Vayeshev

Vayeshev somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Chapter 01

Chapter 01 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Vayeshev 1 (Chapter 01) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 1 (Chapter 01) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים לה) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנוּ יְיָ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה מְקַטְרְגִין אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ מִיּוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב בֵּיהּ נִשְׁמָתָא (ד"א ל"ג לבר נש) (לאתקיימא) בְּהַאי עַלְמָא. דְּכֵיוָן דְּנָפִיק בַר נָשׁ לַאֲוִירָא דְעַלְמָא, מִיָּד אִזְדַּמַּן לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרָע כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (בראשית ד׳:ז׳) לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ וְגו'. וּכְדֵין אִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרָע. AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHER’S SOJOURNINGS, IN THE LAND OF CANAAN. R. Hiya discoursed on the verse: Many are the ills of the righteous, but the Lord delivereth him out of them all (Ps. 34, 20). ‘Many, indeed’, he said, ‘are the adversaries with whom a human being has to contend from the day that God breathes into him a soul in this world. For as soon as he emerges into the light of day, the evil prompter is at hand in readiness to join him, according to our interpretation of the verse: “Sin coucheth at the door” (Gen. 4, 7).

וְתָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא, דְּהָא בְּעִירֵי מִיּוֹמָא דְּאִתְיַלִּידוּ, כֻּלְּהוּ נָטְרֵי גַרְמַיְיהוּ, וְעָרְקִין מִן גּוֹ נוּרָא, וּמִן כָּל אַתְרִין בִּישִׁין. וּבַר נָשׁ, מִיָּד אָתֵי לַאֲרָמָא גַּרְמֵיהּ גּוֹ נוּרָא, בְּגִין דְּיֵצֶר הָרָע שָׁארֵי בְּגַוִּיהּ, וּמִיָּד אַסְטֵי לֵיהּ לְאָרְחָא בִישָׁא. In proof whereof note that the beasts from the day they are born are able to take care of themselves, and avoid fire and similar dangers, whereas man, on the other hand, seems to feel at first a natural propensity to throw himself into the fire, the reason being that the evil prompter dwells within him and from the beginning lures him into evil ways.

וְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב, (קהלת ד׳:י״ג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. טוֹב יֶלֶד, דָּא הוּא יֵצֶר טוֹב דְּהוּא יֶלֶד מִיּוֹמִין זְעִירִין עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּהָא מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וָאֵילָךְ (עמיה) כְּמָה דְאִתְּמָר. So Scripture says: “Better is a poor and wise child than an old and foolish king, who knoweth not how to receive admonition any more” (Eccl. 4, 13). The “child” here signifies the good prompter, who is so called because he is, as it were, a youngster by the side of man, whom he does not join till he is at the age of thirteen years, as elsewhere affirmed.

מִמֶּלֶךָ זָקֵן וּכְסִיל. מִמֶּלֶךְ, דָּא הוּא יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ אִקְרֵי מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט בְּעַלְמָא עַל בְּנֵי נָשָׁא. זָקֵן וּכְסִיל, דְּאִיהוּ זָקֵן וַדַּאי, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, דְּכַד אִתְיְלִיד בַר נָשׁ וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא אִיהוּ אִזְדַּמַּן עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ. וְעַל דָּא אִיהוּ מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. He is better, then, than “an old and foolish king”, to wit, the evil prompter, who is called king and ruler over the sons of men, and who is assuredly old, since, as already said, so soon as a man is born and sees the light of day he attaches himself to him;

אֲשֶׁר לא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד, לְהַזְהִיר לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְהִזָּהֵר, בְּגִין דְּאִיהוּ כְסִיל. וְעֲלֵיהּ אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (קהלת ב׳:י״ד) וְהַכְּסִיל בַּחשֶׁךְ הוֹלֵךְ. דְּהָא מֵסּוּסִיתָא דְּחשֶׁךְ קָא אַתְיָא וְלֵית לֵיהּ נְהוֹרָא לְעָלְמִין. and he is foolish, not knowing how to receive admonition, since, as Solomon says of him also, “the fool walketh in darkness” (Ibid. 2, 14). Indeed, he comes from the very quarry of darkness, and light is for ever a stranger to him.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם. מַאן יֶלֶד מִסְכֵּן, הָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב. אֲבָל טוֹב יֶלֶד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְדָא הוּא נַעַר דְּאִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם. וְאַמַּאי אִקְרֵי נַעַר, בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חַדְתּוּ דְסִיהֲרָא דְּמִתְחַדְּשָׁא תָּדִיר, וְתָדִיר אִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן כְּמָה דְּאֲמְרָן. וְחָכָם, בְּגִין דְּחָכְמָה שַׁרְיָא בֵּיהּ. R. Simeon said: ‘It has been laid down that the “poor child” here is the good prompter, the same as he who said of himself: “I have been young, and now am old” (Ps. 37, 25). He is called “poor child”, as he has no possession whatever of his own, and is called “youth” for the reason that he is constantly renewed in the same way as the moon; also he is wise, since wisdom dwells within him.

מִמֶּלֶךָ זָקֵן, דָּא הוּא יֵצֶר הָרָע כְּמָה דְאִתְּמָר. דְּהָא מִן יוֹמָא דְּהֲוָה לָא נָפַק מִמְּסָאֲבוּתֵיהּ לְעָלְמִין, וְאִיהוּ כְסִיל. דְּכָל אָרְחוֹי אִינוּן לְאֹרַח בִּישָׁא, וְאָזִיל וְסָטֵי לִבְנִי נָשָׁא וְלָא יָדַע לְאִזְדַּהֲרָא. וְאִיהוּ אָתֵי עִם בַר נָשׁ בְּתִסְקוּפִין בְּגִין לְאַסְטָאָה לוֹן מֵאֹרַח טָבָא לְאֹרַח בִּישָׁא. He is better than the “old king”, who is the evil prompter, as already said, since from his first emergence he has never rid himself of his impurity, and he is foolish in that all his steps are toward the evil ways, and he turns the sons of men from the right path, employing all kinds of pretexts to divert them from the good way to the evil.

תָּא חֲזֵי, עַל דָּא אַקְדִים עִם בַּר נָשׁ בְּיוֹמָא דְאִתְיְלִיד בְּגִין דִּיְהֵימִין לֵיהּ. דְּהָא כַּד אָתֵי יֵצֶר טוֹב לָא יָכִיל בַר נָשׁ לִמְהֵימְנָא לֵיהּ וְדָמֵי עֲלֵיהּ כְּמָטוּלָא. כְּגַוְונָא דָא תָּנִינָן, מַאן הוּא רָשָׁע עָרוּם, דָּא הוּא מַאן דְּאַקְדִּים לְאַטְעָנָא מִלּוֹי לְקַמֵּי דַיְינָא עַד לָא יֵיתֵי חַבְרֵיהּ מָארֵי דְדִינָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״ח:י״ז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וְגו'. And he hastens to join man on the very day he is born, in order that man may come to believe in him, and that when the good prompter arrives later he may be loth to believe him and think him a burden. Similarly our teachers have defined a “cunning wicked man” to be one who comes first to the judge and pleads his cause before his opponent arrives; as Scripture says: “He that pleadeth his cause first seemeth just, etc.” (Prov. 18, 17).

כְּגַוְונָא דָא (הוא נ"א האי) רָשָׁע עָרוּם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ג׳:א׳) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם. וְהוּא אַקְדִּים וְשָׁרֵי עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ עַד לָא יֵיתֵי חַבְרֵיהּ לְאַשְׁרָאָה עֲלֵיהּ. וּבְגִין דְּאִיהוּ אַקְדִּים וְהָא אַטְעִין טַעֲנָתֵיהּ עִמֵּיהּ, כַּד אָתֵי חַבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב, אַבְאִישׁ לֵיהּ לְבַר נָשׁ בַּהֲדֵיהּ וְלָא יָכִיל לְזָקְפָא רֵישֵׁיהּ, כְּאִילּוּ אַטְעִין עַל כִּתְפֵיהּ כָּל מָטוֹלִין דְּעַלְמָא. בְּגִין הַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְאַקְדִּים עִמֵּיהּ. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה (קהלת ט׳:ט״ז) וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, בְּגִין דְּהָא אַקְדִים אָחֳרָא. In the same way the evil prompter is cunningly wicked, as we read: “And the serpent was more cunning, etc.” (Gen. 3, 1), and so he arrives first to take up his abode with man, and make his case plausible to him,. so that when his fellow, that is, the good prompter, arrives, he finds himself obnoxious to man, and is not able to raise his head, as though he were bowed down with a heavy burden, because of that cunningly wicked one who has got the start of him. Hence the words of Solomon: “the poor man’s wisdom is despised, and his words are not heard” (Eccl. 9, 16), because the other has anticipated him.

וְעַל דָּא כָּל דַיְינֵי דְּקַבִּיל מִבַּר נָשׁ מִלָּה עַד לָא יֵיתֵי חַבְרֵיהּ, כְּאִילּוּ מְקַבֵּל עֲלֵיהּ טַעֲוָוא אָחֳרָא לִמְהֵימְנוּתָא. אֶלָּא (משלי י״ח:י״ז) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ, וְדָא הוּא אֹרַח דְּבַר נָשׁ זַכָּאָה, דְּהָא בַר נָשׁ זַכָּאָה דָּא הוּא, דְּלָא הֵימִין לְהַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְּיֵצֶר הָרָע, עַד דְּיֵיתֵי חַבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב. וּבְגִין דָא בְּנֵי נָשָׁא אִינוּן כָּשְׁלִין לְעַלְמָא דְאָתֵי. Hence for a judge to receive the pleadings of one litigant in the absence of the other is like acknowledging strange gods. But the way of the righteous judge is to wait till “his neighbour cometh and searcheth him out” (Prov. 18, 17). Similarly the righteous man is he who does not put credence in the evil prompter, but first waits for the arrival of the good prompter. For neglecting to do this the sons of man will stumble in the world to come.

אֲבָל הַהוּא זַכָּאָה דְּאִיהוּ דָּחִיל לְמָארֵיהּ, כַּמָּה בִּישִׁין סָבִיל בְּהַאי עַלְמָא בְּגִין דְּלָא יְהֵימִין וְלָא יִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁזִיב לֵיהּ מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים לה) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנוּ יְיָ. רַבּוֹת רָעוֹת לַצַּדִּיק לָא כְּתִיב, אֶלָּא צַדִּיק. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהַהוּא בַר נָשׁ וְשֵׁזִיב לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ. The righteous man, on the other hand, endures in this world many trials for not believing in and not associating himself with the evil prompter, but the Holy One, blessed be He, delivers him from all ills, as it says: “Many are the ills of the righteous, but the Lord delivereth him out of them all” (Ps. 34, 20). For God finds delight in such a man and delivers him from all ills in this world and in the world to come. Happy is his portion!

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּישִׁין עָבְרוּ עֲלֵיהּ דְּיַעֲקֹב, בְּגִין דְּלָא יִתְדַּבַּק בְּהַהוּא יֵצֶר הָרָע וְיִתְרְחַק מֵחוּלָקֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ סָבִיל כַּמָּה עוֹנְשִׁין כַּמָּה בִּישִׁין וְלָא שָׁקִיט. פָּתַח וְאָמַר, (איוב ג׳:כ״ו) לא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נַחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה בִּישִׁין סָבְלִין צַדִּיקַיָא בְּהַאי עַלְמָא. בִּישִׁין עַל בִּישִׁין, כְּאֵבִין עַל כְּאֵבִין. בְּגִין לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי. See how many ills befell Jacob in his effort not to be drawn to the evil prompter, and to keep himself far from his portion; and for this he endured many afflictions and ills without respite.’ R. Hiya applied to Jacob the verse: I was not at ease, neither was I quiet, neither had I rest; but trouble came (Job. 3, 26). ‘How many ills and sufferings,’ he said, ‘one after another come upon the righteous in this world that they may merit the world to come.

יַעֲקֹב כַּמָּה סָבִיל בִּישִׁין עַל בִּישִׁין תָּדִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר לֹא שָׁלַוְתִּי, בְּבֵיתָא דְלָבָן, וְלָא יָכִילְנָא לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וְלא שָׁקַטְתִּי, מֵעֵשָׂו. מֵהַהוּא צַעֲרָא דְּצִעֵר לִי הַהוּא מְמַנָּא דִילֵיהּ, וּלְבָתַר דְּחִילוּ דְעֵשָׂו. וְלֹא נַחְתִּי, מִן דִּינָה וּמִן שְׁכֶם. Jacob was one of them, and could say of himself, “I was not at ease” in the house of Laban, from whom I could not escape; “neither was I quiet” on account of Esau, through the pain inflicted on me by his Chieftain, and later on through fear of himself; “neither had I rest” in the affair of Dinah and Shechem;

וַיָּבֹא רֹגֶז, דָּא רוּגְזָא וְעִרְבּוּבְיָא דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ קַשְׁיָא מִכֻּלְּהוּ, מִגּוֹ רְחִימוּתָא דְיַעֲקֹב לְגַבֵּי דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, עָאל בְּמִצְרַיִם. בְּגִין דִּלְבָתַר כְּתִיב, (שמות ו׳:ה׳) וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי, לְאִשְׁתַּכָּחָא שְׁכִינְתָּא (נ"א שמש) תַּמָּן בַּהֲדֵיהּ. “but trouble came”, to wit, the trouble and confusion of the loss of Joseph, which was the worst of all, on account of his love for Joseph.’

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נְאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נְאֱסַף הַצַּדִּיק. הַצַּדִּיק אָבַד, בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּעַלְמָא וְלָא הֲוֵי עַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאִזְדַּמַּן דִּינָא לְשַׁרְיָיא עַל עַלְמָא. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּיִשְׁרֵי דִּינָא עַל כֻּלְּהוּ אָחֳרָנִין, וְלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ. AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHER’S SOJOURNINGS, IN THE LAND OF CANAAN. R. Jose discoursed here on the verse: The righteous perisheth, and no man layeth it to heart, and godly men are taken away, none considering that the righteous is taken away from the evil to come (Is. 57, 1). ‘When God’, he said, ‘surveys the world and finds it misbehaving and meet for chastisement, He first removes from it any righteous man that is present in it, so that chastisement should be visited on all the others and there should be none to shield them.

דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּזַכָּאָה שָׁארֵי בְּעַלְמָא, דִּינָא לָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עַל עַלְמָא. מְנָלָן מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו וְגו'. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְזַכָּאָה מִבֵּינַיְיהוּ וְסַלִּיק לֵיהּ מֵעַלְמָא, וּכְדֵין אִתְפְּרַע וְגָבֵי דִילֵיהּ. סוֹפֵיהּ דִּקְרָא, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נְאֱסַף הַצַּדִּיק. עַד דְּלָא יֵיתֵי רָעָה לְשַׁלְטָאָה עַל עַלְמָא נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. (ד"א כי מפני הרעה נאסף עד לא ישלוט הרעה בעלמא) דָּבָר אַחֵר כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה, דָּא יֵצֶר הָרָע. For as long as there is a righteous man in the world chastisement cannot befall it, as we learn from Moses, of whom it is written: “Therefore he said that he would destroy them, had not Moses his chosen stood before him in tbe breach, etc.” (Ps. 106, 23). God thus first removes the righteous from the world, and only then collects His account, as it were. We thus translate the conclusion of the verse: “the righteous is taken away before (mitne’) the evil to come”, that is, before the evil is due to befall. (According to another interpretation, “from the evil to come” is an allusion to the evil prompter.)

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַאֲבָהָן הֲוָה וְאִיהוּ קָאִים לְקָיְימָא בְּגָלוּתָא. אֲבָל מִגּוֹ דְּאִיהוּ צַדִּיק אִתְעַכַּב דִּינָא דְּלָא שָׁלְטָא בְּעַלְמָא. דְּהָא כָּל יוֹמֵי דְיַעֲקֹב לָא שָׁרָא דִּינָא עַל עַלְמָא, וְכַפְנָא אִתְבַּטְלַת. Observe now that although the galuth was already due in the life-time of Jacob, yet because he was a righteous man-the perfection of the patriarchs-the sentence was postponed; for whilst he was alive punishment could not befall the world, and even the famine of Egypt ceased on his arrival.

וְאוּף הָכִי בְּיוֹמוֹי דְיוֹסֵף דְּאִיהוּ דִּיוּקְנָא דְּאֲבוֹי (כיון דאיהו מת מיד). לָא שְׁרָא גָלוּתָא (דינא על עלמא). בְּגִין דְּאִיהוּ אָגִין עֲלַיְיהוּ כָּל יוֹמוֹי, כֵּיוָן דְּאִיהוּ מֵת, מִיָּד שָׁרָא עֲלַיְיהוּ גָלוּתָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות א׳:י״ד) וַיָּמָת יוֹסֵף וְגו', וְסָמִיךְ לֵיהּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. וּכְתִיב וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגו'. Neither did the exile really commence during the life-time of Joseph, since he was the image of his father, but as soon as he died the captivity began in earnest, as it says: “And Joseph died… come, let us deal wisely with them… and they made their lives bitter with hard service, in mortar and in brick, etc.” (Ex. 1, 6-14).

כְּגַוְונָא דָא בְּכָל אֲתַר דְּשַׁרְיָא זַכָּאָה (על) בְּעַלְמָא בְּגִינֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָגִין עַל עַלְמָא, וְכָל זִמְנָא דְּאִיהוּ קַיָּים, דִּינָא לָא שָׁרְיָא עַל עַלְמָא וְהָא אִתְּמָר. Similarly, wherever a righteous man exists, God for his sake shields the world, and during his life-time no chastisement falls on the world; and so we affirm.

תָּא חֲזֵי, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ירמיהו ו׳:כ״ה) מָגוֹר מִסָבִיב, דְּכָל יוֹמוֹי הֲוָה דָחִיל וְהֲוָה בִּדְחִילוּ: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, דְאִתְקַשַּׁר וְיָתִיב בְּהַהוּא אֲתַר דְּאִתְאֲחִיד בַּחשֶׁךְ. אֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו דַּיְיקָא, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, אִתְקַשַּׁר אַתְרָא בְּאַתְרֵיהּ. מְגוּרֵי אָבִיו, דָּא דִינָא קַשְׁיָא. בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, כְּמָה דְאִתְּמָר הַהוּא דִינָא רַפְיָא דְּאִיהִי אֶרֶץ, דְּאִתְאַחִיד מִן דִּינָא קַשְׁיָא וּבֵיהּ אִתְיַשֵּׁב יַעֲקֹב וְאִתְאַחִיד בֵּיהּ, (וההיא ארץ איהי אספקלריא דלא נהרא): AND JACOB DWELT IN THE LAND OF HIS FATHER’S SOJOURNINGS. The term m’gure (sojournings) can be rendered “apprehensions”, being akin to the term magor in the phrase magor misabib, “a terror on every side” (Jer. 6, 25), and so indicates that Jacob passed all his life in fear and anxiety.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 1:1-4 (Chapter 01) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 1:1-4 (Chapter 01) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 1:15 (Chapter 01) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 1:15 (Chapter 01) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 03

Chapter 03 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 3:25-34 (Chapter 03) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 3:25-34 (Chapter 03) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (איוב לה) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרְשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד לֵיהּ עַל דִּינָא, וְעַל דִּינָא אִתְקַיַּים. וְכָל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא אִינוּן קָיְימִין בְּדִינָא. בַּר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְקַיְימָא עַלְמָא וְלָא יִתְאֲבִיד, פָּרִישׂ עֲלֵיהּ רַחֲמֵי, וְאִינוּן רַחֲמֵי מְעַכְּבֵי לְדִינָא דְּלָא יִשְׁתְּצֵי עַלְמָא, וְעַל רַחֲמֵי אִתְנַהִיג עַלְמָא וְאִתְקְיַּים בְּגִינִיהּ. R. Hiya discoursed on the text: Therefore hearken unto me, ye men of understanding: Far be it from God that he should do wickedness; and from the Almighty that he should commit iniquity. For the work of man will he requite unto him, and cause every man to find according to his ways (Job 34, 10-11). ‘God,’ he said, ‘in creating the world, meant it to be based on justice, and all that is done in the world would be weighed in the scales of justice, were it not that, to save the world from perishing, God screened it with mercy, which tempers pure justice and prevents it from destroying the world. The world is thus governed in mercy and thereby is able to endure.

וְאִי תֵימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד דִּינָא בְּבַר נָשׁ בְּלָא דִינָא. הָא אִתְּמָר, דְּכַד דִּינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ זַכָּאָה. בְּגִין רְחִימוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ אִיהִי, כְּמָה דְאִתְּמָר. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים עֲלֵיהּ בִּרְחִימוּ לְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, מְתַבַּר גּוּפָא בְּגִין לְשַׁלְטָאָה נִשְׁמָתָא, וּכְדֵין אִתְקְרִיב בַּר נָשׁ לְגַבֵּיהּ בִּרְחִימוּ כְּדְקָא יְאוּת. וְנִשְׁמָתָא שָׁלְטָא וְגוּפָא אִתְחַלָּשׁ. But, you may ask, is not a man often punished by God undeservedly? The answer is, as has been affirmed, that when suffering befalls a righteous man, it is on account of the love which God bears to him. He crushes his body in order to give more power to his soul, so that He may draw him nearer in love.

וּבַעְיָא גּוּפָא חוּלְשָׁא וְנַפְשָׁא תַּקִּיפָא דְּאִתְתַּקַּף בִּתְקִיפוּ, וּכְדֵין אִיהוּ רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּמָה דַאֲמְרוּ חַבְרַיָיא, יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַּדִּיק צַעֲרָא בְּעַלְמָא דֵין, בְּגִין לְמִזְכֵּי לֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. For it is needful that the body should be weak and the soul strong, that so a man may be beloved of God, as the Companions have affirmed, that the Holy One inflicts suffering on the righteous in this world in order that they may merit the world to come.

וְכַד נִשְׁמָתָא חָלְשָׁא וְגוּפָא תַקִיפָא, אִיהוּ שָׂנְאֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא אִתְרָעֵי בֵּיהּ, לָא יָהִיב לֵיהּ צַעֲרָא בְּהַאי עַלְמָא אֶלָּא אוֹרְחוֹי מִתְתַּקְנָן וְהוּא בִּשְׁלִימוּ יַתִּיר. בְּגִין דְּאִי עָבַד צְדָקָה אוֹ טִיבוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁלֵּם לֵיהּ אַגְרֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וְלָא יֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלַק בְּהַהוּא עַלְמָא. וְדָא הוּא דְּתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס (דברים ז׳:י׳) וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו וְגו', וּמְשַׁלֵּם לְשַׂנְאוֹהִי טַבְוָון דְּאִינוּן וְגו' (איהו). וּבְגִין כָּךְ הַהוּא זַכָּאָה דְּאִתְבַּר תָּדִיר אִיהוּ רְחִימָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהַנֵּי מִילֵי כַּד בָּדַק וְלָא אַשְׁכַּח חוֹבָא בִּידֵיהּ דְּאִתְעַנַּשׁ עֲלֵיהּ. But he who is weak of soul and strong of body is hated of God. It is because God has no pleasure in him that He inflicts no pain upon him in this world, but permits his life to flow smoothly along with ease and comfort, in that for any virtuous act he may perform he receives his reward in this world, so that no portion should be left him in the next world. This is in accordance with Onkelos’s paraphrase of the text: “And he repayeth them that hate him to their face” (Deut. 7, 10), which reads: “And he repayeth them that hate him in this world.” The righteous man, then, who is continually broken in body is the beloved of the Holy One, blessed be He.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּכַמָּה סִטְרִין. חַד, דְּהָא חָמִינָן דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ חֶדְוָה. אִי חֶדְוָה לֵית בֵּיהּ, לָא שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים ב ג׳:ט״ו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו (יד יי) רוּחַ אֱלהִים, דְּהָא שְׁכִינְתָּא וַדַּאי לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר עֲצִיבוּ. מְנָלָן מִיַּעֲקֹב. דִּבְגִין דְּהֲוָה עָצִיב עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף אִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָתָא לֵיהּ חֶדְוָה דִּבְשׂוֹרָה דְיוֹסֵף מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. הָכָא בְּהַאי זַכָּאָה דְּאִתָּבַר כֵּיוָן דְּאִיהוּ חֲלָשָׁא וְאִתָּבַר בְּמַכְאוֹבִין, אָן הוּא חֶדְוָה דְּהָא אִיהוּ בַּעֲצִיבוּ וְלֵית עִמֵּיהּ חֶדְוָה כְּלָל. Now various difficulties are raised by this statement. In the first place we know that the Shekinah does not dwell amid sad surroundings, but only where there is cheerfulness. For this reason Elisha said: “But now bring me a minstrel, and so it came to pass that when the minstrel played, the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3, 15), and we learn the same lesson from Jacob, from whom the Shekinah departed during the years that he was grieving for Joseph, but to whom it returned as soon as the glad tidings about Joseph reached him, when, as it says, “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27). That being so, where, we may ask, is the cheerful spirit in the righteous man who is broken in body, seeing that he is tormented by his sufferings?

וְחַד דְּהָא חָמִינָן כַּמָּה רְחִימִין הֲווּ צַדִּיקַיָא קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלָא אִתָּבְרוּ בְּמַרְעִין וְלָא בְּמַכְאוֹבִין וְלָא אִתְחַלַּשׁ גּוּפָא דִלְהוֹן לְעָלְמִין. אַמַּאי לָאו אִלֵּין כְּאִלֵּין, דְּאִלֵּין אִתָּבְרוּ וְאִלֵּין קָיְימֵי בְּגוּפַיְיהוּ כְּדְקָא יְאוּת. And further, do we not know of many righteous men, beloved by the Almighty, who were never a prey to acute suffering or physical weakness? Why this discrimination? Why should these be physical wrecks and the others hale and hearty?

וְאִם תֹּאמַר דְּהָא אִלֵּין דְּקָיְימוּ בְּקִיּוּמָא כְּדְקָא יְאוּת, בְּגִין דְּאִינוּן צַדִּיקֵי בְּנֵי צַדִּיקֵי אִינְהוּ, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וְאִלֵּין אָחֳרָנִין צַדִּיקֵי וְלָאו בְּנִי צַדִּיקֵי, הָא קָא חָמֵינָן צַדִּיקֵי בְּנֵי צַדִּיקֵי, דְּהָא אֲבוֹי דְּדֵין זַכָּאָה בַּר זַכָּאָה, וְאִיהוּ זַכָּאָה. אַמַּאי אִתָּבַר גּוּפֵיהּ בְּמַכְאוֹבִין וְכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא. One explanation given is that the latter were born of righteous parents, whereas the former, although themselves righteous, were not children of righteous parents. But the facts are against this, since we see many righteous men who are the sons of righteous parents, and who nevertheless are afflicted with bodily ills and are lifelong sufferers.

אֶלָּא הָכָא רָזָא אִיהוּ, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּקְשׁוֹט וּזְכוּ (איוב לה) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי רָזָא חָדָא, וּלְגַבֵּיהּ רָזָא אָחֳרָא חַד דְּאִיהוּ תְּרֵין, דְּהָא אִית זִמְנִין דְּסִיהֲרָא אִיהִי בִּפְגִימוּ וְשַׁרְיָא בְּדִינָא וְשִׁמְשָׁא לָא אִשְׁתַּכַּח גַּבָּה. וּבְכָל זִמְנָא וּבְכָל שַׁעְתָּא אִית לָהּ לְאֲפָקָא נִשְׁמָתִין בִּבְנֵי נָשָׁא כְּמָה דְלָקְטָא בְּקַדְמִיתָא, וַאֲפִיקַת לוֹן הַשְׁתָּא בְּזִמְנָא דְאִיהִי קָיְימָא בְּדִינָא. הַאי מַאן דְּנָקִיט לָהּ בְּהַהוּא זִמְנָא לֶיהֱוֵי תָּדִיר בִּגְרִיעוּתָא, וּמִסְכֵּנוּתָא אָזְלָא לְגַבֵּיהּ, וְאִתָּבַר תָּדִיר בְּדִינָא כָּל יוֹמוֹי דְבַר נָשׁ בֵּין חַיָּיבָא בֵּין זַכָּאָה. בַּר דִּצְלוֹתָא בָּטִיל כָּל גִּזְרֵי דִינִין וְיָכִיל לְסַלְקָא בִּצְלוֹתָא. But there is a deep mystery involved here, inasmuch as all the ways of God are based on truth and righteousness. In connection with this verse I have found in the books of the ancients a mystical doctrine, and next to it another mystical doctrine, both being in essence one and the same. It amounts to the following. There is a period when the moon is defective, judgement being visited upon her, and the sun being concealed from her. Now it is the moon that at all times and seasons releases souls to enter the sons of men-she having previously gathered them for the purpose. Of those souls, then, which she releases during the period that she is under sentence, every one will always be the victim of degradation and poverty and suffer other chastisements, irrespective of whether he be sinful or righteous. (Prayer, however, can avert any sentence of punishment.)

