וַיְהִי מִקֵּץ, מַאי מִקֵּץ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אֲתַר דְּלֵית בָּהּ זְכִירָה, וְדָא הוּא קֵץ דִּשְׂמָאלָא. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּכְתִיב, (בראשית מ׳:י״ד) כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ. וְכִי הָכִי אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְיוֹסֵף צַדִּיקָא, דְּאִיהוּ אָמַר כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ. אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יוֹסֵף בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי חֶלְמָא דִזְכִירָה אִיהוּ. וְאִיהוּ טָעָה בְּהַאי, דְּהָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי כֹלָּא. AND IT CAME TO PASS AT THE END. What does the term “end” signify? Said R’ Simeon: ‘It signifies the region wherein there is no remembering, which is identical with the end of the left. Why did it emerge at that moment? Because Joseph said: “But have me in thy remembrance when it shall be well with thee” (Gen. 40, 14). It was hardly becoming for Joseph the righteous to beg to be remembered by the chief butler; but he was led to do so by his dream, which he thought betokened remembrance. In this, however, he was mistaken, since all depended on God,

וְעַל דָּא אֲתַר דְּהֲוָה בֵּיהּ נַשְׁיוּ קָם קַמֵּיהּ, מַה כְּתִיב וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. כֵּיוָן דְּאָמַר וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים, מַהוּ וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. אֶלָּא וַיִּשְׁכָּחֵהוּ אֲתַר דְּאִית בֵּיהּ שִׁכְחָה, וְדָא הוּא קֵץ דְּסִטְרָא דְּחשֶׁךְ. שְׁנָתַיִם יָמִים, מַאי שְׁנָתַיִם. דְּתָב דַּרְגָּא, לְדַרְגָּא דְּאִית בֵּיהּ זְכִירָה. and therefore the region of forgetfulness placed itself before him. Hence the Scripture, after saying, “Yet did not the chief butler remember Joseph” (Ibid. 23), adds the words “but forgot him”, alluding to the region of forgetfulness, which is identical with the end of the side of darkness.’ AT THE END OF TWO FULL YEARS. The two years were symbolic of the two grades, the grade of forgetfulness and the grade of remembrance to which it gave place

וּפַרְעֹה חוֹלֵם וְהִנֵּה עוֹמֵד עַל הַיְאֹר, דָּא חֶלְמָא דְיוֹסֵף הֲוָה. בְּגִין דְּכָל נָהָר, דְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק אִיהוּ. וְרָזָא דָּא הֲוֵי, הַאי מַאן דְּחָמֵי נָהָר בַּחֲלוֹם, חָמֵי שָׁלוֹם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:י״ב) הִנְנִי נוֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם: THAT PHARAOH DREAMED. AND, BEHOLD, HE STOOD BY THE RIVER. This dream was one that concerned Joseph himself, since the idea of river is closely connected with Joseph the righteous; and according to the lore of dreams a river seen in a dream is a presage of peace, for so it is written: “Behold, I will extend peace to her like a river” (Is. 66, 12).

וַיְהִי מִקֵּץ, רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוְת, הַאי קְרָא אִתְּמָר. קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, דָּא אִיהוּ קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ שָׁאט בְּעַלְמָא, וְשָׁאט לְעֵילָא, וְקָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַסְטֵי, וְקַטְרִיג עַל עַלְמָא, וְהָא אִתְּמָר. וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, דְּהָא כָּל עוֹבָדוֹי לָאו אִינוּן לְטַב, אֶלָּא לְשֵׁיצָאָה תָּדִיר וּלְמֶעְבַּד כְּלָיָה בְּעָלְמָא. AND IT CAME TO PASS AT THE END. R. Hiya expounded the word “end” from the text: He setteth an end for darkness, and he searcheth out to the furthest bound; a stone of thick darkness and the shadow of death (Job 28, 3). ‘The end here mentioned is’, he said, ‘an allusion to the “end of the left”, which, after roaming to and fro in the world, finally ascends and presents itself before the Holy One, blessed be He, to bring accusations against mankind. He “searcheth out to the furthest bound” (takhlith— destruction), inasmuch as all his works are never for good, but always for destruction and for the utter annihilation of the world.

אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא אֶבֶן נֶגֶף, דְּבָהּ כָּשְׁלִין חַיָּיבִין, וְקָיְימָא בְּהַאי דְאִקְרֵי, (איוב י׳:כ״ב) אֶרֶץ עֵפָתָהּ כְּמוֹ אֹפֶל. תָּא חֲזֵי, אִית אֶרֶץ חַיִּים לְעֵילָא, וְהַאי אִיהוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ד"א ואית ארץ לתתא ונקרא) אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, אֹפֶל דְּנַפְקָא מֵאֶרֶץ עֵפָתָה. מַאי (ס"א ארץ) אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, דָּא הוּא קֵץ דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְחשֶׁךְ, זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְהָא אִתְּמָר. He is “a stone of stumbling” on which the wicked come to grief and which is found in “a land of thick darkness, as darkness itself’ (Ibid. 10, 22). For there is a “land of the living” on high, which is the Land of Israel, and a land below called “land of darkness’,. The darkness and the shadow of death here mentioned are identical with the end that emerges from the side of darkness, which is also the “dross of gold”.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן וְיִסְתַּכְּלוּן בְּפוּלְחָנֵיהּ. דְּהָא אוֹרַיְיתָא אִיהִי מַכְרְזָא בְּכָל יוֹמָא קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ וְאָמְרָה, (משלי ט׳:ט״ז) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. As we have laid down, it behoves the sons of men to take due thought of divine worship and to labour in the Torah day and night, so as to know how to serve the Holy One, blessed be He. The Torah herself summons man daily, saying: “Whoso is thoughtless, let him turn in hither, etc.” (Prov. 9, 4-6).

וְכַד בַּר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְדָּבַּק בָּהּ, זָכֵי לְאִתְתַּקְפָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, דִּכְתִיב, (משלי ג׳:י״ח) עֵץ חַיִּים וְגו'. וְתָּא חֲזֵי, כַּד בַּר נָשׁ אִתְתַּקַּף בְּאִילָנָא דְחַיֵּי בְּהַאי עַלְמָא, אִתְתַּקַּף בֵּיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא כַּד נִשְׁמָתִין נָפְקִין מֵהַאי עַלְמָא, הָכִי אִתְתַּקְּנָן לְהוּ דַּרְגִּין לְעַלְמָא דְאָתֵי. And whoever labours in the Torah and cleaves unto her is privileged to take hold of the tree of life, as it is written: “She is a tree of life to them that lay hold upon her” (Ibid. 3, 18). And whoso takes hold upon the tree of life in this world will also keep hold on it in the world to come, since the grades assigned to souls in the next world correspond to their state on departing from this world.

תָּא חֲזֵי, אִילָנָא דְחַיֵּי, אִיהוּ בְּכַמָּה דַרְגִּין מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא, וְכֻלְּהוּ חַד. דְּהָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי אִית דַּרְגִּין אִלֵּין עַל אִלֵּין. עַנְפִין, וְעָלִין, קְלִיפִין, (ס"א נופא) גּוּפָא דְאִילָנָא, שָׁרָשִׁין. וְכֹלָּא הוּא אִילָנָא. כְּגַוְונָא דָא, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִיהוּ אִתְתַּקַּן וְאִתְתַּקַּף בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. Now the tree of life ramifies into various degrees, all differing from one another, although forming a unity, in the shape of branches, leaves, bark, stock, and roots. All the faithful ones of Israel lay hold upon the tree of life, some grasping the stock, some the branches, some the leaves, and others, again, the roots.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ״ט:ד׳) מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא עִלָּאָה, אַתְקִין כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת, וְאַפִּיק נְהוֹרִין עִלָּאִין מְנַהֲרִין לְכָל סִטְרִין, וְכֹלָּא אִיהוּ חַד. וּבָרָא שָׁמַיִם דִלְעֵילָא וְאֶרֶץ דִּלְעֵילָא, לְאִתְתַּקְנָא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, לְתוֹעַלְתָּא דְתַתָּאֵי. R. Hiya opened a discourse on the text: The king by justice establisheth the land; but he that exacteth gifts overthroweth it (Prov. 29, 4). ‘When God’, he said, ‘created the upper world, He so constituted it as to send forth celestial radiations in all directions, and He created the upper heaven and the upper earth in such a way that they should provide for the sustenance of the lower denizens.

תָּא חֲזֵי, מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ. מַאן מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בַּמִּשְׁפָּט, דָּא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְאַרְעָא. וְעַל דָּא, ו' אִתְּזָן מִן ה' עִלָּאָה, ה' תַּתָּאָה אִתְּזָנַת מִן ו', דְּקִיּוּמָא דְאַרְעָא אִיהוּ בְּמִשְׁפָּט. דְּהָא מִשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרְץ בְּכָל תִּקּוּנוֹי, וְזָן לָהּ. The “king” here is an allusion to the Holy One, blessed be He, while “justice” signifies Jacob, who forms the basis of the world, since the basis of the world is justice, which establishes the earth with all requirements and provides for its sustenance.

דָּבָר אַחֵר, מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בַּמִּשְׁפָּט, דָּא יוֹסֵף. יַעֲמִיד אֶרֶץ, דִּכְתִיב (בראשית מ״א:נ״ז) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבּוֹר אֶל יוֹסֵף. וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּיַעֲקֹב, עֲבַד לֵיהּ לְיוֹסֵף שַׁלִּיטָא עַל אַרְעָא. Alternatively, the “king” is the Holy One, blessed be He, while “justice” refers to Joseph, who established the land, as it is written: “And all countries came into Egypt to Joseph to buy corn”; God chose for Himself Jacob, He caused Joseph to be ruler over the land.’

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֶלֶךְ, דָּא יוֹסֵף. בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ, דָּא יַעֲקֹב. דְּהָא עַד לָא אֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, לָא הֲוָה קִיּוּמָא בְּאַרְעָא, מִגּוֹ כַּפְנָא. כֵּיוָן דְּאֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, בִּזְכוּתֵיהּ אִסְתַּלַּק כַּפְנָא, וְאִתְקְיַּים אַרְעָא. R. Jose said: ‘The “king” signifies Joseph, while the words “by justice establisheth the land” allude to Jacob, seeing that before Jacob arrived in Egypt the existence of the people was jeopardized by the famine; but as soon as Jacob set foot in Egypt the famine ceased through his merits and the world was made secure.

דָּבָר אַחֵר, מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ, דָּא דָּוִד מַלְכָּא, דִּכְתִיב, (שמואל ב ח׳:ט״ו) וַיְהִי דָּוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, וְאִיהוּ קִיֵּים אַרְעָא, וּבִזְכוּתֵיהּ קָיְימָא לְבָתַר דְּנָא. וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, דָּא רְחַבְעָם. Alternatively, the king who by justice establisheth the land is exemplified in King David, of whom it is written: “and David executed justice and righteousness unto all his people” (II Sam. 8, 15); for David thereby upheld the world, which was preserved after him for the sake of his merits. “But he that exacteth gifts overthroweth it”: this is exemplified in Rehoboam.

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָא, אַף עַל גַּב דְּפוּרְעֲנוּתָא אִתְגְּזַר עַל עַלְמָא, מִתְעַכְּבָא בְּגִינֵיהוֹן וְלָא שָׁלְטָא עַל עַלְמָא. כָּל יוֹמוֹי דְּדָוִד מַלְכָּא אִתְקָיְימָא אַרְעָא בְּגִינֵיהּ, לְבָתַר דְּמִית אִתְקָיְימָא בִּזְכוּתֵיהּ. דִּכְתִיב, (מלכים ב כ׳:ו׳) וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי. כְּגַוְונָא דָּא, כָּל יוֹמוֹי דְיַעֲקֹב וְכָל יוֹמוֹי דְיוֹסֵף, לָא שָׁלְטָא פּוּרְעֲנוּתָא בְּעַלְמָא. For God for the sake of the righteous withholds punishment even when it has been decreed against the world; hence, during David’s lifetime the land was upheld and after his death it was preserved for his sake, as we read: “and I will defend the city for mine own sake, and for my servant David’s sake” (II Kings 20, 6). Similarly, during the lifetime of Jacob, as well as that of Joseph, no punishment was enforced against the world.

תָּא חֲזֵי, מֶלֶךְ בַּמִּשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ, דָּא יוֹסֵף. וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה, דָּא פַּרְעֹה. דְּהָא בְּגִין דְּאַקְשֵׁי לִבֵּיהּ לְגַבֵּי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חָרִיב אַרְעָא דְמִצְרַיִם. וּבְקַדְמִיתָא עַל יְדָא דְיוֹסֵף אִתְקְיַּים אַרְעָא בְּהַהוּא חֶלְמָא דְּחָלַם. דִּכְתִיב, וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וְגו'. Again, “he that exacteth gifts overthroweth it” is exemplified in Pharaoh, inasmuch as by hardening his heart before God he brought ruin on the land of Egypt, whereas before the land was preserved through Joseph in conjunction with Pharaoh’s dreams.

וַיְהִי מִקֵּץ וְגו'. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים י״ח:מ״ז) חַי יְיָ וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. אֱלוֹהֵי כְּתִיב, בְּוי"ו. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. חַי יְיָ, דָּא חַי צַדִּיקָא יְסוֹדָא דְעַלְמָא, דְּאִקְרֵי חַי דְעָלְמִין. וּבָרוּךְ צוּרִי, דָּא (ס"א הוד) הוּא דִכְתִיב (תהילים קמ״ד:א׳) בָּרוּךְ יְיָ צוּרִי, וְדָא עַלְמָא דְאִתְקְיַּים עֲלֵיהּ צַדִּיקָא דָא. וְיָרוּם אֱלהֵי יִשְׁעִי. וְיָרוּם דָּא עַלְמָא עִלָּאָה. אֱלוֹהֵי בְּוא"ו, דָּא שָׁמַיִם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים קטז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ. Rabbi Elazar opened the discussion with the verse, "Hashem lives; and blessed is my Rock; and let the Elohim (Heb. Elohai) of my salvation be exalted" (Tehilim 18:47). "Elohai" is spelled with a Vav. This verse requires careful study. The phrase, "Hashem lives" refers to the Righteous, the foundation of the world, who is referred to as the life of the worlds. The phrase "and blessed is my Rock" is the meaning of "Blessed be Hashem my Rock" (Tehilim 144:1). The world is sustained by the generosity of the Righteous, "Let the Elohim of my salvation be exalted": "exalted" refers to the upper world, and "Elohai" with a Vav is heaven, as it is written, "The heavens are the heavens of Hashem" (Tehilim 115:16).

וְהִנֵּה מִן הַיְאוֹר עוֹלוֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. וְהִנֵּה מִן הַיְאוֹר, דְּהָא מִנָּהָר דָּא אִתְבָּרְכָאן כָּל אִינוּן דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא. בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ אַשְׁקֵי וְזָן לְכֹלָּא. וְיוֹסֵף אִיהוּ נָהָר, לְאִתְבָּרְכָא כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּגִינֵיהּ. AND, BEHOLD, THERE CAME UP OUT OF THE RIVER SEVEN KINE, WELL FAVOURED AND FATFLESHED; AND THEY FED IN THE REED GRASS. The river is mentioned because from it all the lower grades receive their blessings. For the (supernal) stream which flows perpetually waters and feeds the whole, and Joseph was himself the river by means of which the whole of Egypt was blessed.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא נָהָר, שֶׁבַע דַּרְגִין אִתְשַׁקְיָין וְאִתְבָּרְכָן מִנֵּיהּ, וְאִלֵּין אִינוּן יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר. וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ, בְּחִבּוּרָא בְּאַחְוָותָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בְּהוּ פִּירוּדָא. וְכֻלְּהוּ לְשַׁבָּחָא קָיְימִין, דְּהָא כָּל הַנֵּי דַרְגִּין שֶׁבַע דְּקָאֲמָרָן, רָזָא אִיהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אסתר ב׳:ט׳) וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְגו'. וְעַל דָּא שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה, וְלָקֳבֵל דָּא כְּתִיב שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְגו'. By that (upper) river seven grades are irrigated and blessed, they being “well favoured and fatfleshed”, AND THEY FED IN THE REED GRASS (ahu). The word aku (meadow, or brotherhood) signifies that there is no separation between them. The number seven has everywhere a similar symbolism, e.g. the seven maidens and the seven chamberlains mentioned in the Book of Esther (Esther 2, 9; I, 10).

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, שֶׁבַע פָּרוֹת הַטּוֹבוֹת, דַּרְגִּין אִינוּן עִלָּאִין עַל אָחֳרָנִין. וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרָעוֹת, דַּרְגִּין אָחֳרָנִין דִּלְתַתָּא. אִלֵּין מִסִּטְרָא דִקְדוּשָׁה, וְאִלֵּין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא. R. Isaac said that the seven good kine symbolize the superior grades, and the seven lean and ill-favoured kine other and lower grades; the former of the side of holiness, and the latter of the side of defilement.

שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אִלֵּין קֳדָמָאי אִינוּן טָבִין, בְּגִין דְּאִינוּן מִסִּטְרָא דִימִינָא דִּכְתִיב בֵּיהּ כִּי טוֹב. וְאִלֵּין בִּישִׁין אִינוּן לְתַתָּא מִנַּיְיהוּ. שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים אִינוּן מִסִּטְרָא דְּדַכְיוּ, וְאִלֵּין מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבוּ, וְכֻלְּהוּ דַּרְגִּין קָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין, וְכֻלְּהוּ קָא חָמָא פַּרְעֹה בְּחֶלְמֵיהּ. SEVEN EARS OF CORN. R. Judah said: ‘The first seven ears were good, as they came from the right side, of which it is written “that it was good” (Gen. 1, 4), and the second seven were ill, as being lower than the others; the first ones proceeded from the side of purity, and the others from the side of impurity. They all symbolized two series of grades corresponding with each other; and Pharaoh saw them all in his dream.

אָמַר רִבִּי יֵיסָא, וְכִי לְהַהוּא חַיָּיבָא דְפַרְעֹה אַחְזְיָין לֵיהּ כָּל הַנִּי. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כְּגַוְונָא דִלְהוֹן חָמָא. דְּכַמָּה דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין, אִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין, וְאִלֵּין עַל אִלֵּין, וְאִיהוּ חָמָא בְּאִינוּן דַּרְגִּין דִּלְתַתָּא. R. Jesse remarked: ‘Can it indeed be that the wicked Pharaoh was shown all these?’ R. Judah in reply said: ‘He only saw their counterparts rising in a corresponding series: he saw this through the medium of the lower grades.

וְהָא תָּנִינָן, דְּהָא כְּמָה דְאִיהוּ בַּר נָשׁ, הָכִי אַחְזְיוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, וְהָכִי חָמֵי. וְנִשְׁמָתָא הָכִי סָלְקַת לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא. כָּל חַד וְחַד כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ פַּרְעֹה חָמָא כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ, וְלָא יַתִּיר: For, as we have learnt, what a man is shown in a dream corresponds to his own character, and his soul ascends just so far as to obtain for him the information suitable for his grade. Pharaoh thus saw as far as he was permitted to, see and no more.’

וַיְהִי מִקֵּץ וְגו', רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ג׳:א׳) לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַתָּא, לְכֹלָּא שַׁוֵּי זִמְנָא וּזְמַן קָצוּב. זְמַן שַׁוֵּי לִנְהוֹרָא וְלַחֲשׁוֹכָא, זִמְנָא שַׁוֵּי לִנְהוֹרָא דִּשְׁאָר עַמִּין, דְּאִינוּן שָׁלְטִין הַשְׁתָּא עַל עַלְמָא. וְזִמְנָא שַׁוֵּי לַחֲשׁוֹכָא, דְּאִיהוּ גָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שָׁלְטָנוּתָא דִלְהוֹן. זִמְנָא שַׁוֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכֹלָּא, בְגִין כָּךְ לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ. מַאי וְעֵת לְכָל חֵפֶץ. זִמְנָא וְעִדָּן הוּא לְכֹלָּא, לְכָל הַהוּא רְעוּתָא דְּאִשְׁתַּכַּח לְתַתָּא. AND IT CAME TO PASS AT THE END. R. Hizkiah quoted here the verse: To every thing there is a season, and a time to every purpose under the heaven (Eccl. 3, 1). ‘For every thing that the Almighty has made in the lower world,’ he said, ‘He has appointed a fixed term and limit. He has appointed a time for light and for darkness. He has fixed a term for the light of the other nations who are now the rulers of the world; and a term for the darkness of the exile of Israel who are now subjected to their rule. And so there is a term for every purpose in the lower world.’

דָּבָר אַחֵר וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, מַאי עֵת. כְּדִכְתִיב, (תהילים קי״ט:קכ״ו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. וּכְתִיב, (ויקרא יז) וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִיהוּ דַרְגָּא מְמַנָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. וּבְגִין כָּךְ עֵת אִיהוּ מְמַנָּא, לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, מִסִּטְרָא דְהַהוּא קֵץ דְּחשֶׁךְ חָמָא פַּרְעֹה בְּחֶלְמֵיהּ, וּמִתַּמָּן יָדַע וְאִתְגְּלִי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא. According to another explanation, the word ‘eth (time) is the name of an angelic power charged to see that everything takes place at its appointed time.

וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וְגו'. וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ. מַאי וַתִּפָּעֶם. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ בְּפַרְעֹה כְּתִיב וַתִּפָּעֶם, וּבִנְבוּכַדְנֶצַּר כְּתִיב, (דניאל ב׳:ד׳) וַתִּתְפָּעֶם, וְאוּקְמוּהָ דְּהָא בְּפַרְעֹה כְּתִיב וַתִּפָּעֶם, בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע חֶלְמָא, וּפִשְׁרָא לָא הֲוָה יָדַע, אֲבָל נְבוּכַדְנֶצַּר, חָמָא חֶלְמָא, וְחָמָא פִּשְׁרָא, וְאִתְנְשֵׁי כֹּלָּא מִנֵּיהּ. AND IT CAME TO PASS IN THE MORNING THAT HIS SPIRIT WAS TROUBLED; AND HE SENT AND CALLED FOR ALL THE MAGICIANS OF EGYPT, AND ALL THE WISE MEN THEREOF. The word vatipo’em (and was troubled, akin to the word pa’am, time) indicates that the spirit kept on appearing to Pharaoh and leaving him, not staying with him long enough at any one time to enlighten him.

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ. THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.

לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו. Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.

כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר. Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר. R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.

דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא. For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.

מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו', (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.

מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם. GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא. R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו'. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס"א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ. R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.

דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.

וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו'. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין. As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא. for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא. Said R. Hiya: ‘That is so. Man’s mouth cannot utter, nor his eyes see, nor his ear hear the entirety of things; and yet “there is nothing new under the sun” (Ibid. 1, 9). And observe that not even the disembodied spirits which the Holy One created under the sun are able to give utterance to all the things that are in the world, nor can their eye see nor their ear hear all. Hence Solomon, who knew everything, spoke thus.

וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ. Now, observe that all the doings of the world are controlled by vast numbers of spirits, but the people of the world know not and regard not what it is that upholds them. Even Solomon, the wisest of men, could not apprehend them.’

פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס"א ברזא) דְחָכְמָתָא. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס"א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס"א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. He further discoursed on the verse: He hath made everything beautiful in its time; also he hath set the world in their heart, yet so that man cannotfind out the work that God hath done, etc. (Ibid. 3, 11). ‘How happy’, he said, ‘are those who labour in the Torah and thus learn to see with the eye of wisdom! Whatever God has formed in the world has its own controlling grade which directs it either for good or for evil. There are grades of the right and grades of the left. If a man goes to the right, whatever act he performs then becomes a directing grade on that side which helps him onward and procures him other helpers. But if he goes to the left, then whatever act he commits becomes a directing force on that side, and brings indictments against him, whilst leading him further into that side. Hence, whenever a man performs a good and proper act the chieftain of the right hand affords him help, and this is indicated in the expression “good in its time”, that is, the act and its time become intimately bound up together;

גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ. also “He hath set the world in their heart”, that is, the whole world and all its works depend only on the will of man. Happy are those righteous who by their good deeds draw benefits upon themselves and upon the world, and who know how to attach themselves to the grade called “time of peace”, and who in virtue of their righteousness in the lower world influence the grade called Kol (everything) to shine in its time (‘eth).

וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין. Woe to the sinners who know not the time- grade of any act and are not circumspect to perform their deeds in such a way as to benefit the world, and so that each deed of theirs should fall under the proper grade.

וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא. Everything is thus dependent on man’s free will, as it is written: “so that man cannot find out the work that God hath done from the beginning even to the end”; and inasmuch as it depends on a man’s will whether his deeds are attached to the proper grade or to the improper one, the text continues: “I know that there is no good in them but to rejoice, and to perform good actions so long as they live” (Ibid. 3, 12). That is to say, if a man’s actions are not good, he has to rejoice at all their consequences and to give thanks for them to the Holy One and to do good actions as long as he lives; for since his own act brought evil upon him through the grade presiding over it, he has to rejoice at the punishment and to give thanks for it, seeing that he brought it on himself, like a bird blindly falling into the snare.

וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב, (קהלתט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. So Scripture says: “For man also knoweth not his time; as the fishes that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falleth suddenly upon them” (Ibid. 9, 12). The expression “his time” (‘eth) refers to the ministering angel called “time”, who presides over each act a man performs, and is referred to in the statement “he hath made everything beautiful in its time”. Hence they are “as the birds that are caught in the snare”. Happy, then, are those who exert themselves in the study of the Torah and are intimate with the ways and paths of the Torah of the Most High King so as to follow the true way.’

וְתָּא חֲזֵי, לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח בַּר נַשׁ פּוּמֵיהּ לְבִישׁ, דְּאִיהוּ לָא יָדַע מַאן נָטִיל הַהִיא מִלָּה. וְכַד לָא יָדַע בַּר נָשׁ אִתְכְּשַׁל בָּהּ. וְצַדִּיקַיָא כַּד פָּתְחֵי פּוּמַיְיהוּ כֻּלְּהוּ שְׁלָם. תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד שָׁרָא לְמַלָּלָא לְפַרְעֹה. מַה כְּתִיב, אֱלהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא אִתְּמָר. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל שְׁלָמָא דְמַלְכוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ו׳:י״ג) וַיְצַוִּם אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאוּקְמוּהָ. Observe that a man ought never to begin his speech with an ill-omened utterance, as he does not know who will take it up, and he may come to grief over it. The righteous thus always begin their discourse with words of peace. So Joseph prefaced his address to Pharaoh with the words: “God will give Pharaoh an answer of peace.” R. Judah said: ‘It has been taught that the Holy One, blessed be He, is solicitous for the welfare of a king, as we read: “and he gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh, King of Egypt” (Ex. 6, 13).’

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ. THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.

לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו. Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.

כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר. Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר. R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.

דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא. For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, לָא יְדַעְנָא דְּיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ הָא. אֶלָּא וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, דָּא יַעֲקֹב, דְּהָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְנוֹי, אֲתָא שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין, וְאָחִית לֵיהּ לְיוֹסֵף בְּקַדְמִיתָא. דְּבִזְכוּתֵיהּ אִתְקְיַּים בְּרִית בַּהֲדֵיהּ, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא. In the verse: “Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham”, we may take Israel to be an allusion to the Holy One, blessed be He, for it was for the sake of Jacob, who sojourned in the land of Ham, and his sons that the Shekinah came into Egypt. God thus arranged that Joseph should first be brought into Egypt, as through his merit the covenant was confirmed with him, and made him ruler over all the land.

מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו', (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.

מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם. GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא. R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו'. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס"א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ. R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.

דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.

וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו'. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין. As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא. for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ. THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.

לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו. Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.

כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר. Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר. R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.

דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא. For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, לָא יְדַעְנָא דְּיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ הָא. אֶלָּא וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, דָּא יַעֲקֹב, דְּהָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְנוֹי, אֲתָא שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין, וְאָחִית לֵיהּ לְיוֹסֵף בְּקַדְמִיתָא. דְּבִזְכוּתֵיהּ אִתְקְיַּים בְּרִית בַּהֲדֵיהּ, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא. In the verse: “Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham”, we may take Israel to be an allusion to the Holy One, blessed be He, for it was for the sake of Jacob, who sojourned in the land of Ham, and his sons that the Shekinah came into Egypt. God thus arranged that Joseph should first be brought into Egypt, as through his merit the covenant was confirmed with him, and made him ruler over all the land.

מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו', (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.

מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם. GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא. R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’

פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו'. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס"א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ. R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.

דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.

וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו'. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין. As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא. for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא. Said R. Hiya: ‘That is so. Man’s mouth cannot utter, nor his eyes see, nor his ear hear the entirety of things; and yet “there is nothing new under the sun” (Ibid. 1, 9). And observe that not even the disembodied spirits which the Holy One created under the sun are able to give utterance to all the things that are in the world, nor can their eye see nor their ear hear all. Hence Solomon, who knew everything, spoke thus.

וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ. Now, observe that all the doings of the world are controlled by vast numbers of spirits, but the people of the world know not and regard not what it is that upholds them. Even Solomon, the wisest of men, could not apprehend them.’

פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס"א ברזא) דְחָכְמָתָא. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס"א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס"א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. He further discoursed on the verse: He hath made everything beautiful in its time; also he hath set the world in their heart, yet so that man cannotfind out the work that God hath done, etc. (Ibid. 3, 11). ‘How happy’, he said, ‘are those who labour in the Torah and thus learn to see with the eye of wisdom! Whatever God has formed in the world has its own controlling grade which directs it either for good or for evil. There are grades of the right and grades of the left. If a man goes to the right, whatever act he performs then becomes a directing grade on that side which helps him onward and procures him other helpers. But if he goes to the left, then whatever act he commits becomes a directing force on that side, and brings indictments against him, whilst leading him further into that side. Hence, whenever a man performs a good and proper act the chieftain of the right hand affords him help, and this is indicated in the expression “good in its time”, that is, the act and its time become intimately bound up together;

גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ. also “He hath set the world in their heart”, that is, the whole world and all its works depend only on the will of man. Happy are those righteous who by their good deeds draw benefits upon themselves and upon the world, and who know how to attach themselves to the grade called “time of peace”, and who in virtue of their righteousness in the lower world influence the grade called Kol (everything) to shine in its time (‘eth).

וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין. Woe to the sinners who know not the time- grade of any act and are not circumspect to perform their deeds in such a way as to benefit the world, and so that each deed of theirs should fall under the proper grade.

וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא. Everything is thus dependent on man’s free will, as it is written: “so that man cannot find out the work that God hath done from the beginning even to the end”; and inasmuch as it depends on a man’s will whether his deeds are attached to the proper grade or to the improper one, the text continues: “I know that there is no good in them but to rejoice, and to perform good actions so long as they live” (Ibid. 3, 12). That is to say, if a man’s actions are not good, he has to rejoice at all their consequences and to give thanks for them to the Holy One and to do good actions as long as he lives; for since his own act brought evil upon him through the grade presiding over it, he has to rejoice at the punishment and to give thanks for it, seeing that he brought it on himself, like a bird blindly falling into the snare.

וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב, (קהלתט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. So Scripture says: “For man also knoweth not his time; as the fishes that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falleth suddenly upon them” (Ibid. 9, 12). The expression “his time” (‘eth) refers to the ministering angel called “time”, who presides over each act a man performs, and is referred to in the statement “he hath made everything beautiful in its time”. Hence they are “as the birds that are caught in the snare”. Happy, then, are those who exert themselves in the study of the Torah and are intimate with the ways and paths of the Torah of the Most High King so as to follow the true way.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, פַּרְעֹה בָּעָא לְנַסָּאָה לֵיהּ לְיוֹסֵף, וְאַחְלַף לֵיהּ חֶלְמָא. וְיוֹסֵף בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דַּרְגִּין, אִסְתַּכַּל בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה. וְאָמַר, כָּךְ חֲמִיתָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה כְּדְקָא חָזֵי. R. Hiya said: ‘Pharaoh wished to put Joseph to the test, and so changed the tenour of his dreams. But Joseph, knowing, as he did, the grades, saw clearly each object of the dream, and said, “thus and thus didst thou see”, point by point.

הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים, אַחֲרַי הֲוֵית בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּחֲלָמִית חֶלְמָא, תַּמָּן הֲוֵית שְׁכִיחַ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר (ס"א אמת את כל זאת ידעת, ואיך ידעת פשריה) אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתְּ חֶלְמָא הֵיךְ הֲוָה, וְיָדַעְתְּ פִּשְׁרֵיהּ. Hence it is written: AND PHARAOH SAID UNTO JOSEPH: FORASMUCH AS GOD HATH SHOWN THEE ALL THIS, THERE IS NONE SO DISCREET AND WISE AS THOU. As if to say: You seem to have been there at the time I dreamt my dream and to have seen the dream together with its interpretation.”

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי יוֹסֵף אָמַר כֹּלָּא, חֶלְמָא וּפִשְׁרָא. כְּדָנִיֵּאל דְּאָמַר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לָאו הַאי כְּהַאי (ז"ח ל"ג דהא). יוֹסֵף אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דְפַרְעֹה דְּהֲוָה אָמַר בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, וְחָמָא לֵיהּ דְּקָא טָעָה, וְאָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא הָכִי הוּא. בְּגִין דְּדַרְגִּין כְּסִדְרָן אַתְיָין. אֲבָל דָּנִיֵּאל לָא אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דִּנְבוּכַדְנְצַּר כְּלוּם. (דלא) וְכֹלָּא קָאֲמַר לֵיהּ חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. Said R. Isaac: ‘If that be so, it would signify that Joseph told Pharaoh both his dream and its interpretation, as did Daniel to Nebuchadnezzar.’ Said R. Hiya: ‘Not so. Joseph gathered from Pharaoh’s statement that he was speaking of certain grades, and was able to put him right on certain points, knowing the correct order of the grades. Whereas Daniel gathered nothing from Nebuchadnezzar’s statement and told him outright both his dream and its interpretation.

מַה כְּתִיב בְּדָנִיֵּאל, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גֲלִי בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא. מַאן חֶזְוָא דִי לֵילְיָא, דָּא גַבְרִיאֵל, דְּאִיהוּ חֶזְוָא חֵיזוּ מִן חֵיזוּ. It is thus written: “Then was the secret revealed unto Daniel by a vision of the night” (Dan. 2, 19), to wit, by Gabriel. There are six visions (corresponding to the six mentions of the word “vision” in Ezek. 43, 3).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (יחזקאל מ״ג:ב׳) וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. כָּל אִלֵּין מַרְאוֹת, אִינוּן שִׁית, דְּאִינוּן מַרְאוֹת וְחֵיזוּ דְּחֶזְוָא. חֵיזוּ אִית לֵיהּ, לְאִתְחֲזָאָה בֵּיהּ גְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְאִתְחֲזוּן בְּהַהוּא חֵיזוּ. וְאִית חֵיזוּ לְחֵיזוּ, וְחֵיזוּ לְחֵיזוּ, דָּא עַל דָּא. וְכֻלְּהוּ קָיְימִין בְּדַרְגִּין יְדִיעָן וְשָׁלְטֵי, וְאִקְרוּן חֵיזוּ דְלֵילְיָא, וּבְהוּ מִתְפָּרְשִׁין כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא עֲלַיְיהוּ. The vision of a dream is a reflection of a higher vision, and this again of a still higher, the whole forming a series called “visions of the night”, through which all dreams are interpreted.

וּבְּגִין כָּךְ דָּנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דְלֵילְיָא רָזָא גֲלִי. אִתְגְּלִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָזָא גֲלִי, חַד מֵאִלֵּין דַּרְגִּין, גַּלֵּי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אֲבָל יוֹסֵף, מִגּוֹ מִלּוֹי דְפַרְעֹה, אִסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין וְקָאֲמַר. Hence “he revealed the secret to Daniel in a vision of the night”, that is to say, one of those grades revealed to him the dream and its interpretation. But Joseph divined the higher grades out of the words of Pharaoh.

וּבְגִין כָּךְ פַּקְדֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדִּילֵיהּ דְּיוֹסֵף קָא יָהִיב לֵיהּ. פּוּמָא דְלָא נָשַׁק לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִי. יָדָא דְלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. צַוָּאר דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. גּוּפָא דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. רֶגֶל דְּלָא רָכִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. הַמַּחֲשָׁבָה דְּלָא חָשַׁב, נִקְרָא נָבוֹן וְחָכָם. לֵב שֶׁלֹּא הִרְהֵר, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְכֹלָּא מִדִּילֵיהּ נָטַל. Hence Pharaoh gave him command over the whole land of Egypt, and in this way God restored to him what was his due. Joseph’s mouth kept back from sinful kissing; correspondingly we read, “and according to the word of thy mouth shall my people be ruled”; Joseph’s hand kept itself away from sinful touch, hence “Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it upon Joseph’s hand”; Joseph’s neck kept itself far from sinful embrace, so we read, “and he put a gold chain about his neck”; his body kept away from sin, hence “and he arrayed him in vestures of linen”; the foot did not ride in sin, so we read, “and he made him ride in the second chariot which he had”; and in virtue of the thought which Joseph kept pure he was called “discreet and wise of heart”. So that all he received was his own due.

מַה כְּתִיב. וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנִי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, מַאי טַעְמָא וַיַּעֲבוֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בְּגִין לְשַׁלְטָאָה, דְּמַכְרְזֵי קַמֵּיה הָכִי. וּבְגִין לְמִכְנַשׁ עִבּוּרָא בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּנַשׁ יוֹסֵף עִיבּוּר בְּכָל אֲתַר, בְּגִין דְּלָא יִתְרַקַּב. It is then written: AND JOSEPH WENT OUT FROM THE PRESENCE OF PHARAOH, AND WENT THROUGHOUT ALL THE LAND OF EGYPT. R. Hizkiah said that he went through the land of Egypt to have his rule proclaimed, and also to collect the corn of the various districts. R. Eleazar said that he collected the corn to prevent it from rotting.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִיהוּ לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין, בְּגִין דְּבָעֵי לְקָיְימָא קִיּוּמָא. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַיְיתֵי כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ עַלְמָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעַלְמָא, וְאַשְׁכַּח מְזוֹנָא. R. Simeon said: ‘God is ever moulding events so as to fulfil His promise. When God created the world He first provided all necessities and then brought man into the world, so that he found his food ready for him.

