(שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר וְגוֹ'. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, לְאַתְרָא דִּפְרִישָׂן גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ח:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ'. AND MOSES WENT UP UNTO GOD, AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN. He went to the region where the wings of the Shekinah are outspread, concerning which it is said: “He bowed the heavens and came down” (Ps. 18, 10).

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹמָא חַד הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּר' יְהוּדָה סָבָא, שָׁאִילְנָא לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא וְגוֹ'. מַאי קָא חָמָא, דְּקָאָמַר דְּאִיהוּ נּוֹרָא. אָמַר לִי, חָמָא שְׁלִימוּ דִּמְהֵימָנוּתָא קַדִּישָׁא, דְּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּהַהוּא אֲתָר, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּבְכָל אֲתָר דְּהַוִי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִקְרֵי נוֹרָא. We have a boraitha to the same effect. R. Jose once said: ‘One day I stood before R. Judah the ancient. I asked him to explain to me the meaning of the words: “And he (Jacob) was afraid, and said, How terrible is this place!” What did he see there to call it terrible? His answer was: “Jacob saw manifested in that region the consummation of the holy faith, which corresponded to the reality above. And any place where such a consummation is revealed is called ‘terrible’.”

אֲמֵינָא לֵיהּ, אִי הָכִי, אֲמַאי תַּרְגּוּמוֹ דְּחִילוּ, וְלָא שְׁלִים. אָמַר לִי, לֵית דְּחִילוּ אֶלָּא בְּאֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, וּבְכָל אֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִתְקְרֵי נוֹרָא. דִּכְתִּיב, (תהלים לה) יְראוּ אֶת יְיָ' קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר כִּי אֵין מַחְסוֹר, בַּאֲתָר דְּלֵית מַחְסוֹר, שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ. I then asked him: “If that is so, why then does the Targum translate the word ‘nora‘ (terrible) with ‘fear’ (d’hilu), and not with ‘complete’ (sh’lim)?” His answer was that there is no true fear and awe except in a place where there is completeness, as it is written “O fear the Lord, ye his saints, for there is no deficiency (mahsor) to them that fear him” (Ps. 34, 10), and in the sphere where there is no deficiency, there is completeness.’

תָּאנָא (משלי ל׳:ד׳) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, אָמַר ר' יוֹסִי, דָּא הוּא מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא הוּא אַהֲרֹן. דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:י״ב) וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, דָּא אֵלִיָּהוּ. דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:א׳) אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. A boraitha also tells us that R. Jose once expounded the verse: Who hath ascended up into heaven, or descended? Who hath gathered the wind in his fists? Who hath bound the waters in a garment? Who hath established all the ends of the earth? What is his name, and what is his son’s name? (Prov. 30, 4). ‘It is Moses who ascended up to heaven, as it says: “And Moses went up unto God.” It is Aaron who gathered the wind in his fists, as it says: “His fist full of sweet incense” (Lev. 16, 12). It is Elijah who “hath bound the waters in a garment”, for he said: “There shall not be dew nor rain these years, but according to my word” (I Kings 17, 1). And it is Abraham who “hath established all the ends of the earth”, for it says concerning him: “These are the generations of the heavens and the earth when they were created (behibar’am)” (Gen. 2, 4), the last word having the same letters as Abraham.’

הוּא תָּנֵי הַאי, וְהוּא אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים מ״ז:ו׳) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (מי עלה תקון בסוד את האור אמנם בתרועה וירד בסוד ויבדל, הבדילו לו אלהים בתרועה) מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (איוב י״ב:י׳) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְגוֹ'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (איוב כ״ו:ח׳) צוֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. תּוּ אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע קְטִירֵי עָלְמָא, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. This was R. Jose’s first interpretation. He then gave a different one, saying: ‘ “Who hath ascended up into heaven?” The Holy One, of whom it says: “God hath ascended with a shout” (Ps. 47, 6). “Who hath gathered the wind in his fists?” The Holy One, “in whose hand is the soul of every living thing” (Job 12, 10). “Who hath bound the waters in a garment?” The Holy One, who “bindeth up the waters in his thick clouds” (Ibid. XXVI,8). “Who hath established all the ends of the earth?” The Holy One, of whom it says: “in the day when the Lord God made heaven and earth” (Gen. 2, 4).’ Finally, he affirmed that the words indicate the four knots (elements) of the universe: fire, air, water, earth.