וְהַהוּא זִמְנָא דְּקָיְימָא הַהוּא דַרְגָּא בִּשְׁלִימוּ, וְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִשְׁתַּמַּשׁ בָּהּ, כְּדֵין הַהוּא נִשְׁמָתָא דְּנָפְקַת וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּהַהוּא בַר נָשׁ, הַהוּא בַּר נָשׁ אִשְׁתַּלִּים בְּכֹלָּא בְּעוּתְרָא בִּבְנִין בִּשְׁלִימוּ דְּגוּפָא. But those souls which the moon sends forth when she is in the grade of completeness, and the perennially flowing stream plays about her, are destined to enjoy abundance of all good things-of riches, children, and bodily health-

וְכֹלָּא בְּגִין הַהוּא מַזָּלָא דְּנָגִיד וְנָפִיק וְאִתְחַבַּר בְּהַהוּא דַרְגָּא לְאִשְׁתַּלְּמָא בֵּיהּ וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וְעַל דָּא כֹּלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בָּנִי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִלְּתָא. דְּהָא בִּזְכוּתָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא עַד דְּאִתְמַלְּיָא וְאִתְנְהִיר מִן מַזָּלָא. and all on account of the allotment (mazzal) that flowed forth and joined itself to that grade in order to be perfected and blessed by it. We see thus that all things are dependent on allotment (mazzal), according to the dictum: “Children, life, and livelihood do not depend on a man’s merits, but on mazzal.״

וּבְגִין כָּךְ כָּל אִינוּן דְּאִתָּבְרוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִינוּן זַכָּאי קְשׁוֹט, כֻּלְּהוּ אִתָּבְרוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַהִיא נַפְשָׁא גָּרְמָא לְהוּ, וְעַל דָּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעַלְמָא דְאָתֵי. Hence all those who are sorely afflicted in this world in spite of being truly righteous suffer through the mischance of their soul; but in compensation the Holy One, blessed be He, has compassion on them in the world to come.’

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּדִינָא אִיהוּ, בְּגִין לְדַּכָּאָה לְהַהִיא נַפְשָׁא לְאַיְיתָאָה לָהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. (ובגין כך קודשא בריך הוא כל עובדוי) (נ"א בגין דכל עובדוי דקודשא בריך הוא) אִינוּן בְּדִינָא וּקְשׁוֹט. וּבְגִין לְאַעֲבָרָא מִנֵּיהּ הַהוּא זוּהֲמָא דְּקַבִּילַת בְּהַאי עַלְמָא וְעַל דָּא אִתָּבַר הַהוּא גּוּפָא וְאִתְדְּכִיאַת נַפְשָׁא. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לְהַהוּא זַכָּאָה דְּיִסְבּוֹל יִסּוּרִין וּמַכְאוֹבִין בְּהַאי עַלְמָא וְיִתְנְקֵי מִכֹּלָּא וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עָלְמָא. וְעַל דָּא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן. וַדַּאי, וְהָא אִתְּמָר. R. Eleazar said: ‘All the acts of the Almighty are in accordance with justice, and His purpose is to purify that soul from the scum that adheres to it in this world, so as to bring it into the world to come. When the body is crushed the soul is purified, and so God brings pains and sufferings on the righteous man in this world in order that he may gain k life everlasting. In this regard it is written: “The Lord trieth the righteous, etc.” (Ps. 11, 5).’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 3:34-36 (Chapter 03) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 3:34-36 (Chapter 03) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 05

Chapter 05 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 5 (Chapter 05) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 5 (Chapter 05) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ב:י״ג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד. זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּלֵי לוֹן אָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא לְמֵהַךְ בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַזְעַר לָהּ נְהוֹרָהָא דְּהָא לֵית לָהּ מִגַרְמָהּ כְּלוּם. וּבְגִין דְּאַזְעִירַת גַּרְמָהּ, אִתְנַהֲרָא בְּגִין שִׁמְשָׁא, וּבְתוּקְפָא דִּנְהוֹרִין עִלָּאִין. R. Simeon further discoursed on the text: Behold, my servant shall prosper, he shall be exalted and lifted up, and shall be very high (Is. 52, 13). ‘Happy is the portion of the righteous’, he said, ‘to whom the Holy One reveals the ways of the Torah that they may walk in them. This verse contains an esoteric meaning. When God created the world, He made the moon, and made her small, for she possesses no light of her own, but because she accepted her diminution she receives reflected light from the sun and from the other superior luminaries.

וּבְזִמְנָא דְּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּים, יִשְׂרָאֵל הֲווּ מִשְׁתַּדְּלִין בְּקוּרְבָּנִין וְעִלָּוָון וּפוּלְחָנִין, דְּהֲווּ עָבְדִין כַּהֲנִי וְלֵיוָאֵי וְיִשְׂרְאֵלֵי בְּגִין לְקָשְׁרָא קִשְׁרִין וּלְאַנְהָרָא נְהוֹרִין. Now, as long as the Temple existed, Israel were assiduous in bringing offerings, which together with all the other services performed by the priests, Levites, and Israelites had for their object to weave bonds of union and to cause luminaries to radiate.

וּלְבָתַר דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא אִתְחַשַּׁךְ נְהוֹרָא, וְסִיהֲרָא לָא אִתְנְהִירַת מִן שִׁמְשָׁא, וְשִׁמְשָׁא אִסְתַּלַּק מִנָּהּ וְלָא אִתְנְהָרָא, וְלֵית לָךְ יוֹמָא דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ לְוָוטִין וְצַעֲרִין וּכְאֵבִין כְּמָה דְאִתְּמָר. But after the Temple was destroyed there was a darkening of the lights, the moon ceased to receive light from the sun, the latter” “having withdrawn himself from her, so that not a day passes but is full of grievous distress and afflictions.

וּבְהַהוּא זִמְנָא דְּמְטֵי זִמְנָא דְּסִיהֲרָא לְאִתְנַהֲרָא, מַה כְּתִיב הִנִּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, עֲלֵיהּ דְּסִיהֲרָא אִתְּמָר הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי דָּא הוּא רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. הִנֵּה יַשְׂכִּיל, דְּאִתְעַר אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא כְּמַאן דְאָרַח רֵיחָא וְאָתֵי לְאִתְעָרָא וּלְאִסְתַּכָּלָא. יָרוּם, מִסִּטְרָא דִנְהוֹרָא עִלָּאָה דְּכָל נְהוֹרִין. The time, however, will come for the moon to resume her primordial light, and in allusion to this it is written: “Behold, my servant will prosper.” That is to say, there will be a stirring in the upper realms as of one who catches a sweet odour and stands alert. “He shall be exalted”, from the side of the most exalted luminaries;

יָרוּם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל׳:י״ח) וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם. וְנִשָּׂא, מִסִּטְרָא דְאַבְרָהָם. וְגָבַהּ, מִסִּטְרָא דְיִצְחָק. מְאֹד, מִסִּטְרָא דְיַעֲקֹב. וְאַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ, וְכֹלָּא חַד בְּרָזָא דְחָכְמְתָא. “and lifted up”, from the side of Abraham; “and shall be high”, from the side of Isaac; “very”, from the side of Jacob.

וּבְהַהוּא זִמְנָא יִתְעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעֲרוּתָא עִלָּאָה לְאַנְהָרָא לָהּ לְסִיהֲרָא כְּדְקָא יְאוּת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל׳:כ״ו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. וּבְגִין כָּךְ יִתּוֹסַף בָּהּ רוּחַ עִלָּאָה, וּבְגִין כָּךְ יִתְעָרוּן כְּדֵין כָּל אִינוּן מֵיתַיָא דְּאִינוּן גּוֹ עַפְרָא. At that time, then, the Holy One will cause a stirring on high with the object of enabling the moon to shine with her full splendour, as we read: “Moreover the light of the moon shall be as the light of the sun, and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days” (Ibid. 30, 26). There will thus be added to the moon an exalted spirit whereby all the dead that are in the dust will be awakened.

וְדָא הוּא עַבְדִּי, רָזָא דְמַפְתְּחָן דְּמָארֵיהּ בִּידֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אל עבדו זקן ביתו וכמה דאת אמר), (בראשית כ״ד:ב׳) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדוֹ, דָּא סִיהֲרָא כְּמָה דְאִתְּמָר, מטטרו"ן דְּאִיהוּ עֶבֶד שְׁלִיחָא דְּמָארֵיהּ. This is the esoteric meaning of “my servant”, viz. the one that has in his hand the key of his Master. So, too, in the verse: “And Abraham said unto his servant, etc.” (Gen. 24, 2), the servant is an allusion to the moon as already explained. Also, the servant is identical with Metatron, who is the servant and messenger of his Master,

זְקַן בֵּיתוֹ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ל״ז:כ״ה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, בְּגִין דְּכָל גְּוָונִין אִתְחֲזוּן בֵּיהּ יָרוֹ"ק וְחִוָּו"ר וְסוּמָ"ק. and who was, as we read further, the elder of his house, the same who is alluded to in the text: “I have been young, and now am old” (Ps. 37, 25). “That ruled over all that he had”; this applies to the same Metatron by reason of his displaying the three colours, green, white, and red.

שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, דָּא הוּא צַדִּיק רָזָא דְמִלָּה, קִיּוּמָא דְעַלְמָא. דְּהָא כְּדֵין הַאי עֶבֶד מְמַנָּא בְּרָזָא עִלָּאָה לַאֲחָיָיא לוֹן לְדַיְירֵי עַפְרָא וְיִתְעֲבִיד שְׁלִיחָא בְּרוּחָא דִלְעֵילָא וְלְאֲתָבָא רוּחִין וְנִשְׁמָתִין לְאַתְרַיְיהוּ לְאִינוּן גּוּפֵי (ס"א דאתאכלו) דְּאִתְבָּלוּ וְאִתְרְקָבוּ תְּחוֹת עַפְרָא. “Put, I pray thee, thy hand under my thigh”; this is symbolic of the foundation of the world, for this servant was destined to bring to life again the dwellers in the dust, and to be made the messenger by the spirit from on high to restore the spirits and souls to their places, to the bodies that were decomposed underneath the dust.

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם. וְאַשְׁבִּיעֲךָ, מַאי וְאַשְׁבִּיעֲךָ. לְאִתְלַבְּשָׁא בְּרָזָא דִּשְׁבַע נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּאִינוּן רָזָא דִשְׁלִימוּ עִלָּאָה. אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה, דָּא הוּא גוּפָא דִּתְחוֹת עַפְרָא דְּאִית לֵיהּ קִיּוּמָא לַאֲקָמָא מֵעַפְרָא. דְּכָל אִינוּן דְּאִתְקְבָרוּ בָהּ וְזָכוּ לְאִתְקְבָרָא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן יִתְעָרוּן בְּקַדְמִיתָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, בְּקַדְמִיתָא אִלֵּין מֵתִין דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אִינוּן מֵתִין דִּשְׁאָר אַרְעָאן. וְעַל דָּא לְאִינוּן גּוּפֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְקְבָרוּ תַּמָּן, וְלָא לְגוּפֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָּרָה דְּאִסְתָּאֲבָא אַרְעָא מִינַיְיהוּ. We read further: “and I will make thee swear (veashbe’akha) by the Lord, the God of heaven”, the term veashbe’akha implying that the servant will be invested with the mystery of the seven (sheba’) celestial lights which constitute the mystery of sublime perfection. Further: “that thou shalt not take a wife for my son of the daughters of the Canaanites.” The “wife” is an allusion to the body Iying underground,

וְעַל דָּא אֲשֶׁר לא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי. מַאי לִבְנִי. דְּכָל נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא דְּנָפְקֵי מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִינוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה, דָּא גוּפָא. לִבְנִי, דָּא נִשְׁמָתָא. מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אִלֵּין גּוּפִין דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָּרָה, דְּזָמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַעֲרָא לוֹן מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ח:י״ג) וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּהּ. כְּמַאן דִּמְנַעֵר טַלִּיתָא מִזּוּהֲמָא דִילָהּ. and “to my son” is an allusion to the soul, inasmuch as all the souls that issue from the celestial everflowing river are the children of the Holy One, blessed be He. The servant is thus bidden “not to take a wife for my son of the daughters of the Canaanites”, or, in other words, not to take for a soul any of the bodies of the idolatrous nations whom the Holy One will in the future shake out of the Holy Land, as we read: “and the wicked be shaken out of it” (Job 38, 13), as one shakes dust from his garment.

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ. אַרְצִי, דָּא הִיא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְכָל שְׁאָר אַרְעִין כְּמָה דְאִתְּמָר. (ועל דא כי אל ארצי דא ארעא קדישא דאיהו דיליה בין כל שאר ארעין דפליג לון לממנן אחרנין) וְעַל דָּא כִּי אֶל אַרְצִי, וְאֶל מוֹלַדְתִּי. כֵּיוָן דְּאָמַר אֶל אַרְצִי מַהוּ וְאֶל מוֹלַדְתִּי. אֶלָּא אֶל אַרְצִי כְּמָה דְאִתְּמָר, (מהו) וְאֶל מוֹלַדְתִּי אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל. The servant is further bidden: “But thou shalt go unto my country, and to my kindred.” “To my country” has already been explained; “to my kindred” is an allusion to Israel.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיִּקַּח הָעֶבֶד כְּמָה דְאִתְּמָר. עֲשָׂרָה גְמַלִּים, אִלֵּין אִינוּן עֲשָׂרָה דַרְגִּין דְּהַאי עֶבֶד שָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, דְּאִינוּן כְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ כְּמָה דְאִתְּמָר, וְהַאי עֶבֶד שָׁלְטָא וְאִתְתַּקַּן בְּהוּ. Observe now what is written further: “And the servant took ten camels.” The “servant” we have already identified; “ten camels” represent the ten grades over which the servant exercises dominion, and which are after the supernal pattern; “of the camels of his master”, to wit, an exact pattern of the superior degrees, as already said;

וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ, כָּל הַהוּא טִיבוּ רֵיחִין עִלָּאִין דְּנָפְקֵי מִגּוֹ אִינוּן נְהוֹרִין וּבוֹצִינִין עִלָּאִין. וְכָל טוּב אֲדוֹנָיו, הַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּשִׁמְשָׁא דְּאִתְמַשְּׁכָא בָּהּ בְּסִיהֲרָא. “having all goodly things of his master’s in his hand”, to wit, all the supernal spirits that emerge from the supernal luminaries;

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם, דָּא אֲתַר דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּבָכַת תַּמָּן רָחֵל כַּד חָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, לְאִתְתַּקְפָא חֵילָהָא בְּתוּקְפָהָא כְּדְקָא יְאוּת עַד לָא תִיעוּל לַאֲקָמָא לוֹן לְאִינוּן גּופִין. “and he arose and went to Aram-Naharaim”, to wit, the spot in the Holy Land where Rachel wept at the time the Temple was destroyed. “And he made the camels to kneel down without the city by the well of water”, that is, he fortified the energy of the souls before their entering into the bodies for their revival;

לְעֵת עֶרֶב, מַאי לְעֵת עֶרֶב. דָּא עֶרֶב שַׁבָּת דְּאִיהוּ זִמְנָא דְאֶלֶף שְׁתִיתָאָה. לְעֵת עֶרֶב כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:כ״ג) וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב וּכְתִיב, (ירמיהו ו׳:ד׳) כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב. “at the time of evening”, to wit, the eve of Sabbath, which is the sixth millennium, the same period as that alluded to in the text: “and to his laboul until the evening” (Ps. 104, 23), also in the words: “for the shadows of the evening are stretched out” (Jer. 6, 4).

לְעֵת צֵאת הַשּׁוֹאֲבוֹת, דְּהַהוּא זִמְנָא זְמִינִין לְמֵיקַם וְלַאֲחָיָיא בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא, אִינוּן דְּשָׁאֲבֵי מֵימוֹי דְאוֹרַיְיתָא (ושאבין), בְּגִין דְּאִתְעַסְּקוּ לְשָׁאֲבָא מִמֵּימֵי דְאוֹרַיְיתָא, וְאִתְתַּקָּפוּ בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, וְאִינוּן יִפְקוּן בְּקַדְמִיתָא, דְּאִילָנָא דְחַיֵּי גָּרְמָא לוֹן דִּיקוּמוּן בְּקַדְמִיתָא כְּמָא דְאִתְּמָר. We read further: “at the time that women go out to draw water”, to wit, the time when those who drew the waters of the Torah will rise from the dead before the rest of mankind, in virtue of their having taken hold of the tree of life.

וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יוֹצְאוֹת. מַאי יוֹצְאוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו כ״ו:י״ט) וְאֶרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, דְּזַמִּינָא אַרְעָא לְמִפְלַט מִנָּהּ כָּל רוּחִין דְּאִינוּן בְּגַוָּוהּ, וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹצְאוֹת. לִשְׁאוֹב מַיִם, לְנַטְלָא נִשְׁמָתָא וּלְקַבְּלָא לָהּ כְּדְקָא יְאוּת מְתַקְנָא מֵאַתְרָהּ כְּדְקָא חָזֵי. Further: “and the daughters of the men of the city came out to draw water”, to wit, the bodies will come forth, as we read: “and the earth will throw up the shades” (Is. 26, 19), implying that the earth will in future give up all the bodies lying therein, “to draw water”, that is, to receive the soul in a perfected state.

וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, בְּגִין דְּהָא אִתְּמָר, דְּכָל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא דְּאִתְקָיְימוּ בְּהַאי עַלְמָא וְאִשְׁתַּדְּלוּ לְמִנְדַע לְמָארֵיהוֹן בְּרָזָא דְחָכְמְתָא עִלָּאָה. אִיהִי סָלְקַת וְאִתְקָיְימַת בְּדַרְגָּא עִלָּאָה עַל כָּל אִינוּן דְּלָא אִתְדַּבְּקוּ וְלָא יָדְעוּ, וְאִינוּן אִתְקָיְימוּן בְּקַדְמִיתָא. וְדָא הוּא שְׁאֵלְתָּא דְּקָאִים הַהוּא עֶבֶד לְמִנְדַע וּלְמִשְׁאַל, בְּמָּה אִתְעַסְּקַת הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַאי עָלְמָא. Further: “So let it come to pass, that the damsel to whom I shall say, Let down thy pitcher, that I may drink.” It is one of our affirmations that every soul that occupied itself in this world in the study of the deep mysteries of Divine Wisdom, when it goes to heaven is raised to a high grade, high above those who remained in ignorance; and it is they who will rise from the dead first. The words, then, “Let down thy pitcher, etc.” signify the inquiry which the servant will make of each soul regarding her occupation in this world.

וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה, אַנְתְּ בָּעֵי לְמִשְׁתֵּי וּלְאִתְשַׁקְיָא בְּקַדְמִיתָא, וּבַתְרָךְ וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. בְּגִין דְּכָל אִינוּן שְׁאָר רְתִיכִין אַף עַל גַּב דְּאִתְשַׁקְיָין מֵהַאי דַרְגָּא, כֻּלְּהוּ אִתְשַׁקְיָין מִפּוּלְחָנָא דְצַדִּיקַיָיא דְּיָדְעֵי פּוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן כְּדְקָא יְאוּת. דְּצַדִּיקַיָיא יָדְעֵי לְסַפְּקָא לְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. וַדַּאי הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְיָ לְבֶן אֲדֹנִי. וַדַּאי הַהִיא (ס"א באתערותא דצלותא דילי) אִיהוּ גוּפָא דְּאִזְדַּמַּן לְהַהִיא נִשְׁמָתָא עִלָּאָה. We read, then, “and she will say, Drink, and I will give thy camels drink also”, that is, do thou drink first, and afterwards I will give drink to the othet grades, for although those grades drink from the same source, they ultimately derive their sustenance from the religious activity of the righteous who knew how to serve their Master properly, for it is the righteous who know how to supply proper sustenance to each grade. “The same be the woman”, it says further, “that thou hast appointed for the son of my master”; that assuredly is the body destined for that superior soul.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִתְּמָר דְּתִיאוּבְתָּא דִדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָא עָבִיד נִשְׁמָתָא. וְתִיאוּבְתָּא דְנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא סָלְקָא וְאִתְעָרַב בַּהֲדָהּ דִּלְעֵילָא וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְעָבִיד נִשְׁמָתָא. וּבְגִין כָּךְ הִיא הָאִשָּׁה. דָּא הוּא גוּפָא וַדַּאי דְּאִיהוּ זְמִינָא לְהַהוּא רְעוּתָא דְנִשְׁמָתָא דְּנָפְקָא מִן דְּכוּרָא. Observe that it has been said before that the desire of the male towards the female forms a soul, and the desire of the female towards the male rises upwards to unite with the soul and form one being. The woman is thus the body which is destined for the association of the soul that is derived from the male.

וְאִינוּן גּוּפִין זְמִינִין לְאַתְעָרָא בְּקַדְמִיתָא כִּדְאֲמָרָן. וּלְבָתַר דְּאִלֵּין יְקוּמוּן, יְקוּמוּן כָּל אָחֳרָנִין דְּבִשְׁאָר אַרְעָאן, וְיִתְקַיְימוּן בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, וְיִתְחַדְתּוּן בְּחַדְתוּתָא דְּסִיהֲרָא, וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא כְּמִלְקַדְּמִין. וּכְדֵין כְּתִיב בְּהַהוּא זִמְנָא (תהילים ק״ד:ל״א) יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו. These bodies, then, are destined to rise first, as we said already, and then all the others in the other lands will be raised in a complete state and will be renewed with the renewal of the moon, and the world will be restored to its primeval state, in allusion to which it is written: “Let the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31).

וּבְגִין כָּךְ (ישעיהו נ״ב:י״ג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי, לְאַהֲדָרָא נִשְׁמָתִין כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ. יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד, מִסִּטְרָא דְּכָל אִינוּן דַּרְגִּין עִלָּאִין כִּדְקָאֲמָרָן. Hence we read: “Behold, my servant will understand”, that is, he will know how to restore the souls, each one to its place. “He shall be exalted and lifted up and shall be very high”, from the side of all the superior grades as said above.

(ישעיהו נ״ב:י״ד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִתְּמָר דְּכַד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּשְׁכִינְתָּא (אתגלי) בְּגוֹ אַרְעָן נוּכְרָאִין בֵּינַיְיהוּ. מַה כְּתִיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֱלָם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. כֻּלְּהוּ בָּכוּ עַל דָּא, וּקְשִׁירוּ בְּכִיָה וְאֶבְלָא. וְכָל דָּא עֲלָה דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִתְגַּלְּיָיא מֵאַתְרָהּ, וְכַמָּה דְאִיהִי מִשְׁתַּנֵּית מִכְּמָה דְּהֲוַת. אוּף הָכִי בַּעֲלָהּ לָא נָהִיר נְהוֹרֵיהּ וְאִשְׁתַּנֵּי מִכְּמָה דְּהֲוָה, דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ. וְעַל דָּא כְּתִיב כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ. The next verse says: “According as many were appalled at thee-so marred was his visage unlike that of a man” (Is. 52, 14). According to our exposition, when the Temple was destroyed and the Shekinah went into exile into strange lands, then “behold, their Erelim¹A kind of angel. cry without, the angels of peace weep bitterly” (Ibid. 33, 7), for all wept and mourned for the Shekinah that was exiled from her place, and in the degree that she became altered from what she was, to the same degree her Master withdrew his light and became altered from what he was, as it is written: “The sun was darkened in his going forth” (Ibid. 13, 10). Hence: “so marred was his visage.”

דָּבָר אַחֵר כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, מֵהַאי עֶבֶד דְּאִשְׁתַּנִּי דִיוּקְנֵיהּ וּגְוָונֵיהּ מִכְּמָה דְּהֲוָה. דָּבָר אַחֵר כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו נ׳:ג׳) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. דְּהָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לָא קָיְימוּ שָׁמַיִם בִּנְהוֹרָא דִלְהוֹן, וְרָזָא דְמִלָּה בִּרְכָאן לָא שָׁרְיָין אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, וְאוּקְמוּהָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם. וּבְגִין כָּךְ מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ. According to another interpretation, the words, “so marred was his visage unlike that of a man” are illustrated by the verse: “I clothe the heavens with blackness, and I make sackcloth their covering” (Ibid. 50, 3). For after the Temple was destroyed the heavens did not retain their former illumination.

וְדָא הוּא כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד, אָבוּד אוֹ נֶאֱבַד לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָבַד, דְּלָא שַׁרְיָין בִּרְכָאן אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. Esoterically speaking, benediction does not abide save where male and female are together,

בְּגִין דָּא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח דְּכוּרָא בַּהֲדָהּ, וּכְדֵין כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּנָפְקֵי כֻּלְּהוּ הֲוֵי לְהוּ שִׁנּוּיָא מִכְּמָה דְּהֲווּ בְּזִמְנָא דְּשִׁמְשָׁא אִתְחַבַּר בְּסִיהֲרָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. וְעַל דָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף וְגו' וְאִתְּמָר. and since at that time “Behold, my brother Joseph constituted the the male was not with her, all the souls that issued then were not the same as they had been when the sun was in union with the moon, as already said. This union is symbolized by the relation of Joseph to Jacob, as expressed in the verse, “These are the generations of Jacob: Joseph.” This form of expression implies that Jacob’s image was completely reproduced in Joseph, and that whatever happened to the one happened to the other also, the two being parallel and having the same esoteric symbolism.’

וְהוּא נַעַר, בְּגִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין, צַדִּי"ק וְצֶדֶ"ק כְּחֲדָא אִינוּן, כְּמָה דְּאִיהִי אִתְקְרִיאַת בִּשְׁמָא דִדְכוּרָא, הָכִי נָמֵי אִתְקְרֵי אִיהוּ בִּשְׁמָא דִילָהּ דִּכְתִיב וְהוּא נַעַר.

אֶת בְּנֵי בִּלְהָה וְאֶת בְּנִי זִלְפָּה, בְּכֻלְּהוּ קָיְימָא לְחַדְתָּא לוֹן כְּדְקָא יְאוּת וּלְאִשְׁתַּעְשְׁעָא לוֹן בְּחֶדְוָה דִילֵיהּ. דְּכֻלְּהוּ עַנְפִין וְכֻלְּהוּ עָלִין, כֻּלְּהוּ אִתְבָּרְכִין בְּחֶדְוָה דִילֵיהּ.

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, כְּמָה דְאִתְּמָר דְּכָל דִּיוּקְנָא דְיַעֲקֹב הֲוָה בֵּיהּ בְּיוֹסֵף, וְכָל מַה דְּאֵירַע לְהַאי אֵירַע לְהַאי, וְתַרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא אָזְלֵי. וְדָא הוּא רָזָא דְּאָת ו"ו דְּאָזְלֵי תַּרְוַויְיהוּ כְּחֲדָא, בְּגִין דְּאִינוּן רָזָא חָדָא וְדִיוּקְנָא חָדָא:

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, הָא אוּקְמוּהָ דְּהֲוָה אָמַר לְאֲבוֹי עֲלַיְיהוּ דְּהֲווּ אָכְלֵי שַׁיְיפָא מִבַּעֲלֵי חַיִּין כַּד אִינוּן חַיִּין. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, וְכִי הָא בְּמִנְיָינָא הֲווּ אִינוּן בְּנֵי שְׁפָחוֹת, הֵיךְ הֲווּ מְזַלְזְלִין בְּהוֹן בְּנֵי לֵאָה, וְהֵיךְ הֲווּ אָכְלִין אֵבָר מִן הַחַי וְהֲווּ עָבְרִין עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהוֹן. דְּהָא פַּקִּיד עַל בְּנֵי נֹחַ פִּקּוּדָא דָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ט׳:ד׳) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָּמוֹ לא תֹאכֵלוּ, וְאִינוּן הֲווּ אָכְלֵי לֵיהּ וְעָבְרִין עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהוֹן. אֶלָּא יוֹסֵף הֲוָה קָאֲמַר, וְעַל דָּא אִתְעַנַּשׁ. AND JOSEPH BROUGHT EVIL REPORT OF THEM UNTO THEIR FATHER. This has been interpreted to mean that he accused them to his father of eating flesh cut from a living animal; he also accused the sons of Leah of having treated with contempt the sons of the handmaids. How, it may be asked, could they have done this, seeing that the sons of the handmaids were reckoned in the twelve tribes? Or how could they have eaten flesh from a living animal, seeing that this was distinctly forbidden to the sons of Noah in the words: “Only flesh with the life thereof, which is the blood thereof, shall ye not eat” (Gen. 9, 4)? The truth is, however, that it was only Joseph’s talk, and he was punished for it.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אֶת דִּבָּתָם רָעָה, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דְּיַהֲבֵי עֵינַיְיהוּ בִּבְנוֹת אַרְעָא, וְדָא הוּא דִּבָּתָם רָעָה. לְיַנְקָא לְכָל אִינוּן דַּרְגִּין דְּלָא קַדִּישִׁין (ד"א ל"ג אף על גב) דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא מְסָאֲבָא: R. Judah said: ‘The evil report of them that Joseph brought was that they cast their eyes on the daughters of the land, which was equivalent to providing sustenance to the unholy degrees that proceed from the unclean side.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 5:57 (Chapter 05) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 5:57 (Chapter 05) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 5:68-73 (Chapter 05) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 5:68-73 (Chapter 05) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 06

Chapter 06 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 6:81 (Chapter 06) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 6:81 (Chapter 06) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (ישעיהו כ״ו:כ׳) לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זַעַם. לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִלְהוֹן דְּרָחִים לוֹן עַל כָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַזְהַר לוֹן, וּבָעֵי לְנַטְרָא לוֹן בְּכָל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין. NOW ISRAEL LOVED JOSEPH MORE THAN ALL HIS CHILDREN, BECAUSE HE WAS THE SON OF HIS OLD AGE; AND HE MADE HIM A COAT OF MANY COLOURS. Said R. Eleazar: ‘It is written: “Come, my people, enter thou into thy chambers, and shut thy doors about thee; hide thyself for a little moment, until the indignation be overpast” (Is. 26, 20). God holds Israel in affection above the idolatrous nations, and on that account He warns them and puts them on their guard in all their deeds.