(ז"ח ל"ג תא חזי) כְּגַוְונָא דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְגו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם, לָא אִשְׁתְּכַח בָּהּ רְכוּשׁ גָּדוֹל. גִּלְגֵּל גִּלְגוּלִין, וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל עַלְמָא. וְכָל עַלְמָא הֲווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא לְמִצְרַיִם, וְאִתְמְלֵי כָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּסְפָּא וְדַהֲבָא. לְבָתַר דְּאִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְכוּשׁ גָּדוֹל, אַיְיתֵי יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. So, too, with the promise made by God to Abraham in the words: “Know of a surety that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs… and afterwards shall they come out with great substance” (Gen. 15, 13-14). When Joseph came into Egypt he did not find there great substance, so God arranged to bring a famine on the world, with the result that all people brought their silver and gold into Egypt, so that the whole land of Egypt was filled with silver and gold; then, when great substance was amassed there, He brought Jacob into Egypt.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין (כך) יוֹסֵף דְּאִיהוּ צַדִּיק, אִיהִי גָּרִים עוּתְרָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, לְנַטְלָא יִשְׂרָאֵל. כְּדִכְתִיב, (תהילים ק״ה:ל״ז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. וּמִן יְדָא דְּצַדִּיק, אֲתָא דָא לְיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי. All this came to Israel by the hand of the righteous, and all was for the purpose of making them worthy of the world to come.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ט׳) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. רְאֵה חַיִּים, אִלֵּין חַיִּין דְּעַלְמָא דְּאָתֵי, דְּזַכָאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. R. Simeon then took for his text the verse: Enjoy life with the wife whom thou lovest all the days of the life of thy vanity, etc. (Eccl. 9, 9). ‘This verse’, he said, ‘has been thus esoterically explained. “Enjoy life” is an allusion to the life of the world to come, for happy is the man who is privileged to gain that life in its fulness;

עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ, אֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְסִטְרָא דִימִינָא אָחִיד בָּהּ. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. “with the wife whom thou lovest” is a reference to the Community of Israel, of whom it is written: “Yea, I have loved thee with an everlasting love” (Jer. 31, 3). When so? At the time when the Right side takes hold of her, as is implied in the concluding words: “Therefore with affection (hesed) have I drawn thee” (Ibid.);

(קהלת ט׳:ט׳) כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ, בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרַת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שָׁרְיָין בֵּיהּ. דְּהָא עַלְמָא דָא, לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ חַיִּים. בְּגִין דְּאִינוּן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלָא מָטָאן הָכָא אִינוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא, וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו'. מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְגו'. “all the days of thy vanity”, inasmuch as she is bound up with life, with the world of the living, as opposed to this world, which is not the world of the living, since its denizens are “under the sun”, where the lights of that (upper) sun do not reach-those lights which have departed from the world since the day when the Temple was destroyed, as is hinted in the verse: “The sun shall be darkened in his going forth” (Is. 13, 10).

כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וּבְעִינָן לְמֵיעַל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נָשׁ, לְמֵיעַל בְּהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. “For that is thy portion in life”: this alludes to the association of the sun with the moon, as it behoves us to bring the moon, as it were, into the sun and the sun into the moon so that there should be no separation between them, this being the portion of man by which he may enter the world to come.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (קהלת ט׳:י׳) כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הוּתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נָשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל. אֶלָּא, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב, מַאי בְּכֹחֲךָ. דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נָשׁ, לְמִזְכֵּי בָהּ לְעַלְמָא דֵין וּלְעַלְמָא דְאָתֵי. Then the passage continues: “Whatsoever thy hand findeth to do, do it with thy strength; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” This verse strikes one at first sight as surprising: is man indeed free to do “whatsoever his hand findeth to do”? But we must note the qualification in the phrase “do by thy strength”, i.e. through the instrumentality of the higher soul of man (neshamah,) which forms his strength, so as to gain through her this world and the world to come.

דָּבָר אַחֵר בְּכֹחֲךָ, דָּא הִיא אִשָּׁה דְקָאֲמָרָן, דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַקְפָא בָּהּ, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִזְכֵּי בָהּ בְּהַאי עַלְמָא בְּהַאי חֵילָא, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. Alternatively, “by thy strength” alludes to the wife mentioned above, she being a source of strength both for this world and the world to come. It thus behoves man to possess himself of that power in this world so as to be fortified by it in the next world;

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוּק בַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא, לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִּי וְלוֹמַר, הַשְׁתָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד עוֹבָדִין טָבִין. דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וגו'. אִי לָא זָכֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאוּקְמוּהָ, מַאן דְּלָא אַתְקִין זְוָודִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עַלְמָא, לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּיֵיכוּל מִנַּיְיהוּ הָכָא. וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְאִתְּזְנָא מִנַּיְיהוּ. inasmuch as once a man departs this world he can do no more, and it is useless for him to say, “Henceforward I am going to perform good acts”, for assuredly, “there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest”. If a man has not acquired merit in this world he will not acquire it any more in the other world, according to the dictum, “He who has not laid up provision for the journey from this world will have nothing to eat in the other world.” There are, moreover, certain good deeds the fruits of which a man enjoys in this world whilst the principal remains for his enjoyment in the world to come.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עַלְמָא וְזָכָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאַחֲדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ט:ט׳) וְחָטָאתִי לֵאלהִים. וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלַט בְּהַאי עַלְמָא, וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. Observe that Joseph gained this world and the world to come in virtue of his determination to join himself to a God-fearing wife, as expressed in his words: “How can I do this great wickedness, and sin against God?” (Gen. 39, 9). For this he rose to be a ruler in this world and gathered money for Israel,

מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ז:י״ד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא, וְכָל עוּתְרָא בֵּיהּ קָיְימָא. וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלַט עַל מַלְכוּתָא. as we read, “Joseph gathered all the money that was found in the land of Egypt” (Ibid. 47, 14), and this was in the order of things, since the ever-flowing celestial river gathers within itself all things and is the repository of all riches. Everything thus happened according to plan: assuredly Joseph was predestined to rule over the kingdom.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַּדִּיק שַׁלִּיטָא, בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְּזַן עַלְמָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְּזָנָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה, וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה. רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָאָה, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. AND HE MADE HIM RIDE IN THE SECOND CHARIOT. God has made a second chariot for the Righteous One, by whom the world is nourished. For God has an upper chariot and a nether chariot. The nether chariot is the second chariot, and Joseph, having attained to the name of “righteous”, was qualified to ride on the second chariot, like his prototype in the supernal world.

תָּא חֲזֵי, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, מַאי אַבְרֵךְ. קְשִׁירוּ דְּאִתְקַּשַּׁר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וְכֹלָּא כָּרְעִין לָקֳבֵל אֲתַר דָּא. וְנָתוֹן אוֹתוֹ עַל כָּל עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ אוֹדָן לְגַבֵּיהּ, וּבְגִין דָּא כֹּלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. AND THEY CRIED BEFORE HIM: ABRECH. The term “abrech” signifies the spot where the sun is joined to the moon, towards which all bow down. We read further: AND HE SET HIM OVER ALL , namely, over all the world, so that all the peoples acknowledged his rule.

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד מַלְכוּתָא דְאַרְעָא, כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, וְכֹלָּא דָא כְּגַוְונָא דָא. וְכָל מַה דְּאִתְעֲבִיד בְּאַרְעָא קָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. תָּא חֲזֵי, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא שְׁלֵימָתָא, עַד דְּאִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד לָהּ לְמַלְכוּ עִלָּאָה, לְאִתְנַהֲרָא מֵרָזָא דְּאֲבָהָן. Observe that God has made the earthly kingdom after the pattern of the heavenly kingdom, and whatever is done on earth has been preceded by its prototype in heaven. Now the dominion of the celestial kingdom was not perfect until it united itself to the patriarchs, since the Holy One intended that the supernal kingdom should be illumined from the grades symbolized by the patriarchs.

וְכַד יוֹסֵף הַצַּדִּיק נָחַת לְמִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, אִיהוּ מָשִׁיךְ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא לְבָתַר עִמֵּיהּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אָזְלָא אֶלָּא בַּתְרָא דְצַדִּיק. וּבְגִין כָּךְ אִתְמְשַׁךְ יוֹסֵף לְמִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, וְנָטִיל כָּל עוּתְרָא דְעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וּלְבָתַר נָחֲתַת שְׁכִינְתָא לְמִצְרַיִם, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בַּהֲדָהּ. And so when Joseph first went down into Egypt he drew after him the Shekinah, as the Shekinah only follows the Righteous One. Joseph was thus first drawn into Egypt, where he gathered up all the wealth of the world, and then came the Shekinah in company with all the tribes.

וּבְגִינֵי כָּךְ, יוֹסֵף דְּנָטַר לֵיהּ לַבְּרִית, זָכָה לְאִתְעַטְּרָא בְּאַתְרֵיהּ, וְזָכָה לְמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וּלְמַלְכוּתָא דִלְתַתָּא. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא כּוֹלָה, דְּהָא בְּרִית שָׁקִיל כְּכָל אוֹרַיְיתָא: And it was in virtue of having kept the purity of the covenant that Joseph was privileged to be crowned in his right place and merited the upper kingdom and the lower kingdom. Hence, to preserve the purity of the covenant is like observing the whole of the holy Torah, since the covenant is on a par with the whole Torah.

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, פַּרְעֹה בָּעָא לְנַסָּאָה לֵיהּ לְיוֹסֵף, וְאַחְלַף לֵיהּ חֶלְמָא. וְיוֹסֵף בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דַּרְגִּין, אִסְתַּכַּל בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה. וְאָמַר, כָּךְ חֲמִיתָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה כְּדְקָא חָזֵי. R. Hiya said: ‘Pharaoh wished to put Joseph to the test, and so changed the tenour of his dreams. But Joseph, knowing, as he did, the grades, saw clearly each object of the dream, and said, “thus and thus didst thou see”, point by point.

הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים, אַחֲרַי הֲוֵית בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּחֲלָמִית חֶלְמָא, תַּמָּן הֲוֵית שְׁכִיחַ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר (ס"א אמת את כל זאת ידעת, ואיך ידעת פשריה) אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתְּ חֶלְמָא הֵיךְ הֲוָה, וְיָדַעְתְּ פִּשְׁרֵיהּ. Hence it is written: AND PHARAOH SAID UNTO JOSEPH: FORASMUCH AS GOD HATH SHOWN THEE ALL THIS, THERE IS NONE SO DISCREET AND WISE AS THOU. As if to say: You seem to have been there at the time I dreamt my dream and to have seen the dream together with its interpretation.”

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי יוֹסֵף אָמַר כֹּלָּא, חֶלְמָא וּפִשְׁרָא. כְּדָנִיֵּאל דְּאָמַר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לָאו הַאי כְּהַאי (ז"ח ל"ג דהא). יוֹסֵף אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דְפַרְעֹה דְּהֲוָה אָמַר בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, וְחָמָא לֵיהּ דְּקָא טָעָה, וְאָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא הָכִי הוּא. בְּגִין דְּדַרְגִּין כְּסִדְרָן אַתְיָין. אֲבָל דָּנִיֵּאל לָא אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דִּנְבוּכַדְנְצַּר כְּלוּם. (דלא) וְכֹלָּא קָאֲמַר לֵיהּ חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. Said R. Isaac: ‘If that be so, it would signify that Joseph told Pharaoh both his dream and its interpretation, as did Daniel to Nebuchadnezzar.’ Said R. Hiya: ‘Not so. Joseph gathered from Pharaoh’s statement that he was speaking of certain grades, and was able to put him right on certain points, knowing the correct order of the grades. Whereas Daniel gathered nothing from Nebuchadnezzar’s statement and told him outright both his dream and its interpretation.

מַה כְּתִיב בְּדָנִיֵּאל, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גֲלִי בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא. מַאן חֶזְוָא דִי לֵילְיָא, דָּא גַבְרִיאֵל, דְּאִיהוּ חֶזְוָא חֵיזוּ מִן חֵיזוּ. It is thus written: “Then was the secret revealed unto Daniel by a vision of the night” (Dan. 2, 19), to wit, by Gabriel. There are six visions (corresponding to the six mentions of the word “vision” in Ezek. 43, 3).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (יחזקאל מ״ג:ב׳) וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. כָּל אִלֵּין מַרְאוֹת, אִינוּן שִׁית, דְּאִינוּן מַרְאוֹת וְחֵיזוּ דְּחֶזְוָא. חֵיזוּ אִית לֵיהּ, לְאִתְחֲזָאָה בֵּיהּ גְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְאִתְחֲזוּן בְּהַהוּא חֵיזוּ. וְאִית חֵיזוּ לְחֵיזוּ, וְחֵיזוּ לְחֵיזוּ, דָּא עַל דָּא. וְכֻלְּהוּ קָיְימִין בְּדַרְגִּין יְדִיעָן וְשָׁלְטֵי, וְאִקְרוּן חֵיזוּ דְלֵילְיָא, וּבְהוּ מִתְפָּרְשִׁין כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא עֲלַיְיהוּ. The vision of a dream is a reflection of a higher vision, and this again of a still higher, the whole forming a series called “visions of the night”, through which all dreams are interpreted.

וּבְּגִין כָּךְ דָּנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דְלֵילְיָא רָזָא גֲלִי. אִתְגְּלִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָזָא גֲלִי, חַד מֵאִלֵּין דַּרְגִּין, גַּלֵּי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אֲבָל יוֹסֵף, מִגּוֹ מִלּוֹי דְפַרְעֹה, אִסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין וְקָאֲמַר. Hence “he revealed the secret to Daniel in a vision of the night”, that is to say, one of those grades revealed to him the dream and its interpretation. But Joseph divined the higher grades out of the words of Pharaoh.

וּבְגִין כָּךְ פַּקְדֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדִּילֵיהּ דְּיוֹסֵף קָא יָהִיב לֵיהּ. פּוּמָא דְלָא נָשַׁק לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִי. יָדָא דְלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. צַוָּאר דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. גּוּפָא דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. רֶגֶל דְּלָא רָכִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. הַמַּחֲשָׁבָה דְּלָא חָשַׁב, נִקְרָא נָבוֹן וְחָכָם. לֵב שֶׁלֹּא הִרְהֵר, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְכֹלָּא מִדִּילֵיהּ נָטַל. Hence Pharaoh gave him command over the whole land of Egypt, and in this way God restored to him what was his due. Joseph’s mouth kept back from sinful kissing; correspondingly we read, “and according to the word of thy mouth shall my people be ruled”; Joseph’s hand kept itself away from sinful touch, hence “Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it upon Joseph’s hand”; Joseph’s neck kept itself far from sinful embrace, so we read, “and he put a gold chain about his neck”; his body kept away from sin, hence “and he arrayed him in vestures of linen”; the foot did not ride in sin, so we read, “and he made him ride in the second chariot which he had”; and in virtue of the thought which Joseph kept pure he was called “discreet and wise of heart”. So that all he received was his own due.

מַה כְּתִיב. וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנִי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, מַאי טַעְמָא וַיַּעֲבוֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בְּגִין לְשַׁלְטָאָה, דְּמַכְרְזֵי קַמֵּיה הָכִי. וּבְגִין לְמִכְנַשׁ עִבּוּרָא בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּנַשׁ יוֹסֵף עִיבּוּר בְּכָל אֲתַר, בְּגִין דְּלָא יִתְרַקַּב. It is then written: AND JOSEPH WENT OUT FROM THE PRESENCE OF PHARAOH, AND WENT THROUGHOUT ALL THE LAND OF EGYPT. R. Hizkiah said that he went through the land of Egypt to have his rule proclaimed, and also to collect the corn of the various districts. R. Eleazar said that he collected the corn to prevent it from rotting.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִיהוּ לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין, בְּגִין דְּבָעֵי לְקָיְימָא קִיּוּמָא. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַיְיתֵי כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ עַלְמָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעַלְמָא, וְאַשְׁכַּח מְזוֹנָא. R. Simeon said: ‘God is ever moulding events so as to fulfil His promise. When God created the world He first provided all necessities and then brought man into the world, so that he found his food ready for him.

(ז"ח ל"ג תא חזי) כְּגַוְונָא דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְגו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם, לָא אִשְׁתְּכַח בָּהּ רְכוּשׁ גָּדוֹל. גִּלְגֵּל גִּלְגוּלִין, וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל עַלְמָא. וְכָל עַלְמָא הֲווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא לְמִצְרַיִם, וְאִתְמְלֵי כָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּסְפָּא וְדַהֲבָא. לְבָתַר דְּאִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְכוּשׁ גָּדוֹל, אַיְיתֵי יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. So, too, with the promise made by God to Abraham in the words: “Know of a surety that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs… and afterwards shall they come out with great substance” (Gen. 15, 13-14). When Joseph came into Egypt he did not find there great substance, so God arranged to bring a famine on the world, with the result that all people brought their silver and gold into Egypt, so that the whole land of Egypt was filled with silver and gold; then, when great substance was amassed there, He brought Jacob into Egypt.

דְּהָכִי אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא בָּארֵי (ס"א אק1דים) אַסְוָותָא, וּלְבָתַר מָחֵי. כָּךְ בְּקַדְמִיתָא אַתְקִין רְכוּשׁ גָּדוֹל, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לוֹן לְגָלוּתָא. וְעַל דָּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל כָּל עַלְמָא, בְּגִין דְּלֵיהווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא כָּל עַלְמָא לְמִצְרַיִם. For this is the way of the Almighty, to provide the cure before inflicting the wound. Thus here He first prepared great substance and then brought Israel into exile. Observe that it was in virtue of being a righteous man that Joseph became the cause of Israel acquiring riches of silver and gold (Ps. 105, 37).

תָּא חֲזֵי, בְּגִין (כך) יוֹסֵף דְּאִיהוּ צַדִּיק, אִיהִי גָּרִים עוּתְרָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, לְנַטְלָא יִשְׂרָאֵל. כְּדִכְתִיב, (תהילים ק״ה:ל״ז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. וּמִן יְדָא דְּצַדִּיק, אֲתָא דָא לְיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי. All this came to Israel by the hand of the righteous, and all was for the purpose of making them worthy of the world to come.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ט׳) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. רְאֵה חַיִּים, אִלֵּין חַיִּין דְּעַלְמָא דְּאָתֵי, דְּזַכָאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. R. Simeon then took for his text the verse: Enjoy life with the wife whom thou lovest all the days of the life of thy vanity, etc. (Eccl. 9, 9). ‘This verse’, he said, ‘has been thus esoterically explained. “Enjoy life” is an allusion to the life of the world to come, for happy is the man who is privileged to gain that life in its fulness;

עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ, אֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְסִטְרָא דִימִינָא אָחִיד בָּהּ. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. “with the wife whom thou lovest” is a reference to the Community of Israel, of whom it is written: “Yea, I have loved thee with an everlasting love” (Jer. 31, 3). When so? At the time when the Right side takes hold of her, as is implied in the concluding words: “Therefore with affection (hesed) have I drawn thee” (Ibid.);

(קהלת ט׳:ט׳) כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ, בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרַת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שָׁרְיָין בֵּיהּ. דְּהָא עַלְמָא דָא, לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ חַיִּים. בְּגִין דְּאִינוּן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלָא מָטָאן הָכָא אִינוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא, וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו'. מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְגו'. “all the days of thy vanity”, inasmuch as she is bound up with life, with the world of the living, as opposed to this world, which is not the world of the living, since its denizens are “under the sun”, where the lights of that (upper) sun do not reach-those lights which have departed from the world since the day when the Temple was destroyed, as is hinted in the verse: “The sun shall be darkened in his going forth” (Is. 13, 10).

כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וּבְעִינָן לְמֵיעַל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נָשׁ, לְמֵיעַל בְּהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. “For that is thy portion in life”: this alludes to the association of the sun with the moon, as it behoves us to bring the moon, as it were, into the sun and the sun into the moon so that there should be no separation between them, this being the portion of man by which he may enter the world to come.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (קהלת ט׳:י׳) כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הוּתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נָשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל. אֶלָּא, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב, מַאי בְּכֹחֲךָ. דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נָשׁ, לְמִזְכֵּי בָהּ לְעַלְמָא דֵין וּלְעַלְמָא דְאָתֵי. Then the passage continues: “Whatsoever thy hand findeth to do, do it with thy strength; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” This verse strikes one at first sight as surprising: is man indeed free to do “whatsoever his hand findeth to do”? But we must note the qualification in the phrase “do by thy strength”, i.e. through the instrumentality of the higher soul of man (neshamah,) which forms his strength, so as to gain through her this world and the world to come.

דָּבָר אַחֵר בְּכֹחֲךָ, דָּא הִיא אִשָּׁה דְקָאֲמָרָן, דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַקְפָא בָּהּ, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִזְכֵּי בָהּ בְּהַאי עַלְמָא בְּהַאי חֵילָא, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. Alternatively, “by thy strength” alludes to the wife mentioned above, she being a source of strength both for this world and the world to come. It thus behoves man to possess himself of that power in this world so as to be fortified by it in the next world;

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוּק בַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא, לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִּי וְלוֹמַר, הַשְׁתָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד עוֹבָדִין טָבִין. דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וגו'. אִי לָא זָכֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאוּקְמוּהָ, מַאן דְּלָא אַתְקִין זְוָודִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עַלְמָא, לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּיֵיכוּל מִנַּיְיהוּ הָכָא. וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְאִתְּזְנָא מִנַּיְיהוּ. inasmuch as once a man departs this world he can do no more, and it is useless for him to say, “Henceforward I am going to perform good acts”, for assuredly, “there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest”. If a man has not acquired merit in this world he will not acquire it any more in the other world, according to the dictum, “He who has not laid up provision for the journey from this world will have nothing to eat in the other world.” There are, moreover, certain good deeds the fruits of which a man enjoys in this world whilst the principal remains for his enjoyment in the world to come.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עַלְמָא וְזָכָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאַחֲדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ט:ט׳) וְחָטָאתִי לֵאלהִים. וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלַט בְּהַאי עַלְמָא, וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. Observe that Joseph gained this world and the world to come in virtue of his determination to join himself to a God-fearing wife, as expressed in his words: “How can I do this great wickedness, and sin against God?” (Gen. 39, 9). For this he rose to be a ruler in this world and gathered money for Israel,

מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ז:י״ד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא, וְכָל עוּתְרָא בֵּיהּ קָיְימָא. וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלַט עַל מַלְכוּתָא. as we read, “Joseph gathered all the money that was found in the land of Egypt” (Ibid. 47, 14), and this was in the order of things, since the ever-flowing celestial river gathers within itself all things and is the repository of all riches. Everything thus happened according to plan: assuredly Joseph was predestined to rule over the kingdom.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַּדִּיק שַׁלִּיטָא, בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְּזַן עַלְמָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְּזָנָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה, וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה. רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָאָה, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. AND HE MADE HIM RIDE IN THE SECOND CHARIOT. God has made a second chariot for the Righteous One, by whom the world is nourished. For God has an upper chariot and a nether chariot. The nether chariot is the second chariot, and Joseph, having attained to the name of “righteous”, was qualified to ride on the second chariot, like his prototype in the supernal world.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (זכריה י״ב:א׳) מַשָּׂא דְבַר יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. מַשָּׂא דְּבַר יְיָ, בְּכָל הַנֵּי אֲתַר דְּקָאֲמַר מַשָּׂא, מַשָּׂא אַמַּאי. אֶלָּא, בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִּשְׁאָר עַמִּין וְאָמַר מַשָּׂא, לְטַב. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר מַשָּׂא, לְבִישׁ. NOW JACOB SAW THAT THERE WAS CORN IN EGYPT. R. Hiya discoursed on the verse: The burden of the word of the Lord concerning Israel. Thus saith the Lord who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth, and formeth the spirit of man within him (Zech. 12, 1). ‘Certain points’, he said, ‘are to be noted in this verse. First, as to the import of the term “burden”, here and in other passages. This term, wherever it introduces a judgement pronounced against other nations, has a favourable import, inasmuch as the prosperity of the idolatrous nations is, if one may say so, a burden for the Holy One.

בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִשְׁאָר עַמִין, לְטַב. בְּגִין דְּמַשָּׂא מָטוּלָא אִיהוּ. כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שָׁלוֹם דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְכַד אִתְגְּזַר דִּינָא עֲלַיְיהוּ מַעֲבַר מִנֵּיהּ הַהוּא מָטוּלָא דְּאִיהוּ סָבִיל עֲלַיְיהוּ. בְּכָל אֲתַר דְּדִינָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר מַשָּׂא, כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְּגִין כָּךְ מַשָּׂא מֵהַאי גִיסָא, וּמֵהַאי גִיסָא, מָטוּלָא אִיהוּ. Hence a judgement pronounced against the idolaters removes, as it were, from Him the burden. Contrariwise, wherever the term “burden” introduces a decree of judgement against Israel, it has an unfavourable import, as it implies a burden put on the Holy One, blessed be He.

כֵּיוָן דְּאָמַר נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְכִי לָא הֲוֵינָא יָדְעֵי דְּאִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דַרְגָּא יְדִיעָא, דְּכָל רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, בְּהַהוּא דַּרְגָּא קָיְימִין. Now, having said “who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth”, what need is there for the text to add “and formeth the spirit of man”, a fact which we know already? But in truth this points to a certain grade which forms the reservoir of all spirits and souls.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, אִי אָמַר וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם וְלָא יַתִּיר יָאוֹת, אֲבָל בְּקִרְבּוֹ מַהוּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בִּתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, מִתַּמָּן נָפְקֵי וּפָרְחֵי נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ, וְאִתְכְּנִישׁוּ בְּאֲתַר חָד. וְהַהוּא דַרְגָּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְהַאי כְּאִתְּתָא דְאִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא, וְהַהוּא וְלָדָא צָרַת לָהּ בִּמְעָהָא. עַד דְּאִצְטַיֵּיר כֹּלָּא בְּצִיּוּרָא שְׁלִימוּ בִּמְעָהָא. כָּךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ קָיְימָא. עַד דְּאִתְבְּרֵי בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא וְיָהִיב לֵיהּ. R. Simeon said: ‘The words “within him” seem superfluous. But in truth this expression has a twofold recondite meaning. It bears allusion to that ever-flowing celestial river whence all the souls emerge and fly forth. For this purpose it gathers them in one central place or grade, and that grade “formeth the spirit of man within itself”’, like a woman who has conceived and forms the child within her womb from the moment of conception until it is fully developed; so the spirit remains within this grade until a man is created in the world to whom He assigns it.

דָּבָר אַחֵר, וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ דְּאָדָם מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד אִתְבְּרֵי בַר נָשׁ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא. הַהוּא רוּחָא דִּבְגַוֵּיהּ, לָא אַשְׁכַּח גּוּפָא לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּגַוֵּיהּ, וְקָיְימָא בְּסִטְרָא חַד בְּגַוֵּיהּ. Alternatively, God “formeth the spirit of man” within him, to wit, in his body, literally. For when a man is created and God assigns him his soul, and he emerges into the light of day, the spirit within him finds no body in which to expand, and remains cramped in one corner, as it were;

וְכַד בַּר נָשׁ אִתְפַּשַׁט גּוּפֵיהּ, הַהוּא רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְיָהִיב בֵּיהּ חֵילָא, וְכֵן כְּגַוְונָא דְגוּפָא אִתְרַבֵּי, הָכִי רוּחָא יָהִיב חֵילָא בֵּיהּ, לְאִתְתַּקְּפָא בַּר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ מַמָּשׁ. but with the growth and expansion of the body the spirit also grows and expands; and in response to its growing need it continues to receive from on high, in ever greater abundance, vigour and energy, which in its turn it infuses into the body.

וְאִי תֵימָא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם מַהוּ, בְּגִין דְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ חֵילָא דִלְעֵילָא יַתִּיר לְאִסְתַּיְיעָא בַּהֲדֵיהּ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, וְיָהִיב לֵיהּ סִיּוּעָא בְּבַר נָשׁ. Further, the statement that the Holy One “formeth the spirit of man within him” indicates that the spirit needs sustenance in the same way as the body,

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא רוּחָא אִצְטְרִיךְ סִיּוּעָא, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ הַהוּא בַּר נָשׁ, וּכְגַוְונָא דְּהַהוּא גוּפָא אִתְתַּקַּן, הָכִי נָמֵי הַהוּא רוּחָא מְתַקְנִין לֵיהּ, וְאוֹסְפִין לֵיהּ רוּחָא לְאִתְתַּקְּנָא. וְדָא הוּא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. and that as the body goes on developing, so is the spirit granted increased strength and energy.’

(נדפס וארא לא א) רִבִּי יֵיסָא וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַפְטִירָא דְחַמְרָא, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ וְאֵימָא חַד מִלָּה מֵאִינוּן מִילֵי מַעַלְיָיתָא דְאוֹרַיְיתָא, דְאַתְּ אֲמֵר בְּכָל יוֹמָא קַמֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. R. Jose and R. Hizkiah were once travelling from Cappadocia to Lydda, and with them was a certain Judean driving an ass laden with clothes. Said R. Jose to R. Hizkiah: ‘Repeat one of those excellent expositions of Scripture which you are wont to deliver daily before the Sacred Lamp.’

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי עֲלֵיהּ נְעִימוּתָא דִשְׁכִינְתָּא, דִּי לָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכֻלְּהוּ נְתִיבִין דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְּהוּ שְׁלָם, שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. R. Hizkiah then began to hold forth on the verse: Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace (Prov. 3, 17). ‘These ways’, he said, ‘are the ways and paths of the Torah, as whoever walks in them is invested by the Holy One, blessed be He, with the grace of the Divine Presence as his constant accompaniment, and whoever follows her paths enjoys peace on high and below, peace in this world and in the world to come.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, אִיסִירָא (אסתרא) בְּקִיסְטְרָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתַּכַּח, אָמְרוּ לֵיהּ, מִנַיִן לָךְ. אָמַר לוֹן, מֵאַבָּא שְׁמַעְנָא, וְאוֹלִיפְנָא הָכָא בְּהַאי קְרָא מִלָּה (טבא). פָּתַח וְאֲמַר, הַאי קְרָא בִּתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ דְּרָכִים, וְקָרֵי בֵּיהּ נְתִיבוֹת. קָרֵי בֵּיהּ נֹעַם, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. מַאן דְּרָכִים, וּמַאן נְתִיבוֹת. מַאן נֹעַם, וּמַאן שָׁלוֹם. Said the Judean: ‘A deeper meaning lies in this verse, like a coin in the corner of a box.’ ‘How do you know this?’ they asked him. He said: ‘I have heard the recondite explanation of this verse from my father.’ He then continued to discourse thus. ‘This verse contains a twofold idea, one suggested by the terms “ways” and “pleasantness”, and the other by the terms “paths” and “peace”’

אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ, הוּא אוֹרַח פְּתִיחָא לְכֹלָּא. כְּהַאי אָרְחָא, דְּאִיהוּ פְּתִיחַ לְכָל בַּר נָשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִילֵין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן, דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא, וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ, וּמֵאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עֵיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עַלְמָא. The “ways” are those mentioned in the passage, “who maketh a way in the sea” (Is. 43, 16). For the term “way” everywhere in Scripture denotes an open road, accessible to all. So the words “her ways are ways of pleasantness” allude to those ways which our patriarchs opened up and traversed on the great ocean, and which ramify in all directions to all quarters of the world;

וְהַאי נֹעַם, הוּא נְעִימוּ דְּנָפַק מֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נָהֲרִין כָּל בּוּצִינִין, וּמִתְפַּרְשָׁן לְכָל עֵיבַר. וְהַהוּא טִיבוּ וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּעַלְמָא דְאָתֵי, דְּיָנְקִין (נ"א דירתין) אֲבָהָן, אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר, עַלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם, וְכַד אִתְעַר עַלְמָא דְאָתֵי, כָּל חֵדוּ וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵירוּ דְעַלְמָא אִתְעַר, וּבְגִינִי כָּךְ אִקְרֵי נֹעַם. and by “pleasantness” is meant that pleasantness which issues from the other world, the source whence radiate all lamps in all directions. That felicity, that light which our patriarchs absorbed and inherited, is thus called “pleasantness”. Or we can say that the world to come itself is called “pleasantness”, because when it is awakened there is a stirring of all joy, all felicity, all illumination, and all freedom.

וְעַל דָּא תָּנִינָן, חַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׁבַּתָּא, נָיְיחִין כֻּלְּהוּ, וְאִית לְהוּ חֵירוּת וְנַיְיחָא. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא, אִית לָן לְאִתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עֲלָנָא, דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנָשָׁא דְחַיָּיבַיָא דְּאִתְדָּנוּ (ס"א דאהדרו) מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאִתְעָרָא וְלֵימָא, (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה, חֵידוּ (ס"א חירו) דְּכֹלָּא, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. Hence tradition tells us that when the Sabbath comes in, the sinners in Gehinnom have a respite and are granted ease and rest; and that at the termination of the Sabbath we have to call down the supernal joy upon us so that we may be delivered from the punishment that the sinners undergo from that moment onward; and this we do by reciting the verse: “And let the pleasantness of the Lord our God be upon us, etc.” (Ps. 90, 17), an allusion to the supernal pleasantness which brings universal freedom.

וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינוּן שְׁבִילִין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְבֵיתָא. וְאָעִיל לוֹן לְיַמָא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵיהּ, וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (ע"כ). תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּרִית שָׁלוֹם הֲוָה, וְהֲוָה בְּמִצְרַיִם מַלְכָּא, וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא. וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, לָא הֲוָה יָדַע. Now, as for the “paths”, they denote the paths that proceed from on high and are all gathered into the single covenant which is named ‘peace”, meaning the peace of the household, and which carries those paths into the great ocean when it is agitated, and so gives it peace.’ Observe that Joseph embodied the covenant of peace, and in consequence became ruler over the land of Egypt. Jacob, being deserted by the Shekinah, knew nothing of this, but nevertheless he had hopes¹This is a play on the term sheber=corn, which by a change of the diacritical point becomes seber=hope.

וְעִם כָּל דָּא, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ תַּבְרָא, בְּגִין לְמִזְבַּן עִבּוּרָא בְּמִצְרַיִם. וְחָמָא דְּאִיהוּ תְּבִירָא עַל תְּבִירָא, דְּיֵחֲתוּן בְּנוֹי לְמִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, בְּגִין דְּלָא תַחֲמוּן גּוּפַיְיכוּ, אֶלָּא כִּרְעֵבִין, כְּגוּבְרִין דְּלֵית לוֹן שָׂבְעָא. from the purchase of corn in Egypt, and he also foresaw calamity upon calamity¹Another play upon the term sheber, which, besides “corn”, also signifies “calamity”. in his sons going down into Egypt. AND JACOH SAID TO HIS SONS: WHY SHOULD YE MAKE YOURSELVES CONSPICUOUS ? meaning, in effect, “you should not pretend to be other than hungry and short of food”.

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, וַדַּאי רָזָא הָכָא. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא דְצַעֲרָא אִיהוּ בְּעַלְמָא, לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאַחֲזָאָה גַרְמֵיהּ בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא יִתָּפֵס בְּחוֹבוֹי. וְעַל דָּא אָמַר לָמָּה תִּתְרָאוּ, וְהָא אִתְּמָר. R. Hizkiah said: ‘Assuredly there is here contained a recondite lesson, to wit, that when trouble is abroad in the world, and the world is in distress, a man should not show himself in the open road, in order that he may not be seized on account of his sins; and so it is affirmed.

דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם, עִבּוּר מַמָּשׁ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דָּא שַׁדַּר כַּפְנָא בְּעַלְמָא, בְּגִין לְנַחֲתָא לְיַעֲקֹב וּבְנוֹי לְתַמָּן, וְעַל דָּא חָמָא בְּנֵי אַרְעָא, דְּהֲווּ מַיְיתִין מִתַּמָּן עִבּוּר. Alternatively we may explain that for that very purpose God sent a famine into the world, namely that Jacob and his sons should go down into Egypt; and so Jacob saw the people bringing corn from Egypt, and thus knew that there was corn there.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם, בְּשַׁעְתָּא דְמִית יִצְחָק, אָתוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו לְמִפְלַג. וְעֵשָׂו נָפַק מֵחוּלָקֵיהּ דְּאַרְעָא וּמִכֹּלָּא, וְיַעֲקֹב דְּיִסְבּוֹל גָּלוּתָא יִטּוֹל כֹּלָּא. וְעַל דָּא חָמָא הַהוּא תְּבִירָא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבְנוֹי לְמִסְבַּל גָּלוּתָא. וְעַל דָּא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִתְרָאוּ. מִקַּמֵי דִינָא דִלְעֵילָא, דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיכוּ מְקַטְרְגָא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם רְדוּ שָׁמָּה. הָא אוּקְמוּהָ רד"ו, חוּשְׁבַּן דָּא הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם: Or we may explain thus. When Isaac died, Jacob and Esau came to divide his inheritance. Esau renounced the inheritance of the (holy) land and all that it involved, and Jacob took up the whole, including the galuth. Hence he saw the calamity that awaited him in Egypt, where he and his sons would endure exile, and hence he said to his sons: “Why do you show yourselves off in presence of the supernal judgement? That is the way to bring the accuser down upon you.” ‘AND HE SAID: BEHOLD, I HAVE HEARD THAT THERE IS CORN IN EGYPT. GET YOU DOWN (redu) THITHER. It has already been pointed out that the numerical value of the term redu (RDV=210) amounts to the number of years Israel was in Egypt.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (זכריה י״ב:א׳) מַשָּׂא דְבַר יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. מַשָּׂא דְּבַר יְיָ, בְּכָל הַנֵּי אֲתַר דְּקָאֲמַר מַשָּׂא, מַשָּׂא אַמַּאי. אֶלָּא, בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִּשְׁאָר עַמִּין וְאָמַר מַשָּׂא, לְטַב. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר מַשָּׂא, לְבִישׁ. NOW JACOB SAW THAT THERE WAS CORN IN EGYPT. R. Hiya discoursed on the verse: The burden of the word of the Lord concerning Israel. Thus saith the Lord who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth, and formeth the spirit of man within him (Zech. 12, 1). ‘Certain points’, he said, ‘are to be noted in this verse. First, as to the import of the term “burden”, here and in other passages. This term, wherever it introduces a judgement pronounced against other nations, has a favourable import, inasmuch as the prosperity of the idolatrous nations is, if one may say so, a burden for the Holy One.

בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִשְׁאָר עַמִין, לְטַב. בְּגִין דְּמַשָּׂא מָטוּלָא אִיהוּ. כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שָׁלוֹם דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְכַד אִתְגְּזַר דִּינָא עֲלַיְיהוּ מַעֲבַר מִנֵּיהּ הַהוּא מָטוּלָא דְּאִיהוּ סָבִיל עֲלַיְיהוּ. בְּכָל אֲתַר דְּדִינָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר מַשָּׂא, כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְּגִין כָּךְ מַשָּׂא מֵהַאי גִיסָא, וּמֵהַאי גִיסָא, מָטוּלָא אִיהוּ. Hence a judgement pronounced against the idolaters removes, as it were, from Him the burden. Contrariwise, wherever the term “burden” introduces a decree of judgement against Israel, it has an unfavourable import, as it implies a burden put on the Holy One, blessed be He.

כֵּיוָן דְּאָמַר נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְכִי לָא הֲוֵינָא יָדְעֵי דְּאִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דַרְגָּא יְדִיעָא, דְּכָל רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, בְּהַהוּא דַּרְגָּא קָיְימִין. Now, having said “who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth”, what need is there for the text to add “and formeth the spirit of man”, a fact which we know already? But in truth this points to a certain grade which forms the reservoir of all spirits and souls.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, אִי אָמַר וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם וְלָא יַתִּיר יָאוֹת, אֲבָל בְּקִרְבּוֹ מַהוּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בִּתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, מִתַּמָּן נָפְקֵי וּפָרְחֵי נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ, וְאִתְכְּנִישׁוּ בְּאֲתַר חָד. וְהַהוּא דַרְגָּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְהַאי כְּאִתְּתָא דְאִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא, וְהַהוּא וְלָדָא צָרַת לָהּ בִּמְעָהָא. עַד דְּאִצְטַיֵּיר כֹּלָּא בְּצִיּוּרָא שְׁלִימוּ בִּמְעָהָא. כָּךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ קָיְימָא. עַד דְּאִתְבְּרֵי בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא וְיָהִיב לֵיהּ. R. Simeon said: ‘The words “within him” seem superfluous. But in truth this expression has a twofold recondite meaning. It bears allusion to that ever-flowing celestial river whence all the souls emerge and fly forth. For this purpose it gathers them in one central place or grade, and that grade “formeth the spirit of man within itself”’, like a woman who has conceived and forms the child within her womb from the moment of conception until it is fully developed; so the spirit remains within this grade until a man is created in the world to whom He assigns it.

דָּבָר אַחֵר, וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ דְּאָדָם מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד אִתְבְּרֵי בַר נָשׁ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא. הַהוּא רוּחָא דִּבְגַוֵּיהּ, לָא אַשְׁכַּח גּוּפָא לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּגַוֵּיהּ, וְקָיְימָא בְּסִטְרָא חַד בְּגַוֵּיהּ. Alternatively, God “formeth the spirit of man” within him, to wit, in his body, literally. For when a man is created and God assigns him his soul, and he emerges into the light of day, the spirit within him finds no body in which to expand, and remains cramped in one corner, as it were;

וְכַד בַּר נָשׁ אִתְפַּשַׁט גּוּפֵיהּ, הַהוּא רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְיָהִיב בֵּיהּ חֵילָא, וְכֵן כְּגַוְונָא דְגוּפָא אִתְרַבֵּי, הָכִי רוּחָא יָהִיב חֵילָא בֵּיהּ, לְאִתְתַּקְּפָא בַּר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ מַמָּשׁ. but with the growth and expansion of the body the spirit also grows and expands; and in response to its growing need it continues to receive from on high, in ever greater abundance, vigour and energy, which in its turn it infuses into the body.

וְאִי תֵימָא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם מַהוּ, בְּגִין דְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ חֵילָא דִלְעֵילָא יַתִּיר לְאִסְתַּיְיעָא בַּהֲדֵיהּ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, וְיָהִיב לֵיהּ סִיּוּעָא בְּבַר נָשׁ. Further, the statement that the Holy One “formeth the spirit of man within him” indicates that the spirit needs sustenance in the same way as the body,

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא רוּחָא אִצְטְרִיךְ סִיּוּעָא, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ הַהוּא בַּר נָשׁ, וּכְגַוְונָא דְּהַהוּא גוּפָא אִתְתַּקַּן, הָכִי נָמֵי הַהוּא רוּחָא מְתַקְנִין לֵיהּ, וְאוֹסְפִין לֵיהּ רוּחָא לְאִתְתַּקְּנָא. וְדָא הוּא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. and that as the body goes on developing, so is the spirit granted increased strength and energy.’

וְתָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד יוֹסֵף מֵאֲבוֹי, יַעֲקֹב אָבִיד הַהוּא תּוֹסֶפֶת רוּחָא דְּהֲוָה לֵיהּ, וְאִסְתַּלְּקַת מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ה:כ״ז) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְכִי עַד הַשְׁתָּא מִית הֲוָה. אֶלָּא הַהוּא תּוֹסֶפֶת רוּחָא אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְלָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ. בְּגִין דְּעִצְבוֹנָא דְּהֲוָה בֵּיהּ גָּרְמָא לֵיהּ, (ואי גרמא ליה הא) (ס"א דלא) לָא הֲוָה רוּחֵיהּ בְּקִיּוּמֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. Observe, that when Joseph was lost, Jacob was deprived of that increase of spirit through the departure of the Shekinah from him. But afterwards “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27), that is, it regained its former increase and growth.¹The first eight lines of the Hebrew text do not appear in the English version.

(נדפס וארא לא א) רִבִּי יֵיסָא וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַפְטִירָא דְחַמְרָא, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ וְאֵימָא חַד מִלָּה מֵאִינוּן מִילֵי מַעַלְיָיתָא דְאוֹרַיְיתָא, דְאַתְּ אֲמֵר בְּכָל יוֹמָא קַמֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. R. Jose and R. Hizkiah were once travelling from Cappadocia to Lydda, and with them was a certain Judean driving an ass laden with clothes. Said R. Jose to R. Hizkiah: ‘Repeat one of those excellent expositions of Scripture which you are wont to deliver daily before the Sacred Lamp.’

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי עֲלֵיהּ נְעִימוּתָא דִשְׁכִינְתָּא, דִּי לָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכֻלְּהוּ נְתִיבִין דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְּהוּ שְׁלָם, שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. R. Hizkiah then began to hold forth on the verse: Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace (Prov. 3, 17). ‘These ways’, he said, ‘are the ways and paths of the Torah, as whoever walks in them is invested by the Holy One, blessed be He, with the grace of the Divine Presence as his constant accompaniment, and whoever follows her paths enjoys peace on high and below, peace in this world and in the world to come.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, אִיסִירָא (אסתרא) בְּקִיסְטְרָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתַּכַּח, אָמְרוּ לֵיהּ, מִנַיִן לָךְ. אָמַר לוֹן, מֵאַבָּא שְׁמַעְנָא, וְאוֹלִיפְנָא הָכָא בְּהַאי קְרָא מִלָּה (טבא). פָּתַח וְאֲמַר, הַאי קְרָא בִּתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ דְּרָכִים, וְקָרֵי בֵּיהּ נְתִיבוֹת. קָרֵי בֵּיהּ נֹעַם, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. מַאן דְּרָכִים, וּמַאן נְתִיבוֹת. מַאן נֹעַם, וּמַאן שָׁלוֹם. Said the Judean: ‘A deeper meaning lies in this verse, like a coin in the corner of a box.’ ‘How do you know this?’ they asked him. He said: ‘I have heard the recondite explanation of this verse from my father.’ He then continued to discourse thus. ‘This verse contains a twofold idea, one suggested by the terms “ways” and “pleasantness”, and the other by the terms “paths” and “peace”’

אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ, הוּא אוֹרַח פְּתִיחָא לְכֹלָּא. כְּהַאי אָרְחָא, דְּאִיהוּ פְּתִיחַ לְכָל בַּר נָשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִילֵין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן, דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא, וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ, וּמֵאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עֵיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עַלְמָא. The “ways” are those mentioned in the passage, “who maketh a way in the sea” (Is. 43, 16). For the term “way” everywhere in Scripture denotes an open road, accessible to all. So the words “her ways are ways of pleasantness” allude to those ways which our patriarchs opened up and traversed on the great ocean, and which ramify in all directions to all quarters of the world;

וְהַאי נֹעַם, הוּא נְעִימוּ דְּנָפַק מֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נָהֲרִין כָּל בּוּצִינִין, וּמִתְפַּרְשָׁן לְכָל עֵיבַר. וְהַהוּא טִיבוּ וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּעַלְמָא דְאָתֵי, דְּיָנְקִין (נ"א דירתין) אֲבָהָן, אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר, עַלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם, וְכַד אִתְעַר עַלְמָא דְאָתֵי, כָּל חֵדוּ וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵירוּ דְעַלְמָא אִתְעַר, וּבְגִינִי כָּךְ אִקְרֵי נֹעַם. and by “pleasantness” is meant that pleasantness which issues from the other world, the source whence radiate all lamps in all directions. That felicity, that light which our patriarchs absorbed and inherited, is thus called “pleasantness”. Or we can say that the world to come itself is called “pleasantness”, because when it is awakened there is a stirring of all joy, all felicity, all illumination, and all freedom.

וְעַל דָּא תָּנִינָן, חַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׁבַּתָּא, נָיְיחִין כֻּלְּהוּ, וְאִית לְהוּ חֵירוּת וְנַיְיחָא. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא, אִית לָן לְאִתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עֲלָנָא, דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנָשָׁא דְחַיָּיבַיָא דְּאִתְדָּנוּ (ס"א דאהדרו) מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאִתְעָרָא וְלֵימָא, (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה, חֵידוּ (ס"א חירו) דְּכֹלָּא, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. Hence tradition tells us that when the Sabbath comes in, the sinners in Gehinnom have a respite and are granted ease and rest; and that at the termination of the Sabbath we have to call down the supernal joy upon us so that we may be delivered from the punishment that the sinners undergo from that moment onward; and this we do by reciting the verse: “And let the pleasantness of the Lord our God be upon us, etc.” (Ps. 90, 17), an allusion to the supernal pleasantness which brings universal freedom.

וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינוּן שְׁבִילִין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְבֵיתָא. וְאָעִיל לוֹן לְיַמָא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵיהּ, וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (ע"כ). תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּרִית שָׁלוֹם הֲוָה, וְהֲוָה בְּמִצְרַיִם מַלְכָּא, וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא. וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, לָא הֲוָה יָדַע. Now, as for the “paths”, they denote the paths that proceed from on high and are all gathered into the single covenant which is named ‘peace”, meaning the peace of the household, and which carries those paths into the great ocean when it is agitated, and so gives it peace.’ Observe that Joseph embodied the covenant of peace, and in consequence became ruler over the land of Egypt. Jacob, being deserted by the Shekinah, knew nothing of this, but nevertheless he had hopes¹This is a play on the term sheber=corn, which by a change of the diacritical point becomes seber=hope.

וְעִם כָּל דָּא, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ תַּבְרָא, בְּגִין לְמִזְבַּן עִבּוּרָא בְּמִצְרַיִם. וְחָמָא דְּאִיהוּ תְּבִירָא עַל תְּבִירָא, דְּיֵחֲתוּן בְּנוֹי לְמִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, בְּגִין דְּלָא תַחֲמוּן גּוּפַיְיכוּ, אֶלָּא כִּרְעֵבִין, כְּגוּבְרִין דְּלֵית לוֹן שָׂבְעָא. from the purchase of corn in Egypt, and he also foresaw calamity upon calamity¹Another play upon the term sheber, which, besides “corn”, also signifies “calamity”. in his sons going down into Egypt. AND JACOH SAID TO HIS SONS: WHY SHOULD YE MAKE YOURSELVES CONSPICUOUS ? meaning, in effect, “you should not pretend to be other than hungry and short of food”.

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, וַדַּאי רָזָא הָכָא. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא דְצַעֲרָא אִיהוּ בְּעַלְמָא, לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאַחֲזָאָה גַרְמֵיהּ בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא יִתָּפֵס בְּחוֹבוֹי. וְעַל דָּא אָמַר לָמָּה תִּתְרָאוּ, וְהָא אִתְּמָר. R. Hizkiah said: ‘Assuredly there is here contained a recondite lesson, to wit, that when trouble is abroad in the world, and the world is in distress, a man should not show himself in the open road, in order that he may not be seized on account of his sins; and so it is affirmed.

וַיַּכֶּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. תָּא חֲזֵי, תְּלַת אִינוּן דְּדָחֲלִין וְלָא יָדְעִין מִמַּה דָּחֲלִין, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל אִית מַאן דְּדָחִיל, וְלָא יָדַע מִמַּה אִיהוּ דָּחִיל, בְּגִין אִינוּן חֶטְאֵי. דְּלָא יָדַע דְּאִינוּן חֲטָאִין, וְלָא אַשְׁגַּח בְּהוּ, וְאִיהוּ דָּחִיל מִימֵי רָע. R. Eleazar here discoursed on the text: Wherefore should I fear in the days of evil the iniquity of my heels that compasseth me about? (Ps. 49, 6). ‘There are’, he said, ‘three classes who fear, and know not what they fear, as we have laid down elsewhere. One kind is the man who has committed sins without realizing that they were sins, and he is therefore afraid of “days of evil”, to wit, days that are under the jurisdiction of the evil one, that is, the evil prompter, who on certain days is given authorization to lead astray all those who pollute their ways.

וּבְּגִין כָּךְ, כָּל מַאן דְּאִיהוּ חָטֵי, בְּאִינוּן חֶטְאִין דְּדָשׁ בְּהוּ בְּרַגְלוֹי, לָא יָדַע בְּהוּ, וְדָחִיל תְּדִירָא. דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה אִסְתַּמַר תָּדִיר מֵחוֹבִין אִלֵּין, וְכַד הֲוָה נָפִיק לִקְרָבָא, הֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ לוֹן. וְעַל דָּא לָא דָחִיל לַאֲגָחָא עִמְּהוֹן קְרָבָא. King David, however, was ever on his guard against these sins, and whenever he set out for battle he would closely examine himself to see that he was free from such sins, and he therefore was not afraid to go to war.

וְתָּא חֲזֵי, אַרְבַּע מַלְכִין הֲווּ, מַאן דְּשָׁאִיל דָּא לָא שָׁאִיל דָּא. דָּוִד אָמַר, (תהילים י״ח:ל״ח) אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהֲוָה אִסְתַּמַּר מֵאִלֵּין חוֹבִין, וְלָא יָהִיב דּוּכְתָּא לְשַׂנְאוֹי לְשַׁלְּטָאָה. וְעַל דָּא בָּעֵי לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ תָּדִיר, וְלָא יִרְדְּפוּן אִינוּן אֲבַתְרֵיהּ לְמִתְבַּע חוֹבוֹי, וְיִפּוֹל בִּידַיְיהוּ. Observe now the difference in the behaviour of four kings in going to war. David said: “Let me pursue mine enemies, and overtake them; neither let me turn back till they are consumed” (Ps. 18, 38). He dared to make this request because he guarded himself against those sins, and thus allowed no opening to his enemies to prevail against him. He therefore prayed only that he might pursue them continually, and had no fear that they might pursue him, or that his sins might cause him to fall into their hands.

אָסָא הֲוָה דָּחִיל יַתִּיר, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּחֶטְאוֹי, וְלָא כְדָוִד מַלְכָּא. אִיהוּ בָּעֵי לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְלָא יַגִּיחַ לוֹן, וְיִקְטוֹל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָךְ הֲוָה. דִּכְתִיב, (דברי הימים ב י״ד:י״ב) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וְגו', וּכְתִיב וַיִּגּוֹף יְיָ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנִי יְהוּדָה וַיָּנוּסוּ הַכּוּשִׁים. (וכן) דָּוִד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמואל א ל׳:י״ז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. אֲבָל אָסָא אִיהוּ רָדִיף וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחֵי. Asa was in greater fear, for though he also minutely examined himself for any sins, yet it was not with such care as David. His request, therefore, was that he might merely pursue his enemies, not overtake them himself, and that God should slay them for him. And so it came about, as we read: “So the Lord smote the Ethiopians before Asa, and before Judah; and the Ethiopians fled. And Asa and the people that were with him, etc.” (II Chr. XIV, II-12). Whereas in regard to David it is written: “And David smote them from the twilight even unto the evening of the next day” (I Sam. 30, 17).

יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, אוּף הָכִי נָמֵי הֲוָה שָׁאִיל. וְאֲמַר, לָא יָכִילְנָא לְמִרְדַּף וְלָא לְקָטְלָא. אֶלָּא אֲנָא אֲזַמֵּר, וְאַתְּ קְטֵיל לוֹן. בְּגִין דְּלָא הֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ כָּל כָּךְ כְּאָסָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ הָכִי. דִּכְתִיב, (דברי הימים ב כ׳:כ״ב) וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָה וּתְהִלָּה נָתַן יְיָ מְאָרְבִים עַל בְּנִי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ. Jehoshaphat, again, in praying for help, said: “I am not able to pursue nor to slay them; but let me chant thy praises and do thou slay them.” This was because he did not examine himself even to the same degree as Asa. And God did what he requested, as it is written: “And when they began to sing and praise, the Lord set liers-in-wait against the children of Ammon, Moab, and mount Seir, that were come against Judah; and they were smitten” (II Chr. 20, 22).

חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אוּף הָכִי נָמֵי אָמַר. אֲנָא לָא יָכִילְנָא, לָא לְזַמָּרָא, וְלָא לְמִרְדַּף, וְלָא לַאֲגָחָא קְרָבָא. בְּגִין דְּדָחִיל מֵאִלֵּין חוֹבִין דְּקָאֲמָרָן. מַה כְּתִיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיְהִי בַלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנִה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וְחִזְקִיָּה הֲוָה יָתִיב בְּבֵיתֵיהּ וְשָׁכִיב בְּעַרְסֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לוֹן. Finally, Hezekiah felt himself able neither to sing praises, nor to pursue, nor to engage in war, the reason being that he feared the above-mentioned sins. It is thus written: “And it came to pass that night, that the angel of the Lord went forth, and smote in the camp of the Assyrians a hundred fourscore and five thousand; and when men arose early in the morning, behold, they were all dead corpses” (II Kings 19, 35). That is, Hezekiah sat in his house, and lay in his bed, whilst God slew them.

וּמַה צַּדִּיקִים אִלֵּין הֲווּ דָּחֲלִין מֵאִלֵּין חוֹבִין, שְׁאָר בְּנִי עַלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִלֵּין חוֹבִין, וּלְפַשְׁפְּשָׁא בְּהוֹן כִּדְקָאֲמָרָן. בְּגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עֲלוֹי אִינוּן יְמֵי רָע, דְּלָא מְרַחֲמֵי עֲלֵיהּ. Now, if those righteous men were in so much fear on account of these sins, how much greater should be the fear of other men? Hence it behoves a man to be on his guard against those sins and to examine himself closely regarding them so as not to allow those “days of evil” which are without mercy to obtain dominion over him.

תָּא חֲזֵי, וַיַּכֶּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלוּ בְּיָדֵיהּ, אִיהוּ רָחִים עֲלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁלִים. וְהֵם לא הִכִּירוּהוּ, דְּאִינוּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אָתוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וְעַל דָּא לָא רְחִימוּ עֲלֵיהּ. דְּהָא כָּל אִינוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא מְרַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלֵי בִּידַיְיהוּ. AND JOSEPH KNEW HIS BRETHREN. When they fell into his hands he had compassion on them, since he was completely virtuous. BUT THEY KNEW HIM NOT : these were Simeon and Levi, who came from the side of severity, and hence had no pity on him, inasmuch as all those imbued with severity take no pity on men when they fall into their hands.

וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא. יָרֵאתִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא אִירָא, (אלא) דְּאִית (נ"א דלית) לִי לְמִדְחַל מֵאִינוּן יְמֵי רָע, כִּדְקָאֲמָרָן. עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי, מַאן עֲקֵבַי. אִלֵּין אִינוּן בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ה:כ״ו) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, דָּא הוּא עֲקֵיבָא. וְאִינוּן עֲקֵיבִין דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ תָּדִיר בְּהַהוּא חוֹבָא דְּדָשׁ בֵּיהּ בַּר נָשׁ תָּדִיר בַּעֲקֵבוֹי. Hence David said, “Wherefore should I fear?” indicating that naturally he ought to fear¹Al. that he had no reason to fear. those “days of evil”, as previously stated. David continues: “The iniquity of my heels that compasseth me about.” The word “heels” here, as in the passage, “and his hand had hold on Esau’s heel” (Gen. 25, 26) indicates those evil powers (forming as it were the heel of the Body) that are forever on the look out for the sins which a man constantly treads under his heels.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ה׳:י״ח) הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, דְּדָשׁ בֵּיהּ בַּעֲקֵבָא וְלָא חַיִּישׁ עֲלֵיהּ. וּלְבָתַר אִתְתַּקַּף וְאִתְעֲבִיד (בחבלי השוא) כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, וְאִתְתַּקַּף הַהוּא חֶטְאָה. וְאַסְטֵי לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. These little sins are like “cords of vanity” (Is. 5, 18), scarcely discernible, but which in time become as strong as “cart ropes”, and thus cause a man to lose this world and the world to come.

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, דְּיָדְעִין לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבֵיהוֹן, וְאִינוּן מְפַשְׁפְּשִׁין תָּדִיר בְּעוֹבָדַיְיהוּ. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ מְקַטְרְגָא בְּהַאי עַלְמָא, וְלָא יִסְטוּן עֲלַיְיהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא אוֹרַיְיתָא מְתַקְנָא לְהוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ, דִּכְתִיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם: Happy are the righteous who know how to guard themselves against their sins and continually examine their deeds so that no accuser may rise up against them either in this world or in the world to come, the Torah being their guide and preparing the way before them. Of these it is written: “Her ways are ways of graciousness, and all her paths are peace.”

וַיַּכֶּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. תָּא חֲזֵי, תְּלַת אִינוּן דְּדָחֲלִין וְלָא יָדְעִין מִמַּה דָּחֲלִין, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל אִית מַאן דְּדָחִיל, וְלָא יָדַע מִמַּה אִיהוּ דָּחִיל, בְּגִין אִינוּן חֶטְאֵי. דְּלָא יָדַע דְּאִינוּן חֲטָאִין, וְלָא אַשְׁגַּח בְּהוּ, וְאִיהוּ דָּחִיל מִימֵי רָע. R. Eleazar here discoursed on the text: Wherefore should I fear in the days of evil the iniquity of my heels that compasseth me about? (Ps. 49, 6). ‘There are’, he said, ‘three classes who fear, and know not what they fear, as we have laid down elsewhere. One kind is the man who has committed sins without realizing that they were sins, and he is therefore afraid of “days of evil”, to wit, days that are under the jurisdiction of the evil one, that is, the evil prompter, who on certain days is given authorization to lead astray all those who pollute their ways.

מַאן אִינוּן יְמֵי רָע, אִלֵּין אִינוּן יוֹמִין דְּאִינוּן אִזְדַּמְּנָן בְּהַהוּא רָע. וּמַאן אִינוּן, (ד"א איהו) דָּא יֵצֶר הָרָע, דְּאִיהוּ אִקְרֵי רָע. וְאִית לֵיהּ יוֹמִין יְדִיעָן, דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַלְמָא, לְאַסְטָאָה לְכָל אִינוּן דִּמְסָאֲבֵי אָרְחַיְיהוּ. דְּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתָּאֲבָא, מְסָאֲבֵי לֵיהּ. וְאִלֵּין אִינוּן אִקְרוּן יְמֵי רָע, וְאִלֵּין מְמַנָּן עַל אִינוּן חוֹבִין דְּדָשִׁין בְּהוּ בְּנִי נָשָׁא בַּעֲקֵבַיְיהוּ. For whoever enters the path of defilement is carried further along it. Those days, then, are called “days of evil”, being assigned for the punishment of little sins which a man treads under his heels,¹i e. Iittle peccadilloes which people are apt to overlook. An allusion to the term ‘aqebai’=,”footsteps”, or lit. “heels”. as it were. Whoever, then, is habituated to those sins which men tread underfoot, as it were, is unaware of them and is constantly in fear.

וּבְּגִין כָּךְ, כָּל מַאן דְּאִיהוּ חָטֵי, בְּאִינוּן חֶטְאִין דְּדָשׁ בְּהוּ בְּרַגְלוֹי, לָא יָדַע בְּהוּ, וְדָחִיל תְּדִירָא. דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה אִסְתַּמַר תָּדִיר מֵחוֹבִין אִלֵּין, וְכַד הֲוָה נָפִיק לִקְרָבָא, הֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ לוֹן. וְעַל דָּא לָא דָחִיל לַאֲגָחָא עִמְּהוֹן קְרָבָא. King David, however, was ever on his guard against these sins, and whenever he set out for battle he would closely examine himself to see that he was free from such sins, and he therefore was not afraid to go to war.

וְתָּא חֲזֵי, אַרְבַּע מַלְכִין הֲווּ, מַאן דְּשָׁאִיל דָּא לָא שָׁאִיל דָּא. דָּוִד אָמַר, (תהילים י״ח:ל״ח) אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּהֲוָה אִסְתַּמַּר מֵאִלֵּין חוֹבִין, וְלָא יָהִיב דּוּכְתָּא לְשַׂנְאוֹי לְשַׁלְּטָאָה. וְעַל דָּא בָּעֵי לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ תָּדִיר, וְלָא יִרְדְּפוּן אִינוּן אֲבַתְרֵיהּ לְמִתְבַּע חוֹבוֹי, וְיִפּוֹל בִּידַיְיהוּ. Observe now the difference in the behaviour of four kings in going to war. David said: “Let me pursue mine enemies, and overtake them; neither let me turn back till they are consumed” (Ps. 18, 38). He dared to make this request because he guarded himself against those sins, and thus allowed no opening to his enemies to prevail against him. He therefore prayed only that he might pursue them continually, and had no fear that they might pursue him, or that his sins might cause him to fall into their hands.

אָסָא הֲוָה דָּחִיל יַתִּיר, אַף עַל גַּב דְּהֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ בְּחֶטְאוֹי, וְלָא כְדָוִד מַלְכָּא. אִיהוּ בָּעֵי לְמִרְדַּף אֲבַּתְרַיְיהוּ, וְלָא יַגִּיחַ לוֹן, וְיִקְטוֹל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָךְ הֲוָה. דִּכְתִיב, (דברי הימים ב י״ד:י״ב) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וְגו', וּכְתִיב וַיִּגּוֹף יְיָ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנִי יְהוּדָה וַיָּנוּסוּ הַכּוּשִׁים. (וכן) דָּוִד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמואל א ל׳:י״ז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם. אֲבָל אָסָא אִיהוּ רָדִיף וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחֵי. Asa was in greater fear, for though he also minutely examined himself for any sins, yet it was not with such care as David. His request, therefore, was that he might merely pursue his enemies, not overtake them himself, and that God should slay them for him. And so it came about, as we read: “So the Lord smote the Ethiopians before Asa, and before Judah; and the Ethiopians fled. And Asa and the people that were with him, etc.” (II Chr. XIV, II-12). Whereas in regard to David it is written: “And David smote them from the twilight even unto the evening of the next day” (I Sam. 30, 17).

יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, אוּף הָכִי נָמֵי הֲוָה שָׁאִיל. וְאֲמַר, לָא יָכִילְנָא לְמִרְדַּף וְלָא לְקָטְלָא. אֶלָּא אֲנָא אֲזַמֵּר, וְאַתְּ קְטֵיל לוֹן. בְּגִין דְּלָא הֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ כָּל כָּךְ כְּאָסָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ הָכִי. דִּכְתִיב, (דברי הימים ב כ׳:כ״ב) וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָה וּתְהִלָּה נָתַן יְיָ מְאָרְבִים עַל בְּנִי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ. Jehoshaphat, again, in praying for help, said: “I am not able to pursue nor to slay them; but let me chant thy praises and do thou slay them.” This was because he did not examine himself even to the same degree as Asa. And God did what he requested, as it is written: “And when they began to sing and praise, the Lord set liers-in-wait against the children of Ammon, Moab, and mount Seir, that were come against Judah; and they were smitten” (II Chr. 20, 22).

חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, אוּף הָכִי נָמֵי אָמַר. אֲנָא לָא יָכִילְנָא, לָא לְזַמָּרָא, וְלָא לְמִרְדַּף, וְלָא לַאֲגָחָא קְרָבָא. בְּגִין דְּדָחִיל מֵאִלֵּין חוֹבִין דְּקָאֲמָרָן. מַה כְּתִיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיְהִי בַלַיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנִה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. וְחִזְקִיָּה הֲוָה יָתִיב בְּבֵיתֵיהּ וְשָׁכִיב בְּעַרְסֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לוֹן. Finally, Hezekiah felt himself able neither to sing praises, nor to pursue, nor to engage in war, the reason being that he feared the above-mentioned sins. It is thus written: “And it came to pass that night, that the angel of the Lord went forth, and smote in the camp of the Assyrians a hundred fourscore and five thousand; and when men arose early in the morning, behold, they were all dead corpses” (II Kings 19, 35). That is, Hezekiah sat in his house, and lay in his bed, whilst God slew them.

וּמַה צַּדִּיקִים אִלֵּין הֲווּ דָּחֲלִין מֵאִלֵּין חוֹבִין, שְׁאָר בְּנִי עַלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִלֵּין חוֹבִין, וּלְפַשְׁפְּשָׁא בְּהוֹן כִּדְקָאֲמָרָן. בְּגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עֲלוֹי אִינוּן יְמֵי רָע, דְּלָא מְרַחֲמֵי עֲלֵיהּ. Now, if those righteous men were in so much fear on account of these sins, how much greater should be the fear of other men? Hence it behoves a man to be on his guard against those sins and to examine himself closely regarding them so as not to allow those “days of evil” which are without mercy to obtain dominion over him.

תָּא חֲזֵי, וַיַּכֶּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלוּ בְּיָדֵיהּ, אִיהוּ רָחִים עֲלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁלִים. וְהֵם לא הִכִּירוּהוּ, דְּאִינוּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אָתוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, וְעַל דָּא לָא רְחִימוּ עֲלֵיהּ. דְּהָא כָּל אִינוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָא מְרַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלֵי בִּידַיְיהוּ. AND JOSEPH KNEW HIS BRETHREN. When they fell into his hands he had compassion on them, since he was completely virtuous. BUT THEY KNEW HIM NOT : these were Simeon and Levi, who came from the side of severity, and hence had no pity on him, inasmuch as all those imbued with severity take no pity on men when they fall into their hands.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (ישעיהו ה׳:י״ח) הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, דְּדָשׁ בֵּיהּ בַּעֲקֵבָא וְלָא חַיִּישׁ עֲלֵיהּ. וּלְבָתַר אִתְתַּקַּף וְאִתְעֲבִיד (בחבלי השוא) כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, וְאִתְתַּקַּף הַהוּא חֶטְאָה. וְאַסְטֵי לֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. These little sins are like “cords of vanity” (Is. 5, 18), scarcely discernible, but which in time become as strong as “cart ropes”, and thus cause a man to lose this world and the world to come.

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָיא, דְּיָדְעִין לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבֵיהוֹן, וְאִינוּן מְפַשְׁפְּשִׁין תָּדִיר בְּעוֹבָדַיְיהוּ. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ מְקַטְרְגָא בְּהַאי עַלְמָא, וְלָא יִסְטוּן עֲלַיְיהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא אוֹרַיְיתָא מְתַקְנָא לְהוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ, דִּכְתִיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם: Happy are the righteous who know how to guard themselves against their sins and continually examine their deeds so that no accuser may rise up against them either in this world or in the world to come, the Torah being their guide and preparing the way before them. Of these it is written: “Her ways are ways of graciousness, and all her paths are peace.”

וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ״ד:י״ז) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּיִזְכֵּי לִיקָרָא דִילֵיהּ, וּלְשַׁמָּשָׁא קַמֵּיהּ תְּדִירָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא תָּדִיר. AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM, ETC. R. Hiya quoted here the verse: Rejoice not when thy enemy falleth, and let not thy heart be glad when he stumbleth (Prov. 24, 17). ‘God’, he said, ‘created man in order that he should make himself worthy of His glory and always serve Him and be occupied in the Torah day and night. For God takes pleasure in the Torah and gave it to Adam and taught it to him, so that he should know its ways.

וְכֵיוָן דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, יָהַב קַמֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְאוֹלֵיף לֵיהּ בָּהּ לְמִנְדַע אָרְחָהָא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. וּלְבָתַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל בָּהּ וְלָא נָטִיר לָהּ, עֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהּ וְאִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ. So it is written: “Then did he see it, and declare it; he established it, yea, and searched it out. And unto Adam he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28, 27-28). Adam, however, though he inquired into it, did not keep it, and transgressed the command of his Master and was punished for his sin.

וְכָל אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, אִתְּפָסוּ בָהּ. שְׁלמֹה מַלְכָּא דְּאִתְחַכַּם עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא, עֲבַר עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְעֲבָרָא מַלְכוּתֵיהּ מִנֵּיה, וּלְאִתְפַּלְּגָא מַלְכוּתָא מִן בְּנוֹי. מַאן דְּאַעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. Similarly, all those who transgress one precept of the Torah are held to account for it. King Solomon, the wisest of men, transgressed one precept of the Torah, and for that he was dethroned and his son’s inheritance was divided. What, then, must be the consequences of the transgression of the whole Torah!

וְיוֹסֵף דְּהֲוָה יָדַע אוֹרַיְיתָא, וַאֲחוֹי נָפְלוּ בִּידֵיהּ, אַמַּאי גִּלְגֵּל עֲלַיְיהוּ כָּל גִּלְגּוּלָא דָא. וְהָא אִיהוּ יָדַע אוֹרַיְיתָא דְּאוֹלִיף לֵיהּ אֲבוֹי. אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף גִּלְגֵל עֲלַיְיהוּ גִּלְגּוּלִין לְנַקְמָא מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא כָּל דָּא לָא עֲבַד, אֶלָּא לְאַיְיתָאָה לַאֲחוּהָ בִּנְיָמִן לְגַבֵּיהּ, דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה לְגַבֵּיה. וְאִיהוּ לָא שָׁבַק לַאֲחוֹי לְמִנְפַּל, דְּהָא כְּתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וְגו', וְכָל דָּא בְּגִין דְּלָא יִנְפְּלוּן. Now, since Joseph knew the Torah, having learnt it from his father, why when his brethren fell into his hands did he put them through all those ordeals? Far be it from us to think that it was out of a spirit of revenge that he heaped on them accusations: his only purpose was to make them bring with them his brother Benjamin, for whom his heart was longing; and, moreover, he did not let them come to grief, as we read later: “Then Joseph commanded them to fill their vessels with corn, etc.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, הֲוָה אִסְתַּכַּל בָּהּ תָּדִיר, כְּדִּכְתִיב, (דברים י״א:י״ב) תָּמִיד עֵינִי יְיָ אֱלהֶיךָ בָּהּ, אַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ תָּדִיר, וּכְתִיב אָז רָאָהּ, דְּהָא שִׁמְשָׁא בְּאַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אִתְנְהִיר. וַיְסַפְּרָהּ, מַאי וַיְסַפְּרָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ו׳) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ. R. Judah said: ‘After God created the moon He had her constantly before His eyes (Deut. 11, 12). In regard to this it is also written: “Then did he see it, and declare it (vayesaprah); he established it, yea, and searched it out” (Job 28, 27). “He saw it” means that through His providence the sun is reflected in it. The term vayesaprah we may translate, “he made it like sapphire”.

הֱכִינָהּ, דְּאִיהִי יָתְבָא בְּתִקּוּנָא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, מִתְפַּלְּגָא (שמות נח ב) בְּשִׁבְעִין קְסִירִין. אַתְקִין לָהּ בְּשִׁבְעָה סַמְכִין עִלָּאִין, לְאִתְנַהֲרָא וּלְיַתְבָא עַל שְׁלִימוּ. וְגַם חֲקָרָהּ, לְאַשְׁגָּחָא עֲלָהּ תָּדִיר, זִמְנָא בָּתַר זִמְנָא, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין. “He established it” so that it should fall properly into twelve divisions,¹i.e. the division of the Holy Land according to the twelve tribes. and be further distributed among seventy kingdoms,²Corresponding to the seventy nations or languages among which the world was divided according to the enumeration given in Genesis, chap. x supported by seventy³The editions read “seven”. celestial pillars,⁴i.e. the seventy chieftains presiding over the seventy kingdoms of the world. that it might be perfectly illumined. “And searched it out”: to guard it with an eternal and neverceasing vigilance.

וּלְבָתַר אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, וְאֲמַר וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. דְּהַאי מִתְעַטְּרָא עַל תַּתָּאי, לְדַחֲלָא וּלְמִנְדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינָהּ. וְסוּר מֵרָע בִּינָה, בְּרִירוּ מִפְּסָלוּתָא, דְּלָא לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין אַשְׁגָּחוּתָא (נ"א אשכחותא) דְבִינָה, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. And then He gave a warning to man, as we read further: “And unto man he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Ibid. 28, 28), since wisdom is the means to attain to the fear of the Holy One, and understanding is the power by which to separate and keep away the refuse, and thus attain to a knowledge of and an insight into the glory of the Most High King.’