אָמַר ר' יֵיסָא, אִתְחָזוּן מִלּוֹי דְּר' יוֹסִי, דְּלָא מִתְקַיְּימָאן. כַּד מָטוּ מִלִּין אִלֵּין לְגַבֵּיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, אֲנָח יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ דְּר' יוֹסִי וּבַרְכֵיהּ, וְאָמַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, וְהָכִי הוּא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר הָכִי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא. Said R. Jesse: ‘It is evident that R. Jose’s various applications of this verse are incompatible one with the other!’ But when these interpretations came to the ears of R. Simeon, he put his hands on R. Jose’s head and blessed him, saying: ‘That which thou hast said is quite right. It is perfectly true, but whence hast thou these interpretations?’ ‘From my father, who heard it from R. Hamnuna the ancient,’ replied R. Jose.

יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב ר' שִׁמְעוֹן בְּתַרְעָא דְּצִפּוֹרִי, אָמַר לֵיהּ ר' יֵיסָא, הַאי דְּאָמַר ר' יוֹסִי, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', זִמְנָא חֲדָא אָמַר, דָּא מֹשֶׁה. לְבָתַר אָמַר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר אָמַר, אִלֵּין ד' קְטִירִין אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְמֹר דְּבָרְכֵיהּ. One day R. Simeon sat at the gate of Sepphoris, when R. Jesse said to him: ‘R. Jose applied the verse, “Who hath ascended, etc.”, first to Moses, then to the Holy One, and finally to the four elements, and I saw that thou, Master, didst bless him!’

אָמַר לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר, וְהָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וְכֻלְּהוּ מִלֵּי אִתְקַיְימוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. אִתְרְגִישׁ ר' יֵיסָא בְּמִלּוֹי דְּר' שִׁמְעוֹן, וְאָמַר וַדַּאי הַאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אוֹלִיפְנָא מִקָּמֵיהּ דְּמֹר זִמְנָא אַחֲרָא. (אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. דכתיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. אבל) Said R. Simeon: ‘What he said was perfectly true. All the applications signify one and the same thing, since they all have their root and fulfilment in the Holy One, and they are all practically equivalent.’ R. Jesse was deeply impressed by these words and said: ‘Now I see that this is indeed so. And I have also heard it on another occasion from the mouth of the Master.

וְכֹלָּא שַׁפִּיר. אֲבָל סוֹפָא דִּקְרָא מַאי קָא מַיְירֵי דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. מַה שְׁמוֹ תִּינַח, מַה שֶּׁם בְּנוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה הָא אוֹלִיפְנָא לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרִי. אָמַר לֵיהּ, לֵימָא לִי מֹר, דְּהָא בְּחֶלְמִי שָׁאִילְנָא קָמֵיהּ דְּמֹר הַאי מִלָּה, וְאָמַר לִי, וַאֲנְשִׁינָא לָהּ. אָמַר לֵיהּ, אִי אֵימָא תִּדְכַּר. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי. דְּהָא מַה דְּאוֹלִיפְנָא קָמֵי דְּמֹר יוֹמָא דָּא אַדְכַּרְנָא. But what is the meaning of the words, “And what is his son’s name?” ‘ R. Simeon replied: ‘The inner meaning of this I myself have taught my son, R. Eleazar.’ ‘I pray thee, tell it to me,for I did ask thee concerning it in a dream, but when I awoke I had forgotten thine answer.’ ‘And now, when I tell thee, wilt thou remember it?’ ‘I surely will,’ replied R. Jesse, ‘I always remember what my Mastor tells me.’

אֲמַר לֵיהּ רָזָא דְּמִלָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּבְרָזָא עִלָּאָה, וְהַאי אִקְרֵי בְּנוֹ. אָמַר יָנוּח דַּעְתֵּיהּ דְּמֹר, דְּהָא רָזָא דָּא יְדַעְנָא. אַדְהָכִי, לָא אִדְכַּר ר' יֵיסָא, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָזַל לְבֵיתֵיהּ, אַדְמוּךְ, אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא, דְּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. Said R. Simeon: ‘The words must be understood in the light of the expression, “My first-born son Israel” (Ex. 4, 22), and “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3). “Israel” here refers to the supernal world, and it is this which is called “son”. Whereupon R. Jesse replied: ‘With all due respect to the Master, this is a secret which I already know. ‘ But yet again he forgot it. He was much perturbed. But when he went into his house and lay down to sleep, he saw in his dream an haggadic book, wherein it was written: “Wisdom (.Hokmah) and glory (Tifereth) in His sanctuary.”

אִתְּעַר, אָזִל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, נָשַׁק יְדוֹי, אָמַר, הָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא. זִמְנָא אַחֲרָא חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּאַחְזִיוּ קַמָאי, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ, חָכְמָה לְעֵילָּא, תִּפְאֶרֶת לְתַתָּא. בְּמִקְדָּשׁוֹ לְגַבַּיְיהוּ. וְהָכִי חֲמֵינָא בְּחֶלְמָא זִמְנָא חֲדָא. וְהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּמַאי. אֲמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, עַד כְּעַן רַבְיָא אַנְתְּ, לְמֵיעַל בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְהָא כֹּלָּא אַחְזִיאוּ לָךְ. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. חָכְמָה שְׁמוֹ, תִּפְאֶרֶת בְּנוֹ. When he awoke, he straightway went to R. Simeon, kissed his hand, and said: ‘This night I saw in my dream an haggadic book wherein were written the words: “Wisdom and glory in His sanctuary”, “Wisdom” above, “Glory” below, and “in His sanctuary” at the side. This I saw in a dream, and I found it on my lips when I awoke.’ Said R. Simeon to him: ‘Until this time thou wast too young to join the companv of the “reapers of the field”, but now everything has been shown unto thee! Thus the meaning is: Wisdom (Hokmah) is His Name and Glory (Tifereth) the name of His son.’

(תנא) (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּזָכֵי לִיקָרָא דָּא, דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִיד בְּגִינֵיהּ כַּךְ. (תאני ר' יהודה) תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, כַּד סַלְּקִין, סַלְּקִין לְעֻתְרָא, סַלְּקִין לִרְבּוּ, סַלְּקִין לְמַלְכוּ, אֲבָל מֹשֶׁה כַּד סָלִיק, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. AND MOSES WENT UP UNTO GOD. Blessed indeed was Moses to have been worthy of this honour, to which the Torah herself testifies. Said R. Judah: ‘See what a difference there is between Moses and other men: “Going up” in regard to ordinary men means “getting rich”, “getting on”, in honours, in office, in rank, etc. But Moses “went up unto God”. Truly, he was blessed.’

ר' יוֹסִי אָמַר, מִכָּאן אָמְרוּ חַבְרַיָּא, הַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ'. דְּמַאן דְּבָעֵי לְאִתְקָרְבָא, מְקָרְבִין לֵיהּ. R. Jose remarked that this is one of the passages from which the members of the Fellowship derive the lesson that “he who comes to be purified is assisted from above”: because Moses “went up unto God”, therefore “the Lord called unto him out of the mountain”.

(שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ' מִן הָהָר וְגוֹ'. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, לְאַתְרָא דִּפְרִישָׂן גַּדְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים י״ח:י׳) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ'. AND MOSES WENT UP UNTO GOD, AND THE LORD CALLED UNTO HIM OUT OF THE MOUNTAIN. He went to the region where the wings of the Shekinah are outspread, concerning which it is said: “He bowed the heavens and came down” (Ps. 18, 10).

תָּאנָא אָמַר ר' יְהוּדָה, כָּל זִמְנָא דִּגְלוּפֵי מַלְכָּא עִלָּאָה מִתְיַשְּׁרָן בְּאַתְרַיְיהוּ, עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְכָל עוֹבָדִין מִתְיַשְּׁרָן בְּקִיּוּמַיְיהוּ. (מאן כל עובדין מתיישרן בקיומייהו) כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות לה) אֶת מַעֲשֵׂה יְיָ' כִּי נוֹרָא הוּא. מַאי כִּי נוֹרָא הוּא. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים י׳:י״ז) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. מַאי וְהַנּוֹרָא. דָּא יַעֲקֹב. וּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, כְּתַרְגּוּמוֹ, גְּבַר שְׁלִים. שְׁלִים בְּכֹלָּא. כַּךְ כָּל עוֹבָדִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁלֵימִין בִּשְׁלִימוּ, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. Said R. Judah: ‘As long as the tracings of the Supernal King¹The emanations of the Godhead. adhere to their proper places all worlds are impregnated with joy and all creation is upright and stable. Concerning this it is written: “And all the people among whom thou art shall see the work of the Lord that it will be terrible” (Ex. 34, 10).’ What is the meaning of “terrible”? Said R. Eleazar: ‘It signifies the highest perfection of all, as in the expression: “A great, mighty, terrible God” (Deut. 10, 17).

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹמָא חַד הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּר' יְהוּדָה סָבָא, שָׁאִילְנָא לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ח:י״ז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא וְגוֹ'. מַאי קָא חָמָא, דְּקָאָמַר דְּאִיהוּ נּוֹרָא. אָמַר לִי, חָמָא שְׁלִימוּ דִּמְהֵימָנוּתָא קַדִּישָׁא, דְּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּהַהוּא אֲתָר, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. וּבְכָל אֲתָר דְּהַוִי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִקְרֵי נוֹרָא. We have a boraitha to the same effect. R. Jose once said: ‘One day I stood before R. Judah the ancient. I asked him to explain to me the meaning of the words: “And he (Jacob) was afraid, and said, How terrible is this place!” What did he see there to call it terrible? His answer was: “Jacob saw manifested in that region the consummation of the holy faith, which corresponded to the reality above. And any place where such a consummation is revealed is called ‘terrible’.”

אֲמֵינָא לֵיהּ, אִי הָכִי, אֲמַאי תַּרְגּוּמוֹ דְּחִילוּ, וְלָא שְׁלִים. אָמַר לִי, לֵית דְּחִילוּ אֶלָּא בְּאֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, וּבְכָל אֲתָר דְּהַוְי שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ, אִתְקְרֵי נוֹרָא. דִּכְתִּיב, (תהלים לה) יְראוּ אֶת יְיָ' קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר כִּי אֵין מַחְסוֹר, בַּאֲתָר דְּלֵית מַחְסוֹר, שְׁלֵימוּתָא שְׁכִיחַ. I then asked him: “If that is so, why then does the Targum translate the word ‘nora‘ (terrible) with ‘fear’ (d’hilu), and not with ‘complete’ (sh’lim)?” His answer was that there is no true fear and awe except in a place where there is completeness, as it is written “O fear the Lord, ye his saints, for there is no deficiency (mahsor) to them that fear him” (Ps. 34, 10), and in the sphere where there is no deficiency, there is completeness.’

תָּאנָא (משלי ל׳:ד׳) מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, אָמַר ר' יוֹסִי, דָּא הוּא מֹשֶׁה, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא הוּא אַהֲרֹן. דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:י״ב) וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, דָּא אֵלִיָּהוּ. דִּכְתִּיב, (מלכים א י״ז:א׳) אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא הוּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם, אֶלָּא בְּאַבְרָהָם. A boraitha also tells us that R. Jose once expounded the verse: Who hath ascended up into heaven, or descended? Who hath gathered the wind in his fists? Who hath bound the waters in a garment? Who hath established all the ends of the earth? What is his name, and what is his son’s name? (Prov. 30, 4). ‘It is Moses who ascended up to heaven, as it says: “And Moses went up unto God.” It is Aaron who gathered the wind in his fists, as it says: “His fist full of sweet incense” (Lev. 16, 12). It is Elijah who “hath bound the waters in a garment”, for he said: “There shall not be dew nor rain these years, but according to my word” (I Kings 17, 1). And it is Abraham who “hath established all the ends of the earth”, for it says concerning him: “These are the generations of the heavens and the earth when they were created (behibar’am)” (Gen. 2, 4), the last word having the same letters as Abraham.’

הוּא תָּנֵי הַאי, וְהוּא אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהילים מ״ז:ו׳) עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה (מי עלה תקון בסוד את האור אמנם בתרועה וירד בסוד ויבדל, הבדילו לו אלהים בתרועה) מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (איוב י״ב:י׳) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְגוֹ'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ (איוב כ״ו:ח׳) צוֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. תּוּ אָמַר, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע קְטִירֵי עָלְמָא, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. This was R. Jose’s first interpretation. He then gave a different one, saying: ‘ “Who hath ascended up into heaven?” The Holy One, of whom it says: “God hath ascended with a shout” (Ps. 47, 6). “Who hath gathered the wind in his fists?” The Holy One, “in whose hand is the soul of every living thing” (Job 12, 10). “Who hath bound the waters in a garment?” The Holy One, who “bindeth up the waters in his thick clouds” (Ibid. XXVI,8). “Who hath established all the ends of the earth?” The Holy One, of whom it says: “in the day when the Lord God made heaven and earth” (Gen. 2, 4).’ Finally, he affirmed that the words indicate the four knots (elements) of the universe: fire, air, water, earth.

אָמַר ר' יֵיסָא, אִתְחָזוּן מִלּוֹי דְּר' יוֹסִי, דְּלָא מִתְקַיְּימָאן. כַּד מָטוּ מִלִּין אִלֵּין לְגַבֵּיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, אֲנָח יְדוֹי בְּרֵישֵׁיהּ דְּר' יוֹסִי וּבַרְכֵיהּ, וְאָמַר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתְּ, וְהָכִי הוּא. אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ. אָמַר הָכִי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא. Said R. Jesse: ‘It is evident that R. Jose’s various applications of this verse are incompatible one with the other!’ But when these interpretations came to the ears of R. Simeon, he put his hands on R. Jose’s head and blessed him, saying: ‘That which thou hast said is quite right. It is perfectly true, but whence hast thou these interpretations?’ ‘From my father, who heard it from R. Hamnuna the ancient,’ replied R. Jose.

יוֹמָא חַד הֲוָה יָתִיב ר' שִׁמְעוֹן בְּתַרְעָא דְּצִפּוֹרִי, אָמַר לֵיהּ ר' יֵיסָא, הַאי דְּאָמַר ר' יוֹסִי, מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וְגוֹ', זִמְנָא חֲדָא אָמַר, דָּא מֹשֶׁה. לְבָתַר אָמַר, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְבָתַר אָמַר, אִלֵּין ד' קְטִירִין אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר. וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְמֹר דְּבָרְכֵיהּ. One day R. Simeon sat at the gate of Sepphoris, when R. Jesse said to him: ‘R. Jose applied the verse, “Who hath ascended, etc.”, first to Moses, then to the Holy One, and finally to the four elements, and I saw that thou, Master, didst bless him!’

אָמַר לֵיהּ וַדַּאי שַׁפִּיר קָא אָמַר, וְהָכִי הוּא, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וְכֻלְּהוּ מִלֵּי אִתְקַיְימוּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא. אִתְרְגִישׁ ר' יֵיסָא בְּמִלּוֹי דְּר' שִׁמְעוֹן, וְאָמַר וַדַּאי הַאי הָכִי הוּא, וְהָכִי אוֹלִיפְנָא מִקָּמֵיהּ דְּמֹר זִמְנָא אַחֲרָא. (אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. דכתיב, (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. אבל) Said R. Simeon: ‘What he said was perfectly true. All the applications signify one and the same thing, since they all have their root and fulfilment in the Holy One, and they are all practically equivalent.’ R. Jesse was deeply impressed by these words and said: ‘Now I see that this is indeed so. And I have also heard it on another occasion from the mouth of the Master.

וְכֹלָּא שַׁפִּיר. אֲבָל סוֹפָא דִּקְרָא מַאי קָא מַיְירֵי דִּכְתִּיב, (משלי ל׳:ד׳) מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵּדַע. מַה שְׁמוֹ תִּינַח, מַה שֶּׁם בְּנוֹ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה הָא אוֹלִיפְנָא לְרַ' אֶלְעָזָר בְּרִי. אָמַר לֵיהּ, לֵימָא לִי מֹר, דְּהָא בְּחֶלְמִי שָׁאִילְנָא קָמֵיהּ דְּמֹר הַאי מִלָּה, וְאָמַר לִי, וַאֲנְשִׁינָא לָהּ. אָמַר לֵיהּ, אִי אֵימָא תִּדְכַּר. אָמַר לֵיהּ וַדַּאי. דְּהָא מַה דְּאוֹלִיפְנָא קָמֵי דְּמֹר יוֹמָא דָּא אַדְכַּרְנָא. But what is the meaning of the words, “And what is his son’s name?” ‘ R. Simeon replied: ‘The inner meaning of this I myself have taught my son, R. Eleazar.’ ‘I pray thee, tell it to me,for I did ask thee concerning it in a dream, but when I awoke I had forgotten thine answer.’ ‘And now, when I tell thee, wilt thou remember it?’ ‘I surely will,’ replied R. Jesse, ‘I always remember what my Mastor tells me.’

אֲמַר לֵיהּ רָזָא דְּמִלָּה, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל וּכְתִיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּבְרָזָא עִלָּאָה, וְהַאי אִקְרֵי בְּנוֹ. אָמַר יָנוּח דַּעְתֵּיהּ דְּמֹר, דְּהָא רָזָא דָּא יְדַעְנָא. אַדְהָכִי, לָא אִדְכַּר ר' יֵיסָא, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָזַל לְבֵיתֵיהּ, אַדְמוּךְ, אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא, חַד סִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא, דְּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ, חָכְמָה וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. Said R. Simeon: ‘The words must be understood in the light of the expression, “My first-born son Israel” (Ex. 4, 22), and “Israel, in whom I am glorified” (Isa. 49, 3). “Israel” here refers to the supernal world, and it is this which is called “son”. Whereupon R. Jesse replied: ‘With all due respect to the Master, this is a secret which I already know. ‘ But yet again he forgot it. He was much perturbed. But when he went into his house and lay down to sleep, he saw in his dream an haggadic book, wherein it was written: “Wisdom (.Hokmah) and glory (Tifereth) in His sanctuary.”

(תנא) (שמות י״ט:ג׳) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּזָכֵי לִיקָרָא דָּא, דְּאוֹרַיְיתָא אַסְהִיד בְּגִינֵיהּ כַּךְ. (תאני ר' יהודה) תָּא חֲזֵי, מַה בֵּין מֹשֶׁה לִשְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, כַּד סַלְּקִין, סַלְּקִין לְעֻתְרָא, סַלְּקִין לִרְבּוּ, סַלְּקִין לְמַלְכוּ, אֲבָל מֹשֶׁה כַּד סָלִיק, מַה כְּתִיב בֵּיהּ, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. AND MOSES WENT UP UNTO GOD. Blessed indeed was Moses to have been worthy of this honour, to which the Torah herself testifies. Said R. Judah: ‘See what a difference there is between Moses and other men: “Going up” in regard to ordinary men means “getting rich”, “getting on”, in honours, in office, in rank, etc. But Moses “went up unto God”. Truly, he was blessed.’

ר' יוֹסִי אָמַר, מִכָּאן אָמְרוּ חַבְרַיָּא, הַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, דִּכְתִּיב וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלהִים. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ'. דְּמַאן דְּבָעֵי לְאִתְקָרְבָא, מְקָרְבִין לֵיהּ. R. Jose remarked that this is one of the passages from which the members of the Fellowship derive the lesson that “he who comes to be purified is assisted from above”: because Moses “went up unto God”, therefore “the Lord called unto him out of the mountain”.