ בִּבְהִילוּ וּזְעִירָא, אֲבָל הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה לָא.
וְאִי תְּלַת רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא. וּבְפוּתְיָא תְּרֵין אוֹ תְּלַת, כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פְּקִיחָא, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְכָל אִינּוּן מַחֲשָׁבִין דְּאִינּוּן לִסְטַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַיְּימָן בִּידֵיהּ, וּמַחֲשָׁבִין אַחֲרָנִין לָאו הָכִי.
אִי אַרְבַּע אוֹ חֲמִשָּׁה בְּאַרְכָּא, בְּאִתְפְּשָׁטוּ דְּמַשְׁכָא כִּדְקָאמְרַן, (דא איהו) כַּד שָׁרָאן עַל פּוּתְיָא, בִּתְלַת, אוֹ בְּאַרְבַּע, אוֹ מִתְּרֵין וּלְהָלְאָה. דָּא בַּר נָשׁ דְּמַחֲשָׁבוֹי לְאַבְאָשָׁא, וְאִשְׁתָּבַח בְּהוּ. וְדִיקְנִה וּגְבִינֵי עֵינוֹי סוּמָקִין, מְחַשֵּׁב לְבִישׁ וְאִשְׁתָּבַּח בְּהוּ. קִצְרָא דְּיוֹמִין אִיהוּ. פְּקִיחָא אִיהוּ. וְאַכְנַע תָּדִיר לִמְכִילָן דְּבִישׁ. אַצְלַח. וּלְסוֹפָא דְּיוֹמִין זְעִירִין אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.
אַסְוָותָא לְהַאי תִּיּוּבְתָּא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת רְשִׁימִין, אוֹ אַרְבַּע, וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין. תְּלַת רְשִׁימִין אוֹ ד' בְּאַרְכָּא וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין בְּפוּתְיָא. דְּהָא כְּפוּם מִנְהֲגָא דְּבַר נָשׁ, הָכִי מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין, מִזְּמַן לִזְמַן. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגוֹ', מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ וְגוֹ'.
כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלָף חַיָּילִין וּזְמָנִין בְּכֹכְבֵי שְׁמַיָא, יוֹמָא דָּא כָּךְ, וּלְיוֹמָא אַחֲרָא כַּךְ. (ודא איהו דאמרינן בצלותא דערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כפום דחלופא דזמנים כך איהו מסדר כוכבים.) כְּפוּם דְּאָדָם דִּלְגוֹ כָּל עוֹבָדוֹי. הָכִי אִתְחָזוּן בְּהַאי רְקִיעָא. וְהָכִי אִתְחָזֵי בְּהַאי מַשְׁכָא דְּהַאי אָדָם תַּתָּאָה. דְּאִיהוּ רְקִיעָא, עוֹר דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא.
וְכֹלָּא כְּפוּם גַּוְונָא דְּאָדָם דִּלְגוֹ, דְּהַאי לְזִמְנִין קָאִים בְּדִינָא, לְזִמְנִין בְּרַחֲמֵי, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ אַחְזֵי לְבַר. לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא בְּהַאי אָדָם, כְּמָה דְּאַמָרָן, לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וְרָזָא דָּא אָת ז' אִתְכְּלִיל בֵּיהּ אָת י'.
וְרָזִין אִלֵּין בְּאֶצְבְּעָן דִּימִינָא, בִּזְעֵירָא וּבְרַבְרְבָא. וְסִימָן (דברים א׳:י״ז) כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן. אֵלּוּ תְּרֵין אֶצְבְּעָן בְּרָזִין אִלֵּין, וְהָכִי אִינּוּן בְּרָזִין דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, (ולא אינון) בְּרָזֵי דְּרַב יֵיסָא סָבָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, דְּאִקְרוּן כֻּלְּהוּ תוֹלְדוֹת, וְאִינּוּן תוֹלְדוֹת אָדָם, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָא אִתְּמַר, דְּכֹלָּא רָזָא דָּא. כְּגַוְונָא דָּא תוֹלְדוֹת אָדָם, בְּכָל אִינּוּן דִּיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, וּבְכָל אִינּוּן דְּקָאָמַרָן. וּבְאִלֵּין תוֹלְדוֹת דְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, דְּאִתְחַזְיָין בְּרָזִין פְּנִימָאִין, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, לְשִׂרְטוּטִין, סִימָן זר"ה פס"ץ. רָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא, רזהס"ף, חָמֵשׁ אַתְוָון, בְּחָמֵשׁ תַּרְעִין, לְמִנְדַּע חָכְמָה בְּסוּכְלְתָנוּ.
תַּרְעָא קַדְמָאָה, ר'. בִּידָא אִית שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, וְשִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. וְכֻלְּהוּ מִתְעָרְבֵי דָּא עִם דָּא. שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין דְּאִית בִּידָא, כַּד אִינּוּן תְּרֵין בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין בְּפוּתְיָא, וְאָחִידוּ דָּא בְּדָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וּבְרָזָא דְּאָת ר' וְדָחֵי לְאָת ז', וְנָטִיל אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון. בְּפוּתְיָא נָטִיל ה', בְּאַרְכָּא נָטִיל ר', וְסִימָן דִּילֵיהּ ה"ר.
דָּא אִית לֵיהּ בִּידָא שְׂמָאלָא כְּהַאי גַּוְונָא בְּאִלֵּין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. אֲבָל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּנָטְלָא יְמִינָא, לָא נָטְלָא שְׂמָאלָא. דִּימִינָא נָטְלָא, חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְעֵילָּא בְּאַרְכָּא, וְחַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְתַתָּא, דְּאָחִיד בֵּין אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבָן. בְּפוּתְיָא אִית חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאָחִיד לְתַתָּא בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וּבִשְׂמָאלָא לָאו הָכִי, וְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּימִינָא, וְלָאו בִּשְׂמָאלָא.
הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דִּלְזִמְנִין תָּאִיב בְּבֵיתָא, וּלְזִמְנִין בְּאָרְחָא, דָּא לָא שָׁכִיךְ לִבֵּיהּ בְּהַאי וּבְהַאי. כַּד אִיהוּ בְּבֵיתָא תָּאִיב בְּאָרְחָא, וְכַד אִיהוּ בְּאָרְחָא, תָּאִיב בְּבֵיתָא. אַצְלַח תָּדִיר בְּאָרְחָא, וּלְזִמְנִין בְּבֵיתָא. דָּא אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא אִי אִשְׁתְּדַל בְּהוּ. הַאי חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי, תּוֹעַלְתָּא לְסַגִּיאִין בֵּיהּ. עַצְלָא אִיהוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אִי אִתְּעַר, אִתְּעָרוּן לְאוֹטָבָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. זָכֵי בְּמִלּוֹי. דָּא אִיהוּ חֲמִידָא וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. טָב עֵינָא אִיהוּ. צְלוֹתֵיהּ אִשְׁתְּמַע. נָחִית וְסָלִיק בְּמָמוֹנָא.
דָּא אִיהוּ דִּלְזִמְנִין מִתְּבַּר לִבֵּיהּ לְגַבֵּיהּ מָארֵיהּ. וּכְדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין, דִּמְעַבְּרָן בְּהַהוּא שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאִתּוֹסָף עַל אִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ה' דְּמִתְחַבְּרָא עם ר'. דָּא אָרְחָא, דָּא בֵּיתָא. דָּא חֶדְוָה, דָּא עֲצִיבוּ, דָּא תּוֹעַלְתָּא, דָּא עַצְלָא, דָּא טָב עֵינָא, דָּא חֲמִידָא, וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. דָּא מִתְּבַּר לִבֵּיהּ, וְתָב לְמָארֵיהּ.
תַּרְעָא תִּנְיָינָא, ז'. בִּימִינָא, בְּקַסְטִירוּ דְּקוֹלְטָא, רְשִׁימִין שְׁכִיחֵי, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין בְּפוּתְיָא, וּתְרֵין רַבְרְבִין בְּאַרְכָּא, וְחַד מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, אָחִיד בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְחַד אַחֲרָא לָא אָחִיד בְּהוּ. הַאי אִית פַּסְלוּ בְּזַרְעֵיהּ, מִסִּטְרָא דַּאֲבוֹי, אוֹ מִסִּטְרָא דְּאִמֵּיהּ.
וּכְדֵין מִשְׁתַּכְּחֵי לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּלַת שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ לְתַתָּא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי, קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְלִבֵּיהּ לָא קְשׁוֹט. וּלְזִמְנָא דְּסִיב, אַהְדָּר לְאִתְתַּקְנָא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאָרְכָא, אֲחִידָן בְּאִינוּן דְּפוּתְיָא, דָא עִם דָא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין עִמְהוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּקִיקִין, וְדָא בְּאַרְכָּא. וּתְלַת דְּקִיקִין בְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ז' דְּמִתְחַבְּרָא בְּאָת ר'.
וְכַד אִיהוּ סִיב וְתָב כִּדְקָאמְרַן, אִתְתָּקַּן אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ר', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ז'. לְבָתַר כַּד הַאי אִתְתָּקַּן, אִיהוּ תָּדִיר בִּלְחִישׁוּ, וְכָל עוֹבָדוֹי בִּלְחִישׁוּ. אֲבָל לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כַּדְקָא חֲזִי בְּגִין דְּהַהוּא פַּסְלוּ, עַד לָא אִתְיָיאָשָׁא בֵּיהּ. (מכאן אוליפנא מאן דפסיל זרעיה עד תלת דרין לא אתייאשא ההוא פסילו (דף ע"ז ע"ב) מלכשכשא. בגין כך תנינן ווי ליה לההוא בר נש דפסל זרעיה ולא חייש ליקרא דמאריה. פסיל זרעיה ודאי.)
וּלְבָתַר דְּאִתְיָיאָשָׁא. הַהוּא פְּסִילוּ, כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ שִׂרְטוּטִין בִּידָא יְמִינָא, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, חָמֵשׁ בְּפוּתְיָא. וְרָזָא דָּא ז', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. הַאי לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְסוֹף יוֹמוֹי, אַצְלַח אֲפִילּוּ בְּמָמוֹנָא.
תַּרְעָא תְּלִיתָאָה, ה'. בִּימִינָא, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וּתְלַת בְּאַרְכָּא, וְאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא מֵאִינּוּן תְּלַת, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִסְתְּמִיךְ בְּאוֹת ס'.
בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּעָאל וְאָחִיד גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ עָצִיב וְרָגִיז גּוֹ בֵּיתֵיהּ, וּבְגוֹ בְּנֵי נָשָׁא לָאו הָכִי. קַמְצָן אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, וְרָגִיז וְכָפִין, וּלְזִמְנִין לָא. לְבַר מִבֵּיתֵיהּ לָאו הָכִי. אַצְלַח בְּעוֹבְדֵי עָלְמָא. כַּד אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכִּיל זְעֵיר וְאִתְהַדָּר בָּהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ, אֲבָל לָאו כָּל זִמְנָא. וְהַהוּא זִמְנָא דְּלָאו מְהֵימָנָא, אַחְזֵי גּוָֹון קְשׁוֹט, וְלָא קְשׁוֹט בִּשְׁלִימוּ. בְּדִינָא יִצְלַח. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ס'.
וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וְחָמֵשׁ בְּאַרְכָּא, תְּרֵין מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, עָאלִין גּוֹ אִינּוּן אַרְבַּע, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַדֵּי בְּבֵיתֵיהּ, וְאִתְחַזֵּי עָצִיב לִבָּא לְבַר, וְלָאו הָכִי דְּכֵיוָן דְּמַלִּיל עִם בְּנֵי נָשָׁא, אַחְזֵי חֵדוּ וְאִתְכְּוָון בְּמִלּוֹי.
תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין עָאלִין גּוֹ אִינּוּן דְּאָרְכָּא, דָּא אִית לֵיהּ חַד רְשִׁימוּ אוּכָם בְּגוּפֵיהּ, וּתְלַת שַׂעֲרִין תַּלְיָין בְּהַהוּא רְשִׁימוּ, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ כְּעִגּוּלָא, וְחַד תְּבִירָא (חבורא) בְּרֵישֵׁיהּ. וּלְהַאי רְשִׁימָא, קָרָאן לֵיהּ חַכִּימֵי לִבָּא, דְּיַדְעִין רָזִין אִלֵּין, רֵישׁ נִשְׁרָא. רְשִׁימוּ דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין, בֵּין כִּתְפוֹי. וּלְזִמְנִין, בִּדְרוֹעָא יְמִינָא. וּלְזִמְנִין, עַל יְדָא יְמִינָא בְּאֶצְבְּעוֹי.
אִי רְשִׁימָא דָּא רֵישׁ נִשְׁרָא, אִיהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּתִיקוּנוֹי, יִסְתַּלַּק לְעוּתְרָא וְלִיקָרָא. וְאִי הַהוּא רֵישׁ נִשְׁרָא אִתְהַפַּךְ לַאֲחוֹרָא, יִזְכֶּה לְבֵנִין לְזִמְנִין. אֲבָל כַּד אִיהוּ סִיב, יִזְכֶּה לְעוּתְרָא יַתִּיר, וְלִיקָר סַגְיָא, יַתִּיר מֵעוּלְמוֹי, וְיַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, אִי אִשְׁתַּדַּל בָּהּ.
רֵישׁ נִשְׁרָא דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין אוּכָמָא, וּלְזִמְנִין גּוָֹון דְּלָא סוּמָק זְעֵיר, דְּלָא אִצְטְבַּע כָּל כַּךְ. לְזִמְנִין בְּשַׂעֲרִין לְזִמְנִין שְׁעִיעַ, וְכֹלָּא חַד סִימָנָא אִיהוּ, וּבְחַד דִּינָא אִתְדָּן.
וְאִי הַהוּא גּוָֹון סוּמָק אִצְטְבַּע יַתִּיר, וְקָאִים בִּגְוָונֵיהּ, זְמַן זְעֵיר הוּא דְּאִצְטְבַע, בְּגִין דְּאִלֵּין גַּוְונִין, לְזִמְנִין קַיְימִין נְהִירִין, וּלְזִמְנִין חֲשׁוּכִין. וְאִי אִצְטְבַּע הַהוּא סוּמָק וְנָהִיר, כְּדֵין אִית בִּידָא שְׂמָאלָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּאָרְכָּא. וּבִידָא יְמִינָא אִתּוֹסָף חַד בְּפוּתְיָא בִּלְחוֹדוֹי. הַאי בַּר נָשׁ שָׁכִיב בְּנִּדָּה, וְלָא תָּב מִינֵּהּ לְמָארֵיהּ.
וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, אִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן שִׂרְטוּטִין בִּידָא שְׂמָאלָא, וְהַהוּא דְּאִתּוֹסָף בִּימִינָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְאִתְעָדֵי הַהוּא סוּמָקָא, דְּלָא אִתְחָזֵי נָהִיר כָּל כַּךְ מִנֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּאַף עַל גַּב דְּתָב, לָא אַעְדִּיוּ מִנִּיהּ הַהוּא סוּמָקָא, עַד זְמַן. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְעָדֵי אָת ס', וְעָאל תְּחוֹתוֹי אָת ץ', וְאִתְחֲבָּר אָת ה' בְּאָת ץ'. הַאי בָּעֵי תִּקּוּנָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּבְהִילוּ. חַכִּימָא דְּלִבָּא דְּחָמֵי לֵיהּ, חוֹבָתָא אִית עָלֵיהּ, לוֹמַר לֵיהּ זִיל אַסֵּי לְנַפְשָׁךְ.
וְאִי תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וְחַד בְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה' בִּלְחוֹדֵיהּ. וּלְזִמְנִין אִתְחַבַּר בְּרָזָא דְּאָת ז'. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ תָּאִיב בָּתַר בִּצְעִין דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, רָדִיף בָּתַר נָשִׁין, וְתֵיאוּבְתֵיהּ נִאוּפִים. וְאַף עַל גַּב דְּתָאִיב לְבִצְעִין דְּעָלְמָא, הַאי לָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ, וְלָא אַכְסִיף. עֵינוֹי שְׁקִיעִין וּמַלִּיל בְּהוּ.
אִי תָּב לְמָארֵיהּ מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין. תְּלָת בְּפוּתְיָא וְחַד לְאָרְכָּא, וְאִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין קַיְימִין בְּקִיּוּמָא, כְּדֵין רְעוּ דִּילֵיהּ יַתִּיר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בָּהּ. חַד דָּקִיק יַתִּיר, עָאל בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין. כְּדֵין אִתְחַבַּר אָת ה' בְּאָת ז'.
וְאִי שִׂרְטוּטָא חַד בְּאַרְכָּא וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא, וּתְלַת דְּקִיקִין קַיְימִין עַל הַהוּא חַד, וְחַד עַל אִינּוּן אַרְבַּע. עַל דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ תְּלַת קִסְטְרִין דְּקִיקִין, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְחַד שַׂעֲרָא תַּלְיָא, בְּהַהוּא חַד דְּרֵישָׁא. הַאי אִיהוּ רָדִיף בָּתַר נְאוּפָא דְּאֵשֶׁת חַבְרֵיהּ. מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. אַגְזִים בְּעֵינָא שְׂמָאלָא, בְּלָא מִלּוּלָא כָּלַל, וְאַשְׁלִים. וּבְגִין דְּאִיהוּ מָארִיהּ זְדוֹנָא, לָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאָתָבָא קָמֵיהּ. לְבָתַר קָטִיל חִוְיָא לֵיהּ, אוֹ בַּר נָשׁ סוּמָקָא.
וְאִי אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְאִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ. הַאי, תָּבַר לִבֵּיהּ לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיוּבְתָא. כְּדֵין אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. עַל אִלֵּין, וְעַל אִינּוּן דִּכְוָותֵיהּ, כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).1The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.
פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men
דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit
מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.
כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.
מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’
Yitro 11:148 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar)
Yitro 11:148 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar) somebodyאוּף אִינּוּן פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, כְּתִיב (יחזקאל א׳:ח׳) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּאִינּוּן יְדִין לְקַבְּלָא מָארִיהוֹן דִתִיוּבְתָּא דְּתָבָאָן לְגַבֵּי (נ"א לקבל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל יְדֵי אָדָם, אִלֵּין אִינּוּן דְּיּוּקְנִין וְרָזִין עִלָּאִין, דְּשַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ, וְסִדֵּר לוֹן בְּאֶצְבְּעָן לְבַר וּלְגוֹ. וּבְהַהוּא כַּ"ף.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.
וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.
(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.
כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).
עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”
עַצְמוֹת וְגִידִים, אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לִפְנִימָאָה, רָזָא דְּאָדָם עִילָּאָה, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה.
אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.
בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).
וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.
אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’1Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’
אֶצְבְּעָן קַיְימֵי בְּרָזִין עִלָּאִין. טוּפְרֵי אֶצְבְּעָאן, דְּקַיְימִין דְּחַפְיָן, לְבַר, הוּא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין, דַּהֲווֹ (בראשית כ"א ע"א) פָּנִים דִּלְבַר, וּבְהוּ אִית רָזִין, לְאִינוּן חֲרָשִׁין, דְּמִסְתַּכְלֵי בְּטוּפְרֵי, בִּנְהִירוּ דְּמִלָּה אַחֲרָא, דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְאִינּוּן חֲרָשִׁין קָא מְסָאֲבֵי לְהַהוּא אֲתָר.
בְּטוּפְרִין אִית זִמְנִין, דְּנַהֲרִין בְּהוּ כֹּכָבִין חִוָּורִין דְּקִיקִין, וְאִלֵּין אִינּוּן כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין, וְאִינּוּן שְׁקִיעִין כְּהַאי מַסְמְרָא עַל לוּחָא. וְלָאו אִינּוּן כְּאִינּוּן חִוָּורִן אַחֲרָנִין דְּלָא שְׁקִיעִין, אֶלָּא דְּקַיְימִין לְעֵילָּא. בְּהָנִי דְּלָא שְׁקִיעִין, לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲבָל הָנִי דִּשְׁקִיעִין חִוָּורִין כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין אִית בְּהוּ מַמָּשָׁא, וְאִית סִימָנָא טָבָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחֵדוּ (נ"א בהו') וְיַצְלַח בְּהַהוּא זִמְנָא. אוֹ גְּזֵרָה אִתְגְּזַר עָלֵּיהּ וְאִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין בְּרָזִין עִלָּאִין, (שרטוטין) בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ. בְּיָדִין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין, שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּקִיקִין עִלָּאִין בִּימִינָא. בְּאִינּוּן אֶצְבְּעָן דִּבְהוּ שִׂרְטוּטִין זְעִירִין. בְּאֶצְבְּעָא זְעֵירָא דִּימִינָא, אִית רְשִׁימִין דְּקִיקִין. אֶצְבְּעָא דָּא, קַיְּימָא תָּדִיר עַל עוֹבָדִין דְּבִסְטַר אַחֲרָא.
בְּהַאי אֶצְבְּעָא קַיְימִין שִׂרְטוּטִין, אִינּוּן דְּאֶצְבְּעָא אִתְכְּפִיל בְּהוּ. הָנֵי לָאו אִינּוּן לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא אִי אִתּוֹסְפָן בֵּיהּ. אִי אִתּוֹסְפָן תְּרֵין אוֹחֳרָנִין, עַל הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאִתְכְּפַל בְּהוּ. אָרְחָא לָא אִזְדָּמַן לֵיהּ. וְאִי יַעֲבֹד לָא יִצְלַח.
בַּר אִי קַיְימָן בְּאַרְכָּא, בֵּין רְשִׁימָא לִרְשִׁימָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְמְשַׁךְ מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן רְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן. הַאי יִצְלַח בְּאָרְחָא. וְסִימָן דָּא, תְּלַת תְּלַת בְּפוּתְיָא. וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון זְעִירִין.
רְשִׁימָא חַד בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין תְּרֵין בְּפוּתְיָא. מֵאָרְחָא, יִשְׁמַע מִלִּין בִּזְמַן קָרִיב, וְלֵית לֵיהּ בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. אַרְבַּע רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא, וְד' רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא, אָרְחָא אִזְדָּמַן לֵיהּ בְּטֹרַח סַגִּי, וּלְסוֹפָא לְתוֹעַלְתָּיה. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון אֶמְצָעִיִּין, דְּבֵין זְעִירִין וְרַבְרְבִין.
חָמֵשׁ זְעִירִין רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא לְתַתָּא, וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא לְעֵילָּא, וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. נַיְיחָא לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְעַצְלָא אִיהוּ. וְאָרְחָא הֲוַת מְתַּתְקְנָא קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. וְאִי יַעֲבֹד, יִצְלַח בְּהַהוּא אָרְחָא, אֲבָל לָא עָבִיד לֵיהּ, וְעַצְלָא הֲוֵי וְרָזָא דָּא ז' דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה.
בְּאֶצְבְּעָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַאי אֶצְבְּעָא קַיְּימָא, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא הַהוּא דְּחָשִׁיב. אִי שִׂרְטוּטָא חֲדָא קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, בֵּין שִׂרְטוּטֵי דְּפוּתְיָא, הַאי חָשַׁב מַחֲשָׁבִין, וְאִסְתַּלְּקָן מִנֵּיהּ, וְדָחִיל וְלָא עָבִיד, וְהַהִיא מַחֲשָׁבָה לָא אִתְעָבִיד כְּלָל.
אִי תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, דְּקַיְימִין כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי לָאו בֵּיהּ מַחֲשָׁבִין, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וְאִתְעָבִיד, וְלָא מַחֲשָׁבָה דְּהִרְהֵר בֵּיהּ כְּלָל, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ בִּבְהִילוּ וּזְעִירָא, אֲבָל הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה לָא.
וְאִי תְּלַת רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא. וּבְפוּתְיָא תְּרֵין אוֹ תְּלַת, כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פְּקִיחָא, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְכָל אִינּוּן מַחֲשָׁבִין דְּאִינּוּן לִסְטַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַיְּימָן בִּידֵיהּ, וּמַחֲשָׁבִין אַחֲרָנִין לָאו הָכִי.
אִי אַרְבַּע אוֹ חֲמִשָּׁה בְּאַרְכָּא, בְּאִתְפְּשָׁטוּ דְּמַשְׁכָא כִּדְקָאמְרַן, (דא איהו) כַּד שָׁרָאן עַל פּוּתְיָא, בִּתְלַת, אוֹ בְּאַרְבַּע, אוֹ מִתְּרֵין וּלְהָלְאָה. דָּא בַּר נָשׁ דְּמַחֲשָׁבוֹי לְאַבְאָשָׁא, וְאִשְׁתָּבַח בְּהוּ. וְדִיקְנִה וּגְבִינֵי עֵינוֹי סוּמָקִין, מְחַשֵּׁב לְבִישׁ וְאִשְׁתָּבַּח בְּהוּ. קִצְרָא דְּיוֹמִין אִיהוּ. פְּקִיחָא אִיהוּ. וְאַכְנַע תָּדִיר לִמְכִילָן דְּבִישׁ. אַצְלַח. וּלְסוֹפָא דְּיוֹמִין זְעִירִין אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.
אַסְוָותָא לְהַאי תִּיּוּבְתָּא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת רְשִׁימִין, אוֹ אַרְבַּע, וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין. תְּלַת רְשִׁימִין אוֹ ד' בְּאַרְכָּא וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין בְּפוּתְיָא. דְּהָא כְּפוּם מִנְהֲגָא דְּבַר נָשׁ, הָכִי מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין, מִזְּמַן לִזְמַן. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגוֹ', מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ וְגוֹ'.
כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלָף חַיָּילִין וּזְמָנִין בְּכֹכְבֵי שְׁמַיָא, יוֹמָא דָּא כָּךְ, וּלְיוֹמָא אַחֲרָא כַּךְ. (ודא איהו דאמרינן בצלותא דערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כפום דחלופא דזמנים כך איהו מסדר כוכבים.) כְּפוּם דְּאָדָם דִּלְגוֹ כָּל עוֹבָדוֹי. הָכִי אִתְחָזוּן בְּהַאי רְקִיעָא. וְהָכִי אִתְחָזֵי בְּהַאי מַשְׁכָא דְּהַאי אָדָם תַּתָּאָה. דְּאִיהוּ רְקִיעָא, עוֹר דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא.
וְכֹלָּא כְּפוּם גַּוְונָא דְּאָדָם דִּלְגוֹ, דְּהַאי לְזִמְנִין קָאִים בְּדִינָא, לְזִמְנִין בְּרַחֲמֵי, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ אַחְזֵי לְבַר. לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא בְּהַאי אָדָם, כְּמָה דְּאַמָרָן, לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וְרָזָא דָּא אָת ז' אִתְכְּלִיל בֵּיהּ אָת י'.
וְרָזִין אִלֵּין בְּאֶצְבְּעָן דִּימִינָא, בִּזְעֵירָא וּבְרַבְרְבָא. וְסִימָן (דברים א׳:י״ז) כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן. אֵלּוּ תְּרֵין אֶצְבְּעָן בְּרָזִין אִלֵּין, וְהָכִי אִינּוּן בְּרָזִין דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, (ולא אינון) בְּרָזֵי דְּרַב יֵיסָא סָבָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, דְּאִקְרוּן כֻּלְּהוּ תוֹלְדוֹת, וְאִינּוּן תוֹלְדוֹת אָדָם, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָא אִתְּמַר, דְּכֹלָּא רָזָא דָּא. כְּגַוְונָא דָּא תוֹלְדוֹת אָדָם, בְּכָל אִינּוּן דִּיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, וּבְכָל אִינּוּן דְּקָאָמַרָן. וּבְאִלֵּין תוֹלְדוֹת דְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, דְּאִתְחַזְיָין בְּרָזִין פְּנִימָאִין, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, לְשִׂרְטוּטִין, סִימָן זר"ה פס"ץ. רָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא, רזהס"ף, חָמֵשׁ אַתְוָון, בְּחָמֵשׁ תַּרְעִין, לְמִנְדַּע חָכְמָה בְּסוּכְלְתָנוּ.
תַּרְעָא קַדְמָאָה, ר'. בִּידָא אִית שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, וְשִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. וְכֻלְּהוּ מִתְעָרְבֵי דָּא עִם דָּא. שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין דְּאִית בִּידָא, כַּד אִינּוּן תְּרֵין בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין בְּפוּתְיָא, וְאָחִידוּ דָּא בְּדָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וּבְרָזָא דְּאָת ר' וְדָחֵי לְאָת ז', וְנָטִיל אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון. בְּפוּתְיָא נָטִיל ה', בְּאַרְכָּא נָטִיל ר', וְסִימָן דִּילֵיהּ ה"ר.
דָּא אִית לֵיהּ בִּידָא שְׂמָאלָא כְּהַאי גַּוְונָא בְּאִלֵּין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. אֲבָל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּנָטְלָא יְמִינָא, לָא נָטְלָא שְׂמָאלָא. דִּימִינָא נָטְלָא, חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְעֵילָּא בְּאַרְכָּא, וְחַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְתַתָּא, דְּאָחִיד בֵּין אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבָן. בְּפוּתְיָא אִית חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאָחִיד לְתַתָּא בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וּבִשְׂמָאלָא לָאו הָכִי, וְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּימִינָא, וְלָאו בִּשְׂמָאלָא.
הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דִּלְזִמְנִין תָּאִיב בְּבֵיתָא, וּלְזִמְנִין בְּאָרְחָא, דָּא לָא שָׁכִיךְ לִבֵּיהּ בְּהַאי וּבְהַאי. כַּד אִיהוּ בְּבֵיתָא תָּאִיב בְּאָרְחָא, וְכַד אִיהוּ בְּאָרְחָא, תָּאִיב בְּבֵיתָא. אַצְלַח תָּדִיר בְּאָרְחָא, וּלְזִמְנִין בְּבֵיתָא. דָּא אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא אִי אִשְׁתְּדַל בְּהוּ. הַאי חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי, תּוֹעַלְתָּא לְסַגִּיאִין בֵּיהּ. עַצְלָא אִיהוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אִי אִתְּעַר, אִתְּעָרוּן לְאוֹטָבָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. זָכֵי בְּמִלּוֹי. דָּא אִיהוּ חֲמִידָא וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. טָב עֵינָא אִיהוּ. צְלוֹתֵיהּ אִשְׁתְּמַע. נָחִית וְסָלִיק בְּמָמוֹנָא.
דָּא אִיהוּ דִּלְזִמְנִין מִתְּבַּר לִבֵּיהּ לְגַבֵּיהּ מָארֵיהּ. וּכְדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין, דִּמְעַבְּרָן בְּהַהוּא שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאִתּוֹסָף עַל אִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ה' דְּמִתְחַבְּרָא עם ר'. דָּא אָרְחָא, דָּא בֵּיתָא. דָּא חֶדְוָה, דָּא עֲצִיבוּ, דָּא תּוֹעַלְתָּא, דָּא עַצְלָא, דָּא טָב עֵינָא, דָּא חֲמִידָא, וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. דָּא מִתְּבַּר לִבֵּיהּ, וְתָב לְמָארֵיהּ.
תַּרְעָא תִּנְיָינָא, ז'. בִּימִינָא, בְּקַסְטִירוּ דְּקוֹלְטָא, רְשִׁימִין שְׁכִיחֵי, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין בְּפוּתְיָא, וּתְרֵין רַבְרְבִין בְּאַרְכָּא, וְחַד מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, אָחִיד בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְחַד אַחֲרָא לָא אָחִיד בְּהוּ. הַאי אִית פַּסְלוּ בְּזַרְעֵיהּ, מִסִּטְרָא דַּאֲבוֹי, אוֹ מִסִּטְרָא דְּאִמֵּיהּ.
וּכְדֵין מִשְׁתַּכְּחֵי לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּלַת שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ לְתַתָּא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי, קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְלִבֵּיהּ לָא קְשׁוֹט. וּלְזִמְנָא דְּסִיב, אַהְדָּר לְאִתְתַּקְנָא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאָרְכָא, אֲחִידָן בְּאִינוּן דְּפוּתְיָא, דָא עִם דָא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין עִמְהוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּקִיקִין, וְדָא בְּאַרְכָּא. וּתְלַת דְּקִיקִין בְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ז' דְּמִתְחַבְּרָא בְּאָת ר'.
וְכַד אִיהוּ סִיב וְתָב כִּדְקָאמְרַן, אִתְתָּקַּן אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ר', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ז'. לְבָתַר כַּד הַאי אִתְתָּקַּן, אִיהוּ תָּדִיר בִּלְחִישׁוּ, וְכָל עוֹבָדוֹי בִּלְחִישׁוּ. אֲבָל לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כַּדְקָא חֲזִי בְּגִין דְּהַהוּא פַּסְלוּ, עַד לָא אִתְיָיאָשָׁא בֵּיהּ. (מכאן אוליפנא מאן דפסיל זרעיה עד תלת דרין לא אתייאשא ההוא פסילו (דף ע"ז ע"ב) מלכשכשא. בגין כך תנינן ווי ליה לההוא בר נש דפסל זרעיה ולא חייש ליקרא דמאריה. פסיל זרעיה ודאי.)
וּלְבָתַר דְּאִתְיָיאָשָׁא. הַהוּא פְּסִילוּ, כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ שִׂרְטוּטִין בִּידָא יְמִינָא, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, חָמֵשׁ בְּפוּתְיָא. וְרָזָא דָּא ז', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. הַאי לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְסוֹף יוֹמוֹי, אַצְלַח אֲפִילּוּ בְּמָמוֹנָא.
תַּרְעָא תְּלִיתָאָה, ה'. בִּימִינָא, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וּתְלַת בְּאַרְכָּא, וְאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא מֵאִינּוּן תְּלַת, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִסְתְּמִיךְ בְּאוֹת ס'.
בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּעָאל וְאָחִיד גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ עָצִיב וְרָגִיז גּוֹ בֵּיתֵיהּ, וּבְגוֹ בְּנֵי נָשָׁא לָאו הָכִי. קַמְצָן אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, וְרָגִיז וְכָפִין, וּלְזִמְנִין לָא. לְבַר מִבֵּיתֵיהּ לָאו הָכִי. אַצְלַח בְּעוֹבְדֵי עָלְמָא. כַּד אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכִּיל זְעֵיר וְאִתְהַדָּר בָּהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ, אֲבָל לָאו כָּל זִמְנָא. וְהַהוּא זִמְנָא דְּלָאו מְהֵימָנָא, אַחְזֵי גּוָֹון קְשׁוֹט, וְלָא קְשׁוֹט בִּשְׁלִימוּ. בְּדִינָא יִצְלַח. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ס'.
וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וְחָמֵשׁ בְּאַרְכָּא, תְּרֵין מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, עָאלִין גּוֹ אִינּוּן אַרְבַּע, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַדֵּי בְּבֵיתֵיהּ, וְאִתְחַזֵּי עָצִיב לִבָּא לְבַר, וְלָאו הָכִי דְּכֵיוָן דְּמַלִּיל עִם בְּנֵי נָשָׁא, אַחְזֵי חֵדוּ וְאִתְכְּוָון בְּמִלּוֹי.
תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין עָאלִין גּוֹ אִינּוּן דְּאָרְכָּא, דָּא אִית לֵיהּ חַד רְשִׁימוּ אוּכָם בְּגוּפֵיהּ, וּתְלַת שַׂעֲרִין תַּלְיָין בְּהַהוּא רְשִׁימוּ, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ כְּעִגּוּלָא, וְחַד תְּבִירָא (חבורא) בְּרֵישֵׁיהּ. וּלְהַאי רְשִׁימָא, קָרָאן לֵיהּ חַכִּימֵי לִבָּא, דְּיַדְעִין רָזִין אִלֵּין, רֵישׁ נִשְׁרָא. רְשִׁימוּ דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין, בֵּין כִּתְפוֹי. וּלְזִמְנִין, בִּדְרוֹעָא יְמִינָא. וּלְזִמְנִין, עַל יְדָא יְמִינָא בְּאֶצְבְּעוֹי.
אִי רְשִׁימָא דָּא רֵישׁ נִשְׁרָא, אִיהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּתִיקוּנוֹי, יִסְתַּלַּק לְעוּתְרָא וְלִיקָרָא. וְאִי הַהוּא רֵישׁ נִשְׁרָא אִתְהַפַּךְ לַאֲחוֹרָא, יִזְכֶּה לְבֵנִין לְזִמְנִין. אֲבָל כַּד אִיהוּ סִיב, יִזְכֶּה לְעוּתְרָא יַתִּיר, וְלִיקָר סַגְיָא, יַתִּיר מֵעוּלְמוֹי, וְיַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, אִי אִשְׁתַּדַּל בָּהּ.
רֵישׁ נִשְׁרָא דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין אוּכָמָא, וּלְזִמְנִין גּוָֹון דְּלָא סוּמָק זְעֵיר, דְּלָא אִצְטְבַּע כָּל כַּךְ. לְזִמְנִין בְּשַׂעֲרִין לְזִמְנִין שְׁעִיעַ, וְכֹלָּא חַד סִימָנָא אִיהוּ, וּבְחַד דִּינָא אִתְדָּן.
וְאִי הַהוּא גּוָֹון סוּמָק אִצְטְבַּע יַתִּיר, וְקָאִים בִּגְוָונֵיהּ, זְמַן זְעֵיר הוּא דְּאִצְטְבַע, בְּגִין דְּאִלֵּין גַּוְונִין, לְזִמְנִין קַיְימִין נְהִירִין, וּלְזִמְנִין חֲשׁוּכִין. וְאִי אִצְטְבַּע הַהוּא סוּמָק וְנָהִיר, כְּדֵין אִית בִּידָא שְׂמָאלָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּאָרְכָּא. וּבִידָא יְמִינָא אִתּוֹסָף חַד בְּפוּתְיָא בִּלְחוֹדוֹי. הַאי בַּר נָשׁ שָׁכִיב בְּנִּדָּה, וְלָא תָּב מִינֵּהּ לְמָארֵיהּ.
וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, אִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן שִׂרְטוּטִין בִּידָא שְׂמָאלָא, וְהַהוּא דְּאִתּוֹסָף בִּימִינָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְאִתְעָדֵי הַהוּא סוּמָקָא, דְּלָא אִתְחָזֵי נָהִיר כָּל כַּךְ מִנֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּאַף עַל גַּב דְּתָב, לָא אַעְדִּיוּ מִנִּיהּ הַהוּא סוּמָקָא, עַד זְמַן. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְעָדֵי אָת ס', וְעָאל תְּחוֹתוֹי אָת ץ', וְאִתְחֲבָּר אָת ה' בְּאָת ץ'. הַאי בָּעֵי תִּקּוּנָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּבְהִילוּ. חַכִּימָא דְּלִבָּא דְּחָמֵי לֵיהּ, חוֹבָתָא אִית עָלֵיהּ, לוֹמַר לֵיהּ זִיל אַסֵּי לְנַפְשָׁךְ.
וְאִי תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וְחַד בְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה' בִּלְחוֹדֵיהּ. וּלְזִמְנִין אִתְחַבַּר בְּרָזָא דְּאָת ז'. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ תָּאִיב בָּתַר בִּצְעִין דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, רָדִיף בָּתַר נָשִׁין, וְתֵיאוּבְתֵיהּ נִאוּפִים. וְאַף עַל גַּב דְּתָאִיב לְבִצְעִין דְּעָלְמָא, הַאי לָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ, וְלָא אַכְסִיף. עֵינוֹי שְׁקִיעִין וּמַלִּיל בְּהוּ.
אִי תָּב לְמָארֵיהּ מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין. תְּלָת בְּפוּתְיָא וְחַד לְאָרְכָּא, וְאִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין קַיְימִין בְּקִיּוּמָא, כְּדֵין רְעוּ דִּילֵיהּ יַתִּיר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בָּהּ. חַד דָּקִיק יַתִּיר, עָאל בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין. כְּדֵין אִתְחַבַּר אָת ה' בְּאָת ז'.
וְאִי שִׂרְטוּטָא חַד בְּאַרְכָּא וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא, וּתְלַת דְּקִיקִין קַיְימִין עַל הַהוּא חַד, וְחַד עַל אִינּוּן אַרְבַּע. עַל דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ תְּלַת קִסְטְרִין דְּקִיקִין, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְחַד שַׂעֲרָא תַּלְיָא, בְּהַהוּא חַד דְּרֵישָׁא. הַאי אִיהוּ רָדִיף בָּתַר נְאוּפָא דְּאֵשֶׁת חַבְרֵיהּ. מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. אַגְזִים בְּעֵינָא שְׂמָאלָא, בְּלָא מִלּוּלָא כָּלַל, וְאַשְׁלִים. וּבְגִין דְּאִיהוּ מָארִיהּ זְדוֹנָא, לָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאָתָבָא קָמֵיהּ. לְבָתַר קָטִיל חִוְיָא לֵיהּ, אוֹ בַּר נָשׁ סוּמָקָא.
וְאִי אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְאִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ. הַאי, תָּבַר לִבֵּיהּ לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיוּבְתָא. כְּדֵין אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. עַל אִלֵּין, וְעַל אִינּוּן דִּכְוָותֵיהּ, כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).1The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.
פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men
דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit
מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.
כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.
מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’
Yitro 11:157 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar)
Yitro 11:157 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar) somebodyאוּף אִינּוּן פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, כְּתִיב (יחזקאל א׳:ח׳) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּאִינּוּן יְדִין לְקַבְּלָא מָארִיהוֹן דִתִיוּבְתָּא דְּתָבָאָן לְגַבֵּי (נ"א לקבל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל יְדֵי אָדָם, אִלֵּין אִינּוּן דְּיּוּקְנִין וְרָזִין עִלָּאִין, דְּשַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ, וְסִדֵּר לוֹן בְּאֶצְבְּעָן לְבַר וּלְגוֹ. וּבְהַהוּא כַּ"ף.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.
וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.
(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.
כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).
עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”
עַצְמוֹת וְגִידִים, אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לִפְנִימָאָה, רָזָא דְּאָדָם עִילָּאָה, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה.
אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.
בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).
וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.
אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’1Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’
אֶצְבְּעָן קַיְימֵי בְּרָזִין עִלָּאִין. טוּפְרֵי אֶצְבְּעָאן, דְּקַיְימִין דְּחַפְיָן, לְבַר, הוּא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין, דַּהֲווֹ (בראשית כ"א ע"א) פָּנִים דִּלְבַר, וּבְהוּ אִית רָזִין, לְאִינוּן חֲרָשִׁין, דְּמִסְתַּכְלֵי בְּטוּפְרֵי, בִּנְהִירוּ דְּמִלָּה אַחֲרָא, דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְאִינּוּן חֲרָשִׁין קָא מְסָאֲבֵי לְהַהוּא אֲתָר.
בְּטוּפְרִין אִית זִמְנִין, דְּנַהֲרִין בְּהוּ כֹּכָבִין חִוָּורִין דְּקִיקִין, וְאִלֵּין אִינּוּן כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין, וְאִינּוּן שְׁקִיעִין כְּהַאי מַסְמְרָא עַל לוּחָא. וְלָאו אִינּוּן כְּאִינּוּן חִוָּורִן אַחֲרָנִין דְּלָא שְׁקִיעִין, אֶלָּא דְּקַיְימִין לְעֵילָּא. בְּהָנִי דְּלָא שְׁקִיעִין, לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲבָל הָנִי דִּשְׁקִיעִין חִוָּורִין כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין אִית בְּהוּ מַמָּשָׁא, וְאִית סִימָנָא טָבָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחֵדוּ (נ"א בהו') וְיַצְלַח בְּהַהוּא זִמְנָא. אוֹ גְּזֵרָה אִתְגְּזַר עָלֵּיהּ וְאִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין בְּרָזִין עִלָּאִין, (שרטוטין) בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ. בְּיָדִין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין, שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּקִיקִין עִלָּאִין בִּימִינָא. בְּאִינּוּן אֶצְבְּעָן דִּבְהוּ שִׂרְטוּטִין זְעִירִין. בְּאֶצְבְּעָא זְעֵירָא דִּימִינָא, אִית רְשִׁימִין דְּקִיקִין. אֶצְבְּעָא דָּא, קַיְּימָא תָּדִיר עַל עוֹבָדִין דְּבִסְטַר אַחֲרָא.
בְּהַאי אֶצְבְּעָא קַיְימִין שִׂרְטוּטִין, אִינּוּן דְּאֶצְבְּעָא אִתְכְּפִיל בְּהוּ. הָנֵי לָאו אִינּוּן לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא אִי אִתּוֹסְפָן בֵּיהּ. אִי אִתּוֹסְפָן תְּרֵין אוֹחֳרָנִין, עַל הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאִתְכְּפַל בְּהוּ. אָרְחָא לָא אִזְדָּמַן לֵיהּ. וְאִי יַעֲבֹד לָא יִצְלַח.
בַּר אִי קַיְימָן בְּאַרְכָּא, בֵּין רְשִׁימָא לִרְשִׁימָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְמְשַׁךְ מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן רְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן. הַאי יִצְלַח בְּאָרְחָא. וְסִימָן דָּא, תְּלַת תְּלַת בְּפוּתְיָא. וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון זְעִירִין.
רְשִׁימָא חַד בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין תְּרֵין בְּפוּתְיָא. מֵאָרְחָא, יִשְׁמַע מִלִּין בִּזְמַן קָרִיב, וְלֵית לֵיהּ בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. אַרְבַּע רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא, וְד' רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא, אָרְחָא אִזְדָּמַן לֵיהּ בְּטֹרַח סַגִּי, וּלְסוֹפָא לְתוֹעַלְתָּיה. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון אֶמְצָעִיִּין, דְּבֵין זְעִירִין וְרַבְרְבִין.
חָמֵשׁ זְעִירִין רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא לְתַתָּא, וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא לְעֵילָּא, וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. נַיְיחָא לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְעַצְלָא אִיהוּ. וְאָרְחָא הֲוַת מְתַּתְקְנָא קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. וְאִי יַעֲבֹד, יִצְלַח בְּהַהוּא אָרְחָא, אֲבָל לָא עָבִיד לֵיהּ, וְעַצְלָא הֲוֵי וְרָזָא דָּא ז' דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה.
בְּאֶצְבְּעָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַאי אֶצְבְּעָא קַיְּימָא, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא הַהוּא דְּחָשִׁיב. אִי שִׂרְטוּטָא חֲדָא קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, בֵּין שִׂרְטוּטֵי דְּפוּתְיָא, הַאי חָשַׁב מַחֲשָׁבִין, וְאִסְתַּלְּקָן מִנֵּיהּ, וְדָחִיל וְלָא עָבִיד, וְהַהִיא מַחֲשָׁבָה לָא אִתְעָבִיד כְּלָל.
אִי תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, דְּקַיְימִין כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי לָאו בֵּיהּ מַחֲשָׁבִין, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וְאִתְעָבִיד, וְלָא מַחֲשָׁבָה דְּהִרְהֵר בֵּיהּ כְּלָל, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ בִּבְהִילוּ וּזְעִירָא, אֲבָל הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה לָא.
וְאִי תְּלַת רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא. וּבְפוּתְיָא תְּרֵין אוֹ תְּלַת, כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פְּקִיחָא, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְכָל אִינּוּן מַחֲשָׁבִין דְּאִינּוּן לִסְטַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַיְּימָן בִּידֵיהּ, וּמַחֲשָׁבִין אַחֲרָנִין לָאו הָכִי.
אִי אַרְבַּע אוֹ חֲמִשָּׁה בְּאַרְכָּא, בְּאִתְפְּשָׁטוּ דְּמַשְׁכָא כִּדְקָאמְרַן, (דא איהו) כַּד שָׁרָאן עַל פּוּתְיָא, בִּתְלַת, אוֹ בְּאַרְבַּע, אוֹ מִתְּרֵין וּלְהָלְאָה. דָּא בַּר נָשׁ דְּמַחֲשָׁבוֹי לְאַבְאָשָׁא, וְאִשְׁתָּבַח בְּהוּ. וְדִיקְנִה וּגְבִינֵי עֵינוֹי סוּמָקִין, מְחַשֵּׁב לְבִישׁ וְאִשְׁתָּבַּח בְּהוּ. קִצְרָא דְּיוֹמִין אִיהוּ. פְּקִיחָא אִיהוּ. וְאַכְנַע תָּדִיר לִמְכִילָן דְּבִישׁ. אַצְלַח. וּלְסוֹפָא דְּיוֹמִין זְעִירִין אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.
אַסְוָותָא לְהַאי תִּיּוּבְתָּא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת רְשִׁימִין, אוֹ אַרְבַּע, וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין. תְּלַת רְשִׁימִין אוֹ ד' בְּאַרְכָּא וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין בְּפוּתְיָא. דְּהָא כְּפוּם מִנְהֲגָא דְּבַר נָשׁ, הָכִי מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין, מִזְּמַן לִזְמַן. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגוֹ', מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ וְגוֹ'.
כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלָף חַיָּילִין וּזְמָנִין בְּכֹכְבֵי שְׁמַיָא, יוֹמָא דָּא כָּךְ, וּלְיוֹמָא אַחֲרָא כַּךְ. (ודא איהו דאמרינן בצלותא דערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כפום דחלופא דזמנים כך איהו מסדר כוכבים.) כְּפוּם דְּאָדָם דִּלְגוֹ כָּל עוֹבָדוֹי. הָכִי אִתְחָזוּן בְּהַאי רְקִיעָא. וְהָכִי אִתְחָזֵי בְּהַאי מַשְׁכָא דְּהַאי אָדָם תַּתָּאָה. דְּאִיהוּ רְקִיעָא, עוֹר דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא.
וְכֹלָּא כְּפוּם גַּוְונָא דְּאָדָם דִּלְגוֹ, דְּהַאי לְזִמְנִין קָאִים בְּדִינָא, לְזִמְנִין בְּרַחֲמֵי, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ אַחְזֵי לְבַר. לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא בְּהַאי אָדָם, כְּמָה דְּאַמָרָן, לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וְרָזָא דָּא אָת ז' אִתְכְּלִיל בֵּיהּ אָת י'.
וְרָזִין אִלֵּין בְּאֶצְבְּעָן דִּימִינָא, בִּזְעֵירָא וּבְרַבְרְבָא. וְסִימָן (דברים א׳:י״ז) כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן. אֵלּוּ תְּרֵין אֶצְבְּעָן בְּרָזִין אִלֵּין, וְהָכִי אִינּוּן בְּרָזִין דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, (ולא אינון) בְּרָזֵי דְּרַב יֵיסָא סָבָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, דְּאִקְרוּן כֻּלְּהוּ תוֹלְדוֹת, וְאִינּוּן תוֹלְדוֹת אָדָם, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָא אִתְּמַר, דְּכֹלָּא רָזָא דָּא. כְּגַוְונָא דָּא תוֹלְדוֹת אָדָם, בְּכָל אִינּוּן דִּיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, וּבְכָל אִינּוּן דְּקָאָמַרָן. וּבְאִלֵּין תוֹלְדוֹת דְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, דְּאִתְחַזְיָין בְּרָזִין פְּנִימָאִין, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, לְשִׂרְטוּטִין, סִימָן זר"ה פס"ץ. רָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא, רזהס"ף, חָמֵשׁ אַתְוָון, בְּחָמֵשׁ תַּרְעִין, לְמִנְדַּע חָכְמָה בְּסוּכְלְתָנוּ.
תַּרְעָא קַדְמָאָה, ר'. בִּידָא אִית שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, וְשִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. וְכֻלְּהוּ מִתְעָרְבֵי דָּא עִם דָּא. שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין דְּאִית בִּידָא, כַּד אִינּוּן תְּרֵין בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין בְּפוּתְיָא, וְאָחִידוּ דָּא בְּדָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וּבְרָזָא דְּאָת ר' וְדָחֵי לְאָת ז', וְנָטִיל אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון. בְּפוּתְיָא נָטִיל ה', בְּאַרְכָּא נָטִיל ר', וְסִימָן דִּילֵיהּ ה"ר.
דָּא אִית לֵיהּ בִּידָא שְׂמָאלָא כְּהַאי גַּוְונָא בְּאִלֵּין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. אֲבָל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּנָטְלָא יְמִינָא, לָא נָטְלָא שְׂמָאלָא. דִּימִינָא נָטְלָא, חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְעֵילָּא בְּאַרְכָּא, וְחַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְתַתָּא, דְּאָחִיד בֵּין אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבָן. בְּפוּתְיָא אִית חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאָחִיד לְתַתָּא בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וּבִשְׂמָאלָא לָאו הָכִי, וְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּימִינָא, וְלָאו בִּשְׂמָאלָא.
הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דִּלְזִמְנִין תָּאִיב בְּבֵיתָא, וּלְזִמְנִין בְּאָרְחָא, דָּא לָא שָׁכִיךְ לִבֵּיהּ בְּהַאי וּבְהַאי. כַּד אִיהוּ בְּבֵיתָא תָּאִיב בְּאָרְחָא, וְכַד אִיהוּ בְּאָרְחָא, תָּאִיב בְּבֵיתָא. אַצְלַח תָּדִיר בְּאָרְחָא, וּלְזִמְנִין בְּבֵיתָא. דָּא אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא אִי אִשְׁתְּדַל בְּהוּ. הַאי חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי, תּוֹעַלְתָּא לְסַגִּיאִין בֵּיהּ. עַצְלָא אִיהוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אִי אִתְּעַר, אִתְּעָרוּן לְאוֹטָבָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. זָכֵי בְּמִלּוֹי. דָּא אִיהוּ חֲמִידָא וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. טָב עֵינָא אִיהוּ. צְלוֹתֵיהּ אִשְׁתְּמַע. נָחִית וְסָלִיק בְּמָמוֹנָא.
דָּא אִיהוּ דִּלְזִמְנִין מִתְּבַּר לִבֵּיהּ לְגַבֵּיהּ מָארֵיהּ. וּכְדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין, דִּמְעַבְּרָן בְּהַהוּא שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאִתּוֹסָף עַל אִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ה' דְּמִתְחַבְּרָא עם ר'. דָּא אָרְחָא, דָּא בֵּיתָא. דָּא חֶדְוָה, דָּא עֲצִיבוּ, דָּא תּוֹעַלְתָּא, דָּא עַצְלָא, דָּא טָב עֵינָא, דָּא חֲמִידָא, וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. דָּא מִתְּבַּר לִבֵּיהּ, וְתָב לְמָארֵיהּ.
תַּרְעָא תִּנְיָינָא, ז'. בִּימִינָא, בְּקַסְטִירוּ דְּקוֹלְטָא, רְשִׁימִין שְׁכִיחֵי, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין בְּפוּתְיָא, וּתְרֵין רַבְרְבִין בְּאַרְכָּא, וְחַד מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, אָחִיד בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְחַד אַחֲרָא לָא אָחִיד בְּהוּ. הַאי אִית פַּסְלוּ בְּזַרְעֵיהּ, מִסִּטְרָא דַּאֲבוֹי, אוֹ מִסִּטְרָא דְּאִמֵּיהּ.
וּכְדֵין מִשְׁתַּכְּחֵי לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּלַת שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ לְתַתָּא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי, קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְלִבֵּיהּ לָא קְשׁוֹט. וּלְזִמְנָא דְּסִיב, אַהְדָּר לְאִתְתַּקְנָא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאָרְכָא, אֲחִידָן בְּאִינוּן דְּפוּתְיָא, דָא עִם דָא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין עִמְהוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּקִיקִין, וְדָא בְּאַרְכָּא. וּתְלַת דְּקִיקִין בְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ז' דְּמִתְחַבְּרָא בְּאָת ר'.
וְכַד אִיהוּ סִיב וְתָב כִּדְקָאמְרַן, אִתְתָּקַּן אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ר', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ז'. לְבָתַר כַּד הַאי אִתְתָּקַּן, אִיהוּ תָּדִיר בִּלְחִישׁוּ, וְכָל עוֹבָדוֹי בִּלְחִישׁוּ. אֲבָל לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כַּדְקָא חֲזִי בְּגִין דְּהַהוּא פַּסְלוּ, עַד לָא אִתְיָיאָשָׁא בֵּיהּ. (מכאן אוליפנא מאן דפסיל זרעיה עד תלת דרין לא אתייאשא ההוא פסילו (דף ע"ז ע"ב) מלכשכשא. בגין כך תנינן ווי ליה לההוא בר נש דפסל זרעיה ולא חייש ליקרא דמאריה. פסיל זרעיה ודאי.)
וּלְבָתַר דְּאִתְיָיאָשָׁא. הַהוּא פְּסִילוּ, כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ שִׂרְטוּטִין בִּידָא יְמִינָא, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, חָמֵשׁ בְּפוּתְיָא. וְרָזָא דָּא ז', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. הַאי לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְסוֹף יוֹמוֹי, אַצְלַח אֲפִילּוּ בְּמָמוֹנָא.
תַּרְעָא תְּלִיתָאָה, ה'. בִּימִינָא, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וּתְלַת בְּאַרְכָּא, וְאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא מֵאִינּוּן תְּלַת, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִסְתְּמִיךְ בְּאוֹת ס'.
בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּעָאל וְאָחִיד גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ עָצִיב וְרָגִיז גּוֹ בֵּיתֵיהּ, וּבְגוֹ בְּנֵי נָשָׁא לָאו הָכִי. קַמְצָן אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, וְרָגִיז וְכָפִין, וּלְזִמְנִין לָא. לְבַר מִבֵּיתֵיהּ לָאו הָכִי. אַצְלַח בְּעוֹבְדֵי עָלְמָא. כַּד אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכִּיל זְעֵיר וְאִתְהַדָּר בָּהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ, אֲבָל לָאו כָּל זִמְנָא. וְהַהוּא זִמְנָא דְּלָאו מְהֵימָנָא, אַחְזֵי גּוָֹון קְשׁוֹט, וְלָא קְשׁוֹט בִּשְׁלִימוּ. בְּדִינָא יִצְלַח. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ס'.
וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וְחָמֵשׁ בְּאַרְכָּא, תְּרֵין מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, עָאלִין גּוֹ אִינּוּן אַרְבַּע, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַדֵּי בְּבֵיתֵיהּ, וְאִתְחַזֵּי עָצִיב לִבָּא לְבַר, וְלָאו הָכִי דְּכֵיוָן דְּמַלִּיל עִם בְּנֵי נָשָׁא, אַחְזֵי חֵדוּ וְאִתְכְּוָון בְּמִלּוֹי.
תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין עָאלִין גּוֹ אִינּוּן דְּאָרְכָּא, דָּא אִית לֵיהּ חַד רְשִׁימוּ אוּכָם בְּגוּפֵיהּ, וּתְלַת שַׂעֲרִין תַּלְיָין בְּהַהוּא רְשִׁימוּ, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ כְּעִגּוּלָא, וְחַד תְּבִירָא (חבורא) בְּרֵישֵׁיהּ. וּלְהַאי רְשִׁימָא, קָרָאן לֵיהּ חַכִּימֵי לִבָּא, דְּיַדְעִין רָזִין אִלֵּין, רֵישׁ נִשְׁרָא. רְשִׁימוּ דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין, בֵּין כִּתְפוֹי. וּלְזִמְנִין, בִּדְרוֹעָא יְמִינָא. וּלְזִמְנִין, עַל יְדָא יְמִינָא בְּאֶצְבְּעוֹי.
אִי רְשִׁימָא דָּא רֵישׁ נִשְׁרָא, אִיהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּתִיקוּנוֹי, יִסְתַּלַּק לְעוּתְרָא וְלִיקָרָא. וְאִי הַהוּא רֵישׁ נִשְׁרָא אִתְהַפַּךְ לַאֲחוֹרָא, יִזְכֶּה לְבֵנִין לְזִמְנִין. אֲבָל כַּד אִיהוּ סִיב, יִזְכֶּה לְעוּתְרָא יַתִּיר, וְלִיקָר סַגְיָא, יַתִּיר מֵעוּלְמוֹי, וְיַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, אִי אִשְׁתַּדַּל בָּהּ.
רֵישׁ נִשְׁרָא דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין אוּכָמָא, וּלְזִמְנִין גּוָֹון דְּלָא סוּמָק זְעֵיר, דְּלָא אִצְטְבַּע כָּל כַּךְ. לְזִמְנִין בְּשַׂעֲרִין לְזִמְנִין שְׁעִיעַ, וְכֹלָּא חַד סִימָנָא אִיהוּ, וּבְחַד דִּינָא אִתְדָּן.
וְאִי הַהוּא גּוָֹון סוּמָק אִצְטְבַּע יַתִּיר, וְקָאִים בִּגְוָונֵיהּ, זְמַן זְעֵיר הוּא דְּאִצְטְבַע, בְּגִין דְּאִלֵּין גַּוְונִין, לְזִמְנִין קַיְימִין נְהִירִין, וּלְזִמְנִין חֲשׁוּכִין. וְאִי אִצְטְבַּע הַהוּא סוּמָק וְנָהִיר, כְּדֵין אִית בִּידָא שְׂמָאלָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּאָרְכָּא. וּבִידָא יְמִינָא אִתּוֹסָף חַד בְּפוּתְיָא בִּלְחוֹדוֹי. הַאי בַּר נָשׁ שָׁכִיב בְּנִּדָּה, וְלָא תָּב מִינֵּהּ לְמָארֵיהּ.
וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, אִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן שִׂרְטוּטִין בִּידָא שְׂמָאלָא, וְהַהוּא דְּאִתּוֹסָף בִּימִינָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְאִתְעָדֵי הַהוּא סוּמָקָא, דְּלָא אִתְחָזֵי נָהִיר כָּל כַּךְ מִנֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּאַף עַל גַּב דְּתָב, לָא אַעְדִּיוּ מִנִּיהּ הַהוּא סוּמָקָא, עַד זְמַן. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְעָדֵי אָת ס', וְעָאל תְּחוֹתוֹי אָת ץ', וְאִתְחֲבָּר אָת ה' בְּאָת ץ'. הַאי בָּעֵי תִּקּוּנָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּבְהִילוּ. חַכִּימָא דְּלִבָּא דְּחָמֵי לֵיהּ, חוֹבָתָא אִית עָלֵיהּ, לוֹמַר לֵיהּ זִיל אַסֵּי לְנַפְשָׁךְ.
וְאִי תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וְחַד בְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה' בִּלְחוֹדֵיהּ. וּלְזִמְנִין אִתְחַבַּר בְּרָזָא דְּאָת ז'. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ תָּאִיב בָּתַר בִּצְעִין דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, רָדִיף בָּתַר נָשִׁין, וְתֵיאוּבְתֵיהּ נִאוּפִים. וְאַף עַל גַּב דְּתָאִיב לְבִצְעִין דְּעָלְמָא, הַאי לָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ, וְלָא אַכְסִיף. עֵינוֹי שְׁקִיעִין וּמַלִּיל בְּהוּ.
אִי תָּב לְמָארֵיהּ מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין. תְּלָת בְּפוּתְיָא וְחַד לְאָרְכָּא, וְאִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין קַיְימִין בְּקִיּוּמָא, כְּדֵין רְעוּ דִּילֵיהּ יַתִּיר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בָּהּ. חַד דָּקִיק יַתִּיר, עָאל בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין. כְּדֵין אִתְחַבַּר אָת ה' בְּאָת ז'.
וְאִי שִׂרְטוּטָא חַד בְּאַרְכָּא וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא, וּתְלַת דְּקִיקִין קַיְימִין עַל הַהוּא חַד, וְחַד עַל אִינּוּן אַרְבַּע. עַל דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ תְּלַת קִסְטְרִין דְּקִיקִין, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְחַד שַׂעֲרָא תַּלְיָא, בְּהַהוּא חַד דְּרֵישָׁא. הַאי אִיהוּ רָדִיף בָּתַר נְאוּפָא דְּאֵשֶׁת חַבְרֵיהּ. מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. אַגְזִים בְּעֵינָא שְׂמָאלָא, בְּלָא מִלּוּלָא כָּלַל, וְאַשְׁלִים. וּבְגִין דְּאִיהוּ מָארִיהּ זְדוֹנָא, לָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאָתָבָא קָמֵיהּ. לְבָתַר קָטִיל חִוְיָא לֵיהּ, אוֹ בַּר נָשׁ סוּמָקָא.
וְאִי אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְאִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ. הַאי, תָּבַר לִבֵּיהּ לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיוּבְתָא. כְּדֵין אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. עַל אִלֵּין, וְעַל אִינּוּן דִּכְוָותֵיהּ, כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).1The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.
פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men
דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit
מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.
כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.
מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’
Yitro 11:167 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar)
Yitro 11:167 (Chapter 11) (Yitro) (Zohar) somebodyאוּף אִינּוּן פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, כְּתִיב (יחזקאל א׳:ח׳) וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, דְּאִינּוּן יְדִין לְקַבְּלָא מָארִיהוֹן דִתִיוּבְתָּא דְּתָבָאָן לְגַבֵּי (נ"א לקבל) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֲבָל יְדֵי אָדָם, אִלֵּין אִינּוּן דְּיּוּקְנִין וְרָזִין עִלָּאִין, דְּשַׁוִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבַר נָשׁ, וְסִדֵּר לוֹן בְּאֶצְבְּעָן לְבַר וּלְגוֹ. וּבְהַהוּא כַּ"ף.
וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.
וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.
(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.
כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).
עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”
עַצְמוֹת וְגִידִים, אִינּוּן רְתִיכִין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דְּקַיְימִין לְגוֹ. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לִפְנִימָאָה, רָזָא דְּאָדָם עִילָּאָה, דְּאִיהוּ פְּנִימָאָה.
אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.
בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).
וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.
אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’1Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’
אֶצְבְּעָן קַיְימֵי בְּרָזִין עִלָּאִין. טוּפְרֵי אֶצְבְּעָאן, דְּקַיְימִין דְּחַפְיָן, לְבַר, הוּא אוּקְמוּהָ בְּאִינּוּן רָזִין, דַּהֲווֹ (בראשית כ"א ע"א) פָּנִים דִּלְבַר, וּבְהוּ אִית רָזִין, לְאִינוּן חֲרָשִׁין, דְּמִסְתַּכְלֵי בְּטוּפְרֵי, בִּנְהִירוּ דְּמִלָּה אַחֲרָא, דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְאִינּוּן חֲרָשִׁין קָא מְסָאֲבֵי לְהַהוּא אֲתָר.
בְּטוּפְרִין אִית זִמְנִין, דְּנַהֲרִין בְּהוּ כֹּכָבִין חִוָּורִין דְּקִיקִין, וְאִלֵּין אִינּוּן כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין, וְאִינּוּן שְׁקִיעִין כְּהַאי מַסְמְרָא עַל לוּחָא. וְלָאו אִינּוּן כְּאִינּוּן חִוָּורִן אַחֲרָנִין דְּלָא שְׁקִיעִין, אֶלָּא דְּקַיְימִין לְעֵילָּא. בְּהָנִי דְּלָא שְׁקִיעִין, לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲבָל הָנִי דִּשְׁקִיעִין חִוָּורִין כְּתוֹלְדָה דִּטְלוּפְחִין אִית בְּהוּ מַמָּשָׁא, וְאִית סִימָנָא טָבָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחֵדוּ (נ"א בהו') וְיַצְלַח בְּהַהוּא זִמְנָא. אוֹ גְּזֵרָה אִתְגְּזַר עָלֵּיהּ וְאִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
שִׂרְטוּטֵי יְדִין בְּרָזִין עִלָּאִין, (שרטוטין) בְּאֶצְבְּעָן לְגוֹ. בְּיָדִין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין, שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּקִיקִין עִלָּאִין בִּימִינָא. בְּאִינּוּן אֶצְבְּעָן דִּבְהוּ שִׂרְטוּטִין זְעִירִין. בְּאֶצְבְּעָא זְעֵירָא דִּימִינָא, אִית רְשִׁימִין דְּקִיקִין. אֶצְבְּעָא דָּא, קַיְּימָא תָּדִיר עַל עוֹבָדִין דְּבִסְטַר אַחֲרָא.
בְּהַאי אֶצְבְּעָא קַיְימִין שִׂרְטוּטִין, אִינּוּן דְּאֶצְבְּעָא אִתְכְּפִיל בְּהוּ. הָנֵי לָאו אִינּוּן לְאִסְתַּכְּלָא, אֶלָּא אִי אִתּוֹסְפָן בֵּיהּ. אִי אִתּוֹסְפָן תְּרֵין אוֹחֳרָנִין, עַל הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאִתְכְּפַל בְּהוּ. אָרְחָא לָא אִזְדָּמַן לֵיהּ. וְאִי יַעֲבֹד לָא יִצְלַח.
בַּר אִי קַיְימָן בְּאַרְכָּא, בֵּין רְשִׁימָא לִרְשִׁימָא, בְּזִמְנָא דְּיִתְמְשַׁךְ מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן רְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן. הַאי יִצְלַח בְּאָרְחָא. וְסִימָן דָּא, תְּלַת תְּלַת בְּפוּתְיָא. וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון זְעִירִין.
רְשִׁימָא חַד בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין תְּרֵין בְּפוּתְיָא. מֵאָרְחָא, יִשְׁמַע מִלִּין בִּזְמַן קָרִיב, וְלֵית לֵיהּ בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא. אַרְבַּע רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא, וְד' רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא, אָרְחָא אִזְדָּמַן לֵיהּ בְּטֹרַח סַגִּי, וּלְסוֹפָא לְתוֹעַלְתָּיה. וְרָזָא דָּא ז' מֵאַתְוָון אֶמְצָעִיִּין, דְּבֵין זְעִירִין וְרַבְרְבִין.
חָמֵשׁ זְעִירִין רְשִׁימִין בְּפוּתְיָא לְתַתָּא, וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא לְעֵילָּא, וְאַרְבַּע בְּאַרְכָּא. נַיְיחָא לֵיהּ בְּבֵיתֵיהּ, וְעַצְלָא אִיהוּ. וְאָרְחָא הֲוַת מְתַּתְקְנָא קָמֵיהּ, וְלָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד. וְאִי יַעֲבֹד, יִצְלַח בְּהַהוּא אָרְחָא, אֲבָל לָא עָבִיד לֵיהּ, וְעַצְלָא הֲוֵי וְרָזָא דָּא ז' דְּאִיהִי פְּשׁוּטָה.
בְּאֶצְבְּעָא דְּאֶמְצָעִיתָא, הַאי אֶצְבְּעָא קַיְּימָא, לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא הַהוּא דְּחָשִׁיב. אִי שִׂרְטוּטָא חֲדָא קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, בֵּין שִׂרְטוּטֵי דְּפוּתְיָא, הַאי חָשַׁב מַחֲשָׁבִין, וְאִסְתַּלְּקָן מִנֵּיהּ, וְדָחִיל וְלָא עָבִיד, וְהַהִיא מַחֲשָׁבָה לָא אִתְעָבִיד כְּלָל.
אִי תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, דְּקַיְימִין כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי לָאו בֵּיהּ מַחֲשָׁבִין, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וְאִתְעָבִיד, וְלָא מַחֲשָׁבָה דְּהִרְהֵר בֵּיהּ כְּלָל, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה דְּאִיהוּ בִּבְהִילוּ וּזְעִירָא, אֲבָל הִרְהוּרָא וּמַחֲשָׁבָה לָא.
וְאִי תְּלַת רְשִׁימִין בְּאַרְכָּא. וּבְפוּתְיָא תְּרֵין אוֹ תְּלַת, כַּד אִתְפָּשַׁט מַשְׁכָא לַאֲחוֹרָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פְּקִיחָא, וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְכָל אִינּוּן מַחֲשָׁבִין דְּאִינּוּן לִסְטַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַיְּימָן בִּידֵיהּ, וּמַחֲשָׁבִין אַחֲרָנִין לָאו הָכִי.
אִי אַרְבַּע אוֹ חֲמִשָּׁה בְּאַרְכָּא, בְּאִתְפְּשָׁטוּ דְּמַשְׁכָא כִּדְקָאמְרַן, (דא איהו) כַּד שָׁרָאן עַל פּוּתְיָא, בִּתְלַת, אוֹ בְּאַרְבַּע, אוֹ מִתְּרֵין וּלְהָלְאָה. דָּא בַּר נָשׁ דְּמַחֲשָׁבוֹי לְאַבְאָשָׁא, וְאִשְׁתָּבַח בְּהוּ. וְדִיקְנִה וּגְבִינֵי עֵינוֹי סוּמָקִין, מְחַשֵּׁב לְבִישׁ וְאִשְׁתָּבַּח בְּהוּ. קִצְרָא דְּיוֹמִין אִיהוּ. פְּקִיחָא אִיהוּ. וְאַכְנַע תָּדִיר לִמְכִילָן דְּבִישׁ. אַצְלַח. וּלְסוֹפָא דְּיוֹמִין זְעִירִין אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא.
אַסְוָותָא לְהַאי תִּיּוּבְתָּא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת רְשִׁימִין, אוֹ אַרְבַּע, וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין. תְּלַת רְשִׁימִין אוֹ ד' בְּאַרְכָּא וְשַׁרְיָין עַל תְּרֵין בְּפוּתְיָא. דְּהָא כְּפוּם מִנְהֲגָא דְּבַר נָשׁ, הָכִי מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין, מִזְּמַן לִזְמַן. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ׳:כ״ו) הַמּוֹצִיא בְּמִסְפַּר צְבָאָם וְגוֹ', מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ וְגוֹ'.
כְּמָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלָף חַיָּילִין וּזְמָנִין בְּכֹכְבֵי שְׁמַיָא, יוֹמָא דָּא כָּךְ, וּלְיוֹמָא אַחֲרָא כַּךְ. (ודא איהו דאמרינן בצלותא דערבית ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים כפום דחלופא דזמנים כך איהו מסדר כוכבים.) כְּפוּם דְּאָדָם דִּלְגוֹ כָּל עוֹבָדוֹי. הָכִי אִתְחָזוּן בְּהַאי רְקִיעָא. וְהָכִי אִתְחָזֵי בְּהַאי מַשְׁכָא דְּהַאי אָדָם תַּתָּאָה. דְּאִיהוּ רְקִיעָא, עוֹר דְּחַפְיָא עַל כֹּלָּא.
וְכֹלָּא כְּפוּם גַּוְונָא דְּאָדָם דִּלְגוֹ, דְּהַאי לְזִמְנִין קָאִים בְּדִינָא, לְזִמְנִין בְּרַחֲמֵי, כְּהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ אַחְזֵי לְבַר. לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא בְּהַאי אָדָם, כְּמָה דְּאַמָרָן, לְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וּלְזִמְנִין כְּהַאי גַּוְונָא, וְרָזָא דָּא אָת ז' אִתְכְּלִיל בֵּיהּ אָת י'.
וְרָזִין אִלֵּין בְּאֶצְבְּעָן דִּימִינָא, בִּזְעֵירָא וּבְרַבְרְבָא. וְסִימָן (דברים א׳:י״ז) כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל תִּשְׁמָעוּן. אֵלּוּ תְּרֵין אֶצְבְּעָן בְּרָזִין אִלֵּין, וְהָכִי אִינּוּן בְּרָזִין דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, (ולא אינון) בְּרָזֵי דְּרַב יֵיסָא סָבָא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, דְּאִקְרוּן כֻּלְּהוּ תוֹלְדוֹת, וְאִינּוּן תוֹלְדוֹת אָדָם, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם, וְהָא אִתְּמַר, דְּכֹלָּא רָזָא דָּא. כְּגַוְונָא דָּא תוֹלְדוֹת אָדָם, בְּכָל אִינּוּן דִּיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, וּבְכָל אִינּוּן דְּקָאָמַרָן. וּבְאִלֵּין תוֹלְדוֹת דְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, דְּאִתְחַזְיָין בְּרָזִין פְּנִימָאִין, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, לְשִׂרְטוּטִין, סִימָן זר"ה פס"ץ. רָזִין לְחַכִּימֵי לִבָּא, רזהס"ף, חָמֵשׁ אַתְוָון, בְּחָמֵשׁ תַּרְעִין, לְמִנְדַּע חָכְמָה בְּסוּכְלְתָנוּ.
תַּרְעָא קַדְמָאָה, ר'. בִּידָא אִית שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, וְשִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. וְכֻלְּהוּ מִתְעָרְבֵי דָּא עִם דָּא. שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין דְּאִית בִּידָא, כַּד אִינּוּן תְּרֵין בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין בְּפוּתְיָא, וְאָחִידוּ דָּא בְּדָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וּבְרָזָא דְּאָת ר' וְדָחֵי לְאָת ז', וְנָטִיל אִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון. בְּפוּתְיָא נָטִיל ה', בְּאַרְכָּא נָטִיל ר', וְסִימָן דִּילֵיהּ ה"ר.
דָּא אִית לֵיהּ בִּידָא שְׂמָאלָא כְּהַאי גַּוְונָא בְּאִלֵּין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין. אֲבָל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין זְעִירִין דְּנָטְלָא יְמִינָא, לָא נָטְלָא שְׂמָאלָא. דִּימִינָא נָטְלָא, חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְעֵילָּא בְּאַרְכָּא, וְחַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק לְתַתָּא, דְּאָחִיד בֵּין אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבָן. בְּפוּתְיָא אִית חַד שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאָחִיד לְתַתָּא בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ. וּבִשְׂמָאלָא לָאו הָכִי, וְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ בִּימִינָא, וְלָאו בִּשְׂמָאלָא.
הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דִּלְזִמְנִין תָּאִיב בְּבֵיתָא, וּלְזִמְנִין בְּאָרְחָא, דָּא לָא שָׁכִיךְ לִבֵּיהּ בְּהַאי וּבְהַאי. כַּד אִיהוּ בְּבֵיתָא תָּאִיב בְּאָרְחָא, וְכַד אִיהוּ בְּאָרְחָא, תָּאִיב בְּבֵיתָא. אַצְלַח תָּדִיר בְּאָרְחָא, וּלְזִמְנִין בְּבֵיתָא. דָּא אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא אִי אִשְׁתְּדַל בְּהוּ. הַאי חָמֵי בְּשַׂנְאוֹי, תּוֹעַלְתָּא לְסַגִּיאִין בֵּיהּ. עַצְלָא אִיהוּ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אִי אִתְּעַר, אִתְּעָרוּן לְאוֹטָבָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא. זָכֵי בְּמִלּוֹי. דָּא אִיהוּ חֲמִידָא וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. טָב עֵינָא אִיהוּ. צְלוֹתֵיהּ אִשְׁתְּמַע. נָחִית וְסָלִיק בְּמָמוֹנָא.
דָּא אִיהוּ דִּלְזִמְנִין מִתְּבַּר לִבֵּיהּ לְגַבֵּיהּ מָארֵיהּ. וּכְדֵין אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין, דִּמְעַבְּרָן בְּהַהוּא שִׂרְטוּטָא דָּקִיק, דְּאִתּוֹסָף עַל אִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ה' דְּמִתְחַבְּרָא עם ר'. דָּא אָרְחָא, דָּא בֵּיתָא. דָּא חֶדְוָה, דָּא עֲצִיבוּ, דָּא תּוֹעַלְתָּא, דָּא עַצְלָא, דָּא טָב עֵינָא, דָּא חֲמִידָא, וּמְפַזֵּר מָמוֹנָא. דָּא מִתְּבַּר לִבֵּיהּ, וְתָב לְמָארֵיהּ.
תַּרְעָא תִּנְיָינָא, ז'. בִּימִינָא, בְּקַסְטִירוּ דְּקוֹלְטָא, רְשִׁימִין שְׁכִיחֵי, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין בְּפוּתְיָא, וּתְרֵין רַבְרְבִין בְּאַרְכָּא, וְחַד מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, אָחִיד בְּאִינּוּן תְּרֵין דְּפוּתְיָא, וְחַד אַחֲרָא לָא אָחִיד בְּהוּ. הַאי אִית פַּסְלוּ בְּזַרְעֵיהּ, מִסִּטְרָא דַּאֲבוֹי, אוֹ מִסִּטְרָא דְּאִמֵּיהּ.
וּכְדֵין מִשְׁתַּכְּחֵי לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּלַת שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין דְּקִיקִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ לְתַתָּא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי, קָמֵי בְּנֵי נָשָׁא, וְלִבֵּיהּ לָא קְשׁוֹט. וּלְזִמְנָא דְּסִיב, אַהְדָּר לְאִתְתַּקְנָא. כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ אִינּוּן תְּרֵין שִׂרְטוּטִין בְּאָרְכָא, אֲחִידָן בְּאִינוּן דְּפוּתְיָא, דָא עִם דָא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין עִמְהוֹן בְּאֶמְצָעִיתָא, דְּקִיקִין, וְדָא בְּאַרְכָּא. וּתְלַת דְּקִיקִין בְּפוּתְיָא, וְרָזָא דָּא ז' דְּמִתְחַבְּרָא בְּאָת ר'.
וְכַד אִיהוּ סִיב וְתָב כִּדְקָאמְרַן, אִתְתָּקַּן אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ר', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ז'. לְבָתַר כַּד הַאי אִתְתָּקַּן, אִיהוּ תָּדִיר בִּלְחִישׁוּ, וְכָל עוֹבָדוֹי בִּלְחִישׁוּ. אֲבָל לָאו אִיהוּ בְּקִיּוּמָא כַּדְקָא חֲזִי בְּגִין דְּהַהוּא פַּסְלוּ, עַד לָא אִתְיָיאָשָׁא בֵּיהּ. (מכאן אוליפנא מאן דפסיל זרעיה עד תלת דרין לא אתייאשא ההוא פסילו (דף ע"ז ע"ב) מלכשכשא. בגין כך תנינן ווי ליה לההוא בר נש דפסל זרעיה ולא חייש ליקרא דמאריה. פסיל זרעיה ודאי.)
וּלְבָתַר דְּאִתְיָיאָשָׁא. הַהוּא פְּסִילוּ, כְּדֵין אִשְׁתְּכָחוּ שִׂרְטוּטִין בִּידָא יְמִינָא, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ. אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, חָמֵשׁ בְּפוּתְיָא. וְרָזָא דָּא ז', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. הַאי לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְסוֹף יוֹמוֹי, אַצְלַח אֲפִילּוּ בְּמָמוֹנָא.
תַּרְעָא תְּלִיתָאָה, ה'. בִּימִינָא, כַּד אִשְׁתְּכָחוּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וּתְלַת בְּאַרְכָּא, וְאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא מֵאִינּוּן תְּלַת, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִסְתְּמִיךְ בְּאוֹת ס'.
בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתְּכַח הַהוּא שִׂרְטוּטָא דְּאֶמְצָעִיתָא, דְּעָאל וְאָחִיד גּוֹ אִינּוּן חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין דְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ עָצִיב וְרָגִיז גּוֹ בֵּיתֵיהּ, וּבְגוֹ בְּנֵי נָשָׁא לָאו הָכִי. קַמְצָן אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ, וְרָגִיז וְכָפִין, וּלְזִמְנִין לָא. לְבַר מִבֵּיתֵיהּ לָאו הָכִי. אַצְלַח בְּעוֹבְדֵי עָלְמָא. כַּד אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא אִסְתַּכִּיל זְעֵיר וְאִתְהַדָּר בָּהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ, אֲבָל לָאו כָּל זִמְנָא. וְהַהוּא זִמְנָא דְּלָאו מְהֵימָנָא, אַחְזֵי גּוָֹון קְשׁוֹט, וְלָא קְשׁוֹט בִּשְׁלִימוּ. בְּדִינָא יִצְלַח. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ס'.
וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין בְּפוּתְיָא, וְחָמֵשׁ בְּאַרְכָּא, תְּרֵין מֵאִינּוּן דְּאָרְכָּא, עָאלִין גּוֹ אִינּוּן אַרְבַּע, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַדֵּי בְּבֵיתֵיהּ, וְאִתְחַזֵּי עָצִיב לִבָּא לְבַר, וְלָאו הָכִי דְּכֵיוָן דְּמַלִּיל עִם בְּנֵי נָשָׁא, אַחְזֵי חֵדוּ וְאִתְכְּוָון בְּמִלּוֹי.
תְּלַת שִׂרְטוּטִין זְעִירִין עָאלִין גּוֹ אִינּוּן דְּאָרְכָּא, דָּא אִית לֵיהּ חַד רְשִׁימוּ אוּכָם בְּגוּפֵיהּ, וּתְלַת שַׂעֲרִין תַּלְיָין בְּהַהוּא רְשִׁימוּ, וְהַהוּא רְשִׁימוּ אִיהוּ כְּעִגּוּלָא, וְחַד תְּבִירָא (חבורא) בְּרֵישֵׁיהּ. וּלְהַאי רְשִׁימָא, קָרָאן לֵיהּ חַכִּימֵי לִבָּא, דְּיַדְעִין רָזִין אִלֵּין, רֵישׁ נִשְׁרָא. רְשִׁימוּ דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין, בֵּין כִּתְפוֹי. וּלְזִמְנִין, בִּדְרוֹעָא יְמִינָא. וּלְזִמְנִין, עַל יְדָא יְמִינָא בְּאֶצְבְּעוֹי.
אִי רְשִׁימָא דָּא רֵישׁ נִשְׁרָא, אִיהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּתִיקוּנוֹי, יִסְתַּלַּק לְעוּתְרָא וְלִיקָרָא. וְאִי הַהוּא רֵישׁ נִשְׁרָא אִתְהַפַּךְ לַאֲחוֹרָא, יִזְכֶּה לְבֵנִין לְזִמְנִין. אֲבָל כַּד אִיהוּ סִיב, יִזְכֶּה לְעוּתְרָא יַתִּיר, וְלִיקָר סַגְיָא, יַתִּיר מֵעוּלְמוֹי, וְיַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא, אִי אִשְׁתַּדַּל בָּהּ.
רֵישׁ נִשְׁרָא דָּא, אִתְחָזֵי לְזִמְנִין אוּכָמָא, וּלְזִמְנִין גּוָֹון דְּלָא סוּמָק זְעֵיר, דְּלָא אִצְטְבַּע כָּל כַּךְ. לְזִמְנִין בְּשַׂעֲרִין לְזִמְנִין שְׁעִיעַ, וְכֹלָּא חַד סִימָנָא אִיהוּ, וּבְחַד דִּינָא אִתְדָּן.
וְאִי הַהוּא גּוָֹון סוּמָק אִצְטְבַּע יַתִּיר, וְקָאִים בִּגְוָונֵיהּ, זְמַן זְעֵיר הוּא דְּאִצְטְבַע, בְּגִין דְּאִלֵּין גַּוְונִין, לְזִמְנִין קַיְימִין נְהִירִין, וּלְזִמְנִין חֲשׁוּכִין. וְאִי אִצְטְבַּע הַהוּא סוּמָק וְנָהִיר, כְּדֵין אִית בִּידָא שְׂמָאלָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּפוּתְיָא, וְחַד דָּקִיק עַל אִינּוּן דְּאָרְכָּא. וּבִידָא יְמִינָא אִתּוֹסָף חַד בְּפוּתְיָא בִּלְחוֹדוֹי. הַאי בַּר נָשׁ שָׁכִיב בְּנִּדָּה, וְלָא תָּב מִינֵּהּ לְמָארֵיהּ.
וְכַד תָּב בִּתְיוּבְתָּא, אִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן שִׂרְטוּטִין בִּידָא שְׂמָאלָא, וְהַהוּא דְּאִתּוֹסָף בִּימִינָא, אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, וְאִתְעָדֵי הַהוּא סוּמָקָא, דְּלָא אִתְחָזֵי נָהִיר כָּל כַּךְ מִנֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּאַף עַל גַּב דְּתָב, לָא אַעְדִּיוּ מִנִּיהּ הַהוּא סוּמָקָא, עַד זְמַן. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְעָדֵי אָת ס', וְעָאל תְּחוֹתוֹי אָת ץ', וְאִתְחֲבָּר אָת ה' בְּאָת ץ'. הַאי בָּעֵי תִּקּוּנָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּבְהִילוּ. חַכִּימָא דְּלִבָּא דְּחָמֵי לֵיהּ, חוֹבָתָא אִית עָלֵיהּ, לוֹמַר לֵיהּ זִיל אַסֵּי לְנַפְשָׁךְ.
וְאִי תְּלַת שִׂרְטוּטִין בְּאַרְכָּא, וְחַד בְּפוּתְיָא, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה' בִּלְחוֹדֵיהּ. וּלְזִמְנִין אִתְחַבַּר בְּרָזָא דְּאָת ז'. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ תָּאִיב בָּתַר בִּצְעִין דְּעָלְמָא. וְאִי לָאו, רָדִיף בָּתַר נָשִׁין, וְתֵיאוּבְתֵיהּ נִאוּפִים. וְאַף עַל גַּב דְּתָאִיב לְבִצְעִין דְּעָלְמָא, הַאי לָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ, וְלָא אַכְסִיף. עֵינוֹי שְׁקִיעִין וּמַלִּיל בְּהוּ.
אִי תָּב לְמָארֵיהּ מִתְחַלְּפֵי שִׂרְטוּטִין. תְּלָת בְּפוּתְיָא וְחַד לְאָרְכָּא, וְאִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין קַיְימִין בְּקִיּוּמָא, כְּדֵין רְעוּ דִּילֵיהּ יַתִּיר בְּאִתְּתֵיהּ, וְאִתְדְּבַק בָּהּ. חַד דָּקִיק יַתִּיר, עָאל בֵּין אִינּוּן תְּרֵין דְּקִיקִין. כְּדֵין אִתְחַבַּר אָת ה' בְּאָת ז'.
וְאִי שִׂרְטוּטָא חַד בְּאַרְכָּא וְאַרְבַּע בְּפוּתְיָא, וּתְלַת דְּקִיקִין קַיְימִין עַל הַהוּא חַד, וְחַד עַל אִינּוּן אַרְבַּע. עַל דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ תְּלַת קִסְטְרִין דְּקִיקִין, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְחַד שַׂעֲרָא תַּלְיָא, בְּהַהוּא חַד דְּרֵישָׁא. הַאי אִיהוּ רָדִיף בָּתַר נְאוּפָא דְּאֵשֶׁת חַבְרֵיהּ. מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. אַגְזִים בְּעֵינָא שְׂמָאלָא, בְּלָא מִלּוּלָא כָּלַל, וְאַשְׁלִים. וּבְגִין דְּאִיהוּ מָארִיהּ זְדוֹנָא, לָא חָיִישׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ, לְאָתָבָא קָמֵיהּ. לְבָתַר קָטִיל חִוְיָא לֵיהּ, אוֹ בַּר נָשׁ סוּמָקָא.
וְאִי אַרְבַּע בְּאַרְכָּא, וּתְלַת בְּפוּתְיָא, וְאִינּוּן דְּסַלְּקִין לְעֵילָּא אַעְדִּיוּ מִנֵּיהּ. הַאי, תָּבַר לִבֵּיהּ לְגַבֵּי מָארֵיהּ, וְתָב בְּתִיוּבְתָא. כְּדֵין אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת פ', וְאִתְחֲבָּר בְּאָת ה'. עַל אִלֵּין, וְעַל אִינּוּן דִּכְוָותֵיהּ, כְּתִיב, (ישעיהו נ״ז:י״ט) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).1The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.
פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men
דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit
מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.
כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.
מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’
Chapter 12
Chapter 12 somebodyYitro 12 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:176-180 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:176-180 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:193-198 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:193-198 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:198 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:198 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:203 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:203 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:212 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:212 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:219 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:219 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:226 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:226 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Yitro 12:232 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar)
Yitro 12:232 (Chapter 12) (Yitro) (Zohar) somebodyרזא דרזין (שמות י״ח:כ״א) ואַתָּה תֶחֱזְה מִכָּל הָעָם. זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם. דָּא סֵפֶר מֵאִינּוּן סִפְרִין, סְתִימִין ועֲמִיקִין, (נ"א דא ספרא מאינון סתימין ועמיקין) אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, אֲרִימִית יְדָי בְּצַּלּוּ לְמַאן דְּבָרָא עָלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דִּבְּהַאי קְרָא גָּלוּ קַדְמָאֵי סְתִימִין עִלָּאִין, אִית לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא בְּרָזִין דְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָא סִפְרָא גְּנִיזָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.
זֶה: דְּתַלְיָא בֵּיהּ כֹּלָּא. זְה: אִילָנָא דְּחַיִּי. זֶה: וְלָא אַחֲרָא דְּגַלֵּי. (מאי) זֶה: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:ב׳) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, זְה נִיסָן וְלָא אַחֲרָא. that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”.
זֶה סֵפֶר, לְאַשְׁגָּחָא וּלְגַלָּאָה תוֹלְדוֹת אָדָם, אִילָנָא דְּגַלֵּי תוֹלְדוֹת אָדָם. וְעָבִיד אִיבִין לְאַפָּקָא לְעָלְמָא. זְה סֵפֶר, לְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָא וַעֲמִיקָא, דְּאִתְּמְסַר לְאָדָם קַדְמָאָה, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְנֵי נָשָׁא, חָכְמְתָא דָּא אִתְמְסַר לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, ויָרִית לָהּ וְכָתַב בְּסִפְרֵיהּ.
אוֹלִיפְנָא, דְּמֹשֶׁה אִתְקָשֵׁי בְּדָא, עַד דְּאָתַת שְׁכִינְתָּא וְאוֹלִיפַת לֵיהּ, והִיא חָמַאת וּבָרִירַת לְכָל אִינּוּן גּוּבְרִין דְּאִתְחָזוּן בְּפַרְצּוּפָא, וְתַמָּן אוֹלִיף מֹשֶׁה חָכְמְתָא דָּא, וְעָיִיל בְּגַוִּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ואַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם. הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים ק״ב:כ״ח) ואַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יתַּמּוּ. (נחמיה ט׳:ו׳) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. (תהילים ג׳:ד׳) וְאַתָּה יְיָ' מָגֵן בַּעֲדִי.
וְאַתָּה תֶחֱזְה, וְתִסְתַּכַּל בְּהָא. אַנְתְּ, וְלָא אַחֲרָא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּשִׁתִין רִבּוֹא. בְּשִׁית סִטְרִין אִית לְאִסְתַּכְּלָא. בְּדִיּוּקְנִין דִּבְנֵי נָשָׁא, וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא עַל בּוּרְיִיהּ. ואִלֵּין אִינּוּן בְּשַׂעְרָא. בְּעַיְינִין. בְּחוֹטָמָא. בְּשִׁפְוָון. בְּאַפִּין. בְּיָדִין. בְּאִינּוּן שִׂרְטוּטִין דְּיָדִין. וּבְשִׁית סִטְרִין אִלֵּין, כְּתִיב וְאַתָּה תֶחֱזְה. וְאַתָּה תֶחֱזְה, בְּשַׂעְרָא,
בִּקְמִיטִין דְּמִצְּחָא, בְּאִלֵּין קְרִיצִּין דְּעַל עַיְינִין. מִכָּל הָעָם, בְּעַיְינִין. בְּדוּקִין דְּעֵינָא, וּבִּקְמִיטִין דִּתְחוֹת עֵינָא. אַנְשֵׁי חָיִל, לְמֵיקָם חֵילָא דִּבְהוּ בְּהֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בִּצְּהִיבוּ דְּאַפִּין. בְּאַפִּין, בִּקְמִיטוּ דְּאַפִּין. בִּרְשִׁימוּ דִּבְהוּ בְּדִיקְנָא. שׂנְאֵי בָצַּע, בְּיָדִין, בְּשִׂרְטוּטֵי יְדִין, רְשִׁימִין דִּבְהוּ. וְכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין רְמִיזִין הָכָא, דְּאִתְמְסָרוּ לְמֹשֶׁה, לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִנְדַּע חָכְמְתָא סְתִימָאָה, וחָכְמְתָא דָּא, יָרְתָּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט כְּדְקָא יֵאוֹת, זכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן.