רִבִּי יוֹסֵי קָם בְּלֵילְיָא חַד לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְהֲוָה תַּמָּן עִמֵּיהּ חַד יוּדָאי, דְּאָעֳרַע בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵיתָא. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (משלי י׳:ב׳-ג׳) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, אִלֵּין אִינוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאָזְלֵי בָּתַר מִלֵּי דְעַלְמָא, וּלְמִכְנַשׁ אוֹצְרִין דְּחִיּוּבָא. מַה כְּתִיב, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע. בְּגִין דְּאִינוּן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע. R. Jose once rose in the night to study the Torah, when there happened to be a certain Judean with him in the house. R. Jose began to expound the verse: Treasures of wirkedness profit nothing; but righteousness delivereth from death (Prov. 10, 2). ‘There is no profit’, he said, ‘to those men who do not occupy themselves with the study of the Torah and follow only worldly affairs in order to amass treasures of wickedness, of which it is written: “And those riches perish by evil adventure” (Eccl. 5, 2).

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי דְאִקְרֵי שָׁלוֹם. קָם הַהוּא יוּדָאי, וְאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, פָּתַח הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר, (משלי כ״ח:י״ט) עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רֵישׁ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּאִיהוּ חַכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּיִשְׁתָּדַּל בַּר נָשׁ לְמִפְלַח אַרְעָא וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ, וְיִשְׁבּוֹק חַיֵּי עָלְמָא. The Judean remarked: ‘It bears also the meaning of peace.’ R. Jose replied: ‘Assuredly it is so.’ The Judean then joined him and began to discourse on the text: He that tilleth the ground shall have plenty of bread; but he that followeth after vain things shall have poverty enough (Prov. 33, 19). ‘This verse’, he said, ‘presents a difficultv. For can it be supposed that King Solomon, the wisest man in the world, would have said that it behoves a man to devote himself to the tilling of the ground and to neglect the life everlasting?

אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. פָּתַח וְאֲמַר, (בראשית ב׳:ט״ו) וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וְאוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְקָרְבָּנִין אִיהוּ. תָּא חֲזֵי, לְעָבְדָהּ, דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה. וּלְשָׁמְרָהּ, דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. לְעָבְדָהּ (דדכורא) בְּרָזָא דְזָכוֹר, וּלְשָׁמְרָהּ בְּרָזָא דְשָׁמוֹר. But there is an inward meaning therein.’ The Judean then cited the verse: “And he put him into the Garden of Eden to dress it and keep it” (Gen. 2, 15). ‘This sentence, as has been explained,’ he said, ‘contains an allusion to the sacrifices, the object of the verb “to dress” being the higher King, and of “to keep” the lower King, the one embracing the upper world, the other the lower world, the one esoterically referred to in “remember”, the other in “observe”¹An allusion to the two variants, “remember,” and “observe”, in the text of the fourth Commandment, in Exodus and Deuteronomy.

וּבְּגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ, דָּא גַן עֵדֶן. דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד וּלְמִפְלַח, וּלְאַמְשָׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא. וְכַד אִתְבָּרְכָא וְאִתְמַשְּׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, אִיהוּ נָמֵי אִתְבָּרֵךְ בַּהֲדָהּ. תָּא חֲזֵי, דְּכַהֲנָא דִּמְבָרֵךְ, מִתְבָּרֵךְ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. וּבְגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, דָּא הוּא מְזוֹנָא דִלְעֵילָא. וּמְרַדֵּף רֵקִים, מַאן דְּיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אָחֳרָא, דְּאִיהוּ מְרַדֵּף רֵקִים. יִשְׂבַּע רֵישׁ ודַּאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּזָכִית לְהַאי מִלָּה. Hence the “ground” here is an allusion to the Garden of Eden, which it behoves man to dress and to till so as to cause to flow upon it blessings from on high, whereby he himself will receive blessings along with it. Observe that the priest who blesses the people is blessed himself, as it says: “and I will bless them”¹i.e. the priests. (Num. 6, 27). Hence, “He that tilleth the ground shall have plenty of bread”, to wit, heavenly food, but “he that followeth after vain things”, namely, he that cleaves to the other side, shall have poverty enough, assuredly.’ R. Jose remarked: ‘Happy art thou to be able to give such an exposition.’

תוּ פָּתַח וְאָמַר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, (משלי כ״ח:כ׳) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ, כְּגוֹן רִבִּי יֵיסָא סָבָא. דְּאַף עַל גַּב דְּהֲוָה לֵיהּ מֵיכְלָא דְהַהוּא יוֹמָא לְמֵיכַל, לָא הֲוָה מַתְקִין לֵיהּ עַד דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא, כְּדֵין הֲוָה מְתַקִּין. וְהֲוָה אָמַר תָּדִיר, לָא נְתַקִּין, עַד דְּיִנָּתְנוּן מִבֵּי מַלְכָּא. The Judean then followed with a discourse on the verse: A faithful man shall abound with blessings (Prov. 28, 20). ‘This speaks of the man’, he said, ‘who puts his trust in God, like R. Jesse the elder, who, although he had food for the day, would not prepare his meal before he had prayed for his daily bread to the Holy King; and he used to say, “We shall not eat before we obtain permission from the King.”

וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי חַיִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְחַיִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי. הַשְׁתָּא דְאִיהִי שַׁעְתָּא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, נִשְׁתַּדֵּל. “But he that maketh haste to be rich shall not be unpunished” (Ibid.), because he refuses to devote himself to the Torah, which constitutes the life of this world and the life of the world to come. It being now the time to occupy ourselves with the study of the Torah, let us do so,’ he said.

פָּתַח הַהוּא גַבְרָא בְּרָזָא דְחֶלְמָא וְאֲמַר, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו'. וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת, וְכִי יוֹסֵף אַמַּאי (נ"א אמר או) אַדְכַּר לוֹן אִינוּן חֲלוֹמוֹת דְּחָלַם לְהוּ. וּמַה סַגְיָא לֵיהּ אִלּוּ לָא אַדְכַּר לְהוּ, דְּהָא יוֹסֵף חַכִּים הֲוָה, וּכְתִיב, כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת. He then began to discourse on the subject of dreams. ‘We read, he said: AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM.’

אֲבָל, כֵּיוָן דְּחָמָא דְאִינוּן אָתּוּ, וְסָגְדֵי לֵיהּ אַפִּין עַל אַרְעָא. כְּדֵין אִדְכַּר מִמַּה דְּחָלַם לְהוּ, כַּד הֲוָה עִמְּהוֹן. דִּכְתִיב, וְהִנֵּה קָמָּה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּוֹתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמָּתִי. אֲמַר יוֹסֵף בְּשַׁעְתָּא דְחָמָא דְּכָרְעִין אֲחוֹי קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אַרְצָה, כְּדֵין וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם. דְּהָא חָמָא דְּהֲווּ קָיְימֵי (מתקיימי). That is, when he saw them bowing to him, he called to mind his dream about their sheaves bowing to his sheaf.

תוּ, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם, אַדְכַּר לוֹן. בְּגִין דְּלֵית נַשְׁיוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא חֶלְמָא דְּאִיהוּ טָבָא, בָּעֵי בַר נָשׁ לְאַדְכָּרָא לֵיהּ דְּלָא יִתְנְשֵׁי, וּכְדֵין אִתְקְיַּים. דְּהָא כְּמָה דְאִתְנְשֵׁי קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, הָכִי אִתְנְשֵׁי עֲלֵיהּ. Further, one ought to remember a good dream, because, although there is no forgetfulness before the Holy One, yet if the man forgets the dream he also will be forgotten.

תָּא חֲזֵי, חֶלְמָא דְּלָא אִתְפַּשַּׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִתְקַרְיָא, וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּלָא אִדְכַּר, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּאִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ חֶלְמָא וְלָא יָדַע לֵיהּ, לָא קָיְימָא עֲלֵיהּ לְאִתְקָיְימָא. וּבְגִין דָּא יוֹסֵף הֲוָה דָּכִיר חֶלְמֵיהּ, בְּגִין לְאִתְקַיְּימָא. בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חֶלְמָא מִנֵּיהּ לְעָלַם, וְהֲוָה מְחַכֶּה לֵיהּ תָּדִיר. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, אִיהוּ דָּכִיר חֶלְמָא. אֲבָל מִלָּה לָא אָמַר לוֹן, אֶלָּא מְרַגְּלִים אַתֶּם. A dream that is not remembered might as well not have been dreamt, and therefore a dream forgotten and gone from mind is never fulfilled. Joseph therefore kept his dream fresh in his memory, never forgetting it, so that it should come true, and he was constantly waiting for its fulfilment. AND HE SAID TO THEM: YE ARE SPIES. Although he remembered his dream, he did not mention it to them, but only said, “Ye are spies.”

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (קהלת ה׳:ב׳) כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן, הָא אוּקְמוּהָ. דְּכַמָּה אִינוּן סְמִיכִין בְּחֶלְמָא, וּמְמַנָּן דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין. עַד דְּחָלְמִין מִנְהוֹן קְשׁוֹט כֻּלְּהוּ, וּמִנְּהוֹן דְּאִית בְּהוֹן קְשׁוֹט וּכְדִיבוּ. אֲבָל לְאִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, לָא אִתְגְּלִי לוֹן מִלִּין כְּדִיבָן כְּלוּם, אֶלָּא כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט. R. Jose discoursed on the verse: For a dream cometh through a multitude of business; and a fool’s voice through a multitude of words (Eccl. 5, 2). ‘It has already been explained’, he said, ‘that dreams are under the charge of a hierarchy of custodians, so that some dreams are altogether true and others are a mixture of true and false. But to the truly righteous no false messages are ever communicated, but all they are told is true.

תָּא חֲזֵי, דָּנִיֵּאל מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גַּלֵּי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:א׳) דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵיהּ בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב. וְאִי אִית בֵּיהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אַמַּאי אִיכְתִּיב בֵּין כְּתוּבִים. אֶלָּא אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, בְּשַׁעְתָּא דְּנִשְׁמַתְהוֹן סָלְקִין. לָא מִתְחַבְּרָן בְּהוּ, אֶלָּא מִלִּין קַדִּישִׁין. דְּאוֹדְעִין לֵיהּ מִלֵּי דִקְ שׁוֹט, מִלִּין קָיְימָן דְּלָא מְשַׁקְרָן לְעָלְמִין. Observe that of Daniel it is written: “Then to Daniel, in a vision of the night, the secret was revealed” (Dan. 2, 19), also: “Daniel had a dream and visions of his head upon his bed; then he wrote the dream” (Ibid. 7, 1). Had tie dream contained falsehood, it could not have been written down in the Scriptures. When the souls of the truly righteous ascend, nothing comes in contact with them save holy beings that communicate to them words of truth, words that can be relied upon never to prove false.

וְאִי תֵימָא, הָא תְּנַן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא חָמָא חֶלְמָא טָבָא. הָא אִשְׁתְּמַע דְּהֲוָה חָמֵי דָּוִד מִלִּין דְּלָא קְשׁוֹט. אֶלָּא וַדַּאי, כָּל יוֹמוֹי הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְאוֹשְׁדָא דָמִין, וְאַגַּח קְרָבִין, וְכָל חֶלְמוֹי לָא הֲווּ אֶלָּא חֶלְמִין בִּישִׁין. חוּרְבָא וְשׁוֹמְמוּתָא וְדָמָא וְאוֹשִׁידוּ דְּדָמִין, וְלָא חֶלְמָא דִשְׁלָם. There is, it is true, a tradition that King David never saw a happy dream, from which we should conclude that he was shown false things in his dreams. The truth is, however, that David was all his life engaged in making war, in shedding blood, and hence all his dreams were of misfortune, of destruction and ruin, of blood and shedding of blood, and not of peace.

וְאִי תֵימָא, לְבַר נָשׁ טַב אַחֲזִיאוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, הָכִי הוּא וַדַּאי. כָּל אִינוּן בִּישִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְדַּבְּקָא עַל אִינוּן דְּעָבְרֵי עַל פִּתְגָמֵי דְאוֹרַיְיתָא, וְאִינוּן עוֹנָשִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְעֲנָשָׁא בְּהַהוּא עַלְמָא, כֻּלְּהוּ חָמֵי. בְּגִין דְּכָל שַׁעְתָּא יְהֵא דְחִילוּ דְמָרֵיהּ עֲלֵיהּ, וְהָא אִתְעָרוּ. דִּכְתִיב, (קהלת ג׳:י״ד) וְהָאֱלהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְפָנָיו, זֶה חֲלוֹם רָע. וְעַל דָּא, לְהַהוּא זַכָּאָה, אַחֲזִיוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, כְּמָה דְאִתְּמָר. You may possibly also wonder how it is that a good man is often shown a bad dream. The explanation is that what he sees in such dreams is the evil that is to cleave to those who transgress the commands of the Torah and the punishments which will be meted out to them in the other world; and the good man sees all these in his dreams in order that the fear of his Master may constantly be upon him. So it says: “and God hath made it, that man should fear before him” (Eccl. 3, 14), which has been explained to refer to bad dreams. This, then, is the reason why the righteous man is made to see a bad dream.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא תָּנִינָן, דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּחָמֵי חֶלְמָא, בָּעֵי לֵיהּ לְמִפְתַּח פּוּמֵיהּ בֵּיהּ קַמֵּי בְּנֵי נָשָׁא דְּרַחֲמֵי לֵיהּ. בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק רְעוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ לְטַב, וְיִפְתְּחוּן פּוּמַיְיהוּ לְטַב, וְיִשְׁתַּכַּח רְעוּתָא וּמִלָּה כֹּלָּא לְטַב. רְעוּתָא דְאִיהִי מַחֲשָׁבָה, שֵׁרוּתָא דְכֹלָּא, וּמִלָּה דְאִיהִי סִיּוּמָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא אִשְׁתַּכַּח דְּהָא שְׁלִימוּ אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְיַּים כֹּלָּא, וּבְעִינָן רְחִימִין דְּבַר נָשׁ (נ"א רחימין עליה דבר נש בגין) לְאִתְקַיְּימָא בְּהַהוּא פִּשְׁרָא טָבָא, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת. We have learned that when a man has had a dream, he should unburden himself of it before men who are his friends so that they should express to him their good wishes and give utterance to words of good omen. Desire, which is Thought, is the beginning of all things, and Utterance is the completion; and so a deep symbolism will in this way have been effected, and all will have been made good. Thus a man’s friends should affirm the good interpretation, and so all will be well.

וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כָּל חַד וְחַד, בְּהַהוּא דַרְגָּא דִילֵיהּ, כְּמָה דְאִיהוּ. וּבְהַהוּא גַוְונָא דְּכָל חַד וְחַד, אָמַר דִּיהֵא חֶלְמָא. אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי דְחֶלְמָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְבַר נָשׁ זַכָּאָה, דְּאִיהוּ חָמָא חֶלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. We see, then, that God communicates to each man by means of dreams of the degree and shade of colour conformable to the degree and shade of colour of the man himself.’ The Judean remarked: ‘Assuredly, it is only the good man that is made to see true dreams.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכַד בַּר נָשׁ נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא וְשַׁטְיָא בְּעַלְמָא לְעֵילָא, וְעָאלַת בְּאַתְרָא דְּעָאלַת. וְכַמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, קָיְימִין וְאָזְלִין בְּעַלְמָא, וּפָגְעִין בָּהּ בְּהַהִיא נִשְׁמָתָא. אִי זַכָּאָה הִיא, סַלְקָא לְעֵילָא וְחָמַאת מַה דְּחָמַאת. וְאִי לָאו, אִתְאַחֲדַת בְּהַהוּא סִטְרָא, וּמוֹדִיעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אוֹ מִלִּין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לִזְמַן קָרִיב. וְכַד אִתְעַר הַהִיא נִשְׁמָתָא דְּבֵיהּ, אִיהִי מוֹדְעָא לֵיהּ מַה דְּחָמַאת. When a man is in bed asleep, his soul leaves him and roams to and fro towards the upper world and enters as far as she can, and numerous bands of pure spirits who are traversing the world meet her. If she be worthy, she ascends on high and sees notable things, but if not, she falls into the hands of the other side, who communicate to her lying things, or things which are about to happen shortly. And when the man awakes, the soul communicates to him what she saw.

וְעַל דָא, לְבַר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ זַכָּאָה, מוֹדִיעִין לֵיהּ חֶלְמָא טָבָא דְּלָאו אִיהוּ קְשׁוֹט. כֹּלָּא בְּגִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵהַהוּא אֹרַח קְשׁוֹט. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחֵיהּ מֵאֹרַח קְשׁוֹט, מְסָאֲבִין לֵיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, מְדַכְּאִין לֵיהּ. וּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא, מְסָאֲבִין לֵיהּ. הָא וַדַּאי אִתְּמָר הָכִי. The unjust man is thus shown a happy dream, but an untruthful one, so as to make him go further astray from the path of truth. For since he turned aside from the right path they defile him the more, as whoever sets out to purify himself is purified from above, and whoever sets out to defile himself is similarly defiled from above. This has already been expounded elsewhere.’

יָתְבוּ עַד דְּסָלִיק צַפְרָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי לָא זָכַר שְׁמֵיהּ דְּיוֹסֵף בְּאִינוּן דְּגָלִים. דִּכְתִיב, (במדבר ב׳:י״ח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, וְלָא כְּתִיב דֶּגֶל מַחֲנֵה יוֹסֵף. בְּגִין דְּאִתְגָּאֵי עַל אֲחוֹי, וְהָא אִתְּמָר. Thus R. Jose and the Judean discoursed until the morning dawned. R. Jose then remarked: ‘Assuredly the reason that Joseph’s name is not mentioned in connection with the standards of the tribes (v. Num. III) is that he exalted himself over his brethren.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי שְׁמַעְנָא דְּיוֹסֵף אִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא אִינוּן. וְעַל דָּא לָא אִתְכְּלִיל יוֹסֵף עִמְּהוֹן, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא עִמְּהוֹן (נ"א ל"ג עמהון). Said the Judean: ‘I have heard it said that Joseph derived from the world of the Male, whereas his brethren derived from the world of the Female; and it is for this reason that he was not included with them.

מַה כְּתִיב, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. נָחְנוּ, אֲנַחְנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אַמַּאי חָסֵר א'. אֶלָּא, בְּגִין דְּרָזָא דִבְרִית לָא אִשְׁתַּכַּח עִמְּהוֹן, אִסְתַּלַּק מִתַּמָּן א'. דְּהָא א' דְּכוּרָא אִיהוּ. וְעַל דָּא ב' אִיהִי נוּקְבָא, א' דְּכוּרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק א' מִתַּמָּן, וְאִשְׁתָּאֲרוּ אִינוּן נוּקְבֵי לְגַבֵי שְׁכִינְתָּא. It is thus written: WE ARE ALL ONE MAN’S SONS, where the word for “we” (anahnu) is written defectively nahnu, without the letter aleph. The aleph is the image of the male principle as against the beth, which is the image of the female principle; and since the brothers did not exhibit the symbolism of the covenant, the aleph was removed from them and they were left, as it were, of the female aspect in the company of the Shekinah.

וּלְבָתַר אָמְרוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אִתּוֹסַף א'. אָמְרוּ וְלָא יָדְעֵי מַה קָאֲמְרוּ. בְּגִין דְּיוֹסֵף אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן, וְאַשְׁלִימוּ מִלָּה, וְאָמְרוּ אֲנַחְנוּ. מְנָלָן, דִּכְתִיב וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנָחְנוּ, וְיוֹסֵף אִיהוּ בְּחוּשְׁבָּנָא, כַּד עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ אֲנָחְנוּ. וְכַד לָא עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ נָחְנוּ. Afterwards, however, they said: “We are upright men” (Gen. 42, 31), using the full form anahnu (we), containing the aleph, and without knowing it they were right, since Joseph was present with them. This view is further supported by the passage: “And they said: We thy servants are twelve brethren” (Ibid. 13): here clearly Joseph was included within the number twelve, and hence they similarly made use of the full form for “we are”, namely anahnu, not the defective form nahnu.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל הָנֵּי מִלִּין דְּקָאֲמָרָן הָכָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדֵי מֵהָכָא. כְּדִכְתִיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוּן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: R. Jose remarked: ‘AII these expositions we have just now given must be pleasing to God, since the Shekinah did not depart from here in accordance with the verse: “Then they that fear the Lord spoke one with another; and the Lord hearkened, and heard, and a book of remembrance was written before him, for them that feared the Lord, and that thought upon his name” (Malachi, III, 16). ‘

וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ״ד:י״ז) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּיִזְכֵּי לִיקָרָא דִילֵיהּ, וּלְשַׁמָּשָׁא קַמֵּיהּ תְּדִירָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא תָּדִיר. AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM, ETC. R. Hiya quoted here the verse: Rejoice not when thy enemy falleth, and let not thy heart be glad when he stumbleth (Prov. 24, 17). ‘God’, he said, ‘created man in order that he should make himself worthy of His glory and always serve Him and be occupied in the Torah day and night. For God takes pleasure in the Torah and gave it to Adam and taught it to him, so that he should know its ways.

וְכֵיוָן דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, יָהַב קַמֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְאוֹלֵיף לֵיהּ בָּהּ לְמִנְדַע אָרְחָהָא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. וּלְבָתַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל בָּהּ וְלָא נָטִיר לָהּ, עֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהּ וְאִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ. So it is written: “Then did he see it, and declare it; he established it, yea, and searched it out. And unto Adam he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28, 27-28). Adam, however, though he inquired into it, did not keep it, and transgressed the command of his Master and was punished for his sin.

וְכָל אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, אִתְּפָסוּ בָהּ. שְׁלמֹה מַלְכָּא דְּאִתְחַכַּם עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא, עֲבַר עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְעֲבָרָא מַלְכוּתֵיהּ מִנֵּיה, וּלְאִתְפַּלְּגָא מַלְכוּתָא מִן בְּנוֹי. מַאן דְּאַעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. Similarly, all those who transgress one precept of the Torah are held to account for it. King Solomon, the wisest of men, transgressed one precept of the Torah, and for that he was dethroned and his son’s inheritance was divided. What, then, must be the consequences of the transgression of the whole Torah!

וְיוֹסֵף דְּהֲוָה יָדַע אוֹרַיְיתָא, וַאֲחוֹי נָפְלוּ בִּידֵיהּ, אַמַּאי גִּלְגֵּל עֲלַיְיהוּ כָּל גִּלְגּוּלָא דָא. וְהָא אִיהוּ יָדַע אוֹרַיְיתָא דְּאוֹלִיף לֵיהּ אֲבוֹי. אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף גִּלְגֵל עֲלַיְיהוּ גִּלְגּוּלִין לְנַקְמָא מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא כָּל דָּא לָא עֲבַד, אֶלָּא לְאַיְיתָאָה לַאֲחוּהָ בִּנְיָמִן לְגַבֵּיהּ, דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה לְגַבֵּיה. וְאִיהוּ לָא שָׁבַק לַאֲחוֹי לְמִנְפַּל, דְּהָא כְּתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וְגו', וְכָל דָּא בְּגִין דְּלָא יִנְפְּלוּן. Now, since Joseph knew the Torah, having learnt it from his father, why when his brethren fell into his hands did he put them through all those ordeals? Far be it from us to think that it was out of a spirit of revenge that he heaped on them accusations: his only purpose was to make them bring with them his brother Benjamin, for whom his heart was longing; and, moreover, he did not let them come to grief, as we read later: “Then Joseph commanded them to fill their vessels with corn, etc.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, הֲוָה אִסְתַּכַּל בָּהּ תָּדִיר, כְּדִּכְתִיב, (דברים י״א:י״ב) תָּמִיד עֵינִי יְיָ אֱלהֶיךָ בָּהּ, אַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ תָּדִיר, וּכְתִיב אָז רָאָהּ, דְּהָא שִׁמְשָׁא בְּאַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אִתְנְהִיר. וַיְסַפְּרָהּ, מַאי וַיְסַפְּרָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ו׳) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ. R. Judah said: ‘After God created the moon He had her constantly before His eyes (Deut. 11, 12). In regard to this it is also written: “Then did he see it, and declare it (vayesaprah); he established it, yea, and searched it out” (Job 28, 27). “He saw it” means that through His providence the sun is reflected in it. The term vayesaprah we may translate, “he made it like sapphire”.

הֱכִינָהּ, דְּאִיהִי יָתְבָא בְּתִקּוּנָא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, מִתְפַּלְּגָא (שמות נח ב) בְּשִׁבְעִין קְסִירִין. אַתְקִין לָהּ בְּשִׁבְעָה סַמְכִין עִלָּאִין, לְאִתְנַהֲרָא וּלְיַתְבָא עַל שְׁלִימוּ. וְגַם חֲקָרָהּ, לְאַשְׁגָּחָא עֲלָהּ תָּדִיר, זִמְנָא בָּתַר זִמְנָא, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין. “He established it” so that it should fall properly into twelve divisions,¹i.e. the division of the Holy Land according to the twelve tribes. and be further distributed among seventy kingdoms,²Corresponding to the seventy nations or languages among which the world was divided according to the enumeration given in Genesis, chap. x supported by seventy³The editions read “seven”. celestial pillars,⁴i.e. the seventy chieftains presiding over the seventy kingdoms of the world. that it might be perfectly illumined. “And searched it out”: to guard it with an eternal and neverceasing vigilance.

וּלְבָתַר אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, וְאֲמַר וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. דְּהַאי מִתְעַטְּרָא עַל תַּתָּאי, לְדַחֲלָא וּלְמִנְדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינָהּ. וְסוּר מֵרָע בִּינָה, בְּרִירוּ מִפְּסָלוּתָא, דְּלָא לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין אַשְׁגָּחוּתָא (נ"א אשכחותא) דְבִינָה, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. And then He gave a warning to man, as we read further: “And unto man he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Ibid. 28, 28), since wisdom is the means to attain to the fear of the Holy One, and understanding is the power by which to separate and keep away the refuse, and thus attain to a knowledge of and an insight into the glory of the Most High King.’

רִבִּי יוֹסֵי קָם בְּלֵילְיָא חַד לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְהֲוָה תַּמָּן עִמֵּיהּ חַד יוּדָאי, דְּאָעֳרַע בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵיתָא. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (משלי י׳:ב׳-ג׳) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, אִלֵּין אִינוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאָזְלֵי בָּתַר מִלֵּי דְעַלְמָא, וּלְמִכְנַשׁ אוֹצְרִין דְּחִיּוּבָא. מַה כְּתִיב, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע. בְּגִין דְּאִינוּן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע. R. Jose once rose in the night to study the Torah, when there happened to be a certain Judean with him in the house. R. Jose began to expound the verse: Treasures of wirkedness profit nothing; but righteousness delivereth from death (Prov. 10, 2). ‘There is no profit’, he said, ‘to those men who do not occupy themselves with the study of the Torah and follow only worldly affairs in order to amass treasures of wickedness, of which it is written: “And those riches perish by evil adventure” (Eccl. 5, 2).

וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, אִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעִין אוֹרְחָהָא לְאִשְׁתַּדְּלָא (לאסתכלא) בָהּ. דְּהָא אוֹרַיְיתָא עֵץ חַיִּים אִקְרֵי, וְאִתְקְרִיאַת צְדָקָה. דִּכְתִיב, וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָנוּ. דָּבָר אַחֵר, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, דָּא צְדָקָה מַמָּשׁ, וּבִתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְקָרֵי בֵּיהּ צְדָקָה, וְכֹלָּא חַד. But “righteousness delivereth from death” those who occupy themselves with the study of the Torah and know its ways; for the Torah is called the tree of life and is also called righteousness, as we read: “And it shall be righteousness unto us” (Deut. 6, 25). The word zedaqah (righteousness) here may also have its literal meaning of “charity”. The two meanings, Torah and charity, are however, in essence identical.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי דְאִקְרֵי שָׁלוֹם. קָם הַהוּא יוּדָאי, וְאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, פָּתַח הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר, (משלי כ״ח:י״ט) עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רֵישׁ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּאִיהוּ חַכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּיִשְׁתָּדַּל בַּר נָשׁ לְמִפְלַח אַרְעָא וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ, וְיִשְׁבּוֹק חַיֵּי עָלְמָא. The Judean remarked: ‘It bears also the meaning of peace.’ R. Jose replied: ‘Assuredly it is so.’ The Judean then joined him and began to discourse on the text: He that tilleth the ground shall have plenty of bread; but he that followeth after vain things shall have poverty enough (Prov. 33, 19). ‘This verse’, he said, ‘presents a difficultv. For can it be supposed that King Solomon, the wisest man in the world, would have said that it behoves a man to devote himself to the tilling of the ground and to neglect the life everlasting?

אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. פָּתַח וְאֲמַר, (בראשית ב׳:ט״ו) וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וְאוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְקָרְבָּנִין אִיהוּ. תָּא חֲזֵי, לְעָבְדָהּ, דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה. וּלְשָׁמְרָהּ, דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. לְעָבְדָהּ (דדכורא) בְּרָזָא דְזָכוֹר, וּלְשָׁמְרָהּ בְּרָזָא דְשָׁמוֹר. But there is an inward meaning therein.’ The Judean then cited the verse: “And he put him into the Garden of Eden to dress it and keep it” (Gen. 2, 15). ‘This sentence, as has been explained,’ he said, ‘contains an allusion to the sacrifices, the object of the verb “to dress” being the higher King, and of “to keep” the lower King, the one embracing the upper world, the other the lower world, the one esoterically referred to in “remember”, the other in “observe”¹An allusion to the two variants, “remember,” and “observe”, in the text of the fourth Commandment, in Exodus and Deuteronomy.

וּבְּגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ, דָּא גַן עֵדֶן. דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד וּלְמִפְלַח, וּלְאַמְשָׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא. וְכַד אִתְבָּרְכָא וְאִתְמַשְּׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, אִיהוּ נָמֵי אִתְבָּרֵךְ בַּהֲדָהּ. תָּא חֲזֵי, דְּכַהֲנָא דִּמְבָרֵךְ, מִתְבָּרֵךְ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. וּבְגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, דָּא הוּא מְזוֹנָא דִלְעֵילָא. וּמְרַדֵּף רֵקִים, מַאן דְּיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אָחֳרָא, דְּאִיהוּ מְרַדֵּף רֵקִים. יִשְׂבַּע רֵישׁ ודַּאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּזָכִית לְהַאי מִלָּה. Hence the “ground” here is an allusion to the Garden of Eden, which it behoves man to dress and to till so as to cause to flow upon it blessings from on high, whereby he himself will receive blessings along with it. Observe that the priest who blesses the people is blessed himself, as it says: “and I will bless them”¹i.e. the priests. (Num. 6, 27). Hence, “He that tilleth the ground shall have plenty of bread”, to wit, heavenly food, but “he that followeth after vain things”, namely, he that cleaves to the other side, shall have poverty enough, assuredly.’ R. Jose remarked: ‘Happy art thou to be able to give such an exposition.’

תוּ פָּתַח וְאָמַר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, (משלי כ״ח:כ׳) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ, כְּגוֹן רִבִּי יֵיסָא סָבָא. דְּאַף עַל גַּב דְּהֲוָה לֵיהּ מֵיכְלָא דְהַהוּא יוֹמָא לְמֵיכַל, לָא הֲוָה מַתְקִין לֵיהּ עַד דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא, כְּדֵין הֲוָה מְתַקִּין. וְהֲוָה אָמַר תָּדִיר, לָא נְתַקִּין, עַד דְּיִנָּתְנוּן מִבֵּי מַלְכָּא. The Judean then followed with a discourse on the verse: A faithful man shall abound with blessings (Prov. 28, 20). ‘This speaks of the man’, he said, ‘who puts his trust in God, like R. Jesse the elder, who, although he had food for the day, would not prepare his meal before he had prayed for his daily bread to the Holy King; and he used to say, “We shall not eat before we obtain permission from the King.”

וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי חַיִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְחַיִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי. הַשְׁתָּא דְאִיהִי שַׁעְתָּא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, נִשְׁתַּדֵּל. “But he that maketh haste to be rich shall not be unpunished” (Ibid.), because he refuses to devote himself to the Torah, which constitutes the life of this world and the life of the world to come. It being now the time to occupy ourselves with the study of the Torah, let us do so,’ he said.

פָּתַח הַהוּא גַבְרָא בְּרָזָא דְחֶלְמָא וְאֲמַר, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו'. וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת, וְכִי יוֹסֵף אַמַּאי (נ"א אמר או) אַדְכַּר לוֹן אִינוּן חֲלוֹמוֹת דְּחָלַם לְהוּ. וּמַה סַגְיָא לֵיהּ אִלּוּ לָא אַדְכַּר לְהוּ, דְּהָא יוֹסֵף חַכִּים הֲוָה, וּכְתִיב, כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת. He then began to discourse on the subject of dreams. ‘We read, he said: AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM.’

אֲבָל, כֵּיוָן דְּחָמָא דְאִינוּן אָתּוּ, וְסָגְדֵי לֵיהּ אַפִּין עַל אַרְעָא. כְּדֵין אִדְכַּר מִמַּה דְּחָלַם לְהוּ, כַּד הֲוָה עִמְּהוֹן. דִּכְתִיב, וְהִנֵּה קָמָּה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּוֹתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמָּתִי. אֲמַר יוֹסֵף בְּשַׁעְתָּא דְחָמָא דְּכָרְעִין אֲחוֹי קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אַרְצָה, כְּדֵין וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם. דְּהָא חָמָא דְּהֲווּ קָיְימֵי (מתקיימי). That is, when he saw them bowing to him, he called to mind his dream about their sheaves bowing to his sheaf.

תוּ, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם, אַדְכַּר לוֹן. בְּגִין דְּלֵית נַשְׁיוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא חֶלְמָא דְּאִיהוּ טָבָא, בָּעֵי בַר נָשׁ לְאַדְכָּרָא לֵיהּ דְּלָא יִתְנְשֵׁי, וּכְדֵין אִתְקְיַּים. דְּהָא כְּמָה דְאִתְנְשֵׁי קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, הָכִי אִתְנְשֵׁי עֲלֵיהּ. Further, one ought to remember a good dream, because, although there is no forgetfulness before the Holy One, yet if the man forgets the dream he also will be forgotten.

תָּא חֲזֵי, חֶלְמָא דְּלָא אִתְפַּשַּׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִתְקַרְיָא, וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּלָא אִדְכַּר, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּאִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ חֶלְמָא וְלָא יָדַע לֵיהּ, לָא קָיְימָא עֲלֵיהּ לְאִתְקָיְימָא. וּבְגִין דָּא יוֹסֵף הֲוָה דָּכִיר חֶלְמֵיהּ, בְּגִין לְאִתְקַיְּימָא. בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חֶלְמָא מִנֵּיהּ לְעָלַם, וְהֲוָה מְחַכֶּה לֵיהּ תָּדִיר. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, אִיהוּ דָּכִיר חֶלְמָא. אֲבָל מִלָּה לָא אָמַר לוֹן, אֶלָּא מְרַגְּלִים אַתֶּם. A dream that is not remembered might as well not have been dreamt, and therefore a dream forgotten and gone from mind is never fulfilled. Joseph therefore kept his dream fresh in his memory, never forgetting it, so that it should come true, and he was constantly waiting for its fulfilment. AND HE SAID TO THEM: YE ARE SPIES. Although he remembered his dream, he did not mention it to them, but only said, “Ye are spies.”

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (קהלת ה׳:ב׳) כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן, הָא אוּקְמוּהָ. דְּכַמָּה אִינוּן סְמִיכִין בְּחֶלְמָא, וּמְמַנָּן דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין. עַד דְּחָלְמִין מִנְהוֹן קְשׁוֹט כֻּלְּהוּ, וּמִנְּהוֹן דְּאִית בְּהוֹן קְשׁוֹט וּכְדִיבוּ. אֲבָל לְאִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, לָא אִתְגְּלִי לוֹן מִלִּין כְּדִיבָן כְּלוּם, אֶלָּא כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט. R. Jose discoursed on the verse: For a dream cometh through a multitude of business; and a fool’s voice through a multitude of words (Eccl. 5, 2). ‘It has already been explained’, he said, ‘that dreams are under the charge of a hierarchy of custodians, so that some dreams are altogether true and others are a mixture of true and false. But to the truly righteous no false messages are ever communicated, but all they are told is true.

וְאִי תֵימָא, הָא תְּנַן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא חָמָא חֶלְמָא טָבָא. הָא אִשְׁתְּמַע דְּהֲוָה חָמֵי דָּוִד מִלִּין דְּלָא קְשׁוֹט. אֶלָּא וַדַּאי, כָּל יוֹמוֹי הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְאוֹשְׁדָא דָמִין, וְאַגַּח קְרָבִין, וְכָל חֶלְמוֹי לָא הֲווּ אֶלָּא חֶלְמִין בִּישִׁין. חוּרְבָא וְשׁוֹמְמוּתָא וְדָמָא וְאוֹשִׁידוּ דְּדָמִין, וְלָא חֶלְמָא דִשְׁלָם. There is, it is true, a tradition that King David never saw a happy dream, from which we should conclude that he was shown false things in his dreams. The truth is, however, that David was all his life engaged in making war, in shedding blood, and hence all his dreams were of misfortune, of destruction and ruin, of blood and shedding of blood, and not of peace.

