(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand¹So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name¹Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.

וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.

בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,¹i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).

וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.

וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically¹Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,¹Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:¹There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’

אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.

דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.

פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,

וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.

תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.

כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,

בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.

יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.

אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.

וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.

יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,

אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.

בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).

וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness

דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;

וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,¹Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:¹There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’

אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.

דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.

פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,

וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.

תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.

כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,

בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.

יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.

אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.

וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.

יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,

אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.

בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).

וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness

דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;

וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’

(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand¹So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name¹Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.

וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.

בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,¹i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).

וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.

וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically¹Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.

עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,¹Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:¹There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’

אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.

דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.

פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,

וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.

תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.

כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,

בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.

יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.

אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.

וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.

יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,

אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.

בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).

וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness

דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;

וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’

(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand¹So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name¹Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.

וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.

בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,¹i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).

וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.

וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically¹Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.

עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,¹Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:¹There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’

אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.

דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.

פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,

וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.

כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,

בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.

יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.

אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.

וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.

יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,

אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.

בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).

וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness

דְּהָא לֵית סִטְרָא אַחֲרָא, דְּלֵית בֵּיהּ נְהִירוּ דָּקִיק זְעֵיר מִסִּטְרָא דִּקְדוּשָּׁה, כְּגַוְונָא דְּרוֹב חֶלְמִין, דְּבִסְגִיאוּת תַּבְנָא, אִית חַד גַּרְעִינָא דְּחִטִּין. בַּר אִלֵּין טַפְסֵי דְּקִיקִין חֲצִיפִין, דְּכֻלְּהוּ מְסָאֲבֵי יַתִּיר. וּבְהוּ הֲוָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ. as even in a field of straw there are some grains of wheat, save only certain minor powers of special shamelessness and uncleanness. And it is this little spot of light which Balaam saw.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;

וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’

(שמות י״ח:א׳) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְגוֹ'. רַבִּי חִזְקִיָּה (נ"א ר' אלעזר) פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו. כְּתִיב יָדוֹ חַד, בְּגִין דְּבָעֵי לְאָרָמָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, והָא אוֹקִימְנָא רָזָא. NOW JETHRO,THE PRIEST OF MIDIAN, MOSES’ FATHER-IN-LAW, HEARD OF ALL THAT GOD HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL. R. Hezekiah opened here with a discourse on the verse: And Aaron lifted up his hand¹So the k’tib. toward the people and blessed them (Lev. 9, 22). ‘The use of the word “hand” here’, he said, ‘in the singular indicates that he meant to lift up his right hand above his left; and this for a certain esoteric reason.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּכָל מַאן דְּאָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, וְלָאו אִינּוּן בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ, דְּאִתְלַטְיָיא מֵעֲשָׂרָה שׁוּלְטָנִין מְמָנָן. וְאִינּוּן (קהלת ז׳:י״ט) עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. אִלֵּין אִינּוּן עַשְׂרָה דִּי מְמָנָן עַל פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא לְנַטְלָא הַהוּא צְלוֹתָא, אוֹ הַהִיא בִּרְכָתָא, וְיָהֲבֵי בֵּיהּ חֵילָא, לְאִתְיַקְּרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאִתְבְּרַךְ מִתַּתָּא. כֵּיוָן דְּמִתַתָּא אִתְבְּרַךְ, מֵהַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין לְעֵילָּא, כְּדֵין אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָּא, וְאִתְיְקַר מִכָּל סִטְרִין. We find, namely, in the book of King Solomon, that he who lifts up his hand towards heaven without any devotional intention to utter prayer or blessing will be cursed by ten celestial powers, the “ten potentates which are found in the city” (Eccl. 7, 19), namely, the ten supernal beings who are appointed over the “spreading of hands”, to receive the blessings or prayers offered therewith, and to endow them with a power through which the holy name¹Adonai. is glorified and blessed from below. And when, through the “spreading of hands”, the name is blessed from below, it receives blessings from above also, and is thus glorified from all sides.

וְאִלֵּין עֲשָׂרָה מְמָנָן, זְמִינִין לְנַטְלָא מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, וּלְאַרָקָא לְתַתָּא, וּלְבָרְכָא לְהַהוּא דִּמְבָרֵךְ לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. And these “ten potentates” will then take of the blessings above, and pour them down upon him who is below.

בְּגִין כָּךְ, יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּיָרִים יְדוֹי לְעֵילָּא, לְמֶהוֵי בִּצְלּוֹ, אוֹ בְּבִרְכָּאן אוֹ בְּבָעוּתָא, וְלָא יָרִים יְדוֹי לְמַגָּנָא, בְּגִין דְּאִלֵּין עֲשָׂרָה אִינּוּן זְמִינִין, וּמִתְעָרִין. לְגַבֵּי הַהוּא פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, וְאִי הוּא לְמַגָּנָא, אִינּוּן עֲשָׂרָה לַטְיָין לֵיהּ, בְּמָאתָן וְאַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא לְוָוטִין. וְהַאי אִיהוּ דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (תהילים ק״ט:י״ז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. Therefore when man lifts up his hand to heaven, he must be careful that his intention should be to pray or bless or supplicate, for if he lifts them idly,¹i.e. for cursing. those powers that brood over the “spreading of hands” will curse him with two hundred and forty-eight curses. Of such a one it is written: “As he loved cursing, so let it come unto him” (Ps. 109, 17).

וּכְדֵין, רוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל אִינּוּן יְדִין, דְּאִיהוּ אָרְחֵיהּ לְמִשְׁרֵי עַל אֲתָר רֵיקָנַיָּא, וּבִרְכָּתָא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתָר רֵיקָנַיָּא. וְעַל דָּא (נ"א דמברך ליה ואי אינון מתערין לגבי ההוא פרישו דידין ואיהו למגנא אינון לטיין ליה במאתן וארבעין ותמנייא לווטין וכדין רוח מסאבא שרייא על אינון ידין דאיהו ארחיה למשרזי על אתר ריקנייא בגין כך יסתמר בר נש בשעתא דארים ידוי לעילא למהוי בצלו או בברכאן ובצלותא ולא ירים ידוי למגנא ועל דא) כְּתִיב, (בראשית י״ד:כ״ב) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, דְּמִתַּרְגְּמִינָן בְּצַלּוּ. Moreover, the spirit of impurity rests on such hands, for it is wont to hover over an empty spot, and blessing does not rest there. Thus the hand must be lifted up to heaven only as an expression of prayer or of blessing.

וּבְהַאי פְּרִישׂוּ דְּיָדִין, אִית רָזִין עִלָּאִין, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּרִישׁוּ, וְאִזְדְּקָפוּ לְעֵילָּא, אוֹקִיר בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכַמָּה רָזִין עִלָּאִין. אַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דְּעֶשֶׂר אֲמִירָן, בְּגִין לְיַחֲדָא כֹּלָּא, וּלְאִתְבָּרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא חֲזִי, (ר"ח א' ב') וְאַחְזֵי לְיַחֲדָא רָזָא דִּרְתִּיכִין פְּנִימָאִין, וּרְתִיכִין דִּלְבַר, בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל סִטְרִין, וְיִתְיַחֵד כֹּלָּא כַּחֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. Indeed, this “spreading of hands” has a profound symbolical significance. When a man spreads out his hands and lifts them up in prayer and supplication, he may be said to glorify the Holy One in various ways. He symbolically¹Because the pair of hands contain ten fingers. the ten Words (Sefiroth), thereby unifying the whole and duly blessing the Holy Name. He also, as it were, unites the inner Chariots and the outer Chariots, so that the Holy Name may be blessed from all sides, and all become one, both that which is above and that which is below.

עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִין דְּקַאמְרָן, אִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן לְתַתָּא, בְּרָזָא (נ"א עשרה שלטנין ממנן דקאמרן, אינון ממנן לתתא ברזא) דְּאַתְוָון רְשִׁימִין כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְאִלֵּין קַיְּימִין בְּקַדְמִיתָא עַל הַהוּא זְקִיפָן דְּאֶצְבְּעָאן. וּבְהָא כָּל סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִתְאֲחָד לְעֵילָּא לְאָרָמָא, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין כֻּלְּהוּ, וְאוֹדָן לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. The ten powers of which we spake are the lower ten Words (Sefiroth), symbolized by the inscribed letters corresponding to those above, and they have charge, in the first instance, of the raising of the fingers in prayer. And when the whole side of holiness is united above, the “other sides” are subdued, and they also confess and praise the Holy King.

תָּא חֲזֵי, בְּרָזָא דִּקְדוּשָּׁה (נ"א דשמא קדישא) אִיהוּ מֶלֶךְ, וְכֹהֵן וּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, (ברזא דקדושה) בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. אִית מֶלֶךְ לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ רָזָא דְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עִלָּאָה, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן רָזָא דְּאוֹר קַדְמָאָה, דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ קָמֵיהּ, וְדָא אִיהוּ כֹּהֵן דְּאִקְרֵי גָּדוֹל, סִטְרָא דִּימִינָא. Observe this. In the mystic doctrine of the Holy Name we speak of King and Priest, both above and below. The King above is the mystic Holy of Holies,¹Binah. and under him there is a Priest, the mystic Primeval Light, who ministers before him; he is the priest who is called “great” and is stationed at the right hand.

אִית מֶלֶךְ לְתַתָּא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּהַהוּא מֶלֶךְ עִלָּאָה, וְאִיהוּ מֶלֶךְ עַל כֹּלָּא דִּלְתַתָּא. וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ לֵיהּ, רָזָא דְּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא, דְּאִיהוּ לִימִינָא. (ודאי בסטרא דקדשה אית מלך וכהן) וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, סִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה. There is a King below, in the likeness of the King above, who is king over all that is below; and under him there is a Priest who ministers to him: this is he whom we call Michael, the High Priest, who is at the right hand. All this constitutes the true object of faith, that of the side of holiness.

בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּלָאו אִיהוּ סִטְרָא דִּקְדוּשָׁה, אִית רָזָא דְּאִיהוּ מֶלֶךְ, וְהָא אוֹקִימְנָא דְּאִקְרֵי (קהלת ד׳:י״ג) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וּתְחוֹתֵיהּ אִית כֹּהֵן אוֹן, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (הושע י״ב:ט׳) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי, בְּגִין דְּחֵילָא דָּא, שַׁלְטָא עַל הַהוּא עוֹבָדָא דַּעֲבַד יָרָבְעָם. וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁכַּח חֵילָא דָּא, לָא יָכִיל לְאַצְלָחָא בְּהַהוּא עוֹבָדָא. On the “other side”, the side which is not holy, there is also a king, the one who is called “an old king and a fool” (Eccl. 4, 13), and the priest, who is under him and ministers to him, is On (=aven, nothingness, idolatry); he is alluded to in the verse: “And Ephraim said, Yet I am become rich, I have found me out power”, namely, the celestial unholy power which presided over the act of idolatry committted by Jeroboam (I Kings 12, 28), without which he would not have been able to succeed.

רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי מֶלֶךְ וְהַאי כֹּהֵן אִתְכַּפְיָין, וְאִתְּבָּרוּ, כְּדֵין כָּל סִטְרִין אַחֲרָנִין אִתְכַּפְיָין, וְאוֹדָן לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ב׳:י״א) וְנִשְׂגַּב יְיָ' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. Now, when this king and this priest of the “other side” are subdued, and their power broken, all the “other sides” follow suit, and are also subdued and broken, and acknowledge the sovereignty of the Holy One, and in this way He alone rules above and below, as it is written: “And the Lord alone will be exalted in that day” (Isa. 2, 11).

כְּגַוְונָא דָּא, וְרָזָא דָּא מַמָּשׁ, עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, דְּתָבַר מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, וְדָא הוּא פַּרְעֹה, בְּשַׁעֲתָא דְּאָתָא מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, וְאָמַר, (שמות ה׳:ג׳) אֱלהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, פָּתַח וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ', וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְיָקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא. כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. In just the same way God broke here on earth the power of an “old and foolish king”, namely Pharaoh, who, when Moses said to him, “The God of the Hebrews hath met with us”, replied, “I know not the Lord,” but when the Holy One, desiring that His Name should be glorified on earth as it is in heaven, punished him and his people, he came and acknowledged the Holy One.

וּלְבָתַר אִתְּבַר וְאִתְכַּפְיָיא הַהוּא כֹּהֵן אוֹן, יִתְרוֹ, דִּמְשַׁמֵּשׁ תְּחוֹתֵיהּ, עַד דְּאָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ', עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' וְגוֹ', וְדָא הוּא כֹּהֵן אוֹן, סִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִיהוּ סְטָר שְׂמָאלָא. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָמְרָה רָחֵל, כַּד חָמָאתּ דְּמִיתַת, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית לה) בֶּן אוֹנִי. וּבְגִין דָּא אוֹחֵי (נ"א אודי) יַעֲקֹב, וְאָמַר בֶּן יָמִין, וְלָא בֶּן אוֹנִי, סְטָר יְמִינָא, וְלָא שְׂמָאלָא. Subsequently his priest also, namely Jethro, the priest of On, i.e. idolatry, was also humbled, so that he came and acknowledged the Holy One, saying: “Blessed be the Lord, who hath delivered you…. Now I know that the Lord is greater than all the gods…” (Ex. 18, 10, 11).

וְכֵיוָן דְּהַהוּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן אוֹדוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּבָּרוּ קָמֵיהּ, כְּדֵין אִסְתְּלַק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא, עֵילָּא וְתַתָּא, וְעַד דְּאִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, כַּד אוֹדָן אִלֵּין קָמֵיהּ, לָא אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא. עַד לְבָתַר דְּאָתָא יִתְרוֹ, וְאוֹדֵי וְאָמַר, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים. בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם וְגוֹ'. כְּדֵין אִסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ, עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. So when that king and that priest acknowledged the Holy One, blessed be He, and were humbled before Him, He was exalted above and below, and then, and then only did He give forth the Torah, as undisputed sovereign over all.’

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם, תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא קָם וְשַׁבַּח וְאוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְהוּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר, וַהֲוָה בָּטַשׁ בְּאִינּוּן נִימִין דְּכִנּוֹרָא, וְכִנּוֹרָא הֲוָה מְנַגֵּן וְאָמַר שִׁירָה וְכוּ', וּמַה שִׁירָה הֲוָה קָאָמַר. R. Eleazar meditated on the words of the Psalm: “God be merciful unto us” (Ps. LXVII). Said he:¹There appears to be a lacuna here in the text. ‘King David rose and praised and thanked the Holy King. He was studying the Torah at the moment when the north wind rose and touched the strings of his harp, so that it made music. Now, what was the song of the harp? See now.

תָּא חֲזִי, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר לְגַבֵּי כָּל אִינּוּן רְתִיכִין, לְמֵיהָב לוֹן טַרְפָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. כְּדֵין, כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ, פַּתְחֵי וְאַמְרֵי, (תהילים ס״ז:ב׳) אֱלהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה. כַּד רוּחַ צָפוֹן אִתְּעַר וְנָחִית לְעָלְמָא, נָשִׁיב וְאָמַר, לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ. כִּנּוֹר בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְנַגְּנָא בֵּיהּ בְּהַהוּא רוּחָא, פָּתַח וְאָמַר יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם (חסר) דָּוִד כַּד הֲוָה קָם, וְאִתְּעַר עָלֵיהּ רוּחַ קֻדְשָׁא, פָּתַח וְאָמַר, אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלהִים אֱלהֵינוּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וַיִּירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. בְּגִין לְאַמְשָׁכָא טִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא. לְבָתַר אָתָא דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, וְסִדֵּר לוֹן כַּחֲדָא, אִסְתָּכַּל בְּכֹלָּא הַאי קְרָא דְּכִנּוֹרָא, (בגין) דִּשְׁלִימוּ דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵילָּא וְתַתָּא. When the Holy One moves towards the chariots and the hosts to give nourishment to all those supernal beings-as it is written, “She (the Shekinah) riseth while it is yet night and giveth food to her household and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15)- all are filled with joy and song. They begin their hymning with the words: “God be merciful unto us and bless us, and cause His face to shine upon us”; and the north wind, when it awakens and breathes upon the world, sings: “That thy way may be known upon earth, thy salvation among all nations”; and the harp, when it is played upon by that wind, sings: “Let all peoples praise Thee, O God; let all the peoples praise Thee.” As for David, when he was awakened and the Holy Spirit moved him, he sang: “Then shall the earth yield her increase, and God, even our God, shall bless us; God shall bless us, and all the ends of the earth shall fear him.” This he sang so as to draw down the goodness of the Holy One from above to the earth below. Later David arranged all these songs into one psalm. The song of the harp (“Let all peoples praise thee”) signifies that when the heathen nations acknowledge the Holy One, His glory is consummated above and below.’

וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְיָיקַּר שְׁמֵיהּ בְּאַרְעָא, כְּמָה דְּאִיהוּ יַקִּירָא לְעֵילָּא, כֵּיוָן דְּאַלְקֵי לֵיהּ וּלְעַמֵּיהּ, אָתָא וְאוֹדֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (שמות ט) יְיָ' הַצַּדִיק. אִיהוּ דְּהֲוָה מַלְכָּא קְרוֹפִינוֹס דְּכָל עָלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אוֹדֵי, כָּל שְׁאַר מַלְכִין אוֹדוּן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם. When Pharaoh acknowledged Him by saying: “The Lord is the righteous” (Ex. 9, 27), all other kings had to follow suit: “Then the dukes of Edom were terrified” (Ibid. 16, 15); for Pharaoh was then the overlord of the whole world.