תָּא חֲזֵי, תְּלַת זִמְנִין אִית בְּיוֹמָא דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעַלְמָא, וְכַד אָתֵי הַהוּא זִמְנָא, מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא וּלְאִסְתַּמְרָא דְּלָא יִפְגַע בֵּיהּ הַהוּא דִינָא, וְאִינוּן זִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוּקְמוּהָ. There are three periods in a day during which the world is liable to chastisement, and at each of these periods it behoves a man to be specially on his guard. These are well known and are specified elsewhere.

בְּגִין דְּהָא כַּד סָלִיק צַפְרָא, אַבְרָהָם אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְאָחִיד לֵיהּ לְדִינָא לְקָשְׁרָא לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. וּבְשֵׁירוּתָא דִּתְלַת שָׁעֵי קַמַּיְיתָא נָטִיל דִּינָא מֵאַתְרִיהּ לְאַתְעָרָא בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, עַד דְּאִתְעַר צְלוֹתָא דְמִנְחָה דְּאַהֲדַר דִּינָא לְאַתְרֵיהּ, וְאִתְעַר דִּינָא דִלְתַתָּא לְאִתְקַשְּׁרָא בְּדִינָא דִלְעֵילָא. דְּהָא כְּדֵין אִתְקַשַּׁר דִּינָא בְּדִינָא וּבָעֵי לְאִזְדַּהֲרָא.

(לעיל סח ב) תוּ כַּד דִּינָא אִתְעַר בְּעַלְמָא וּמוֹתָא אִשְׁתַּכַּח בְּמָתָא, לָא לִיבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיהַךְ יְחִידָאי בְּשׁוּקָא וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. אֶלָּא בָּעֵי לְאַסְגָּרָא גַּרְמֵיהּ דְּלָא יִפּוּק לְבַר, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ בְּנֹחַ דְּאַסְגַּר גַּרְמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח קַמֵי מְחַבְּלָא. Furthermore, at a time when judgement is at work upon the world and death rages in a city, a man should not walk by himself in the open street, as already mentioned above, but he should shut himself in after the example of Noah, who shut himself within the ark so that he should not be met by the destroying angel.

וְעַל דָּא לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, אַסְגַּר גַּרְמָךְ. וּסְגוֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, דְּלָא יִתְחֲזֵי קַמֵּיהּ דִּמְחַבְּלָא. חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבוֹר זַעַם, דְּבָתַר דְּאַעֲבַר דִּינָא לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבָּלָא. Hence: “Come, my people, enter into thy chambers, and shut thy doors about thee”, so as not to be exposed to the destroying angel; “hide thyself for a little moment”, until the indignation be overpast, as after the moment of judgement is passed the destroying angel has no more power to harm.

תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין רְחִימוּתָא דְּאִיהוּ רָחִים לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, כָּל שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שָׂנְאִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּאִינוּן מִתְרַחֲקִין וְיִשְׂרָאֵל קְרֵיבִין. And it is because God holds Israel in affection and draws them near to Himself that all the idolatrous nations hate Israel; for they see themselves kept at a distance whilst Israel are brought near.

וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין רְחִימוּתָא דְּרָחִים יַעֲקֹב לְיוֹסֵף יַתִּיר מֵאֲחוֹי, אַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ הֲווּ לֵיהּ אַחִין, מַה כְּתִיב וַיִּתְנַכְּלוּ אוֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְיִשְׂרָאֵל. Similarly it was by reason of the love that Jacob showed towards Joseph above all his other sons that they conspired to slay him, though he was their own brother. How much greater, then, must be the enmity of the idolatrous nations towards Israel!’

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָּרִים לֵיהּ הַהוּא רְחִימוּתָא דְּרָחִים לֵיהּ יַתִּיר, דְּגָרַם לֵיהּ דְּאִתְגְּלֵי מֵאֲבוֹי, וְאִתְגְּלִי אֲבוֹי בַּהֲדֵיהּ, וְגָרַם לְהוּ גָלוּתָא וְלִשְׁכִינְתָּא דְאִתְגַּלְּיָא בֵּינַיְיהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזִירַת גְּזֵרָה, וְאוּקְמוּהָ דִּבְגִין כְּתֹנֶת פַּסִּים דְּעֲבַד לֵיהּ יַתִּיר, מַה כְּתִיב וַיִּרְאוּ אֶחָיו: Observe the consequences that followed the excessive love shown to Joseph by his father: he was exiled from his father, and his father joined him in exile, and along with them the Shekinah also went into exile. It is true that the exile was really the consequence of a divine decree; yet the proximate cause was the coat of many colours which he made for him specially.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 07

Chapter 07 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 7:92-94 (Chapter 07) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 7:92-94 (Chapter 07) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וְגו', רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (במדבר י״ב:ו׳) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְּבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה דַרְגִּין לְדַרְגִין עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ קָיְימֵי דָא עַל דָּא. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא, דָּא לְעֵיל מִן דָּא, וְכֻלְּהוּ יָנְקִין אִלֵּין מִן אִלֵּין כְּדְקָא חָזֵי לוֹן, אִלֵּין מִימִינָא וְאִלֵּין מִשְּׂמָאלָא, וְכֻלְּהוּ אִתְמַנָּן אִלֵּין עַל אִלֵּין, כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת. AND JOSEPH DREAMED A DREAM, ETC. On the subject of dreams, R. Hiya discoursed on the text: And he said: Hear now my words: If there be a prophet among you, I the Lord do make myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream (Num. 12, 6). ‘God’, he said, ‘has brought into existence a series of grades, one higher than the other, one drawing sustenance from the other, some on the right, others on the left, all arranged in a perfect hierarchy.

תָּא חֲזֵי, כָּל נְבִיאֵי דְעַלְמָא כֻּלְּהוּ יָנְקֵי מִסִּטְרָא חָדָא, מִגּוֹ תְּרִין דַּרְגִּין יְדִיעָן, וְאִינוּן דַּרְגִּין הֲווּ אִתְחַזְּיָין בְּגוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאה דְּלָא נָהֲרָא, דִּכְתִיב בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, מַאי הוּא מַרְאָה, כְּמָה דְאִתְּמָר (ד"א ל"ג דמראה) חֵיזוּ דְּכָל גְּוָונִן אִתְחַזְּיָין בְּגַוָּוהּ, וְדָא הִיא אַסְפַּקְלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא. בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, דָּא הוּא חַד מִשִּׁתִּין בִּנְבוּאָה כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. וְאִיהוּ דַּרְגָּא שְׁתִיתָאָה מֵהַהוּא דַרְגָּא דִּנְבוּאָה וְאִיהוּ (קצו א) דַּרְגָּא דְגַבְרִיאֵל דִמְמַנָּא עַל חֶלְמָא וְהָא אִתְּמָר. Now all the prophets drew their inspiration from one side, from the midst of two certain grades which they beheld in a “dull mirror”, as it says: “I do make myself known unto him in a vision”, the word “vision” denoting, as has been explained, a medium reflecting a variety of colours; and this is the “dull mirror”. The dream, on the other hand, is a sixtieth part of prophecy, and so forms the sixth grade removed from prophecy, which is the grade of Gabriel, the supervisor of dreams.

תָּא חֲזֵי, כָּל חֶלְמָא דְּאִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת מֵהַאי דַרְגָּא קָא אַתְיָא, וְעַל דָּא לֵית לָךְ חֶלְמָא דְּלָא יִתְעָרְבוּן עִמֵּיהּ מִלִּין כְּדִיבִין, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, וּבְגִין כָּךְ מִנַּיְיהוּ קְשׁוֹט וּמִנַּיְיהוּ כְּדִיבָן, וְלֵית לָךְ חֶלְמָא דְּלָא אִית בֵּיהּ מֵהַאי גִיסָא וּמֵהַאי גִיסָא. Now a normal dream proceeds from that grade, and hence there is not a dream that has not intermingled with it some spurious matter, so that it is a mixture of truth and falsehood.

וּבְגִין דְּאִית בֵּיהּ בְּחֶלְמָא כֹּלָּא כִּדְאֲמָרָן, כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא אָזְלִין בָּתַר פִּשְׁרָא דְפוּמָא, וְאוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״א:י״ג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִית בֵּיהּ בְּחֶלְמָא כְּדִיבוּ וּקְשׁוֹט, וּמִלָּה שָׁלְטָא עַל כֹּלָּא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי חֶלְמָא פִּשְׁרָא טָבָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, בְּגִין דְּכָל חֶלְמָא מִדַּרְגָּא דִלְתַתָּא אִיהוּ, וְדִבּוּר שָׁלְטָא עֲלֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כָּל חֶלְמָא אָזְלָא בָּתַר פִּשְׁרָא. Hence it is that all dreams follow their interpretation, as it is written: “And it came to pass, as he interpreted to us, so it was” (Gen. 41, 13); for since the dream contains both falsehood and truth, the word has power over it, and therefore it is advisable that every dream should be interpreted in a good sense.’

פָּתַח וְאֲמַר, (איוב ל״ג:ט״ו-ט״ז) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם. תָּא חֲזֵי, כַּד סָלִיק בַּר נָשׁ לְעַרְסֵיהּ, מִבָּעֵי לֵיהּ לְאַמְלָכָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִשְׁמַיָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יֵימָא חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי וְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָיא. בְּגִין דְּהָא כַּד בַּר נָשׁ נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, הָא נִשְׁמָתֵיהּ נַפְקָא מִנִּיהּ וְאָזְלָא וְשָׁטְיָא לְעֵילָא, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחֵיהּ וְהָכִי סְלִיקַת כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Hiya further discoursed on the text: In a dream, in a vision of the night, when deep sleep falleth upon men, in slumberings upon the bed; then he openeth the ears of men, and by their chastisement sealeth the decree (Job 33, 15-16). ‘When a man retires to rest,’ he said, ‘it behoves him first to acknowledge the Kingdom of Heaven¹i.e. to recite the Shema. and then to say a short prayer.

מַה כְּתִיב, בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה. כַּד בְּנֵי נָשָׁא שָׁכְבֵי בְּעַרְסַיְיהוּ נָיְימִין וְנִשְׁמָתָא נָפְקַת מִנַּיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים. וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לָהּ לְנִשְׁמָתָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּקָיְימָא עַל חֶלְמָא, אִינוּן מִלִּין דִּזְמִינִין לְמֵיתֵי עַל עַלְמָא אוֹ אִינוּן מִלִּין כְּפוּם אִינוּן הִרְהוּרִין דְּלִבֵּיהּ. בְּגִין דְּבַר נָשׁ נָטִיל אָרְחָא דְּתוֹכָחֵי דְעָלְמָא. For when a man goes to bed and sleeps, his soul leaves him and soars aloft. God then reveals to the soul through that grade which presides over the soul future events, or things which correspond to a man’s own thoughts, so as to serve as an admonition to him.

בְּגִין דְּהָא לָא מוֹדָעִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּעוֹד דְּאִיהוּ קָאִים בְּתוּקְפָא דְגוּפָא (נ"א דרוחא) כִּדְקָאֲמָרָן, אֶלָּא מַלְאָכָא אוֹדַע לְנִשְׁמָתָא וְנִשְׁמָתָא לְבַר נָשׁ. וְהַהוּא חֶלְמָא אִיהוּ מִלְּעֵילָא, כַּד נִשְׁמָתִין נָפְקִין מִגּוּפֵי וְסָלְקִין כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחֵיהּ. For no revelation comes to man when his body is in full vigour, but an angel communicates things to the soul, and the soul transmits them to the man; dreams, then, originate on high when souls leave the bodies, each one taking its own route.

וְכַמָּה דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, בְּרָזָא דְחֶלְמָא כֻּלְּהוּ בְּרָזָא דְחָכְמְתָא. וְתָּא חֲזֵי, חֲלוֹם דַּרְגָּא חָדָא, מַרְאָה דַּרְגָּא חָדָא, נְבוּאָה דַּרְגָּא חָדָא, וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין לְדַרְגִּין אִלֵּין עַל אִלֵּין. There is a graduated series of the intimations by which deeper knowledge is conveyed to men, dreams forming one grade, vision another grade, and prophecy a third grade, in a rising series.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלוֹמוֹתָיו. מֵהָכָא דְּלָא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵימַר חֶלְמֵיהּ בַּר לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּרָחִים לֵיהּ, וְאִי לָאו, אִיהוּ גָּרִים לֵיהּ. דְּאִי הַהוּא חֶלְמָא מִתְהַפֵּךְ לְגַוְונָא אָחֳרָא, אִיהוּ גָּרִים לְסַלְּקָא. AND JOSEPH DREAMED A DREAM, AND HE TOLD IT TO HIS BRETHREN. AND THEY HATED HIM THE MORE FOR HIS DREAMS. From this we learn that a man should not tell his dream save to a friend, otherwise the listener may pervert the significance of the dream and cause delay in its fulfilment.

תָּא חֲזֵי, דְּיוֹסֵף אִיהוּ אָמַר חֶלְמָא לַאֲחוּהִי, וְעַל דָּא גָּרְמוּ לֵיהּ לְסַלָּקָא חֶלְמֵיהּ תְּרֵין וְעֶשְׂרִין שְׁנִין דְּאִתְעַכַּב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מְנָלָן, דִּכְתִיב וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְׂנֹא אוֹתוֹ. מַאי שְׂנֹא אוֹתוֹ, דְּגָרְמוּ לֵיהּ קִטְרוּגִין בְּדָא. Joseph communicated his dream to his brethren, and they caused its fulfilment to be delayed for twenty-two years.

מַה כְּתִיב, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי, דְּבָעָא מִנַיְיהוּ דְּיִשְׁמְעוּן לֵיהּ. וְאִיהוּ אוֹדַע לְהוּ הַהוּא חֶלְמָא, דְּאִלְמָלֵא אִינוּן דְּאַהֲפָכוּ לֵיהּ לְגַוְונָא אָחֳרָא, הָכִי אִתְקְיַּים. וְאִינוּן אֲתִיבוּ וְאָמְרוּ הֲמָלֹךְ תִּמְלךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ. מִיָּד אָמְרוּ לֵיהּ פִּשְׁרָא דְחָלְמָא וְגָזְרוּ גְּזֵרָה, וּבְגִין כָּךְ וַיּוֹסִיפוּ עוֹד שְׂנֹא אוֹתוֹ. Thus we find it written: AND HE SAID UNTO THEM, HEAR, I PRAY YOU, THIS DREAM WHICH I HAVE DREAMED. We see here how he begged his brethren to listen to him, and insisted on telling them his dream, which, had they given it another meaning, would have been fulfilled accordingly. But they said to him: “Shalt thou indeed reign over us? or shalt thou have dominion over us?” and with these words they sealed their own doom.

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ שְׁכִיחֵי קַמֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא תָּנִינָן חֶלְמָא דְלָא אִתְפַּשַּׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְלָא מִתְקַרְיָא. אִי בְּגִין דְּאִתְקְיַּים וְאִיהוּ לָא יָדַע, אוֹ דְּלָא אִתְקְיַּים כְּלָל. אָמַר לֵיהּ, אִתְקְיַּים וְלָא אִתְיְידַע, דְּהָא הַהוּא חֶלְמָא חֵילָא תַּלְיָא עֲלֵיהּ, וְאִיהוּ לָא אִתְיְדַע וְלָא יְדִיעַ, אִי אִתְקְיַּים אִי לָא אִתְקְיַּים. R. Hiya and R. Jose used to study with R. Simeon. R. Hiya once put to him the following question: ‘We have learnt that a dream uninterpreted is like a letter undeciphered. Does this mean that the dream comes true without the dreamer being conscious of it, or that it remains unfulfilled?’ R. Simeon answered: ‘The dream comes true, but without the dreamer being aware of it.

וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּעַלְמָא דְּעַד לָא יֵיתֵי לְעַלְמָא, דְּלָאו אִיהִי תַּלְיָיא בְּחֶלְמָא אוֹ עַל יְדָא דְּכָרוֹזָא. דְּהָא אִתְּמָר דְּכָל מִלָּה וּמִלָּה עַד לָא יֵיתֵי לְעַלְמָא, מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בָּרָקִיעַ. וּמִתַּמָּן אִתְפַּשַּׁט בְּעַלְמָא וְאִתְיְהִיב עַל יְדָא דְּכָרוֹזָא. וְכֹלָּא בְּגִין דִּכְתִיב, (עמוס ג׳:ז׳) כִּי לא יַעֲשֶׂה יְיָ אֱלהִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, בְּזִמְנָא דִנְבִיאִים אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. וְאִי לָאו, אַף עַל גַּב דִּנְבוּאָה לָא שַׁרְיָא, חַכִּימֵי עֲדִיפֵי מִנְּבִיאִים. וְאִי לָא, אִתְיְהִיב בְּחֶלְמָא. וְאִי לָאו, בְּצִפֳּרֵי שְׁמַיָא מִשְׁתַּכְּחֵי מִלָּה וְהָא אוּקְמוּהָ: For nothing happens in the world but what is made known in advance either by means of a dream or by means of a proclamation; as it has been affirmed, that before any event comes to pass in the world it is announced in heaven, whence it is broadcast into the world. So Scripture says: “For the Lord God will do nothing, but he revealeth his counsels unto his servants the prophets’, (Amos. 3, 7). This refers to the time when there were prophets in the world; when prophets were no more, their place was taken by the Sages, who, in a sense, even excelled the prophets; and in the absence of Sages things to come are revealed in dreams, and if not in dreams, through the medium of the birds of heaven; and so we have laid down.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 10

Chapter 10 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 10:102-105 (Chapter 10) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 10:102-105 (Chapter 10) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

102

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. מַה כְּתִיב לְעֵילָא, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם. וְכִי יַעֲקֹב שְׁלֵימָא דְּהֲוָה רָחִים לֵיהּ לְיוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹי, וְהֲוָה יָדַע דְּכָל אֲחוּי הֲווּ סָנְאִין לֵיהּ, אַמַּאי שַׁדַּר לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. אֶלָּא אִיהוּ לָא חָשִׁיד עֲלַיְיהוּ, דְּהֲוָה יָדַע דְּכֻלְּהוּ הֲווּ זַכָּאִין, וְלָא חָשִׁיד לוֹן. אֶלָּא גָּרִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל דָּא, בְּגִין לְקַיְימָא גְּזֵרָה דְּגָזַר בֵּין הַבְּתָרִים. How came it that Jacob the perfect man, who loved Joseph above all his sons and knew that all his brethren hated him, sent him to them? The truth is that he harboured no suspicion of them, knowing them to be all righteous; but God brought all this about in order to fulfil the decree pronounced “between the pieces” (Gen. 15, 17).

103

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאי, דְּבָעְיָין אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי עַד לָא יֵחוֹת לְמִצְרַיִם. דְּאִילּוּ הוּא יֵחוֹת לְמִצְרַיִם, וְאִינוּן לָא שָׁלְטוּ בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. יָכְלֵי מִצְרָאִי לְשַׁלְּטָאָה לְעָלְמִין עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאִתְקַיְימָא בֵּיהּ בְּיוֹסֵף דְּאִזְדַּבַּן לְעַבְדָא וְאִינוּן שָׁלְטוּ עֲלוֹי. וְאַף עַל גַּב דְּיוֹסֵף הֲוָה מַלְכָּא לְבָתַר, וּמִצְרָאֵי הֲווּ עָבְדִין לֵיהּ, אִשְׁתַּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל דְּשָׁלְטוּ עַל כֻּלְּהוּ. We have found it stated in ancient books that the sons of Jacob were anxious to obtain dominion over Joseph before he went down into Egypt, because they knew that if he should go down there first before they obtained dominion over him the Egyptians would obtain dominion over Israel in perpetuity; but by selling Joseph as a slave they made themselves his masters, and since he later on rose to power and the Egyptians became his slaves, Israel became masters of all.

104

תָּא חֲזֵי, דְּיוֹסֵף דְּאִיהוּ בְּרִית עִלָאָה, כָּל זִמְנָא דְּאִתְקְיַּים בְּרִית, שְׁכִינְתָּא אִתְקְיַּים בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁלָם כְּדְקָא יְאוּת, כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק יוֹסֵף בְּרִית עִלָּאָה מֵעַלְמָא, כְּדֵין בְּרִית שְׁכִינְתָּא וְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ בְּגָלוּתָא נָפְקוּ, וְהָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב (שמות א׳:ח׳) וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וְכֹלָּא הֲוָה מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא יְאוּת. Joseph was the symbol of the heavenly covenant, and so long as he was alive the covenant of the Shekinah remained with Israel in perfect harmony, but as soon as Joseph departed the covenant of the Shekinah together with Israel was plunged into captivity, as it says: “Now there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Ex. 1, 8). It was all fittingly ordained by Providence.

105

תָּא חֲזֵי, וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ דָּא גַּבְרִיאֵ"ל, וְאוּקְמוּהָ. כְּתִיב הָכָא וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וּכְתִיב הָתָם (דניאל ט׳:כ״א) וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה. וְהִנֵּה תוֹעֶה, בְּכֹלָּא תּוֹעֶה, דְּאַבְטַח עַל אֲחוּי דְּהֲוָה מִתְבַּע אַחְוָה דִלְהוֹן וְלָא אַשְׁכַּח, וְתָבַע לְהוּ וְלָא אַשְׁכַּח. וְעַל דָּא תוֹעֶה בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: AND A CERTAIN MAN FOUND HIM : this was Gabriel, of whom we read: “the man Gabriel, whom I had seen in the vision at the beginning ‘(Dan. 9, 2 1). AND, BEHOLD, HE WAS WANDERING : indeed he was wandering both literally and metaphorically; he trusted his brethren and sought their affection but could not gain it, and he was looking for them but could not find them. Hence: AND THE MAN ASKED HIM, SAYING: WHAT SEEKEST THOU?

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 12

Chapter 12 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 12:112-119 (Chapter 12) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 12:112-119 (Chapter 12) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

109

וְתָא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, דָּא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְּאִינוּן הֲווּ אַחִין וַדַּאי בְּכֹלָּא, בְּגִין דְּקָא אָתוּ מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא. וּבְגִין כָּךְ רוּגְזָא דִלְהוֹן, אִיהוּ רוּגְזָא דִּקְטָלָא בְּעַלְמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית מ״ט:ז׳) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. AND THEY SAID ONE TO ANOTHER (lit. one man to his brother). These are Simeon and Levi, who were truly brothers in all respects, both being descended from the side of rigorous judgement; and hence it was that their anger was the anger that causes death in the world, as it says: “Cursed be their anger, for it was fierce, and their wrath, for it was cruel” (Ibid. 49, 7).

110

תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, אִית רוּגְזָא וְאִית רוּגְזָא. אִית רוּגְזָא דְּאִיהוּ מְבָרְכָא מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, וְאִקְרֵי בָּרוּךְ, כְּמָה דְאִתְּמָר דִּכְתִיב (בראשית י״ד:י״ט) בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנִה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְהָא אוּקְמוּהָ. וְאִית רוּגְזָא דְּאִיהִי אִתְלַטְיָא לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּמָה דְאִתְּמָר דְּאִקְרֵי אָרוּר. דִּכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז. For there are two species of anger. There is anger which is blessed on high and below, and is called “blessed” (barukh), as explained in connection with the sentence: “Blessed be Abram of God Most High, Maker of heaven and earth” (Ibid. 14, 19); and there is anger which is accursed on high and is called “cursed” (arur), and regarding this it is written: “Cursed be thou from among all cattle, and from among all beasts of the field” (Ibid. 3, 14), as well as “Cursed be their anger for it was fierce.”

111

וְעַל רָזָא דָא אִית תְּרֵין טוּרִין דִּכְתִיב, (דברים י״א:כ״ט) וְנָתַתָּ אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִיזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל, לָקֳבֵיל אִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין. וְעַל דָּא, דָּא אִקְרֵי אָרוּר, וְדָא אִקְרֵי בָּרוּךְ. וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי אִינוּן מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, וּמִן סִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא תַּקִּיפָא, נָפְקַת רוּגְזָא דְאִתְלַטְיָא. This is the recondite significance of thc two mounts Gerizim and Ebal set aside for the blessing and the curse (Deut. 11, 29), the two mounts corresponding to these two grades; and hence one is called cursed and the other blessed. Simeon and Levi both belonged to the side of severity, from which side, in its extreme manifestation, issues the anger which is under a curse.

112

וְתָּא חֲזֵי, מִסִּטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא נָפְקֵי רוּגְזָא לִתְרֵי סִטְרִין, חַד דְּאִתְבָּרַךְ, וְחַד דְּאִתְלַטְיָא. חַד בָּרוּךְ וְחַד אָרוּר. כְּגַוְונָא דָא מִסִּטְרָא דְיִצְחָק נָפְקוּ תְּרֵין בְּנִין, חַד מְבוֹרָךְ, וְחַד דְּאִתְלַטְיָא לְעֵילָא וְתַתָּא. דָּא אִתְפָּרַשׁ לְסִטְרֵיהּ, וְדָא אִתְפָּרַשׁ לְסִטְרֵיהּ. דָּא דִּיּוּרֵיהּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְדָא דִּיּוּרֵיהּ בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ז) אִישׁ יוֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה. דָּא אַתְרֵיהּ בְּאֲתַר דְּמִדְבָּרָא וְחָרְבָא וּשְׁמָמָה, וְדָא יוֹשֵׁב אֹהָלִים. וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דְאִצְטְרִיךְ. All anger issues from the side of rigorous judgement, but in two directions, one referred to as blessed, the other as cursed. Similarly, from the side of Isaac there issued two sons, one of whom was blessed and the other cursed on high and below; the two separated, each going off towards his own side, the one making his abode in the Holy Land, the other on Mount Seir, being as he was “a cunning hunter, a man of the field” (Gen. 25, 27). The latter had his home in the desert, in regions of waste and desolation, while the former “dwelt in tents” (Ibid.), all being fitly ordained.

113

וּבְגִין כָּךְ תְּרֵין דַּרְגִּין אִינוּן, בָּרוּךְ וְאָרוּר, דָּא לְסִטְרֵיהּ וְדָא לְסִטְרֵיהּ. מֵהַאי נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן דְּעָלְמִין לְעֵילָא וְתַתָּא וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהִירוּ וְכָל פּוּרְקָן וְכָל שֵׁזָבוּתָא. וּמֵהַאי נָפְקִין כָּל לְוָוטִין וְכָל חַרְבָּא וְכָל דָּמָא וְכָל שְׁמָמָא וְכָל בִּישִׁין וְכָל מְסָאֲבוּ דְעָלְמָא. Hence it is that there are two grades, “blessed” and “cursed”, each ranged on its own side. From the one issue all blessings in the upper and the lower worlds, all beneficence, all light, all deliverance, all redemption; whilst the other is the source of all curses, all wars and bloodshed, all desolation and evil, and all defilement.

114

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים כ״ו:ו׳) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא לֵית לָךְ בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא דְּלָא טָעִים טַעְמָא דְמוֹתָא בְּלֵילְיָא, וְרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עַל הַהוּא גוּפָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִסְתַּלְּקַת מִנֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, וְנָפְקַת מִנֵּיהּ. וְעַל דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא נָפְקַת וְאִסְתַּלְּקַת מִנִּיהּ, שַׁרְיָא רוּחָא מְסָאֲבָא עַל הַהוּא גוּפָא וְאִסְתָּאַב. R. Simeon said: ‘It is written: I will wash my hands in innocency; so will I compass thine altar, O Lord (Ps. 26, 6). The inner implication of this verse has been explained as follows. Every man has a foretaste of death during the night, because the holy soul then leaves him, and the unclean spirit rests on the body and makes it unclean.