וְאִי תֵימָא, לְבַר נָשׁ טַב אַחֲזִיאוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, הָכִי הוּא וַדַּאי. כָּל אִינוּן בִּישִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְדַּבְּקָא עַל אִינוּן דְּעָבְרֵי עַל פִּתְגָמֵי דְאוֹרַיְיתָא, וְאִינוּן עוֹנָשִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְעֲנָשָׁא בְּהַהוּא עַלְמָא, כֻּלְּהוּ חָמֵי. בְּגִין דְּכָל שַׁעְתָּא יְהֵא דְחִילוּ דְמָרֵיהּ עֲלֵיהּ, וְהָא אִתְעָרוּ. דִּכְתִיב, (קהלת ג׳:י״ד) וְהָאֱלהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְפָנָיו, זֶה חֲלוֹם רָע. וְעַל דָּא, לְהַהוּא זַכָּאָה, אַחֲזִיוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, כְּמָה דְאִתְּמָר. You may possibly also wonder how it is that a good man is often shown a bad dream. The explanation is that what he sees in such dreams is the evil that is to cleave to those who transgress the commands of the Torah and the punishments which will be meted out to them in the other world; and the good man sees all these in his dreams in order that the fear of his Master may constantly be upon him. So it says: “and God hath made it, that man should fear before him” (Eccl. 3, 14), which has been explained to refer to bad dreams. This, then, is the reason why the righteous man is made to see a bad dream.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא תָּנִינָן, דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּחָמֵי חֶלְמָא, בָּעֵי לֵיהּ לְמִפְתַּח פּוּמֵיהּ בֵּיהּ קַמֵּי בְּנֵי נָשָׁא דְּרַחֲמֵי לֵיהּ. בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק רְעוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ לְטַב, וְיִפְתְּחוּן פּוּמַיְיהוּ לְטַב, וְיִשְׁתַּכַּח רְעוּתָא וּמִלָּה כֹּלָּא לְטַב. רְעוּתָא דְאִיהִי מַחֲשָׁבָה, שֵׁרוּתָא דְכֹלָּא, וּמִלָּה דְאִיהִי סִיּוּמָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא אִשְׁתַּכַּח דְּהָא שְׁלִימוּ אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְיַּים כֹּלָּא, וּבְעִינָן רְחִימִין דְּבַר נָשׁ (נ"א רחימין עליה דבר נש בגין) לְאִתְקַיְּימָא בְּהַהוּא פִּשְׁרָא טָבָא, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת. We have learned that when a man has had a dream, he should unburden himself of it before men who are his friends so that they should express to him their good wishes and give utterance to words of good omen. Desire, which is Thought, is the beginning of all things, and Utterance is the completion; and so a deep symbolism will in this way have been effected, and all will have been made good. Thus a man’s friends should affirm the good interpretation, and so all will be well.

וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כָּל חַד וְחַד, בְּהַהוּא דַרְגָּא דִילֵיהּ, כְּמָה דְאִיהוּ. וּבְהַהוּא גַוְונָא דְּכָל חַד וְחַד, אָמַר דִּיהֵא חֶלְמָא. אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי דְחֶלְמָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְבַר נָשׁ זַכָּאָה, דְּאִיהוּ חָמָא חֶלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. We see, then, that God communicates to each man by means of dreams of the degree and shade of colour conformable to the degree and shade of colour of the man himself.’ The Judean remarked: ‘Assuredly, it is only the good man that is made to see true dreams.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכַד בַּר נָשׁ נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא וְשַׁטְיָא בְּעַלְמָא לְעֵילָא, וְעָאלַת בְּאַתְרָא דְּעָאלַת. וְכַמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, קָיְימִין וְאָזְלִין בְּעַלְמָא, וּפָגְעִין בָּהּ בְּהַהִיא נִשְׁמָתָא. אִי זַכָּאָה הִיא, סַלְקָא לְעֵילָא וְחָמַאת מַה דְּחָמַאת. וְאִי לָאו, אִתְאַחֲדַת בְּהַהוּא סִטְרָא, וּמוֹדִיעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אוֹ מִלִּין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לִזְמַן קָרִיב. וְכַד אִתְעַר הַהִיא נִשְׁמָתָא דְּבֵיהּ, אִיהִי מוֹדְעָא לֵיהּ מַה דְּחָמַאת. When a man is in bed asleep, his soul leaves him and roams to and fro towards the upper world and enters as far as she can, and numerous bands of pure spirits who are traversing the world meet her. If she be worthy, she ascends on high and sees notable things, but if not, she falls into the hands of the other side, who communicate to her lying things, or things which are about to happen shortly. And when the man awakes, the soul communicates to him what she saw.

וְעַל דָא, לְבַר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ זַכָּאָה, מוֹדִיעִין לֵיהּ חֶלְמָא טָבָא דְּלָאו אִיהוּ קְשׁוֹט. כֹּלָּא בְּגִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵהַהוּא אֹרַח קְשׁוֹט. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחֵיהּ מֵאֹרַח קְשׁוֹט, מְסָאֲבִין לֵיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, מְדַכְּאִין לֵיהּ. וּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא, מְסָאֲבִין לֵיהּ. הָא וַדַּאי אִתְּמָר הָכִי. The unjust man is thus shown a happy dream, but an untruthful one, so as to make him go further astray from the path of truth. For since he turned aside from the right path they defile him the more, as whoever sets out to purify himself is purified from above, and whoever sets out to defile himself is similarly defiled from above. This has already been expounded elsewhere.’

יָתְבוּ עַד דְּסָלִיק צַפְרָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי לָא זָכַר שְׁמֵיהּ דְּיוֹסֵף בְּאִינוּן דְּגָלִים. דִּכְתִיב, (במדבר ב׳:י״ח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, וְלָא כְּתִיב דֶּגֶל מַחֲנֵה יוֹסֵף. בְּגִין דְּאִתְגָּאֵי עַל אֲחוֹי, וְהָא אִתְּמָר. Thus R. Jose and the Judean discoursed until the morning dawned. R. Jose then remarked: ‘Assuredly the reason that Joseph’s name is not mentioned in connection with the standards of the tribes (v. Num. III) is that he exalted himself over his brethren.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי שְׁמַעְנָא דְּיוֹסֵף אִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא אִינוּן. וְעַל דָּא לָא אִתְכְּלִיל יוֹסֵף עִמְּהוֹן, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא עִמְּהוֹן (נ"א ל"ג עמהון). Said the Judean: ‘I have heard it said that Joseph derived from the world of the Male, whereas his brethren derived from the world of the Female; and it is for this reason that he was not included with them.

מַה כְּתִיב, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. נָחְנוּ, אֲנַחְנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אַמַּאי חָסֵר א'. אֶלָּא, בְּגִין דְּרָזָא דִבְרִית לָא אִשְׁתַּכַּח עִמְּהוֹן, אִסְתַּלַּק מִתַּמָּן א'. דְּהָא א' דְּכוּרָא אִיהוּ. וְעַל דָּא ב' אִיהִי נוּקְבָא, א' דְּכוּרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק א' מִתַּמָּן, וְאִשְׁתָּאֲרוּ אִינוּן נוּקְבֵי לְגַבֵי שְׁכִינְתָּא. It is thus written: WE ARE ALL ONE MAN’S SONS, where the word for “we” (anahnu) is written defectively nahnu, without the letter aleph. The aleph is the image of the male principle as against the beth, which is the image of the female principle; and since the brothers did not exhibit the symbolism of the covenant, the aleph was removed from them and they were left, as it were, of the female aspect in the company of the Shekinah.

וּלְבָתַר אָמְרוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אִתּוֹסַף א'. אָמְרוּ וְלָא יָדְעֵי מַה קָאֲמְרוּ. בְּגִין דְּיוֹסֵף אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן, וְאַשְׁלִימוּ מִלָּה, וְאָמְרוּ אֲנַחְנוּ. מְנָלָן, דִּכְתִיב וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנָחְנוּ, וְיוֹסֵף אִיהוּ בְּחוּשְׁבָּנָא, כַּד עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ אֲנָחְנוּ. וְכַד לָא עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ נָחְנוּ. Afterwards, however, they said: “We are upright men” (Gen. 42, 31), using the full form anahnu (we), containing the aleph, and without knowing it they were right, since Joseph was present with them. This view is further supported by the passage: “And they said: We thy servants are twelve brethren” (Ibid. 13): here clearly Joseph was included within the number twelve, and hence they similarly made use of the full form for “we are”, namely anahnu, not the defective form nahnu.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל הָנֵּי מִלִּין דְּקָאֲמָרָן הָכָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אַעֲדֵי מֵהָכָא. כְּדִכְתִיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוּן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: R. Jose remarked: ‘AII these expositions we have just now given must be pleasing to God, since the Shekinah did not depart from here in accordance with the verse: “Then they that fear the Lord spoke one with another; and the Lord hearkened, and heard, and a book of remembrance was written before him, for them that feared the Lord, and that thought upon his name” (Malachi, III, 16). ‘

וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ״ד:י״ז) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבַד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְּיִזְכֵּי לִיקָרָא דִילֵיהּ, וּלְשַׁמָּשָׁא קַמֵּיהּ תְּדִירָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא תָּדִיר. AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM, ETC. R. Hiya quoted here the verse: Rejoice not when thy enemy falleth, and let not thy heart be glad when he stumbleth (Prov. 24, 17). ‘God’, he said, ‘created man in order that he should make himself worthy of His glory and always serve Him and be occupied in the Torah day and night. For God takes pleasure in the Torah and gave it to Adam and taught it to him, so that he should know its ways.

וְכֵיוָן דְּבָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, יָהַב קַמֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְאוֹלֵיף לֵיהּ בָּהּ לְמִנְדַע אָרְחָהָא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. וּלְבָתַר, וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל בָּהּ וְלָא נָטִיר לָהּ, עֲבַר עַל פִּקּוּדָא דְמָארֵיהּ וְאִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ. So it is written: “Then did he see it, and declare it; he established it, yea, and searched it out. And unto Adam he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28, 27-28). Adam, however, though he inquired into it, did not keep it, and transgressed the command of his Master and was punished for his sin.

וְכָל אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, אִתְּפָסוּ בָהּ. שְׁלמֹה מַלְכָּא דְּאִתְחַכַּם עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא, עֲבַר עַל מִלָּה חָדָא דְאוֹרַיְיתָא, וְגָרִים לֵיהּ לְאִתְעֲבָרָא מַלְכוּתֵיהּ מִנֵּיה, וּלְאִתְפַּלְּגָא מַלְכוּתָא מִן בְּנוֹי. מַאן דְּאַעֲבַר עַל אוֹרַיְיתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. Similarly, all those who transgress one precept of the Torah are held to account for it. King Solomon, the wisest of men, transgressed one precept of the Torah, and for that he was dethroned and his son’s inheritance was divided. What, then, must be the consequences of the transgression of the whole Torah!

וְיוֹסֵף דְּהֲוָה יָדַע אוֹרַיְיתָא, וַאֲחוֹי נָפְלוּ בִּידֵיהּ, אַמַּאי גִּלְגֵּל עֲלַיְיהוּ כָּל גִּלְגּוּלָא דָא. וְהָא אִיהוּ יָדַע אוֹרַיְיתָא דְּאוֹלִיף לֵיהּ אֲבוֹי. אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף גִּלְגֵל עֲלַיְיהוּ גִּלְגּוּלִין לְנַקְמָא מִנַּיְיהוּ. אֶלָּא כָּל דָּא לָא עֲבַד, אֶלָּא לְאַיְיתָאָה לַאֲחוּהָ בִּנְיָמִן לְגַבֵּיהּ, דְּתִאוּבְתֵּיהּ הֲוָה לְגַבֵּיה. וְאִיהוּ לָא שָׁבַק לַאֲחוֹי לְמִנְפַּל, דְּהָא כְּתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וְגו', וְכָל דָּא בְּגִין דְּלָא יִנְפְּלוּן. Now, since Joseph knew the Torah, having learnt it from his father, why when his brethren fell into his hands did he put them through all those ordeals? Far be it from us to think that it was out of a spirit of revenge that he heaped on them accusations: his only purpose was to make them bring with them his brother Benjamin, for whom his heart was longing; and, moreover, he did not let them come to grief, as we read later: “Then Joseph commanded them to fill their vessels with corn, etc.”

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסִיהֲרָא, הֲוָה אִסְתַּכַּל בָּהּ תָּדִיר, כְּדִּכְתִיב, (דברים י״א:י״ב) תָּמִיד עֵינִי יְיָ אֱלהֶיךָ בָּהּ, אַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ תָּדִיר, וּכְתִיב אָז רָאָהּ, דְּהָא שִׁמְשָׁא בְּאַשְׁגָּחוּתָא דִילֵיהּ בָּהּ, אִתְנְהִיר. וַיְסַפְּרָהּ, מַאי וַיְסַפְּרָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ו׳) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ. R. Judah said: ‘After God created the moon He had her constantly before His eyes (Deut. 11, 12). In regard to this it is also written: “Then did he see it, and declare it (vayesaprah); he established it, yea, and searched it out” (Job 28, 27). “He saw it” means that through His providence the sun is reflected in it. The term vayesaprah we may translate, “he made it like sapphire”.

הֱכִינָהּ, דְּאִיהִי יָתְבָא בְּתִקּוּנָא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, מִתְפַּלְּגָא (שמות נח ב) בְּשִׁבְעִין קְסִירִין. אַתְקִין לָהּ בְּשִׁבְעָה סַמְכִין עִלָּאִין, לְאִתְנַהֲרָא וּלְיַתְבָא עַל שְׁלִימוּ. וְגַם חֲקָרָהּ, לְאַשְׁגָּחָא עֲלָהּ תָּדִיר, זִמְנָא בָּתַר זִמְנָא, דְּלָא פָּסִיק לְעָלְמִין. “He established it” so that it should fall properly into twelve divisions,¹i.e. the division of the Holy Land according to the twelve tribes. and be further distributed among seventy kingdoms,²Corresponding to the seventy nations or languages among which the world was divided according to the enumeration given in Genesis, chap. x supported by seventy³The editions read “seven”. celestial pillars,⁴i.e. the seventy chieftains presiding over the seventy kingdoms of the world. that it might be perfectly illumined. “And searched it out”: to guard it with an eternal and neverceasing vigilance.

וּלְבָתַר אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, וְאֲמַר וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה. דְּהַאי מִתְעַטְּרָא עַל תַּתָּאי, לְדַחֲלָא וּלְמִנְדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינָהּ. וְסוּר מֵרָע בִּינָה, בְּרִירוּ מִפְּסָלוּתָא, דְּלָא לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ. וּכְדֵין אַשְׁגָּחוּתָא (נ"א אשכחותא) דְבִינָה, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. And then He gave a warning to man, as we read further: “And unto man he said: Behold, the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Ibid. 28, 28), since wisdom is the means to attain to the fear of the Holy One, and understanding is the power by which to separate and keep away the refuse, and thus attain to a knowledge of and an insight into the glory of the Most High King.’

רִבִּי יוֹסֵי קָם בְּלֵילְיָא חַד לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְהֲוָה תַּמָּן עִמֵּיהּ חַד יוּדָאי, דְּאָעֳרַע בֵּיהּ בְּהַהוּא בֵיתָא. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (משלי י׳:ב׳-ג׳) לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, אִלֵּין אִינוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְאָזְלֵי בָּתַר מִלֵּי דְעַלְמָא, וּלְמִכְנַשׁ אוֹצְרִין דְּחִיּוּבָא. מַה כְּתִיב, וְאָבַד הָעשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע. בְּגִין דְּאִינוּן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע. R. Jose once rose in the night to study the Torah, when there happened to be a certain Judean with him in the house. R. Jose began to expound the verse: Treasures of wirkedness profit nothing; but righteousness delivereth from death (Prov. 10, 2). ‘There is no profit’, he said, ‘to those men who do not occupy themselves with the study of the Torah and follow only worldly affairs in order to amass treasures of wickedness, of which it is written: “And those riches perish by evil adventure” (Eccl. 5, 2).

וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, אִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעִין אוֹרְחָהָא לְאִשְׁתַּדְּלָא (לאסתכלא) בָהּ. דְּהָא אוֹרַיְיתָא עֵץ חַיִּים אִקְרֵי, וְאִתְקְרִיאַת צְדָקָה. דִּכְתִיב, וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָנוּ. דָּבָר אַחֵר, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, דָּא צְדָקָה מַמָּשׁ, וּבִתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא, וְקָרֵי בֵּיהּ צְדָקָה, וְכֹלָּא חַד. But “righteousness delivereth from death” those who occupy themselves with the study of the Torah and know its ways; for the Torah is called the tree of life and is also called righteousness, as we read: “And it shall be righteousness unto us” (Deut. 6, 25). The word zedaqah (righteousness) here may also have its literal meaning of “charity”. The two meanings, Torah and charity, are however, in essence identical.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי דְאִקְרֵי שָׁלוֹם. קָם הַהוּא יוּדָאי, וְאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדֵיהּ, פָּתַח הַהוּא יוּדָאי וְאֲמַר, (משלי כ״ח:י״ט) עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רֵישׁ. הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּאִיהוּ חַכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּיִשְׁתָּדַּל בַּר נָשׁ לְמִפְלַח אַרְעָא וּלְאִשְׁתַּדְּלָא אֲבַתְרֵיהּ, וְיִשְׁבּוֹק חַיֵּי עָלְמָא. The Judean remarked: ‘It bears also the meaning of peace.’ R. Jose replied: ‘Assuredly it is so.’ The Judean then joined him and began to discourse on the text: He that tilleth the ground shall have plenty of bread; but he that followeth after vain things shall have poverty enough (Prov. 33, 19). ‘This verse’, he said, ‘presents a difficultv. For can it be supposed that King Solomon, the wisest man in the world, would have said that it behoves a man to devote himself to the tilling of the ground and to neglect the life everlasting?

אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. פָּתַח וְאֲמַר, (בראשית ב׳:ט״ו) וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וְאוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְקָרְבָּנִין אִיהוּ. תָּא חֲזֵי, לְעָבְדָהּ, דָּא מַלְכָּא עִלָּאָה. וּלְשָׁמְרָהּ, דָּא מַלְכָּא תַּתָּאָה. עַלְמָא עִלָּאָה, וְעַלְמָא תַּתָּאָה. לְעָבְדָהּ (דדכורא) בְּרָזָא דְזָכוֹר, וּלְשָׁמְרָהּ בְּרָזָא דְשָׁמוֹר. But there is an inward meaning therein.’ The Judean then cited the verse: “And he put him into the Garden of Eden to dress it and keep it” (Gen. 2, 15). ‘This sentence, as has been explained,’ he said, ‘contains an allusion to the sacrifices, the object of the verb “to dress” being the higher King, and of “to keep” the lower King, the one embracing the upper world, the other the lower world, the one esoterically referred to in “remember”, the other in “observe”¹An allusion to the two variants, “remember,” and “observe”, in the text of the fourth Commandment, in Exodus and Deuteronomy.

וּבְּגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ, דָּא גַן עֵדֶן. דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד וּלְמִפְלַח, וּלְאַמְשָׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא. וְכַד אִתְבָּרְכָא וְאִתְמַשְּׁכָא לָהּ בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, אִיהוּ נָמֵי אִתְבָּרֵךְ בַּהֲדָהּ. תָּא חֲזֵי, דְּכַהֲנָא דִּמְבָרֵךְ, מִתְבָּרֵךְ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו׳:כ״ז) וַאֲנִי אֲבָרַכֵם. וּבְגִין כָּךְ, עוֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, דָּא הוּא מְזוֹנָא דִלְעֵילָא. וּמְרַדֵּף רֵקִים, מַאן דְּיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אָחֳרָא, דְּאִיהוּ מְרַדֵּף רֵקִים. יִשְׂבַּע רֵישׁ ודַּאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּזָכִית לְהַאי מִלָּה. Hence the “ground” here is an allusion to the Garden of Eden, which it behoves man to dress and to till so as to cause to flow upon it blessings from on high, whereby he himself will receive blessings along with it. Observe that the priest who blesses the people is blessed himself, as it says: “and I will bless them”¹i.e. the priests. (Num. 6, 27). Hence, “He that tilleth the ground shall have plenty of bread”, to wit, heavenly food, but “he that followeth after vain things”, namely, he that cleaves to the other side, shall have poverty enough, assuredly.’ R. Jose remarked: ‘Happy art thou to be able to give such an exposition.’

תוּ פָּתַח וְאָמַר קְרָא אֲבַתְרֵיהּ, (משלי כ״ח:כ׳) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, דָּא הוּא בַּר נָשׁ דִּמְהֵימְנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ, כְּגוֹן רִבִּי יֵיסָא סָבָא. דְּאַף עַל גַּב דְּהֲוָה לֵיהּ מֵיכְלָא דְהַהוּא יוֹמָא לְמֵיכַל, לָא הֲוָה מַתְקִין לֵיהּ עַד דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא, כְּדֵין הֲוָה מְתַקִּין. וְהֲוָה אָמַר תָּדִיר, לָא נְתַקִּין, עַד דְּיִנָּתְנוּן מִבֵּי מַלְכָּא. The Judean then followed with a discourse on the verse: A faithful man shall abound with blessings (Prov. 28, 20). ‘This speaks of the man’, he said, ‘who puts his trust in God, like R. Jesse the elder, who, although he had food for the day, would not prepare his meal before he had prayed for his daily bread to the Holy King; and he used to say, “We shall not eat before we obtain permission from the King.”

וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי חַיִּין דְּעַלְמָא דֵין, וְחַיִּין דְּעַלְמָא דְאָתֵי. הַשְׁתָּא דְאִיהִי שַׁעְתָּא לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, נִשְׁתַּדֵּל. “But he that maketh haste to be rich shall not be unpunished” (Ibid.), because he refuses to devote himself to the Torah, which constitutes the life of this world and the life of the world to come. It being now the time to occupy ourselves with the study of the Torah, let us do so,’ he said.

פָּתַח הַהוּא גַבְרָא בְּרָזָא דְחֶלְמָא וְאֲמַר, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגו'. וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת, וְכִי יוֹסֵף אַמַּאי (נ"א אמר או) אַדְכַּר לוֹן אִינוּן חֲלוֹמוֹת דְּחָלַם לְהוּ. וּמַה סַגְיָא לֵיהּ אִלּוּ לָא אַדְכַּר לְהוּ, דְּהָא יוֹסֵף חַכִּים הֲוָה, וּכְתִיב, כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת. He then began to discourse on the subject of dreams. ‘We read, he said: AND JOSEPH REMEMBERED THE DREAMS WHICH HE DREAMED OF THEM.’

אֲבָל, כֵּיוָן דְּחָמָא דְאִינוּן אָתּוּ, וְסָגְדֵי לֵיהּ אַפִּין עַל אַרְעָא. כְּדֵין אִדְכַּר מִמַּה דְּחָלַם לְהוּ, כַּד הֲוָה עִמְּהוֹן. דִּכְתִיב, וְהִנֵּה קָמָּה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמּוֹתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה לַאֲלֻמָּתִי. אֲמַר יוֹסֵף בְּשַׁעְתָּא דְחָמָא דְּכָרְעִין אֲחוֹי קַמֵּיהּ. דִּכְתִיב, וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אַרְצָה, כְּדֵין וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם. דְּהָא חָמָא דְּהֲווּ קָיְימֵי (מתקיימי). That is, when he saw them bowing to him, he called to mind his dream about their sheaves bowing to his sheaf.

תוּ, וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם, אַדְכַּר לוֹן. בְּגִין דְּלֵית נַשְׁיוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא חֶלְמָא דְּאִיהוּ טָבָא, בָּעֵי בַר נָשׁ לְאַדְכָּרָא לֵיהּ דְּלָא יִתְנְשֵׁי, וּכְדֵין אִתְקְיַּים. דְּהָא כְּמָה דְאִתְנְשֵׁי קַמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ, הָכִי אִתְנְשֵׁי עֲלֵיהּ. Further, one ought to remember a good dream, because, although there is no forgetfulness before the Holy One, yet if the man forgets the dream he also will be forgotten.

תָּא חֲזֵי, חֶלְמָא דְּלָא אִתְפַּשַּׁר, כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִתְקַרְיָא, וְתָּא חֲזֵי, בְּגִין דְּלָא אִדְכַּר, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּאִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ חֶלְמָא וְלָא יָדַע לֵיהּ, לָא קָיְימָא עֲלֵיהּ לְאִתְקָיְימָא. וּבְגִין דָּא יוֹסֵף הֲוָה דָּכִיר חֶלְמֵיהּ, בְּגִין לְאִתְקַיְּימָא. בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי חֶלְמָא מִנֵּיהּ לְעָלַם, וְהֲוָה מְחַכֶּה לֵיהּ תָּדִיר. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, אִיהוּ דָּכִיר חֶלְמָא. אֲבָל מִלָּה לָא אָמַר לוֹן, אֶלָּא מְרַגְּלִים אַתֶּם. A dream that is not remembered might as well not have been dreamt, and therefore a dream forgotten and gone from mind is never fulfilled. Joseph therefore kept his dream fresh in his memory, never forgetting it, so that it should come true, and he was constantly waiting for its fulfilment. AND HE SAID TO THEM: YE ARE SPIES. Although he remembered his dream, he did not mention it to them, but only said, “Ye are spies.”

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאֲמַר, (קהלת ה׳:ב׳) כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. כִּי בָא הַחֲלוֹם בְּרוֹב עִנְיָן, הָא אוּקְמוּהָ. דְּכַמָּה אִינוּן סְמִיכִין בְּחֶלְמָא, וּמְמַנָּן דַּרְגִּין עַל דַּרְגִּין. עַד דְּחָלְמִין מִנְהוֹן קְשׁוֹט כֻּלְּהוּ, וּמִנְּהוֹן דְּאִית בְּהוֹן קְשׁוֹט וּכְדִיבוּ. אֲבָל לְאִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, לָא אִתְגְּלִי לוֹן מִלִּין כְּדִיבָן כְּלוּם, אֶלָּא כֻּלְּהוּ קְשׁוֹט. R. Jose discoursed on the verse: For a dream cometh through a multitude of business; and a fool’s voice through a multitude of words (Eccl. 5, 2). ‘It has already been explained’, he said, ‘that dreams are under the charge of a hierarchy of custodians, so that some dreams are altogether true and others are a mixture of true and false. But to the truly righteous no false messages are ever communicated, but all they are told is true.

תָּא חֲזֵי, דָּנִיֵּאל מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גַּלֵּי. וּכְתִיב, (דניאל ז׳:א׳) דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵיהּ בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב. וְאִי אִית בֵּיהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אַמַּאי אִיכְתִּיב בֵּין כְּתוּבִים. אֶלָּא אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, בְּשַׁעְתָּא דְּנִשְׁמַתְהוֹן סָלְקִין. לָא מִתְחַבְּרָן בְּהוּ, אֶלָּא מִלִּין קַדִּישִׁין. דְּאוֹדְעִין לֵיהּ מִלֵּי דִקְ שׁוֹט, מִלִּין קָיְימָן דְּלָא מְשַׁקְרָן לְעָלְמִין. Observe that of Daniel it is written: “Then to Daniel, in a vision of the night, the secret was revealed” (Dan. 2, 19), also: “Daniel had a dream and visions of his head upon his bed; then he wrote the dream” (Ibid. 7, 1). Had tie dream contained falsehood, it could not have been written down in the Scriptures. When the souls of the truly righteous ascend, nothing comes in contact with them save holy beings that communicate to them words of truth, words that can be relied upon never to prove false.

וְאִי תֵימָא, הָא תְּנַן דְּדָוִד מַלְכָּא לָא חָמָא חֶלְמָא טָבָא. הָא אִשְׁתְּמַע דְּהֲוָה חָמֵי דָּוִד מִלִּין דְּלָא קְשׁוֹט. אֶלָּא וַדַּאי, כָּל יוֹמוֹי הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְאוֹשְׁדָא דָמִין, וְאַגַּח קְרָבִין, וְכָל חֶלְמוֹי לָא הֲווּ אֶלָּא חֶלְמִין בִּישִׁין. חוּרְבָא וְשׁוֹמְמוּתָא וְדָמָא וְאוֹשִׁידוּ דְּדָמִין, וְלָא חֶלְמָא דִשְׁלָם. There is, it is true, a tradition that King David never saw a happy dream, from which we should conclude that he was shown false things in his dreams. The truth is, however, that David was all his life engaged in making war, in shedding blood, and hence all his dreams were of misfortune, of destruction and ruin, of blood and shedding of blood, and not of peace.

וְאִי תֵימָא, לְבַר נָשׁ טַב אַחֲזִיאוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, הָכִי הוּא וַדַּאי. כָּל אִינוּן בִּישִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְדַּבְּקָא עַל אִינוּן דְּעָבְרֵי עַל פִּתְגָמֵי דְאוֹרַיְיתָא, וְאִינוּן עוֹנָשִׁין דְּזַמִּינִין לְאִתְעֲנָשָׁא בְּהַהוּא עַלְמָא, כֻּלְּהוּ חָמֵי. בְּגִין דְּכָל שַׁעְתָּא יְהֵא דְחִילוּ דְמָרֵיהּ עֲלֵיהּ, וְהָא אִתְעָרוּ. דִּכְתִיב, (קהלת ג׳:י״ד) וְהָאֱלהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְפָנָיו, זֶה חֲלוֹם רָע. וְעַל דָּא, לְהַהוּא זַכָּאָה, אַחֲזִיוּ לֵיהּ חֶלְמָא בִּישָׁא, כְּמָה דְאִתְּמָר. You may possibly also wonder how it is that a good man is often shown a bad dream. The explanation is that what he sees in such dreams is the evil that is to cleave to those who transgress the commands of the Torah and the punishments which will be meted out to them in the other world; and the good man sees all these in his dreams in order that the fear of his Master may constantly be upon him. So it says: “and God hath made it, that man should fear before him” (Eccl. 3, 14), which has been explained to refer to bad dreams. This, then, is the reason why the righteous man is made to see a bad dream.

תָּא חֲזֵי, דְּהָא תָּנִינָן, דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּחָמֵי חֶלְמָא, בָּעֵי לֵיהּ לְמִפְתַּח פּוּמֵיהּ בֵּיהּ קַמֵּי בְּנֵי נָשָׁא דְּרַחֲמֵי לֵיהּ. בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק רְעוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ לְטַב, וְיִפְתְּחוּן פּוּמַיְיהוּ לְטַב, וְיִשְׁתַּכַּח רְעוּתָא וּמִלָּה כֹּלָּא לְטַב. רְעוּתָא דְאִיהִי מַחֲשָׁבָה, שֵׁרוּתָא דְכֹלָּא, וּמִלָּה דְאִיהִי סִיּוּמָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא אִשְׁתַּכַּח דְּהָא שְׁלִימוּ אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְיַּים כֹּלָּא, וּבְעִינָן רְחִימִין דְּבַר נָשׁ (נ"א רחימין עליה דבר נש בגין) לְאִתְקַיְּימָא בְּהַהוּא פִּשְׁרָא טָבָא, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת. We have learned that when a man has had a dream, he should unburden himself of it before men who are his friends so that they should express to him their good wishes and give utterance to words of good omen. Desire, which is Thought, is the beginning of all things, and Utterance is the completion; and so a deep symbolism will in this way have been effected, and all will have been made good. Thus a man’s friends should affirm the good interpretation, and so all will be well.

וּבְּגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹדַע לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כָּל חַד וְחַד, בְּהַהוּא דַרְגָּא דִילֵיהּ, כְּמָה דְאִיהוּ. וּבְהַהוּא גַוְונָא דְּכָל חַד וְחַד, אָמַר דִּיהֵא חֶלְמָא. אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי דְחֶלְמָא לָאו אִיהוּ אֶלָּא לְבַר נָשׁ זַכָּאָה, דְּאִיהוּ חָמָא חֶלְמָא כְּדְקָא חָזֵי. We see, then, that God communicates to each man by means of dreams of the degree and shade of colour conformable to the degree and shade of colour of the man himself.’ The Judean remarked: ‘Assuredly, it is only the good man that is made to see true dreams.

וְתָּא חֲזֵי, דְּכַד בַּר נָשׁ נָאִים עַל עַרְסֵיהּ, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא וְשַׁטְיָא בְּעַלְמָא לְעֵילָא, וְעָאלַת בְּאַתְרָא דְּעָאלַת. וְכַמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין, קָיְימִין וְאָזְלִין בְּעַלְמָא, וּפָגְעִין בָּהּ בְּהַהִיא נִשְׁמָתָא. אִי זַכָּאָה הִיא, סַלְקָא לְעֵילָא וְחָמַאת מַה דְּחָמַאת. וְאִי לָאו, אִתְאַחֲדַת בְּהַהוּא סִטְרָא, וּמוֹדִיעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבָן, אוֹ מִלִּין דְּזַמִּינִין לְמֵיתֵי לִזְמַן קָרִיב. וְכַד אִתְעַר הַהִיא נִשְׁמָתָא דְּבֵיהּ, אִיהִי מוֹדְעָא לֵיהּ מַה דְּחָמַאת. When a man is in bed asleep, his soul leaves him and roams to and fro towards the upper world and enters as far as she can, and numerous bands of pure spirits who are traversing the world meet her. If she be worthy, she ascends on high and sees notable things, but if not, she falls into the hands of the other side, who communicate to her lying things, or things which are about to happen shortly. And when the man awakes, the soul communicates to him what she saw.

וְעַל דָא, לְבַר נָשׁ דְּלָאו אִיהוּ זַכָּאָה, מוֹדִיעִין לֵיהּ חֶלְמָא טָבָא דְּלָאו אִיהוּ קְשׁוֹט. כֹּלָּא בְּגִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵהַהוּא אֹרַח קְשׁוֹט. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחֵיהּ מֵאֹרַח קְשׁוֹט, מְסָאֲבִין לֵיהּ. דְּכָל מַאן דְּאָתֵי לְאִתְדַּכָּאָה, מְדַכְּאִין לֵיהּ. וּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתַּאֲבָא, מְסָאֲבִין לֵיהּ. הָא וַדַּאי אִתְּמָר הָכִי. The unjust man is thus shown a happy dream, but an untruthful one, so as to make him go further astray from the path of truth. For since he turned aside from the right path they defile him the more, as whoever sets out to purify himself is purified from above, and whoever sets out to defile himself is similarly defiled from above. This has already been expounded elsewhere.’

יָתְבוּ עַד דְּסָלִיק צַפְרָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי לָא זָכַר שְׁמֵיהּ דְּיוֹסֵף בְּאִינוּן דְּגָלִים. דִּכְתִיב, (במדבר ב׳:י״ח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם, וְלָא כְּתִיב דֶּגֶל מַחֲנֵה יוֹסֵף. בְּגִין דְּאִתְגָּאֵי עַל אֲחוֹי, וְהָא אִתְּמָר. Thus R. Jose and the Judean discoursed until the morning dawned. R. Jose then remarked: ‘Assuredly the reason that Joseph’s name is not mentioned in connection with the standards of the tribes (v. Num. III) is that he exalted himself over his brethren.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, וַדַּאי שְׁמַעְנָא דְּיוֹסֵף אִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בְּעַלְמָא דְנוּקְבָא אִינוּן. וְעַל דָּא לָא אִתְכְּלִיל יוֹסֵף עִמְּהוֹן, בְּגִין דְּאִיהוּ בְּעַלְמָא דִּדְכוּרָא עִמְּהוֹן (נ"א ל"ג עמהון). Said the Judean: ‘I have heard it said that Joseph derived from the world of the Male, whereas his brethren derived from the world of the Female; and it is for this reason that he was not included with them.

מַה כְּתִיב, כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. נָחְנוּ, אֲנַחְנוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אַמַּאי חָסֵר א'. אֶלָּא, בְּגִין דְּרָזָא דִבְרִית לָא אִשְׁתַּכַּח עִמְּהוֹן, אִסְתַּלַּק מִתַּמָּן א'. דְּהָא א' דְּכוּרָא אִיהוּ. וְעַל דָּא ב' אִיהִי נוּקְבָא, א' דְּכוּרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק א' מִתַּמָּן, וְאִשְׁתָּאֲרוּ אִינוּן נוּקְבֵי לְגַבֵי שְׁכִינְתָּא. It is thus written: WE ARE ALL ONE MAN’S SONS, where the word for “we” (anahnu) is written defectively nahnu, without the letter aleph. The aleph is the image of the male principle as against the beth, which is the image of the female principle; and since the brothers did not exhibit the symbolism of the covenant, the aleph was removed from them and they were left, as it were, of the female aspect in the company of the Shekinah.

וּלְבָתַר אָמְרוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אִתּוֹסַף א'. אָמְרוּ וְלָא יָדְעֵי מַה קָאֲמְרוּ. בְּגִין דְּיוֹסֵף אִשְׁתַּכַּח תַּמָּן, וְאַשְׁלִימוּ מִלָּה, וְאָמְרוּ אֲנַחְנוּ. מְנָלָן, דִּכְתִיב וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנָחְנוּ, וְיוֹסֵף אִיהוּ בְּחוּשְׁבָּנָא, כַּד עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ אֲנָחְנוּ. וְכַד לָא עָאל בְּחוּשְׁבָּנָא, אָמְרוּ נָחְנוּ. Afterwards, however, they said: “We are upright men” (Gen. 42, 31), using the full form anahnu (we), containing the aleph, and without knowing it they were right, since Joseph was present with them. This view is further supported by the passage: “And they said: We thy servants are twelve brethren” (Ibid. 13): here clearly Joseph was included within the number twelve, and hence they similarly made use of the full form for “we are”, namely anahnu, not the defective form nahnu.’

וְעַל דָּא, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּלָא יְקַטְרֵג בַּהֲדֵיהּ דְּלֵוִי. בְּגִין דְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי, כַּד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַיְיהוּ יָכְלֵי לְקַטְרְגָא: וַיֶּאֱסוֹר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, הָא אוּקְמוּהָ, לְעֵינֵיהֶם אֲסָרוֹ. וּלְבָתַר דְנָפְקוּ הֲוָה מַאֲכִיל לֵיהּ, וּמַשְׁקֵי לֵיהּ. And it was for that reason that we read AND HE TOOK SIMEON FROM AMONG THEM , for Joseph wished to separate him from the influence of Levi, as when the two were together they might find matter of charge against him. AND BOUND HIM BEFORE THEIR EYES. It has already been explained that only before their eyes did he have him bound, but after they departed he regaled him with food and drink.