כְּתִיב (איוב י׳:י״א) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וגוֹ', (ע"ז ע"א) כְּגַוונָא דָּא עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָּא, דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, סְתִימִין גּוֹ סְתִימִין, וְחַיָּילִין וּרְתִיכִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, הָכִי עָבִיד בְּכָל אִינּוּן, עַרְקִין וְגִידִין, וְאִלֵּין אִינּוּן גַּרְמִין, וְקַיְימִין בְּקִיּוּמָא דְּדַרְגִּין עִלָּאִין, ואִלֵּין אִקְרוּן (ויקרא ק"ע ע"א) בָּשָׂר, דַּרְגִּין ושֻׁלְטָנוּתָא דְּקֵץ כָּל בָּשָׂר, וְכָל אִינּוּן דְּאִתְהֲנוּן מִתְּנָנָא דְּבָשָׂר, דְּרֵיחִין דְּקָרְבְּנִין, ואַחֲרָנִין דְּשַׁלְטִין בַּבָּשָׂר. ועֵילָּא מִכֻּלְּהוּ עוֹר, מַשְׁכָא (דאתפטותא דרקיע ואיהו עור דמשכא) דְּחָפֵי עַל כֹּלָּא.
כְּגַוונָא דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת דִּרְקִיעָא, בְּמַשְׁכָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ, וְאִינּוּן אוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ חָכְמְתָא. הָכִי עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּבְנִי נָשָׁא, רְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּהַהוּא פַּרְצּוּפָא דְּאָדָם, כְּאִינּוּן כֹּכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ חָכְמְתָא סַגְיָא, וּלְאִתְנַהֲגָא בְּהוּ גּוּפָא.
כְּמָה דְּמִתְחַלְּפֵי בְּמַשְׁכָא חֵיזוּ דִּרְקִיעָא, דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, לְפוּם עוֹבָדִין דְּעָלְמָא, הָכִי מִתְחַלְּפִין חֵיזוּ דִּרְשִׁימִין וּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא דְּבַּר נָשׁ, לְפוּם עוֹבָדוֹי מִזְּמַן לִזְמַן. וּמִלִּין אִלֵּין לָא אִתְמְסָרוּ אֶלָּא לְזָכָּאֵי קְשׁוֹט, לְמִנְדַּע וּלְאַלְפָא חָכְמְתָא סַגְיָא.
זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם, מִזְּמַן לִזְמַן, לְפוּם עוֹבָדוֹי דְּאָדָם, הָכִי אִתְיְלִידוּ, וְאִתְרְשִׁימוּ ואִתְחַלְּפוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין מִזְּמַן לִזְמַן. דְּהָא בְּזִמְנָא דְּרוּחָא קֻדְשָׁא שַׁרְיָא בְּגַוִּיהּ, הָכִי עָבִיד תוֹלְדוֹת, וְאַחְזֵי רְשִׁימִין הַהוּא רוּחַ לְבַר.
וּבְזִמְנָא דְּמִתְעַבְּרָא וְזָז מִנֵּיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, וְאַתְיָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא הוּא מְכַשְׁכְּשָׁא בְּגַוִּיהּ, ואַחְזֵי לְבַר חֵיזוּ יְדִיעָאן, וּרְשִׁימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּיהּ בִּקְמִיטִין בְּמַשְׁכָא לְבַר. וְאַף עַל גַּב (דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.)
זר"ה פס"ץ, אָת דָּא דְּמִתְחַלְּפָא תָּדִיר בְּהָא חָכְמְתָא. בְּאָת זַיִ"ן, מִלָּה דְּקַיְּימָא בְּשַׂעְרָא הֲוָה וְסִימָנִיךְ זַיִ"ן, וּמָאנֵי קְרָבָא דְּשִׁמְשׁוֹן, בְּשַׂעְרָא. וְדָא הוּא נִזְרָא דֶּאֱלהִים עָלֵיהּ. דְּקַיְּימָא
שַׂעֲרָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, וְתַלְיָא. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ז', ואִתְחֲבָּר בֵּיהּ אָת צּ'. דָּא עָאל וְאַפִּיק ס'.
אִי שַׂעֲרָא דָּא תַּלְיָא ואוּכָם, וּבְמִצְּחָא תְּלָתָא שִׂרְטוּטִין מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּתְרֵין מִשְּׂמָאלָא, וְלָא מִתְחַבְּרָן אִלֵּין בְּאִלֵּין. בִּסְטַר יְמִינָא אִית תְּלָתָא רְשִׁימִין דְּקִיקִין, דְּעַבְרִין עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שְׁבִילִין לְמֶעְבַּר עַל אִינּוּן שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין. וּבִסְטַר שְׂמָאלָא חָמֵשׁ, וְחַד מִנֵּיהּ זְעֵיר בְּאַרְכֵּיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּגוֹ אָת ז' וְאָת ץ'. כְּדֵין תִּשְׁכַּח קְרִיצִּין תַּקִּיפִין דְּעַל חוֹרֵי עֵינוֹי, דְּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא.
דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְלָא בִּבְהִילוּ, וְנַיְיחָא דִּילֵיהּ בְּעִכּוּבָא. חָשִׁיב בְּגַרְמֵיהּ דְּאִיהוּ חַכִּים. וְלָאו הָכִי. זָקִיף רֵישָׁא לְאִסְתַּכְּלָא תָּדִיר. מָארֵי מָצּוּתָא לְבַר. בְּבֵיתֵיהּ לָאו הָכִי. אוֹרַיְיתָא לָא חָשִׁיב לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ. מִלִּין דִּבְנֵי נָשָׁא חֲשִׁיבִין עָלֵיהּ כְּמָטוּל, ואָתִיב מִלִּין תַּקִּיפִין עָלַיְיהוּ.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, מָטוּ וְלָא מָטוּ, כְּדֵין תִּשְכַּח בְּמִצְּחָא לְסִטְרָא דִּימִינָא, תְּרֵין שִׂרְטוּטִין רַבְרְבִין וחַד זְעֵירָא, וּתְרֵין רְשִׁימִין זְעִירִין דְּעָאלִין בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיָא. וְלִסְטַר שְׂמָאלָא תְּרֵין, חַד רַבְרְבָא, וְחַד זְעֵירָא, וְחַד רְשִׁימוּ זְעֵיר דְּעָאל בְּחַד וְלָא מָטֵי לְתִנְיָינָא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, לְפוּם שַׁעֲתָא אִתְמְלֵי רוּגְזָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ, וּמָארֵי קְטָטָא בְּבֵיתֵיהּ, ולָאו בְּרוּחַ נַיְיחָא. זִמְנָא חֲדָא בְּעָלְמָא (נ"א ביומוי) אָתִיב תּוּקְפִין לִבְנֵי נָשָׁא. אִסְתַּכַּל לְתַתָּא. מִצְּחֵיהּ קָמִיט בְּרוּגְזֵיהּ, וְדָמִי כְּכַלְבָּא, וּמִיָּד שָׁכִיךְ וְאָתִיב רְכִיכִין. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּרוּחָא דִּילֵיהּ וּרְעוּתָא לְאִשְׁתַּדְּלָא דִּילֵיהּ, בִּסְחוֹרָתָא (עזרא ד׳:כ׳) וּמִנְדָּה בְלוֹ והָלַךְ וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ, סָלִיק לְמָמוֹנָא. דְּהָא אִתְחַלָּף אָת ץ' בְּאָת ס'.
וְאִי מִתְפָּרְשָׁן קְרִיצִּין דָּא מִן דָּא, וְשַׂעֲרִין אַחֲרָנִין עַיְילִין בֵּין דָּא לְדָא זְעִירִין. דָּא נָטִיר דְּבָבוּ סַגִי תָּדִיר. טַב אִיהוּ בְּבֵיתֵיהּ. וְחַדֵי ועָצִּיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דָא קַיְּימָא בֵּין ץ' וּבֵין ס'. טָמִיר מָמוֹנֵיהּ. לָא בָּעֵי לְאַגְלוּיֵי, וּלְאִתְגְּלֵי בְּעוֹבָדוֹי. קַמְצָּן אִיהוּ. וְשַׂעֲרֵיהּ גָּבִיל דָּא עִם דָּא, וְתַלְיָיא. לָא חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ לְמִלְבַּשׁ כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה דְּלָבִישׁ לָא אִתְתַּקַּן בֵּיהּ. מִצְּחֵיהּ רַבְרְבָא, תְּלַת שִׂרְטוּטִין בִּימִינָא, ואַרְבַּע בִּשְׂמָאלָא תְּרֵין רְשִׁימִין עַיְילִין בֵּינַיְיהוּ.
דָּא כַּד מַלִּיל פָּשִׁיט מַשְׁכָא וְאִינּוּן דְּמִצְּחָא, שִׂרְטוּטִין לָא אִתְחָזוּן כָּל כַּךְ. כָּפִיף רֵישֵׁיהּ אָזִיל. יְמִינָא מִנֵּיהּ שְׂמָאלָא. שְׂמָאלָא מִנֵּיהּ יְמִינָא. עָצִּיב תָּדִיר אֲנִינָא אִיהוּ, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. חָשִׁיב גַּרְמֵיהּ חַכִּים בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּבָבוּ בְּכָל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלָן בְּאוֹרַיְיתָא.
בִּדְרוֹעָא שְׂמָאלָא, אִית לֵיהּ רְשִׁימָא אוּכָמָא, וד' שַׂעֲרִין זְעִירִין בָּהּ, וּתְרֵין רַבְרְבִין דְּתַלְיָין בֵּיהּ סוּמָקִין. שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ ותָלֵי, ואִיהוּ, לָאו סוּמָק, וְלָאו אוּכָם, מִצְּחָא דִּילֵיהּ לָא רַב וְלָא זְעֵיר. דָּא קַיְּימָא בֵּין אָת ס', וּבֵין אָת ץ' כְּלִילָא בְּאָת ז'.
חָד שִׂרְטוּטָא רַב בְּמִצְּחֵיהּ, דְּאַזְלָא בְּפוּתְיָא, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. תְּרֵין שִׂרְטוּטִין אַחֲרָנִין, אֲבָל לָא רְשִׁימִין כָּל כַּךְ, דְּהָא לָא קַיְּימִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, כְּהַאי. אַרְבַּע קְמִיטִין זְעִירִין קַיְּימִין, בֵּין תְּרֵין קְרִיצִּין, עַל רֵישָׁא דְּחוֹטָמָא לְעֵילָּא.
דָּא אִיהוּ מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה, חַכִּים, פְּקִיחַ, וַותְרָן בְּמָמוֹנֵיהּ, בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל לְמִנְדַּע אִיהוּ חַכִּים. לְפוּם שַׁעֲתָא רָגַז, וּלְפוּם שַׁעֲתָא נָח רוּגְזֵיהּ, לָא נָטַר דְּבָבוּ לְעָלְמִין. לְזִמְנָא טָב, וּלְזִמְנָא לָאו הָכִי כָּל כַּךְ, קָאִים בְּמַתְקְלָא. כַּד תָּב לְמָארִיהּ, מָארֵיהּ אָחִיד בִּידֵיהּ, וסָלִיק לִיקָר סַגְיָא. כֹּלָּא צְּרִיכִין לֵיהּ. אָת ס' אַזְלָא לְדִידֵיהּ תָּדִיר יַתִּיר מֵאָת ץ'. כָּל אִינּוּן דְּיָעֲטִין עָלֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, לָא מַצְּלִיחִין, וְלָא אִתְקְיָים הַהוּא עֵיטָא, וְלָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. אִתְחָזֵי רַמָּאָה וְלָאו הָכִי הוּא. אָת ס' ואָת ץ' מַגִּיחִין עָלֵיהּ, וּבְּגִין כָּךְ סָלִיק וְנָחִית. כַּד תָּב לְמָארֵיהּ, אָת ס' נָצַּח, וְאִתְעָבִיד רְעוּתֵיהּ בְּכֹלָּא. רַחֲמָן אִיהוּ. וּבָכֵי כַּד אִתְמְלֵי רַחֲמִין.
חָד רְשׁוּמָא אִית לֵיהּ בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, וְקַיְּימָא פַּרְצּוּפָא, וְלֵית עָלֵיהּ שַׂעֲרִין כְּלַל. ואִי שַׂעֲרָא קְמִיטָא, וְלָא תָּלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, ואִיהוּ קָמִיט לְעֵילָּא מֵאוּדְנִין דָּא קַיְּימָא בְּמִלּוּלֵיהּ.
מִצְּחֵיהּ רַב וְלָאו כָּל כַּךְ. שִׂרְטוּטִין דִּילֵיהּ חָמֵשׁ. תְּלַת עַבְרִין מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וּתְרֵין לָא עַבְרִין. מָארֵי קְטָטָה אִיהוּ, וּבְבֵיתֵיהּ יַתִּיר. כָּל עוֹבָדוֹי בִּבְהִילוּ, אִתְחָזֵי טָב, וְלָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִית בֵּיהּ. דָּא קָאִים בְּאָת ז' לְחוּד, וסָלִיק לְמֵרָחִיק בְּאָת צּ' לְחוֹד, מָטֵי ולָא מָטֵי אָת ס' לֵית בֵּיהּ כְּלָל. וַותְרָן בְּמִלּוּלֵיהּ ולָא יַתִּיר, אָעִיל גַּרְמֵיהּ בְּמָה דְּלָא אִתְחָזֵי לֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחֲמִידוּ דִּילֵיהּ, אֲבָל אַצְּלַח אִיהוּ בַּהֲדֵיהּ.
שַׂעֲרָא דְּתָלֵי וְלָא שְׁעִיעַ, וְשַׂעֲרֵיהּ רַב. חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בֵּיהּ, דְּמָטוּ וְלָא מָטוּ דָּא לְדָא, עַיְינִין דִּילֵיהּ צְּהִיבִין פִּקְחִין. דָּא כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. אִתְחָזִי טָב וְזַכָּאָה, ולָאו הָכִי. שָׁבַח גַּרְמֵיהּ. אִי אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּבַר נָשׁ רַב. תַּקִּיף בְּיִצְּרֵיהּ. כַּד מַלִּיל, אַקְמִיט חוֹטָמֵיהּ וּפָשִׁיט מַשְׁכָא דְּמִצְּחֵיהּ. כָּל עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, אַצְּלַח בְּמָמוֹנָא, רַמָּאָה אִיהוּ בְּכָל עוֹבָדוֹי. מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא מִבְּנֵי נָשָׁא בְּכֹלָּא. שִׁגְעוֹנָא בֵּיהּ, וְאִתְכַּסֵּי בְּמָה דְּאִיהוּ עָבִיד. אָעִיל קְטָטִין בִּלְחִישׁוּ.
אוּדְנוֹי רַבְרְבָן, קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ תְּחוֹת שַׂעֲרָא, דָּא קַיְּימָא בְּאָת ץ' וְאָת ז', וּבְגִין כַּךְ עוֹבָדוֹי לְחֵיזוּ בְּנֵי נָשָא. בֵּין כִּתְפוי תַּלְיָין תְּלַת שַׂעֲרִין בְּלָא רְשִׁימָא כְּלָל. מַאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ לָא אַצְּלַח. ואִיהוּ אַצְּלַח בְּרַמָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וְאִתְחַזִּי זַכָּאָה לְאַחֲרָא, וְחָשִׁיב דְּעָבַד לָקֳבְלֵיהּ עוֹבָדֵי קְשׁוֹט.
שַׂעֲרָא קְמִיטָא ותָלֵי תְּחוֹת אוּדְנִין, אִי אִיהוּ רַוָוק, חַד שִׂרְטוּטָא בְּמִצְּחֵיהּ, וּתְלַת קְמִיטִין עַל רֵישָׁא דְּחוֹטְמִין, בֵּין קְרִיצִּין דִּילֵיהּ. מָארֵיהּ דְּחֶדְוָה אִיהוּ. פְּקִיחָא בְכֹלָּא. רַמָּאָה. וותְרָן אִיהוּ, עָבִיד וַותְּרָנוּתָא לְאִינוּן דִּמְקָרְבִין בַּהֲדֵיהּ. דָּא קַיְּימָא בְּאָת ס' וְאָת ז'. וְכַד הֲוִי סִיב, מִתְחַלְּפָן (ס"א ציורא דאתוון) אַתְוון, אָת ז' בְּרֵישָׁא, וְאָת ס' בַּהֲדֵיהּ. לָאו אִיהוּ וותְרָן, אֶלָּא בְּבֵיתֵיהּ. אַצְּלַח בְּמָמוֹנֵיהּ. רַמָּאָה לָא הֲוִי. אַעְדֵּי גַּרְמֵיהּ מֵהַהוּא אָרְחָא.
עַל קְרִיצָּא שְׂמָאלָא, אִית חַד רִישׁוּמָא זְעֵיר, דְּמָחָה לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּיוֹמֵי עוֹלְימוֹי, אָטִים עֵינָא יְמִינָא. חָמֵשׁ קְמִיטִין עַל רֵישָא דְּחוּטָמֵיהּ, בְּפוּתְיִיהּ בֵּין קְרִיצֵּי עֵינוֹי. שַׂעֲרָא קְמִיטָא זְעֵיר עַל רֵישֵׁיהּ. קָמִיט דְּעַיְינִין. דָּא אִיהוּ בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי. בְּלָא סָכְלְתָנוּ. שִׁגְעוֹנָא בְּלִבֵּיהּ. בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. חַד שִׂרְטוּטָא עַל מִצְּחֵיהּ. וְאַרְבַּע אַחֲרָנִין זְעִירִין. לֵית בֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא, לָא יִשְׁתָּתַּף בַּר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא יִצְּלַח. חַיָּיבָא אִיהוּ לְמָארֵיהּ בְּכָל עוֹבָדוֹי.
חַד תּוּלְדוּתָא זְעֵירָא אִית לֵיהּ עַל יַרְכָא שְׂמָאלָא. לְזִמְנִין אִתְמְחֵי, וּלְזִמְנִין אִתְיילִיד. וְאִי אַרְבַּע שִׂרְטוּטִין עַל מִצְּחֵיהּ, כָּל הָנִי אִית בֵּיהּ, אֲבָל לֵית בַּהּ תּוּלְדָתָא. וְאִי תְּלַת רַבְרְבִין וּתְלַת זְעִירִין, שַׁפִּירוּ דְּשַׂעֲרָא אִיהוּ, וְאִיהוּ בְּאֶמְצָּעִיתָא. עֲד כָּאן רָזָא דְּשַׂעֲרָא.
מִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, וּמִצְּחָא מִתְפָּרְשָׁא בְּעַיְינִין, עֵינָא מִתְפָּרְשָׁא בְּשַׂעְרָא, לְד' סִטְרִין. בְּבַת עֵינָא, בִּגְוָונִין דְּעֵינָא, בְּחִוּורוּ דְּעֵינָא, בְּאוּכָּמוּ דְּעֵינָא. כָּל אִסְתַּכְּלוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, בְּכָל אִינּוּן סִימָנִין דְּשִׁית דְּקַאָמְרָן, לֵית לְהוּ אֶלָּא מי"ג שְׁנִין וּלְעֵילָּא, דְּאִתְפָּרְשָׁא רוּחַ קֻדְשָׁא מֵרוּחַ מְסָאֲבָא. בַּר בְּשִׂרְטוּטֵי בִּלְחוֹדוֹי, דְּשִׂרְטוּטִין בֵּין זְעֵירָא וּבֵין רַב מִתְחַלְּפֵי תָּדִיר וכֵן בְּכֻלְּהוּ.
כְּתִיב (שמות י״ח:כ״ה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חָיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּאִילּוּ עַל אִינּוּן סִימָנִין אַחֲרָנִין בָּעָא וְלָא אַשְׁכַּח. וְכֵן (דברים א׳:ט״ו) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים לְשִׁבְטֵיכֶם. מַאי יְדוּעִים. דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בְּאִינּוּן סִימָנִין, ואַשְׁכַּח, בַּר נְבוֹנִים דְּלָא אַשְׁכַּח.
עֵינָא בְּרָזָא דְּאָת ר' וְאָת פ', דְּגְבִינִין חִוָּורִין וְשַׂעֲרָא סוּמָקָא. אִי גְּבִינִין דְּעֵינוֹי חִוָּורִין, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִצְּטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ. כָּל מִלּוֹי בְּרַמָּאוּתָא. פְּקִיחָא אִיהוּ. נָטִיר דְּבָבוּ. דָּא אִיהוּ בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי. ולָא אִתְחַבָּר בַּהֲדֵיהּ אָת פ'. אָת דָּא, אַזְלָא ושָאט עָלֵיהּ, וְלָא אִתְיַשְּבָא בֵּיהּ. עֵינוֹי דְּדָא שְׁקִיעִין, בָּהִיל בְּעוֹבָדוֹי. וְכֵן כָּל מַאן דְּעֵינוֹי שְׁקִיעִין, אִצְּטְרִיךְ לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ בְּכָל עוֹבָדִין. רַמָּאָה אִיהוּ, וּבְרַמָּאוּתֵיהּ יָהִיב טַעֲמָא לְמִלּוֹי.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב, ולָא עִגּוּלָא. תְּרֵין רְשִׁימִין רַבְרְבִין אַזְלִין בְּפוּתְיָא דְּמִצְּחֵיהּ, מִסְּטָר לִסְטָר, וְאַרְבַּע זְעִירִין. שַׂעֲרָא דִּילֵיהּ תַּלְיָא. קָרִיר מוֹחָא אִיהוּ. וְעַל דָּא פְּקִיחָא הֲוִי. אוּדְנוֹי זְעִירִין, בִּדְרוֹעוֹי שַׂעֲרָא רַב. נָקִיד אִיהוּ בִּנְקוּדִין דִּרְשִׁימִין אוּכָּמִין. וְאִי רְשִׁימִין סוּמָקִין, תָּב לְזִמְנִין לְמֶעְבַּד טִיבוּ, וְאִתְקַיַּים בֵּיהּ זִמְנָא זְעֵירָא, וּלְזִמְנִין תָּב לְקִלְקוּלֵיהּ. חַמְדָּן אִיהוּ.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. דָּוִד מַלְכָּא יָרִית דָּא סוּמָקָא שַׁפִּירָא, לְמֶעְבַּד דִּינָא, וּלְמֶעְבַּד שַׁפִּירוּ דְּעוֹבָדוֹי. עֵינוֹי עַיְנִין דְּרַחֲמֵי, יַתְבִין עַל שְׁלִימוּ, סַלְּקִין חִנָּא וְחִסְדָּא. חַד חוּטָא יְרוֹקָא אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ. בְּשַׁעֲתָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא חוּטָא אִתְהַפַּךְ ואִתְהָוִי סוּמָקָא כְּוורְדָא. נָח רוּגְזֵיהּ בִּקְרָבָא, תָּב הַהוּא חוּטָא כְּמִלְקַדְּמִין. נִסִּין (כסין) רַבְרְבִין הֲווֹ בְּעֵינוֹי. הֲווֹ חַדָּאן. תְּאִיבִין לְמֵחֱמֵי. נְקוּדִין בִּתְלַת גַּוונִין, חִדוּ דְּלִבָּא הֲווֹ בְּלֵב כֹּלָּא, חַיָּיבַיָּא דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ, הֲווֹ זָעִין וְדָחֲלִין, סַלְּקִין בְּלִבַּיְיהוּ אֵימָתָא וּדְחִילוּ.
מִצְּחָא דִּילֵיהּ רַב עִגּוּלָא בִּשְׁפִירוּ, וכָל אַתְוָון אִתְחָזוּן וְסַלְּקִין בֵּיהּ, אִלֵּין סַלְּקִין ואִלֵּין נַחְתִּין. אִינּוּן דְּנַחְתִּין סַלְּקִין, יַהֲבִין דּוּכְתָּא אִלֵּין לְאִלֵּין. בְּגִין כַּךְ רְשִׁימִין דִּילֵיהּ סַלְּקִין בְּאַרְכָּא לְעֵילָּא. גְּבִינִין דְּעֵינוֹי רַחֲמִין לְרַחֲמָנוּתָא. לָא אוּכָּמִין וְלָא סוּמָקִין, אֶלָּא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. בַּת עֵינָא דִּלְגוֹ, אַחְזֵי כָּל דִּיוּקְנִין דְּעָלְמָא, חוּטָא סוּמָקָא סַחֲרָא לֵיהּ, וְחֶדְוָוא סְחוֹר סְחוֹר כֹּלָּא.
שֵׁירוּתָא, דְּחַיָּיבִין מְקָרְבִין לְמֵחֱמֵי, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא חָמָאן לוֹן חַיְיכָאן, רַחֲמֵי חִנָּא וְחִסְדָּא. לְבָתַר תּוּקְפָּא וּדְחִילוּ וְאֶמְתָּנוּ ורוּגְזָא. וְעֵינוי יונִים לְגַבַּיְיהוּ. מַאי יוֹנִים. דְּעַבְדִין לוֹן אוֹנָאָה לְחַיָּיבַיָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא כ״ה:י״ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וּכְתִיב (שיר השירים א׳:ט״ו) עֵינַיִךְ יוֹנִים. מְקָרְבָן, וּמְרַחֲקָן. כָּל דִּיּוּקְנִין דְּעָלְמָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּאַנְפּוֹי. שַׂעֲרָא דְּרֵישֵׁיהּ, הֲוָה רָשִׁים בִּגְוָונִי שִׁבְעָה זִינֵי דַּהֲבָא. At beginning, when the wicked approach to look upon them, and the same laugh, for there is kindness, beauty, and compassion. After, strength, fear, terror, and anger. His eyes are like doves when turned towards them. What are dove's eyes? They are eyes that deceive the wicked, as it is written, (Vayikra 25:14) "You shall not oppress one another." And written in a book (Shir Hashirim 1:15) "You have dove's eyes." They attract and repels (them). All the images of the world are in his face. The hairs on his head are blazed with the colors of seven types of gold.
חֲמֵינָא בְּסִפְרָא דְּאָדָם קַדְמָאָה, דְּאָמַר הָכִי דִּיּוּקְנִין דִּמְשִׁיחָא קַדְמָאָה, לְסִיהֲרָא, גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב יְרַקְרַק בְּאַנְפּוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב אוֹפִיר בְּדִיקְנֵיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זְהַב שְׁבָא בִּגְבִינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ (דברי הימים ב ג׳:ו׳) זְהַב פַּרְוַיִם, בִּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב סָגוּר בְּשַׂעְרָא דְּרֵישֵׁיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ, זָהָב מוּפַז עַל חַדּוֹי בְּלוּחָא דְּעַל לִבֵּיהּ. גּוָֹון דִּילֵיהּ זְהַב תַּרְשִׁישׁ, עַל תְּרֵין דְּרוֹעִין. כָּל שִׁבְעָה גַּוְונִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין, עַל כָּל אִינּוּן דּוּכְתֵּי דְּשַׂעֲרוֹי.
בִּדְרוֹעָא יְמִינָא, הֲוָה חָקִיק וְרָשִׁים רְשׁוּמָא חֲדָא סָתִים מִבְּנֵי נָשָא, מִגְדָּל חָקִיק בְּאַרְיִה. וְאָלֶף זְעֵירָא רָשִׁים בְּגַוִּיהּ, וְסִימָנָא דָּא (שיר השירים ד׳:ד׳) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו. כָּל זִמְנָא דְּאַגָּח קְרָבָא, הַהוּא רְשִׁימָא סַלְּקָא וּבַלְטָא, וְעַל מִגְדָּל מְכַשְׁכְּשָׁא הַאי אָלֶף, וּכְדֵין אִתְתָּקַּף לְאַגָּחָא קְרָבָא. כַּד עָאל בִּקְרָבָא מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא אַרְיֵה, וּכְדֵין אִתְגַּבָּר כְּאַרְיִה, וְנֶצַּח קְרָבִין. והַהוּא מִגְדָּל אִתְרְהִיט, וסִימָנֵיהּ (משלי י״ח:י׳) בּוֹ יָרוּץ צַּדִּיק וְנִשְׂגַּב. וְנִשְׂגַּב דָּוד מִשַּׂנְאוֹי דְּלָא יַכְלִין לְגַבֵּיהּ. וּמִן סִמָנִין אִלֵּין וּרְשִׁימִין אִלֵּין, הֲווֹ רְשִׁימִין בְּדַרְעֵיהּ שְׂמָאלָא. רְשׁוּמָא דְּבַר נָשׁ אַחֲרָא לָאו כְּהַאי.
עַיְינִין צְּהִיבִין פְּקִיעִין, שִׁגְעוֹנָא בְּלִיבֵּיהּ. מִצְּחָא רַב. שַׂעֲרוֹי סַגִּיאִין, תַּלְיָין, רְחִיקִין מִמַּשְׁכָא דְּרֵישָׁא. פְּקִיחָא אִיהוּ. פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא.
בְּמִצְּחֵיהּ תְּלַת שִׂרְטוּטִין, אִי בְּעֵינֵיהּ תְּרֵין שוּרְיָיקֵי סוּמָקֵי, דָּא הֲוָה בְּאָת ר' בִּלְחוֹדוֹי, וְשׁוּרְיְיקָא זָהִיר לְגַבַּיְיהוּ. עֲבֵירָה אִזְדַּמְּנַת לְגַבֵּיהּ, ואִשְׁתֵּזִיב מִינָהּ.
וְאִי שׁוּרְיְיקָא חֲדָא סוּמָקָא לְגוֹ בְּעֵינָא, קַיְּימָא בְּאַרְכָּא, וּתְרֵין זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בְּעֵינוֹי. דְּדֵין אִית לֵיהּ עֵיטָא בִּישָׁא, בְּאִתְּתָא אֲסוּרָה, וַעֲדַיִן עֵיטָא קַיְּימָא. כְּדֵין תִּשְׁתְּכַח בְּמִצְּחֵיהּ, חַד שִׂרְטוּטָא לְאָרְכָּא. מִקְּרִיצָּא יְמִינָא חַד שַׂעֲרָא וְאַרְבַּע זְעִירִין תְּחוֹתֵיהּ, וְחַד דְּאַעְבַּר בֵּינַיְיהוּ לְפוּתְיִיהּ.
וְאִי יִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חַטָאָה, תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ, תְּרֵין שׁוּרְיָיקֵי דְּקִיקִין, אַזְלִין בְּפוּתְיִיהּ דְּעֵינָא, וְלָא אַעְבָּר חַד בֵּינַיְיהוּ, וְכֵן בְּמִצְּחָא. וּמִזְמַן דְּאִתְפְּרַשׁ מֵהַהוּא חוֹבָה, הוּא מִזְּמַן ט' יוֹם, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, יִתְמַחוּן רְשִׁימִין אִלֵּין, וְיִתְיְילִדוּ אַחֲרָנִין.
עַיְינִין דְּקִיקִין, וּמִתְהַפְּכָן זְעִיר בְּסוּמָקָא. דָּא אִיהוּ פְּקִיחָא. כָּל מִלּוֹי (ס"א בתיובתא) בְחִיוּבָא. בְּמִצְּחוי תִּשְכַּח רְשִׁימִין תְּלַת. חַד רַב, דְּאַעְבַּר מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא. וּתְרֵין אַחֲרָנִין דְּלָא עַבְרִין. קְרִיצִּין דְּעֵינוֹי רַבְרְבִין. מָארֵיהּ דְּקַשְׁיוּ אִיהוּ. כַּד מַלִּיל, קָמִיט בְּחוּטְמִין, בְּרוּגְזִיהּ, (ס"א או) אִי בְּקַשְׁיוּ דְּלִבֵּיהּ. זָקִיף שׁוּם בִּישׁ עָלֵיהּ. בִּישׁ בְּעֵינֵי דְּכֹלָּא. כֹּלָּא שַׂנְאִין לֵיהּ. אַצְּלַח לְזִמְנִין וּלְזִמְנִין לָא.
תְּלַת שַׂעֲרִין רַבְרְבִין בְּחַדּוֹי עַל לִבֵּיהּ. שִׂפְוָון דִּילֵיהּ עַתִּיקִין, מָארֵיהּ גָּאוּתָא בְּשִׁגְעוֹנָא. לִישָׁנָא בִּישָׁא.
שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעִין רַבְרְבִין וְסַגִּיאִין. אַנְפּוֹי אַנְפִּין אֲרִיכִין זְעֵיר, וְעַגּוּלִין זְעֵיר, לְזִמְנִין אִתְחָרַט מִכָּל מַה דְּעָבַד וְתָב לְקִלְקוּלֵיהּ. בְּעֵינֵיהּ תִּשְׁכַּח שׁוּרְיָיקֵי, תְּרֵין בְּעֵינָא דִּימִינָא, וְחַד בְּעֵינָא דִּשְׂמָאלָא. אוּדְנוֹי זְעִירִין, קַיְימִין בְּקִיּוּמָא.
זַרְעָא דְּדָוִד בְּהִפּוּכָא. זַרְעָא דְּדָוִד כָּל סִימָנִין אִלֵּין לְטָב, וּלְמֶעְבַּד טִיבוּ. בַּר שִׂפְוון רַבְרְבִין, דְּכָל מַאן דְּשִׁפְוָותֵיהּ רַבְרְבִין, מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא אִיהוּ, בֵּין זַכָּאָה, בֵּין חַיָּיבָא. בַּר אִי צַּדִּיק גָּמוּר הוּא. וּבְזַכְיוּ דִּילֵיהּ נָצַּח וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ.
עַיְינִין יְרוֹקִין, זְעִיר מִגָּוִון סוּמָק אָזִיל בֵּינַיְיהוּ, בְּמִצְּחֵיהּ תְּרֵין רְשׁוּמִין, מִסִּטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא, וְחַד לְעֵילָּא זְעֵירָא, וְחַד לְתַתָּא. אִיהוּ בְּאָת פ' וְאָת ר'. דָּא מִצְּחֵיהּ רַב בְּעִגּוּלָא, אִיהוּ טָב לְכֹלָּא. יָהִיב מִכָּל מַה דְּאִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ. ותְרָן אִיהוּ. שַׂעֲרוֹי שְׁעִיעַ וְתָלֵי. בִּסְטַר יְמִינָא אִית לֵיהּ חִוָּורוּ דְּשַׂעֲרֵי, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי.
מַתְנִיתִין. בְּנֵי עָלְמָא מָארֵיהוֹן דְּסָכְלְתָנוּ, פְּקִיחִין מָארֵיהוֹן עַיְינִין, דִּמְהֵימָנוּתָא, דִּי הֲוָה גְּנִיזָא בְּכוּ. מַאן מִנְּכוּן דְּסָלִיק וְנָחִית. מַאן דִּי רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בֵּיהּ. לִיקוּם וְלִינְדַע, בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא, לְמִבְרֵי אָדָם, בָּטַשׁ בְּגוֹ בּוּצִּינָא חֲדָא, וּבָטַשׁ בּוּצִּינָא בִּפְשִׁיטוּ דְּנָהִיר, והַהוּא פְּשִׁיטוּ דְּבוּצִּינָא אַפִּיק נִשְׁמָתִין.
אוּף הָכִי בָּטַשׁ גּוֹ טִנָרָא חֲדָא תַּקִּיפָא, ואַפִּיק הַהוּא טִינָרָא שַלְהובָא חֲדָא מְלַהֲטָא, מְרֻקָּמָא בְּכַמָּה גַּוונִין, וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא סַלְּקָא וְנַחְתָּא, עַד דְּהַהוּא פְּשִׁיטוּ (נ"א פטישו) בָּטַשׁ בֵּיהּ, וְתָב ואִתְיְשָׁב בְּדוּכְתֵּיהּ, ואִתְעָבִיד רוּחָא דְּחַיִּיא.
וְהַהוּא רוּחָא אִתְתְּחָם, וְנָטִיל גּוָֹון חַד מִשִּׁמְשָׁא. נָחִית לְתַתָּא, נָטִיל גּוָֹון חַד מִסִּיהֲרָא. סָטָא לִימִינָא, נָטַל גּוָֹון מַיָּיא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּאַרְיֵה חֲדָא. סָטָא לִשְׂמָאלָא, נָטַל גּוָֹון אֶשָּׂא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד שׁוֹר, סוּמָקָא כְּוַורְדָא. סָטָא לְקַמֵיהּ, נָטַל גּוָֹון רוּחָא, כָּלִיל בְּפוּמָא דְּחָד נֶשֶׁר רַבְרְבָא, רַב גַּדְפִּין, מָארֵיהּ דְּנוֹצָּה, כָּל גַּוונִין בֵּיהּ מִתְחַמָּאן. סָטָא לַאֲחוֹרָא, נָטַל גּוָֹון עַפְרָא, כָּלִיל מד' סִטְרֵי עָלְמָא. בְּפוּמָא דְּאָדָם, וְכָל דִּיּוּקְנִין מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ.
אִתְיָישַּׁב הַהוּא רוּחָא בְּהַהוּא עַפְרָא, וְאִתְלָבַשׁ בֵּיהּ. כְּדֵין הַהוּא עַפְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא וְנָחַת לְתַתָּא, וְכָנַשׁ עַפְרָא מד' סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְאִתְעָבִיד דִּיּוּקְנָא חֲדָא וּפַרְצּוּפָא, וְהַהוּא רוּחָא אִתְטָמַּר מִגּוֹ לְגוֹ. וְהַהוּא עַפְרָא דְּאִתְכְּנִישׁ מד' סִטְרִין בָּטַשׁ לְגַבֵּיהּ נֶפֶשׁ כְּלִילָא בְּעַפְרָא (ס"א ברוחא.)
וְהַהוּא נֶפֶשׁ אִיהוּ יְסוֹדָא לְעוֹבָדֵי גּוּפָא. כְּפוּם עוֹבָדִין דְּהַהוּא נֶפֶשׁ בְּגוּפָא, הָכִי אִתְחָזִי בְּמַשְׁכָא לְבַר. רוּחָא דָּא אִתְטָמַּר לְגוֹ. וְהַהוּא אַחְזֵי לְבַר, סָלִיק וְנָחִית, וּבָטַשׁ בְּאַנְפּוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. בָּטַשׁ בְּמִצְּחֵיהּ, אַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין בָּטַשׁ בְּעֵינוֹי, וְאַחְזֵי דִּיּוּקְנִין וּרְשִׁימִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion.
בּוּצִּינָא דְּאִתְמְשָׁךְ מִנֵּיהּ מְדִידוּ, דְּחָד חוּטָא יְרוֹקָא, שַׁלְהָבוּתָא דְּתֹהוּ. בָּטַשׁ בִּידוֹי בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ נָאִים, וְרָשִׁים רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין בִּידֵיהּ, וּכְפוּם עוֹבָדִין דְּבַּר נָשׁ הָכִי אִתְרְשִׁים. וְאִלֵּין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן מִתַּתָּא לְעֵילָּא, וְיַדְעֵי לוֹן חַבְרֵי קְשׁוֹט, בִּרְשִׁימוּ דְּאַתְוָון דְּבוּצִּינָא, וְכָל אִלֵּין חֵילִין דִּלְגוֹ בְּבַּר נָש, עַבְדִין רְשוּמִין ושִרְטוּטִין אַתְוָון מִתְהַפְּכָן. מַאן דְּרָקִים דָּא, רָקִים בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ט:ט״ו) רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. בְּרִיךְ הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.
עַיְינִין חִוָּורָא, וְאֵבָרִין סוּמָקִין, בְּאַתְרֵיהּ דְּנָפִיק מִינֵּיהּ, דָּא אִיהוּ בְּאָת פ' ואָת ר' כְּלִילָא כַּחֲדָא. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.
מִצְּחֵיהּ רַב, תְּלַת שִׂרְטוּטִין סַלְּקִין בְּמִצְּחֵיהּ, שִׁית זְעִירִין אַחֲרָנִין. סוּמָק הוּא ולָא סוּמָק, קַיְּימָא בֵּין תְּרֵין גַּוְונִין. שַׂעֲרֵיהּ אוּף הָכִי. אַנְפּוֹי רַבְרְבָן. שַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְלָא כָּל כַּךְ. תָּלֵי זְעֵיר תְּחוֹת אוּדְנוֹי. טָב אִיהוּ, מָארֵי דִּמְהֵימְנוּתָא, מָארֵי דְּרוּגְזָא תַּקִּיף, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְרְגִיז. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness.
הַהוּא סוּמָקָא דִּתְחוֹת עֵינָא, אִתְפָּשַׁט בְּעֵינֵיהּ. רוּגְזֵיהּ בִּישׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל בְּרוּגְזֵיהּ סָתִים פּוּמֵיהּ, וְנָפִיק תְּנָנָא מִנְּחִירוֹי. וְלִזְמַן זְעֵיר נָח רוּגְזֵיהּ, וְלָא כָּל רוּגְזֵיהּ, עַד יוֹמָא אַחֲרָא, אוֹ תְּרֵין יוֹמִין. דָּא אַצְּלַח לְזִמְנִין, וּלְזִמְנִין לָא. אֲבָל קָאִים תָּדִיר בְּאַצְּלָחוּתָא, בֵּין זְעֵיר וּבֵין רַב. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.
וְאִי סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, זְעֵיר כְּחוּטָא, וְלָא אִתְפָּשַׁט בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזִיהּ בְּעֵינָא, ואִית בֵּיהּ כָּל הָנֵי סִימָנִין. חַלְשָׁא בְּלִבָּא. וְאִיהוּ דָּחִיל מִכֹּלָּא, שֵׁינָתֵיהּ לָא אִתְיָישַּׁב בֵּיהּ. חָשִׁיב תָּדִיר מַחֲשָׁבִין וְדָחִיל מִכֻּלְּהוּ. וְאַצְּלַח לְכֹלָּא. מָארֵיהּ דִּגְרִיעַ (דגיידא). לָא חָשׁ לְגִיּוּפָא. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox.
לְזִמְנִין תָּב בִּתְיוּבְתָּא וְדָחִיל. וּמִגּוֹ דְּחִילוּ, כְּדֵין תִּשְׁכַּח בְּעֵינֵיהּ יְמִינָא, הַהוּא סוּמָקָא דְּפוּם עֵינָא, בְּסוֹפָא בְּשִׁפּוּלֵי עֵינָא, וחַד שׁוּרְיָיקָא דָּקִיק סוּמָק בְּעֵינֵיהּ שְׂמָאלָא, ואִי מִתְחַלְּפֵי מַה דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, וּמַה דִּשְׂמָאלָא לִימִינָא, כְּדֵין אִיהוּ בְּקִלְקוּלֵיהּ. ותָב וְתָבַר גְּזִיזָא דְּבַרְדָּא, בְּגִין לְאַעְבְּרָא עֲבֵירָה.
תְּרֵין קְמִיטִין עַל רֵישָׁא וּתְלַת דְּעֵינָא, לְתַתָּא. וּבְרַגְלֵיהּ שְׂמָאלָא, בְּאֶצְּבְּעָא דְּאֶמְצָּעִיתָא, שִׁית שַׂעֲרִין, וּבְזִמְנָא אַחֲרָא חָמֵש, והַשְתָּא שִית, חַד זְעִירָא בֵּינַיְיהוּ. עַיְינִין אוּכָּמִין, וּקְרִיצִּין דְּעַל עֵינוֹי רַבְרְבִין, סַגִּיאִין שַׂעֲרִין, אִלֵּין עַל אִלֵּין, ואִינּוּן עַיְינִין אוּכָּמִין וְיָרוֹקָא, אָזִיל בְּגַוַּויְיהוּ, וְהַהוּא יְרוֹקָא אַטְבַּע יַתִּיר. הַאי אִית לֵיהּ חָמֵשׁ שִׂרְטוּטִין בְּמִצְּחָא, תְּרֵין דְּעַבְרִין מִסְּטָר לִסְטַר. וּתְלַת דְּלָא עַבְרִין וְכוּ'. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face.
Chapter 13
Chapter 13 somebodyYitro 13:235-244 (Chapter 13) (Yitro) (Zohar)
Yitro 13:235-244 (Chapter 13) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ט:א׳) בַּחֹדֶשׁ הַשְׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', דְּשָׁלִיט בֵּיהּ אוריא"ל לֵיהּ, רַב מְמָנָא, וּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ רִבּוֹא מַשְׁרְיָין עִמֵּיהּ, כְּחוּשְׁבָּן יוֹמֵי שַׁתָּא. וְכֻלְּהוּ אִית לוֹן תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ מַפְתְּחָן נְהוֹרִין, מֵהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפְקָא מִגּוֹ חַשְׁמַל עִלָּאָה פְּנִימָאָה גָּנִיז וְסָתִים, דִּי רָזִין דְּאַתְוָון קַדִּישִׁין עִלָּאִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, תַּלְיָין בֵּיהּ. IN THE THIRD MONTH, WHEN THE CHILDREN OF ISRAEL WERE GONE FORTH OUT OF THE LAND OF EGYPT…. The third month is the one in which the celestial chief Uriel has sway. He has three hundred and sixty-five myriads of camps with him, corresponding to all the days of the year. All have three hundred and sixty-five keys of light issuing from the inner supernal sphere called “Hashmal” (v. Ezek. 1, 4), which is hidden and veiled, in which the mysteries of the holy celestial letters of the Holy Name symbolized the “mountain of the Lord”, the place for the reception of proselytes;
וְאִיהוּ רָזָא דְּאִישׁ תָּם, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים. תָּם: דְּתַמָּן סִיּוּמָא וְקִשְׁרָא דִּתְפִילִין, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם הֲוָה. וּבְדִיּוּקְנֵיהּ, קַיְּימָא רָזָא דְּחַשְׁמַל פְּנִימָאָה עִלָּאָה טָמִיר וְגָנִיז. וְכָל נְהוֹרִין סְתִימִין עִלָּאִין נָקִיט אִיהוּ, וְנַפְקֵי מִנֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ מַשְׁרְיָין נַקְטֵי אִינּוּן מַפְתְּחָן דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק מִגּוֹ חַשְׁמַל.
וְהַהוּא נְהוֹרָא, כָּלִיל בִּתְרֵין נְהוֹרִין, וְאִינּוּן חַד. נְהוֹרָא קַדְמָאָה, אִיהוּ נְהוֹרָא חִוָּורָא, דְּלָא שַׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא, וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דְּגָנִיז לְצַדִּיקַיָּיא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״ז:י״א) אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וְגו'. נְהוֹרָא תִּנְיָינָא, אִיהוּ נְהוֹרָא מְנַצְּצָא מְלַהֲטָא, כְּגָוַון סוּמָק. וְאִתְכְּלִילוּ תְּרֵין נְהוֹרִין כְּחַד, וַהֲווּ חַד. And that light is contained in two lights, which yet are one. The first light1Hesed. is white, too bright for the eye to behold. It is the light which is hidden away for the righteous in the world to come, as it is written: “Light is sown for the righteous” (Ps. 97, 2). The second light2Geburah. is one which gleams and sparkles redly. The two are united and become one.
וְהַאי אוריא"ל רַב מְמָנָא, וְכָל אִינּוּן מַשִׁירְיָין, נַטְלֵי הַהוּא נְהוֹרָא, וּבְגִין דְּכָלִיל בִּתְרֵין, אִקְרֵי תְּאוֹמִי"ם. וְעַל דָּא שַׁלְטָא בֵּיהּ, הַהוּא מַזָּלָא דְּאִקְרֵי בְּרָזָא דִּילֵיהּ תְּאוֹמִים, וּבֵיהּ אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא. וּמִכָּאן אִתְמַשְּׁכָאן דַּרְגִּין לְתַתָּא, עַד דְּסַלְּקִין בִּשְׁמָהָן, (ס"א לאנהגא) לְאַנְהָרָא עָלְמָא. Uriel, the head of the angels, and all those hosts, partake of this light. As it is contained in two lights, it is called the “Twins”. Therefore, in that month in which the Torah was given (Sivan), the constellation of the “Twins” rules, and from them issue lights of various grades below to illumine the world.
כָּל שְׁאַר מַזָּלֵי, לֵית לוֹן פֶּה וְלָשׁוֹן, וְהַאי אִית לֵיהּ פֶּה וְלָשׁוֹן כְּלִילָן כַּחֲדָא. וְעַל דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וְלַיְלָה כְּתִיב. יוֹמָם, לָקֳבֵל לָשׁוֹן. לַיְלָה, לָקֳבֵל פֶּה. וְכֹלָּא כָּלִיל כַּחֲדָא. וּבְכֹלָּא סָלִיק תְּאוֹמִים. Among all the other signs of the Zodiac there is not one possessing mouth or tongue, but this one has both, and the two are one. Therefore it is written in regard to the Torah: “And thou shalt meditate therein day and night” (Jos. 1, 8), “day” corresponding to the tongue, and “night” corresponding to the mouth. And both these are one.
תוֹמִים כְּתִיב, וְעַל רָזָא דָּא כְּתִיב תוֹמִים, (בראשית כ״ה:כ״ד) וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ. אִי תֵּימָא דִּבְגִין תַּרְוַויְיהוּ קָאָמַר. לָאו הָכִי, דְּהָא עֵשָׂו לָא סָלִיק בְּרָזָא דָּא. אֶלָּא בְּגִין יַעֲקֹב קָאָמַר, וּשְׁבָחָא דָּא, דְּהֲוָה בִּמְעָהָא דְּהַהִיא צַדֶּקֶת, קָא מְשַׁבַּח קְרָא. וּבְגִין דְּהֲוָה תַּמָּן הַהוּא רָשָׁע, אִסְתַּלָּק מִתַּמָּן אָלֶף. Therefore the word teomim (twins), in connection with Jacob and Esau (Gen. 25, 24), is written in a defective form, in order to indicate that Jacob alone is under the sign of this constellation.
וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. יַעֲקֹב נָטִיל בְּרָזָא דִּילֵיהּ, תְּרֵין יַרְחִין ניס"ן ואיי"ר, וְאִתְכְּלִיל אִיהוּ בְּרָזָא דְּסִיוָן, דְּאִיהוּ תְּאוֹמִים. עֵשָׂו, נָטִיל בְּרָזָא דִּילֵיהּ, תְּרֵין יַרְחִין תַּמּוּ"ז אָ"ב, וְאִיהוּ לָא אִשְׁתְּכַח, וְאִתְאֲבִיד, דְּהָא אֱלוּ"ל לָאו דִּילֵיהּ הוּא, וַאֲפִילּוּ אָ"ב, ט' יוֹם אִינּוּן דִּילֵיהּ, וְלָא יַתִּיר, וְאִתְאֲבִיד, וְלָא אִשְׁתְּכַח, וְלָאו אִיהוּ בְּרָזָא דִּתְאוֹמִים, אֶלָּא אִתְפְּרַשׁ לְחוֹדֵיהּ, וְסָטָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בַּאֲפִיסָה וּשְׁמָמוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ט׳:ז׳) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח. For Jacob had two months, Nisan and Iyar, as his, and is therefore within the symbolism of the “twins”; while Esau’s months are Tamuz and Ab, and only nine days in Ab, so it can be seen that he is not included in the Twins. He separated himself and turned towards impurity, in chaos and desolation.
וּבְגִין דְּיַעֲקֹב אִיהוּ תְּאוֹמִים, אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי בַּחֹדֶשׁ תְּאוֹמִים, וְאוֹרַיְיתָא בְּרָזָא דִּתְאוֹמִים, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. בַּחֹדֶשׁ תְּלִיתָאֵי, לְעַם תְּלִיתָאֵי, בְּדַרְגִּין תְּלִיתָאִין, תּוֹרָה תְּלִיתָאֵי: תּוֹרָה, נְבִיאִים, וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא חַד. And because Jacob is in the sign of the Twins the Torah was given to his children in the months of the Twins, being itself “twin”, viz. written and oral; it was given in the third month (Sivan), symbolizing the treble Torah (Law, Prophets, Writings).
בַּחֹדֶשׁ הַשְׁלִישִׁי וְגוֹ'. פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּהַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ לְעֵילָּא. תָּאנִי רַבִּי חִיָּיא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּמָטוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, כָּנִישׁ לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַרְעִיין דְּיִשְׂרָאֵל, וְאַשְׁגַּח לֵיהּ בְּכֻלְּהוּ, וְלָא אַשְׁכַּח בְּכֻלְּהוּ זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל פַּסְלוּ, אֶלָּא כֻּלְּהוּ זַרְעָא קַדִּישָׁא, כֻּלְּהוּ בְּנֵי קְשׁוֹט. R. Hiya said: ‘At the time when the Israelites approached Mount Sinai, the Holy One gathered their families to Him and examined them as to their lineage, and He found them all of a holy seed, of genuine birth.
בְּהַהוּא זִמְנָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַשְׁתָּא אֲנָא בָּעֵי לְמֵיהָב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, מָשִׁיךְ לְהוּ בִּרְחִימוּתָא דַּאֲבָהָן, בִּרְחִימוּתָא דְּרָחִימְנָא לְהוּ, וּבְאַתְוָון דַּעֲבָדִית לְהוּ. וְאַתְּ הֲוֵי לִי שְׁלוּחָא, וְאָתִיב מִלִּין אִלֵּין. אָמַר ר' יוֹסִי אָמַר ר' יְהוּדָה, כַּךְ אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּמִלָּה דָּא הוֵי לִי שְׁלִיחָא מְהֵימָנָא, לְאַמְשָׁכָא יִשְׂרָאֵל אֲבַתְרָאי. So he said to Moses: “Now do I wish to give the Torah unto Israel. Draw them to Me by telling them of My love to their fathers and to themselves, and also concerning all the signs and wonders that I have manifested unto them. And thou shalt be My messenger.”
Chapter 14
Chapter 14 somebodyYitro 14 (Chapter 14) (Yitro) (Zohar)
Yitro 14 (Chapter 14) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר וְגוֹ'. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, לְאַתְרָא דִּפְרִישָׂן גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ח:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ'. AND MOSES WENT UP UNTO GOD, AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN. He went to the region where the wings of the Shekinah are outspread, concerning which it is said: “He bowed the heavens and came down” (Ps. 18, 10).
תָּאנָא אָמַר ר' יְהוּדָה, כָּל זִמְנָא דִּגְלוּפֵי מַלְכָּא עִלָּאָה מִתְיַשְּׁרָן בְּאַתְרַיְיהוּ, עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְכָל עוֹבָדִין מִתְיַשְּׁרָן בְּקִיּוּמַיְיהוּ. (מאן כל עובדין מתיישרן בקיומייהו) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לה) אֶת מַעֲשֵׂה יְיָ' כִּי נוֹרָא הוּא. מַאי כִּי נוֹרָא הוּא. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים י׳:י״ז) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. מַאי וְהַנּוֹרָא. דָּא יַעֲקֹב. וּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כְּתַרְגּוּמוֹ, גְּבַר שְׁלִים. שְׁלִים בְּכֹלָּא. כַּךְ כָּל עוֹבָדִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁלֵימִין בִּשְׁלִימוּ, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. Said R. Judah: ‘As long as the tracings of the Supernal King1The emanations of the Godhead. adhere to their proper places all worlds are impregnated with joy and all creation is upright and stable. Concerning this it is written: “And all the people among whom thou art shall see the work of the Lord that it will be terrible” (Ex. 34, 10).’ What is the meaning of “terrible”? Said R. Eleazar: ‘It signifies the highest perfection of all, as in the expression: “A great, mighty, terrible God” (Deut. 10, 17).
תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹמָא חַד הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּר' יְהוּדָה סָבָא, שָׁאִילְנָא לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא וְגוֹ'. מַאי קָא חָמָא, דְּקָאָמַר דְּאִיהוּ נּוֹרָא. אָמַר לִי, חָמָא שְׁלִימוּ דִּמְהֵימָנוּתָא קַדִּישָׁא, דְּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּהַהוּא אֲתָר, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּבְכָל אֲתָר דְּהַוִי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִקְרֵי נוֹרָא. We have a boraitha to the same effect. R. Jose once said: ‘One day I stood before R. Judah the ancient. I asked him to explain to me the meaning of the words: “And he (Jacob) was afraid, and said, How terrible is this place!” What did he see there to call it terrible? His answer was: “Jacob saw manifested in that region the consummation of the holy faith, which corresponded to the reality above. And any place where such a consummation is revealed is called ‘terrible’.”
אֲמֵינָא לֵיהּ, אִי הָכִי, אֲמַאי תַּרְגּוּמוֹ דְּחִילוּ, וְלָא שְׁלִים. אָמַר לִי, לֵית דְּחִילוּ אֶלָּא בְּאֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, וּבְכָל אֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִתְקְרֵי נוֹרָא. דִּכְתִּיב, (תהלים לה) יְראוּ אֶת יְיָ' קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר כִּי אֵין מַחְסוֹר, בַּאֲתָר דְּלֵית מַחְסוֹר, שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ. I then asked him: “If that is so, why then does the Targum translate the word ‘nora‘ (terrible) with ‘fear’ (d’hilu), and not with ‘complete’ (sh’lim)?” His answer was that there is no true fear and awe except in a place where there is completeness, as it is written “O fear the Lord, ye his saints, for there is no deficiency (mahsor) to them that fear him” (Ps. 34, 10), and in the sphere where there is no deficiency, there is completeness.’
תָּאנָא (משלי ל׳:ד׳) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, אָמַר ר' יוֹסִי, דָּא הוּא מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא הוּא אַהֲרֹן. דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:י״ב) וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, דָּא אֵלִיָּהוּ. דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:א׳) אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. A boraitha also tells us that R. Jose once expounded the verse: Who hath ascended up into heaven, or descended? Who hath gathered the wind in his fists? Who hath bound the waters in a garment? Who hath established all the ends of the earth? What is his name, and what is his son’s name? (Prov. 30, 4). ‘It is Moses who ascended up to heaven, as it says: “And Moses went up unto God.” It is Aaron who gathered the wind in his fists, as it says: “His fist full of sweet incense” (Lev. 16, 12). It is Elijah who “hath bound the waters in a garment”, for he said: “There shall not be dew nor rain these years, but according to my word” (I Kings 17, 1). And it is Abraham who “hath established all the ends of the earth”, for it says concerning him: “These are the generations of the heavens and the earth when they were created (behibar’am)” (Gen. 2, 4), the last word having the same letters as Abraham.’
הוּא תָּנֵי הַאי, וְהוּא אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים מ״ז:ו׳) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (מי עלה תקון בסוד את האור אמנם בתרועה וירד בסוד ויבדל, הבדילו לו אלהים בתרועה) מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (איוב י״ב:י׳) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְגוֹ'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (איוב כ״ו:ח׳) צוֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. תּוּ אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע קְטִירֵי עָלְמָא, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. This was R. Jose’s first interpretation. He then gave a different one, saying: ‘ “Who hath ascended up into heaven?” The Holy One, of whom it says: “God hath ascended with a shout” (Ps. 47, 6). “Who hath gathered the wind in his fists?” The Holy One, “in whose hand is the soul of every living thing” (Job 12, 10). “Who hath bound the waters in a garment?” The Holy One, who “bindeth up the waters in his thick clouds” (Ibid. XXVI,8). “Who hath established all the ends of the earth?” The Holy One, of whom it says: “in the day when the Lord God made heaven and earth” (Gen. 2, 4).’ Finally, he affirmed that the words indicate the four knots (elements) of the universe: fire, air, water, earth.
אָמַר ר' יֵיסָא, אִתְחָזוּן מִלּוֹי דְּר' יוֹסִי, דְּלָא מִתְקַיְּימָאן. כַּד מָטוּ מִלִּין אִלֵּין לְגַבֵּיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, אֲנָח יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ דְּר' יוֹסִי וּבַרְכֵיהּ, וְאָמַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, וְהָכִי הוּא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר הָכִי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא. Said R. Jesse: ‘It is evident that R. Jose’s various applications of this verse are incompatible one with the other!’ But when these interpretations came to the ears of R. Simeon, he put his hands on R. Jose’s head and blessed him, saying: ‘That which thou hast said is quite right. It is perfectly true, but whence hast thou these interpretations?’ ‘From my father, who heard it from R. Hamnuna the ancient,’ replied R. Jose.
יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב ר' שִׁמְעוֹן בְּתַרְעָא דְּצִפּוֹרִי, אָמַר לֵיהּ ר' יֵיסָא, הַאי דְּאָמַר ר' יוֹסִי, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', זִמְנָא חֲדָא אָמַר, דָּא מֹשֶׁה. לְבָתַר אָמַר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר אָמַר, אִלֵּין ד' קְטִירִין אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְמֹר דְּבָרְכֵיהּ. One day R. Simeon sat at the gate of Sepphoris, when R. Jesse said to him: ‘R. Jose applied the verse, “Who hath ascended, etc.”, first to Moses, then to the Holy One, and finally to the four elements, and I saw that thou, Master, didst bless him!’
אָמַר לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר, וְהָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וְכֻלְּהוּ מִלֵּי אִתְקַיְימוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. אִתְרְגִישׁ ר' יֵיסָא בְּמִלּוֹי דְּר' שִׁמְעוֹן, וְאָמַר וַדַּאי הַאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אוֹלִיפְנָא מִקָּמֵיהּ דְּמֹר זִמְנָא אַחֲרָא. (אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. דכתיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. אבל) Said R. Simeon: ‘What he said was perfectly true. All the applications signify one and the same thing, since they all have their root and fulfilment in the Holy One, and they are all practically equivalent.’ R. Jesse was deeply impressed by these words and said: ‘Now I see that this is indeed so. And I have also heard it on another occasion from the mouth of the Master.
וְכֹלָּא שַׁפִּיר. אֲבָל סוֹפָא דִּקְרָא מַאי קָא מַיְירֵי דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. מַה שְׁמוֹ תִּינַח, מַה שֶּׁם בְּנוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה הָא אוֹלִיפְנָא לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרִי. אָמַר לֵיהּ, לֵימָא לִי מֹר, דְּהָא בְּחֶלְמִי שָׁאִילְנָא קָמֵיהּ דְּמֹר הַאי מִלָּה, וְאָמַר לִי, וַאֲנְשִׁינָא לָהּ. אָמַר לֵיהּ, אִי אֵימָא תִּדְכַּר. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי. דְּהָא מַה דְּאוֹלִיפְנָא קָמֵי דְּמֹר יוֹמָא דָּא אַדְכַּרְנָא. But what is the meaning of the words, “And what is his son’s name?” ‘ R. Simeon replied: ‘The inner meaning of this I myself have taught my son, R. Eleazar.’ ‘I pray thee, tell it to me,for I did ask thee concerning it in a dream, but when I awoke I had forgotten thine answer.’ ‘And now, when I tell thee, wilt thou remember it?’ ‘I surely will,’ replied R. Jesse, ‘I always remember what my Mastor tells me.’
אֲמַר לֵיהּ רָזָא דְּמִלָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּבְרָזָא עִלָּאָה, וְהַאי אִקְרֵי בְּנוֹ. אָמַר יָנוּח דַּעְתֵּיהּ דְּמֹר, דְּהָא רָזָא דָּא יְדַעְנָא. אַדְהָכִי, לָא אִדְכַּר ר' יֵיסָא, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָזַל לְבֵיתֵיהּ, אַדְמוּךְ, אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא, דְּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. Said R. Simeon: ‘The words must be understood in the light of the expression, “My first-born son Israel” (Ex. 4, 22), and “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3). “Israel” here refers to the supernal world, and it is this which is called “son”. Whereupon R. Jesse replied: ‘With all due respect to the Master, this is a secret which I already know. ‘ But yet again he forgot it. He was much perturbed. But when he went into his house and lay down to sleep, he saw in his dream an haggadic book, wherein it was written: “Wisdom (.Hokmah) and glory (Tifereth) in His sanctuary.”
אִתְּעַר, אָזִל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָשַׁק יְדוֹי, אָמַר, הָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא. זִמְנָא אַחֲרָא חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּאַחְזִיוּ קַמָאי, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ, חָכְמָה לְעֵילָּא, תִּפְאֶרֶת לְתַתָּא. בְּמִקְדָּשׁוֹ לְגַבַּיְיהוּ. וְהָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא זִמְנָא חֲדָא. וְהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּמַאי. אֲמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, עַד כְּעַן רַבְיָא אַנְתְּ, לְמֵיעַל בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְהָא כֹּלָּא אַחְזִיאוּ לָךְ. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. חָכְמָה שְׁמוֹ, תִּפְאֶרֶת בְּנוֹ. When he awoke, he straightway went to R. Simeon, kissed his hand, and said: ‘This night I saw in my dream an haggadic book wherein were written the words: “Wisdom and glory in His sanctuary”, “Wisdom” above, “Glory” below, and “in His sanctuary” at the side. This I saw in a dream, and I found it on my lips when I awoke.’ Said R. Simeon to him: ‘Until this time thou wast too young to join the companv of the “reapers of the field”, but now everything has been shown unto thee! Thus the meaning is: Wisdom (Hokmah) is His Name and Glory (Tifereth) the name of His son.’
(תנא) (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּזָכֵי לִיקָרָא דָּא, דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִיד בְּגִינֵיהּ כַּךְ. (תאני ר' יהודה) תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, כַּד סַלְּקִין, סַלְּקִין לְעֻתְרָא, סַלְּקִין לִרְבּוּ, סַלְּקִין לְמַלְכוּ, אֲבָל מֹשֶׁה כַּד סָלִיק, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. AND MOSES WENT UP UNTO GOD. Blessed indeed was Moses to have been worthy of this honour, to which the Torah herself testifies. Said R. Judah: ‘See what a difference there is between Moses and other men: “Going up” in regard to ordinary men means “getting rich”, “getting on”, in honours, in office, in rank, etc. But Moses “went up unto God”. Truly, he was blessed.’
ר' יוֹסִי אָמַר, מִכָּאן אָמְרוּ חַבְרַיָּא, הַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ'. דְּמַאן דְּבָעֵי לְאִתְקָרְבָא, מְקָרְבִין לֵיהּ. R. Jose remarked that this is one of the passages from which the members of the Fellowship derive the lesson that “he who comes to be purified is assisted from above”: because Moses “went up unto God”, therefore “the Lord called unto him out of the mountain”.
Yitro 14:256 (Chapter 14) (Yitro) (Zohar)
Yitro 14:256 (Chapter 14) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר וְגוֹ'. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, לְאַתְרָא דִּפְרִישָׂן גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ח:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ'. AND MOSES WENT UP UNTO GOD, AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN. He went to the region where the wings of the Shekinah are outspread, concerning which it is said: “He bowed the heavens and came down” (Ps. 18, 10).
תָּאנָא אָמַר ר' יְהוּדָה, כָּל זִמְנָא דִּגְלוּפֵי מַלְכָּא עִלָּאָה מִתְיַשְּׁרָן בְּאַתְרַיְיהוּ, עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְכָל עוֹבָדִין מִתְיַשְּׁרָן בְּקִיּוּמַיְיהוּ. (מאן כל עובדין מתיישרן בקיומייהו) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לה) אֶת מַעֲשֵׂה יְיָ' כִּי נוֹרָא הוּא. מַאי כִּי נוֹרָא הוּא. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים י׳:י״ז) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. מַאי וְהַנּוֹרָא. דָּא יַעֲקֹב. וּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כְּתַרְגּוּמוֹ, גְּבַר שְׁלִים. שְׁלִים בְּכֹלָּא. כַּךְ כָּל עוֹבָדִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁלֵימִין בִּשְׁלִימוּ, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. Said R. Judah: ‘As long as the tracings of the Supernal King1The emanations of the Godhead. adhere to their proper places all worlds are impregnated with joy and all creation is upright and stable. Concerning this it is written: “And all the people among whom thou art shall see the work of the Lord that it will be terrible” (Ex. 34, 10).’ What is the meaning of “terrible”? Said R. Eleazar: ‘It signifies the highest perfection of all, as in the expression: “A great, mighty, terrible God” (Deut. 10, 17).
תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹמָא חַד הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּר' יְהוּדָה סָבָא, שָׁאִילְנָא לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא וְגוֹ'. מַאי קָא חָמָא, דְּקָאָמַר דְּאִיהוּ נּוֹרָא. אָמַר לִי, חָמָא שְׁלִימוּ דִּמְהֵימָנוּתָא קַדִּישָׁא, דְּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּהַהוּא אֲתָר, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּבְכָל אֲתָר דְּהַוִי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִקְרֵי נוֹרָא. We have a boraitha to the same effect. R. Jose once said: ‘One day I stood before R. Judah the ancient. I asked him to explain to me the meaning of the words: “And he (Jacob) was afraid, and said, How terrible is this place!” What did he see there to call it terrible? His answer was: “Jacob saw manifested in that region the consummation of the holy faith, which corresponded to the reality above. And any place where such a consummation is revealed is called ‘terrible’.”
אֲמֵינָא לֵיהּ, אִי הָכִי, אֲמַאי תַּרְגּוּמוֹ דְּחִילוּ, וְלָא שְׁלִים. אָמַר לִי, לֵית דְּחִילוּ אֶלָּא בְּאֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, וּבְכָל אֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִתְקְרֵי נוֹרָא. דִּכְתִּיב, (תהלים לה) יְראוּ אֶת יְיָ' קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר כִּי אֵין מַחְסוֹר, בַּאֲתָר דְּלֵית מַחְסוֹר, שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ. I then asked him: “If that is so, why then does the Targum translate the word ‘nora‘ (terrible) with ‘fear’ (d’hilu), and not with ‘complete’ (sh’lim)?” His answer was that there is no true fear and awe except in a place where there is completeness, as it is written “O fear the Lord, ye his saints, for there is no deficiency (mahsor) to them that fear him” (Ps. 34, 10), and in the sphere where there is no deficiency, there is completeness.’
תָּאנָא (משלי ל׳:ד׳) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, אָמַר ר' יוֹסִי, דָּא הוּא מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא הוּא אַהֲרֹן. דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:י״ב) וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, דָּא אֵלִיָּהוּ. דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:א׳) אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. A boraitha also tells us that R. Jose once expounded the verse: Who hath ascended up into heaven, or descended? Who hath gathered the wind in his fists? Who hath bound the waters in a garment? Who hath established all the ends of the earth? What is his name, and what is his son’s name? (Prov. 30, 4). ‘It is Moses who ascended up to heaven, as it says: “And Moses went up unto God.” It is Aaron who gathered the wind in his fists, as it says: “His fist full of sweet incense” (Lev. 16, 12). It is Elijah who “hath bound the waters in a garment”, for he said: “There shall not be dew nor rain these years, but according to my word” (I Kings 17, 1). And it is Abraham who “hath established all the ends of the earth”, for it says concerning him: “These are the generations of the heavens and the earth when they were created (behibar’am)” (Gen. 2, 4), the last word having the same letters as Abraham.’
הוּא תָּנֵי הַאי, וְהוּא אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים מ״ז:ו׳) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (מי עלה תקון בסוד את האור אמנם בתרועה וירד בסוד ויבדל, הבדילו לו אלהים בתרועה) מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (איוב י״ב:י׳) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְגוֹ'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (איוב כ״ו:ח׳) צוֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. תּוּ אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע קְטִירֵי עָלְמָא, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. This was R. Jose’s first interpretation. He then gave a different one, saying: ‘ “Who hath ascended up into heaven?” The Holy One, of whom it says: “God hath ascended with a shout” (Ps. 47, 6). “Who hath gathered the wind in his fists?” The Holy One, “in whose hand is the soul of every living thing” (Job 12, 10). “Who hath bound the waters in a garment?” The Holy One, who “bindeth up the waters in his thick clouds” (Ibid. XXVI,8). “Who hath established all the ends of the earth?” The Holy One, of whom it says: “in the day when the Lord God made heaven and earth” (Gen. 2, 4).’ Finally, he affirmed that the words indicate the four knots (elements) of the universe: fire, air, water, earth.
אָמַר ר' יֵיסָא, אִתְחָזוּן מִלּוֹי דְּר' יוֹסִי, דְּלָא מִתְקַיְּימָאן. כַּד מָטוּ מִלִּין אִלֵּין לְגַבֵּיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, אֲנָח יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ דְּר' יוֹסִי וּבַרְכֵיהּ, וְאָמַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, וְהָכִי הוּא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר הָכִי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא. Said R. Jesse: ‘It is evident that R. Jose’s various applications of this verse are incompatible one with the other!’ But when these interpretations came to the ears of R. Simeon, he put his hands on R. Jose’s head and blessed him, saying: ‘That which thou hast said is quite right. It is perfectly true, but whence hast thou these interpretations?’ ‘From my father, who heard it from R. Hamnuna the ancient,’ replied R. Jose.
יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב ר' שִׁמְעוֹן בְּתַרְעָא דְּצִפּוֹרִי, אָמַר לֵיהּ ר' יֵיסָא, הַאי דְּאָמַר ר' יוֹסִי, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', זִמְנָא חֲדָא אָמַר, דָּא מֹשֶׁה. לְבָתַר אָמַר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר אָמַר, אִלֵּין ד' קְטִירִין אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְמֹר דְּבָרְכֵיהּ. One day R. Simeon sat at the gate of Sepphoris, when R. Jesse said to him: ‘R. Jose applied the verse, “Who hath ascended, etc.”, first to Moses, then to the Holy One, and finally to the four elements, and I saw that thou, Master, didst bless him!’
אָמַר לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר, וְהָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וְכֻלְּהוּ מִלֵּי אִתְקַיְימוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. אִתְרְגִישׁ ר' יֵיסָא בְּמִלּוֹי דְּר' שִׁמְעוֹן, וְאָמַר וַדַּאי הַאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אוֹלִיפְנָא מִקָּמֵיהּ דְּמֹר זִמְנָא אַחֲרָא. (אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. דכתיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. אבל) Said R. Simeon: ‘What he said was perfectly true. All the applications signify one and the same thing, since they all have their root and fulfilment in the Holy One, and they are all practically equivalent.’ R. Jesse was deeply impressed by these words and said: ‘Now I see that this is indeed so. And I have also heard it on another occasion from the mouth of the Master.
וְכֹלָּא שַׁפִּיר. אֲבָל סוֹפָא דִּקְרָא מַאי קָא מַיְירֵי דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. מַה שְׁמוֹ תִּינַח, מַה שֶּׁם בְּנוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה הָא אוֹלִיפְנָא לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרִי. אָמַר לֵיהּ, לֵימָא לִי מֹר, דְּהָא בְּחֶלְמִי שָׁאִילְנָא קָמֵיהּ דְּמֹר הַאי מִלָּה, וְאָמַר לִי, וַאֲנְשִׁינָא לָהּ. אָמַר לֵיהּ, אִי אֵימָא תִּדְכַּר. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי. דְּהָא מַה דְּאוֹלִיפְנָא קָמֵי דְּמֹר יוֹמָא דָּא אַדְכַּרְנָא. But what is the meaning of the words, “And what is his son’s name?” ‘ R. Simeon replied: ‘The inner meaning of this I myself have taught my son, R. Eleazar.’ ‘I pray thee, tell it to me,for I did ask thee concerning it in a dream, but when I awoke I had forgotten thine answer.’ ‘And now, when I tell thee, wilt thou remember it?’ ‘I surely will,’ replied R. Jesse, ‘I always remember what my Mastor tells me.’
אֲמַר לֵיהּ רָזָא דְּמִלָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּבְרָזָא עִלָּאָה, וְהַאי אִקְרֵי בְּנוֹ. אָמַר יָנוּח דַּעְתֵּיהּ דְּמֹר, דְּהָא רָזָא דָּא יְדַעְנָא. אַדְהָכִי, לָא אִדְכַּר ר' יֵיסָא, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָזַל לְבֵיתֵיהּ, אַדְמוּךְ, אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא, דְּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. Said R. Simeon: ‘The words must be understood in the light of the expression, “My first-born son Israel” (Ex. 4, 22), and “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3). “Israel” here refers to the supernal world, and it is this which is called “son”. Whereupon R. Jesse replied: ‘With all due respect to the Master, this is a secret which I already know. ‘ But yet again he forgot it. He was much perturbed. But when he went into his house and lay down to sleep, he saw in his dream an haggadic book, wherein it was written: “Wisdom (.Hokmah) and glory (Tifereth) in His sanctuary.”
אִתְּעַר, אָזִל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָשַׁק יְדוֹי, אָמַר, הָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא. זִמְנָא אַחֲרָא חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּאַחְזִיוּ קַמָאי, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ, חָכְמָה לְעֵילָּא, תִּפְאֶרֶת לְתַתָּא. בְּמִקְדָּשׁוֹ לְגַבַּיְיהוּ. וְהָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא זִמְנָא חֲדָא. וְהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּמַאי. אֲמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, עַד כְּעַן רַבְיָא אַנְתְּ, לְמֵיעַל בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְהָא כֹּלָּא אַחְזִיאוּ לָךְ. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. חָכְמָה שְׁמוֹ, תִּפְאֶרֶת בְּנוֹ. When he awoke, he straightway went to R. Simeon, kissed his hand, and said: ‘This night I saw in my dream an haggadic book wherein were written the words: “Wisdom and glory in His sanctuary”, “Wisdom” above, “Glory” below, and “in His sanctuary” at the side. This I saw in a dream, and I found it on my lips when I awoke.’ Said R. Simeon to him: ‘Until this time thou wast too young to join the companv of the “reapers of the field”, but now everything has been shown unto thee! Thus the meaning is: Wisdom (Hokmah) is His Name and Glory (Tifereth) the name of His son.’
(תנא) (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּזָכֵי לִיקָרָא דָּא, דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִיד בְּגִינֵיהּ כַּךְ. (תאני ר' יהודה) תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, כַּד סַלְּקִין, סַלְּקִין לְעֻתְרָא, סַלְּקִין לִרְבּוּ, סַלְּקִין לְמַלְכוּ, אֲבָל מֹשֶׁה כַּד סָלִיק, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. AND MOSES WENT UP UNTO GOD. Blessed indeed was Moses to have been worthy of this honour, to which the Torah herself testifies. Said R. Judah: ‘See what a difference there is between Moses and other men: “Going up” in regard to ordinary men means “getting rich”, “getting on”, in honours, in office, in rank, etc. But Moses “went up unto God”. Truly, he was blessed.’
ר' יוֹסִי אָמַר, מִכָּאן אָמְרוּ חַבְרַיָּא, הַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ'. דְּמַאן דְּבָעֵי לְאִתְקָרְבָא, מְקָרְבִין לֵיהּ. R. Jose remarked that this is one of the passages from which the members of the Fellowship derive the lesson that “he who comes to be purified is assisted from above”: because Moses “went up unto God”, therefore “the Lord called unto him out of the mountain”.
Chapter 15
Chapter 15 somebodyYitro 15:265-277 (Chapter 15) (Yitro) (Zohar)
Yitro 15:265-277 (Chapter 15) (Yitro) (Zohar) somebodyוַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְגוֹ'. ר' יִצְחָק פָּתַח, (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְקָרִיב לֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, דְּכָל מַאן דְּאִיהוּ אִתְרְעֵי בֵּיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ, רָשִׁים הוּא מֵרְשִׁימִין דִּלְעֵילָּא, לְמִנְדַּע דְּהָא הוּא אִתְבָּחַר מִקַּמֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לְמִשְׁרֵי בִּמְדוֹרוֹי. וְכָל מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ הַהוּא רְשִׁימָא, אַעְבַּר בְּכָל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידוֹי. AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN, SAYING, THUS SHALT THOU SAY TO THE HOUSE OF JACOB, AND TELL THE CHILDREN OF ISRAEL. R. Isaac referred in this connection to the verse: “Blessed is the man whom thou choosest, and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts” (Ps. 65, 5). ‘Blessed is the man’, he said, ‘whom the Holy One befriends and brings near to him to dwell in the holy Palace! He who is united with Him in worship has on him a sign inscribed from above to make it known that he is one who has been chosen by the Holy King to dwell in His courts. A man who has upon him such a sign can pass through all the supernal gates without let or hindrance.’
ר' יְהוּדָה אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, וּכְתִיב בֵּיהּ (שמות כ״ד:ב׳) וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ' וְהֵם לא יִגָשׁוּ. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב: אִלֵּין נוּקְבֵי, וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל: אִלֵּין דּוּכְרִין. R. Judah said: ‘Blessed was Moses, concerning whom that verse was written! Of him we read: “And Moses drew near unto the thick darkness where God was” (Ex. 20, 21); and also, “Moses alone came nigh to the Lord, but they did not” (Ibid. 24, 2).’ THUS SHALT THOU SAY TO THE HOUSE OF JACOB: this refers to the females; AND TELL THE CHILDREN OF ISRAEL: this means the males.
ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּה תֹאמַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר ו׳:כ״ג) כֹּה תְבָרַכוּ. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרַכוּכָה, כְּלוֹמַר יְבָרְכוּ כֹּה. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, בַּאֲמִירָה. וְהַיְינוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. וּכְתִיב (דברים כ״ו:ג׳) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דּוּכְרִין, דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דְּרַחֲמֵי. R. Simeon connected the “thus” (Koh) in this verse with the “thus” in the ordinance of the priestly benediction: “Thus (Koh) shall ye bless” (Num. 6, 23); also with, “Thy saints bless Thee” (yebarakukah), which last word can be separated into two words: yebaraku Koh, “they bless with Koh” (i.e. the Sephirah Malkuth); “Saying” indicates the side of Justice (Severity), while “telling” indicates the side of Mercy, as in the verse: “And he declared (wa-yagged) unto you his covenant (mercy)” (Deut. 4, 13), and also in the declaration made by the Israelite on bringing the basket of firstfruits to the priest: “I proclaim (higgadti) this day unto the Lord thy God” (Ibid. 26, 3).
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (ס"א יוסי) הוֹאִיל וַאֲתֵינָא לְהַאי, מַה הוּא הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. לַיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי הַאי בִּלְחוֹדוֹי הוּא. וְהָא כְּתִיב (דברים ח׳:ז׳) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ'. (דברים ז׳:ט״ז) אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, וְכֻלְּהוּ הָכִי. Said R. Jose: ‘As we have mentioned this verse, I should like to ask why it says “to the Lord thy God” instead of “the Lord our God”?’ R. Simeon replied: ‘This is not the only case where “thy” is used instead of “our”. For instance: “the Lord thy God will bring thee into a good land” (Ibid. 8, 7); “for the Lord thy God is a consuming fire” (Ibid.IV, 23).
אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, לְאַרְעָא קַדִּישָׁא סַלְּקָא. וּשְׁכִינְתָּא בְּאַתְרָה יָתְבָא. וְהַאי בְּהַאי תַּלְיָא. וּמֹשֶׁה לָא קָאָמַר אֱלֹהֶיךָ, אֶלָּא לְאִינוּן דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּלְקַבְּלָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. וּמַה דְּלָא אָמַר אֱלהֵינוּ, מִשּׁוּם דְּהָא מֹשֶׁה לָא זָכָה לְמֵיעַל לְאַרְעָא, וּבְגִינִי כַּךְ, אֱלֹהֶיךָ וַדַּאי בְּכָל אֲתָר, מִשּׁוּם דְּאִינּוּן הֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל תַּמָּן. Moses himself, who used this expression, could not say “our” God, because, according to our dictum, “he who lives outside the Land of Israel is, as it were, without God.” So he said to the children of Israel, who were going to settle in the Holy Land and to receive the Shekinah there, “thy God”, but he could not well say “our God”, since he was not to enter himself into the Holy Land.’
אֲמַר לֵיהּ ודַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל הָכָא כְּתִיב, (דברים כ״ו:ג׳) וּבְאָת אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, וְהָא אִינּוּן בְּאַרְעָא שַׁרְיָין, מַאי טַעֲמָא אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא אֱלהֵינוּ. אֶלָּא אִינּוּן בַּעְיָין לְאַחֲזָאָה וּלְאוֹדָאָה, דִּבְגִינֵי דְּחֶסֶד עִלָּאָה, זָכָאן לְכָל הַאי, וְשַׁרְיָין בְּאַרְעָא, וְעָאֲלָן לְהַהִיא אַרְעָא, וְעָבִיד עִמְּהוֹן כָּל אִינּוּן טָבָאן, וּבְגִינֵי כַּךְ, הֲווֹ אַמְרִי מִלִּין אִלֵּין לַכֹּהֵן, (ולא לבר נש אחרא) דִּכְתִּיב הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, (והכי הוא ודאי) מִשּׁוּם דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. But’, retorted R. Jose, ‘why did the Israelites have to say “thy God”, seeing that they were already in the land?’ R. Simeon’s reply was that they had to proclaim that it was due to the Supernal Grace that they were so favoured by God and blessed with so many good things. All this they said to the priest who, as such, is connected with the attribute of Grace (forgiveness of sin and mediatorship).
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לְהוּ. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא אֲתָר שְׁלִים דְּאִתְחָזֵי לְהוּ, דְּהָא יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, תְּרֵין דַּרְגִּין אִסְתָּלָקוּ, וּבְדַרְגָּא חַד סַלְּקִין, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא אִקְרֵי. וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל, לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּרוּחַ חָכְמְתָא, טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. ” Say to the house of Jacob” is the form fitting for them, “and tell the children of Israel” is the more perfect form fitting for them. For Jacob and Israel represent two grades (Malkuth and Tifereth), and though they unite into one, yet the complete product is termed Israel. Hence “thou shalt tell the children of Israel”, to reveal to them wisdom, and to tell them in the spirit of wisdom the grace and the truth which’ the Holy One, blessed be He, has shown to them.
תַּנְיָא, אָמַר ר' יוֹסִי, זִמְנָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה ר' חִיָּיא בְּרִי עִמִּי. עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלִין, אַשְׁכַּחְנָא חַד גְּבָר, דְּהֲוָה לָקִיט בְּחַקְלָא, עֲשָׂבִין לְאַסְוָותָא. קָרִיבְנָא לְגַבֵּיהּ, אֲמֵינָא לֵיהּ, בַּר נָשׁ, קוּטְרָא דְּקוּטְרֵי דַּעֲשָׂבִין לָמָּה. לָא זָקִיף רֵישֵׁיהּ, וְלָא אָמַר מִידִי. אַהֲדַרְנָא זִמְנָא אַחֲרָא וַאֲמֵינָא הַאי, וְלָא אָמַר מִידִי. אֲמֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בְּרִי, אוֹ הַאי בַּר נָשׁ אָטִים אוּדְנִין, אוֹ שַׁטְיָא, אוֹ חַכִּימָא. יָתִיבְנָא גַּבּוֹי. לְבָתַר לָקִיט אִינּוּן עֲשָׂבִין, וְאָחִיד לוֹן, וְחָפָא עֲלֵיהוֹן טַרְפֵּי גּוּפְנִין. R. Jose once told the following story: ‘It chanced one day when I was out walking, accompanied by my son, R. Hiya, that we came upon a man collecting medicinal herbs. As we drew near to him I asked: “Tell us what these bundles of herbs are for?” He gave no reply, and did not even raise his head. Said I to R. Hiya, my son: “Certainly this man is either deaf or mad, or very wise.” So we sat down near to him. When he had collected all the herbs and made them into bundles and covered each bundle with vine leaves, even to the last bundle of all,
אָמַר לָן, אֲנָא חֲמֵינָא דְּיוּדָאִין אָתוּן, וְיוּדָאִין אַמְרֵי עָלַיְיהוּ, דְּאִינּוּן חַכִּימִין, אִי לָא דְּחַיִּיסְנָא עָלַיְיכוּ הַשְׁתָּא, תֶּהֱווֹן רְחִיקִן מִבְּנֵי נָשָׁא כִּסְגִירָא דָּא, דְּמַרְחִקִין לֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּהָא אֲנָא חֲמֵינָא, דְּרֵיחָא דְּחָד עִשְׂבָּא דְּהֲוָה קָרִיב גַּבֵּיכוֹן, עָאל בְּגוּפַיְיכוּ, וְתֶהֱווֹן רְחִיקִין תְּלָתָא יוֹמִין. אֶלָּא אֲכִילוּ אִלֵּין תּוּמֵי בָּרָא וְתִתְסוּן, he turned to us, and said: “I see that ye are Jews, and it is said that the Jews are clever people. Yet, if I did not have pity on you, you would from henceforth have to shun the company of your fellows, for you become as lepers; because, as I perceive, the odour of one of these herbs has entered into your body, and it will cause you to be outcasts for three days. But now eat this garlic and you will be healed.”
אֲכַלְנָא מִנַּיְיהוּ דַּהֲווֹ שְׁכִיחִין קַמָּן, וְאַדְמַכְנָא, וְאִתְקָטַרְנָא בְּזֵיעָא, עַד עִידָּן סַגִּי. לְבָתַר אִתְּעַרְנָא, אָמַר לָן הַהוּא גַּבְרָא, הַשְׁתָּא אֱלָהֲכוֹן עִמְּכוֹן, דְּאַשְׁכַּחְתּוּן לִי, דְּהָא אַסְוָותָא דְּגוּפֵיכוֹן עַל יְדִי אִשְׁתְּלִים. We did as we were bid, and fell into a deep sleep. I awakened to find myself bathed in perspiration. Then the man said: “Now your God is with you indeed, for He has ordered it that you should find me and that the cure of your bodies should be accomplished through me.”
עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלִין, אָמַר לַן, כָּל בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתְּעֵי בְּבַר נָשׁ אַחֲרָא, כְּפוּם אָרְחוֹי, דְּהָא לְנוּקְבָּא כְּפוּם אָרְחוֹי. לְגַבְרָא כְּפוּם אָרְחוֹי. לְגַבְרָא דְּגַבְרֵי כְּפוּם אָרְחוֹי. אֲמֵינָא לְרַבִּי חִיָּיא בְּרִי, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל. (ס"א כה תאמר לבית יעקב בההוא אתר דאתחזי להו. ותגיד לבני ישראל בההוא אתר שלים דאתחזי להו. דהא יעקב וישראל תרין דרגין אינון ובדרגא חד סלקין אלא ישראל שלימותא דבלא אקרי) As we went along he said to us: “Every person must converse with his fellows according to the sex and class to which they belong.” I was struck by this remark, and said to R. Hiya, my son: “This accords with the Scriptural verse: ‘Thus shalt thou say to the house of Jacob, and tell the children of Israel.’ ”
אָמַר לָן, חֲמִיתוּן דְּלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁאי, וְלָא אִשְׁתָּעֵינָא בַּהֲדַיְיכוּ, מִשּׁוּם דְּאַבָּא, חַכִּימָא בַּעֲשָׂבִין מִכָּל בְּנִי דָּרָא הֲוָה. וְאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא אָרְחוֹי דְּכָל עֲשָׂבִין, דִּבְּהוֹן קְשׁוֹט, וַאֲנָא בְּכָל שַׁתָּא מָדוֹרָאי בֵּינַיְיהוּ. Then the man said: “You probably wondered why I did not speak to you or pay you any apparent heed when you addressed me first. The reason is that my father was the greatest expert in herbs and their properties, and from him I learnt the powers and uses of every plant with healing properties, and I spend the whole year among them.
וְהַאי עִשְׂבָּא דַּחֲמִיתוּן, דַּחֲפֵינָא לֵיהּ בְּטַרְפֵּי דְּגוּפְנִין אִלֵּין, בְּבֵיתָאי אִית אֲתָר חַד, וְהוּא לִסְטַר צָפוֹן, וּבְהַהוּא אֲתָר נָעִיץ חַד רֵיחַיָּא, וּמֵעֵינָא דְּהַהוּא רֵיחַיָּא, נָפִיק חַד גְּבַר בִּתְרֵין רֵישִׁין, וְחַרְבָּא שִׁינָנָא בִּידֵיהּ וּבְכָל יוֹמָא קָא מְצַעֵר לָן. וַאֲנָא לָקִיטְנָא הַאי עִשְׂבָּא, וְזִילוּ אֲבַתְרָאי, וְתֶחמוּן חֵילֵיהּ דְּהַאי עִשְׂבָּא, וּמַה דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה גַּלֵּי בְּעָלְמָא, וְלֵית מַאן דְּיֵדַע אָרְחוֹי בְּכֹלָּא. Now with regard to the herb which ye saw me bind into bundles and cover with vine leaves. In a northern corner of my dwelling there is a place in which stands a millstone, from the hole of which a man emerges from time to time, and this man has two heads and carries a sharp sword in his hand. He strikes terror into the hearts of all who behold him, and, indeed, is the bane of our lives. On account of him I gathered this herb. Now follow me, and you shall see what virtue there is in it, and what the supreme God has revealed in the world, and how even the wise cannot surmise or fathom all His mysteries.”
אֲזִילְנָא אֲבַתְרֵיהּ, עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלֵי בְּאָרְחָא, מָאִיךְ לְחַד נוּקְבָּא בְּעַפְרָא, וְשַׁוֵּי מֵהַהוּא עִשְׂבָּא בְּנוּקְבָא, נָפַק חַד חִוְיָא וְרֵישָׁא דִּילֵיהּ סַגִּי. נָטַל חַד סַנְטִירָא, (נ"א סודרא) וְקָטִיר לֵיהּ כְּחַד גַּדְיָא. דָּחִילְנָא. אָמַר לוֹן זִילוּ אֲבַתְרָאי. So we followed him. On the way to his house we passed a hole in the ground in which the man deposited some of the herb. When he had done so, a serpent with an enormous head issued from the hole. The man took from his girdle a piece of cloth and bound the serpent as though it were a little lamb. We were much afraid, but the man said: “Follow me until we come to his abode”; and we followed him.
עַד דְּמָטֵינָא לְבֵיתֵיהּ. חֲמֵינָא הַהוּא אֲתָר בְּחָשׁוֹכָא, בָּתַר חַד כּוֹתָלָא. נָטַל חַד שַׁרְגָּא וְדָלִיק דְּלֵיקָא סַחֲרָנִיהּ דְּהַהוּא אֲתָר דְּרֵיחַיָּא. אָמַר לוֹן, מִמַּה דְּתֶחֱמוּן, לָא תִּדְחָלוּן וְלָא תִּשְׁתָּעוּן מִידִי. Presently we reached his house, and there we saw the place of which he had spoken: in the dark, behind a wall. He took a candle and kindled a fire around the place where the millstone was set; then he said to us: “Do not be frightened at what ye see, and keep silence.”
אַדְהָכִי, שָׁרֵי חִוְיָא מִקִּטְרוֹי, וְכָתַשׁ בְּקִיסְטָא מֵהַהוּא עִשְׂבָּא. וְשַׁוֵּי בְּרֵישֵׁיהּ דְּחִוְיָא. עָאל חִוְיָא בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּיא, וּשְׁמַעְנָא קָלָא דְּכָל אֲתָר מִזְדַּעְזְעָא. בָּעֵינָן לְמֵיפַק, אָחִיד בִּידָנָא הַהוּא גַּבְרָא, אָמַר, לָא תִּדְחָלוּן קְרִיבוּ גַּבָּאי. As he said this he loosened the serpent’s bonds and set him free, then ground some of the herb to powder and sprinkled this upon the serpent’s head. Immediately the serpent descended into the opening of the millstone, and we suddenly heard a voice which made the whole place shake. We wanted to run away, being sore afraid, but the man took hold of our hands, saying: “Fear not, come close to me.”
אַדְהָכִי, נָפַק חִוְיָא שָׁתִית דָּמָא, נָקִיט הַהוּא גַּבְרָא מֵהַהוּא עִשְׂבָּא, וְשַׁוֵּי בְּרֵישֵׁיהּ כִּבְקַדְמֵיתָא. עָאל בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּא. לְשַׁעֲתָא זְעִירָא, חֲמֵינָא, דְּנָפִיק מֵהַהוּא עֵינָא חַד גַּבְרָא בִּתְרֵין רֵישִׁין, וְחִוְיָא שַׁרְיָיא סַחֲרָנֵיהּ דְּקִדְלוֹי. עָאל בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּא וְנָפַק תְּלַת זִמְנֵי. הָוָה אָמַר, זְקִיטָא זְקִיטָא, וַוי לְאִימֵיהּ דִּלְהַהוּא אֲתָר אוֹבִיל לֵיהּ. Presently the serpent reappeared and we saw that it was dripping blood. Again it entered the opening of the millstone. After a short time a man with two heads issued from the opening, with the serpent wound about his neck. Three times he entered the opening of the millstone and emerged again, saying: “Chameleon, chameleon, woe to his mother who brought him there!”
אַדְהָכִי, אִתְּעֲקָר רֵיחַיָּא מֵאַתְרֵיהּ, וְנַפְקוּ, גַּבְרָא וְחִוְיָא, וְנָפְלוּ וּמִיתוּ תַּרְוַויְיהוּ. וַאֲנָן דָּחִילְנָא סַגִּי. אָמַר לָן הַהוּא גַּבְרָא, דָּא הוּא חֵילָא דְּעִשְׂבָּא דַּאֲנָא לָקִיטְנָא קָמַיְיכוּ, וּבְגִינֵי כַּךְ לָא אִשְׁתָּעֵינָא בַּהֲדַיְיכוּ, וְלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁאי, בְּשַׁעֲתָא דְּקַרִיבְתּוּן גַּבָּאי. Then the millstone was torn from its place and man and serpent together were hurled out at our feet, where they fell down and died. We were terrified, but the man who had brought us there said: “Thus is manifested the power of the herb which I collected in your presence! This was the reason why I did not look up at you or speak even a word.
אָמַר לוֹן אִילוּ יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא חָכְמְתָא, דְּכָל מַה דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, וְחֵילָא דְּכָל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, יִשְׁתְּמוֹדְעוּן חֵילָא דְּמָארֵיהוֹן, בְּחָכְמָתֵיהּ סַגִּיאָה. אֲבָל לָא טָמִיר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמְתָא דָּא מִבְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא יִסְטוּן מֵאָרְחוֹי, וְלָא יִתְרְחִיצוּ בְּהַהִיא חָכְמְתָא וְיִנְשׁוּן לֵיהּ. If men but knew the wisdom of all that the Holy One, blessed be He, has planted in the earth, and the power of all that is to be found in the world, they would proclaim the power of their Lord in His great wisdom. But the Holy One has purposely hidden this wisdom from men, in order that they should not turn from His way by trusting in that wisdom alone, forgetting Him.”
כַּד אֲתֵינָא, וַאֲמֵינָא הָנֵי מִלֵּי קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר וַדַּאי חַכִּימָא הֲוָה. וְתָּא חֲזֵי, לֵית עִשְׂבָּא וְעִשְׂבָּא דְּאִתְיְילִיד בְּאַרְעָא, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ חָכְמְתָא סַגִּיאָה, וְחֵילֵיהּ בִּשְׁמַיָּא סַגְיָא. תָּא חֲזֵי, מִן אֵזוֹבָא. דִּבְכָל אֲתָר דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לְבַּר נָשׁ, (ויחי ר"נ ע"א) בְּאֵזוֹבָא מִתְדָּכֵי. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּיִתְּעַר חֵילֵיהּ דִּלְעֵילָּא דְּאִתְפָּקְּדָא עֲלוֹי, דְּהָא הַהוּא חֵילָא דְּאִתְפָּקְּדָא עֲלוֹי כַּד אִתְּעָרָא, מְבָעֲרָא רוּחַ מְסָאֲבָא, וְאִתְדַכֵּי בַּר נָשׁ. וְעָלָךְ אֲמֵינָא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזְבָךְ. When I afterwards recounted the happenings of that day to R. Simeon, he said: “Surely, that was a wise man! For it is indeed as he said. Mark this! There is no grass or herb that grows in which God’s wisdom is not greatly manifested and which cannot exert great influence in heaven. We may see this from the hyssop. Whenever the Holy One desires that men should purify themselves from defilement, he orders that hyssop be used as a means of purification. Now why is this? In order that the power above which is represented by that herb should be roused to exterminate the spirit of impurity, that the defiled one may be cleansed. And as to thee, I say: Blessed be the Merciful One who delivered thee.” ‘
Yitro 15:277-278 (Chapter 15) (Yitro) (Zohar)
Yitro 15:277-278 (Chapter 15) (Yitro) (Zohar) somebodyוַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְגוֹ'. ר' יִצְחָק פָּתַח, (תהילים ס״ה:ה׳) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וְקָרִיב לֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, דְּכָל מַאן דְּאִיהוּ אִתְרְעֵי בֵּיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ, רָשִׁים הוּא מֵרְשִׁימִין דִּלְעֵילָּא, לְמִנְדַּע דְּהָא הוּא אִתְבָּחַר מִקַּמֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, לְמִשְׁרֵי בִּמְדוֹרוֹי. וְכָל מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ הַהוּא רְשִׁימָא, אַעְבַּר בְּכָל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידוֹי. AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN, SAYING, THUS SHALT THOU SAY TO THE HOUSE OF JACOB, AND TELL THE CHILDREN OF ISRAEL. R. Isaac referred in this connection to the verse: “Blessed is the man whom thou choosest, and causest to approach unto thee, that he may dwell in thy courts” (Ps. 65, 5). ‘Blessed is the man’, he said, ‘whom the Holy One befriends and brings near to him to dwell in the holy Palace! He who is united with Him in worship has on him a sign inscribed from above to make it known that he is one who has been chosen by the Holy King to dwell in His courts. A man who has upon him such a sign can pass through all the supernal gates without let or hindrance.’
ר' יְהוּדָה אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, וּכְתִיב בֵּיהּ (שמות כ״ד:ב׳) וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְיָ' וְהֵם לא יִגָשׁוּ. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב: אִלֵּין נוּקְבֵי, וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל: אִלֵּין דּוּכְרִין. R. Judah said: ‘Blessed was Moses, concerning whom that verse was written! Of him we read: “And Moses drew near unto the thick darkness where God was” (Ex. 20, 21); and also, “Moses alone came nigh to the Lord, but they did not” (Ibid. 24, 2).’ THUS SHALT THOU SAY TO THE HOUSE OF JACOB: this refers to the females; AND TELL THE CHILDREN OF ISRAEL: this means the males.
ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, כֹּה תֹאמַר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר ו׳:כ״ג) כֹּה תְבָרַכוּ. וּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:י׳) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרַכוּכָה, כְּלוֹמַר יְבָרְכוּ כֹּה. כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, בַּאֲמִירָה. וְהַיְינוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ד׳:י״ג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. וּכְתִיב (דברים כ״ו:ג׳) הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דּוּכְרִין, דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דְּרַחֲמֵי. R. Simeon connected the “thus” (Koh) in this verse with the “thus” in the ordinance of the priestly benediction: “Thus (Koh) shall ye bless” (Num. 6, 23); also with, “Thy saints bless Thee” (yebarakukah), which last word can be separated into two words: yebaraku Koh, “they bless with Koh” (i.e. the Sephirah Malkuth); “Saying” indicates the side of Justice (Severity), while “telling” indicates the side of Mercy, as in the verse: “And he declared (wa-yagged) unto you his covenant (mercy)” (Deut. 4, 13), and also in the declaration made by the Israelite on bringing the basket of firstfruits to the priest: “I proclaim (higgadti) this day unto the Lord thy God” (Ibid. 26, 3).
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (ס"א יוסי) הוֹאִיל וַאֲתֵינָא לְהַאי, מַה הוּא הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלֹהֶיךָ. לַיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי הַאי בִּלְחוֹדוֹי הוּא. וְהָא כְּתִיב (דברים ח׳:ז׳) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וְגוֹ'. (דברים ז׳:ט״ז) אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, וְכֻלְּהוּ הָכִי. Said R. Jose: ‘As we have mentioned this verse, I should like to ask why it says “to the Lord thy God” instead of “the Lord our God”?’ R. Simeon replied: ‘This is not the only case where “thy” is used instead of “our”. For instance: “the Lord thy God will bring thee into a good land” (Ibid. 8, 7); “for the Lord thy God is a consuming fire” (Ibid.IV, 23).
אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, לְאַרְעָא קַדִּישָׁא סַלְּקָא. וּשְׁכִינְתָּא בְּאַתְרָה יָתְבָא. וְהַאי בְּהַאי תַּלְיָא. וּמֹשֶׁה לָא קָאָמַר אֱלֹהֶיךָ, אֶלָּא לְאִינוּן דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל לְאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּלְקַבְּלָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. וּמַה דְּלָא אָמַר אֱלהֵינוּ, מִשּׁוּם דְּהָא מֹשֶׁה לָא זָכָה לְמֵיעַל לְאַרְעָא, וּבְגִינִי כַּךְ, אֱלֹהֶיךָ וַדַּאי בְּכָל אֲתָר, מִשּׁוּם דְּאִינּוּן הֲווֹ זְמִינִין לְמֵיעַל תַּמָּן. Moses himself, who used this expression, could not say “our” God, because, according to our dictum, “he who lives outside the Land of Israel is, as it were, without God.” So he said to the children of Israel, who were going to settle in the Holy Land and to receive the Shekinah there, “thy God”, but he could not well say “our God”, since he was not to enter himself into the Holy Land.’
אֲמַר לֵיהּ ודַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל הָכָא כְּתִיב, (דברים כ״ו:ג׳) וּבְאָת אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, וְהָא אִינּוּן בְּאַרְעָא שַׁרְיָין, מַאי טַעֲמָא אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא אֱלהֵינוּ. אֶלָּא אִינּוּן בַּעְיָין לְאַחֲזָאָה וּלְאוֹדָאָה, דִּבְגִינֵי דְּחֶסֶד עִלָּאָה, זָכָאן לְכָל הַאי, וְשַׁרְיָין בְּאַרְעָא, וְעָאֲלָן לְהַהִיא אַרְעָא, וְעָבִיד עִמְּהוֹן כָּל אִינּוּן טָבָאן, וּבְגִינֵי כַּךְ, הֲווֹ אַמְרִי מִלִּין אִלֵּין לַכֹּהֵן, (ולא לבר נש אחרא) דִּכְתִּיב הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ' אֱלהֶיךָ, (והכי הוא ודאי) מִשּׁוּם דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. But’, retorted R. Jose, ‘why did the Israelites have to say “thy God”, seeing that they were already in the land?’ R. Simeon’s reply was that they had to proclaim that it was due to the Supernal Grace that they were so favoured by God and blessed with so many good things. All this they said to the priest who, as such, is connected with the attribute of Grace (forgiveness of sin and mediatorship).
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, לְהַהוּא אֲתָר דְּאִתְחָזֵי לְהוּ. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא אֲתָר שְׁלִים דְּאִתְחָזֵי לְהוּ, דְּהָא יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל, תְּרֵין דַּרְגִּין אִסְתָּלָקוּ, וּבְדַרְגָּא חַד סַלְּקִין, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא אִקְרֵי. וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל, לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּרוּחַ חָכְמְתָא, טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ. ” Say to the house of Jacob” is the form fitting for them, “and tell the children of Israel” is the more perfect form fitting for them. For Jacob and Israel represent two grades (Malkuth and Tifereth), and though they unite into one, yet the complete product is termed Israel. Hence “thou shalt tell the children of Israel”, to reveal to them wisdom, and to tell them in the spirit of wisdom the grace and the truth which’ the Holy One, blessed be He, has shown to them.
תַּנְיָא, אָמַר ר' יוֹסִי, זִמְנָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה ר' חִיָּיא בְּרִי עִמִּי. עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלִין, אַשְׁכַּחְנָא חַד גְּבָר, דְּהֲוָה לָקִיט בְּחַקְלָא, עֲשָׂבִין לְאַסְוָותָא. קָרִיבְנָא לְגַבֵּיהּ, אֲמֵינָא לֵיהּ, בַּר נָשׁ, קוּטְרָא דְּקוּטְרֵי דַּעֲשָׂבִין לָמָּה. לָא זָקִיף רֵישֵׁיהּ, וְלָא אָמַר מִידִי. אַהֲדַרְנָא זִמְנָא אַחֲרָא וַאֲמֵינָא הַאי, וְלָא אָמַר מִידִי. אֲמֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בְּרִי, אוֹ הַאי בַּר נָשׁ אָטִים אוּדְנִין, אוֹ שַׁטְיָא, אוֹ חַכִּימָא. יָתִיבְנָא גַּבּוֹי. לְבָתַר לָקִיט אִינּוּן עֲשָׂבִין, וְאָחִיד לוֹן, וְחָפָא עֲלֵיהוֹן טַרְפֵּי גּוּפְנִין. R. Jose once told the following story: ‘It chanced one day when I was out walking, accompanied by my son, R. Hiya, that we came upon a man collecting medicinal herbs. As we drew near to him I asked: “Tell us what these bundles of herbs are for?” He gave no reply, and did not even raise his head. Said I to R. Hiya, my son: “Certainly this man is either deaf or mad, or very wise.” So we sat down near to him. When he had collected all the herbs and made them into bundles and covered each bundle with vine leaves, even to the last bundle of all,
אָמַר לָן, אֲנָא חֲמֵינָא דְּיוּדָאִין אָתוּן, וְיוּדָאִין אַמְרֵי עָלַיְיהוּ, דְּאִינּוּן חַכִּימִין, אִי לָא דְּחַיִּיסְנָא עָלַיְיכוּ הַשְׁתָּא, תֶּהֱווֹן רְחִיקִן מִבְּנֵי נָשָׁא כִּסְגִירָא דָּא, דְּמַרְחִקִין לֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּהָא אֲנָא חֲמֵינָא, דְּרֵיחָא דְּחָד עִשְׂבָּא דְּהֲוָה קָרִיב גַּבֵּיכוֹן, עָאל בְּגוּפַיְיכוּ, וְתֶהֱווֹן רְחִיקִין תְּלָתָא יוֹמִין. אֶלָּא אֲכִילוּ אִלֵּין תּוּמֵי בָּרָא וְתִתְסוּן, he turned to us, and said: “I see that ye are Jews, and it is said that the Jews are clever people. Yet, if I did not have pity on you, you would from henceforth have to shun the company of your fellows, for you become as lepers; because, as I perceive, the odour of one of these herbs has entered into your body, and it will cause you to be outcasts for three days. But now eat this garlic and you will be healed.”
אֲכַלְנָא מִנַּיְיהוּ דַּהֲווֹ שְׁכִיחִין קַמָּן, וְאַדְמַכְנָא, וְאִתְקָטַרְנָא בְּזֵיעָא, עַד עִידָּן סַגִּי. לְבָתַר אִתְּעַרְנָא, אָמַר לָן הַהוּא גַּבְרָא, הַשְׁתָּא אֱלָהֲכוֹן עִמְּכוֹן, דְּאַשְׁכַּחְתּוּן לִי, דְּהָא אַסְוָותָא דְּגוּפֵיכוֹן עַל יְדִי אִשְׁתְּלִים. We did as we were bid, and fell into a deep sleep. I awakened to find myself bathed in perspiration. Then the man said: “Now your God is with you indeed, for He has ordered it that you should find me and that the cure of your bodies should be accomplished through me.”
עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלִין, אָמַר לַן, כָּל בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתְּעֵי בְּבַר נָשׁ אַחֲרָא, כְּפוּם אָרְחוֹי, דְּהָא לְנוּקְבָּא כְּפוּם אָרְחוֹי. לְגַבְרָא כְּפוּם אָרְחוֹי. לְגַבְרָא דְּגַבְרֵי כְּפוּם אָרְחוֹי. אֲמֵינָא לְרַבִּי חִיָּיא בְּרִי, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנִי יִשְׂרָאֵל. (ס"א כה תאמר לבית יעקב בההוא אתר דאתחזי להו. ותגיד לבני ישראל בההוא אתר שלים דאתחזי להו. דהא יעקב וישראל תרין דרגין אינון ובדרגא חד סלקין אלא ישראל שלימותא דבלא אקרי) As we went along he said to us: “Every person must converse with his fellows according to the sex and class to which they belong.” I was struck by this remark, and said to R. Hiya, my son: “This accords with the Scriptural verse: ‘Thus shalt thou say to the house of Jacob, and tell the children of Israel.’ ”
אָמַר לָן, חֲמִיתוּן דְּלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁאי, וְלָא אִשְׁתָּעֵינָא בַּהֲדַיְיכוּ, מִשּׁוּם דְּאַבָּא, חַכִּימָא בַּעֲשָׂבִין מִכָּל בְּנִי דָּרָא הֲוָה. וְאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא אָרְחוֹי דְּכָל עֲשָׂבִין, דִּבְּהוֹן קְשׁוֹט, וַאֲנָא בְּכָל שַׁתָּא מָדוֹרָאי בֵּינַיְיהוּ. Then the man said: “You probably wondered why I did not speak to you or pay you any apparent heed when you addressed me first. The reason is that my father was the greatest expert in herbs and their properties, and from him I learnt the powers and uses of every plant with healing properties, and I spend the whole year among them.
וְהַאי עִשְׂבָּא דַּחֲמִיתוּן, דַּחֲפֵינָא לֵיהּ בְּטַרְפֵּי דְּגוּפְנִין אִלֵּין, בְּבֵיתָאי אִית אֲתָר חַד, וְהוּא לִסְטַר צָפוֹן, וּבְהַהוּא אֲתָר נָעִיץ חַד רֵיחַיָּא, וּמֵעֵינָא דְּהַהוּא רֵיחַיָּא, נָפִיק חַד גְּבַר בִּתְרֵין רֵישִׁין, וְחַרְבָּא שִׁינָנָא בִּידֵיהּ וּבְכָל יוֹמָא קָא מְצַעֵר לָן. וַאֲנָא לָקִיטְנָא הַאי עִשְׂבָּא, וְזִילוּ אֲבַתְרָאי, וְתֶחמוּן חֵילֵיהּ דְּהַאי עִשְׂבָּא, וּמַה דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה גַּלֵּי בְּעָלְמָא, וְלֵית מַאן דְּיֵדַע אָרְחוֹי בְּכֹלָּא. Now with regard to the herb which ye saw me bind into bundles and cover with vine leaves. In a northern corner of my dwelling there is a place in which stands a millstone, from the hole of which a man emerges from time to time, and this man has two heads and carries a sharp sword in his hand. He strikes terror into the hearts of all who behold him, and, indeed, is the bane of our lives. On account of him I gathered this herb. Now follow me, and you shall see what virtue there is in it, and what the supreme God has revealed in the world, and how even the wise cannot surmise or fathom all His mysteries.”
אֲזִילְנָא אֲבַתְרֵיהּ, עַד דַּהֲוֵינָא אַזְלֵי בְּאָרְחָא, מָאִיךְ לְחַד נוּקְבָּא בְּעַפְרָא, וְשַׁוֵּי מֵהַהוּא עִשְׂבָּא בְּנוּקְבָא, נָפַק חַד חִוְיָא וְרֵישָׁא דִּילֵיהּ סַגִּי. נָטַל חַד סַנְטִירָא, (נ"א סודרא) וְקָטִיר לֵיהּ כְּחַד גַּדְיָא. דָּחִילְנָא. אָמַר לוֹן זִילוּ אֲבַתְרָאי. So we followed him. On the way to his house we passed a hole in the ground in which the man deposited some of the herb. When he had done so, a serpent with an enormous head issued from the hole. The man took from his girdle a piece of cloth and bound the serpent as though it were a little lamb. We were much afraid, but the man said: “Follow me until we come to his abode”; and we followed him.
עַד דְּמָטֵינָא לְבֵיתֵיהּ. חֲמֵינָא הַהוּא אֲתָר בְּחָשׁוֹכָא, בָּתַר חַד כּוֹתָלָא. נָטַל חַד שַׁרְגָּא וְדָלִיק דְּלֵיקָא סַחֲרָנִיהּ דְּהַהוּא אֲתָר דְּרֵיחַיָּא. אָמַר לוֹן, מִמַּה דְּתֶחֱמוּן, לָא תִּדְחָלוּן וְלָא תִּשְׁתָּעוּן מִידִי. Presently we reached his house, and there we saw the place of which he had spoken: in the dark, behind a wall. He took a candle and kindled a fire around the place where the millstone was set; then he said to us: “Do not be frightened at what ye see, and keep silence.”
אַדְהָכִי, שָׁרֵי חִוְיָא מִקִּטְרוֹי, וְכָתַשׁ בְּקִיסְטָא מֵהַהוּא עִשְׂבָּא. וְשַׁוֵּי בְּרֵישֵׁיהּ דְּחִוְיָא. עָאל חִוְיָא בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּיא, וּשְׁמַעְנָא קָלָא דְּכָל אֲתָר מִזְדַּעְזְעָא. בָּעֵינָן לְמֵיפַק, אָחִיד בִּידָנָא הַהוּא גַּבְרָא, אָמַר, לָא תִּדְחָלוּן קְרִיבוּ גַּבָּאי. As he said this he loosened the serpent’s bonds and set him free, then ground some of the herb to powder and sprinkled this upon the serpent’s head. Immediately the serpent descended into the opening of the millstone, and we suddenly heard a voice which made the whole place shake. We wanted to run away, being sore afraid, but the man took hold of our hands, saying: “Fear not, come close to me.”
אַדְהָכִי, נָפַק חִוְיָא שָׁתִית דָּמָא, נָקִיט הַהוּא גַּבְרָא מֵהַהוּא עִשְׂבָּא, וְשַׁוֵּי בְּרֵישֵׁיהּ כִּבְקַדְמֵיתָא. עָאל בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּא. לְשַׁעֲתָא זְעִירָא, חֲמֵינָא, דְּנָפִיק מֵהַהוּא עֵינָא חַד גַּבְרָא בִּתְרֵין רֵישִׁין, וְחִוְיָא שַׁרְיָיא סַחֲרָנֵיהּ דְּקִדְלוֹי. עָאל בְּהַהוּא עֵינָא דְּרֵחַיָּא וְנָפַק תְּלַת זִמְנֵי. הָוָה אָמַר, זְקִיטָא זְקִיטָא, וַוי לְאִימֵיהּ דִּלְהַהוּא אֲתָר אוֹבִיל לֵיהּ. Presently the serpent reappeared and we saw that it was dripping blood. Again it entered the opening of the millstone. After a short time a man with two heads issued from the opening, with the serpent wound about his neck. Three times he entered the opening of the millstone and emerged again, saying: “Chameleon, chameleon, woe to his mother who brought him there!”
אַדְהָכִי, אִתְּעֲקָר רֵיחַיָּא מֵאַתְרֵיהּ, וְנַפְקוּ, גַּבְרָא וְחִוְיָא, וְנָפְלוּ וּמִיתוּ תַּרְוַויְיהוּ. וַאֲנָן דָּחִילְנָא סַגִּי. אָמַר לָן הַהוּא גַּבְרָא, דָּא הוּא חֵילָא דְּעִשְׂבָּא דַּאֲנָא לָקִיטְנָא קָמַיְיכוּ, וּבְגִינֵי כַּךְ לָא אִשְׁתָּעֵינָא בַּהֲדַיְיכוּ, וְלָא זָקִיפְנָא רֵישָׁאי, בְּשַׁעֲתָא דְּקַרִיבְתּוּן גַּבָּאי. Then the millstone was torn from its place and man and serpent together were hurled out at our feet, where they fell down and died. We were terrified, but the man who had brought us there said: “Thus is manifested the power of the herb which I collected in your presence! This was the reason why I did not look up at you or speak even a word.
אָמַר לוֹן אִילוּ יַדְעִין בְּנֵי נָשָׁא חָכְמְתָא, דְּכָל מַה דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, וְחֵילָא דְּכָל מַה דְּאִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, יִשְׁתְּמוֹדְעוּן חֵילָא דְּמָארֵיהוֹן, בְּחָכְמָתֵיהּ סַגִּיאָה. אֲבָל לָא טָמִיר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָכְמְתָא דָּא מִבְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא יִסְטוּן מֵאָרְחוֹי, וְלָא יִתְרְחִיצוּ בְּהַהִיא חָכְמְתָא וְיִנְשׁוּן לֵיהּ. If men but knew the wisdom of all that the Holy One, blessed be He, has planted in the earth, and the power of all that is to be found in the world, they would proclaim the power of their Lord in His great wisdom. But the Holy One has purposely hidden this wisdom from men, in order that they should not turn from His way by trusting in that wisdom alone, forgetting Him.”
כַּד אֲתֵינָא, וַאֲמֵינָא הָנֵי מִלֵּי קָמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר וַדַּאי חַכִּימָא הֲוָה. וְתָּא חֲזֵי, לֵית עִשְׂבָּא וְעִשְׂבָּא דְּאִתְיְילִיד בְּאַרְעָא, דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ חָכְמְתָא סַגִּיאָה, וְחֵילֵיהּ בִּשְׁמַיָּא סַגְיָא. תָּא חֲזֵי, מִן אֵזוֹבָא. דִּבְכָל אֲתָר דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לְבַּר נָשׁ, (ויחי ר"נ ע"א) בְּאֵזוֹבָא מִתְדָּכֵי. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּיִתְּעַר חֵילֵיהּ דִּלְעֵילָּא דְּאִתְפָּקְּדָא עֲלוֹי, דְּהָא הַהוּא חֵילָא דְּאִתְפָּקְּדָא עֲלוֹי כַּד אִתְּעָרָא, מְבָעֲרָא רוּחַ מְסָאֲבָא, וְאִתְדַכֵּי בַּר נָשׁ. וְעָלָךְ אֲמֵינָא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁזְבָךְ. When I afterwards recounted the happenings of that day to R. Simeon, he said: “Surely, that was a wise man! For it is indeed as he said. Mark this! There is no grass or herb that grows in which God’s wisdom is not greatly manifested and which cannot exert great influence in heaven. We may see this from the hyssop. Whenever the Holy One desires that men should purify themselves from defilement, he orders that hyssop be used as a means of purification. Now why is this? In order that the power above which is represented by that herb should be roused to exterminate the spirit of impurity, that the defiled one may be cleansed. And as to thee, I say: Blessed be the Merciful One who delivered thee.” ‘
Chapter 17
Chapter 17 somebodyYitro 17:286-289 (Chapter 17) (Yitro) (Zohar)
Yitro 17:286-289 (Chapter 17) (Yitro) (Zohar) somebodyוַיְהִי בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי וְגוֹ'. ר' אַבָּא פָּתַח, (שיר השירים ח׳:ח׳) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאִקְרֵי אָחוֹת לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, הַיְינוּ דְּתָנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, לָא הֲוָה בְּהוֹן זַכְוָון, וְעוֹבָדִין טָבִין, לְאַגָּנָא עָלַיְיהוּ, דִּכְתִּיב וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. דְּהָא אִינּוּן תִּקּוּנָא וּשְׁפִירוּ דְּאִתְּתָא, וְלֵית שַׁפִּירוּ דְּאִתְּתָא אֶלָּא אִינּוּן. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ. מַה יִתְעֲבִיד מִינָהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, לְמַלְּלָא בְּפִתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְיִפְרַח נִשְׁמָתְהוֹן מִנַיְיהוּ. AND IT CAME TO PASS ON THE THIRD DAY. R. Abba connected this with the following verse: “We have a little sister, and she hath no breasts; what shall we do to our sister in the day when she will be spoken for?” (S.S. 8, 8). ‘The “little sister” is the Community of Israel, who is called the Holy One’s sister; “she hath no breasts”, i.e. when they approached Mount Sinai she had no merits, no good works to protect her; “what shall we do to our sister?”, when the Holy One shall reveal Himself on Mount Sinai to proclaim the words of the Torah, and her soul will fly away (out of fear).’
אָמַר ר' יוֹסֵי. בְּהַהוּא שַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְטוּרָא דְּסִינַי, בְּהַהוּא לֵילְיָא וְנַגְהֵי, תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא אִזְדַּוְּוגוּ לְאִנְתְּתַיְיהוּ, אָתוּ מַלְאָכִין עִלָּאִין, וְקַבִּילוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּאַחְוָותָא. אִינּוּן מַלְאָכִין לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל מַלְאָכִין לְתַתָּא. אִינּוּן מְקַדְּשִׁין שְׁמָא עִלָּאָה לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין שְׁמָא עִלָּאָה לְתַתָּא. Said R. Jose: ‘When the Israelites approached Mount Sinai, on that night which followed the three days during which the people abstained from conjugal intercourse, the heavenly angels came and received them with brotherly affection. For as they are angels above, so are the Israelites angels below; as they sanctify the Supreme Name above, so do the Israelites sanctify it below.
וְאִתְעַטְּרוּ יִשְׂרָאֵל בְּשִׁבְעִין כִּתְרִין בְּהַהוּא לֵילְיָא. וּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי הֲווֹ אַמְרֵי אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, דְּלֵית בְּהוּ זַכְוָון וְעוֹבָדִין טָבִין. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ, כְּלוֹמַר מַה יְקָר וּרְבוּ נַּעְבִיד לְאַחֲתָנָא דָּא בְּיוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי לְמֵיהָב לְהוּ אוֹרַיְיתָא. And the Israelites were crowned with seventy crowns on that night. Then it was that the angels said: “We have a little sister, and she hath no breasts. What shall we do to our sister? How should we honour her on the day when the Holy One will reveal Himself to give her the Torah?”
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי, כְּתִיב היוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה וְהַיְינוּ בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי. ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאִתְגַּלָּאָה בְּטוּרָא דְּסִינַי, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָיא דִּילֵיהּ, אָמַר לוֹן, הַשְׁתָּא יִשְׂרָאֵל רַבְיָין, דְּלָא יַדְעִין נִימוּסַי, וַאֲנָא בָּעֵי לְאִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ, אִי אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ בְּחֵילָא דִּגְבוּרָה, לָא יַכְלִין לְמִסְבַּל. אֲבָל אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ בְּרַחֲמֵי, וִיקַבְּלוּן נִימוּסַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי. בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי וַדַּאי דְּאִיהוּ רַחֲמֵי מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד. R. Simeon said that when the Holy One came to reveal Himself on Mount Sinai, He called together His whole celestial Family and said to them: “At present the Israelites are like children, they will not know how to deport themselves in My Presence. If I should reveal Myself to them in the attribute of Power (Geburah) they will not be able to bear it, but when I manifest Myself to them in love (Rahamim) they will accept My Law.” Therefore the manifestation on Mount Sinai took place on the third day, which is the Day of love (Rahamim).
וּבְהַאי אִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַקְדִּים לְהוּ רַחֲמֵי בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר אִתְיְיהִיב לְהוּ אוֹרַיְיתָא, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. בַיּוֹם הַשְׁלִישִׁי, דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְהוּ, דִּבְגִינֵי כַּךְ יִשְׂרָאֵל אִקְרוּן. In this manner did He revealed Himself first in Love; and then gave them the Torah from the side of Power; and that on the third day, for it is because of the “Three” that they are called Israel;
בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ג:ד׳) בֹּקֶר לֹא עָבוֹת. הָא אִי הֲוָה עָבוֹת קַדְרוּתָא אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא חֶסֶ"ד. וְאֵימָתַי אִתְגַּלְּיָיא חֶסֶ"ד. בַּבֹּקֶר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מה) הַבֹּקֶר אוֹר. דְּכַד נָהִיר צַפְרָא, חֶסֶ"ד אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא, וְדִינִין מִתְעַבְּרָן. וּבְזִמְנָא דְּלָא נָהִיר בֹּקֶר, דִּינִין עַד כְּעַן לָא מִתְעַבְּרָן. דִּכְתִּיב, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים. כֵּיוָן דְּאִתְעַבְּרָן אִינּוּן כֹּכָבַיָּא וְנָהִיר שִׁמְשָׁא, בֵּיהּ שַׁעֲתָא כְּתִיב, בֹּקֶר לֹא עָבוֹת. וְחֶסֶ"ד אִתְּעַר בְּעָלְמָא תַּתָּאָה, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כְּתִיב, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר. וְכֵיוָן דְּמִתְעַבְּרָן כֹּכָבַיָּא בֹּקֶר אִשְׁתְּכַח. (נ"א דאתער בקר, דינין לא אשתכחו) and in the morning, in “a morning without clouds” (2 Sam. 23, 4), since had it been a cloudy morning darkness would have been found in it, and Grace would not have been revealed. And when does Grace reveal itself? In the morning: “The morning is light”; for as soon as the day breaks Grace is manifested and Judgement passes away, but when the light of morning does not enter the judgements do not vanish away, as it is written: “When the morning stars sing together, and all the sons of God shout for joy” (Job 38, 7; i.e. the angels of judgement shout for joy as long as night continues); but as soon as those stars set and the sun shines, behold there is “a morning without clouds”, and Grace is awakened in the lower world.’
אָמַר ר' יוֹסֵי, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר שָׁארֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְגַּלָּאָה בְּטוּרָא דְּסִינַי. תָּאנָא, בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר, כַּד אִתְּעַר זְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (בראשית י״ט:כ״ז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. R. Jose said: ‘The Holy One began to reveal Himself on Mount Sinai “in the morning”, and we have been taught that it took place when the merit of Abraham, who “rose up early in the morning” (to sacrifice Isaac, Gen. 22, 3), was aroused. ‘
Chapter 19
Chapter 19 somebodyYitro 19 (Chapter 19) (Yitro) (Zohar)
Yitro 19 (Chapter 19) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר ר' אַבָּא כְּתִיב (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. רֹאִים, שֹׁמְעִים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, אִינּוּן קָלִין, הֲווֹ מִתְגַּלְּפֵי בְּהַהוּא חֲשׁוֹכָא וַעֲנָנָא וְקַבָּלָא, וּמִתְחַזְיָין בְּהוּ, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי גּוּפָא, וְחָמָאן מַה דְּחָמָאן, וְשַׁמְעִין מַה דְּשַׁמְעִין, מִגּוֹ הַהוּא חֲשׁוֹכָא וְקַבָּלָא וַעֲנָנָא, וּמִגּוֹ הַהוּא חֵיזוּ דַּהֲווֹ חָמָאן, הֲווֹ נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְיַדְעִין, מַה דְּלָא יָדְעוּ דָּרִין אַחֲרָנִין, דְּאָתוּ בַּתְרַיְיהוּ. Said R Abba: ‘It is written: “And all the people saw the thunderings” (Ex. 20, 18). Surely it ought to be heard the thunderings? We have, however, been taught that the “voices” were delineated, carved out, as it were, upon the threefold darkness, so that they could be apprehended as something visible, and they saw and heard all those wonderful things out of that darkness, cloud and cloudy darkness; and because they saw that sight they were irradiated with a supernal light, and perceived things beyond the ken of all succeeding generations, and saw face to face (Deut. 5, 4).’
וְכֻלְּהוּ, הֲווֹ חָמָאן אַפִּין בְּאַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ' עִמָּכֶם. וּמַאן הֲווֹ חָמָאן. תָּאנֵי רַבִּי יוֹסֵי, מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, דְּלָא הֲוָה קוֹל, דְּלָא הֲוָה נָהִיר בִּנְהִירוּ, דְּמִסְתַּכְלֵי בֵּיהּ כָּל גְּנִיזִין, וְכָל טְמִירִין, וְכָל דָּרִין דְּיֵיתוּן עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלת, רֹאִים רְאִיָּה מַמָּשׁ. And whence did they derive the power so to see? According to R. Jose, from the light of those voices, for there was not one of them but emitted light which made perceptible all things hidden and veiled, and even all the generations of men up to the days of King Messiah. Therefore it says: “And all the people saw the voices”; they did actually see them.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָל הָעָם רֹאִים. רֹאִים: כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דְּחָמוּ מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, מַה דְּלָא חָמוּ דָּרִין בַּתְרָאִין אַחֲרָנִין. אֶת הַקּוֹלֹת: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ'. וָאֵרֶא יְיָ', לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת יְיָ'. אוּף הָכָא, וְכָל הָעָם רֹאִים הַקּוֹלת לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת. The word koloth here is preceded by the particle eth, which, as usual, indicates that we are to understand another object in addition to the one mentioned: in this case another voice from below, which gathered into itself all the light1Shekinah. emanating from the other voices in which they saw, in sublime wisdom, all the celestial treasures and all the hidden mysteries which were never revealed to succeeding generations and will not be revealed until King Messiah comes, when “they shall see eye to eye” (Isa. 52, 8).
כְּגַוְונָא דָּא, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, דְּהָא אָתִין דִּבְאוֹרַיְיתָא, לְאִסְתַּכְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא (נ"א בחכמתא) אִתְיְיהִיבוּ. (שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ. וְכֻלְּהוּ לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ מִלָּה אַחֲרָא. אוּף הָכָא, אֶת הַקּוֹלֹת, לְאַסְגָּאָה הַהוּא קָלָא אַחֲרָא לְתַתָּא, דְּכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ, מַה דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּבֵיהּ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כָּל גִּנְזִין עִלָּאִין, וְכָל רָזִין טְמִירִין וּסְתִימִין, מַה דְּלָא אִתְגַּלְּיָיא לְדָרִין בַּתְרָאִין, דְּאָתוּ בַּתְרֵיהוֹן, וְלָא לְדָרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמִין, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יֵרָאוּ בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן. וְאֶת הַלַּפִּידִים, בְּקַדְמִיתָא בְּרָקִים, וְהַשְׁתָּא לַפִּידִים. כֹּלָּא חַד. אֲבָל מִדְּאִתְתְּקָנוּ בְּתִקּוּנוֹי לְאִתְחֲזָאָה, אִתְקְרוּן הָכִי. In this latter passage (Ex. 20, 18) also we find “fire torches” mentioned instead of the “lightnings” of the former. Both, however, mean one and the same thing; when the lightnings are quite formed and ready to appear they are called “fire-torches” (lapidim).
וְאֵת קוֹל הַשׁוֹפָר. תָּאנֵי רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (תהילים ס״ב:י״ב) אַחַת דִּבֶּר אֱלהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אָנֹכִי, וְלא יִהְיֶה לְךָ.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קֹל בַּשֹׁפָר מִבָּעֵי לֵיהּ. הַשֹׁפָר לָמָּה. אֶלָּא, הַהוּא קוֹל דְּאִקְרֵי שׁוֹפָר. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּדָא אִתְבְּרֵי (אתקרי) שׁוֹפָר. The “voice of the trumpet” mentioned in the same verse is, according to R. Judah, that voice which is itself called “trumpet” in reference to the Day of Atonement (Lev. 25, 9).
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַה שׁוֹפָר, אַפִּיק קָלָא, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, אוּף הָכָא, כֹּלָּא אִתְכְּלִיל בְּהַאי, וּמִדָּא נָפְקִין קָלִין אַחֲרָנִין.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, קוֹל דְּנָפִיק מִשּׁוֹפָר, דְּמַשְׁמַע דְּשׁוֹפָר חַד, וְקוֹל נָפִיק מִנֵּיהּ, וְשּׁוֹפָר בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ, וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, קוֹל הַשֹׁפָר.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָכִי, קוֹל הַשֹׁפָר, הַשֹׁפָר כְּתִיב חָסֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ו׳:ב׳) שְׁפַר קֹדֶם דָּרְיָוֶשׁ. (דניאל ד׳:כ״ד) מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ. (דניאל ג׳:ל״ב) שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוָיָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, קוֹל הַשֹׁפָר, אַתְרָא דְּקָלָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִקְרֵי שׁוֹפָר. תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, קוֹל הַשׁוֹפָר: אַתְרָא דְּקָלָא, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִּי יְיָ' יִחְיֶה הָאָדָם. מַאי מוֹצָא פִּי יְיָ'. דָּא קוֹל (ס"א דנפיק משופר והאי קול) הַשׁוֹפָר, הוּא רַב מִכָּל שְׁאַר קַלֵי תַּתָּאֵי, וְתַקִּיפָא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב וְקוֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וְעַל כָּל שְׁאַר קָלִין לָא אִתְּמַר חָזָק מְאֹד. (נ"א אמר רבי שמעון) בְּהַאי קוֹל הַשׁוֹפָר תַּלְיָא כֹּלָּא, וְדָא הוּא דְּאִקְרֵי קוֹל גָּדוֹל, דִּכְתִּיב קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף. וְאִקְרֵי (מלכים א י״ט:י״ב) קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, נְהִירוּ דְּבוּצִינֵי, דְּהוּא זַךְ וְדָקִיק, וְזָכִיך וְנָהִיר לְכֹלָּא. According to R. Simeon, the “voice of the trumpet” is the “word which proceedeth out of the mouth of the Lord” (Deut. 8, 3), by which “man lives”. It is greater and stronger than all lower voices. On it depends all; it is called “great voice”, and also a “still thin voice” (I Kings 19, 12), i.e. a clear though tiny light which illumines all things,
דְּמָמָה, מַהוּ דְּמָמָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִשְׁתּוֹקָא מִנֵּיהּ, וּלְמֶחֱסָם פּוּמֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ב׳) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. דְּמָמָה אִיהִי שְׁתּוּקָא דְּלָא אִשְׁתְּמַע לְבַר. וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, דְּחָמוּ מַה דְּחָמוּ. וַיָּנוּעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ד׳) וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא. but a “still voice” also because men must be filled with awe and silence to hear it, as it is written: “I said, I will take heed to my ways, that I sin not with my tongue; I will keep my mouth with a bridle” (Ps. 39, 2). The text proceeds: “And when the people saw it, they trembled and stood afar off (Ex. 20, 18). The same word (wa-yanu’u, they shook) is used here of the people as is used of the “posts of the door” in the Temple which moved when Isaiah saw his vision (Isa. 6, 4).
תָּאנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ בִּיחֶזְקֵאל, כַּד חָמָא גְּבוּרָן נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה וְגוֹ', רוּחַ סְעָרָה אֲמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְתַבְרָא אַרְבַּע מַלְכְּוַון. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תַּנִּינָא, רוּחָא רַבָּה, דְּאִתְּעַר בְּנִימוּסֵי גְּבוּרָה דִּלְעֵילָּא בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. מִצָּפוֹן לָא כְּתִיב אֶלָּא מִן הַצָּפוֹן הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא, הַהוּא דְּטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָּא. And what do we read of Ezekiel when he saw the Presence? “And I looked, and, behold, a whirlwind came out of the north, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber (hashmal), out of the midst of the fire” (Ezek. 1, 4). The whirlwind, according to R. Jose, was symbolic of the breaking of the power of the four kingdoms. R. Judah added that according to tradition the strong wind which was stirred from the side of celestial Power (Geburah) came from the north, the special region hidden above, out of which justice emanates, as it does not say from “north”, but from “the north”.
עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהֲוָה אָחִיד בֵּיהּ, (ס"א ולא אחיד, אחיד בסטרוי וכו'), וְלָא הָוָה אָחִיד בְּסִטְרוֹי לְאִתְּעָרָא דִּינָא, דְּתָנֵינָן, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, יַנְקָא הַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא, בְּקַרְדִיטֵי גְּלִיפִין מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. בְּגִין לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא. “The great cloud and a fire infolding itself are the elements which awaken judgements three times a day from the region of Power.
וּמַה מְבַסֵּם לֵיהּ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. דְּהַהוּא זִיהֲרָא דְּאַסְחַר לֵיהּ מִכָּל סִטְרוֹי, מְבַסֵּם לֵיהּ, וּמַתְקִין לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא לֶהוֵי דִּינָא קַשְׁיָא, וְיֵיכְלוּן בְּנֵי נָשָׁא לְמִסְבְּלֵיהּ. And what renders it endurable in spite of its severity? “The brightness” that surrounds it, the light which encircles it, so that the judgement is not too hard for men to bear.
(יחזקאל א׳:ד׳) וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל, תָּאנָא, וּמִתּוֹכָהּ: וּמִגַּוָּוהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מַאי חַשְׁמַל. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, (ק"ט ע"ב, ר"ג ע"ב, רמ"ז ע"א) חַיּוֹת אֶשָּׂא מְמַלְּלָא.
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַשְׁמַל: מַה דְּהֲוָה לִבָּא לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וְלֹא הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, מִגּוֹ אֶשָּׁא דְּאִיהִי לְגוֹ בְּאֶשָּׁא. כְּעֵין הַחַשְׁמַל דְּאִיהִי בָּתַר אַרְבַּע דַּרְגִּין, דִּכְתִּיב, רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת.
תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, חָמוּ יִשְׂרָאֵל הָכָא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, וְכֻלְּהוּ אִתְדְּבָקוּ בֶּחָכְמְתָא עִלָּאָה יַקִּירָא. חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּקַלִין, חָמוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וּבַחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין אִלֵּין אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. דַּרְגָּא חֲמִישָׁאָה הוּא, דִּכְתִּיב קוֹל הַשֹׁפָר. יְחֶזְקֵאל לָקֳבְלֵיהוֹן חָמָא חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּאִינּוּן לְבַר מֵאִלֵּין, דְּאִינּוּן רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְעֵין הַחַשְׁמַל. R. Jose, the son of R. Judah, said that the Israelites at Mount Sinai saw more of the Divine than the prophet Ezekiel, and were all united with the supernal Wisdom. They saw five different grades of voices, by which five the Torah was given-the fifth being the “voice of the trumpet”-but Ezekiel saw but five lower degrees: whirlwind, great cloud, fire, the brightness, and the colour of amber.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ' וְגוֹ'. בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, כְּעֵין, וּדְמוּת, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין, כְּמַאן דְּחָמֵי בַּר נָשׁ בָּתַר כּוֹתָלָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל, לָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא, כָּל שֶׁכֵּן מַה דְּחָמָא מֹשֶׁה, דְּלָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא. (ס"א כל שכן בר נש אחרא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ' וְלֹא בְּחֵיזוּ אַחֲרָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:ח׳) וּמַרְאֶה וְלא בְחִידוֹת. Said R. Eleazar: ‘Of the Israelites it says: “Face to face hath the Lord spoken to you” (Deut. 5, 4), but Ezekiel saw only a “likeness” (Ezek. 1, 5), like one who looks through a partition.’ Said R. Eleazar further; ‘If the Israelites saw what no prophet ever saw, how much more true is this of Moses! How happy a lot was his, who “was there with the Lord” (Ex. xxxn, 28), and with whom He spake “in sight but not in riddles” (Num. 12, 8)!’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (יחזקאל א) (ב' א') הָיֹה הָיָה דְּבַר יְיָ', נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הָיְתָה. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקִיּוּמָא הוּא דְּאָתָא, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא לָא שָׁבִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל אֲתָר דְּמִתְפָּזְרִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, עִמְהוֹן הוּא שַׁרְיָא. R. Jose drew attention to the expression used of Ezekiel, “The word of the Lord came (hayo haya) unto Ezekiel” (I, 3), indicating that his vision lasted but for a short space of time.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָיֹה הָיָה: דְּחָמָא וְלָא חָמָא, דְּקָאִים בְּאִינּוּן מִלִּין, וְלָא קָאִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, וְלָא חַשְׁמַל אֲבָל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בְּהוּ, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, כָּל חַד וְחַד חָמָא, כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. R. Eleazar remarked that the expression hayo haya suggests that he both saw and did not see, heard and did not hear (i.e. his vision and hearing were imperfect): as he says, he saw something like hashmal, but not actually hashmal itself; but of the Israelites it is said: “They saw the voices”: every one according to his grade actually saw;
דְּתַנְיָא, כָּל חַד וְחַד הֲווֹ קַיְימִין שׁוּרִין שׁוּרִין, תְּחוּמִין תְּחוּמִין, וְכַדְקָא אִתְחָזֵי לְהוּ, חָמוּ כָּל חַד וְחַד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רֵישֵׁי דְּעַמָּא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, רֵישֵׁי דִּשְׁבָטִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. נוּקְבֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ. ה' דַּרְגִּין לִימִינָא, וְה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כ״ט:ט׳) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְכֶם לִפְנֵי יְיָ' אֱלהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁוֹטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ וְגוֹ', הָא ה' דַּרְגִּין לִימִינָא. וְה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא מַאן אִינּוּן. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דבהם כט) טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנְיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. הָא ה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. for there is a tradition that they stood in groups and divisions, and each one saw as befitted it. According to R. Simeon, the chiefs of the tribes stood by themselves, the women by themselves, and the leaders of the people by themselves, five grades at the right and five at the left, as it is written: “Ye stand this day all of you before the Lord your God; your captains of your tribes, your elders, and your officers, with all the men of Israel”-these were five grades at the right; “your little ones, your wives, the stranger that is in thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water” (Deut. 29, 9)-these were the five grades who stood at the left.
כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין אִתְתָּקָנוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. לָקֳבְלֵיהוֹן יַרְתּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲסָנַת עָלְמִין, עֶשֶׂר אֲמִירָן, דִּבְהוּ תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדִין, וְכָל זַכְוָון, וְכָל יְרוּתַת אַחֲסָנָא, דְּאִינּוּן חוּלָקָא טָבָא דְּיִשְׂרָאֵל. All these grades corresponded to the ten celestial grades, and to the Ten Words (Decalogue), which are Israel’s eternal possession, the essence of all the commandments, the good portion of Israel.
תָּאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, הֲווֹ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא בַּעֲשִׁישָׁתָא, וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא הֲוָה חָמֵי כָּל חַד וְחַד, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. We have been taught that when the Holy One revealed Himself on Mount Sinai all the Israelites saw the Divine manifestation as one sees a light streaming through the glass of a lamp, and by means of that light each one of them saw more than did the prophet Ezekiel,
מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּאִינּוּן קַלִין עִלָּאִין, אִתְגְּלִיאוּ (נ"א אתגליפו) בְּחַד, כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דִּכְתִּיב, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל, שְׁכִינְתָּא אִתְגְּלֵי בִּרְתִּיכוֹי, וְלָא יַתִּיר, וַהֲוָה חָמֵי, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין. since those celestial voices were all revealed together, whilst to Ezekiel only the Shekinah was revealed in Her Chariot, and he but caught glimpses of it as though through many barriers.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וַיֵּרֶד יְיָ' עַל הַר סִינַי וַיִּקְרָא יְיָ' לְמֹשֶׁה, זַכָּאָה דָּרָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יֵרֵד יְיָ' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי. Said R. Judah: ‘Blessed was Moses, concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai… and the Lord called Moses up to the top of the mount”, and blessed was that generation concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai before the eyes of the whole people.”
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, דְּהָא מִימִינָא אִתְגְּלֵי מַה דְּאִתְגְלֵי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר ר' יוֹסֵי, הָכָא בְּסִינַי, רֵישָׁא וְגוּפָא דְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּבַאֲתַר דְּאִית רֵישָׁא, אִית גּוּפָא, אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב (יחזקאל א׳:ג׳) וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ', דְּאִתְגְלֵי יְדָא, וְלָא גּוּפָא. וְתָנֵינָן, אֲפִילּוּ בִּידָא, יַד יְיָ' עִלָּאָה, יַד יְיָ' תַּתָּאָה. As the Torah, however, was given from the Right Hand (“from his right hand went a fiery law for them”, Deut. 33, 2), what essential difference was there between the manifestation to the people and the manifestation to Ezekiel?’ R. Jose replied: ‘On Sinai the “Head” and the “Body” of the King were revealed, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10); but to Ezekiel it was, as it were, only the “Hand” which was shown: “And the hand of the Lord was there upon him” (Ezek. 1, 3). And even the “Hand” has two aspects, a higher and a lower.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלֹהִים. מַרְאֹת כְּתִיב חָסֵר, לְאִתְחֲזָאָה דִּבְגִין שְׁכִינְתָּא קָאָמַר, דְּהָא וָאֶרְאֶה מַרְאֹת חָסֵר, מַרְאֶה חַד. אָמַר ר' יֵיסָא, וְכִי שְׁכִינְתָּא לָאו כֹּלָּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָא דָּמֵי רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא הֲוֵי בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. Observe that he says: “The heavens were opened and I saw visions (maroth) of God” (Ezek. 1, 1). “Maroth” is written in a defective form, to indicate that he merely had a vision of the Shekinah.’ Said R. Jesse: ‘But is the Shekinah not a representation of the whole of the Deity?’ R. Jose replied: ‘The “Head” of the King is not to be compared to His “Feet”, although both are in the “Body” of the King.’
תָּא חֲזֵי, בִּישַׁעְיָהוּ כְּתִיב, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ', בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, הָכָא אֶת, הָתָם מַרְאֹת. מַה דְּחָמָא דָּא, חָמָא דָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּלָא הֲוָה נְבִיאָה מְהֵימָנָא שְׁלֵימָא כְּוָותֵיהּ. Observe that Isaiah said “I saw (eth) the Lord” (Isa. 6, 1), but Ezekiel said “I saw visions of God”.’ They meant, however, the same thing, and both belonged to the same grade (of spiritual perception).
וָאֵרֶא אֶת יְיָ', אֶת דַּיְיקָא. וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, מַרְאֹת דַּיְיקָא. וּבְדַרְגָּא חַד הָווֹ. אִי הָכִי, אֲמַאי לָא פָּרִישׁ יְשַׁעְיָה כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, דָּא כָּלִיל, דָּא פָּרִישׁ. מַאי טַעֲמָא פָּרִישׁ כּוּלֵי הַאי יְחֶזְקֵאל. אֶלָּא, כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִנְדְּעוּן חֲבִיבוּתָא דְּחָבִיב לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּשְׁכִינְתֵּיהּ וּרְתִיכוֹי אַתְיָין לְדַיָּירָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא. Why, then, did Isaiah not give a detailed account of his visions, like Ezekiel? According to R. Jose, it was necessary that Ezekiel should speak in a detailed manner in order to impress the people in exile with the fact that the Holy One loved them, and that the Shekinah and Her Chariots had gone down into exile also, to be present with them.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו כ״ג:י״ג) הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, אֲמַאי אִתְגְּלֵי שְׁכִינְתָּא תַּמָּן. אִי תֵּימָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, הֲוָה טָב דְּתִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בְּגַוַּויְיהוּ, וְלָא יִתְגַּלְיָיא. אֶלָּא, הָכִי תָּאנָא, אִי לָאו דְּאִתְגַּלְיָיא לָא הֲווֹ יַדְעִין. R. Hiya asked, why did the Shekinah reveal Herself in “the land of the Chaldeans” (Ezek. 1, 3), of which it says: “Behold the land of the Chaldeans, a people which is not” (Isa. 23, 13, i.e. degraded)? If it was for Israel’s sake, surely She could have been present among them without manifesting Herself in that inauspicious place? However, had She not revealed Herself the people would not have known that She was with them.
וְהָא דְּאִתְגַּלְיָיא, מַה כְּתִיב, עַל נְהַר כְּבָר, עַל מַיָּא, בְּאֲתָר דְּלָא יִסְתְּאַב, וְלָא (ויחי רכ"ב ע"ב) שַׁרְיָא מְסָאֳבוּתָא. וְהַהוּא נַהֲרָא, הֲוָה חַד מֵאַרְבַּע נָהֲרִין, דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דִּכְתִּיב עַל נְהַר כְּבָר. מַאי כְּבָר. דִּכְבָר הֲוָה. מֵאֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ', שָׁם, וְלָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. Besides, the revelation took place “by the river Chebar” (Ezek. 1, 3), by undefiled waters where impurity has no abode, that river being one of the four which issued from the Garden of Eden.1v. Zohar, Genesis, 85a. It was there, and nowhere else, then, that “the hand of the Lord was upon him”, as is directly stated.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. תָּאנָא בְּרָזָא עִלָּאָה, אַרְבַּע חִיוָון אִית, דְּאִינְהוּ לְגוֹ בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן קַדְמָאֵי, עַתִּיקִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, כְּלָלָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה. וִיחֶזְקֵאל חָמָא, דְּמוּת דִּרְתִּיכִין עִלָּאִין, דְּהָא הוּא חָמָא, מֵאֲתָר דְּלָא הֲוָה נָהִיר כָּל כַּךְ. תָּאנָא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא מִינַיְיהוּ, וְכֵן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כּוּלְּהוּ אֲחִידָן דָּא בְּדָא, וְדָא בְּדָא. R. Hiya also expounded, in accordance with the esoteric teaching, Ezekiel’s vision: “Out of the midst thereof came the likeness of four living creatures (Hayoth), and this was their appearance, they had the likeness of a man” (Ibid. 5, 5), saying that there is a sacred Hall in which dwell four living Creatures, which are the most ancient celestial beings ministering to the Holy Ancient, and which constitute the essence of the Supernal Name; and that Ezekiel saw only the likeness of the supernal Chariots, because his beholding was from a region which was not very bright. He furthermore said that there are lower beings corresponding to these upper ones, and so throughout, and they are all linked one with another.
וְאִי תֵּימָא לְעֵילָּא יַתִּיר דְּחָמָא. תָּנִינָן, מֹשֶׁה חָמָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי לָא חָמוּ אֶלָּא מִגּוֹ אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא, דִּכְתִּיב וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים. וּכְתִיב (במדבר י״ב:ו׳) אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע וְגוֹ' לא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגו', וּכְתִיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ. Our teachers have laid down that Moses derived his prophetic vision from a bright mirror (cf. Midr. Lev. R., p. 145d), whereas the other prophets derived their vision from a dull mirror. So it is written concerning Ezekiel: “I saw visions of God”, whereas in connection with the difference between Moses and all other prophets it says: “If there is a prophet among you, I the Lord will make Myself known to him in a vision…. My servant Moses is not so, who is faithful in all my house: and with him I will speak mouth to mouth” (Num. 12, 7-8).
Yitro 19:311 (Chapter 19) (Yitro) (Zohar)
Yitro 19:311 (Chapter 19) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר ר' אַבָּא כְּתִיב (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. רֹאִים, שֹׁמְעִים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, אִינּוּן קָלִין, הֲווֹ מִתְגַּלְּפֵי בְּהַהוּא חֲשׁוֹכָא וַעֲנָנָא וְקַבָּלָא, וּמִתְחַזְיָין בְּהוּ, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי גּוּפָא, וְחָמָאן מַה דְּחָמָאן, וְשַׁמְעִין מַה דְּשַׁמְעִין, מִגּוֹ הַהוּא חֲשׁוֹכָא וְקַבָּלָא וַעֲנָנָא, וּמִגּוֹ הַהוּא חֵיזוּ דַּהֲווֹ חָמָאן, הֲווֹ נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְיַדְעִין, מַה דְּלָא יָדְעוּ דָּרִין אַחֲרָנִין, דְּאָתוּ בַּתְרַיְיהוּ. Said R Abba: ‘It is written: “And all the people saw the thunderings” (Ex. 20, 18). Surely it ought to be heard the thunderings? We have, however, been taught that the “voices” were delineated, carved out, as it were, upon the threefold darkness, so that they could be apprehended as something visible, and they saw and heard all those wonderful things out of that darkness, cloud and cloudy darkness; and because they saw that sight they were irradiated with a supernal light, and perceived things beyond the ken of all succeeding generations, and saw face to face (Deut. 5, 4).’
וְכֻלְּהוּ, הֲווֹ חָמָאן אַפִּין בְּאַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ' עִמָּכֶם. וּמַאן הֲווֹ חָמָאן. תָּאנֵי רַבִּי יוֹסֵי, מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, דְּלָא הֲוָה קוֹל, דְּלָא הֲוָה נָהִיר בִּנְהִירוּ, דְּמִסְתַּכְלֵי בֵּיהּ כָּל גְּנִיזִין, וְכָל טְמִירִין, וְכָל דָּרִין דְּיֵיתוּן עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלת, רֹאִים רְאִיָּה מַמָּשׁ. And whence did they derive the power so to see? According to R. Jose, from the light of those voices, for there was not one of them but emitted light which made perceptible all things hidden and veiled, and even all the generations of men up to the days of King Messiah. Therefore it says: “And all the people saw the voices”; they did actually see them.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָל הָעָם רֹאִים. רֹאִים: כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דְּחָמוּ מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, מַה דְּלָא חָמוּ דָּרִין בַּתְרָאִין אַחֲרָנִין. אֶת הַקּוֹלֹת: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ'. וָאֵרֶא יְיָ', לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת יְיָ'. אוּף הָכָא, וְכָל הָעָם רֹאִים הַקּוֹלת לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת. The word koloth here is preceded by the particle eth, which, as usual, indicates that we are to understand another object in addition to the one mentioned: in this case another voice from below, which gathered into itself all the light1Shekinah. emanating from the other voices in which they saw, in sublime wisdom, all the celestial treasures and all the hidden mysteries which were never revealed to succeeding generations and will not be revealed until King Messiah comes, when “they shall see eye to eye” (Isa. 52, 8).
כְּגַוְונָא דָּא, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, דְּהָא אָתִין דִּבְאוֹרַיְיתָא, לְאִסְתַּכְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא (נ"א בחכמתא) אִתְיְיהִיבוּ. (שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ. וְכֻלְּהוּ לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ מִלָּה אַחֲרָא. אוּף הָכָא, אֶת הַקּוֹלֹת, לְאַסְגָּאָה הַהוּא קָלָא אַחֲרָא לְתַתָּא, דְּכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ, מַה דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּבֵיהּ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כָּל גִּנְזִין עִלָּאִין, וְכָל רָזִין טְמִירִין וּסְתִימִין, מַה דְּלָא אִתְגַּלְּיָיא לְדָרִין בַּתְרָאִין, דְּאָתוּ בַּתְרֵיהוֹן, וְלָא לְדָרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמִין, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יֵרָאוּ בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן. וְאֶת הַלַּפִּידִים, בְּקַדְמִיתָא בְּרָקִים, וְהַשְׁתָּא לַפִּידִים. כֹּלָּא חַד. אֲבָל מִדְּאִתְתְּקָנוּ בְּתִקּוּנוֹי לְאִתְחֲזָאָה, אִתְקְרוּן הָכִי. In this latter passage (Ex. 20, 18) also we find “fire torches” mentioned instead of the “lightnings” of the former. Both, however, mean one and the same thing; when the lightnings are quite formed and ready to appear they are called “fire-torches” (lapidim).
וְאֵת קוֹל הַשׁוֹפָר. תָּאנֵי רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (תהילים ס״ב:י״ב) אַחַת דִּבֶּר אֱלהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אָנֹכִי, וְלא יִהְיֶה לְךָ.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קֹל בַּשֹׁפָר מִבָּעֵי לֵיהּ. הַשֹׁפָר לָמָּה. אֶלָּא, הַהוּא קוֹל דְּאִקְרֵי שׁוֹפָר. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּדָא אִתְבְּרֵי (אתקרי) שׁוֹפָר. The “voice of the trumpet” mentioned in the same verse is, according to R. Judah, that voice which is itself called “trumpet” in reference to the Day of Atonement (Lev. 25, 9).
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַה שׁוֹפָר, אַפִּיק קָלָא, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, אוּף הָכָא, כֹּלָּא אִתְכְּלִיל בְּהַאי, וּמִדָּא נָפְקִין קָלִין אַחֲרָנִין.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, קוֹל דְּנָפִיק מִשּׁוֹפָר, דְּמַשְׁמַע דְּשׁוֹפָר חַד, וְקוֹל נָפִיק מִנֵּיהּ, וְשּׁוֹפָר בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ, וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, קוֹל הַשֹׁפָר.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָכִי, קוֹל הַשֹׁפָר, הַשֹׁפָר כְּתִיב חָסֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ו׳:ב׳) שְׁפַר קֹדֶם דָּרְיָוֶשׁ. (דניאל ד׳:כ״ד) מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ. (דניאל ג׳:ל״ב) שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוָיָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, קוֹל הַשֹׁפָר, אַתְרָא דְּקָלָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִקְרֵי שׁוֹפָר. תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, קוֹל הַשׁוֹפָר: אַתְרָא דְּקָלָא, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִּי יְיָ' יִחְיֶה הָאָדָם. מַאי מוֹצָא פִּי יְיָ'. דָּא קוֹל (ס"א דנפיק משופר והאי קול) הַשׁוֹפָר, הוּא רַב מִכָּל שְׁאַר קַלֵי תַּתָּאֵי, וְתַקִּיפָא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב וְקוֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וְעַל כָּל שְׁאַר קָלִין לָא אִתְּמַר חָזָק מְאֹד. (נ"א אמר רבי שמעון) בְּהַאי קוֹל הַשׁוֹפָר תַּלְיָא כֹּלָּא, וְדָא הוּא דְּאִקְרֵי קוֹל גָּדוֹל, דִּכְתִּיב קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף. וְאִקְרֵי (מלכים א י״ט:י״ב) קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, נְהִירוּ דְּבוּצִינֵי, דְּהוּא זַךְ וְדָקִיק, וְזָכִיך וְנָהִיר לְכֹלָּא. According to R. Simeon, the “voice of the trumpet” is the “word which proceedeth out of the mouth of the Lord” (Deut. 8, 3), by which “man lives”. It is greater and stronger than all lower voices. On it depends all; it is called “great voice”, and also a “still thin voice” (I Kings 19, 12), i.e. a clear though tiny light which illumines all things,
דְּמָמָה, מַהוּ דְּמָמָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִשְׁתּוֹקָא מִנֵּיהּ, וּלְמֶחֱסָם פּוּמֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ב׳) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. דְּמָמָה אִיהִי שְׁתּוּקָא דְּלָא אִשְׁתְּמַע לְבַר. וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, דְּחָמוּ מַה דְּחָמוּ. וַיָּנוּעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ד׳) וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא. but a “still voice” also because men must be filled with awe and silence to hear it, as it is written: “I said, I will take heed to my ways, that I sin not with my tongue; I will keep my mouth with a bridle” (Ps. 39, 2). The text proceeds: “And when the people saw it, they trembled and stood afar off (Ex. 20, 18). The same word (wa-yanu’u, they shook) is used here of the people as is used of the “posts of the door” in the Temple which moved when Isaiah saw his vision (Isa. 6, 4).
תָּאנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ בִּיחֶזְקֵאל, כַּד חָמָא גְּבוּרָן נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה וְגוֹ', רוּחַ סְעָרָה אֲמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְתַבְרָא אַרְבַּע מַלְכְּוַון. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תַּנִּינָא, רוּחָא רַבָּה, דְּאִתְּעַר בְּנִימוּסֵי גְּבוּרָה דִּלְעֵילָּא בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. מִצָּפוֹן לָא כְּתִיב אֶלָּא מִן הַצָּפוֹן הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא, הַהוּא דְּטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָּא. And what do we read of Ezekiel when he saw the Presence? “And I looked, and, behold, a whirlwind came out of the north, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber (hashmal), out of the midst of the fire” (Ezek. 1, 4). The whirlwind, according to R. Jose, was symbolic of the breaking of the power of the four kingdoms. R. Judah added that according to tradition the strong wind which was stirred from the side of celestial Power (Geburah) came from the north, the special region hidden above, out of which justice emanates, as it does not say from “north”, but from “the north”.
עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהֲוָה אָחִיד בֵּיהּ, (ס"א ולא אחיד, אחיד בסטרוי וכו'), וְלָא הָוָה אָחִיד בְּסִטְרוֹי לְאִתְּעָרָא דִּינָא, דְּתָנֵינָן, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, יַנְקָא הַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא, בְּקַרְדִיטֵי גְּלִיפִין מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. בְּגִין לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא. “The great cloud and a fire infolding itself are the elements which awaken judgements three times a day from the region of Power.
וּמַה מְבַסֵּם לֵיהּ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. דְּהַהוּא זִיהֲרָא דְּאַסְחַר לֵיהּ מִכָּל סִטְרוֹי, מְבַסֵּם לֵיהּ, וּמַתְקִין לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא לֶהוֵי דִּינָא קַשְׁיָא, וְיֵיכְלוּן בְּנֵי נָשָׁא לְמִסְבְּלֵיהּ. And what renders it endurable in spite of its severity? “The brightness” that surrounds it, the light which encircles it, so that the judgement is not too hard for men to bear.
(יחזקאל א׳:ד׳) וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל, תָּאנָא, וּמִתּוֹכָהּ: וּמִגַּוָּוהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מַאי חַשְׁמַל. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, (ק"ט ע"ב, ר"ג ע"ב, רמ"ז ע"א) חַיּוֹת אֶשָּׂא מְמַלְּלָא.
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַשְׁמַל: מַה דְּהֲוָה לִבָּא לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וְלֹא הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, מִגּוֹ אֶשָּׁא דְּאִיהִי לְגוֹ בְּאֶשָּׁא. כְּעֵין הַחַשְׁמַל דְּאִיהִי בָּתַר אַרְבַּע דַּרְגִּין, דִּכְתִּיב, רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת.
תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, חָמוּ יִשְׂרָאֵל הָכָא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, וְכֻלְּהוּ אִתְדְּבָקוּ בֶּחָכְמְתָא עִלָּאָה יַקִּירָא. חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּקַלִין, חָמוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וּבַחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין אִלֵּין אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. דַּרְגָּא חֲמִישָׁאָה הוּא, דִּכְתִּיב קוֹל הַשֹׁפָר. יְחֶזְקֵאל לָקֳבְלֵיהוֹן חָמָא חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּאִינּוּן לְבַר מֵאִלֵּין, דְּאִינּוּן רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְעֵין הַחַשְׁמַל. R. Jose, the son of R. Judah, said that the Israelites at Mount Sinai saw more of the Divine than the prophet Ezekiel, and were all united with the supernal Wisdom. They saw five different grades of voices, by which five the Torah was given-the fifth being the “voice of the trumpet”-but Ezekiel saw but five lower degrees: whirlwind, great cloud, fire, the brightness, and the colour of amber.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ' וְגוֹ'. בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, כְּעֵין, וּדְמוּת, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין, כְּמַאן דְּחָמֵי בַּר נָשׁ בָּתַר כּוֹתָלָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל, לָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא, כָּל שֶׁכֵּן מַה דְּחָמָא מֹשֶׁה, דְּלָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא. (ס"א כל שכן בר נש אחרא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ' וְלֹא בְּחֵיזוּ אַחֲרָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:ח׳) וּמַרְאֶה וְלא בְחִידוֹת. Said R. Eleazar: ‘Of the Israelites it says: “Face to face hath the Lord spoken to you” (Deut. 5, 4), but Ezekiel saw only a “likeness” (Ezek. 1, 5), like one who looks through a partition.’ Said R. Eleazar further; ‘If the Israelites saw what no prophet ever saw, how much more true is this of Moses! How happy a lot was his, who “was there with the Lord” (Ex. xxxn, 28), and with whom He spake “in sight but not in riddles” (Num. 12, 8)!’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (יחזקאל א) (ב' א') הָיֹה הָיָה דְּבַר יְיָ', נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הָיְתָה. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקִיּוּמָא הוּא דְּאָתָא, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא לָא שָׁבִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל אֲתָר דְּמִתְפָּזְרִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, עִמְהוֹן הוּא שַׁרְיָא. R. Jose drew attention to the expression used of Ezekiel, “The word of the Lord came (hayo haya) unto Ezekiel” (I, 3), indicating that his vision lasted but for a short space of time.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָיֹה הָיָה: דְּחָמָא וְלָא חָמָא, דְּקָאִים בְּאִינּוּן מִלִּין, וְלָא קָאִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, וְלָא חַשְׁמַל אֲבָל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בְּהוּ, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, כָּל חַד וְחַד חָמָא, כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. R. Eleazar remarked that the expression hayo haya suggests that he both saw and did not see, heard and did not hear (i.e. his vision and hearing were imperfect): as he says, he saw something like hashmal, but not actually hashmal itself; but of the Israelites it is said: “They saw the voices”: every one according to his grade actually saw;
דְּתַנְיָא, כָּל חַד וְחַד הֲווֹ קַיְימִין שׁוּרִין שׁוּרִין, תְּחוּמִין תְּחוּמִין, וְכַדְקָא אִתְחָזֵי לְהוּ, חָמוּ כָּל חַד וְחַד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רֵישֵׁי דְּעַמָּא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, רֵישֵׁי דִּשְׁבָטִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. נוּקְבֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ. ה' דַּרְגִּין לִימִינָא, וְה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כ״ט:ט׳) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְכֶם לִפְנֵי יְיָ' אֱלהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁוֹטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ וְגוֹ', הָא ה' דַּרְגִּין לִימִינָא. וְה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא מַאן אִינּוּן. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דבהם כט) טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנְיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. הָא ה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. for there is a tradition that they stood in groups and divisions, and each one saw as befitted it. According to R. Simeon, the chiefs of the tribes stood by themselves, the women by themselves, and the leaders of the people by themselves, five grades at the right and five at the left, as it is written: “Ye stand this day all of you before the Lord your God; your captains of your tribes, your elders, and your officers, with all the men of Israel”-these were five grades at the right; “your little ones, your wives, the stranger that is in thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water” (Deut. 29, 9)-these were the five grades who stood at the left.
כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין אִתְתָּקָנוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. לָקֳבְלֵיהוֹן יַרְתּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲסָנַת עָלְמִין, עֶשֶׂר אֲמִירָן, דִּבְהוּ תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדִין, וְכָל זַכְוָון, וְכָל יְרוּתַת אַחֲסָנָא, דְּאִינּוּן חוּלָקָא טָבָא דְּיִשְׂרָאֵל. All these grades corresponded to the ten celestial grades, and to the Ten Words (Decalogue), which are Israel’s eternal possession, the essence of all the commandments, the good portion of Israel.
תָּאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, הֲווֹ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא בַּעֲשִׁישָׁתָא, וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא הֲוָה חָמֵי כָּל חַד וְחַד, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. We have been taught that when the Holy One revealed Himself on Mount Sinai all the Israelites saw the Divine manifestation as one sees a light streaming through the glass of a lamp, and by means of that light each one of them saw more than did the prophet Ezekiel,
מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּאִינּוּן קַלִין עִלָּאִין, אִתְגְּלִיאוּ (נ"א אתגליפו) בְּחַד, כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דִּכְתִּיב, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל, שְׁכִינְתָּא אִתְגְּלֵי בִּרְתִּיכוֹי, וְלָא יַתִּיר, וַהֲוָה חָמֵי, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין. since those celestial voices were all revealed together, whilst to Ezekiel only the Shekinah was revealed in Her Chariot, and he but caught glimpses of it as though through many barriers.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וַיֵּרֶד יְיָ' עַל הַר סִינַי וַיִּקְרָא יְיָ' לְמֹשֶׁה, זַכָּאָה דָּרָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יֵרֵד יְיָ' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי. Said R. Judah: ‘Blessed was Moses, concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai… and the Lord called Moses up to the top of the mount”, and blessed was that generation concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai before the eyes of the whole people.”
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, דְּהָא מִימִינָא אִתְגְּלֵי מַה דְּאִתְגְלֵי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר ר' יוֹסֵי, הָכָא בְּסִינַי, רֵישָׁא וְגוּפָא דְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּבַאֲתַר דְּאִית רֵישָׁא, אִית גּוּפָא, אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב (יחזקאל א׳:ג׳) וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ', דְּאִתְגְלֵי יְדָא, וְלָא גּוּפָא. וְתָנֵינָן, אֲפִילּוּ בִּידָא, יַד יְיָ' עִלָּאָה, יַד יְיָ' תַּתָּאָה. As the Torah, however, was given from the Right Hand (“from his right hand went a fiery law for them”, Deut. 33, 2), what essential difference was there between the manifestation to the people and the manifestation to Ezekiel?’ R. Jose replied: ‘On Sinai the “Head” and the “Body” of the King were revealed, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10); but to Ezekiel it was, as it were, only the “Hand” which was shown: “And the hand of the Lord was there upon him” (Ezek. 1, 3). And even the “Hand” has two aspects, a higher and a lower.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלֹהִים. מַרְאֹת כְּתִיב חָסֵר, לְאִתְחֲזָאָה דִּבְגִין שְׁכִינְתָּא קָאָמַר, דְּהָא וָאֶרְאֶה מַרְאֹת חָסֵר, מַרְאֶה חַד. אָמַר ר' יֵיסָא, וְכִי שְׁכִינְתָּא לָאו כֹּלָּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָא דָּמֵי רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא הֲוֵי בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. Observe that he says: “The heavens were opened and I saw visions (maroth) of God” (Ezek. 1, 1). “Maroth” is written in a defective form, to indicate that he merely had a vision of the Shekinah.’ Said R. Jesse: ‘But is the Shekinah not a representation of the whole of the Deity?’ R. Jose replied: ‘The “Head” of the King is not to be compared to His “Feet”, although both are in the “Body” of the King.’
תָּא חֲזֵי, בִּישַׁעְיָהוּ כְּתִיב, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ', בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, הָכָא אֶת, הָתָם מַרְאֹת. מַה דְּחָמָא דָּא, חָמָא דָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּלָא הֲוָה נְבִיאָה מְהֵימָנָא שְׁלֵימָא כְּוָותֵיהּ. Observe that Isaiah said “I saw (eth) the Lord” (Isa. 6, 1), but Ezekiel said “I saw visions of God”.’ They meant, however, the same thing, and both belonged to the same grade (of spiritual perception).
וָאֵרֶא אֶת יְיָ', אֶת דַּיְיקָא. וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, מַרְאֹת דַּיְיקָא. וּבְדַרְגָּא חַד הָווֹ. אִי הָכִי, אֲמַאי לָא פָּרִישׁ יְשַׁעְיָה כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, דָּא כָּלִיל, דָּא פָּרִישׁ. מַאי טַעֲמָא פָּרִישׁ כּוּלֵי הַאי יְחֶזְקֵאל. אֶלָּא, כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִנְדְּעוּן חֲבִיבוּתָא דְּחָבִיב לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּשְׁכִינְתֵּיהּ וּרְתִיכוֹי אַתְיָין לְדַיָּירָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא. Why, then, did Isaiah not give a detailed account of his visions, like Ezekiel? According to R. Jose, it was necessary that Ezekiel should speak in a detailed manner in order to impress the people in exile with the fact that the Holy One loved them, and that the Shekinah and Her Chariots had gone down into exile also, to be present with them.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו כ״ג:י״ג) הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, אֲמַאי אִתְגְּלֵי שְׁכִינְתָּא תַּמָּן. אִי תֵּימָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, הֲוָה טָב דְּתִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בְּגַוַּויְיהוּ, וְלָא יִתְגַּלְיָיא. אֶלָּא, הָכִי תָּאנָא, אִי לָאו דְּאִתְגַּלְיָיא לָא הֲווֹ יַדְעִין. R. Hiya asked, why did the Shekinah reveal Herself in “the land of the Chaldeans” (Ezek. 1, 3), of which it says: “Behold the land of the Chaldeans, a people which is not” (Isa. 23, 13, i.e. degraded)? If it was for Israel’s sake, surely She could have been present among them without manifesting Herself in that inauspicious place? However, had She not revealed Herself the people would not have known that She was with them.
וְהָא דְּאִתְגַּלְיָיא, מַה כְּתִיב, עַל נְהַר כְּבָר, עַל מַיָּא, בְּאֲתָר דְּלָא יִסְתְּאַב, וְלָא (ויחי רכ"ב ע"ב) שַׁרְיָא מְסָאֳבוּתָא. וְהַהוּא נַהֲרָא, הֲוָה חַד מֵאַרְבַּע נָהֲרִין, דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דִּכְתִּיב עַל נְהַר כְּבָר. מַאי כְּבָר. דִּכְבָר הֲוָה. מֵאֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ', שָׁם, וְלָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. Besides, the revelation took place “by the river Chebar” (Ezek. 1, 3), by undefiled waters where impurity has no abode, that river being one of the four which issued from the Garden of Eden.1v. Zohar, Genesis, 85a. It was there, and nowhere else, then, that “the hand of the Lord was upon him”, as is directly stated.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. תָּאנָא בְּרָזָא עִלָּאָה, אַרְבַּע חִיוָון אִית, דְּאִינְהוּ לְגוֹ בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן קַדְמָאֵי, עַתִּיקִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, כְּלָלָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה. וִיחֶזְקֵאל חָמָא, דְּמוּת דִּרְתִּיכִין עִלָּאִין, דְּהָא הוּא חָמָא, מֵאֲתָר דְּלָא הֲוָה נָהִיר כָּל כַּךְ. תָּאנָא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא מִינַיְיהוּ, וְכֵן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כּוּלְּהוּ אֲחִידָן דָּא בְּדָא, וְדָא בְּדָא. R. Hiya also expounded, in accordance with the esoteric teaching, Ezekiel’s vision: “Out of the midst thereof came the likeness of four living creatures (Hayoth), and this was their appearance, they had the likeness of a man” (Ibid. 5, 5), saying that there is a sacred Hall in which dwell four living Creatures, which are the most ancient celestial beings ministering to the Holy Ancient, and which constitute the essence of the Supernal Name; and that Ezekiel saw only the likeness of the supernal Chariots, because his beholding was from a region which was not very bright. He furthermore said that there are lower beings corresponding to these upper ones, and so throughout, and they are all linked one with another.
וְאִי תֵּימָא לְעֵילָּא יַתִּיר דְּחָמָא. תָּנִינָן, מֹשֶׁה חָמָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי לָא חָמוּ אֶלָּא מִגּוֹ אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא, דִּכְתִּיב וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים. וּכְתִיב (במדבר י״ב:ו׳) אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע וְגוֹ' לא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגו', וּכְתִיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ. Our teachers have laid down that Moses derived his prophetic vision from a bright mirror (cf. Midr. Lev. R., p. 145d), whereas the other prophets derived their vision from a dull mirror. So it is written concerning Ezekiel: “I saw visions of God”, whereas in connection with the difference between Moses and all other prophets it says: “If there is a prophet among you, I the Lord will make Myself known to him in a vision…. My servant Moses is not so, who is faithful in all my house: and with him I will speak mouth to mouth” (Num. 12, 7-8).
Yitro 19:324-328 (Chapter 19) (Yitro) (Zohar)
Yitro 19:324-328 (Chapter 19) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר ר' אַבָּא כְּתִיב (שמות כ׳:ט״ו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. רֹאִים, שֹׁמְעִים מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, אִינּוּן קָלִין, הֲווֹ מִתְגַּלְּפֵי בְּהַהוּא חֲשׁוֹכָא וַעֲנָנָא וְקַבָּלָא, וּמִתְחַזְיָין בְּהוּ, כְּמָה דְּאִתְחָזֵי גּוּפָא, וְחָמָאן מַה דְּחָמָאן, וְשַׁמְעִין מַה דְּשַׁמְעִין, מִגּוֹ הַהוּא חֲשׁוֹכָא וְקַבָּלָא וַעֲנָנָא, וּמִגּוֹ הַהוּא חֵיזוּ דַּהֲווֹ חָמָאן, הֲווֹ נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה, וְיַדְעִין, מַה דְּלָא יָדְעוּ דָּרִין אַחֲרָנִין, דְּאָתוּ בַּתְרַיְיהוּ. Said R Abba: ‘It is written: “And all the people saw the thunderings” (Ex. 20, 18). Surely it ought to be heard the thunderings? We have, however, been taught that the “voices” were delineated, carved out, as it were, upon the threefold darkness, so that they could be apprehended as something visible, and they saw and heard all those wonderful things out of that darkness, cloud and cloudy darkness; and because they saw that sight they were irradiated with a supernal light, and perceived things beyond the ken of all succeeding generations, and saw face to face (Deut. 5, 4).’
וְכֻלְּהוּ, הֲווֹ חָמָאן אַפִּין בְּאַפִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ' עִמָּכֶם. וּמַאן הֲווֹ חָמָאן. תָּאנֵי רַבִּי יוֹסֵי, מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, דְּלָא הֲוָה קוֹל, דְּלָא הֲוָה נָהִיר בִּנְהִירוּ, דְּמִסְתַּכְלֵי בֵּיהּ כָּל גְּנִיזִין, וְכָל טְמִירִין, וְכָל דָּרִין דְּיֵיתוּן עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלת, רֹאִים רְאִיָּה מַמָּשׁ. And whence did they derive the power so to see? According to R. Jose, from the light of those voices, for there was not one of them but emitted light which made perceptible all things hidden and veiled, and even all the generations of men up to the days of King Messiah. Therefore it says: “And all the people saw the voices”; they did actually see them.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכָל הָעָם רֹאִים. רֹאִים: כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דְּחָמוּ מִנְּהִירוּ דְּאִינּוּן קַלָן, מַה דְּלָא חָמוּ דָּרִין בַּתְרָאִין אַחֲרָנִין. אֶת הַקּוֹלֹת: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ'. וָאֵרֶא יְיָ', לָא כְּתִיב, אֶלָּא אֶת יְיָ'. אוּף הָכָא, וְכָל הָעָם רֹאִים הַקּוֹלת לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת. The word koloth here is preceded by the particle eth, which, as usual, indicates that we are to understand another object in addition to the one mentioned: in this case another voice from below, which gathered into itself all the light1Shekinah. emanating from the other voices in which they saw, in sublime wisdom, all the celestial treasures and all the hidden mysteries which were never revealed to succeeding generations and will not be revealed until King Messiah comes, when “they shall see eye to eye” (Isa. 52, 8).
כְּגַוְונָא דָּא, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, דְּהָא אָתִין דִּבְאוֹרַיְיתָא, לְאִסְתַּכְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא (נ"א בחכמתא) אִתְיְיהִיבוּ. (שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ. וְכֻלְּהוּ לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ מִלָּה אַחֲרָא. אוּף הָכָא, אֶת הַקּוֹלֹת, לְאַסְגָּאָה הַהוּא קָלָא אַחֲרָא לְתַתָּא, דְּכָנִישׁ לוֹן לְגַבֵּיהּ, מַה דְּנָפִיק מִנַּיְיהוּ, דְּבֵיהּ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כָּל גִּנְזִין עִלָּאִין, וְכָל רָזִין טְמִירִין וּסְתִימִין, מַה דְּלָא אִתְגַּלְּיָיא לְדָרִין בַּתְרָאִין, דְּאָתוּ בַּתְרֵיהוֹן, וְלָא לְדָרִין דְּיֵיתוּן לְעָלְמִין, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יֵרָאוּ בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן. וְאֶת הַלַּפִּידִים, בְּקַדְמִיתָא בְּרָקִים, וְהַשְׁתָּא לַפִּידִים. כֹּלָּא חַד. אֲבָל מִדְּאִתְתְּקָנוּ בְּתִקּוּנוֹי לְאִתְחֲזָאָה, אִתְקְרוּן הָכִי. In this latter passage (Ex. 20, 18) also we find “fire torches” mentioned instead of the “lightnings” of the former. Both, however, mean one and the same thing; when the lightnings are quite formed and ready to appear they are called “fire-torches” (lapidim).
וְאֵת קוֹל הַשׁוֹפָר. תָּאנֵי רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (תהילים ס״ב:י״ב) אַחַת דִּבֶּר אֱלהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אָנֹכִי, וְלא יִהְיֶה לְךָ.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קֹל בַּשֹׁפָר מִבָּעֵי לֵיהּ. הַשֹׁפָר לָמָּה. אֶלָּא, הַהוּא קוֹל דְּאִקְרֵי שׁוֹפָר. דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:ט׳) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּדָא אִתְבְּרֵי (אתקרי) שׁוֹפָר. The “voice of the trumpet” mentioned in the same verse is, according to R. Judah, that voice which is itself called “trumpet” in reference to the Day of Atonement (Lev. 25, 9).
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַה שׁוֹפָר, אַפִּיק קָלָא, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, אוּף הָכָא, כֹּלָּא אִתְכְּלִיל בְּהַאי, וּמִדָּא נָפְקִין קָלִין אַחֲרָנִין.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, קוֹל דְּנָפִיק מִשּׁוֹפָר, דְּמַשְׁמַע דְּשׁוֹפָר חַד, וְקוֹל נָפִיק מִנֵּיהּ, וְשּׁוֹפָר בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ, וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, קוֹל הַשֹׁפָר.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָכִי, קוֹל הַשֹׁפָר, הַשֹׁפָר כְּתִיב חָסֵר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ו׳:ב׳) שְׁפַר קֹדֶם דָּרְיָוֶשׁ. (דניאל ד׳:כ״ד) מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ. (דניאל ג׳:ל״ב) שְׁפַר קֳדָמַי לְהַחֲוָיָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, קוֹל הַשֹׁפָר, אַתְרָא דְּקָלָא נָפִיק מִנֵּיהּ, אִקְרֵי שׁוֹפָר. תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, קוֹל הַשׁוֹפָר: אַתְרָא דְּקָלָא, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דברים ח׳:ג׳) כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִּי יְיָ' יִחְיֶה הָאָדָם. מַאי מוֹצָא פִּי יְיָ'. דָּא קוֹל (ס"א דנפיק משופר והאי קול) הַשׁוֹפָר, הוּא רַב מִכָּל שְׁאַר קַלֵי תַּתָּאֵי, וְתַקִּיפָא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב וְקוֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וְעַל כָּל שְׁאַר קָלִין לָא אִתְּמַר חָזָק מְאֹד. (נ"א אמר רבי שמעון) בְּהַאי קוֹל הַשׁוֹפָר תַּלְיָא כֹּלָּא, וְדָא הוּא דְּאִקְרֵי קוֹל גָּדוֹל, דִּכְתִּיב קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף. וְאִקְרֵי (מלכים א י״ט:י״ב) קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, נְהִירוּ דְּבוּצִינֵי, דְּהוּא זַךְ וְדָקִיק, וְזָכִיך וְנָהִיר לְכֹלָּא. According to R. Simeon, the “voice of the trumpet” is the “word which proceedeth out of the mouth of the Lord” (Deut. 8, 3), by which “man lives”. It is greater and stronger than all lower voices. On it depends all; it is called “great voice”, and also a “still thin voice” (I Kings 19, 12), i.e. a clear though tiny light which illumines all things,
דְּמָמָה, מַהוּ דְּמָמָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִשְׁתּוֹקָא מִנֵּיהּ, וּלְמֶחֱסָם פּוּמֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ט:ב׳) אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם. דְּמָמָה אִיהִי שְׁתּוּקָא דְּלָא אִשְׁתְּמַע לְבַר. וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, דְּחָמוּ מַה דְּחָמוּ. וַיָּנוּעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ו׳:ד׳) וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא. but a “still voice” also because men must be filled with awe and silence to hear it, as it is written: “I said, I will take heed to my ways, that I sin not with my tongue; I will keep my mouth with a bridle” (Ps. 39, 2). The text proceeds: “And when the people saw it, they trembled and stood afar off (Ex. 20, 18). The same word (wa-yanu’u, they shook) is used here of the people as is used of the “posts of the door” in the Temple which moved when Isaiah saw his vision (Isa. 6, 4).
תָּאנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ בִּיחֶזְקֵאל, כַּד חָמָא גְּבוּרָן נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה וְגוֹ', רוּחַ סְעָרָה אֲמַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְתַבְרָא אַרְבַּע מַלְכְּוַון. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, תַּנִּינָא, רוּחָא רַבָּה, דְּאִתְּעַר בְּנִימוּסֵי גְּבוּרָה דִּלְעֵילָּא בָּאָה מִן הַצָּפוֹן. מִצָּפוֹן לָא כְּתִיב אֶלָּא מִן הַצָּפוֹן הַהוּא דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא, הַהוּא דְּטָמִיר וְגָנִיז לְעֵילָּא. And what do we read of Ezekiel when he saw the Presence? “And I looked, and, behold, a whirlwind came out of the north, a great cloud, and a fire infolding itself, and a brightness was about it, and out of the midst thereof as the colour of amber (hashmal), out of the midst of the fire” (Ezek. 1, 4). The whirlwind, according to R. Jose, was symbolic of the breaking of the power of the four kingdoms. R. Judah added that according to tradition the strong wind which was stirred from the side of celestial Power (Geburah) came from the north, the special region hidden above, out of which justice emanates, as it does not say from “north”, but from “the north”.
עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, דְּהֲוָה אָחִיד בֵּיהּ, (ס"א ולא אחיד, אחיד בסטרוי וכו'), וְלָא הָוָה אָחִיד בְּסִטְרוֹי לְאִתְּעָרָא דִּינָא, דְּתָנֵינָן, תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, יַנְקָא הַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא, בְּקַרְדִיטֵי גְּלִיפִין מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. בְּגִין לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא. “The great cloud and a fire infolding itself are the elements which awaken judgements three times a day from the region of Power.
וּמַה מְבַסֵּם לֵיהּ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. דְּהַהוּא זִיהֲרָא דְּאַסְחַר לֵיהּ מִכָּל סִטְרוֹי, מְבַסֵּם לֵיהּ, וּמַתְקִין לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא לֶהוֵי דִּינָא קַשְׁיָא, וְיֵיכְלוּן בְּנֵי נָשָׁא לְמִסְבְּלֵיהּ. And what renders it endurable in spite of its severity? “The brightness” that surrounds it, the light which encircles it, so that the judgement is not too hard for men to bear.
(יחזקאל א׳:ד׳) וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל, תָּאנָא, וּמִתּוֹכָהּ: וּמִגַּוָּוהּ. כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מַאי חַשְׁמַל. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, (ק"ט ע"ב, ר"ג ע"ב, רמ"ז ע"א) חַיּוֹת אֶשָּׂא מְמַלְּלָא.
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַשְׁמַל: מַה דְּהֲוָה לִבָּא לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כְּעֵין הַחַשְׁמַל. וְלֹא הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, מִגּוֹ אֶשָּׁא דְּאִיהִי לְגוֹ בְּאֶשָּׁא. כְּעֵין הַחַשְׁמַל דְּאִיהִי בָּתַר אַרְבַּע דַּרְגִּין, דִּכְתִּיב, רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, הַהוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת.
תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, חָמוּ יִשְׂרָאֵל הָכָא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי, וְכֻלְּהוּ אִתְדְּבָקוּ בֶּחָכְמְתָא עִלָּאָה יַקִּירָא. חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּקַלִין, חָמוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְּסִינַי. וּבַחֲמִשָּׁה דַּרְגִּין אִלֵּין אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. דַּרְגָּא חֲמִישָׁאָה הוּא, דִּכְתִּיב קוֹל הַשֹׁפָר. יְחֶזְקֵאל לָקֳבְלֵיהוֹן חָמָא חֲמִשָּׁה דַּרְגִּין דְּאִינּוּן לְבַר מֵאִלֵּין, דְּאִינּוּן רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וְעֵין הַחַשְׁמַל. R. Jose, the son of R. Judah, said that the Israelites at Mount Sinai saw more of the Divine than the prophet Ezekiel, and were all united with the supernal Wisdom. They saw five different grades of voices, by which five the Torah was given-the fifth being the “voice of the trumpet”-but Ezekiel saw but five lower degrees: whirlwind, great cloud, fire, the brightness, and the colour of amber.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב, (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ' וְגוֹ'. בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, כְּעֵין, וּדְמוּת, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין, כְּמַאן דְּחָמֵי בַּר נָשׁ בָּתַר כּוֹתָלָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל, לָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא, כָּל שֶׁכֵּן מַה דְּחָמָא מֹשֶׁה, דְּלָא חָמָא נְבִיאָה אַחֲרָא. (ס"א כל שכן בר נש אחרא) זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות לה) וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ' וְלֹא בְּחֵיזוּ אַחֲרָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (במדבר י״ב:ח׳) וּמַרְאֶה וְלא בְחִידוֹת. Said R. Eleazar: ‘Of the Israelites it says: “Face to face hath the Lord spoken to you” (Deut. 5, 4), but Ezekiel saw only a “likeness” (Ezek. 1, 5), like one who looks through a partition.’ Said R. Eleazar further; ‘If the Israelites saw what no prophet ever saw, how much more true is this of Moses! How happy a lot was his, who “was there with the Lord” (Ex. xxxn, 28), and with whom He spake “in sight but not in riddles” (Num. 12, 8)!’