115

וְכַד נִשְׁמָתָא אִתְהַדְּרַת לְגוּפָא, אִתְעֲבַר הַהוּא זוּהֲמָא. וְהָא אִתְּמָר דִּידוֹי דְּבַר נָשׁ זוּהֲמָא דִמְסָאֲבוּ אִשְׁתָּאַר בְּהוּ. וְעַל דָּא לָא יַעֲבָר יְדוֹי עַל עֵינוֹי, בְּגִין דְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיא עֲלוֹי, עַד דְּנָטִיל לוֹן. וְכַד נָטִיל יְדוֹי כְּדְקָא חָזֵי, כְּדֵין אִתְק3ַדּשׁ וְאִקְרֵי קָדוֹשׁ. When, however, the soul returns to the body, the pollution disappears, save from the man’s hands, which retain it and thus remain unclean. Hence a man should not pass his hands over his eyes before washing them. When he has washed them, however, he becomes sanctified and is called holy.

116

וְהֵיךָ בָּעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא. בָּעֵי חַד כְּלִי לְתַתָּא וְחַד כְּלִי מִלְּעֵילָא, בְּגִין דְּיִתְקַדַּשׁ מֵהַהוּא דִלְעֵילָא. וְהַהוּא דִלְתַתָּא דְּיָתִיב בְּזוּהֲמָא דִּמְסָאֲבוּ בֵּיהּ. וְדָא כְּלִי לְקַבְּלָא מְסָאֲבוּ, וְדָא לְאִתְקַדְּשָׁא מִנֵּיהּ, דָּא בָּרוּךְ וְדָא אָרוּר. וְלָא בָּעְיָין אִינוּן מַיִין דְּזוּהֲמָא לְאוֹשְׁדָא לוֹן בְּבֵיתָא, דְּלָא יִקְרַב בְּהוּ בַּר נָשׁ. דְּהָא בְּהוּ מִתְכַּנְּשֵׁי סִטְרָא דִלְהוֹן, יָכִיל לְקַבְּלָא נִזְקָא מֵאִינוּן מַיִין מְסָאֲבִין. For this sanctification two vessels are required, one held above and the other placed beneath, so that he may be sanctified by the water poured on his hands from the vessel above. The lower vessel, then, is the vessel of uncleanness, receiving as it does the water of contamination, whilst the upper vessel is a medium of sanctification. The upper one is to be referred to as “blessed”, the lower as “cursed”. Further, the water of contamination should not be emptied in the house, in order that no one may come near it; for it forms a gathering-place for the elements of the unclean side, and so one may receive injury from the unclean water.

117

וְעַד דְּיִתְעֲבַר זוּהֲמָא מִן יְדוֹי לָא יְבָרֵךְ, וְאוֹקִימְנָא. וּבְגִין כָּךְ, בַּר נָשׁ עַד לָא יְקַדֵּשׁ יְדוֹי בְּצַפְרָא, אִקְרֵי טָמֵא. כֵּיוָן דְּאִתְקַדַּשׁ אִקְרֵי טָהוֹר. וּבְגִין כָּךְ לָא יִטּוֹל אֶלָּא מִן יְדָא דְּאִדְכֵּי בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (במדבר י״ט:י״ט) וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. דָּא אִקְרֵי טָהוֹר, וְדָא אִקְרֵי טָמֵא. Neither may a man pronounce a benediction before the pollution is removed from his hands. Thus, before he sanctifies his hands of a morning, a man is called unclean, and after that he is called clean. For this reason one should not allow water to be poured over his hands save by a man who has already washed his own hands, in harmony with the precept: “And the clean person shall sprinkle upon the unclean” (Num. 19, 19). We see that the one with his hands washed is the clean person, the other the unclean.

118

בְּגִין כָּךְ חַד כְּלִי לְעֵילָא וְחַד כְּלִי לְתַתָּא, דָּא קַדִּישָׁא וְדָא מְסָאֲבָא. וּמֵאִינוּן מַיִין אָסִיר לְמֶעְבַּד בְּהוּ מִידִי, אֶלָּא בָּעֵי לְאוֹשְׁדָא לוֹן בְּאֲתַר דִּבְנֵי נָשָׁא לָא עָבְרִין עֲלַיְיהוּ, וְלָא יָבִית לוֹן בְּבֵיתָא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתּוֹשְׁדָן בְּאַרְעָא, רוּחָא מְסָאֲבָא אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן וְיָכִיל לְנַזְקָא. וְאִי חָפַר לוֹן מִדְרוֹן תְּחוֹת אַרְעָא דְּלָא יִתְחֲזוּן שַׁפִּיר. Similarly with the two vessels, the upper and the lower, the one being the holy vessel, the other the unholy. Nor is it permitted to put the polluted water to any use, or even to let it stay overnight in the house, but it must be emptied in a spot where people do not pass, as it is liable to cause harm through the unclean spirit that clings to it. It is quite permissible, however, to let it flow down a slope into the earth.

119

וְלָא יָהִיב לוֹן לִנְשֵׁי חֳרָשַׁיָא דְּיִכְלוּן לְאַבְאָשָׁא בְּהוּ לִבְנִי נָשָׁא. בְּגִין דְּאִינוּן מַיִין דְּאִתְלַטְיָין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְדַכָּאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּלְמֶהֱוֵי קַדִּישִׁין. דִּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: It must not be given to witches, as by means of it they can do harm to people. One should, then, avoid this water, since it is water of curse, and the Holy One desires to purify Israel so that they may be holy, as it is written: “And I will sprinkle clean water upon you, and ye shall be clean; from all your uncleannesses, and from all your idols, will I cleanse you” (Ez. 36, 25).’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 13

Chapter 13 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 13 (Chapter 13) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 13 (Chapter 13) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

120

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים י״ט:ח׳) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (מאן דבטיל מילי דאורייתא כאילו חריב עלמא שלים). כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לֶהוֵי לֵיהּ חַיִּים בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי, וְזָכֵי בִּתְרֵין עָלְמִין. וְאֲפִילּוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יִשְׁתַּדַּל בָּהּ לִשְׁמָהּ כְּדְקָא יָאוֹת, זָכֵי לְאֲגַר טַב בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא דָיְינִין לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. AND THEY TOOK HIM AND CAST HIM INTO THE PIT. R. Judah here discoursed on the text: The law of the Lord is perfect, restoring the soul (Ps. 19, 8). ‘The study of the Torah’, he said, ‘procures for a man life in this world and in the world to come, so that he gains the two worlds; and even he that studies the Torah for worldly motives and not purely for its own sake as he ought to, gains a good reward in this world, and escapes punishment in the other.

121

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ, דְּאִית לֵיהּ אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא עַלְמָא דְּבֵיהּ אוֹרְכָא דְיוֹמִין. וְאִינוּן יוֹמִין אִינוּן יוֹמִין וַדַּאי, תַּמָּן אִיהוּ רָחֲצָנוּ דִקְדוּשָׁא דִלְעֵילָא דְּאִתְרְחִיץ בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, לְאִתְתַּקְּפָא בְּהַהוּא עַלְמָא בִּשְׂמֹאלָהּ עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֲגַר טַב וְשַׁלְוָה אִית לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. The Scripture says: “Length of days is in her right hand; in her left hand are riches and honour” (Prov. 3, 6). There is, indeed, length of days for him who devotes himself to the Torah for its own sake. For such a one there is length of days in the other world, where days are indeed days. And further: “in her left hand are riches and honour”, which means good reward in this world.

122

וְכָל מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ, כַּד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, אוֹרַיְיתָא אָזְלָא קַמֵּיהּ וְאַכְרָזַת קַמֵּיהּ וְאֲגִינַת עֲלֵיהּ, דְּלָא יִקְרְבוּן בַּהֲדֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינָא. כַּד שָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא, הִיא נָטְרַת לֵיהּ. כַּד נִשְׁמָתָא אָזְלָא לְאִסְתַּלְּקָא לְמֵיתַב לְאַתְרָהּ, אִיהִי אָזְלָא קַמָּהּ דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא. וְכַמָּה תַּרְעִין אִתָּבְרוּ מִקַּמָּהּ דְּאוֹרַיְיתָא עַד דְּעָאלַת לְדוּכְתָּהּ. וְקָיְימָא עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ עַד דְּיִתְעַר בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתַיָיא דְעַלְמָא, וְאִיהִי מַלְפָא סַנֵּיגוֹרָא עֲלֵיהּ. Moreover, if a man has devoted himself to the Torah for its own sake, when he departs this world the Torah goes before him and proclaims his merit, and shields him against the emissaries of punishment. When a man’s body is laid in the grave, the Torah keeps guard over it; it goes in front of his soul when it soars upwards, breaking through all barriers until the soul reaches its proper place; and it will stand by the man at the time when he is awakened at the resurrection of the dead, in order to defend him against any accusations.

123

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ו׳:כ״ב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, כְּמָה דְאִתְּמָר. בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא, דְּהָא כְּדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְדָּן גּוּפָא בְּקִבְרָא וּכְדֵין אוֹרַיְיתָא אֲגִינַת עֲלֵיהּ. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כְּמָא דְאִתְּמָר בְּזִמְנָא דְּיִתְעָרוּן מֵתֵי עַלְמָא מִן עַפְרָא. הִיא תְשִׂיחֶךָ לְמֶהֱוֵי סַנֵּיגוֹרְיָא עֲלָךְ. Thus Scripture further says: “When thou liest down, it shall watch over thee; and when thou awakest, it shall talk with thee” (Ibid. 6, 22). The “lying down” is an allusion to the time when man’s body is lying in the grave and is being judged there; the Torah will then protect him; whilst “when thou awakest”, that is, when the dead will rise from the dust, “it shall talk with thee”, that is, plead thy cause.’

124

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הִיא תְשִׂיחֶךָ. מַאי הִיא תְשִׂיחֶךָ. בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא יְקוּמוּן מֵעַפְרָא, אוֹרַיְיתָא לָא יִתְנְשֵׁי מִנְּהוֹן. דְּהָא כְּדֵין יִנְדְּעוּן כָּל הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְּשָׁבְקוּ כַּד אִסְתַּלְקוּ מֵהַאי עַלְמָא, הַהִיא אוֹרַיְיתָא נְטִירָא מֵהַהוּא זִמְנָא וְתִיעוּל בְּמֵעַיְיהוּ כְּמִלְּקַדְּמִין וְאִיהִי תְּמַלֵּל בְּמֵעַיְיהוּ. R. Eleazar interpreted the clause “it shall talk with thee” to mean that when they rise from the grave the Torah will not be forgotten of them, but they will know it much as they did when they left this world. For their Torah will be preserved from that time, will penetrate within them, and will talk, as it were, within their very inwards;

125

וְכָל מִלִּין מִתְתַּקְּנָן יַתִּיר מִכְּמָה דְּהֲווּ בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא כָּל אִינוּן מִלִּין דְּאִיהוּ לָא יָכִיל לְאַדְבָּקָא לוֹ כְּדְקָא יָאוֹת וְאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בְּהוּ וְלָא אִתְדָּבַּק בְּהוּ. כֻּלְּהוּ עָאלִין בְּמֵעוֹי מִתְתַּקְנָן, וְאוֹרַיְיתָא תְּמַלֵּל בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּגַוְונָא דָא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי עַלְמָא, זָכֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בָּהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְהָא אִתְּמָר. and moreover, they will be more adept than they were previously, so that points which formerly baffled them in spite of all their labour will now be fully comprehended by them, the Torah itself speaking within them. Hence: “when thou awakest, it will talk with thee”.’ R. Judah said: ‘In a similar way, whoever devotes himself to the study of the Torah in this world will be privileged to study in the world to come; and so we affirm.

126

תָּא חֲזֵי, הַהוּא בַר נָשׁ דְּלָא זָכֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּהַאי עַלְמָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִיהוּ אָזִיל בְּחֲשׁוֹכָא, כַּד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, נָטְלִין לֵיהּ וְעָאלִין לֵיהּ לַגֵּיהִנֹּם, אֲתַר תַּתָּאָה דְּלָא יְהֵא מְרַחֵם עֲלֵיהּ, דְּאִקְרֵי בּוֹר שָׁאוֹן טִיט הַיָּוֵן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים מ׳:ג׳) וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלָי כּוֹנֵן אֲשׁוּרָי. On the other hand, the man who fails to study the Torah in this world, and so walks in darkness, when he leaves this world is taken and cast into Gehinnom, a nethermost place, where there will be none to pity him, a place called “tumultuous pit, miry clay” (Ps. 40, 3).

127

וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא דְּלָא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּהַאי עַלְמָא וְאִתְטַנַּף בְּטִנּוּפֵי עַלְמָא, מַה כְּתִיב וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ הַבּוֹרָה. דָּא הוּא גֵּיהִנֹּם, אֲתַר דְּדַיְינִין לְהוּ לְאִינוּן דְּלָא אִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. וְהַבּוֹר רֵק, כְּמָה דְאִיהוּ הֲוָה רֵק. מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּלָא הֲוָה בֵּיהּ מַיִם. Hence, of him who has not devoted himself to the study of the Torah in this world, but has besmirched himself with the offscourings of this world, it is written: “And they took him and cast him into the pit”, that is, into Gehinnom, a place where those who have not laboured in the Torah are brought to judgement. “And the pit was empty”, in the same way as he was empty: why so? “Because there was no water” (i.e. Torah) in him.

128

וְתָא חֲזֵי, כַּמָּה הוּא עוֹנְשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא אִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, אֶלָּא בְּגִין דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתְּבָקוּ מִינָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו ט׳:י״א) מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וְגו' עַל מַה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגו'. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וְגו'. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֵהָכָא, (ישעיהו ה׳:י״ג) לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת. Observe, too, how great is the punishment for neglect of the study of the Torah, seeing that Israel were not exiled from the Holy Land save for having abandoned the Torah, as it is written: “Who is the wise man that may understand this?… Wherefore is the land perished?… And the Lord saith: Because they have forsaken my law, etc.” (Jer. 9, 11).’ R. Judah derived the same lesson from the verse: “Therefore my people are gone into captivity, for want of knowledge” (Is. 5, 13),

129

בְּגִין כָּךְ כֹּלָּא קָיְימָא עַל קִיּוּמָא דְאוֹרַיְיתָא, וְעַלְמָא לָא אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְעָלְמִין עֵילָא וְתַתָּא דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לא שָׂמְתִּי: that is, because they have not applied themselves to the study of the Torah, which is the foundation of the upper and the lower worlds, as it says: “Were it not for my covenant enduring day and night, I would not have appointed the ordinances of heaven and earth” (Jer. 33, 25).

130

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה, רָמַז עַל דְּאַרְמִיאוּ לֵיהּ לְגוֹ מִצְרָאֵי אֲתַר דְּלָא אִשְׁתַּכַּח רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא כְּלָל. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִי נְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין הֲווּ בֵּיהּ, אַמַּאי כְּתִיב בִּרְאוּבֵן לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. וְכִי לָא חַיִּישׁ רְאוּבֵן לְהַאי. דְּהָא אִינוּן נְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין יְנַזְקוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ אָמַר לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, וּכְתִיב לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ. AND THEY CAST HIM INTO THE PIT. There is a hint here that they cast him ultimately among the Egyptians, a place where there was no sign of true faith. R. Isaac said: ‘Seeing that the pit contained serpents and scorpions, how could Reuben have advised that Joseph should be cast into it in order that “he might deliver him out of their hand, to restore him to his father”? Had he no fear of the serpents and scorpions attacking Joseph? And if they did, how could he deliver him out of their hand, to restore him to his father?

131

אֶלָּא חָמָא רְאוּבֵן דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח בִּידַיְיהוּ דְּאֲחוֹי, בְּגִין דְּיָדַע כַּמָּה שָׂנְאִין לֵיהּ וּרְעוּתָא דִלְהוֹן לְקָטְלָא לֵיהּ. אָמַר רְאוּבֵן, טַב לְמִנְפַּל לֵיהּ לְגוֹ גּוֹבָא דִּנְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין, וְלָא יִתְמְסַר בִּידָא דְּשַׂנְאוֹי דְּלָא מְרַחֲמֵי עֲלֵיהּ. מִכָּאן אָמְרוּ יַפִּיל בַר נָשׁ גַּרְמֵיהּ לְאֶשָׁא אוֹ לְגוּבָא דִּנְחָשִׁין וְעַקְרַבִּין, וְלָא יִתְמַסַּר בִּידָא דְּשַׂנְאוֹי (דזעירין אינון דיכלי לאשתזבא. ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם). But the truth is that Reuben perceived the intense enmity of the brethren towards Joseph and how intent they were on killing him, and he therefore thought that it was better for him to fall into the pit of serpents and scorpions than to be delivered into the hands of enemies who would have no mercy on him. Hence the saying: “Rather should a man throw himself into a fire or a pit full of serpents and scorpions, than be delivered into the hands of his enemies.”

132

בְּגִין דְּהָכָא אֲתַר דִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים. אִי אִיהוּ צַדִּיקָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָא. וּלְזִמְנִין דִּזְכוּ דְּאֲבָהָן מְסַיְיעִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ וְיִשְׁתְּזִיב מִנַּיְיהוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּיִתְמַסַּר בִּידָא דְּשַׂנְאוֹי, זְעִירִין אִינוּן דְּיָכְלִין לְאִשְׁתְּזָבָא. The reason is that in a place infested with serpents and scorpions, if the man be righteous, God may possibly perform a miracle for him, or it may happen that the merits of his ancestors may stand him in good stead and he will be delivered. But of those who are delivered into the hands of their enemies, few indeed are able to escape.

133

וּבְגִין כָּךְ אָמַר, לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם. מִיָּדָם דַּיְיקָא, וְלָא כְּתִיב לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ וְתוּ לָא. אֶלָּא אָמַר רְאוּבֵן, יִשְׁתְּזִיב מִן יְדַיְיהוּ, וְאִי יְמוּת בְּגוּבָא יְמוּת. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם. Hence the expression “that he might deliver him out of their hand”, as much as to say “Let him be delivered, at any rate, out of their hand, and if he is to die in the pit, then it cannot be helped.”

134

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֲסִידוּתֵיהּ דִּרְאוּבֵן, דִּבְגִין דְּיָדַע דְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי שׁוּתְּפוּתָא וַחֲכִימוּתָא וְחַבְרוּתָא דִּלְהוֹן, קַשְׁיָא אִינוּן. דְּכַד אִתְחַבָּרוּ בִּשְׁכֶם, קָטְלוּ כָּל דְּכוּרָא (ס"א ל"ג והא דקטלו כל דכורא) לָא דַי לוֹן. אֶלָּא דְּנָטְלִין נָשִׁין וָטַף וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא וְכָל בְּעִירֵי וְכָל מָאנֵי דִיקָר וְכָל מַאן דְּאִשְׁתַּכַּח בְּקַרְתָּא. וְלָא דַי כָּל דָא, אֶלָּא דְּאָפִילּוּ כָּל מַה דִּבְחַקְלָא נָטְלוּ. דִּכְתִיב, (בראשית לה) וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. Observe the great piety of Reuben. He knew well the ruthlessness of Simeon and Levi when acting and planning in conjunction, as witnessed by their treatment of Shechem, where they not only slew all the males, but took all their little ones and their wives, all their silver and gold, all their cattle and precious vessels, and everything else they found in the city, and even everything which was in the field, as we read: “and that which was in the city and that which was in the field they took” (Gen. 34, 28).

135

אָמַר, וּמַה קַּרְתָּא רַבָּתָא כִּי הַאי לָא אִשְׁתְּזִיב מִנְּהוֹן, אִלְמָלֵא רַבְיָא דָא יִפּוֹל בִּידַיְיהוּ, לָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ אוּמְצָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא אָמַר, טַב לְאִשְׁתְּזָבָא מִנַּיְיהוּ דְּלָא יַשְׁאֲרוּן מִנֵּיהּ אִשְׁתָּאֲרוּתָא בְּעַלְמָא, וְלָא יֶחמֵי אַבָּא מִנֵּיהּ כְּלוּם לְעָלְמִין. Reuben thus said to himself: “If such a great city as that could not escape them, should this youth fall into their hands they will not leave of him a single shred.”

136

וְהָכָא אִי יְמוּת, לָא יָכְלִין לֵיהּ וְיִשְׁתָּאַר כָּל גּוּפֵיהּ שְׁלִים, וַאֲתִיב לֵיהּ לְאַבָּא שְׁלִים. וְעַל דָּא לְמַעַן הַצִּיל אוֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו, אַף עַל גַּב דִּימוּת הָתָם. וּבְגִין כָּךְ אָמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ. וְלָא אָמַר אֵינְנּוּ חַי, אֶלָּא אָמַר אֵינֶנּוּ, אֲפִילּוּ מֵת. Hence he said: “He must at all costs be rescued from them, since they will leave no sign of him for his father to see again; whereas here, if he is killed, his body, at any rate, will remain for me to bring back to my father.” Hence the words: “to bring him back to his father”, that is, even if he die there. Hence, too, Reuben’s words: “The child is not”, that is to say, not even a dead child did I find.

137

תָּא חֲזֵי, מַאי דְּעֲבַד, דְּאִיהוּ בְּחָכְמְתָא הֲוָה שַׁתִּיף גַּרְמֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ, דִּכְתִיב לא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וְלָא כְּתִיב לָא תַכּוּהוּ. וְאִיהוּ לָא הֲוָה תַּמָּן כַּד אִזְדַּבַּן יוֹסֵף, דְּהָא כֻּלְּהוּ מְשַׁמְּשֵׁי לַאֲבוּהוֹן כָּל חַד וְחַד יוֹמָא חַד. וְהַהוּא יוֹמָא דִרְאוּבֵן הֲוָה. וְעַל דָּא בָּעָא דִּבְהַהוּא יוֹמָא דְּהֲוָה שִׁמּוּשָׁא דִילֵיהּ לָא יִתְאֲבִיד יוֹסֵף. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וְהִנֵה אֵין יוֹסֵף דַּיְיקָא. אֲפִילּוּ (חי או) מִית, מִיָּד וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמֶר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ. Observe his tactfulness in saying “Let us not take his life,” and not “Do not ye take his life.” Now Reuben was absent when Joseph was sold, as the brethren had each in turn to attend one day on their father, and that day happened to be Reuben’s turn. He was anxious lest on that day Joseph should disappear, and therefore at once HE RETURNED UNTO THE PIT. BUT BEHOLD JOSEPH WAS NOT IN THE PIT ;-not even dead- AND HE RENT HIS CLOTHES. AND HE RETURNED UNTO HIS BRETHREN AND SAID: THE CHILD IS NOT, ETC.

138

וְאֲפִילּוּ רְאוּבֵן לָא יָדַע מֵהַהוּא זְבִינָא דְיוֹסֵף, וְהָא אוּקְמוּהָ דְּאִשְׁתַּתִּיף בְּהוּ שְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא לָא יָדַע רְאוּבֵן מֵהַהוּא זְבִינָא דְיוֹסֵף וְלָא אִתְגַלְיָיא לֵיהּ עַד הַהוּא זִמְנָא דְּאִתְגְּלֵי יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי. For even Reuben did not know that Joseph had been sold. As already said, the brothers associated the Shekinah with them in the oath of secrecy, and so Reuben did not learn of it until Joseph made himself known to his brethren.

139

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָּרִים לֵיהּ לִרְאוּבֵן בְּגִין דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל לְאַחֲיָיא לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַה כְּתִיב, (דברים ל״ג:ו׳) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוֹת וְגו'. דְּהָא בְּגִין דָּא, אַף עַל גַּב דְּיָדַע דְּאִשְׁתְּקִיל בְּכֵירוּתֵיהּ מִנֵּיהּ וְאִתְיְהִיב לְיוֹסֵף, אִשְׁתַּדַּל לְאֲחַיָיא לֵיהּ, וְצַלֵּי משֶׁה וְאֲמַר יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמוֹת, וְאִתְקְיַּים בְּעַלְמָא דֵין וְאִתְקְיַּים בְּעַלְמָא דְאָתֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דָּא, וּבְגִין דְּעֲבַד תְּשׁוּבָה מֵהַהוּא עוֹבָדָא. דְּכָל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַיַּים לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Reuben’s attempt to save Joseph’s life was all the more disinterested, because he knew that the birthright had been taken away from him and given to Joseph, for we thus find that Moses intercedcd on his behalf, praying: “Let Reuben live, and not die” (Deut. 33, 6), i.e., let him live in this world and not die in the world to come; and this prayer was prompted by this action of Reuben and also by his repentance for that other action.¹i.e. the affair of Bilhah. For whoever repents of his sin, God preserves in this world and in the world to come.

140

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב, וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וְגו', הָא אוּקְמוּהָ דִּבְגִין דְּדָמָא דְּשָׂעִיר דַּמְיָא לְדָמָא דְבַר נָשׁ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּמִלָּה אַתְיָא כְּדְקָא חָזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָיא אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. AND THEY TOOK JOSEPH’S COAT, AND THEY KILLED A HE-GOAT, ETC., the reason being, as has been laid down, that the blood of a he-goat resembles that of a human being. We learn from this passage how particular God is with the righteous, even when they act correctly.

141

יַעֲקֹב עָבַד עוֹבָדָא כְּדְקָא יָאוֹת. בְּמַאי, בְּגִין דְּאַקְרִיב לְגַבּוֹי אֲבוֹי שָׂעִיר, דְּאִיהוּ סִטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. וְעִם כָּל דָּא, בְּגִין דְּאִיהוּ אַקְרִיב שָׂעִיר וְאַכְּחִישׁ לֵיהּ לְאֲבוֹי דְּאִיהוּ סִטְרָא דִילֵיהּ, אִתְעֲנַשׁ בְּהַאי שָׂעִיר אָחֳרָא, דְּאַקְרִיבוּ לֵיהּ בְּנוֹי דָמָא דִילֵיהּ. For although Jacob acted fittingly in bringing a he-goat to his father, who was of the side of severity, yet because he thereby deceived his father, he was punished through that other he-goat, the blood of which his sons brought for the purpose of deceiving him.

142

בְּאִיהוּ כְּתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ז) וְאֵת עוֹרוֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו, בְּגִין כָּךְ וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם, אַקְרִיבוּ לֵיהּ כֻּתּוֹנְתָּא לְאַכְּחָשָׁא לֵיהּ, וְכֹלָּא דָּא לָקֳבֵל דָּא, אִיהוּ גָּרִים דִּכְתִיב וַיֶּחרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, בְּגִין כָּךְ גָּרְמוּ לֵיהּ דְּחָרַד חֲרָדָה בְּהַהוּא זִמְנָא דִּכְתִיב הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא. Of Jacob it is written: “And she put the skins of the kids of the goats upon his hands, and upon the smooth of his neck” (Gen. 27, 16); correspondingly, we rcad of his sons: “and they dipped the coat in the blood”, with thc object of deceiving him. It was measure for measure. Likewisc, there we read: “And Isaac trembled very exceedingly” (Ibid. 33), and as a punishment Jacob trembled when his sons uttered the words: “know now whether it is thy son’s coat or not”.

143

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, בֵּיהּ כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״א) הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. לֵיהּ כְּתִיב, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לא. וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא בְּכָל מַה דְּאִינוּן עָבְדִין. R. Hiya added: ‘There it is written: “whether thou be my very son Esau or not?” (Ibid. 21): correspondingly, here it is written, “whether it is thy son’s or not”. We thus find that the Almighty is particular with the rightcous to a hairbreadth.’

144

רִבִּי אַבָּא אָמַר, (נ"א אמרז רבי אבא) כֵּיוָן דְּחָמוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין הַהוּא צַעֲרָא דְּאֲבוּהוֹן, אִתְנֶחָמוּ וַודַּאי, וִיהִיבוּ גַּרְמַיְיהוּ עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף, דְּיִפְדוּן לֵיהּ אִלְמָלֵא יִשְׁכְּחוּן לֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמוּ דְּלָא יָכִילוּ, אַהֲדָרוּ לְגַבֵּיהּ דִּיהוּדָה וְאַעֲבָרוּ לֵיהּ מֵעֲלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ הֲוָה מַלְכָּא עֲלַיְיהוּ. (וכדין ס"א וכיון ד) אַעֲבָרוּהוּ מֵעֲלַיְיהוּ, מַה כְּתִיב, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה וְגו'. R. Abba said: ‘When the brcthren perccivcd the pain they had caused their father, they were stricken with remorse and cast about to ransom Joseph at all costs, if so by they could discover his whereabouts. But when they found that they were unable to do so, they turned on Judah, who hitherto had been king over them, and deposed him from his high estate. Hence it is written: “And it came to pass at that time, that Judah went down from his brethren.” ‘

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 13:132 (Chapter 13) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 13:132 (Chapter 13) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

120

121

122

123

124

125

126

127

128

129

130

131

132

133

134

135

136

137

138

139

140

141

142

143

144

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 13:143-144 (Chapter 13) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 13:143-144 (Chapter 13) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

120

121

122

123

124

125

126

127

128

129

130

131

132

133

134

135

136

137

138

139

140

141

142

143

144

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 15

Chapter 15 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 15:153-154 (Chapter 15) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 15:153-154 (Chapter 15) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

150

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי. וְכִי כְּנַעֲנִי הֲוָה, אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר, תְּלַת בְּנִין הֲווּ לֵיהּ לִיהוּדָה, וְלָא אִשְׁתָּאֲרוּ מִנַּיְיהוּ בַּר חַד, וְדָא הוּא שֵׁלָה. AND JUDAH SAW THERE A DAUGHTER OF A CERTAIN CANAANITE. The term Canaanite has been explained by the Companions. AND SHE CONCEIVED, AND BORE A SON; AND HE CALLED HIS NAME ER. Judah had three sons, and the only one who survived was Shelah.