וְאִי תֵימָא דִּרְעוּתָא דְיוֹסֵף אִיהוּ, בְּגִין דִּכְתִיב, (משלי כ״ה:כ״א) אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם. אִי הָכִי, יוֹסֵף דְּאִיהוּ זַכָּאָה, הֵיכִי עָבִיד הָכִי. דְּהָא כְּתִיב, (משלי כ״ה:כ״ב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶּה עַל רֹאשׁוֹ וַיְיָ יְשַׁלֶּם לָךְ. It must not be supposed that Joseph acted in the spirit of the verse, “If thine enemy be hungry, give him bread to eat, and if he be thirsty, give him water to drink, for thou wilt heap coals of fire upon his head” (Prov. 25, 21).

אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף לְהָכִי הוּא דְּחָיִישׁ. אֶלָּא כְּבַר נָשׁ לְאֲחוֹי, הָכִי נָמֵי הֲוָה עָבִיד. אִתְנְהִיג עִמֵּיהּ בְּאַחְוָה, וְלָא בְּגַוְונָא אָחֳרָא. וְלָא עִמֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא עִם כָּל אֲחוֹי. כְּמָה דִכְתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדֶּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן, בְּגִין לְאַנְהָגָא עִמְּהוֹן בְּאַחְוָה. Joseph was too righteous a man for this. Far be it, then, from Joseph to have acted in that spirit. Indeed, he acted as a man to his brother, in true brotherly love without any other motive. And not only towards Simeon, but towards all his brethren he acted so, as it is written: THEN JOSEPH COMMANDED TO FILL THEIR VESSELS WITH CORN, AND TO GIVE THEM PROVISION FOR THE WAY; AND THUS IT WAS DONE UNTO THEM. All this he did in a spirit of brotherhood.’

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאֲמַר, (נחום א׳:י״ב) אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר וְעִנִּיתִיךָ לא אֲעַנֵּךְ עוֹד, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. דְּכַד עַמָּא כֻּלְּהוּ אִית בְּהוּ שְׁלָם, וְלָא אִית בְּהוּ מָארֵי דְבָבוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ, וְדִינָא לָא שָׁלְטָא בְּהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ פָּלְחֵי לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינוּן בִּשְׁלָם, דִּינָא לָא שַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (הושע ד׳:י״ז) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ. R. Jose commenced a discourse on the verse: If they be peaceful and likewise many, and they will likewise be shorn, then he shall pass away; and though I have afflicted thee, I will afflict thee no more (Nahum 1, 12). ‘This verse’, he said, ‘has been expounded in the following manner. When a people live in peace, and harbour no quarrelsome persons in their midst, God has compassion on them, and rigorous justice is not invoked against them, even though they worship idols. This is in harmony with the verse, “Ephraim is joined in serving idols, let him alone” (Hos. 4, 17)¹i e. albeit Ephrairn are worshipping idols, since they are all joined together in peace and harrnony, they will escape the rigour of justice.

וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, מַאי וְכֵן נָגֹזוּ, וְנָגֹזוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, דָּא הוּא רֵישָׁא דִקְרָא דְאִיהוּ שְׁלָם, אוּף הָכָא שְׁלָם. וּמַאי אִיהוּ, דָּא צְדָקָה. בְּגִין דִּצְדָקָה דָא הוּא שָׁלוֹם, וּמַאן דְּאַסְגֵּי בִּצְדָקָה, אַסְגֵּי שְׁלָם לְעֵילָא, וְאַסְגֵּי שְׁלָם לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, דְּגָזְזֵי מָמוֹנְהוֹן בִּצְדָקָה. וְעָבָר, וְעָבְרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וְעָבָר. אֶלָּא דָּא הוּא דִינָא דְרוּגְזָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה כו) עַד יַעֲבָר זָעַם, עָבַר דִּינָא מֵעֲלַיְיהוּ. In the expression “and they will likewise be shorn”, the word “likewise” continues the thought of the word “peace” above, by adding to it charity, which is peace; for whoever promotes charity promotes peace, both in the upper world and in the lower world. “Those who are shorn” means those who allow themselves to be shorn of their substance, devoting it to charity: Concerning such the verse says: “and he (or it) shall pass away”, not, as we should have expected “they shall pass away”, but “it shall pass away”, namely, the wrathful judgement of heaven. The word “pass” is used in a similar connection in the verse “until indignation be overpast” (Is. 26, 20).

דָּבָר אַחֵר, כֹּה אָמַר יְיָ אִם שְׁלֵמִים, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן בְּרִית קַיָּימָא לְנַטְרָא לֵיהּ תָּדִיר, וּלְמֶהֱוֵי בֵּיהּ בַּר נָּשׁ שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא. וְאִי לָא נָטִיר לֵיהּ בַּר נָשׁ תָּדִיר, הָא אִיהוּ פָּגִים, פָּגוּם בְּכֹלָּא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. מַאי תָּמִים, שְׁלִים. דְּעַד לָא אִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית, אִיהוּ פָּגִים. The following is an alternative interpretation. “Thus saith the Lord: If they be perfect (shelemim)”: this is an allusion to Israel, whom God favoured with the covenant which they were to guard constantly so as to be perfect on all sides, both on high and here below; for otherwise a man is defective in every respect. So it is written: “Walk before me, and be thou perfect” (Gen. 17, 1), implying that Abram, before the sign of the covenant was confirmed in him, was defective.

דָּבָר אַחֵר, כֹּה אָמַר יְיָ אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, אִלֵּין בְּנִי יַעֲקֹב. דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּהֲווּ לְגַבֵּיהּ דְּיוֹסֵף, אִינוּן שְׁלֵמִים, דְּקָיְימֵי בַּהֲדֵיהּ דִּבְרִית. וְכֵן נָגֹזוּ, דְּאָזְלוּ וְשָׁבְקוּ לֵיהּ לְיוֹסֵף וּלְשִׁמְעוֹן. וְעָבָר, כְּדֵין דִּינָא שַׁרְיָא בְּגִינַיְיהוּ (נ"א שכינתא שרייא בינייהו), כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ג) וְעָבַר יְיָ לִנְגוֹף אֶת מִצְרַיִם. The following is, again, another interpretation of the verse. “Thus saith the Lord: if they be perfect and likewise many”: this is an allusion to the sons of Jacob, inasmuch as so long as they were in the presence of Joseph they were perfect in that they stood by him who kept the purity of the covenant. But when “they became separated”, having gone and left Joseph and Simeon behind, then “He was wrathful”, as then judgement was invoked on their account. The term ‘abar (lit. pass) similarly indicates anger in the verse: “For the Lord will be full of wrath (ve’abar, lit. will pass through) in smiting the Egyptians” (Ex. 12, 23).

תָּא חֲזֵי, אִית דִּינָא קַשְׁיָא, וְאִית דִּינָא רַפְיָא. דִּינָא קַשְׁיָא תַּקִּיף, דִּינָא רַפְיָא חֲלָשׁ, וְכַד יָנְקָא הַאי דִינָא רַפְיָא, מִדִּינָא קַשְׁיָא, כְּדֵין אִתְתַּקַּף, וְאִיהוּ תַּקִּיף. Observe that there is severe judgement and mild judgement, and when mild judgement sucks, as it were, from severe judgement, it becomes itself harsh and formidable.

בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא עַל יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲבִיד בְּהַאי דִינָא רַפְיָא, וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. וְכַד דִּינָא אִתְעֲבִיד עֲלַיְיהוּ דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְתַּקַּף הַאי דִינָא רַפְיָא, בְּדִינָא קַשְׁיָא דִלְעֵילָא, בְּגִין לְאִתְתַּקְפָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וְעָבַר יְיָ לִנְגוֹף אֶת מִצְרַיִם. וְעָבַר, דְּאִתְמְלֵי עֶבְרָה וְזַעֲמָא, וְאִתְתַּקַּף בְּדִינָא קַשְׁיָא, אוּף הָכָא וְעָבַר. וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְכַּנְּשֵׁי עֲשָׂרָה בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְחַד מִנַּיְיהוּ אִשְׁתְּמִיט, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְגִּיז עֲלֵיהּ. When judgement is invoked against Israel, it is mild judgement that is exercised, such as has not been hardened by severe judgement. But when judgement is invoked against the idolatrous nations, mild judgement becomes hardened by the severity of judgement on high and is rendered terrible. It is thus written: “And the Lord will be full of wrath in smiting the Egyptians” (Ibid.), where the term ve’abar (lit. and He shall pass) indicates that He becomes full of wrath and indignation and takes hold of chastisement. (Note that when ten assemble together in Synagogue and one of them slips out, God is wrathful with him.)

דָּבָר אַחֵר וְכֵן נָגֹזוּ, כַּד מִתְעַבְּרֵי מִנַּיְיהוּ אִינוּן עוֹבָדִין בִּישִׁין, כְּדֵין וְעָבָר. מַאי וְעָבָר, רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּזִמְנָא דְנִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עַלְמָא, בְּכַמָּה דִינִין אִתְדָּנַת עַד לָא תִיעוּל לְאַתְרָהּ. לְבָתַר, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין אִית לוֹן לְמֶעֱבַר, בְּהַךְ נְהַר דִּינוּר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וּלְאִסְתַּחָאָה תַּמָּן. וּמַאן אִיהוּ דְּיָקוּם תַּמָּן, וְיַעֲבַר בְּלָא דְחִילוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו'. וְנִשְׁמָתָא דְּזַכָּאָה אַעֲבַר בְּלָא דְחִילוּ וְיָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. According to another interpretation, the second part of the verse says: “and likewise they”, that is, the evil deeds of man, “will be removed, and it shall pass over”. What shall pass over? R. Simeon said: ‘When the soul leaves this world it has to pass through many trials before it reaches its place. And, finally, there is the ever-flowing river of fire which all souls have to pass and to bathe in, and who is he that can face it and pass through it without fear? But the soul of the righteous passes without fear and stands in His holy place;

וּמַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה בְּהַאי עַלְמָא, וְיִתֵּן מִמָּמוֹנֵיהּ בִּצְדָקָה. כְּדֵין, וְעָבַר בְּהַהוּא אֲתַר, וְלָא דָחִיל, וְכָרוֹזָא קָרֵי לָהּ לְהַהִיא נִשְׁמָתָא, (נחום א׳:י״ב) וְעִנִּיתִיךָ לא אֲעַנֵּךְ עוֹד. מַאן דְּזָכָה לְמֶעֱבַר בְּהַאי, לֵית לֵיהּ דִּינָא יַתִּיר כְּלָל. and the man who has performed charity in this world, having given of his substance to charitable objects, of such a one it is written, “and he shall pass over”, that is, he shall pass through that region without fear; and a herald will proclaim before that soul, “and though I have afflicted thee, I will afflict thee no more” (Nahum 1, 12). For, whoever is worthy to pass through that region is exempt from any further ordeal whatever.’

תָּא חֲזֵי, כָּל דָּא דְּיוֹסֵף עִם אֲחוֹי, וְכָל הַנִּי מִילֵי, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט אִיהִי אוֹרַיְיתָא, וְכָל אָרְחָהָא אָרְחִין קַדִּישִׁין. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא דְּלָאו אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְקַדִּישִׁין, וְאָרְחִין לִבְנֵי נָשָׁא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ. It may be asked, what need was there to record all these incidents concerning Joseph and his brethren? The Torah, however, is the embodiment of truth and all its ways are ways of holiness, there being no word in the Torah that does not contain sublime and holy recondite truths and examples for man to lay to heart and follow.

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ׳:כ״ב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע וְגו'. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְפָא בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְלִסְטַר יְמִינָא, וְלָא יְהַךְ לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּבְגִין דְּבָעֵי לְהוּ (דישראל) לְמֵיהַךְ לִסְטַר יְמִינָא, אִית לוֹן לְאַסְגָּאָה רְחִימוּ דָּא עִם דָּא, וְלָא יְהֵא דְבָבוּ דָּא עִם דָּא. בְּגִין דְּלָא לְאַכְּחָשָׁא יְמִינָא, דְּאִיהוּ אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ. R. Jose began in this connection a discourse on the verse: Say not thou: I will requite evil; wait for the Lord, and he will save thee (Prov. 20, 22). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One made man for the purpose that he should lay fast hold of the Torah and walk in the way of truth, towards the right side, and not towards the side of the left. And since they ought to go to the right, it behoves the sons of men to abound in love for each other, and banish enmity from their midst, so as not to weaken the right side, which is the spot to which Israel cleave.

וְתָא חֲזֵי, בְגִין כָּךְ אִיהוּ יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, וְיִשְׂרָאֵל בָּעְיָין לְאִתְתַּקְפָא לְיֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן, וְאִי סָטֵי בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, כְּדֵין אִתְתַּקַּף יֵצֶר רָע עַל יֵצֶר טוֹב. וּמַאן דְּהֲוָה פָּגִים, אַשְׁלִים לֵיהּ בְּחֶטְאוֹי, דְּהָא לָא אִשְׁתַּלִּים דָּא מְנוּוָלָא, אֶלָּא בְּחֶטְאִין דִּבְנֵי נָשָׁא. It is for this reason that there exist a good prompter and an evil prompter; and it behoves Israel to make the good prompter master over the evil prompter by means of good deeds. But when a man strays to the left, the evil prompter thereby gets the mastery over the good prompter, and after having been disabled is restored to strength through the man’s sins, for this burden becomes strong only through man’s sins.

וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא, דְּלָא יִשְׁתַּלִּים הַהוּא יֵצֶר רַע בְּחֶטְאוֹי, וְיִסְתַּמַּר תָּדִיר. דְּהָא יֵצֶר טוֹב בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא לֵיהּ בִּשְׁלֵימוּת תָּדִיר, וְלא יֵצֶר הָרָע. וּבְגִין כָּךְ, אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רַע קַּוֵה אֶל יְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ. Hence it behoves man to see that the evil prompter does not become reinforced through his sins, inasmuch as it is the good prompter to whom more power should be given and not the evil prompter. Hence Scripture teaches us: “Say not thou: I will make complete the evil one (ashalmah ra’); wait for the Lord, and he will save thee.”

דָּבָר אַחֵר אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רַע, כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ח:כ״א) וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, לְמַאן דְּשַׁלִּים לֵיהּ טוֹבָה, דְּלא יַשְׁלֵים לֵיהּ רָע, בְּגִין (דחילו דקודשא בריך הוא. כמה דאת אמר, זאת עשו וחיו. ואוף איהו הוי תדיר עביד) דִּכְתִיב, (משלי י״ז:י״ג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ. אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאַשְׁלִימוּ לֵיהּ בִּישִׁין, לָא אִית לֵיהּ לְאַשְׁלָמָא בִּישָׁא, חֲלַף הַהוּא בִישָׁא דְּשַׁלִּימוּ לֵיהּ. אֶלָּא, קַוֵּה לַיְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ. According to another interpretation, the verse teaches us first not to repay evil for good, inasmuch as “whoso rewardeth evil for good, evil shall not depart from his house” (Prov. 17, 13); and, moreover, man must abstain even from repaying evil for evil, but must “wait for the Lord and he will save thee”.

וְהַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, בְּיוֹסֵף זַכָּאָה, דְּלָא בָּעָא לְאַשְׁלָמָא בִּישָׁא לַאֲחוֹי, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלוּ בִּידוֹי. קַוֵּה לַיְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ, בְּגִין דְּהוּא הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ וְגו'. (ואוף) וְאִיהוּ תָּדִיר הֲוָה מְחַכֶּה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ס"א כמה דאת אמר, קוה ליי ויושע לך). This teaching was exemplified in Joseph the righteous, who abstained from repaying evil to his brethren when they fell into his hands. He addressed to himself the words, “wait for the Lord, and he will save thee”, for he feared the Holy One, blessed be He. He thus said to his brethren: THIS DO, AND LIVE.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ׳:ה׳) מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּאִיהוּ עָבִיד עֵצוֹת, דְּאַיְיתֵי טַעֲמִין לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין עַל עַלְמָא עַל יְדָא דְיוֹסֵף, לְקַיְימָא הַהוּא גְזֵרָה, דְּגָזַר כַּפְנָא עַל אַרְעָא (נ"א עלמא). וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה, דָּא יוֹסֵף. דְּגָלֵי אִינוּן עֲמִיקִין, דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא. R. Abba began a discourse on the verse: Counsel in the heart of a man is like deep water; but a man of understanding will draw it out (Ibid. 20, 5). ‘The first clause of this verse’, he said, ‘may be applied to the Holy One, who with deep counsel moulded events by the hand of Joseph so as to execute his decree; “but a man of understanding will draw it out” is exemplified in Joseph, who revealed those deep things which the Holy One decreed on the world.

מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ, דָּא יְהוּדָה. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְקָרִיב לְגַבֵּיהּ דְּיוֹסֵף, עַל עִסְקָא דְבִנְיָמִין. וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה, דָּא יוֹסֵף. Again, “Counsel in the heart of a man is like deep water” is exemplified in Judah at the time when he approached Joseph on behalf of Benjamin, as explained elsewhere, whereas “a man of understanding will draw it out” was exemplified in Joseph.’

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב אֲתַרְעָא דְּאַבָּבָא דְלוֹד, חָמָא חַד בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, וְיָתִיב בְּחַד קוּלְטָא דְּתָלָא דְאַרְעָא, וְהֲוָה לָאֵי מֵאָרְחָא, וְיָתִיב וְנָאִים תַּמָּן. אַדְּהָכִי חָמֵי חַד חִוְיָא, דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ, נָפַק קוֹסְטְפָא דְגוּרְדְּנָא, וְקָטִיל לֵיהּ לְחִוְיָא. כַּד אִתְעַר הַהוּא בַּר נָשׁ, חָמָא הַהוּא חִוְיָא לְקֳבְלֵיהּ, דְּהֲוָה מִית. אִזְדַּקַּף הַהוּא בַּר נָשׁ, וְנָפַל הַהוּא קוּלְטָא לְעוּמְקָא דִּתְחוֹתוֹי וְאִשְׁתֵּזִיב. R. Abba was one day sitting at the gate of Lydda when he saw a man come and seat himself on a ledge overhanging the ground. Being weary from travelling, he fell asleep. R. Abba saw a serpent glide up towards the man, but, before it reached him, a branch fell from a tree and kllled it. The man then woke up, and catching sight of the serpent in front of him stood up; and no sooner had he done so than the ledge gave way, and crashed into the hollow beneath it.

אֲתָא רִבִּי אַבָּא לְגַבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, אֵימָא לִי מָאן עוֹבָדָךְ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִישׁ לָךְ אִלֵּין תְּרֵין נִסִּין, לָאו אִינוּן לְמַגָּנָא. R. Abba then approached him and said: ‘Tell me, what have you done that God should perform two miracles for you?’

אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָאי לָא אַשְׁלִים לִי בַּר נָשׁ בִּישָׁא בְּעַלְמָא, דְּלָא אִתְפַּיַּיסְנָא בַּהֲדֵיהּ, וּמָחִילְנָא לֵיהּ. וְתוּ, אִי לָא יָכִילְנָא לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ, לָא סָלִיקְנָא לְעַרְסִי, עַד דְּמָחִילְנָא לֵיהּ, וּלְכָל אִינוּן דִּמְצַעֲרוּ לִי, וְלָא חַיְישָׁנָא כָּל יוֹמָא לְהַהוּא בִּישָׁא דְּאַשְׁלִים לִי. וְלָאו דִּי לִי דָא, אֶלָּא דִּמְהַהוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה, אִשְׁתַּדַּלְנָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן טָבָא. The man replied: ‘Never did anyone do an injury to me but that I made peace with him and forgave him. Moreover, if I could not make peace with him, I did not retire to rest before I forgave him together with all those who vexed me; nor was I at any time concerned about the evil the man did me; nay more, from that day onward I exerted myself to show kindness to such a man.’

בָּכָה רִבִּי אַבָּא וְאֲמַר, יַתִּיר עוֹבָדוֹי דְּדֵין מִיּוֹסֵף, דְּיוֹסֵף הֲווּ אֲחוֹי וַדַּאי, וְהֲוָה לֵיהּ לְרַחֲמָא עֲלוֹי. אֲבָל מַה דְּעֲבִיד דָּא, יַתִּיר הוּא מִיּוֹסֵף. יָאוֹת הוּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָּא עַל נִיסָּא. R. Abba then wept and said: ‘This man’s deeds excel even those of Joseph; for Joseph showed forbearance towards his own brethren, upon whom it was natural for him to have compassion; but this man did more, and it was thus befitting that the Holy One should work for him one miracle upon another.’

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי י׳:ט׳) הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ. הוֹלֵךְ בַּתּוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח, דָּא הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאָזִיל בְּאָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. יֵלֶךְ בֶּטַח, דְּלָא יָכִילוּ נִזְקֵי דְעַלְמָא לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ. וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, מַאן יִוָּדֵעַ. דָּא הוּא מַאן דְּאַסְטֵי מֵאָרְחָא דִקְשׁוֹט, וּבָעֵי גַבֵּי דְחַבְרֵיהּ. יִוָּדֵעַ, מַהוּ יִוָּדֵעַ, יִשְׁתְּמוֹדַע אִיהוּ בְּעֵינֵיהוֹן דְּכָל מָארֵי דְּדִינָא, דְּלָא יִתְאֲבִיד מִנַּיְיהוּ דִּיוּקְנָא דְהַהוּא בַּר נָשׁ. בְּגִין לְאַיְיתָאָה לֵיהּ לְאַתְרָא דְּיִנְקְמוּן מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ יִוָּדֵעַ. R. Abba then began a discourse on the verse: He that walketh uprightly walketh securely; but he that perverteth his ways shall be known (yivade’a) (Ibid. 10, 9). ‘“He that walketh uprightly”,’ he said, ‘signifies the man that follows the ways of the Torah, and such a one “walketh securely”, the malignant forces of the world being able to do him no harm; but “he that perverteth his ways” and turns aside from the way of truth “shall be known”, to wit, he will become a marked man to all the executors of judgement, by whom his image will never be forgotten until the time when they will take him to the appointed place of retribution.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא דְּאָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵי עֲלֵיהּ, בְּגִין דְּלָא אִתְיְדַע, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע, לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן דְּדִינָא. אֲבָל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, וְיִשְׁתְּמוֹדַע לְגַבַּיְיהוּ. זַכָּאִין אִינוּן בְּנֵי נָשָׁא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְאָזְלֵי לְרוֹחֲצָן עַל עַלְמָא. דְּלָא דָּחֲלֵי אִינוּן בְּעַלְמָא דֵין, וְלָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי: But “him who walks in the way of truth” God takes under His cover so that he should not become known to nor recognized by the executioners of judgement. Happy are those who walk in the way of truth, and thus go about securely in the world without fear either in this world or in the world to come.’

וְעַל דָּא, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּלָא יְקַטְרֵג בַּהֲדֵיהּ דְּלֵוִי. בְּגִין דְּשִׁמְעוֹן וְלֵוִי, כַּד מִתְחַבְּרָן תַּרְוַיְיהוּ יָכְלֵי לְקַטְרְגָא: וַיֶּאֱסוֹר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, הָא אוּקְמוּהָ, לְעֵינֵיהֶם אֲסָרוֹ. וּלְבָתַר דְנָפְקוּ הֲוָה מַאֲכִיל לֵיהּ, וּמַשְׁקֵי לֵיהּ. And it was for that reason that we read AND HE TOOK SIMEON FROM AMONG THEM , for Joseph wished to separate him from the influence of Levi, as when the two were together they might find matter of charge against him. AND BOUND HIM BEFORE THEIR EYES. It has already been explained that only before their eyes did he have him bound, but after they departed he regaled him with food and drink.

וְאִי תֵימָא דִּרְעוּתָא דְיוֹסֵף אִיהוּ, בְּגִין דִּכְתִיב, (משלי כ״ה:כ״א) אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם. אִי הָכִי, יוֹסֵף דְּאִיהוּ זַכָּאָה, הֵיכִי עָבִיד הָכִי. דְּהָא כְּתִיב, (משלי כ״ה:כ״ב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶּה עַל רֹאשׁוֹ וַיְיָ יְשַׁלֶּם לָךְ. It must not be supposed that Joseph acted in the spirit of the verse, “If thine enemy be hungry, give him bread to eat, and if he be thirsty, give him water to drink, for thou wilt heap coals of fire upon his head” (Prov. 25, 21).

אֶלָּא, חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף לְהָכִי הוּא דְּחָיִישׁ. אֶלָּא כְּבַר נָשׁ לְאֲחוֹי, הָכִי נָמֵי הֲוָה עָבִיד. אִתְנְהִיג עִמֵּיהּ בְּאַחְוָה, וְלָא בְּגַוְונָא אָחֳרָא. וְלָא עִמֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא עִם כָּל אֲחוֹי. כְּמָה דִכְתִיב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדֶּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן, בְּגִין לְאַנְהָגָא עִמְּהוֹן בְּאַחְוָה. Joseph was too righteous a man for this. Far be it, then, from Joseph to have acted in that spirit. Indeed, he acted as a man to his brother, in true brotherly love without any other motive. And not only towards Simeon, but towards all his brethren he acted so, as it is written: THEN JOSEPH COMMANDED TO FILL THEIR VESSELS WITH CORN, AND TO GIVE THEM PROVISION FOR THE WAY; AND THUS IT WAS DONE UNTO THEM. All this he did in a spirit of brotherhood.’

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאֲמַר, (נחום א׳:י״ב) אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר וְעִנִּיתִיךָ לא אֲעַנֵּךְ עוֹד, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. דְּכַד עַמָּא כֻּלְּהוּ אִית בְּהוּ שְׁלָם, וְלָא אִית בְּהוּ מָארֵי דְבָבוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עֲלַיְיהוּ, וְדִינָא לָא שָׁלְטָא בְּהוּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ פָּלְחֵי לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִינוּן בִּשְׁלָם, דִּינָא לָא שַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. דִּכְתִיב, (הושע ד׳:י״ז) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ. R. Jose commenced a discourse on the verse: If they be peaceful and likewise many, and they will likewise be shorn, then he shall pass away; and though I have afflicted thee, I will afflict thee no more (Nahum 1, 12). ‘This verse’, he said, ‘has been expounded in the following manner. When a people live in peace, and harbour no quarrelsome persons in their midst, God has compassion on them, and rigorous justice is not invoked against them, even though they worship idols. This is in harmony with the verse, “Ephraim is joined in serving idols, let him alone” (Hos. 4, 17)¹i e. albeit Ephrairn are worshipping idols, since they are all joined together in peace and harrnony, they will escape the rigour of justice.

וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, מַאי וְכֵן נָגֹזוּ, וְנָגֹזוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, דָּא הוּא רֵישָׁא דִקְרָא דְאִיהוּ שְׁלָם, אוּף הָכָא שְׁלָם. וּמַאי אִיהוּ, דָּא צְדָקָה. בְּגִין דִּצְדָקָה דָא הוּא שָׁלוֹם, וּמַאן דְּאַסְגֵּי בִּצְדָקָה, אַסְגֵּי שְׁלָם לְעֵילָא, וְאַסְגֵּי שְׁלָם לְתַתָּא. וּבְגִין כָּךְ וְכֵן נָגֹזוּ וְעָבָר, דְּגָזְזֵי מָמוֹנְהוֹן בִּצְדָקָה. וְעָבָר, וְעָבְרוּ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי וְעָבָר. אֶלָּא דָּא הוּא דִינָא דְרוּגְזָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיה כו) עַד יַעֲבָר זָעַם, עָבַר דִּינָא מֵעֲלַיְיהוּ. In the expression “and they will likewise be shorn”, the word “likewise” continues the thought of the word “peace” above, by adding to it charity, which is peace; for whoever promotes charity promotes peace, both in the upper world and in the lower world. “Those who are shorn” means those who allow themselves to be shorn of their substance, devoting it to charity: Concerning such the verse says: “and he (or it) shall pass away”, not, as we should have expected “they shall pass away”, but “it shall pass away”, namely, the wrathful judgement of heaven. The word “pass” is used in a similar connection in the verse “until indignation be overpast” (Is. 26, 20).

דָּבָר אַחֵר, כֹּה אָמַר יְיָ אִם שְׁלֵמִים, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לוֹן בְּרִית קַיָּימָא לְנַטְרָא לֵיהּ תָּדִיר, וּלְמֶהֱוֵי בֵּיהּ בַּר נָּשׁ שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין לְעֵילָא וְתַתָּא. וְאִי לָא נָטִיר לֵיהּ בַּר נָשׁ תָּדִיר, הָא אִיהוּ פָּגִים, פָּגוּם בְּכֹלָּא. מְנָלָן, דִּכְתִיב, (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. מַאי תָּמִים, שְׁלִים. דְּעַד לָא אִתְקְיַּים בֵּיהּ בְּרִית, אִיהוּ פָּגִים. The following is an alternative interpretation. “Thus saith the Lord: If they be perfect (shelemim)”: this is an allusion to Israel, whom God favoured with the covenant which they were to guard constantly so as to be perfect on all sides, both on high and here below; for otherwise a man is defective in every respect. So it is written: “Walk before me, and be thou perfect” (Gen. 17, 1), implying that Abram, before the sign of the covenant was confirmed in him, was defective.

וּבְגִין כָּךְ, אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים. אִם שְׁלֵמִים דְּנָטְרֵי פִּקּוּדָא דָא, לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימִין, דְּלָא יְהוֹן פְּגִימִין, וְכֵן רַבִּים, יִפְשׁוּן וְיִסְגּוּן בֵּיהּ. בְּגִין דְּנִשְׁמָתִין לָא נָפְקֵי לְעַלְמָא, אֶלָא בְּהַאי בְּרִית. וְכֵן נָגֹזוּ, הַאי אִם שְׁלֵמִים דְּנָטְרֵי לֵיהּ תָּדִיר, נָגֹזוּ מַאן דְּאִתְגְּזַר וְקִבֵּל עֲלֵיהּ קְיָימָא דָא. וְעָבָר, מַאי וְעָבָר. הַהוּא זוּהֲמָא דְעָרְלָה, דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא. Hence: “if they be perfect they shall likewise be many”, that is, if Israel observe this precept whereby they become perfect and do not remain in a state of incompleteness, they will in consequence increase and multiply, inasmuch as souls do not descend into the world save through the covenant. The verse continues: “and so if they be circumcised it shall pass away”, the last part referring to the taint of the uncircumcised state that attached to them before.

דָּבָר אַחֵר, כֹּה אָמַר יְיָ אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, אִלֵּין בְּנִי יַעֲקֹב. דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּהֲווּ לְגַבֵּיהּ דְּיוֹסֵף, אִינוּן שְׁלֵמִים, דְּקָיְימֵי בַּהֲדֵיהּ דִּבְרִית. וְכֵן נָגֹזוּ, דְּאָזְלוּ וְשָׁבְקוּ לֵיהּ לְיוֹסֵף וּלְשִׁמְעוֹן. וְעָבָר, כְּדֵין דִּינָא שַׁרְיָא בְּגִינַיְיהוּ (נ"א שכינתא שרייא בינייהו), כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ב:כ״ג) וְעָבַר יְיָ לִנְגוֹף אֶת מִצְרַיִם. The following is, again, another interpretation of the verse. “Thus saith the Lord: if they be perfect and likewise many”: this is an allusion to the sons of Jacob, inasmuch as so long as they were in the presence of Joseph they were perfect in that they stood by him who kept the purity of the covenant. But when “they became separated”, having gone and left Joseph and Simeon behind, then “He was wrathful”, as then judgement was invoked on their account. The term ‘abar (lit. pass) similarly indicates anger in the verse: “For the Lord will be full of wrath (ve’abar, lit. will pass through) in smiting the Egyptians” (Ex. 12, 23).

תָּא חֲזֵי, אִית דִּינָא קַשְׁיָא, וְאִית דִּינָא רַפְיָא. דִּינָא קַשְׁיָא תַּקִּיף, דִּינָא רַפְיָא חֲלָשׁ, וְכַד יָנְקָא הַאי דִינָא רַפְיָא, מִדִּינָא קַשְׁיָא, כְּדֵין אִתְתַּקַּף, וְאִיהוּ תַּקִּיף. Observe that there is severe judgement and mild judgement, and when mild judgement sucks, as it were, from severe judgement, it becomes itself harsh and formidable.

בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא עַל יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲבִיד בְּהַאי דִינָא רַפְיָא, וְלָא אִתְתַּקַּף בְּהַהוּא דִּינָא קַשְׁיָא. וְכַד דִּינָא אִתְעֲבִיד עֲלַיְיהוּ דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְתַּקַּף הַאי דִינָא רַפְיָא, בְּדִינָא קַשְׁיָא דִלְעֵילָא, בְּגִין לְאִתְתַּקְפָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וְעָבַר יְיָ לִנְגוֹף אֶת מִצְרַיִם. וְעָבַר, דְּאִתְמְלֵי עֶבְרָה וְזַעֲמָא, וְאִתְתַּקַּף בְּדִינָא קַשְׁיָא, אוּף הָכָא וְעָבַר. וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְכַּנְּשֵׁי עֲשָׂרָה בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, וְחַד מִנַּיְיהוּ אִשְׁתְּמִיט, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַרְגִּיז עֲלֵיהּ. When judgement is invoked against Israel, it is mild judgement that is exercised, such as has not been hardened by severe judgement. But when judgement is invoked against the idolatrous nations, mild judgement becomes hardened by the severity of judgement on high and is rendered terrible. It is thus written: “And the Lord will be full of wrath in smiting the Egyptians” (Ibid.), where the term ve’abar (lit. and He shall pass) indicates that He becomes full of wrath and indignation and takes hold of chastisement. (Note that when ten assemble together in Synagogue and one of them slips out, God is wrathful with him.)

דָּבָר אַחֵר וְכֵן נָגֹזוּ, כַּד מִתְעַבְּרֵי מִנַּיְיהוּ אִינוּן עוֹבָדִין בִּישִׁין, כְּדֵין וְעָבָר. מַאי וְעָבָר, רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּזִמְנָא דְנִשְׁמָתָא נָפְקַת מֵהַאי עַלְמָא, בְּכַמָּה דִינִין אִתְדָּנַת עַד לָא תִיעוּל לְאַתְרָהּ. לְבָתַר, כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין אִית לוֹן לְמֶעֱבַר, בְּהַךְ נְהַר דִּינוּר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וּלְאִסְתַּחָאָה תַּמָּן. וּמַאן אִיהוּ דְּיָקוּם תַּמָּן, וְיַעֲבַר בְּלָא דְחִילוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ד:ג׳) מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְיָ וְגו'. וְנִשְׁמָתָא דְּזַכָּאָה אַעֲבַר בְּלָא דְחִילוּ וְיָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. According to another interpretation, the second part of the verse says: “and likewise they”, that is, the evil deeds of man, “will be removed, and it shall pass over”. What shall pass over? R. Simeon said: ‘When the soul leaves this world it has to pass through many trials before it reaches its place. And, finally, there is the ever-flowing river of fire which all souls have to pass and to bathe in, and who is he that can face it and pass through it without fear? But the soul of the righteous passes without fear and stands in His holy place;

וּמַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה בְּהַאי עַלְמָא, וְיִתֵּן מִמָּמוֹנֵיהּ בִּצְדָקָה. כְּדֵין, וְעָבַר בְּהַהוּא אֲתַר, וְלָא דָחִיל, וְכָרוֹזָא קָרֵי לָהּ לְהַהִיא נִשְׁמָתָא, (נחום א׳:י״ב) וְעִנִּיתִיךָ לא אֲעַנֵּךְ עוֹד. מַאן דְּזָכָה לְמֶעֱבַר בְּהַאי, לֵית לֵיהּ דִּינָא יַתִּיר כְּלָל. and the man who has performed charity in this world, having given of his substance to charitable objects, of such a one it is written, “and he shall pass over”, that is, he shall pass through that region without fear; and a herald will proclaim before that soul, “and though I have afflicted thee, I will afflict thee no more” (Nahum 1, 12). For, whoever is worthy to pass through that region is exempt from any further ordeal whatever.’

תָּא חֲזֵי, כָּל דָּא דְּיוֹסֵף עִם אֲחוֹי, וְכָל הַנִּי מִילֵי, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט אִיהִי אוֹרַיְיתָא, וְכָל אָרְחָהָא אָרְחִין קַדִּישִׁין. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא דְּלָאו אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין וְקַדִּישִׁין, וְאָרְחִין לִבְנֵי נָשָׁא לְאִתְתַּקְפָא בְּהוּ. It may be asked, what need was there to record all these incidents concerning Joseph and his brethren? The Torah, however, is the embodiment of truth and all its ways are ways of holiness, there being no word in the Torah that does not contain sublime and holy recondite truths and examples for man to lay to heart and follow.

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי כ׳:כ״ב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע וְגו'. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִתְתַּקְפָא בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְלִסְטַר יְמִינָא, וְלָא יְהַךְ לִסְטַר שְׂמָאלָא. וּבְגִין דְּבָעֵי לְהוּ (דישראל) לְמֵיהַךְ לִסְטַר יְמִינָא, אִית לוֹן לְאַסְגָּאָה רְחִימוּ דָּא עִם דָּא, וְלָא יְהֵא דְבָבוּ דָּא עִם דָּא. בְּגִין דְּלָא לְאַכְּחָשָׁא יְמִינָא, דְּאִיהוּ אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ. R. Jose began in this connection a discourse on the verse: Say not thou: I will requite evil; wait for the Lord, and he will save thee (Prov. 20, 22). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One made man for the purpose that he should lay fast hold of the Torah and walk in the way of truth, towards the right side, and not towards the side of the left. And since they ought to go to the right, it behoves the sons of men to abound in love for each other, and banish enmity from their midst, so as not to weaken the right side, which is the spot to which Israel cleave.