אָתָא יִתְרוֹ, כּוֹמָרָא עִלָּאָה וְרַבְרְבָא, רַב מְמָנָא (דכל ממנא) דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, וְאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין אִסְתַּלָּק וְאִתְיְיקָר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עֵילָּא וְתַתָּא, וּלְבָתַר יָהַב אוֹרַיְיתָא בִּשְׁלִימוּ, דְּשֻׁלְטָנוּ עַל כֹּלָּא. Then came Jethro, that great and supreme priest of the whole pagan world, and confessed his faith in the Holy One, saying, “Now I know that the Lord is greater than all the gods”; then the Holy One was exalted in His glory above and below, and then it was that he gave the Torah in the completeness of his dominion.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, עַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ז:ד׳) יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כּוּלָּם. אָתָא ר' אֶלְעָזָר וְנָשִׁיק יְדוֹי. בָּכָה ר' אַבָּא וְאָמַר, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. מַאן יְרַחֵם עַל ר' אֶלְעָזָר, וּלְאַשְׁלְמָא מִלּוֹי, בַּר רְחִימוּ דְּמֹר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין קָמֵיהּ, דְּלָא נִכְסוֹף בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. Said R. Simeon to R. Eleazar, his son: ‘Concerning this, it is written: “Let all peoples praise thee, O Lord; let all peoples praise thee.” Then R. Eleazar came and kissed his hand. But R. Abba wept and said: ‘A father pitieth his children. Who will pity R. Eleazar and bring his words to completion except he have the Master’s pity? How happy can we consider ourselves that we were privileged to hear these words so that we shall not be ashamed of our ignorance in the world to come! ‘

אָמַר רַבִּי אַבָּא, הָא כֹּהֵן אוֹן לָא כְּתִיב בְּיִתְרוֹ, כֹּהֵן מִדְיָן כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ, כֹּלָּא אִיהוּ חַד. בְּקַדְמִיתָא חָמוּי דְּיוֹסֵף, כֹּהֵן אוֹן אִקְרֵי. וּלְבָתַר חָמוּי דְּמֹשֶׁה, כֹּהֵן מִדְיָן. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא, דְּהָא אִלֵּין תְּרֵין מֹשֶׁה וְיוֹסֵף. בְּדַרְגָּא דְרָזָא חֲדָא קַיְימִין, בְּרָזָא דְּאָת וָ"ו, תְּרֵין וָוִין כַּחֲדָא. וּמַה דְּאִתְּמַר כֹּהֵן מִדְיָן, רָזָא דָּא אֵשֶׁת מִדְיָנִים. (משה ויוסף ברזא חדא קיימי, רזא דא ו"ו תרין כחדא) R. Abba continued: ‘It does not say that Jethro was a priest of On, but of Midian.’ R. Simeon replied: ‘It is all one; at first the father-in-law of Joseph was called a “priest of On”, and then “the father- in- law of Moses” was called a “priest of Midian”, and both have the same symbolism, for both Moses and Joseph were in that grade symbolized by the two Van’s that are one.’

אָרִים יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ ר' אַבָּא וּבָכָה, אָמַר, נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא סַלְּקָא הַשְׁתָּא עַד רוּם רְקִיעָא דְּכֻרְסְיָיא עִלָּאָה, לְבָתַר דְּיִסְתַּלַּק מֹר מֵעָלְמָא, מַאן יַנְהִיר נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. וַוי לְעָלְמָא דְּיִשְׁתְּאַר יָתוֹם מִינָךְ. אֲבָל מִלִּין דְּמֹר יִתְנְהִירוּ בְּעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא וּכְדֵין כְּתִיב, (ישעיהו י״א:ט׳) וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ' וְגוֹ'. Then R. Abba put his hands on his head, wept again, and said: ‘The light of the Torah now reaches the highest throne in heaven. But who will light the lamp of the Torah when the Master shall have passed away? Woe to the world which will be orphaned without thee. However, the words of the Master will shine in the world until King Messiah appears, when ” the earth shall be full of the knowledge of the Lord as the waters cover the sea” (Isa. 11, 9).’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן וְגוֹ, רַבִּי חִיָּיא אָמַר, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלהִים לְמֹשֶׁה, וּלְבָתַר כְּתִיב כִּי הוֹצִיא יְיָ'. אֶלָּא רָזָא דָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים, דָּא שְׁמָא דְּאָגִין עַל מֹשֶׁה וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְלָא אִתְעָדֵי מִנַּיְיהוּ בְּגָלוּתָא. וּלְבָתַר, שְׁמָא עִלָּאָה אַפִּיק לוֹן מִמִּצְרַיִם. דְּהָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאַפִּיק לוֹן, בְּרָזָא דְּיוֹבְלָא הֲוָה. NOW JETHRO HEARD OF ALL THAT GOD (El0him) HAD DONE FOR MOSES AND FOR ISRAEL, HIS PEOPLE, AND THAT THE LORD (TETRAGRAMMATON) HAD BROUGHT ISRAEL OUT OF EGYPT. Said R. Hiya: ‘We note that there is a transition in this verse from the name Elohim to the name TETRAGRAMMATON. There is an inner reason for this. The first name indicates the Shekinah who protected Israel in exile, always being present with them and with Moses; and the second name signifies the supreme emanation which brought them out from Egypt, and is symbolically known as “Jubilee”.

דָּבָר אַחֵר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה, כַּד אִתְרְמֵי לְנָהֲרָא, וְכַד שֵׁזִיב לֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּפַרְעֹה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, דִּכְתִּיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. וּכְתִיב (שמות א׳:י״ב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ. According to another interpretation, “What God had done for Moses” refers to the time when he was thrown into the Nile and when he was saved from Pharaoh’s sword, and “for Israel his people” to the time when “He heard the groaning”.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רַבִּי יוֹסִי פָּתַח, (תהילים קי״א:ט׳) פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא, בְּכָל שְׁאַר קְרָאֵי, דִּבְכֻלְּהוּ, תְּרֵין תֵּיבִין מֵאַלְפָא בֵּיתָא, וּבְהַאי קְרָא, וּבִקְרָא דַּאֲבַתְרֵיהּ, תְּלַת תְּלַת. אֶלָּא, בְּגִין לְאַשְׁלְמָא שִׁית סִטְרִין, בְּהַאי אַלְפָא בֵּיתָא, הַאי לָקֳבֵל תְּלַת פּוּרְקָנִין דְּיִשְׂרָאֵל, בַּר פּוּרְקָנָא קַדְמָאָה. קְרָא אַחֲרָא, לָקֳבֵל תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְכֹלָּא תַּלְיָא בְּהַאי חָכְמָה. R. Jose here quoted the verse: “He sent redemption unto his people; he hath commanded his covenant for ever; holy and awful is his name” (Ps. 111, 9). He pointed out that this and the following verse (“The fear of the Lord is the beginning of wisdom; a good understanding have all they that do his commandments; his praise endureth for ever”) each consists of three parts, the first letters of which are in alphabetical order, whilst the rest of the Psalm has but two such parts in each verse. And his explanation was that the last two verses between them complete the alphabet on six sides. The first corresponds to the three redemptions of Israel, apart from the Egyptian (i.e. Babylonian, Syrian, and the future one); the second to the three divisions of Scripture: Torah, Prophets and Sacred Writings.

פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ, כַּד פָּרִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מִגָּלוּתָא דְּמִצְרַיִם, וְעָבִיד לוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, כַּד אָתָא יִתְרוֹ, וְקָבִּיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְקָרִיב לֵיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ. וּמִתַּמָּן, אִתְקְרִיבוּ כָּל אִינּוּן גִּיּוֹרִין, תְּחוֹת גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַדָּשׁ שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא (מסטרא אחרא) יִתְקַדָּשׁ שְׁמָא קַדִּישָׁא, כַּד אִתְּבַר, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּיִתְרוֹ. “He sent redemption unto His people”, namely, when He redeemed Israel from the Egyptian exile; “He hath commanded His covenant for ever”, that is, when Jethro came and the Holy One received him into His Covenant and brought him near to Himself that he might worship Him. Since then all proselytes have been brought to rest under the wings of the Shekinah, and hereby “holy and awful is His Name”, for the Holy Name is hallowed when the “other side” is subdued and broken, as in the case of Jethro.’

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ', וְכִי יִתְרוֹ שָׁמַע, וְכָל עָלְמָא לא שַׁמְעוּ, וְהָא כְּתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן. אֶלָּא, כָּל עָלְמָא שָׁמְעוּ, וְלָא אִתְּבָּרוּ, וְאִיהוּ שָׁמַע וְאִתְּבַּר, וְאִתְכַּפְיָא מִקַּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְקְרַב לְדַחַלְתֵּיהּ. NOW JETHRO… HEARD. Was Jethro the only one who heard of all that God had done? Does it not say, “Peoples heard, they were afraid” (Ex. 15, 14)? Indeed, the wholeworld did hear, yet Jethro alone renounced idolatry and accepted the Holy One to worship Him.

רַבִּי אַבָּא אָמַר, בְּכַמָּה אֲתָר תָּנֵינָן, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַה דְּעָבַד לְעֵילָּא וְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ קְשׁוֹט, וְעוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעָלְמָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְדַחְיָא לֵיהּ מִנֵּיהּ, וּלְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּהָא כֻּלְּהוּ עוֹבָדָא דִּקְשׁוֹט אִינּוּן, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּעָלְמָא. Said R. Abba: ‘We have frequently affirmed that whatever the Holy One has made, whether it be above or below, has a purpose: He is truth and His work is truth, and therefore no phenomenon in the world is to be spurned as of no account, since everything is formed according to a divine pattern, and therefore is of some necessity.

דְּהָא זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה ר' אֶלְעָזָר אָזִיל בְּאָרְחָא, וַהֲוָה אָזִיל עִמֵּיהּ ר' חִזְקִיָּה, חָמוּ חַד חִוְיָא, קָם ר' חִזְקִיָּה לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, שָׁבִיק לֵיהּ לָא תְּקַטְלִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, וְהָא מִלָּה בִּישָׁא אִיהוּ, דְּקָטִיל בְּנִי נָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לְרַ' חִזְקִיָּה, וְהָא כְּתִיב (קהלת י׳:י״א) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ. לָא נָשִׁיךְ חִוְיָא לְבַר נָשׁ, עַד דְּלָחֲשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָּא, וְאַמְרֵי לֵיהּ זִיל קָטִיל לֵיהּ לִפְלָנַיָּא. Once, for example, R. Eleazar was walking along accompanied by R. Hezekiah, when they came across a snake. R. Hezekiah was about to kill it, but R. Eleazar said: ‘Nay, leave it alone, do not kill it! ‘ Said R. Hezekiah to him: ‘But is it not a noxious creature which kills people?’ To which R. Eleazar replied: ‘It is written :”Doth the serpent bite without enchantment? (lit. whispering)” (Eccl. 10, 11). The serpent does not bite unless it be whispered to from above and commanded to kill some one,

וּלְזִמְנִין כְּמָה דְּעָבִיד הַאי, הָכִי נָמֵי שֵׁזִיב לְבַר נָשׁ, מִמִּלִּין אַחֲרָנִין, וְעַל יְדוֹי אַרְחִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִיסָא לִבְנֵי נָשָׁא, וְכֹלָּא בִּידָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּלְיָא, וְכֹלָּא אִיהוּ עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְהוּ, וְאִי לָאו דְּאִיצְטְרִיךָ לוֹן עָלְמָא, לָא עָבֵד לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַנְהָגָא בְּהוּ קְלָנָא בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. בְּמִלּוֹי וּבְעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. so as to prevent that person from committing some evil; thus the very poison is used by the Holy One in order to perform some miracle. It is, in truth, all in His hands; it is all according to His plan, and if it had no purpose He would not have created it. And if it is wrong to despise anything in this world, how much more sinful must it be to think lightly of any word or act of the Holy One, blessed be He.

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנִּה טוֹב מְאֹד. וַיַּרְא אֱלהִים: דָּא אֱלהִים חַיִּים. וַיַּרְא: דְּאִסְתָּכַּל לְאַנְהָרָא לוֹן, וּלְאַשְׁגָּחָא לוֹן. אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה כֹּלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, עֵילָּא וְתַתָּא. וְהִנֵּה טוֹב: דָּא סִטְרָא דִּימִינָא. מְאֹד: דָּא סִטְרָא דִּשְׂמָאלָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, טוֹב: דָּא מַלְאַךְ חַיִּים מְאֹד: דָּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. רָזָא הוּא, לְאִינוּן דְּמִסְתַּכְלֵי בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. It is written: “And God saw everything that He had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1, 31). The “living God” (Elohim Hayyim) purposed to give us light and to care for us in His Providence; and in His creation all are united, above and below, the “Right Side” and the “Left Side”, the angel of life and the angel of death: all are part of His plan, and it is “very good”; it is all part of the same mystic doctrine, apprehended by those who contemplate the mystery of wisdom.

תָּא חֲזִי, יִתְרוֹ הוּא דְּיָהַב עֵיטָא לְמֹשֶׁה, עַל תִּקּוּנָא דְּדִינִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ. וְרָזָא דָּא דְּאוֹדֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְסִדֵּר קָמֵיהּ תִּקּוּנָא דְּדִינוֹי, לְאַחֲזָאָה מַה דִּכְתִּיב, (דברים א׳:י״ז) כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלהִים הוּא, וְלָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. וְדִינִין לְיִשְׂרָאֵל אִתְיְיהִיבוּ, וְלָא לְאַחֲרָא, דִּכְתִּיב, (תהילים קמ״ז:י״ט) חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְתָּא חֲזֵי, לָא יַנְהִיג בַּר נָשׁ קְלָנָא בְּאַחֲרָא, וּמִלָּה דְּהֶדְיוֹטָא, מִלָּה אִיהוּ. דְּהָא בְּמֹשֶׁה כְּתִיב, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וְגוֹ'. It was Jethro who gave Moses sound advice concerning the administration of justice. And in this is contained an allusion to his confessing the Holy One, namely, in his awareness that “judgement is Gofs” (Deut. 1, 17), and belongs not to the “other side”, and that law and right were given to Israel and not to any of the heathen nations, as it is written: “He showeth his words unto Jacob, his statutes and his judgements unto Israel. He hath not dealt so with any nation; and as for his judgements, they have not known them” (Ps. 147, 19, 20). So one must beware of despising anyone, since the words of an ordinary person may be of great consequence, as it says of Moses that he “hearkened to the voice of his father-in-law, and did all that he had said (Ex. 18, 24).

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ וְגוֹ'. פָּתַח וְאָמַר (תהילים י״ח:נ׳) עַל כֵּן אוֹדְךָ בַּגּוֹיִם יְיָ' וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּרָה. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר דָּא בְּרוּחַ קֻדְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָא, דְּהָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא אִסְתְּלִיק בִּסְלִיקוּ וְלָא אִתְיָיקְרָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא מִסִּטְרָא דִּשְׁאַר עַמִין. וְאִי תֵּימָא, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְיָיקַר בְּעָלְמָא, אֶלָּא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא יִשְׂרָאֵל אִינּוּן הֲוֵי יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא לְאַנְהָרָא, אֲבָל כַּד שְׁאַר עַמִּין אָתָאן וְאוֹדָן לֵיהּ, בְּשִׁעְבּוּדָא דִּיְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּדֵין אִתּוֹסָף יְסוֹדָא דִּשְׁרָגָּא, וְאִתְתָּקַּף עַל כָּל עוֹבָדוֹי. בְּחִבּוּרָא חֲדָא, וְשָׁלִיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי עֵילָּא וְתַתָּא. R. Eleazar continued: ‘It is written, “Therefore I shall praise thee, O Lord, among the nations, and sing praises unto thy name” (Ps. 18, 50). David said this under the prompting of the Holy Spirit, when he saw that the glory of the Holy One is not exalted and honoured in the world as it should be, unless other nations also contribute. It is true that the Holy One is glorified for Israel’s sake alone; but while Israel are the foundation of the divine light from out of which issues forth light for the whole world, yet when heathen nations come to accept the glory of the Holy One and to worship Him, then the foundation of the light is strengthened, and all its rays are unified, and then the Holy One reigns above and below.

כְּגַוְונָא דָּא, כָּל עָלְמָא, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפַל עָלַיְיהוּ מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵיוָן דְּאָתָא יִתְרוֹ, דְּאִיהוּ כּוֹמָרָא עִלָּאָה, דְּכָל טַעֲוָון אַחֲרָנִין, כְּדֵין אִתְתָּקַּף וְשָׁלִיט יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא. This is exactly what happened when Jethro, the high priest of paganism, was converted to the worship of the true God of Israel: the whole world, hearing of the mighty works of the Holy One, and seeing that the great sage, Jethro, had been drawn to worship the God of Israel,

בְּגִין, דְּכָל עָלְמָא, כַּד שָׁמְעוּ שֵׁמַע גְּבוּרְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָעוּ. וְכֻלְּהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלָן בְּיִתְרוֹ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְרַב מְמָנָא דְּכָל טַעֲוָון דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ, דְּאִיהוּ אָתָא וּפָלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמַר עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָּדוֹל יְיָ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כְּדֵין כֻּלְּהוּ אִתְרַחֲקוּ מִפּוּלְחָנֵיהוֹן, וְיָדְעוּ דְּלֵית בְּהוּ מַמָּשׁוּ. כְּדֵין אִתְיָיקַר יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל סִטְרִין. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים פַּרְשְׁתָּא דָּא בְּאוֹרַיְיתָא, וְשֵׁירוּתָא דְּפַרְשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ בְּיִתְרוֹ. gave up their idols, realizing their impotence, and in this way the glory of the Holy Name of God was exalted on all sides. For this reason the narrative concerning Jethro has been preserved in the Torah, with Jethro’s name at the head.

יִתְרוֹ חַד מֵחַכִּימִין דְּפַרְעֹה הֲוָה. תְּלַת חַכִּימִין הֲווֹ לֵיהּ לְפַרְעֹה, חַד יִתְרוֹ, וְחַד אִיּוֹב, וְחַד בִּלְעָם. חַד יִתְרוֹ: דְּלָא הֲוָה פּוּלְחָנָא וּמְמַנָּא וְשַׁמָּשָׁא וְכֹכָבָא דְּשָׁלִיט עַל שׁוּלְטָנֵיהּ, דְּלָא הֲוָה יָדַע פּוּלְחָנָא דְּאִתְחָזֵי לֵיהּ, וְהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דִּילֵיהּ. בִּלְעָם, הֲוָה חַרְשָׁא בְּכָל מִינִי חֲרָשִׁין בֵּין בְּעוֹבָדָא בֵּין בְּמִלָּה. Pharaoh had as his counsellors three sages: Jethro, Balaam, and Job. Jethro, as already set forth, was the minister of worship, and there was no celestial Chieftain or star of which he did not know the appropriate cult. Balaam was an arch-sorcerer, in word and act.