151

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר, אַמַּאי כְּתִיב בִּבְנוֹי דִּיהוּדָה, בְּקַדְמָאָה וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר, וּבִתְרֵין אָחֳרָנִין כְּתִיב וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה. R. Eleazar and R. Jose and R. Hiya were once walking together. Said R. Jose to R. Eleazar: ‘Why is it that of the first son of Judah it is written: “and he called his name Er”, whereas of the other two it is written: “and she called his name Onan”, “and she called his name Shelah”?’

152

אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי, הַאי פָּרְשָׁתָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא חָזֵי. וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, דְּהָא אִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא, וְנָחֲתַת מִדַּרְגָּא דְּתִקֻּנָּא לְגוֹ דַּרְגָּא אוֹחֲרָא, דְּאִתְחַבַּר בֵּיהּ חִוְּיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. R. Eleazar replied: ‘There is a deep mystic allusion in these sentences, which explains all. Thus Judah going down from his brethren symbolizes the moon becoming obscured and descending from the perfected grade to another grade to which the serpent becomes associated, as is indicated in the statement: “and he turned into a certain Adullamite, whose name was Hirah”.’

153

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר, וְאִיהוּ רַע, וְכֹלָּא חַד, דְּאַתְיָא מִסִּטְרָא דְיֵצֶר הָרָע. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, וְלָא כְּתִיב וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ יַעֲקֹב. וְהָכָא אֶת לְאַסְגָּאָה דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּזוּהֲמָא דִּמְסָאֲבָא אִתְיְלִיד, וְדָא הוּא עֵר רַע, וְכֹלָּא חַד. Then we read: “And she conceived, and bore a son; and he called his name Er.” The name ‘Er is a reversal of the letters ra’ (evil), for he was evil, having issued from the side of the evil prompter. The accusative particle eth (the) inserted before his name likewise hints at the emergence of another grade, that of impurity and defilement, from which grade Er was born.’

154

לְבָתַר לָא אִתְבַּסַּם אַתְרָא, עַד דְאֲתָא שֵׁלָה דְּהֲוָה עִקָּרָא דְּכֻלְּהוּ. מַה כְּתִיב וַיְהִי עֵר בְּכֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינִי יְיָ, כְּתִיב הָכָא רַע, וּכְתִיב הָתָם (בראשיתח) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְעוּרָיו, רַע דְּאוֹשִׁיד דָּמִין, אוֹשִׁיד זַרְעָא עַל אַרְעָא. וּבְגִין כָּךְ וַיְמִיתֵהוּ יְיָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְגו': Nor was the defect made good until afterwards, when Shelah appeared. It says further: “And Er, Judah’s first-born, was evil in the sight of the Lord”, where the term “evil” finds its echo in the sentence: “for the imagination of man’s heart is evil from his youth” (Gen. Vlll, 2I). Er was evil in that he shed blood, by spilling the seed on the ground, and therefore the Lord slew him. After that it is written: AND JUDAH SAID UNTO ONAN: Go IN UNTO THY BROTHER’S WIFE, ETC.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 16

Chapter 16 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 16 (Chapter 16) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 16 (Chapter 16) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

155

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְגו'. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״א:כ״ה) הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאֲת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִינוּן בְּנִי נָשָׁא טִפְּשִׁין דְּלָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע אָרְחוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּהָא כֻּלְּהוּ נַיְימִין, דְּלָא מִתְעָרֵי שֵׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן. R. Simeon opened here a discourse with the text: I have roused up one from the north, and he is come, from the rising of the sun one that calleth upon my name; and he shall come upon rulers as upon mortar, and as the potter treadeth clay (Is. 41, 25). ‘How foolish’, he said, ‘are the sons of men who neither know nor care about the ways of the Almighty, their eyes being closed as in sleep.

156

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. כֹּלָּא אִיהוּ בְּחָכְמְתָא. דְּלֵית לָךְ שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא בְּבַר נָשׁ דְּלָא קָיְימָא בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְתַּקַּן כָּל גּוּפָא בְּשַׁיְיפוֹי כְּדְקָא יְאוּת, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּתַּף (נ"א אתתקף) בַּהֲדֵיהּ, וְאָעִיל בֵּיהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא. בְּגִין לְאוֹלָפָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא וּלְמִיטַר פִּקּוּדוֹי, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּן בַּר נָשׁ כְּדְקָא יְאוּת. God made man after the supernal pattern, each limb corresponding to something in the scheme of Wisdom. For when the whole body of man had been duly shaped with all its members, God associated Himself with him and put a holy soul into him, so as to teach man to walk in the ways of the Torah and to observe His commandments in order that he might attain to his full perfection.

157

(ס"א ובגין דא בעוד) (ובגין ס"א ובעוד) דְּאִית בֵּיהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַסְגָּאָה דִּיוּקְנָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה בְּעַלְמָא. וְרָזָא דָא, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק לָא פָּסְקָן מֵימוֹי לְעָלְמִין. וְעַל דָּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא יַפְסִיק נַהֲרָא וּמְקוֹרָא דִּילֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא (גליון נה"ר רמז לקיימא קדישא דחתים בבשריה, דאיהו דוגמא דההוא נה"ר רזא דצדיק דאתחבר בצד"ק כחדא לעילא, בגין כך בעי בר נש לתתא לאתחברא באתתיה בקדושה בגין דאתתקף ביה בההוא עלמא). וְכָל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ לָא יַצְלַח בְּהַאי עַלְמָא (ס"א ועל דא מבעי ליה לבר נש דלא יפסיק נהרא ומקורא דיליה בהאי עלמא, ואי לא) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָקַר לֵיהּ וְנָטַע לֵיהּ בְּכַמָּה זִמְנִין כְּמִלְּקַדְּמִין. Hence, while the holy soul is still within man’s body, it is incumbent on him to multiply the image of the King in the world. There is herein an esoteric thought involved, namely, that just as the celestial stream flows on for ever without ceasing, so must man see that his own river and spring shall not cease in this world. And so long as a man is unsuccessful in his purpose in this world, the Holy One, blessed be He, uproots him and replants him over and over again.

158

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת. הַעִירוֹתִי, דָּא אִתְעֲרוּתָא דְּזִוּוּגָא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּאִיהוּ אִתְעֲרוּתָא מִסִּטְרָא דְצָפוֹן. וַיַאת, דָּא הִיא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא דְּאַתְיָא מִלְּעֵילָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁדֵּר לָהּ מִלְּעֵילָא. אַתְיָא בְּהַאי עַלְמָא וְעָאלַת בְּגוֹ בְּנֵי נָשָׁא כִּדְקָאֲמָרָן. Observe, then, the meaning of the words: “I have roused up one from the north, and he is come”, where the rousing alludes to the rousing and stirring up of the desire of a man for mating in this world, which originates from the North, whilst the words “and he is come” allude to the holy soul which descends from on high, whence God sends it, and comes into this world to enter into a man, as said above.

159

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, דָּא אֲתַר דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק דְּמִתַּמָּן נָפְקַת נִשְׁמָתָא וְאִתְנְהִירַת. וְיָבֹא סְגָנִים (כמו חמר) אִלֵּין אִינוּן חֵילִין דְּעָלְמָא דְּאַתְיָין בְּגִין (ס"א בגו) הַהוּא אִתְעֲרוּתָא דְּנִשְׁמָתִין. כְּמוֹ חוֹמֶר, כְּגַוְונָא דְּאִתְעַר בַּר נָשׁ בְּגוּפָא. “From the rising of the sun” alludes to the place of that celestial ever-flowing river, whence the soul issues and is illumined: “and there come rulers as mortar” signifies the heavenly forces which cause a rousing in the souls above corresponding to the stirring of the man in his body.

160

דְּהָא בְּגִין דָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד זִווּגִין וְאַטִּיל נִשְׁמָתִין בְּעַלְמָא, וְחַבְרוּתָא אִשְׁתַּכַּח לְעֵילָא וְתַתָּא וּמְקוֹרָא דְּכֹלָּא הוּא (ס"א יהא) בָּרוּךְ. וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּגִין לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאָרְחוֹי, וְלָא יַפְסִיק מְקוֹרֵיהּ וּמַבּוּעָא דִילֵיהּ לְעָלְמִין. For it is for this purpose that God creates souls in couples and sends them down to the world, so that there may be companionship both on high and below, and the well-spring of all may be blessed. God made man that he should steadfastly walk in His ways, and never cut off his fount and well-spring; for if a man cuts off his well-spring on earth and causes it to dry up, it is as though he causes the waters of the celestial river to fail, as described in the words: “The waters fail from the sea, and the river is drained dry” (Job 14, 11). For inasmuch as man has been established in this world after the pattern of the upper world, he whose well-spring ceases to produce through his not taking a wife is beyond remedy, and of him it is said: “That which is crooked cannot be made straight” (Eccl. 1, 15). On the other hand, he who has taken a wife but has not been blessed with offspring can be redeemed by his near relative, that is, by his brother. He who dies without leaving children will not enter within the curtain of heaven and will have no share in the other world, and his soul will not be admitted to the place where all souls are gathered and his image will be cut off from there. Of such a one it is written: “And this soul will be cut off from before me.” Such being the case, God has provided for such a man a redeemer to redeem him out of the hands of the destructive angels, to wit, his brother who is near to him. So Scripture says: “If brethren dwell together, etc.” (Deut. 25, 5-10); also: “Go in unto thy brother’s wife, and perform the duty of husband’s brother unto her, etc.” For the soul of such a man does not enter before the presence of the Holy One, blessed be He, but remains without, since he has not succeeded in radiating light in this world by means of the body. He who has not succeeded in this place must go to another place where he may have better fortune. When wood smoulders without any flame, if it is struck it flares up and throws out light. Man is compared to wood, as it says: “for the tree of the field is man” (Ibid. 20, 19). Now a man who eats and drinks and marries, but is not blessed with children, is like the wood that burns without giving off any light, that is, his soul has not been illumined in its present body but has remained in darkness.

161

וְכָל מַאן דְּפָסִיק מְקוֹרֵיהּ, (מתתא ומיבש ליה כביכול כאלו גרים ליה לאתפסקא לעילא, כדין (איוב י״ד:י״א) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, הואיל ובר נש אתקם לתתא כדוגמא דלעילא, מאן דמקוריה ימיש מלמעבד פירין, כגון דין דלא בעא למיתב איתתא, או נסיב לה דאשתדל ולא יכיל, אלו דתרין הפכין אינון דא מדא, (או ס"א ההוא) דימיש מלמעבד פירין, לית ליה תקנה לעולם. (קהלת א׳:ט״ו) מעוות לא יכול לתקון, בגין דלא בעא למיסב איתתא ולאשתדלא בפריה ורביה, וההוא דאשתדל ונסב איתתא ולא יכיל, דא מתתקן בפריקיה דקריב ליה דהוא אחוי, וההוא דמית בלא בנין) כַּד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא הַהוּא בַּר נָשׁ לָא עָאל בְּפַרְגּוֹדָא וְלָא נָטִיל חוּלַק בְּהַהוּא עַלְמָא (ונשמתיה לא אתכלילת באתר דכל נשמתין אתכלילו, ואתגזר דיוקניה מתמן. הדא הוא דכתיב, (ויקרא כ״ב:ג׳) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, הואיל וכדין הוא, ברא ליה קודשא בריך הוא פריק דיפרוק ליה מידא דמחבלין, ודא אחוי דקריב ליה שנאמר (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו וגו'. וכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה וגו'. בגין דנשמתיה לא עאלת קמיה קודשא בריך הוא, אלא היא קימא לבר. בגין דלא זכה לאנהרא בהאי עלמא בההוא גופא. מאן דלא זכה בהאי אתר, יהך לאתר אחרא ויזכי ביה. כגוונא דא אעא דדליק ונהורא לא סליק יבטשון ליה ויסלק נהורא ביה וינהיר. אעא הוא אדם דכתיב (שם כ) כי האדם עץ השדה. רצונו לומר בר נש כד איהו בהאי עלמא ואזל ותאיב ואכיל ושתי ואזדווג באיתתא ולא זכי לבנין. דא הוא אעא דדליק ונהורא לא סליק, כלומר נשמתיה לא זכאת בההוא גופא לאתנהרא אלא איהי בחשוכא). תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו מ״ה:י״ח) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לְשֶׁבֶת יְצָרָהּ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דָּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ כְּדְקָא יְאוּת כְּדְאֲמָרָן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד טִיבוּ עִם עַלְמָא. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית כ״ה:א׳) וַיּוֹסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, רָזָא דְּנִשְׁמָתָא אָתַת לְאִתְתַּקָּנָא כְּמִלְקַדְּמִין. It is written: “He created it not a waste, he formed it to be inhabited” (Is. 45, 18), that is, God made man for this purpose, and so dealt kindly with the world. Observe the Scriptural text: “And Abraham took another wife, and her name was Keturah” (Gen. 25, 1). Herein is an allusion to the soul which after death comes to earth to be built up as before.

162

תָּא חֲזֵי, הַהוּא גוּפָא מַה כְּתִיב, (ישעיהו נ״ג:י׳) וַיְיָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְיָ בְּיָדוֹ יִצְלָח. וַיְיָ חָפַץ דַּכְּאוֹ, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, אַמַּאי חָפֵץ בְּגִין דְּיִתְדַּכֵּי. אִם תָּשִׂים אָשָׁם, אִם יָשִׂים אָשָׁם מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אִם תָּשִׂים. אֶלָּא לְנִשְׁמָתָא אַהֲדַר מִלָּה. אִי הַהִיא נִשְׁמָתָא בַּעְיָא לְאִתְתַּקָּנָא כְּדְקָא יָאוֹת, יִרְאֶה זֶרַע. בְּגִין דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא אָזְלַת וְשָׁאטַת וְאִיהִי זְמִינָא לְאָעֳלָא בְּהַהוּא זֶרַע דְּאִתְעַסַּק בָּהּ בַּר נָשׁ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וּכְדֵין יַאֲרִיךְ יָמִים. וְחֵפֶץ יְיָ דָּא אוֹרַיְיתָא בִּידֵיהּ אַצְלַח. Observe that of the body it is written: “And it pleased the Lord to crush him by disease; to see if his soul would offer itself in restitution, that he might see his seed, and prolong his days, and that the purpose of the Lord might prosper by his hand.” (Is. 53, 10). That is to say, if the soul desires to be rehabilitated then he must see seed, for the soul hovers round about and is ready to enter the seed of procreation, and thus “he will prolong his days, and the purpose of the Lord”, namely the Torah, “will prosper in his hand”.

163

תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, וּמְקוֹרֵיהּ וּמַבּוּעֵיהּ קָיְימָא בֵּיהּ לְמַגָּנָא, לֵית לֵיהּ אֲתַר לְאֲעָלָא לְפַרְגּוֹדָא. וְהָא אִתְּמָר דְּבֵירָא דְמַיָא אִי הַהוּא מְקוֹרָא וּמַבּוּעָא לָא עָאל בֵּיהּ, לָאו אִיהוּ בְּאֵר, דְּבֵירָא וּמְקוֹרָא, כְּחֲדָא אִינוּן, וְרָזָא חָדָא אִיהוּ, וְאוֹקִימְנָא. For although a man labours in the Torah day and night, yet if his source remains fruitless, he will find no place by which to enter within the heavenly curtain. As has been pointed out, a well of water, if not fed by its source and spring, is no well, since the well and the source are one and they have a joint symbolism.

164

כְּתִיב, (תהילים קכ״ז:ב׳) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֲבִיבִין אִינוּן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. דְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְאוֹרַיְיתָא אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְהָא אִתְּמָר דְּכַד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל גְּנִיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין כֻּלְּהוּ יָהַב לְהוּ (וכלהו) בְּאוֹרַיְיתָא, וְכֻלְּהוּ אִתְיְהִיבוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְיתָא בְּסִינַי. It is written: “It is vain for you that ye rise early, and sit up late, ye that eat the bread of sadness; so he giveth unto his beloved sleep” (Ps. 127, 2). Precious, indeed, are the words of the Torah, each one containing sublime and holy mysteries, as has been affirmed, that when God gave the Torah to Israel, He gave it to them with all its sublime and holy treasures.

165

תָּא חֲזֵי, שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, אִלֵין אִינוּן יְחִידִים דְּאִשְׁתַּכָּחוּ, דְּלָאו אִינוּן דְּכַר וְנוּקְבָא כְּדְקָא יְאוּת, וְאַקְדְּמָן בְּצַפְרָא לַעֲבִידְתַּיְהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (קהלת ד׳:ח׳) יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגו' וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ. מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת. מְאַחֲרִין נַיְיחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, כִּי בוֹ שָׁבַת. בְּגִין דְּאִתְּתָא לְגַבֵּי בַּר נָשׁ אִיהִי נַיְיחָא לְגַבֵּיהּ וַדַּאי. The words: “It is vain for you that ye rise early” are addressed to those who are single, not exhibiting the proper union of male with female. In vain they rise early, as we read: “There is one that is alone, and he hath not a second… yet, there is no end of all his labour” (Eccl. 4, 8). In vain, too, they “sit up late”, or, as we may translate, they “postpone rest”, as woman is assuredly man’s repose.

166

אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, מַאי לֶחֶם הָעֲצָבִים. דְּכַד בַּר נָשׁ אִית לֵיהּ בְּנִין, הַהוּא נַהֲמָא דְּאָכִיל, אָכִיל לֵיהּ בְּחֶדְוָה וּבִרְעוּתָא דְלִבָּא. וְהַהוּא דְּלֵית לֵיהּ בְּנִין, הַהוּא נַהֲמָא דְּאָכִיל אִיהוּ נַהֲמָא דַּעֲצִיבוּ. וְאִלֵּין אִינוּן אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים וַדַּאי. They are addressed as “ye that eat the bread of sadness”, for the man who has children eats his bread in good cheer and gladness of heart; but to him that has no children, the bread he eats is bread of sadness:

167

כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה, מַאי יִתֵּן לִידִידוֹ, דָּא הוּא דִּמְקוֹרֵיהּ מְבָרַךְ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ שֵׁינָה בְּהַהוּא עַלְמָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ג׳:כ״ד) וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּהַהוּא בַּר נָשׁ שָׁכִיב וְיִתְהַנֵּי בְּהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי כְּדְקָא יְאוּת. “so he giveth unto his beloved sleep”, the beloved being he whose wellspring is blessed, and to whom the Holy One vouchsafeth sleep in the other world, as we read: “and thou shalt lie down, and thy sleep shall be sweet” (Prov. 3, 24), for he has a share in the world to come; the man will thus lie down and be blessed with the world to come.

168

יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגו'. יֵשׁ אֶחָד, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ יְחִידָאי בְּעַלְמָא, לָא יְחִידָאי כְּדְקָא יְאוּת, אֶלָּא דְּאִיהוּ בְּלָא זִוּוּגָא. וְאֵין שֵׁנִי, דְּלֵית עִמֵּיהּ סֶמֶךְ. גַּם בֵּן, דְּיוֹקִים שְׁמֵיהּ בְּיִשְׂרָאֵל לָא שָׁבַק. וְאָח (אין לו) לְאַיְיתָאָה לֵיהּ לְתִקּוּנָא. “There is one that is alone” (Eccl. 4, 8) is an allusion to the man who is improperly alone, without a wife; “and he hath not a second”, no one to uphold him, no son to establish his name in Israel, or to bring him to his due meed;

169

וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ, דְּאִיהוּ עָמֵל תָּדִיר דְּאַקְדִּים יְמָמָא וְלֵילְיָא. גַּם עֵינוֹ לא תִשְׂבַּע עשֶׁר, וְלֵית לֵיהּ לִבָּא לְאַשְׁגָּחָא וּלְמֵימַר לְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה. וְאִי תֵימָא דִּבְגִין דְּיֵיכוּל וְיִשְׁתֵּי יַתִּיר וְיַעֲבֵד מִשְׁתַּיָא בְּכָל יוֹמָא תָּדִיר, לָאו הָכִי. דְּהָא נַפְשָׁא לָא אִתְהַנִּי מִנֵּיהּ, אֶלָּא וַדַּאי אִיהוּ מְחַסֵּר לְנַפְשֵׁיהּ מִטִּיבוּ דִּנְהוֹרָא דְעַלְמָא דְאָתֵי. בְּגִין דְּדָא הִיא נַפְשָׁא חַסְרָא, דְּלָא אִשְׁתַּלִּימַת כְּדְקָא יְאוּת. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עוֹבָדוֹי, בְּגִין דְּקָא בָּעֵי דְּיִתְתַּקַּן, וְלָא יִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי כִּדְקָאֲמָרָן. “yet there is no end of all his labour”, as he is always labouring, day and night; “neither is his eye satisfied with riches” (Ibid.) and he has not the sense to reflect: “for whom, then, do I labour and bereave my soul of pleasure?” (Ibid.) You may say that he has pleasure in that he eats and drinks and feasts every day; but it is not so, inasmuch as his soul (nefesh) does not share in his pleasure, so that assuredly he bereaves his soul of pleasure, of the blissful illumination of the world to come; for it is left stunted without attaining its full and proper growth. For God cares for His works, and so desires that a man should be set right and not perish from the world to come, as already said.’

170

רִבִּי חִיָּיא בָּעָא, הַאי דְאִיהוּ זַכָּאָה שְׁלֵימָא וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמֵי וְלֵילֵי וְכָל עוֹבָדוֹי לִשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא זָכָה לִבְנִין בְּהַאי עַלְמָא כְּגוֹן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהוּ וְלָא זָכָה, אוֹ דְּהֲווּ לֵיהּ וּמִיתוּ. מַה אִינוּן לְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, עוֹבָדוֹי וְהַהִיא אוֹרַיְיתָא, קָא מָגִינָן עֲלֵיהּ לְהַהוּא עַלְמָא. R. Hiya put the following question: ‘What is the position of a man who is just and upright and occupies himself with the study of the Torah day and night, and devotes himself wholly to the service of the Almighty, and yet is not blessed with children in this world despite all his effort, or who has children and they die-what is his position in the world to come?’ R. Jose replied: ‘His good deeds and the Torah will shield him in the world to come.’

171

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, עֲלַיְיהוּ וְעַל אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, (כגון רבי יוחנן דהוו ליה בנין ומיתו, וכגון רבי חזקיה דאיהו עקר) עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ישעיהו נ״ו:ד׳) כֹּה אָמַר יְיָ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. בְּגִין דְּאִלֵּין אִית לוֹן חוּלָקָא לְעַלְמָא דְאָתֵי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, יָאוֹת הוּא וְשַׁפִּיר. R. Isaac said: ‘Of such it is written: “For thus saith the Lord concerning the eunuchs that keep my Sabbaths, and choose the things that please me, and hold fast my covenant: even unto them will I give in my house and within my walls a monument and a memorial, better than sons and daughters; I will give them an everlasting memorial that shall not be cut off’ (Is. 56, 4-5), so that these have a share in the world to come.’ Said R. Jose: ‘All this is perfectly correct.

172

תָּא חֲזֵי, זַכָּאָה שְׁלִים דְּהֲווּ כָּל אִלֵּין בֵּיהּ, וְאִשְׁתְּלִים כְּדְקָא יְאוּת, וּמִית בְּלָא בְּנִין, וְהָא קָא יָרִית דּוּכְתֵּיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא, אִתְּתֵיהּ בָּעְיָא לִיבוּמֵי אוֹ לָא. אִי תֵימָא דְּלִבָּעֵי לִיבוּמֵי, הָא בְּרֵיקַנְיָא אִיהוּ, דְּהָא אַתְרֵיהּ קָא יָרִית בְּהַהוּא עַלְמָא. But what of the following problem? Suppose there is a perfectly righteous man who has all these qualities and duly perfects himself, yet dies without issue. Now, seeing that he will inherit his place in the world to come, will his wife require to marry his brother or not? If she has to do so, then the marriage will be purposeless, seeing that the other brother inherits his own place in the other world.

173

אֶלָּא וַדַּאי בָּעְיָא לִיבוּמֵי, בְּגִין דְּלָא יַדְעִינָן אִי הֲוָה שְׁלִים בְּעוֹבָדוֹי אִי לָאו. וְהִיא אִי אִתְיַיבְּמַת לָא הֲוָה בְּרֵיקַנְיָא. בְּגִין דְּאֲתַר אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהָא (ל) בַּר נָשׁ (ד) הֲוָה בְּעַלְמָא וּמִית בְּלָא בְּנִין וּפוּרָקָא לָא הֲוֵי לֵיהּ בְּעַלְמָא, כֵּיוָן דְּמִית הַאי זַכָּאָה שְׁלִים וְאִתְּתֵיה אִתְיַיבְּמַת, וְאִיהוּ אַתְרֵיהּ יָרִית. אֲתָא הַהוּא בַּר נָשׁ וְאִשְׁתַּלִּים הָכָא, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲתַר זַמִּין לֵיהּ (לעלמא) (בעלמא) עַד דְּיֵימוּת הַאי זַכָּאָה שְׁלִים, וְיִשְׁתְּלִים אִיהוּ בְּעַלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ל״ה:כ״ח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְגו'. The truth, however, is that she must still marry the brother, because we cannot say definitely whether the departed was really perfect or not. And in any case her second marriage is not purposeless, since it can serve to redeem some other righteous man who has died without children and has had no ransomer.

174

וְדָא הוּא דְּתָנִינָן, בְּנִין זְמִינִין אִינוּן לְצַדִּיקַיָא בְּמִיתַתְהוֹן, בְּחַיֵּיהוֹן לָא זָכוּ וּבְמִיתַתְהוֹן זָכוּ. וּבְגִין כָּךְ כָּל עוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט וּזְכוּ, (ס"א וחייס) וְחַיִּים עַל כֹּלָּא.

175

(קהלת ד׳:ט׳) טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם, אִלֵּין אִינוּן דְּמִתְעַסְּקִין בְּהַאי עַלְמָא לְאוֹלָדָא בְּנִין. דְּאִינוּן בְּנִין דְּשָׁבְקוּ, בְּגִינֵיהוֹן אִית לוֹן אֲגַר טַב בְּהַהוּא עַלְמָא, וּבְגִינֵיהוּ יַרְתִין אֲבָהָן דִּלְהוֹן חוּלָקָא בְּהַהוּא עַלְמָא וְאוּקְמוּהָ. The passage quoted above continues: “Two are better than one; because they have a good reward for their labour” (Eccl. 4, 9), alluding to those who have performed the duty of leaving children in this world, for whose sake they inherit a portion in the world to come.

176

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַע אִילָנִין בְּהַאי עַלְמָא אִי אַצְלָחוּ יָאוֹת, לָא אַצְלָחוּ אַעֲקַר לוֹן וְשָׁתַל לוֹן אֲפִילּוּ כַּמָּה זִמְנִין. וּבְּגִין כָּךְ כָּל אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּהוּ לְטַב וּלְאַתְקָנָא עָלְמָא: So God has planted trees in this world; if they prosper, well and good, and if not, He uproots them and replants them time after time. All the ways of the Holy One are thus for the purpose of achieving the good and the perfection of the world.’

177

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אוֹתָהּ, דְּהָא יְהוּדָה וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין הֲווּ יָדְעֵי דָּא. וְעִקְּרָא דְמִלְּתָא, וְהָקֵם זֶרַע. בְּגִין דְּהַהוּא זֶרַע אִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקָּנָא מִלָּה וּלְמִגְלַם גּוֹלָמָא לְתִקּוּנָא דְּלָא יִתְפְּרַשׁ גִּזְעָא מִשָּׁרְשֵׁיהּ כְּדְקָא יְאוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לה) וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב. Go IN UNTO THY BROTHER’S WIFE, AND PERFORM THE DUTY OF A HUSBAND’S BROTHER UNTO HER. Judah and all the other tribes were already cognisant of this duty, the main purpose of which is expressed in the sentence: “and raise up seed to thy brother”, as that seed is needed for the purpose of putting things right by growing into human shape and form and thus preventing the stock from being severed from its root.

178

וְכַד מִתְתַּקַּן לְבָתַר כְּדְקָא יָאוֹת, אִלֵּין מִשְׁתַּבְּחִין בְּהַהוּא עַלְמָא בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דַּיְיקָא. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָּה. מַאי עֲדֶנָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית י״ח:י״ב) אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה. וּכְתִיב (איוב ל״ג:כ״ה) יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו. And when all has been put right, then those concerned receive praisc in the other world, as the Holy One is pleased with them. Hence it says: “Wherefore I praised the dead that are already dead more than the living that are yet alive;

179

וְטוֹב מִשְּׁנִיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לא הָיָה (דלא שב לימי עלומיו) אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרַע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְטוֹב מִשְּׁנִיהֶם אֶת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה, דְּלָא שָׁב לִימֵי עֲלוּמָיו וְלָא אִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקָּנָא, וְלָא סָבִיל חוֹבִין קַדְמָאֵי, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ אֲתַר מְתַקְנָא בְּהַהוּא עַלְמָא כְּדְקָא יָאוֹת. but better than they both is he that hath not yet been, who hath not seen the evil work that is done under the sun” (Ibid. 4, 2-3). That is to say: I praised the dead that are already dead more than the living that have returned (from the other world) to the days of their youth; but better than they both is he that has not yet returned to the days of his youth, as he has no need to rectify and to suffer for his former sins; for the Holy One has already given him a fitting place in the other world.

180

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ח׳:י׳) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וְגו', כְּמָה דְּאִתְּמָר. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ וְלָא בָעָא לְשֵׁצָאָה עַלְמָא אֶלָּא כְּמָה דְאִתְּמָר, וְכָל אָרְחוֹי כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט וּזְכוּ לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא דְּאִינוּן אָזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (תהילים ל״ז:כ״ט) צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ: Happy the portion of the just who walk in the way of truth. Of them it is written: “The righteous shall inherit the land” (Ps. 37, 29).

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 16:169-179 (Chapter 16) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 16:169-179 (Chapter 16) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

155

156

157

158

159

160

161

162

163

164

165

166

167

168

169

170

171

172

173

174

175

176

177

178

179

180

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 16:179-180 (Chapter 16) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 16:179-180 (Chapter 16) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

155

156

157

158

159

160

161

162

163

164

165

166

167

168

169

170

171

172

173

174

175

176

177

178

179

180

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 18

Chapter 18 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 18 (Chapter 18) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 18 (Chapter 18) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

189

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וְגו', תָּא חֲזֵי, תָּמָר בַּת כֹּהֵן הֲוַת, וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִיהִי אָזְלָא בְּגִין לְאַזְנָאָה עִם חָמוּהָ, דְּהָא אִיהִי צְנִיעוּתָא אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ תָּדִיר. אֶלָּא אִיהִי צַדֶּקֶת הֲוַת וּבְחָכְמָה עָבְדַת הַאי, דְּהָא אִיהִי לָא אַפְקָרַת גַּרְמָהּ לְגַבֵּיהּ, אֶלָּא בְּגִין דִּידִיעָה יָדְעַת וְחָכְמְתָא אִסְתַּכָּלַת. וְעַל דָּא אִיהִי אָתַת לְגַבֵּיהּ לְמֶעְבַּד (עמיה) טִיבוּ וּקְשׁוֹט, וְעַל דָּא אָתַת (להדיה) וְאִשְׁתַּדְּלַת בְּעִסְקָא דָא. AND SHE PUT OFF FROM HER THE GARMENTS OF HER WIDOWHOOD. Tamar was the daughter of a priest, and it can hardly be imagined that she set out with the intention of committing incest with her father-in-law, since she was by nature chaste and modest. She was indeed virtuous and did not prostitute herself, and it was out of her deeper knowledge and wisdom that she approached Judah, and a desire to act kindly and faithfully (towards the dead).

190

תָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּאִיהִי יָדְעַת יְדִיעָה וְאִשְׁתַּדְּלַת בְּעִסְקָא דָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד סִיּוּעָא תַּמָּן בְּהַהוּא עוֹבָדָא וְאִתְעֲבְּרַת מִיָּד. וְכֹלָּא הֲוָה מִנֵּיהּ. וְאִי תֵימָא אַמַּאי לָא אַיְיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִינוּן בְּנִין מֵאִתְּתָא אוֹחֲרָא, אַמַּאי מִן דָּא. אֶלָּא וַדַּאי אִיהִי אִצְטְרִיכָא לְעוֹבָדָא דָא וְלָא אִתְּתָא אָחֳרָא. And it was because her act was based on a deeper knowledge that God aided her and she straightway conceived. So that it was all ordained from on high. If it is asked, why did not God cause those sons to be born from some other woman, the answer is that Tamar was necessary for this purpose, and not any other woman.

191

תְּרֵין נְשִׁין הֲווּ דְּמִנַּיְיהוּ אִתְבְּנֵי זַרְעָא דִיהוּדָה, וְאֲתוּ מִנַּיְיהוּ דָּוִד מַלְכָּא וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וְאִלֵּין תְּרֵין נְשִׁין דָּא כְּגַוְונָא דְּדָא, תָּמָר וְרוּת דְּמִיתוּ בַּעֲלַיְיהוּ בְּקַדְמִיתָא, וְאִינוּן אִשְׁתַּדְּלוּ לְעוֹבָדָא דָא. There were two women from whom the seed of Judah was to be built up, from whom were to descend King David, King Solomon, and the Messiah, viz. Tamar and Ruth. These two women had much in common. Both lost their first husbands, and both took similar steps to replace them.

192

תָּמָר אִשְׁתַּדְּלַת לְגַבֵּי חָמוּהָ דְּאִיהוּ קָרִיב יַתִּיר לִבְנוֹי דְמִיתוּ. מַאי טַעְמָא אִיהִי אִשְׁתַּדְּלַת לְגַבֵּיהּ, דִּכְתִיב כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִיא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וּבְגִין דָּא אִשְׁתַּדְּלַת בְּעוֹבָדָא דָא לְגַבֵּי חָמוּהָ. Tamar enticed Judah because he was the next-of-kin to her sons who had died, and “she saw that Shelah was grown up, and she was not given unto him for wife”.

193

רוּת מִית בַּעֲלָהּ וּלְבָתַר אִשְׁתַּדְּלַת בְּעוֹבָדָא דָא לְגַבֵּיהּ דְּבֹעַז דִּכְתִיב, (רות ג׳:ז׳) וַתְּגַל מַרְגְּלוֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. וְאִשְׁתַּדְּלַת בַּהֲדֵיהּ וּלְבָתַר אוֹלִידַת לֵיהּ לְעוֹבֵד. וְאִי תֵימָא אַמַּאי לָא נָפִיק עוֹבֵד מֵאִתְּתָא אָחֳרָא, אֶלָּא וַדַּאי הִיא אִצְטְרִיכַת וְלָא אִתְּתָא אָחֳרָא. וּמִתְּרֵין אִלֵּין אִתְבְּנִי וְאִשְׁתַּכְלִיל זַרְעָא דִיהוּדָה, וְתַרְוַוְיְיהוּ בְּכַשְׁרוּת עָבְדוּ לְמֶעְבַּד טִיבוּ עִם אִינוּן מֵיתַיָיא לְאִתְתַּקְּנָא עַלְמָא לְבָתַר. Ruth similarly enticed Boaz, as it says, “and she uncovered his feet and laid her down” (Ruth 3, 7), and afterwards she bore him Obed. Now we do not ask why Obed was not born from another woman, for assuredly Ruth was necessary for that purpose to the exclusion of any other woman. From these two women, then, the seed of Judah was built up and brought to completion, and both of them acted piously, and had for their aim to do kindness toward the dead, for the proper establishment of the world subsequently.

194

וְדָא הוּא כְּמָה דְאִתְּמָר (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דְּהָא כַּד הֲווּ חַיִּין בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוָה בְּהוּ שְׁבָחָא (ז"ח ולבתר הוה בהו שבחא), וְתַרְוַויְיהוּ אִשְׁתַּדְּלוּ לְמֶעְבַּד טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם אִנּוּן מֵיתַיָיא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִיֵּיעַ בְּהַהוּא עוֹבָדָא וְכֹלָּא הֲוָה כְּדְקָא יָאוֹת. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יהושע א׳:ח׳) וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְגו': And this bears out our exposition of the verse “Wherefore I praise the dead that are already dead” (Eccl. 4, 2), for whilst their first husbands were alive there was no merit in them, but afterwards they were good for something,and so these two women exerted themselves to do kindness and truth with the dead; and God aided them in that work, and all was done fittingly. Happy is he who exerts himself in the study of the Torah day and night, as it says: “but thou shalt meditate therein day and night, that thou mayest observe to do according to all that is written therein; for then thou shalt make thy ways prosperous, etc.” (Jos. 1, 8).

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 19

Chapter 19 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 19:199-203 (Chapter 19) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 19:199-203 (Chapter 19) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

195

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר וְגו'. (מה כתיב לעיל ויכר יהודה ויאמר, איהו אמר לגבי אבוי הכר נא וגו', ועל דא ויכר יהודה. וכתיב והנה תאומים בבטנה. תאומין הוו מקדמת דנא אחין הוו. רבי חזקיה אמר, לא אשתמע הכי. אלא בנין אחרנין אתילידו. אמר רבי אבא, בגין כך אשתדלת לאשכחא אובדא דאתאביד. תא חזי מה כתיב, ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ. רמז הכא פריצותא קדמאה דפריץ ההוא דמית עליה משמע דכתיב פרצת עליך פריצותא בגין דאצטריכת לאטרחא למרך ובגין כך פריצותא תעביד בשאר עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות. ועל דא ויקרא את שמו פרץ. ולבתר דכל עובדא דיהודה אתמר דיהודה זבין ליה ליוסף. ואיהו גרים ליה לכל האי. דאי יהודה הוה אמר נהדר ליה לאבונא הוו עבדין ליה אחוי הס ועל דא נחתו ליה אחוי משלטנותא דעליהו. לבתר דאתגלי מאחוי ואתא עליה כל דא אהדר ואמר ויוסף הורד מצרימה) מַאי הוּרַד. דְּאִסְתַּכַּם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עוֹבָדָא לְקַיְימָא גְזֵרָה דִילֵיהּ דִּגְזַר בֵּין הַבְּתָרִים דִּכְתִיב, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וְגו'. וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר לִסְטַר חֲטָאָה קָנָה לֵיהּ. AND JOSEPH WAS BROUGHT DOWN TO EGYPT, AND POTIPHAR BOUGHT HIM, ETC. The expression ‘was brought down” indicates that God approved of the act, so as to bring to fulfilment the announcement made to Abram between the pieces: “thy seed shall be a stranger, etc.” (Gen. 15, 13). AND POTIPHAR BOUGHT HIM , for a sinful purpose.

196

פָּתַח וְאָמַר, (איוב ט׳:ז׳) הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. תָּא חֲזֵי, שִׁבְעָה כֹּכְבַיָא עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְקִיעָא, וְכָל רְקִיעָא וּרְקִיעָא אִית בֵּיהּ כַּמָּה שַׁמָּשִׁין מְמַנִּין לְשַׁמָּשָׁא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. R. Hizkiah discoursed on the text: Who commandeth the sun, and it riseth not; and sealeth up the stars (Job 9, 7). ‘God’, he said, ‘has set seven stars in the firmament, and each firmament contains numerous angels appointed to minister to the Holy One, blessed be He,

197

בְּגִין דְּלֵית לָךְ שַׁמָּשָׁא אוֹ מְמַנָּא דְּלֵית לֵיהּ פּוּלְחָנָא וְשִׁמּוּשָׁא לְמָארֵיהּ, וְקָיְימֵי כָּל חַד וְחַד עַל הַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּאִתְפַּקְדָא בֵּיהּ, וְכָל חַד יָדַע עֲבִידְתֵּיהּ לְשַׁמָּשָׁא. each angel having his own service to perform before his Master. All attend to the service to which they have been appointed and each one knows his task.

198

מִנְּהוֹן מְשַׁמְּשֵׁי בִּשְׁלִיחוּתָא דְמָרֵיהוֹן וְאִתְפַּקְּדָן בְּעַלְמָא עַל כָּל עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, וּמִנְּהוֹן דְּקָא מְשַׁבְּחִין לֵיהּ וְאִינוּן (הא) אִתְפַּקְּדָן עַל שִׁירָתָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינוּן אִתְפַּקְּדָן בְּהַאי, לֵית לָךְ כָּל חֵילָא בִּשְׁמַיָיא וְכֹכָבִין וּמַזָּלֵי דְּכֻלְּהוּ לָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Some of them serve as messengers, having charge in this world of the works of men; others are appointed to chant to Him songs and hymns. But although this is their own particular charge, there is no host in heaven or in the stars or in the constellations but chants praises to the Holy One, blessed be He;

199

דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא כְּדֵין אִתְפַּרְשָׁן תְּלַת סִטְרִין מַשִּׁרְיָין לִתְלַת סִטְרֵי עַלְמָא, וּבְכָל סִטְרָא וְסִטְרָא אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא רִבְבָן וְכֻלְּהוּ מְמַנָּן עַל שִׁירָתָא. for as soon as night falls three hosts of angels range themselves in three quarters of the universe; and in each quarter there are myriads upon myriads, all of whom have for their task to chant praises to the Holy One, blessed be He.

200

תְּלַת מַשִּׁרְיָין אִינוּן, וְחַד חֵיוָתָא קַדִּישָׁא מְמַנָּא עֲלַיְיהוּ וְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ קָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּאָתֵי צַפְרָא, כַּד אָתֵי צַפְרָא, כָּל אִינוּן דְּבִסְטַר דָּרוֹם וְכָל כֹּכְבַיָא דְּנָהֲרֵי, כֻּלְּהוּ מְשַׁבְּחָן וְאָמְרֵי שִׁירָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ח:ז׳) בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹקֶר, אִלֵּין כֹּכְבַיָא דְּבִסְטַר דָּרוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית י״ט:כ״ז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלהִים, אִלֵּין אִינוּן דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא דְּאִתְכְּלִילוּ בִּימִינָא. Over these three hosts there stands a sacred Hayah as chieftain. The chanting continues until daybreak. As soon as day breaks all those on the side of the South as well as the shining stars break out into song and praise to the Holy One, as we read: “When the morning stars sang together, and all the sons of God shouted for joy” (Job 38, 7), the morning stars being the stars of the South, the direction implied in the sentence: “And Abraham got up early in the morning” (Gen. 19, 27),

201

וּכְדֵין צַפְרָא נָהִיר, וְיִשְׂרָאֵל נָטְלֵי שִׁירָתָא וּמְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, תְּלַת זִמְנִין בִּימָמָא, לָקֳבֵל תְּלַת זִמְנִין דְּלֵילְיָא. וְקָיְימִין אִלֵּין לָקֳבֵיל אִלֵּין, עַד דְּיִסְתַּלַּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא כְּדְקָא יְאוּת, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלַּק בְּהוּ בְּשִׁית אִלֵּין. whilst the “sons of God” are those on the left side who merge themselves in the right. When daylight arrives Israel take up the song and offer praises to the Holy One three times a day, corresponding to the three watches of the night. Thus through the angels and Israel together the glory of God is proclaimed day and night with six litanies.

202

הַהוּא חֵיוָתָא קַדִּישָׁא דְּקָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא קָיְימָא עַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא בְּגִין לְאַתְקָנָא כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת. מַה כְּתִיב בָּהּ (משלי ל״א:ט״ו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ אִלֵּין אִינוּן מַשִּׁירְיָין דִּלְעֵילָא, וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ אִלֵּין מַשִּׁרְיָין דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, וּבְגִין כָּךְ יְקָרָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלַּק מִכָּל סִטְרִין מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא. וְעַל דָּא כֹּלָּא הֲוָה (ס"א הוא) בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימָא, וְכֹלָּא אִיהוּ בִּרְעוּתֵיהּ. The sacred Hayah that is in charge of the chantings of the night on high similarly presides over the chantings of Israel here below; and all is performed in proper order. In regard to this one it is also written: “She riseth also while it is yet night and giveth food to her household, and a portion to her maidens” (Prov. 31, 15), where the “household” alludes to the heavenly hosts, whilst the word “maidens” signifies Israel here below. The Holy One is thus extolled both on high and here below.’

203

(איוב ט׳:ז׳) הָאוֹמֵר לַחֶרֶס וְלא יִזְרָח. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, דָּא יוֹסֵף. וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתּוֹם, אִלֵּין אִינוּן אֲחוֹי דִּכְתִיב בְּהוּ וַאֲחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. דָּבָר אַחֵר הָאוֹמֵר לַחֶרֶס, דָּא יַעֲקֹב, בְּשַׁעְתָּא דְּאָמְרוּ לוֹ הַכֶּר נָא. וְלא יִזְרָח, בְּשַׁעְתָּא דְּאִסְתַּלְקַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ. וּבְעַד כֹּכָבִים יַחְתּוֹם, בְּגִין בְּנוֹי אִתְחַתַּם וְאַסְתִּים נְהוֹרָא דִּילֵיהּ, שִׁמְשָׁא אִתְחַשַׁךְ וְכֹכְבַיָא לָא נְהִירוּ בְּגִין דְּיוֹסֵף אִתְפָּרַשׁ מֵאֲבוֹי. וְתָּא חֲזֵי, מֵהַהוּא יוֹמָא דְהַהוּא עוֹבָדָא דְיוֹסֵף, אִתְפְּרַשׁ יַעֲקֹב מִשִּׁמּוּשָׁא דְּעַרְסָא וְאִשְׁתָּאַר אֲבֵלָא עַד הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְבַּשַּׂר בְּשׂוֹרָה דְיוֹסֵף: R. Simeon said: ‘The clause “Who commandeth the sun, and it riseth not” applies to Joseph, whilst the sequel, “and sealeth up the stars”, applies to his brethren, regarding whom he said, “And eleven stars bowed down to me.” Alternatively, “Who commandeth the sun” is an allusion to Jacob at the time his sons said to him: “Know now whether it is thy son’s coat or not”; “that it shineth not” is a reference to the time when the Shekinah departed from him; whilst “sealeth up the stars” implies that through his sons Jacob’s light was sealed and closed up, the sun for him was darkened and the stars did not shine-all because Joseph was separated from his father. And note that from the day on which Joseph disappeared Jacob abstained from marital intercourse and observed all the other rites of mourning until the day the good tidings of Joseph reached him.’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 20

Chapter 20 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 20:209 (Chapter 20) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 20:209 (Chapter 20) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

204

וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדוֹנָיו וְגו'. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים ל״ז:כ״ח) כִּי ה' אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּאַבְרָהָם, אֶת חֲסִידָיו, חֲסִידוֹ כְּתִיב, וְהָא אִתְּמָר. AND THE LORD WAS WITH JOSEPH, AND HE WAS A PROSPEROUS MAN; AND HE WAS IN THE HOUSE OF HIS MASTER THE EGYPTIAN. R. Jose quoted here the verse: “For the Lord loveth justice, and forsaketh not his saints; they are preserved for ever” (Ps. 37, 28).

205

תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהילים כ״ג:ד׳) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. Observe’, he said ‘that wherever the righteous walk, God protects them and never abandons them, as David said: “Yea, though I walk through the valley of the shadow of death, I will fear no evil, for thou art with me; thy rod and staff they comfort me” (Ibid. 23, 4); wherever the righteous walk the Shekinah accompanies them and does not abandon them.

206

יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ. Joseph walked through the valley of the shadow of death, having been brought down to Egypt, but the Shekinah was with him, as we read: “And the Lord was with Joseph”, and by reason of the presence of the Shekinah all that he did prospered in his hand; so much so that if he had something in his hand and his master wanted something of a different kind, it changed in his hand to the kind his master wanted. Hence, it says “made to prosper in his hand”, the reason being that the Lord was with him.

207

תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן לְצַדִּיקַיָא וּבְגִינֵהוֹן נָטַר לוֹן לְרַשִּׁיעַיָא, דְּהָא רַשִּׁיעַיָא מִתְבָּרְכִין בְּגִינֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָא. כְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (שמואל ב ו׳:י״ב) וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתֵּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלהִים. Observe, too, that it is not written here, “And his master knew“, but “And his master saw”, signifying that he saw every day with his eyes the miracles God performed by the hand of Joseph; hence: “the Lord blessed the Egyptian’s house for Joseph’s sake”. God guards the righteous, and for their sakes He guards also the wicked, so that the wicked receive blessings through the righteous. So we find it written: “The Lord blessed the house of Obededom… because of the ark of God” (II Sam. 6, 12).

208

צַדִּיקַיָא, אָחֳרָנִין מִתְבָּרְכִין בְּגִינַייהוּ, וְאִינוּן לָא יָכְלוּ לְאִתְּזְנָא (ס"א לאשתזבא) בִּזְכוּתַיְיהוּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. יוֹסֵף אִתְבָּרֵךְ מָארֵיהּ בְּגִינֵיהּ, וְאִיהוּ לָא יָכִיל לְאִשְׁתְּזָבָא בִּזְכוּתֵיהּ מִנֵּיהּ וּלְנָפְקָא לְחֵירוּ. Others are sustained for the sake of those righteous, but they are not able to sustain or save themselves by their own merits. So Joseph, although his master was blessed for his sake, could not himself escape from him through his own merits and gain his freedom.

209

וּלְבָתַר אָעִיל לֵיהּ בְּבֵית הַסֹּהַר כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ה:י״ח-י״ט) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ, עַד דִּלְבָתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיק לֵיהּ לְחֵירוּ וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְלא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ, חֲסִידוֹ כְּתִיב וְאִתְּמָר. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָגִין עֲלַיְיהוּ דְּצַדִּיקַיָא, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנִּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוּ וְיַעְלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: He was even thrown afterwards into the dungeon, as we read: “His feet they hurt with fetters, his person was laid in iron” (Ps. 105, 18), until God liberated him and made him ruler over all the land of Egypt, and thus it is written: “and he forsaketh not his saints; they are preserved for ever.” God shields the righteous in this world and in the world to come, as it is written: “So shall all those that take refuge in thee rejoice, they shall ever shout for joy, and thou shalt shelter them; let them also that love thy name exult in thee” (Ibid. 5, 12).’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 22

Chapter 22 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 22 (Chapter 22) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 22 (Chapter 22) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

219

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֵלָיו יוֹם יוֹם. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ו׳:כ״ד) לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע וְגו', זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיָדְעֵי אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמֵיזַל בְּהוּ. בְּגִין דְּאִינוּן מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמֵי וְלֵילֵי, אַחְסִין תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. אַחְסִין הַאי עַלְמָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְעַסַּק בָּהּ בַּר נָשׁ לִשְׁמָהּ, וְאַחְסִין הַהוּא עַלְמָא עִלָּאָה, כַּד אִתְעַסַּק בָּהּ בַּר נָשׁ לִשְׁמָהּ. AND IT CAME TO PASS, AS SHE SPOKE TO JOSEPH DAY BY DAY. R. Eleazar discoursed on the verse: To keep thee from the evil woman, etc. (Prov. 6, 24). ‘Happy’, he said, ‘are the righteous who know the ways of the Almighty and follow them, since they devote themselves to the Torah day and night; for whoso devotes himself to the Torah day and night inherits two worlds, the upper world and the world below. He inherits this world, even if he does not study the Torah for its own sake; and he inherits the other world, if he does study the Torah for its own sake;

220

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, מַאן דְּאָזִיל לִימִינָא דְאוֹרַיְיתָא, אָרְכָא דְחַיִּין אִיהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּזָכֵי תַּמָּן לִיקָרָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ יְקָרָא וְכִתְרָא, לְאִתְעַטְּרָא עַל כֹּלָּא. דְּכִתְרָא דְאוֹרַיְיתָא בְּהַהוּא עַלְמָא אִיהוּ. בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד, בְּהַאי עַלְמָא, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אִתְעַסַּק בָּהּ לִשְׁמָהּ, זָכֵי בְּהַאי עַלְמָא בְּעוּתְרָא וִיקָרָא. and he inherits the other world, if he does study the Torah for its own sake. So it is written: “Length of days is in her right hand, in her left hand are riches and honour” (Ibid. 3, 16); that is, whoever walks to the right of the Torah, for him she is length of life in the world to come, where he will be invested with the glory of the Torah, which is the truest glory and the crown of crowns; for the crown of the Torah is in the other world; but “in her left hand are riches and honour”, to wit, in this world; even for him who does not study it for its own sake.

221

דְּהָא רִבִּי חִיָּיא כַּד אֲתָא מֵהָתָם לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, קָרָא בְּאוֹרַיְיתָא, עַד דְּהֲווּ אַנְפּוֹי נְהִירִין כְּשִׁמְשָׁא. וְכַד הֲווּ קָיְימִין קַמֵּיהּ כָּל אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. הֲוָה אָמַר, דָּא אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ, וְדָא לָא אִשְׁתַּדַּל לִשְׁמָהּ, וְהֲוָה צַלֵּי עַל הַהוּא דְּאִתְעַסַּק לִשְׁמָהּ, דְּלֶיהוֵי הָכִי תָּדִיר, וְיִזְכֵּי לְעַלְמָא דְאָתֵי. וְצַלֵּי עַל הַהוּא דְּלָא אִתְעַסַּק בָּהּ לִשְׁמָהּ, דְּיֵיתֵי לְאִתְעַסְּקָא בָּהּ לִשְׁמָהּ, וְיִזְכֵּי לְחַיֵּי עָלְמָא. When R. Hiya came from Babylonia to the Land of Israel he studied the Torah until his face shone like the sun, and when the students of the Torah stood up before him he would say: “This one studies the Torah for its own sake, this one does not study the Torah for its own sake.” For the former he would pray that they should always retain that frame of mind and so merit the world to come; for the latter he prayed that their heart should be changed so that they should study the Torah for its own sake and merit life everlasting.

222

יוֹמָא חַד, חָמָא חַד תַּלְמִיד דְּהֲוָה לָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַנְפּוֹי מוֹרִיקָן. אָמַר, וַדַּאי מְהַרְהֵר בְּחֶטְאָה אִיהוּ דְּנָא. אָחִיד לֵיהּ לְקַמֵּיהּ, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, עַד דְּאִתְיַישַׁב רוּחֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. מִן הַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, שַׁוֵּי עַל רוּחֵיהּ, דְּלָא יִרְדֹּף בָּתַר אִינוּן הִרְהוּרִין בִּישִׁין, וְיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לִשְׁמָהּ. One day he saw a certain disciple whose face was unnaturally pale. He said to himself: “This young man is undoubtedly assailed by sinful imaginations.” So he took him in hand and interested him in the words of the Torah until he returned to a better frame of mind. From that day the disciple resolved not to give way any more to evil thoughts, but to study the Torah for its own sake.

223

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד חָמֵי בַר נָשׁ דְּהִרְהוּרִין בִּישִׁין אַתְיָין לְגַבֵּיהּ, יִתְעַסַּק בְּאוֹרַיְיתָא, וּכְדֵין יִתְעַבְרוּן מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד הַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא אָתֵי לְמִפְתֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, יְהֵא מָשִׁיךְ לֵיהּ לְגַבֵּי אוֹרַיְיתָא, וְיִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. R. Jose said: ‘When a man perceives that evil thoughts are assailing him, he should study the Torah, and that will drive them away.’ R. Eleazar said: ‘When the evil side comes to seduce a man, he should draw it towards the Torah, and then it will quit him.

224

תָּא חֲזֵי, דְּהָא תָּנִינָן, דְּכַד הַאי סִטְרָא בִישָׁא קָיְימָא קַמֵּיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַסְטָאָה עַל עַלְמָא בְּגִין עוֹבָדִין בִּישִׁין. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל עַלְמָא, וְיָהִיב עֵיטָא לִבְנֵי נָשָׁא, לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהוֹן וְלָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וּמַאי אִיהוּ עֵיטָא, לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתֵּזָבוּ מִנֵּיהּ. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (משלי ו׳:כ״ג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. For so we have learnt, that when the evil side stands up before the Almighty to accuse the world for its evil deeds, God in pity furnishes the sons of men with a device whereby to escape the accuser, so that he may not have power over them or their actions. This device consists in the study of the Torah, which will save them from the evil power, as it is written: “For the commandment is a lamp, and the teaching (Torah) is light, and reproofs of instruction are the way of life.” The passage continues: “To keep thee from the evil woman, from the smoothness of the alien tongue” (Ibid. 6, 23-24),

225

וְדָא הוּא סִטְרָא מְסָאֲבָא, סִטְרָא אָחֳרָא. דְאִיהִי קָיְימָא תָּדִיר קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַסְטָאָה עַל חוֹבֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. וְקָיְימָא תָּדִיר לְאַסְטָאָה לְתַתָּא לִבְנִי נָשָׁא. קָיְימָא תָּדִיר לְעֵילָא, בְּגִין לְאַדְכָּרָא חוֹבֵיהוֹן דִּבְנִי נָשָׁא, וּלְאַסְטָאָה לוֹן עַל עוֹבָדֵיהוֹן. וּבְגִין דְּאִתְיְהִיבוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ, כְּמָה דְּעֲבַד לֵיהּ לְאִיּוֹב. that is, from the side of uncleanness, or the other side, that is perpetually accusing the sons of men before the Almighty; and whilst it seduces men here below from the right path, it is busy on high pointing out the sins of men and indicting them, so that they may be given over into its power, in the same way as it acted towards Job.

226

וְכֵן קָיְימָא עֲלַיְיהוּ לְאַסְטָאָה וּלְאַדְכָּרָא חוֹבֵיהוֹן בְּכָל מַה דְּעֲבָדוּ, בְּאִינוּן זִמְנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ בְּדִינָא. כְּדֵין קָאִים לְאַסְטָאָה לוֹן וּלְאַדְכָּרָא חוֹבֵיהוֹן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, וְיָהַב לוֹן עֵיטָא לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. וּבְמָּה, בַּשּׁוֹפָר בְּיוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרֵי בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ דְּיָהֲבִין לֵיהּ, בְּגִין לְאִתְפְּרָשָׁא מִנַּיְיהוּ, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּהַהוּא חוּלָקֵיהּ, וְהָא אוּקְמוּהָ. Especially at those periods when God sits in judgement on the world does it rise up to indict men and enumerate their sins. God, however, had compassion on Israel and provided them with a device for escaping from it, to wit, the trumpet (shofar) which is to be blown on New Year’s Day, and the scapegoat which they give it on the Day of Atonement in order that it may leave them alone and occupy itself with its own portion.

227

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמוֹכוּ. וּבְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא מַה כְּתִיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. וְאִלֵּין אִינוּן אָרְחִין וּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְכֹלָּא חַד. הַאי שָׁלוֹם וְהַאי מָוְת, וְכֹלָּא הִפּוּכָן דָּא מִן דָּא. Of this it is written: “Her feet go down to death; her steps take hold on the nether world” (Ibid. 5, 5); but of the true faith it says: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Ibid. 3, 17). This refers to the ways and paths of the Torah. We have here the two opposing ways, the one of well-being, the other of death.

228

זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדְקָא חָזֵי, וְיָהִיב לוֹן עֵיטָא לְאִשְׁתְּזָבָא מִכָּל סִטְרִין אָחֳרָנִין דְּעַלְמָא. בְּגִין דְּאִינוּן עַמָּא קַדִּישָׁא לְאַחְסַנְתֵּיהּ וְחוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהִיב לוֹן עֵיטָא בְּכֹלָּא. זַכָּאִין אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין, וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Happy is the portion of Israel who cleave faithfully to the Holy One, who has afforded them a means of escape from all the other sides, because they are a holy people, His inheritance and portion. Happy are they in this world and in the world to come.

229

תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי סִטְרָא בִּישָׁא נָחַת וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְחָמֵי עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִינוּן כֻּלְּהוּ סָטְאִין אָרְחַיְיהוּ בְּעַלְמָא. סָלִיק לְעֵילָא וְאַסְטִין לוֹן, וְאִלְמָלֵא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל עוֹבָדֵי יְדוֹי, לָא יִשְׁתָּאֲרוּן בְּעַלְמָא. When this evil side comes down and roams through the world and sees the works of mankind and how they all act perversely in the world, it ascends and accuses them, and were it not that the Almighty has compassion on the works of His hands, none would be left in the world on account of the accuser.

230

מַה כְּתִיב וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם. כְּדַבְּרָהּ, דְסָלְקָא וְסָאטֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וְאָמַר קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּמָּה בִּישִׁין כַּמָּה דִּלְטוֹרִין, בְּגִין לְשֵׁיצָאָה בְּנִי עַלְמָא. Thus we read: “And it came to pass, as she spoke to Joseph day by day”, that is to say, the accuser ascends every day and brings ever so many evil reports and calumnies in order to destroy mankind; “but he hearkened not unto her”, because He has compassion on the world;

231

מַה כְּתִיב, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. וְלא שָׁמַע אֵלֶיהָ, בְּגִין דְּאִיהוּ חָיִיס עַל עַלְמָא. לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, מַהוּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ. בְּגִין לְנָסְבָא שָׁלְטָנוּ, לְשַׁלְּטָאָה עַל עַלְמָא, וְשָׁלְטָנוּ לָא שָׁלְטָא, עַד דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ. “to be by her”, that is, to permit the accuser to exercise dominion over the world, which he cannot do without obtaining authorization.

232

דָּבָר אַחֵר לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ויקרא ט״ו:ל״ג) וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה. לִהְיוֹת עִמָּהּ לְמֵיהַב לָהּ רְבוּ וּבִרְכָאן וְסִיַּיעְתָּא. דְּאִלְּמָלֵא סִיּוּעָא הֲוָה לָהּ מִלְּעֵילָא, לָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא אֲפִילּוּ חַד. אֲבָל בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עַל עַלְמָא, אִשְׁתָּאַר עַלְמָא בְּקִיּוּמֵיהּ. The virtuous man so guards his ways as to keep afar from him the evil prompter, as it is written: “And it came to pass, as she spake to him day by day, that he hearkened not unto her”;

233

רִבִּי אַבָּא אָמַר, כֹּלָּא אִיהוּ אָרְחָא חָדָא, אֲבָל יֵצֶר הָרָע הוּא דְקָא אָזִיל וּמְפַתֵּי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, בְּגִין לְאַסְטָאָה אָרְחַיְיהוּ וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וּבְכָל עִידָן וְעִידָן. סָטֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ מֵאָרְחָא דִקְשׁוֹט, בְּגִין לְדַחְיָיא לֵיהּ מֵאָרְחָא דְחַיֵּי, לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לַגֵּיהִנֹּם. for the unclean spirit, which is the same as the evil prompter, tries day by day to seduce man to lie by her, that is, to draw him into Gehinnom, to be with her there;

234

זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּעָבִיד וְנָטִיר (נ"א זכאה מאי עביד, נטיר) אָרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי, בְּגִין דְּלָא יִתְדַּבַּק בֵּיהּ. הַיְינוּ דִכְתִיב וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלא שָׁמַע אֵלֶיהָ, כְּמָּה (נ"א במה) דְּאִיהִי אֲמְרַת לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא. דְּהָא רוּחַ מְסָאֲבָא, יֵצֶר הָרָע, אִיהוּ מְפַתֵּי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בְּכָל יוֹמָא, לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, גּוֹ גֵּיהִנֹּם, וּלְאִתְדָּנָא תַּמָּן, לִהְיוֹת עִמָּהּ. for observe that once a man yields to that side he is more and more drawn towards it and defiles himself with it in this world and in the other world.

235

תָּא חֲזֵי, כַּד בַר נָשׁ אִתְדָּבַּק בְּהַהוּא סִטְרָא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַתְרָהּ, וְאִסְתָּאַב עִמָּהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְאִסְתָּאַב עִמָּהּ בְּעַלְמָא אָחֳרָא. תָּא חֲזֵי, הַאי סִטְרָא מְסָאֲבָא, מְנוּוָלָא אִיהוּ, לִכְלוּכָא אִיהוּ. כְּדִּכְתִיב, (ישעיהו ל׳:כ״ב) צֵא תֹּאמַר לוֹ, צוֹאָה מַמָּשׁ. וּבֵיהּ אִתְדָּן מַאן דְּאַסְטֵי אָרְחוֹי מִן אוֹרַיְיתָא, וּבֵיהּ אִתְדָנוּ אִינוּן חַיָּיבִין דְּעַלְמָא, דְּלֵית לוֹן מְהֵימְנוּתָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. This unclean side is ugly and filthy, and by it is punished he who goes astray from the Torah, and all those sinners that have no faith in the Holy One, blessed be He.

236

מַה כְּתִיב, וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, יוֹמָא דְיֵצֶר הָרָע שָׁלְטָא בְּעַלְמָא, וְנָחֲתָא לְאַסְטָאָה לִבְנֵי נָשָׁא. אֵימָתַי, יוֹמָא דְאָתֵי בַּר נָשׁ לְאֲתָבָא בִּתְיוּבְתָּא עַל חוֹבוֹי, אוֹ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא. וּכְדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא נָחֲתָא, בְּגִין לְאַסְטָאָה לִבְנֵי עָלְמָא. It is further written: “And it came to pass on a certain day”, to wit, the day in which the evil prompter is at large in the world, and comes to lead men astray; the day when the sons of men “come into the house to do their work”, that is, to repent of their sins or study the Torah and carry out the commandments of the Torah,

237

וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, בְּגִין לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ מְלַאכְתּוֹ דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמְא. וְכֵיוָן דְּעֲבִידְתָּא דְּבַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, הוּא עֲבִידְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בָּעֵי לֵיה לְבַר נָשׁ, לְמֶהֱוֵי תַּקִּיפָא כְּאַרְיָא בְּכָל סִטְרוֹי, בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי סִטְרָא אָחֳרָא, וְלָא יָכִיל לְמִפְתֵּי לֵיהּ. מַה כְּתִיב וְאֵין אִישׁ, לֵית גְּבַר דְּיֵקוּם לְקֳבְלֵיהּ דְּיֵצֶר הָרָע, וְיִגַּח בֵּיהּ קְרָבָא כְּדְקָא יָאוֹת. since man’s proper work in this world is nothing else than the service of the Holy One. Hence it behoves him to be strong as a lion on every side, so that the other side should not get the mastery over him and should be powerless to seduce him.

238

מַאי אוֹרְחֵיהּ דְּיֵצֶר הָרָע, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלֵית בַּר נָשׁ קָאִים לְקֳבְלֵיהּ וּלְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, מִיָּד: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ, בְּגִין דְּכַד שַׁלִּיט יֵצֶר הָרָע עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, אַתְקִין לֵיהּ, וְקַשִּׁיט לֵיהּ לְבוּשׁוֹי, מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, אִתְדָּבַּק עִמִּי. But when the evil prompter sees that there is no man to stand up against him and wage war with him, then “She caught him by the garment, saying: Lie with me”, for when the evil prompter gains an ascendancy over a man, he decks him out with fine raiment and curls his hair and says “Lie with me”, that is, attach yourself unto me.

239

מַאן דְּאִיהוּ זַכָּאָה, אִתְתַּקַּף לְקֳבְלֵיהּ, וְאַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא. מַה כְּתִיב, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, יִשְׁבּוֹק לֵיהּ, וְיִתְתַּקַּף לְקֳבְלֵיהּ. (ס"א ואגח ביה קרבא) וְיֵעֲרוֹק מִנֵּיהּ, בְּגִין לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי. He that is righteous stands up to him and offers him battle; so Scripture says: “And he left his garment in her hand, and fled and got him out”-the righteous thus by an effort shakes him off and flees from him so that he should not have command over him any more.’

240

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זְמִינִין אִינוּן צַדִּיקַיָא לְמֶחמֵי לְיֵצֶר הָרָע, כְּחַד טוּרָא רַבְרְבָא, וְיִתְמְהוּן וְיֵימְרוּן. אֵיךְ יָכִילְנָא לְאַכְּפְיָא לֵיהּ לְטוּרָא רַבְרְבָא הָדֵין עִלָּאָה. וּזְמִינִין רַשִּׁיעַיָא לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לְיֵצֶר הָרָע, דַּקִּיק כְּחוּטָא דְּשַׂעֲרָא, וְיִתְמְהוּן וְיֵימְרוּן. הֵיךְ לָא יָכִילְנָא לְאַכְּפְיָא לְחוּטָא דְשַׂעֲרָא כְּדָא דַּקִּיק. אִלֵּין יִבְכּוּן וְאִלֵּין יִבְכּוּן. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְבַעֵר לֵיהּ מֵעַלְמָא, וְיִכּוֹס לֵיהּ לְעֵינַיְיהוּ, וְלָא יִשְׁלוֹט עוֹד בְּעַלְמָא, וְיֶחמוּן צַדִּיקַיָא וְיֶחֱדוּן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״מ:י״ד) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ. R. Isaac said: ‘The righteous will one day see the evil prompter in the form of a huge mountain and they will marvel at themselves, saying, How were we ever able to overthrow that mighty mountain? Contrariwise, to the wicked the evil prompter will appear like a thread as thin as a hair, and they will say in astonishment, How was it that we could not master so frail a thread as this? The righteous will weep for joy and the wicked will weep from anguish. And the Holy One will sweep the evil one off the earth, He will slaughter him before their eyes, so that his power will for ever be gone from the world. The righteous will behold and rejoice, as it says: “Surely the righteous shall give thanks unto thy name, the upright shall dwell in thy presence” (Ps. 140, 14).’

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 22:219-230 (Chapter 22) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 22:219-230 (Chapter 22) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

219

220

221

222

223

224

225

226

227

228

229

230

231

232

233

234

235

236

237

238

239

240

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 23

Chapter 23 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 23 (Chapter 23) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 23 (Chapter 23) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

241

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְגו'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (עמוס ג׳:ד׳) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעוֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד. הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר. תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאַשְׁגָּחָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחַלְתֵּיהּ וְאֵימָתֵיהּ הוּא עַל כֹּלָּא. דְּהָא כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד כָּל בִּרְיָין דְּעַלְמָא, כָּל חַד וְחַד בְּדִיוּקְנֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּלְבָתַר בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּדִיוּקְנָא עִלָּאָה, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ, בְּדִיוּקְנָא דָא. AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS, THAT THE BUTLER OF THE KING OF EGYPT AND HIS BAKER OFFENDED, ETC. R. Judah opened his discourse with the text: Will a lion roar in the forest when he hath no prey? win a young lion give forth his voice out of his den, if he has taken nothing? (Amos 3, 4). ‘It well boots a man’, he said, ‘to be assiduous in the worship of the Holy One, blessed be He, for then his fear and dread is upon every creature. For when God created the world, He made each creature in its proper likeness; and finally He created man in the supernal image and gave him dominion over all through this image.

242

דְּכָל זִמְנָא דְּבַר נָשׁ קָאִים בְּעַלְמָא, כָּל אִינוּן בִּרְיָין דְּעַלְמָא זָקְפִין רֵישָׁא, וּמִסְתַּכְּלָן בְּדִיוּקְנָא עִלָּאָה דְּבַר נָשׁ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ דַּחֲלִין וְזָעִין מִקַּמֵּיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְגו', וְהַנֵּי מִילֵי, כַּד מִסְתַּכְּלָן וְחָמָאן בֵּיהּ, הַאי דִיוּקְנָא, וְנִשְׁמָתָא בֵּיהּ. For as long as a man is alive the other creatures look up to him and, perceiving the supernal image, shake and tremble before him, as we read: “And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth, and upon every fowl of the air, etc.” (Gen. 9, 2). But this is only when they are aware of that image and soul in him

243

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל גַּב דְּנִשְׁמָתָא לָאו בֵּיהּ, צַדִּיקַיָא לָא מִשְׁתַּנְיָין מִכְּמָה דְּהֲוָה דְיוּקְנְהוֹן בְּקַדְמִיתָא. וְכַד בַּר נָשׁ לָא אָזִיל בְּאָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, הַאי דִיוּקְנָא קַדִּישָׁא אִתְחַלַּף לֵיהּ. וּכְדֵין חֵיוַת בְּרָא וְעוֹפָא דִשְׁמַיָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ, בְּגִין דְּאִתְחַלַּף לֵיהּ הַאי דִיוּקְנָא קַדִּישָׁא, אִתְחַלַּף לֵיהּ הַאי דִיוּקְנָא דְבַר נָשׁ. (though R. Eleazar said that the image of the righteous does not change even when their soul (neshamah) is no longer in them). But when a man does not walk in the ways of the Torah, that divine image is altered, and the beasts of the field and the birds of the sky obtain power over him; because the divine image in him, the very form which makes him a man, is changed.

244

וְתָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְלַף עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא וְתַתָּא, בְּגִין לְאַהֲדָרָא מִלִּין לְאַתְרַיְיהוּ, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא רְעוּתֵיהּ בְּכָל עוֹבָדֵי דְעַלְמָא. דָּנִיֵּאל לָא אִשְׁתַּנֵּי דִיוּקְנֵיהּ כַּד אַפִּילוּ לֵיהּ בְּגוּבָא דְאַרְיְוָתָא, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתֵּזִיב. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, אִי הָכִי, הָא כְּתִיב, (דניאל ו׳:כ״ג) אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסֲגַר פּוּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי. מַשְׁמַע דִּבְגִין מַלְאָכָא דְּאַסְגַּר לְפוּמַיְיהוּ, לָא אִתְחַבַּל. Observe how God altered the order of nature in order to execute His purpose. For the form of Daniel was not altered even when he was thrown into the lions’ den, and thus he was saved.’ Said R. Hizkiah: ‘If so, why is it said, “My God hath sent his angel, and hath shut the lions’ mouths, and they have not hurt me” (Dan. 6, 23)?’

245

אָמַר לֵיהּ, בְּגִין דָא לָא אִתְחַבַּל, דְּהָא הַהוּא דִיוּקְנֵיהּ דְּבַר נָשׁ זַכָּאָה, אִיהוּ מַלְאָכָא מַמָּשׁ, דִּסְגִיר פּוּמָא, וְקָשִׁיר לוֹן, לְנַטְרָא לֵיהּ, דְּלָא יְחַבְּלוּן לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ, הַהוּא דְּכָל דִּיוּקְנִין דְּעַלְמָא מִתְחַקְּקָן בֵּיהּ, וְאִיהוּ אַתְקִיף דִּיוּקְנִי בִּי, וְלָא יָכִילוּ לְשַׁלְטָאָה בִּי, וְסָגַר פּוּמַיְיהוּ, וְעַל דָּא שָׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וַדַּאי. R. Judah said in reply: ‘The divine image of the righteous man is itself the very angel that shuts the mouths of the beasts and puts them in shackles so that they do not hurt him; hence Daniel’s words: “My God hath sent his angel”, to wit, the one who bears the imprint of all the images of the world, and he firmly fixed my image on me, thereby shutting the lions’ mouths, and making them powerless over me.

246

וְהַאי מַלְאֲכָא, הַהוּא דְּכָל דִּיוּקְנִין מִתְחַקְּקָן בֵּיהּ. דִּכְתִיב, (תהילים ק״י:ו׳) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת, אִיהוּ דְּלָא אִשְׁתַּנֵּי קַמֵּיהּ כָּל דִּיוּקְנִין דְּעַלְמָא. וְעַל דָּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִסְתַּמְּרָא אָרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי, בְּגִין דְּלָא יֶחטָא קַמֵּיהּ דְּמָארֵיהּ, וְיִתְקַיַּים בְּדִיוּקְנָא דְאָדָם. Hence man has to look well to his ways and paths, so as not to sin before his Master, and to preserve the image of Adam.

247

תָּא חֲזֵי, יְחֶזְקֵאל נָטַר פּוּמֵיהּ מִמַּאֲכָלֵי דְאִיסּוּרֵי, דִּכְתִיב, (יחזקאלד) וְלָא בָּא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל, זָכָה וְאִקְרֵי בֶּן אָדָם. דָּנִיֵּאל מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דניאל א׳:ח׳) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו, זָכָה הוּא, וְאִתְקְיַּים בִּדִיוּקְנֵיהּ דְּאָדָם. בְּגִין דְּכָל מִלִּין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ דַּחֲלִין מִקַּמֵּי דִּיוּקְנָא דְאָדָם, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עַל כֻּלְּהוּ, וְאִיהוּ מַלְכָּא עַל כֹּלָּא. Ezekiel guarded his mouth against forbidden food, as it is written: “Neither came there abhorred flesh into my mouth” (Ez. IV, I4), and for this he was dignified with the title “son of Adam”. Of Daniel also it is written: “But Daniel purposed in his heart that he would not defile himself with the king’s food, nor with the wine which he drank” (Dan. 1, 8), in virtue of which he conserved the image of Adam; for all beings of the world fear the image of Adam, which is ruler and king over all.’

248

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי, וְלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא. וְעִם כָּל דָּא, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִבְדַּק בְּחוֹבוֹי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. דְּהָא כַּד בַר נָשׁ קָאִים מֵעַרְסֵיהּ, תְּרֵין סַהֲדִין קָיְימִין קַמֵּיהּ, וְאָזְלֵי בַּהֲדֵיהּ כָּל יוֹמָא. Said R. Jose: ‘For this reason it behoves man to be on his guard against sin and to turn neither to the right nor to the left; and however careful he may be, he should still search himself daily for any sin. When a man rises in the morning two witnesses join him and follow him the whole day.

249

בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֵיקַם, אִינוּן סַהֲדֵי אָמְרִין לֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְּאַפְתַּח עֵינוֹי, (משלי ד׳:כ״ה) עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נְגְדֶּךָ. קָם וְאַתְקִין רַגְלוֹי לְמֵהַךְ, אִינוּן סַהֲדִין אָמְרִין לֵיהּ, (שם) פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְגו'. וְעַל דָּא כַּד אָזִיל בַר נָשׁ, בְּכָל יוֹמָא, בָּעֵי לֵיהּ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי. When he opens his eyes, they say to him: “Let thine eyes look right on, and let thine eyelids look straight before thee” (Prov. 4, 25); when he gets up and makes ready to walk, they say to him: “Make plain the paths of thy feet, etc.” (Ibid. 26).

250

בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד אָתֵי לֵילְיָא, בָּעֵי לְאִסְתַּכְּלָא וּלְמִבְדַּק, בְּכָל מַה דְּעֲבַד כָּל הַהוּא יוֹמָא. בְּגִין דְּיֵיתוּב מִנַּיְיהוּ, וְיִסְתַּכֵּל בְּהוּ תָּדִיר, בְּגִין דְּיֵיתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים נ״א:ה׳) וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד, בְּגִין דְּיֵיתוּב מִנַּיְיהוּ. A man, therefore, should be on his guard against his sins the whole day and every day, and when night comes it behoves him to look back and examine all the actions he has done that day, so that he may repent himself. So David said: “And my sin is ever before me” (Ps. 51, 5), as an exhortation to repentance.

251

וְתָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, לָא אִשְׁתַּכַּח בִּידַיְיהוּ חוֹבָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. בְּגִין דְּאִינוּן קָרְבָּנִין, דְּהֲווּ מַקְרִבִין בְּכָל יוֹמָא, הֲווּ מְכַפְּרֵי עֲלַיְיהוּ. הַשְׁתָּא דְּאִתְגָּלוֹן יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא, וְלֵית מַאן דִּמְכַפֵּר עֲלַיְיהוּ, אוֹרַיְיתָא הִיא מְכַפְּרָא עֲלַיְיהוּ, וְעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא. וּמַאן דְּאִיהוּ לָא מִסְתַּכַּל בְּאָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, גָּרִים לִשְׁכִינְתָּא לְאִתְכַּפְיָא בְּגוֹ עַפְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״ו:ה׳) יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אָרֶץ וְגו'. Now, when Israel were in the Holy Land sin never clung to them, because the offerings which they offered up made atonement for them. But now that they are exiled from the Land and the offerings have ceased, it is the Torah and good deeds that make atonement for them.’

252

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְכֵן מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא וּבְעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, גָּרִים לָהּ לְכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לַאֲרָמָא רֵישָׁא בְּגוֹ גָלוּתָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. R. Isaac remarked: ‘So whosoever devotes himself to the study of the Torah and to the performance of good deeds enables the Community of Israel to raise its head in the midst of exile. Happy is the portion of those who study diligently the Torah day and night.’

253

תָּא חֲזֵי, גִּלְגֵּל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישָׁא דְצַדִּיקַיָיא, דְּהָא בְּגִין דְּיָרִים יוֹסֵף רֵישֵׁיהּ בְּעַלְמָא, עַל דְּאִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה קַמֵּיהּ, אַרְגִּיז רִבּוֹנָא עַל עַבְדוֹי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאוֹפֶה לַאֲדוֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם. וְכֹלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישָׁא דְיוֹסֵף זַכָּאָה. וְתָּא חֲזֵי, עַל יְדָא דְחֶלְמָא, אִתְכַּפְיָיא מֵעִם אֲחוֹי, וְעַל יְדָא דְחֶלְמָא אִתְרַבֵּי עַל אֲחוֹי, וְאִתְרַבֵּי עַל כָּל עַלְמָא: Observe now how God regulates events in such a way as to raise aloft the head of the righteous; for in order that Joseph, who was found righteous before Him, might be exalted, He stirred his master to anger against his servants, as we read: “The butler of the king of Egypt and his baker offended their lord the king of Egypt”-all that Joseph the righteous might be exalted. And notice that it was through a dream that Joseph was brought low by his brethren, and it was through a dream that he was raised over his brethren and over the whole world.

254

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלוֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן וְגו', תָּא חֲזֵי, דְּהָא אִתְּמָר דְּכָל חֶלְמִין אָזְלִין בָּתַר פּוּמָא, יוֹסֵף כַּד פָּשַׁר לְהוּ חֶלְמָא, אַמַּאי פָּשַׁר לְהַאי פִּישְׁרָא טָבָא, וּלְהַאי פִּישְׁרָא בִּישָׁא. אֶלָּא, אִינוּן חֶלְמִין עֲלֵיהּ דְּיוֹסֵף הֲוָה, וּבְגִין דְּיָדַע מִלָּה עַל עִקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דִילָהּ, בְּגִין כָּךְ פָּשַׁר חֶלְמָא לְהוּ כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ. לְכָל חַד וְחַד פָּשַׁר לְהוֹן פִּישְׁרָא, לְאַהֲדָרָא מִלָּה עַל אַתְרֵיהּ. AND THEY DREAMED A DREAM, BOTH OF THEM, EACH MAN HIS DREAM, IN ONE NIGHT, EACH MAN ACCORDING TO THE INTERPRETATION OF HIS DREAM, ETC. Seeing that we have laid down that dreams follow their interpretation, it may be asked what made Joseph interpret the dream of one in a good sense and of the other in a bad sense. The explanation is that these dreams concerned Joseph himself, and, because he penetrated to the root of the matter, he gave to each dream the fitting interpretation so that everything should fall in its place.

255

מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יוֹסֵף הֲלֹא לֵאלהִים פִּתְרוֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ לְמִפְשַׁר חֶלְמָא, לְפָקְדָא פִּישְׁרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּתַמָּן אִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא, וּבֵיהּ קָיְימָא פִּישְׁרָא. AND JOSEPH SAID UNTO THEM: Do NOT INTERPRETATIONS BELONG TO GOD? TELL IT ME, I PRAY YOU. Joseph used this formula because it is necessary before interpreting a dream to entrust the interpretation to the Holy One, since there, on high, is the shaping of all events, and His is the interpretation.

256

תָּא חֲזֵי, הָא אִתְּמָר דְּדַרְגָּא דְחֶלְמָא לְתַתָּא אִיהוּ, וְאִיהוּ דַרְגָּא שְׁתִיתָאָה. בְּגִין דְּהָא מֵאֲתַר דִּנְבוּאָה שַׁרְיָא עַד הַאי דַּרְגָּא דְחֶלְמָא, שִׁיתָּא דַרְגִּין אִינוּן. וְסָלְקָא פִּישְׁרָא מִדַּרְגָּא דְחֶלְמָא, לְדַרְגָּא אָחֳרָא. חֶלְמָא אִיהוּ דַרְגָּא דִלְתַתָּא, וּפִישְׁרָא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ. וּפִישְׁרָא קָיְימָא בְּדִבּוּר, וְעַל דָּא בְּדִבּוּר קָיְימָא מִלָּה. דִּכְתִיב הֲלֹא לֵאלהִים פִּתְרוֹנִים, הֲלא לֵאלהִים וַדַּאי. Observe that the grade of dream is a low grade, the sixth from that of prophecy, and that its interpretation determines its effect, being itself embodied in speech and utterance. This is what is meant by Joseph’s question: “Do not interpretations belong to God (Elohim)T Assuredly to Elohim.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 23:241-251 (Chapter 23) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 23:241-251 (Chapter 23) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

241

242

243

244

245

246

247

248

249

250

251

252

253

254

255

256

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 24

Chapter 24 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 24 (Chapter 24) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 24 (Chapter 24) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

257

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלוֹמוֹ לְיוֹסֵף וְגו'. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (מלכים ב ב׳:ט׳) וַיְהִי בְּעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, וְהַאי קְרָא תְּוָוהָא אִיהוּ. וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ, וְכִי בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, וְהָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. וְתוּ, דֶּאֱלִישָׁע הָכִי נָמֵי אִיהוּ הֲוָה יָדַע, מַאי טַעְמָא אָמַר, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלַי. Now observe the verse: “And the chief butler told his dream to Joseph, etc.” R. Eleazar opened a discourse on the text: And it came to pass, when they were gone over, that Elijah said unto Elisha: Ask what I shall do for thee, before I am taken from thee. And Elisha said: I pray thee, let a double portion of thy spirit be upon me. ‘The language used by Elijah here’, he said, ‘is not a little surprising, for surely it is only God who can grant whatever is asked of Him. And further, how could Elisha, knowing this, demand “Let a double portion of thy spirit be upon me”?

258

אֶלָּא וַדַּאי, מַאן דְּאָחִיד בִּשְׁמַיָא וְאַרְעָא וְכָל עָלְמִין, הֵיךְ לָא יְהֵא בִּרְשׁוּתֵיהּ דָּא. וַדַּאי אֵלִיָּהוּ, וּשְׁאָר צַדִּיקִים, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד רְעוּתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא תָּדִיר. דִּכְתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ט) רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן דְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא, דִּי עֲלֵיהּ, יָרִית לֵיהּ לְצַדִּיקָא דֶּאֱלִישָׁע, דְּהֲוָה שַׁמָּשָׁא דִילֵיהּ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ (מלכים א י״ט:ט״ז) וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ, וְעַל דָּא הֲוָה לֵיהּ לֶאֱלִישָׁע לְיָרְתָא לֵיהּ. But, indeed, this was surely not beyond the power of one who had a grip of heaven and earth and of the whole world, for assuredly God would perform the will of Elijah, as of all righteous men, as we read: “He will fulfil the desire of them that fear him” (Ps. 145, 19), and all the more when it was a question of Elijah bequeathing the holy spirit he possessed to Elisha, who was his own servant, and concerning whom God had said to him: “and Elisha, the son of Shaphat of Abel-mehulah shalt thou anoint to be prophet in thy room” (I Kings 19, 16); hence Elisha was his heir by right.

259

פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ, מַאי פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלַי, וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ, דְּעַל חַד תְּרֵין שָׁאִיל, וּמַה דְּלָא הֲוָה בִּרְשׁוּתֵיהּ, הֵיךְ שָׁאַל מִינֵיהּ. אֶלָּא, אִיהוּ לָא שָׁאִיל רוּחַ עַל חַד תְּרֵין, אֶלָא (איהו) הָכִי שָׁאַל מִינֵּיהּ, בְּהַהוּא רוּחָא דְּהֲוָה לֵיהּ, דְּיַעֲבִיד (ד"א ל"ג חד) תְּרֵין נִמּוּסִין בְּעַלְמָא, בְּהַהוּא רוּחָא. We may ask, however, how he could beg for a double portion of his spirit, which was more than Elijah possessed. What Elisha really asked, however, was not a double portion of the spirit, but the power to perform a double achievement with that same spirit.

260

מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אוֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לא יִהְיֶה. מַאי טַעְמָא אִם תִּרְאֶה אוֹתִי. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ, אִם תֵּיכוּל לְמֵיקַם עַל עִקָּרָא דְרוּחָא דִּשָׁבַקְנָא לָךְ, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְנָסִיבְנָא מִינָךְ, יְהֵא לְךָ כְּדֵין. דְהָא כָּל הַהוּא עִקָּרָא דְרוּחָא בְּשַׁעְתָּא דְיִסְתַּכֵּל בֵּיהּ, כַּד חָמֵי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, יֶהֱוֵי דְבֵיקוּתָא בֵּיהּ, כְּדְקָא יְאוּת. Elijah thereupon said: “Thou hast asked a hard thing; nevertheless, if thou see me when I am taken from thee, it shall be so unto thee; but if not, it shall not be so” (II Kings 2, 10). By the words, “if thou see me” he meant: If thou canst penetrate to the true inwardness of the spirit that I bequeath thee at the moment I am taken from thee, it shall be so unto thee. For such essence of the spirit as he should discern while looking at Elijah he would fully grasp.

261

תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאִסְתַּכַּל בְּמָּה דְאוֹלִיף מֵרַבֵּיהּ, וְחָמֵי לֵיהּ בְּהַהוּא חָכְמְתָא, יָכִיל לְאִתּוֹסְפָא בְּהַהוּא רוּחָא יַתִּיר. תָּא חֲזֵי, דְהָא יוֹסֵף בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד, הֲוֵי חָמֵי בְּרוּחָא דְחָכְמְתָא לְהַהוּא דִיוּקְנָא דְּאֲבוֹי, הֲוָה מִסְתַּכַּל. וּבְגִין כָּךְ הֲוָה מִסְתַּיְיעָא לֵיהּ מִלְּתָא, וְאִתּוֹסְפָא לֵיהּ רוּחָא אָחֳרָא, בִּנְהִירוּ עִלָּאָה יַתִּיר. And so, whoever contemplates that which he learns from his master whilst at the same time seeing that wisdom reflected in his face, can thereby obtain an additional meed of spirit. So Joseph, in whatever he was about to do, used to contemplate in the spirit of wisdom the image of his father, and so he prospered and an augmentation of spirit came upon him with a higher illumination.

262

בְּשַׁעְתָּא דְּאָמַר לֵיהּ הַהוּא רָשָׁע, וְהִנֵּה גֶּפֶן לְפָנָי, אִזְדַּעְזַע יוֹסֵף. דְּלָא הֲוָה יָדַע עַל מַה תֵּיתֵי מִלָּה, כֵּיוָן דְּאָמַר וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים, מִיָּד אִתְעַר רוּחֵיהּ, וְאִתּוֹסַף בִּנְהִירוּ, וְאִסְתַּכַּל בְּדִיוּקְנָא דְּאֲבוֹי, כְּדֵין אִתְנְהִיר רוּחֵיהּ, וְיָדַע מִלָּה. When that sinner said to him: “behold, a vine was before me”, Joseph was alarmed, not knowing what import it might have; but when he continued, “and in the vine were three branches”, straightway Joseph’s spirit was astir and received an influx of energy and illumination, because at the same time he gazed at the image of his father, and knew the meaning of the words he heard.

263

מַה כְּתִיב, וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים. אָמַר יוֹסֵף, הָא וַדַּאי בְּשׂוֹרָה דְחֶדְוָה בִּשְׁלִימוּ אִיהוּ, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהַאי גֶפֶן עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְאִתְבַּשַּׂר יוֹסֵף בְּהַאי. וּבַגֶּפֶן שְׁלשָׁה שָׂרִיגִים, אִלֵּין אִינוּן תְּלָתָא דַרְגִּין עִלָאִין, דְּנָפְקֵי מֵהַאי גֶפֶן, כַּהֲנֵי לֵיוָאֵי וְיִשְׂרְאֵלֵי. We read, then, AND IN THE VINE WERE THREE BRANCHES. Said Joseph: ‘This is assuredly tidings of unalloyed joy’, since that vine was symbolic of the Community of Israel, and the three branches were the three higher grades ramifying from that vine, to wit, Priests, Levites, and Israelites:

264

וְהִיא כְפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, דְּהָא בְגִינֵיהוֹן סָלְקָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאִתְבָּרְכַת מֵעִם מַלְכָּא עִלָּאָה. הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ עֲנָבִים, אִלֵּין אִינוּן צַדִּיקַיָא דְעַלְמָא, דְּאִינוּן כַּעֲנָבִים מְבוּשָׁלִים כְּדְקָא חָזֵי. דָּבָר אַחֵר הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ עֲנָבִים, דָּא הוּא יַיִן דְּאִתְנְטִיר בְּעִנְבַיְיהוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. and AS IT WAS BUDDING ITS BLOSSOMS SHOT FORTH , that is, by virtue of those three orders the whole Community of Israel ascended and received the blessing from the Most High King: AND THE CLUSTERS THEREOF BROUGHT FORTH RIPE GRAPES , an allusion to the wine that is kept in store in its grapes since the six days of creation.¹For the banqueting of the righteous in the world to come.

265

עַד הָכָא אִתְבַּשַּׂר יוֹסֵף בְּחֶלְמֵיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֶלְמָא אִיהוּ דִילֵיהּ, בְּגִין דְּאִית חֶלְמִין לֵיהּ, וּלְאַחֲרָנִין. וָאֶקַח אֶת הָעֲנָבִים, דְּאִיהוּ לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ. So far the dream was of good tidings for Joseph; the rest of the dream concerned solely the dreamer himself; for, indeed, some dreams there are which in part concern the dreamer himself and in part other people.

266

תָּנִינָן, (שמות קמד א) הַאי מַאן דְּחָמֵי עִנְבִין חִוָּורִין בְּחֶלְמָא, סִימָן יָפֶה לוֹ, אוּכָמֵי לָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִיהוּ רָזָא דִתְרֵין דַּרְגִּין יְדִיעָן, אִינוּן אוּכָמֵי וְחִוָּורֵי. הַאי אִיהוּ טַב, וְהַאי אִיהוּ דְּלָא טַב, וְכֻלְּהוּ עִנְבִין בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא תַּלְיָין. וְעַל דָּא מִתְפַּרְשָׁן בְּחָכְמְתָא, הֵן לְטַב, הֵן לְבִישׁ. אִלֵּין צְרִיכִין רַחֲמֵי, וְאִלֵּין אַשְׁגָּחוּתָא דְרַחֲמֵי. In this connection we have been taught: To see white grapes in a dream is of good omen to the dreamer, but not black, the reason being that these two are emblems of two certain grades, one of the side of good, the other of the contrary side. Grapes in general are an allusion to faith, and hence they diverge within that category, one kind to the side of good and the other to the side of evil, the one requiring to be exorcised by prayer, the other betokening providential care.

267

תָּא חֲזֵי, אָדָם הָרִאשׁוֹן, אִנְתְּתֵיהּ סָחֲטָא לֵיהּ עִנְבִין, וְגָרִימַת לֵיהּ מוֹתָא, וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, וּלְכָל עַלְמָא. נֹחַ אֲתָא לְהַנֵּי עִנְבִין, וְלָא אִתְנְטַר כְּדְקָא יְאוּת, מַה כְּתִיב, (בראשיתט) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגָּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, בְּהֵ"א. בְּנֵי אַהֲרֹן, שָׁתוּ חַמְרָא מִנַּיְיהוּ, וְקָרִיבוּ קָרְבָּנָא בְּהַהוּא חַמְרָא, וּמִיתוּ, וְהָא אִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (דברים ל״ב:ל״ב) עֲנָבֵימוֹ עִנְבֵי רֹאשׁ אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת לָמּוֹ, בְּגִין דְּאִינוּן עִנְבִין גָּרְמֵי הַאי. Observe that the wife of Adam pressed for him grapes and thereby brought death to him, and to the whole world. Noah, again, came upon those grapes and he was not duly circumspect, so it is written of him: “And he drank of the wine, and he was drunken; and he was uncovered within his tent” (Gen. 9, 21). Of those same grapes the sons of Aaron drank, and they offered up sacrifices whilst under the influence of wine, as a result of which they died. Hence it is written: “their grapes are grapes of gall, their clusters are bitter” (Deut. 32, 32), referring to those grapes that caused all those ills;

268

חָמָא עִנְבִין דְּאִינוּן טָבִין, בְּהַהוּא כֶּרֶם, דְּקָא סָלְקִין נַיְיחָא וְרֵיחָא בְּדַרְגִּין שְׁלֵימִין, כְּדְקָא יְאוּת. וְעַל דָּא יוֹסֵף יָדַע מִלָּה, וְאִסְתַּכַּל בְּעִקָּרָא, וּפָשַׁר חֶלְמָא עַל בּוּרְיֵיהּ. בְּגִין דְּאִתְבַּשַּׂר בְּהַהוּא חֶלְמָא, כְּדְקָא יְאוּת. וּבְגִין כָּךְ פָּשַׁר פִּשְׁרָא לְטַב, וְאִתְקְיַּים הָכִי. but the chief of the butlers saw in his dream the good grapes in that vineyard whence there ascends a pleasant and agreeable odour among the perfect grades in manner due. Thus Joseph, who penetrated to the root of the whole matter, interpreted the dream aright; for inasmuch as the dream contained good tidings for himself he interpreted the whole of it in a favourable sense, and so it was fulfilled.

269

מַה כְּתִיב. וַיַּרְא שַׂר הָאוֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנִּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. תָּא חֲזֵי, אֲרוּרִין אִינוּן רַשִּׁיעַיָא, דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן לְבִישׁ. וְכָל אִינוּן מִלִּין דְאִינוּן אָמְרִין, כֻּלְּהוּ לְבִישׁ, וּלְאַבְאָשָׁא. The text continues: WHEN THE CHIEF BAKER SAW THAT THE INTERPRETATION WAS GOOD, HE SAID UNTO JOSEPH: ALSO I SAW IN MY DREAM, AND BEHOLD, THREE BASKETS OF WHITE BREAD WERE ON MY HEAD. Cursed be the wicked whose actions are all fraught with evil intent, their utterances with malice.

270

כֵּיוָן דְּפָתַח פּוּמֵיהּ בְּאַף, מִיָּד דָּחִיל יוֹסֵף, וְיָדַע דְּכָל מִלּוֹי אִינוּן לְאַבְאָשָׁא, וּבְשׂוֹרָה דְּבִישׁ בְּפוּמֵיהּ. וְהִנִּה שְׁלשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי, כְּדֵין יָדַע יוֹסֵף דְּאִתְבַּשַּׂר עַל חֲרִיבוּ דְּבֵי מַקְדְּשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, דְּיִתְגָּלוּן מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא. As soon as the chief baker opened his mouth with the word aj (=anger) Joseph was affrighted, perceiving, as he did, that his words would be of evil import; and, indeed, in the words “and behold, three baskets of white bread upon my head” Joseph at once read the evil tidings of the destruction of the Temple and of the exile of Israel.

271

חָמֵי מַה כְּתִיב, וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכָּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אוֹפֶה וְהָעוֹף אוֹכֵל אוֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. אִלֵּין אִינוּן שְׁאָר עַמִין, דְּמִתְכַּנְשֵׁי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, וְקָטְלֵי לוֹן, וְחָרְבֵי בֵיתַיְיהוּ, וּמְפַזְּרֵי לוֹן לְאַרְבַּע סִטְרֵי דְעַלְמָא. וְכֹלָּא אִסְתַּכַּל יוֹסֵף, וְיָדַע דְּהַהוּא חֶלְמָא עַל יִשְׂרָאֵל, כַּד יְהוֹן בְּחִיּוּבָא קַמֵּי מַלְכָּא, מִיָּד פָּשַׁר לֵיהּ פִּשְׁרָא לְבִישׁ, וְאִתְקְיַּים בֵּיהּ. For notice the rest of the dream, namely, “and the bilds did eat them out of the basket upon my head”: this was a reference to the other nations who would assemble against Israel, slay them, devastate their dwellings, and scatter them into the four corners of the world. Joseph noted all this and knew that that dream concerned Israel at the time when they should sin before the King; he thus straightway interpreted it in an evil sense, which interpretation was fulfilled in the dreamer.

272

וְתָּא חֲזֵי, תְּרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין, דְּקָא חָמָא הַאי, וְחָמָא הַאי. דָּא חָמָא (דהא) כַּד סָלִיק, וְקָא שַׁלִּיט דַּרְגָּא עִלָּאָה, וְאִתְנְהִיר סִהֲרָא. וְדָא חָמָא, דְּאִתְחַשַּׁךְ וְשַׁלִּיט עֲלָהּ חִיוְיָא בִישָׁא. וּבְגִין כָּךְ אִסְתַּכַּל יוֹסֵף בְּהַהוּא חֶלְמָא, וּפָשַׁר לֵיהּ פִּשְׁרָא לְבִישׁ. וְעַל דָּא, כֹּלָּא בְּפִישְׁרָא קָיְימָא, וְדָא וְדָא חָמוּ, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין, דְּשַׁלִּיט דָּא, וְשַׁלִּיט דָּא. Observe, then, that the two dreams belonged to two different grades: the one saw the upper grade ascending and the moon in its fullness of light; the other saw the moon in darkness and under the domination of the evil serpent. Joseph therefore looked closely at that dream and interpreted it as of evil presage.

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 24:272 (Chapter 24) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 24:272 (Chapter 24) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

257

258

259

260

261

262

263

264

265

266

267

268

269

270

271

272

Zohar

Jewish Thought

Theology

Chapter 25

Chapter 25 somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

Zohar

Jewish Thought

Theology

Vayeshev 25 (Chapter 25) (Vayeshev) (Zohar)

Vayeshev 25 (Chapter 25) (Vayeshev) (Zohar) somebody Mon, 01/20/2025 - 01:07 am

273

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהילים נ״א:י״ב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל לֵב טָהוֹר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (מלכים א ג׳:ט׳) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ וְגו', וּכְתִיב (משלי ט״ו:ט״ו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד, וּבְגִין כָּךְ לֵב טָהוֹר וַדַּאי. R. Judah opened a discourse on the verse: Create me a clean heart, O God, and renew a steadfast spirit within me (Ps. 51, 12). ‘The term “a clean heart”,’ he said, ‘finds its parallel in the passage: “Give thy servant therefore an understanding heart” (I Kings 3, 9), and also in: “But he that is of merry heart hath a continual feast” (Prov. 15, 15). This is assuredly the clean heart which David asked for.

274

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי, דָּא הוּא רוּחַ נָכוֹן וַדַּאי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית א׳:ב׳) וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. וְאִתְעָרוּ, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. וְאִתְעָרוּ, (יחזקאל י״א:י״ט) וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וְצַלֵּי דָוִד, הַהוּא רוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. “And renew a steadfast spirit within me” indicates the spirit spoken of in the passage: “and the spirit of God hovered over the face of the waters”, this being, as has been pointed out, the spirit of the Messiah; the same is alluded to in the promise: “And a new spirit will I put within you” (Ez. 36, 26). David thus prayed for that steadfast spirit,

275

בְּגִין דְּאִית מִסִּטְרָא אָחֳרָא, לֵב טָמֵא וְרוּחַ עִוְעִים, דְּאַסְטֵי לִבְנֵי עַלְמָא, וְדָא הוּא רוּחַ טוּמְאָה, דְּאִקְרֵי רוּחַ עִוְעִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו י״ט:י״ד) יְיָ מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים. וְעַל דָּא וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. מַאי חָדֵּשׁ. דָּא חִדּוּשָׁא דְּסִיהֲרָא. בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְחַדַּשׁ סִיהֲרָא, דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּים וּבְגִין כָּךְ חָדֵּשׁ. since on the sinister side there is the unclean spirit called the spirit of perverseness that leads people astray, that unclean spirit referred to in the statement: “The Lord hath mingled within her a spirit of perverseness” (Is. 19, 14). David thus prayed: “and renew within me a spirit of steadfastness”. The term “renew” also alludes to the renewal of the moon, a period which contains the assurance that David, King of Israel, is alive and in being.’

276

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי דִּכְתִיב, (מלכים א כ״ב:כ״א-כ״ב) וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְיָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו בְּמָּה וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְתָנִינָן דְּהֲוָה רוּחַ נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. וְכִי נִשְׁמָתִין, כֵּיוָן דְּסָלְקִין וְקָיְימִין לְעֵילָא, אִינוּן יָכְלִין לְאֲתָבָא בְּהַאי עַלְמָא, וּמִלָּה תְּמִיהָה, דְּאָמַר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי וְגו'. R. Eleazar and R. Jose were once walking on the road. Said R. Jose to R. Eleazar: ‘We read: “And there came forth the spirit, and stood before the Lord, and said: I will entice him: And the Lord said unto him: Wherewith? And he said: I will go forth and will be a lying spirit in the mouth of all the prophets. And He said: Thou shalt entice him, and shalt prevail also; go forth and do so” (I Kings 22, 21-22). According to tradition that was the spirit of Naboth the Jezreelite. Can, then, a soul which has once ascended to the upper world return to this world? Further, the words “I will go forth, and will be a lying spirit in his mouth” are very astonishing.

277

וְתוּ, מַאי טַעְמָא אִתְעֲנַשׁ עֲלֵיהּ אַחְאָב, דְּהָא דִינָא דְאוֹרַיְיתָא, דְּשַׁוֵּי שְׁמוּאֵל קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, הָכִי הוּא. דִּכְתִיב, (שמואל א ח׳:י״ד) אֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח. וְאִי אַחְאָב נָטַל הַהוּא כֶּרְם בְּנָבוֹת, דִּינָא הֲוָה. וְתוּ, דְּהֲוָה יָהִיב לֵיהּ כַּרְמָא אָחֳרָא, אוֹ דַּהֲבָא, וְלָא בָעָא. And again, why was Ahab punished on account of Naboth, seeing that Samuel had so laid down the law to Israel, when he said to them: “And he will take your fields, and your vineyards, and your oliveyards, even the best of them” (I Sam. 8, 14)? According to this, if Ahab took Naboth’s vineyard, he was within his rights, and all the more so, seeing that he offered him in exchange another vineyard or its equivalent in gold, which he refused.’

278

אָמַר לֵיהּ, יָאוֹת שְׁאַלְתְּ. תָּא חֲזֵי, הַאי רוּחַ דְּקָאֲמְרוּ דְאִיהוּ רוּחַ דְּנָבוֹת, הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא. וְכִי רוּחָא דְנָבוֹת יָכִיל לְסַלְּקָא וּלְקַיְּימָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִתְבַּע שִׁקְרָא. דִּכְתִיב וַיֵּצֵא הָרוּחַ. וְאִי צַדִּיקָא הוּא, אֵיךְ יִבָּעֵי שִׁקְרָא בְּהַהוּא עַלְמָא, דְּאִיהוּ עַלְמָא דִקְשׁוֹט. וּמַה בְּהַאי עַלְמָא, לָא בָעֵי זַכָּאָה שִׁקְרָא, בְּהַהוּא עַלְמָא, לָא כָל שֶׁכֵּן. וְאִי לָאו זַכָּאָה אִיהוּ, הֵיךְ יָכִיל לְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. R. Eleazar said in reply: ‘It is a proper question you ask. Observe that the traditional identification of that spirit with the spirit of Naboth does indeed raise a difficulty. For how could the spirit of Naboth stand up before the Almighty to ask permission to lie? If Naboth’s was a righteous man, how could he ask permission to lie in the other world, the world of truth, seeing that even in this world it is the part of a righteous man to keep afar from falsehood? How much more so, then, in the upper world! On the other hand, if Naboth was not a righteous man, how could he have stood in the presence of the Almighty?

279

אֶלָּא וַדַּאי נָבוֹת לָאו זַכָּאָה הֲוָה כָּל כָּךְ לְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא רוּחָא אָחֳרָא הֲוָה, דְּשָׁלְטָא בְּעַלְמָא. דְּדָא הוּא רוּחָא דְּקָיְימָא תָּדִיר וְסָלְקָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא הוּא דְאַסְטֵי לִבְנִי עַלְמָא בְּשִׁקְרָא. וּמַאן דְּאִיהוּ רָגִיל בְּשִׁקְרָא, אִשְׁתַּדַּל תָּדִיר בְּשִׁקְרָא. וְעַל דָּא אָמַר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר וְגו'. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. פּוּק מֵהָכָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ דִּכְתִיב, (תהילים ק״א:ז׳) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. וּבְגִין דָּא אִיהוּ רוּחַ שֶׁקֶר וַדַּאי. But the truth is that Naboth was not righteous enough to stand in the presence of the Almighty, and that spirit was another one which has power in the world and continually ascends and stands before God, the same that leads people astray by means of falsehood. Now he who is accustomed to lying will always resort to lying, and hence he said: “l will go forth, and will be a Iying spirit, etc.”, to which the Holy One replied: “… go forth, and do so”, as much as to say: “go hence and be off from here”. This is in harmony with the Scriptural text: “He that speaketh falsehood shall not be established before mine eyes” (Ps. 101, 7).

280

וְתוּ, עַל מַה דְּקָטַל לֵיהּ לְנָבוֹת וְנָטַל כַּרְמָא דִילֵיהּ, קָטוּלָא אַמַּאי קָטִיל לֵיהּ. אֶלָּא עַל דְּקָטִיל לֵיהּ בְּלָא דִינָא, אִתְעַנַּשׁ. קָטַל לֵיהּ בְּלָא דִינָא, וְנָסִיב כַּרְמָא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א כ״א:י״ט) הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ, וְעַל דָּא אִתְעַנַּשׁ. וְתָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִינוּן בְּנֵי נָשָׁא בְּעַלְמָא, דְאַסְטֵי לוֹן הַאי רוּחַ שִׁקְרָא בְּשִׁקְרָא. וְשַׁלִּיט אִיהוּ בְּעַלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין וּבְכַמָּה עוֹבָדִין, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. And in regard to the other difficulty-if Ahab took Naboth’s vineyard, why did he kill him? It was just because he killed Naboth without cause, before expropriating his vineyard, that Ahab was punished. So it is written: “Hast thou killed, and also taken possession?” (I Kings 21, 19).

281

וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא בָּעָא לְאִסְתַּמְרָא מִנֵּיהּ, ובָעָא לְאֲפָקָא מִגּוֹ מְסָאֲבוּ. דִּכְתִיב, (תהילים נ״א:י״ב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. דָּא הוּא רוּחַ נָכוֹן, וְאָחֳרָא אִיהוּ רוּחַ שֶׁקֶר. וְעַל דָּא תְּרֵין דַּרְגִּין אִינוּן, חַד קַדִּישָׁא, וְחַד מְסָאֲבָא. Great, indeed, is the number of those whom that lying spirit leads astray by means of falsehood, dominating the world from many sides and through many activities. Hence King David supplicated that he might be guarded against him and removed from defilement, saying: “Create me a clean heart, O God; and renew a steadfast spirit within me”, a steadfast spirit being the opposite of that other spirit. In sum, there are two grades, one sacred and the other defiled.’

282

פָּתַח וְאֲמַר, (יואל ב׳:י״א) וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנִהוּ וְכִי עָצוּם עוֹשֵׂה דְבָרוֹ וְגו', הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל וַיְיָ, בְּכָל אֲתַר הוּא וּבֵי דִינֵיהּ. נָתַן קוֹלוֹ, דָּא הוּא קָלָא דִּכְתִיב, (דברים ד׳:י״ב) קוֹל דְּבָרִים. וּכְתִיב הָתָם, (שמות ד׳:י׳) לֹא אִישׁ דְּבָרִים. מַאן אִישׁ דְּבָרִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים ל״ג:א׳) אִישׁ הָאֱלֹהִים. לִפְנֵי חֵילוֹ, אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל. R. Eleazar then opened a discourse on the text: And the Lord uttereth, his voice before his army; for his camp is very great, for he is mighty that executeth his word (Joel 2, 11). He said: ‘The expression” and the Lord” (V-Tetragrammaton), as we have laid down, everywhere indicates the Lord in conjunction with His Court of Justice; the “voice” here is the same as “the voice of words” (Deut. 4, 12) heard by the Israelites, where the term “words” again is identical with the same term in the verse “I am not a man of words” (Exod. 4, 10), the man of words being the man of God (Deut. 33, 1); “before his army”, to wit, Israel;

283

כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ״ה:ג׳) הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו. דְּכַמָּה מְמַנָּן וּשְׁלִיחָן אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ קָיְימֵי לְאַסְטָאָה עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל (זהר חדש ל"ג בגין לאסתאבא להו). וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִזְדַּמַּן קַמַּיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בְּגִין לְנַטְרָא לְהוּ, וְלָא יָכִילוּ לְקַטְרְגָא לְהוּ. “for his camp is very great”, as it says: “Is there any number of his armies?” (Job 25, 3), inasmuch as the Holy One has ever so many chieftains and emissaries who are at hand to bring accusations against Israel, and therefore God goes before Israel in order to guard them, and so that their accusers should not prevail against them:

284

כִּי עָצוּם עוֹשֵׂה דְבָרוֹ. מַאן עָצוּם, דָּא הוּא זַכָּאָה הַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא יְמָמָא וְלֵילֵי. דָּבָר אַחֵר כִּי עָצוּם, דָּא הוּא מְקַטְרְגָא דְּאִשְׁתַּכַּח קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ תַּקִּיפָא כְּפַרְזְלָא תַּקִּיפָא כְּטִינָרָא. עוֹשֵׂה דְבָרוֹ, דְּנָטִיל רְשׁוּת מִלְּעֵילָא וְנָטִיל נִשְׁמָתָא מִתַּתָּא. inasmuch as “for he is mighty that executeth his word”, to wit, the righteous man, who devotes himself to the study of the holy Torah day and night. Alternatively, the term “mighty” here is an epithet of the accuser, who appears frequently before the Almighty, and who is indeed mighty, strong as iron, hard as flint; and it is he that “executeth his word”, as he first obtains authorization from above and then takes away man’s soul here below.

285

כִּי גָדוֹל יוֹם יְיָ וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ. דְּאִיהוּ שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, וְעִלָּאָה וְתַקִּיפָא עַל כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ תְּחוֹת שָׁלְטָנֵיהּ. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ תָּדִיר, לְזַכָּאָה לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְמֶחֱדֵי לְהוּ בְּחֵידוּ דְצַדִּיקַיָיא דִּזְמִינִין לְמֶחדֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, (תהילים ה׳:י״ב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנִּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן ואָמֵן: We read further: “For great is the day of the Lord and very terrible; and who can abide it?” (Joel 2, 11), inasmuch as He is ruler over all, most high and most mighty, all being subject to His dominion. Happy are the righteous in whom the Holy One constantly finds delight, so as to vouchsafe to them the world to come and to make them participators in the joy with which the righteous will one day exult in the Holy One, blessed be He, as it is written: “So shall all those who take refuge in thee rejoice, they shall ever shout for joy, and thou shalt shelter them, and that those that love thy name will exult in thee” (Ps. 5, 12). Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen

Zohar

Jewish Thought

Theology