וְתָא חֲזֵי, בְגִין כָּךְ אִיהוּ יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, וְיִשְׂרָאֵל בָּעְיָין לְאִתְתַּקְפָא לְיֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רָע, בְּאִינוּן עוֹבָדִין דְּכָשְׁרָן, וְאִי סָטֵי בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, כְּדֵין אִתְתַּקַּף יֵצֶר רָע עַל יֵצֶר טוֹב. וּמַאן דְּהֲוָה פָּגִים, אַשְׁלִים לֵיהּ בְּחֶטְאוֹי, דְּהָא לָא אִשְׁתַּלִּים דָּא מְנוּוָלָא, אֶלָּא בְּחֶטְאִין דִּבְנֵי נָשָׁא. It is for this reason that there exist a good prompter and an evil prompter; and it behoves Israel to make the good prompter master over the evil prompter by means of good deeds. But when a man strays to the left, the evil prompter thereby gets the mastery over the good prompter, and after having been disabled is restored to strength through the man’s sins, for this burden becomes strong only through man’s sins.

וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא, דְּלָא יִשְׁתַּלִּים הַהוּא יֵצֶר רַע בְּחֶטְאוֹי, וְיִסְתַּמַּר תָּדִיר. דְּהָא יֵצֶר טוֹב בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא לֵיהּ בִּשְׁלֵימוּת תָּדִיר, וְלא יֵצֶר הָרָע. וּבְגִין כָּךְ, אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רַע קַּוֵה אֶל יְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ. Hence it behoves man to see that the evil prompter does not become reinforced through his sins, inasmuch as it is the good prompter to whom more power should be given and not the evil prompter. Hence Scripture teaches us: “Say not thou: I will make complete the evil one (ashalmah ra’); wait for the Lord, and he will save thee.”

דָּבָר אַחֵר אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רַע, כְּדִכְתִיב, (תהילים ל״ח:כ״א) וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, לְמַאן דְּשַׁלִּים לֵיהּ טוֹבָה, דְּלא יַשְׁלֵים לֵיהּ רָע, בְּגִין (דחילו דקודשא בריך הוא. כמה דאת אמר, זאת עשו וחיו. ואוף איהו הוי תדיר עביד) דִּכְתִיב, (משלי י״ז:י״ג) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ. אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאַשְׁלִימוּ לֵיהּ בִּישִׁין, לָא אִית לֵיהּ לְאַשְׁלָמָא בִּישָׁא, חֲלַף הַהוּא בִישָׁא דְּשַׁלִּימוּ לֵיהּ. אֶלָּא, קַוֵּה לַיְיָ וְיוֹשַׁע לָךְ. According to another interpretation, the verse teaches us first not to repay evil for good, inasmuch as “whoso rewardeth evil for good, evil shall not depart from his house” (Prov. 17, 13); and, moreover, man must abstain even from repaying evil for evil, but must “wait for the Lord and he will save thee”.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְמִתְבַּע לוֹן דִּינָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וְיָקוּם גּוּפָא וְנַפְשָׁא לְמֵיהַב חוּשְׁבָּנָא מִכָּל עוֹבָדֵיהוֹן, עַד לָא יִתְפָּרְשׁוּן נַפְשָׁא מִן גּוּפָא. AND THE MEN WERE AFRAID, BECAUSE THEY WERE BROUGHT INTO JOSEPH’S HOUSE. R. Jose said: Woe to the men who know not nor reflect on the ways of the Torah. Woe to them when God will call them to account for their actions and will raise the body and the soul to pay the penalty for all their deeds committed before the soul was separated from the body.

וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא אִיהוּ, יוֹמָא דְּסִפְרִין פְּתִיחָן, וּמָארֵיהוֹן דְּדִינָא קָיְימִין. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא, קָיְימָא נָחָשׁ בְּקִיּוּמֵיהּ, לְנַשְׁכָא לֵיהּ. וְכָל שַׁיְיפֵי מִתְרַגְּשִׁין לְגַבֵּיהּ, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִן גּוּפָא, וְאָזְלָא וְשַׁטְיָא. וְלָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא תְּהַךְ, וּלְאָן אֲתַר סָלְקִין לָהּ. That will be the Day of Judgement, on which the books are open and the prosecutors standing by. At that time the serpent will be on the alert to bite the man, quivering in all his limbs to leap upon him. The soul will then become separated from the body and will depart and be carried off to it knows not where.

וּתְנַן, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיהּ. אִי אָזִיל מִנֵּיהּ, יָאוֹת. וְאִי לָאו, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתַבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרַיְיתָא. אִי אָזִיל, מוּטָב. וְאִי לָאו, יַדְכַּר לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, בְּגִין לְתַבְּרָא לֵיהּ. We have been taught that it behoves man always to rouse the good prompter against the evil prompter; if the latter departs, well and good, but if not, the man should study the Torah, as there is nothing so well calculated to crush the evil prompter as the Torah; if he departs, well and good, but if not, let the man remind him of the day of death so as thereby to subdue him.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְהָא דָא הוּא (קסא ב) יֵצֶר הָרָע, וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתְבַּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְמוֹתָא. וְהָא אִיהוּ קָטוֹלָא דִּבְנִי נָשָׁא הֲוֵי, וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנִי נָשָׁא תָּדִיר, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְדָא. This statement requires consideration. We know that the evil prompter and the angel of death are one and the same. How is it possible, then, that the angel of death should be cowed by the thought of the day of death, seeing that he himself is the slayer of the sons of men, and this is his joy, and in fact his whole purpose in leading men astray is to bring them to this?

אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמָר, דְּיִדְכּוֹר לֵיהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְמוֹתָא. וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְבַר נָשׁ. דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכַּח חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וְכַד אִשְׁתַּכַּח רוּחָא תְּבִירָא, כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכָּרָא לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, וְיִתְבַּר גּוּפֵיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל לֵיהּ. The truth, however, is that the purpose of bringing to mind the day of death is primarily to humble a man’s heart, for the evil prompter dwells only in a place where pride and intoxication are rampant, but where he finds a broken spirit he leaves the man alone.

תָּא חֲזֵי, יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְאוֹרַיְיתָא, וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְנִיאוּפִין וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגָּזָא (ליה) תָּדִיר, מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא, יוֹמָא דְדִינָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבְּנָא. דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לַאֲגָנָא עֲלֵיהּ, אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא. בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. Observe that the good prompter requires the joy of the Torah and the evil prompter the joy of wine and lewdness and arrogance. Hence a man should constantly be in fear of that great day, the Day of Judgement, the day of reckoning, when there will be none to defend him save his own good deeds which he performed in this world.

תָּא חֲזֵי, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווּ גִּיבָּרִין, כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין, וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְיתֵי לוֹן לְבֵיתָא דְיוֹסֵף, דַּחֲלוּ. כַּד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵיהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. If Joseph’s brothers, who were all valiant men, were afraid when led by one youth into Joseph’s house, how much greater will be man’s fear when the Holy One, blessed be He, will cite him to judgement?

בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִזְדַּהֲרָא בְּהַאי עַלְמָא. לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיַשְׁוֵי בֵּיהּ רוֹחֲצָנֵיהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי, אִי יֶהדַר מִנֵּיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, הָא תַּקִּיף אִיהוּ, וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִילּוּ לָא חָטָא. Hence it behoves a man to strive his utmost in this world to fortify himself in the Almighty, and put his trust in Him; for then, although he may have sinned, if he repents with all sincerity, since his stronghold is in the Holy One, it will be as though he had not sinned.

דְּהָא שִׁבְטִין, בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵיבַת יוֹסֵף, הֲווּ דַּחֲלִין. דְּאִלְּמָלֵא לָא חָטוּ, לָא הֲווּ דָּחֲלִין כְּלַל. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מְתַבְּרִין לִבֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא כְּלַל. מַאי טַעְמָא, דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְּפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ׳:ח׳) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, הַיָּרֵא (דיראה דא) מֵחוֹבִין דְּבִידוֹי, דְּאִינוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ. The brothers were afraid on account of their sin in having stolen Joseph, for had they not sinned they would not have had any cause to fear; for it is only a man’s sins that break his courage and deprive him of strength, the reason being that the good prompter is at the same time unnerved, and left powerless to contend with the evil prompter. This is implied in the words: “What man is there that is fearful and faint- hearted?” (Deut. 20, 8), on account, that is, of sins which he may have committed, these being the ruin of a stout heart.

וְתָּא חֲזֵי, לְכַמָּה דָרִין אִתְפְּרַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאִינוּן חוֹבִין דְּשִׁבְטִין, דְּהָא לָא אִתְאֲבִיד מִקַּמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. וְאִתְפְּרַע מִדָּרָא לְדָרָא, וְדִינָא קָיְימָא קַמֵּיהּ תָּדִיר, עַד דְּאִתְפְּרַע, וְשָׁרֵי דִינָא בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ. For many generations God exacted payment for the sins of the tribes, since nothing is forgotten of Him, but He exacts requital from generation to generation, and the sentence remains in force till it is fully paid.

מְנָלָן, מֵחִזְקִיָּהוּ. חִזְקִיָּהוּ חָב הַהוּא חוֹבָא, דְּגָלֵי סְתִירִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַּר לֵיהּ לִישַׁעְיָהוּ, וְאָמַר לֵיהּ, (ישעיהו ל״ט:ו׳) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבוֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְגו'. This is exemplified in the case of Hezekiah. Hezekiah sinned in exposing the mysteries of the Holy One, blessed be He, to the view of idolatrous nations.¹Is. 39, 2: “and (he) showed them his treasure-house”, which, according to the Cabbalists, is a reference to the Ark and the tables of the Ten Commandments. God therefore sent him, through Isaiah, a message, saying: “Behold, the days come that all that is in thy house, and that which thy fathers laid up in store until this day shall be carried to Babylon, etc.” (Is. 39, 6).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָרִים הַהוּא חוֹבָא, בְּגִין דְּגַלֵּי מַה דְּהֲוָה סָתִים. דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּלֵי, אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא לְאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ. בְּגִין כָּךְ לָאו בְּרָכָה שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר סָתִים. וְאוּקְמוּהָ, מַה דְּאִיהוּ (הוה) סָתִים, בְּרָכָה (דהוה) שַׁרְיָא עֲלוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּלֵי אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא, לְאֲתַר אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי. Through his sin in disclosing that which should have remained hidden, opportunity was given to the other side¹i.e. the K’liphoth, or shells, the sinister forces that avail themselves of every opening to contaminate and draw sustenance from any sacred region. to obtain dominion over it. For, as explained already, blessing rests on that which remains undisclosed, but as soon as it is disclosed the other region obtains scope to exercise dominion over it.

כְּתִיב, (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, דָּא הוּא מַלְכוּת בָּבֶל, דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתַּדַּר דּוֹרוֹן לִיְרוּשְׁלֵם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:א׳) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרוֹדָךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ. It is written: “All that honoured her despise her, because they have seen her nakedness” (Lament. 1, 8). This is explained as follows. When Merodach Baladan, King of Babylon, sent a present to Jerusalem (Is. 39, 1)

וּמַה כְּתִיב בְּהוּ, שְׁלָם לְחִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וּשְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא וּשְׁלָם לִיְרוּשְׁלֵם. כֵּיוָן דְּנָפַק פִּתְקֵיהּ מִנֵּיהּ, אַהֲדַר לְלִבֵּיהּ וְאֲמַר, לָא יָאוֹת עָבְדִית לְאַקְדָּמָא שְׁלָמָא דְעַבְדָא, לִשְׁלָמָא דְמָארֵיהּ. קָם מִכּוּרְסְיֵהּ וּפָסַע ג' פְּסִיעָן וְאַהֲדַר פִּתְקֵיהּ, וְכָתַב אָחֳרָנִין תְּחוֹתַיְיהוּ, וְכָתַב הָכִי. שְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם, וּשְׁלָם לְחִזְקִיָּה, וְדָא הוּא מְכַבְּדֶיהָ. he sent a letter in which he first wrote, “Peace be unto Hezekiah King of Judah, and peace be unto the great God, and peace be unto Jerusalem.” But no sooner did the epistle leave his hands than he bethought himself that he had not done right in putting the greeting of the servant before that of his Master. So he rose from his throne, advanced three paces, took back his epistle and wrote another one in its place, headed thus: “Peace be unto the great God, peace be unto Jerusalem, and peace be unto Hezekiah.” Thus was Jerusalem honoured;

וּלְבָתַר הִזִּילוּהָ, מַאי טַעְמָא הִזִּילוּהָ. בְּגִין כִּי רָאוּ עֶרְוָתָה, דְּאַחְזֵי לוֹן חִזְקִיָּה. דְּאִלְמָלֵא כָּךְ, לא הִזִּילוּהָ לְבָתַר. מִגּוֹ דְּהֲוָה זַכָּאָה חִזְקִיָּהוּ יַתִּיר, אִתְעַכַּב מִלָּה מִלְּאַיְיתָאָה, וְלָא אֲתָא בְּיוֹמוֹי. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:ח׳) כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וְאֱמֶת בְּיָמַי. וּלְבָתַר פַּקִּיד הַהוּא חוֹבָא לִבְנוֹי אַבַּתְרֵיהּ. but later, “all those that honoured her despised her”, the reason being that “they have seen her nakedness”, through the action of Hezekiah. Since, however, Hezekiah was very righteous, the punishment was postponed during his lifetime, but it was visited upon his descendants after him.

כְּגַוְונָא דָא, הַהוּא חוֹבָא דְּשִׁבְטִין, קָאִים עַד לְבָתַר. בְּגִין דְּדִינָא דִלְעֵילָא, לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ, עַד דְּאִשְׁתַּכַּח שַׁעְתָּא לְאִתְפָּרְעָא, וְאִתְפְּרַע מִינַּיְיהוּ. וּבְּגִין כָּךְ כָּל מַאן דְּאִית חוֹבִין בִּידוֹי, דָּחִיל תָּדִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ח:ס״ו) וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְגו'. וְעַל דָּא וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגו': Similarly, the guilt of the tribes did not bring its punishment until a later time, because the judgement from on high could not obtain power over them until an opportune time arrived. Hence, whoever is burdened by sins is constantly in fear, as it says: “and thou shalt fear night and day” (Deut. 28, 66).

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְמִתְבַּע לוֹן דִּינָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וְיָקוּם גּוּפָא וְנַפְשָׁא לְמֵיהַב חוּשְׁבָּנָא מִכָּל עוֹבָדֵיהוֹן, עַד לָא יִתְפָּרְשׁוּן נַפְשָׁא מִן גּוּפָא. AND THE MEN WERE AFRAID, BECAUSE THEY WERE BROUGHT INTO JOSEPH’S HOUSE. R. Jose said: Woe to the men who know not nor reflect on the ways of the Torah. Woe to them when God will call them to account for their actions and will raise the body and the soul to pay the penalty for all their deeds committed before the soul was separated from the body.

וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא אִיהוּ, יוֹמָא דְּסִפְרִין פְּתִיחָן, וּמָארֵיהוֹן דְּדִינָא קָיְימִין. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא, קָיְימָא נָחָשׁ בְּקִיּוּמֵיהּ, לְנַשְׁכָא לֵיהּ. וְכָל שַׁיְיפֵי מִתְרַגְּשִׁין לְגַבֵּיהּ, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִן גּוּפָא, וְאָזְלָא וְשַׁטְיָא. וְלָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא תְּהַךְ, וּלְאָן אֲתַר סָלְקִין לָהּ. That will be the Day of Judgement, on which the books are open and the prosecutors standing by. At that time the serpent will be on the alert to bite the man, quivering in all his limbs to leap upon him. The soul will then become separated from the body and will depart and be carried off to it knows not where.

וַוי לְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְרוּגְזָא וּנְאִיצוּ הַהוּא יוֹמָא, בְגִין כָּךְ אִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאַרְגָּזָא יִצְרֵיהּ כָּל יוֹמָא, לְאַדְכָּרָא קַמֵּיהּ הַהוּא יוֹמָא, דְּיֵיקוּם בְּדִינָא דְמַלְכָּא, דְּקָא עָאלִין לֵיהּ תְּחוֹת אַרְעָא לְאִתְרַקְּבָא, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ. Alas for that day, a day of wrath and indignation! Hence it behoves man to contend daily with his evil prompter and to picture to himself the day when he will stand before the King to be judged, when they will lower him into the ground to rot there, whilst the soul will become separated from him.

וּתְנַן, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיהּ. אִי אָזִיל מִנֵּיהּ, יָאוֹת. וְאִי לָאו, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתַבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרַיְיתָא. אִי אָזִיל, מוּטָב. וְאִי לָאו, יַדְכַּר לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, בְּגִין לְתַבְּרָא לֵיהּ. We have been taught that it behoves man always to rouse the good prompter against the evil prompter; if the latter departs, well and good, but if not, the man should study the Torah, as there is nothing so well calculated to crush the evil prompter as the Torah; if he departs, well and good, but if not, let the man remind him of the day of death so as thereby to subdue him.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְהָא דָא הוּא (קסא ב) יֵצֶר הָרָע, וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתְבַּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְמוֹתָא. וְהָא אִיהוּ קָטוֹלָא דִּבְנִי נָשָׁא הֲוֵי, וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנִי נָשָׁא תָּדִיר, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְדָא. This statement requires consideration. We know that the evil prompter and the angel of death are one and the same. How is it possible, then, that the angel of death should be cowed by the thought of the day of death, seeing that he himself is the slayer of the sons of men, and this is his joy, and in fact his whole purpose in leading men astray is to bring them to this?

אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמָר, דְּיִדְכּוֹר לֵיהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְמוֹתָא. וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְבַר נָשׁ. דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכַּח חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וְכַד אִשְׁתַּכַּח רוּחָא תְּבִירָא, כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכָּרָא לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, וְיִתְבַּר גּוּפֵיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל לֵיהּ. The truth, however, is that the purpose of bringing to mind the day of death is primarily to humble a man’s heart, for the evil prompter dwells only in a place where pride and intoxication are rampant, but where he finds a broken spirit he leaves the man alone.

תָּא חֲזֵי, יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְאוֹרַיְיתָא, וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְנִיאוּפִין וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגָּזָא (ליה) תָּדִיר, מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא, יוֹמָא דְדִינָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבְּנָא. דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לַאֲגָנָא עֲלֵיהּ, אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא. בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. Observe that the good prompter requires the joy of the Torah and the evil prompter the joy of wine and lewdness and arrogance. Hence a man should constantly be in fear of that great day, the Day of Judgement, the day of reckoning, when there will be none to defend him save his own good deeds which he performed in this world.

תָּא חֲזֵי, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווּ גִּיבָּרִין, כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין, וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְיתֵי לוֹן לְבֵיתָא דְיוֹסֵף, דַּחֲלוּ. כַּד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵיהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. If Joseph’s brothers, who were all valiant men, were afraid when led by one youth into Joseph’s house, how much greater will be man’s fear when the Holy One, blessed be He, will cite him to judgement?

בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִזְדַּהֲרָא בְּהַאי עַלְמָא. לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיַשְׁוֵי בֵּיהּ רוֹחֲצָנֵיהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי, אִי יֶהדַר מִנֵּיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, הָא תַּקִּיף אִיהוּ, וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִילּוּ לָא חָטָא. Hence it behoves a man to strive his utmost in this world to fortify himself in the Almighty, and put his trust in Him; for then, although he may have sinned, if he repents with all sincerity, since his stronghold is in the Holy One, it will be as though he had not sinned.

דְּהָא שִׁבְטִין, בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵיבַת יוֹסֵף, הֲווּ דַּחֲלִין. דְּאִלְּמָלֵא לָא חָטוּ, לָא הֲווּ דָּחֲלִין כְּלַל. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מְתַבְּרִין לִבֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא כְּלַל. מַאי טַעְמָא, דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְּפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ׳:ח׳) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, הַיָּרֵא (דיראה דא) מֵחוֹבִין דְּבִידוֹי, דְּאִינוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ. The brothers were afraid on account of their sin in having stolen Joseph, for had they not sinned they would not have had any cause to fear; for it is only a man’s sins that break his courage and deprive him of strength, the reason being that the good prompter is at the same time unnerved, and left powerless to contend with the evil prompter. This is implied in the words: “What man is there that is fearful and faint- hearted?” (Deut. 20, 8), on account, that is, of sins which he may have committed, these being the ruin of a stout heart.

וְתָּא חֲזֵי, לְכַמָּה דָרִין אִתְפְּרַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאִינוּן חוֹבִין דְּשִׁבְטִין, דְּהָא לָא אִתְאֲבִיד מִקַּמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. וְאִתְפְּרַע מִדָּרָא לְדָרָא, וְדִינָא קָיְימָא קַמֵּיהּ תָּדִיר, עַד דְּאִתְפְּרַע, וְשָׁרֵי דִינָא בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ. For many generations God exacted payment for the sins of the tribes, since nothing is forgotten of Him, but He exacts requital from generation to generation, and the sentence remains in force till it is fully paid.

מְנָלָן, מֵחִזְקִיָּהוּ. חִזְקִיָּהוּ חָב הַהוּא חוֹבָא, דְּגָלֵי סְתִירִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַּר לֵיהּ לִישַׁעְיָהוּ, וְאָמַר לֵיהּ, (ישעיהו ל״ט:ו׳) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבוֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְגו'. This is exemplified in the case of Hezekiah. Hezekiah sinned in exposing the mysteries of the Holy One, blessed be He, to the view of idolatrous nations.¹Is. 39, 2: “and (he) showed them his treasure-house”, which, according to the Cabbalists, is a reference to the Ark and the tables of the Ten Commandments. God therefore sent him, through Isaiah, a message, saying: “Behold, the days come that all that is in thy house, and that which thy fathers laid up in store until this day shall be carried to Babylon, etc.” (Is. 39, 6).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָרִים הַהוּא חוֹבָא, בְּגִין דְּגַלֵּי מַה דְּהֲוָה סָתִים. דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּלֵי, אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא לְאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ. בְּגִין כָּךְ לָאו בְּרָכָה שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר סָתִים. וְאוּקְמוּהָ, מַה דְּאִיהוּ (הוה) סָתִים, בְּרָכָה (דהוה) שַׁרְיָא עֲלוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּלֵי אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא, לְאֲתַר אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי. Through his sin in disclosing that which should have remained hidden, opportunity was given to the other side¹i.e. the K’liphoth, or shells, the sinister forces that avail themselves of every opening to contaminate and draw sustenance from any sacred region. to obtain dominion over it. For, as explained already, blessing rests on that which remains undisclosed, but as soon as it is disclosed the other region obtains scope to exercise dominion over it.

כְּתִיב, (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, דָּא הוּא מַלְכוּת בָּבֶל, דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתַּדַּר דּוֹרוֹן לִיְרוּשְׁלֵם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:א׳) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרוֹדָךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ. It is written: “All that honoured her despise her, because they have seen her nakedness” (Lament. 1, 8). This is explained as follows. When Merodach Baladan, King of Babylon, sent a present to Jerusalem (Is. 39, 1)

וּמַה כְּתִיב בְּהוּ, שְׁלָם לְחִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וּשְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא וּשְׁלָם לִיְרוּשְׁלֵם. כֵּיוָן דְּנָפַק פִּתְקֵיהּ מִנֵּיהּ, אַהֲדַר לְלִבֵּיהּ וְאֲמַר, לָא יָאוֹת עָבְדִית לְאַקְדָּמָא שְׁלָמָא דְעַבְדָא, לִשְׁלָמָא דְמָארֵיהּ. קָם מִכּוּרְסְיֵהּ וּפָסַע ג' פְּסִיעָן וְאַהֲדַר פִּתְקֵיהּ, וְכָתַב אָחֳרָנִין תְּחוֹתַיְיהוּ, וְכָתַב הָכִי. שְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם, וּשְׁלָם לְחִזְקִיָּה, וְדָא הוּא מְכַבְּדֶיהָ. he sent a letter in which he first wrote, “Peace be unto Hezekiah King of Judah, and peace be unto the great God, and peace be unto Jerusalem.” But no sooner did the epistle leave his hands than he bethought himself that he had not done right in putting the greeting of the servant before that of his Master. So he rose from his throne, advanced three paces, took back his epistle and wrote another one in its place, headed thus: “Peace be unto the great God, peace be unto Jerusalem, and peace be unto Hezekiah.” Thus was Jerusalem honoured;

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (משלי י״ג:י״ב) תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. דָּא הוּא דִּתְנַן, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִסְתַּכָּלָא בְּבָעוּתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי אָתֵי, אִי לָא אָתֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִי אִיהוּ אִסְתַּכֵּל בֵּיהּ, כַּמָּה מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, אָתוּ לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ בְּעוֹבָדוֹי. AND HE LIFTED UP HIS EYES, AND SAW BENJAMIN HIS BROTHER, HIS MOTHER’S SON, ETC. R. Hiya began a discourse on the verse: Hope deferred maketh the heart sick; but desire fulfilled is a tree of life (Prov. 13, 12). ‘This’, he said, ‘bears out the traditional teaching to the effect that a man in praying to the Almighty should not observe too closely whether his prayer is answered or no, lest the numerous accusers who are about will come to scrutinize his deeds.

וְרָזָא אִיהוּ, דְּהָא הַהוּא אִסְתַּכְּלוּתָא, דְּאִיהוּ מִסְתַּכֵּל בְּהַהוּא בָּעוּתָא, גָּרִים לֵיהּ לְמַחֲלַת לֵב. מַאי מַחֲלָה לֵב, דָּא אִיהוּ מַאן דְּקָאִים תָּדִיר עֲלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, לְאַסְטָאָה לְעֵילָא וְתַתָּא. The underlying meaning of the first part of the verse is that if a man thinks too much about whether his prayer will be answered, he provokes “sickness of heart”, to wit, that spirit who is constantly shadowing him in his eagerness to indict him on high and below;

וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. תָּנִינָן, מַאן דְּבָעֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְקַבֵּל צְלוֹתֵיהּ, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי עֵץ חַיִּים. וּכְדֵין תַּאֲוָה בָאָה. מַאן תַּאֲוָה, דָּא הוּא דַּרְגָּא דְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא בִּידֵיהּ, וְעֲאִיל לוֹן קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. כְּתִיב הָכָא בָאָה, וּכְתִיב הָתָם, (אסתר ב׳:י״ד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה. וְדָא הוּא תַּאֲוָה בָאָה, בָּאָה קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, לְאַשְׁלָמָא רְעוּתָא דְהַהוּא בַּר נָשׁ. but “desire fulfilled is a tree of life”, that is, as tradition teaches us, whoever desires that the Holy One, blessed be He, should accept his prayer, should be diligent in the study of the Torah, which is the tree of life, and thus desire is “fulfilled”, or, more literally, “cometh” (baah). By “desire” is meant the grade that presides over all prayers and takes them up into the presence of the Most High King. The word “cometh” (baah) is used here as in the phrase, “In the evening she cometh” (Esther 2, 14), and means that the desire comes up before the Most High King so as to fulfil the man’s wish.

דָּבָר אַחֵר, תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה מַחֲלָה לֵב, דָּא הוּא אֲתַר, דְּאִתְיְיהִיב הַהִיא מִלָּה, בְּאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְאִתְמַשְּׁכָא עַד דְּאִתְיְיהִיב מִיָּדָא לְיָדָא, וּלְזִמְנִין דְּלָא יִיִתֵי. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִתְפַּשְּׁטָא וְאִתְמַשְּׁכָא בְּכָל אִינוּן מְמַנָּן, לְנַחֲתָא לֵיהּ לְעַלְמָא. Alternatively, “hope deferred maketh the heart sick” is an allusion to that other and wrong place in which man’s prayer may be delayed whilst it passes from hand to hand and so fails to reach its destination, because it is passed from chieftain to chieftain and is brought down again into this world.

וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה, דָּא הוּא תּוֹחֶלֶת, דְּלָא אִתְמַשְּׁכָא, בְּגִין אִינוּן מְמַנָּן רְתִיכִין, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב (לון) לֵיהּ לְאַלְתָּר. בְּגִין דְּכַד אִתְמַשְּׁכָא בֵּין אִינוּן מְמַנָּן רְתִיכִין, כַּמָּה אִינוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא דְּאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּתָא. לְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּדִינֵיהּ, עַד לָא יִנָּתְנוּן לֵיהּ. וּמַה דְּנָפִיק מִבֵּי מַלְכָּא וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ לְבַר נָשׁ, בֵּין דְּזָכֵי, בֵּין דְּלָא זָכֵי, אִתְיְיהִיב מִיָּד. וְדָא הוּא עֵץ חַיִים תַּאֲוָה בָאָה. “But desire fulfilled is a tree of life”: this alludes to the hope that is not bandied about among those chieftains, but is granted to the man by God immediately; for if it is delayed among those chieftains it is exposed to the scrutiny and criticism of numerous accusers, who may prevent it from being granted. Not so is it with the hope that issues directly from the King’s Court: this is granted to man at once, irrespective of his merits.

דָּבָר אַחֵר, תּוֹחֶלֶת מְמוּשָׁכָה, דָּא יַעֲקֹב. דְּאִתְמַשְּׁכָא לֵיהּ תּוֹחַלְתָּא דְיוֹסֵף עַד זְמַן אָרִיךְ. וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה, דָּא הוּא בִּנְיָמִן. דְּהָא מִזִּמְנָא דְּתָבַע לֵיהּ יוֹסֵף, עַד הַהוּא זִמְנָא דְּאָתָא לְגַבֵּיהּ, לָא הֲוָה אֶלָּא זִמְנָא זְעֵיר. דְּלָא אִתְמַשְּׁכָא הַהוּא זִמְנָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. מַאי בֶּן אִמּוֹ. דְּדִיוּקְנֵיהּ דְּאִמֵּיהּ הֲוָה בֵּיהּ, וְהֲוָה דָמֵי דִּיוּקְנֵיהּ לְדִיוּקְנָא דְּרָחֵל. בְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִן אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. Again, “hope deferred maketh the heart sick” is exemplified in Jacob, whose hope in regard to Joseph was deferred for a long time, while “desire fulfilled is a tree of life” is exemplified in the case of Benjamin, inasmuch as only a short time elapsed between Joseph’s demand that he should be brought to him and his actual arrival, of which it is written, “And he lifted up his eyes, and saw Benjamin his brother, his mother’s son.” The words “his mother’s son” in this passage indicate that Benjamin was the very image of his mother.’

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וְהָא כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִן. וְהַשְׁתָּא כְּתִיב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו. מַאי רְאִיָה הָכָא. אֶלָּא חָמָא בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא לְבִנְיָמִן, דְּחוּלָקֵיהּ הֲוָה עִמְּהוֹן בְּאַרְעָא. וּבְחוּלָקֵיהּ דְּבִנְיָמִן וִיהוּדָה תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא. דְּהָא חָמָא לֵיהּ לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן, דִּבְחוּלְקֵהוֹן הֲוָה מַקְדְּשָׁא. וְדָא הוּא וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִן. לֵיהּ חָמָא עִמְּהוֹן, וְיוֹסֵף דְּהֲוָה אֲחוּהָ לָא חָמָא עִמְּהוֹן בְּהַהוּא חוּלָקָא. Said R. Jose: ‘since it has already been written, “And Joseph saw Benjamin with them”, why does the Scripture repeat “And he lifted up his eyes, and saw Benjamin his brother”? The truth is that the second time he saw something new: he foresaw through the holy spirit that Benjamin would have a portion along with his brethren in the Holy Land, and, moreover, that it would be in the portions of Benjamin and Judah that the Shekinah would rest, in that the Temple would be in their portion.¹Cf. T. B. Tractate Yoma, 12a: “A strip of land went forth from Judah’s lot and entered into Benjamin’s territory, and on this the Temple was built.”. Hence he saw that Benjamin would be more closely connected with them than he himself.’

אוּף הָכָא, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ. וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךִ שָׁמָּה. AND JOSEPH MADE HASTE; FOR HIS HEART YEARNED TOWARD HIS BROTHER; AND HE SOUGHT WHERE TO WEEP; AND HE ENTERED INTO HIS CIIAMBER AND WEPT THERE.

הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם, רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, אִי אִינוּן הֲווּ אָזְלֵי וְאִשְׁתַּדָּרוּ, מַה לָּן לְמִכְתַּב בְּאוֹרַיְיתָא, הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם. אֶלָּא בְּגִין דִּכְתִיב וְלָקַחַת אוֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמוֹרֵינוּ, בְּגִין כָּךְ וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמוֹרֵיהֶם. בְּגִין דְּלָא יִשְׁתָּאֲרוּן אִינוּן וַחֲמוֹרֵיהוֹן, כִּדְקָאֲמְרוּ. AS SOON AS THE MORNING WAS LIGHT, THE MEN WERE SENT AWAY, THEY AND THEIR ASSES. Said R. Eleazar: ‘Having said that the men were sent away, why does Scripture add “they and their asses”? The reason is to show that previously there had been no ground for their apprehension when they said, “and take us for bondmen, and our asses” (Gen. 43, 18).

פָּתַח וְאֲמַר, (בראשית כ״ב:ג׳) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ וְגו', הַהוּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם הֲוָה נָהִיר, לְקַיְימָא עֲלַיְיהוּ בִּזְכוּתֵיהּ. כְּדֵין זְכוּתָא דְאַבְרָהָם קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, וְאֲזְלוּ בִּשְׁלָם, וְאִשְׁתְּזִיבוּ מִן דִּינָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעְתָּא, קָיְימָא עֲלַיְיהוּ דִינָא, לְאִתְפָּרְעָא מִנַּיְיהוּ. בַּר דִּזְכוּתָא דְּהַהוּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם, אָגִין עֲלַיְיהוּ. וְאִשְׁתַּלָּחוּ מִן דִּינָא, דְּלָא שַׁלִּיט עֲלַיְיהוּ בְּהַהוּא זִמְנָא. There is also an allusion to the verse: “And Abraham rose early in the morning, and saddled his ass, etc.” (Ibid. 22, 3). It was that morning of Abraham that shone for the brethren to support them by its merits, so that, strong in the merit of Abraham, they went away in peace and were delivered from judgement. For at that moment the rigour of judgement was impending over them and would have exacted punishment from them but for the merit of that morning of Abraham.’

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (שמואל ב כ״ג:ד׳) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שֶׁמֶשׁ. דָּא הוּא נְהוֹרָא, דְּהַהוּא בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם. יִזְרַח שֶׁמֶשׁ, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא דְיַעֲקֹב. דִּכְתִיב, (בראשית לכ) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, דְּהַהוּא בֹּקֶר לָא אִיהוּ עָבוֹת כָּל כָּךְ, אֶלָּא מִנֹּגַהּ מִמָּטָר. נֹגַהּ מִמָּטָר, אִיהוּ מִטְּרָא דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְיִצְחָק, דְּהַהוּא מִטְרָא אַפִּיק דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ. R. Judah derived the same lesson from the verse, “And as the light of the morning, when the sun riseth, the morning without clouds; when through clear shining after rain, the tender grass springeth of the earth” (II Sam. 33, 4). ‘The “light of the morning” he said, ‘is an allusion to the light of that morning of Abraham; “when the sun riseth” is an allusion to the sun that rose upon Jacob (Gen. 32, 32); “the morning without clouds” means that that morning was not very cloudy, but was “clear shining after rain”, to wit, the rain that comes from the side of Isaac, which is the rain that causes the tender grass to spring from the earth.

אַהֲדַרְנָא לְמִילֵי קַדְמָאֵי: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב וְגו'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (מיכה ה׳:ו׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְק1ַוְּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד נְהוֹרָא סָלְקָא. אִתְעַר חַד צִיפֳּרָא בְּאִילָנָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וְקָרֵי תְּלַת זִמְנִין. וְשַׁרְבִיטָא יִזְדָּקַּף, וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל, לְכוֹן אָמְרִין, הוּרְמָנִי דְּבוֹרְיָירֵי. מַאן מִנְּכוֹן דְּחָמֵי וְלָא חָמֵי. דְּקָיְימָא בְּעַלְמָא, וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימֵי, לָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן. אוֹרַיְיתָא קָיְימָא קַמַּיְיהוּ, וְלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בָהּ. טַב לוֹן דְּלָא יִבָּרוּן, עַל מַה יְּקוּמוּן בְּלָא סָכְלְתָנוּ. וַוי לוֹן כַּד יִתְעָרוּן יוֹמֵי דְרַע עֲלַיְיהוּ, וְיִטְרְדוּן לְהוֹן מֵעָלְמָא. Let us return to our subject. AND UNTO JOSEPH WERE BORN TWO SONS BEFORE THE YEAR OF THE FAMINE CAME, ETC. R. Isaac opened a discourse on the verse: And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples as dew from the Lord, as showers upon the grass, that are not looked for from men, nor awaited at the hands of the sons of men (Micah 5, 6). ‘Observe’, he said, ‘that every day as soon as day breaks a certain bird wakes up on a tree in the Garden of Eden and calls three times in succession, whereupon the twig on which it sits stands upright, and then a herald cries aloud, saying: “To you the warning is given, O rulers of the world. There are those among you that see without seeing, that stand without knowing what supports them, and that regard not the glory of their Master.” The Torah is standing in their presence, but they occupy not themselves with it. It were better for them not to have been born. How can they exist without understanding? Woe to them when the days of evil will bestir themselves against them and extirpate them from the world.

מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִינוּן יוֹמֵי דְּסִיבוּ, לָאו הָכִי. דְּהָא יוֹמֵי דְסִיבוּ, אִי זָכָה בִּבְנִין וּבְנִי בְנִין, יוֹמֵי דְטַב אִינוּן. מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, What are the “days of evil”? They are not the days of old age, inasmuch as for him who has children and grandchildren those are good days.

אֶלָּא אִינוּן כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (קהלת י״ב:א׳) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, לָאו אִינוּן יוֹמִין דְּסִיבוּ. אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, בָּרָא לֵיהּ בְּאַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל אָת וְאָת עָאֳלַת קַמֵּיהּ, עַד דְּאִתְקָיְימוּ כֻּלְּהוּ אַתְוָון בְּאָת בֵי"ת. וְכָל אִינוּן אַלְפָא בֵּיתוֹת דְּאִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי (כלהו) לְמִבְרִי עָלְמָא. These days of evil are those indicated in the verse, “Remember then thy creator in the days of thy youth, before the evil days come” (Eccl. 12, 1). The esoteric reference is as follows. When the Holy One, blessed be He, created the world, He created it by means of the letters of the Torah, all the letters of the Alphabet having presented themselves before Him until finally the letter Beth was chosen for the starting point. Moreover, the various Alphabets¹i.e. the various combinations of the Alphabet, based on a series of permutations, each one constituting, as it were, an Alphabet by itself. in their variety of permutation presented themselves to participate in the Creation.