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (יחזקאל א) (ב' א') הָיֹה הָיָה דְּבַר יְיָ', נְבוּאָה לְשַׁעֲתָא הָיְתָה. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקִיּוּמָא הוּא דְּאָתָא, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דְּהָא לָא שָׁבִיק לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְכָל אֲתָר דְּמִתְפָּזְרִין יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, עִמְהוֹן הוּא שַׁרְיָא. R. Jose drew attention to the expression used of Ezekiel, “The word of the Lord came (hayo haya) unto Ezekiel” (I, 3), indicating that his vision lasted but for a short space of time.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָיֹה הָיָה: דְּחָמָא וְלָא חָמָא, דְּקָאִים בְּאִינּוּן מִלִּין, וְלָא קָאִים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, וְלָא חַשְׁמַל אֲבָל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בְּהוּ, וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, כָּל חַד וְחַד חָמָא, כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. R. Eleazar remarked that the expression hayo haya suggests that he both saw and did not see, heard and did not hear (i.e. his vision and hearing were imperfect): as he says, he saw something like hashmal, but not actually hashmal itself; but of the Israelites it is said: “They saw the voices”: every one according to his grade actually saw;
דְּתַנְיָא, כָּל חַד וְחַד הֲווֹ קַיְימִין שׁוּרִין שׁוּרִין, תְּחוּמִין תְּחוּמִין, וְכַדְקָא אִתְחָזֵי לְהוּ, חָמוּ כָּל חַד וְחַד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, רֵישֵׁי דְּעַמָּא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, רֵישֵׁי דִּשְׁבָטִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ. נוּקְבֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ. ה' דַּרְגִּין לִימִינָא, וְה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כ״ט:ט׳) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְכֶם לִפְנֵי יְיָ' אֱלהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשׁוֹטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ וְגוֹ', הָא ה' דַּרְגִּין לִימִינָא. וְה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא מַאן אִינּוּן. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (דבהם כט) טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנְיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. הָא ה' דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. for there is a tradition that they stood in groups and divisions, and each one saw as befitted it. According to R. Simeon, the chiefs of the tribes stood by themselves, the women by themselves, and the leaders of the people by themselves, five grades at the right and five at the left, as it is written: “Ye stand this day all of you before the Lord your God; your captains of your tribes, your elders, and your officers, with all the men of Israel”-these were five grades at the right; “your little ones, your wives, the stranger that is in thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water” (Deut. 29, 9)-these were the five grades who stood at the left.
כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין אִתְתָּקָנוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. לָקֳבְלֵיהוֹן יַרְתּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲסָנַת עָלְמִין, עֶשֶׂר אֲמִירָן, דִּבְהוּ תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדִין, וְכָל זַכְוָון, וְכָל יְרוּתַת אַחֲסָנָא, דְּאִינּוּן חוּלָקָא טָבָא דְּיִשְׂרָאֵל. All these grades corresponded to the ten celestial grades, and to the Ten Words (Decalogue), which are Israel’s eternal possession, the essence of all the commandments, the good portion of Israel.
תָּאנָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, הֲווֹ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְּחָמֵי נְהוֹרָא בַּעֲשִׁישָׁתָא, וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא הֲוָה חָמֵי כָּל חַד וְחַד, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. We have been taught that when the Holy One revealed Himself on Mount Sinai all the Israelites saw the Divine manifestation as one sees a light streaming through the glass of a lamp, and by means of that light each one of them saw more than did the prophet Ezekiel,
מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּאִינּוּן קַלִין עִלָּאִין, אִתְגְּלִיאוּ (נ"א אתגליפו) בְּחַד, כְּמָה דַּאֲמֵינָא, דִּכְתִּיב, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת. אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל, שְׁכִינְתָּא אִתְגְּלֵי בִּרְתִּיכוֹי, וְלָא יַתִּיר, וַהֲוָה חָמֵי, כְּמַאן דְּחָמֵי בָּתַר כּוֹתָלִין סַגִּיאִין. since those celestial voices were all revealed together, whilst to Ezekiel only the Shekinah was revealed in Her Chariot, and he but caught glimpses of it as though through many barriers.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, וַיֵּרֶד יְיָ' עַל הַר סִינַי וַיִּקְרָא יְיָ' לְמֹשֶׁה, זַכָּאָה דָּרָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ, יֵרֵד יְיָ' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי. Said R. Judah: ‘Blessed was Moses, concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai… and the Lord called Moses up to the top of the mount”, and blessed was that generation concerning whom it says: “And the Lord came down upon Mount Sinai before the eyes of the whole people.”
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, דְּהָא מִימִינָא אִתְגְּלֵי מַה דְּאִתְגְלֵי. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר ר' יוֹסֵי, הָכָא בְּסִינַי, רֵישָׁא וְגוּפָא דְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּבַאֲתַר דְּאִית רֵישָׁא, אִית גּוּפָא, אֲבָל בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב (יחזקאל א׳:ג׳) וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ', דְּאִתְגְלֵי יְדָא, וְלָא גּוּפָא. וְתָנֵינָן, אֲפִילּוּ בִּידָא, יַד יְיָ' עִלָּאָה, יַד יְיָ' תַּתָּאָה. As the Torah, however, was given from the Right Hand (“from his right hand went a fiery law for them”, Deut. 33, 2), what essential difference was there between the manifestation to the people and the manifestation to Ezekiel?’ R. Jose replied: ‘On Sinai the “Head” and the “Body” of the King were revealed, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10); but to Ezekiel it was, as it were, only the “Hand” which was shown: “And the hand of the Lord was there upon him” (Ezek. 1, 3). And even the “Hand” has two aspects, a higher and a lower.
תָּא חֲזֵי, כְּתִיב נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלֹהִים. מַרְאֹת כְּתִיב חָסֵר, לְאִתְחֲזָאָה דִּבְגִין שְׁכִינְתָּא קָאָמַר, דְּהָא וָאֶרְאֶה מַרְאֹת חָסֵר, מַרְאֶה חַד. אָמַר ר' יֵיסָא, וְכִי שְׁכִינְתָּא לָאו כֹּלָּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָא דָּמֵי רֵישָׁא דְּמַלְכָּא, לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא, אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא הֲוֵי בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. Observe that he says: “The heavens were opened and I saw visions (maroth) of God” (Ezek. 1, 1). “Maroth” is written in a defective form, to indicate that he merely had a vision of the Shekinah.’ Said R. Jesse: ‘But is the Shekinah not a representation of the whole of the Deity?’ R. Jose replied: ‘The “Head” of the King is not to be compared to His “Feet”, although both are in the “Body” of the King.’
תָּא חֲזֵי, בִּישַׁעְיָהוּ כְּתִיב, (ישעיה ו) וָאֵרֶא אֶת יְיָ', בִּיחֶזְקֵאל כְּתִיב, וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, הָכָא אֶת, הָתָם מַרְאֹת. מַה דְּחָמָא דָּא, חָמָא דָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּלָא הֲוָה נְבִיאָה מְהֵימָנָא שְׁלֵימָא כְּוָותֵיהּ. Observe that Isaiah said “I saw (eth) the Lord” (Isa. 6, 1), but Ezekiel said “I saw visions of God”.’ They meant, however, the same thing, and both belonged to the same grade (of spiritual perception).
וָאֵרֶא אֶת יְיָ', אֶת דַּיְיקָא. וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים, מַרְאֹת דַּיְיקָא. וּבְדַרְגָּא חַד הָווֹ. אִי הָכִי, אֲמַאי לָא פָּרִישׁ יְשַׁעְיָה כּוּלֵי הַאי. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, דָּא כָּלִיל, דָּא פָּרִישׁ. מַאי טַעֲמָא פָּרִישׁ כּוּלֵי הַאי יְחֶזְקֵאל. אֶלָּא, כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִנְדְּעוּן חֲבִיבוּתָא דְּחָבִיב לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּשְׁכִינְתֵּיהּ וּרְתִיכוֹי אַתְיָין לְדַיָּירָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא. Why, then, did Isaiah not give a detailed account of his visions, like Ezekiel? According to R. Jose, it was necessary that Ezekiel should speak in a detailed manner in order to impress the people in exile with the fact that the Holy One loved them, and that the Shekinah and Her Chariots had gone down into exile also, to be present with them.
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו כ״ג:י״ג) הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה, אֲמַאי אִתְגְּלֵי שְׁכִינְתָּא תַּמָּן. אִי תֵּימָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, הֲוָה טָב דְּתִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בְּגַוַּויְיהוּ, וְלָא יִתְגַּלְיָיא. אֶלָּא, הָכִי תָּאנָא, אִי לָאו דְּאִתְגַּלְיָיא לָא הֲווֹ יַדְעִין. R. Hiya asked, why did the Shekinah reveal Herself in “the land of the Chaldeans” (Ezek. 1, 3), of which it says: “Behold the land of the Chaldeans, a people which is not” (Isa. 23, 13, i.e. degraded)? If it was for Israel’s sake, surely She could have been present among them without manifesting Herself in that inauspicious place? However, had She not revealed Herself the people would not have known that She was with them.
וְהָא דְּאִתְגַּלְיָיא, מַה כְּתִיב, עַל נְהַר כְּבָר, עַל מַיָּא, בְּאֲתָר דְּלָא יִסְתְּאַב, וְלָא (ויחי רכ"ב ע"ב) שַׁרְיָא מְסָאֳבוּתָא. וְהַהוּא נַהֲרָא, הֲוָה חַד מֵאַרְבַּע נָהֲרִין, דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, דִּכְתִּיב עַל נְהַר כְּבָר. מַאי כְּבָר. דִּכְבָר הֲוָה. מֵאֲתָר דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עֲלוֹי. וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְיָ', שָׁם, וְלָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. Besides, the revelation took place “by the river Chebar” (Ezek. 1, 3), by undefiled waters where impurity has no abode, that river being one of the four which issued from the Garden of Eden.1v. Zohar, Genesis, 85a. It was there, and nowhere else, then, that “the hand of the Lord was upon him”, as is directly stated.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. תָּאנָא בְּרָזָא עִלָּאָה, אַרְבַּע חִיוָון אִית, דְּאִינְהוּ לְגוֹ בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן קַדְמָאֵי, עַתִּיקִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, כְּלָלָא דִּשְׁמָא עִלָּאָה. וִיחֶזְקֵאל חָמָא, דְּמוּת דִּרְתִּיכִין עִלָּאִין, דְּהָא הוּא חָמָא, מֵאֲתָר דְּלָא הֲוָה נָהִיר כָּל כַּךְ. תָּאנָא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא מִינַיְיהוּ, וְכֵן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כּוּלְּהוּ אֲחִידָן דָּא בְּדָא, וְדָא בְּדָא. R. Hiya also expounded, in accordance with the esoteric teaching, Ezekiel’s vision: “Out of the midst thereof came the likeness of four living creatures (Hayoth), and this was their appearance, they had the likeness of a man” (Ibid. 5, 5), saying that there is a sacred Hall in which dwell four living Creatures, which are the most ancient celestial beings ministering to the Holy Ancient, and which constitute the essence of the Supernal Name; and that Ezekiel saw only the likeness of the supernal Chariots, because his beholding was from a region which was not very bright. He furthermore said that there are lower beings corresponding to these upper ones, and so throughout, and they are all linked one with another.
וְאִי תֵּימָא לְעֵילָּא יַתִּיר דְּחָמָא. תָּנִינָן, מֹשֶׁה חָמָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנָהֲרָא, וְכֻלְּהוּ נְבִיאֵי לָא חָמוּ אֶלָּא מִגּוֹ אַסְפָּקָלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא, דִּכְתִּיב וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלהִים. וּכְתִיב (במדבר י״ב:ו׳) אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע וְגוֹ' לא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגו', וּכְתִיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ. Our teachers have laid down that Moses derived his prophetic vision from a bright mirror (cf. Midr. Lev. R., p. 145d), whereas the other prophets derived their vision from a dull mirror. So it is written concerning Ezekiel: “I saw visions of God”, whereas in connection with the difference between Moses and all other prophets it says: “If there is a prophet among you, I the Lord will make Myself known to him in a vision…. My servant Moses is not so, who is faithful in all my house: and with him I will speak mouth to mouth” (Num. 12, 7-8).
Chapter 20
Chapter 20 somebodyYitro 20 (Chapter 20) (Yitro) (Zohar)
Yitro 20 (Chapter 20) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, דִּנְבִיאִין כֻּלְּהוּ לְגַבֵּיהּ, כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְּכוּרָא, דִּכְתִּיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה. וְלִשְׁאַר נְבִיאִים (כתיב, במראות ולמשה יי) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע. בַּמַּרְאָה וְלָא מַרְאֹת. כָּל שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל, דְּאֲפִילּוּ מַרְאֶה לָא כְּתִיב בֵּיהּ, אֶלָּא מַרְאֹת חָסֵר, וְכָּל שֶׁכֵּן דִּכְתִּיב בְּמֹשֶׁה, וְלֹא בְחִידוֹת, אֶלָּא כָּל מִלָּה עַל בּוּרְיֵיהּ. זַכָּאָה אִיהוּ דָּרָא, דִּנְבִיאָה דָּא שָׁרֵי בְּגַוַּויְיהוּ. R. Jose remarked that all the prophets are in comparison with Moses like females in comparison with males. The Lord did not speak to him in “riddles” (Ibid.), but showed him everything clearly. Blessed, indeed, was the generation in whose midst this prophet lived!
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַפִּין בְּאַפִּין חָמוּ יִשְׂרָאֵל זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, (נ"א דמאריהון) וְלָא הֲוָה בְּהוֹן סוּמִין, וְחִגְּרִין, וּקְטִיעִין, וְחֵרְשִׁין. סוּמִין, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב וְכָל הָעָם רוֹאִים. חִגְרִין, דִּכְתִּיב וַיִתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. קְטִיעִין וְחֵרְשִׁין, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיהו ל״ה:ו׳) אָז יְדַלֵּג כְּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרוֹן לְשׁוֹן אִלֵּם. Said R. Jose the son of R. Judah: ‘The Israelites saw the splendour of the glory of their Lord face to face; and, moreover, there were neither blind, nor lame, nor deaf, among them: they all saw (Ex. 20, 18); they all stood (Ibid. 19, 17); they all heard (Ibid. 19, 8). And of the Messianic Age it says: “Then the eyes of the blind shall be opened, and the ears of the deaf shall be unstopped, then shall the lame man leap as an hart, and the tongue of the dumb sing” (Isa. 35, 5-6).’
(שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בְּכַמָּה אָרְחִין, אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ, דְּלָא יְחוּב קַמֵי מָארֵיהּ. בְּכַמָּה אָרְחִין, יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, דְּלָא יִסְטֵי מֵאָרְחוֹי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. בְּכַמָּה אָרְחִין יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, הֵיךְ יֵתוּב קָמֵי מָארֵיהּ, וְיִמְחוֹל לֵיהּ. AND GOD SPAKE ALL THESE WORDS SAYING. R. Judah reflected here on the verse: “Who can utter the mighty acts of the Lord? Who can show forth all his praise?” (Ps. 106, 2). Said he: ‘In how many ways does the Torah testify to the glory of God and admonish man not to sin! Howmany are the forms in which it counsels him not to turn from the way, either to the right or to the left! And how numerous the signs which it scatters in his way to lead him back into the true path so that he may return to the Lord and receive forgiveness!
דִּתְנָן, שִׁית מְאָה וּתְלַת עָשָׂר זִינֵי עֵיטָא, יָהִיב אוֹרַיְיתָא לְבַר נָשׁ, לְמֶהוֵי שְׁלִים בְּמָארֵיהּ, בְּגִין דְּמָארֵיהּ בָּעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְיַתִּיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא תָּנֵינָן, כָּל מַה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מֵאִינּוּן טָבָאן דְּזָכֵי בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי אִשְׁתְּלִים בְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. (ואי תימא דהאי עלמא לאו דידיה הוא אלא) We have been taught that the Holy One, blessed be He, gave six hundred and thirteen counsels unto man, in order that he might be perfect in attachment to his Lord, for the Holy King desires only his good, both in this world and in the world to come; but more especially in the world to come, since whatever good the Holy One bestows upon man in this world is taken from the sum of good which he is entitled to receive in the world to come. Why is this? Because, as we have been taught, the world to come is, as it were, God’s own possession. This is not to say, of course, that this present world is not His also,
וְהָכִי תָּנֵינָן, הַאי עָלְמָא לָקֳבְלֵיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָא הֲוֵי אֶלָּא כִּפְרוֹזְדוֹר לְגַבֵּי טְרַקְלִין. (בגין כך עלמא דאתי דקודשא בריך הוא הוי) וְכַד זָכֵי הַהוּא זַכָּאָה, בְּדִידֵיהּ זָכֵי. דְּתַנְיָא, כְּתִיב (דברים י״ח:ב׳) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דַּיְיָ' הוּא נַחֲלָתוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּזָכֵי לְאַחֲסָנָא אַחֲסַנְתָּא עִלָּאָה דָּא. זָכֵי בָּהּ בְּעָלְמָא דָּא, וּבְבֵיתָא דְּהַאי עָלְמָא. כַּךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וּבְבֵיתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּמָדוֹרֵיהּ עִם מַלְכָּא בְּבֵיתֵיהּ. but, as it has been said, it is like unto an antechamber in comparison with the hall itself;1Pirke Aboth, iv, 21. and the reward of a truly worthy man is taken from that which is God’s very own, as it says of the tribe of Levi: “He shall have no possession among his brethren, for the Lord is his possession” (Deut. 18, 2). How happy is the lot of one who is accounted worthy of such a supernal heritage! He is indeed blessed in this world and in the “house” of this world, as well as in the world to come and in the heavenly holy House of that world, as it is written: “Even unto them I will give in my house and within my walls a place and a name…”(Isa. 56, 5). Blessed is he who is worthy to dwell with the King in His own House.’
ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּזָכֵי לְהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', עִם יְיָ' לָא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְיָ'. מַאי עַל יְיָ'. אֲתָר דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְמַשְּׁכָן מִינֵּיהּ, וְתָאָבִין לְהַהוּא אֲתָר, דִּכְתִּיב, (תהילים קכ״א:א׳) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְתִיאוּבְתָּא וְעִנּוּגָא דְּצַדִּיקַיָּא, לְאִסְתַּכְּלָא לְהַהוּא זִיוָא, דְּכָל זִיוָא מִינֵּיהּ נָפְקָא, וְאִתְמַשְּׁכָן מִנֵיהּ כָּל אִינּוּן כִּתְרִין. Said R. Simeon: ‘Blessed is he who is worthy of that most inestimable privilege which is foretold in the words: “Then shalt thou delight thyself in the Lord” (Ibid. 58, 14). It does not say, “with the Lord”, but “in the Lord”, namely in the place from whence the upper and the lower worlds alike derive being, and to which they return, that sphere of which it is written: “I will lift up mine eyes unto the hills, from whence cometh my help” (Ps. 121, 2), and again: “and came to the Ancient of Days, and they brought him near before him” (Dan. 7, 13). The longing and delight of the righteous is to contemplate that splendour from whence all lights emanate, and all celestial crowns are illumined.’
תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן בְּהַאי קְרָא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמוֹתֵי אָרֶץ, עַל הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמוֹתֵי אָרֶץ, אִיהוּ לְעֵילָּא מֵהַאי אֶרֶץ, וְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ שָׁמַיִם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. R. Simeon continued: ‘We have expounded the closing words of this verse, “I will cause thee to ride upon the high places of the earth”, to mean the supramundane world, called “heaven”, and God is above this.’
עַל יְיָ' אָמַר ר' אַבָּא, אָז תֵּשֵׁב לָא כְּתִיב, אֶלָּא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', הַיְינוּ שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ אֶרֶץ הַחַיִּים, מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב עַל בָּמוֹתֵי, לְאַכְלְלָא צִיּוֹן וִירוּשְׁלֵים, דְּאִקְרוּן בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַיְינוּ שָׁמַיִם דִּלְעֵילָּא, וְאֶרֶץ דִּלְעֵילָּא. וּמִלָּה דְּאָמַר ר' שִׁמְעוֹן, הָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד, דִּכְתִּיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָא מְטָה וְגוֹ', וְכָל הָנֵי מִילֵי לַאֲתָר חַד סַלְּקִין. R. Abba said that “the Lord” here means Heaven, and the high places of the earth the “Land of the Living”, consisting of Zion and Jerusalem which are above, the supernal heaven and the supernal earth. This, however, is quite in harmony with R. Simeon’s interpretation, as it is all one celestial sphere.
אָמַר ר' אַבָּא לְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֵימָא לִי מֹר, הַאי קְרָא כּוּלֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. אָמַר לֵיהּ, הָא כֹּלָּא אִתְּמַר, דְּתַפְנוּקָא וְעִדּוּנָא עַל יְיָ' כְּתִיב, אֲתָר דְּאִיהוּ לְעֵילָּא. וּכְתִיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וְגוֹ'. עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then he said to R. Simeon: ‘Would it please the Master to deign to interpret the whole verse, including the last words, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father”?’
וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', וְהַיְינוּ נַחֲלַת יַעֲקֹב. וּבִרְכָּתָא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, עַל הַאי שָׁמַיִם קָאָמַר. וּבַרְכֵיהּ בְּבִרְכָּתָא, דִּזְמִינִין בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, לְאַחֲיָא בְּהַהוּא טַלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים. לְךָ וְלא לְאַחֲרָא. מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דְּבֵיהּ זְמִינִין מֵתַיָּא לְאַחֲיָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּנָפִיק מֵעַתִּיקָא לְזְעֵירָא דְּאַפִּין, וְשַׁרְיָא בְּהַאי שָׁמַיִם. אִסְתָּכַּל ר' אַבָּא וְאָמַר, הַשְׁתָּא אִשְׁתְּמַע כֹּלָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּבִרְכָּתָא דְּיִצְחָק, עִלָּאָה מִמַּאי דַּחֲשִׁיבְנָא. AND GOD SPARE ALL THESE WORDS. R. Simeon then repeated what he had said before, and added that the last words are a reference to Isaac’s blessing, “And God give thee of the dew of heaven” (Gen. 27, 28), this being “the heritage of Jacob”. Now this blessing wherewith Isaac blessed Jacob was made in regard to that “heaven” of which we have spoken, and in these words he indicated that Jacob’s children will rise again from the dead at the time of the Resurrection, by means of that heavenly dew, at the time when it shall issue forth from the Ancient of Days to the “Small of Countenance”. R. Abba thought for a while, and said: ‘Now everything is clear, and I see that there is even more significance in Isaac’s blessing than I had thought.’
תָּאנָא (תהלים כו) מִי יְמַלֵּל (ס"ד ע"א) גְבוּרֹת יְיָ'. מִי יְמַלֵּל, מִי יְדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר ר' חִיָּיא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ג:כ״ו) וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת בְּיָדֶךָ. גְבוּרֹת יְיָ', דְּסַגִּיאִין אִינּוּן, וְנָפְקִין מִגְּבוּרָה חַד. וְתָאנָא, חַד גְּבוּרָה עִלָּאָה, עִטְרָא דְּעִטְּרִין, מִתְעַטְּרָא, וְנָפְקִין מִינֵּיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין. מִנְּהוֹן יְמִינָא, וּמִנְהוֹן שְׂמָאלָא. וְכָל חַד וְחַד גְּבוּרָה אִתְקְרֵי, וְכָל חַד וְחַד מִתְעַטְּרָא, בְּקַרְדִיטִי גְּלִיפִין נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן גְבוּרֹת יְיָ'.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, גְבוּרֹת יְיָ' חָסֵר כְּתִיב, דְּהָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּדָא. יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ: דָּא הוּא שְׁכִינַת זִיו יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ', שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן וְגוֹ'. הָא אִלֵּין בִּשְׁמָהָן אִקְרוּן. וַהֲנִי אַרְבַּע מֵהַהוּא נָהָר דְּנָפִיק אִתְמַשְּׁכָן. מַה שְּׁמֵיהּ דְּהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, (ויקרא נ"ה ע"א) יוּבַל שְׁמֵיהּ. דִּכְתִּיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וּכְתִיב וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. מַאי טַעֲמָא לא יָמִישׁ, מִשּׁוּם דְּעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב יוֹצֵא, (ויקרא ס"ה ע"ב) יוֹצֵא וְאֵינוֹ פּוֹסֵק.
תָּאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ', וַיְדַבֵּר, בְּגִין לְאַכְרְזָא מִילִין. דְּתָאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי, וְשָׁאֲרִי לְמַלְּלָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְחַלְחֲלוּ, וְנַפְקוּ נִשְׁמָתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. According to R. Simeon, the word “spake” denotes a proclamation. When the Holy One revealed Himself and began to speak, the celestial and the terrestrial beings began to tremble mightily, and the souls of the Israelites left their bodies because of their mighty dread.
וְתָאנָא הַהוּא מִלָּה, הֲוָה טָאס מִלְּעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתְגַּלְּפָא בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא. כַּד סַלְּקָא, אִשְׁתַּאֲבָא מִטוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְאִשְׁתָּאֲבָא בְּהַהוּא טַלָּא דִּלְעֵילָּא, וְאַסְחַר בְּסַחֲרָנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וְתָבַת בְּהוֹן נִשְׁמָתְהוֹן וְאַסְחַר וִּמִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּלוּחֵי אַבְנָא. וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה. Then the Divine word descended from heaven, being on its way engraved upon the four winds of the universe; and then rose once more and again descended. When it rose up it drew from the mountains pure balsam and was watered with the heavenly dew, and when it reached this earth it encompassed the Israelites and brought them back their souls. Then it encircled them again and impressed itself upon the tablets of stone, until the whole Ten Words were designed thereon.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מִלָּה וּמִלָּה הֲוָה מַלְיָא בְּכָל אִינּוּן טַעֲמִין, בְּכָל אִינּוּן מִלִּין גְּזִרִין, אַגְרִין, וְעוֹנָשִׁין, רָזִין וְסִתְרִין כְּאַסְקוּפָּא (נ"א כאספוקא) דָּא, דְּאִיהִי מַלְיָא מִכֹּלָּא. R. Simeon said further that every word contained all manner of legal implications and derivations, as well as all mysteries and hidden aspects; for each word was indeed like unto a treasure-house, full of all precious things.
וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה נָפִיק הַהוּא מִלָּה, אִתְחָזֵי חַד. וְכַד הֲוָה מִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרוֹי אִתְחָזוּן בְּהַהוּא מִלָּה, שִׁבְעִין עַנְפִּין, דְּסַלְּקִין בְּגַוָּה, וְחַמְשִׁין כִּתְרִין (נ"א רתיכין) חָסֵר חַד מֵהַאי גִּיסָא, וְחַמְשִׁין חָסֵר חַד מִגִּיסָא אַחֲרָא כְּפַטִּישָׁא דָּא, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ בָּטַשׁ בְּטִנָרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע. וַהֲווּ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל עֵינָא בְּעֵינָא, וַהֲווּ חַדָּאן. And though when one Word was uttered it sounded but as itself, yet when it was stamped upon the stone seventy different aspects were revealed in it, fifty crowns less one on the one side and fifty less one upon the other,1i.e. the so-called “forty- nine aspects of clean and forty-nine of unclean,, v. Midrash Rabba. Shir Ha-shirim, ii, 4. “like a hammer that breaketh the rock in pieces” (Jer. 23, 29), and all Israel saw eye to eye and rejoiced exceedingly;
וְכֻלְּהוּ דָּרִין בַּתְרָאִין כֻּלְּהוּ אִזְדְּמָנוּ לְתַמָּן, וְכֻלְּהוּ קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ט:י״ד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ', וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. וְכֻלְּהוּ כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. וְכֻלְּהוּ חָמָאן וּמְקַבְּלִין מִלִּין. and the souls of all the children of Israel, past and present and to be, born and unborn, were present there, that all might accept the Torah given on Mount Sinai, as it is written: “Neither with you only do I make this covenant and this oath, out with him that standeth here… and also with him that is not with us here this day” (Deut. 29, 13, 14). And every one according to his grade saw and received the Words.
אֱלהִים: דָּא גְּבוּרָא. אֵת: דְּאִתְכְּלִיל בִּימִינָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן (בראשית א) אֵת הַשָּׁמַיִם, דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאֵת הָאָרֶץ, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. וִימִינָא דָּא הוּא אֵת. כָּל: לְאַכְלְלָא כָּל שְׁאַר כִּתְרִין. הַדְּבָרִים: מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא הָאֵלֶּה: כָּל אִינּוּן טַעֲמִין, כָּל אִינּוּן רָזִין, כָּל אִינּוּן סִתְרִין, גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין. AND GOD SPAKE. The word “God” (Elohim) here indicates that the proclamation emanated from the region of Power (Geburah); the next word, eth, that Geburah was joined with the Right Hand; the word kol (all), that the other Crowns were also associated; the word hadebarim (words), that the words issued continuously; the word haeleh (these), that they included all secret meanings, reasons, and penalties;
לֵאמֹר: לְמֶהֱוֵי יָרוּתָא לְכֹלָּא. דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ד׳) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה וְגו'. דְּאִי תֵּימָא לְגַלָּאָה מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה לְכָל בַּר נָשׁ, כְּתִיב אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. כְּמָה דַּאֲנָא טְמִירָא וְסָתִים, כַּךְ יִהְיוּ מִלִּין אִלֵּין טְמִירִין וּסְתִימִין בְּלִבָּךְ. and the word lemor (saying), that it was a heritage of all.
דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, חַד. אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין אַחֲרָנִין. ר' יְהוּדָה אָמַר, וַיְדַבֵּר אֱלהִים: גְּבוּרָה. אֶת: יְמִינָא. כָּל: דָּא וְדָא (האלה, אינון דאתגליין דכתיב וכל העם ראים את הקולת דבר אחר כל) אָמַר ר' יִצְחָק, לְאַכְלְלָא אַבְרָהָם דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. Said R. Isaac: ‘Why was the Torah given in fire and darkness?
הַדְּבָרִים: לְאַכְלְלָא שְׁאַר כִּתְרִין דְּאִתְכַּסְיָין. הָאֵלֶּה: אִינּוּן דְּאִתְגַּלְּיָין. וּכְתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. לֵאמֹר: דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חָיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ. וּכְתִיב, (ירמיהו ג׳:א׳) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ.
אָמַר ר' יִצְחָק, אֲמַאי אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא בְּאֶשָּׁא וַחֲשׁוֹכָא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:י״א) וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. דְּכָל מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתֵּזִיב מֵאֶשָּׁא אַחֲרָא דְּגֵיהִנָּם, וּמֵחֲשׁוֹכָא דִּמְחַשְׁכִין כָּל שְׁאַר עַמִּין לְיִשְׂרָאֵל, דְּבִזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתֵּזִיבוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם. In order to show that he who is constantly and diligently occupied with the study of it will be saved from the fire of hell (Gehenna) and from the darkness of exile in heathen lands. It was the merit of Abraham which saved Israel from hell fire,
דְּתַנְיָא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זִמְנָא דְּבָנֶיךָ יִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא, יִשְׁתֵּזְבוּן מֵאִלֵּין. וְאִי לָא, הָא נוּרָא דְּגִיהִנָּם דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא. אֲמַר לֵיהּ, בִּתְרֵי קְטוּרֵי לָא מִזְדַּקְּפָן מִלִּין, אֶלָּא אִי נִיחָא קַמָּךְ, יִשְׁתֵּזְבוּן מִנּוּרָא דְּגֵיהִנָּם, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא, עַד דִּיתוּבוּן גַּבָּךְ. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת הוּא וַדַּאי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ל׳) אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם. מַאן הוּא צוּרָם. דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״א:א׳) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם. וַיְיָ' הִסְגִּירָם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִסְתָּכַּם עַל יְדוֹי. as, according to tradition, the Holy One said to Abraham: “As long as thy children shall be absorbed in the ways of the Torah they will be saved from punishment, but should they turn from her and forget her paths the fire of hell will have dominion over them and they will be subjected by the nations of the earth.” And Abraham pleaded: “Two punishments are surely too much; if it be Thy will, let them escape hell fire and rather go into exile.” The Holy One replied: “So be it then.” And so it was. For this reason it says: “Their rock had sold them, and the Lord had shut them up” (Deut. 32, 30), meaning that Abraham, their “rock”, was the cause of their going into exile; “and the Lord had shut them up” because He accepted Abraham’s petition and abode by his choice.’
אָמַר ר' יְהוּדָה, מִיּוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד יוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין יוֹמִין הֲווֹ. מַאי טַעְמָא אָמַר ר' יְהוּדָה, מִשּׁוּם אִינּוּן שָׁנֵי דְּיוֹבְלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י׳) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. R. Judah said: ‘Fifty days elapsed between the Exodus and the giving of the Law. Why was this? In order that the number of days should correspond to the number of years of the Jubilee, as it is written: “And ye shall hallow the fiftieth year and proclaim liberty…” (Lev. 25, 10).’
תָּאנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא יוֹבְלָא אַפִּיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְאִי תֵּימָא דְּיוֹבְלָא מַמָּשׁ. אֶלָּא (מ"ו ע"ב, פ"ה ע"ב) מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְּעַר דִּינָא עַל מִצְרָאֵי, וּבְגִינֵי כַּךְ חַמְשִׁין אִלֵּין דְּיוֹבְלָא הֲווֹ. R. Simeon remarked that it was the Jubilee which led Israel out from Egypt; that is to say the divine liberation emanated from the side of Jubilee, and from the same side was judgement stirred up against the Egyptians.
תָּאנָא, לָקֳבֵל דָּא, חַמְשִׁין זִמְנִין אִתְּמַר וְאַדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא, נִמּוּסִין דְּמִצְרַיִם, וְשְׁבָחֵי אִינּוּן כֻּלְּהוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ. (דברים ד׳:ל״ד) וַיּוֹצִיאֲךָ. (שמות י״ג:ט׳) כִּי בְּיַד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ. וְכֻלְּהוּ זִמְנֵי, חַמְשִׁין אִינּוּן, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בְּיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אָתָא כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ, אוֹרַיְיתָא דְּאָתֵי מִגְּבוּרָה, אִתְעַטְּרָת בִּימִינָא. דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וְתַנְיָא חֲמִשָּׁא קָלִין הֲווֹ. וְכֻלְּהוּ אִתְחֲזִיאוּ בְּהוּ, וְאִתְכְּלִילוּ בְּהוּ, וְאִתְעַטְּרוּ בְּדָא. For this reason the deliverance from Egypt is mentioned fifty times in the Pentateuch in such expressions as “I have brought thee out of the land of Egypt”, “I have brought thee out with a strong hand”, etc.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא, יוֹבְלָא דָּא אַעְטַּר בְּעִטְּרוֹי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמַלְכָּא דְּאִתְעַטָּר בְּגוֹ חֵילֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן אִמּוֹ. דָּא יוֹבְלָא. וְיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, בְּחֶדְוָה בִּרְחִימוּ בִּשְׁלִימוּ. דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מַאן אֵם הַבָּנִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּא יוֹבְלָא. R. Simeon further said: ‘When the Israelites received the Torah the Jubilee crowned the Holy One, blessed be He, even as a king is crowned in the midst of his host, as it says, “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold King Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals” (S.S. 3, 11). Who is His “mother”? The Jubilee. And the Jubilee crowned itself with perfect joy, as it is written: “The mother of the children rejoiced” (Ps. CXIII).’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. מַאן אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ח:ז׳) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמֶּךָ לא תְּגַלֵּה וַוי לְמַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן. R. Judah said: ‘Concerning this it is written: “Thy father and thy mother shall be glad, and she that bore thee shall rejoice” (Prov. 23, 25).’
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִזְדַּעְזָע טוּרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסִינַי אִזְדַּעְזָע, כָּל שְׁאַר טוּרֵי עָלְמָא אִזְדַּעְזְעוּ, וַהֲווּ סַלְּקִין וְנַחְתִּין, עַד דְּאוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְדוֹי עָלַיְיהוּ, וְאִתְיַשְּׁבוּ. וְקָלָא נָפְקָא וּמַכְרְזָא, (תהילים קי״ד:ה׳-ו׳) מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסוֹב לְאָחוֹר הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִם וְגוֹ'. Said R. Isaac: ‘In the hour when the Holy One, blessed be He, revealed Himself on Mount Sinai, that mountain began mightily to shake and all the other hills and high places of the earth trembled in accord with it, so that they heaved and quaked until the Holy One stretched out His hand and calmed them, and a voice was heard: “What aileth thee, O thou sea, that thou fleddest, and thou Jordan that thou wast driven back? Ye mountains that ye skipped like rams, and ye hills like young sheep?”
וְאִינּוּן תָּבָאן וְאַמְרִין, מִלְּפָנַי אֲדוֹן חוּלִי אָרֶץ. אָמַר ר' יִצְחָק, מִלְּפָנַי אֲדוֹן, דָּא אִימָא, דִּכְתִּיב אִם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. חוּלִי אָרֶץ, דָּא אִימָא תַּתָּאָה. מִלְּפָנַי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב, דָּא הוּא אַבָּא, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְעַל הַאי כְּתִיב בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. And the answer was: “Tremble, O earth, at the presence of the Lord, at the presence of the God of Jacob” (Ps. 114, 5-7). Now, “the Lord” in this verse refers to the “Mother” (Binah); “earth”, to the “Mother” below (Malkuth); “the God of Jacob”, to the Father (Hohmah), whose “firstborn son is Israel” (Ex. 4, 23), whom “his mother crowned in the day of his espousals”:
מַהוּ בַּעֲטָרָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:כ״ו) וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶת דָּוִד. מִשּׁוּם דְּמִתְעַטָּר, בְּחִוָורָא בְּסוּמָקָא וּבִירוֹקָא, בְּכָל גַּוְונִין דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, וְאִסְתַּחֲרָן בֵּיהּ. אָמַר ר' יְהוּדָה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן עֲטָּרָה. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (ישעיהו ס׳:ז׳) וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפַאֵר. she crowned him with the symbolic colours, white, red, and green, in which all other colours are included, and in him they were all united.’ According to R. Judah, the “crown” symbolizes Israel, who is God’s glory, as it is written :”Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3); “and I will glorify the house of my glory” (Ibid. 60, 7).
אָמַר ר' יִצְחָק, אוֹרַיְיתָא אִתְיְהִיבַת בְּאֶשָּׁא אוּכָּמָא, עַל גַּבֵּי אֶשָּׂא חִוָּורָא, לְאַכְלְלָא יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא דְּאִתְחַזָּר יְמִינָא, דִּכְתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. Said R. Isaac: ‘The Torah was manifested in a black fire which was superimposed upon a white fire, signifying that by means of the Torah the “Right Hand” clasped the “Left Hand” that the two might be fused, as it is written: “from his right hand a fiery law to them” (Deut. 33, 2).’
אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּתְנָנָא דְּסִינַי הֲוָה נָפִיק, סָלִיק אֶשָּׁא, וּמִתְעַטָּר בְּהַהוּא תְּנָנָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּאַתְכְּלָא דָּא, וְסָלִיק וְנָחִית, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא, בְּחֵיזוּ דְּחִוָּור וְסוּמָק וְאוּכָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ו׳) מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל. Said R. Abba: ‘When the smoke came out of Mount Sinai a fire ascended enveloped therein, so that its flames were of a blue colour. They flared high and dwindled again, and the smoke emitted all the aromas of Paradise, displaying itself in the colours of white, red, and black, as it says, “perfumed with myrrh and frankincense, with all powders of the merchant” (S.S. 3, 6).
הַהוּא תְּנָנָא מַאן הֲוָה. אָמַר ר' יִצְחָק, (נ"ח ע"ב) שְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי לְתַמָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. אָמַר ר' יְהוּדָה, לָמָּה לָךְ כּוּלֵי הַאי הָא קְרָא שְׁלִים הוּא, דִּכְתִּיב וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן. זַכָּאָה עַמָּא דְּחָמָאן דָּא, וְיַדְעִין דָּא. It was the Shekinah who manifested Herself thus at the giving of the Law in the wilderness on Mount Sinai, as it says, “Who is this (zoth) that cometh up from the wilderness like pillars of smoke?” (Ibid.)’ Said R. Judah: ‘But surely it is not necessary to go so far afield to discover this. Have we not the direct statement that “Mount Sinai was altogether on a smoke, because the Lord descended upon it in fire, and the smoke thereof ascended as the smoke of a furnace” (Ex. 19, 18)? Blessed were the people who beheld this wondrous thing and apprehended the mystery thereof! ‘
Yitro 20:343 (Chapter 20) (Yitro) (Zohar)
Yitro 20:343 (Chapter 20) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, דִּנְבִיאִין כֻּלְּהוּ לְגַבֵּיהּ, כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְּכוּרָא, דִּכְתִּיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה. וְלִשְׁאַר נְבִיאִים (כתיב, במראות ולמשה יי) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע. בַּמַּרְאָה וְלָא מַרְאֹת. כָּל שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל, דְּאֲפִילּוּ מַרְאֶה לָא כְּתִיב בֵּיהּ, אֶלָּא מַרְאֹת חָסֵר, וְכָּל שֶׁכֵּן דִּכְתִּיב בְּמֹשֶׁה, וְלֹא בְחִידוֹת, אֶלָּא כָּל מִלָּה עַל בּוּרְיֵיהּ. זַכָּאָה אִיהוּ דָּרָא, דִּנְבִיאָה דָּא שָׁרֵי בְּגַוַּויְיהוּ. R. Jose remarked that all the prophets are in comparison with Moses like females in comparison with males. The Lord did not speak to him in “riddles” (Ibid.), but showed him everything clearly. Blessed, indeed, was the generation in whose midst this prophet lived!
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַפִּין בְּאַפִּין חָמוּ יִשְׂרָאֵל זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, (נ"א דמאריהון) וְלָא הֲוָה בְּהוֹן סוּמִין, וְחִגְּרִין, וּקְטִיעִין, וְחֵרְשִׁין. סוּמִין, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב וְכָל הָעָם רוֹאִים. חִגְרִין, דִּכְתִּיב וַיִתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. קְטִיעִין וְחֵרְשִׁין, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיהו ל״ה:ו׳) אָז יְדַלֵּג כְּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרוֹן לְשׁוֹן אִלֵּם. Said R. Jose the son of R. Judah: ‘The Israelites saw the splendour of the glory of their Lord face to face; and, moreover, there were neither blind, nor lame, nor deaf, among them: they all saw (Ex. 20, 18); they all stood (Ibid. 19, 17); they all heard (Ibid. 19, 8). And of the Messianic Age it says: “Then the eyes of the blind shall be opened, and the ears of the deaf shall be unstopped, then shall the lame man leap as an hart, and the tongue of the dumb sing” (Isa. 35, 5-6).’
(שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בְּכַמָּה אָרְחִין, אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ, דְּלָא יְחוּב קַמֵי מָארֵיהּ. בְּכַמָּה אָרְחִין, יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, דְּלָא יִסְטֵי מֵאָרְחוֹי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. בְּכַמָּה אָרְחִין יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, הֵיךְ יֵתוּב קָמֵי מָארֵיהּ, וְיִמְחוֹל לֵיהּ. AND GOD SPAKE ALL THESE WORDS SAYING. R. Judah reflected here on the verse: “Who can utter the mighty acts of the Lord? Who can show forth all his praise?” (Ps. 106, 2). Said he: ‘In how many ways does the Torah testify to the glory of God and admonish man not to sin! Howmany are the forms in which it counsels him not to turn from the way, either to the right or to the left! And how numerous the signs which it scatters in his way to lead him back into the true path so that he may return to the Lord and receive forgiveness!
דִּתְנָן, שִׁית מְאָה וּתְלַת עָשָׂר זִינֵי עֵיטָא, יָהִיב אוֹרַיְיתָא לְבַר נָשׁ, לְמֶהוֵי שְׁלִים בְּמָארֵיהּ, בְּגִין דְּמָארֵיהּ בָּעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְיַתִּיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא תָּנֵינָן, כָּל מַה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מֵאִינּוּן טָבָאן דְּזָכֵי בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי אִשְׁתְּלִים בְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. (ואי תימא דהאי עלמא לאו דידיה הוא אלא) We have been taught that the Holy One, blessed be He, gave six hundred and thirteen counsels unto man, in order that he might be perfect in attachment to his Lord, for the Holy King desires only his good, both in this world and in the world to come; but more especially in the world to come, since whatever good the Holy One bestows upon man in this world is taken from the sum of good which he is entitled to receive in the world to come. Why is this? Because, as we have been taught, the world to come is, as it were, God’s own possession. This is not to say, of course, that this present world is not His also,
וְהָכִי תָּנֵינָן, הַאי עָלְמָא לָקֳבְלֵיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָא הֲוֵי אֶלָּא כִּפְרוֹזְדוֹר לְגַבֵּי טְרַקְלִין. (בגין כך עלמא דאתי דקודשא בריך הוא הוי) וְכַד זָכֵי הַהוּא זַכָּאָה, בְּדִידֵיהּ זָכֵי. דְּתַנְיָא, כְּתִיב (דברים י״ח:ב׳) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דַּיְיָ' הוּא נַחֲלָתוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּזָכֵי לְאַחֲסָנָא אַחֲסַנְתָּא עִלָּאָה דָּא. זָכֵי בָּהּ בְּעָלְמָא דָּא, וּבְבֵיתָא דְּהַאי עָלְמָא. כַּךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וּבְבֵיתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּמָדוֹרֵיהּ עִם מַלְכָּא בְּבֵיתֵיהּ. but, as it has been said, it is like unto an antechamber in comparison with the hall itself;1Pirke Aboth, iv, 21. and the reward of a truly worthy man is taken from that which is God’s very own, as it says of the tribe of Levi: “He shall have no possession among his brethren, for the Lord is his possession” (Deut. 18, 2). How happy is the lot of one who is accounted worthy of such a supernal heritage! He is indeed blessed in this world and in the “house” of this world, as well as in the world to come and in the heavenly holy House of that world, as it is written: “Even unto them I will give in my house and within my walls a place and a name…”(Isa. 56, 5). Blessed is he who is worthy to dwell with the King in His own House.’
ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּזָכֵי לְהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', עִם יְיָ' לָא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְיָ'. מַאי עַל יְיָ'. אֲתָר דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְמַשְּׁכָן מִינֵּיהּ, וְתָאָבִין לְהַהוּא אֲתָר, דִּכְתִּיב, (תהילים קכ״א:א׳) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְתִיאוּבְתָּא וְעִנּוּגָא דְּצַדִּיקַיָּא, לְאִסְתַּכְּלָא לְהַהוּא זִיוָא, דְּכָל זִיוָא מִינֵּיהּ נָפְקָא, וְאִתְמַשְּׁכָן מִנֵיהּ כָּל אִינּוּן כִּתְרִין. Said R. Simeon: ‘Blessed is he who is worthy of that most inestimable privilege which is foretold in the words: “Then shalt thou delight thyself in the Lord” (Ibid. 58, 14). It does not say, “with the Lord”, but “in the Lord”, namely in the place from whence the upper and the lower worlds alike derive being, and to which they return, that sphere of which it is written: “I will lift up mine eyes unto the hills, from whence cometh my help” (Ps. 121, 2), and again: “and came to the Ancient of Days, and they brought him near before him” (Dan. 7, 13). The longing and delight of the righteous is to contemplate that splendour from whence all lights emanate, and all celestial crowns are illumined.’
תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן בְּהַאי קְרָא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמוֹתֵי אָרֶץ, עַל הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמוֹתֵי אָרֶץ, אִיהוּ לְעֵילָּא מֵהַאי אֶרֶץ, וְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ שָׁמַיִם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. R. Simeon continued: ‘We have expounded the closing words of this verse, “I will cause thee to ride upon the high places of the earth”, to mean the supramundane world, called “heaven”, and God is above this.’
עַל יְיָ' אָמַר ר' אַבָּא, אָז תֵּשֵׁב לָא כְּתִיב, אֶלָּא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', הַיְינוּ שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ אֶרֶץ הַחַיִּים, מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב עַל בָּמוֹתֵי, לְאַכְלְלָא צִיּוֹן וִירוּשְׁלֵים, דְּאִקְרוּן בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַיְינוּ שָׁמַיִם דִּלְעֵילָּא, וְאֶרֶץ דִּלְעֵילָּא. וּמִלָּה דְּאָמַר ר' שִׁמְעוֹן, הָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד, דִּכְתִּיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָא מְטָה וְגוֹ', וְכָל הָנֵי מִילֵי לַאֲתָר חַד סַלְּקִין. R. Abba said that “the Lord” here means Heaven, and the high places of the earth the “Land of the Living”, consisting of Zion and Jerusalem which are above, the supernal heaven and the supernal earth. This, however, is quite in harmony with R. Simeon’s interpretation, as it is all one celestial sphere.
אָמַר ר' אַבָּא לְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֵימָא לִי מֹר, הַאי קְרָא כּוּלֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. אָמַר לֵיהּ, הָא כֹּלָּא אִתְּמַר, דְּתַפְנוּקָא וְעִדּוּנָא עַל יְיָ' כְּתִיב, אֲתָר דְּאִיהוּ לְעֵילָּא. וּכְתִיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וְגוֹ'. עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then he said to R. Simeon: ‘Would it please the Master to deign to interpret the whole verse, including the last words, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father”?’
וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', וְהַיְינוּ נַחֲלַת יַעֲקֹב. וּבִרְכָּתָא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, עַל הַאי שָׁמַיִם קָאָמַר. וּבַרְכֵיהּ בְּבִרְכָּתָא, דִּזְמִינִין בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, לְאַחֲיָא בְּהַהוּא טַלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים. לְךָ וְלא לְאַחֲרָא. מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דְּבֵיהּ זְמִינִין מֵתַיָּא לְאַחֲיָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּנָפִיק מֵעַתִּיקָא לְזְעֵירָא דְּאַפִּין, וְשַׁרְיָא בְּהַאי שָׁמַיִם. אִסְתָּכַּל ר' אַבָּא וְאָמַר, הַשְׁתָּא אִשְׁתְּמַע כֹּלָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּבִרְכָּתָא דְּיִצְחָק, עִלָּאָה מִמַּאי דַּחֲשִׁיבְנָא. AND GOD SPARE ALL THESE WORDS. R. Simeon then repeated what he had said before, and added that the last words are a reference to Isaac’s blessing, “And God give thee of the dew of heaven” (Gen. 27, 28), this being “the heritage of Jacob”. Now this blessing wherewith Isaac blessed Jacob was made in regard to that “heaven” of which we have spoken, and in these words he indicated that Jacob’s children will rise again from the dead at the time of the Resurrection, by means of that heavenly dew, at the time when it shall issue forth from the Ancient of Days to the “Small of Countenance”. R. Abba thought for a while, and said: ‘Now everything is clear, and I see that there is even more significance in Isaac’s blessing than I had thought.’
תָּאנָא (תהלים כו) מִי יְמַלֵּל (ס"ד ע"א) גְבוּרֹת יְיָ'. מִי יְמַלֵּל, מִי יְדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר ר' חִיָּיא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ג:כ״ו) וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת בְּיָדֶךָ. גְבוּרֹת יְיָ', דְּסַגִּיאִין אִינּוּן, וְנָפְקִין מִגְּבוּרָה חַד. וְתָאנָא, חַד גְּבוּרָה עִלָּאָה, עִטְרָא דְּעִטְּרִין, מִתְעַטְּרָא, וְנָפְקִין מִינֵּיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין. מִנְּהוֹן יְמִינָא, וּמִנְהוֹן שְׂמָאלָא. וְכָל חַד וְחַד גְּבוּרָה אִתְקְרֵי, וְכָל חַד וְחַד מִתְעַטְּרָא, בְּקַרְדִיטִי גְּלִיפִין נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן גְבוּרֹת יְיָ'.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, גְבוּרֹת יְיָ' חָסֵר כְּתִיב, דְּהָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּדָא. יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ: דָּא הוּא שְׁכִינַת זִיו יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ', שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן וְגוֹ'. הָא אִלֵּין בִּשְׁמָהָן אִקְרוּן. וַהֲנִי אַרְבַּע מֵהַהוּא נָהָר דְּנָפִיק אִתְמַשְּׁכָן. מַה שְּׁמֵיהּ דְּהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, (ויקרא נ"ה ע"א) יוּבַל שְׁמֵיהּ. דִּכְתִּיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וּכְתִיב וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. מַאי טַעֲמָא לא יָמִישׁ, מִשּׁוּם דְּעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב יוֹצֵא, (ויקרא ס"ה ע"ב) יוֹצֵא וְאֵינוֹ פּוֹסֵק.
תָּאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ', וַיְדַבֵּר, בְּגִין לְאַכְרְזָא מִילִין. דְּתָאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי, וְשָׁאֲרִי לְמַלְּלָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְחַלְחֲלוּ, וְנַפְקוּ נִשְׁמָתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. According to R. Simeon, the word “spake” denotes a proclamation. When the Holy One revealed Himself and began to speak, the celestial and the terrestrial beings began to tremble mightily, and the souls of the Israelites left their bodies because of their mighty dread.
וְתָאנָא הַהוּא מִלָּה, הֲוָה טָאס מִלְּעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתְגַּלְּפָא בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא. כַּד סַלְּקָא, אִשְׁתַּאֲבָא מִטוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְאִשְׁתָּאֲבָא בְּהַהוּא טַלָּא דִּלְעֵילָּא, וְאַסְחַר בְּסַחֲרָנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וְתָבַת בְּהוֹן נִשְׁמָתְהוֹן וְאַסְחַר וִּמִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּלוּחֵי אַבְנָא. וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה. Then the Divine word descended from heaven, being on its way engraved upon the four winds of the universe; and then rose once more and again descended. When it rose up it drew from the mountains pure balsam and was watered with the heavenly dew, and when it reached this earth it encompassed the Israelites and brought them back their souls. Then it encircled them again and impressed itself upon the tablets of stone, until the whole Ten Words were designed thereon.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מִלָּה וּמִלָּה הֲוָה מַלְיָא בְּכָל אִינּוּן טַעֲמִין, בְּכָל אִינּוּן מִלִּין גְּזִרִין, אַגְרִין, וְעוֹנָשִׁין, רָזִין וְסִתְרִין כְּאַסְקוּפָּא (נ"א כאספוקא) דָּא, דְּאִיהִי מַלְיָא מִכֹּלָּא. R. Simeon said further that every word contained all manner of legal implications and derivations, as well as all mysteries and hidden aspects; for each word was indeed like unto a treasure-house, full of all precious things.
וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה נָפִיק הַהוּא מִלָּה, אִתְחָזֵי חַד. וְכַד הֲוָה מִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרוֹי אִתְחָזוּן בְּהַהוּא מִלָּה, שִׁבְעִין עַנְפִּין, דְּסַלְּקִין בְּגַוָּה, וְחַמְשִׁין כִּתְרִין (נ"א רתיכין) חָסֵר חַד מֵהַאי גִּיסָא, וְחַמְשִׁין חָסֵר חַד מִגִּיסָא אַחֲרָא כְּפַטִּישָׁא דָּא, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ בָּטַשׁ בְּטִנָרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע. וַהֲווּ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל עֵינָא בְּעֵינָא, וַהֲווּ חַדָּאן. And though when one Word was uttered it sounded but as itself, yet when it was stamped upon the stone seventy different aspects were revealed in it, fifty crowns less one on the one side and fifty less one upon the other,1i.e. the so-called “forty- nine aspects of clean and forty-nine of unclean,, v. Midrash Rabba. Shir Ha-shirim, ii, 4. “like a hammer that breaketh the rock in pieces” (Jer. 23, 29), and all Israel saw eye to eye and rejoiced exceedingly;
וְכֻלְּהוּ דָּרִין בַּתְרָאִין כֻּלְּהוּ אִזְדְּמָנוּ לְתַמָּן, וְכֻלְּהוּ קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ט:י״ד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ', וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. וְכֻלְּהוּ כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. וְכֻלְּהוּ חָמָאן וּמְקַבְּלִין מִלִּין. and the souls of all the children of Israel, past and present and to be, born and unborn, were present there, that all might accept the Torah given on Mount Sinai, as it is written: “Neither with you only do I make this covenant and this oath, out with him that standeth here… and also with him that is not with us here this day” (Deut. 29, 13, 14). And every one according to his grade saw and received the Words.
אֱלהִים: דָּא גְּבוּרָא. אֵת: דְּאִתְכְּלִיל בִּימִינָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן (בראשית א) אֵת הַשָּׁמַיִם, דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאֵת הָאָרֶץ, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. וִימִינָא דָּא הוּא אֵת. כָּל: לְאַכְלְלָא כָּל שְׁאַר כִּתְרִין. הַדְּבָרִים: מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא הָאֵלֶּה: כָּל אִינּוּן טַעֲמִין, כָּל אִינּוּן רָזִין, כָּל אִינּוּן סִתְרִין, גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין. AND GOD SPAKE. The word “God” (Elohim) here indicates that the proclamation emanated from the region of Power (Geburah); the next word, eth, that Geburah was joined with the Right Hand; the word kol (all), that the other Crowns were also associated; the word hadebarim (words), that the words issued continuously; the word haeleh (these), that they included all secret meanings, reasons, and penalties;
לֵאמֹר: לְמֶהֱוֵי יָרוּתָא לְכֹלָּא. דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ד׳) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה וְגו'. דְּאִי תֵּימָא לְגַלָּאָה מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה לְכָל בַּר נָשׁ, כְּתִיב אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. כְּמָה דַּאֲנָא טְמִירָא וְסָתִים, כַּךְ יִהְיוּ מִלִּין אִלֵּין טְמִירִין וּסְתִימִין בְּלִבָּךְ. and the word lemor (saying), that it was a heritage of all.
דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, חַד. אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין אַחֲרָנִין. ר' יְהוּדָה אָמַר, וַיְדַבֵּר אֱלהִים: גְּבוּרָה. אֶת: יְמִינָא. כָּל: דָּא וְדָא (האלה, אינון דאתגליין דכתיב וכל העם ראים את הקולת דבר אחר כל) אָמַר ר' יִצְחָק, לְאַכְלְלָא אַבְרָהָם דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. Said R. Isaac: ‘Why was the Torah given in fire and darkness?
הַדְּבָרִים: לְאַכְלְלָא שְׁאַר כִּתְרִין דְּאִתְכַּסְיָין. הָאֵלֶּה: אִינּוּן דְּאִתְגַּלְּיָין. וּכְתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. לֵאמֹר: דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חָיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ. וּכְתִיב, (ירמיהו ג׳:א׳) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ.
אָמַר ר' יִצְחָק, אֲמַאי אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא בְּאֶשָּׁא וַחֲשׁוֹכָא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:י״א) וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. דְּכָל מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתֵּזִיב מֵאֶשָּׁא אַחֲרָא דְּגֵיהִנָּם, וּמֵחֲשׁוֹכָא דִּמְחַשְׁכִין כָּל שְׁאַר עַמִּין לְיִשְׂרָאֵל, דְּבִזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתֵּזִיבוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם. In order to show that he who is constantly and diligently occupied with the study of it will be saved from the fire of hell (Gehenna) and from the darkness of exile in heathen lands. It was the merit of Abraham which saved Israel from hell fire,
דְּתַנְיָא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זִמְנָא דְּבָנֶיךָ יִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא, יִשְׁתֵּזְבוּן מֵאִלֵּין. וְאִי לָא, הָא נוּרָא דְּגִיהִנָּם דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא. אֲמַר לֵיהּ, בִּתְרֵי קְטוּרֵי לָא מִזְדַּקְּפָן מִלִּין, אֶלָּא אִי נִיחָא קַמָּךְ, יִשְׁתֵּזְבוּן מִנּוּרָא דְּגֵיהִנָּם, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא, עַד דִּיתוּבוּן גַּבָּךְ. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת הוּא וַדַּאי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ל׳) אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם. מַאן הוּא צוּרָם. דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״א:א׳) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם. וַיְיָ' הִסְגִּירָם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִסְתָּכַּם עַל יְדוֹי. as, according to tradition, the Holy One said to Abraham: “As long as thy children shall be absorbed in the ways of the Torah they will be saved from punishment, but should they turn from her and forget her paths the fire of hell will have dominion over them and they will be subjected by the nations of the earth.” And Abraham pleaded: “Two punishments are surely too much; if it be Thy will, let them escape hell fire and rather go into exile.” The Holy One replied: “So be it then.” And so it was. For this reason it says: “Their rock had sold them, and the Lord had shut them up” (Deut. 32, 30), meaning that Abraham, their “rock”, was the cause of their going into exile; “and the Lord had shut them up” because He accepted Abraham’s petition and abode by his choice.’
אָמַר ר' יְהוּדָה, מִיּוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד יוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין יוֹמִין הֲווֹ. מַאי טַעְמָא אָמַר ר' יְהוּדָה, מִשּׁוּם אִינּוּן שָׁנֵי דְּיוֹבְלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י׳) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. R. Judah said: ‘Fifty days elapsed between the Exodus and the giving of the Law. Why was this? In order that the number of days should correspond to the number of years of the Jubilee, as it is written: “And ye shall hallow the fiftieth year and proclaim liberty…” (Lev. 25, 10).’
תָּאנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא יוֹבְלָא אַפִּיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְאִי תֵּימָא דְּיוֹבְלָא מַמָּשׁ. אֶלָּא (מ"ו ע"ב, פ"ה ע"ב) מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְּעַר דִּינָא עַל מִצְרָאֵי, וּבְגִינֵי כַּךְ חַמְשִׁין אִלֵּין דְּיוֹבְלָא הֲווֹ. R. Simeon remarked that it was the Jubilee which led Israel out from Egypt; that is to say the divine liberation emanated from the side of Jubilee, and from the same side was judgement stirred up against the Egyptians.
תָּאנָא, לָקֳבֵל דָּא, חַמְשִׁין זִמְנִין אִתְּמַר וְאַדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא, נִמּוּסִין דְּמִצְרַיִם, וְשְׁבָחֵי אִינּוּן כֻּלְּהוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ. (דברים ד׳:ל״ד) וַיּוֹצִיאֲךָ. (שמות י״ג:ט׳) כִּי בְּיַד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ. וְכֻלְּהוּ זִמְנֵי, חַמְשִׁין אִינּוּן, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בְּיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אָתָא כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ, אוֹרַיְיתָא דְּאָתֵי מִגְּבוּרָה, אִתְעַטְּרָת בִּימִינָא. דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וְתַנְיָא חֲמִשָּׁא קָלִין הֲווֹ. וְכֻלְּהוּ אִתְחֲזִיאוּ בְּהוּ, וְאִתְכְּלִילוּ בְּהוּ, וְאִתְעַטְּרוּ בְּדָא. For this reason the deliverance from Egypt is mentioned fifty times in the Pentateuch in such expressions as “I have brought thee out of the land of Egypt”, “I have brought thee out with a strong hand”, etc.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא, יוֹבְלָא דָּא אַעְטַּר בְּעִטְּרוֹי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמַלְכָּא דְּאִתְעַטָּר בְּגוֹ חֵילֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן אִמּוֹ. דָּא יוֹבְלָא. וְיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, בְּחֶדְוָה בִּרְחִימוּ בִּשְׁלִימוּ. דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מַאן אֵם הַבָּנִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּא יוֹבְלָא. R. Simeon further said: ‘When the Israelites received the Torah the Jubilee crowned the Holy One, blessed be He, even as a king is crowned in the midst of his host, as it says, “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold King Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals” (S.S. 3, 11). Who is His “mother”? The Jubilee. And the Jubilee crowned itself with perfect joy, as it is written: “The mother of the children rejoiced” (Ps. CXIII).’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. מַאן אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ח:ז׳) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמֶּךָ לא תְּגַלֵּה וַוי לְמַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן. R. Judah said: ‘Concerning this it is written: “Thy father and thy mother shall be glad, and she that bore thee shall rejoice” (Prov. 23, 25).’
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִזְדַּעְזָע טוּרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסִינַי אִזְדַּעְזָע, כָּל שְׁאַר טוּרֵי עָלְמָא אִזְדַּעְזְעוּ, וַהֲווּ סַלְּקִין וְנַחְתִּין, עַד דְּאוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְדוֹי עָלַיְיהוּ, וְאִתְיַשְּׁבוּ. וְקָלָא נָפְקָא וּמַכְרְזָא, (תהילים קי״ד:ה׳-ו׳) מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסוֹב לְאָחוֹר הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִם וְגוֹ'. Said R. Isaac: ‘In the hour when the Holy One, blessed be He, revealed Himself on Mount Sinai, that mountain began mightily to shake and all the other hills and high places of the earth trembled in accord with it, so that they heaved and quaked until the Holy One stretched out His hand and calmed them, and a voice was heard: “What aileth thee, O thou sea, that thou fleddest, and thou Jordan that thou wast driven back? Ye mountains that ye skipped like rams, and ye hills like young sheep?”
וְאִינּוּן תָּבָאן וְאַמְרִין, מִלְּפָנַי אֲדוֹן חוּלִי אָרֶץ. אָמַר ר' יִצְחָק, מִלְּפָנַי אֲדוֹן, דָּא אִימָא, דִּכְתִּיב אִם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. חוּלִי אָרֶץ, דָּא אִימָא תַּתָּאָה. מִלְּפָנַי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב, דָּא הוּא אַבָּא, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְעַל הַאי כְּתִיב בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. And the answer was: “Tremble, O earth, at the presence of the Lord, at the presence of the God of Jacob” (Ps. 114, 5-7). Now, “the Lord” in this verse refers to the “Mother” (Binah); “earth”, to the “Mother” below (Malkuth); “the God of Jacob”, to the Father (Hohmah), whose “firstborn son is Israel” (Ex. 4, 23), whom “his mother crowned in the day of his espousals”:
מַהוּ בַּעֲטָרָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:כ״ו) וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶת דָּוִד. מִשּׁוּם דְּמִתְעַטָּר, בְּחִוָורָא בְּסוּמָקָא וּבִירוֹקָא, בְּכָל גַּוְונִין דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, וְאִסְתַּחֲרָן בֵּיהּ. אָמַר ר' יְהוּדָה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן עֲטָּרָה. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (ישעיהו ס׳:ז׳) וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפַאֵר. she crowned him with the symbolic colours, white, red, and green, in which all other colours are included, and in him they were all united.’ According to R. Judah, the “crown” symbolizes Israel, who is God’s glory, as it is written :”Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3); “and I will glorify the house of my glory” (Ibid. 60, 7).
אָמַר ר' יִצְחָק, אוֹרַיְיתָא אִתְיְהִיבַת בְּאֶשָּׁא אוּכָּמָא, עַל גַּבֵּי אֶשָּׂא חִוָּורָא, לְאַכְלְלָא יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא דְּאִתְחַזָּר יְמִינָא, דִּכְתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. Said R. Isaac: ‘The Torah was manifested in a black fire which was superimposed upon a white fire, signifying that by means of the Torah the “Right Hand” clasped the “Left Hand” that the two might be fused, as it is written: “from his right hand a fiery law to them” (Deut. 33, 2).’
אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּתְנָנָא דְּסִינַי הֲוָה נָפִיק, סָלִיק אֶשָּׁא, וּמִתְעַטָּר בְּהַהוּא תְּנָנָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּאַתְכְּלָא דָּא, וְסָלִיק וְנָחִית, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא, בְּחֵיזוּ דְּחִוָּור וְסוּמָק וְאוּכָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ו׳) מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל. Said R. Abba: ‘When the smoke came out of Mount Sinai a fire ascended enveloped therein, so that its flames were of a blue colour. They flared high and dwindled again, and the smoke emitted all the aromas of Paradise, displaying itself in the colours of white, red, and black, as it says, “perfumed with myrrh and frankincense, with all powders of the merchant” (S.S. 3, 6).
הַהוּא תְּנָנָא מַאן הֲוָה. אָמַר ר' יִצְחָק, (נ"ח ע"ב) שְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי לְתַמָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. אָמַר ר' יְהוּדָה, לָמָּה לָךְ כּוּלֵי הַאי הָא קְרָא שְׁלִים הוּא, דִּכְתִּיב וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן. זַכָּאָה עַמָּא דְּחָמָאן דָּא, וְיַדְעִין דָּא. It was the Shekinah who manifested Herself thus at the giving of the Law in the wilderness on Mount Sinai, as it says, “Who is this (zoth) that cometh up from the wilderness like pillars of smoke?” (Ibid.)’ Said R. Judah: ‘But surely it is not necessary to go so far afield to discover this. Have we not the direct statement that “Mount Sinai was altogether on a smoke, because the Lord descended upon it in fire, and the smoke thereof ascended as the smoke of a furnace” (Ex. 19, 18)? Blessed were the people who beheld this wondrous thing and apprehended the mystery thereof! ‘
Yitro 20:355 (Chapter 20) (Yitro) (Zohar)
Yitro 20:355 (Chapter 20) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזֵי, דִּנְבִיאִין כֻּלְּהוּ לְגַבֵּיהּ, כְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְּכוּרָא, דִּכְתִּיב פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה. וְלִשְׁאַר נְבִיאִים (כתיב, במראות ולמשה יי) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע. בַּמַּרְאָה וְלָא מַרְאֹת. כָּל שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל, דְּאֲפִילּוּ מַרְאֶה לָא כְּתִיב בֵּיהּ, אֶלָּא מַרְאֹת חָסֵר, וְכָּל שֶׁכֵּן דִּכְתִּיב בְּמֹשֶׁה, וְלֹא בְחִידוֹת, אֶלָּא כָּל מִלָּה עַל בּוּרְיֵיהּ. זַכָּאָה אִיהוּ דָּרָא, דִּנְבִיאָה דָּא שָׁרֵי בְּגַוַּויְיהוּ. R. Jose remarked that all the prophets are in comparison with Moses like females in comparison with males. The Lord did not speak to him in “riddles” (Ibid.), but showed him everything clearly. Blessed, indeed, was the generation in whose midst this prophet lived!
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, אַפִּין בְּאַפִּין חָמוּ יִשְׂרָאֵל זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, (נ"א דמאריהון) וְלָא הֲוָה בְּהוֹן סוּמִין, וְחִגְּרִין, וּקְטִיעִין, וְחֵרְשִׁין. סוּמִין, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב וְכָל הָעָם רוֹאִים. חִגְרִין, דִּכְתִּיב וַיִתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. קְטִיעִין וְחֵרְשִׁין, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיהו ל״ה:ו׳) אָז יְדַלֵּג כְּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרוֹן לְשׁוֹן אִלֵּם. Said R. Jose the son of R. Judah: ‘The Israelites saw the splendour of the glory of their Lord face to face; and, moreover, there were neither blind, nor lame, nor deaf, among them: they all saw (Ex. 20, 18); they all stood (Ibid. 19, 17); they all heard (Ibid. 19, 8). And of the Messianic Age it says: “Then the eyes of the blind shall be opened, and the ears of the deaf shall be unstopped, then shall the lame man leap as an hart, and the tongue of the dumb sing” (Isa. 35, 5-6).’
(שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בְּכַמָּה אָרְחִין, אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּבַר נָשׁ, דְּלָא יְחוּב קַמֵי מָארֵיהּ. בְּכַמָּה אָרְחִין, יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, דְּלָא יִסְטֵי מֵאָרְחוֹי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. בְּכַמָּה אָרְחִין יָהִיב לֵיהּ עֵיטָא, הֵיךְ יֵתוּב קָמֵי מָארֵיהּ, וְיִמְחוֹל לֵיהּ. AND GOD SPAKE ALL THESE WORDS SAYING. R. Judah reflected here on the verse: “Who can utter the mighty acts of the Lord? Who can show forth all his praise?” (Ps. 106, 2). Said he: ‘In how many ways does the Torah testify to the glory of God and admonish man not to sin! Howmany are the forms in which it counsels him not to turn from the way, either to the right or to the left! And how numerous the signs which it scatters in his way to lead him back into the true path so that he may return to the Lord and receive forgiveness!
דִּתְנָן, שִׁית מְאָה וּתְלַת עָשָׂר זִינֵי עֵיטָא, יָהִיב אוֹרַיְיתָא לְבַר נָשׁ, לְמֶהוֵי שְׁלִים בְּמָארֵיהּ, בְּגִין דְּמָארֵיהּ בָּעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְיַתִּיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא תָּנֵינָן, כָּל מַה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ לְבַר נָשׁ, מֵאִינּוּן טָבָאן דְּזָכֵי בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי אִשְׁתְּלִים בְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּעָלְמָא דְּאָתֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי. (ואי תימא דהאי עלמא לאו דידיה הוא אלא) We have been taught that the Holy One, blessed be He, gave six hundred and thirteen counsels unto man, in order that he might be perfect in attachment to his Lord, for the Holy King desires only his good, both in this world and in the world to come; but more especially in the world to come, since whatever good the Holy One bestows upon man in this world is taken from the sum of good which he is entitled to receive in the world to come. Why is this? Because, as we have been taught, the world to come is, as it were, God’s own possession. This is not to say, of course, that this present world is not His also,
וְהָכִי תָּנֵינָן, הַאי עָלְמָא לָקֳבְלֵיהּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, לָא הֲוֵי אֶלָּא כִּפְרוֹזְדוֹר לְגַבֵּי טְרַקְלִין. (בגין כך עלמא דאתי דקודשא בריך הוא הוי) וְכַד זָכֵי הַהוּא זַכָּאָה, בְּדִידֵיהּ זָכֵי. דְּתַנְיָא, כְּתִיב (דברים י״ח:ב׳) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דַּיְיָ' הוּא נַחֲלָתוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּזָכֵי לְאַחֲסָנָא אַחֲסַנְתָּא עִלָּאָה דָּא. זָכֵי בָּהּ בְּעָלְמָא דָּא, וּבְבֵיתָא דְּהַאי עָלְמָא. כַּךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וּבְבֵיתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּמָדוֹרֵיהּ עִם מַלְכָּא בְּבֵיתֵיהּ. but, as it has been said, it is like unto an antechamber in comparison with the hall itself;1Pirke Aboth, iv, 21. and the reward of a truly worthy man is taken from that which is God’s very own, as it says of the tribe of Levi: “He shall have no possession among his brethren, for the Lord is his possession” (Deut. 18, 2). How happy is the lot of one who is accounted worthy of such a supernal heritage! He is indeed blessed in this world and in the “house” of this world, as well as in the world to come and in the heavenly holy House of that world, as it is written: “Even unto them I will give in my house and within my walls a place and a name…”(Isa. 56, 5). Blessed is he who is worthy to dwell with the King in His own House.’
ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא זַכָּאָה, דְּזָכֵי לְהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', עִם יְיָ' לָא כְּתִיב, אֶלָּא עַל יְיָ'. מַאי עַל יְיָ'. אֲתָר דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְמַשְּׁכָן מִינֵּיהּ, וְתָאָבִין לְהַהוּא אֲתָר, דִּכְתִּיב, (תהילים קכ״א:א׳) מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:י״ג) וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי. וְתִיאוּבְתָּא וְעִנּוּגָא דְּצַדִּיקַיָּא, לְאִסְתַּכְּלָא לְהַהוּא זִיוָא, דְּכָל זִיוָא מִינֵּיהּ נָפְקָא, וְאִתְמַשְּׁכָן מִנֵיהּ כָּל אִינּוּן כִּתְרִין. Said R. Simeon: ‘Blessed is he who is worthy of that most inestimable privilege which is foretold in the words: “Then shalt thou delight thyself in the Lord” (Ibid. 58, 14). It does not say, “with the Lord”, but “in the Lord”, namely in the place from whence the upper and the lower worlds alike derive being, and to which they return, that sphere of which it is written: “I will lift up mine eyes unto the hills, from whence cometh my help” (Ps. 121, 2), and again: “and came to the Ancient of Days, and they brought him near before him” (Dan. 7, 13). The longing and delight of the righteous is to contemplate that splendour from whence all lights emanate, and all celestial crowns are illumined.’
תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן בְּהַאי קְרָא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמוֹתֵי אָרֶץ, עַל הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמוֹתֵי אָרֶץ, אִיהוּ לְעֵילָּא מֵהַאי אֶרֶץ, וְהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ שָׁמַיִם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. R. Simeon continued: ‘We have expounded the closing words of this verse, “I will cause thee to ride upon the high places of the earth”, to mean the supramundane world, called “heaven”, and God is above this.’
עַל יְיָ' אָמַר ר' אַבָּא, אָז תֵּשֵׁב לָא כְּתִיב, אֶלָּא אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', הַיְינוּ שָׁמַיִם. דִּכְתִּיב, (תהילים נ״ז:ו׳) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, הַיְינוּ אֶרֶץ הַחַיִּים, מִמַּשְׁמַע דִּכְתִּיב עַל בָּמוֹתֵי, לְאַכְלְלָא צִיּוֹן וִירוּשְׁלֵים, דְּאִקְרוּן בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַיְינוּ שָׁמַיִם דִּלְעֵילָּא, וְאֶרֶץ דִּלְעֵילָּא. וּמִלָּה דְּאָמַר ר' שִׁמְעוֹן, הָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד, דִּכְתִּיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָא מְטָה וְגוֹ', וְכָל הָנֵי מִילֵי לַאֲתָר חַד סַלְּקִין. R. Abba said that “the Lord” here means Heaven, and the high places of the earth the “Land of the Living”, consisting of Zion and Jerusalem which are above, the supernal heaven and the supernal earth. This, however, is quite in harmony with R. Simeon’s interpretation, as it is all one celestial sphere.
אָמַר ר' אַבָּא לְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֵימָא לִי מֹר, הַאי קְרָא כּוּלֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. אָמַר לֵיהּ, הָא כֹּלָּא אִתְּמַר, דְּתַפְנוּקָא וְעִדּוּנָא עַל יְיָ' כְּתִיב, אֲתָר דְּאִיהוּ לְעֵילָּא. וּכְתִיב וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וְגוֹ'. עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ כְּמָה דְּאִתְּמַר. Then he said to R. Simeon: ‘Would it please the Master to deign to interpret the whole verse, including the last words, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father”?’
וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', וְהַיְינוּ נַחֲלַת יַעֲקֹב. וּבִרְכָּתָא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, עַל הַאי שָׁמַיִם קָאָמַר. וּבַרְכֵיהּ בְּבִרְכָּתָא, דִּזְמִינִין בְּנוֹי דְּיַעֲקֹב, לְאַחֲיָא בְּהַהוּא טַלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים. לְךָ וְלא לְאַחֲרָא. מִטַּל הַשָּׁמַיִם, דְּבֵיהּ זְמִינִין מֵתַיָּא לְאַחֲיָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי, דְּנָפִיק מֵעַתִּיקָא לְזְעֵירָא דְּאַפִּין, וְשַׁרְיָא בְּהַאי שָׁמַיִם. אִסְתָּכַּל ר' אַבָּא וְאָמַר, הַשְׁתָּא אִשְׁתְּמַע כֹּלָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּבִרְכָּתָא דְּיִצְחָק, עִלָּאָה מִמַּאי דַּחֲשִׁיבְנָא. AND GOD SPARE ALL THESE WORDS. R. Simeon then repeated what he had said before, and added that the last words are a reference to Isaac’s blessing, “And God give thee of the dew of heaven” (Gen. 27, 28), this being “the heritage of Jacob”. Now this blessing wherewith Isaac blessed Jacob was made in regard to that “heaven” of which we have spoken, and in these words he indicated that Jacob’s children will rise again from the dead at the time of the Resurrection, by means of that heavenly dew, at the time when it shall issue forth from the Ancient of Days to the “Small of Countenance”. R. Abba thought for a while, and said: ‘Now everything is clear, and I see that there is even more significance in Isaac’s blessing than I had thought.’
תָּאנָא (תהלים כו) מִי יְמַלֵּל (ס"ד ע"א) גְבוּרֹת יְיָ'. מִי יְמַלֵּל, מִי יְדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר ר' חִיָּיא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ג:כ״ו) וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת בְּיָדֶךָ. גְבוּרֹת יְיָ', דְּסַגִּיאִין אִינּוּן, וְנָפְקִין מִגְּבוּרָה חַד. וְתָאנָא, חַד גְּבוּרָה עִלָּאָה, עִטְרָא דְּעִטְּרִין, מִתְעַטְּרָא, וְנָפְקִין מִינֵּיהּ חַמְשִׁין תַּרְעִין. מִנְּהוֹן יְמִינָא, וּמִנְהוֹן שְׂמָאלָא. וְכָל חַד וְחַד גְּבוּרָה אִתְקְרֵי, וְכָל חַד וְחַד מִתְעַטְּרָא, בְּקַרְדִיטִי גְּלִיפִין נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן גְבוּרֹת יְיָ'.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, גְבוּרֹת יְיָ' חָסֵר כְּתִיב, דְּהָא כֻּלְּהוּ כְּלִילָן בְּדָא. יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ: דָּא הוּא שְׁכִינַת זִיו יְקָרֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וְגוֹ', שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן וְגוֹ'. הָא אִלֵּין בִּשְׁמָהָן אִקְרוּן. וַהֲנִי אַרְבַּע מֵהַהוּא נָהָר דְּנָפִיק אִתְמַשְּׁכָן. מַה שְּׁמֵיהּ דְּהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, (ויקרא נ"ה ע"א) יוּבַל שְׁמֵיהּ. דִּכְתִּיב, (ירמיהו י״ז:ח׳) וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וּכְתִיב וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. מַאי טַעֲמָא לא יָמִישׁ, מִשּׁוּם דְּעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב יוֹצֵא, (ויקרא ס"ה ע"ב) יוֹצֵא וְאֵינוֹ פּוֹסֵק.
תָּאנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹ', וַיְדַבֵּר, בְּגִין לְאַכְרְזָא מִילִין. דְּתָאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי, וְשָׁאֲרִי לְמַלְּלָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין אִתְחַלְחֲלוּ, וְנַפְקוּ נִשְׁמָתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. According to R. Simeon, the word “spake” denotes a proclamation. When the Holy One revealed Himself and began to speak, the celestial and the terrestrial beings began to tremble mightily, and the souls of the Israelites left their bodies because of their mighty dread.
וְתָאנָא הַהוּא מִלָּה, הֲוָה טָאס מִלְּעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתְגַּלְּפָא בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא. כַּד סַלְּקָא, אִשְׁתַּאֲבָא מִטוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, וְאִשְׁתָּאֲבָא בְּהַהוּא טַלָּא דִּלְעֵילָּא, וְאַסְחַר בְּסַחֲרָנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וְתָבַת בְּהוֹן נִשְׁמָתְהוֹן וְאַסְחַר וִּמִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּלוּחֵי אַבְנָא. וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה. Then the Divine word descended from heaven, being on its way engraved upon the four winds of the universe; and then rose once more and again descended. When it rose up it drew from the mountains pure balsam and was watered with the heavenly dew, and when it reached this earth it encompassed the Israelites and brought them back their souls. Then it encircled them again and impressed itself upon the tablets of stone, until the whole Ten Words were designed thereon.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מִלָּה וּמִלָּה הֲוָה מַלְיָא בְּכָל אִינּוּן טַעֲמִין, בְּכָל אִינּוּן מִלִּין גְּזִרִין, אַגְרִין, וְעוֹנָשִׁין, רָזִין וְסִתְרִין כְּאַסְקוּפָּא (נ"א כאספוקא) דָּא, דְּאִיהִי מַלְיָא מִכֹּלָּא. R. Simeon said further that every word contained all manner of legal implications and derivations, as well as all mysteries and hidden aspects; for each word was indeed like unto a treasure-house, full of all precious things.
וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה נָפִיק הַהוּא מִלָּה, אִתְחָזֵי חַד. וְכַד הֲוָה מִתְגַּלְּפָא בְּאַתְרוֹי אִתְחָזוּן בְּהַהוּא מִלָּה, שִׁבְעִין עַנְפִּין, דְּסַלְּקִין בְּגַוָּה, וְחַמְשִׁין כִּתְרִין (נ"א רתיכין) חָסֵר חַד מֵהַאי גִּיסָא, וְחַמְשִׁין חָסֵר חַד מִגִּיסָא אַחֲרָא כְּפַטִּישָׁא דָּא, בְּזִמְנָא דְּאִיהוּ בָּטַשׁ בְּטִנָרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע. וַהֲווּ חָמָאן כָּל יִשְׂרָאֵל עֵינָא בְּעֵינָא, וַהֲווּ חַדָּאן. And though when one Word was uttered it sounded but as itself, yet when it was stamped upon the stone seventy different aspects were revealed in it, fifty crowns less one on the one side and fifty less one upon the other,1i.e. the so-called “forty- nine aspects of clean and forty-nine of unclean,, v. Midrash Rabba. Shir Ha-shirim, ii, 4. “like a hammer that breaketh the rock in pieces” (Jer. 23, 29), and all Israel saw eye to eye and rejoiced exceedingly;
וְכֻלְּהוּ דָּרִין בַּתְרָאִין כֻּלְּהוּ אִזְדְּמָנוּ לְתַמָּן, וְכֻלְּהוּ קַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ט:י״ד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ', וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. וְכֻלְּהוּ כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. וְכֻלְּהוּ חָמָאן וּמְקַבְּלִין מִלִּין. and the souls of all the children of Israel, past and present and to be, born and unborn, were present there, that all might accept the Torah given on Mount Sinai, as it is written: “Neither with you only do I make this covenant and this oath, out with him that standeth here… and also with him that is not with us here this day” (Deut. 29, 13, 14). And every one according to his grade saw and received the Words.
אֱלהִים: דָּא גְּבוּרָא. אֵת: דְּאִתְכְּלִיל בִּימִינָא, כְּמָה דְּתָנֵינָן (בראשית א) אֵת הַשָּׁמַיִם, דְּאִיהוּ יְמִינָא. וְאֵת הָאָרֶץ, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. וִימִינָא דָּא הוּא אֵת. כָּל: לְאַכְלְלָא כָּל שְׁאַר כִּתְרִין. הַדְּבָרִים: מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא הָאֵלֶּה: כָּל אִינּוּן טַעֲמִין, כָּל אִינּוּן רָזִין, כָּל אִינּוּן סִתְרִין, גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין. AND GOD SPAKE. The word “God” (Elohim) here indicates that the proclamation emanated from the region of Power (Geburah); the next word, eth, that Geburah was joined with the Right Hand; the word kol (all), that the other Crowns were also associated; the word hadebarim (words), that the words issued continuously; the word haeleh (these), that they included all secret meanings, reasons, and penalties;
לֵאמֹר: לְמֶהֱוֵי יָרוּתָא לְכֹלָּא. דִּכְתִּיב, (דברים ל״ג:ד׳) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה וְגו'. דְּאִי תֵּימָא לְגַלָּאָה מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה לְכָל בַּר נָשׁ, כְּתִיב אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. כְּמָה דַּאֲנָא טְמִירָא וְסָתִים, כַּךְ יִהְיוּ מִלִּין אִלֵּין טְמִירִין וּסְתִימִין בְּלִבָּךְ. and the word lemor (saying), that it was a heritage of all.
דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, חַד. אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָא חָמֵשׁ דַּרְגִּין אַחֲרָנִין. ר' יְהוּדָה אָמַר, וַיְדַבֵּר אֱלהִים: גְּבוּרָה. אֶת: יְמִינָא. כָּל: דָּא וְדָא (האלה, אינון דאתגליין דכתיב וכל העם ראים את הקולת דבר אחר כל) אָמַר ר' יִצְחָק, לְאַכְלְלָא אַבְרָהָם דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. Said R. Isaac: ‘Why was the Torah given in fire and darkness?
הַדְּבָרִים: לְאַכְלְלָא שְׁאַר כִּתְרִין דְּאִתְכַּסְיָין. הָאֵלֶּה: אִינּוּן דְּאִתְגַּלְּיָין. וּכְתִיב וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. לֵאמֹר: דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (משלי י״ב:ד׳) אֵשֶׁת חָיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ. וּכְתִיב, (ירמיהו ג׳:א׳) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ.
אָמַר ר' יִצְחָק, אֲמַאי אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא בְּאֶשָּׁא וַחֲשׁוֹכָא, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:י״א) וְהָהָר בּוֹעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. דְּכָל מַאן דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתֵּזִיב מֵאֶשָּׁא אַחֲרָא דְּגֵיהִנָּם, וּמֵחֲשׁוֹכָא דִּמְחַשְׁכִין כָּל שְׁאַר עַמִּין לְיִשְׂרָאֵל, דְּבִזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתֵּזִיבוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם. In order to show that he who is constantly and diligently occupied with the study of it will be saved from the fire of hell (Gehenna) and from the darkness of exile in heathen lands. It was the merit of Abraham which saved Israel from hell fire,
דְּתַנְיָא אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זִמְנָא דְּבָנֶיךָ יִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא, יִשְׁתֵּזְבוּן מֵאִלֵּין. וְאִי לָא, הָא נוּרָא דְּגִיהִנָּם דְּשַׁלְטָא בְּהוּ, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא. אֲמַר לֵיהּ, בִּתְרֵי קְטוּרֵי לָא מִזְדַּקְּפָן מִלִּין, אֶלָּא אִי נִיחָא קַמָּךְ, יִשְׁתֵּזְבוּן מִנּוּרָא דְּגֵיהִנָּם, וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּינִי עֲמַמְיָא, עַד דִּיתוּבוּן גַּבָּךְ. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת הוּא וַדַּאי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ל׳) אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם. מַאן הוּא צוּרָם. דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״א:א׳) הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם. וַיְיָ' הִסְגִּירָם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִסְתָּכַּם עַל יְדוֹי. as, according to tradition, the Holy One said to Abraham: “As long as thy children shall be absorbed in the ways of the Torah they will be saved from punishment, but should they turn from her and forget her paths the fire of hell will have dominion over them and they will be subjected by the nations of the earth.” And Abraham pleaded: “Two punishments are surely too much; if it be Thy will, let them escape hell fire and rather go into exile.” The Holy One replied: “So be it then.” And so it was. For this reason it says: “Their rock had sold them, and the Lord had shut them up” (Deut. 32, 30), meaning that Abraham, their “rock”, was the cause of their going into exile; “and the Lord had shut them up” because He accepted Abraham’s petition and abode by his choice.’
אָמַר ר' יְהוּדָה, מִיּוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד יוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין יוֹמִין הֲווֹ. מַאי טַעְמָא אָמַר ר' יְהוּדָה, מִשּׁוּם אִינּוּן שָׁנֵי דְּיוֹבְלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י׳) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. R. Judah said: ‘Fifty days elapsed between the Exodus and the giving of the Law. Why was this? In order that the number of days should correspond to the number of years of the Jubilee, as it is written: “And ye shall hallow the fiftieth year and proclaim liberty…” (Lev. 25, 10).’
תָּאנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הַהוּא יוֹבְלָא אַפִּיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וְאִי תֵּימָא דְּיוֹבְלָא מַמָּשׁ. אֶלָּא (מ"ו ע"ב, פ"ה ע"ב) מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אִתְּעַר דִּינָא עַל מִצְרָאֵי, וּבְגִינֵי כַּךְ חַמְשִׁין אִלֵּין דְּיוֹבְלָא הֲווֹ. R. Simeon remarked that it was the Jubilee which led Israel out from Egypt; that is to say the divine liberation emanated from the side of Jubilee, and from the same side was judgement stirred up against the Egyptians.
תָּאנָא, לָקֳבֵל דָּא, חַמְשִׁין זִמְנִין אִתְּמַר וְאַדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא, נִמּוּסִין דְּמִצְרַיִם, וְשְׁבָחֵי אִינּוּן כֻּלְּהוּ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ. (דברים ד׳:ל״ד) וַיּוֹצִיאֲךָ. (שמות י״ג:ט׳) כִּי בְּיַד חֲזָקָה הוֹצִיאֲךָ. וְכֻלְּהוּ זִמְנֵי, חַמְשִׁין אִינּוּן, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בְּיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, וּמִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא אָתָא כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ, אוֹרַיְיתָא דְּאָתֵי מִגְּבוּרָה, אִתְעַטְּרָת בִּימִינָא. דִּכְתִּיב, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וְתַנְיָא חֲמִשָּׁא קָלִין הֲווֹ. וְכֻלְּהוּ אִתְחֲזִיאוּ בְּהוּ, וְאִתְכְּלִילוּ בְּהוּ, וְאִתְעַטְּרוּ בְּדָא. For this reason the deliverance from Egypt is mentioned fifty times in the Pentateuch in such expressions as “I have brought thee out of the land of Egypt”, “I have brought thee out with a strong hand”, etc.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא, יוֹבְלָא דָּא אַעְטַּר בְּעִטְּרוֹי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמַלְכָּא דְּאִתְעַטָּר בְּגוֹ חֵילֵיהּ. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן אִמּוֹ. דָּא יוֹבְלָא. וְיוֹבְלָא אִתְעַטָּר, בְּחֶדְוָה בִּרְחִימוּ בִּשְׁלִימוּ. דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מַאן אֵם הַבָּנִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּא יוֹבְלָא. R. Simeon further said: ‘When the Israelites received the Torah the Jubilee crowned the Holy One, blessed be He, even as a king is crowned in the midst of his host, as it says, “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold King Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals” (S.S. 3, 11). Who is His “mother”? The Jubilee. And the Jubilee crowned itself with perfect joy, as it is written: “The mother of the children rejoiced” (Ps. CXIII).’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, עַל דָּא כְּתִיב, (משלי כ״ג:כ״ה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ. מַאן אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ח:ז׳) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמֶּךָ לא תְּגַלֵּה וַוי לְמַאן דְּגַלֵּי עֲרָיַיתְהוֹן. R. Judah said: ‘Concerning this it is written: “Thy father and thy mother shall be glad, and she that bore thee shall rejoice” (Prov. 23, 25).’
תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִזְדַּעְזָע טוּרָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסִינַי אִזְדַּעְזָע, כָּל שְׁאַר טוּרֵי עָלְמָא אִזְדַּעְזְעוּ, וַהֲווּ סַלְּקִין וְנַחְתִּין, עַד דְּאוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְדוֹי עָלַיְיהוּ, וְאִתְיַשְּׁבוּ. וְקָלָא נָפְקָא וּמַכְרְזָא, (תהילים קי״ד:ה׳-ו׳) מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסוֹב לְאָחוֹר הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִם וְגוֹ'. Said R. Isaac: ‘In the hour when the Holy One, blessed be He, revealed Himself on Mount Sinai, that mountain began mightily to shake and all the other hills and high places of the earth trembled in accord with it, so that they heaved and quaked until the Holy One stretched out His hand and calmed them, and a voice was heard: “What aileth thee, O thou sea, that thou fleddest, and thou Jordan that thou wast driven back? Ye mountains that ye skipped like rams, and ye hills like young sheep?”
וְאִינּוּן תָּבָאן וְאַמְרִין, מִלְּפָנַי אֲדוֹן חוּלִי אָרֶץ. אָמַר ר' יִצְחָק, מִלְּפָנַי אֲדוֹן, דָּא אִימָא, דִּכְתִּיב אִם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. חוּלִי אָרֶץ, דָּא אִימָא תַּתָּאָה. מִלְּפָנַי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב, דָּא הוּא אַבָּא, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וְעַל הַאי כְּתִיב בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. And the answer was: “Tremble, O earth, at the presence of the Lord, at the presence of the God of Jacob” (Ps. 114, 5-7). Now, “the Lord” in this verse refers to the “Mother” (Binah); “earth”, to the “Mother” below (Malkuth); “the God of Jacob”, to the Father (Hohmah), whose “firstborn son is Israel” (Ex. 4, 23), whom “his mother crowned in the day of his espousals”:
מַהוּ בַּעֲטָרָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ג:כ״ו) וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עוֹטְרִים אֶת דָּוִד. מִשּׁוּם דְּמִתְעַטָּר, בְּחִוָורָא בְּסוּמָקָא וּבִירוֹקָא, בְּכָל גַּוְונִין דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, וְאִסְתַּחֲרָן בֵּיהּ. אָמַר ר' יְהוּדָה, בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. מַאן עֲטָּרָה. דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (ישעיהו ס׳:ז׳) וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפַאֵר. she crowned him with the symbolic colours, white, red, and green, in which all other colours are included, and in him they were all united.’ According to R. Judah, the “crown” symbolizes Israel, who is God’s glory, as it is written :”Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3); “and I will glorify the house of my glory” (Ibid. 60, 7).
אָמַר ר' יִצְחָק, אוֹרַיְיתָא אִתְיְהִיבַת בְּאֶשָּׁא אוּכָּמָא, עַל גַּבֵּי אֶשָּׂא חִוָּורָא, לְאַכְלְלָא יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא דְּאִתְחַזָּר יְמִינָא, דִּכְתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. Said R. Isaac: ‘The Torah was manifested in a black fire which was superimposed upon a white fire, signifying that by means of the Torah the “Right Hand” clasped the “Left Hand” that the two might be fused, as it is written: “from his right hand a fiery law to them” (Deut. 33, 2).’
אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּתְנָנָא דְּסִינַי הֲוָה נָפִיק, סָלִיק אֶשָּׁא, וּמִתְעַטָּר בְּהַהוּא תְּנָנָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּאַתְכְּלָא דָּא, וְסָלִיק וְנָחִית, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין דִּבְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, הֲוָה סָלִיק הַהוּא תְּנָנָא, בְּחֵיזוּ דְּחִוָּור וְסוּמָק וְאוּכָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ו׳) מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל. Said R. Abba: ‘When the smoke came out of Mount Sinai a fire ascended enveloped therein, so that its flames were of a blue colour. They flared high and dwindled again, and the smoke emitted all the aromas of Paradise, displaying itself in the colours of white, red, and black, as it says, “perfumed with myrrh and frankincense, with all powders of the merchant” (S.S. 3, 6).
הַהוּא תְּנָנָא מַאן הֲוָה. אָמַר ר' יִצְחָק, (נ"ח ע"ב) שְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי לְתַמָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. אָמַר ר' יְהוּדָה, לָמָּה לָךְ כּוּלֵי הַאי הָא קְרָא שְׁלִים הוּא, דִּכְתִּיב וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ מִפְּנִי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן. זַכָּאָה עַמָּא דְּחָמָאן דָּא, וְיַדְעִין דָּא. It was the Shekinah who manifested Herself thus at the giving of the Law in the wilderness on Mount Sinai, as it says, “Who is this (zoth) that cometh up from the wilderness like pillars of smoke?” (Ibid.)’ Said R. Judah: ‘But surely it is not necessary to go so far afield to discover this. Have we not the direct statement that “Mount Sinai was altogether on a smoke, because the Lord descended upon it in fire, and the smoke thereof ascended as the smoke of a furnace” (Ex. 19, 18)? Blessed were the people who beheld this wondrous thing and apprehended the mystery thereof! ‘
Chapter 21
Chapter 21 somebodyYitro 21 (Chapter 21) (Yitro) (Zohar)
Yitro 21 (Chapter 21) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּד אִתְגְּלִיפוּ אַתְוָון בְּלוּחֵי אֲבָנָא, הֲווֹ מִתְחַזְיָין בִּתְרֵין סִטְרִין, מִסִּטְרָא דָּא, וּמִסִּטְרָא דָּא, וְלוּחִין מֵאֶבֶן סַנְפִּירִינוֹן הֲווֹ, וְאִתְגְּלִיפוּ וְאִתְחַפְיָין בְּאֶשָּׁא חִוָּורָא, וְאַתְוָון הֲווֹ מֵאֶשָּׁא אוּכָמָא, וּמִתְגַּלְּפָן בִּתְרֵין סִטְרִין, מִסִּטְרָא דָּא וּמִסִּטְרָא דָּא. Said R. Hiya: ‘When the letters were engraved upon the two tablets of stone they were visible on both sides of the tablets. The tablets were of sapphire1Heb. sanpirinon, prob. lapis-lazuli, v. Jastrow, s.v. stone, and the letters were formed of white fire and covered again with black fire, and were engraved upon both sides.’
אָמַר ר' אַבָּא, לוּחִין הֲווֹ בְּעֵינַיְיהוּ, וְאַתְוָון הֲווֹ טָאסִין, וּמִתְחַזְיָין בִּתְרֵין אֶשִׁין, אֶשָּׂא חִוָּורָא, וְאֶשָּׁא אוּכָמָא, לְאִתְחֲזָאָה כַּחֲדָא, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ'. וְהָא כְּתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה הֲוָה, וְאִתְכְּלִילַת בִּימִינָא. וּבְגִין כַּךְ אֶשָּׂא חִוָּורָא וְאֶשָּׁא אוּכָמָא. According to R. Abba, the tablets were not engraved, but the letters fluttered on to them, being visible in two colours of fire, white and black, in order to demonstrate the union of Right and Left, as it is written, “length of days is in her right hand and in her left hand is riches and honour” (Prov. 3, 16). But are we not told that “from his right hand (came) a fiery law to them” (Deut. 33, 2)? The truth is that although the Torah emanated from the side of Power-that is the Left-the Left Side was included in the Right, and thus Justice was tempered by Mercy, which was symbolized by the two fires: white for Mercy, black for Power and Severity.
תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״ב:ט״ז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וְגו', (מעשה אלהים ודאי) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהַלֻּחֹת כְּתִיב, חַד. תְּרֵי הֲווֹ וּמִתְחַזְיָין חַד. וָעֶשֶׁר אֲמִירָן מִתְגַּלְּפֵי בְּהוּ. חָמֵשׁ כְּלִילָן בְּחָמֵשׁ, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא יְמִינָא. מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וַדַּאי. It is written: “And the tablets were the work of God” (Ex. 32, 18). They were indeed so, for, as R. Judah said: ‘The word ha-luhoth (the tablets) being written in a defective form, indicates that although they were two they appeared like one, and the Ten Words were engraved upon them, one section of five being included in, or superimposed on, the other five, so that they should be included in the emanations of the Right Side, that is, of Mercy; and in this way they were indeed the very “work of God”.’
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁל סַנְפִּירִינוֹן הָווֹ, וּתְרֵין אַבְנִין הֲווֹ. וְאַבְנִין הֲווֹ סְתִימָאן. נָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרוּחָא, וְאִתְפָּשָׁטוּ וְאִתְגְּלִיפוּ תְּרֵין לוּחִין. ר' יְהוּדָה אָמַר, כְּעֵין סַנְפִּירִינוֹן הֲווֹ. (דהוה אבן טבא) מַשְׁמַע דִּכְתִּיב מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. R. Isaac said: ‘They were originally two sapphire stones which were rough-hewn, but the Holy One caused a wind to blow upon them, which smoothed them and transformed them into two tablets.’ To this R. Judah demurred, maintaining that they only looked like sapphire, being in reality a new creation. ‘This’, he said, ‘must be so, since it says that they were “the work of God”.’
אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, סַנְפִּירִינוֹן דָּא דְּהוּא אַבְנָא טָבָא יַקִּירָא מִשְּׁאָר אַבְנִין, לָאו עוֹבָדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינּוּן. אֲמַר לֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. הֵמָּה דַּיְיקָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים. הַלֻּחֹת כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב וְהָאֲבָנִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. To which R. Isaac retorted: ‘But is not the sapphire, the most precious of all stones, itself a “work of God”? ‘ Said R. Judah: ‘Why then does it say that these specially were a “work of God”? ‘ R. Isaac replied: ‘It does not say that the stones were a special work of God, but the tablets; and the spelling of the word luhoth (without vau) suggests that the miraculousness was not so much in the stones themselves as in their formation as tablets, and in the writing.’
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא חַד הוּא, אֲבָל אִלֵּין תְּרֵין לוּחִין עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲווֹ, וְאִסְתָּלָּקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹבָדוֹי הֲווֹ. Said R. Simeon: ‘Both interpretations are correct. These two tablets existed from before Creation, but were perfected on the sixth day of Creation specially for this purpose; thus they were a special creation of the Holy One.’
מִמַּה אִתְעָבִידוּ. תָּאנָא, מֵהַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וְכַד נָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לַחֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּרֵין כִּפּוֹרֵי מִנַּיְיהוּ, וְאִתְגְּלִידוּ, וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין אַבְנִין יַקִּירִין. נָשַׁב בְּהוּ, וְאִתְפָּשָׁטוּ לִתְרֵין לוּחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים ט׳:י׳) כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלהִים. Of what were they formed? Of the supernal dew which issues from the Holy Ancient One, of which, when it was descending on the “Field of the Holy Apples”, the Holy One took two drops, causing them to solidify and turn into two precious stones. Then He blew on them and they became flat like tablets. Thus both the stones and the writing were “a work of God”, “written with the finger of God” (Deut. 9, 10).
תָּאנָא, אֶצְבַּע אֱלֹהִים. הַהוּא אֶצְבַּע סָלִיק לַעֲשָׂרָה. כְּמָה דְּאִתְּמַר, אֶצְבַּע אֱלהִים הִיא. וְכָל אֶצְבַּע וְאֶצְבַּע סָלִיק לַעֲשָׂרָה, עַד דְּאִתְעָבִיד יְדָא שְׁלֵימָתָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה. That “Finger” has the same symbolic significance as the “Finger of God” of which the Egyptian magicians spoke (Ex. 8, 19), each “finger” expanding into ten until it becomes the complete hand, such as Israel saw at the sea.’
אָמַר ר' יְהוּדָה, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, נְקִיבָן הֲווֹ אַבְנִין, וְאִתְחֲזִיאוּ לִתְרֵין סִטְרִין, חָרוּת גִּלּוּפָא דִּגְלִיפִין. אָמַר ר' אַבָּא, מֵהַאי סִטְרָא אִתְחָזֵי סִטְרָא אַחֲרָא, וְאִתְקְרֵי מֵהָכָא, מַה דִּכְתִּיב בְּסִטְרָא אַחֲרָא. Said R. Judah: ‘When it says that the “writing was… graven upon the tablets” (Ex. 32, 16), it means that the tablets were pierced, so that the writing could be seen from either side; the writing formed an engraving within an engraving.’ According to R. Abba, it was possible from one side to see the other side, and read the writing thereon.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, בְּנִס הֲווֹ כְּתִיבִין, דְּכָל בְּנִי נָשָׁא, הֲווֹ אַמְרִין וְסָהֲדִין, דְּהָא מִכְתַּב אֱלהִים הוּא וַדַּאי, דְּהָא כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא יַכְלִין לְמִנְדַּע לוֹן כְּמָה דַּהֲווֹ. Said R. Eleazar: ‘They were written miraculously in order that every man might discern that it was “God’s writing”, being unable to find any other explanation of this double appearance.
לְדַעְתַּיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּאַמְרִין, נְקִיבִין הֲווֹ, מִי כְּתִיב חָרוּת בַּלֻּחֹת, עַל הַלֻּחֹת כְּתִיב. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, חֲמִשָּׁא קָלִין אִינּוּן לִימִינָא, וְחַמְשָׁא לִשְׂמָאלָא. וְאִינּוּן דִּשְׂמָאלָא כְּלִילָן בִּימִינָא. וּמִן יְמִינָא, אִתְחָזוּן אִינּוּן דִּשְׂמָאלָא, וְהָכָא כֹּלָּא אִיהוּ יְמִינָא, וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, מַאן דְּהֲוָה בְּסִטְרָא דָּא, חָמֵי לְסִטְרָא אַחֲרָא, וְקָרֵי לוֹן לְאִינוּן אַתְוָון. דְּהָא תָּנֵינָן, שְׂמָאלָא אִתְחֲזָר יְמִינָא, דִּכְתִּיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּבְגִין כַּךְ מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וַדַּאי. Besides, if the tablets were pierced, as has been suggested, why does it not say that the writing was graven “in the tablets” instead of “upon the tablets”? The fact, however, is, as we have been taught, that five Words were written on the right and five on the left, and those of the left were included in those of the right, and from (within) the right one could see those of the left, so that all was on the right, and all were fused one with the other. He who stood at one side could see (therein) what was on the other side and read it, for we have been taught that the Left was turned into the Right. Thus it was, indeed, “the writing of God”.
הָא כֵּיצַד, מַאן דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דָּא, הֲוָה קָרֵי בְּדָא, אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וּמֵאִלֵּין אַתְוָון הֲוָה חָמֵי, וְקָרֵי לא תִּרְצַח. הֲוָה קָרֵי לא יִהְיֶה לְךָ. וַהֲוָה חָמֵי וְקָרֵי, לֹא תִּנְאַף. וַהֲוָה קָרֵי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וַהֲוָה חָמֵי וְקָרֵי לא תִּגְנֹב. וְכֹלָּא מִסִּטְרָא דָּא, וְכָךְ לְכֻלְּהוּ, וּכְדֵין מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא כְּהַאי גַּוְונָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״ב:ט״ז) מִכְתַּב אֱלהִים הוּא. מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וַדַּאי. What happened was this: he who stood on one side read, ‘I am the Lord thy God”, and out of these letters he could see the words, “Thou shalt not murder.” Then he read, “Thou shalt not have (other gods)”, and at the same time could see the words “Thou shalt not commit adultery”. Then he went on reading, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain”, and saw from the other side the words, “Thou shalt not steal”, and so on. And conversely, if he looked at the other side.’
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַאי אֲמִירָא דָּא דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְלָא כְּתִיב מַאי קָאָמַר. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּעָלְמָא הוּא, כַּד אָתֵי חֶדְוָותָא לְבַר נָשׁ, אוֹ כַּד אָתֵי צַעֲרָא, עַד לָא יָדַע מִנֵּיהּ לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, דְּהָא לִבָּא אִתְפְּרַח לְשַׁעֲתָא. וְכַד יָדַע מִנֵּיהּ, קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, וְיָכִיל לְמִסְבַּל. כָּל שֶׁכֵּן הָכָא, (נ"א והכא לאו הכי) דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר לוֹן כָּל מַה דְּהֲוָה לְבָתַר, וְאַתְקִיף לִבַּיְיהוּ בְּמִלִּין, וְלָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל. כָּל שֶׁכֵּן אִי לָא אָמַר לוֹן מִידִי. וּבְּגִין כָּךְ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּקַדְמִיתָא, וְאִתְתָּקַּף לִבַּיְיהוּ. וּלְבָתַר וַיְדַבֵּר אֱלהִים. AND MOSES WENT DOWN UNTO THE PEOPLE AND SAID UNTO THEM. R. Jose asked: What is the point of this remark, seeing that we are not told what he said?’ R. Isaac replied: ‘It is well known that when a person is expecting some great good fortune or misfortune to befall him, before the event happens he is in a state of great nervous tension and can hardly control himself; but once the best or the worst is known, he regains his equanimity. Now in this case Moses actually prepared the Israelites for the great event which was about to take place, and yet when it came it almost overwhelmed them, so we may imagine what would have happened if he had not prepared them. And this is the meaning of “he said”: he told them what was going to happen so as to fortify them beforehand. And with all this, as has been already mentioned, they could not endure the revelation when it came,
וְעִם כָּל דָּא, לָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל, דְּהָא תָּנֵינָן, אָמַר ר' יְהוּדָה אָמַר ר' חִיָּיא אָמַר ר' יוֹסֵי, כַּד שָׁמְעוּ מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, פַּרְחַת נִשְׁמָתַיְיהוּ, וְסַלְּקָא נִשְׁמָתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דִּילֵיהּ, לְאִתְדַּבְּקָא תַּמָּן. for, as R. Judah said in the name of R. Hiya, in the name of R. Jose: “When the Israelites heard the words of the Holy One, their souls flew from them and ascended up to the Throne of Glory in order to cleave to it.
אָמְרָה אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי לְמַגָּנָא הֲוֵינָא מִתְּרֵי אַלְפֵי שְׁנִין, עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, לְמַגָּנָא כְּתִיב בָּהּ, (ויקרא י״ז:י״ג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵר הַגָר בְּתוֹכָם (ויקרא כ״ד:ט״ו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר. (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. אָן אִינּוּן בְּנִי יִשְׂרָאֵל. בָּהּ שַׁעֲתָא, אָהַדְרַת אוֹרַיְיתָא נִשְׁמָתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. אוֹרַיְיתָא אַתְקִיפַת, וַאֲחִידַת בְּהוּ בְּנִשְׁמָתַיְיהוּ, לְאָהַדְּרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. Said the Torah to the Holy One: ‘Was it then for nothing and to no purpose that I was fashioned two thousand years before the creation of the world? Is it all in vain that in me is inscribed “Every man of the children of Israel”, “speak to the children of Israel”, “the children of Israel are servants unto Me”, “These are the children of Israel”, and diverse other words of a like character? Where, then, are these children of Israel? At that hour the children of Israel received again the souls which had fled in the wake of the Divine splendour, for the Torah returned them every one to its own place; yea, she took hold of them and gave them back to their owners, each to the body which was its proper dwelling. This is the significance of the words: “The Torah of the Lord is perfect, returning (meshibath) the soul” (Ps. 19, 7): “returning” in the literal sense.’
תָּאנָא, כְּתִיב (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ' לְמֶלֶךְ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מלכים א י׳:י״ט) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. ר' אַבָּא אָמַר, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. דְּתָנֵינָן, בְּיוֹמוֹי דְּשְׁלֹמֹה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. There is a tradition concerning King Solomon, that when he first sat on his throne the Moon was in her fulness,
אֵימָתַי בְּאַשְׁלָמוּתָא. (נ"א תאנא כתיב ותרב חכמת שלמה וגו' מאי ותרב, אמר ר' אבא דקיימא סיהרא באשלמותא מאי באשלמותא) דְּקַיְּימָא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּמָה דְּתָנֵינָן, אַבְרָהָם. יִצְחָק. יַעֲקֹב. יְהוּדָה. פֶּרֶץ. חֶצְרוֹן. רָם. עֲמִּינָדָב. נַחְשׁוֹן. שַׂלְמוֹן. בּוֹעַז. עוֹבֵד. יִשַׁי. דָּוִד. שְׁלֹמֹה. כַּד אָתָא שְׁלֹמֹה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ' לְמֶלֶךְ. וּכְתִיב שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. as he was the fifteenth in descent from Abraham, the pedigree being Abraham, Isaac, Jacob, Judah, Perez, Hezron, Ram (Ruth 4, 19), Aminadab, Nahshon, Shalmon, Boaz, Obed, Jesse, David, Solomon. Therefore it is written: “Then Solomon sat on the throne of the Lord” (I Chr. 29, 23), and also “six ascents had the throne”, thus being a replica of the Supernal Throne.
בְּיוֹמוֹי דְּצִדְקִיָּה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִתְפְּגִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו י״ג:י׳) וַיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ. דְּתָנֵינָן, (ויקרא מ' ע"ב) בְּיוֹמוֹי דְּצִדְקִיָּה, אִתְפְּגִים סִיהֲרָא, וְאִתְחַשּׁכוּ אַנְפַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. In the days of Zedekiah, the Moon was in her wane, and the face of Israel was darkened.
פּוּק וְחָשִׁיב, רְחַבְעָם. אָבִיהָ. אָסָא. יְהוֹשָׁפָט. יְהוֹרָם. אֲחַזְיָהוּ. יוֹאָשׁ. אֲמַצְיָהוּ. עוּזִיָּהוּ. יוֹתָם. אָחָז. יְחִזְקִיָּהוּ. מְנַשֶּׁה. אָמוֹן. יֹאשִׁיָּהוּ. צִדְקִיָּהוּ. וְכַד אָתָא צִדְקִיָּהוּ אִתְפְּגִים סִיהֲרָא וְקַיְּימָא עַל פְּגִימוּתָא. דִּכְתִּיב, (ירמיהו נ״ב:י״א) וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּה עִוֵּר. בֵּיהּ זִמְנָא (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ (ויקרא קי"ד ע"א) מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. הַאי אֶרֶץ אִתְעַבְּרָא מִקָּמֵי שָׁמַיִם, וְאִתְרָחָקַת מִנֵּיהּ, וְאִתְחַשְּׁכָא הַאי אֶרֶץ. (כלומר דקיימא סיהרא בפגימותא). He was the fifteenth from Solomon, his pedigree being Rehoboam, Abiah, Asa, Jehoshaphat, Jehoram, Ahaziah, Joash, Amaziah, Uzziah, Jotham, Ahaz, Hezekiah, Manasseh, Amon, Josiah, Zedekiah. When Zedekiah came the Moon waned and remained thus, for it is written: “He (the king of Babylon) blinded the eyes of Zedekiah” (Jer. 52, 11). Then “He cast down from heaven unto the earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). The earth was removed far from the heaven and became dark.
תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי שָׁארֵי סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד. מַהוּ וַיֵּרַד. דְּקָרִיב שִׁמְשָׁא לְגַבֵּי סִיהֲרָא, וְשָׁרֵי לְאַנְהָרָא סִיהֲרָא. דִּכְתִּיב, (במדבר ב׳:ג׳) דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה מִזְרָחָה. When the Israelites stood by Mount Sinai the Moon began to shine forth, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10), meaning that the Sun approached the Moon, and the Moon began to shine, this being expressed in the words: “And on the east side toward the rising of the sun shall they of the standard of the camp of Judah pitch throughout their armies” (Num. 2, 3).
בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִתְמָנָא יְהוּדָה, רוֹפִינֻס בְּמַלְכוּתָא, דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עוֹד רֵד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. (נ"א רבי יצחק אמר מהכא ויהודה עוד רד עם אל הוי שולטנא בשעתא דהאי אל שליט מלכותיה על טורא דסיני בהאי שעתא שליט מלכותא דיהודה) מַהוּ וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. כַּד אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, נֶאֱמָן הֲוָה יְהוּדָה לְקַבְּלָא מַלְכוּתָא, וְשָׁאֲרִי סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא. On Mount Sinai was Judah appointed chief in the kingdom. R. Isaac found this expressed in the words: “But Judah still ruleth with God, and is faithful with the saints” (Hos. 12, 1), which means, that when God was ruling in His Kingdom on Mount Sinai, Judah was ruling in his; when the Holy One said to Israel: “And ye shall be unto Me a kingdom of priests and a holy nation”, Judah was found faithful and worthy to receive the kingdom, and therefore the Moon began to shine.
Yitro 21:378 (Chapter 21) (Yitro) (Zohar)
Yitro 21:378 (Chapter 21) (Yitro) (Zohar) somebodyאָמַר רִבִּי חִיָּיא, כַּד אִתְגְּלִיפוּ אַתְוָון בְּלוּחֵי אֲבָנָא, הֲווֹ מִתְחַזְיָין בִּתְרֵין סִטְרִין, מִסִּטְרָא דָּא, וּמִסִּטְרָא דָּא, וְלוּחִין מֵאֶבֶן סַנְפִּירִינוֹן הֲווֹ, וְאִתְגְּלִיפוּ וְאִתְחַפְיָין בְּאֶשָּׁא חִוָּורָא, וְאַתְוָון הֲווֹ מֵאֶשָּׁא אוּכָמָא, וּמִתְגַּלְּפָן בִּתְרֵין סִטְרִין, מִסִּטְרָא דָּא וּמִסִּטְרָא דָּא. Said R. Hiya: ‘When the letters were engraved upon the two tablets of stone they were visible on both sides of the tablets. The tablets were of sapphire1Heb. sanpirinon, prob. lapis-lazuli, v. Jastrow, s.v. stone, and the letters were formed of white fire and covered again with black fire, and were engraved upon both sides.’
אָמַר ר' אַבָּא, לוּחִין הֲווֹ בְּעֵינַיְיהוּ, וְאַתְוָון הֲווֹ טָאסִין, וּמִתְחַזְיָין בִּתְרֵין אֶשִׁין, אֶשָּׂא חִוָּורָא, וְאֶשָּׁא אוּכָמָא, לְאִתְחֲזָאָה כַּחֲדָא, יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ'. וְהָא כְּתִיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה הֲוָה, וְאִתְכְּלִילַת בִּימִינָא. וּבְגִין כַּךְ אֶשָּׂא חִוָּורָא וְאֶשָּׁא אוּכָמָא. According to R. Abba, the tablets were not engraved, but the letters fluttered on to them, being visible in two colours of fire, white and black, in order to demonstrate the union of Right and Left, as it is written, “length of days is in her right hand and in her left hand is riches and honour” (Prov. 3, 16). But are we not told that “from his right hand (came) a fiery law to them” (Deut. 33, 2)? The truth is that although the Torah emanated from the side of Power-that is the Left-the Left Side was included in the Right, and thus Justice was tempered by Mercy, which was symbolized by the two fires: white for Mercy, black for Power and Severity.
תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״ב:ט״ז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וְגו', (מעשה אלהים ודאי) אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהַלֻּחֹת כְּתִיב, חַד. תְּרֵי הֲווֹ וּמִתְחַזְיָין חַד. וָעֶשֶׁר אֲמִירָן מִתְגַּלְּפֵי בְּהוּ. חָמֵשׁ כְּלִילָן בְּחָמֵשׁ, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא יְמִינָא. מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וַדַּאי. It is written: “And the tablets were the work of God” (Ex. 32, 18). They were indeed so, for, as R. Judah said: ‘The word ha-luhoth (the tablets) being written in a defective form, indicates that although they were two they appeared like one, and the Ten Words were engraved upon them, one section of five being included in, or superimposed on, the other five, so that they should be included in the emanations of the Right Side, that is, of Mercy; and in this way they were indeed the very “work of God”.’
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁל סַנְפִּירִינוֹן הָווֹ, וּתְרֵין אַבְנִין הֲווֹ. וְאַבְנִין הֲווֹ סְתִימָאן. נָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרוּחָא, וְאִתְפָּשָׁטוּ וְאִתְגְּלִיפוּ תְּרֵין לוּחִין. ר' יְהוּדָה אָמַר, כְּעֵין סַנְפִּירִינוֹן הֲווֹ. (דהוה אבן טבא) מַשְׁמַע דִּכְתִּיב מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. R. Isaac said: ‘They were originally two sapphire stones which were rough-hewn, but the Holy One caused a wind to blow upon them, which smoothed them and transformed them into two tablets.’ To this R. Judah demurred, maintaining that they only looked like sapphire, being in reality a new creation. ‘This’, he said, ‘must be so, since it says that they were “the work of God”.’
אָמַר לֵיהּ, אִי הָכִי, סַנְפִּירִינוֹן דָּא דְּהוּא אַבְנָא טָבָא יַקִּירָא מִשְּׁאָר אַבְנִין, לָאו עוֹבָדָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינּוּן. אֲמַר לֵיהּ, בְּמַאי אוֹקִימְנָא מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. הֵמָּה דַּיְיקָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלהִים. הַלֻּחֹת כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב וְהָאֲבָנִים מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה. To which R. Isaac retorted: ‘But is not the sapphire, the most precious of all stones, itself a “work of God”? ‘ Said R. Judah: ‘Why then does it say that these specially were a “work of God”? ‘ R. Isaac replied: ‘It does not say that the stones were a special work of God, but the tablets; and the spelling of the word luhoth (without vau) suggests that the miraculousness was not so much in the stones themselves as in their formation as tablets, and in the writing.’
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא חַד הוּא, אֲבָל אִלֵּין תְּרֵין לוּחִין עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא הֲווֹ, וְאִסְתָּלָּקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְעָבַד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעוֹבָדוֹי הֲווֹ. Said R. Simeon: ‘Both interpretations are correct. These two tablets existed from before Creation, but were perfected on the sixth day of Creation specially for this purpose; thus they were a special creation of the Holy One.’
מִמַּה אִתְעָבִידוּ. תָּאנָא, מֵהַהוּא טַלָּא עִלָּאָה, דְּנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וְכַד נָגִיד וְאִתְמְשַׁךְ לַחֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּרֵין כִּפּוֹרֵי מִנַּיְיהוּ, וְאִתְגְּלִידוּ, וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין אַבְנִין יַקִּירִין. נָשַׁב בְּהוּ, וְאִתְפָּשָׁטוּ לִתְרֵין לוּחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַעֲשֵׂה אֱלהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים ט׳:י׳) כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלהִים. Of what were they formed? Of the supernal dew which issues from the Holy Ancient One, of which, when it was descending on the “Field of the Holy Apples”, the Holy One took two drops, causing them to solidify and turn into two precious stones. Then He blew on them and they became flat like tablets. Thus both the stones and the writing were “a work of God”, “written with the finger of God” (Deut. 9, 10).
תָּאנָא, אֶצְבַּע אֱלֹהִים. הַהוּא אֶצְבַּע סָלִיק לַעֲשָׂרָה. כְּמָה דְּאִתְּמַר, אֶצְבַּע אֱלהִים הִיא. וְכָל אֶצְבַּע וְאֶצְבַּע סָלִיק לַעֲשָׂרָה, עַד דְּאִתְעָבִיד יְדָא שְׁלֵימָתָא, דִּכְתִּיב, (שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה. That “Finger” has the same symbolic significance as the “Finger of God” of which the Egyptian magicians spoke (Ex. 8, 19), each “finger” expanding into ten until it becomes the complete hand, such as Israel saw at the sea.’
אָמַר ר' יְהוּדָה, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, נְקִיבָן הֲווֹ אַבְנִין, וְאִתְחֲזִיאוּ לִתְרֵין סִטְרִין, חָרוּת גִּלּוּפָא דִּגְלִיפִין. אָמַר ר' אַבָּא, מֵהַאי סִטְרָא אִתְחָזֵי סִטְרָא אַחֲרָא, וְאִתְקְרֵי מֵהָכָא, מַה דִּכְתִּיב בְּסִטְרָא אַחֲרָא. Said R. Judah: ‘When it says that the “writing was… graven upon the tablets” (Ex. 32, 16), it means that the tablets were pierced, so that the writing could be seen from either side; the writing formed an engraving within an engraving.’ According to R. Abba, it was possible from one side to see the other side, and read the writing thereon.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, בְּנִס הֲווֹ כְּתִיבִין, דְּכָל בְּנִי נָשָׁא, הֲווֹ אַמְרִין וְסָהֲדִין, דְּהָא מִכְתַּב אֱלהִים הוּא וַדַּאי, דְּהָא כָּל בְּנֵי עָלְמָא לָא יַכְלִין לְמִנְדַּע לוֹן כְּמָה דַּהֲווֹ. Said R. Eleazar: ‘They were written miraculously in order that every man might discern that it was “God’s writing”, being unable to find any other explanation of this double appearance.
לְדַעְתַּיְיהוּ דְּאִינּוּן דְּאַמְרִין, נְקִיבִין הֲווֹ, מִי כְּתִיב חָרוּת בַּלֻּחֹת, עַל הַלֻּחֹת כְּתִיב. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, חֲמִשָּׁא קָלִין אִינּוּן לִימִינָא, וְחַמְשָׁא לִשְׂמָאלָא. וְאִינּוּן דִּשְׂמָאלָא כְּלִילָן בִּימִינָא. וּמִן יְמִינָא, אִתְחָזוּן אִינּוּן דִּשְׂמָאלָא, וְהָכָא כֹּלָּא אִיהוּ יְמִינָא, וְאִתְכְּלִילָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, מַאן דְּהֲוָה בְּסִטְרָא דָּא, חָמֵי לְסִטְרָא אַחֲרָא, וְקָרֵי לוֹן לְאִינוּן אַתְוָון. דְּהָא תָּנֵינָן, שְׂמָאלָא אִתְחֲזָר יְמִינָא, דִּכְתִּיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּבְגִין כַּךְ מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וַדַּאי. Besides, if the tablets were pierced, as has been suggested, why does it not say that the writing was graven “in the tablets” instead of “upon the tablets”? The fact, however, is, as we have been taught, that five Words were written on the right and five on the left, and those of the left were included in those of the right, and from (within) the right one could see those of the left, so that all was on the right, and all were fused one with the other. He who stood at one side could see (therein) what was on the other side and read it, for we have been taught that the Left was turned into the Right. Thus it was, indeed, “the writing of God”.
הָא כֵּיצַד, מַאן דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דָּא, הֲוָה קָרֵי בְּדָא, אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. וּמֵאִלֵּין אַתְוָון הֲוָה חָמֵי, וְקָרֵי לא תִּרְצַח. הֲוָה קָרֵי לא יִהְיֶה לְךָ. וַהֲוָה חָמֵי וְקָרֵי, לֹא תִּנְאַף. וַהֲוָה קָרֵי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וַהֲוָה חָמֵי וְקָרֵי לא תִּגְנֹב. וְכֹלָּא מִסִּטְרָא דָּא, וְכָךְ לְכֻלְּהוּ, וּכְדֵין מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא כְּהַאי גַּוְונָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״ב:ט״ז) מִכְתַּב אֱלהִים הוּא. מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וַדַּאי. What happened was this: he who stood on one side read, ‘I am the Lord thy God”, and out of these letters he could see the words, “Thou shalt not murder.” Then he read, “Thou shalt not have (other gods)”, and at the same time could see the words “Thou shalt not commit adultery”. Then he went on reading, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain”, and saw from the other side the words, “Thou shalt not steal”, and so on. And conversely, if he looked at the other side.’
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, מַאי אֲמִירָא דָּא דִּכְתִּיב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְלָא כְּתִיב מַאי קָאָמַר. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּעָלְמָא הוּא, כַּד אָתֵי חֶדְוָותָא לְבַר נָשׁ, אוֹ כַּד אָתֵי צַעֲרָא, עַד לָא יָדַע מִנֵּיהּ לָא יָכִיל לְמִסְבַּל, דְּהָא לִבָּא אִתְפְּרַח לְשַׁעֲתָא. וְכַד יָדַע מִנֵּיהּ, קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, וְיָכִיל לְמִסְבַּל. כָּל שֶׁכֵּן הָכָא, (נ"א והכא לאו הכי) דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר לוֹן כָּל מַה דְּהֲוָה לְבָתַר, וְאַתְקִיף לִבַּיְיהוּ בְּמִלִּין, וְלָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל. כָּל שֶׁכֵּן אִי לָא אָמַר לוֹן מִידִי. וּבְּגִין כָּךְ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּקַדְמִיתָא, וְאִתְתָּקַּף לִבַּיְיהוּ. וּלְבָתַר וַיְדַבֵּר אֱלהִים. AND MOSES WENT DOWN UNTO THE PEOPLE AND SAID UNTO THEM. R. Jose asked: What is the point of this remark, seeing that we are not told what he said?’ R. Isaac replied: ‘It is well known that when a person is expecting some great good fortune or misfortune to befall him, before the event happens he is in a state of great nervous tension and can hardly control himself; but once the best or the worst is known, he regains his equanimity. Now in this case Moses actually prepared the Israelites for the great event which was about to take place, and yet when it came it almost overwhelmed them, so we may imagine what would have happened if he had not prepared them. And this is the meaning of “he said”: he told them what was going to happen so as to fortify them beforehand. And with all this, as has been already mentioned, they could not endure the revelation when it came,
וְעִם כָּל דָּא, לָא יָכִילוּ לְמִסְבַּל, דְּהָא תָּנֵינָן, אָמַר ר' יְהוּדָה אָמַר ר' חִיָּיא אָמַר ר' יוֹסֵי, כַּד שָׁמְעוּ מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, פַּרְחַת נִשְׁמָתַיְיהוּ, וְסַלְּקָא נִשְׁמָתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דִּילֵיהּ, לְאִתְדַּבְּקָא תַּמָּן. for, as R. Judah said in the name of R. Hiya, in the name of R. Jose: “When the Israelites heard the words of the Holy One, their souls flew from them and ascended up to the Throne of Glory in order to cleave to it.
אָמְרָה אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכִי לְמַגָּנָא הֲוֵינָא מִתְּרֵי אַלְפֵי שְׁנִין, עַד לָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא, לְמַגָּנָא כְּתִיב בָּהּ, (ויקרא י״ז:י״ג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵר הַגָר בְּתוֹכָם (ויקרא כ״ד:ט״ו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר. (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. אָן אִינּוּן בְּנִי יִשְׂרָאֵל. בָּהּ שַׁעֲתָא, אָהַדְרַת אוֹרַיְיתָא נִשְׁמָתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. אוֹרַיְיתָא אַתְקִיפַת, וַאֲחִידַת בְּהוּ בְּנִשְׁמָתַיְיהוּ, לְאָהַדְּרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ. Said the Torah to the Holy One: ‘Was it then for nothing and to no purpose that I was fashioned two thousand years before the creation of the world? Is it all in vain that in me is inscribed “Every man of the children of Israel”, “speak to the children of Israel”, “the children of Israel are servants unto Me”, “These are the children of Israel”, and diverse other words of a like character? Where, then, are these children of Israel? At that hour the children of Israel received again the souls which had fled in the wake of the Divine splendour, for the Torah returned them every one to its own place; yea, she took hold of them and gave them back to their owners, each to the body which was its proper dwelling. This is the significance of the words: “The Torah of the Lord is perfect, returning (meshibath) the soul” (Ps. 19, 7): “returning” in the literal sense.’
תָּאנָא, כְּתִיב (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ' לְמֶלֶךְ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (מלכים א י׳:י״ט) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. ר' אַבָּא אָמַר, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. דְּתָנֵינָן, בְּיוֹמוֹי דְּשְׁלֹמֹה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. There is a tradition concerning King Solomon, that when he first sat on his throne the Moon was in her fulness,
אֵימָתַי בְּאַשְׁלָמוּתָא. (נ"א תאנא כתיב ותרב חכמת שלמה וגו' מאי ותרב, אמר ר' אבא דקיימא סיהרא באשלמותא מאי באשלמותא) דְּקַיְּימָא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, כְּמָה דְּתָנֵינָן, אַבְרָהָם. יִצְחָק. יַעֲקֹב. יְהוּדָה. פֶּרֶץ. חֶצְרוֹן. רָם. עֲמִּינָדָב. נַחְשׁוֹן. שַׂלְמוֹן. בּוֹעַז. עוֹבֵד. יִשַׁי. דָּוִד. שְׁלֹמֹה. כַּד אָתָא שְׁלֹמֹה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ' לְמֶלֶךְ. וּכְתִיב שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא. כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. as he was the fifteenth in descent from Abraham, the pedigree being Abraham, Isaac, Jacob, Judah, Perez, Hezron, Ram (Ruth 4, 19), Aminadab, Nahshon, Shalmon, Boaz, Obed, Jesse, David, Solomon. Therefore it is written: “Then Solomon sat on the throne of the Lord” (I Chr. 29, 23), and also “six ascents had the throne”, thus being a replica of the Supernal Throne.
בְּיוֹמוֹי דְּצִדְקִיָּה, קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִתְפְּגִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו י״ג:י׳) וַיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ. דְּתָנֵינָן, (ויקרא מ' ע"ב) בְּיוֹמוֹי דְּצִדְקִיָּה, אִתְפְּגִים סִיהֲרָא, וְאִתְחַשּׁכוּ אַנְפַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. In the days of Zedekiah, the Moon was in her wane, and the face of Israel was darkened.
פּוּק וְחָשִׁיב, רְחַבְעָם. אָבִיהָ. אָסָא. יְהוֹשָׁפָט. יְהוֹרָם. אֲחַזְיָהוּ. יוֹאָשׁ. אֲמַצְיָהוּ. עוּזִיָּהוּ. יוֹתָם. אָחָז. יְחִזְקִיָּהוּ. מְנַשֶּׁה. אָמוֹן. יֹאשִׁיָּהוּ. צִדְקִיָּהוּ. וְכַד אָתָא צִדְקִיָּהוּ אִתְפְּגִים סִיהֲרָא וְקַיְּימָא עַל פְּגִימוּתָא. דִּכְתִּיב, (ירמיהו נ״ב:י״א) וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּה עִוֵּר. בֵּיהּ זִמְנָא (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ (ויקרא קי"ד ע"א) מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. הַאי אֶרֶץ אִתְעַבְּרָא מִקָּמֵי שָׁמַיִם, וְאִתְרָחָקַת מִנֵּיהּ, וְאִתְחַשְּׁכָא הַאי אֶרֶץ. (כלומר דקיימא סיהרא בפגימותא). He was the fifteenth from Solomon, his pedigree being Rehoboam, Abiah, Asa, Jehoshaphat, Jehoram, Ahaziah, Joash, Amaziah, Uzziah, Jotham, Ahaz, Hezekiah, Manasseh, Amon, Josiah, Zedekiah. When Zedekiah came the Moon waned and remained thus, for it is written: “He (the king of Babylon) blinded the eyes of Zedekiah” (Jer. 52, 11). Then “He cast down from heaven unto the earth the beauty of Israel” (Lam. 2, 1). The earth was removed far from the heaven and became dark.
תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי שָׁארֵי סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד. מַהוּ וַיֵּרַד. דְּקָרִיב שִׁמְשָׁא לְגַבֵּי סִיהֲרָא, וְשָׁרֵי לְאַנְהָרָא סִיהֲרָא. דִּכְתִּיב, (במדבר ב׳:ג׳) דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה מִזְרָחָה. When the Israelites stood by Mount Sinai the Moon began to shine forth, as it is written: “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10), meaning that the Sun approached the Moon, and the Moon began to shine, this being expressed in the words: “And on the east side toward the rising of the sun shall they of the standard of the camp of Judah pitch throughout their armies” (Num. 2, 3).
בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִתְמָנָא יְהוּדָה, רוֹפִינֻס בְּמַלְכוּתָא, דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:א׳) וִיהוּדָה עוֹד רֵד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. (נ"א רבי יצחק אמר מהכא ויהודה עוד רד עם אל הוי שולטנא בשעתא דהאי אל שליט מלכותיה על טורא דסיני בהאי שעתא שליט מלכותא דיהודה) מַהוּ וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן. כַּד אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, נֶאֱמָן הֲוָה יְהוּדָה לְקַבְּלָא מַלְכוּתָא, וְשָׁאֲרִי סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא. On Mount Sinai was Judah appointed chief in the kingdom. R. Isaac found this expressed in the words: “But Judah still ruleth with God, and is faithful with the saints” (Hos. 12, 1), which means, that when God was ruling in His Kingdom on Mount Sinai, Judah was ruling in his; when the Holy One said to Israel: “And ye shall be unto Me a kingdom of priests and a holy nation”, Judah was found faithful and worthy to receive the kingdom, and therefore the Moon began to shine.
Chapter 22
Chapter 22 somebodyYitro 22 (Chapter 22) (Yitro) (Zohar)
Yitro 22 (Chapter 22) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ וְגוֹ' ר' אֶלְעָזָר פָּתַח, (משלי א׳:ח׳) שְׁמַע בְּנִי מוֹסֵר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דָּא בִּינָה. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי א׳:ב׳) לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה I AM THE LORD THY GOD WHO BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT. R. Eleazar referred to the verse: “My son, hear the instruction of thy father, and forsake not the Torah of thy mother” (Prov. 1, 18). “’The instruction of thy father”,’ he said, ‘refers to the Holy One; “the Torah of thy mother” to the Community of Israel.’
ר' יְהוּדָה אָמַר, מוּסַר אָבִיךָ: דָּא הִיא חָכְמָה. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: דָּא הִיא בִּינָה. ר' יִצְחָק אָמַר, הָא וְהָא, חַד מִלָּה אִתְפְּרָשׁוּ. דְּתָנֵינָן, (בראשית מ"ז ע"ב) אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה דִּלְעֵילָּא נַפְקַת. ר' יוֹסֵי אָמַר, מִבִּינָה נַפְקַת, דִּכְתִּיב לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה, וּכְתִיב וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. According to R. Judah, “father” represents Wisdom (Hokhmah) and “mother” Understanding (Binah). Said R. Judah: ‘Both interpretations mean one and the same thing, for we have been taught that the Torah emanated from the Supernal Wisdom.’ R. Jose said that the Torah emanated from Understanding, for it says: “to perceive the words of understanding” and “forsake not the Torah of thy mother”.
אָמַר ר' יְהוּדָה, אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה וּבִינָה אִתְכְּלִילַת, דִּכְתִּיב, שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ר' אַבָּא אָמַר, בְּכֹלָּא אִתְכְּלִילַת, דְּכֵיוָן דִּבְאִלֵּין תְּרֵין אִתְכְּלִילַת, אִתְכְּלִילַת בְּכֹלָּא. בְּחֶסֶד, בְּדִינָא בְּרַחֲמֵי. בְּכֻלְּהוּ שְׁלֵימוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ מִלָּה. אִי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִסְתַּכְּמִין, כֹּלָּא מִסְתַּכְּמִין. בַּאֲתָר דְּאִלֵּין מִשְׁתַּכְּחִין, כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין. Said R. Judah: ‘The Torah is an emanation of both Wisdom and Understanding, and combines the influence of both, for it says: “My son, hear the instruction of thy father, and forsake not the Torah of thy mother”.’ R. Abba said: ‘It contains the influence of all the emanations, in virtue of containing those two: grace, judgement, and mercy, and every one required for perfection. When the King and the Matrona are in harmonious union all attributes are harmoniously united, and wherever these are found all the others are found as well.’ R. Jose said: ‘The “I” in the first commandment represents the Shekinah, as in “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4).’ R. Isaac said that after “I” there is a pause, and the next words, “the Lord is thy God”, refer to the Holy One, blessed be He, identical with the “Heavens”, as it is written: “Out of heaven he made thee to hear his voice” (Deut. 4, 36), and again, “Ye have seen that I have spoken to you from heaven” (Ex. 20, 22). The.”who” (asher) which follows designates the sphere which all consider blessed (ashar)
ר' יוֹסֵי אָמַר, אָנֹכִי: דָּא שְׁכִינְתָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. יְיָ' אֱלהֶיךָ: (נ"א כלא סליק לעילא, למהר כלא חד) (דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך) ר' יִצְחָק אָמַר, אָנֹכִי: דָּא שְׁכִינְתָּא. וּפָסְקָא טַעֲמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ז:י״ט) אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרֶךָ. יְיָ' אֱלֹהֶיךָ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (דבהם ד) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ. וּכְתִיב אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. מִן הַשָּׁמַיִם (מן השמים ממש דא קודשא בריך הוא.) R. Jose said: ‘The “I” in the first commandment represents the Shekinah, as in “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4).’ R. Isaac said that after “I” there is a pause, and the next words, “the Lord is thy God”, refer to the Holy One, blessed be He, identical with the “Heavens”, as it is written: “Out of heaven he made thee to hear his voice” (Deut. 4, 36), and again, “Ye have seen that I have spoken to you from heaven” (Ex. 20, 22).
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אֲשֶׁר: אֲתָר דְּכֹלָּא מְאַשְּׁרִין לֵיהּ. הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם: דָּא יוֹבְלָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וּבְגִין כַּךְ, חַמְשִׁין זִמְנִין אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא. חַמְשִׁין יוֹמִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא. חַמְשִׁין שְׁנִין לְחֵירוּ דְּעַבְדִין. The.”who” (asher) which follows designates the sphere which all consider blessed (ashar) The “bringing out of Egypt” designates the “Jubilee”, as we have been taught that the “Jubilee” was the immediate cause of Israel’s exodus from Egypt; for which reason this event is mentioned fifty times in the Torah. Fifty days passed from the Exodus to the Revelation on Sinai, and fifty years had to pass for the liberation of slaves.
מִבֵּית עֲבָדִים: כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:כ״ט) הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְתָנֵינָן אִלֵּין כִּתְרִין תַּתָּאִין, דְּאִתְרְחִיצוּ בְּהוּ מִצְרָאֵי. כְּמָה דְּאִית בֵּיתָא לְעֵילָּא, אִית בֵּיתָא לְתַתָּא. בֵּיתָא קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת. בֵּיתָא תַּתָּאָה לְתַתָּא, דְּלָא קַדִּישָׁא, כְּמָה דִּכְתִּיב מִבֵּית עֲבָדִים. “From the house of slaves”: as it is written: “The Lord smote all the firstborn of the land of Egypt” (Ex. 12, 29), which, as we have been taught, signifies the lower “crown” which the Egyptians worshipped. For, indeed, as there is a “House” above, so also there is a “house” below; a holy “house” above-“with wisdom is a house builded” (Prov. 24, 3)-and an unholy “house” below, a “house of slaves”.
תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמַר אָנֹכִי, כָּל אִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּמִתְאַחֲדָן בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בְּסִטְרָא (ס"א דא') כֻּלְּהוּ הֲוָה כְּלִילָן בְּהַאי מִלָּה. We have been taught that when the “I” was proclaimed, all those commandments of the Torah which are united in the “Body” of the Supernal Holy King were comprised in it;
כְּמָה דְּתָנֵינָן, כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, מִתְאַחֲדָן בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. (דבר אחר במלכא קדישא עלאה) מִנְּהוֹן בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, וּמִנְהוֹן בְּגוּפָא, וּמִנְהוֹן בִּידֵי מַלְכָּא, וּמִנְהוֹן בְּרַגְלוֹי, וְלֵית מַאן דְּנָפִיק מִן גּוּפָא דְּמַלְכָּא לְבַר. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּפָשַׁע בְּחַד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּמַאן דְּפָשַׁע בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. בִּי מַמָּשׁ. וַוי לְחַיָּיבַיָּא, דְּעַבְרִין עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יַדְעִין מַאי קָא עַבְדִין. for, indeed, all the commandments have their unifying centre in the “Body” of the King; some in the “Head”, some in the “Trunk”, some in the “Hands”, and some in the “Feet”, and none of them ever step out and become separate from the “Body” of the King or lose connection with it. He, therefore, who transgresses against even one of the commandments of the Torah is as though he transgressed against the “Body” of the King, as it is written: “And they shall go forth and look upon the carcases of the men that have transgressed against me” (Isa. 66, 24)-as it were, “against My very Self.” Woe unto the sinners who break the words of the Torah- they know not what they do!
דְּאָמַר ר' שִׁמְעוֹן, הַהוּא אֲתָר דְּאִיהוּ חָב לְגַבֵּיהּ, הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ גַּלֵּי חוֹבֵיהּ. (ואמר ר' שמעון קודשא בריך הוא ממש גלי חוביה) חָב בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבֵיהּ, דִּכְתִּיב, (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נ"א דא כנסת ישראל.) And thus said R. Simeon: ‘The Place against which a sin is committed itself reveals the sin. When a sin has been committed against the Holy One, it is He Himself who reveals it, as it is written: “The heaven shall reveal his iniquity and the earth shall rise up against him” (Job. 20, 27). “The heaven” signifies the Holy One; “the earth” the Community of Israel.
תַּנְיָא, שָׁמַיִם גַּלְּיָין חוֹבֵיהּ דְּבַר נָשׁ. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ גַּלְּיָא חוֹבֵיהּ, אֶרֶץ עָבִיד דִּינָא דְּבַר נָשׁ, דִּכְתִּיב וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בֵּיהּ. אָמַר ר' יוֹסֵי, תָּנֵינָן מִשְּׁמֵיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, אִימָא וּבְנִין בִּשְׁלֵימוּתָא אִשְׁתְּכָחוּ, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. We have also been taught that “heaven” reveals man’s guilt and “earth” executes judgement on the sinners, as it is written: “The earth shall rise up against him.” ‘ Said R. Jose: ‘We have been taught in the name of R. Simeon that in the hour when the Torah was given to Israel Mother and children were together in perfect harmony, as it is written, “the mother of the children rejoiced” (Ps. 93, 9).’
אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. אָנֹכִי, כְּמָה דְּתָנֵינָן, בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, הִיא שְׁכִינְתָּא. וְדָא בַּת. יְיָ' אֱלהֶיךָ, דִּכְתִּיב (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, הָא בֵּן. Thus “I” in this verse refers to the Shekinah, called “daughter” in the dictum “Abraham had a daughter, the Shekinah”. “The Lord thy God” has the same reference as in the verse, “My firstborn son Israel” (Ex. 4, 22) (i.e. Tifereth);
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י״ב) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, וּכְתִיב (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר, הָא אִימָא וּבְנִין. יָתְבָא אִימָא יַתְבִין בְּנִין. (ועלמין) כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה בִּשְׁלִימוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מִתְעַבְּרָא אִימָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַבְּרָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. וּכְתִיב, (דברים כ״ב:ו׳) לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וְתָנֵינָן, לָא יַעְבִיד בַּר נָשׁ חוֹבֵי לְתַתָּא, בְּגִין דְּאִתְעֲבָר אִימָּא מֵעַל בְּנִין. while the words “who hath brought thee out of the land of Egypt” refer to the mystery of “Jubilee” (the Mother). Thus the Mother was there and the Children were there, all in joy and completeness; so that we apply the verse “the Mother of the children rejoices”. Hence we have learnt that a man should be careful not to sin lest he cause the Mother to depart from the Children.’
אָמַר ר' יִצְחָק, כֹּלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֹּלָּא הוּא. כֹּלָּא חַד. וּמִלִּין אִלֵּין, לִמְחַצְּדֵי חַקְלָא אִתְגַּלְּיָין. זַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Isaac said: ‘All these expressions refer to the Holy One, blessed be He, and this is a thing disclosed to the “reapers of the field”.’
תָּאנֵי אָמַר ר' אֶלְעָזָר, כְּתִיב, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בְּמָאי אוֹקִימְנָא הָנִי קְרָאֵי, הָא תָּנֵינָן, דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִתְבְּרִיאוּ. מְלַמֵּד, שֶׁנָּטָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַו יְמִינוֹ וּבָרָא הַשָּׁמַיִם, וּנְטֵה קַו שְׂמֹאלוֹ, וּבָרָא אֶת הָאָרֶץ. בְּקַדְמִיתָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּלְבָתַר אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. R. Eleazar said: ‘From the fact that in one place it says: “In the beginning God created heaven and earth”, and in another, “On the day when the Lord God made earth and heaven” (Gen. 2, 4), it has been concluded that both heaven and earth were created as one; the Holy One stretched out His right hand and created the heaven, and then He stretched out His left hand and created the earth.
תְּנָן, כְּתִיב, (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם יְיָ' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, שָׁמַיִם מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי. וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. הָאָרֶץ מַמָּשׁ, דִּכְתִּיב וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. שָׁמַיִם, שָׁמַיִם עִלָּאִין. וְאֶרֶץ, אֶרֶץ עִלָּאָה. דְּתַנְיָא, כַּד אִתָּקַן שָׁמַיִם דָּא בְּתִיקוּנוֹי, (אתקן) לָקֳבְלֵיהּ דְּהַאי אֶרֶץ, וְתֵיאוּבְתֵיהּ לְקַבְּלָהּ, בְּחַד דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּיק. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֶרֶץ. Also, when it says: “And it shall come to pass on that day that I will answer the heavens, and they shall answer the earth” (Hos. II,21), it refers to the supernal heavens and to the supernal earth, the earth which is called “My footstool” (Isa. 66, 1). The significance whereof is that the heaven longed for the earth, that it might unite itself with her in the sphere called “Righteous”, as it is written: “The righteous is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).
וּמֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, עַד הַהוּא אֲתָר דְּשָׁאֲרִי הַאי צַדִּיק, אָתֵי חַד נַהֲרָא קַדִּישָׁא, מִשְׁחָא דִּרְבוּת, וְאַטִּיל בִּסְגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא, בְּהַאי אֶרֶץ קַדִּישָׁא, וְנָטַל כֹּלָּא הַאי אֶרֶץ. וּלְבָתַר, מֵהַאי אֶרֶץ אִתְּזַן כֹּלָּא, עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי. כִּדְכוּרָא דָּא, כַּד תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּנוּקְבָא, דְּאַפִּיק זַרְעָא דִּרְבוּת, מֵרֵישָׁא דְּמוֹחָא, בְּהַהוּא אָמָה, וְאַטִּיל בְּנוּקְבָא, וּמִנֵּיהּ מִתְעַבְּרָא נוּקְבָּא, אִשְׁתְּכַח, דְּכֻלְּהוּ שַׁיְיפִין דְּגוּפָא, כֻּלְּהוּ מִתְדַבְּקָן בְּנוּקְבָא, וְנוּקְבָּא אֲחִידָא כֹּלָּא. כְּדוּגְמָא דָּא תָּנִינָן, כָּל דְּאַשְׁלִים לַעֲשָׂרָה קַדְמָאֵי דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, נוֹטֵל אֲגַר כֻּלְּהוּ. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר, לָקֳבְלֵי דְּכֻלְּהוּ. From the head of the King to the place where this Righteous One commences flows a holy river, the oil of anointment, which pours itself out in fulness of desire upon this earth; and the earth having received it therefrom nourishes all both above and below.
ר' יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּכְתִיב וַיֵּרַד יְיָ' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי, (ד"א לא גרסינן תנא) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְאָן נָחַת. אִי תֵּימָא דְּנָחַת לְסִינַי, עַל הַר סִינַי כְּתִיב וְלָא כְּתִיב בְּהַר סִינַי. Said R. Isaac: ‘We read: “And the Lord came down upon Mount Sinai” (Ex. 19, 20); “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10). Whither came He down? For the text tells us that He descended upon (lit. above) Mount Sinai and not on to Sinai.’
אֶלָּא, וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְאָן נָחַת. אָמַר ר' יוֹסֵי, (אמר רבי יהודה אמר רבי חייא) נָחִית בְּדַרְגּוֹי, מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וּמִכִּתְרָא לְכִתְרָא, עַד דְּאִתְדַּבָּק בְּהַאי אֶרֶץ, וּכְדֵין אִתְנְהַר סִיהֲרָא, וְקַיְּימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְהַאי אֶרֶץ. וּכְדֵין כְּתִיב, עַל הַר סִינַי. מַה קַּיְימָא עַל הַר סִינַי, הֲוֵי אֵימָא דָּא שְׁכִינְתָּא. R. Jose replied: ‘He came down from grade to grade, from crown to crown, until He reached this “earth”, and then the Moon shone and was revealed in completeness in the heavens. Hence it says, “He descended above Mount Sinai.” What stands above Mount Sinai? Surely, the Shekinah.’
ר' אַבָּא אָמַר מֵהָכָא, (שמות י״ט:י״ח) מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ' בָּאֵשׁ. וּכְתִיב (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. וּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיְיָ' הִמְטִיר דָּא הוּא אֶרֶץ מֵאָן אֲתָר נָטִיל הַאי, סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מוֹכַח, דִּכְתִּיב מֵאֵת יְיָ' מִן הַשָּׁמָיִם, מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר מֵהָכָא, וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל. כָּל, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, דְּהָא בְּהַאי תַּלְיָא כֹּלָּא.
Yitro 22:400-403 (Chapter 22) (Yitro) (Zohar)
Yitro 22:400-403 (Chapter 22) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ וְגוֹ' ר' אֶלְעָזָר פָּתַח, (משלי א׳:ח׳) שְׁמַע בְּנִי מוֹסֵר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דָּא בִּינָה. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי א׳:ב׳) לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה I AM THE LORD THY GOD WHO BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT. R. Eleazar referred to the verse: “My son, hear the instruction of thy father, and forsake not the Torah of thy mother” (Prov. 1, 18). “’The instruction of thy father”,’ he said, ‘refers to the Holy One; “the Torah of thy mother” to the Community of Israel.’
ר' יְהוּדָה אָמַר, מוּסַר אָבִיךָ: דָּא הִיא חָכְמָה. וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: דָּא הִיא בִּינָה. ר' יִצְחָק אָמַר, הָא וְהָא, חַד מִלָּה אִתְפְּרָשׁוּ. דְּתָנֵינָן, (בראשית מ"ז ע"ב) אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה דִּלְעֵילָּא נַפְקַת. ר' יוֹסֵי אָמַר, מִבִּינָה נַפְקַת, דִּכְתִּיב לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה, וּכְתִיב וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. According to R. Judah, “father” represents Wisdom (Hokhmah) and “mother” Understanding (Binah). Said R. Judah: ‘Both interpretations mean one and the same thing, for we have been taught that the Torah emanated from the Supernal Wisdom.’ R. Jose said that the Torah emanated from Understanding, for it says: “to perceive the words of understanding” and “forsake not the Torah of thy mother”.
אָמַר ר' יְהוּדָה, אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה וּבִינָה אִתְכְּלִילַת, דִּכְתִּיב, שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. ר' אַבָּא אָמַר, בְּכֹלָּא אִתְכְּלִילַת, דְּכֵיוָן דִּבְאִלֵּין תְּרֵין אִתְכְּלִילַת, אִתְכְּלִילַת בְּכֹלָּא. בְּחֶסֶד, בְּדִינָא בְּרַחֲמֵי. בְּכֻלְּהוּ שְׁלֵימוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ מִלָּה. אִי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִסְתַּכְּמִין, כֹּלָּא מִסְתַּכְּמִין. בַּאֲתָר דְּאִלֵּין מִשְׁתַּכְּחִין, כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין. Said R. Judah: ‘The Torah is an emanation of both Wisdom and Understanding, and combines the influence of both, for it says: “My son, hear the instruction of thy father, and forsake not the Torah of thy mother”.’ R. Abba said: ‘It contains the influence of all the emanations, in virtue of containing those two: grace, judgement, and mercy, and every one required for perfection. When the King and the Matrona are in harmonious union all attributes are harmoniously united, and wherever these are found all the others are found as well.’ R. Jose said: ‘The “I” in the first commandment represents the Shekinah, as in “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4).’ R. Isaac said that after “I” there is a pause, and the next words, “the Lord is thy God”, refer to the Holy One, blessed be He, identical with the “Heavens”, as it is written: “Out of heaven he made thee to hear his voice” (Deut. 4, 36), and again, “Ye have seen that I have spoken to you from heaven” (Ex. 20, 22). The.”who” (asher) which follows designates the sphere which all consider blessed (ashar)
ר' יוֹסֵי אָמַר, אָנֹכִי: דָּא שְׁכִינְתָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. יְיָ' אֱלהֶיךָ: (נ"א כלא סליק לעילא, למהר כלא חד) (דא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך) ר' יִצְחָק אָמַר, אָנֹכִי: דָּא שְׁכִינְתָּא. וּפָסְקָא טַעֲמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כ״ז:י״ט) אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרֶךָ. יְיָ' אֱלֹהֶיךָ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (דבהם ד) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קוֹלוֹ. וּכְתִיב אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. מִן הַשָּׁמַיִם (מן השמים ממש דא קודשא בריך הוא.) R. Jose said: ‘The “I” in the first commandment represents the Shekinah, as in “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4).’ R. Isaac said that after “I” there is a pause, and the next words, “the Lord is thy God”, refer to the Holy One, blessed be He, identical with the “Heavens”, as it is written: “Out of heaven he made thee to hear his voice” (Deut. 4, 36), and again, “Ye have seen that I have spoken to you from heaven” (Ex. 20, 22).
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. אֲשֶׁר: אֲתָר דְּכֹלָּא מְאַשְּׁרִין לֵיהּ. הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם: דָּא יוֹבְלָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וּבְגִין כַּךְ, חַמְשִׁין זִמְנִין אִדְכַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּאוֹרַיְיתָא. חַמְשִׁין יוֹמִין לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא. חַמְשִׁין שְׁנִין לְחֵירוּ דְּעַבְדִין. The.”who” (asher) which follows designates the sphere which all consider blessed (ashar) The “bringing out of Egypt” designates the “Jubilee”, as we have been taught that the “Jubilee” was the immediate cause of Israel’s exodus from Egypt; for which reason this event is mentioned fifty times in the Torah. Fifty days passed from the Exodus to the Revelation on Sinai, and fifty years had to pass for the liberation of slaves.
מִבֵּית עֲבָדִים: כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ב:כ״ט) הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וְתָנֵינָן אִלֵּין כִּתְרִין תַּתָּאִין, דְּאִתְרְחִיצוּ בְּהוּ מִצְרָאֵי. כְּמָה דְּאִית בֵּיתָא לְעֵילָּא, אִית בֵּיתָא לְתַתָּא. בֵּיתָא קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (משלי כ״ד:ג׳) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת. בֵּיתָא תַּתָּאָה לְתַתָּא, דְּלָא קַדִּישָׁא, כְּמָה דִּכְתִּיב מִבֵּית עֲבָדִים. “From the house of slaves”: as it is written: “The Lord smote all the firstborn of the land of Egypt” (Ex. 12, 29), which, as we have been taught, signifies the lower “crown” which the Egyptians worshipped. For, indeed, as there is a “House” above, so also there is a “house” below; a holy “house” above-“with wisdom is a house builded” (Prov. 24, 3)-and an unholy “house” below, a “house of slaves”.
תָּאנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּמַר אָנֹכִי, כָּל אִינּוּן פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּמִתְאַחֲדָן בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בְּסִטְרָא (ס"א דא') כֻּלְּהוּ הֲוָה כְּלִילָן בְּהַאי מִלָּה. We have been taught that when the “I” was proclaimed, all those commandments of the Torah which are united in the “Body” of the Supernal Holy King were comprised in it;
כְּמָה דְּתָנֵינָן, כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, מִתְאַחֲדָן בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. (דבר אחר במלכא קדישא עלאה) מִנְּהוֹן בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, וּמִנְהוֹן בְּגוּפָא, וּמִנְהוֹן בִּידֵי מַלְכָּא, וּמִנְהוֹן בְּרַגְלוֹי, וְלֵית מַאן דְּנָפִיק מִן גּוּפָא דְּמַלְכָּא לְבַר. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּפָשַׁע בְּחַד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּמַאן דְּפָשַׁע בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. בִּי מַמָּשׁ. וַוי לְחַיָּיבַיָּא, דְּעַבְרִין עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא יַדְעִין מַאי קָא עַבְדִין. for, indeed, all the commandments have their unifying centre in the “Body” of the King; some in the “Head”, some in the “Trunk”, some in the “Hands”, and some in the “Feet”, and none of them ever step out and become separate from the “Body” of the King or lose connection with it. He, therefore, who transgresses against even one of the commandments of the Torah is as though he transgressed against the “Body” of the King, as it is written: “And they shall go forth and look upon the carcases of the men that have transgressed against me” (Isa. 66, 24)-as it were, “against My very Self.” Woe unto the sinners who break the words of the Torah- they know not what they do!
דְּאָמַר ר' שִׁמְעוֹן, הַהוּא אֲתָר דְּאִיהוּ חָב לְגַבֵּיהּ, הַהוּא אֲתָר מַמָּשׁ גַּלֵּי חוֹבֵיהּ. (ואמר ר' שמעון קודשא בריך הוא ממש גלי חוביה) חָב בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבֵיהּ, דִּכְתִּיב, (איוב כ׳:כ״ז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ. יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ: דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (נ"א דא כנסת ישראל.) And thus said R. Simeon: ‘The Place against which a sin is committed itself reveals the sin. When a sin has been committed against the Holy One, it is He Himself who reveals it, as it is written: “The heaven shall reveal his iniquity and the earth shall rise up against him” (Job. 20, 27). “The heaven” signifies the Holy One; “the earth” the Community of Israel.
תַּנְיָא, שָׁמַיִם גַּלְּיָין חוֹבֵיהּ דְּבַר נָשׁ. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ גַּלְּיָא חוֹבֵיהּ, אֶרֶץ עָבִיד דִּינָא דְּבַר נָשׁ, דִּכְתִּיב וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בֵּיהּ. אָמַר ר' יוֹסֵי, תָּנֵינָן מִשְּׁמֵיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, אִימָא וּבְנִין בִּשְׁלֵימוּתָא אִשְׁתְּכָחוּ, דִּכְתִּיב, (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. We have also been taught that “heaven” reveals man’s guilt and “earth” executes judgement on the sinners, as it is written: “The earth shall rise up against him.” ‘ Said R. Jose: ‘We have been taught in the name of R. Simeon that in the hour when the Torah was given to Israel Mother and children were together in perfect harmony, as it is written, “the mother of the children rejoiced” (Ps. 93, 9).’
אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. אָנֹכִי, כְּמָה דְּתָנֵינָן, בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, הִיא שְׁכִינְתָּא. וְדָא בַּת. יְיָ' אֱלהֶיךָ, דִּכְתִּיב (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. וּכְתִיב (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, הָא בֵּן. Thus “I” in this verse refers to the Shekinah, called “daughter” in the dictum “Abraham had a daughter, the Shekinah”. “The Lord thy God” has the same reference as in the verse, “My firstborn son Israel” (Ex. 4, 22) (i.e. Tifereth);
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ה:י״ב) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, וּכְתִיב (תהילים קי״ג:ט׳) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר, הָא אִימָא וּבְנִין. יָתְבָא אִימָא יַתְבִין בְּנִין. (ועלמין) כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה בִּשְׁלִימוּתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. מִתְעַבְּרָא אִימָא, כֻּלְּהוּ מִתְעַבְּרָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. וּכְתִיב, (דברים כ״ב:ו׳) לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וְתָנֵינָן, לָא יַעְבִיד בַּר נָשׁ חוֹבֵי לְתַתָּא, בְּגִין דְּאִתְעֲבָר אִימָּא מֵעַל בְּנִין. while the words “who hath brought thee out of the land of Egypt” refer to the mystery of “Jubilee” (the Mother). Thus the Mother was there and the Children were there, all in joy and completeness; so that we apply the verse “the Mother of the children rejoices”. Hence we have learnt that a man should be careful not to sin lest he cause the Mother to depart from the Children.’
אָמַר ר' יִצְחָק, כֹּלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֹּלָּא הוּא. כֹּלָּא חַד. וּמִלִּין אִלֵּין, לִמְחַצְּדֵי חַקְלָא אִתְגַּלְּיָין. זַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Isaac said: ‘All these expressions refer to the Holy One, blessed be He, and this is a thing disclosed to the “reapers of the field”.’
תָּאנֵי אָמַר ר' אֶלְעָזָר, כְּתִיב, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וּכְתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. בְּמָאי אוֹקִימְנָא הָנִי קְרָאֵי, הָא תָּנֵינָן, דְּתַרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא אִתְבְּרִיאוּ. מְלַמֵּד, שֶׁנָּטָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַו יְמִינוֹ וּבָרָא הַשָּׁמַיִם, וּנְטֵה קַו שְׂמֹאלוֹ, וּבָרָא אֶת הָאָרֶץ. בְּקַדְמִיתָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּלְבָתַר אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. R. Eleazar said: ‘From the fact that in one place it says: “In the beginning God created heaven and earth”, and in another, “On the day when the Lord God made earth and heaven” (Gen. 2, 4), it has been concluded that both heaven and earth were created as one; the Holy One stretched out His right hand and created the heaven, and then He stretched out His left hand and created the earth.
תְּנָן, כְּתִיב, (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם יְיָ' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, שָׁמַיִם מַמָּשׁ. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס״ו:א׳) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי. וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. הָאָרֶץ מַמָּשׁ, דִּכְתִּיב וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. שָׁמַיִם, שָׁמַיִם עִלָּאִין. וְאֶרֶץ, אֶרֶץ עִלָּאָה. דְּתַנְיָא, כַּד אִתָּקַן שָׁמַיִם דָּא בְּתִיקוּנוֹי, (אתקן) לָקֳבְלֵיהּ דְּהַאי אֶרֶץ, וְתֵיאוּבְתֵיהּ לְקַבְּלָהּ, בְּחַד דַּרְגָּא דְּאִקְרֵי צַדִּיק. כְּמָה דִּכְתִּיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֶרֶץ. Also, when it says: “And it shall come to pass on that day that I will answer the heavens, and they shall answer the earth” (Hos. II,21), it refers to the supernal heavens and to the supernal earth, the earth which is called “My footstool” (Isa. 66, 1). The significance whereof is that the heaven longed for the earth, that it might unite itself with her in the sphere called “Righteous”, as it is written: “The righteous is the foundation of the world” (Prov. 10, 25).
וּמֵרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, עַד הַהוּא אֲתָר דְּשָׁאֲרִי הַאי צַדִּיק, אָתֵי חַד נַהֲרָא קַדִּישָׁא, מִשְׁחָא דִּרְבוּת, וְאַטִּיל בִּסְגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא, בְּהַאי אֶרֶץ קַדִּישָׁא, וְנָטַל כֹּלָּא הַאי אֶרֶץ. וּלְבָתַר, מֵהַאי אֶרֶץ אִתְּזַן כֹּלָּא, עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי. כִּדְכוּרָא דָּא, כַּד תִּיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּנוּקְבָא, דְּאַפִּיק זַרְעָא דִּרְבוּת, מֵרֵישָׁא דְּמוֹחָא, בְּהַהוּא אָמָה, וְאַטִּיל בְּנוּקְבָא, וּמִנֵּיהּ מִתְעַבְּרָא נוּקְבָּא, אִשְׁתְּכַח, דְּכֻלְּהוּ שַׁיְיפִין דְּגוּפָא, כֻּלְּהוּ מִתְדַבְּקָן בְּנוּקְבָא, וְנוּקְבָּא אֲחִידָא כֹּלָּא. כְּדוּגְמָא דָּא תָּנִינָן, כָּל דְּאַשְׁלִים לַעֲשָׂרָה קַדְמָאֵי דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, נוֹטֵל אֲגַר כֻּלְּהוּ. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר, לָקֳבְלֵי דְּכֻלְּהוּ. From the head of the King to the place where this Righteous One commences flows a holy river, the oil of anointment, which pours itself out in fulness of desire upon this earth; and the earth having received it therefrom nourishes all both above and below.
ר' יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (שמואל ב כ״ב:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וּכְתִיב וַיֵּרַד יְיָ' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינַי, (ד"א לא גרסינן תנא) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְאָן נָחַת. אִי תֵּימָא דְּנָחַת לְסִינַי, עַל הַר סִינַי כְּתִיב וְלָא כְּתִיב בְּהַר סִינַי. Said R. Isaac: ‘We read: “And the Lord came down upon Mount Sinai” (Ex. 19, 20); “He bowed the heavens and came down” (2 Sam. 22, 10). Whither came He down? For the text tells us that He descended upon (lit. above) Mount Sinai and not on to Sinai.’
אֶלָּא, וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְאָן נָחַת. אָמַר ר' יוֹסֵי, (אמר רבי יהודה אמר רבי חייא) נָחִית בְּדַרְגּוֹי, מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא, וּמִכִּתְרָא לְכִתְרָא, עַד דְּאִתְדַּבָּק בְּהַאי אֶרֶץ, וּכְדֵין אִתְנְהַר סִיהֲרָא, וְקַיְּימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, לְהַאי אֶרֶץ. וּכְדֵין כְּתִיב, עַל הַר סִינַי. מַה קַּיְימָא עַל הַר סִינַי, הֲוֵי אֵימָא דָּא שְׁכִינְתָּא. R. Jose replied: ‘He came down from grade to grade, from crown to crown, until He reached this “earth”, and then the Moon shone and was revealed in completeness in the heavens. Hence it says, “He descended above Mount Sinai.” What stands above Mount Sinai? Surely, the Shekinah.’
ר' אַבָּא אָמַר מֵהָכָא, (שמות י״ט:י״ח) מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ' בָּאֵשׁ. וּכְתִיב (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. וּכְתִיב, (בראשית י״ט:כ״ד) וַיְיָ' הִמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיְיָ' הִמְטִיר דָּא הוּא אֶרֶץ מֵאָן אֲתָר נָטִיל הַאי, סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא מוֹכַח, דִּכְתִּיב מֵאֵת יְיָ' מִן הַשָּׁמָיִם, מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. רַבִּי חִיָּיא אָמַר מֵהָכָא, וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל. כָּל, כְּלָלָא דְּכֹלָּא, דְּהָא בְּהַאי תַּלְיָא כֹּלָּא.
Chapter 23
Chapter 23 somebodyYitro 23 (Chapter 23) (Yitro) (Zohar)
Yitro 23 (Chapter 23) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ג׳) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֱלהִים אֲחֵרִים, לְאַפָּקָא שְׁכִינְתָּא. עַל פָּנָי, לְאַפָּקָא אַפֵּי מַלְכָּא. דִּבְהוּ אִתְחָזֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן שְׁמֵיהּ. וְהוּא אִינּוּן. הוּא שְׁמֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ב:ח׳) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי. הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. THOU SHALT HAVE NO OTHER GODS BEFORE ME (lit. before My Face). Said R. Isaac: ‘This prohibition of “other gods” does not include the Shekinah; “before My Face” does not include the “Faces of the King” (the Sephiroth), in which the Holy King manifests Himself, and which are His Name and identical with Him. That they are His name is shown by the verse: “I am TETRAGRAMMATON, that is My Name” (Isa. 42, 8). Thus He and His Name are one. Blessed be His Name for ever and ever.’
תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן אָדָם, דִּכְתִּיב, (יחזקאל לה) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. מַאי טַעֲמָא קָרָא לוֹן אָדָם. מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם. אַתֶּם וְלֹא שְׁאַר עַמִּין. וּבְּגִין כָּךְ אָדָם אַתֶּם, אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְרוּיִין אָדָם. R. Simeon taught: ‘Blessed are the Israelites, for that the Holy One calls them “Men” (Adam), as it is written, “Ye are my sheep; the sheep of my flock; ye are men” (Ezek. 34, 31). Why are they called “men”, in contradistinction to the heathen nations? Because they “cleave to the Lord their God” (Deut. 4, 4).
דְּתַנְיָא, אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן דְּבַר נָשׁ יִשְׂרָאֵל אִתְגְּזַר, עָאל בִּבְרִית דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וּכְתִיב (מיכה ז׳:כ׳) חֶסֶד לְאַבְרָהָם. וְשָׁארֵי לְמֵיעָאל בְּהַאי אֲתָר. (נ"א אדם) כֵּיוָן דְּזָכָה לְקַיְּימָא פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, עָאל בֵּיהּ בְּהַאי אָדָם, (נ"א אתר) וְאִתְדַּבַּק (ויחי רי"ו ע"א) בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, וּכְדֵין אִקְרֵי אָדָם. When a Jewish child is circumcised he enters at once into the Abrahamitic covenant; and when he commences to keep the precepts of the Torah he enters into the grade of “man” and becomes attached to the “Body of the King” and so obtains the title of “man”.
וְזַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן אָדָם. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל, (בראשיתטז) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, מִשּׁוּם דְּאִתְגְּזַר. וְשֵׁירוּתָא דְּאָדָם הֲוָה בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:כ״ה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמּוֹלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, עָאל בְּהַאי שֵׁירוּתָא, דְּאִקְרֵי כָּל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט״ז:י״ב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. יָדוֹ בַכֹּל, יָדוֹ בַכֹּל וַדַּאי, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּלָא קַבִּיל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. שֵׁירוּתָא הֲוָה בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִתְגְּזַר, וְלָא אִשְׁתְּלִים בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. אֲבָל זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִשְׁתְּלִימוּ בְּכֹלָּא, אִקְרוּן אָדָם מַמָּשׁ, וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Contrariwise Ishmael was a “wild man” (Gen. 16, 12); he was only partly a “man”: there were the beginnings of “manhood” in him, because he was circumcised, but this “manhood” did not come to fruition in him, because he did not receive the commandments of the Torah. But the seed of Israel, who were perfected in all things, they are “men” in the full sense: “For the Lord’s portion is his people; Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דָּא, כָּל פַּרְצוּפִין שָׁרוּ, בַּר מִפַּרְצוּפָא דְּאָדָם. ר' יִצְחָק אָמַר, כַּד אִתְעֲבָד, אִתְחָזֵי דִּגְלִיפָא גּוֹ גְּלִיפִין דְּאַשְׁלָמוּתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי קִיטְרוֹי בְּזִיקָא, בְּטִפְסָא שְׁכִיחֵי. Said R. Jose: ‘Therefore the graving and painting of all forms is permitted, except the human figure.’ Said R. Isaac: ‘The reason is, because when a human figure is represented in sculpture or painting, it is not only the body which is fashioned in the image of the person, but as it were the wholeness of the man is being reproduced, his inner form, namely his spirit, as well as his outer bodily form’; Said R. Judah ‘This accords with the popular saying: “As the breath of the craftsman, so the shape of the vessel.” ‘
רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוּד, לְמֵחֱמֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה תַּמָּן, וַהֲוָה רַבִּי חִזְקִיָּה אָזִיל עִמֵּיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַ' חִזְקִיָּה, הָא דְּתָנֵינָן, קָמֵי ר' שִׁמְעוֹן, וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וְדָא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה. סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא דִּכְתִּיב, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. מַהוּ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. R. Judah went once from Cappadocia to Lydda to see R. Simeon, who was sojourning there at that time, and R. Hezekiah accompanied him. Said R. Judah to R. Hezekiah: ‘What R. Simeon taught us concerning the meaning of the term “wild man” applied to Ishmael is perfectly true and quite clear, but what is the meaning of the second half of the verse: “and he shall dwell in the presence (lit. faces) of all his brethren”?’
אָמַר לֵיהּ, לָא שְׁמַעְנָא, וְלָא אֵימָא. דְּהָא אוֹלִיפְנָא, כְּתִיב (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה. אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה, אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. דְּלָא שָׂם מֹשֶׁה, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. R. Hezekiah replied: ‘I have heard no interpretation and I shall not give any, for it is written: “And this is the Torah which Moses set before the children of Israel” (Deut. 4, 44). What was set by Moses we can enunciate; what he did not set we cannot enunciate.’
פָּתַח ר' יְהוּדָה וְאָמַר, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. מַאן דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, זָכֵי לִתְרֵין חַיִּין, חַד בְּעָלְמָא דֵּין, וְחַד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. דִּכְתִּיב חַיֶּיךָ, תְּרֵי. וְכָל מַאן דְּיִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, כְּמַאן דְּמִתְפְּרַשׁ מִן חַיֵּי, וּמַאן דְּמִתְפְּרַשׁ מֵר' שִׁמְעוֹן, כְּאִילּוּ מִתְפְּרַשׁ מִכֹּלָּא. Then said R. Judah: ‘It is written: “For he is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20). He who is worthy of the Torah and separates not himself from her is worthy of two lives: life in this world and life in the world to come. But he who separates himself from her separates himself from life. And he who separates himself from R. Simeon separates himself from all things.
וּמַה בְּהַאי קְרָא דְּאִיהוּ פָּתַח פִּתְחָא, לָא יָכִילְנָא לְמֵיעָאל בָּהּ. פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא דִּסְתִּימִין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַוי לְדָרָא, דְּר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי יִסְתְּלִיק מִנֵּיהּ. דְּכַד אֲנָן קַיְימִין קָמֵי דְּר' שִׁמְעוֹן, מַבּוּעִין דְּלִבָּא פְּתִיחִין לְכָל עִיבָר, וְכֹלָּא מִתְגַּלְיָא. וְכַד אִתְפְּרַשְׁנָא מִנֵּיהּ. לָא יְדַעְנָא מִידִי, וְכָל מַבּוּעִין סְתִימִין. Here is a verse to which he has already opened a door, and yet we cannot enter it nor penetrate further without his aid; how much more difficult then will it be for us to enter into the more recondite words of the Torah! Woe to the generation from which R. Simeon will be removed! As long as we are in his presence the springs of the heart are open on every hand to the apprehension of truth, and everything is unfolded, but as soon as we separate ourselves from him we know nothing and all the springs are closed.’
אָמַר ר' חִזְקִיָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (במדבר י״א:כ״ה) וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וְיִתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, כְּבוּצִינָא דָּא, דְּנָהֲרִין מִינֵּהּ כַּמָּה בּוּצִינִין, וְהוּא בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ. כַּךְ ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָארֵי דְּבוּצִינִין, הוּא נָהִיר לְכֹלָּא, וּנְהוֹרָא לָא אַעְדֵּי מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּכַח בְּקִיוּמֵיהּ. אָזְלוּ עַד דְּמָטוּ לְגַבֵּיהּ. Said R. Hezekiah: ‘It is written: “And he took of the spirit that was upon him (Moses) and gave it unto the seventy elders” (Num. 11, 25). It was like a light from which many lights are kindled, and which yet retains its brightness. R. Simeon is such a light; he illumines everyone and yet his light is not diminished, but remains steadfast in its full splendour.’ They walked on until they reached the place where he was dwelling at the time.
כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ, אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה אָמַר, (תהילים ק״ב:א׳) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. כָּל צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל צְלוֹתָא, וּצְלוֹתָא דְּעָנִי עִלָּאָה מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּהַאי סַלְּקָא עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתָּבַּח (נ"א מתעטף) בְּהַהִיא צְלוֹתָא וַדַּאי. תְּפִלָּה דְּעָנִי, תְּפִלָּה אִקְרֵי. They found him absorbed in the study of the Torah. He was meditating aloud upon the verse: “A prayer of the afflicted (poor) when he is wrapped in darkness (languishing), and poureth out his complaint before the Lord” (Ps. 102, 1). He said: ‘All prayers of Israel are effective, but the prayer of the poor man more so than all others. Why? Because it reaches the Crown of the King’s Glory and becomes, as it were, a garland for His Head, and the Holy One clothes Himself with this prayer as with a garment.
כִּי יַעֲטֹף. עִטּוּפָא דָּא, לָאו עִטּוּפָא דְּכַסוּ הוּא, דְּהָא לֵית לֵיהּ. אֶלָּא, כְּתִיב הָכָא כִּי יַעֲטֹף. וּכְתִיב הָתָם, (איכה ב׳:י״ט) הָעֲטוּפִים בְּרָעָב. וְלִפְנֵי יְיָ' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, דְּיִקְבַּל קַמֵּי מָארֵיהּ, וְדָא נִיחָא לֵיהּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִשּׁוּם דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בֵּיהּ, כַּד לָא אִשְׁתְּכָחוּ שְׁאַר קַיְימֵי עָלְמָא בְּעָלְמָא. וַוי לְמַאן דְּהַהוּא מִסְכְּנָא יְקַבֵּל עֲלוֹהִי לְמָארֵיהּ, מִשּׁוּם דְּמִסְכְּנָא קָרִיב לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ב:כ״ו) וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אֲנִי. “When he is wrapped….” He is not wrapped in garments, for he has none, being needy, but the word ya’atoj has the same significance here as in the words, “the life of the young children that faint (‘atuphim) for hunger” (Lam. 2, 19). He “poureth out his complaint before the Lord”. This is pleasing to the Lord, for the world is sustained by such. Woe unto him against whom a poor man complains to his Master! For the poor are nearest to the King. Concerning him the Lord says: “When he crieth unto me I will hear, for I am gracious” (Ex. 22, 26),
וְלִשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, זִמְנִין דִּשְׁמַע, זִמְנִין דְּלָא שָׁמַע. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּדִיוּרֵיהּ דְּמַלְכָּא בְּהָנֵי מָאנִי תְּבִירֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב (תהלים לה) קָרוֹב יְיָ' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לא תִבְזֶה. which signifies that the prayers of others are sometimes accepted and sometimes rejected, but the poor man’s prayer is always answered. And why? Because the King dwells in broken vessels: “To this man will I look, even to him that is poor and of a contrite spirit” (Isa. 66, 2). “The Lord is near to those who are of a broken heart” (Ps. 34, 19): “A broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ibid. 51, 19).
מִכָּאן תָּנֵינָן, מַאן דְּנָזִיף בְּמִסְכְּנָא, נָזִיף בִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִּיב וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב (משלי כ״ב:כ״ג) כִּי יְיָ' יָרִיב רִיבָם וְגוֹ'. בְּגִין דְּאַפּוֹטְרוֹפָּא דִּלְהוֹן תַּקִּיפָא, וְשַׁלִּיטָא עַל כֹּלָּא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ סַהֲדֵי, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְדַיָּינָא אַחֲרָא, וְלָא נָטִיל מַשְׁכּוֹנָא, כִּשְׁאַר דַּיָּינָא. וּמַה מַשְׁכּוֹנָא נָטִיל, נִשְׁמָתִין דְּבַר נָשׁ, דִּכְתִּיב וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. Hence we have learnt that whosoever wrongs a poor man wrongs the Shekinah. “For the Lord will plead their cause” (Prov. 22, 23): their Protector is omnipotent; he needs no witnesses, no other judge, no pledge does he accept, except that of the soul: “and spoil the soul of those who spoil them (the poor)” (Ibid.).’
תּוּ אָמַר תְּפִלָּה לְעָנִי, כָּל אֲתָר דְּאִקְרֵי תְּפִלָּה, מִלָּה עִלָּאָה הִיא, דְּהִיא סַלְּקָא לַאֲתָר (דקודשא בריך הוא אחד) עִלָּאָה. תְּפִלָּה דְּרֵישָׁא, אִינּוּן תְּפִלֵי דְּמַלְכָּא, דְּאָנַח לְהוּ. He went on: ‘ “A prayer of the poor….” Wherever the word “prayer” (tephillah) is mentioned, it signifies something precious, something which ascends to a supernal sphere-to the phylactery of the head worn by the King.’
ר' שִׁמְעוֹן אַסְחַר רֵישֵׁיהּ, וְחָמָא לְרַ' יְהוּדָה וּלְר' חִזְקִיָּה, דְּמָטוּ גַּבֵּיהּ. בָּתַר דְּסִיֵּים אִסְתָּכַּל בְּהוּ. אָמַר לְהוּ, סִימָא הֲוָה לְכוּ וְאִתְאֲבִיד מִנַּיְיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, וַדַּאי דְּפִתְחָא עִלָּאָה פָּתַח מֹר, וְלָא יָכִילְנָא לְמֵיעָאל בָּהּ. At this point R. Simeon turned his head and saw R. Judah and R. Hezekiah approaching him. When he had finished his reflections he looked at them, and said: ‘You look as if you had lost something valuable.’ ‘Yes,’ they replied, ‘for the Master opened a precious door and yet we cannot enter into it.’
אָמַר, מַאי הִיא. אָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ט״ז:י״ב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְסוֹפְיֵהּ דִּקְרָא בָּעֵינָא לְמִנְדַּע, דִּכְתִּיב וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן, מַהוּ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו. דְּהָא בְּרִירָא דְּכוּלֵיהּ קְרָא יְדַעְנָא, וְהַאי לָא יְדַעְנָא, דְּסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, לָא אִתְחָזֵי כְּרִישֵׁיהּ. And what is it?’ said he. Said they: ‘We refer to the verse concerning Ishmael: what is the meaning of the last words: “and he shall dwell upon the faces of all his brethren”? The beginning of the verse is clear to us, but what of this? We know not what the significance of these words is. The end does not seem to suit the beginning.’
אָמַר לוֹן, חַיֵּיכוֹן, כֹּלָּא חַד מִלָּה הִיא, וּבְחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא. תָּאנָא, כַּמָּה פָּנִים לַפָּנִים, אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּנִים דְּנַהֲרִין. פָּנִים דְּלָא נַהֲרִין. פָּנִים תַּתָּאִין. פָּנִים רְחִיקִין. פָּנִים קְרִיבִין. פָּנִים דִּלְגוֹ. פָּנִים דִּלְבַר. פָּנִים דִּימִינָא. פָּנִים דִּשְׂמָאלָא. By your life!’ replied R. Simeon, “both parts of the verse have one significance and point to the same truth. We know that the Holy One has many aspects (faces) in His manifestations to men: He manifests to some a beaming face, to others a gloomy one; to some a distant face, to others one that is very near; to some an external, to others an inner, hidden aspect; to some from the right side, to others from the left.
תָּא חֲזִי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּאֲחִידָן בְּאַנְפִּין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא. בְּאִינּוּן פָּנִים דְּהוּא וּשְׁמֵיהּ אֲחִידָן בְּהוּ, וְאִינּוּן וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא. וּשְׁאַר עַמִּין אֲחִידָן בְּאִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין, בְּאִינּוּן פָּנִים תַּתָּאִין. וּבְגִינִי כַּךְ אִינּוּן רְחִיקִין מִגּוּפָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא חֲמֵינָא כָּל אִינּוּן דְּמִצְרַיִם, קְרִיבוֹי דְּיִשְׁמָעֵאל, כְּמָה אַחִין וּקְרִיבִין הֲווֹ לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ בְּאַנְפִּין תַּתָּאִין, בְּאִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין. Blessed are the Israelites, for they are united with the uppermost “face” of the King, with the face wherein He and His Name are one. Contrariwise, the heathen nations are joined to the most distant “face”, to the “lower face”, and therefore they are at a great distance from the “Body” of the King. For we see that all those nations, like the Egyptians, for instance, who are related to Ishmael-for he had many brothers and relatives-were connected with the “lower”, the “distant” faces of the Divine.
וּבְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם, כַּד אִתְגְּזַר יִשְׁמָעֵאל, זָכָה, דְּשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ בַּאֲתַר דְּשָׁלִיטָא עַל כָּל אִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין וְתַתָּאִין, עַל כָּל אִינּוּן פָּנִים דִּשְׁאַר עַמִּין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יָדוֹ בַכֹּל, וּבְגִינֵי כַּךְ עַל פְּנִי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן, כְּלוֹמַר, יְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ לְעֵילָּא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב יָדוֹ בַכֹּל, דְּשַׁלְטָא עַל כָּל שְׁאַר פָּנִים דִּלְתַתָּא. וּבְּגִין כָּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו וַדַּאי, דְּלָא זָכוּ כְּוָותֵיהּ. Ishmael, however, when he was circumcised, had the privilege, for Abraham’s sake, of having his dwelling-place and his portion in the sphere which dominated all those distant and lower faces, the faces of the Divine which are turned towards the other nations. Therefore it says of him: “His hand will be in all (kol)1One of the lower grades of the Divine. … and he shall dwell upon the faces of all his brethren”, namely, he will be in a superior sphere to any of the other heathen nations; he will rule over all the “faces” that are below.
אָתוּ רַבִּי יְהוּדָה וְר' חִזְקִיָּה, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דְּאַמְרִי אִינְשֵׁי, חֲמָרָא בְּדֻרְדְיָא, וּנְבִיעָא דְּבֵירָא, בִּקְטִירָא דְּקִיזְרָא אִתְעַטָּר. וַוי לְעָלְמָא, כַּד יִסְתַּלַּק מֹר מִנֵּיהּ. וַוי לְדָרָא, דְּיִתְּעָרַע בְּהַהוּא זִמְנָא. זַכָּאָה דָּרָא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ לְמֹר. זַכָּאָה דָּרָא דְּאִיהוּ שָׁרֵי בְּגַוֵּיהּ. Then R. Judah and R. Hezekiah approached him and kissed his hands. Said R. Judah: ‘This is an illustration of the proverb: “Wine settled on its lees and a bubbling spring are a wonderful combination.”1i.e. R. Simeon combines deliberate judgement with a perennial flow of learning. Woe to the world when the Master will be removed from it! Blessed the generation that is privileged to hearken to his words! Blessed the generation in which he lives!’
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הָא תָּנֵינָן, גִּיּוֹרָא כַּד אִתְגְּזַר, אִקְרֵי (ויקרא קס"ח ע"א) גֵּר צֶדֶק, וְלָא יַתִּיר. וְהָכָא אָמַר מֹר יָדוֹ בַכֹּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא אִתְקְשָׁר בְּחַד. אֲבָל גִּיּוֹרָא תָּנֵינָן. שָׁאנֵי יִשְׁמָעֵאל, דְּלָאו גִּיּוֹרָא הוּא. בְּרֵיהּ דְּאַבְרָהָם הֲוָה, בְּרֵיהּ דְּקַדִּישָׁא הֲוָה. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל, (בראשית י״ז:כ׳) הִנִּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ. כְּתִיב הָכָא, בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ. וּכְתִיב הָתָם, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וְעַל כַּךְ כְּתִיב, יָדוֹ בַכֹּל. Said R. Hezekiah: ‘But have we not been taught that a proselyte when circumcised is merely called a “proselyte of righteousness” and nothing more? Yet according to thy interpretation of this verse, Master, “his hand will be in all (kol)”?’ R. Simeon replied: ‘Quite so! Ishmael was not merely a “prosolyte”, he was a son of Abraham, a son of the holy man, to whom the Lord gave the promise: “As concerning Ishrnael, behold… I have blessed him” (Gen. 17, 20); which “blessing” has a reference to the statement, “And the Lord blessed Abraham in all things (kol)”; which again is connected with the promise to Ishmael that “his hand will be in all (kol)….”
וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. דְּאִי שְׁאַר קְרִיבוֹי אִתְגְּזָרוּ (ס"א אתגיירו) אִקְרוּן גֵּירֵי צֶדֶק, וְלָא יַתִּיר, וְהוּא יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכֻּלְּהוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן דְּלָא אִתְגְּזָרוּ, דְּקַיְימִין בְּאִינּוּן אַפִּין רְחִיקִין, בְּאִינּוּן אַפִּין תַּתָּאִין. וְאִיהוּ, מָדוֹרֵיהּ לְעֵילָּא מִכָּל פָּנִים דִּידְהוּ, וּמִכָּל פָּנִים דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כַּךְ אַכְרִיז וְאָמַר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, דְּדָא הוּא מְהֵימָנוּתָא דִּילֵיהּ. This indicates that proselytes from among other nations, Ishmael’s kin, would be called “proselytes of righteousness”, but the nation whom he himself represents should be above them, “he shall dwell above the faces of his brethren”.’ Said R. Judah: ‘Hence the commandment to Israel: “Thou shalt have no other gods upon My face”, meaning “Thou shalt even avoid conceiving Me in those aspects (faces) which form Ishmael’s religion”.’1i.e. Mohammedanism.
Yitro 23:421-426 (Chapter 23) (Yitro) (Zohar)
Yitro 23:421-426 (Chapter 23) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ג׳) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֱלהִים אֲחֵרִים, לְאַפָּקָא שְׁכִינְתָּא. עַל פָּנָי, לְאַפָּקָא אַפֵּי מַלְכָּא. דִּבְהוּ אִתְחָזֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִינּוּן שְׁמֵיהּ. וְהוּא אִינּוּן. הוּא שְׁמֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ב:ח׳) אֲנִי יְיָ' הוּא שְׁמִי. הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. THOU SHALT HAVE NO OTHER GODS BEFORE ME (lit. before My Face). Said R. Isaac: ‘This prohibition of “other gods” does not include the Shekinah; “before My Face” does not include the “Faces of the King” (the Sephiroth), in which the Holy King manifests Himself, and which are His Name and identical with Him. That they are His name is shown by the verse: “I am TETRAGRAMMATON, that is My Name” (Isa. 42, 8). Thus He and His Name are one. Blessed be His Name for ever and ever.’
תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן אָדָם, דִּכְתִּיב, (יחזקאל לה) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, (ויקרא א׳:ב׳) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. מַאי טַעֲמָא קָרָא לוֹן אָדָם. מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלהֵיכֶם. אַתֶּם וְלֹא שְׁאַר עַמִּין. וּבְּגִין כָּךְ אָדָם אַתֶּם, אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְרוּיִין אָדָם. R. Simeon taught: ‘Blessed are the Israelites, for that the Holy One calls them “Men” (Adam), as it is written, “Ye are my sheep; the sheep of my flock; ye are men” (Ezek. 34, 31). Why are they called “men”, in contradistinction to the heathen nations? Because they “cleave to the Lord their God” (Deut. 4, 4).
דְּתַנְיָא, אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן דְּבַר נָשׁ יִשְׂרָאֵל אִתְגְּזַר, עָאל בִּבְרִית דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַבְרָהָם, דִּכְתִּיב (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וּכְתִיב (מיכה ז׳:כ׳) חֶסֶד לְאַבְרָהָם. וְשָׁארֵי לְמֵיעָאל בְּהַאי אֲתָר. (נ"א אדם) כֵּיוָן דְּזָכָה לְקַיְּימָא פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, עָאל בֵּיהּ בְּהַאי אָדָם, (נ"א אתר) וְאִתְדַּבַּק (ויחי רי"ו ע"א) בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא, וּכְדֵין אִקְרֵי אָדָם. When a Jewish child is circumcised he enters at once into the Abrahamitic covenant; and when he commences to keep the precepts of the Torah he enters into the grade of “man” and becomes attached to the “Body of the King” and so obtains the title of “man”.
וְזַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן אָדָם. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל, (בראשיתטז) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. פֶּרֶא אָדָם, מִשּׁוּם דְּאִתְגְּזַר. וְשֵׁירוּתָא דְּאָדָם הֲוָה בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:כ״ה) וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמּוֹלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, עָאל בְּהַאי שֵׁירוּתָא, דְּאִקְרֵי כָּל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט״ז:י״ב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְלֹא אָדָם. יָדוֹ בַכֹּל, יָדוֹ בַכֹּל וַדַּאי, וְלָא יַתִּיר, מִשּׁוּם דְּלָא קַבִּיל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. שֵׁירוּתָא הֲוָה בֵּיהּ, בְּגִין דְּאִתְגְּזַר, וְלָא אִשְׁתְּלִים בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. אֲבָל זַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִשְׁתְּלִימוּ בְּכֹלָּא, אִקְרוּן אָדָם מַמָּשׁ, וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Contrariwise Ishmael was a “wild man” (Gen. 16, 12); he was only partly a “man”: there were the beginnings of “manhood” in him, because he was circumcised, but this “manhood” did not come to fruition in him, because he did not receive the commandments of the Torah. But the seed of Israel, who were perfected in all things, they are “men” in the full sense: “For the Lord’s portion is his people; Jacob is the lot of his inheritance” (Deut. 32, 9).’
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דָּא, כָּל פַּרְצוּפִין שָׁרוּ, בַּר מִפַּרְצוּפָא דְּאָדָם. ר' יִצְחָק אָמַר, כַּד אִתְעֲבָד, אִתְחָזֵי דִּגְלִיפָא גּוֹ גְּלִיפִין דְּאַשְׁלָמוּתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי קִיטְרוֹי בְּזִיקָא, בְּטִפְסָא שְׁכִיחֵי. Said R. Jose: ‘Therefore the graving and painting of all forms is permitted, except the human figure.’ Said R. Isaac: ‘The reason is, because when a human figure is represented in sculpture or painting, it is not only the body which is fashioned in the image of the person, but as it were the wholeness of the man is being reproduced, his inner form, namely his spirit, as well as his outer bodily form’; Said R. Judah ‘This accords with the popular saying: “As the breath of the craftsman, so the shape of the vessel.” ‘
רַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוּד, לְמֵחֱמֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה תַּמָּן, וַהֲוָה רַבִּי חִזְקִיָּה אָזִיל עִמֵּיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַ' חִזְקִיָּה, הָא דְּתָנֵינָן, קָמֵי ר' שִׁמְעוֹן, וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וְדָא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה. סוֹפְיֵהּ דִּקְרָא דִּכְתִּיב, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. מַהוּ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. R. Judah went once from Cappadocia to Lydda to see R. Simeon, who was sojourning there at that time, and R. Hezekiah accompanied him. Said R. Judah to R. Hezekiah: ‘What R. Simeon taught us concerning the meaning of the term “wild man” applied to Ishmael is perfectly true and quite clear, but what is the meaning of the second half of the verse: “and he shall dwell in the presence (lit. faces) of all his brethren”?’
אָמַר לֵיהּ, לָא שְׁמַעְנָא, וְלָא אֵימָא. דְּהָא אוֹלִיפְנָא, כְּתִיב (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה. אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה, אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. דְּלָא שָׂם מֹשֶׁה, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. R. Hezekiah replied: ‘I have heard no interpretation and I shall not give any, for it is written: “And this is the Torah which Moses set before the children of Israel” (Deut. 4, 44). What was set by Moses we can enunciate; what he did not set we cannot enunciate.’
פָּתַח ר' יְהוּדָה וְאָמַר, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. מַאן דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, זָכֵי לִתְרֵין חַיִּין, חַד בְּעָלְמָא דֵּין, וְחַד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. דִּכְתִּיב חַיֶּיךָ, תְּרֵי. וְכָל מַאן דְּיִתְפְּרַשׁ מִינָהּ, כְּמַאן דְּמִתְפְּרַשׁ מִן חַיֵּי, וּמַאן דְּמִתְפְּרַשׁ מֵר' שִׁמְעוֹן, כְּאִילּוּ מִתְפְּרַשׁ מִכֹּלָּא. Then said R. Judah: ‘It is written: “For he is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20). He who is worthy of the Torah and separates not himself from her is worthy of two lives: life in this world and life in the world to come. But he who separates himself from her separates himself from life. And he who separates himself from R. Simeon separates himself from all things.
וּמַה בְּהַאי קְרָא דְּאִיהוּ פָּתַח פִּתְחָא, לָא יָכִילְנָא לְמֵיעָאל בָּהּ. פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא דִּסְתִּימִין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַוי לְדָרָא, דְּר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי יִסְתְּלִיק מִנֵּיהּ. דְּכַד אֲנָן קַיְימִין קָמֵי דְּר' שִׁמְעוֹן, מַבּוּעִין דְּלִבָּא פְּתִיחִין לְכָל עִיבָר, וְכֹלָּא מִתְגַּלְיָא. וְכַד אִתְפְּרַשְׁנָא מִנֵּיהּ. לָא יְדַעְנָא מִידִי, וְכָל מַבּוּעִין סְתִימִין. Here is a verse to which he has already opened a door, and yet we cannot enter it nor penetrate further without his aid; how much more difficult then will it be for us to enter into the more recondite words of the Torah! Woe to the generation from which R. Simeon will be removed! As long as we are in his presence the springs of the heart are open on every hand to the apprehension of truth, and everything is unfolded, but as soon as we separate ourselves from him we know nothing and all the springs are closed.’
אָמַר ר' חִזְקִיָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (במדבר י״א:כ״ה) וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וְיִתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, כְּבוּצִינָא דָּא, דְּנָהֲרִין מִינֵּהּ כַּמָּה בּוּצִינִין, וְהוּא בְּקִיוּמֵיהּ שְׁכִיחַ. כַּךְ ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָארֵי דְּבוּצִינִין, הוּא נָהִיר לְכֹלָּא, וּנְהוֹרָא לָא אַעְדֵּי מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּכַח בְּקִיוּמֵיהּ. אָזְלוּ עַד דְּמָטוּ לְגַבֵּיהּ. Said R. Hezekiah: ‘It is written: “And he took of the spirit that was upon him (Moses) and gave it unto the seventy elders” (Num. 11, 25). It was like a light from which many lights are kindled, and which yet retains its brightness. R. Simeon is such a light; he illumines everyone and yet his light is not diminished, but remains steadfast in its full splendour.’ They walked on until they reached the place where he was dwelling at the time.
כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ, אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה אָמַר, (תהילים ק״ב:א׳) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. כָּל צְלוֹתָא דְּיִשְׂרָאֵל צְלוֹתָא, וּצְלוֹתָא דְּעָנִי עִלָּאָה מִכֻּלְּהוּ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּהַאי סַלְּקָא עַד כּוּרְסֵי יְקָרָא דְּמַלְכָּא, וְאִתְעַטָּר בְּרֵישֵׁיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתָּבַּח (נ"א מתעטף) בְּהַהִיא צְלוֹתָא וַדַּאי. תְּפִלָּה דְּעָנִי, תְּפִלָּה אִקְרֵי. They found him absorbed in the study of the Torah. He was meditating aloud upon the verse: “A prayer of the afflicted (poor) when he is wrapped in darkness (languishing), and poureth out his complaint before the Lord” (Ps. 102, 1). He said: ‘All prayers of Israel are effective, but the prayer of the poor man more so than all others. Why? Because it reaches the Crown of the King’s Glory and becomes, as it were, a garland for His Head, and the Holy One clothes Himself with this prayer as with a garment.
כִּי יַעֲטֹף. עִטּוּפָא דָּא, לָאו עִטּוּפָא דְּכַסוּ הוּא, דְּהָא לֵית לֵיהּ. אֶלָּא, כְּתִיב הָכָא כִּי יַעֲטֹף. וּכְתִיב הָתָם, (איכה ב׳:י״ט) הָעֲטוּפִים בְּרָעָב. וְלִפְנֵי יְיָ' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, דְּיִקְבַּל קַמֵּי מָארֵיהּ, וְדָא נִיחָא לֵיהּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִשּׁוּם דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בֵּיהּ, כַּד לָא אִשְׁתְּכָחוּ שְׁאַר קַיְימֵי עָלְמָא בְּעָלְמָא. וַוי לְמַאן דְּהַהוּא מִסְכְּנָא יְקַבֵּל עֲלוֹהִי לְמָארֵיהּ, מִשּׁוּם דְּמִסְכְּנָא קָרִיב לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ב:כ״ו) וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אֲנִי. “When he is wrapped….” He is not wrapped in garments, for he has none, being needy, but the word ya’atoj has the same significance here as in the words, “the life of the young children that faint (‘atuphim) for hunger” (Lam. 2, 19). He “poureth out his complaint before the Lord”. This is pleasing to the Lord, for the world is sustained by such. Woe unto him against whom a poor man complains to his Master! For the poor are nearest to the King. Concerning him the Lord says: “When he crieth unto me I will hear, for I am gracious” (Ex. 22, 26),
וְלִשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, זִמְנִין דִּשְׁמַע, זִמְנִין דְּלָא שָׁמַע. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּדִיוּרֵיהּ דְּמַלְכָּא בְּהָנֵי מָאנִי תְּבִירֵי, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב (תהלים לה) קָרוֹב יְיָ' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לא תִבְזֶה. which signifies that the prayers of others are sometimes accepted and sometimes rejected, but the poor man’s prayer is always answered. And why? Because the King dwells in broken vessels: “To this man will I look, even to him that is poor and of a contrite spirit” (Isa. 66, 2). “The Lord is near to those who are of a broken heart” (Ps. 34, 19): “A broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ibid. 51, 19).
מִכָּאן תָּנֵינָן, מַאן דְּנָזִיף בְּמִסְכְּנָא, נָזִיף בִּשְׁכִינְתָּא, דִּכְתִּיב וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. וּכְתִיב (משלי כ״ב:כ״ג) כִּי יְיָ' יָרִיב רִיבָם וְגוֹ'. בְּגִין דְּאַפּוֹטְרוֹפָּא דִּלְהוֹן תַּקִּיפָא, וְשַׁלִּיטָא עַל כֹּלָּא, דְּלָא אִצְטְרִיךְ סַהֲדֵי, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְדַיָּינָא אַחֲרָא, וְלָא נָטִיל מַשְׁכּוֹנָא, כִּשְׁאַר דַּיָּינָא. וּמַה מַשְׁכּוֹנָא נָטִיל, נִשְׁמָתִין דְּבַר נָשׁ, דִּכְתִּיב וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. Hence we have learnt that whosoever wrongs a poor man wrongs the Shekinah. “For the Lord will plead their cause” (Prov. 22, 23): their Protector is omnipotent; he needs no witnesses, no other judge, no pledge does he accept, except that of the soul: “and spoil the soul of those who spoil them (the poor)” (Ibid.).’
תּוּ אָמַר תְּפִלָּה לְעָנִי, כָּל אֲתָר דְּאִקְרֵי תְּפִלָּה, מִלָּה עִלָּאָה הִיא, דְּהִיא סַלְּקָא לַאֲתָר (דקודשא בריך הוא אחד) עִלָּאָה. תְּפִלָּה דְּרֵישָׁא, אִינּוּן תְּפִלֵי דְּמַלְכָּא, דְּאָנַח לְהוּ. He went on: ‘ “A prayer of the poor….” Wherever the word “prayer” (tephillah) is mentioned, it signifies something precious, something which ascends to a supernal sphere-to the phylactery of the head worn by the King.’
ר' שִׁמְעוֹן אַסְחַר רֵישֵׁיהּ, וְחָמָא לְרַ' יְהוּדָה וּלְר' חִזְקִיָּה, דְּמָטוּ גַּבֵּיהּ. בָּתַר דְּסִיֵּים אִסְתָּכַּל בְּהוּ. אָמַר לְהוּ, סִימָא הֲוָה לְכוּ וְאִתְאֲבִיד מִנַּיְיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, וַדַּאי דְּפִתְחָא עִלָּאָה פָּתַח מֹר, וְלָא יָכִילְנָא לְמֵיעָאל בָּהּ. At this point R. Simeon turned his head and saw R. Judah and R. Hezekiah approaching him. When he had finished his reflections he looked at them, and said: ‘You look as if you had lost something valuable.’ ‘Yes,’ they replied, ‘for the Master opened a precious door and yet we cannot enter into it.’
אָמַר, מַאי הִיא. אָמְרוּ לֵיהּ, (בראשית ט״ז:י״ב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, וְסוֹפְיֵהּ דִּקְרָא בָּעֵינָא לְמִנְדַּע, דִּכְתִּיב וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן, מַהוּ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו. דְּהָא בְּרִירָא דְּכוּלֵיהּ קְרָא יְדַעְנָא, וְהַאי לָא יְדַעְנָא, דְּסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, לָא אִתְחָזֵי כְּרִישֵׁיהּ. And what is it?’ said he. Said they: ‘We refer to the verse concerning Ishmael: what is the meaning of the last words: “and he shall dwell upon the faces of all his brethren”? The beginning of the verse is clear to us, but what of this? We know not what the significance of these words is. The end does not seem to suit the beginning.’
אָמַר לוֹן, חַיֵּיכוֹן, כֹּלָּא חַד מִלָּה הִיא, וּבְחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא. תָּאנָא, כַּמָּה פָּנִים לַפָּנִים, אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּנִים דְּנַהֲרִין. פָּנִים דְּלָא נַהֲרִין. פָּנִים תַּתָּאִין. פָּנִים רְחִיקִין. פָּנִים קְרִיבִין. פָּנִים דִּלְגוֹ. פָּנִים דִּלְבַר. פָּנִים דִּימִינָא. פָּנִים דִּשְׂמָאלָא. By your life!’ replied R. Simeon, “both parts of the verse have one significance and point to the same truth. We know that the Holy One has many aspects (faces) in His manifestations to men: He manifests to some a beaming face, to others a gloomy one; to some a distant face, to others one that is very near; to some an external, to others an inner, hidden aspect; to some from the right side, to others from the left.
תָּא חֲזִי, זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּאֲחִידָן בְּאַנְפִּין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא. בְּאִינּוּן פָּנִים דְּהוּא וּשְׁמֵיהּ אֲחִידָן בְּהוּ, וְאִינּוּן וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא. וּשְׁאַר עַמִּין אֲחִידָן בְּאִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין, בְּאִינּוּן פָּנִים תַּתָּאִין. וּבְגִינִי כַּךְ אִינּוּן רְחִיקִין מִגּוּפָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא חֲמֵינָא כָּל אִינּוּן דְּמִצְרַיִם, קְרִיבוֹי דְּיִשְׁמָעֵאל, כְּמָה אַחִין וּקְרִיבִין הֲווֹ לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ בְּאַנְפִּין תַּתָּאִין, בְּאִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין. Blessed are the Israelites, for they are united with the uppermost “face” of the King, with the face wherein He and His Name are one. Contrariwise, the heathen nations are joined to the most distant “face”, to the “lower face”, and therefore they are at a great distance from the “Body” of the King. For we see that all those nations, like the Egyptians, for instance, who are related to Ishmael-for he had many brothers and relatives-were connected with the “lower”, the “distant” faces of the Divine.
וּבְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם, כַּד אִתְגְּזַר יִשְׁמָעֵאל, זָכָה, דְּשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ בַּאֲתַר דְּשָׁלִיטָא עַל כָּל אִינּוּן פָּנִים רְחִיקִין וְתַתָּאִין, עַל כָּל אִינּוּן פָּנִים דִּשְׁאַר עַמִּין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יָדוֹ בַכֹּל, וּבְגִינֵי כַּךְ עַל פְּנִי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן, כְּלוֹמַר, יְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ וְחוּלָקֵיהּ לְעֵילָּא מִכֻּלְּהוּ, דִּכְתִּיב יָדוֹ בַכֹּל, דְּשַׁלְטָא עַל כָּל שְׁאַר פָּנִים דִּלְתַתָּא. וּבְּגִין כָּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו וַדַּאי, דְּלָא זָכוּ כְּוָותֵיהּ. Ishmael, however, when he was circumcised, had the privilege, for Abraham’s sake, of having his dwelling-place and his portion in the sphere which dominated all those distant and lower faces, the faces of the Divine which are turned towards the other nations. Therefore it says of him: “His hand will be in all (kol)1One of the lower grades of the Divine. … and he shall dwell upon the faces of all his brethren”, namely, he will be in a superior sphere to any of the other heathen nations; he will rule over all the “faces” that are below.
אָתוּ רַבִּי יְהוּדָה וְר' חִזְקִיָּה, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דְּאַמְרִי אִינְשֵׁי, חֲמָרָא בְּדֻרְדְיָא, וּנְבִיעָא דְּבֵירָא, בִּקְטִירָא דְּקִיזְרָא אִתְעַטָּר. וַוי לְעָלְמָא, כַּד יִסְתַּלַּק מֹר מִנֵּיהּ. וַוי לְדָרָא, דְּיִתְּעָרַע בְּהַהוּא זִמְנָא. זַכָּאָה דָּרָא דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ לְמֹר. זַכָּאָה דָּרָא דְּאִיהוּ שָׁרֵי בְּגַוֵּיהּ. Then R. Judah and R. Hezekiah approached him and kissed his hands. Said R. Judah: ‘This is an illustration of the proverb: “Wine settled on its lees and a bubbling spring are a wonderful combination.”1i.e. R. Simeon combines deliberate judgement with a perennial flow of learning. Woe to the world when the Master will be removed from it! Blessed the generation that is privileged to hearken to his words! Blessed the generation in which he lives!’
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הָא תָּנֵינָן, גִּיּוֹרָא כַּד אִתְגְּזַר, אִקְרֵי (ויקרא קס"ח ע"א) גֵּר צֶדֶק, וְלָא יַתִּיר. וְהָכָא אָמַר מֹר יָדוֹ בַכֹּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כֹּלָּא אִתְקְשָׁר בְּחַד. אֲבָל גִּיּוֹרָא תָּנֵינָן. שָׁאנֵי יִשְׁמָעֵאל, דְּלָאו גִּיּוֹרָא הוּא. בְּרֵיהּ דְּאַבְרָהָם הֲוָה, בְּרֵיהּ דְּקַדִּישָׁא הֲוָה. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּיִשְׁמָעֵאל, (בראשית י״ז:כ׳) הִנִּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ. כְּתִיב הָכָא, בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ. וּכְתִיב הָתָם, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וְעַל כַּךְ כְּתִיב, יָדוֹ בַכֹּל. Said R. Hezekiah: ‘But have we not been taught that a proselyte when circumcised is merely called a “proselyte of righteousness” and nothing more? Yet according to thy interpretation of this verse, Master, “his hand will be in all (kol)”?’ R. Simeon replied: ‘Quite so! Ishmael was not merely a “prosolyte”, he was a son of Abraham, a son of the holy man, to whom the Lord gave the promise: “As concerning Ishrnael, behold… I have blessed him” (Gen. 17, 20); which “blessing” has a reference to the statement, “And the Lord blessed Abraham in all things (kol)”; which again is connected with the promise to Ishmael that “his hand will be in all (kol)….”
וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. דְּאִי שְׁאַר קְרִיבוֹי אִתְגְּזָרוּ (ס"א אתגיירו) אִקְרוּן גֵּירֵי צֶדֶק, וְלָא יַתִּיר, וְהוּא יַתִּיר וְעִלָּאָה מִכֻּלְּהוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן דְּלָא אִתְגְּזָרוּ, דְּקַיְימִין בְּאִינּוּן אַפִּין רְחִיקִין, בְּאִינּוּן אַפִּין תַּתָּאִין. וְאִיהוּ, מָדוֹרֵיהּ לְעֵילָּא מִכָּל פָּנִים דִּידְהוּ, וּמִכָּל פָּנִים דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כַּךְ אַכְרִיז וְאָמַר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, דְּדָא הוּא מְהֵימָנוּתָא דִּילֵיהּ. This indicates that proselytes from among other nations, Ishmael’s kin, would be called “proselytes of righteousness”, but the nation whom he himself represents should be above them, “he shall dwell above the faces of his brethren”.’ Said R. Judah: ‘Hence the commandment to Israel: “Thou shalt have no other gods upon My face”, meaning “Thou shalt even avoid conceiving Me in those aspects (faces) which form Ishmael’s religion”.’1i.e. Mohammedanism.
Chapter 24
Chapter 24 somebodyYitro 24:431-433 (Chapter 24) (Yitro) (Zohar)
Yitro 24:431-433 (Chapter 24) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ד׳) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. הָא אִתְּמַר. וְאָמַר רַבִּי יוֹסִי, כָּל פַּרְצוּפִין שָׁרֵי, בַּר מִפַּרְצוּפָא דְּאָדָם, דְּהָא הַאי פַּרְצוּפָא שָׁלִיט בְּכֹלָּא. THOU SHALT NOT MAKE UNTO THEE ANY GRAVEN IMAGE, OR ANY LIKENESS OF ANYTHING THAT IS IN HEAVEN ABOVE OR THAT IS IN THE EARTH BENEATH. We have already mentioned, in reference to this prohibition, the remark of R. Jose that ‘all pictorial presentations are permitted, except that of a human countenance, because this countenance has dominion over all things’.
דָּבָר אַחֵר, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (קהלת ה׳:ה׳) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְאִזְדַּהֲרָא דְּלָא יִטְעֵי בְּהוּ, וְלָא יָפִיק מֵאוֹרַיְיתָא מַה דְּלָא יָדַע, וְלָא קַבִּיל מֵרַבֵּיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָמַר בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא מַה דְּלָא יָדַע, וְלָא קַבִּיל מֵרַבֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאִתְפָּרְעָא מִנִּיהּ, בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּזִמְנָא דְּנִשְׁמָתֵיהּ בַּעְיָא לְמֵיעָאל לְדוּכְתָּא, דַחְיָין לָהּ לְבַר, וְתִשְׁתְּצֵי מֵהַהוּא אֲתָר דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי דִּשְׁאַר נִשְׁמָתִין. R. Isaac applied to this commandment the maxim: “Suffer not thy mouth to cause thy flesh to sin” (Eccl. 5, 5). ‘How careful’, he said, ‘must one be not to err in regard to the meaning of the words of the Torah, and not to derive any doctrine from them which he has not learnt [from books] or heard from his teachers. He who gives his own interpretations of Scripture, not derived from these sources,transgresses against the commandment: “Thou shalt not make unto thee any graven image….” The Holy One will punish him in the world to come, when his soul shall desire to enter into her place. She will then be thrust away, and she will be cut off from that region which is “bound up with the bundle of life” wherein are the other souls.
(רבי יהודה אומר מהכא) כְּמָה דְּתָנֵינָן, (קהלת ה׳:ה׳) לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ. קוֹלֶךָ: דָּא הִיא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, עַל דָּא כְּתִיב, כִּי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּקַנִּי לִשְׁמֵיהּ בְּכֹלָּא. אִי בְּגִין פַּרְצוּפִין מְקַנִּי לִשְׁמֵיהּ, מִשּׁוּם דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמֵיהּ. אִי מִשּׁוּם אוֹרַיְיתָא. Concerning such a man it is written: “Wherefore should God be angry at thy voice?” (Ibid.), “voice” symbolizing the soul.’ Said R. Hiya: ‘It is for this reason that to this prohibition are added the words, “for I the Lord thy God am a jealous God”. God is “jealous” above all for His Name, either because of the pictorial presentations wherewith His Name (character) is misrepresented, or because of the Torah when she is misinterpreted.
תָּנֵינָן, אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא, דְּלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא דְּלָא כָּלִיל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּבְגִינִי כַּךְ, בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא, בְּגִין דְּלָא יִטְעֵי בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, וְלָא יְשַׁקֵּר בֵּיהּ. וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לָא עָאלִין לֵיהּ לִפַלְטְרוֹי דְּמַלְכָּא, וְיִשְׁתְּצֵי מֵעָלְמָא דְּאָתֵי. For the Torah, as we have been taught, consists entirely of His Holy Name; in fact, every word written therein consists of and contains that Holy Name. Therefore one must beware of erring in regard to this Name and misrepresenting it. He who is false to the Supernal King will not be allowed to enter the King’s Palace and will be driven away from the world to come.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא, כְּתִיב הָכָא לא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. וּכְתִיב הָתָם, (שמות לה) פְּסָל לְךָ שְׁנִי לֻחֹת אֲבָנִים. כְּלוֹמַר, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, לָא תַּעְבֵּד לְךָ אוֹרַיְיתָא אַחֲרָא דְּלָא יַדְעַת, וְלָא אָמַר לָךְ רַבָּךְ. מַאי טַעֲמָא. כִּי אָנֹכִי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵל קַנָּא, אֲנָא הוּא דְּזַמִּין לְאִתְפָּרְעָא מִינָךְ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּנִשְׁמְתָא בַּעְיָא לְמֵיעָאל קַמָּאי, כַּמָּה זְמִינִין לְשַׁקְרָא בָּהּ, וּלְעַיְּילָא לָהּ גּוֹ גֵּיהִנָּם. R. Abba derived the same lesson from the words from this commandment: “Thou shalt not make… any graven image (pesel)”, which he connected with the verse, “Hew (pesal) thee two tables of stone” (Ex. 34, 1), interpreting thus: “Thou shalt not ‘hew’ unto thee another Torah, which thou neither knowest [from books], nor hast learnt from thy master; for I the Lord thy God am a jealous God and shall punish thee in the world to come when thy soul shall long to enter into the spheres of glory and stand before My Presence.” How many emissaries will then be ready to frustrate its desire and thrust it into Gehenna!1ai. “To hiss at it and to gaze at it in Gehenna.”.
תַּנְיָא, אָמַר ר' יִצְחָק, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ וְגוֹ', דְּבָעֵי בַּר נָשׁ דְּלָא לְשַׁקְרָא בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס"א דבר אחר לא תעשה לך פסל וגו' דבעי בר נש דלא לשקרא בשמיה דקודשא בריך הוא, ומאי איהו, דא ברית את קיימא קדישא דמאן דמשקר בהאי ברית משקר בשמא דקודשא בריך הוא) דְּקִשְׁרָא קַדְמָאָה, דְּאִתְקְשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד אִתְגְּזָרוּ. וְדָא הוּא קִיּוּמָא קַדְמָאָה דְּכֹלָּא, לְמֵיעָאל בִּבְרִית דְּאַבְרָהָם, דְּהוּא קִשְׁרָא דִּשְׁכִינְתָּא. וּבָעֵי בַּר נָשׁ, דְּלָא לְשַׁקְּרָא בְּהַאי בְּרִית, דְּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי בְּרִית, מְשַׁקֵּר בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מַאי שִׁקְרָא. הוּא, דְּלָא יֵיעוּל הַאי בְּרִית בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מלאכי ב׳:י״א) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. According to yet another interpretation, this commandment includes the prohibition against the profanation of the sign of the Abrahamitic covenant, which sign is a symbol of the Holy Name. By means of this sign Israel entered into the first Covenant and union with the Shekinah, and he who brings it into a foreign domain is false to the Holy One Himself.
ר' יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ' בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ. מַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי בְּרִית, מְשַׁקֵּר בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִשּׁוּם דְהַאי בְּרִית בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲחִידָא, וּכְתִיב לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְגוֹ'.
Chapter 26
Chapter 26 somebodyYitro 26 (Chapter 26) (Yitro) (Zohar)
Yitro 26 (Chapter 26) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ) לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם וְגוֹ'. ר' שִׁמְעוֹן פָּתַח, (מלכים ב ד׳:ב׳) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ הַגִּידִי לִי מַה יֵשׁ לָךְ בַּבָּיִת. אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע, כְּלוּם אִית לָךְ עַל מַה דְּתִשְׁרֵי בִּרְכָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּתָנֵינָן אָסוּר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְבָרְכָא עַל פָּתוֹרָא רֵיקָנַיָּא. מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּבִרְכָּתָא דִּלְעֵילָּא, לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. THOU SHALT NOT TAKE THE NAME OF THE LORD THY GOD IN VAIN. R. Simeon spoke in connection with this on the passage: “And Elisha said unto her, What shall I do for thee? Tell me, what hast thou in the house?” (2 Kings 4, 2). ‘What Elisha meant’, said he, ‘was: “Hast thou nothing upon which the Divine blessing could rest?” For there is a dictum that it is prohibited to say grace after meals over an empty table, because the supernal blessing cannot rest on an empty place.
וּבְגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא עַל פָּתוֹרֵיהּ, חַד נַהֲמָא, אוֹ יַתִּיר, לְבָרְכָא עֲלוֹי. וְאִי לָא יָכִיל, בָּעֵי לְשַׁיְּירָא מֵהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָכַל, עַל מַה דִּיבָרֵךְ. וְלָא יִשְׁתְּכַּח דִּיבָרֵךְ בְּרֵיקַנְיָּא. It is therefore necessary to put a loaf or two on the table before saying grace, or at least the remnants of the former meal, in order that the blessing should not, as it were, be uttered “in emptiness”.
כֵּיוָן דְּאָמְרָה, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. אָמַר וַדַּאי הָא בִּרְכָתָא שְׁלֵימָתָא בְּהַאי, דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:א׳) טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא מִשֶּׁמֶן נָפְקָא, לְאִתְבָּרְכָא, לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין קַדִּישִׁין. מַאי (ט' ע"א) שֶׁמֶן דָּא. (כמה דאת אמר בראשית ב׳:י׳ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן) ר' יִצְחָק אָמַר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים קל״ג:ב׳) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וְגוֹ'. ר' אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִלֵּין טוּרֵי דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. But when the woman said: “Thine handmaid hath not anything in the house, save a pot of oil” (Ibid.), the prophet replied: “Verily, this is fitted to receive a perfect blessing, as it is written: ‘The good name (of God) can issue forth from good oil”’ (Eccl. 8, 1). For the Holy Name comes forth from “oil”, to bless and to kindle new lights. What is this “oil”?’ Said R. Isaac: ‘It represents the same “good oil upon the head, that ran down upon the beard, even Aaron’s beard” (Ps. 133, 2, the symbol of blessing, the instrument of which was the high priest).’ R. Eleazar held that it represents the supernal mountains of pure balsam.
אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, טוֹב שֵׁם, כַּמָּה טָבָא שְׁמָא עִלָּאָה, דְּבוּצִינִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, כַּד כֻּלְּהוּ נַהֲרִין מִשֶּׁמֶן טוֹב, כְּמָה דַּאֲמֵינָא. וְאָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאַדְכְּרָא שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרֵיקַנְיָּא. דְּכָל מַאן דְּאִדְכַּר שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרֵיקַנְיָּא, טָב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי. R. Simeon interpreted the verse of Ecclesiastes thus: ‘How good is the celestial name of the supernal holy lights, when they all radiate from the “good oil” we have mentioned! It is a sin to mention the Name of the Holy One in vain, in emptiness. A man who does that were better not to have been born.’
ר' אֶלְעָזָר אָמַר, לָא אִצְטְרִיךְ לְמִדְכַּר שְׁמָא קַדִּישָׁא אֶלָּא בָּתַר מִלָּה. (כלומר עלמלה) דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, לָא אִדְכַּר בְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא בָּתַר תְּרֵין מִלִּין, דִּכְתִּיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. According to R. Eleazar, this also means that one should not utter the Holy Name by itself, but only after a preceding word, as in the Torah it only occurs for the first time after two words: Bereshit barah Elohim (In the beginning God created).
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לָא אִדְכַּר שְׁמָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא עַל עוֹלָם שָׁלֵם. דִּכְתִּיב, (בראשיתב) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. מִכָּאן, דְּלָא לְאַדְכְּרָא שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא בְּרֵיקַנְיָּא. וּכְתִיב לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ' אֱלהֶיךָ לַשָּׁוְא. (ס"א כתיב לא תשא את שם יי אלהיך לשוא דלא לאדכרא שמא קדישא בריקנייא אלא בברכתא או בצלותא ומאן דאדכר שמא קדישא בריקנייא דלא בברכתא או בצלותא כה נשמתיה נפקא מיניה זמינין לאתפרעא מיניה ולנקמא מיניה נוקמין דכתיב כי לא ינקה יי את אשר ישא את שמו לשוא) Said R. Simeon: ‘In the Torah the Holy Name is mentioned only in connection with a completed world: “On the day when TETRAGRAMMATON Elohim made the heavens and the earth” (Gen. 2, 4).’ From all this it follows that one should not mention the Holy Name in vain, that is, in “emptiness”. One should utter the Holy Name only within a blessing or a prayer. But he who takes the Name in vain, neither in a benediction nor in a prayer, will be punished when his soul will be leaving him: “for the Lord will not hold him guiltless that taketh His Name in vain”.
וְתָנֵינָן, אָמַר רַבִּי יוֹסִי, מַהוּ בְּרָכָה. שְׁמָא קַדִּישָׁא. בְּגִין דְּמִינֵיהּ מִשְׁתְּכַח בִּרְכְתָא, לְכָל עָלְמָא. וּבִרְכְתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וְלָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ' אֱלהֶיךָ לַשָּׁוְא. R. Jose further remarks in our Mishnah: ‘What is the nature of blessing? It is the presence of the Holy Name in the blessing which makes it so significant, for this Name is the source of blessing to the whole universe. Therefore: “Thou shalt not take the Name of the Lord thy God in vain.” ‘
Chapter 27
Chapter 27 somebodyYitro 27 (Chapter 27) (Yitro) (Zohar)
Yitro 27 (Chapter 27) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (בראשית ב׳:ג׳) וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט״ז:כ״ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ. כֵּיוָן דְּלָא מִשְׁתְּכַח בֵּיהּ מְזוֹנֵי, מַה בִּרְכְתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. REMEMBER THE SABBATH DAY, TO SANCTIFY IT. Said R. Isaac: ‘It is written, “And God blessed the seventh day” (Gen. 2, 3); and yet we read of the manna, “Six days ye shall gather it, but on the seventh day, the Sabbath, in it there shall be none” (Ex. 16, 26). If there was no food on that day what blessing is attached to it?
אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין. וְתָאנָא, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכַח מָנָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא, מִתְבָּרְכָאן מִינֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין, וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא, כָּל חַד בְּיוֹמוֹי, מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. Yet we have been taught that all blessings from above and from below depend upon the seventh day. Why, then, was there no manna just on this day? The explanation is that all the six days of the transcendent world derive their blessings from it, and each supernal day sends forth nourishment to the world below from what it received from the seventh day.1Here apparently=Binah.
וּבְגִינֵי כַּךְ, מַאן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא דִּמְהֵימָנוּתָא, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא, וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ פָּתוֹרֵיהּ, כָּל אִינּוּן שִׁיתָא יוֹמִין, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִזְדָּמַן בְּרָכָה, לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּא. וְעַל כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּנַהֲמֵי וּבִמְזוֹנֵי. Therefore he who has attained to the grade of Faith must needs prepare a table and a meal on the Sabbath eve (Friday) so that his table may be blessed all through the other six days of the week. For, indeed, at the time of the Sabbath preparation there is also prepared the blessing for all the six days that shall follow, for no blessing is found at an empty table. Thus one should make ready the table on Sabbath night with bread and other food.’
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִילוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא נָמֵי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בָּעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּהַאי יוֹמָא, וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא. R. Isaac added: ‘Also on the Sabbath day.’ Said R. Judah: ‘One must regale oneself on this day with three meals, in order that this day may be one of satisfaction and refreshment.’
רַבִּי אַבָּא אָמַר, לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכְתָא בְּאִינּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא. וְהַאי יוֹמָא, מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא, וְאָטִיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. Said R. Abba: ‘One must do so in order that blessing may spread to those supernal days which receive their blessing from the seventh.’ On this day the head of the “Little Face” is filled with the dew which descends from the Holy Ancient One, the Most Hidden One; He causes it to descend into the holy “Field of Apples” three times after the entrance of the Sabbath, in order that all unitedly may enjoy the blessing.
וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַנְגָּא תְּלַת זִמְנִין אִלֵּין, דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַפִּין, וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ סַגִּי. Therefore it is necessary, not only for ourselves that we should have these three repasts during the day, but for all creation, for therein is consummated the true faith in the Holy Ancient One, the “Little Face”, and the “Field of Apples”, and we should rejoice and delight in all three. But he who lessens the number of the meals, as it were brings imperfection and blemish into the regions above, and great will his punishment be.’
בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, וְלָא יִשְׁתְּכַּח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא, וְתִשְׁרֵי בִּרְכְתָא עֲלֵיהּ, כָּל שְׁאַר יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא. וּבְהַאי מִלָּה, אַחְזֵי, וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָּא. Therefore a man should prepare his table three times from the entrance of the Sabbath, and his table should not be found empty, that blessing may rest upon it for all the remaining days of the week, and through this he shows and confirms the supreme faith.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי מַאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבָּתָא, קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עָלֵיהּ, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא, לָקֳבֵל (ויקרא רפ"ח ע"ב) עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, לָקֳבֵל חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בִּזְעֵיר אַפִּין. Said R. Simeon: ‘When a man has completed the three meals on the Sabbath a voice proclaims concerning him: “Then shalt thou delight thyself in the Lord.” This is in reference to one meal, in honour of the Ancient, the All Holy. Then it proclaims, “and I will cause thee to ride upon the high places of the earth”-this in reference to a second meal, in honour of the holy “Field of Apples”; then, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father” (Isa. 58, 14)-completing the triad with a reference to the “Little Face”.
וּלֳקָבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלְמָא סְעוּדָתֵיהּ, וּבָעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וּלְמֵחדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. וּבְגִין כַּךְ, שַׁבְּתָא אִתְיָקָּר, מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זִמְנֵי וְחַגֵּי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, בְּגִין כָּךְ, מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיהּ, אִידְכַּר תְּלַת זִמְנִין. דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. Correspondingly man should complete the number of three meals, and find joy and refreshment in all three and in each one of them separately, because this is a manifestation of perfected faith. Therefore the Sabbath is more precious than all other times and seasons and festivals, because it contains and unites all in itself, whereas no other festival or holy day does so.’ Said R. Hiya: ‘Because all things are found in the Sabbath it is mentioned three times in the story of Creation: “And on the seventh day God ended his work”; “and he rested on the seventh day”; “and God blessed the seventh day” (Gen. 2, 2, 3).’
רַבִּי אַבָּא, (נ"א רב המנונא סבא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְּשַׁבְּתָא, הֲוֵי חַדֵּי, בְּכָל חַד וְחַד, וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא, דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וַהֲוָה חַדֵּי בְּכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי, אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימָנוּתָא. R. Hamnuna the ancient,1Al. R. Abba. when he sat at his Sabbath meals, used to find joy in each one. Over one he would exclaim: ‘This is the holy meal of the Holy Ancient One, the All-hidden.’ Over another he would say: ‘This is the meal of the Holy One, blessed be He.’ And when he came to the last one he would say: ‘Complete the meals of the Faith.’
רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא, הֲוָה אָמַר הָכִי, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, וַהֲוָה יָתִיב וְחַדֵּי. כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה, הֲווֹ מַכְרִזֵי עָלֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. R. Simeon used always to say when the time of the Sabbath meal arrived: ‘Prepare ye the meal of the supernal Faith! Make ready the meal of the King!’ Then he would sit with a glad heart. And as soon as he had finished the third meal it was proclaimed concerning him: ‘Then shalt thou delight thyself in the Lord, and I will cause thee to ride upon the high places of the earth and feed thee with the heritage of Jacob thy father.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבוּי, אִלֵּין סְעוּדָתֵי הֵיךְ מִתְתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ, לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, מִתְבָּרְכָא מַטְרוֹנִיתָא, וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין, וּמִתְבָּרְכָא פָּתוֹרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנִשְׁמְתָא אִתּוֹסְפַת, וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בְּחֶדְוָותָא, וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. R. Eleazar asked his father, R. Simeon, in what order the three meals corresponded to the three divine grades. R. Simeon replied: ‘Concerning the meal of Sabbath night (i.e. Friday night) it is written: “I will cause thee to ride upon the high places of the earth.” In this night the Holy Matrona (Shekinah) is greatly blessed, and the whole” Field of Apples” also, and the man’s table is blessed who partakes of his meal duly and with joy, and a new soul is added unto him. This night signifies the rejoicing of the Shekinah.
בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. עַל יְיָ' וַדַּאי. דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא, וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְּעַתִּיקָא עַבְדֵּינָן, וּסְעוּדָתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. Man therefore has to participate in Her joy and partake of Her meal. Concerning the second meal on the Sabbath day, it is written: “Then shalt thou delight thyself in the Lord”-that is, in the very Lord (TETRAGRAMMATON); for at that hour the Holy Ancient One reveals Himself and all the worlds are irradiated with joy, and we, in participating in this meal, contribute to that joy.
בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַפִּין, דְּהַוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא. וְכֻלְּהוּ שִׁיתָא יוֹמִין, מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בִּסְעוּדָתֵיהּ, וּלְאַשְׁלְמָא אִלֵּין סְעוּדָתֵי, דְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּי מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, דְּהָא דִּילְהוֹן הִיא, וְלָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינִי כַּךְ אָמַר, (שמות לא) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Concerning the third meal it is written: “And feed thee with the heritage of Jacob thy father.” This is the meal of the “Little Face” who is then complete in harmonious perfection, from which perfection all the six days that are to come will receive blessing. Therefore one must wholeheartedly rejoice in these meals, and complete their number, for they are meals of the perfect Faith, the Faith of the holy seed of Israel, their supernal Faith, which is not that of the heathen nations: “A sign between me and the children of Israel” (Ex. 31, 17).
תָּא חֲזֵי, בִּסְעוּדָתֵי אִלֵּין, אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בְּנִי מַלְכָּא. דְּאִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, דְּאִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּמַאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, וְאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְּנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא, דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. וְיָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דִּתְלַת מִלִּין, דִּינָא דְּגֵיהִנָּם וְגו'. And mark this. By these meals the children of Israel are distinguished as the King’s sons, as belonging to the Palace, as sons of Faith; and he who abstains from one of these meals causes an incompleteness in the regions above; thus such a man testifies of himself that he is not one of the King’s sons, not of the Palace, not of the holiness of Israel’s seed, and he will be made to bear the burden of a threefold punishment in Gehenna.
וְתָא חֲזִי, בְּכֻלְּהוּ שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, בָּעֵי בַּר נָשׁ לֶחְדֵי, וּלְמֵחְדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חַדֵּי בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי, עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי, דְּהָא בִּלְחוֹדוֹי חַדֵּי, וְלָא יָהִיב חִדוּ לְאָחֲרָא. עָלֵיהּ כְּתִיב, (מלאכי ב׳:ג׳) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְּשַׁבָּתָא חַדֵּי, אַף עַל גַּב דְּלָא יָהִיב לְאַחֲרָא, לָא יַהֲבִין עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא, כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, דִּכְתִּיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. פֶּרְשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב (ישעיהו א׳:י״ד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר. Also mark this. On all festivals and holy days a man must both rejoice himself and give joy to the poor. Should he regale himself only and not give a share to the poor, his punishment will be great. Concerning such a one it is written: “Behold, I will reprove your seed and spread dung upon your face, the dung of your solemn feasts” (Mal. 2, 3). This particular verse, however, applies only to festivals, not to the Sabbath. Similarly, the words, “Your new moons and your appointed feasts my soul hateth” (Isa. 1, 14), do not include the Sabbath.
וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימָנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבָּתָא, יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, נִשְׁמְתָא דְּכָל שְׁלִימוּ בָּהּ, כְּדוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שְׁמָא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי. The unique character of the Sabbath is expressed in the words: “Between Me and the children of Israel.” And because the Faith is centred in the Sabbath, man is given on this day an additional, a supernal soul, a soul in which is all perfection, according to the pattern of the world to come. What does the word “Sabbath” mean? The Name of the Holy One, the Name which is in perfect harmony at all sides.’1This idea is based upon the mystic significance of the three letters of the word Sabbath, shin, beth, tau.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּלָא אַשְׁלִים חֶדָוָותָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאן חֶדְוָותָא דֵּילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא. סְעוּדָתֵי דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ. וְכֻלְּהוּ חִדוּ עַל חִדוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימוּתָא, מִכָּל סִטְרוֹי. Said R. Jose: ‘It is indeed so. Woe to him who does not help to complete the joy of the Holy King! And what is His joy? Those three meals of the Faith, the meals wherein Abraham, Isaac, and Jacob participate, and which express joy upon joy, the perfect Faith from all sides.
תָּאנָא, בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אֲבָהָן, וְכָל בְּנִין יַנְקִין, מַה דְּלָאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וּזְמָנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם נַיְיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין, וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין. On this day- so we have been taught-the Fathers crown themselves and all the Children imbibe power and light and joy, such as is unknown even on other festive days. On this day sinners find rest in Gehenna. On this day punishment is held back from the world. On this day the Torah crowns herself in perfect crowns. On this day joy and gladness resound throughout two hundred and fifty worlds.
תָּא חֲזִי, בְּכָל שִׁיתָא יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דִּינָא (קנ"ו ע"א) תַּקִּיפָא שַׁלְטָא, וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין. אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדַן דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ, וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדּוּ בְּכֹלָּא. Mark also this. On all the six days of the week, when the hour of the afternoon prayer arrives, the attribute of Justice is in the ascendant, and punishment is at hand. But not so on the Sabbath. When the time of the Sabbath afternoon prayer arrives benign influences reign, the lovingkindness of the Holy Ancient One is manifested, all chastisements are kept in leash, and all is satisfaction and joy.
וּבְהַאי רָצוֹן, אִסְתַּלָּק מֹשֶׁה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא קַדִּישָׁא מֵעָלְמָא. בְּגִין לְמִנְדַּע, דְּלָא בְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְהַהִיא שַׁעֲתָא בְּרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בֵּיהּ. בְּגִין כַּךְ, (דברים לה) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ כְּתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין, וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּאִתְטַמַּר בְּהַאי רָצוֹן, דְּאִתְגַּלְיָא בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וְהוּא טָמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה. In this time of satisfaction and goodwill Moses, the holy, faithful prophet, passed away from this world, in order that it should be known that he was not taken away through judgement,but that in the hour of grace of the Holy Ancient One his soul ascended, to be hidden in Him. Therefore “no man knows of his sepulchre unto this day” (Deut. 34, 6). As the Holy Ancient One is the All-hidden One, whom neither those above nor those below can comprehend, so was this soul of Moses hidden in the epiphany of God’s good will at the hour of the Sabbath afternoon prayer. This soul is the most hidden of all hidden things in the world, and judgement has no dominion over it. Blessed is the lot of Moses.
תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, דְּאוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָא בְּכֹלָּא, בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין בְּכָל אִינּוּן גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּנְהוֹרָא, דְּזָהֲרִין מִכָּל סִטְרָא וְסִטְרָא. מַאן חָמֵי, עֲנָפִין דְּנָפְקִין מִכָּל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, חֲמִשָּׁא קַיְימִין בְּגוֹ אִילָנָא, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין בְּהוּ אֲחִידָן. מַאן חָמֵי, אִינּוּן תַּרְעִין דְּמִתְפַּתְּחָן בְּכָל סְטָר וּסְטָר, כֻּלְּהוּ מִזְדַּהֲרִין וְנַהֲרִין, בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק וְלָא פָּסִק. On this day the Torah crowns herself with all beauty, with all those commandments, with all those decrees and punishments for transgressions-in seventy branches of light which radiate on every hand. What it is to behold the little twigs which constantly emanate from each branch-five of which stand in the Tree itself, all the branches being comprised in it! What it is to behold the gates which open at all sides,and through which bursts forth in splendour and beauty the streaming, inexhaustible light!
קָל כָּרוֹזָא נָפִיק, אִתְּעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִתְּעֲרוּ עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאִתְבַּחֲר לְעֵילָּא וְתַתָּא. אִתְּעֲרוּ חֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיכוֹן. אִתְּעֲרוּ בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא. אִזְדְּמָנוּ בִּתְלַת חֶדְוָון, דִּתְלַת אֲבָהָן. אִזְדְּמָנוּ לְקַדְמוּת מְהֵימָנוּתָא, דְּחֶדְוָוה דְּכָל חֶדְוָותָא. זַכָּאָה חוּלְקֵכוֹן, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. דָּא הוּא יָרוּתָא לְכוֹן, מִכָּל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. A voice is heard: “Awake, ye supernal saints! Awake, holy people, chosen from above and from below! Awake in joy to meet your Lord, awake in perfect joy! Prepare yourselves in the threefold joy of the three Patriarchs! Prepare yourselves for the Faith, the joy of joys! Happy are ye, O Israelites, holy in this world and holy in the world to come! This is your heritage over and above that of all heathen nations-“a sign between Me and you!” ‘
אָמַר ר' יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב (ויקרא י״ט:ב׳) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ'. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ' מְכוּבָּד. Said R. Judah: ‘It is indeed thus. Hence: “Remember the sabbath day to sanctify it”; “Be ye holy, for I the Lord am holy” (Lev. 19, 2); “Call the sabbath a delight, the holy of the Lord, honourable” (Isa. 58, 13).’
תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין. וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִתְפַּשְׁטָא (ההוא מתפשט) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים, מִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ, כָּל רוּגְזִין, כָּל דִּינִין, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ד:ג׳) בְּיוֹם הִנִּיחַ יְיָ' לָךְ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. All the souls of the righteous-so we have been taught- on this day are feasted on the delights of the Holy Ancient One, the Allhidden. A breath of this rapture is extended through all the worlds; it ascends and descends, and spreads abroad to all the children of the holy, to all the guardians of the Torah, so that they enjoy perfect rest, forgetting all cares, all penalties, all toil and drudgery. It is the day on which “the Lord giveth thee rest from thy sorrow, and from thy fear, and from the hard bondage wherein thou wast made to serve” (Isa. 14, 3).
בְּגִינֵי כַּךְ, שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּכְתִיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. Therefore the Sabbath is equal in importance to the whole Torah, and whosoever observes the Sabbath fulfils the whole Torah: “Blessed is the man that doeth this, and the son of man that layeth hold on it: that keepeth the sabbath from profaning it, and keepeth his hand from doing any evil” (Ibid. 56, 2).’
ר' יוּדָאי שָׁאִיל לֵיהּ לְרַ' שִׁמְעוֹן, יוֹמָא חַד דְּאַעְרַע עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא, אָמַר לֵיהּ, ר', הָא כְּתִיב (ס"א בפרשתא דשבת) בְּפַרְשְׁתָּא דָּא שַׁבָּת, דְּאָמַר יְשַׁעְיָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) כֹה אָמַר יְיָ' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וְגוֹ', וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי וְגוֹ'. מַה קָא מַיְירֵי. R. Judai one day met R. Simeon on the road, and he asked him to explain the words of the prophet: “For thus says the Lord unto the eunuchs that keep my sabbaths, and choose the things that please me, and take hold of my covenant; even unto them will I give in my house and within my walls a place and a name better than of sons and of daughters: I will give them an everlasting name that shall not be cut off (Ibid. 4, 5).
אֲמַר לֵיהּ, קַפּוּטְקָאָה, חֲמָרָךְ קִטְרֵי בְּטִיפְסָא, וּנְחִית, דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא בָּעֵי צָחוּתָא. אוֹ אַפְכֵי לַאֲחוֹרָךְ, וְזִיל אֲבַתְרָאי, וּתְכַוֵּון לִבָּךְ. אֲמַר לֵיהּ, בְּגִינֵיהּ דְּמֹר עֲבִידְנָא אָרְחָא, וּבַתְרֵיהּ דְּמֹר אֶסְתָּכֵּל בִּשְׁכִינְתָּא. Said R. Simeon: ‘Cappadocian!1i.e. “rude fellow”. Get down from thy donkey and fasten it to a tree, or let him go behind, and do thou follow me! Holy Writ requires quiet and solemn contemplation.’ He replied: ‘It is for the Master’s sake that I have undertaken this journey, and in following him I shall behold the Shekinah.’
אֲמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, מִלָּה דָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְלָא פְּרִישׁוּ מִלָּה. כֹה אָמַר יְיָ' לַסָּרִיסִים. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּמְסָרְסֵי גַּרְמַיְיהוּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא מְזָרְזֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, מִשּׁוּם דְּיַדְעֵי רָזָא עִלָּאָה, בְּשַׁעֲתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא אִזְדַּוְּוגַת בְּמַלְכָּא. Then R. Simeon said: ‘This subject has already been considered by the members of the Fellowship, but they have not explained it sufficiently. The “eunuchs” are, in fact, students of the Torah, who make themselves “eunuchs” during the six days of the week for the Torah’s sake, and on Sabbath nights have their conjugal union, because they apprehend the supernal mystery of the right moment when the Matrona (Shekinah) is united with the King.
וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, מְכַוְּונִין לִבַּיְיהוּ לִמְהֵימָנוּתָא דְּמָארֵיהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן בְּאִיבָּא דִּמְעֵיהוֹן בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. Such adepts of the mystic lore concentrate their hearts on the Divine union, on the Faith of their Lord, and are blessed in their own union. Therefore it says: “that keep My Sabbaths”, meaning “they keep them in their hearts”, as in the expression: “But his (Joseph’s) father kept the matter” (Gen. 36, 11).
וְאִקְרוּן סָרִיסִים וַדַּאי, בְּגִין לְחַכָּאָה לְשַׁבְּתָא לְאַשְׁכְּחָא רַעֲוָא דְּמָארֵיהוֹן, דִּכְתִּיב ובְחָרוֹ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. מַאי בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. דָּא זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, כֹּלָּא חַד, בִּבְרִיתִי סְתָם. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָׁה דָּא, וְיָדַע רָזָא דָּא. They are “eunuchs’, because they wait for the Sabbath, in order “to choose what pleaseth Me”, namely His union with the Shekinah. Blessed is the man who is sanctified in this holiness, and comprehends this mystery.
תָּא חֲזִי, כְּתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ' אֱלהֶיךָ וְגוֹ', כָּל מְלַאכְתֶּךָ, בְּאִינּוּן שִׁיתָא יוֹמֵי עֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא וּבְגִין הַאי מִלָּה. לָא מִזְדַּוְּוגֵי חַבְרַיָּיא, בַּר בְּזִמְנָא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח מֵעֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנִי נָשָׁא, אֶלָּא עֲבִידְתֵּיה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי עֲבִידְתֵּיה. זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאַפָּקָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְעָלְמָא. Mark this. It is written: “Six days shalt thou labour and do all thy work, but the seventh day is the sabbath of the Lord thy God.” “All thy work”: during the six days of the week man has to work, and therefore those who are absorbed in the study of the Torah have their conjugal union at a time when they do not work, but when the Holy One works. And what is His work then? The union with the Shekinah, in order to bring forth holy souls into the world.
וּבְגִין כָּךְ, בְּהַאי לֵילְיָא חַבְרַיָּיא מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהוֹן, וּמְכַוְּונֵי לִבַּיְיהוּ, וְנַפְקֵי בְּנֵי מַעֲלֵי, בְּנִין קַדִּישִׁין, דְּלָא סָטָאן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם, לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וַדַּאי. בְּגִין דְּאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין דִּילֵיהּ, בְּנִין לְמַלְכָּא וּלְמָטְרוֹנִיתָא. For this reason the mystics sanctify themselves on this night in the holiness of their Lord with deep contemplation and concentration, and bring good and holy children into the world: children who turn neither to the right nor to the left, children of the King and the Queen: “Children are ye to the Lord your God” (Deut. 14, 1)-His children in the most real sense.
וְהָא דַּעְתַּיְיהוּ דְּחַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, בְּדָא מִתְדַבְּקָן. וּבְגִין כַּךְ אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהָנִי אִינּוּן דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בְּגִינַיְיהוּ. וְכַד סָלִיק עָלְמָא בְּדִינָא, אִסְתָּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן בְּנוֹי, וּמְרַחֵם עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (ירמיהו ב׳:כ״א) כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. מַהוּ אֱמֶת. עִזְקָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. (אמת דא קודשא בריך הוא) וְכֹלָּא חַד. וּבְגִינֵי כַּךְ, זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. The world is sustained by the merit of these children of God, and when the world is placed on its trial the Holy One looks on these His children and exercises His pity and mercy. They are “altogether a seed of truth” (Jer. 2, 21): a holy, perfect seed, according to the promise, “Thou shalt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), and “truth” being the Holy One Himself, it means that He enters into their very self.’
אָמַר לֵיהּ ר' יוּדָאי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּהָא מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מִפּוּמָךְ. בָּכָה רַבִּי יוּדָאי. אָמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, אֲמַאי קָא בָּכִית. אָמַר לֵיהּ, בָּכֵינָא, דַּאֲמֵינָא דְּוַוי לְאִינוּן בְּנֵי עָלְמָא, דְּאָרְחֵיהוֹן כִּבְעִירֵי, וְלָא יַדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, דְּטָב לוֹן דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. וַוי לְעָלְמָא כַּד יִפּוּק מֹר מִנֵּיהּ, דְּמַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַּע לוֹן, וּמַאן יִסְתָּכַּל בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא. Said R. Judai: ‘Blessed be the Merciful One who sent me here! Blessed be He for that He has permitted me to hear thy words!’ And he burst out weeping. ‘Why dost thou weep?’ R. Simeon asked. ‘I weep’, he said, “because I think: Woe to the children of the world whose ways are the ways of beasts, without knowledge and understanding! It would have been better for them not to have been created. Woe to the world when thou, Master, wilt be removed from it! For who will then unfold the mysteries of the Torah? Who will then comprehend and grasp her ways?’
אָמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, לֵית עָלְמָא אֶלָּא לְאִינוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין סְתִימֵי אוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בִּקְשׁוֹט גָּזְרוּ חַבְרַיָּיא עַל עַמָּא דְּאַרְעָא, דִּמְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ, וְלָא יַדְעִין בֵּין יְמִינָא לִשְׂמָאלָא, דְּהָא אִינּוּן כִּבְעִירֵי, דְּיֵאוֹת לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַל בְּנַיְיהוּ כְּתִיב, (הושע ב׳:ו׳) כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה, בְנֵי זְנוּנִים מַמָּשׁ. Said R. Simeon: ‘By thy life! The world belongs only to those who occupy themselves with the Torah and know its mysteries. The Rabbis were right in their hard judgement on those who are ignorant of the Torah and corrupt their ways, not knowing their right hand from their left; for they are indeed like cattle, and it is fitting to chastise them even on the Day of Atonement. Concerning their children it is written: “They are the children of whoredoms” (Hos. 2, 6).’
אָמַר לֵיהּ, ר', הַאי קְרָא בָּעֵי לְאִתְיַישְּׁבָא בְּאָרְחוֹי. כְּתִיב (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ. אֶתֶּן לָהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. Said R. Judai: ‘Master, there is a certain peculiarity in the words of this verse. It is written: “even unto them wi!l I glve in my house and within my walls a place and a name better than sons and daughters”, and then “I will give him an everlasting name, etc., Why first “them” and then “him”?’
אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי, מַהוּ בֵּיתִי. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (שמא דקודשא בריך הוא אקרי בית) וּבְחוֹמוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ ם הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָּא. וְהַהוּא יַד, חוּלָק בְּאַשְׁלָמוּתָא. טַב, מַלְיָא מִבְּנִין וּמִבְּנָתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ, לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים. אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדָרֵי דָּרִין. דָּבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְּיָדַע רָזָא דְּמִלָּה, וְיִתְכְּוַון בְּמָה דְּבָעֵי לְכַוְּונָא. R. Simeon replied: ‘“House” here is the celestial region of which it says concerning Moses- “He is faithful in all my house”; the “walls” are those of which it says: “Upon thy walls, O Jerusalem, I have set watchmen” (Isa. 62, 6); “a place and a name” signify that they will draw holy souls from this celestial sphere which, in its harmonious perfection, is “better than sons and daughters”; and “to him”, namely to this portion, God will give an “everlasting name”. According to another explanation, “I will give him”-namely to him who comprehends this mystery, and knows how to concentrate on it with the right intention-“an everlasting name that shall not be cut off.’
תּוּ אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שמות ל״ה:ג׳) לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחָזֵי דִּינָא בְּהַאי יוֹמָא. וְאִי תֵּימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְּקָא. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם קָאָמַר, וְלָא לַגָּבוֹהַּ. וְהַהוּא דְּסַלְּקָא לַגָּבוֹהַּ, לְאַכְפְיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְּקָא. דְּתָנֵינָן, אִית אֶשָּׁא אָכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָׁא דְּמַדְבְּחָא, אָכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא. R. Simeon also explained on that occasion the reason why it is written: “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the sabbath day” (Ex. 25, 3). ‘It is’, he said, ‘because fire symbolizes judgement. As to the fire of the sacrifices on the Sabbath day, it rises to hold in check judgement; for, as we have learnt, “there is a fire which consumes a fire”: the fire of the altar consumes the fire of judgement.
וּבְגִינֵי כַּךְ, אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא, לָא אִתְחָזֵי דִּינָא כְּלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא. Therefore the Holy Ancient One reveals Himself on this day (Sabbath) more than on any other day, and when He reveals Himself judgement is not in evidence at all, and all the upper and lower celestial beings are in perfect joy, and judgement has no dominion.
תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלָא בְּשֵׁשֶׁת. וְהָנֵי יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִקְרוּן יוֹמֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינּוּן אִתְּכְּלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם. It is written: “For six days the Lord made heaven and earth” (EX.XXXI, 17); it does not say “in six days”, which indicates that the days themselves were a special creation. They are holy, supernal days, days in which the Holy Name is contained. Blessed are the Israelites more than all the heathen nations: of them it is written, “And ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive today”.’
Yitro 27:464 (Chapter 27) (Yitro) (Zohar)
Yitro 27:464 (Chapter 27) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (בראשית ב׳:ג׳) וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט״ז:כ״ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ. כֵּיוָן דְּלָא מִשְׁתְּכַח בֵּיהּ מְזוֹנֵי, מַה בִּרְכְתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. REMEMBER THE SABBATH DAY, TO SANCTIFY IT. Said R. Isaac: ‘It is written, “And God blessed the seventh day” (Gen. 2, 3); and yet we read of the manna, “Six days ye shall gather it, but on the seventh day, the Sabbath, in it there shall be none” (Ex. 16, 26). If there was no food on that day what blessing is attached to it?
אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין. וְתָאנָא, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכַח מָנָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא, מִתְבָּרְכָאן מִינֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין, וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא, כָּל חַד בְּיוֹמוֹי, מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. Yet we have been taught that all blessings from above and from below depend upon the seventh day. Why, then, was there no manna just on this day? The explanation is that all the six days of the transcendent world derive their blessings from it, and each supernal day sends forth nourishment to the world below from what it received from the seventh day.1Here apparently=Binah.
וּבְגִינֵי כַּךְ, מַאן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא דִּמְהֵימָנוּתָא, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא, וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ פָּתוֹרֵיהּ, כָּל אִינּוּן שִׁיתָא יוֹמִין, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִזְדָּמַן בְּרָכָה, לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּא. וְעַל כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּנַהֲמֵי וּבִמְזוֹנֵי. Therefore he who has attained to the grade of Faith must needs prepare a table and a meal on the Sabbath eve (Friday) so that his table may be blessed all through the other six days of the week. For, indeed, at the time of the Sabbath preparation there is also prepared the blessing for all the six days that shall follow, for no blessing is found at an empty table. Thus one should make ready the table on Sabbath night with bread and other food.’
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִילוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא נָמֵי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בָּעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּהַאי יוֹמָא, וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא. R. Isaac added: ‘Also on the Sabbath day.’ Said R. Judah: ‘One must regale oneself on this day with three meals, in order that this day may be one of satisfaction and refreshment.’
רַבִּי אַבָּא אָמַר, לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכְתָא בְּאִינּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא. וְהַאי יוֹמָא, מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא, וְאָטִיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. Said R. Abba: ‘One must do so in order that blessing may spread to those supernal days which receive their blessing from the seventh.’ On this day the head of the “Little Face” is filled with the dew which descends from the Holy Ancient One, the Most Hidden One; He causes it to descend into the holy “Field of Apples” three times after the entrance of the Sabbath, in order that all unitedly may enjoy the blessing.
וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַנְגָּא תְּלַת זִמְנִין אִלֵּין, דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַפִּין, וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ סַגִּי. Therefore it is necessary, not only for ourselves that we should have these three repasts during the day, but for all creation, for therein is consummated the true faith in the Holy Ancient One, the “Little Face”, and the “Field of Apples”, and we should rejoice and delight in all three. But he who lessens the number of the meals, as it were brings imperfection and blemish into the regions above, and great will his punishment be.’
בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, וְלָא יִשְׁתְּכַּח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא, וְתִשְׁרֵי בִּרְכְתָא עֲלֵיהּ, כָּל שְׁאַר יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא. וּבְהַאי מִלָּה, אַחְזֵי, וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָּא. Therefore a man should prepare his table three times from the entrance of the Sabbath, and his table should not be found empty, that blessing may rest upon it for all the remaining days of the week, and through this he shows and confirms the supreme faith.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי מַאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבָּתָא, קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עָלֵיהּ, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא, לָקֳבֵל (ויקרא רפ"ח ע"ב) עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, לָקֳבֵל חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בִּזְעֵיר אַפִּין. Said R. Simeon: ‘When a man has completed the three meals on the Sabbath a voice proclaims concerning him: “Then shalt thou delight thyself in the Lord.” This is in reference to one meal, in honour of the Ancient, the All Holy. Then it proclaims, “and I will cause thee to ride upon the high places of the earth”-this in reference to a second meal, in honour of the holy “Field of Apples”; then, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father” (Isa. 58, 14)-completing the triad with a reference to the “Little Face”.
וּלֳקָבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלְמָא סְעוּדָתֵיהּ, וּבָעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וּלְמֵחדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. וּבְגִין כַּךְ, שַׁבְּתָא אִתְיָקָּר, מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זִמְנֵי וְחַגֵּי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, בְּגִין כָּךְ, מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיהּ, אִידְכַּר תְּלַת זִמְנִין. דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. Correspondingly man should complete the number of three meals, and find joy and refreshment in all three and in each one of them separately, because this is a manifestation of perfected faith. Therefore the Sabbath is more precious than all other times and seasons and festivals, because it contains and unites all in itself, whereas no other festival or holy day does so.’ Said R. Hiya: ‘Because all things are found in the Sabbath it is mentioned three times in the story of Creation: “And on the seventh day God ended his work”; “and he rested on the seventh day”; “and God blessed the seventh day” (Gen. 2, 2, 3).’
רַבִּי אַבָּא, (נ"א רב המנונא סבא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְּשַׁבְּתָא, הֲוֵי חַדֵּי, בְּכָל חַד וְחַד, וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא, דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וַהֲוָה חַדֵּי בְּכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי, אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימָנוּתָא. R. Hamnuna the ancient,1Al. R. Abba. when he sat at his Sabbath meals, used to find joy in each one. Over one he would exclaim: ‘This is the holy meal of the Holy Ancient One, the All-hidden.’ Over another he would say: ‘This is the meal of the Holy One, blessed be He.’ And when he came to the last one he would say: ‘Complete the meals of the Faith.’
רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא, הֲוָה אָמַר הָכִי, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, וַהֲוָה יָתִיב וְחַדֵּי. כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה, הֲווֹ מַכְרִזֵי עָלֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. R. Simeon used always to say when the time of the Sabbath meal arrived: ‘Prepare ye the meal of the supernal Faith! Make ready the meal of the King!’ Then he would sit with a glad heart. And as soon as he had finished the third meal it was proclaimed concerning him: ‘Then shalt thou delight thyself in the Lord, and I will cause thee to ride upon the high places of the earth and feed thee with the heritage of Jacob thy father.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבוּי, אִלֵּין סְעוּדָתֵי הֵיךְ מִתְתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ, לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, מִתְבָּרְכָא מַטְרוֹנִיתָא, וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין, וּמִתְבָּרְכָא פָּתוֹרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנִשְׁמְתָא אִתּוֹסְפַת, וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בְּחֶדְוָותָא, וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. R. Eleazar asked his father, R. Simeon, in what order the three meals corresponded to the three divine grades. R. Simeon replied: ‘Concerning the meal of Sabbath night (i.e. Friday night) it is written: “I will cause thee to ride upon the high places of the earth.” In this night the Holy Matrona (Shekinah) is greatly blessed, and the whole” Field of Apples” also, and the man’s table is blessed who partakes of his meal duly and with joy, and a new soul is added unto him. This night signifies the rejoicing of the Shekinah.
בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. עַל יְיָ' וַדַּאי. דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא, וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְּעַתִּיקָא עַבְדֵּינָן, וּסְעוּדָתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. Man therefore has to participate in Her joy and partake of Her meal. Concerning the second meal on the Sabbath day, it is written: “Then shalt thou delight thyself in the Lord”-that is, in the very Lord (TETRAGRAMMATON); for at that hour the Holy Ancient One reveals Himself and all the worlds are irradiated with joy, and we, in participating in this meal, contribute to that joy.
בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַפִּין, דְּהַוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא. וְכֻלְּהוּ שִׁיתָא יוֹמִין, מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בִּסְעוּדָתֵיהּ, וּלְאַשְׁלְמָא אִלֵּין סְעוּדָתֵי, דְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּי מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, דְּהָא דִּילְהוֹן הִיא, וְלָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינִי כַּךְ אָמַר, (שמות לא) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Concerning the third meal it is written: “And feed thee with the heritage of Jacob thy father.” This is the meal of the “Little Face” who is then complete in harmonious perfection, from which perfection all the six days that are to come will receive blessing. Therefore one must wholeheartedly rejoice in these meals, and complete their number, for they are meals of the perfect Faith, the Faith of the holy seed of Israel, their supernal Faith, which is not that of the heathen nations: “A sign between me and the children of Israel” (Ex. 31, 17).
תָּא חֲזֵי, בִּסְעוּדָתֵי אִלֵּין, אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בְּנִי מַלְכָּא. דְּאִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, דְּאִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּמַאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, וְאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְּנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא, דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. וְיָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דִּתְלַת מִלִּין, דִּינָא דְּגֵיהִנָּם וְגו'. And mark this. By these meals the children of Israel are distinguished as the King’s sons, as belonging to the Palace, as sons of Faith; and he who abstains from one of these meals causes an incompleteness in the regions above; thus such a man testifies of himself that he is not one of the King’s sons, not of the Palace, not of the holiness of Israel’s seed, and he will be made to bear the burden of a threefold punishment in Gehenna.
וְתָא חֲזִי, בְּכֻלְּהוּ שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, בָּעֵי בַּר נָשׁ לֶחְדֵי, וּלְמֵחְדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חַדֵּי בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי, עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי, דְּהָא בִּלְחוֹדוֹי חַדֵּי, וְלָא יָהִיב חִדוּ לְאָחֲרָא. עָלֵיהּ כְּתִיב, (מלאכי ב׳:ג׳) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְּשַׁבָּתָא חַדֵּי, אַף עַל גַּב דְּלָא יָהִיב לְאַחֲרָא, לָא יַהֲבִין עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא, כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, דִּכְתִּיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. פֶּרְשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב (ישעיהו א׳:י״ד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר. Also mark this. On all festivals and holy days a man must both rejoice himself and give joy to the poor. Should he regale himself only and not give a share to the poor, his punishment will be great. Concerning such a one it is written: “Behold, I will reprove your seed and spread dung upon your face, the dung of your solemn feasts” (Mal. 2, 3). This particular verse, however, applies only to festivals, not to the Sabbath. Similarly, the words, “Your new moons and your appointed feasts my soul hateth” (Isa. 1, 14), do not include the Sabbath.
וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימָנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבָּתָא, יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, נִשְׁמְתָא דְּכָל שְׁלִימוּ בָּהּ, כְּדוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שְׁמָא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי. The unique character of the Sabbath is expressed in the words: “Between Me and the children of Israel.” And because the Faith is centred in the Sabbath, man is given on this day an additional, a supernal soul, a soul in which is all perfection, according to the pattern of the world to come. What does the word “Sabbath” mean? The Name of the Holy One, the Name which is in perfect harmony at all sides.’1This idea is based upon the mystic significance of the three letters of the word Sabbath, shin, beth, tau.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּלָא אַשְׁלִים חֶדָוָותָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאן חֶדְוָותָא דֵּילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא. סְעוּדָתֵי דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ. וְכֻלְּהוּ חִדוּ עַל חִדוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימוּתָא, מִכָּל סִטְרוֹי. Said R. Jose: ‘It is indeed so. Woe to him who does not help to complete the joy of the Holy King! And what is His joy? Those three meals of the Faith, the meals wherein Abraham, Isaac, and Jacob participate, and which express joy upon joy, the perfect Faith from all sides.
תָּאנָא, בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אֲבָהָן, וְכָל בְּנִין יַנְקִין, מַה דְּלָאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וּזְמָנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם נַיְיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין, וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין. On this day- so we have been taught-the Fathers crown themselves and all the Children imbibe power and light and joy, such as is unknown even on other festive days. On this day sinners find rest in Gehenna. On this day punishment is held back from the world. On this day the Torah crowns herself in perfect crowns. On this day joy and gladness resound throughout two hundred and fifty worlds.
תָּא חֲזִי, בְּכָל שִׁיתָא יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דִּינָא (קנ"ו ע"א) תַּקִּיפָא שַׁלְטָא, וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין. אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדַן דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ, וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדּוּ בְּכֹלָּא. Mark also this. On all the six days of the week, when the hour of the afternoon prayer arrives, the attribute of Justice is in the ascendant, and punishment is at hand. But not so on the Sabbath. When the time of the Sabbath afternoon prayer arrives benign influences reign, the lovingkindness of the Holy Ancient One is manifested, all chastisements are kept in leash, and all is satisfaction and joy.
וּבְהַאי רָצוֹן, אִסְתַּלָּק מֹשֶׁה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא קַדִּישָׁא מֵעָלְמָא. בְּגִין לְמִנְדַּע, דְּלָא בְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְהַהִיא שַׁעֲתָא בְּרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בֵּיהּ. בְּגִין כַּךְ, (דברים לה) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ כְּתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין, וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּאִתְטַמַּר בְּהַאי רָצוֹן, דְּאִתְגַּלְיָא בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וְהוּא טָמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה. In this time of satisfaction and goodwill Moses, the holy, faithful prophet, passed away from this world, in order that it should be known that he was not taken away through judgement,but that in the hour of grace of the Holy Ancient One his soul ascended, to be hidden in Him. Therefore “no man knows of his sepulchre unto this day” (Deut. 34, 6). As the Holy Ancient One is the All-hidden One, whom neither those above nor those below can comprehend, so was this soul of Moses hidden in the epiphany of God’s good will at the hour of the Sabbath afternoon prayer. This soul is the most hidden of all hidden things in the world, and judgement has no dominion over it. Blessed is the lot of Moses.
תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, דְּאוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָא בְּכֹלָּא, בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין בְּכָל אִינּוּן גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּנְהוֹרָא, דְּזָהֲרִין מִכָּל סִטְרָא וְסִטְרָא. מַאן חָמֵי, עֲנָפִין דְּנָפְקִין מִכָּל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, חֲמִשָּׁא קַיְימִין בְּגוֹ אִילָנָא, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין בְּהוּ אֲחִידָן. מַאן חָמֵי, אִינּוּן תַּרְעִין דְּמִתְפַּתְּחָן בְּכָל סְטָר וּסְטָר, כֻּלְּהוּ מִזְדַּהֲרִין וְנַהֲרִין, בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק וְלָא פָּסִק. On this day the Torah crowns herself with all beauty, with all those commandments, with all those decrees and punishments for transgressions-in seventy branches of light which radiate on every hand. What it is to behold the little twigs which constantly emanate from each branch-five of which stand in the Tree itself, all the branches being comprised in it! What it is to behold the gates which open at all sides,and through which bursts forth in splendour and beauty the streaming, inexhaustible light!
קָל כָּרוֹזָא נָפִיק, אִתְּעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִתְּעֲרוּ עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאִתְבַּחֲר לְעֵילָּא וְתַתָּא. אִתְּעֲרוּ חֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיכוֹן. אִתְּעֲרוּ בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא. אִזְדְּמָנוּ בִּתְלַת חֶדְוָון, דִּתְלַת אֲבָהָן. אִזְדְּמָנוּ לְקַדְמוּת מְהֵימָנוּתָא, דְּחֶדְוָוה דְּכָל חֶדְוָותָא. זַכָּאָה חוּלְקֵכוֹן, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. דָּא הוּא יָרוּתָא לְכוֹן, מִכָּל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. A voice is heard: “Awake, ye supernal saints! Awake, holy people, chosen from above and from below! Awake in joy to meet your Lord, awake in perfect joy! Prepare yourselves in the threefold joy of the three Patriarchs! Prepare yourselves for the Faith, the joy of joys! Happy are ye, O Israelites, holy in this world and holy in the world to come! This is your heritage over and above that of all heathen nations-“a sign between Me and you!” ‘
אָמַר ר' יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב (ויקרא י״ט:ב׳) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ'. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ' מְכוּבָּד. Said R. Judah: ‘It is indeed thus. Hence: “Remember the sabbath day to sanctify it”; “Be ye holy, for I the Lord am holy” (Lev. 19, 2); “Call the sabbath a delight, the holy of the Lord, honourable” (Isa. 58, 13).’
תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין. וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִתְפַּשְׁטָא (ההוא מתפשט) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים, מִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ, כָּל רוּגְזִין, כָּל דִּינִין, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ד:ג׳) בְּיוֹם הִנִּיחַ יְיָ' לָךְ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. All the souls of the righteous-so we have been taught- on this day are feasted on the delights of the Holy Ancient One, the Allhidden. A breath of this rapture is extended through all the worlds; it ascends and descends, and spreads abroad to all the children of the holy, to all the guardians of the Torah, so that they enjoy perfect rest, forgetting all cares, all penalties, all toil and drudgery. It is the day on which “the Lord giveth thee rest from thy sorrow, and from thy fear, and from the hard bondage wherein thou wast made to serve” (Isa. 14, 3).
בְּגִינֵי כַּךְ, שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּכְתִיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. Therefore the Sabbath is equal in importance to the whole Torah, and whosoever observes the Sabbath fulfils the whole Torah: “Blessed is the man that doeth this, and the son of man that layeth hold on it: that keepeth the sabbath from profaning it, and keepeth his hand from doing any evil” (Ibid. 56, 2).’
ר' יוּדָאי שָׁאִיל לֵיהּ לְרַ' שִׁמְעוֹן, יוֹמָא חַד דְּאַעְרַע עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא, אָמַר לֵיהּ, ר', הָא כְּתִיב (ס"א בפרשתא דשבת) בְּפַרְשְׁתָּא דָּא שַׁבָּת, דְּאָמַר יְשַׁעְיָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) כֹה אָמַר יְיָ' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וְגוֹ', וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי וְגוֹ'. מַה קָא מַיְירֵי. R. Judai one day met R. Simeon on the road, and he asked him to explain the words of the prophet: “For thus says the Lord unto the eunuchs that keep my sabbaths, and choose the things that please me, and take hold of my covenant; even unto them will I give in my house and within my walls a place and a name better than of sons and of daughters: I will give them an everlasting name that shall not be cut off (Ibid. 4, 5).
אֲמַר לֵיהּ, קַפּוּטְקָאָה, חֲמָרָךְ קִטְרֵי בְּטִיפְסָא, וּנְחִית, דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא בָּעֵי צָחוּתָא. אוֹ אַפְכֵי לַאֲחוֹרָךְ, וְזִיל אֲבַתְרָאי, וּתְכַוֵּון לִבָּךְ. אֲמַר לֵיהּ, בְּגִינֵיהּ דְּמֹר עֲבִידְנָא אָרְחָא, וּבַתְרֵיהּ דְּמֹר אֶסְתָּכֵּל בִּשְׁכִינְתָּא. Said R. Simeon: ‘Cappadocian!1i.e. “rude fellow”. Get down from thy donkey and fasten it to a tree, or let him go behind, and do thou follow me! Holy Writ requires quiet and solemn contemplation.’ He replied: ‘It is for the Master’s sake that I have undertaken this journey, and in following him I shall behold the Shekinah.’
אֲמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, מִלָּה דָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְלָא פְּרִישׁוּ מִלָּה. כֹה אָמַר יְיָ' לַסָּרִיסִים. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּמְסָרְסֵי גַּרְמַיְיהוּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא מְזָרְזֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, מִשּׁוּם דְּיַדְעֵי רָזָא עִלָּאָה, בְּשַׁעֲתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא אִזְדַּוְּוגַת בְּמַלְכָּא. Then R. Simeon said: ‘This subject has already been considered by the members of the Fellowship, but they have not explained it sufficiently. The “eunuchs” are, in fact, students of the Torah, who make themselves “eunuchs” during the six days of the week for the Torah’s sake, and on Sabbath nights have their conjugal union, because they apprehend the supernal mystery of the right moment when the Matrona (Shekinah) is united with the King.
וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, מְכַוְּונִין לִבַּיְיהוּ לִמְהֵימָנוּתָא דְּמָארֵיהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן בְּאִיבָּא דִּמְעֵיהוֹן בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. Such adepts of the mystic lore concentrate their hearts on the Divine union, on the Faith of their Lord, and are blessed in their own union. Therefore it says: “that keep My Sabbaths”, meaning “they keep them in their hearts”, as in the expression: “But his (Joseph’s) father kept the matter” (Gen. 36, 11).
וְאִקְרוּן סָרִיסִים וַדַּאי, בְּגִין לְחַכָּאָה לְשַׁבְּתָא לְאַשְׁכְּחָא רַעֲוָא דְּמָארֵיהוֹן, דִּכְתִּיב ובְחָרוֹ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. מַאי בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. דָּא זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, כֹּלָּא חַד, בִּבְרִיתִי סְתָם. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָׁה דָּא, וְיָדַע רָזָא דָּא. They are “eunuchs’, because they wait for the Sabbath, in order “to choose what pleaseth Me”, namely His union with the Shekinah. Blessed is the man who is sanctified in this holiness, and comprehends this mystery.
תָּא חֲזִי, כְּתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ' אֱלהֶיךָ וְגוֹ', כָּל מְלַאכְתֶּךָ, בְּאִינּוּן שִׁיתָא יוֹמֵי עֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא וּבְגִין הַאי מִלָּה. לָא מִזְדַּוְּוגֵי חַבְרַיָּיא, בַּר בְּזִמְנָא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח מֵעֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנִי נָשָׁא, אֶלָּא עֲבִידְתֵּיה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי עֲבִידְתֵּיה. זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאַפָּקָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְעָלְמָא. Mark this. It is written: “Six days shalt thou labour and do all thy work, but the seventh day is the sabbath of the Lord thy God.” “All thy work”: during the six days of the week man has to work, and therefore those who are absorbed in the study of the Torah have their conjugal union at a time when they do not work, but when the Holy One works. And what is His work then? The union with the Shekinah, in order to bring forth holy souls into the world.
וּבְגִין כָּךְ, בְּהַאי לֵילְיָא חַבְרַיָּיא מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהוֹן, וּמְכַוְּונֵי לִבַּיְיהוּ, וְנַפְקֵי בְּנֵי מַעֲלֵי, בְּנִין קַדִּישִׁין, דְּלָא סָטָאן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם, לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וַדַּאי. בְּגִין דְּאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין דִּילֵיהּ, בְּנִין לְמַלְכָּא וּלְמָטְרוֹנִיתָא. For this reason the mystics sanctify themselves on this night in the holiness of their Lord with deep contemplation and concentration, and bring good and holy children into the world: children who turn neither to the right nor to the left, children of the King and the Queen: “Children are ye to the Lord your God” (Deut. 14, 1)-His children in the most real sense.
וְהָא דַּעְתַּיְיהוּ דְּחַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, בְּדָא מִתְדַבְּקָן. וּבְגִין כַּךְ אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהָנִי אִינּוּן דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בְּגִינַיְיהוּ. וְכַד סָלִיק עָלְמָא בְּדִינָא, אִסְתָּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן בְּנוֹי, וּמְרַחֵם עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (ירמיהו ב׳:כ״א) כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. מַהוּ אֱמֶת. עִזְקָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. (אמת דא קודשא בריך הוא) וְכֹלָּא חַד. וּבְגִינֵי כַּךְ, זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. The world is sustained by the merit of these children of God, and when the world is placed on its trial the Holy One looks on these His children and exercises His pity and mercy. They are “altogether a seed of truth” (Jer. 2, 21): a holy, perfect seed, according to the promise, “Thou shalt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), and “truth” being the Holy One Himself, it means that He enters into their very self.’
אָמַר לֵיהּ ר' יוּדָאי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּהָא מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מִפּוּמָךְ. בָּכָה רַבִּי יוּדָאי. אָמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, אֲמַאי קָא בָּכִית. אָמַר לֵיהּ, בָּכֵינָא, דַּאֲמֵינָא דְּוַוי לְאִינוּן בְּנֵי עָלְמָא, דְּאָרְחֵיהוֹן כִּבְעִירֵי, וְלָא יַדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, דְּטָב לוֹן דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. וַוי לְעָלְמָא כַּד יִפּוּק מֹר מִנֵּיהּ, דְּמַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַּע לוֹן, וּמַאן יִסְתָּכַּל בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא. Said R. Judai: ‘Blessed be the Merciful One who sent me here! Blessed be He for that He has permitted me to hear thy words!’ And he burst out weeping. ‘Why dost thou weep?’ R. Simeon asked. ‘I weep’, he said, “because I think: Woe to the children of the world whose ways are the ways of beasts, without knowledge and understanding! It would have been better for them not to have been created. Woe to the world when thou, Master, wilt be removed from it! For who will then unfold the mysteries of the Torah? Who will then comprehend and grasp her ways?’
אָמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, לֵית עָלְמָא אֶלָּא לְאִינוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין סְתִימֵי אוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בִּקְשׁוֹט גָּזְרוּ חַבְרַיָּיא עַל עַמָּא דְּאַרְעָא, דִּמְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ, וְלָא יַדְעִין בֵּין יְמִינָא לִשְׂמָאלָא, דְּהָא אִינּוּן כִּבְעִירֵי, דְּיֵאוֹת לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַל בְּנַיְיהוּ כְּתִיב, (הושע ב׳:ו׳) כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה, בְנֵי זְנוּנִים מַמָּשׁ. Said R. Simeon: ‘By thy life! The world belongs only to those who occupy themselves with the Torah and know its mysteries. The Rabbis were right in their hard judgement on those who are ignorant of the Torah and corrupt their ways, not knowing their right hand from their left; for they are indeed like cattle, and it is fitting to chastise them even on the Day of Atonement. Concerning their children it is written: “They are the children of whoredoms” (Hos. 2, 6).’
אָמַר לֵיהּ, ר', הַאי קְרָא בָּעֵי לְאִתְיַישְּׁבָא בְּאָרְחוֹי. כְּתִיב (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ. אֶתֶּן לָהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. Said R. Judai: ‘Master, there is a certain peculiarity in the words of this verse. It is written: “even unto them wi!l I glve in my house and within my walls a place and a name better than sons and daughters”, and then “I will give him an everlasting name, etc., Why first “them” and then “him”?’
אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי, מַהוּ בֵּיתִי. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (שמא דקודשא בריך הוא אקרי בית) וּבְחוֹמוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ ם הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָּא. וְהַהוּא יַד, חוּלָק בְּאַשְׁלָמוּתָא. טַב, מַלְיָא מִבְּנִין וּמִבְּנָתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ, לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים. אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדָרֵי דָּרִין. דָּבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְּיָדַע רָזָא דְּמִלָּה, וְיִתְכְּוַון בְּמָה דְּבָעֵי לְכַוְּונָא. R. Simeon replied: ‘“House” here is the celestial region of which it says concerning Moses- “He is faithful in all my house”; the “walls” are those of which it says: “Upon thy walls, O Jerusalem, I have set watchmen” (Isa. 62, 6); “a place and a name” signify that they will draw holy souls from this celestial sphere which, in its harmonious perfection, is “better than sons and daughters”; and “to him”, namely to this portion, God will give an “everlasting name”. According to another explanation, “I will give him”-namely to him who comprehends this mystery, and knows how to concentrate on it with the right intention-“an everlasting name that shall not be cut off.’
תּוּ אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שמות ל״ה:ג׳) לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחָזֵי דִּינָא בְּהַאי יוֹמָא. וְאִי תֵּימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְּקָא. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם קָאָמַר, וְלָא לַגָּבוֹהַּ. וְהַהוּא דְּסַלְּקָא לַגָּבוֹהַּ, לְאַכְפְיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְּקָא. דְּתָנֵינָן, אִית אֶשָּׁא אָכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָׁא דְּמַדְבְּחָא, אָכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא. R. Simeon also explained on that occasion the reason why it is written: “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the sabbath day” (Ex. 25, 3). ‘It is’, he said, ‘because fire symbolizes judgement. As to the fire of the sacrifices on the Sabbath day, it rises to hold in check judgement; for, as we have learnt, “there is a fire which consumes a fire”: the fire of the altar consumes the fire of judgement.
וּבְגִינֵי כַּךְ, אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא, לָא אִתְחָזֵי דִּינָא כְּלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא. Therefore the Holy Ancient One reveals Himself on this day (Sabbath) more than on any other day, and when He reveals Himself judgement is not in evidence at all, and all the upper and lower celestial beings are in perfect joy, and judgement has no dominion.
תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלָא בְּשֵׁשֶׁת. וְהָנֵי יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִקְרוּן יוֹמֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינּוּן אִתְּכְּלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם. It is written: “For six days the Lord made heaven and earth” (EX.XXXI, 17); it does not say “in six days”, which indicates that the days themselves were a special creation. They are holy, supernal days, days in which the Holy Name is contained. Blessed are the Israelites more than all the heathen nations: of them it is written, “And ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive today”.’
Yitro 27:475 (Chapter 27) (Yitro) (Zohar)
Yitro 27:475 (Chapter 27) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב (בראשית ב׳:ג׳) וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט״ז:כ״ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לא יִהְיֶה בּוֹ. כֵּיוָן דְּלָא מִשְׁתְּכַח בֵּיהּ מְזוֹנֵי, מַה בִּרְכְתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. REMEMBER THE SABBATH DAY, TO SANCTIFY IT. Said R. Isaac: ‘It is written, “And God blessed the seventh day” (Gen. 2, 3); and yet we read of the manna, “Six days ye shall gather it, but on the seventh day, the Sabbath, in it there shall be none” (Ex. 16, 26). If there was no food on that day what blessing is attached to it?
אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כָּל בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין. וְתָאנָא, אֲמַאי לָא אִשְׁתְּכַח מָנָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה, מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא, מִתְבָּרְכָאן מִינֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין, וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא, כָּל חַד בְּיוֹמוֹי, מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. Yet we have been taught that all blessings from above and from below depend upon the seventh day. Why, then, was there no manna just on this day? The explanation is that all the six days of the transcendent world derive their blessings from it, and each supernal day sends forth nourishment to the world below from what it received from the seventh day.1Here apparently=Binah.
וּבְגִינֵי כַּךְ, מַאן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא דִּמְהֵימָנוּתָא, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא, וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ פָּתוֹרֵיהּ, כָּל אִינּוּן שִׁיתָא יוֹמִין, דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא, אִזְדָּמַן בְּרָכָה, לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּא. וְעַל כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּנַהֲמֵי וּבִמְזוֹנֵי. Therefore he who has attained to the grade of Faith must needs prepare a table and a meal on the Sabbath eve (Friday) so that his table may be blessed all through the other six days of the week. For, indeed, at the time of the Sabbath preparation there is also prepared the blessing for all the six days that shall follow, for no blessing is found at an empty table. Thus one should make ready the table on Sabbath night with bread and other food.’
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִילוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא נָמֵי. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, בָּעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּהַאי יוֹמָא, וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא. R. Isaac added: ‘Also on the Sabbath day.’ Said R. Judah: ‘One must regale oneself on this day with three meals, in order that this day may be one of satisfaction and refreshment.’
רַבִּי אַבָּא אָמַר, לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכְתָא בְּאִינּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָּא, דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא. וְהַאי יוֹמָא, מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא, וְאָטִיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. Said R. Abba: ‘One must do so in order that blessing may spread to those supernal days which receive their blessing from the seventh.’ On this day the head of the “Little Face” is filled with the dew which descends from the Holy Ancient One, the Most Hidden One; He causes it to descend into the holy “Field of Apples” three times after the entrance of the Sabbath, in order that all unitedly may enjoy the blessing.
וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאִתְעַנְגָּא תְּלַת זִמְנִין אִלֵּין, דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַפִּין, וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְעַנְגָּא בְּהוּ, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ סַגִּי. Therefore it is necessary, not only for ourselves that we should have these three repasts during the day, but for all creation, for therein is consummated the true faith in the Holy Ancient One, the “Little Face”, and the “Field of Apples”, and we should rejoice and delight in all three. But he who lessens the number of the meals, as it were brings imperfection and blemish into the regions above, and great will his punishment be.’
בְּגִינֵי כַּךְ, בָּעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ, תְּלַת זִמְנֵי, מִכַּד עָיִיִל שַׁבְּתָא, וְלָא יִשְׁתְּכַּח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא, וְתִשְׁרֵי בִּרְכְתָא עֲלֵיהּ, כָּל שְׁאַר יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא. וּבְהַאי מִלָּה, אַחְזֵי, וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָּא. Therefore a man should prepare his table three times from the entrance of the Sabbath, and his table should not be found empty, that blessing may rest upon it for all the remaining days of the week, and through this he shows and confirms the supreme faith.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי מַאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבָּתָא, קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עָלֵיהּ, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא, לָקֳבֵל (ויקרא רפ"ח ע"ב) עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, לָקֳבֵל חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתְּלִים בִּזְעֵיר אַפִּין. Said R. Simeon: ‘When a man has completed the three meals on the Sabbath a voice proclaims concerning him: “Then shalt thou delight thyself in the Lord.” This is in reference to one meal, in honour of the Ancient, the All Holy. Then it proclaims, “and I will cause thee to ride upon the high places of the earth”-this in reference to a second meal, in honour of the holy “Field of Apples”; then, “and feed thee with the heritage of Jacob thy father” (Isa. 58, 14)-completing the triad with a reference to the “Little Face”.
וּלֳקָבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלְמָא סְעוּדָתֵיהּ, וּבָעֵי לְאִתְעַנְגָּא בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וּלְמֵחדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. וּבְגִין כַּךְ, שַׁבְּתָא אִתְיָקָּר, מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זִמְנֵי וְחַגֵּי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, בְּגִין כָּךְ, מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיהּ, אִידְכַּר תְּלַת זִמְנִין. דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ב׳) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. Correspondingly man should complete the number of three meals, and find joy and refreshment in all three and in each one of them separately, because this is a manifestation of perfected faith. Therefore the Sabbath is more precious than all other times and seasons and festivals, because it contains and unites all in itself, whereas no other festival or holy day does so.’ Said R. Hiya: ‘Because all things are found in the Sabbath it is mentioned three times in the story of Creation: “And on the seventh day God ended his work”; “and he rested on the seventh day”; “and God blessed the seventh day” (Gen. 2, 2, 3).’
רַבִּי אַבָּא, (נ"א רב המנונא סבא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְּשַׁבְּתָא, הֲוֵי חַדֵּי, בְּכָל חַד וְחַד, וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא, דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי, וַהֲוָה חַדֵּי בְּכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי, אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימָנוּתָא. R. Hamnuna the ancient,1Al. R. Abba. when he sat at his Sabbath meals, used to find joy in each one. Over one he would exclaim: ‘This is the holy meal of the Holy Ancient One, the All-hidden.’ Over another he would say: ‘This is the meal of the Holy One, blessed be He.’ And when he came to the last one he would say: ‘Complete the meals of the Faith.’
רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא, הֲוָה אָמַר הָכִי, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה, אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא, וַהֲוָה יָתִיב וְחַדֵּי. כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה, הֲווֹ מַכְרִזֵי עָלֵיהּ, אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. R. Simeon used always to say when the time of the Sabbath meal arrived: ‘Prepare ye the meal of the supernal Faith! Make ready the meal of the King!’ Then he would sit with a glad heart. And as soon as he had finished the third meal it was proclaimed concerning him: ‘Then shalt thou delight thyself in the Lord, and I will cause thee to ride upon the high places of the earth and feed thee with the heritage of Jacob thy father.’
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבוּי, אִלֵּין סְעוּדָתֵי הֵיךְ מִתְתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ, לֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, מִתְבָּרְכָא מַטְרוֹנִיתָא, וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין, וּמִתְבָּרְכָא פָּתוֹרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנִשְׁמְתָא אִתּוֹסְפַת, וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָה דְּמַטְרוֹנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בְּחֶדְוָותָא, וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. R. Eleazar asked his father, R. Simeon, in what order the three meals corresponded to the three divine grades. R. Simeon replied: ‘Concerning the meal of Sabbath night (i.e. Friday night) it is written: “I will cause thee to ride upon the high places of the earth.” In this night the Holy Matrona (Shekinah) is greatly blessed, and the whole” Field of Apples” also, and the man’s table is blessed who partakes of his meal duly and with joy, and a new soul is added unto him. This night signifies the rejoicing of the Shekinah.
בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ'. עַל יְיָ' וַדַּאי. דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא, וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְּעַתִּיקָא עַבְדֵּינָן, וּסְעוּדָתָא דִּילֵיהּ הוּא וַדַּאי. Man therefore has to participate in Her joy and partake of Her meal. Concerning the second meal on the Sabbath day, it is written: “Then shalt thou delight thyself in the Lord”-that is, in the very Lord (TETRAGRAMMATON); for at that hour the Holy Ancient One reveals Himself and all the worlds are irradiated with joy, and we, in participating in this meal, contribute to that joy.
בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַפִּין, דְּהַוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא. וְכֻלְּהוּ שִׁיתָא יוֹמִין, מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחדֵי בִּסְעוּדָתֵיהּ, וּלְאַשְׁלְמָא אִלֵּין סְעוּדָתֵי, דְּאִינּוּן סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דִּי מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, דְּהָא דִּילְהוֹן הִיא, וְלָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וּבְגִינִי כַּךְ אָמַר, (שמות לא) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. Concerning the third meal it is written: “And feed thee with the heritage of Jacob thy father.” This is the meal of the “Little Face” who is then complete in harmonious perfection, from which perfection all the six days that are to come will receive blessing. Therefore one must wholeheartedly rejoice in these meals, and complete their number, for they are meals of the perfect Faith, the Faith of the holy seed of Israel, their supernal Faith, which is not that of the heathen nations: “A sign between me and the children of Israel” (Ex. 31, 17).
תָּא חֲזֵי, בִּסְעוּדָתֵי אִלֵּין, אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן בְּנִי מַלְכָּא. דְּאִינּוּן מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, דְּאִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּמַאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ, אַחְזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, וְאַחְזֵי גַּרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְּנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא, דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל הוּא. וְיָהֲבִין עָלֵיהּ חוּמְרָא דִּתְלַת מִלִּין, דִּינָא דְּגֵיהִנָּם וְגו'. And mark this. By these meals the children of Israel are distinguished as the King’s sons, as belonging to the Palace, as sons of Faith; and he who abstains from one of these meals causes an incompleteness in the regions above; thus such a man testifies of himself that he is not one of the King’s sons, not of the Palace, not of the holiness of Israel’s seed, and he will be made to bear the burden of a threefold punishment in Gehenna.
וְתָא חֲזִי, בְּכֻלְּהוּ שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, בָּעֵי בַּר נָשׁ לֶחְדֵי, וּלְמֵחְדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חַדֵּי בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי, עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי, דְּהָא בִּלְחוֹדוֹי חַדֵּי, וְלָא יָהִיב חִדוּ לְאָחֲרָא. עָלֵיהּ כְּתִיב, (מלאכי ב׳:ג׳) וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְּשַׁבָּתָא חַדֵּי, אַף עַל גַּב דְּלָא יָהִיב לְאַחֲרָא, לָא יַהֲבִין עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא, כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין, דִּכְתִּיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. פֶּרְשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר, וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב (ישעיהו א׳:י״ד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר. Also mark this. On all festivals and holy days a man must both rejoice himself and give joy to the poor. Should he regale himself only and not give a share to the poor, his punishment will be great. Concerning such a one it is written: “Behold, I will reprove your seed and spread dung upon your face, the dung of your solemn feasts” (Mal. 2, 3). This particular verse, however, applies only to festivals, not to the Sabbath. Similarly, the words, “Your new moons and your appointed feasts my soul hateth” (Isa. 1, 14), do not include the Sabbath.
וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם דְּכָל מְהֵימָנוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּשַׁבָּתָא, יַהֲבִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ נִשְׁמְתָא אַחֲרָא, נִשְׁמְתָא עִלָּאָה, נִשְׁמְתָא דְּכָל שְׁלִימוּ בָּהּ, כְּדוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְגִינֵי כַּךְ אִקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שְׁמָא דְּאִיהוּ שְׁלִים מִכָּל סִטְרוֹי. The unique character of the Sabbath is expressed in the words: “Between Me and the children of Israel.” And because the Faith is centred in the Sabbath, man is given on this day an additional, a supernal soul, a soul in which is all perfection, according to the pattern of the world to come. What does the word “Sabbath” mean? The Name of the Holy One, the Name which is in perfect harmony at all sides.’1This idea is based upon the mystic significance of the three letters of the word Sabbath, shin, beth, tau.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַדַּאי כַּךְ הוּא. וַוי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּלָא אַשְׁלִים חֶדָוָותָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמַאן חֶדְוָותָא דֵּילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימָנוּתָא. סְעוּדָתֵי דְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ. וְכֻלְּהוּ חִדוּ עַל חִדוּ מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימוּתָא, מִכָּל סִטְרוֹי. Said R. Jose: ‘It is indeed so. Woe to him who does not help to complete the joy of the Holy King! And what is His joy? Those three meals of the Faith, the meals wherein Abraham, Isaac, and Jacob participate, and which express joy upon joy, the perfect Faith from all sides.
תָּאנָא, בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אֲבָהָן, וְכָל בְּנִין יַנְקִין, מַה דְּלָאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וּזְמָנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חַיָּיבַיָּא דְּגֵיהִנָּם נַיְיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין, וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא, חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין. On this day- so we have been taught-the Fathers crown themselves and all the Children imbibe power and light and joy, such as is unknown even on other festive days. On this day sinners find rest in Gehenna. On this day punishment is held back from the world. On this day the Torah crowns herself in perfect crowns. On this day joy and gladness resound throughout two hundred and fifty worlds.
תָּא חֲזִי, בְּכָל שִׁיתָא יוֹמֵי דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא שַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, דִּינָא (קנ"ו ע"א) תַּקִּיפָא שַׁלְטָא, וְכָל דִּינִין מִתְעָרִין. אֲבָל בְּיוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, כַּד מָטָא עִדַן דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא גַּלְיָא רָצוֹן דִּילֵיהּ, וְכָל דִּינִין מִתְכַּפְיָין, וּמִשְׁתְּכַח רְעוּתָא וְחֵדּוּ בְּכֹלָּא. Mark also this. On all the six days of the week, when the hour of the afternoon prayer arrives, the attribute of Justice is in the ascendant, and punishment is at hand. But not so on the Sabbath. When the time of the Sabbath afternoon prayer arrives benign influences reign, the lovingkindness of the Holy Ancient One is manifested, all chastisements are kept in leash, and all is satisfaction and joy.
וּבְהַאי רָצוֹן, אִסְתַּלָּק מֹשֶׁה, נְבִיאָה מְהֵימָנָא קַדִּישָׁא מֵעָלְמָא. בְּגִין לְמִנְדַּע, דְּלָא בְּדִינָא אִסְתַּלָּק, וְהַהִיא שַׁעֲתָא בְּרָצוֹן דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בֵּיהּ. בְּגִין כַּךְ, (דברים לה) וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ כְּתִיב. מַה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, טְמִירָא מִכָּל טְמִירִין, וְלָא יַדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אוּף הָכָא, הַאי נִשְׁמְתָא דְּאִתְטַמַּר בְּהַאי רָצוֹן, דְּאִתְגַּלְיָא בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבְּתָא, כְּתִיב וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ וְהוּא טָמִיר מִכָּל טְמִירִין דְּעָלְמָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה. In this time of satisfaction and goodwill Moses, the holy, faithful prophet, passed away from this world, in order that it should be known that he was not taken away through judgement,but that in the hour of grace of the Holy Ancient One his soul ascended, to be hidden in Him. Therefore “no man knows of his sepulchre unto this day” (Deut. 34, 6). As the Holy Ancient One is the All-hidden One, whom neither those above nor those below can comprehend, so was this soul of Moses hidden in the epiphany of God’s good will at the hour of the Sabbath afternoon prayer. This soul is the most hidden of all hidden things in the world, and judgement has no dominion over it. Blessed is the lot of Moses.
תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, דְּאוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בֵּיהּ, מִתְעַטְּרָא בְּכֹלָּא, בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין בְּכָל אִינּוּן גִּזְרִין וְעוֹנָשִׁין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּנְהוֹרָא, דְּזָהֲרִין מִכָּל סִטְרָא וְסִטְרָא. מַאן חָמֵי, עֲנָפִין דְּנָפְקִין מִכָּל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, חֲמִשָּׁא קַיְימִין בְּגוֹ אִילָנָא, כֻּלְּהוּ אַנְפִּין בְּהוּ אֲחִידָן. מַאן חָמֵי, אִינּוּן תַּרְעִין דְּמִתְפַּתְּחָן בְּכָל סְטָר וּסְטָר, כֻּלְּהוּ מִזְדַּהֲרִין וְנַהֲרִין, בְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּנָפִיק וְלָא פָּסִק. On this day the Torah crowns herself with all beauty, with all those commandments, with all those decrees and punishments for transgressions-in seventy branches of light which radiate on every hand. What it is to behold the little twigs which constantly emanate from each branch-five of which stand in the Tree itself, all the branches being comprised in it! What it is to behold the gates which open at all sides,and through which bursts forth in splendour and beauty the streaming, inexhaustible light!
קָל כָּרוֹזָא נָפִיק, אִתְּעֲרוּ קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, אִתְּעֲרוּ עַמָּא קַדִּישָׁא, דְּאִתְבַּחֲר לְעֵילָּא וְתַתָּא. אִתְּעֲרוּ חֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיכוֹן. אִתְּעֲרוּ בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא. אִזְדְּמָנוּ בִּתְלַת חֶדְוָון, דִּתְלַת אֲבָהָן. אִזְדְּמָנוּ לְקַדְמוּת מְהֵימָנוּתָא, דְּחֶדְוָוה דְּכָל חֶדְוָותָא. זַכָּאָה חוּלְקֵכוֹן, יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. דָּא הוּא יָרוּתָא לְכוֹן, מִכָּל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. A voice is heard: “Awake, ye supernal saints! Awake, holy people, chosen from above and from below! Awake in joy to meet your Lord, awake in perfect joy! Prepare yourselves in the threefold joy of the three Patriarchs! Prepare yourselves for the Faith, the joy of joys! Happy are ye, O Israelites, holy in this world and holy in the world to come! This is your heritage over and above that of all heathen nations-“a sign between Me and you!” ‘
אָמַר ר' יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב (ויקרא י״ט:ב׳) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ'. וּכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ג) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְיָ' מְכוּבָּד. Said R. Judah: ‘It is indeed thus. Hence: “Remember the sabbath day to sanctify it”; “Be ye holy, for I the Lord am holy” (Lev. 19, 2); “Call the sabbath a delight, the holy of the Lord, honourable” (Isa. 58, 13).’
תָּאנָא, בְּהַאי יוֹמָא, כָּל נִשְׁמָתֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, מִתְעַדְּנִין בְּתַפְנוּקֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין. וְרוּחָא חֲדָא מֵעִנּוּגָא דְּהַהוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִתְפַּשְׁטָא (ההוא מתפשט) בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וְסַלְּקָא וְנַחְתָּא, וּמִתְפַּשְּׁטָא לְכֻלְּהוּ בְּנֵי קַדִּישִׁין, לְכֻלְּהוּ נְטוּרֵי אוֹרַיְיתָא, וְנַיְיחִין בְּנַיְיחָא שְׁלִים, מִתְנְשֵׁי מִכֻּלְּהוּ, כָּל רוּגְזִין, כָּל דִּינִין, וְכָל פּוּלְחָנִין קָשִׁין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ד:ג׳) בְּיוֹם הִנִּיחַ יְיָ' לָךְ מֵעָצְבְּךָ וּמִרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. All the souls of the righteous-so we have been taught- on this day are feasted on the delights of the Holy Ancient One, the Allhidden. A breath of this rapture is extended through all the worlds; it ascends and descends, and spreads abroad to all the children of the holy, to all the guardians of the Torah, so that they enjoy perfect rest, forgetting all cares, all penalties, all toil and drudgery. It is the day on which “the Lord giveth thee rest from thy sorrow, and from thy fear, and from the hard bondage wherein thou wast made to serve” (Isa. 14, 3).
בְּגִינֵי כַּךְ, שָׁקִיל שַׁבְּתָא לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא, וְכָל דְּנָטִיר שַׁבְּתָא, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּכְתִיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשוֹמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. אִשְׁתְּמַע, דְּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּמַאן דְּנָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. Therefore the Sabbath is equal in importance to the whole Torah, and whosoever observes the Sabbath fulfils the whole Torah: “Blessed is the man that doeth this, and the son of man that layeth hold on it: that keepeth the sabbath from profaning it, and keepeth his hand from doing any evil” (Ibid. 56, 2).’
ר' יוּדָאי שָׁאִיל לֵיהּ לְרַ' שִׁמְעוֹן, יוֹמָא חַד דְּאַעְרַע עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא, אָמַר לֵיהּ, ר', הָא כְּתִיב (ס"א בפרשתא דשבת) בְּפַרְשְׁתָּא דָּא שַׁבָּת, דְּאָמַר יְשַׁעְיָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) כֹה אָמַר יְיָ' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וְגוֹ', וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי וְגוֹ'. מַה קָא מַיְירֵי. R. Judai one day met R. Simeon on the road, and he asked him to explain the words of the prophet: “For thus says the Lord unto the eunuchs that keep my sabbaths, and choose the things that please me, and take hold of my covenant; even unto them will I give in my house and within my walls a place and a name better than of sons and of daughters: I will give them an everlasting name that shall not be cut off (Ibid. 4, 5).
אֲמַר לֵיהּ, קַפּוּטְקָאָה, חֲמָרָךְ קִטְרֵי בְּטִיפְסָא, וּנְחִית, דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא בָּעֵי צָחוּתָא. אוֹ אַפְכֵי לַאֲחוֹרָךְ, וְזִיל אֲבַתְרָאי, וּתְכַוֵּון לִבָּךְ. אֲמַר לֵיהּ, בְּגִינֵיהּ דְּמֹר עֲבִידְנָא אָרְחָא, וּבַתְרֵיהּ דְּמֹר אֶסְתָּכֵּל בִּשְׁכִינְתָּא. Said R. Simeon: ‘Cappadocian!1i.e. “rude fellow”. Get down from thy donkey and fasten it to a tree, or let him go behind, and do thou follow me! Holy Writ requires quiet and solemn contemplation.’ He replied: ‘It is for the Master’s sake that I have undertaken this journey, and in following him I shall behold the Shekinah.’
אֲמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, מִלָּה דָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְלָא פְּרִישׁוּ מִלָּה. כֹה אָמַר יְיָ' לַסָּרִיסִים. מַאן סָרִיסִים. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וּמְסָרְסֵי גַּרְמַיְיהוּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא, וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא מְזָרְזֵי גַּרְמַיְיהוּ בְּזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, מִשּׁוּם דְּיַדְעֵי רָזָא עִלָּאָה, בְּשַׁעֲתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא אִזְדַּוְּוגַת בְּמַלְכָּא. Then R. Simeon said: ‘This subject has already been considered by the members of the Fellowship, but they have not explained it sufficiently. The “eunuchs” are, in fact, students of the Torah, who make themselves “eunuchs” during the six days of the week for the Torah’s sake, and on Sabbath nights have their conjugal union, because they apprehend the supernal mystery of the right moment when the Matrona (Shekinah) is united with the King.
וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, מְכַוְּונִין לִבַּיְיהוּ לִמְהֵימָנוּתָא דְּמָארֵיהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן בְּאִיבָּא דִּמְעֵיהוֹן בְּהַהוּא לֵילְיָא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (בראשית ל״ז:י״א) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. Such adepts of the mystic lore concentrate their hearts on the Divine union, on the Faith of their Lord, and are blessed in their own union. Therefore it says: “that keep My Sabbaths”, meaning “they keep them in their hearts”, as in the expression: “But his (Joseph’s) father kept the matter” (Gen. 36, 11).
וְאִקְרוּן סָרִיסִים וַדַּאי, בְּגִין לְחַכָּאָה לְשַׁבְּתָא לְאַשְׁכְּחָא רַעֲוָא דְּמָארֵיהוֹן, דִּכְתִּיב ובְחָרוֹ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. מַאי בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. דָּא זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, כֹּלָּא חַד, בִּבְרִיתִי סְתָם. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּאִתְקַדָּשׁ בִּקְדוּשָׁה דָּא, וְיָדַע רָזָא דָּא. They are “eunuchs’, because they wait for the Sabbath, in order “to choose what pleaseth Me”, namely His union with the Shekinah. Blessed is the man who is sanctified in this holiness, and comprehends this mystery.
תָּא חֲזִי, כְּתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ' אֱלהֶיךָ וְגוֹ', כָּל מְלַאכְתֶּךָ, בְּאִינּוּן שִׁיתָא יוֹמֵי עֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא וּבְגִין הַאי מִלָּה. לָא מִזְדַּוְּוגֵי חַבְרַיָּיא, בַּר בְּזִמְנָא דְּלָא יִשְׁתְּכַּח מֵעֲבִידְתַּיְיהוּ דִּבְנִי נָשָׁא, אֶלָּא עֲבִידְתֵּיה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּמַאי עֲבִידְתֵּיה. זִוּוּגָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְאַפָּקָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְעָלְמָא. Mark this. It is written: “Six days shalt thou labour and do all thy work, but the seventh day is the sabbath of the Lord thy God.” “All thy work”: during the six days of the week man has to work, and therefore those who are absorbed in the study of the Torah have their conjugal union at a time when they do not work, but when the Holy One works. And what is His work then? The union with the Shekinah, in order to bring forth holy souls into the world.
וּבְגִין כָּךְ, בְּהַאי לֵילְיָא חַבְרַיָּיא מִתְקַדְּשֵׁי בִּקְדוּשָּׁה דְּמָארֵיהוֹן, וּמְכַוְּונֵי לִבַּיְיהוּ, וְנַפְקֵי בְּנֵי מַעֲלֵי, בְּנִין קַדִּישִׁין, דְּלָא סָטָאן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב, (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם, לַיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וַדַּאי. בְּגִין דְּאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין דִּילֵיהּ, בְּנִין לְמַלְכָּא וּלְמָטְרוֹנִיתָא. For this reason the mystics sanctify themselves on this night in the holiness of their Lord with deep contemplation and concentration, and bring good and holy children into the world: children who turn neither to the right nor to the left, children of the King and the Queen: “Children are ye to the Lord your God” (Deut. 14, 1)-His children in the most real sense.
וְהָא דַּעְתַּיְיהוּ דְּחַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, בְּדָא מִתְדַבְּקָן. וּבְגִין כַּךְ אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהָנִי אִינּוּן דְּעָלְמָא מִתְקַיְּימָא בְּגִינַיְיהוּ. וְכַד סָלִיק עָלְמָא בְּדִינָא, אִסְתָּכַּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאִינּוּן בְּנוֹי, וּמְרַחֵם עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (ירמיהו ב׳:כ״א) כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת. זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. מַהוּ אֱמֶת. עִזְקָא קַדִּישָׁא שְׁלֵימָתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב. (אמת דא קודשא בריך הוא) וְכֹלָּא חַד. וּבְגִינֵי כַּךְ, זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי. The world is sustained by the merit of these children of God, and when the world is placed on its trial the Holy One looks on these His children and exercises His pity and mercy. They are “altogether a seed of truth” (Jer. 2, 21): a holy, perfect seed, according to the promise, “Thou shalt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), and “truth” being the Holy One Himself, it means that He enters into their very self.’
אָמַר לֵיהּ ר' יוּדָאי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁדַרְנִי הָכָא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּהָא מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מִפּוּמָךְ. בָּכָה רַבִּי יוּדָאי. אָמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, אֲמַאי קָא בָּכִית. אָמַר לֵיהּ, בָּכֵינָא, דַּאֲמֵינָא דְּוַוי לְאִינוּן בְּנֵי עָלְמָא, דְּאָרְחֵיהוֹן כִּבְעִירֵי, וְלָא יַדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, דְּטָב לוֹן דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. וַוי לְעָלְמָא כַּד יִפּוּק מֹר מִנֵּיהּ, דְּמַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַּע לוֹן, וּמַאן יִסְתָּכַּל בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא. Said R. Judai: ‘Blessed be the Merciful One who sent me here! Blessed be He for that He has permitted me to hear thy words!’ And he burst out weeping. ‘Why dost thou weep?’ R. Simeon asked. ‘I weep’, he said, “because I think: Woe to the children of the world whose ways are the ways of beasts, without knowledge and understanding! It would have been better for them not to have been created. Woe to the world when thou, Master, wilt be removed from it! For who will then unfold the mysteries of the Torah? Who will then comprehend and grasp her ways?’
אָמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, לֵית עָלְמָא אֶלָּא לְאִינוּן חַבְרַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין סְתִימֵי אוֹרַיְיתָא. וַדַּאי בִּקְשׁוֹט גָּזְרוּ חַבְרַיָּיא עַל עַמָּא דְּאַרְעָא, דִּמְחַבְּלִין אָרְחַיְיהוּ, וְלָא יַדְעִין בֵּין יְמִינָא לִשְׂמָאלָא, דְּהָא אִינּוּן כִּבְעִירֵי, דְּיֵאוֹת לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַל בְּנַיְיהוּ כְּתִיב, (הושע ב׳:ו׳) כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה, בְנֵי זְנוּנִים מַמָּשׁ. Said R. Simeon: ‘By thy life! The world belongs only to those who occupy themselves with the Torah and know its mysteries. The Rabbis were right in their hard judgement on those who are ignorant of the Torah and corrupt their ways, not knowing their right hand from their left; for they are indeed like cattle, and it is fitting to chastise them even on the Day of Atonement. Concerning their children it is written: “They are the children of whoredoms” (Hos. 2, 6).’
אָמַר לֵיהּ, ר', הַאי קְרָא בָּעֵי לְאִתְיַישְּׁבָא בְּאָרְחוֹי. כְּתִיב (ישעיהו נ״ו:ה׳) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ. אֶתֶּן לָהֶם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. Said R. Judai: ‘Master, there is a certain peculiarity in the words of this verse. It is written: “even unto them wi!l I glve in my house and within my walls a place and a name better than sons and daughters”, and then “I will give him an everlasting name, etc., Why first “them” and then “him”?’
אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי, מַהוּ בֵּיתִי. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (במדבר י״ב:ז׳) בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (שמא דקודשא בריך הוא אקרי בית) וּבְחוֹמוֹתַי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו ס״ב:ו׳) עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ ם הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָּא. וְהַהוּא יַד, חוּלָק בְּאַשְׁלָמוּתָא. טַב, מַלְיָא מִבְּנִין וּמִבְּנָתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ, לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים. אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדָרֵי דָּרִין. דָּבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְּיָדַע רָזָא דְּמִלָּה, וְיִתְכְּוַון בְּמָה דְּבָעֵי לְכַוְּונָא. R. Simeon replied: ‘“House” here is the celestial region of which it says concerning Moses- “He is faithful in all my house”; the “walls” are those of which it says: “Upon thy walls, O Jerusalem, I have set watchmen” (Isa. 62, 6); “a place and a name” signify that they will draw holy souls from this celestial sphere which, in its harmonious perfection, is “better than sons and daughters”; and “to him”, namely to this portion, God will give an “everlasting name”. According to another explanation, “I will give him”-namely to him who comprehends this mystery, and knows how to concentrate on it with the right intention-“an everlasting name that shall not be cut off.’
תּוּ אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שמות ל״ה:ג׳) לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחָזֵי דִּינָא בְּהַאי יוֹמָא. וְאִי תֵּימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְּקָא. בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם קָאָמַר, וְלָא לַגָּבוֹהַּ. וְהַהוּא דְּסַלְּקָא לַגָּבוֹהַּ, לְאַכְפְיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְּקָא. דְּתָנֵינָן, אִית אֶשָּׁא אָכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָׁא דְּמַדְבְּחָא, אָכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא. R. Simeon also explained on that occasion the reason why it is written: “Ye shall kindle no fire throughout your habitations upon the sabbath day” (Ex. 25, 3). ‘It is’, he said, ‘because fire symbolizes judgement. As to the fire of the sacrifices on the Sabbath day, it rises to hold in check judgement; for, as we have learnt, “there is a fire which consumes a fire”: the fire of the altar consumes the fire of judgement.
וּבְגִינֵי כַּךְ, אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא, לָא אִתְחָזֵי דִּינָא כְּלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, וְדִינָא לָא שַׁלְטָא. Therefore the Holy Ancient One reveals Himself on this day (Sabbath) more than on any other day, and when He reveals Himself judgement is not in evidence at all, and all the upper and lower celestial beings are in perfect joy, and judgement has no dominion.
תָּאנָא, כְּתִיב (שמות ל״א:י״ז) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלָא בְּשֵׁשֶׁת. וְהָנֵי יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, אִקְרוּן יוֹמֵי דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינּוּן אִתְּכְּלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, עָלַיְיהוּ כְּתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם. It is written: “For six days the Lord made heaven and earth” (EX.XXXI, 17); it does not say “in six days”, which indicates that the days themselves were a special creation. They are holy, supernal days, days in which the Holy Name is contained. Blessed are the Israelites more than all the heathen nations: of them it is written, “And ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive today”.’
Chapter 28
Chapter 28 somebodyYitro 28:485-495 (Chapter 28) (Yitro) (Zohar)
Yitro 28:485-495 (Chapter 28) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וְגוֹ'. וְנָהָר, דָּא נְבִיעוּ דְּמַבּוּעָא, דְּנָפִיק תָּדִיר וְלָא פָּסַק. וּמִנַּהֲרָא דְּמַבּוּעָא דָּא, אִתְשָׁקְיָא כָּל גִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּמַבּוּעָא קַדִּישָׁא, אִקְרֵי אָ"ב. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ נְבִיעָא לְאִתְּזָנָא לְגִנְתָּא. HONOUR THY FATHER AND THY MOTHER. R. Hiya connected this command with the words: “And a river went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10). ‘The “river” he said, is the issue of the fountain which flows perennially and from whence the whole Garden of Eden is watered, and this issue1Tifereth. of the holy fountain is called AB-“Father”.’
רַבִּי אַבָּא אָמַר, עֵדֶן מַמָּשׁ אִקְרֵי אָב. מִשּׁוּם דְּהַאי עֵדֶן, מִשְׁתְּכַח מֵהַהוּא אֲתָר, דְּאִקְרֵי אַיִן. וּבְגִינִי כַּךְ, אִקְרֵי אָב. וְהָא אוּקִימְנָא, מֵאֲתָר דְּשָׁארֵי לְאִתְמַשְּׁכָא כֹּלָּא, אִקְרֵי אַתָּה, וְאִקְרֵי אָב. כְּמָה (עיין סוף הספר גי' מספר לבנת הספיר) דְּאַתְּ אָמַר, (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ. R. Abba said that Eden itself1Hokhmah. is called Father-itself originating from the place called Ain (nought)-as we have laid down, that the place from which the Whole begins to take its being is designated both “Thou” and “Father”, as it says: “For thou art our father” (Isa. 63, 16).’
ר' אֶלְעָזָר אָמַר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אֶת אָבִיךָ, אֶת דַּיְיקָא, לְאַכְלְלָא שְׁכִינְתָּא (דבר אחר עילאה). רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, סְתָם. וְאֶת אִמֶּךָ, סְתָם. דְּהָא כֹּלָּא הֲוָה בְּמִנְיָינָא. אֶת, לְרַבּוֹת כָּל מַה דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar applied the words “honour thy father” to the Holy One; “thy mother” to the Community of Israel; and the article eth to the Shekinah. R. Judah, however, held that, as “Father” and “Mother” in this commandment are not particularised, they include all aspects of the Divine, and the article eth between indicates all that is above and all that is below.
רַבִּי יוֹסִי אָמַר, הַאי דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא, מֵאֲתָר דְּשָׁארֵי לְאִתְמַשְּׁכָא כֹּלָּא, אִקְרֵי אַתָּה, שַׁפִּיר. דְּהָא אוֹלִיפְנָא, הַהוּא דְּטָמִיר וְלָא אִית בֵּיהּ שֵׁירוּתָא, קָרֵינָן הוּא. מֵאֲתָר (ויקרא ב', ע"א וע"ב, ר"ץ ע"א) דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח, קָרֵינָן אַתָּה. וְאִקְרֵי אָב. וְכֹלָּא חַד. בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא אָמֵן. R. Jose referred to R. Abba’s remark that the sphere whence the “river” issues forth is called “Thou”, and confirmed it by reference to the dictum: “What is hidden and has no beginning is designated ‘He’; but the point where it begins to manifest itself is called ‘Thou’ and ‘Father’, and all are one.” Blessed be His name for ever and ever. Amen.
רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַדַּאי כֹּלָּא חַד. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּהָא תְּנָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם, הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּנִים. וּבְגִינֵי כַּךְ סְתִימָא דְּמִלָּה, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְאַכְלְלָא כֹּלָּא, דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. ר' יִצְחָק אָמַר, לְאַכְלְלָא בֵּיהּ רַבֵּיהּ, דְּהוּא אָעִיל לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּכְלָלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי. Said R. Hezekiah: ‘Verily, they are all one: “honour thy father”, namely the Holy One, blessed be He; “and thy mother”, the Community of Israel. Thus the commandment includes all, both that which is above and that which is below.’ According to R. Isaac, it also includes teachers of the Torah, for they are the means of leading men to eternal life. R. Judah, however, held this to be included in the command to honour the Holy One, blessed be He.
תָּאנָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ אֲמִירָן, כָּלִיל כֹּלָּא. בְּהָנֵי חָמֵשׁ אֲמִירָן, אִתְגְּלִיפוּ חָמֵשׁ אַחֲרָנִין, וַדַּאי חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. הָא כֵּיצַד. אָנֹכִי יְיָ' אֱלהֶיךָ, (פ"ד ע"ב) לָקֳבֵל לא תִּרְצַח. דְּתָנֵינָן, (אמר רבי יצחק אמר רבי יהודה) תְּרֵין אִלֵּין, בִּכְלָלָא חֲדָא אִתְּכְּלִילָן, דְּמַאן דְּקָטִיל, אַזְעִיר דְּמוּתָא וְצַלְמָא דְּמָארֵיהּ. דִּכְתִּיב, (בראשית ט׳:ו׳) כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב (יחזקאל א׳:כ״ו) וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם. We have a dictum that the first five commandments include by implication the other five as well: in other words, in the first five the second five are engraved, five within five. How? Take the first commandment: “I am the Lord thy God.” Does it not include the first of the second five? Indeed it does, for the murderer diminishes the likeness and image of his Master, man having been created “in the image of God”, and it is also written: “And upon the likeness of the throne was the likeness as the appearance of a man upon it” (Ezek. 1, 26).
אָמַר ר' חִיָּיא, כְּתִיב (בראשיתט) שֹׂפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וְגו', (שפך דם האדם) מַאן דְּשָׁפִיךְ דָּמָא, כְּאִלּוּ אַזְעִיר דְּמוּתָא וְצַלְמָא דִּלְעֵילָּא, כְּלוֹמַר, לָא אַזְעַר דְּמוּתָא דָּא, אֶלָּא דְּמוּתָא אַחֲרָא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. בָּאָדָם עִלָּאָה, מָטֵי הַאי פְּגִימוּתָא, מֵהַהוּא דָּמָא דְּאוֹשִׁיד. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּבְגִין כָּךְ, הָא בְּהָא תַּלְיָא. Said R. Hiya: ‘It is written: “Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed; for in the image of God made he man” (Gen. 9, 6). He who sheds the blood of a fellow-man is thus considered as diminishing the Divine archetype of man as well. Thus the first commandment, “I am the Lord thy God”, contains the motive for the sixth, “Thou shalt not murder.”
לֹא יִהְיֶה לְךָ, לָקֳבֵל לֹא תִּנְאָף דָּא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ. וּבְדָא, כַּמָּה וְכַמָּה חוֹבִין וְגַזְרִין וְעוֹנָשִׁין, תַּלְיָין. וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ. וּכְתִיב לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְהָא בְּהָא תַּלְיָא. The second commandment, “Thou shalt have no other gods”, contains the motive for the seventh, “Thou shalt not commit adultery”; for the adulterer perfidiously lies against the Name of the Holy One which is impressed upon man, a sin comprising many other sins and entailing corresponding punishments. He who is unfaithful in this is unfaithful towards the King, as it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children” (Hos. 5, 7). One is the result of the other.
לֹא תִשָּׂא לָקֳבֵל לא תִגְנוֹב. וּכְתִיב (משלי כ״ט:כ״ד) חוֹלָק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָּה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד. וַדַּאי הָא בְּהָא תַּלְיָא, דְּהָא גַּנָּבָא לְדָא אִזְדָּמַן, לְאוּמָאָה בְּשִׁקְרָא. מַאן דְּעָבִיד דָּא, עָבִיד דָּא. The third commandment, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain”, corresponds to the eighth commandment, “Thou shalt not steal.” For a thief is certainly inclined to swear falsely, as it is written: “Whoso is partner with a thief hateth his own soul, he heareth cursing and tells it not” (Prov. 29, 24).
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לָקֳבֵל לא תַעֲנְה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. דְּאָמַר ר' יוֹסִי, שַׁבָּת סַהֲדוּתָא אִקְרֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְסַהֲדָא עַל הָא דִּכְתִּיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' וְגוֹ'. וְשַׁבָּת כְּלָלָא (נ"א סהדותא) דְּכֹלָּא. וְאָמַר ר' יוֹסִי, מַאי דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ל״א:ט״ז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, וּמַאן דְּאַסְהִיד שִׁקְרָא, מְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, דְּהִיא סַהֲדוּתָא דִּקְשׁוֹט, וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, מְשַׁקֵּר בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּבְּגִין כָּךְ, הָא בְּהָא תַּלְיָא. The fourth commandment, “Remember the sabbath day”, corresponds to the ninth, “Thou shalt not bear false witness against thy neighbour”; for, as R. Jose said, the Sabbath is called a witness to God’s creative activity, and man is required to testify to the fact that “in six days the Lord made heaven and earth, etc.” Hence R. Jose said: ‘God has “given truth to Jacob” (Micah 7, 20) in requiring Israel to keep the Sabbath; and he who bears false witness against his neighbour lies against the Sabbath-the witness of truth; and he who lies against the Sabbath lies against the whole Torah.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, לָקֳבֵל לא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְאָמַר ר' יִצְחָק, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, אָבִיךָ מַמָּשׁ. דְּהָא מַאן דְּחָמִיד אִתְּתָא, וְאוֹלִיד בַּר, הַהוּא בַּר אוֹקִיר לְאַחֲרָא, דְּלָא אֲבוּי. וּכְתִיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְגוֹ', לא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ. וּכְתִיב הָכָא, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. הַהוּא דְּיָהַב לָךְ, יְהֵא דִּילָךְ, וְלֹא תַחְמֹד אַחֲרָא. וַדַּאי הָא בְּהָא תַּלְיָא. The fifth commandment, “Honour thy father and thy mother”, implies also the tenth, “Thou shalt not covet thy neighbour’s wife”; for whosoever has a son born in adultery is “honoured” by him on false pretences. Further, it is written in the fifth commandment “that thy days may be long upon the land which the Lord thy God giveth thee”, as much as to say, “what He gives thee is thine-but covet not what is not thine”. Thus the first five commandments imply the second five.
וְאִלֵּין חָמֵשׁ קַדְמָאֵי, כְּלִילָן חָמֵשׁ אַחֲרָנִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. דְּכֹלָּא אִתְעָבִיד יְמִינָא. וְעַל דָּא, בַּחֲמִשָּׁה קָלִין אוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. אָמַר ר' יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ הֲווֹ חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. לָקֳבְלֵיהוֹן חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה. Therefore: “From his right hand went a fiery law to them” (Deut. 33, 2); for all was included in the five fingers of the Right Hand. Therefore also was the Torah proclaimed in five voices, corresponding to the five Books of the Torah.’
תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, בְּאִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן, אִתְגְּלִיפוּ כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, גְּזִירִין וְעוֹנָשִׁין. דַּכְיָא וּמְסַאֲבָא. עַנְפִין וְשָׁרָשִׁין. אִילָנִין וּנְטִיעִין. שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. יַמָּא וּתְהוֹמֵי. דְּהָא אוֹרַיְיתָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, מַה שְּׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלִיף בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, אוּף אוֹרַיְיתָא אִתְגְּלִיפָא בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן. אִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן אִינּוּן שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא חַד הֲוֵי, שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. R. Eleazar taught that in the Ten Words (Decalogue) all the other commandments were engraved, with all decrees and punishments, all laws concerning purity and impurity, all the branches and roots, all the trees and plants, heaven and earth, seas and oceans-in fact, all things. For the Torah is the Name of the Holy One, blessed be He. As the Name of the Holy One is engraved in the Ten Words (creative utterances) of Creation, so is the whole Torah engraved in the Ten Words (Decalogue), and these Ten Words are the Name of the Holy One, and the whole Torah is thus one Name, the Holy Name of God Himself.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּמַאן דְּזָכֵי בָּהּ. מַאן דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. (דקודשא בריך הוא ממש) ר' יוֹסִי אָמַר, בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ זָכֵי, (ס"א וכנסת ישראל) דְּהָא הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין אָמֵן. Blessed is he who is worthy of her, the Torah, for he will be worthy of the Holy Name. Said R. Jose: ‘This means that he will be worthy of the Holy One Himself, as He and His Name are one. Blessed be His Name for ever and ever. Amen.’
Yitro 28:495-498 (Chapter 28) (Yitro) (Zohar)
Yitro 28:495-498 (Chapter 28) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וְגוֹ'. וְנָהָר, דָּא נְבִיעוּ דְּמַבּוּעָא, דְּנָפִיק תָּדִיר וְלָא פָּסַק. וּמִנַּהֲרָא דְּמַבּוּעָא דָּא, אִתְשָׁקְיָא כָּל גִּנְתָּא דְּעֵדֶן. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּמַבּוּעָא קַדִּישָׁא, אִקְרֵי אָ"ב. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּאִיהוּ נְבִיעָא לְאִתְּזָנָא לְגִנְתָּא. HONOUR THY FATHER AND THY MOTHER. R. Hiya connected this command with the words: “And a river went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10). ‘The “river” he said, is the issue of the fountain which flows perennially and from whence the whole Garden of Eden is watered, and this issue1Tifereth. of the holy fountain is called AB-“Father”.’
רַבִּי אַבָּא אָמַר, עֵדֶן מַמָּשׁ אִקְרֵי אָב. מִשּׁוּם דְּהַאי עֵדֶן, מִשְׁתְּכַח מֵהַהוּא אֲתָר, דְּאִקְרֵי אַיִן. וּבְגִינִי כַּךְ, אִקְרֵי אָב. וְהָא אוּקִימְנָא, מֵאֲתָר דְּשָׁארֵי לְאִתְמַשְּׁכָא כֹּלָּא, אִקְרֵי אַתָּה, וְאִקְרֵי אָב. כְּמָה (עיין סוף הספר גי' מספר לבנת הספיר) דְּאַתְּ אָמַר, (ישעיהו ס״ג:ט״ז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ. R. Abba said that Eden itself1Hokhmah. is called Father-itself originating from the place called Ain (nought)-as we have laid down, that the place from which the Whole begins to take its being is designated both “Thou” and “Father”, as it says: “For thou art our father” (Isa. 63, 16).’
ר' אֶלְעָזָר אָמַר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אֶת אָבִיךָ, אֶת דַּיְיקָא, לְאַכְלְלָא שְׁכִינְתָּא (דבר אחר עילאה). רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, סְתָם. וְאֶת אִמֶּךָ, סְתָם. דְּהָא כֹּלָּא הֲוָה בְּמִנְיָינָא. אֶת, לְרַבּוֹת כָּל מַה דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar applied the words “honour thy father” to the Holy One; “thy mother” to the Community of Israel; and the article eth to the Shekinah. R. Judah, however, held that, as “Father” and “Mother” in this commandment are not particularised, they include all aspects of the Divine, and the article eth between indicates all that is above and all that is below.
רַבִּי יוֹסִי אָמַר, הַאי דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא, מֵאֲתָר דְּשָׁארֵי לְאִתְמַשְּׁכָא כֹּלָּא, אִקְרֵי אַתָּה, שַׁפִּיר. דְּהָא אוֹלִיפְנָא, הַהוּא דְּטָמִיר וְלָא אִית בֵּיהּ שֵׁירוּתָא, קָרֵינָן הוּא. מֵאֲתָר (ויקרא ב', ע"א וע"ב, ר"ץ ע"א) דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח, קָרֵינָן אַתָּה. וְאִקְרֵי אָב. וְכֹלָּא חַד. בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא אָמֵן. R. Jose referred to R. Abba’s remark that the sphere whence the “river” issues forth is called “Thou”, and confirmed it by reference to the dictum: “What is hidden and has no beginning is designated ‘He’; but the point where it begins to manifest itself is called ‘Thou’ and ‘Father’, and all are one.” Blessed be His name for ever and ever. Amen.
רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַדַּאי כֹּלָּא חַד. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֶת אִמֶּךָ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּהָא תְּנָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (דברים י״ד:א׳) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ' אֱלהֵיכֶם, הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בָּנִים. וּבְגִינֵי כַּךְ סְתִימָא דְּמִלָּה, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְאַכְלְלָא כֹּלָּא, דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. ר' יִצְחָק אָמַר, לְאַכְלְלָא בֵּיהּ רַבֵּיהּ, דְּהוּא אָעִיל לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בִּכְלָלָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי. Said R. Hezekiah: ‘Verily, they are all one: “honour thy father”, namely the Holy One, blessed be He; “and thy mother”, the Community of Israel. Thus the commandment includes all, both that which is above and that which is below.’ According to R. Isaac, it also includes teachers of the Torah, for they are the means of leading men to eternal life. R. Judah, however, held this to be included in the command to honour the Holy One, blessed be He.
תָּאנָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ אֲמִירָן, כָּלִיל כֹּלָּא. בְּהָנֵי חָמֵשׁ אֲמִירָן, אִתְגְּלִיפוּ חָמֵשׁ אַחֲרָנִין, וַדַּאי חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. הָא כֵּיצַד. אָנֹכִי יְיָ' אֱלהֶיךָ, (פ"ד ע"ב) לָקֳבֵל לא תִּרְצַח. דְּתָנֵינָן, (אמר רבי יצחק אמר רבי יהודה) תְּרֵין אִלֵּין, בִּכְלָלָא חֲדָא אִתְּכְּלִילָן, דְּמַאן דְּקָטִיל, אַזְעִיר דְּמוּתָא וְצַלְמָא דְּמָארֵיהּ. דִּכְתִּיב, (בראשית ט׳:ו׳) כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּכְתִיב (יחזקאל א׳:כ״ו) וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם. We have a dictum that the first five commandments include by implication the other five as well: in other words, in the first five the second five are engraved, five within five. How? Take the first commandment: “I am the Lord thy God.” Does it not include the first of the second five? Indeed it does, for the murderer diminishes the likeness and image of his Master, man having been created “in the image of God”, and it is also written: “And upon the likeness of the throne was the likeness as the appearance of a man upon it” (Ezek. 1, 26).
אָמַר ר' חִיָּיא, כְּתִיב (בראשיתט) שֹׂפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וְגו', (שפך דם האדם) מַאן דְּשָׁפִיךְ דָּמָא, כְּאִלּוּ אַזְעִיר דְּמוּתָא וְצַלְמָא דִּלְעֵילָּא, כְּלוֹמַר, לָא אַזְעַר דְּמוּתָא דָּא, אֶלָּא דְּמוּתָא אַחֲרָא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. בָּאָדָם עִלָּאָה, מָטֵי הַאי פְּגִימוּתָא, מֵהַהוּא דָּמָא דְּאוֹשִׁיד. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם כִּי בְּצֶלֶם אֱלהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וּבְגִין כָּךְ, הָא בְּהָא תַּלְיָא. Said R. Hiya: ‘It is written: “Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed; for in the image of God made he man” (Gen. 9, 6). He who sheds the blood of a fellow-man is thus considered as diminishing the Divine archetype of man as well. Thus the first commandment, “I am the Lord thy God”, contains the motive for the sixth, “Thou shalt not murder.”
לֹא יִהְיֶה לְךָ, לָקֳבֵל לֹא תִּנְאָף דָּא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ. וּבְדָא, כַּמָּה וְכַמָּה חוֹבִין וְגַזְרִין וְעוֹנָשִׁין, תַּלְיָין. וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהַאי, מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ. וּכְתִיב לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְהָא בְּהָא תַּלְיָא. The second commandment, “Thou shalt have no other gods”, contains the motive for the seventh, “Thou shalt not commit adultery”; for the adulterer perfidiously lies against the Name of the Holy One which is impressed upon man, a sin comprising many other sins and entailing corresponding punishments. He who is unfaithful in this is unfaithful towards the King, as it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children” (Hos. 5, 7). One is the result of the other.
לֹא תִשָּׂא לָקֳבֵל לא תִגְנוֹב. וּכְתִיב (משלי כ״ט:כ״ד) חוֹלָק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָּה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד. וַדַּאי הָא בְּהָא תַּלְיָא, דְּהָא גַּנָּבָא לְדָא אִזְדָּמַן, לְאוּמָאָה בְּשִׁקְרָא. מַאן דְּעָבִיד דָּא, עָבִיד דָּא. The third commandment, “Thou shalt not take the name of the Lord thy God in vain”, corresponds to the eighth commandment, “Thou shalt not steal.” For a thief is certainly inclined to swear falsely, as it is written: “Whoso is partner with a thief hateth his own soul, he heareth cursing and tells it not” (Prov. 29, 24).
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לָקֳבֵל לא תַעֲנְה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. דְּאָמַר ר' יוֹסִי, שַׁבָּת סַהֲדוּתָא אִקְרֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְסַהֲדָא עַל הָא דִּכְתִּיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' וְגוֹ'. וְשַׁבָּת כְּלָלָא (נ"א סהדותא) דְּכֹלָּא. וְאָמַר ר' יוֹסִי, מַאי דִּכְתִּיב, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ל״א:ט״ז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, וּמַאן דְּאַסְהִיד שִׁקְרָא, מְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, דְּהִיא סַהֲדוּתָא דִּקְשׁוֹט, וּמַאן דִּמְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת, מְשַׁקֵּר בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. וּבְּגִין כָּךְ, הָא בְּהָא תַּלְיָא. The fourth commandment, “Remember the sabbath day”, corresponds to the ninth, “Thou shalt not bear false witness against thy neighbour”; for, as R. Jose said, the Sabbath is called a witness to God’s creative activity, and man is required to testify to the fact that “in six days the Lord made heaven and earth, etc.” Hence R. Jose said: ‘God has “given truth to Jacob” (Micah 7, 20) in requiring Israel to keep the Sabbath; and he who bears false witness against his neighbour lies against the Sabbath-the witness of truth; and he who lies against the Sabbath lies against the whole Torah.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, לָקֳבֵל לא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְאָמַר ר' יִצְחָק, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, אָבִיךָ מַמָּשׁ. דְּהָא מַאן דְּחָמִיד אִתְּתָא, וְאוֹלִיד בַּר, הַהוּא בַּר אוֹקִיר לְאַחֲרָא, דְּלָא אֲבוּי. וּכְתִיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְגוֹ', לא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ. וּכְתִיב הָכָא, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. הַהוּא דְּיָהַב לָךְ, יְהֵא דִּילָךְ, וְלֹא תַחְמֹד אַחֲרָא. וַדַּאי הָא בְּהָא תַּלְיָא. The fifth commandment, “Honour thy father and thy mother”, implies also the tenth, “Thou shalt not covet thy neighbour’s wife”; for whosoever has a son born in adultery is “honoured” by him on false pretences. Further, it is written in the fifth commandment “that thy days may be long upon the land which the Lord thy God giveth thee”, as much as to say, “what He gives thee is thine-but covet not what is not thine”. Thus the first five commandments imply the second five.
וְאִלֵּין חָמֵשׁ קַדְמָאֵי, כְּלִילָן חָמֵשׁ אַחֲרָנִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. דְּכֹלָּא אִתְעָבִיד יְמִינָא. וְעַל דָּא, בַּחֲמִשָּׁה קָלִין אוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. אָמַר ר' יְהוּדָה, כֻּלְּהוּ הֲווֹ חָמֵשׁ גּוֹ חָמֵשׁ. לָקֳבְלֵיהוֹן חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה. Therefore: “From his right hand went a fiery law to them” (Deut. 33, 2); for all was included in the five fingers of the Right Hand. Therefore also was the Torah proclaimed in five voices, corresponding to the five Books of the Torah.’
תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, בְּאִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן, אִתְגְּלִיפוּ כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, גְּזִירִין וְעוֹנָשִׁין. דַּכְיָא וּמְסַאֲבָא. עַנְפִין וְשָׁרָשִׁין. אִילָנִין וּנְטִיעִין. שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. יַמָּא וּתְהוֹמֵי. דְּהָא אוֹרַיְיתָא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוִי, מַה שְּׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלִיף בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, אוּף אוֹרַיְיתָא אִתְגְּלִיפָא בְּעֶשֶׂר אֲמִירָן. אִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן אִינּוּן שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא שְׁמָא חַד הֲוֵי, שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. R. Eleazar taught that in the Ten Words (Decalogue) all the other commandments were engraved, with all decrees and punishments, all laws concerning purity and impurity, all the branches and roots, all the trees and plants, heaven and earth, seas and oceans-in fact, all things. For the Torah is the Name of the Holy One, blessed be He. As the Name of the Holy One is engraved in the Ten Words (creative utterances) of Creation, so is the whole Torah engraved in the Ten Words (Decalogue), and these Ten Words are the Name of the Holy One, and the whole Torah is thus one Name, the Holy Name of God Himself.
זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּמַאן דְּזָכֵי בָּהּ. מַאן דְּזָכֵי בְּאוֹרַיְיתָא, זָכֵי בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. (דקודשא בריך הוא ממש) ר' יוֹסִי אָמַר, בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ זָכֵי, (ס"א וכנסת ישראל) דְּהָא הוּא וּשְׁמֵיהּ חַד הוּא, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין אָמֵן. Blessed is he who is worthy of her, the Torah, for he will be worthy of the Holy Name. Said R. Jose: ‘This means that he will be worthy of the Holy One Himself, as He and His Name are one. Blessed be His Name for ever and ever. Amen.’
Chapter 30
Chapter 30 somebodyYitro 30:505-517 (Chapter 30) (Yitro) (Zohar)
Yitro 30:505-517 (Chapter 30) (Yitro) (Zohar) somebodyוַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַדְּבָרִים, כְּלָלָא דָּא, הוּא כְּלָלָא דְּכֹלָּא, כְּלָלָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַדְּבָרִים - כְּלָל זֶה הוּא כְּלָל שֶׁל הַכֹּל, כְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה.
אָנֹכִי, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יה"ו. אָנֹכִי, אִתְגַּלְיָא וְאִתְגְּנִיז. אִתְגַּלְיָא בְּרָזָא קַדִּישָׁא דְּכֻרְסְיָיא, דְּסִיהֲרָא קַיְּימָא בִּשְׁלִימוּ כַּחֲדָא, כַּד שִׁמְשָׁא שַׁלְטָא, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת, וְלֵית לָהּ שְׁבָחָא, בַּר שְׁבָחָא דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר עָלָּה. אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ יה"ו. אָנֹכִי, נִגְלֶה וְנִגְנָז, נִגְלֶה בְּסוֹד קָדוֹשׁ שֶׁל הַכִּסֵּא, שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּשְׁלֵמוּת כְּאֶחָד, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֵט וְהַלְּבָנָה מְאִירָה, וְאֵין לָהּ שֶׁבַח פְּרָט לַשֶּׁבַח שֶׁל הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר עָלֶיהָ.
אָנֹכִי, בְּאַשְׁלְמוּת רָזִין דִּשְׁלִימוּ דְּכוּרְסְיָּיא לְתַתָּא, וְאִסְתָּלָּקוּ חֵיוָן קַדִּישִׁין, וְאִיהִי אִתְתַּקְנַת בְּתִקּוּנָהָא. וְכַד אִיהִי שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ, וּבַעֲלָהּ אָתֵי לְגַבָּהָא, כְּדֵין אִקְרֵי אָנֹכִי. אָנֹכִי, בְּהַשְׁלָמַת סוֹדוֹת שֶׁל שְׁלֵמוּת שֶׁל הַכִּסֵּא לְמַטָּה, וְהִתְעַלּוּ הַחַיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְהִיא הִתְתַּקְּנָה בְּתִקּוּנֶיהָ. וּכְשֶׁהִיא יָפָה לְמַרְאֶה וּבַעְלָהּ בָּא אֵלֶיהָ, אָז נִקְרֵאת אָנֹכִי.
אָנֹכִי, רָזָא דְּכֹלָּא כַּחֲדָא, בִּכְלָלָא דְּכָל אַתְוָון, בִּשְׁבִילֵי אוֹרַיְיתָא, דְּנַפְקוּ מִגּוֹ רָזָא עִלָּאָה, בְּהַאי אָנֹכִי, תַּלְיָין רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אָנֹכִי, רָזָא לְמֵיהָב אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּא, דְּקָא מְחַכָּן לֵיהּ וְנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, בְּהַאי, אִית לוֹן בִּטְחוֹנָא כַּדְקָא חֲזִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְסִימָנִיךְ (בראשית מ״א:מ״ד) אֲנִי פַרְעֹה. אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל הַכֹּל כְּאֶחָד, בַּכְּלָל שֶׁל כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַתּוֹרָה שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ סוֹד עֶלְיוֹן. בָּאָנֹכִי הַזֶּה תְּלוּיִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. אָנֹכִי, סוֹד לָתֵת שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּחַכִּים לוֹ וְשׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, בָּזֶה יֵשׁ לָהֶם בִּטָּחוֹן כָּרָאוּי לָעוֹלָם הַבָּא, וְסִימָנְךְ - אֲנִי פַרְעֹה.
אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, אִתְּמַר בְּרָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא אִיהוּ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אָנֹכִי, רָזָא סְתִימָא וְגָנִיז, בְּכָל אִינּוּן דַּרְגִּין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בִּכְלָלָא חֲדָא. וְכֵיוָן דְּאִתְּמַר אָנֹכִי, אִתְחַבַּר כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּרָזָא חֲדָא. אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךְ נֶאֱמַר בְּסוֹד הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אָנֹכִי, סוֹד נִסְתָּר וְגָנוּז בְּכָל אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בִּכְלָל אֶחָד. וְכֵיוָן שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי, הִתְחַבֵּר הַכֹּל כְּאֶחָד, בְּסוֹד אֶחָד.
אָנֹכִי, רָזָא דִּתְרֵין כֻּרְסְוָון. אֲנִי יְיָ דְכוּרְסְיָא אַחֲרָא (נ"א אני כורסייא חדא. כ', כורסייא אחרא עלאה.) אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל שְׁנֵי כִּסְאוֹת. אֲנִי ה' - שֶׁל כִּסֵּא אַחֵר. (אני כסא אחד. כ' כסא אחר עליון).
אָנֹכִי, דְּקָא אִתְדָּכֵי מַקְדְּשָׁא, וְנוּכְרָאָה לָא אִתְקְרַב בַּהֲדֵיהּ, וּמַקְדְּשָׁא נָהִיר בִּלְחוֹדוֹי, דְּקָא אִתְבַּטַּל בְּהַהִיא שַׁעֲתָא יֵצֶר הָרַע מֵעָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, וּכְדֵין אִתְּמַר אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. רָזָא שְׁלִים, בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. א': לְיַחֲדָא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּדַרְגּוֹי, לְמֶהֱוֵי חַד. בְּגִין דְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ ו'. נ': רָזָא לְמִדְחַל מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִנְדַּע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין, וְאִית אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּיא וּפוּרְעָנוּת לְרַשִׁיעַיָּא, בְּגִין דְרָזָא דִּילֵיהּ ה' תַּתָּאָה. אָנֹכִי, שֶׁכְּשֶׁנִּטְהָר הַמִּקְדָּשׁ וְנָכְרִי לֹא יִקְרַב אֵלָיו וְהַמִּקְדָּשׁ מֵאִיר לְבַדּוֹ, שֶׁהֲרֵי הִתְבַּטֵּל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יֵצֶר הָרָע מִן הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְעַלָּה בִּכְבוֹדוֹ לְבַדּוֹ, וְאָז נֶאֱמַר אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ. סוֹד שָׁלֵם בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. א' - לְיַחֵד סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּדַרְגוֹתָיו לִהְיוֹת אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁסּוֹדוֹ הוּא ו'. נ' - סוֹד לִירָא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָדַעַת שֶׁיֵּשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן, וְיֵשׁ שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וּפֻרְעָנוּת לָרְשָׁעִים, מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹד שֶׁלּוֹ ה' תַּחְתּוֹנָה.
כ': לְקַדְּשָׁא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא בְּדַרְגִּין קַדִּישִׁין, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא לְגַבֵּיהּ בְּכָל זִמְנָא, לְאִסְתַּלְּקָא כִּתְרָא עִלָּאָה, רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, עַל גַּבֵּי חִיוָון עִלָּאִין, כְּדְקָא יֵאוֹת, וְרָזָא דִּילֵיהּ ה' עִלָּאָה. כ', ' לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם, וּלְהִתְקַדֵּשׁ בִּדְרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּלְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו תְּפִלָּה בְּכָל זְמַן לְהַעֲלוֹת הַכֶּתֶר הָעֶלְיוֹן, סוֹד שֶׁל הַכִּסֵּא הָעֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי הַחַיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כָּרָאוּי, וְהַסּוֹד שֶׁלּוֹ ה' עֶלְיוֹנָה.
י': לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, וּלְמִגְזַר גְּזִירוּ, בְּרָזָא לִתְמַנְיָא יוֹמִין, וּלְקַדְּשָׁא בֻּכְרָא. וּלְאַנָּחָא תְּפִילִין וְצִיצִית וּמְזוּזָה. וּלְמִמְסַר נַפְשָׁא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵיסַר פִּקּוּדִין עִלָּאִין, דִּכְלִילָן רל"ו פִּקּוּדִין אַחֲרָנִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דְּאָנֹכִי, כְּלָלָא דְּזָכוֹר. וְאָת דָּא, לָא אִתְחַלָּף בְּאֲתָר אַחֲרָא דָּא, בְּגִין דְּאִיהִי י', רָזָא עִלָּאָה, כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּבְאִלֵּין תְּרֵיסַר, אִית תְּרֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי, דְּתַלְיָין מִנַּיְיהוּ, וְחַד דְּשַׁלְטָא לְמֶהֱוֵי תְּלֵיסַר. י', ' לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְלָמוּל מִילָה בְּסוֹד לִשְׁמֹנָה יָמִים, וּלְקַדֵּשׁ הַבְּכוֹר, וּלְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמְזוּזָה, וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וּלְהִדָּבֵק בּוֹ. אֵלֶּה הֵן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִצְווֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁכּוֹלְלוֹת מָאתַיִם שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ מִצְווֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן בַּסּוֹד שֶׁל אָנֹכִי, כְּלָל שֶׁל זָכוֹר. וְאוֹת זוֹ לֹא מִתְחַלֶּפֶת בְּמָקוֹם אַחֵר, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהִיא י', סוֹד עֶלְיוֹן, כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ יֵשׁ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁתְּלוּיוֹת מֵהֶם, וְאַחַת שֶׁשּׁוֹלֶטֶת לִהְיוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה.
לֹא יִהְיֶה לְךָ, רָזָא דְּשָׁמוֹר, בִּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. ל': רָזָא דְּלָא לְמֵיהַב יְקָר וּרְבוּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא. ל': מִגֲדְּלָא דְּפָרַח וְסָלִיק בַּאֲוִירָא, דְּלָא יִסְטֵי לִבָּא, לְמִבְנֵי לָהּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּאִית רָזָא, דְּבוֹנֶא מִגֲדְּלָא. (לאלהא אחרא) ל': דְּלָא לְמִפְנִי בְּדִיּוּקְנָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּלָא לְהַרְהַרָא אֲבַתְרָהָא, דְּלָא לְסַגְּדָא, וְלָא לְאַכְפְיָא גַּרְמֵיהּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא. לֹא יִהְיֶה לְךְ, סוֹד שֶׁל שָׁמוֹר בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת הַתּוֹרָה. ל' - סוֹד שֶׁלֹּא לָתֵת כָּבוֹד וּגְדֻלָּה לֵאלוֹהַּ אַחֵר, ל' - מִגְדָּל שֶׁפּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה בָּאֲוִיר, שֶׁלֹּא יִסְטֶה הַלֵּב לִבְנוֹת לֵאלוֹהַּ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ סוֹד שֶׁל בּוֹנֵה מִגְדָּל (לאלוה אחר). ל' - שֶׁלֹּא לִפְנוֹת בִּדְיוֹקָן שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְלֹא לִכְפּוֹת עַצְמוֹ לֵאלוֹהַּ אַחֵר.
א': דְּלָא לְחַלְּפָא יִחוּדָא דְּמָרֵיהּ, בְּגִין טַעֲוָון אַחֲרָנִין. א': דְּלָא לְהַרְהַרָא דְּאִית אֱלָהָא אַחֲרָא בַּר מִנֵּיהּ. א': דְּלָא לְמִסְטֵי בָּתַר בִּידִין וּדְכוּרוֹ, בְּרָזָא דְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וְלָא בְּדִיּוּקְנָא אַחֲרָא. א': דְּלָא לְמִשְׁאַל מִן מֵתַיָּיא, וְלָא לְמֶעְבַּד חַרְשִׁין. א': דְּלָא יוֹמֵי בְּפוּמוֹי, בִּשְׁמָא דֶּאֱלָהָא אַחֲרָא. עַד הָכָא, תְּרֵיסַר אַחֲרָנִין, דְּאִינּוּן פִּקּוּדֵי שָׁמוֹר. וּבְאִלֵּין תְּרֵיסָר, תַּלְיָין תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין וּתְלַת פִּקּוּדֵי דְּשָׁמוֹר אַחֲרָנִין, דִּכְלִילָן בְּאִלֵּין תְּרֵיסַר, וְרָזָא דָּא אָנֹכִי. שֶׁלֹּא לִסְטוֹת אַחַר אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בְּסוֹד שֶׁל דְּמוּת אָדָם, וְלֹא בִּדְמוּת אַחֶרֶת. א': שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל מִן הַמֵּתִים וְלֹא לַעֲשׂוֹת כְּשָׁפִים. א': שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע בְּפִיו בְּשֵׁם שֶׁל אֱלוֹהַּ אַחֵר. עַד כָּאן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲחֵרוֹת שֶׁהֵם מִצְווֹת שָׁמוֹר, וּבַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ תְּלוּיוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ מִצְווֹת שֶׁל שָׁמוֹר אֲחֵרוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בַּשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ, וְסוֹד זֶה אָנֹכִי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תּוּ תָּנֵינָן, אָנֹכִי כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, כְּלָלָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, כְּלָלָא דְּחֵיוָן קַדִּישִׁין, דִּכְלִילָן בֵּיהּ, כֹּלָּא הוּא בְּרָזָא דְּאָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךָ לְתַתָּא, רָזָא דִּתְרֵיסָר חֵיוָן תַּתָּאִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹד שָׁנִינוּ, אָנֹכִי - כְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, כְּלָל שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, כְּלָל שֶׁל חַיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בּוֹ, הַכֹּל הוּא בְּסוֹד שֶׁל אָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךְ - לְמַטָּה, סוֹד שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַחַיּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת.
לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. פִּסְלוּ מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, מֵהַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא. פֶסֶל. פְּסוֹלֶת דִּקְדוּשָׁא דְּאִיהוּ רָזָא דְּטַעֲוָא אַחֲרָא. וְרָזָא דָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנִּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ'. וְכָל תְּמוּנָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. כִּי אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, בְּגִין לְאַתְעֲרָא לִבָּא לְגַבֵּי עֵילָּא, וְלָא לְנַחְתָּא לְתַתָּא וְלָא לְמִקְרַב לִתְרַע בֵּיתָא. אֵל קַנָּא, דְּקִנְאָה אִיהוּ בְּהַהוּא אֲתָר. לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. נִפְסְלוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם עֶלְיוֹן, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם קָדוֹשׁ. פֶּסֶל - פְּסֹלֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא סוֹד שֶׁל אֱלִיל אַחֵר, וְסוֹד זֶה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ'. וְכָל תְּמוּנָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ט) וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַלֵּב לְמַעְלָה וְלֹא לָרֶדֶת לְמַטָּה, וְלֹא לִקְרַב לְשַׁעַר הַבַּיִת אֵל קַנָּא, שֶׁהַקִּנְאָה הִיא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
וְרָזָא דָּא, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ. וְאִיהוּ לא תַּעֲשֶׂה לְךָ, חַד. פֶסֶל, תְּרֵין. וְכָל תְּמוּנָה, תְּלַת. וְאֶרֶץ דָּא, עַל דָּא אִתְרְגִיזַת. וְסוֹד זֶה - (משליל) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ. וְהוּא, לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ - אֶחָד. פֶסֶל - שְׁנַיִם. וְכָל תְּמוּנָה - שָׁלֹשׁ. וִאֶרֶץ זוֹ עַל זֶה הִיא הִתְרַגְּזָה.
(שמות כ׳:ה׳) פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. אִלָנָא חֲדָא, דְּאִינְצִיב חֲדָא, וּתְרֵין זִמְנִין, וּתְלַת זִמְנִין, וְאַרְבַּע זִמְנִין, וְאִתְפְּקַד עַל חוֹבֵי קַדְמָאֵי, אָב וּבֶן. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי חַד הוּא כַּד לָא אִתְתַּקַּן, וְלָא חָיִישׁ לְאִתְתַּקְנָא, וְכֵן בְּהִפּוּכָא דְּדָא, לְאִילָנָא דְּאִיהוּ אִתְתַּקַּן כַּדְקָא חֲזִי, וְקָאִים עַל קִיוּמֵיהּ (נ"א כדין) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד וְגוֹ'. פֹּקֵֹד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. אִילָן אֶחָד שֶׁנִּנְטַע פַּעַם וּפַעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְאַרְבַּע פְּעָמִים, וְנִפְקַד עַל חֲטָאִים רִאשׁוֹנִים אָב וּבֵן. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי אֶחָד הוּא כְּשֶׁלֹּא הִתְתַּקֵּן וְלֹא חָשַׁשׁ לְהִתְתַּקֵּן, וְכֵן בַּהִפּוּךְ שֶׁל זֶה, לְאִילָן שֶׁהִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי וְעוֹמֵד עַל קִיּוּמוֹ (אז) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד וְגוֹ'.
Yitro 30:517-518 (Chapter 30) (Yitro) (Zohar)
Yitro 30:517-518 (Chapter 30) (Yitro) (Zohar) somebodyוַיְדַבֵּר אֱלהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַדְּבָרִים, כְּלָלָא דָּא, הוּא כְּלָלָא דְּכֹלָּא, כְּלָלָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַדְּבָרִים - כְּלָל זֶה הוּא כְּלָל שֶׁל הַכֹּל, כְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה.
אָנֹכִי, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יה"ו. אָנֹכִי, אִתְגַּלְיָא וְאִתְגְּנִיז. אִתְגַּלְיָא בְּרָזָא קַדִּישָׁא דְּכֻרְסְיָיא, דְּסִיהֲרָא קַיְּימָא בִּשְׁלִימוּ כַּחֲדָא, כַּד שִׁמְשָׁא שַׁלְטָא, וְסִיהֲרָא אִתְנְהִירַת, וְלֵית לָהּ שְׁבָחָא, בַּר שְׁבָחָא דִּנְהוֹרָא דְּנָהִיר עָלָּה. אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בְּסוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ יה"ו. אָנֹכִי, נִגְלֶה וְנִגְנָז, נִגְלֶה בְּסוֹד קָדוֹשׁ שֶׁל הַכִּסֵּא, שֶׁהַלְּבָנָה עוֹמֶדֶת בִּשְׁלֵמוּת כְּאֶחָד, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלֵט וְהַלְּבָנָה מְאִירָה, וְאֵין לָהּ שֶׁבַח פְּרָט לַשֶּׁבַח שֶׁל הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר עָלֶיהָ.
אָנֹכִי, בְּאַשְׁלְמוּת רָזִין דִּשְׁלִימוּ דְּכוּרְסְיָּיא לְתַתָּא, וְאִסְתָּלָּקוּ חֵיוָן קַדִּישִׁין, וְאִיהִי אִתְתַּקְנַת בְּתִקּוּנָהָא. וְכַד אִיהִי שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ, וּבַעֲלָהּ אָתֵי לְגַבָּהָא, כְּדֵין אִקְרֵי אָנֹכִי. אָנֹכִי, בְּהַשְׁלָמַת סוֹדוֹת שֶׁל שְׁלֵמוּת שֶׁל הַכִּסֵּא לְמַטָּה, וְהִתְעַלּוּ הַחַיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְהִיא הִתְתַּקְּנָה בְּתִקּוּנֶיהָ. וּכְשֶׁהִיא יָפָה לְמַרְאֶה וּבַעְלָהּ בָּא אֵלֶיהָ, אָז נִקְרֵאת אָנֹכִי.
אָנֹכִי, רָזָא דְּכֹלָּא כַּחֲדָא, בִּכְלָלָא דְּכָל אַתְוָון, בִּשְׁבִילֵי אוֹרַיְיתָא, דְּנַפְקוּ מִגּוֹ רָזָא עִלָּאָה, בְּהַאי אָנֹכִי, תַּלְיָין רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. אָנֹכִי, רָזָא לְמֵיהָב אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּא, דְּקָא מְחַכָּן לֵיהּ וְנַטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, בְּהַאי, אִית לוֹן בִּטְחוֹנָא כַּדְקָא חֲזִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְסִימָנִיךְ (בראשית מ״א:מ״ד) אֲנִי פַרְעֹה. אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל הַכֹּל כְּאֶחָד, בַּכְּלָל שֶׁל כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַתּוֹרָה שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ סוֹד עֶלְיוֹן. בָּאָנֹכִי הַזֶּה תְּלוּיִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. אָנֹכִי, סוֹד לָתֵת שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּחַכִּים לוֹ וְשׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה, בָּזֶה יֵשׁ לָהֶם בִּטָּחוֹן כָּרָאוּי לָעוֹלָם הַבָּא, וְסִימָנְךְ - אֲנִי פַרְעֹה.
אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, אִתְּמַר בְּרָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְדָא אִיהוּ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אָנֹכִי, רָזָא סְתִימָא וְגָנִיז, בְּכָל אִינּוּן דַּרְגִּין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, בִּכְלָלָא חֲדָא. וְכֵיוָן דְּאִתְּמַר אָנֹכִי, אִתְחַבַּר כֹּלָּא כַּחֲדָא, בְּרָזָא חֲדָא. אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךְ נֶאֱמַר בְּסוֹד הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ זָכוֹר וְשָׁמוֹר. אָנֹכִי, סוֹד נִסְתָּר וְגָנוּז בְּכָל אוֹתָן דְּרָגוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בִּכְלָל אֶחָד. וְכֵיוָן שֶׁנֶּאֱמַר אָנֹכִי, הִתְחַבֵּר הַכֹּל כְּאֶחָד, בְּסוֹד אֶחָד.
אָנֹכִי, רָזָא דִּתְרֵין כֻּרְסְוָון. אֲנִי יְיָ דְכוּרְסְיָא אַחֲרָא (נ"א אני כורסייא חדא. כ', כורסייא אחרא עלאה.) אָנֹכִי, סוֹד שֶׁל שְׁנֵי כִּסְאוֹת. אֲנִי ה' - שֶׁל כִּסֵּא אַחֵר. (אני כסא אחד. כ' כסא אחר עליון).
אָנֹכִי, דְּקָא אִתְדָּכֵי מַקְדְּשָׁא, וְנוּכְרָאָה לָא אִתְקְרַב בַּהֲדֵיהּ, וּמַקְדְּשָׁא נָהִיר בִּלְחוֹדוֹי, דְּקָא אִתְבַּטַּל בְּהַהִיא שַׁעֲתָא יֵצֶר הָרַע מֵעָלְמָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, וּכְדֵין אִתְּמַר אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. רָזָא שְׁלִים, בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. א': לְיַחֲדָא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּדַרְגּוֹי, לְמֶהֱוֵי חַד. בְּגִין דְרָזָא דִּילֵיהּ אִיהוּ ו'. נ': רָזָא לְמִדְחַל מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמִנְדַּע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָּין, וְאִית אֲגָר טָב לְצַדִּיקַיָּיא וּפוּרְעָנוּת לְרַשִׁיעַיָּא, בְּגִין דְרָזָא דִּילֵיהּ ה' תַּתָּאָה. אָנֹכִי, שֶׁכְּשֶׁנִּטְהָר הַמִּקְדָּשׁ וְנָכְרִי לֹא יִקְרַב אֵלָיו וְהַמִּקְדָּשׁ מֵאִיר לְבַדּוֹ, שֶׁהֲרֵי הִתְבַּטֵּל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יֵצֶר הָרָע מִן הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְעַלָּה בִּכְבוֹדוֹ לְבַדּוֹ, וְאָז נֶאֱמַר אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ. סוֹד שָׁלֵם בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. א' - לְיַחֵד סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּדַרְגוֹתָיו לִהְיוֹת אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁסּוֹדוֹ הוּא ו'. נ' - סוֹד לִירָא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָדַעַת שֶׁיֵּשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן, וְיֵשׁ שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וּפֻרְעָנוּת לָרְשָׁעִים, מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹד שֶׁלּוֹ ה' תַּחְתּוֹנָה.
כ': לְקַדְּשָׁא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא, לְאִתְקַדְּשָׁא בְּדַרְגִּין קַדִּישִׁין, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא לְגַבֵּיהּ בְּכָל זִמְנָא, לְאִסְתַּלְּקָא כִּתְרָא עִלָּאָה, רָזָא דְּכוּרְסְיָּיא עִלָּאָה, עַל גַּבֵּי חִיוָון עִלָּאִין, כְּדְקָא יֵאוֹת, וְרָזָא דִּילֵיהּ ה' עִלָּאָה. כ', ' לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם, וּלְהִתְקַדֵּשׁ בִּדְרָגוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּלְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו תְּפִלָּה בְּכָל זְמַן לְהַעֲלוֹת הַכֶּתֶר הָעֶלְיוֹן, סוֹד שֶׁל הַכִּסֵּא הָעֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי הַחַיּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כָּרָאוּי, וְהַסּוֹד שֶׁלּוֹ ה' עֶלְיוֹנָה.
י': לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, וּלְמִגְזַר גְּזִירוּ, בְּרָזָא לִתְמַנְיָא יוֹמִין, וּלְקַדְּשָׁא בֻּכְרָא. וּלְאַנָּחָא תְּפִילִין וְצִיצִית וּמְזוּזָה. וּלְמִמְסַר נַפְשָׁא לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵיסַר פִּקּוּדִין עִלָּאִין, דִּכְלִילָן רל"ו פִּקּוּדִין אַחֲרָנִין דְּאִינּוּן בְּרָזָא דְּאָנֹכִי, כְּלָלָא דְּזָכוֹר. וְאָת דָּא, לָא אִתְחַלָּף בְּאֲתָר אַחֲרָא דָּא, בְּגִין דְּאִיהִי י', רָזָא עִלָּאָה, כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּבְאִלֵּין תְּרֵיסַר, אִית תְּרֵיסַר מְכִילִין דְּרַחֲמֵי, דְּתַלְיָין מִנַּיְיהוּ, וְחַד דְּשַׁלְטָא לְמֶהֱוֵי תְּלֵיסַר. י', ' לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְלָמוּל מִילָה בְּסוֹד לִשְׁמֹנָה יָמִים, וּלְקַדֵּשׁ הַבְּכוֹר, וּלְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמְזוּזָה, וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וּלְהִדָּבֵק בּוֹ. אֵלֶּה הֵן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִצְווֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁכּוֹלְלוֹת מָאתַיִם שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ מִצְווֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהֵן בַּסּוֹד שֶׁל אָנֹכִי, כְּלָל שֶׁל זָכוֹר. וְאוֹת זוֹ לֹא מִתְחַלֶּפֶת בְּמָקוֹם אַחֵר, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהִיא י', סוֹד עֶלְיוֹן, כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ יֵשׁ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁתְּלוּיוֹת מֵהֶם, וְאַחַת שֶׁשּׁוֹלֶטֶת לִהְיוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה.
לֹא יִהְיֶה לְךָ, רָזָא דְּשָׁמוֹר, בִּתְלַת מְאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. ל': רָזָא דְּלָא לְמֵיהַב יְקָר וּרְבוּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא. ל': מִגֲדְּלָא דְּפָרַח וְסָלִיק בַּאֲוִירָא, דְּלָא יִסְטֵי לִבָּא, לְמִבְנֵי לָהּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּאִית רָזָא, דְּבוֹנֶא מִגֲדְּלָא. (לאלהא אחרא) ל': דְּלָא לְמִפְנִי בְּדִיּוּקְנָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּלָא לְהַרְהַרָא אֲבַתְרָהָא, דְּלָא לְסַגְּדָא, וְלָא לְאַכְפְיָא גַּרְמֵיהּ לֶאֱלָהָא אַחֲרָא. לֹא יִהְיֶה לְךְ, סוֹד שֶׁל שָׁמוֹר בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְווֹת הַתּוֹרָה. ל' - סוֹד שֶׁלֹּא לָתֵת כָּבוֹד וּגְדֻלָּה לֵאלוֹהַּ אַחֵר, ל' - מִגְדָּל שֶׁפּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה בָּאֲוִיר, שֶׁלֹּא יִסְטֶה הַלֵּב לִבְנוֹת לֵאלוֹהַּ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ סוֹד שֶׁל בּוֹנֵה מִגְדָּל (לאלוה אחר). ל' - שֶׁלֹּא לִפְנוֹת בִּדְיוֹקָן שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁלֹּא לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְלֹא לִכְפּוֹת עַצְמוֹ לֵאלוֹהַּ אַחֵר.
א': דְּלָא לְחַלְּפָא יִחוּדָא דְּמָרֵיהּ, בְּגִין טַעֲוָון אַחֲרָנִין. א': דְּלָא לְהַרְהַרָא דְּאִית אֱלָהָא אַחֲרָא בַּר מִנֵּיהּ. א': דְּלָא לְמִסְטֵי בָּתַר בִּידִין וּדְכוּרוֹ, בְּרָזָא דְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וְלָא בְּדִיּוּקְנָא אַחֲרָא. א': דְּלָא לְמִשְׁאַל מִן מֵתַיָּיא, וְלָא לְמֶעְבַּד חַרְשִׁין. א': דְּלָא יוֹמֵי בְּפוּמוֹי, בִּשְׁמָא דֶּאֱלָהָא אַחֲרָא. עַד הָכָא, תְּרֵיסַר אַחֲרָנִין, דְּאִינּוּן פִּקּוּדֵי שָׁמוֹר. וּבְאִלֵּין תְּרֵיסָר, תַּלְיָין תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין וּתְלַת פִּקּוּדֵי דְּשָׁמוֹר אַחֲרָנִין, דִּכְלִילָן בְּאִלֵּין תְּרֵיסַר, וְרָזָא דָּא אָנֹכִי. שֶׁלֹּא לִסְטוֹת אַחַר אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בְּסוֹד שֶׁל דְּמוּת אָדָם, וְלֹא בִּדְמוּת אַחֶרֶת. א': שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל מִן הַמֵּתִים וְלֹא לַעֲשׂוֹת כְּשָׁפִים. א': שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע בְּפִיו בְּשֵׁם שֶׁל אֱלוֹהַּ אַחֵר. עַד כָּאן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲחֵרוֹת שֶׁהֵם מִצְווֹת שָׁמוֹר, וּבַשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ תְּלוּיוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ מִצְווֹת שֶׁל שָׁמוֹר אֲחֵרוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בַּשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַלָּלוּ, וְסוֹד זֶה אָנֹכִי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תּוּ תָּנֵינָן, אָנֹכִי כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, כְּלָלָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, כְּלָלָא דְּחֵיוָן קַדִּישִׁין, דִּכְלִילָן בֵּיהּ, כֹּלָּא הוּא בְּרָזָא דְּאָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךָ לְתַתָּא, רָזָא דִּתְרֵיסָר חֵיוָן תַּתָּאִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹד שָׁנִינוּ, אָנֹכִי - כְּלָל שֶׁל מַעְלָה וּמַטָּה, כְּלָל שֶׁל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, כְּלָל שֶׁל חַיּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁכְּלוּלוֹת בּוֹ, הַכֹּל הוּא בְּסוֹד שֶׁל אָנֹכִי. לֹא יִהְיֶה לְךְ - לְמַטָּה, סוֹד שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הַחַיּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת.
לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. פִּסְלוּ מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה, מֵהַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא. פֶסֶל. פְּסוֹלֶת דִּקְדוּשָׁא דְּאִיהוּ רָזָא דְּטַעֲוָא אַחֲרָא. וְרָזָא דָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וָאֵרֶא וְהִנִּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ'. וְכָל תְּמוּנָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל א׳:ד׳) וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. כִּי אָנֹכִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ, בְּגִין לְאַתְעֲרָא לִבָּא לְגַבֵּי עֵילָּא, וְלָא לְנַחְתָּא לְתַתָּא וְלָא לְמִקְרַב לִתְרַע בֵּיתָא. אֵל קַנָּא, דְּקִנְאָה אִיהוּ בְּהַהוּא אֲתָר. לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. נִפְסְלוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם עֶלְיוֹן, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם קָדוֹשׁ. פֶּסֶל - פְּסֹלֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא סוֹד שֶׁל אֱלִיל אַחֵר, וְסוֹד זֶה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן וְגוֹ'. וְכָל תְּמוּנָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות ט) וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת. כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ, כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַלֵּב לְמַעְלָה וְלֹא לָרֶדֶת לְמַטָּה, וְלֹא לִקְרַב לְשַׁעַר הַבַּיִת אֵל קַנָּא, שֶׁהַקִּנְאָה הִיא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.
וְרָזָא דָּא, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ. וְאִיהוּ לא תַּעֲשֶׂה לְךָ, חַד. פֶסֶל, תְּרֵין. וְכָל תְּמוּנָה, תְּלַת. וְאֶרֶץ דָּא, עַל דָּא אִתְרְגִיזַת. וְסוֹד זֶה - (משליל) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ. וְהוּא, לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ - אֶחָד. פֶסֶל - שְׁנַיִם. וְכָל תְּמוּנָה - שָׁלֹשׁ. וִאֶרֶץ זוֹ עַל זֶה הִיא הִתְרַגְּזָה.
(שמות כ׳:ה׳) פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. אִלָנָא חֲדָא, דְּאִינְצִיב חֲדָא, וּתְרֵין זִמְנִין, וּתְלַת זִמְנִין, וְאַרְבַּע זִמְנִין, וְאִתְפְּקַד עַל חוֹבֵי קַדְמָאֵי, אָב וּבֶן. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי חַד הוּא כַּד לָא אִתְתַּקַּן, וְלָא חָיִישׁ לְאִתְתַּקְנָא, וְכֵן בְּהִפּוּכָא דְּדָא, לְאִילָנָא דְּאִיהוּ אִתְתַּקַּן כַּדְקָא חֲזִי, וְקָאִים עַל קִיוּמֵיהּ (נ"א כדין) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד וְגוֹ'. פֹּקֵֹד עֲון אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. אִילָן אֶחָד שֶׁנִּנְטַע פַּעַם וּפַעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְאַרְבַּע פְּעָמִים, וְנִפְקַד עַל חֲטָאִים רִאשׁוֹנִים אָב וּבֵן. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי אֶחָד הוּא כְּשֶׁלֹּא הִתְתַּקֵּן וְלֹא חָשַׁשׁ לְהִתְתַּקֵּן, וְכֵן בַּהִפּוּךְ שֶׁל זֶה, לְאִילָן שֶׁהִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי וְעוֹמֵד עַל קִיּוּמוֹ (אז) וְעוֹשֶׂה חֶסֶד וְגוֹ'.
Chapter 31
Chapter 31 somebodyYitro 31 (Chapter 31) (Yitro) (Zohar)
Yitro 31 (Chapter 31) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ) לא תִשָּׂא, רָזָא דָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד שָׁתִיל עָלְמָא, אַטְבַּע גּוֹ תְּהוֹמֵי, צְרוֹרָא חֲדָא, חֲקִיקָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַטְבַּע לָהּ לְגוֹ תְּהוֹמָא. וְכַד מַיָּא בָּעָאן לְסַלְּקָא, חָמָאן רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, חָקִיק עַל הַהוּא צְרוֹרָא, וְתַיְיבִין וּמִשְׁתַּקְּעִין, וְהַדְרִין לַאֲחוֹרָא, וּשְׁמָא דָּא קַיְּימָא עַד יוֹמָא דָּא, גּוֹ תְּהוֹמָא. לֹא תִשָּׂא. אֶת הַסּוֹד הַזֶּה הֲרֵי בֵּאֲרוּ הַחֲבֵרִים, מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁתַל אֶת הָעוֹלָם, הִטְבִּיעַ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹמוֹת צְרוֹר אֶחָד חָקוּק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְהִטְבִּיעַ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם, וּכְשֶׁהַמַּיִם רוֹצִים לַעֲלוֹת, הֵם רוֹאִים אֶת סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ חָקוּק עַל אוֹתוֹ צְרוֹר, וְשָׁבִים וְנִשְׁקָעִים וְחוֹזְרִים לְאָחוֹר, וְהַשֵּׁם הַזֶּה עוֹמֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְּתוֹךְ הַתְּהוֹם.
וּבְשַׁעֲתָא דְּאוֹמִין בְּנֵי נָשָׁא עַל קְשׁוֹט, בְּקִיּוּמָא דִּקְשׁוֹט, הַהוּא צְרוֹרָא סַלְּקָא, וּמְקַבְּלָא הַהוּא אוֹמָאָה, וְאַהְדָּר וְאִתְקַיַּים עַל תְּהוֹמָא, וְעָלְמָא אִתְקַיַּים, וְהַהוּא אוֹמָאָה דִּקְשׁוֹט קַיָּים עָלְמָא. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּעִים בְּנֵי אָדָם עַל אֱמֶת, בְּקִיּוּם שֶׁל אֱמֶת, אוֹתוֹ הַצְּרוֹר עוֹלֶה וּמְקַבֵּל אֶת אוֹתָהּ שְׁבוּעָה, וְחוֹזֵר וּמִתְקַיֵּם עַל הַתְּהוֹם וְהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְאוֹתָהּ שְׁבוּעַת אֱמֶת עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם.
וּבְשַׁעֲתָא דְּאוֹמוּ בְּנֵי נָשָׁא אוֹמָאָה לְשַׁקְּרָא, הַהוּא צְרוֹרָא סַלְּקָא לְקַבְּלָא לָהּ לְהַהִיא אוֹמָאָה, כֵּיוָן דְּחָזֵי דְּאִיהוּ דְּשִׁקְרָא. כְּדֵין הַהוּא צְרוֹרָא דְּהֲוָה סָלִיק, תָּב לַאֲחוֹרָא, וּמַיִין אַזְלִין וְשָׁטִין, וְאַתְוָון דְּהַהוּא צְרוֹרָא, פַּרְחָן גּוֹ תְּהוֹמֵי, וְאִתְבַּדְּרָן, וּבָעָאן מַיָּא לְסַלְּקָא לְחַפְיָיא עָלְמָא, וּלְאַהְדָּרָא לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבָּעִים בְּנֵי אָדָם שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר, אוֹתוֹ הַצְּרוֹר עוֹלֶה לְקַבֵּל אֶת אוֹתָהּ שְׁבוּעָה. כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא שֶׁקֶר, אָז אוֹתוֹ צְרוֹר שֶׁהָיָה עוֹלֶה שָׁב לְאָחוֹר, וְהַמַּיִם הוֹלְכִים וְשָׁטִים, וְהָאוֹתִיּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ צְרוֹר פּוֹרְחוֹת לְתוֹךְ הַתְּהוֹמוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת, וְרוֹצִים הַמַּיִם לְכַסּוֹת אֶת הָעוֹלָם וּלְהַחֲזִירוֹ כְּמוֹ מִקֹּדֶם.
עַד דְּזַמִּין (נ"א דרמיז) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְחַד מְמָנָא, יְעַזְרִיאֵ"ל, דִּי מְמָנָא עַל שִׁבְעִין מַפְתְּחָן, בְּרָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעָאל לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא צְרוֹרָא, וְחָקִיק בֵּיהּ אַתְוָון כְּמִלְקַדְּמִין, וּכְדֵין אִתְקָיָּים עָלְמָא, וְאָהַדְרוּ מַיִין לְדוּכְתַיְיהוּ. (נ"א דההוא צרורא ורגיש להו לאתוון דשמא קדישא וחקיק להו כמלקדמין ואהדרו מיין לדוכתייהו וכדין אתקיים עלמא) וְעַל דָּא כְּתִיב לא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלהֶיךָ לַשָּׁוְא. עֵד שֶׁמַּזְמִין (שרומז) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְמֻנֶּה אֶחָד, יְעַזְרִיאֵ"ל, שֶׁמְּמֻנֶּה עַל שִׁבְעִים מַפְתְּחוֹת בַּסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְנִכְנָס לְאוֹתוֹ צְרוֹר, וְחוֹקֵק בּוֹ אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ מִקֹּדֶם, וְאָז מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וְחוֹזְרִים הַמַּיִם לִמְקוֹמָם, (שאותו צרור ומרגיש את האותיות של השם הקדוש וחוקק אותן כבתחלה, וחוזרים המים למקומם, ואז מתקים העולם) וְעַל זֶה כָּתוּב לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא.
רעיא מהימנא פִּקּוּדָא י"ב, לְאוֹמָאָה בִּשְׁמֵיהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. וּמַאן דְּאוֹמֵי שְׁבוּעָה, הוּא כָּלִיל גַּרְמֵיהּ, בְּאִינּוּן ז' דַּרְגִּין עִלָּאִין, דִּשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְכְּלִיל בְּהוּ. וְהָא שִׁיתָא אִינּוּן. הַהוּא בַּר נָשׁ דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה דִּקְשׁוֹט עַל פִּי בֵּית דִּין, כָּלִיל גַּרְמֵיהּ בְּהוּ, וְהוּא שְׁבִיעָאָה, לְקַיְּימָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּדוּכְתֵּיהּ. ועַל דָּא כְּתִיב, (דברים ו׳:י״ג) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. וּמַאן דְּאוֹמֵי אוֹמָאָה לְמַגְּנָא וּלְשַקְּרָא, גָּרִים לְהַהוּא אֲתָר דְּלָא יִתְקָיָּים בְּדוּכְתֵּיהּ. מִצְוָה י"ב - לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. וּמִי שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה הוּא כּוֹלֵל אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹתָן שֶׁבַע דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁהַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְלָל בָּהֶן. וַהֲרֵי הֵם שֵׁשׁ. אוֹתוֹ אָדָם שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת אֱמֶת עַל פִּי בֵּית דִּין, כּוֹלֵל אֶת עַצְמוֹ בָּהֶן, וְהוּא שְׁבִיעִי לְקַיֵּם אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. וּמִי שֶׁנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה לְחִנָּם וְלַשֶּׁקֶר, גּוֹרֵם לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בִּמְקוֹמוֹ.
אוֹמָאָה לְקַיְּימָא פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, דָּא אִיהוּ שְׁבוּעָה דִּקְשׁוֹט, כַּד הַהוּא יִצֶּר הָרָע מְקַטְרֵג לְבַר נָשׁ, וּמְפַתֶּה לֵיהּ לְמֶעְבַּר עַל פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ. דָּא אִיהוּ אוֹמָאָה דְּמָארֵיהּ אִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאוּמָאָה בְּמָארֵיהּ עַל דָּא, ואִיהוּ שְׁבָחָא דִּילֵיהּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ. כְּגוֹן בּוֹעַז, דִּכְתִּיב, (רות ג׳:י״ג) חַי יְיָ' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. הָא יִצֶּר הָרָע הֲוָה מְקַטְרֵג לֵיהּ, ואוֹמֵי עַל דָּא. שְׁבוּעָה לְקַיֵּם מִצְוַת רִבּוֹנוֹ - זוֹהִי שְׁבוּעַת אֱמֶת, כְּשֶׁאוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע מְקַטְרֵג לָאָדָם וּמְפַתֶּה אוֹתוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת רִבּוֹנוֹ. זוֹהִי שְׁבוּעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ, וְצָרִיךְ לָאָדָם לְהִשָּׁבַע בְּרִבּוֹנוֹ עַל זֶה, וְהוּא שִׁבְחוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ, כְּמוֹ בֹּעַז, שֶׁכָּתוּב חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. שֶׁהֲרֵי יֵצֶר הָרָע הָיָה מְקַטְרֵג לוֹ, וְנִשְׁבַּע עַל זֶה.
נֶדֶר אִיהוּ לְעֵילָּא, ואִינּוּן חַיֵּי מַלְכָּא, רָזָא דְּרמ"ח שַׁיְיפִין, וּתְרִיסַר קְטִירִין, כְּחוּשְׁבָּן ונֶדֶ"ר. וְעַל דָּא חָמִיר מִשְּׁבוּעָה. חַיֵּי דְּמַלְכָּא אִלֵּין, דְּיָהִיב חַיִּין לְכָל אִלֵּין שַׁיְיפִין, ואִקְרוּן הָכִי בְּגִין אִינּוּן חַיִּין, וְאִינּוּן חַיִּין נַחְתִּין מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְהַהוּא מְקורָא דְּחַיּין. וּמֵהַהוּא מְקורָא נַחְתִּין לְתַתָּא, לְכָל אִינּוּן שַׁיְיפִין. נֶדֶר הוּא לְמַעְלָה, וְהֵם חַיֵּי הַמֶּלֶךְ, סוֹד שֶׁל רמ"ח אֵיבָרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר קְשָׁרִים כְּחֶשְׁבּוֹן וְנֶדֶ"ר. וְעַל זֶה חָמוּר מִשְּׁבוּעָה. חַיֵּי הַמֶּלֶךְ אֵלֶּה, שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים לְכָל הָאֵיבָרִים הַלָּלוּ, וְנִקְרָאִים כָּךְ בִּשְׁבִיל אוֹתָם חַיִּים, וְאוֹתָם חַיִּים יוֹרְדִים מִמַּעְלָה לְמַטָּה, לְאוֹתוֹ מְקוֹר הַחַיִּים, וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹר יוֹרְדִים לְמַטָּה לְכָל אוֹתָם אֵיבָרִים.
שְׁבוּעָה לְקַיְּימָא דַּרְגָּא דִּלְתַתָּא, רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. ודָא אִקְרֵי מֶלֶךְ עַצְּמוֹ, דְּרוּחָא עִלָּאָה וְגוּפָא דִּילֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגַוִּיהּ, וּלְדַיְּירָא בֵּיהּ, בְּרוּחָא דְּשַׁארֵי גּוֹ גּוּפָא. וְעַל דָא אִקְרֵי מֶלֶךְ עַצְּמוֹ דְרוּחָא עִילָאָה תַּאִיבָה דִּילֵיה לְמִשְׁרֵי בְּגָוִיה עַצְּמוֹ דְהַהוּא דְסַתִּיר לְעֵילָא. וּבְגִין כַּךְ, מַאן דְּאוֹמֵי בִּקְשׁוֹט, הוּא מְקַיֵּים לְהַהוּא אֲתָר, וְכַד קָאֵי הַאי אֲתָר מְקוּיָים, מְקַיֵּים כָּל עָלְמָא. נֶדֶר שַׁרְיָא עַל כֹּלָּא, עַל מִצְּוָה, וְעַל רְשׁוּתָא דְּלָאו הָכִי בִּשְׁבוּעָה, והָכִי אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. (ע"כ רעיא מהימנא) (פקודא י"ג לאתעסקא בפריה ורביה וכו' עד בכל סטרין. ומשם תלך ויקרא מ"ג ע"ב וביום השמיני) שְׁבוּעָה לְקַיֵּם דַּרְגָּה שֶׁלְּמַטָּה, סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְזֶה נִקְרָא מֶלֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁל רוּחַ עֶלְיוֹנָה וְגוּף שֶׁלּוֹ, לִשְׁרוֹת בְּתוֹכוֹ וְלָדוּר בּוֹ כְּמוֹ הָרוּחַ שֶׁשּׁוֹרָה בְּתוֹךְ הַגּוּף, וְעַל זֶה נִקְרָא מֶלֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁרוּחַ עֶלְיוֹנָה הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלָּהּ לִשְׁרוֹת בְּתוֹכוֹ עַצְמוֹ שֶׁל הַהוּא הַנִּסְתָּר לְמַעְלָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ מִי שֶׁנִּשְׁבָּע בֶּאֱמֶת, הוּא מְקַיֵּם אֶת אוֹתוֹ מָקוֹם, וּכְשֶׁעוֹמֵד הַמָּקוֹם הַזֶּה מְקֻיָּם, מְקַיֵּם אֶת כָּל הָעוֹלָם. הַנֶּדֶר שׁוֹרֶה עַל הַכֹּל, עַל מִצְוָה, וְעַל רְשׁוּת שֶׁלֹּא כָּךְ בִּשְׁבוּעָה, וְכָךְ פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים.
Chapter 32
Chapter 32 somebodyYitro 32:527 (Chapter 32) (Yitro) (Zohar)
Yitro 32:527 (Chapter 32) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ דָּא אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא. וּבְגִין דִּבְּהַאי בְּרִית קַיְימִין כָּל מְקוֹרִין דְּשַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִיהוּ כָּלַל כֹּלָּא. כְּגַוְונָא, דָּא שַׁבָּת אִיהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא בֵּיהּ תַּלְיָין, וְקִיּוּמָא דְּשַׁבָּת, כְּקִיּוּמָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, מַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זֶהוּ סוֹד שֶׁל הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁבִּבְרִית זוֹ עוֹמְדִים כָּל הַמְּקוֹרוֹת שֶׁל אֵיבְרֵי הַגּוּף וְהוּא כְּלַל הַכֹּל, כְּמוֹ זֶה שַׁבָּת הִיא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְכָל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה תְּלוּיִים בָּהּ, וְקִיּוּם שֶׁל הַשַּׁבָּת כְּמוֹ קִיּוּם שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.
רעיא מהימנא פִּקּוּדָא כ"ד, לְמֶהֱוִי דָּכִיר יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רָזָא דְּשַׁבָּת, הָא אוֹקִימְנָא בְּכָל אִינּוּן דּוּכְתֵּי, יוֹמָא דּוּכְרָנָא דְּנַיְיחָא דְּעָלְמָא וְאִיהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא. וְהָא אִתְּמַר, דּוּכְרָנָא דְּשַׁבָּת, לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּכָל זִינֵי קִדוּשִׁין. מַאן דְּאִדְכַּר לְמַלְכָּא, אִצְּטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ, מַאן דְּאִדְכַּר שַׁבָּת, צָּרִיךְ לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְהָא אִתְּמַר. מִצְוָה כ"ד - לִהְיוֹת זוֹכֵר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. סוֹד שֶׁל שַׁבָּת, הֲרֵי בֵּאַרְנוּ בְּכָל אוֹתָם מְקוֹמוֹת, יוֹם זִכָּרוֹן שֶׁל מְנוּחָה שֶׁל הָעוֹלָם, וְהוּא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר כָּל הַתּוֹרָה. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, זִכָּרוֹן שֶׁל שַׁבָּת לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי קִדּוּשִׁים. מִי שֶׁמַּזְכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתוֹ. מִי שֶׁמַּזְכִּיר שַׁבָּת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.
זָכוֹר לִדְכוּרָא אִיהוּ. שָׁמוֹר אִיהוּ לְנוּקְבָּא. (ודא בלא פרודא) יוֹם שַׁבָּת, רָזָא דְּכָל מְהֵימָנוּתָא, דְּתַלְיָא מֵרֵישָׁא עִלָּאָה, עַד סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין, שַׁבָּת אִיהוּ כֹּלָּא. זָכוֹר הוּא לְזָכָר. שָׁמוֹר הוּא לִנְקֵבָה. (וזהבליפרוד) יוֹם שַׁבָּת הַסּוֹד שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה, שֶׁתְּלוּיָה מֵהָרֹאשׁ הָעֶלְיוֹן עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, שַׁבָּת הִיא הַכֹּל.
תְּלַת דַּרְגִּין אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן שַׁבָּת. שַׁבָּת עִלָּאָה. שַׁבָּת דְּיוֹמָא. שַׁבָּת דְּלֵילְיָא. וְכֻלְּהוּ חַד וְאִקְרֵי כֹּלָּא שַׁבָּת. וְכָל חַד, כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיל לְחַבְרוֹי, וְזָמִין לוֹן בַּהֲדֵיהּ, בְּהַהוּא שׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ. וְכַד הַאי אָתֵי לְעָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַתְיָין וּזְמִינִין בַּהֲדֵיהּ. שָׁלש דְּרָגוֹת הֵן, וְכֻלָּן נִקְרָאוֹת שַׁבָּת. שַׁבָּת עֶלְיוֹנָה. שַׁבַּת שֶׁל הַיּוֹם. שַׁבָּת שֶׁל הַלַּיְלָה. וְכֻלָּן אַחַת, וְהַכֹּל נִקְרָא שַׁבָּת. וְכָל אַחַת כְּשֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת, לוֹקַחַת אֶת חַבְרוֹתֶיהָ וּמַזְמִינָה אוֹתָן עִמָּהּ בְּאוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן שֶׁלָּהּ. וּכְשֶׁזֶּה בָּא לָעוֹלָם, כֻּלָּם בָּאִים וּמְזֻמָּנִים עִמּוֹ.
כַּד אָתֵי לֵילְיָא, זַמִין בַּהֲדֵיהּ לְשַׁבָּת דִּימָמָא, וְזַמִין לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְהַאי אַתְיָא, שַׁבָּת עִלָּאָה אִתְמְשָׁךְ עָלֵיהּ, וכֻלְּהוּ גְּנִיזִין בְּהֵיכְלָא דְּלֵילְיָא וּבְגִין דָּא סְעוּדָתָא דְּלֵילְיָא חָמוּר מִבְּיְמָמָא (ס"א כדביממא.) כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה, מַזְמִין עִמּוֹ שַׁבָּת שֶׁל הַיּוֹם, וּמַזְמִין אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ וּמִסְתַּתֵּר עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁזֶּה בָּא, שַׁבָּת הָעֶלְיוֹנָה נִמְשֶׁכֶת עָלֶיהָ, וְכֻלָּם גְּנוּזִים בַּהֵיכָל שֶׁל הַלַּיְלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ סְעוּדַת הַלַּיְלָה חֲמוּרָה מִבַּיּוֹם (כמו של היום).
כַּד אָתֵי יְמָמָא, זַמִין בַּהֲדֵיהּ לִתְרֵין אִלֵּין אַחֲרָנִין, דַּרְגָּא עִלָּאָה וְדַרְגָּא תַּתָּאָה, דָּא דְּאַנְהִיר לֵיהּ, וְדָא דְּאִתְנְהִיר מִנִיהּ. וְכֹלָּא כַּחֲדָא אִקְרֵי שַׁבָּת, וְשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבָּת. וְאִלֵּין תְּלַת דַּרְגִּין, אִינּוּן כְּלָלָא ורָזָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. כְּשֶׁבָּא הַיּוֹם, מַזְמִין עִמּוֹ אֶת שְׁתֵּי הָאֲחֵרוֹת הַלָּלוּ - דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה וְדַרְגָּה תַּחְתּוֹנָה, זוֹ שֶׁמְּאִירָה לָהּ וְזוֹ שֶׁנְּאוֹרָה מִמֶּנָּה, וְכֻלָּן כְּאַחַת נִקְרָאוֹת שַׁבָּת, וְשׁוֹלְטוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת. וּשְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ הֵן כְּלָל וְסוֹד שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, שׁוֹמֵר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.
Yitro 32:528-532 (Chapter 32) (Yitro) (Zohar)
Yitro 32:528-532 (Chapter 32) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:ח׳) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ דָּא אִיהוּ רָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא. וּבְגִין דִּבְּהַאי בְּרִית קַיְימִין כָּל מְקוֹרִין דְּשַׁיְיפֵי גּוּפָא, וְאִיהוּ כָּלַל כֹּלָּא. כְּגַוְונָא, דָּא שַׁבָּת אִיהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא בֵּיהּ תַּלְיָין, וְקִיּוּמָא דְּשַׁבָּת, כְּקִיּוּמָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, מַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זֶהוּ סוֹד שֶׁל הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁבִּבְרִית זוֹ עוֹמְדִים כָּל הַמְּקוֹרוֹת שֶׁל אֵיבְרֵי הַגּוּף וְהוּא כְּלַל הַכֹּל, כְּמוֹ זֶה שַׁבָּת הִיא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְכָל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה תְּלוּיִים בָּהּ, וְקִיּוּם שֶׁל הַשַּׁבָּת כְּמוֹ קִיּוּם שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.
רעיא מהימנא פִּקּוּדָא כ"ד, לְמֶהֱוִי דָּכִיר יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רָזָא דְּשַׁבָּת, הָא אוֹקִימְנָא בְּכָל אִינּוּן דּוּכְתֵּי, יוֹמָא דּוּכְרָנָא דְּנַיְיחָא דְּעָלְמָא וְאִיהוּ כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֹּלָּא. וְהָא אִתְּמַר, דּוּכְרָנָא דְּשַׁבָּת, לְקַדְּשָׁא לֵיהּ בְּכָל זִינֵי קִדוּשִׁין. מַאן דְּאִדְכַּר לְמַלְכָּא, אִצְּטְרִיךְ לְבָרְכָא לֵיהּ, מַאן דְּאִדְכַּר שַׁבָּת, צָּרִיךְ לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְהָא אִתְּמַר. מִצְוָה כ"ד - לִהְיוֹת זוֹכֵר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. סוֹד שֶׁל שַׁבָּת, הֲרֵי בֵּאַרְנוּ בְּכָל אוֹתָם מְקוֹמוֹת, יוֹם זִכָּרוֹן שֶׁל מְנוּחָה שֶׁל הָעוֹלָם, וְהוּא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר כָּל הַתּוֹרָה. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, זִכָּרוֹן שֶׁל שַׁבָּת לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי קִדּוּשִׁים. מִי שֶׁמַּזְכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתוֹ. מִי שֶׁמַּזְכִּיר שַׁבָּת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.
זָכוֹר לִדְכוּרָא אִיהוּ. שָׁמוֹר אִיהוּ לְנוּקְבָּא. (ודא בלא פרודא) יוֹם שַׁבָּת, רָזָא דְּכָל מְהֵימָנוּתָא, דְּתַלְיָא מֵרֵישָׁא עִלָּאָה, עַד סוֹפָא דְּכָל דַּרְגִּין, שַׁבָּת אִיהוּ כֹּלָּא. זָכוֹר הוּא לְזָכָר. שָׁמוֹר הוּא לִנְקֵבָה. (וזהבליפרוד) יוֹם שַׁבָּת הַסּוֹד שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה, שֶׁתְּלוּיָה מֵהָרֹאשׁ הָעֶלְיוֹן עַד סוֹף כָּל הַדְּרָגוֹת, שַׁבָּת הִיא הַכֹּל.
תְּלַת דַּרְגִּין אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן שַׁבָּת. שַׁבָּת עִלָּאָה. שַׁבָּת דְּיוֹמָא. שַׁבָּת דְּלֵילְיָא. וְכֻלְּהוּ חַד וְאִקְרֵי כֹּלָּא שַׁבָּת. וְכָל חַד, כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיל לְחַבְרוֹי, וְזָמִין לוֹן בַּהֲדֵיהּ, בְּהַהוּא שׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ. וְכַד הַאי אָתֵי לְעָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַתְיָין וּזְמִינִין בַּהֲדֵיהּ. שָׁלש דְּרָגוֹת הֵן, וְכֻלָּן נִקְרָאוֹת שַׁבָּת. שַׁבָּת עֶלְיוֹנָה. שַׁבַּת שֶׁל הַיּוֹם. שַׁבָּת שֶׁל הַלַּיְלָה. וְכֻלָּן אַחַת, וְהַכֹּל נִקְרָא שַׁבָּת. וְכָל אַחַת כְּשֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת, לוֹקַחַת אֶת חַבְרוֹתֶיהָ וּמַזְמִינָה אוֹתָן עִמָּהּ בְּאוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן שֶׁלָּהּ. וּכְשֶׁזֶּה בָּא לָעוֹלָם, כֻּלָּם בָּאִים וּמְזֻמָּנִים עִמּוֹ.
כַּד אָתֵי לֵילְיָא, זַמִין בַּהֲדֵיהּ לְשַׁבָּת דִּימָמָא, וְזַמִין לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ, וְאִתְטָמַּר בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְהַאי אַתְיָא, שַׁבָּת עִלָּאָה אִתְמְשָׁךְ עָלֵיהּ, וכֻלְּהוּ גְּנִיזִין בְּהֵיכְלָא דְּלֵילְיָא וּבְגִין דָּא סְעוּדָתָא דְּלֵילְיָא חָמוּר מִבְּיְמָמָא (ס"א כדביממא.) כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה, מַזְמִין עִמּוֹ שַׁבָּת שֶׁל הַיּוֹם, וּמַזְמִין אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ וּמִסְתַּתֵּר עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁזֶּה בָּא, שַׁבָּת הָעֶלְיוֹנָה נִמְשֶׁכֶת עָלֶיהָ, וְכֻלָּם גְּנוּזִים בַּהֵיכָל שֶׁל הַלַּיְלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ סְעוּדַת הַלַּיְלָה חֲמוּרָה מִבַּיּוֹם (כמו של היום).
כַּד אָתֵי יְמָמָא, זַמִין בַּהֲדֵיהּ לִתְרֵין אִלֵּין אַחֲרָנִין, דַּרְגָּא עִלָּאָה וְדַרְגָּא תַּתָּאָה, דָּא דְּאַנְהִיר לֵיהּ, וְדָא דְּאִתְנְהִיר מִנִיהּ. וְכֹלָּא כַּחֲדָא אִקְרֵי שַׁבָּת, וְשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְּשַׁבָּת. וְאִלֵּין תְּלַת דַּרְגִּין, אִינּוּן כְּלָלָא ורָזָא דְּכָל אוֹרַיְיתָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. כְּשֶׁבָּא הַיּוֹם, מַזְמִין עִמּוֹ אֶת שְׁתֵּי הָאֲחֵרוֹת הַלָּלוּ - דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה וְדַרְגָּה תַּחְתּוֹנָה, זוֹ שֶׁמְּאִירָה לָהּ וְזוֹ שֶׁנְּאוֹרָה מִמֶּנָּה, וְכֻלָּן כְּאַחַת נִקְרָאוֹת שַׁבָּת, וְשׁוֹלְטוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת. וּשְׁלֹשׁ הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ הֵן כְּלָל וְסוֹד שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, שׁוֹמֵר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.
Chapter 33
Chapter 33 somebodyYitro 33 (Chapter 33) (Yitro) (Zohar)
Yitro 33 (Chapter 33) (Yitro) (Zohar) somebodyתְּרֵין מַרְגְּלָן אִינּוּן, וחַד סִיכָתָא בַּהֲדַיְיהוּ, בְּגַוַּויְיהוּ, דְּקָאִים בֵּין הַאי וּבֵין הַאי. מַרְגְּלָא עִלָּאָה לֵית בֵּיהּ גּוָֹון, לֵית בֵּהּ חֵיזוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא. שְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הֵן, וְיָתֵד אֶחָד עִמָּן בְּתוֹכָן שֶׁעוֹמֵד בֵּין זוֹ וּבֵין זוֹ. הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה אֵין בָּהּ גָּוֶן, וְאֵין בָּהּ מַרְאֶה בְּהִתְגַּלּוּת.
הַאי מַרְגְּלָא, כַּד שָׁאֲרִי לְאִתְגַּלְיָיא, נַהֲרִין, ז' אַתְוָון גְּלִיפִין, בַּלְטִין וְנֹצְּצִּין וּבְקָעִין בְּקִיעִין וקַסְטִירִין, ונַהֲרִין כָּל חַד וְחָד. וְאִינּוּן ז' אַתְוָון, אִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן מְחֻקָּקִין בְּהַהוּא מַרְגְּלָא. וּבְיוֹמָא דְּשַׁבָּת, נָצְּצִּין וְנָהֲרִין, וּפַתְחִין פִּתְחִין, וְנַפְקֵי וְשַׁלְטֵי. וְאִינּוּן אהי"ה יה"ו, מִתְנָצְּצֵּי אַתְוָון, וּבִנְצִּיצּוּ דִּלְהוֹן, עָאלִין דָּא בְּדָא, וְנַהֲרִין דָּא בְּדָא. הַמַּרְגָּלִית הַזּוֹ, כְּשֶׁמַּתְחִילָה לְהִתְגַּלּוֹת, מְאִירוֹת שֶׁבַע אוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת בּוֹלְטוֹת וְנוֹצְצוֹת, וּבוֹקְעוֹת בְּקָעִים וְהֵיכָלוֹת וּמְאִירִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאוֹתָן שֶׁבַע הָאוֹתִיּוֹת הֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת חֲקוּקִים בְּאוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת נוֹצְצִים וּמְאִירִים, וּפוֹתְחִים פְּתָחִים וְיוֹצְאִים וְשׁוֹלְטִים. וְאוֹתָם אהי"ה יה"ו, מִתְנוֹצְצוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת שֶׁלָּהֶן נִכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ וּמְאִירוֹת זוֹ בָּזוֹ.
וְכַד עָאלִין דָּא בְּדָא, נָהֲרִין דָּא מִגּוֹ דָּא, בִּתְרֵין גַּוונִין. חַד גּוָֹון חִוָּור, וְחַד גּוָֹון סוּמָק. וּמֵאִינּוּן תְּרֵין גַּוונִין, אִתְעֲבִידוּ תְּרֵין שְׁמָהָן אַחֲרָנִין, עַד דְּסַלְּקִין אַתְוון לְשֶׁבַע שְׁמָהָן. וּכְשֶׁנִּכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ, הֵן מְאִירוֹת זוֹ מִתּוֹךְ זוֹ בִּשְׁנֵי גְוָנִים. גָּוֶן אֶחָד לָבָן וְגָוֶן אֶחָד אָדם. וּמֵאוֹתָם שְׁנֵי גְוָנִים נַעֲשִׂים שְׁנֵי שֵׁמוֹת אֲחֵרִים, עַד שֶׁעוֹלוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת.
א' נָפִיק וְנָצִּיץ, ועָאל בְּאָת ו', ונָהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, בִּתְרֵין גַּוְונִין, ואִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן, חַד אִקְרֵי ידו"ד, וְחַד אִקְרֵי אֵ"ל, וְנַהֲרִין כַּחֲדָא. ה' נָפִיק ונָצִּיץ, וְעָאל בְּאָת ה' וְנָהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, בִּתְרֵין גַּוְונִין, וְאִינּוּן תְּרֵין שְׁמָהָן, חַד אִקְרֵי יֶדוִֹד רָזָא דֶּאֱלֹהִים. וְחַד אִקְרֵי אֱלהִים. וְנָהֲרִין כַּחֲדָא. י' עָאל בְּי', וְנַהֲרִין וּנְצִּיצִּין כַּחֲדָא, וְעָאלוּ דָּא בְּדָא, וְנַהֲרִין תַּרְוַויְיהוּ, גְּלִיפִין מְחֻקְּקָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן זַקְפָן רֵישָׁא, נְהִירִין מְנַצְּצִּין עַנְפִּין סַלְּקִין מֵהַאי סִטְרָא, וּמֵהַאי סִטְרָא, ואִינּוּן חַד סָרֵי עַנְפִּין. א' יּוצּא וְנוֹצֵץ, וְנִכְנַס בָּאוֹת ו', וּמְאִירִים שְׁנֵיהֶם בִּשְׁנֵי גְוָנִים. וְאוֹתָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אֶחָד נִקְרָא יְהֹוָ"ה, וְאֶחָד נִקְרָא אֵ"ל, וּמְאִירִים כְּאֶחָד. ה' יוֹצֵאת וְנוֹצֶצֶת, וְנִכְנֶסֶת בָּאוֹת ה', וּמְאִירוֹת שְׁתֵּיהֶם בִּשְׁנֵי גְוָנִים, וְאוֹתָם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אֶחָד נִקְרָא יֶהֹוִה, סוֹד שֶׁל אֱלֹהִים, וְאֶחָד נִקְרָא אֱלֹהִים, וּמְאִירִים כְּאֶחָד. י' נִכְנֶסֶת בְּי', וּמְאִירוֹת וְנוֹצְצוֹת כְּאַחַת, וְנִכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ וּמְאִירוֹת שְׁתֵּיהֶן, חֲקִיקוֹת חֲקוּקוֹת כְּאַחַת, וְהֵן זוֹקְפוֹת רֹאשׁ, מְאִירוֹת וְנוֹצְצוֹת, הָעֲנָפִים עוֹלִים מִן הַצַּד הַזֶּה וּמִן הַצַּד הַזֶּה, וְהֵם אַחַד עָשָׂר עֲנָפִים.
וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוָון דְּנַהֲרָן, מִתְחַבְּקָן דָּא בְּדָא, אִינּוּן יְדוֹ"ד יְדוֹ"ד מצּפץ מצּפץ, בְּרָזָא דִּתְלֵיסָר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי. וְאִלֵּין תְּרֵין אַתְוון, כַּד עָאלִין דָּא בְּדָא, וְכַד מִתְחַבְּקָן דָּא בְּדָא, (וכד מתדבקן דא בדא) זַקְפִין רֵישָׁא, ונָהֲרָן וּמְנַצְּצָּן עַל כֹּלָּא, בְּאִינּוּן חַד סָרֵי עַנְפִּין, דְּנָפְקִין בְּכָל סְטָר. וּשְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁמְּאִירוֹת, מִתְחַבְּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, הֵן יְהֹוָ"ה יְהֹוָ"ה מצפץ מצפץ, בְּסוֹד שֶׁל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָרַחֲמִים. וּשְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ, כְּשֶׁהֵן נִכְנָסוֹת זוֹ בָּזוֹ וּכְשֶׁמִּתְחַבְּקוֹת זוֹ בָּזוֹ, (וכשגדבקות זו בזו) זוֹקְפוֹת רֹאשָׁן וּמְאִירוֹת וְנוֹצְצוֹת עַל הַכֹּל בְּאוֹתָם אַחַד עָשָׂר הָעֲנָפִים שֶׁיּוֹצְאִים בְּכָל צַד.
ה' דְּאִשְׁתְּאַר, אִיהִי סַלְּקָא בִּשְׁמָא חַד, לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְיהוּ, ואִיהִי אֲדֹנָי. וְכָל אִלֵּין שְׁמָהָן, בַּלְטִין וְנֹצְּצִּין וְנַפְקֵי וְשַׁלְטֵי בְּהַאי יוֹמָא. כֵּיוָן דְּאִלֵּין שַׁלְטֵי, נָפַק הַהוּא מַרְגְּלָא עִלָּאָה, בָּלְטָא מְנַצְּצָּא. וּמִגּוֹ נְצִּיצּוּ דִּילָהּ, לָא אִתְחָזִי בָּהּ גּוָֹון. ה' שֶׁנִּשְׁאֲרָה, הִיא עוֹלָה בְּשֵׁם אֶחָד לְהִתְחַבֵּר עִמָּם, וְהִיא אֲדנָי. וְכָל הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ בּוֹלְטִים וְנוֹצְצִים וְיוֹצְאִים וְשׁוֹלְטִים בַּיּוֹם הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁאֵלֶּה שׁוֹלְטִים, יוֹצֵאת אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה בּוֹלֶטֶת נוֹצֶצֶת, וּמִתּוֹךְ הַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁלָּהּ לֹא נִרְאֶה בָּהּ גָּוֶן.
כַּד נָפְקָא, בָּטַשׁ בְּאִלֵּין שְׁמָהָן, חַד שְׁמָא מִנַּיְיהוּ אֲדֹנָי, דְּאִיהוּ שְׁבִיעָאָה, מִתְעַטְרָא ועָאל בְּמַרְגְּלָא תַּתָּאָה, וְאִתְיְישָׁב שְׁמָא אַחֲרָא תְּחוֹתֵיהּ, וְאִיהוּ י"ה. וְאִסְתְּחַר הַהוּא מַרְגְּלָא עִלָּאָה בֵּיהּ, וּמִתְעַטְרָא הַהוּא נְצִּיצּוּ דְּנָצִּיץ, בְּהַאי שְׁמָא. כְּשֶׁיּוֹצֵאת, מַכָּה בַּשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ. שֵׁם אֶחָד מֵהֶם אֲדנָ"י, שֶׁהוּא שְׁבִיעִי, מִתְעַטֵּר וְנִכְנָס לַמַּרְגָּלִית הַתַּחְתּוֹנָה, וּמִתְיַשֵּׁב שֵׁם אַחֵר תַּחְתָּיו, וְהוּא י"ה. וּמֻקֶּפֶת בּוֹ אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה, וּמִתְעַטֶּרֶת אוֹתָהּ הַהִתְנוֹצְצוּת שֶׁנּוֹצֶצֶת בַּשֵּׁם הַזֶּה.
לְבָתַר דְכָנִישׁ (נ"א דבטש) בְּהָנֵי שְׁמָהָן, נָפְקִין מִינַיְיהוּ שִׁבְעִים עַנְפִּין לְכָל סְטָר, וּמִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וְאִתְעָבִיד רְתִיכָא וְכֻרְסְיָיא חֲדָא, לְהַהוּא מַרְגְּלָא עִלָּאָה, ושָׁלְטָא בְּעִטְרוֹי, מַלְכָּא בְּכֻרְסְיָיא, בְּיוֹמָא דָּא, וְחַדֵּי כֹּלָּא. כֵּיוָן דְּחַדֵּי כֹּלָּא, יָתִיב מַלְכָּא עַל כֻּרְסְיָיא, וְסַלִיק בְּשִׁבְעִין עַנְפִּין כֻּרְסְיָיא, כִּדְקָאמְרַן. אַחַר שֶׁהִתְכַּנְּסָה בַּשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ, יוֹצְאִים מֵהֶם שִׁבְעִים עֲנָפִים לְכָל צַד, וּמִתְחַבְּרִים כֻּלָּם כְּאֶחָד, וְנַעֲשֵׂית מֶרְכָּבָה וְכִסֵּא אֶחָד לְאוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה, וְשׁוֹלֶטֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ, מֶלֶךְ בְּכִסֵּא בַּיּוֹם הַזֶּה, וְהַכֹּל שְׂמֵחִים. כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם שְׂמֵחִים, יוֹשֵׁב הַמֶּלֶךְ עַל הַכִּסֵּא, וְעוֹלֶה בְּשִׁבְעִים עֲנָפִים הַכִּסֵּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
וְאִינּוּן תְּרֵין (תרומה קל"ב ע"א) אַתְוָון, סַלְּקִין וְנַחְתִּין, וְנָהֲרִין וּמִתְעַטְרִין אַתְוון כ"ב, (ס"א בכ"ב אתוון) כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא. בַּטְשֵׁי בִּתְרֵי (קל"ב ע"א) אַתְוָון קַדְמָאֵי, וְסַלְקֵי לְחָד, בְּשִׁית שְׁבָטִין, וּלְחַד בְּשִׁית שְׁבָטִין אַחֲרָנִין. וְאִלֵּין אִינּוּן י"ב שְׁבָטִין דְּיִשְׂרָאֵל עִלָּאָה. וְאוֹתָן שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת, וּמְאִירוֹת וּמִתְעַטְּרוֹת כ"ב אוֹתִיּוֹת (בכ"ב אותיות), כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, מַכּוֹת בִּשְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְעוֹלוֹת לְאֶחָד בְּשִׁשָּׁה שְׁבָטִים, וּלְאֶחָד בְּשִׁשָּׁה שְׁבָטִים אֲחֵרִים, וְאֵלֶּה הֵם שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹן.
תּוּ, אִלֵּין תְּרִין אַתְוון, (נ"א קדמאי סלקין) סַלְּקִין ונַחְתִּין, וּבַטְשֵׁי בִּתְרֵין אַתְוון, דְּסוֹפָא דכ"ב אַתְוון. וסַלְקֵי, חַד בְּחָמֵשׁ דַּרְגִּין, וְחַד בְּחָמֵשׁ דַּרְגִּין. וְאִלֵּין עֶשֶׂר אֲמִירָן (ס"א לשכללא) לְאַכְלְלָא לְכ"ב אַתְוון, י"ב שְׁבָטִין בִּתְרִין אַתְוון, (ס"א קדמאי) כְּלָלָא דְּאוֹרַיְיתָא וָעֶשֶׁר אֲמִירָן דִּתְרֵין אַתְוון דְּסוֹפָא, הָא כ"ב אַתְוָון, דְּסוֹפָא דְּאוֹרַיְיתָא. ורָזָא דָּא, יָרִית מַרְגְּלָא עִלָּאָה, בְּהַהוּא כֻּרְסְיָיא דְּע"ב, ונָהֲרִין כ"ב אַתְוָון. עוֹד, שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ (ראשונותעולות) עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת וּמַכּוֹת בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל סוֹף כ"ב הָאוֹתִיּוֹת. וְעוֹלוֹת אַחַת בְּחָמֵשׁ דְּרָגוֹת, וְאַחַת בְּחָמֵשׁ דְּרָגוֹת. וְעֶשֶׂר הָאֲמִירוֹת הַלָּלוּ (לתקן) לִכְלֹל לְכ"ב אוֹתִיּוֹת. י"ב שְׁבָטִים בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (ראשונות), כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה וְעֶשֶׂר אֲמִירוֹת שֶׁל שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבַּסּוֹף - הֲרֵי כ"ב אוֹתִיּוֹת שֶׁל סוֹף הַתּוֹרָה. וְסוֹד זֶה יוֹרֶשֶׁת הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה בְּאוֹתוֹ כִּסֵּא שֶׁל ע"ב, וּמְאִירוֹת כ"ב אוֹתִיּוֹת.
מַרְגְּלָא תַּתָּאָה, בְּשַׁעֲתָא דְּיָתִיב מַרְגְּלָא עִלָּאָה בְּהַהוּא כּוּרְסְיָיא דְּע"ב, ונַהֲרִין כ"ב אַתְוון. כְּדֵין הַהוּא מַרְגְּלָא תַּתָּאָה דְּהוּא בְּחָשׁוֹכָא, מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ, בְּחֵילָא דְּתּוּקְפָּא דְּאִינּוּן אַתְוון, דְּאִתְרְשִׁים בְּהוֹן, דְּאִקְרוּן אֲדֹנָי, וּכְדֵין אִתְנְהִיר וְסָלִיק הַהוּא נְהוֹרָא, וְנָטִיל כָּל אִינּוּן כ"ב אַתְוון עִלָּאִין, ושָׁאִיב לוֹן הַהוּא מַרְגְּלָא בְּגַוִּיהּ, וְנָהִיר נְהִירוּ דְּנָצִּיץ לְע"ב עֵיבָר. הַמַּרְגָּלִית הַתַּחְתּוֹנָה, בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה בְּאוֹתוֹ הַכִּסֵּא שֶׁל ע"ב וּמְאִירוֹת כ"ב אוֹתִיּוֹת, אָז אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהִיא בַּחֲשֵׁכָה מִסְתַּכֶּלֶת בְּאוֹתוֹ הָאוֹר, בְּכֹחַ שֶׁל תֹּקֶף שֶׁל אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּרְשְׁמָה בָהֶן, שֶׁנִּקְרְאוּ אֲדנָי, וְאָז מֵאִיר וְעוֹלֶה אוֹתוֹ הָאוֹר, וְנוֹטֵל כָּל אוֹתָן כ"ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְשׁוֹאֶבֶת אוֹתָן אוֹתָהּ הַמַּרְגָּלִית לְתוֹכָהּ, וּמֵאִיר אוֹר שֶׁנּוֹצֵץ לְע"ב עֲבָרִים.
כֵּיוָן דְּהַאי מַרְגְּלָא, נָצִּיץ ושָׁאִיב לְאִינוּן אַתְוָון בַּהֲדָהּ, כְּדֵין מַרְגְּלָא עִלָּאָה אִתְמְשַׁךְ בַּהֲדַיְיהוּ, וְאִתְדַּבָּק מַרְגְּלָא בְּמַרְגְּלָא, והֲוִי כֹּלָּא חַד. וְדָא אִיהוּ רָזָא חֲדָא דְּתוּשְׁבַּחְתָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא. כֵּיוָן שֶׁהַמַּרְגָּלִית הַזּוֹ נוֹצֶצֶת וְשׁוֹאֶבֶת אֶת אוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת עִמָּהּ, אָז הַמַּרְגָּלִית הָעֶלְיוֹנָה נִמְשֶׁכֶת עִמָּם, וְנִדְבֶּקֶת מַרְגָּלִית בְּמַרְגָּלִית, וְנִהְיָה הַכֹּל אֶחָד. וְזֶהוּ סוֹד אֶחָד שֶׁל הַתִּשְׁבַּחַת, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ.
אַתְוון, כַּד נָצְּצִּין מֵהַאי סִטְרָא, וּמֵהַאי סִטְרָא, דָּא אִיהוּ סִיכָתָא דִּי בְּגַוַּויְיהוּ, בֵּין מַרְגְּלָא לְמַרְגְּלָא, כְּדֵין אִתְעָבִידוּ רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּמ"ב אַתְוון. בְּכֹלָּא רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּע"ב אַתְוון, דִּרְתִיכָא עִלָּאָה, וְכֹלָּא, הַאי והַאי, אִתְקְרֵי שַׁבָּת, וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּשַׁבָּת. (ע"כ רעיא מהימנא). כְּשֶׁהָאוֹתִיּוֹת נוֹצְצוֹת מֵהַצַּד הַזֶּה וּמֵהַצַּד הַזֶּה, זֶהוּ הַיָּתֵד שֶׁבֵּינֵיהֶם, בֵּין מַרְגָּלִית לְמַרְגָּלִית, אָז נַעֲשׂוֹת סוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל מ"ב אוֹתִיּוֹת. וּבְכָל הַסּוֹד שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל ע"ב אוֹתִיּוֹת שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה, וְהַכֹּל - זֶה וָזֶה - נִקְרֵאת שַׁבָּת, וְזֶהוּ סוֹד הַשַּׁבָּת. (ע"כ רעיא מהימנא)
זָכוֹר רָזָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, רָזָא דִּדְכוּרָא דְּנָקִיט כָּל שַׁיְיפֵי דְּעָלְמָא עִלָּאָה. אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְאַסְגָּאָה מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, דְּאִיהוּ לַיְלָה, וְדָא אִיהוּ אֶת. לְקַדְּשׁוֹ, דְּאִצְטְרִיךְ קְדוּשָׁה מִגּוֹ עַמָּא קַדִּישָׁא, וּלְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ כַּדְקָא חֲזִי. זָכוֹר - הוּא סוֹד שֶׁל זָכָר, סוֹד שֶׁל הַזָּכָר שֶׁלּוֹקֵחַ אֶת כָּל אֵיבְרֵי הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת - לְרַבּוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהוּא לַיְלָה. וְזֶהוּ אֶת. לְקַדְּשׁוֹ - שֶׁצָּרִיךְ קְדֻשָּׁה מִתּוֹךְ הָעָם הַקָּדוֹשׁ, וּלְהִתְעַטֵּר בָּהֶם כָּרָאוּי.
זָכוֹר, אֲתָר דְּלֵית לֵיהּ שִׁכְחָה, וְלָא קַיְּימָא בֵּיהּ שִׁכְחָה דְּהָא לֵית שִׁכְחָה (בראשית קצ"ג ע"ב) בַּאֲתָר דִּבְרִית עִלָּאָה, וְכָּל שֶׁכֵּן לְעֵילָּא. וּלְתַתָּא, אִית שִׁכְחָה, אֲתָר דְּאִצְטְרִיךְ לְאַדְכְּרָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ט:י״ד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבוֹתָיו וְגוֹ'. וְאִית תַּמָּן מְמָנָן, דְּאַדְכְּרָן זַכְיָין דְּבַר נָשׁ, וְחוֹבוֹי. זָכוֹר - מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ שִׁכְחָה וְלֹא עוֹמֶדֶת בּוֹ שִׁכְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁכְחָה בַּמָּקוֹם שֶׁל הַבְּרִית הָעֶלְיוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה. וּלְמַטָּה יֵשׁ שִׁכְחָה, מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר, וְעַל זֶה כָּתוּב (תהלים קט) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבתָיו וְגוֹ'. וְיֵשׁ שָׁם מְמֻנִּים שֶׁמַּזִכִּירִים זְכֻיּוֹת הָאָדָם וַחֲטָאָיו.
וְלֵית שִׁכְחָה קָמֵי כֻּרְסְיָיא קַדִּישָׁא, מַה דְּאִיהוּ קָמֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ קָמֵיהּ. זָכוֹר. וְכָּל שֶׁכֵּן לְעֵילָּא. בְּגִין דְּכֹלָּא רָזָא דִּדְכוּרָא אִיהוּ, וְתַמָּן אִתְגְּלִיף רָזָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא יד"ו. וּלְתַתָּא, אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא, וּבַמֶּה אִתְקַדָּשׁ. בְּזָכוֹר, דְּהָא מִנֵּיהּ נָטִיל כָּל קִדּוּשָׁן וְכָל בִּרְכָּאן. וְדָא, כַּד מִתְעַטְּרֵי מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, עַל עַמָּא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, בִּצְלוֹתִין וּבְבָעוּתִין, וּבְסִדּוּרָא דְּחֶדְוָה. וְאֵיןֹ שִׁכְחָה לִפְנֵי הַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ מַה שֶּׁהוּא לְפָנָיו. וּמַה הוּא לְפָנָיו? זָכוֹר. וְכָל שֶׁכֵּן לְמַעְלָה. מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל הוּא סוֹד שֶׁל זָכָר, וְשָׁם נֶחְקָק סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ יה"ו. וּלְמַטָּה צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ. וּבַמָּה הִתְקַדֵּשׁ? בְּזָכוֹר, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ נוֹטֵל כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכָל הַבְּרָכוֹת. וְזֶה כְּשֶׁמִּתְעַטְּרִים עֶרֶב שַׁבָּת עַל הָעָם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי בִּתְפִלּוֹת וּבְבַקָּשׁוֹת וּבְסִדּוּר שֶׁל שִׂמְחָה.
וְאִי תֵּימָא, זָכוֹר, לָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא, דְּהָא מִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל קְדוּשִׁין דְּעָלְמָא. לָאו הָכִי. דְּהָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא בִּימָמָא, וְדָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְקַדְּשָׁא בְּלֵילְיָא, וְכָל קְדוּשִׁין נַטְלִין לוֹן יִשְׂרָאֵל לְבָתַר, וְאִתְקַדְּשָׁן בְּקִדּוּשֵׁי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִם תֹּאמַר, זָכוֹר לֹא צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ יוֹצְאִים שֶׁל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם - לֹא כָּךְ! שֶׁהֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם, וְזֶה צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה, וְכָל הַקִּדּוּשִׁים נוֹטְלִים אוֹתָם יִשְׂרָאֵל אַחַר כָּךְ, וּמִתְקַדְּשִׁים בַּקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
Chapter 34
Chapter 34 somebodyYitro 34 (Chapter 34) (Yitro) (Zohar)
Yitro 34 (Chapter 34) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, בְּכָל זִינֵי יְקָר, לְמֶחדֵי לוֹן בְּעוֹבְדֵי דְּכַשְׁרָאָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי כ״ג:כ״ד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק, וְדָא אִיהוּ יְקָרָא דַּאֲבוֹי וּדְאִמֵּיהּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, בְּכָל מִינֵי כָבוֹד, לְשַׂמְּחָם בְּמַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק. וְזֶהוּ כְּבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
רעיא מהימנא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּיה, דְּהַיינוּ כַּנְפֵי מִצְּוָה, (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, דָּא תּוֹרָה וּמִצְּוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וגוֹ. דְּעָנִי לָאו אִיהוּ בַּר נָשׁ, אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּבָתַר דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, דְּעֻתְרָא דְּבַר נָשׁ אוֹרַיְיתָא וּמִצְּוֹת. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה, דְּהַיְנוּ כַּנְפֵי מִצְוָה, כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ, זוֹ תוֹרָה וּמִצְווֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ'. שֶׁאֵין אָדָם עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת. נוֹדָע, אַחַר שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, שֶׁעָשְׁרוֹ שֶׁל אָדָם תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ מֵהוֹנֶךְ,
וּבְגִין דָּא, כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, ולָא תִּשְׁתַּדֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, ולא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהלים לה) גַּדְּלוּ לַיְיָ' אִתִּי. כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, כְּבֵן דְּאִיהוּ חַיָּיב בִּיקָרַא דַּאֲבוֹי וְאִמֵּיהּ. וּבְגִין דָּא, פַבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, וְלָא תִשְׁתַּדֵּל בְּאוֹדַיְיתָא, פְדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. פְמָה דְאוּקְמוּהָ וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהליםלד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי. כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ, כְּבֵן שֶׁחַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
בְּגִין דְּאִיהוּ מְשׁוּתָּף מִתְּרֵין טִפִּין, דְּמִנְּהוֹן נוֹצַּר בַּר נָשׁ. מִטִפָּה דְּאַבוּהָ, חִוָּורוּ דְּעַיְינִין, וְגַרְמִין וְאֵבָרִין. וּמִטִפָּה דְּאִמֵּיהּ, שָׁחוֹר דִּי בְּעַיְינִין, וְשַׂעֲרָא וּמַשְׁכָא וּבִשְׂרָא. וְרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְעוֹבָדִין טָבִין. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשֻׁתָּף מִשְּׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁמֵּהֶן נוֹצָר הָאָדָם. מֵהַטִּפָּה שֶׁל אָבִיו לֹבֶן הָעֵינַיִם, וַעֲצָמוֹת וְאֵיבָרִים. וּמִטִּפָּה שֶׁל אִמּוֹ הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן, וְשֵׂעָר וְעוֹר וּבָשָׂר. וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
דְּבַר נָשׁ חַיָּיב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. וְאִי לָא אוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא וּפִקּוּדִין, כְּאִילּוּ עָבִיד לֵיהּ פֶּסֶל, וּבְגִין דָּא לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּמְבַזֶּה אָבוּי וְאִמֵּיהּ, וְגוֹזֵל מִנֵּיהּ כַּמָּה בִּרְכָּאן. דְּהוֹאִיל ואִיהוּ עַם הָאָרֶץ, חָשִׁיד אִיהוּ עַל כֹּלָּא, ואֲפִילּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגִילוּי עֲרָיוֹת, וְעֲבוֹדָה זָרָה. דְּמַאן דְּאִיהוּ עַם הָאָרֶץ. וְאָזִיל לַאֲתָר דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְלָא יָדַע לְבָרְכָא, חַשְׁדִינָן לֵיהּ דְּאִיהוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. (ע"כ רעיא מהימנא). שֶׁאָדָם חַיָּב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךְ. וְאִם לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת, כְּאִלּוּ עָשָׂה לוֹ פֶּסֶל, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וּמְבַזֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹזֵל מִמֶּנּוּ כַּמָּה בְרָכוֹת. שֶׁהוֹאִיל וְהוּא עַם הָאָרֶץ, הוּא חָשׁוּד עַל הַכֹּל, וַאֲפִלּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁמִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְהוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְלֹא יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, חוֹשְׁדִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. (ע"כ רעיא מהימנא)
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנְךָ. מֵהוֹנֶךָ: מִמָּמוֹנֶךָ. מֵהוֹנֶךָ: מֵחִנְּךָ. בְּחֶדְוָה דְּנִגוּנָא, לְמֶחדֵי לִבָּא, דְּהָא דָּא חֶדְוָה דְּלִבָּא, כְּגַוְונָא דָּא נִגּוּנָא דְּכָל עָלְמָא. עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאָן דְּהַהוּא בְּרָא, חַדֵּי לִבָּא דְּאָבוּהָ וּדְאִמֵּיהּ. מֵהוֹנֶךָ, מִמָּמוֹנֶךָ לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ. מֵהוֹנֶךְ - מִמָּמוֹנְךְ. מֵהוֹנֶךְ - מֵחִנְּךְ. בְּשִׂמְחַת הַנִּגּוּן לְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי זוֹ שִׂמְחַת הַלֵּב, כְּמוֹ זֶה הַנִּגּוּן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן מְשַׂמֵּחַ לֵב אָבִיו וְאִמּוֹ. מֵהוֹנֶךְ - מִמָּמוֹנְךְ לְכָל מַה שֶּׁצְּרִיכִים.
כְּגַוְונָא דְּבַר נָשׁ אוֹקִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַבָּא וּלְאִמָא, בְּגִין דְּשׁוּתָּפוּתָא חֲדָא אִית לוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלֵיהּ. וּכְמָה דְּאִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאָבוּהָ וּלְאִמֵּיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן כַּחֲדָא, בְּכָל זִינֵי יְקָר. כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם מְכַבֵּד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לְכַבֵּד אָב וָאֵם, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֻׁתָּפוּת אַחַת עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו. וּכְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִפְחֹד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לִירָא מֵאָבִיו וְאִמּוֹ וּלְכַבְּדָם כְּאֶחָד בְּכָל מִינֵי כָבוֹד.
לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּגִין דְּאִית יוֹמִין לְעֵילָּא, דְּתַלְיָין בְּהוּ חַיֵּי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאוֹקִימְנָא עַל אִינּוּן יוֹמִין דְּבַר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא לְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ קַיְימִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן חַיֵּי דְּבַר נָשׁ. לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ יָמִים לְמַעְלָה שֶׁתְּלוּיִים בָּהֶם חַיֵּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּבֵאַרְנוּ עַל אוֹתָם יָמִים שֶׁל אָדָם לְמַעְלָה בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְכֻלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָהֶם נוֹדָעִים חַיֵּי הָאָדָם.
עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. אַבְטָחוּתָא לְאִתְהַנְיָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, וְרָזָא דָּא עַל הָאֲדָמָה, דָּא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, בְּאִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, דְּנָהֲרִין מִגּוֹ מַבּוּעָא דְּכֹלָּא. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ. הַבְטָחָה לֵהָנוֹת בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, וְסוֹד זֶה עַל הָאֲדָמָה, זוֹ אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁמְּאִירִים מִתּוֹךְ הַמַּעְיָן שֶׁל הַכֹּל.
מַאי שְׁנָא, בְּאִלֵּין תְּרֵין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב בְּהוּ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּדָא, וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן. אֶלָּא תְּרֵין פִּקּוּדִין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ תַּלְיָין לְעֵילָּא. אַבָּא וְאִמָא, רָזָא דְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ב:ז׳) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ', רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּלָא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִצְטְרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִגּוֹ שְׁאֵלְתָּא וְאִסְתַּכְּלוּתָא בֵּיהּ. מַה שּׁוֹנֶה בִּשְׁתֵּי הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, בָּזֶה וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן? אֶלָּא שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה כֻּלָּן תְּלוּיוֹת לְמַעְלָה. אָב וָאֵם, סוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב (שם כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ'. הַסּוֹד שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁלֹּא נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִתּוֹךְ שְׁאֵלָה וְהִתְבּוֹנְנוּת בּוֹ.
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. אֲבָל לְעֵילָּא מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, שַׁלַּח תְּשַׁלַּח מֵרַעְיוֹנֶיךָ לְמִשְׁאַל. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, שֶׁכָּתוּב (שם ד) כי שאל נא לימים ראשנים וגו' (ול) מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל למעלה מקצה השמים, שלח תשלח מרעיוניך לשאל.
וּבְדָא כְּתִיב, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, לְמַעַן אִיטַב לָךְ לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְיַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ, הַהוּא אֲתָר דְּאוֹטִיב לְכֹלָּא, וְאִיהוּ עָלְמָא דְּסָתִים וְגָנִיז. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, כְּמָה דִּכְתִּיב, תִּקַּח לָךְ, בִּרְשׁוּתָא דְּבַר נָשׁ אִיהוּ. וּבָזְהִ כָּתוּב לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לֹא כָתוּב לְמַעַן אֵיטִיב לָךְ, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְלֹא כָתוּב יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ - אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁמֵּיטִיב לָכֹּל, וְהוּא הָעוֹלָם הַגָּנוּז וְהַנִּסְתָּר. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים - כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תִּקַּח לָךְ, זֶהוּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם.
וְאִי אִזְדָּמַן לֵיהּ עוֹבָדָא וִיכַוֵּון בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְכַוֵּין בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ, דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָרֵיהּ. אֲבָל לָא אִתְחַשִׁיב כְּמַאן דְּעָבִיד רְעוּתָא לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּין בֵּיהּ, בִּרְעוּתָא דְּאִסְתַּכְּלוּתָא בִּיקָרֵא דְּמָרֵיהּ, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לְמִסְבַּר סְבָרָא, דְּהָא בִּרְעוּתָא תַּלְיָא מִלָּה לִשְׁמָהּ. וּבְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא לִשְׁמָהּ, אִסְתַּלָּק עוֹבָדָא לְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת. וְאִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מַעֲשֶׂה וִיכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מְכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא, שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנוֹ. אֲבָל לֹא נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁעָשָׂה רְצוֹנוֹ לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּן בּוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִסְבֹּר סְבָרָא, שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן תָּלוּי הַדָּבָר לִשְׁמוֹ. וּבְמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה לִשְׁמוֹ, מִתְעַלֶּה הַמַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה וּמִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי.
כְּגַוְונָא דָּא, בְּעוֹבָדָא דְּגוּפָא, אִתְתָּקַּן עוֹבָדָא דְּנַפְשָׁא, בְּהַהוּא רְעוּתָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לִבָּא, וּרְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי לָאו תַּמָּן רְעוּתָא דְּלִבָּא דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֹלָּא, עַל דָּא צַלֵּי דָּוִד וְאָמַר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ'. דְּהָא לֵית כָּל בַּר נָשׁ חַכִּים, לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא וְלִבָּא, לְתַקְּנָא כֹּלָּא וְיַעְבִיד עוֹבָדָא דְּמִצְוָה. עַל דָּא צַלֵּי צְלוֹתָא דָּא, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כְּמוֹ זֶה בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל הַגּוּף נִתְקָן מַעֲשֵׂה הַנֶּפֶשׁ בְּאוֹתוֹ הָרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם, וַאֲפִלּוּ כָּךְ, אִם אֵין שָׁם רָצוֹן שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל, עַל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד וְאָמַר, (תהליםצא) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ'. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל אָדָם חָכָם לָשִׂים רָצוֹן וְלֵב לְתַקֵּן הַכֹּל וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁל מִצְוָה. עַל זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ - וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ.
מַאי כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כּוֹנְנָה, וְאַתְקִין תִּקּוּנָךְ לְעֵילָּא כַּדְקָא יֵאוֹת. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית אֲנָן יַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא, אֶלָּא עוֹבָדָא בִּלְחוֹדוֹי. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. לְמַאן. לְהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְנָא. כּוֹנְנֵהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא בַּאֲבָהָן, לְמֶהֱוֵי מְתַּתְקְנָא בְּהוֹן, בְּהַאי עוֹבָדָא, כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה זֶּה כּוֹנְנָה עָלֵינוּ? כּוֹנְנָה וְהַתְקֵן תִּקּוּנְךְ לְמַעְלָה כָּרָאוּי. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לָשִׂים הָרָצוֹן, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה לְבַדּוֹ. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, לְמִי? לְאוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתַּקֵּן. כּוֹנְנֵהוּ, אֶת מִי? בְּחִבּוּר אֶחָד בָּאָבוֹת, לִהְיוֹת מְתֻקָּן בָּהֶם בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כָּרָאוּי.
Yitro 34:550-561 (Chapter 34) (Yitro) (Zohar)
Yitro 34:550-561 (Chapter 34) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, בְּכָל זִינֵי יְקָר, לְמֶחדֵי לוֹן בְּעוֹבְדֵי דְּכַשְׁרָאָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי כ״ג:כ״ד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק, וְדָא אִיהוּ יְקָרָא דַּאֲבוֹי וּדְאִמֵּיהּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, בְּכָל מִינֵי כָבוֹד, לְשַׂמְּחָם בְּמַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק. וְזֶהוּ כְּבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
רעיא מהימנא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּיה, דְּהַיינוּ כַּנְפֵי מִצְּוָה, (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, דָּא תּוֹרָה וּמִצְּוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וגוֹ. דְּעָנִי לָאו אִיהוּ בַּר נָשׁ, אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּבָתַר דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, דְּעֻתְרָא דְּבַר נָשׁ אוֹרַיְיתָא וּמִצְּוֹת. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה, דְּהַיְנוּ כַּנְפֵי מִצְוָה, כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ, זוֹ תוֹרָה וּמִצְווֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ'. שֶׁאֵין אָדָם עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת. נוֹדָע, אַחַר שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, שֶׁעָשְׁרוֹ שֶׁל אָדָם תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ מֵהוֹנֶךְ,
וּבְגִין דָּא, כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, ולָא תִּשְׁתַּדֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, ולא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהלים לה) גַּדְּלוּ לַיְיָ' אִתִּי. כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, כְּבֵן דְּאִיהוּ חַיָּיב בִּיקָרַא דַּאֲבוֹי וְאִמֵּיהּ. וּבְגִין דָּא, פַבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, וְלָא תִשְׁתַּדֵּל בְּאוֹדַיְיתָא, פְדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. פְמָה דְאוּקְמוּהָ וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהליםלד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי. כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ, כְּבֵן שֶׁחַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
בְּגִין דְּאִיהוּ מְשׁוּתָּף מִתְּרֵין טִפִּין, דְּמִנְּהוֹן נוֹצַּר בַּר נָשׁ. מִטִפָּה דְּאַבוּהָ, חִוָּורוּ דְּעַיְינִין, וְגַרְמִין וְאֵבָרִין. וּמִטִפָּה דְּאִמֵּיהּ, שָׁחוֹר דִּי בְּעַיְינִין, וְשַׂעֲרָא וּמַשְׁכָא וּבִשְׂרָא. וְרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְעוֹבָדִין טָבִין. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשֻׁתָּף מִשְּׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁמֵּהֶן נוֹצָר הָאָדָם. מֵהַטִּפָּה שֶׁל אָבִיו לֹבֶן הָעֵינַיִם, וַעֲצָמוֹת וְאֵיבָרִים. וּמִטִּפָּה שֶׁל אִמּוֹ הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן, וְשֵׂעָר וְעוֹר וּבָשָׂר. וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
דְּבַר נָשׁ חַיָּיב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. וְאִי לָא אוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא וּפִקּוּדִין, כְּאִילּוּ עָבִיד לֵיהּ פֶּסֶל, וּבְגִין דָּא לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּמְבַזֶּה אָבוּי וְאִמֵּיהּ, וְגוֹזֵל מִנֵּיהּ כַּמָּה בִּרְכָּאן. דְּהוֹאִיל ואִיהוּ עַם הָאָרֶץ, חָשִׁיד אִיהוּ עַל כֹּלָּא, ואֲפִילּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגִילוּי עֲרָיוֹת, וְעֲבוֹדָה זָרָה. דְּמַאן דְּאִיהוּ עַם הָאָרֶץ. וְאָזִיל לַאֲתָר דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְלָא יָדַע לְבָרְכָא, חַשְׁדִינָן לֵיהּ דְּאִיהוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. (ע"כ רעיא מהימנא). שֶׁאָדָם חַיָּב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךְ. וְאִם לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת, כְּאִלּוּ עָשָׂה לוֹ פֶּסֶל, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וּמְבַזֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹזֵל מִמֶּנּוּ כַּמָּה בְרָכוֹת. שֶׁהוֹאִיל וְהוּא עַם הָאָרֶץ, הוּא חָשׁוּד עַל הַכֹּל, וַאֲפִלּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁמִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְהוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְלֹא יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, חוֹשְׁדִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. (ע"כ רעיא מהימנא)
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנְךָ. מֵהוֹנֶךָ: מִמָּמוֹנֶךָ. מֵהוֹנֶךָ: מֵחִנְּךָ. בְּחֶדְוָה דְּנִגוּנָא, לְמֶחדֵי לִבָּא, דְּהָא דָּא חֶדְוָה דְּלִבָּא, כְּגַוְונָא דָּא נִגּוּנָא דְּכָל עָלְמָא. עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאָן דְּהַהוּא בְּרָא, חַדֵּי לִבָּא דְּאָבוּהָ וּדְאִמֵּיהּ. מֵהוֹנֶךָ, מִמָּמוֹנֶךָ לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ. מֵהוֹנֶךְ - מִמָּמוֹנְךְ. מֵהוֹנֶךְ - מֵחִנְּךְ. בְּשִׂמְחַת הַנִּגּוּן לְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי זוֹ שִׂמְחַת הַלֵּב, כְּמוֹ זֶה הַנִּגּוּן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן מְשַׂמֵּחַ לֵב אָבִיו וְאִמּוֹ. מֵהוֹנֶךְ - מִמָּמוֹנְךְ לְכָל מַה שֶּׁצְּרִיכִים.
כְּגַוְונָא דְּבַר נָשׁ אוֹקִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַבָּא וּלְאִמָא, בְּגִין דְּשׁוּתָּפוּתָא חֲדָא אִית לוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלֵיהּ. וּכְמָה דְּאִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאָבוּהָ וּלְאִמֵּיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן כַּחֲדָא, בְּכָל זִינֵי יְקָר. כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם מְכַבֵּד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לְכַבֵּד אָב וָאֵם, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֻׁתָּפוּת אַחַת עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו. וּכְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִפְחֹד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לִירָא מֵאָבִיו וְאִמּוֹ וּלְכַבְּדָם כְּאֶחָד בְּכָל מִינֵי כָבוֹד.
לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּגִין דְּאִית יוֹמִין לְעֵילָּא, דְּתַלְיָין בְּהוּ חַיֵּי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאוֹקִימְנָא עַל אִינּוּן יוֹמִין דְּבַר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא לְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ קַיְימִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן חַיֵּי דְּבַר נָשׁ. לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ יָמִים לְמַעְלָה שֶׁתְּלוּיִים בָּהֶם חַיֵּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּבֵאַרְנוּ עַל אוֹתָם יָמִים שֶׁל אָדָם לְמַעְלָה בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְכֻלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָהֶם נוֹדָעִים חַיֵּי הָאָדָם.
עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. אַבְטָחוּתָא לְאִתְהַנְיָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, וְרָזָא דָּא עַל הָאֲדָמָה, דָּא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, בְּאִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, דְּנָהֲרִין מִגּוֹ מַבּוּעָא דְּכֹלָּא. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ. הַבְטָחָה לֵהָנוֹת בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, וְסוֹד זֶה עַל הָאֲדָמָה, זוֹ אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁמְּאִירִים מִתּוֹךְ הַמַּעְיָן שֶׁל הַכֹּל.
מַאי שְׁנָא, בְּאִלֵּין תְּרֵין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב בְּהוּ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּדָא, וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן. אֶלָּא תְּרֵין פִּקּוּדִין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ תַּלְיָין לְעֵילָּא. אַבָּא וְאִמָא, רָזָא דְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ב:ז׳) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ', רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּלָא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִצְטְרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִגּוֹ שְׁאֵלְתָּא וְאִסְתַּכְּלוּתָא בֵּיהּ. מַה שּׁוֹנֶה בִּשְׁתֵּי הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, בָּזֶה וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן? אֶלָּא שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה כֻּלָּן תְּלוּיוֹת לְמַעְלָה. אָב וָאֵם, סוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב (שם כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ'. הַסּוֹד שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁלֹּא נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִתּוֹךְ שְׁאֵלָה וְהִתְבּוֹנְנוּת בּוֹ.
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. אֲבָל לְעֵילָּא מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, שַׁלַּח תְּשַׁלַּח מֵרַעְיוֹנֶיךָ לְמִשְׁאַל. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, שֶׁכָּתוּב (שם ד) כי שאל נא לימים ראשנים וגו' (ול) מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל למעלה מקצה השמים, שלח תשלח מרעיוניך לשאל.
וּבְדָא כְּתִיב, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, לְמַעַן אִיטַב לָךְ לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְיַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ, הַהוּא אֲתָר דְּאוֹטִיב לְכֹלָּא, וְאִיהוּ עָלְמָא דְּסָתִים וְגָנִיז. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, כְּמָה דִּכְתִּיב, תִּקַּח לָךְ, בִּרְשׁוּתָא דְּבַר נָשׁ אִיהוּ. וּבָזְהִ כָּתוּב לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לֹא כָתוּב לְמַעַן אֵיטִיב לָךְ, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְלֹא כָתוּב יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ - אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁמֵּיטִיב לָכֹּל, וְהוּא הָעוֹלָם הַגָּנוּז וְהַנִּסְתָּר. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים - כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תִּקַּח לָךְ, זֶהוּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם.
וְאִי אִזְדָּמַן לֵיהּ עוֹבָדָא וִיכַוֵּון בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְכַוֵּין בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ, דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָרֵיהּ. אֲבָל לָא אִתְחַשִׁיב כְּמַאן דְּעָבִיד רְעוּתָא לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּין בֵּיהּ, בִּרְעוּתָא דְּאִסְתַּכְּלוּתָא בִּיקָרֵא דְּמָרֵיהּ, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לְמִסְבַּר סְבָרָא, דְּהָא בִּרְעוּתָא תַּלְיָא מִלָּה לִשְׁמָהּ. וּבְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא לִשְׁמָהּ, אִסְתַּלָּק עוֹבָדָא לְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת. וְאִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מַעֲשֶׂה וִיכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מְכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא, שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנוֹ. אֲבָל לֹא נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁעָשָׂה רְצוֹנוֹ לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּן בּוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִסְבֹּר סְבָרָא, שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן תָּלוּי הַדָּבָר לִשְׁמוֹ. וּבְמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה לִשְׁמוֹ, מִתְעַלֶּה הַמַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה וּמִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי.
כְּגַוְונָא דָּא, בְּעוֹבָדָא דְּגוּפָא, אִתְתָּקַּן עוֹבָדָא דְּנַפְשָׁא, בְּהַהוּא רְעוּתָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לִבָּא, וּרְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי לָאו תַּמָּן רְעוּתָא דְּלִבָּא דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֹלָּא, עַל דָּא צַלֵּי דָּוִד וְאָמַר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ'. דְּהָא לֵית כָּל בַּר נָשׁ חַכִּים, לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא וְלִבָּא, לְתַקְּנָא כֹּלָּא וְיַעְבִיד עוֹבָדָא דְּמִצְוָה. עַל דָּא צַלֵּי צְלוֹתָא דָּא, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כְּמוֹ זֶה בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל הַגּוּף נִתְקָן מַעֲשֵׂה הַנֶּפֶשׁ בְּאוֹתוֹ הָרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם, וַאֲפִלּוּ כָּךְ, אִם אֵין שָׁם רָצוֹן שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל, עַל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד וְאָמַר, (תהליםצא) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ'. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל אָדָם חָכָם לָשִׂים רָצוֹן וְלֵב לְתַקֵּן הַכֹּל וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁל מִצְוָה. עַל זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ - וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ.
מַאי כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כּוֹנְנָה, וְאַתְקִין תִּקּוּנָךְ לְעֵילָּא כַּדְקָא יֵאוֹת. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית אֲנָן יַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא, אֶלָּא עוֹבָדָא בִּלְחוֹדוֹי. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. לְמַאן. לְהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְנָא. כּוֹנְנֵהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא בַּאֲבָהָן, לְמֶהֱוֵי מְתַּתְקְנָא בְּהוֹן, בְּהַאי עוֹבָדָא, כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה זֶּה כּוֹנְנָה עָלֵינוּ? כּוֹנְנָה וְהַתְקֵן תִּקּוּנְךְ לְמַעְלָה כָּרָאוּי. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לָשִׂים הָרָצוֹן, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה לְבַדּוֹ. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, לְמִי? לְאוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתַּקֵּן. כּוֹנְנֵהוּ, אֶת מִי? בְּחִבּוּר אֶחָד בָּאָבוֹת, לִהְיוֹת מְתֻקָּן בָּהֶם בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כָּרָאוּי.
Yitro 34:551-554 (Chapter 34) (Yitro) (Zohar)
Yitro 34:551-554 (Chapter 34) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ׳:י״ב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, בְּכָל זִינֵי יְקָר, לְמֶחדֵי לוֹן בְּעוֹבְדֵי דְּכַשְׁרָאָן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (משלי כ״ג:כ״ד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק, וְדָא אִיהוּ יְקָרָא דַּאֲבוֹי וּדְאִמֵּיהּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, בְּכָל מִינֵי כָבוֹד, לְשַׂמְּחָם בְּמַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק. וְזֶהוּ כְּבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
רעיא מהימנא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּיה, דְּהַיינוּ כַּנְפֵי מִצְּוָה, (משלי ג׳:ט׳) כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, דָּא תּוֹרָה וּמִצְּוֹת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וגוֹ. דְּעָנִי לָאו אִיהוּ בַּר נָשׁ, אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּבָתַר דְּאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְּוֹת, דְּעֻתְרָא דְּבַר נָשׁ אוֹרַיְיתָא וּמִצְּוֹת. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ. כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה, דְּהַיְנוּ כַּנְפֵי מִצְוָה, כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ, זוֹ תוֹרָה וּמִצְווֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ וְגוֹ'. שֶׁאֵין אָדָם עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת. נוֹדָע, אַחַר שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין עָנִי אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְווֹת, שֶׁעָשְׁרוֹ שֶׁל אָדָם תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ מֵהוֹנֶךְ,
וּבְגִין דָּא, כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, ולָא תִּשְׁתַּדֵּל בְּאוֹרַיְיתָא, כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, ולא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהלים לה) גַּדְּלוּ לַיְיָ' אִתִּי. כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, כְּבֵן דְּאִיהוּ חַיָּיב בִּיקָרַא דַּאֲבוֹי וְאִמֵּיהּ. וּבְגִין דָּא, פַבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנֶךָ, וְלָא תִשְׁתַּדֵּל בְּאוֹדַיְיתָא, פְדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ. פְמָה דְאוּקְמוּהָ וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּל בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים, וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא תֹאמַר אֶקְרָא בַּעֲבוּר שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי, אֶלָּא (תהליםלד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי. כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ, כְּבֵן שֶׁחַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.
בְּגִין דְּאִיהוּ מְשׁוּתָּף מִתְּרֵין טִפִּין, דְּמִנְּהוֹן נוֹצַּר בַּר נָשׁ. מִטִפָּה דְּאַבוּהָ, חִוָּורוּ דְּעַיְינִין, וְגַרְמִין וְאֵבָרִין. וּמִטִפָּה דְּאִמֵּיהּ, שָׁחוֹר דִּי בְּעַיְינִין, וְשַׂעֲרָא וּמַשְׁכָא וּבִשְׂרָא. וְרַבִּיאוּ לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְעוֹבָדִין טָבִין. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשֻׁתָּף מִשְּׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁמֵּהֶן נוֹצָר הָאָדָם. מֵהַטִּפָּה שֶׁל אָבִיו לֹבֶן הָעֵינַיִם, וַעֲצָמוֹת וְאֵיבָרִים. וּמִטִּפָּה שֶׁל אִמּוֹ הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן, וְשֵׂעָר וְעוֹר וּבָשָׂר. וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
דְּבַר נָשׁ חַיָּיב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ו׳:ז׳) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. וְאִי לָא אוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא וּפִקּוּדִין, כְּאִילּוּ עָבִיד לֵיהּ פֶּסֶל, וּבְגִין דָּא לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וּמְבַזֶּה אָבוּי וְאִמֵּיהּ, וְגוֹזֵל מִנֵּיהּ כַּמָּה בִּרְכָּאן. דְּהוֹאִיל ואִיהוּ עַם הָאָרֶץ, חָשִׁיד אִיהוּ עַל כֹּלָּא, ואֲפִילּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגִילוּי עֲרָיוֹת, וְעֲבוֹדָה זָרָה. דְּמַאן דְּאִיהוּ עַם הָאָרֶץ. וְאָזִיל לַאֲתָר דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְלָא יָדַע לְבָרְכָא, חַשְׁדִינָן לֵיהּ דְּאִיהוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. (ע"כ רעיא מהימנא). שֶׁאָדָם חַיָּב לְלַמֵּד בְּנוֹ תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךְ. וְאִם לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת, כְּאִלּוּ עָשָׂה לוֹ פֶּסֶל, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל. וְעָתִיד לִהְיוֹת בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וּמְבַזֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹזֵל מִמֶּנּוּ כַּמָּה בְרָכוֹת. שֶׁהוֹאִיל וְהוּא עַם הָאָרֶץ, הוּא חָשׁוּד עַל הַכֹּל, וַאֲפִלּוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁמִּי שֶׁהוּא עַם הָאָרֶץ וְהוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְלֹא יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, חוֹשְׁדִים אוֹתוֹ שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. (ע"כ רעיא מהימנא)
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כַּבֵּד אֶת יְיָ' מֵהוֹנְךָ. מֵהוֹנֶךָ: מִמָּמוֹנֶךָ. מֵהוֹנֶךָ: מֵחִנְּךָ. בְּחֶדְוָה דְּנִגוּנָא, לְמֶחדֵי לִבָּא, דְּהָא דָּא חֶדְוָה דְּלִבָּא, כְּגַוְונָא דָּא נִגּוּנָא דְּכָל עָלְמָא. עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָאָן דְּהַהוּא בְּרָא, חַדֵּי לִבָּא דְּאָבוּהָ וּדְאִמֵּיהּ. מֵהוֹנֶךָ, מִמָּמוֹנֶךָ לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךְ. מֵהוֹנֶךְ - מִמָּמוֹנְךְ. מֵהוֹנֶךְ - מֵחִנְּךְ. בְּשִׂמְחַת הַנִּגּוּן לְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, שֶׁהֲרֵי זוֹ שִׂמְחַת הַלֵּב, כְּמוֹ זֶה הַנִּגּוּן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים שֶׁל אוֹתוֹ בֵּן מְשַׂמֵּחַ לֵב אָבִיו וְאִמּוֹ. מֵהוֹנֶךְ - מִמָּמוֹנְךְ לְכָל מַה שֶּׁצְּרִיכִים.
כְּגַוְונָא דְּבַר נָשׁ אוֹקִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְאַבָּא וּלְאִמָא, בְּגִין דְּשׁוּתָּפוּתָא חֲדָא אִית לוֹן בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלֵיהּ. וּכְמָה דְּאִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאָבוּהָ וּלְאִמֵּיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן כַּחֲדָא, בְּכָל זִינֵי יְקָר. כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם מְכַבֵּד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לְכַבֵּד אָב וָאֵם, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֻׁתָּפוּת אַחַת עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו. וּכְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִפְחֹד מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ צָרִיךְ לִירָא מֵאָבִיו וְאִמּוֹ וּלְכַבְּדָם כְּאֶחָד בְּכָל מִינֵי כָבוֹד.
לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּגִין דְּאִית יוֹמִין לְעֵילָּא, דְּתַלְיָין בְּהוּ חַיֵּי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא. וְאוֹקִימְנָא עַל אִינּוּן יוֹמִין דְּבַר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא לְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ קַיְימִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְהוּ אִשְׁתְּמוֹדְעָן חַיֵּי דְּבַר נָשׁ. לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ יָמִים לְמַעְלָה שֶׁתְּלוּיִים בָּהֶם חַיֵּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּבֵאַרְנוּ עַל אוֹתָם יָמִים שֶׁל אָדָם לְמַעְלָה בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְכֻלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָהֶם נוֹדָעִים חַיֵּי הָאָדָם.
עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ' אֱלהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. אַבְטָחוּתָא לְאִתְהַנְיָא בְּאַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, וְרָזָא דָּא עַל הָאֲדָמָה, דָּא אַסְפָּקָלַרְיָא דְּנַהֲרָא, בְּאִינּוּן יוֹמִין עִלָּאִין, דְּנָהֲרִין מִגּוֹ מַבּוּעָא דְּכֹלָּא. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךְ נֹתֵן לָךְ. הַבְטָחָה לֵהָנוֹת בְּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, וְסוֹד זֶה עַל הָאֲדָמָה, זוֹ אַסְפַּקְלַרְיָה הַמְּאִירָה, בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁמְּאִירִים מִתּוֹךְ הַמַּעְיָן שֶׁל הַכֹּל.
מַאי שְׁנָא, בְּאִלֵּין תְּרֵין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב בְּהוּ לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, בְּדָא, וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן. אֶלָּא תְּרֵין פִּקּוּדִין אִלֵּין, כֻּלְּהוּ תַּלְיָין לְעֵילָּא. אַבָּא וְאִמָא, רָזָא דְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, דִּכְתִּיב, (דברים כ״ב:ז׳) שַׁלַּח תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ', רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, דְּלָא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא, וְאִצְטְרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִגּוֹ שְׁאֵלְתָּא וְאִסְתַּכְּלוּתָא בֵּיהּ. מַה שּׁוֹנֶה בִּשְׁתֵּי הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, בָּזֶה וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן? אֶלָּא שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה כֻּלָּן תְּלוּיוֹת לְמַעְלָה. אָב וָאֵם, סוֹד שֶׁל זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ. וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב (שם כב) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְגוֹ'. הַסּוֹד שֶׁל עוֹלָם הָעֶלְיוֹן שֶׁלֹּא נִתְּנָה רְשׁוּת לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּחַ מִתּוֹךְ שְׁאֵלָה וְהִתְבּוֹנְנוּת בּוֹ.
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ' מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם. אֲבָל לְעֵילָּא מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, שַׁלַּח תְּשַׁלַּח מֵרַעְיוֹנֶיךָ לְמִשְׁאַל. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, שֶׁכָּתוּב (שם ד) כי שאל נא לימים ראשנים וגו' (ול) מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל למעלה מקצה השמים, שלח תשלח מרעיוניך לשאל.
וּבְדָא כְּתִיב, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, לְמַעַן אִיטַב לָךְ לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְיַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ, הַהוּא אֲתָר דְּאוֹטִיב לְכֹלָּא, וְאִיהוּ עָלְמָא דְּסָתִים וְגָנִיז. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, כְּמָה דִּכְתִּיב, תִּקַּח לָךְ, בִּרְשׁוּתָא דְּבַר נָשׁ אִיהוּ. וּבָזְהִ כָּתוּב לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לֹא כָתוּב לְמַעַן אֵיטִיב לָךְ, אֶלָּא לְמַעַן יִיטַב לָךְ. וְלֹא כָתוּב יַאֲרִיכוּן יָמֶיךְ, אֶלָּא וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. לְמַעַן יִיטַב לָךְ - אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁמֵּיטִיב לָכֹּל, וְהוּא הָעוֹלָם הַגָּנוּז וְהַנִּסְתָּר. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים - כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תִּקַּח לָךְ, זֶהוּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם.
וְאִי אִזְדָּמַן לֵיהּ עוֹבָדָא וִיכַוֵּון בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְכַוֵּין בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ, דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָרֵיהּ. אֲבָל לָא אִתְחַשִׁיב כְּמַאן דְּעָבִיד רְעוּתָא לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּין בֵּיהּ, בִּרְעוּתָא דְּאִסְתַּכְּלוּתָא בִּיקָרֵא דְּמָרֵיהּ, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לְמִסְבַּר סְבָרָא, דְּהָא בִּרְעוּתָא תַּלְיָא מִלָּה לִשְׁמָהּ. וּבְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא לִשְׁמָהּ, אִסְתַּלָּק עוֹבָדָא לְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן כַּדְקָא יֵאוֹת. וְאִם יִזְדַּמֵּן לוֹ מַעֲשֶׂה וִיכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא. וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מְכַוֵּן בּוֹ, צַדִּיק הוּא, שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲדוֹנוֹ. אֲבָל לֹא נֶחְשָׁב כְּמִי שֶׁעָשָׂה רְצוֹנוֹ לִשְׁמָהּ, וִיכַוֵּן בּוֹ בְּרָצוֹן שֶׁל הִסְתַּכְּלוּת בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִסְבֹּר סְבָרָא, שֶׁהֲרֵי בְּרָצוֹן תָּלוּי הַדָּבָר לִשְׁמוֹ. וּבְמַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה לִשְׁמוֹ, מִתְעַלֶּה הַמַּעֲשֶׂה לְמַעְלָה וּמִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי.
כְּגַוְונָא דָּא, בְּעוֹבָדָא דְּגוּפָא, אִתְתָּקַּן עוֹבָדָא דְּנַפְשָׁא, בְּהַהוּא רְעוּתָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לִבָּא, וּרְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי לָאו תַּמָּן רְעוּתָא דְּלִבָּא דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֹלָּא, עַל דָּא צַלֵּי דָּוִד וְאָמַר, (תהילים צ׳:י״ז) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ'. דְּהָא לֵית כָּל בַּר נָשׁ חַכִּים, לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא וְלִבָּא, לְתַקְּנָא כֹּלָּא וְיַעְבִיד עוֹבָדָא דְּמִצְוָה. עַל דָּא צַלֵּי צְלוֹתָא דָּא, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כְּמוֹ זֶה בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל הַגּוּף נִתְקָן מַעֲשֵׂה הַנֶּפֶשׁ בְּאוֹתוֹ הָרָצוֹן, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם, וַאֲפִלּוּ כָּךְ, אִם אֵין שָׁם רָצוֹן שֶׁל הַלֵּב, שֶׁהוּא עִקַּר הַכֹּל, עַל זֶה הִתְפַּלֵּל דָּוִד וְאָמַר, (תהליםצא) וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וְגוֹ'. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּל אָדָם חָכָם לָשִׂים רָצוֹן וְלֵב לְתַקֵּן הַכֹּל וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁל מִצְוָה. עַל זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ - וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ.
מַאי כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כּוֹנְנָה, וְאַתְקִין תִּקּוּנָךְ לְעֵילָּא כַּדְקָא יֵאוֹת. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית אֲנָן יַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא, אֶלָּא עוֹבָדָא בִּלְחוֹדוֹי. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. לְמַאן. לְהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְנָא. כּוֹנְנֵהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא בַּאֲבָהָן, לְמֶהֱוֵי מְתַּתְקְנָא בְּהוֹן, בְּהַאי עוֹבָדָא, כְּדְקָא יֵאוֹת. מַה זֶּה כּוֹנְנָה עָלֵינוּ? כּוֹנְנָה וְהַתְקֵן תִּקּוּנְךְ לְמַעְלָה כָּרָאוּי. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לָשִׂים הָרָצוֹן, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה לְבַדּוֹ. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ, לְמִי? לְאוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁצָּרִיךְ לְהִתַּקֵּן. כּוֹנְנֵהוּ, אֶת מִי? בְּחִבּוּר אֶחָד בָּאָבוֹת, לִהְיוֹת מְתֻקָּן בָּהֶם בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כָּרָאוּי.
Chapter 35
Chapter 35 somebodyYitro 35 (Chapter 35) (Yitro) (Zohar)
Yitro 35 (Chapter 35) (Yitro) (Zohar) somebody(שמות כ) לא תִּרְצַח. לֹא תִּנְאַף. לא תִּגְנֹב. לא. פָּסְקָא טַעֲמָא בְּכָל הָנִי תְּלָת. וְאִי לָא דְּפָסְקָא טַעֲמָא, לָא הֲוֵי תִּקּוּנָא לְעָלְמִין, וִיְהֵא אָסִיר לָן לְקָטְלָא נַפְשָׁא בְּעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּיַעֲבוֹר עַל אוֹרַיְיתָא. אֲבָל בְּמָה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר, וְשָׁרֵי.
לֹא תִּנְאַף. אִי לָאו דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר אֲפִילּוּ לְאוֹלָדָא, אוֹ לְמֶחדֵי בְּאִתְּתֵיהּ חֶדְוָה דְּמִצְוָה. וּבַמֶּה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר וְשָׁרֵי. לֹא תִּגְנֹב. אִי לָאו דְּפָסְקָא טַעֲמָא, הֲוָה אָסִיר אֲפִילּוּ לְמִגְנַב דַּעְתָּא דְּרַבֵּיהּ בְּאוֹרַיְיתָא. אוֹ דַּעְתָּא דְּחָכָם, לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ. אוֹ דַּיָּינָא דְּדָאִין דִּינָא לְפוּם טַעֲנָה, דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמִגְנַב דַּעְתָּא דְּרַמָּאָה, וּלְמִגְנַב דַּעְתָּא דְּתַרְוַויְיהוּ, לְאַפָּקָא דִּינָא לִנְהוֹרָא. וּבַמֶּה דְּפָסְקָא טַעֲמָא, אָסִיר וְשָׁרֵי.
(שמות כ׳:י״ג) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. הָכָא לָא פָּסְקָא טַעֲמָא, בְּגִין דְּאָסִיר הוּא כְּלָל כְּלָל. וּבְכָל מִילֵי דְּאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁוִי רָזִין עִלָּאִין, וְאוֹלִיף לִבְנֵי נָשָׁא אָרְחָא, לְאִתְתַּקְנָא בָּהּ, וּלְמֵהַךְ בָּהּ. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ח:י״ז) אֲנִי יְיָ' אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ בְּדֶרֶך תֵּלֵךְ.
אוּף הָכִי, (שמות כ) לֹא תַחְמֹד, לָא פָּסִיק טַעֲמָא כְּלָל. וְאִי תֵּימָא, אֲפִילּוּ חִמּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא אָסִיר, כֵּיוָן דְּלָא פָּסְקָא. תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ עַבְדַת אוֹרַיְיתָא כְּלָל, וּבְהַאי עַבְדַת פְּרָט. בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעָבְדוֹ וְגוֹ', בְּכָל מִילֵי דְּעָלְמָא. אֲבָל אוֹרַיְיתָא, אִיהִי חָמוּדַת תָּדִיר, שַׁעֲשׁוּעִים, גִּנְזֵי דְּחַיֵּי, אַרְכָּא דְּיוֹמִין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי.
הָנֵי עֶשֶׂר אֲמִירָן דְּאוֹרַיְיתָא, אִינּוּן כְּלָלָא דְּכָל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, כְּלָלָא דְּכָל עֶשֶׂר אֲמִירָן דִּבְרֵאשִׁית. אִלֵּין אִתְחְקָקוּ עַל לוּחֵי אֲבָנִין, וְכָל גִּנְזִין דַּהֲווֹ בְּהוּ, אִתְחָזוּן לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזָא דְּתרי"ג פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְלִילָן בְּהוּ, כֹּלָּא אִתְחָזֵי לְעַיְינִין, כֹּלָּא אִיהוּ בְּסָכְלְתָנוּ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּלִבָּא דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה נָהִיר לְעֵינַיְיהוּ. 1The first 38 lines of the Hebrew text do not appear in the translation as explained in the Translator’s note on page 90b.The Ten Words contain the essence of all the commandments, the essence of all celestial and terrestrial mysteries, the essence of the Ten Words of Creation. They were engraved on tables of stone, and all the hidden things were seen by the eyes and perceived by the minds of all Israel, everything being made clear to them.
בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כָּל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל רָזִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לָא אַעְדֵּי מִינַיְיהוּ. בְּגִין דַּהֲווֹ חָמָאן עֵינָא בְּעֵינָא, זִיו יְקָרָא דְמָרִיהוֹן, מַה דְּלָא הֲוָה כְּהַהוּא יוֹמָא, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְּסִינַי. At that hour all the mysteries of the Torah, all the hidden things of heaven and earth, were unfolded before them and revealed to their eyes, for they saw eye to eye the splendour of the glory of their Lord. Never before, since the Holy One created the world, had such a revelation of the Divine Glory taken place.
וְאִי תֵּימָא, הָא תָּנֵינָן דְּחָמָאת שִׁפְחָה עַל הַיָּם, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה, יָכוֹל כְּהַהוּא יוֹמָא דְּקָאִימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי. לָאו הָכִי. בְּגִין דְּהַהוּא יוֹמָא דְּקַיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, אַעְבַּר זוּהֲמָא מִנַּיְיהוּ, וְכָל גּוּפִין הֲווֹ מְצַחְצְחָן, כְּצַחְצְחָא דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין, כַּד מִתְלַבְּשָׁן בִּלְבוּשֵׁי מְצַחְצְחָן, לְמֶעְבַּד שְׁלִיחוּתָא דְמָרֵיהוֹן. Never before, since the Holy One created the world, had such a revelation of the Divine Glory taken place. Even the crossing of the Red Sea, where, as has been said, even a simple maid-servant saw more of the Divine than the prophet Ezekiel, was not so wonderful as this. For on this day all the earthly dross was removed from them and purged away, and their bodies became as lucent as the angels above when they are clothed in radiant garments for the accomplishment of their Master’s errands;
וּבְהַהוּא מַלְבּוּשָׁא מְצַחְצְחָא, עָאלִין לְאֶשָּׁא, וְלָא דַּחֲלִין. כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מַלְאָכָא דְּמָנוֹחַ, כַּד אִתְחָזֵי לֵיהּ, וְעָאל בְּשַׁלְהוֹבָא, וְסָלִיק לִשְׁמַיָּא, דִּכְתִּיב, (שופטים י״ג:כ׳) וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ. וְכַד אַעְבָּר מִינַיְיהוּ הַהוּא זוּהֲמָא, אִשְׁתָּאֲרוּ יִשְׂרָאֵל גּוּפִין מְצוּחְצָחִין בְּלֹא טִנּוּפָא כְּלָל, וְנִשְׁמָתִין לְגוֹ כְּזוֹהֲרָא דִּרְקִיעָא, לְקַבְּלָא נְהוֹרָא. in which garments they penetrate fire without fear, as we read concerning the angel who appeared to Manoah (Jud. 13, 20). And when all the fleshly impurity was removed from the Israelites their bodies became, as we have said, lucent as stars and their souls were as resplendent as the firmament, to receive the light.
הָכִי הֲווֹ יִשְׂרָאֵל, דַּהֲווֹ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן גּוֹ יְקָרָא דְמָרִיהוֹן, מַה דְּלָא הֲוִי הָכִי עַל יַמָּא, דְּלָא אִתְעֲבָר זוּהֲמָא מִנַּיְיהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא. וְהָכָא בְּסִינַי דְּפָסְקָא זוּהֲמָא מִגּוּפָא, אֲפִילּוּ עוּבָּרִין דְּבִמְעֵי אִמָן, הֲווֹ חָמָאן וּמִסְתַּכְּלָן בִּיקָרֵא דְמָרֵיהוֹן. וְכֻלְּהוּ קַבִּילוּ כָּל חַד וְחַד, כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. Such was the state of the Israelites when they beheld the glory of their Lord. It was not thus at the Red Sea, when the filth had not as yet been removed from them. There, at Mount Sinai, even the embryos in their mothers’ wombs had some perception of their Lord’s glory, and everyone received according to his grade of perception.
וְהַהוּא יוֹמָא, הֲוָה חֶדְוָה קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יַתִּיר מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, בְּגִין דְּיוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, לָא הֲוָה בְּקִיּוּמָא, עַד דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שַׂמְתִּי. On that day the Holy One, blessed be He, rejoiced more than on any previous day since He had created the world, for Creation had no proper basis before Israel received the Torah, as is implied in the words: “But for my covenant with day and night, I had not appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25).
כֵּיון דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹרַיְיתָא עַל טוּרָא דְּסִינַי, כְּדֵין אִתְבַּסַּם עָלְמָא, וְאִתְקְיָימוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, וְאִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא. וְעַל הַהוּא יוֹמָא כְּתִיב (תהילים צ״ג:א׳) יְיָ' מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ יְיָ' עֹז הִתְאַזָּר. וְאֵין עֹז, אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ״ט:י״א) יְיָ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בְּשָׁלוֹם. But when once Israel had received the Torah on Mount Sinai the world was duly and completely established, and heaven and earth received a proper foundation, and the glory of the Holy One was made known both above and below, and He was exalted over all. Concerning that day it is written: “The Lord is King, he hath put on glorious apparel; he hath put on his apparel, and girded himself with strength’ (Ps. 93, 1). “Strength” signifies the Torah, as it is written: “The Lord giveth strength to his people; he blesseth his people with peace” (Ibid.XIX, 11). Blessed be the Lord for ever. Amen and Amen.