אִיּוֹב הֲוָה דָּחִיל בִּדְחִילוּ, וּבְהַהוּא דְּחִילוּ הֲוָה עִקָרָא דִּילֵיהּ, בְּגִין דְּמִלָּה דִּלְעֵילָּא, בֵּין דִּקְדוּשָׁה, בֵּין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאַמְשָׁכָא רוּחָא דִּלְעֵילָּא לְתַתָּא וּלְמִקְרַב גַּבֵּיהּ, אֶלָּא בִּדְחִילוּ. וִיכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ וּתְבִירוּ דְּלִבָּא, וּכְדֵין יַמְשִׁיךְ לְתַתָּא רוּחָא דִּלְעֵילָּא וּרְעוּתָא דְּאִצְטְרִיךְ. Job displayed pre-eminently the sense of religious awe and fear; for in the sphere of supramundane relationships, whether in the region of holiness or of unholiness (“the other side”), man cannot draw down the spirit from above and unite himself with it without a sense of fear and awe, the concentration of heart and mind, and self-effacement.

וְאִי לָא יְשַׁוֵּי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּדְחִילוּ לְהַהוּא סִטְרָא, לָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ רְעוּתֵיהּ, בַּר לְהָנֵי טוֹפְסֵי דְּקִיקִין, וְלָא בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דְּאִית בְּהוּ שָׁלְטָנִין, דְּאִצְטְרִיךְ לְגַבַּיְיהוּ, רְעוּתָא דְּלִבָּא וּדְחִילוּ. כָּל שֶׁכֵּן אִינּוּן מִלִּין עִלָּאִין, דְּאִצְטְרִיךְ דְּחִילוּ וְאֵימָתָא וּרְעוּתָא יַתִּיר. Without this fear the worshipper, even if he be an idolater, cannot properly link his will to the power above; he will only be able to attain to some small sparks of that power and even these require concentration of will and a sense of fear.

יִתְרוֹ אִצְטְרִיךְ פּוּלְחָנֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא תָּדִיר, בֵּין בְּזִמְנָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין בְּזִמְנָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא סִטְרָא יְהֵא דָּבִיק לְגַבֵּיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ. בִּלְעָם אִתְדָּבַּק בְּאִינּוּן חֲרָשִׁין, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Jethro’s religious activity had to be continuous, and independent of the needs of the worshippers; for, in order that he might be able to use the power when he needed to do so, he had always to be connected with it. Balaam clung to his mediums of sorcery, as we have stated,

אִיּוֹב בִּסְגִיאוּ דְּהַהוּא דְּחִילוּ דִּילֵיהּ אַהְדָּר בְּמִצְרַיִם לְמִדְחַל מִקָּמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד חָמָא אִינּוּן גְּבוּרָן וְנִסִּין, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. יִתְרוֹ, לָא אַהְדָּר בְּכָל דָּא, עַד דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָל אִינּוּן קִשְׁרִין וְטִפְסִין דְּקָשִׁירוּ מִצְרָאֵי, לָא הֲווֹ כְּלוּם, וְנַפְקוּ. וּלְבָתַר דְּטָבַע לוֹן בְּיַמָּא, כְּדֵין תָּב, וְאַהְדָּר לְפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. and Job, because of that overpowering sense of awe which was in him, when he saw the mighty works of the God of Israel in Egypt, turned to worship Him with the same amount of fear and awe. But Jethro was not converted until later. Only when the Israelites had actually left Egypt, when he realized that all the bonds by which the Egyptian magicians had attempted to retain Israel in their power were futile, and when he saw that the Egyptians themselves had all perished in the Red Sea, only then did he turn to worship the Holy One, blessed be He.

בִּלְעָם לָא תָּב, וְלָא אַהְדָּר, דְּטִנּוּפָא (נ"א דטפסא) דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה מִתְדָּבַק בֵּיהּ, וְעִם כָּל דָּא אִסְתַּכְּלוּתָא דְּמֵרָחִיק הֲוָה מִסְתַּכֵּל, בְּגוֹ הַהוּא טִנּוּפָא (ס"א טפסא) וְאִתְדַּבְּקוּתָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. דְּהָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא אִית נְהִירוּ דָּקִיק חַד, דְּנָהִיר סַחֲרָנֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל א׳:ד׳) וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. וְדָא אִסְתַּכְּלוּתָא זְעֵיר (ועל דא) הֲוָה מִסְתַּכֵּל מֵרָחִיק, וְלָא בְּכֻלְּהוּ מִלִּין. Balaam, again, was not converted at all, for the impurity of the “other side” clung to him. Yet even he saw something of the Divine and the Holy, although from a distance, through the mist of his impurity and attachment to the “other side”. For in the “other side” there is an admixture or outer ring of light which surrounds the darkness, as it is written: “A whirlwind came out of the north, a great cloud… anda brightness was about it” (Ezek. 1, 4).

וְכַד הֲוָה מִסְתַּכֵּל מִלָּה זְעֵיר מֵהַהוּא נְהִירוּ, כְּבָתַר כּוֹתָלָא הֲוָה, אָמַר וְלָא יָדַע מַאי קָאָמַר. וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא נְהִירוּ בִּסְתִימוּ דְּעֵינָא, וְאִתְגַּלְגַּל עֵינָא, וְחָזֵי בַּר נָשׁ נְהוֹרָא סְתִימָא, וְלָא חֲזִי. וְרָזָא דָּא (במדבר כ״ד:ג׳) שְׁתוּם הָעָיִן, וְאוּקְמוּהָ שְׁתוּם: סְתוּם, וְכֹלָּא חַד. And he saw this brightness from a distance, but, as it were, through a partition; therefore, although he prophesied, he knew not what he prophesied: he looked at the light with a “closed eye” (Num. 24, 4), for there is no sphere of the “other side” that entirely lacks some streak of light from the side of holiness

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא בְּכָל קְדוּשִׁין עִלָּאִין, וְאִסְתַּכַּל, בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִב רְשׁוּ לְבַר נָשׁ אַחֲרָא בְּעָלְמָא לְאִסְתַּכְּלָא. וּכְמָה דְּבִלְעָם הֲוָה חָמֵי נְהִירוּ זְעֵיר דָּקִיק כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, מִגּוֹ הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, מִגּוֹ נְהִירוּ עִילָּאָה רַב וְסַגִּי, הֲוָה חָמֵי לְתַתָּא כְּמִבָּתַר כּוֹתָלָא, חַד חֲשׁוֹכָא דָּקִיק, דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. וְלָאו בְּכָל זִמְנָא, כְּמָה דְּבִלְעָם לָא הֲוָה מִסְתַּכֵּל הַהוּא נְהִירוּ בְּכָל זִמְנָא. Blessed is Moses who moved in all the supernal holy regions, and who beheld that which it is not given to any other human being to behold. Moreover, as Balaam saw from a distance a small light from within the “other side”, as it were through a partition, so Moses saw through the great light, as through a wall, a streak of darkness at its edge; but even he did not see it always, just as Balaam did not always see the streak of light.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. הַסְּנְה וַדַּאי הֲוָה בְּגוֹ הַהוּא קְדוּשָׁה וְאִתְדָבַּק בֵּיהּ. דְּכֹלָּא אִתְדָּבַּק דָּא בְּדָא, טָהוֹר וְטָמֵא, לֵית טָהוֹר אֶלָּא מִגּוֹ טָמֵא. Happy was the lot of the faithful prophet Moses, for what is it that we read concerning him? “And an angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a bush” (Ex. 3, 2). The bush was indeed in that region of holiness and clave to it, for all things cleave to one another, the pure and the impure, there is no purity except through impurity;

וְרָזָא דָּא, (איוב י״ד:ד׳) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא. קְלִיפָה וּמוֹחָא דָּא בְּדָא סַלְּקָא. וְדָא קְלִיפָה לָא יִתְעֲדֵי וְלָא יִתְּבַּר, עַד זִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתִין מֵעַפְרָא, כְּדֵין יִתְּבַּר קְלִיפָה, וּנְהִירוּ יַנְהִיר בְּעָלְמָא בְּלֹא סְתִימוּ מִגּוֹ מוֹחָא. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. a mystery which is expressed in the words: “a clean thing out of an unclean” (Job 14, 4). The brain is contained in a shell, a shell which will not be broken until that time when the dead shall rise again. Then will the shell be broken and the light shine out into the world from the brain, without any covering on it. Blessed are the righteous in this world and in the world to come.’

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה. פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ב׳:ג׳) וְהָלְכוּ עַמִּים רָבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ' וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתָר. אֲבָל זְמִינִין שְׁאַר עַמִּין לְמֵהַךְ וּלְכַתְּתָא רַגְלַיְיהוּ, לְמֵיעַל תְּחוֹת גַּדְפֵּי דִּשְׁכִינְתָּא. לְכוּ וְנַעֲלֶה, כָּל טַעֲוָון דְּעָלְמָא אִית לוֹן יְרִידָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאן דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ, אִית בֵּיהּ עֲלִיָּה. Then R. Simeon went on to expound in connection with this theme the words of the prophet Isaiah (II, 3): “And many people shall go, and say, Come ye, and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob.” ‘A time will come’, he said, ‘when the heathen nations will wear their feet out to go and be brought under the wings of the Shekinah. “Let us go up”, they will say- since all paganism is a descent, but cleaving to the Holy One is an ascent-

אֶל הַר יְיָ', דָּא אַבְרָהָם, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:י״ד) אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְיָ' יֵרָאֶה, דְּהָא אַבְרָהָם קָרֵי לֵיהּ הַר. מַה הַר הֶפְקֵירָא לְכָל מַאן דְּבָעֵי בְּעָלְמָא, אוּף אֲתָר דָּא קַדִּישָׁא, הֶפְקֵירָא לְקַבְּלָא לְכָל מַאן דְּבָעֵי בְּעָלְמָא. אֶל בֵּית, דָּא יַעֲקֹב, דְּקָרָא לְהַאי אֲתָר בַּיִת, דִּכְתִּיב, (בראשית כח) אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים. “to the mountain of the Lord”, i.e. the God of Abraham, who said: “In the mount of the Lord it shall be seen” (Gen. 22, 14); for as the mountain is free to all to ascend, so is this holy place open to receive all comers. The verse continues: “to the house of the God of Jacob”, because Jacob called the same place “a house of God” (Ibid. 28, 17).

תָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב הָכָא בְּיִתְרוֹ וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבַנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה וְגו' כֵּיוָן דִכְתִיב אֶל מֹשֶׁה אַמָּאי כְּתִיב אֶל הַמִּדְבָּר. אֶלָּא עִיקָרָא דְכֹלָא לְמָה דַהֲוָה אָתֵי אֶל הַמִּדְבָּר. וּמָאן אִיהוּ הַר הָאֱלהִים דְדָּא אִיהוּ אֲתַר לְגַיוּרֵי לְאִתְגַיְירָא וְעַל דָא כְּתִיב אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר לְמֹשֶׁה לְגַיְירָא לוֹן וּלְאַעָלָא לוֹן תֵחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא אֶל הַמִּדְבָּר הֲווּ אַתְיָין דְּאִיהוּ הַר הָאֱלֹהִים לְמֶעְבָּד נַפְשָׁיְיהוּ Of Jethro we read: “And Jethro… came with his sons… to Moses into the desert.” When it says “to Moses”, why add “to the desert”? Because herein lay the whole significance of his coming; the “desert” symbolized the “mountain of the Lord”, the place for the reception of proselytes; in other words, Jethro came to Moses with the intention of becoming a proselyte and entering under the wings of the Shekinah. Everyone who comes to this region called “Mountain” becomes a participant in this mystery,

וּבְגִין כַּךְ קַיְּימָא הַהוּא אֲתָר, בְּרָזָא דְּהַר דְּכָל מַאן דְּאָתֵי זָכֵי בֵּיהּ. וְאִקְרֵי (ויקרא קס"ח ע"א) גֵּר צֶדֶק. וְהָא אוֹקִימְנָא, גֵּר, אַף עַל גַּב דְּאִתְדַּבָּק בַּאֲתָר דָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, כֵּיוָן דְּשָׁבַק עִמֵּיהּ וַאֲבַהְתוֹי (ואתדבק בבריתו), גֵּר (צדק) אִקְרֵי, כְּמַאן דְּשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בַּאֲתָר דְּלָא יָדַע מִקַּדְמַת דְּנָא. and is called “a proselyte of righteousness”. However, although he is joined to this holy supernal sphere, yet is he called “Ger” (proselyte, lit. sojourner), a person living out of his own country, because he has left his own people and kin and taken up his abode in a new place.

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסִי, הֲווֹ יַתְבֵי יוֹמָא חַד וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא בִּטְבֶרְיָא. אַעְבָּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹן בְּמַאי עַסְקִיתּוּ, אָמְרוּ לֵיהּ, בְּהַאי קְרָא דְּאוֹלִיפְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, אָמַר לוֹן מַאי אִיהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ, הַאי דִּכְתִּיב, (בראשית ה׳:א׳) זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. וְהָא אִתְּמַר, דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, כָּל אִינּוּן דָּרִין דַּהֲווֹ זְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא, וְכָל אִינּוּן פַּרְנָסִין, וְכָל אִינּוּן חַכִּימִין, דַּהֲווֹ זְמִינִין בְּכָל דָּרָא וְדָרָא. MOREOVER, THOU SHALT LOOK ABOUT AND CHOOSE OUT OF ALL THE PEOPLE, ABLE MEN. R. Isaac and R. Jose were one day studying the Torah in Tiberias. R. Simeon passed by and asked them what they were engaged upon. They answered him: ‘The words which we have learned from thee, Master,’ ‘Which?’ said he. They replied: ‘It arises out of the verse: “This is the book of the generations of man; in the day when God created man, in the likeness of God made he him” (Gen. 5, 1). We were taught,’ they said, ‘that this verse indicates that the Holy One showed to the first man all the future generations of mankind: all the leaders, all the sages of each period.

וְרָזָא אוֹלִיפְנָא, זֶה סֵפֶר. אִית סֵפֶר וְאִית סֵפֶר. סֵפֶר לְעֵילָּא, סֵפֶר לְתַתָּא. סֵפֶר לְתַתָּא אִקְרֵי סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן, סֵפֶר דְּהַהוּא זִכָּרוֹן, וְדָא חַד צַדִּיק, וְאִקְרֵי זֶה. וּבְגִין דְּלָא לְאַפְרְשָׁא לוֹן, דְּאִינּוּן תָּדִיר כַּחֲדָא בְּיִחוּדָא חֲדָא, כְּתִיב, זֶה סֵפֶר תְּרֵין דַּרְגִּין דְּאִינּוּן חַד, כְּלָלָא דְּכַר וְנוּקְבָּא. We were further taught concerning the mystery contained in the words “this is the book” that there are two books, an upper and a lower book. The lower book is the “book of remembrance”, and the upper one is called ” this”. And in order to show that the two are not separated, but form one, it is written “this is the book”. There are two grades, male and female.

וְדָא אִיהוּ כְּלָלָא חֲדָא, דְּכָל אִינּוּן נִשְׁמָתִין וְרוּחִין דְּפַרְחִין בִּבְנֵי נָשָׁא, כְּלָלָא דְּכָל תוֹלְדוֹת, אִינּוּן בְּרָזָא תוֹלְדוֹת אָדָם וַדַּאי. דְּהָא מֵהַהוּא צַדִּיק דְּקָאָמַר, פַּרְחִין אִינּוּן נִשְׁמָתִין בְּתִיאוּבְתָּא חֲדָא, וְדָא אִיהוּ שַׁקְיוּ דְּגִנְתָּא דְּאַשְׁקֵי הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּאָדָם, דִּכְתִּיב תוֹלְדוֹת אָדָם. For all the souls and spirits that enter human beings are alluded to in the words “generations of man (Adam)”, for they all issue from the “Righteous One”, and this is the “watering of the river that went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

לְבָתַר דְּאִתְגַּלְיָיא מִלְּתָא, מִגּוֹ סְתִימוּ עִלָּאָה קַדְמָאָה דִּקְרָא, בָּרָא אָדָם לְתַתָּא, דִּכְתִּיב בְּיוֹם בְּרוֹא אֱלהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אוֹתוֹ. בִּדְמוּת (ס"א דא איהו) דְּאָדָם אִיהוּ כְּהַאי חֵיזוּ דְּאִתְחָזֵי דִּיּוּקְנִין בֵּיהּ, וְאִינּוּן דִּיּוּקְנִין לָא קַיְימִין בְּהַהוּא חֵיזוּ בְּדִיּוּקְנָא בְּקִיּוּמָא, אֶלָּא מִתְעַבְּרָן מִינֵּיהּ, אוּף הָכִי בִּדְמוּת אֱלהִים. Then it is said that God made man in the “likeness” of God. By the word “likeness” we are to understand a kind of mirror in which images appear momentarily and then pass away.

דָּבָר אַחֵר, בִּדְמוּת אֱלהִים, דִּיּוּקְנָא דְּשַׁיְיפִין דְּכָר וְנוּקְבָּא, בְּרָזָא (תהלים קלט) דְּאָחוֹר וָקֶדֶם. אָחוֹר: בְּרָזָא דְּשָׁמוֹר. וָקֶדֶם: בְּרָזָא דְּזָכוֹר. וּבְאִלֵּין תַּלְיָין כָּל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, שִׁית מְאָה וּתְלֵיסָר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְתָנֵינָן, אָחוֹר לְעוֹבָדָא דִּבְרִאשִׁית, וָקֶדֶם לְעוֹבָדָא דְּמֶרְכָּבָה. וְכֹלָּא דָּא בְּדָא תַּלְיָא. בִּדְמוּת אֱלהִים, בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא מַמָּשׁ, וְהָא אוֹקִים לֵיהּ מֹר. According to another explanation, the word “likeness” refers to the union of male and female organs: and so the Master affirmed.

תּוּ, זֶה סֵפֶר תוֹלְדוֹת אָדָם: לְדִּיּוּקְנִין, בְּרָזֵי דְּדִיּוּקְנִין דְּבַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת דְּבַּר נָשׁ, דִּיּוּקְנָא דְּרָזִין דְּבַּר נָשׁ, בְּשַׂעְרָא, בְּמִצְחָא, בְּעַיְינִין, בְּאַנְפִּין. בְּשִׁפְוָון, וּבְשִׂרְטוּטֵי יְדִין, וּבְאוּדְנִין. בְּאִלֵּין שֶׁבַע בְּנֵי נָשָׁא אִשְׁתְּמוֹדְעָן. Furthermore: “This is the book of the generations of Man”, viz. the book which reveals the inner meaning of the features of man, so as to teach the knowledge of human nature. The character of man is revealed in the hair, the forehead, the eyes, the lips, the features of the face, the lines of the hands, and even the ears. By these seven can the different types of men be recognized. The Hair.

בְּשַׂעְרָא. הַאי מַאן דְּשַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְסָלִיק לְעֵילָּא עַל רֵישֵׁיהּ, מָארֵיהּ דִּרְגִּיזוּ. לִבֵּיהּ קָמִיט כְּטוּפְסָא, לָאו כַּשְׁרָאן עוֹבָדוֹי. בְּשׁוּתָפוּ אִתְרְחַק מִנֵּיהּ. A man with coarse, upstanding, wavy hair, is of a truculent disposition. His heart is as stiff as a die. His works are not upright. Have no fellowship with him.

וְאִי תָּלֵי לְתַתָּא, וְלָא שְׁעִיעַ, לִבֵּיהּ לָא דָּחִיל, מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. כָּסִיף בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, וְיָאָן קָמֵיהּ, וְלָא עָבִיד. וְכַד אִיהוּ סִיב, אַהְדָּר לְמֶהֱוִי דָּחִיל וְיָאָן עוֹבָדוֹי. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, יִצְלַח מַאן דְּיִקְרַב בֵּיהּ. לָא יִתְגַּלּוּן לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין, אֲבָל רָזִין זְעִירִין טָב אִיהוּ לְנַטְרָא לוֹן, מִמִּלָּה זְעֵירָא עָבִיד רַב, וּמִלּוֹי אִשְׁתְּמָעוּ. וְרָזָא דָּא זַיִ"ן, בְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשִׁיעוּרָא דְּמֹר. A man whose hair lies flat, yet is not sleek, is fearless and insolent. He has a strong desire to do good, for he perceives the beauty of goodness, but alas! his good intentions are never realized. In his old age he becomes God-fearing and pious. Great secrets are not to be entrusted to him, but he is safe enough with small ones. He can make much out of little and his words are listened to with respect. He is under the esoteric sign of the letter Zain, according to the scheme which our Master has taught us.

שַׂעֲרָא אוּכָמָא יַתִּיר צָהִיב, אַצְלַח בְּכָל עוֹבָדוֹי בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא, וּבַסְּחוֹרָא, וּבְדְדָמֵי לוֹן. וַתְרָן אִיהוּ דָּא אַצְלַח לְחוֹדוֹי. מַאן דְּמִתְחַבֵּר בַּהֲדֵיהּ, לָא אַצְלַח לְיוֹמִין סַגִּיאִין, אֶלָּא אַצְלַח מִיַּד, וְהַהִיא אַצְלָחוּתָא פַּרְחָא מִנֵּיהּ. וְרָזָא דָּא דְּאִיהוּ בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. A man whose hair is black and extremely glossy will succeed in all his doings, particularly in secular matters such as commerce, for instance. He is generous. But he prospers only as an individual; anyone associating himself with him will also have success, but not for long. He is also under the letter Zain.

שַׂעֲרָא אוּכָמָא דְּלָא צָהִיב, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. דָּא אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בַּהֲדֵיהּ, טָב לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לִזְמַן רָחִיק, דְּהָא לִזְמַן רָחִיק יַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבִין. וּבְגִין דְּלָא יִתְפָּרְשׁוּן מִנֵּיהּ, הֲוֵי טָב לִזְמַן קָרִיב. דָּא יִצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. אִי יִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרָהָא. וְיִצְלְחוּן בֵּיהּ אַחֲרָנִין. לֵית לֵיהּ רָזָא, לִזְמַן רָחִיק. דָּחִיק לִבָּא אִיהוּ. יֶחֱמֵי בְּשַׂנְאוֹי. לָא יַכְלִין לֵיהּ שַׂנְאוֹי, וְאִיהוּ דָּחִיק לִבָּא, וְאִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת י', דְּלָא קַיְּימָא בִּכְלָלָא דְּאָת ז', אֶלָּא י' בִּלְחוֹדוֹי, בְּרָזָא דְּאַתְוָון דְּקִיקִין. One whose hair is black but not glossy is not always successful in mundane affairs. It is good to associate oneself with him for a while in business matters. Should he be a student of the Torah he will succeed in his studies, and others who will join him will likewise succeed. He is a man who can keep a secret, but not for long. He is of a despondent nature, but will prevail against his enemies. He is under the sign of the letter Yod when it is not included in the letter Zain, but is numbered independently among the small letters.

שַׂעֲרָא דְּמָרִיט, יִצְלַח בְּעוֹבָדוֹי, וְרַמָּאָה אִיהוּ כַּפִין בְּבֵיתֵיהּ. אִתְחָזֵי דָּחִיל חַטָּאָה לְבַר, לָאו הָכִי לְגוֹ. דָּא עַד לָא סִיב. אִי שַׂעֲרֵיהּ מָרִיט, לְבָתַר דְּסִיב, אִתְהַפַּךְ מִכַּמָּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, הֵן לְטָב הֵן לְבִישׁ. A man who is bald is successful in business, but is not straightforward. There is always a scarcity of food in his house. He is hypocritical; that is, when his baldness begins in youth. If he becomes bald in his old age he changes and becomes the opposite of what he was before, for good or for ill.

וְהָנֵי מִילֵּי שַׂעֲרָא דְּמָרִיט בֵּין עֵינוֹי, עַל גַּבֵּי מוֹחָא, בַּאֲתָר דְּאָנַח תְּפִלִין. וְאִי בַּאֲתָר אַחֲרָא דְּרִישָׁא, לָאו הָכִי. וְלָאו אִיהוּ רַמָּאָה, אֶלָּא מָארֵיהּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. בִּלְחִישׁוּ, בְּלָא אֲרָמוּת קָלָא. לְזִמְנִין דָּחִיל חַטָּאָה אִיהוּ, לְזִמְנִין לָא. וְדָא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ז', כַּד כָּלִיל אָת י'. This, however, only refers to the baldness which occurs on the forehead, at the spot where the phylactery is put on. Otherwise, it is not so. He is not deceitful, but is given to backbiting and insinuation. He is occasionally sin-fearing. He is under the sign of the letter Zain when it includes the letter Yod.

עַד הָכָא, רָזִין דְּשַׂעֲרָא לְמָרֵי מִדִּין, דְּיַדְעֵי אָרְחֵי וְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא טְמִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינּוּן בְּצֶלֶם אֱלהִים סָתוּם שְׁמָא, דְּאִתְפְּרַשׁ לְכַמָּה אָרְחִין. So much for the mysteries revealed by the different kinds of hair, mysteries revealed and entrusted only to those well versed in holy lore, those who comprehend the ways and mysteries of the Torah, by which they may find out the hidden propensities of men.

בְּשַׂעְרָא. הַאי מַאן דְּשַׂעֲרֵיהּ קָמִיט, וְסָלִיק לְעֵילָּא עַל רֵישֵׁיהּ, מָארֵיהּ דִּרְגִּיזוּ. לִבֵּיהּ קָמִיט כְּטוּפְסָא, לָאו כַּשְׁרָאן עוֹבָדוֹי. בְּשׁוּתָפוּ אִתְרְחַק מִנֵּיהּ. A man with coarse, upstanding, wavy hair, is of a truculent disposition. His heart is as stiff as a die. His works are not upright. Have no fellowship with him.

שַׂעֲרָא שְׁעִיעַ יַתִּיר, וְתָלֵי לְתַתָּא, טָב אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ. וּרְוָוחָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. וְאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי. מָארֵי דְּרָזִין אִיהוּ בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין. בְּרָזִין זְעִירִין לָא קַיְּימָא בְּהוּ. עוֹבָדוֹי כַּשְׁרָאן וְלָא כַּשְׁרָאָן. A man with very smooth, sleek and heavy-hanging hair, is a good companion, and one benefits from association with him. When left to himself he is not quite reliable. He cannot keep secrets unless they are of great importance. His actions are sometimes good and sometimes the reverse.

וְאִי תָּלֵי לְתַתָּא, וְלָא שְׁעִיעַ, לִבֵּיהּ לָא דָּחִיל, מָארֵיהּ דִּזְדוֹנָא אִיהוּ. כָּסִיף בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, וְיָאָן קָמֵיהּ, וְלָא עָבִיד. וְכַד אִיהוּ סִיב, אַהְדָּר לְמֶהֱוִי דָּחִיל וְיָאָן עוֹבָדוֹי. וְהָנֵי מִילֵּי, בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, יִצְלַח מַאן דְּיִקְרַב בֵּיהּ. לָא יִתְגַּלּוּן לֵיהּ רָזִין עִלָּאִין, אֲבָל רָזִין זְעִירִין טָב אִיהוּ לְנַטְרָא לוֹן, מִמִּלָּה זְעֵירָא עָבִיד רַב, וּמִלּוֹי אִשְׁתְּמָעוּ. וְרָזָא דָּא זַיִ"ן, בְּאִינּוּן אַתְוָון דְּשִׁיעוּרָא דְּמֹר. A man whose hair lies flat, yet is not sleek, is fearless and insolent. He has a strong desire to do good, for he perceives the beauty of goodness, but alas! his good intentions are never realized. In his old age he becomes God-fearing and pious. Great secrets are not to be entrusted to him, but he is safe enough with small ones. He can make much out of little and his words are listened to with respect. He is under the esoteric sign of the letter Zain, according to the scheme which our Master has taught us.

שַׂעֲרָא אוּכָמָא יַתִּיר צָהִיב, אַצְלַח בְּכָל עוֹבָדוֹי בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא, וּבַסְּחוֹרָא, וּבְדְדָמֵי לוֹן. וַתְרָן אִיהוּ דָּא אַצְלַח לְחוֹדוֹי. מַאן דְּמִתְחַבֵּר בַּהֲדֵיהּ, לָא אַצְלַח לְיוֹמִין סַגִּיאִין, אֶלָּא אַצְלַח מִיַּד, וְהַהִיא אַצְלָחוּתָא פַּרְחָא מִנֵּיהּ. וְרָזָא דָּא דְּאִיהוּ בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. A man whose hair is black and extremely glossy will succeed in all his doings, particularly in secular matters such as commerce, for instance. He is generous. But he prospers only as an individual; anyone associating himself with him will also have success, but not for long. He is also under the letter Zain.

שַׂעֲרָא אוּכָמָא דְּלָא צָהִיב, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא אַצְלַח. דָּא אִיהוּ לְשׁוּתָפוּ וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בַּהֲדֵיהּ, טָב לִזְמַן קָרִיב, וְלָא לִזְמַן רָחִיק, דְּהָא לִזְמַן רָחִיק יַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבִין. וּבְגִין דְּלָא יִתְפָּרְשׁוּן מִנֵּיהּ, הֲוֵי טָב לִזְמַן קָרִיב. דָּא יִצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. אִי יִשְׁתָּדַּל אֲבַתְרָהָא. וְיִצְלְחוּן בֵּיהּ אַחֲרָנִין. לֵית לֵיהּ רָזָא, לִזְמַן רָחִיק. דָּחִיק לִבָּא אִיהוּ. יֶחֱמֵי בְּשַׂנְאוֹי. לָא יַכְלִין לֵיהּ שַׂנְאוֹי, וְאִיהוּ דָּחִיק לִבָּא, וְאִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת י', דְּלָא קַיְּימָא בִּכְלָלָא דְּאָת ז', אֶלָּא י' בִּלְחוֹדוֹי, בְּרָזָא דְּאַתְוָון דְּקִיקִין. One whose hair is black but not glossy is not always successful in mundane affairs. It is good to associate oneself with him for a while in business matters. Should he be a student of the Torah he will succeed in his studies, and others who will join him will likewise succeed. He is a man who can keep a secret, but not for long. He is of a despondent nature, but will prevail against his enemies. He is under the sign of the letter Yod when it is not included in the letter Zain, but is numbered independently among the small letters.

שַׂעֲרָא דְּמָרִיט, יִצְלַח בְּעוֹבָדוֹי, וְרַמָּאָה אִיהוּ כַּפִין בְּבֵיתֵיהּ. אִתְחָזֵי דָּחִיל חַטָּאָה לְבַר, לָאו הָכִי לְגוֹ. דָּא עַד לָא סִיב. אִי שַׂעֲרֵיהּ מָרִיט, לְבָתַר דְּסִיב, אִתְהַפַּךְ מִכַּמָּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא, הֵן לְטָב הֵן לְבִישׁ. A man who is bald is successful in business, but is not straightforward. There is always a scarcity of food in his house. He is hypocritical; that is, when his baldness begins in youth. If he becomes bald in his old age he changes and becomes the opposite of what he was before, for good or for ill.

עַד הָכָא, רָזִין דְּשַׂעֲרָא לְמָרֵי מִדִּין, דְּיַדְעֵי אָרְחֵי וְרָזֵי דְּאוֹרַיְיתָא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא טְמִירוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינּוּן בְּצֶלֶם אֱלהִים סָתוּם שְׁמָא, דְּאִתְפְּרַשׁ לְכַמָּה אָרְחִין. So much for the mysteries revealed by the different kinds of hair, mysteries revealed and entrusted only to those well versed in holy lore, those who comprehend the ways and mysteries of the Torah, by which they may find out the hidden propensities of men.

בְּרָזָא דְּמִצְחָא, בְּאָת נ', דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּאָת זַיִ"ן, לְזִמְנִין אִתְכְּלִילַת בְּרָזָא דְּאָת ז', וּלְזִמְנִין אִיהוּ בִּלְחוֹדָהָא. מִצְחָא דְּאִיהוּ דָּקִיק וְחַד, בְּלָא עִגּוּלָא דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּלָא מִתְיַישְׁבָא בְּדַעְתֵּיהּ, חָשִׁיב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְלא יָדַע. אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. חֲיִּיךְ (ס"א נשיך) בְּלִישָׁנֵיהּ כְּחִוְיָא. The forehead. The secret of the forehead belongs under the sign of the letter Nun, which forms the completion of the letter Zain; sometimes this is included in the symbolism of Zain and sometimes it stands separately. A forehead which rises sharply upward from the nose, being straight and flat without any outward curve or rounding, indicates that its owner is somewhat thoughtless. Such a man will consider himself wise, though in reality he knows little. His temper will be quick, and his tongue like a serpent’s.

קְמִיטִין דְּמִצְחֵיהּ רַבְרְבָן, וְלָאו אִינּוּן בְּזִוּוּגָא. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל אִתְעָבִידוּ אִינּוּן קְמִיטִין בְּמִצְחֵיהּ, וְלָאו בְּזִוּוּגָא. רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דִּי בְּמִצְחֵיהּ כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא. דָּא, בָּעֵי דְּלָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ, אֶלָּא זִמְנָא זְעֵירָא, וְלָא זִמְנָא סַגִּי. כָּל מַה דְּעָבַד וְחָשַׁב, אִיהוּ לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָיִישׁ לְתוֹעַלְתָּא דְּאַחֲרָנִין. לָאו אִיהוּ מָארֵי דְּרָזִין כְּלָל. דָּא אִיהוּ, (משלי י״א:י״ג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְלָא חָשִׁיב מִלּוֹי כְּלָל. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ' דִּכְלִילָא בְּאָת ז', וְלָא אִקְרֵי נֶאֱמָן רוּחַ בְּקִיּוּמָא. If his forehead has large uneven furrows when he speaks, but other lines on his forehead lie even, he is not a person to associate with save for a brief period. Whatever he plans or does is only for his own advantage; he cares for no one but himself. He is incapable of keeping any secret entrusted to him, and the saying, “A tale- bearer revealeth secrets” (Prov. 11, 13) is true of him; indeed, he cares not what he says. This type of person belongs to the mystery of the letter Nun when it is contained in the letter Zain. Such a one may be thought of as anything but reliable.

מִצְחָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַכִּימָא, בְּמָה דְּאִסְתָּכַּל. לְזִמְנִין אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. רְחִימוּ דִּילֵיהּ בְּחֶדְוָה. רַחֲמָן אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אִסְתָּכַּל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. אִי יִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהֱוֵי חַכִּים יַתִּיר. A fine and rounded forehead indicates a man of great penetration, but whose judgement is sometimes clouded. He loves cheerfulness, and is kindhearted to all. He has high intellectual interests. Should he study the Torah he will become very proficient.

מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּלָא עִגּוּלָא, וְאִיהוּ רַבְרְבָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּכָל זִמְנִין כַּד קָאִים, וְכַד אָזִיל, כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. הַאי אִתְפְּלִיג לִתְרֵין לְסִטְרִין, וְאִינּוּן סִטְרֵי שִׁגְעוֹנָא. סִטְרָא חֲדָא אִיהוּ שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְחָזֵי, וּבְנֵי נָשָׁא אַחֲרָנִין יַדְעִין שִׁגְעוֹנָא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא קַמֵי כֹּלָּא. וְאִיהוּ טִפְּשָׁא. A person whose forehead is large and yet unrounded- the kind of man who always bends his head, whether he stand or move-this type can be divided into two classes, both witless. The madness of the one is evident, apparent to all; such a person is an acknowledged idiot.

בְּמִצְחֵיהּ אִית ד' קְמִיטִין רַבְרְבִין, לְזִמְנִין בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל קָמִיט לוֹן בְּמִצְחֵיהּ, וּלְזִמְנִין דְּאִתְפְּשַׁט מִצְחֵיהּ בְּמַשְׁכֵיהּ, וְלָא אִתְחָזוּן. אִינּוּן קְמִיטִין אִתְחָזוּן, קְמִיטִין אַחֲרָנִין רַבְרְבִין בְּסִטְרָא דְּעֵינוֹי, חַיִיךְ לְמַגָּנָא. פּוּמֵיהּ רַבְרְבָא. לָאו אִיהוּ בַר נָשׁ לְתוֹעַלְתָּא. סִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ. שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְכַּסֵּי בֵּיהּ, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. וְאִיהוּ אִתְחַכָּם בְּמָה דְּאִשְׁתַּדַּל, וַאֲפִילּוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל לָא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְגָּאָה בִּפְנֵי עַמָּא. וְכֹלָּא בִּלְחִישׁוּ וּבְגַאֲוַת לִבָּא, לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ זַכָּאָה וְלָאו הָכִי. כָּל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן לִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין בְּנֵי נָשָׁא. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְאַנְהִיג גַּרְמֵיהּ. כְּמִנְהָגָא דִּלְבַר, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דִּי בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. On his forehead are four large wrinkles, which usually appear when he speaks. Sometimes, however, the skin of his forehead is stretched and the wrinkles are not evident, but other larger ones appear close to his eyes. He laughs for no reason, and at nothing. His mouth is large and loose. Such a man is of no worth or use. The other kind of madness included in this type is less apparent, and is unnoticeable in common intercourse. Such a man may pursue study with success, even the study of the Torah, though he will not take it up for its own sake, but only to make a show. He makes a great parade of his religion, to give the impression that he is deeply pious, but in reality he has no thought of God, but only of man. The one object of all his thoughts and behaviour is to draw attention to himself. This type, with its two distinct variants, also stands under the sign of the Nun when it is contained in the Zain.

מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּעִגּוּלָא רַבְרְבָא, פְּקִיחָא אִיהוּ, דָבְּרָנוּ (ס"א דכרנו) דְּכֹלָּא בֵּיהּ. יָדַע בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל, אֲפִילּוּ בְּלָא אוּמָנָא דְּיוֹלִיף לֵיהּ. אַצְלַח בְּכָל מַה דְּאִשְׁתַּדַּל. וּבְמָמוֹנָא, לְזִמְנִין אַצְלַח, לְזִמְנִין לָא. מִמִּלָּה זְעֵירָא אִסְתָּכַל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. נָבוֹן אִקְרֵי. לָא חָיִישׁ לְמִלִּין דְּעָלְמָא, וַאֲפִילּוּ דְּיִנְדַּע דְּיִתְכְּסִיף בְּהוּ לָא חָיִישׁ לוֹן, וְלָא שָׁוִי עַל לִבֵּיהּ. רָכִיךְ לִבָּא אִיהוּ. A large rounded forehead indicates one who is openminded and generally gifted. He can acquire any kind of knowledge, even without a teacher. His undertakings are uniformly successful, except when they are concerned with money matters, in which he sometimes comes to grief. He can infer great things from small; hence he is rightly called discerning. He is detached from the things of this world, and even when he knows that he will suffer by not considering earthly matters he pays them no heed. He is tenderhearted.

תְּרֵין קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ. חַד קְמִיטָא עַל עֵינָא חַד, וְחַד קְמִיטָא עַל עֵינָא אַחֲרָא. וְאִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת קְמִיטִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ, בְּאִלֵּין דְּעַיְינִין, בַּר קְמִיטָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ אִתְפְּלַג עַל עַיְינִין. דָּא חָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְגוֹ וְלָא לְבַר. בְּגִין דְּלָא חָשִׁיב לִבְנֵי נָשָׁא בְּעוֹבָדוֹי, וְדָחִיל אִיהוּ לְפוּם שַׁעֲתָא, וְלָא יַתִּיר. לְפַיּוּסָא, אִתְפַּיְּיסָא בְּעוֹבָדוֹי דִּלְבַר מִקָּמֵי בַּר נָשׁ, לָאו אִינּוּן, אֶלָּא לְזִמְנִין כְּרַבְיָא, וּלְזִמְנִין בְּחָכְמָה. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ז'. וְחַלְשָׁא אִיהוּ, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאִלֵּין אַתְוָון קַדְמָאֵי, אֶלָּא אִסְתְּמִיךְ לְאָת ס' לְאִתְכְּלָלָא בֵּיהּ. וְלָא בְּאַתְוָון קַדְמָאֵי. עַד הָכָא רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּמִצְחָא. His forehead is deeply furrowed by two wrinkles, set high upon his brow, one over each eye. His forehead also has three long lines, and between his eyes is the double vertical furrow which signifies deep thought. He is always concerned with realities and not with appearances, because he does not care what men say about him. He is never afraid for long. He is very conciliatory. To outsiders his acts appear sometimes childish and sometimes wise- This type also stands in the sign of the Nun when it is separated and not included in the Zain. So much for the mystery connected with the study of the forehead.

בְּרָזָא דְּמִצְחָא, בְּאָת נ', דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דְּאָת זַיִ"ן, לְזִמְנִין אִתְכְּלִילַת בְּרָזָא דְּאָת ז', וּלְזִמְנִין אִיהוּ בִּלְחוֹדָהָא. מִצְחָא דְּאִיהוּ דָּקִיק וְחַד, בְּלָא עִגּוּלָא דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּלָא מִתְיַישְׁבָא בְּדַעְתֵּיהּ, חָשִׁיב דְּאִיהוּ חַכִּים, וְלא יָדַע. אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. חֲיִּיךְ (ס"א נשיך) בְּלִישָׁנֵיהּ כְּחִוְיָא. The forehead. The secret of the forehead belongs under the sign of the letter Nun, which forms the completion of the letter Zain; sometimes this is included in the symbolism of Zain and sometimes it stands separately. A forehead which rises sharply upward from the nose, being straight and flat without any outward curve or rounding, indicates that its owner is somewhat thoughtless. Such a man will consider himself wise, though in reality he knows little. His temper will be quick, and his tongue like a serpent’s.

קְמִיטִין דְּמִצְחֵיהּ רַבְרְבָן, וְלָאו אִינּוּן בְּזִוּוּגָא. בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל אִתְעָבִידוּ אִינּוּן קְמִיטִין בְּמִצְחֵיהּ, וְלָאו בְּזִוּוּגָא. רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דִּי בְּמִצְחֵיהּ כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא. דָּא, בָּעֵי דְּלָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ, אֶלָּא זִמְנָא זְעֵירָא, וְלָא זִמְנָא סַגִּי. כָּל מַה דְּעָבַד וְחָשַׁב, אִיהוּ לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָיִישׁ לְתוֹעַלְתָּא דְּאַחֲרָנִין. לָאו אִיהוּ מָארֵי דְּרָזִין כְּלָל. דָּא אִיהוּ, (משלי י״א:י״ג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד, וְלָא חָשִׁיב מִלּוֹי כְּלָל. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ' דִּכְלִילָא בְּאָת ז', וְלָא אִקְרֵי נֶאֱמָן רוּחַ בְּקִיּוּמָא. If his forehead has large uneven furrows when he speaks, but other lines on his forehead lie even, he is not a person to associate with save for a brief period. Whatever he plans or does is only for his own advantage; he cares for no one but himself. He is incapable of keeping any secret entrusted to him, and the saying, “A tale- bearer revealeth secrets” (Prov. 11, 13) is true of him; indeed, he cares not what he says. This type of person belongs to the mystery of the letter Nun when it is contained in the letter Zain. Such a one may be thought of as anything but reliable.

מִצְחָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ חַכִּימָא, בְּמָה דְּאִסְתָּכַּל. לְזִמְנִין אִתְבְּהִיל בְּרוּחֵיהּ. רְחִימוּ דִּילֵיהּ בְּחֶדְוָה. רַחֲמָן אִיהוּ עַל כֹּלָּא, אִסְתָּכַּל בְּמִלִּין סַגִּיאִין. אִי יִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהֱוֵי חַכִּים יַתִּיר. A fine and rounded forehead indicates a man of great penetration, but whose judgement is sometimes clouded. He loves cheerfulness, and is kindhearted to all. He has high intellectual interests. Should he study the Torah he will become very proficient.

תְּלַת קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מַלִּיל. תְּלַת קְמִיטִין קָרִיב לְעֵינָא חַד. וּתְלַת קְמִיטִין עַל עֵינָא אַחֲרָא. בָּכֵי בְּשַׁעֲתָא דְּאַרְגִּיז. דָּא אִיהוּ טָב יַתִּיר מִכַּמָּה דְּאִתְחָזֵי. אַרְמִי בָּתַר כִּתְפוֹי כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, בֵּין בְּעוֹבָדוֹי, בֵּין בְּמִלִּין אַחֲרָנִין, וְלָא חָיִישׁ. אַצְלַח בְּאוֹרַיְיתָא. כָּל בַּר נָשׁ דְּיִשְׁתְּדַל בַּהֲדֵיהּ יַתִּיר מִמִּלִּין אַחֲרָנִין דְּעָלְמָא, לְזִמְנִין אִתְדְּבָק רְעִוּתֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְזִמְנִין לָא. בְּדִינָא לָא אַצְלַח. אִתְרְחַק אִיהוּ מִן דִּינָא. וְרָזָא דָּא אָת נ' בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז'. וּבְגִין דְּלָא אִתְכְּלִילַת בְּאָת ז', אִתְרְחַק מִן דִּינָא, וְלָא קָאִים בֵּיהּ, וּרְחִימוּתָא אִיהוּ סִטְרָא דִּילֵיהּ. When he speaks three large wrinkles appear on his forehead and three smaller ones above each eye. If when he is angry he weeps, he is better than he appears to be. In word and deed he is forthright and cares nothing for anyone. He will study the Torah with profit. Anyone who allies himself with him will derive benefit from the association and will profit even in secular matters. He is not consistently pious. In legal affairs he will always be unlucky, and should therefore avoid such embroilments as far as possible. This type stands in the symbolism of the letter Nun alone when it is not included in the Zain. It is for this reason that he must shun legal matters, since he does not belong to the region of justice, but to that of love and mercy.

מִצְחָא דְּאִיהוּ בְּלָא עִגּוּלָא, וְאִיהוּ רַבְרְבָא. הַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּכָל זִמְנִין כַּד קָאִים, וְכַד אָזִיל, כָּפִיף רֵישֵׁיהּ. הַאי אִתְפְּלִיג לִתְרֵין לְסִטְרִין, וְאִינּוּן סִטְרֵי שִׁגְעוֹנָא. סִטְרָא חֲדָא אִיהוּ שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְחָזֵי, וּבְנֵי נָשָׁא אַחֲרָנִין יַדְעִין שִׁגְעוֹנָא, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא קַמֵי כֹּלָּא. וְאִיהוּ טִפְּשָׁא. A person whose forehead is large and yet unrounded- the kind of man who always bends his head, whether he stand or move-this type can be divided into two classes, both witless. The madness of the one is evident, apparent to all; such a person is an acknowledged idiot.

בְּמִצְחֵיהּ אִית ד' קְמִיטִין רַבְרְבִין, לְזִמְנִין בְּשַׁעֲתָא דְּמַלִּיל קָמִיט לוֹן בְּמִצְחֵיהּ, וּלְזִמְנִין דְּאִתְפְּשַׁט מִצְחֵיהּ בְּמַשְׁכֵיהּ, וְלָא אִתְחָזוּן. אִינּוּן קְמִיטִין אִתְחָזוּן, קְמִיטִין אַחֲרָנִין רַבְרְבִין בְּסִטְרָא דְּעֵינוֹי, חַיִיךְ לְמַגָּנָא. פּוּמֵיהּ רַבְרְבָא. לָאו אִיהוּ בַר נָשׁ לְתוֹעַלְתָּא. סִטְרָא אַחֲרָא אִיהוּ. שִׁגְעוֹנָא דְּאִתְכַּסֵּי בֵּיהּ, וּבְנֵי נָשָׁא לָא מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. וְאִיהוּ אִתְחַכָּם בְּמָה דְּאִשְׁתַּדַּל, וַאֲפִילּוּ בְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל לָא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְגָּאָה בִּפְנֵי עַמָּא. וְכֹלָּא בִּלְחִישׁוּ וּבְגַאֲוַת לִבָּא, לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ זַכָּאָה וְלָאו הָכִי. כָּל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן לִשְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא בְּגִין בְּנֵי נָשָׁא. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין, וְאַנְהִיג גַּרְמֵיהּ. כְּמִנְהָגָא דִּלְבַר, דְּיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ. הַאי אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דִּי בִּכְלָלָא דְּאָת ז'. On his forehead are four large wrinkles, which usually appear when he speaks. Sometimes, however, the skin of his forehead is stretched and the wrinkles are not evident, but other larger ones appear close to his eyes. He laughs for no reason, and at nothing. His mouth is large and loose. Such a man is of no worth or use. The other kind of madness included in this type is less apparent, and is unnoticeable in common intercourse. Such a man may pursue study with success, even the study of the Torah, though he will not take it up for its own sake, but only to make a show. He makes a great parade of his religion, to give the impression that he is deeply pious, but in reality he has no thought of God, but only of man. The one object of all his thoughts and behaviour is to draw attention to himself. This type, with its two distinct variants, also stands under the sign of the Nun when it is contained in the Zain.

תְּרֵין קְמִיטִין עִלָּאִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ. חַד קְמִיטָא עַל עֵינָא חַד, וְחַד קְמִיטָא עַל עֵינָא אַחֲרָא. וְאִשְׁתְּכָחוּ תְּלַת קְמִיטִין רַבְרְבִין בְּמִצְחֵיהּ, בְּאִלֵּין דְּעַיְינִין, בַּר קְמִיטָא תַּתָּאָה, דְּאִיהוּ אִתְפְּלַג עַל עַיְינִין. דָּא חָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְגוֹ וְלָא לְבַר. בְּגִין דְּלָא חָשִׁיב לִבְנֵי נָשָׁא בְּעוֹבָדוֹי, וְדָחִיל אִיהוּ לְפוּם שַׁעֲתָא, וְלָא יַתִּיר. לְפַיּוּסָא, אִתְפַּיְּיסָא בְּעוֹבָדוֹי דִּלְבַר מִקָּמֵי בַּר נָשׁ, לָאו אִינּוּן, אֶלָּא לְזִמְנִין כְּרַבְיָא, וּלְזִמְנִין בְּחָכְמָה. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת נ', דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאָת ז'. וְחַלְשָׁא אִיהוּ, דְּלָא אִתְכְּלִיל בְּאִלֵּין אַתְוָון קַדְמָאֵי, אֶלָּא אִסְתְּמִיךְ לְאָת ס' לְאִתְכְּלָלָא בֵּיהּ. וְלָא בְּאַתְוָון קַדְמָאֵי. עַד הָכָא רָזִין דְּחָכְמְתָא דְּמִצְחָא. His forehead is deeply furrowed by two wrinkles, set high upon his brow, one over each eye. His forehead also has three long lines, and between his eyes is the double vertical furrow which signifies deep thought. He is always concerned with realities and not with appearances, because he does not care what men say about him. He is never afraid for long. He is very conciliatory. To outsiders his acts appear sometimes childish and sometimes wise- This type also stands in the sign of the Nun when it is separated and not included in the Zain. So much for the mystery connected with the study of the forehead.

בְּרָזָא דְּעַיְינִין, בְּרָזָא דְּאָת ס', בְּהַהוּא גַּוְונָא דְּסַחֲרָא לְבַר, וּכְמָה דְּיָתְבָא עֵינָא, דְּיָתְבָא עַל שְׁלִימוּ, דְּלָא שְׁקִיעַ, הַאי לָאו רַמָּאָה הִיא, וְרָחִיק מֵרַמָּאוּתָא, דְּלָא אִית בֵּיהּ כְּלָל. The eyes. The eyes are connected with the symbolism of the letter Samech. There are varieties of colour and of form. A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile.

גַּוְונֵי דְּעַיְינִין אִינּוּן ד'. חִוָּורוּ לְבַר, דְּסַחֲרָא עֵינָא, כְּגַוְונָא דְּכָל בַּר נָשׁ. לְגוֹ מִנֵּיהּ אוּכָמָא דְּסַחֲרָא, וְאִתְכְּלִיל חִוָּורוּ וְאוּכָמוּ כַּחֲדָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ יְרוֹקָא. וְאִתְכְּלִיל בְּאוּכָמָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ הַהוּא בַּת עֵינָא, נְקוּדָא אוּכָמָא. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַיִיךְ תָּדִיר, וְחַדֵּי בְּחֵדוּ. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְטָב, וְלָא אִשְׁתְּלִימוּ אִינּוּן מַחֲשָׁבִין, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן מִיַּד מֵרְעוּתֵיהּ. אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, אַצְלַח. הַאי אִצְטְרִיךְ לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא יִצְלַח בָּהּ. In the substances which go to compose the visible discernible eye are contained four colours. There is the white of the ball, which is common to all sorts of eyes. Enclosed within this white is the darker hue of the iris-thus white and dark are united. Included in this dark there is yet another shade, a bluish tinge; and the inmost circle of colour is black, this being the pupil. ‘A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile. A person with such eyes is always merry and full of jokes. He has good intentions, but seldom carries them out because of his fickleness. His mind is chiefly occupied with worldly things, but he has the capacity for spiritual matters if he should turn his thoughts towards them; therefore he should be encouraged in this directicn.

עַיְינִין יְרוֹקִין דְּסַחֲרִין (נ"א דמסחרא) בְּחִוָּורוּ, וּמִתְעָרְבִין אִינּוּן יְרוֹקִין, בְּהַהוּא חִוָּורוּ. רַחֲמָנָא אִיהוּ, וְאִיהוּ חָשִׁיב תָּדִיר לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָשִׁיב לְנִזְקָא דְּאַחֲרָנִין כְּלוּם. A man who has blue eyes set in white will be of a kindly disposition, but at the same time selfish.

גַּוְונָא אוּכָמָא לָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ. חָמִיד אִיהוּ וְלָא מִסִּטְרָא בִּישָׁא. וְאִי סַלְּקָא בִּידֵיהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא, לָא יֵתוּב מִנֵּיהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּמָה דְּאִשְׁתְּמוֹדְעא. וּבַמֶּה דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לָאו מְהֵימָנָא אִיהוּ. מָארֵיהּ דְּרָזִין אִיהוּ, בְּמִלָּה דְּאִיהוּ רָזָא, עַד דְּיִשְׁמַע לְהַהוּא רָזָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לֵיהּ גַּלֵּי כֹּלָּא. וְלָאו עִמֵּיהּ רָזָא כְּלָל, דְּכָל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן בִּשְׁלִימוּ. גַּוְונֵי עֵינוֹי סָחֲרָן בְּחִוָּורוּ וּבִירוֹקָא. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז', וּבְאָת ס'. If the black is not noticeable in his eyes he will have strong desires, but not for evil, though he will not resist evil when it approaches. He can be trusted when he speaks of matters within his own knowledge, but not otherwise. He can keep a secret so long as it is a secret, but once it has leaked out he tells everything, since he does nothing perfectly. The colours of such an eye and the type to which its possessor conforms are contained in the mystery of the letter He‘ when contained in the letters Zain and Samech.

עַיְינִין צְהִיבִין יְרוֹקִין, שִׁגְעוֹנָא אִית בֵּיהּ. וּבְגִין שִׁגְעוֹנֵיהּ אִיהוּ פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן, וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּבַר נָשׁ רַב, בְּרַבְרְבָנוּ. וּמַאן דְּאִתְתָּקַּף בֵּיהּ, נֶצַח לֵיהּ. לָא אִתְחָזֵי לְרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא שָׁכִיךְ בְּלִבֵּיהּ, בְּאִינּוּן רָזִין. דְּעָבִיד גַּרְמֵיהּ רַב בְּהוּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְרְחַק מֵאָת ס'. וּבְגִין דְּאִיהוּ עָבֵד גַּרְמֵיהּ בְּרַבְרְבָנוּ, אִתְרְחַק מִנֵּיהּ מֵאָת ס', וְלָא אִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ. דָּא כַּד אִיהוּ מַלִּיל, עָבִיד קְמִיטִין סַגִּיאִין בְּמִצְחֵיהּ. He whose eyes are of a yellowish-blue colour has madness in his veins; he therefore suffers from megalomania and is grandiloquent in his manner and speech. In discussion he is easily defeated. He is not worthy to be instructed in the mystical meanings of the Torah, as he does not accept them meekly but becomes puffed up with his knowledge. This type belongs to the mystery of the letter He’, which is included in the letter Zain only, being far removed from the letter Samech on account of his conceit. When such a man speaks, many wrinkles appear on his forehead.

עַיְינִין חִוָּורִן, דְּסַחֲרָן זְעֵיר בִּירוֹקָא, מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְרַחֲמָנָא אִיהוּ לְרוֹב זִמְנִין. וְכַד אִתְמְלֵי רוּגְזָא, לֵית בֵּיהּ רְחִימוּ כְּלָל, וְאִתְהַפָּךְ לְאַכְזָרִיּוּת. לָאו אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרָזִין, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', דְּאִתְכְּלִיל בְּאָת ס'. One whose eyes are pale with a certain admixture of a greenish hue is of an irascible disposition, but is also often kind-hearted enough. When angered, however, he becomes cruel. He cannot be entrusted with a secret. He belongs to the sign of the letter He when it is included in the letter Samech.

עַיְינִין יְרוֹקִין וְחִוָּורִן כַּחֲדָא, וּזְעֵיר מִגָּוֶון אוּכָם בְּהוּ, דָּא אִיהִי מָארֵיהּ דְּרָזִין, וְאַצְלַח בְּהוּ. וְאִי שָׁאַרִי בְּאַצְלָחוּתָא אַצְלַח וְסָלִיק. שַׂנְאוֹי לָא יַכְלִין לֵיהּ, וְאִיהוּ שַׁלִּיט עָלַיְיהוּ בְּשׁוּלְטָנוּ, וְאִתְכַּפְיָין קָמֵיהּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת כ', דְּאִתְכְּלִיל בְּרָזָא דְּאָת ס'. וְעַל דָּא אִיהוּ שַׁלִּיט, אִי שָׁאֲרִי בֵּיהּ. עַד הָכָא רָזִין דְּעַיְינִין לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא. The man whose eyes are white and blue, with only a spot of black in them, can be trusted with secrets and makes good use of them. If he makes a good beginning in anything he goes on prospering. His enemies cannot prevail against him, they can do him no evil, and eventually they are entirely subdued by him. He is under the sign of the letter Kaph when it is included in the letter Samech.

בְּרָזָא דְּעַיְינִין, בְּרָזָא דְּאָת ס', בְּהַהוּא גַּוְונָא דְּסַחֲרָא לְבַר, וּכְמָה דְּיָתְבָא עֵינָא, דְּיָתְבָא עַל שְׁלִימוּ, דְּלָא שְׁקִיעַ, הַאי לָאו רַמָּאָה הִיא, וְרָחִיק מֵרַמָּאוּתָא, דְּלָא אִית בֵּיהּ כְּלָל. The eyes. The eyes are connected with the symbolism of the letter Samech. There are varieties of colour and of form. A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile.

גַּוְונֵי דְּעַיְינִין אִינּוּן ד'. חִוָּורוּ לְבַר, דְּסַחֲרָא עֵינָא, כְּגַוְונָא דְּכָל בַּר נָשׁ. לְגוֹ מִנֵּיהּ אוּכָמָא דְּסַחֲרָא, וְאִתְכְּלִיל חִוָּורוּ וְאוּכָמוּ כַּחֲדָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ יְרוֹקָא. וְאִתְכְּלִיל בְּאוּכָמָא. לְגוֹ מִנֵּיהּ הַהוּא בַּת עֵינָא, נְקוּדָא אוּכָמָא. דָּא אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַיִיךְ תָּדִיר, וְחַדֵּי בְּחֵדוּ. וְחָשִׁיב מַחֲשָׁבִין לְטָב, וְלָא אִשְׁתְּלִימוּ אִינּוּן מַחֲשָׁבִין, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן מִיַּד מֵרְעוּתֵיהּ. אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דְּעָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּדַּל בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא, אַצְלַח. הַאי אִצְטְרִיךְ לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא יִצְלַח בָּהּ. In the substances which go to compose the visible discernible eye are contained four colours. There is the white of the ball, which is common to all sorts of eyes. Enclosed within this white is the darker hue of the iris-thus white and dark are united. Included in this dark there is yet another shade, a bluish tinge; and the inmost circle of colour is black, this being the pupil. ‘A man whose eyes are evenly set is straightforward and free from guile. A person with such eyes is always merry and full of jokes. He has good intentions, but seldom carries them out because of his fickleness. His mind is chiefly occupied with worldly things, but he has the capacity for spiritual matters if he should turn his thoughts towards them; therefore he should be encouraged in this directicn.

גְּבִינִי עֵינוֹי רַבְרְבִין, וְכַסְיָין לְתַתָּא. בְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא אִית רְשִׁימִין סוּמָקִין דְּקִיקִין בְּאַרְכָּא. אִינּוּן רְשִׁימִין אִקְרוּן אַתְוָון זְעִירִין דְּעֵינָא. בְּגִין דְּאִינּוּן גַּוְונִין דְּעֵינָא. אִי נְהִרִין בִּנְהִירוּ, הַהוּא נְהִירוּ סָלִיק אַתְוָון לְאִתְחֲזָאָה, לְאִינוּן מָארִי דְּמִדִּין. בְּאִינּוּן רְשִׁימִין אַחֲרָנִין דְּקִיקִין, וְהַאי אִיהוּ בְּאָת ס', וּכְלִילָא בְּאָת ה'. His eyebrows are long, slanting downward. In the midst of these several colours of the eye are sundry fine red veins, which are called the “small letters” of the eyes, because, when the colours shine, their light causes the letters to be revealed in those veins to the initiated, these veins being formed in the shape of the letter Samech when it contains the letter He’.

עַיְינִין יְרוֹקִין דְּסַחֲרִין (נ"א דמסחרא) בְּחִוָּורוּ, וּמִתְעָרְבִין אִינּוּן יְרוֹקִין, בְּהַהוּא חִוָּורוּ. רַחֲמָנָא אִיהוּ, וְאִיהוּ חָשִׁיב תָּדִיר לְתוֹעַלְתֵּיה, וְלָא חָשִׁיב לְנִזְקָא דְּאַחֲרָנִין כְּלוּם. A man who has blue eyes set in white will be of a kindly disposition, but at the same time selfish.

גַּוְונָא אוּכָמָא לָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ. חָמִיד אִיהוּ וְלָא מִסִּטְרָא בִּישָׁא. וְאִי סַלְּקָא בִּידֵיהּ מִסִּטְרָא בִּישָׁא, לָא יֵתוּב מִנֵּיהּ. מְהֵימָנָא אִיהוּ בְּמָה דְּאִשְׁתְּמוֹדְעא. וּבַמֶּה דְּלָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לָאו מְהֵימָנָא אִיהוּ. מָארֵיהּ דְּרָזִין אִיהוּ, בְּמִלָּה דְּאִיהוּ רָזָא, עַד דְּיִשְׁמַע לְהַהוּא רָזָא בְּאֲתָר אַחֲרָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לֵיהּ גַּלֵּי כֹּלָּא. וְלָאו עִמֵּיהּ רָזָא כְּלָל, דְּכָל מִלּוֹי לָאו אִינּוּן בִּשְׁלִימוּ. גַּוְונֵי עֵינוֹי סָחֲרָן בְּחִוָּורוּ וּבִירוֹקָא. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז', וּבְאָת ס'. If the black is not noticeable in his eyes he will have strong desires, but not for evil, though he will not resist evil when it approaches. He can be trusted when he speaks of matters within his own knowledge, but not otherwise. He can keep a secret so long as it is a secret, but once it has leaked out he tells everything, since he does nothing perfectly. The colours of such an eye and the type to which its possessor conforms are contained in the mystery of the letter He‘ when contained in the letters Zain and Samech.

עַיְינִין צְהִיבִין יְרוֹקִין, שִׁגְעוֹנָא אִית בֵּיהּ. וּבְגִין שִׁגְעוֹנֵיהּ אִיהוּ פּוּם מְמַלֵּל רַבְרְבָן, וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ כְּבַר נָשׁ רַב, בְּרַבְרְבָנוּ. וּמַאן דְּאִתְתָּקַּף בֵּיהּ, נֶצַח לֵיהּ. לָא אִתְחָזֵי לְרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא שָׁכִיךְ בְּלִבֵּיהּ, בְּאִינּוּן רָזִין. דְּעָבִיד גַּרְמֵיהּ רַב בְּהוּ. דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', וְאִתְכְּלִיל בְּאָת ז' בִּלְחוֹדוֹי, וְאִתְרְחַק מֵאָת ס'. וּבְגִין דְּאִיהוּ עָבֵד גַּרְמֵיהּ בְּרַבְרְבָנוּ, אִתְרְחַק מִנֵּיהּ מֵאָת ס', וְלָא אִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ. דָּא כַּד אִיהוּ מַלִּיל, עָבִיד קְמִיטִין סַגִּיאִין בְּמִצְחֵיהּ. He whose eyes are of a yellowish-blue colour has madness in his veins; he therefore suffers from megalomania and is grandiloquent in his manner and speech. In discussion he is easily defeated. He is not worthy to be instructed in the mystical meanings of the Torah, as he does not accept them meekly but becomes puffed up with his knowledge. This type belongs to the mystery of the letter He’, which is included in the letter Zain only, being far removed from the letter Samech on account of his conceit. When such a man speaks, many wrinkles appear on his forehead.

עַיְינִין חִוָּורִן, דְּסַחֲרָן זְעֵיר בִּירוֹקָא, מָארֵיהּ דְּרוּגְזָא, וְרַחֲמָנָא אִיהוּ לְרוֹב זִמְנִין. וְכַד אִתְמְלֵי רוּגְזָא, לֵית בֵּיהּ רְחִימוּ כְּלָל, וְאִתְהַפָּךְ לְאַכְזָרִיּוּת. לָאו אִיהוּ מָארֵיהּ דְּרָזִין, דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּאָת ה', דְּאִתְכְּלִיל בְּאָת ס'. One whose eyes are pale with a certain admixture of a greenish hue is of an irascible disposition, but is also often kind-hearted enough. When angered, however, he becomes cruel. He cannot be entrusted with a secret. He belongs to the sign of the letter He when it is included in the letter Samech.

רָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.

דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.

הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.

צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.

אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.

זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.

דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.

צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.

הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.

תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.

הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.

צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him

ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.

זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.

צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.

וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”

בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין. Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.

רָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.

דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.

הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.

צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.

צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.

אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.

זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.

דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.

צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.

הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.

תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.

הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.

צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him

ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.

זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.

צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.

וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”

בְּרוּחָא דְּבַר נָשׁ, אִצְטְיָּירוּ אַתְוָון, כְּמָה דְּאִתְּמַר, וְאִיִהוּ בָּלִיט לוֹן לְבַר, וְאִתְמְסַר חָכְמְתָא דָּא לְחַכִּימֵי לִבָּא לְמִנְדַּע וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא, רוּחָא קַיְימָא בְּרָזָא (בראשית ה) דְּזֶה סֵפֶר, וְכֹלָּא בְּרָזָא דָּא קַיְּימָא, בַּר חֵיזוּ דְּאַנְפִּין דְּאִתְּדָּן בְּגַוְונָא אַחֲרָא, כְּפוּם שׁוּלְטָנוּ דְּרוּחָא, אוֹ מָארִיהּ דְּרוּחָא. זַכָּאִין אִינּוּן חַכִּימִין דְּכֹלָּא אִתְמְסַר לוֹן לְמִנְדַּע. עַד הָכָא רָזָא דְּאַנְפִּין. Thus in the spirit of man, as we have shown, are inscribed letters which press through into visibility. To penetrate through these reflections to the inner symbols and to decipher those symbols aright is the privilege of the wise alone, that they may finally attain to knowledge of the spirit of which the symbols are the manifestation, through the esoteric significance of the words “This is the book” (Gen. 5, 1). Through this all is revealed to them save that countenance which is to be judged by a different rule, according to the domination of the spirit or the Lord of the spirit. Happy and blessed indeed are they to whom is entrusted knowledge of all these things! So much for the mystery of the countenance.

רָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.

דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.

הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.

צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.

צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.

אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.

זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.

דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.

צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.

הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.

תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.

רָזָא דְּאַנְפִּין, לְאִינוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא פְּנִימָאָה. דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, לָאו אִינּוּן בִּרְשִׁימִין דִּלְבַר, אֶלָּא בְּגוֹ רְשִׁימָא דְּרָזִין פְּנִימָאִין. דְּדִיּוּקְנִין דְּאַנְפִּין, מִתְהַפְּכָן מִגּוֹ דִּיוּקְנִין דִּרְשִׁימוּ דְּאַנְפִּין, סְתִימִין בְּרוּחָא דְּשַׁרְיָא לְגוֹ. וּמִגּוֹ הַהוּא רוּחָא, אִתְחָזֵי לְבַר דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין, דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן לְגַבֵּי אִינּוּן חַכִּימִין. So much for the mysteries concerning the eyes, which are revealed unto the wise. ‘The lineaments of the countenance. For the masters of the inner wisdom the features of the face are not those which appear outwardly, but those within formed by internal forces; for the features of the face are moulded by the impress of the inner face which is concealed in the spirit residing within. This spirit produces outward traits which are recognizable to the wise, the true features being discernible from the spirit.

דִּיוּקְנִין דְּאַנְפִּין אִשְׁתְּמוֹדְעָן מִגּוֹ רוּחָא. רוּחָא אִית בְּבַר נָשׁ, דְּרָזִין דְּאַתְוָון חֲקִיקִין בֵּיהּ. וְכֻלְּהוּ אַתְוָון סְתִימִין גּוֹ הַהוּא רוּחָא, וּלְפוּם שַׁעֲתָא סַלְּקִין רְשִׁימִין דְּאִינּוּן אַתְוָון לְגוֹ אַנְפִּין. וּכְמָה דְּאִינּוּן אַתְוָון סַלְּקִין, הָכִי אִתְחָזוּן אַנְפִּין, בְּדִיּוּקְנִין רְשִׁימִין לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּחֵיזוּ דְּלָא קַיְּימָא. בַּר אִינּוּן מָארֵי דְּחָכְמְתָא דְּאִתְקַיְּימָן בְּהוּ, וְלָא אִתְנְּשֵׁי מִנַּיְיהוּ. Man has a spirit on which the letters of the alphabet are in a way designed. All these letters are enclosed in that spirit, and for a time the designs of those letters enter into the face; and as they enter, the face appears with the design of these letters upon it. But this semblance lasts for a short time only, save upon the faces of adepts in wisdom, on whom it is always visible.

הַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי עָלְמָא דְּאָתֵי, (איהו רזא דאורייתא) וּמִתַּמָּן נַפְקָא רָזָא דְּאוֹרַיְיתָא, בְּכֻלְּהוּ אַתְוָון דְּאִינּוּן כ"ב אַתְוָון, כְּלָלָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, נָטִיל כֹּלָּא. וְכַד פַּרְחָן מִנֵּיהּ אִינּוּן רוּחִין וְנִשְׁמָתִין, כֻּלְּהוּ מִצְטַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאִינּוּן אַתְוָון, וְהָכִי נַפְקֵי כֻּלְּהוּ. וּבְּגִין כָּךְ, רוּחָא דְּבַר נָשׁ דְּמִצְטַיְּירָא בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון, עָבִיד צִיּוּרָא בְּאַנְפִּין. There is a place which is called “the world to come”, from whence issues the mystery of the Torah with its alphabet of twenty-two letters, which is the essence of all things. Now that “river which goes out of Eden” carries all this along with it, so that when the spirits and the souls emerge therefrom they are all stamped with the imprint of those letters; the which, when the spirit of a man be thus stamped by it, makes also a certain impression on the face.’

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִי הָכִי צִיּוּרָא דְּאִימָא, לָא מִצְטַיְּירָא גּוֹ הַהוּא רוּחָא, אָמְרוּ, הָכִי שְׁמַעְנָא מִנֵּיהּ דְּמֹר, דְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא מִצְטַיְּירָא בְּהַהוּא רוּחָא לְתַתָּא. צִיּוּרָא דְּאַתְוָון אִתְגְּנִיזוּ לְגוֹ, וְצִיּוּרָא דְּאֵימָא בָּלִיט לְבַר. Said R. Simeon to them: ‘If so, the likeness of the Mother is not impressed upon the form of that spirit.’ They replied: ‘This, Master, is the teaching which we have heard from thine own lips: The design of the letters proceeds from the side which is above, and the image of the Mother is impressed upon the spirit, while below the form of the letter is hidden in the spirit.

צִיּוּרָא דְּאִימָא, פְּנֵי אָדָ"ם, פְּנֵי אַרְיֵ"ה, פְּנֵי שׂוֹ"ר, פְּנֵי נֶשֶׁ"ר. וְרוּחָא עָבִיד צִיּוּרָא דְּכֻלְּהוּ לְבַר לְפוּם שַׁעֲתָא, בְּגִין דְּכָל מַה דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּרוּחָא בָּלְטָא לְבַר, וְאִתְחַזֵּי וְאִתְגְּנִיז. וְכָל הָנֵי דִּיוּקְנִין, אִתְחַזְיָין, מִתְצַיְּירָן בְּצִיּוּרָא דְּאַתְוָון אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן גְּנִיזִין. אִלֵּין אַרְבַּע דִּיוּקְנִין אִתְחַזְיָין לְפוּם שַׁעֲתָא, לְאִינוּן מָארֵי דְּעַיְינִין, דְּיַדְעִין בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. The design of the Mother which is outwardly discernible follows the four prototypes- Man, Lion, Bull, and Eagle, in the Supernal Chariot, and the spirit projects the image of them all for a time, because whatsoevcr belongs to the domain of the spirit thrusts itself forward and is both visible and invisible. All these forms are designed in the shape of the letters, and although they are hidden they are discerned for a short space by those who have eyes to see, by the wise who can comprehend the mystery of wisdom, to contemplate therein.

צִיוּרָ"א קַדְמָאָ"ה, כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, אִינּוּן דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְמָרֵיהוֹן מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחָא דִּלְגוֹ, מְתַּתְקְנָא בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, צִיּוּרָא דְּכֹלָּא. וְהַהוּא צִיּוּרָא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּאָדָם, וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא שְׁלִים יַתִּיר מִכָּל צִיּוּרִין. וְדָא אִיהוּ צִיּוּרָא, דְּאַעְבַּר לְפוּם שַׁעֲתָא, קָמֵי עֵינַיְיהוּ דְּחַכִּימֵי לִבָּא. הַאי כַּד מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּקַיְימִן קָמֵיהּ, עַיְינִין דְּלִבָּא רָחִים לוֹן. Now, these are the four designs, their manifestations and significance: 1. When a man walks in the way of truth, those who know the mysteries of the inner wisdom can recognize him, because the inner spirit is duly prepared in him, and projects the full design of itself from within to without, from invisible to visible. And that design it is which becomes the outer form of a man. That is the design which is more perfect than any other. This design is the one which is made visible for a little unto the eyes of Wisdom and the children thereof. When one looks on the face of such a man one is moved to love him.

אַרְבַּע סִימָנִין דְּאַתְוָון אִית בְּהוּ, שׁוּרְיְיקָא חַד בָּלִיט בִּשְׁכִיבוּ, בְּסִטְרָא דִּיִמִינָא, וְשׁוּרְיְיקָא חַד דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, בְּסִטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וְאִלֵּין ד' סִימָנִים, אִינּוּן ד' אַתְוָון, דְּאִקְרוּן עֵדוּת וְסִימָנָא דָּא ע'. הַהוּא שׁוּרְיְיקָא דִּסְטַר יְמִינָא, דְּבָלִיט בִּשְׁכִיבוּ. ד' וְאִינּוּן תְּרִין אַתְוָון דְּמִתְחַבְּרָן בֵּיהּ (ס"א ו"ת אינון עדות') ו"ת אִינּוּן הַהִיא שׁוּרְיְיקָא דְּכָלִיל תְּרֵין אַחֲרָנִין, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (תהילים פ״א:ו׳) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שְׁמוֹ דְּכָל מַאן דְּחָמָא לֵיהּ הֲוָה רָחִים לֵיהּ בְּלִבּוֹי, וּבִרְחִימוּ אִשְׁתְּלִים. On it is traced the design of four letters by means of a fine vein which is projected from the right side, and another vein, itself containing two more, which is projected from the left. These four signs severally form the four letters which make up the word edut (testimony). The sign of the first letter is represented by the vein which is on the right side, and each of the other three letters by one of the other three veins. This we find expressed in the words: “A testimony (edut) in Joseph” (Ps. 81, 6), for everyone who looked upon him loved him, and he was perfected in love.

זַרְעָא דְּדָוִד מִתְהַפְּכָן בֵּיהּ חֵיזוּ דִּגְוָונִין, וּבְּגִין כָּךְ טָעָה שְׁמוּאֵל, דִּכְתִּיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ, בְּגִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא הֲוָה בֵּיהּ בֶּאֱלִיאָב, דְּלָא הֲוָה הָכִי בְּדָוִד, דְּיּוּקְנִין דְּדָוִד טְמִירִין אִינּוּן, דְּהָא דְּיּוּקְנִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא, אִתְכְּלִיל גּוֹ דִּיּוּקְנִין, וְהַהוּא דִּיּוּקְנָא דִּסְטָר אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, דְּאַעְבַּר עַל עַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, וּבָהִיל לִבָּא וְדָחִיל, וּלְבָתַר (שמואל א ט״ז:י״ב) וְטוֹב רוֹאִי וַיְיָ' עִמּוֹ. וְדָא אִיהוּ עֵדוּת לְגַבֵּיהּ. In the seed of David the colours are reversed, and this it was that misled Samuel (I Sam. 16, 7). Such a face contains all forms.

דִּיּוּקְנָא דָּא דְּאָדָם, כָּלִיל כָּל דִּיוּקְנִין, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ, הַאי לָא בָּהִיל בְּרוּחֵיהּ. בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזֵיהּ אִיהוּ בְּנַיְיחָא, וּמִלּוֹי בְּנַיְיחָא, וּמִיָּד אִתְפָּיָּיס. Such a man is even-tempered, self-controlled, even when he is angered, and quickly appeased.

צִיוּרָ"א תִּנְיָינָ"א, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ לָא אָזִיל כָּל כַּךְ בְּאָרְחָא בִּישָׁא, וְאַסְטֵי מֵהַהוּא אָרְחָא, וְתָב לְמָארִיהּ, לָא דְּהוּא רְגִילָא בְּאָרְחוֹי דִּמְתַקְּנָן, אֶלָּא אִיהוּ דְּהֲוָה בְּאִינּוּן אוֹרְחֵי מִתְעֲדֵי, וְסָטֵי מִנַּיְיהוּ וְתָב לְמָארֵיהּ. הַאי אִיהוּ רוּחָא טָבָא שָׁארֵי לְמִשְׁרִי עֲלוֹי, וּלְאִתַּתְקְפָא עַל זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּהֲוָה בֵּיהּ, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא, דְּעַיְינִין לְפוּם שַׁעֲתָא, כְּחַד דִּיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה דְּאִתְגַּבָּר הַאי בְּשַׁעֲתָא דְּחָמֵי לֵיהּ, הַהוּא חֵיזוּ גָּרִים לֵיהּ לְאַעְבָּר בְּלִבֵּיהּ אַרְיֵה דְּמִתְגַּבְּרָא לְפוּם שַׁעֲתָא. 2. When a man, not entirely bad, changes his ways and turns to the Lord, a good spirit begins to rest upon him, so that he is enabled to prevail against the evil that was in him, and for a time this new spirit thrusts itself forward into the expression of his face in the form of a lion. At a first casual examination his face would not inspire love, but gradually it becomes better comprehended and so better loved.

הַאי מִסְתַּכְּלָן בְּאַנְפּוֹי לְבָתַר, אִינּוּן אַנְפִּין דְּלִבָּא לָא רָחִים לוֹן לְפוּם שַׁעֲתָא, וּמִיָּד תָּב לִבֵּיהּ וְרָחִים לֵיהּ. כַּד מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ אַכְסִיף, וְחָשִׁיב דְּכֹלָּא יַדְעִין בֵּיה. אַנְפּוֹי חַפְיָין דָּמָא לְפוּם שַׁעֲתָא, מִתְהַפְּכָן לְחִוְּורָא אוֹ לִירוֹקָא. When people look at him a sense of shame for his past misdeeds comes over him, for he feels that everyone knows his former evil ways, and the blood rushes to his face, and then again he turns pale.

תְּלַת שׁוּרְיְיקָן אִית בְּאַנְפּוֹי. חַד לִימִינָא, דְּדָא אִתְפָּשַׁט בְּאַנְפּוֹי וְאִתְאֲחִיד בֵּיהּ. חַד דְּסַלְּקָא לְחוֹטָמֵיהּ לְעֵילָּא, וּתְרֵין לִשְׂמָאלָא. וְחַד דְּאִתְפָּשַּׁט לְתַתָּא מֵאִינּוּן תְּרִין, וְאָחִיד בְּהַאי וּבְהַאי. וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּמִתְחַקְּקָן בְּאַנְפּוֹי, וְאִינּוּן בַּלְטִין דְּלָא שְׁכִיבִין. וְכַד מִתְיַישְׁבָא וְאַרְגִּיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, שְׁכִבִין. On his face are three veins, one on the right, one going up to the bridge of the nose, and a third which is joined thereto and branches downward from them. These veins form the shapes of the letters which are traced upon his face. They usually stand out prominently and quiver, but when he is penitent and gradually becomes accustomed to walking in the way of truth they subside.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון אִיהוּ קָרִיב. דָּא הֲוָה רָחִיק, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפּוֹי, וְסָהֲדִין בֵּיהּ בִּבְהִילוּ. וְסִימָנָא דָּא ק' (ד"א ה') מִסְּטָר יְמִינָא אַתְוָון אַחֲרָנִין מִסְּטָר שְׂמָאלָא, וְאַף עַל גַּב דְּשׁוּרְיָיקֵי אַחֲרָנִין אִתְחָזוּן בְּאַנְפּוֹי, לָא בַּלְטִין לְבַר כְּהָנֵי. בַּר בְּזִמְנָא דְּהֲוָה אָזִיל בְּעַקִּימוּ. The mystery of these letters is contained in the word Karib (Koph, Resh, Yod, Beth, “near”), signifying that he had been far from holiness. Although there are also other veins in his face, these do not protrude, except when he treads the paths of crookedness and iniquity.

הַאיִ אִיהוּ זַרְעָא דְּדָוִד, אִתְהַפַּךְ מֵחֵיזוּ דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזֵי בְּדִיּוּקְנָא דְּאָדָם, וּלְבָתַר קַיְימָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה, וְאִתְפְּרַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּבְכֹלָּא, מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. Here again the seed of David are the reverse of other men, first appearing in the form of Man and then in that of Lion, finally separating and taking the form of the “other side”.

צִיוּרָ"א תְּלִי"תָאָה, אִי הַהוּא בַּר נָשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּלָא מְתַּתְקְנָא, וְסָטֵי אוֹרְחוֹי מֵאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְרוּחָא אַחֲרָא אִתְחָזֵי בֵּיהּ, וּדְיוּקְנָא אַחֲרָא, וּבָלִיט לְבַר, בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּעַיְינִין דְּחַכִּימֵי לִבָּא, לְפוּם שַׁעֲתָא דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. בְּשַׁעֲתָא דְּחָמָאן לֵיהּ, מַעְבְּרָן בְּלִבַּיְיהוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וְאִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ. 3. When a man deserts the ways of the Torah and follows ways of iniquity, the holy spirit, which formerly dwelt in his inner self, removes its influence from him and another spirit takes up its abode there, with another form which impresses itself on the outer lineaments and is there manifested to the vision of the wise in the form of an Ox. When they gaze at the person thus possessed, they mentally behold this form, and they observe in him

ג' קוּרְטָמֵי סוּמָקֵי בְּאַנְפּוֹי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא, וְאִינּוּן שׁוּרְיָיקֵי סוּמָקִין דְּקִיקִין. וּתְלַת בִּשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון דְּבַלְטִין בֵּיהּ. חַד אִיהוּ שׁוּרְיְיקָא דָּקִיק בְּעִגּוּלָא, וּתְרֵין דְּקִיקִין אַחֲרָנִין עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ בְּעִגּוּלָא. וּכְדֵין שְׁקִיעִין עֵינוֹי. two red, berry-like veins on the right side of the face, and three on the left. These are the symbolic letters of his type which shape themselves thus visibly in his face: one spherical and thin, the two others, also round, above it. The eyes of such a man are sunk deep in his head.

וְרָזָא דְּאִינּוּן אַתְוָון. חַד אִיהוּ כ', תְּרֵין אַחֲרָנִין ר"ת אִינּוּן. וְכֵן לִסְטַר שְׂמָאלָא, וְסִימָנָא דָּא הַהוּא דִּכְתִּיב, (ישעיהו ג׳:ט׳) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְאִלֵּין אַתְוָון בַּלְטִין בְּאַנְפִּין, עַל כָּל שְׁאַר שׁוּרְיָיקִין. וְאִי תָּב מִשְּׂמָאלָא לִימִינָא, אִתְכַּפְיָא הַהוּא רוּחָא וְאִתְתָּקַּף רוּחָא דְּקֻדְשָׁא, וְאִלֵּין שׁוּרְיָיקִין שְׁכִיבוּ, וְאַחֲרָנִין בַּלְטִין לְבַר, כְּמָה דְּאִתְּמַר. The symbolic expression of these letters is as follows: The first vein is in the form of the letter Kaph, and the other two severally in that of Resh and Tau (Karet=to be cut off). The same letters are denoted by the veins on the left side of the face. Their significance is indicated by the words: “The shew (ha-Karath) of their countenance doth witness against them” (Isa. 3, 9). These veins swell in the face more than all the others; but when the sinner repents and turns from the way of the left side back to the right hand of mercy and righteousness, that spirit whose form is the ox is subdued, and the spirit of holiness prevails; these thin veins then protrude no more, but recede into the inner reaches of the flesh and are lost sight of, and those which are the symbol of the good spirit become evident in their stead.

זַרְעָא דְּדָוִד אִיהוּ בְּהִפּוּכָא, אִתְחַזְיָא בְּדִיּוּקְנָא דְּאַרְיֵה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְהַדַּר בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. תְּרִין שׁוּרְיָיקִין אוּכָּמִין בְּאַנְפּוֹי, חַד מִימִינָא, וְחַד מִשְּׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִינּוּן אַתְוָון, חַד אִקְרֵי ד', וְחַד אִקְרֵי ע', וְכֹלָּא מִתְהַפְּכָא מִשְּׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. With the seed of David the reverse was the case: first the lion held sway, and afterwards the ox. Two dark veins were made visible in his face, one on the right side of it and one on the left, which formed the two letters, Daleth and Ain; this being quite the reverse of other men.

צִיוּרָ"א רְבִיעָ"אָה, דָּא אִיהוּ צִיּוּרָא דְּבַר נָשׁ, דְּקַיְּימָא תָּדִיר לְאִתְתַּקְנָא עַל רָזָא דְּמִלְקַדְּמִין, הַאי אִיהוּ חֵיזוּ לְחַכִּימֵי לִבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּנֶשֶׁר. הַהוּא רוּחָא דִּילֵיהּ אִיהוּ רוּחָא חַלְשָׁא. הַאי לָא אַחְזֵי בְּאַנְפִּין אַתְוָון דְּבַלְטִין לְבַר, דְּהָא אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ, וְאִשְׁתְּקָעוּ בְּזִמְנָא אַחֲרָא דְּמִלְקַדְּמִין, דְּאִסְתָּלָּקוּ מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא בַּלְטִין בֵּיִהּ. 4. This is the sign of a man who is perpetually in the state of making reparation for past misdeeds, making good the defects of his former life on earth. He is symbolized by the form of an eagle. His spirit is weak. No protuberant veins with a symbolic significance can be discerned in the lineaments of his countenance, since these were lost during the period of his former life.

וְרָזָא דִּילֵיהּ, עֵינוֹי לָא נְהִרִין בִּנְצִיצוּ, כַּד אִיהוּ בְּחֶדְוָה. וּבְזִמְנָא דְּסָפַר שְׂעַר רֵישֵׁיהּ וְדִיקְנִיהּ. בְּגִין דְּרוּחֵיהּ לָא נָהִיר לֵיהּ בְּאַתְוָון, וְאִשְׁתְּקַע נְצִיצוּ דִּילֵיהּ דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. לָא קַיְּימָא בְּאִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין לְאִסְתַּכְּלָא. וְרָזָא דְּהַאי (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. זַרְעָא דְּדָוִד, (תהילים כ״ה:י״ד) סּוֹד יְיָ' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם. But this is the sign by which he can be recognized. His eyes do not sparkle even when he is joyful, because his spirit does not shine in the letters, and the spark of light which was in him in his former state has been extinguished. He does not belong to the grade of those whose character can be read in their faces. To him can be applied the words: “Wherefore I praise the dead which are already dead more than the living which are yet alive” (Eccl. 4, 2). The seed of David, however, is indicated in the words: “The secret of the Lord is with them that fear Him, to show them His covenant.”

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.

וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.

(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.

כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).

עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”

אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.

בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).

וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.

אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.

שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’¹Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’

עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).¹The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men

דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit

מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.

כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.

מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.

וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.

(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.

עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”

אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.

בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).

וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.

אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.

שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’¹Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’

עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).¹The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men

דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit

מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.

כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.

מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.

וְרָזָא דְּכַ"ף, דְּאָת דָּא דְּאִקְרֵי כַּ"ף, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ז) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, דָּא אִיהוּ רָזָא דְּאָת כַּ"ף. אָת דָּא, אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין, וְדִיּוּקְנִין עִלָּאִין. בְּהַאי כַּ"ף תַּלְיָין עֶשֶׂר אֲמִירָן מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא, חָמֵשׁ מִימִינָא, וְחָמֵשׁ מִשְּׂמָאלָא, וְאִינּוּן חַד בְּרָזָא חֲדָא. The symbolism of the skin is as the Master has taught us in connection with the words: “Who stretchest out the heaven like a curtain” (Ps. 104, 2); and again: “Rams’ skins, dyed red, and badgers’ skins” (Ex. 25, 5, in connection with the tabernacle). These skins are a garment which protects a garment, viz. the extension of the heavens, which is the outer garment (of the Divine). The curtains (of the Tabernacle) are the inner garments; corresponding to the skin upon the flesh. The bones and the sinews symbolize the Chariots and the celestial Hosts, which are inward. All these are garments upon that which is inward; which also is the mystery of the Supernal Man, who is the innermost.

(תנינן כתיב (יחזקאל כ״א:כ״ב) וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא.) וְכַד הֲווֹ בְּחִבּוּרָא חֲדָא, כְּתִיב, וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וְגוֹ'. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים (את האדם) דָּא סְלִיקוּ דְּמַחֲשָׁבָה בְּרָזָא פְּנִימָאָה. אֶת הָאָדָם: רָזָא דְּכַר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, בְּצֶלֶם אֱלהִים רָזָא דְּכַף (אחרא). The same is found here below. Man is something inward, and his garments correspond to that which is above.

כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מַה כְּתִיב, בֵּיהּ, (איוב י׳:י״א) עוֹר (בראשית כ' ע"ב) וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וְגוֹ'. אִי הָכִי הָאָדָם מַהוּ. אִי תֵּימָא, דְּאֵינוֹ אֶלָּא עוֹר וּבָשָׂר וְעַצָמוֹת וְגִידִים, לָאו הָכִי, דְּהָא וַדַּאי הָאָדָם לָאו אִיהוּ אֶלָּא נִשְׁמְתָא. וְאִלֵּין דְּקָאָמַר עוֹר וּבָשָׂר עַצָמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ לָא הֲווֹ אֶלָּא מַלְבּוּשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, מָאנִין אִינּוּן דְּבַר נָשׁ, וְלָאו אִינּוּן אָדָם. וְכַד הַאי אָדָם אִסְתַּלָּק, אִתְפָּשַׁט מֵאִנּוּן מָאנִין דְּקָא לְבִישׁ. The bones and sinews, as we have said, correspond to the Chariots and Hosts. The flesh is a covering to those hosts and chariots, and manifests itself outwardly, and is symbolically connected with the “other side” (the purely sensuous element).

עוֹר דְּאִתְלְבַּשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ. וְכָל אִינּוּן עַצְמוֹת וְגִידִים, כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עוֹר כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹלִיף מֹר, בְּאִינּוּן יְרִיעוֹת, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (שמות כ״ה:ה׳) עוֹרוֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וְעוֹרוֹת תְּחָשִׁים. אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכְּכֵי לְמַלְבּוּשָׁא, אִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּשָׁמַיִם, דְּאִיהוּ מַלְבּוּשָׁא דִּלְבַר. יְרִיעוֹת אִינּוּן מַלְבּוּשָׁא דִּלְגוֹ, וְאִיהוּ קְרוּמָא דְּסָכִיךְ עַל בִּשְׂרָא. The skin, covering all, corresponds to the firmaments which cover all things. And all these are merely garments to clothe himself withal, for within is the essential man. Everything below corresponds to that which is above. This is the significance of the words: “And God created man in His own image; in the image of God created He him.”

אוּף הָכִי רָזָא לְתַתָּא, אָדָם אִיהוּ פְּנִימָאָה לְגוֹ. מַלְבּוּשִׁין דִּילֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עַצְמוֹת וְגִידִין, כְּגַוְונָא דְּקָאמְרָן בְּאִינּוּן רְתִיכִין וּמַשִׁירְיָין. בָּשָׂר אִיהוּ סָכִיךְ עַל אִינּוּן מַשִׁירְיָין וּרְתִיכִין, וְקַיְּימָא לְבַר, וְדָא (ויקרא ק"ע ע"א) רָזָא דְּאִתְמַשְּׁכָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. עוֹר דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, דָּא אִיהוּ כְּגַוְונָא דְּאִינּוּן רְקִיעִין, דְּסָכִיכוּ עַל כֹּלָּא. וְכֻלְּהוּ מַלְבּוּשִׁין לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. פְּנִימָאָה דִּלְגוֹ רָזָא דְּאָדָם. וְכֹלָּא רָזָא, לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, (תרי אלהים הכא חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא) וְרָזָא דְּאָדָם לְתַתָּא כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא. Esoterically, the man below corresponds entirely to the Man above.

בְּהַאי רְקִיעָא דִּלְעֵילָּא, דִּמְסַכֵּךְ עַל כֹּלָּא, אִתְרְשִׁימוּ בֵּיהּ רְשִׁימִין, לְאִתְחֲזָאָה וּלְמִנְדַּע בְּאִינּוּן רְשִׁימִין, דְּאִתְקְבִיעוּ בֵּיהּ מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין. וְאִינּוּן רְשִׁימִין דְּכֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי, דְּאִתְרְשִׁימוּ וְאִתְקְבִיעוּ בְּהַאי רְקִיעָא, דְּסָכִיךְ לְבַר. אוּף הָכִי עוֹר, דְּאִיהוּ סִכּוּכָא לְבַר בְּבַר נָשׁ, דְּאִיהוּ רְקִיעָא דְּסָכִיךְ עַל כֹּלָּא, אִית בֵּיהּ רְשִׁימִין וְשִׂרְטוּטִין, וְאִינּוּן כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי דְּהַאי עוֹר. לְאִתְחֲזָאָה בְּהוּ, וּלְמִנְדַּע בְּהוּ, מִלִּין וְרָזִין סְתִימִין, בְּכֹכָבַיָּא וּמַזְלַיא, לְעַיְּינָא בְּהוּ חַכִּימֵי לִבָּא, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ לְמִנְדַּע אִסְתַּכְּלוּתָא בְּאַנְפִּין, בְּרָזִין דְּקָאָמַרָן, וְרָזָא דָּא, (ישעיהו מ״ז:י״ג) הוֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחוֹזִים בַּכֹּכָבִים. Just as in the firmament, which covers the whole universe, we behold different shapes formed by the conjunction of stars and planets to make us aware of hidden things and deep mysteries; so upon the skin which covers our body and which is, as it were, the body’s firmament, covering all, there are shapes and designs-the stars and planets of the body’s firmament, the skin through which the wise of heart may behold the hidden things and the deep mysteries indicated by these shapes and expressed in the human form. Concerning this it is written: “The viewers of the heavens, the stargazers” (Is. 47, 13).

וְדָא אִיהוּ, כַּד אִינּוּן נְהִירִין וְקַיְימִין, בְּלא רוּגְזָא. בְּזִמְנָא דְּרוּגְזָא שַׁלְטָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דִּינָא אַחֲרָא אִתְמְסַר לְמִנְדַּע בֵּיהּ. בְּמָה דְּלָא אִתְיְיהִיב לְשַׁלְּטָאָה, לְמִנְדַּע בְּזִמְנָא דְעֵינָא (נ"א דדינא) שַׁלְטָא בִּרְקִיעָא. But all this can only be discerned, in the case of the stars, in a clear sky, and, in man, when the face shines and is not clouded with anger, for then another rule applies.

אֲבָל אִסְתַּכְּלוּתָא דְּאַנְפִּין עַל אָרַח קְשׁוֹט, בְּשַׁעֲתָא דְּאַנְפִּין נְהִירִין, וְקַיְּימָא בַּר נָשׁ עַל קִיּוּמָא, וְאִינּוּן רְשִׁימִין אִתְחָזוּן בְּאֹרַח קְשׁוֹט, דִּכְדֵין בְּהַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא יָכִיל לְאִתְּדָּנָא עַל בּוּרְיֵיהּ יַתִּיר, וְאַף עַל גַּב דִּבְכֹלָּא כָּל אִינּוּן חַכִּימִין יַכְלִין לְאִסְתַּכְּלָא. But when the faces of men are serene, and they are in their normal state, their shapes and lineaments reveal to the wise the inner thoughts and propensities of the mind.

שִׂרְטוּטֵי יְדִין וְשִׂרְטוּטֵי אֶצְבְּעָן, לְגוֹ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּרָזִין אַחֲרָנִין, לְמִנְדַּע בְּמִלִּין סְתִימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן כֹּכָבַיָּא, דִּנְהִירִין לְאִסְתַּכְּלָא גּוֹ מַזָּלֵי, בִּטְסִירִין עִלָּאִין. So by the lines of the hands and of the fingers it is possible to discern hidden facts of a man’s personality. They are the shining stars which reveal the varieties of human types and their relationships to the upper treasures.’¹Here follows in the original a discourse on palmistry. a show of being pious, but is not; one should not have any dealings with him, because all his words proceed out of his mouth alone, but not from his heart. ‘Thick dry lips indicate a man of quick temper and insolence, intolerant, speaking evil of his fellows, without any sense of shame. He likes to mock and jeer at others. One should avoid a man of this kind. And when his whole face becomes hairy his evil tongue witnesses clearly against him. He is totally shameless, loving strife. In worldly matters he is apt to be successful. He is of a vengeful spirit, and relentless towards his enemies. Concerning him it is said: “A wicked man hardeneth his face” (Prov. 21, 29). He stands under the sign of the letter Pe’ alone when it is not included in the Samech, though it may sometimes be included in the letter Resh. ‘The ears. Excessively large ears are a sign of stupidity in the heart and madness in the mind. Small shapely ears denote wisdom and sensibility, and their owner likes to try everything. His type is under the sign of the letter Yod when it is included in all the other letters. ‘So much for the mysteries of the human physiognomy. Now we turn to other mysteries contained in the letters, but not set forth upon the countenance, being concerned with the apprehension of times and seasons: mysteries of which we are unworthy.’

עַד הָכָא, כָּל אִינּוּן רָזִין דְּתוֹלְדוֹת אָדָם, דְּאִינּוּן תוֹלְדוֹת, דְּאִתְיְלִידוּ בֵּיהּ מִזְּמַן לִזְמַן, כְּפוּם אָרְחוֹי דְּבַר נָשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּיַתְבִין קָמֵיהּ דְּמֹר, וְזָכוּ לְמִשְׁמַע מִפּוּמֵיהּ רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. זַכָּאָה אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אַתּוּן חַבְרַיָּא, דְּכָל רָזִין לָא אָנִיס לְכוּ, כַּמָּה דּוּכְתִּין עִלָּאִין אִזְדַּמְּנָן לְכוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. R. Simeon said: ‘Ye are worthy in this world and ye are worthy in the world to come. Blessed are my eyes that will be worthy to see it all when I enter the world to come. For my soul calls to the Ancient of Days: “Thou preparest a table before me in the presence of my enemies; thou anointest my head with oil; my cup runneth over” (Ps. 23, 5). And the Holy One, blessed be He, calls concerning us: “Open ye the gates, that the righteous people which keepeth truth may enter in” (Isa. 26, 2).’ Then they began to discourse on the verse: “And they (the Hayoth) had the hands of a man, under their wings, on their four sides” (Ezek. 1, 8). ‘This’, said they, ‘has been explained by the Fellowship as referring to the hands stretched out to receive penitents who return to God. But the expression “the hands of a man” also signifies all those forms and supernal mysteries which the Holy One has stamped upon man and ordered in his fingers outwardly and inwardly and in the “palm” (Kaph). When the Holy One created man He set in him all the images of the supernal mysteries of the world above, and all the images of the lower mysteries of the world below, and all are designed in man, who stands in the image of God, because he is called “the creation of the palm”, and this is the mystery of the letter Kaph. Supernal mysteries and symbols are contained in this; the Ten Words, five belonging to the right side and five to the left, are all united in it as one mystery. Therefore it says: “I will also smite my one palm (kaph) upon the other” (Ezek. 21, 17), meaning that the Lord will cause the two hands to be divided, so that blessing will depart from the world and the glory of Israel shall be given over to the nations. But when they are united as one, it is as it says: “One vessel (kaph, lit. palm) of ten shekels of gold” (Num. 7, 14). When they were united “God created Man in His own image.” Man was in the Divine mind, in the inner mystery. God created him, male and female in one, “in the image of God”, symbolized by the palm. For when man was created, what is it that is written concerning him? “Thou hast clothed me with skin and flesh, and hast fenced me with bones and sinews” (Job 10, 11).¹The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation since they continue the discourse begun on page 76b.

פָּתַח וְאָמַר (שמות י״ח:כ״א) וְאַתָּה תֶחזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנְאֵי בָצַע, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וְאַתָּה תֶחזֶה, תִּבְחַר לָא כְּתִיב. אֶלָּא תֶחזֶה: לְפוּם חֵיזוּ דְּעַיְינִין. בְּמַאי. בְּדִיּוּקְנָא דְּבַר נָשׁ בְּאִלֵּין שִׁית סִטְרִין דְּקָאָמַרְתּוּן וְכֹלָּא בְּהַאי קְרָא. וְאַתָּה תֶחזֶה, חַד, בְּשַׂעְרָא. מִכָּל הָעָם, תְּרֵין, בְּמִצְחָא. אַנְשֵׁי חַיִל, תְּלַת, בְּאַנְפִּין. יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַרְבַּע, בְּעַיְינִין. אַנְשֵׁי אֱמֶת, חָמֵשׁ, בְּשִׁפְוָון. שׂוֹנְאֵי בָצַע, שִׁית, בְּיָדִין. בְּשִׂרְטוּטֵיהוֹן. MOREOVER THOU SHALT PROVIDE (lit. behold) OUT OF ALL THE PEOPLE, ETC.. Said R. Simeon: It does not say “thou shalt choose”, but “thou shalt behold”, namely, by means of the gift of inner sight of those characteristics which we have mentioned. All are indicated in this verse: “thou shalt look” refers to the hair; “of all the people” to the forehead; “for able men” to the face; “God-fearing” to the eyes; “men of truth” to the lips; and “hating covetousness” to the hands. All these are the signs by which to recognize men

דְּאִלֵּין אִינּוּן סִימָנִין, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּרוּחַ חָכְמְתָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. וְעִם כָּל דָּא, מֹשֶׁה לָא אִצְטְרִיךְ דָּא, אֶלָּא מַה כְּתִיב, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּרוּחָא קוּדְשָׁא הֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וְאוֹדַע לֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה חָמֵי כֹּלָּא. signs, that is, to those on whom the spirit of wisdom rests. And yet Moses had no need of these signs, for we read: “And Moses chose able men out of all Israel” (V. 25); he chose them by the inspiration of the Holy Spirit

מְנָא לָן, דִּכְתִּיב כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי. בָּאִים אֵלַי לָא כְּתִיב, אֶלָּא בָּא אֵלַי, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה יָדַע, וְלָא אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא לְאִסְתַּכְּלָא וּלְעַיְינָא, אֶלָּא לְפוּם שַׁעֲתָא הֲוָה יָדַע מֹשֶׁה. for we read: “When they have a matter, he cometh unto me” (v. 16); this “he” in the singular instead of “they ” in the plural indicates that it refers to the Holy Spirit. So there was no necessity for him to use the gift of inner sight in order to find out who were the right persons: he knew at once whom to choose through the enlightenment of the Holy Spirit.

כְּהַאי גַּוְונָא, יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, יָדַע בְּכוּרְסְיֵיהּ, דְּרוּחַ קוּדְשָׁא שַׁרְיָא עָלֵיהּ, דְּכָל מַאן דְּקָרִיב לְכוּרְסְיֵיהּ, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפִיל עָלֵיהּ, וּבֵיהּ הֲוָה דָּאִין דִּינָא בְּלָא סָהֲדִין. בְּגִין דְּדִיּוּקְנִין הֲווֹ בְּכוּרְסְיֵיהּ, וְכָל מַאן דְּמִקְרַב בְּשִׁקְרָא, מְכַשְׁכְּשָׁא הַהוּא דִּיּוּקְנָא, וַהֲוָה יָדַע שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דִּבְשִׁקְרָא קָאֲתֵי. בְּגִין כַּךְ, אֵימָתָא דְּכוּרְסְיֵהּ הֲוָה נָפִיל עַל כֹּלָּא, וְכֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין קָמֵיהּ. Similarly Solomon, in all the legal cases brought before him, could give his decisions without the aid of any witnesses, because the Holy Spirit was present at his throne, and everyone coming near to it was overcome with fear and trembling. There was an invisible figure hidden in the throne, and when any one uttered a false plea it made a sound by which Solomon knew at once that the person was not telling the truth.

מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו י״א:ג׳) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ' וְלא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְגוֹ'. וּתְלַת אִלֵּין, דָּנוּ עָלְמָא, בְּלָא סָהֲדִין וְהַתְרָאָה. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא עַל פּוּם סָהֲדִין, עַל מֵימָר אוֹרַיְיתָא. חַכִּימִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן בְּאִינּוּן דִּיּוּקְנִין, עָלַיְיהוּ לְאַזְהָרָא לִבְנֵי עָלְמָא, וּלְמֵיהַב אַסְוָותָא לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַסֵּי נַפְשַׁיְיהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן בְּהַאי עָלְמָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. But the Messiah will discern persons by their odour, for of him it says: “His scent will be in the fear of the Lord, and he shall not judge after the sight of his eyes, neither reprove after the hearing of his ears” (Isa. 11, 3). These three judged without witnesses and without warning; all others must judge according to the law, and must decide by the word of witnesses. The wise who are adepts in physiognomical lore must warn men and provide healing for their souls. Blessed are they in this world, and blessed in the world to come.’

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ, סִדֵר בֵּיהּ, כָּל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין עִלָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא, וְכָל דִּיּוּקְנִין דְּרָזִין תַּתָּאִין, דְּעָלְמָא דִּלְתַתָּא, וְכֹלָּא מִתְחַקְּקָא בְּבַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּצֶלֶם אֱלהִים, בְּגִין דְּאִקְרֵי יְצִיר כַּ"ף. What, then, is man? Does he consist solely of skin, flesh, bones and sinews? Nay, the essence of man is his soul; the skin, flesh, bones and sinews are but an outward covering, the mere garments, but they are not the man. When man departs (from this world) he divests himself of all these garments. The skin with which he covers himself, and all these bones and sinews, all have a symbolism in the mystery of the Supernal Wisdom, corresponding to that which is above.