כֵּיוָן דְּאִתְגַּלְגְּלוּ וְאִתְחַבָּרוּ תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין ט"ר כְּחֲדָא, סַלְקָא טי"ת וְלָא אִתְיַישְׁבַת, עַד דְּגָעַר בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאָמַר לָהּ, טי"ת טי"ת, עַל מָה אַתְּ סָלְקָא וְלָא אִתְיַישְׁבַת בְּדוּכְתִּיךְ. אָמְרָה קַמֵּיהּ. וְכִי עָבְדַת לִי לְמֶהוֵי אָת בְּרֵישָׁא דְטוֹב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא פָּתַח בִּי כִּי טוֹב. הֵיךְ אֲנָא מִתְחַבְּרָא לְאִתְיַישְׁבָא בְּאָת רַע. But when it came to the turn of the Teth and the Resh to present themselves together,¹i.e. within the Alphabet called, from its initial letters, Albam. In this scheme the order is: Aleph, Lamed, Beth, Mim… Teth, Resh, etc. the Teth refused to take its place; so God chid it, saying: “O Teth, Teth, why, having come up, art thou loth to take thy place?” It replied: “Seeing that Thou hast placed me at the head of tob (good), how can I associate with the Resh, the initial of ra’ (evil)?”

אָמַר לָהּ, תּוּב לְאַתְרִיךְ, דְּהָא אַתְּ צָרִיךְ לָהּ. דְּהָא בַר נָשׁ דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי בְּכוֹן, תַּרְוַויְיכוּ אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא, וְיִתְבְּרֵי. אֲבָל אַתְּ לִימִינָא, וְאִיהִי לִשְׂמָאלָא. וּכְדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ דָּא בְּדָא כְּחֲדָא. God thereupon said to it: “Go to thy place, as thou hast need of the Resh. For man, whom I am about to create, will be composed of you both, but thou wilt be on his right whilst the other will be on his left.” The two then took their places side by side.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא פָּרִישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרָא לוֹן לְכָל חַד וְחַד, יוֹמִין וּשְׁנִין יְדִיעָן. אִלֵּין לִימִינָא וְאִלֵּין לִשְׂמָאלָא. אִלֵּין דְּיָמִינָא, אִתְקְרוּן יְמֵי הַטּוֹב, וְאִלֵּין דִּשְׂמָאלָא אִתְקְרוּן יְמֵי הָרָעָה. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה. דְּאִלֵּין מְסַחֲרִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחוֹבוֹי דְּאִיהוּ עָבִיד. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרוּן יוֹמִין דְּטוֹב, וְיוֹמִין דְּרַע, כְּדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ, לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ בְּבַר נָשׁ. God, however, separated them by creating for each one special days and years, one set for the right and one for the left. Those of the right are called “days of good”, and those of the left “days of evil”. Hence Solomon’s words: “before the evil days come”, to wit, those days which encompass a man on account of the sins he commits.

וּבְגִינֵי כָךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. יְמֵי רָע וַדַּאי. וְרָזָא דָא, אִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי רָעָב, שְׁנִין דְּרָעָב, וְאִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי שָׂבָע, שְׁנֵי שָׂבָע. These days are also alluded to by the terms “days of famine” and “years of famine”, and “days of plenty” and “years of plenty”.

וְרָזָא דְמִלָּה, דְּלָא לְאֲפָקָא מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, בְּיוֹמֵי רָעָב, בִּשְׁנַת הָרָעָב. וּבְגִין כָּךְ יוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, סָתִים מַבּוּעֵיהּ בִּשְׁנַת הָרָעָב. וְלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. וְדָא בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְכַד שָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, דְּיַסְתִּים מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא דִילֵיהּ. בְּגִין דְּלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. The lesson to be derived from this is that the spring of the holy covenant should not be allowed to flow during the days of famine and the years of famine. Hence Joseph, the exemplar of the sacredness of the covenant, checked his fountain-head in the years of famine, and did not allow it to bring offspring into the world. This is incumbent on every man during years of famine.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. בְּהַהִיא שְׁנַת הָרָעָב, כֵּיוָן דְּאִיהִי שָׁלְטָא, בָּעֵי לְאַסְתָּמָא מַבּוּעֵיהּ. בְּגִין דְּאִי לָא סָתִים לֵיהּ, גָּרִים לְאַמְשָׁכָא רוּחָא לְהַהוּא וַלְדָא מֵהַהוּא סִטְרָא. וְיָהִיב דּוּכְתָּא לְהַהוּא סִטְרָא לְמִפְשֵׁי בְּעַלְמָא, סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא בְּסִטְרָא דְּקוּדְשָׁא. וְתוּ רָזָא, דִּכְתִיב, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו'. R. Simeon said: ‘There is a deep idea contained here, namely, that if a man does not close his fountain when the year of famine has sway, then he causes a spirit from the other side to enter the child then born, and so enables the side of impurity to increase at the expense of the side of holiness.

וּבְּגִין כָּךְ יוֹסֵף צַדִּיקָא, רָזָא דִבְרִית, סָלִיק וְסָתִים מַבּוּעֵיהּ, בִּשְׁנַת הָרָעָב. דְּלָא לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדָהּ כְּלַל, וּלְמֵיהַב לָהּ דּוּכְתָּא. וּמַאן דְּאַפְתַּח מַבּוּעֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם וְגו'. דְּהָא אִלֵּין אִקְרוּן בָּנִים זָרִים וַדַּאי. בַּיְיָ בָּגָדוּ וַדַּאי. וּבְּגִין כָּךְ זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, דְּלָא אִתְחַלְּפוּ דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, בְּדוּכְתָּא מְסָאֲבָא. Hence, of those who do not observe such abstinence at such a time it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children, etc.” (Hos. 5, 7); for inasmuch as such children are called “strange children”, assuredly the parents have dealt treacherously against the Lord. Thus happy is the portion of holy Israel who do not allow impurity to take the place of sacredness.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא דְּשָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, אַסְתִּים מַבּוּעֵיהּ וְסָלִיק מְקוֹרֵיהּ, דְּלָא לְמֵיהַב בְּנִין לְסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְלָא לְאַחְלָפָא דּוּכְתָּא דְּקוּדְשָׁא, בְּדוּכְתָּא דִּמְסָאֲבָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְחַכָּאָה לְמָארֵיהּ דְּקוּדְשָׁא, כַּד יֵיתֵי וְיִשְׁלוֹט, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו ח׳:י״ז) וְחִכֵּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוִּיתִי לוֹ. And Scripture thus tells that “unto Joseph were born two sons before the year of famine came”, inasmuch as from the time the famine overspread the land he closed his source so as not to give children to the unclean spirit and not to put impurity in the place of holiness. It behoves a man to wait for the Master of holiness to come and establish his sway, as it is written: “And I will wait for the Lord, that hideth his face from the house of Jacob, and I will look for him” (Is. 8, 17).

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיהַךְ בְּהוּ. דִּכְתִיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (ד"א ל"ג דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יי). דהא, קודשא בריך הוא בעא לקדשא להו לישראל בכלא ולא יהא לון בסטרא דמסאבא כלום) (תא חזי כד סטרא דא שלטא בעלמא לא אצטריך ליה לבר נש לאתחזאה בשוקא קמיה בגין דיכיל לנזקא ואתייהיב ליה רשותא לחבלא. ותא חזי ביעקב מה כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, דלא בעי לאתחזאה קמיה). Happy are those righteous that know the ways of the Holy One, blessed be He, and keep the precepts of the Torah and follow them. Of them it is written: “For the ways of the Lord are right, and the just do walk in them, but transgressors do stumble therein” (Hos. 14, 10), also: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).¹The first four lines of the Hebrew text do not appear in the English translation.

וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;

וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא. but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.

וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר. Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one),¹i.e. Elisha the son of Abuya, who through speculations in Greek philosophy was led into heresy, and for this was called by his colleagues Aher (the other one). T. B. Hagigah, 15a and 15b. who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.

וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא. It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר. Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.

זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith

שִׁבְעָה דַּרְגִּין לְעֵילָא עִלָּאִין עַל כֹּלָּא, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְרָזָא דְּשִׁבְעָה דַרְגִּין דִּלְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, דְּאִינוּן חִבּוּרָא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ חַד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים י"ד יוֹם. וְכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, וְעַל דָּא כְּתִיב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. in the seven (shib’a) supernal grades with their corresponding grades below.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא, אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה וּכְלֵי זַיְינִין קְטוּרִין תְּחוֹתוֹי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בַר נָשׁ דֵּין, חַד מִתְּרִין אִית בֵּיהּ. אוֹ זַכָּאָה שְׁלִים אִיהוּ, אוֹ לְרַמָּאָה (את) בְּנֵי עַלְמָא אִיהוּ. R. Hiya and R. Jose were once walking together when they caught sight of a man wearing a talith; beneath it, however, they saw that he was armed. Said R. Hiya: ‘This man is either exceedingly pious, or he is a dangerous hypocrite.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין אָמְרוּ, הֱוֵי דָן לְכָל בַר נָשׁ לִזְכוּ. הָא תָּנִינָן, בַּר נָשׁ דְּנָפִיק לְאָרְחָא, יִתְכַּוֵּין לִתְלַת מִלִּין. לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. מִנָּלָן מִיַּעֲקֹב, דְּהָא לִתְלַת אִלֵּין אִתְכַּוֵּון, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. וְהַאי בַר נָשׁ, אָזִיל בְּאָרְחָא אִיהוּ. הָא בֵּיהּ עִטּוּפָא דְמִצְוָה, לִצְלוֹתָא. וְהָא בֵּיהּ כְּלֵי זַיְינִין, לִקְרָבָא. כֵּיוָן דִּתְרֵין אִלֵּין אִית בֵּיהּ, תְּלִיתָאי לָא לְמִרְדַּף אֲבַתְרָהּ. R. Jose answered: ‘Our sainted teachers have said: Judge every man in a favourable sense. Furthermore, we have been taught that when a man sets out on a journey, he should prepare himself for three courses: for making presents, for fighting, and for prayer. Now that man is wearing a talith, which shows that he is ready for prayer, and he is carrying arms, so that he is prepared to fight; about the third thing we need not inquire.’

כַּד קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, יַהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָם וְלָא אָתִיב לוֹן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא חַד מֵאִינוּן תְּרֵין, דְּאִתְחַזְּיָין לְמֶהוֵי בֵּיהּ לֵית בֵּיהּ, דְּהָא לָא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, וּבְדוֹרוֹן שְׁלָמָא כָּלִיל בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא אִיהוּ מִשְׁתַּדֵּל בִּצְלוֹתֵיהּ, אוֹ מַרְחִישׁ תַּלְמוּדֵיהּ בְּגִין דְּלָא יְעָקַר לֵיהּ. When the man came up to them, they greeted him, but he did not respond. R. Hiya remarked: ‘We see now that he lacks one of the things with which he should have been provided: he has not prepared himself for making presents, under which head is included the greeting of peace.’ R. Jose replied: ‘It may be that he is absorbed in prayer or is repeating his studies so as not to forget them.’

אַזְלֵי כְּחֲדָא, וְלָא מַלִּיל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדַיְיהוּ. לְבָתַר אִשְׁתְּמִיטוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּחָמָא הַהוּא בַר נָשׁ דְּהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ וְיָהִיב לוֹן שְׁלָם. They then all walked together for a time without the man speaking a word to them. R. Hiya and R. Jose at length turned aside from him and began discussing points of the Torah. As soon as the man noticed this he approached them and offered them greeting.

אָמַר לוֹן, רַבּוֹתַי, בְּמָּה חֲשַׁדְתּוּן לִי, כַּד יַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם, וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא צְלוֹתָא הֲוֵית אָמַר, אוֹ מַרְחִישׁ בְּתַלְמוּדָךְ. אָמַר לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לְכוּ לְכַף זְכוּ. He also said to them: ‘What did you think of me when you gave me greeting and I did not respond?’ Said R. Jose: ‘I thought that you were engaged in prayer, or perhaps meditating over your studies.’ He replied: ‘May the Almighty judge you favourably as you have judged me.

אֲבָל אֵימָא לְכוּ. יוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, אַשְׁכַּחְנָא חַד בַר נָשׁ, וְאַקְדִימְנָא לֵיהּ שְׁלָם. וְהַהוּא גַבְרָא הֲוָה לִסְטִים, וְקָם עָלַי, וְצִעֵר לִי. וְאִלְמָלֵא דְאִתְתַּקַּפְנָא בֵּיהּ אִצְטָעַרְנָא. מֵהַהוּא יוֹמָא נָדַרְנָא, דְּלָא לְאַקְדָּמָא שְׁלָם, בַּר לְבַר נָשׁ זַכָּאָה. אֶלָּא אִי יְדַעְנָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיָכִיל לְצַעֲרָא לִי, וְיִתַתַּקַּף בִּי בְּחֵילָא. בְּגִין דְּאָסִיר לְאַקְדָּמָא שְׁלָם לְבַר נָשׁ חַיָּיבָא. דִּכְתִיב, (ישעיה מט) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. I will explain why I acted as I did. One day I was walking on the road when I met a man to whom I gave greeting. He happened to be a highwayman, and he fell upon me and molested me, and had I not stoutly resisted I would have come to no small harm. From that day onward I made a vow not to salute first any man save a righteous man, unless one whom I knew already, for fear lest he might set on me and overcome me. That it is forbidden to salute a sinner we know from the verse: “There is no peace, saith the Lord, concerning the wicked” (Is. 48, 22).

וְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּחָמֵינָא לְכוּ, וְיַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. חֲשִׁידְנָא לְכוּ. בְּגִין דְּלָא חָמֵינָא בְּכוּ מִצְוָה דְּאִתְחֲזֵי לְבַר. וַהֲוֵינָא כְּמוֹ כֵן מְהַדַּר תַּלְמוּדָאי. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּחָמֵינָא בְכוֹ דְּאַתּוּן זַכָּאִין, הָא אָרְחָא מִתְתַּקְּנָא קֳדָמָי. Now, when I saw you, and you saluted me, I suspected you because I did not notice about you any sign of religion, and besides, I was myself repeating my studies. But now that I see that you are righteous men, I have a plain road before me.’

פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ע״ג:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמִינָא וְעָבַד שְׂמָאלָא, לְאַנְהָגָא עַלְמָא. חַד אִקְרֵי טוֹב וְחַד אִקְרֵי רָע. וּבִתְרֵין אִלֵּין אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְקְרִיב בְּכֹלָּא. He then began a discourse on the verse: A Psalm of Asaph. Surely God is good to Israel, even to such as are pure in heart (Ps. 73, 1). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made a Right and a Left for the ruling of the world. The one is called “good”, the other “evil”, and He made man to be a combination of the two.

וְהַהוּא רַע דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִתְיְהִיב בְּסִטְרָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּאִינוּן עַרְלֵי לִבָּא, וְעַרְלֵי בִּשְׂרָא, וּלְאִסְתָּאֳבָא בֵּיהּ. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל (כתיב). The evil, then, which is identical with the left, embraces the idolatrous nations, and has been placed on their side, seeing that they are uncircumcised of heart and uncircumcised of flesh, so that they become defiled by it. But of Israel it is written: “Surely, God is good to Israel.”

וְאִי תֵימָא לְכֻלְּהוּ, לָאו. אֶלָּא לְאִינוּן דְּלָא אִסְתַאֲבֵי בַּהֲדֵי הַהוּא רָע. דִּכְתִיב, לְבָרֵי לֵבָב. בְּגִין דְּדָא טוֹב וְדָא רַע. טוֹב לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְרַע לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין לְאִדְבָּקָא בֵּיהּ. וּבְהַאי אִתְדַּבָּקוּ יִשְׂרָאֵל, בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאִין אֲנַן, דְּלָא שַׁבַּשְׁנָא בָּךְ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרָךְ לְגַבָּן. Not, indeed, to all Israelites, but only to those who have not defiled themselves with that “evil”, only to such as are “pure of heart”. Surely “God is good to Israel”, so that they may cleave to Him, and thereby Israel cleaves to the sublime mystery, to the mystery of Faith, so as to be perfectly united with God.’ R. Jose then said: ‘Happy are we that we did not suspect you falsely, seeing that it was the Holy One, blessed be He, that sent you to us.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּטוֹב הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. לְמֶחמֵי עֵינָא בְּעֵינָא חֵיזוּ יְקָרָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (ע"כ פרשת מקץ) R. Jose further said: ‘Because He is good to Israel, Israel has a portion in this world and in the world to come, and is destined to see eye to eye the glorious vision, as it is written: “For they shall see, eye to eye, the Lord returning to Zion.” ‘Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!

וּבְגִין דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַדָּשָׁא. (כמה דאת אמר) (ד"א דכתיב), וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ. God thus admonished Israel to sanctify themselves, in the words: “Ye shall be holy, for I the Lord your God am holy” (Lev. 19, 2). The term Ani (I) here signifies the kingdom of heaven. Confronting this is the kingdom of idolatry, which is termed “another” (aher), regarding which it is written: “For thou shalt bow down to no other god, for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14).

וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;

וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא. but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.

וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר. Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one),¹i.e. Elisha the son of Abuya, who through speculations in Greek philosophy was led into heresy, and for this was called by his colleagues Aher (the other one). T. B. Hagigah, 15a and 15b. who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.

וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא. It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר. Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.

זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith

שִׁבְעָה דַּרְגִּין לְעֵילָא עִלָּאִין עַל כֹּלָּא, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְרָזָא דְּשִׁבְעָה דַרְגִּין דִּלְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, דְּאִינוּן חִבּוּרָא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ חַד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים י"ד יוֹם. וְכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, וְעַל דָּא כְּתִיב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. in the seven (shib’a) supernal grades with their corresponding grades below.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא, אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה וּכְלֵי זַיְינִין קְטוּרִין תְּחוֹתוֹי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בַר נָשׁ דֵּין, חַד מִתְּרִין אִית בֵּיהּ. אוֹ זַכָּאָה שְׁלִים אִיהוּ, אוֹ לְרַמָּאָה (את) בְּנֵי עַלְמָא אִיהוּ. R. Hiya and R. Jose were once walking together when they caught sight of a man wearing a talith; beneath it, however, they saw that he was armed. Said R. Hiya: ‘This man is either exceedingly pious, or he is a dangerous hypocrite.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין אָמְרוּ, הֱוֵי דָן לְכָל בַר נָשׁ לִזְכוּ. הָא תָּנִינָן, בַּר נָשׁ דְּנָפִיק לְאָרְחָא, יִתְכַּוֵּין לִתְלַת מִלִּין. לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. מִנָּלָן מִיַּעֲקֹב, דְּהָא לִתְלַת אִלֵּין אִתְכַּוֵּון, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. וְהַאי בַר נָשׁ, אָזִיל בְּאָרְחָא אִיהוּ. הָא בֵּיהּ עִטּוּפָא דְמִצְוָה, לִצְלוֹתָא. וְהָא בֵּיהּ כְּלֵי זַיְינִין, לִקְרָבָא. כֵּיוָן דִּתְרֵין אִלֵּין אִית בֵּיהּ, תְּלִיתָאי לָא לְמִרְדַּף אֲבַתְרָהּ. R. Jose answered: ‘Our sainted teachers have said: Judge every man in a favourable sense. Furthermore, we have been taught that when a man sets out on a journey, he should prepare himself for three courses: for making presents, for fighting, and for prayer. Now that man is wearing a talith, which shows that he is ready for prayer, and he is carrying arms, so that he is prepared to fight; about the third thing we need not inquire.’

כַּד קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, יַהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָם וְלָא אָתִיב לוֹן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא חַד מֵאִינוּן תְּרֵין, דְּאִתְחַזְּיָין לְמֶהוֵי בֵּיהּ לֵית בֵּיהּ, דְּהָא לָא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, וּבְדוֹרוֹן שְׁלָמָא כָּלִיל בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא אִיהוּ מִשְׁתַּדֵּל בִּצְלוֹתֵיהּ, אוֹ מַרְחִישׁ תַּלְמוּדֵיהּ בְּגִין דְּלָא יְעָקַר לֵיהּ. When the man came up to them, they greeted him, but he did not respond. R. Hiya remarked: ‘We see now that he lacks one of the things with which he should have been provided: he has not prepared himself for making presents, under which head is included the greeting of peace.’ R. Jose replied: ‘It may be that he is absorbed in prayer or is repeating his studies so as not to forget them.’

אַזְלֵי כְּחֲדָא, וְלָא מַלִּיל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדַיְיהוּ. לְבָתַר אִשְׁתְּמִיטוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּחָמָא הַהוּא בַר נָשׁ דְּהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ וְיָהִיב לוֹן שְׁלָם. They then all walked together for a time without the man speaking a word to them. R. Hiya and R. Jose at length turned aside from him and began discussing points of the Torah. As soon as the man noticed this he approached them and offered them greeting.

אָמַר לוֹן, רַבּוֹתַי, בְּמָּה חֲשַׁדְתּוּן לִי, כַּד יַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם, וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא צְלוֹתָא הֲוֵית אָמַר, אוֹ מַרְחִישׁ בְּתַלְמוּדָךְ. אָמַר לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לְכוּ לְכַף זְכוּ. He also said to them: ‘What did you think of me when you gave me greeting and I did not respond?’ Said R. Jose: ‘I thought that you were engaged in prayer, or perhaps meditating over your studies.’ He replied: ‘May the Almighty judge you favourably as you have judged me.

אֲבָל אֵימָא לְכוּ. יוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, אַשְׁכַּחְנָא חַד בַר נָשׁ, וְאַקְדִימְנָא לֵיהּ שְׁלָם. וְהַהוּא גַבְרָא הֲוָה לִסְטִים, וְקָם עָלַי, וְצִעֵר לִי. וְאִלְמָלֵא דְאִתְתַּקַּפְנָא בֵּיהּ אִצְטָעַרְנָא. מֵהַהוּא יוֹמָא נָדַרְנָא, דְּלָא לְאַקְדָּמָא שְׁלָם, בַּר לְבַר נָשׁ זַכָּאָה. אֶלָּא אִי יְדַעְנָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיָכִיל לְצַעֲרָא לִי, וְיִתַתַּקַּף בִּי בְּחֵילָא. בְּגִין דְּאָסִיר לְאַקְדָּמָא שְׁלָם לְבַר נָשׁ חַיָּיבָא. דִּכְתִיב, (ישעיה מט) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. I will explain why I acted as I did. One day I was walking on the road when I met a man to whom I gave greeting. He happened to be a highwayman, and he fell upon me and molested me, and had I not stoutly resisted I would have come to no small harm. From that day onward I made a vow not to salute first any man save a righteous man, unless one whom I knew already, for fear lest he might set on me and overcome me. That it is forbidden to salute a sinner we know from the verse: “There is no peace, saith the Lord, concerning the wicked” (Is. 48, 22).

וְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּחָמֵינָא לְכוּ, וְיַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. חֲשִׁידְנָא לְכוּ. בְּגִין דְּלָא חָמֵינָא בְּכוּ מִצְוָה דְּאִתְחֲזֵי לְבַר. וַהֲוֵינָא כְּמוֹ כֵן מְהַדַּר תַּלְמוּדָאי. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּחָמֵינָא בְכוֹ דְּאַתּוּן זַכָּאִין, הָא אָרְחָא מִתְתַּקְּנָא קֳדָמָי. Now, when I saw you, and you saluted me, I suspected you because I did not notice about you any sign of religion, and besides, I was myself repeating my studies. But now that I see that you are righteous men, I have a plain road before me.’

פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ע״ג:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמִינָא וְעָבַד שְׂמָאלָא, לְאַנְהָגָא עַלְמָא. חַד אִקְרֵי טוֹב וְחַד אִקְרֵי רָע. וּבִתְרֵין אִלֵּין אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְקְרִיב בְּכֹלָּא. He then began a discourse on the verse: A Psalm of Asaph. Surely God is good to Israel, even to such as are pure in heart (Ps. 73, 1). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made a Right and a Left for the ruling of the world. The one is called “good”, the other “evil”, and He made man to be a combination of the two.

וְהַהוּא רַע דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִתְיְהִיב בְּסִטְרָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּאִינוּן עַרְלֵי לִבָּא, וְעַרְלֵי בִּשְׂרָא, וּלְאִסְתָּאֳבָא בֵּיהּ. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל (כתיב). The evil, then, which is identical with the left, embraces the idolatrous nations, and has been placed on their side, seeing that they are uncircumcised of heart and uncircumcised of flesh, so that they become defiled by it. But of Israel it is written: “Surely, God is good to Israel.”

וְאִי תֵימָא לְכֻלְּהוּ, לָאו. אֶלָּא לְאִינוּן דְּלָא אִסְתַאֲבֵי בַּהֲדֵי הַהוּא רָע. דִּכְתִיב, לְבָרֵי לֵבָב. בְּגִין דְּדָא טוֹב וְדָא רַע. טוֹב לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְרַע לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין לְאִדְבָּקָא בֵּיהּ. וּבְהַאי אִתְדַּבָּקוּ יִשְׂרָאֵל, בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאִין אֲנַן, דְּלָא שַׁבַּשְׁנָא בָּךְ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרָךְ לְגַבָּן. Not, indeed, to all Israelites, but only to those who have not defiled themselves with that “evil”, only to such as are “pure of heart”. Surely “God is good to Israel”, so that they may cleave to Him, and thereby Israel cleaves to the sublime mystery, to the mystery of Faith, so as to be perfectly united with God.’ R. Jose then said: ‘Happy are we that we did not suspect you falsely, seeing that it was the Holy One, blessed be He, that sent you to us.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּטוֹב הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. לְמֶחמֵי עֵינָא בְּעֵינָא חֵיזוּ יְקָרָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (ע"כ פרשת מקץ) R. Jose further said: ‘Because He is good to Israel, Israel has a portion in this world and in the world to come, and is destined to see eye to eye the glorious vision, as it is written: “For they shall see, eye to eye, the Lord returning to Zion.” ‘Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!

אַהֲדַרְנָא לְמִילֵי קַדְמָאֵי: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב וְגו'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (מיכה ה׳:ו׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְק1ַוְּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד נְהוֹרָא סָלְקָא. אִתְעַר חַד צִיפֳּרָא בְּאִילָנָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וְקָרֵי תְּלַת זִמְנִין. וְשַׁרְבִיטָא יִזְדָּקַּף, וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל, לְכוֹן אָמְרִין, הוּרְמָנִי דְּבוֹרְיָירֵי. מַאן מִנְּכוֹן דְּחָמֵי וְלָא חָמֵי. דְּקָיְימָא בְּעַלְמָא, וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימֵי, לָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן. אוֹרַיְיתָא קָיְימָא קַמַּיְיהוּ, וְלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בָהּ. טַב לוֹן דְּלָא יִבָּרוּן, עַל מַה יְּקוּמוּן בְּלָא סָכְלְתָנוּ. וַוי לוֹן כַּד יִתְעָרוּן יוֹמֵי דְרַע עֲלַיְיהוּ, וְיִטְרְדוּן לְהוֹן מֵעָלְמָא. Let us return to our subject. AND UNTO JOSEPH WERE BORN TWO SONS BEFORE THE YEAR OF THE FAMINE CAME, ETC. R. Isaac opened a discourse on the verse: And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples as dew from the Lord, as showers upon the grass, that are not looked for from men, nor awaited at the hands of the sons of men (Micah 5, 6). ‘Observe’, he said, ‘that every day as soon as day breaks a certain bird wakes up on a tree in the Garden of Eden and calls three times in succession, whereupon the twig on which it sits stands upright, and then a herald cries aloud, saying: “To you the warning is given, O rulers of the world. There are those among you that see without seeing, that stand without knowing what supports them, and that regard not the glory of their Master.” The Torah is standing in their presence, but they occupy not themselves with it. It were better for them not to have been born. How can they exist without understanding? Woe to them when the days of evil will bestir themselves against them and extirpate them from the world.

מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִינוּן יוֹמֵי דְּסִיבוּ, לָאו הָכִי. דְּהָא יוֹמֵי דְסִיבוּ, אִי זָכָה בִּבְנִין וּבְנִי בְנִין, יוֹמֵי דְטַב אִינוּן. מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, What are the “days of evil”? They are not the days of old age, inasmuch as for him who has children and grandchildren those are good days.

אֶלָּא אִינוּן כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (קהלת י״ב:א׳) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, לָאו אִינוּן יוֹמִין דְּסִיבוּ. אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, בָּרָא לֵיהּ בְּאַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל אָת וְאָת עָאֳלַת קַמֵּיהּ, עַד דְּאִתְקָיְימוּ כֻּלְּהוּ אַתְוָון בְּאָת בֵי"ת. וְכָל אִינוּן אַלְפָא בֵּיתוֹת דְּאִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי (כלהו) לְמִבְרִי עָלְמָא. These days of evil are those indicated in the verse, “Remember then thy creator in the days of thy youth, before the evil days come” (Eccl. 12, 1). The esoteric reference is as follows. When the Holy One, blessed be He, created the world, He created it by means of the letters of the Torah, all the letters of the Alphabet having presented themselves before Him until finally the letter Beth was chosen for the starting point. Moreover, the various Alphabets¹i.e. the various combinations of the Alphabet, based on a series of permutations, each one constituting, as it were, an Alphabet by itself. in their variety of permutation presented themselves to participate in the Creation.

כֵּיוָן דְּאִתְגַּלְגְּלוּ וְאִתְחַבָּרוּ תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין ט"ר כְּחֲדָא, סַלְקָא טי"ת וְלָא אִתְיַישְׁבַת, עַד דְּגָעַר בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאָמַר לָהּ, טי"ת טי"ת, עַל מָה אַתְּ סָלְקָא וְלָא אִתְיַישְׁבַת בְּדוּכְתִּיךְ. אָמְרָה קַמֵּיהּ. וְכִי עָבְדַת לִי לְמֶהוֵי אָת בְּרֵישָׁא דְטוֹב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא פָּתַח בִּי כִּי טוֹב. הֵיךְ אֲנָא מִתְחַבְּרָא לְאִתְיַישְׁבָא בְּאָת רַע. But when it came to the turn of the Teth and the Resh to present themselves together,¹i.e. within the Alphabet called, from its initial letters, Albam. In this scheme the order is: Aleph, Lamed, Beth, Mim… Teth, Resh, etc. the Teth refused to take its place; so God chid it, saying: “O Teth, Teth, why, having come up, art thou loth to take thy place?” It replied: “Seeing that Thou hast placed me at the head of tob (good), how can I associate with the Resh, the initial of ra’ (evil)?”

אָמַר לָהּ, תּוּב לְאַתְרִיךְ, דְּהָא אַתְּ צָרִיךְ לָהּ. דְּהָא בַר נָשׁ דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי בְּכוֹן, תַּרְוַויְיכוּ אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא, וְיִתְבְּרֵי. אֲבָל אַתְּ לִימִינָא, וְאִיהִי לִשְׂמָאלָא. וּכְדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ דָּא בְּדָא כְּחֲדָא. God thereupon said to it: “Go to thy place, as thou hast need of the Resh. For man, whom I am about to create, will be composed of you both, but thou wilt be on his right whilst the other will be on his left.” The two then took their places side by side.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא פָּרִישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרָא לוֹן לְכָל חַד וְחַד, יוֹמִין וּשְׁנִין יְדִיעָן. אִלֵּין לִימִינָא וְאִלֵּין לִשְׂמָאלָא. אִלֵּין דְּיָמִינָא, אִתְקְרוּן יְמֵי הַטּוֹב, וְאִלֵּין דִּשְׂמָאלָא אִתְקְרוּן יְמֵי הָרָעָה. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה. דְּאִלֵּין מְסַחֲרִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחוֹבוֹי דְּאִיהוּ עָבִיד. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרוּן יוֹמִין דְּטוֹב, וְיוֹמִין דְּרַע, כְּדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ, לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ בְּבַר נָשׁ. God, however, separated them by creating for each one special days and years, one set for the right and one for the left. Those of the right are called “days of good”, and those of the left “days of evil”. Hence Solomon’s words: “before the evil days come”, to wit, those days which encompass a man on account of the sins he commits.

וּבְגִינֵי כָךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. יְמֵי רָע וַדַּאי. וְרָזָא דָא, אִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי רָעָב, שְׁנִין דְּרָעָב, וְאִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי שָׂבָע, שְׁנֵי שָׂבָע. These days are also alluded to by the terms “days of famine” and “years of famine”, and “days of plenty” and “years of plenty”.

וְרָזָא דְמִלָּה, דְּלָא לְאֲפָקָא מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, בְּיוֹמֵי רָעָב, בִּשְׁנַת הָרָעָב. וּבְגִין כָּךְ יוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, סָתִים מַבּוּעֵיהּ בִּשְׁנַת הָרָעָב. וְלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. וְדָא בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְכַד שָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, דְּיַסְתִּים מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא דִילֵיהּ. בְּגִין דְּלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. The lesson to be derived from this is that the spring of the holy covenant should not be allowed to flow during the days of famine and the years of famine. Hence Joseph, the exemplar of the sacredness of the covenant, checked his fountain-head in the years of famine, and did not allow it to bring offspring into the world. This is incumbent on every man during years of famine.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. בְּהַהִיא שְׁנַת הָרָעָב, כֵּיוָן דְּאִיהִי שָׁלְטָא, בָּעֵי לְאַסְתָּמָא מַבּוּעֵיהּ. בְּגִין דְּאִי לָא סָתִים לֵיהּ, גָּרִים לְאַמְשָׁכָא רוּחָא לְהַהוּא וַלְדָא מֵהַהוּא סִטְרָא. וְיָהִיב דּוּכְתָּא לְהַהוּא סִטְרָא לְמִפְשֵׁי בְּעַלְמָא, סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא בְּסִטְרָא דְּקוּדְשָׁא. וְתוּ רָזָא, דִּכְתִיב, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו'. R. Simeon said: ‘There is a deep idea contained here, namely, that if a man does not close his fountain when the year of famine has sway, then he causes a spirit from the other side to enter the child then born, and so enables the side of impurity to increase at the expense of the side of holiness.

וּבְּגִין כָּךְ יוֹסֵף צַדִּיקָא, רָזָא דִבְרִית, סָלִיק וְסָתִים מַבּוּעֵיהּ, בִּשְׁנַת הָרָעָב. דְּלָא לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדָהּ כְּלַל, וּלְמֵיהַב לָהּ דּוּכְתָּא. וּמַאן דְּאַפְתַּח מַבּוּעֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם וְגו'. דְּהָא אִלֵּין אִקְרוּן בָּנִים זָרִים וַדַּאי. בַּיְיָ בָּגָדוּ וַדַּאי. וּבְּגִין כָּךְ זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, דְּלָא אִתְחַלְּפוּ דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, בְּדוּכְתָּא מְסָאֲבָא. Hence, of those who do not observe such abstinence at such a time it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children, etc.” (Hos. 5, 7); for inasmuch as such children are called “strange children”, assuredly the parents have dealt treacherously against the Lord. Thus happy is the portion of holy Israel who do not allow impurity to take the place of sacredness.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא דְּשָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, אַסְתִּים מַבּוּעֵיהּ וְסָלִיק מְקוֹרֵיהּ, דְּלָא לְמֵיהַב בְּנִין לְסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְלָא לְאַחְלָפָא דּוּכְתָּא דְּקוּדְשָׁא, בְּדוּכְתָּא דִּמְסָאֲבָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְחַכָּאָה לְמָארֵיהּ דְּקוּדְשָׁא, כַּד יֵיתֵי וְיִשְׁלוֹט, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו ח׳:י״ז) וְחִכֵּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוִּיתִי לוֹ. And Scripture thus tells that “unto Joseph were born two sons before the year of famine came”, inasmuch as from the time the famine overspread the land he closed his source so as not to give children to the unclean spirit and not to put impurity in the place of holiness. It behoves a man to wait for the Master of holiness to come and establish his sway, as it is written: “And I will wait for the Lord, that hideth his face from the house of Jacob, and I will look for him” (Is. 8, 17).

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיהַךְ בְּהוּ. דִּכְתִיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (ד"א ל"ג דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יי). דהא, קודשא בריך הוא בעא לקדשא להו לישראל בכלא ולא יהא לון בסטרא דמסאבא כלום) (תא חזי כד סטרא דא שלטא בעלמא לא אצטריך ליה לבר נש לאתחזאה בשוקא קמיה בגין דיכיל לנזקא ואתייהיב ליה רשותא לחבלא. ותא חזי ביעקב מה כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, דלא בעי לאתחזאה קמיה). Happy are those righteous that know the ways of the Holy One, blessed be He, and keep the precepts of the Torah and follow them. Of them it is written: “For the ways of the Lord are right, and the just do walk in them, but transgressors do stumble therein” (Hos. 14, 10), also: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).¹The first four lines of the Hebrew text do not appear in the English translation.

וּבְגִין דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַדָּשָׁא. (כמה דאת אמר) (ד"א דכתיב), וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ. God thus admonished Israel to sanctify themselves, in the words: “Ye shall be holy, for I the Lord your God am holy” (Lev. 19, 2). The term Ani (I) here signifies the kingdom of heaven. Confronting this is the kingdom of idolatry, which is termed “another” (aher), regarding which it is written: “For thou shalt bow down to no other god, for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14).

וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;

וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא. but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.

וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר. Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one),¹i.e. Elisha the son of Abuya, who through speculations in Greek philosophy was led into heresy, and for this was called by his colleagues Aher (the other one). T. B. Hagigah, 15a and 15b. who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.

וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא. It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר. Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.

זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith