Chapter 04
Chapter 04 somebodyMiketz 4 (Chapter 04) (Miketz) (Zohar)
Miketz 4 (Chapter 04) (Miketz) (Zohar) somebodyוַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ. THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו. Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.
כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר. Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר. R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.
דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא. For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, לָא יְדַעְנָא דְּיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ הָא. אֶלָּא וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, דָּא יַעֲקֹב, דְּהָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְנוֹי, אֲתָא שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין, וְאָחִית לֵיהּ לְיוֹסֵף בְּקַדְמִיתָא. דְּבִזְכוּתֵיהּ אִתְקְיַּים בְּרִית בַּהֲדֵיהּ, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא. In the verse: “Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham”, we may take Israel to be an allusion to the Holy One, blessed be He, for it was for the sake of Jacob, who sojourned in the land of Ham, and his sons that the Shekinah came into Egypt. God thus arranged that Joseph should first be brought into Egypt, as through his merit the covenant was confirmed with him, and made him ruler over all the land.
מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו', (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.
וַיְרִיצֻהוּ חָסֵר וא"ו, וּמַאן אִיהוּ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּהָא לֵית מַאן דְּאָסִיר וּפַתַּח, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (איוב י״ב:י״ד) יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ. וּכְתִיב, (איוב לה) וְהוּא יַשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד, דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ. וּכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָא וְדָיְירֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִי יְמַחֵי בִידֵיהּ וְיֵאמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'.
מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם. GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא. R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’
וְדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט׳:י״ב) וַיְחֲזֵק יְיָ אֶת לֵב פַּרְעֹה, דְּמִלָּה דָא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ, וְאַקְשֵׁי לֵיהּ. וְעַל דָּא משֶׁה לא אוֹדַע לֵיהּ מִלָּה דִּשְׁמָא אָחֳרָא, אֶלָא שְׁמָא דַּיְיָ בִּלְחוֹדוֹי, וְאוּקְמוּהָ.
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו'. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס"א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ. R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.
דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.
וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו'. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין. As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;
פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא. for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא. Said R. Hiya: ‘That is so. Man’s mouth cannot utter, nor his eyes see, nor his ear hear the entirety of things; and yet “there is nothing new under the sun” (Ibid. 1, 9). And observe that not even the disembodied spirits which the Holy One created under the sun are able to give utterance to all the things that are in the world, nor can their eye see nor their ear hear all. Hence Solomon, who knew everything, spoke thus.
וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ. Now, observe that all the doings of the world are controlled by vast numbers of spirits, but the people of the world know not and regard not what it is that upholds them. Even Solomon, the wisest of men, could not apprehend them.’
פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס"א ברזא) דְחָכְמָתָא. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס"א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס"א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. He further discoursed on the verse: He hath made everything beautiful in its time; also he hath set the world in their heart, yet so that man cannotfind out the work that God hath done, etc. (Ibid. 3, 11). ‘How happy’, he said, ‘are those who labour in the Torah and thus learn to see with the eye of wisdom! Whatever God has formed in the world has its own controlling grade which directs it either for good or for evil. There are grades of the right and grades of the left. If a man goes to the right, whatever act he performs then becomes a directing grade on that side which helps him onward and procures him other helpers. But if he goes to the left, then whatever act he commits becomes a directing force on that side, and brings indictments against him, whilst leading him further into that side. Hence, whenever a man performs a good and proper act the chieftain of the right hand affords him help, and this is indicated in the expression “good in its time”, that is, the act and its time become intimately bound up together;
גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ. also “He hath set the world in their heart”, that is, the whole world and all its works depend only on the will of man. Happy are those righteous who by their good deeds draw benefits upon themselves and upon the world, and who know how to attach themselves to the grade called “time of peace”, and who in virtue of their righteousness in the lower world influence the grade called Kol (everything) to shine in its time (‘eth).
וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין. Woe to the sinners who know not the time- grade of any act and are not circumspect to perform their deeds in such a way as to benefit the world, and so that each deed of theirs should fall under the proper grade.
וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא. Everything is thus dependent on man’s free will, as it is written: “so that man cannot find out the work that God hath done from the beginning even to the end”; and inasmuch as it depends on a man’s will whether his deeds are attached to the proper grade or to the improper one, the text continues: “I know that there is no good in them but to rejoice, and to perform good actions so long as they live” (Ibid. 3, 12). That is to say, if a man’s actions are not good, he has to rejoice at all their consequences and to give thanks for them to the Holy One and to do good actions as long as he lives; for since his own act brought evil upon him through the grade presiding over it, he has to rejoice at the punishment and to give thanks for it, seeing that he brought it on himself, like a bird blindly falling into the snare.
וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב, (קהלתט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. So Scripture says: “For man also knoweth not his time; as the fishes that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falleth suddenly upon them” (Ibid. 9, 12). The expression “his time” (‘eth) refers to the ministering angel called “time”, who presides over each act a man performs, and is referred to in the statement “he hath made everything beautiful in its time”. Hence they are “as the birds that are caught in the snare”. Happy, then, are those who exert themselves in the study of the Torah and are intimate with the ways and paths of the Torah of the Most High King so as to follow the true way.’
וְתָּא חֲזֵי, לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח בַּר נַשׁ פּוּמֵיהּ לְבִישׁ, דְּאִיהוּ לָא יָדַע מַאן נָטִיל הַהִיא מִלָּה. וְכַד לָא יָדַע בַּר נָשׁ אִתְכְּשַׁל בָּהּ. וְצַדִּיקַיָא כַּד פָּתְחֵי פּוּמַיְיהוּ כֻּלְּהוּ שְׁלָם. תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד שָׁרָא לְמַלָּלָא לְפַרְעֹה. מַה כְּתִיב, אֱלהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא אִתְּמָר. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל שְׁלָמָא דְמַלְכוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ו׳:י״ג) וַיְצַוִּם אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאוּקְמוּהָ. Observe that a man ought never to begin his speech with an ill-omened utterance, as he does not know who will take it up, and he may come to grief over it. The righteous thus always begin their discourse with words of peace. So Joseph prefaced his address to Pharaoh with the words: “God will give Pharaoh an answer of peace.” R. Judah said: ‘It has been taught that the Holy One, blessed be He, is solicitous for the welfare of a king, as we read: “and he gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh, King of Egypt” (Ex. 6, 13).’
Miketz 4:50-57 (Chapter 04) (Miketz) (Zohar)
Miketz 4:50-57 (Chapter 04) (Miketz) (Zohar) somebodyוַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ. THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו. Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.
כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר. Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר. R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.
דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא. For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, לָא יְדַעְנָא דְּיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ הָא. אֶלָּא וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, דָּא יַעֲקֹב, דְּהָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְנוֹי, אֲתָא שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין, וְאָחִית לֵיהּ לְיוֹסֵף בְּקַדְמִיתָא. דְּבִזְכוּתֵיהּ אִתְקְיַּים בְּרִית בַּהֲדֵיהּ, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא. In the verse: “Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham”, we may take Israel to be an allusion to the Holy One, blessed be He, for it was for the sake of Jacob, who sojourned in the land of Ham, and his sons that the Shekinah came into Egypt. God thus arranged that Joseph should first be brought into Egypt, as through his merit the covenant was confirmed with him, and made him ruler over all the land.
מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו', (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.
וַיְרִיצֻהוּ חָסֵר וא"ו, וּמַאן אִיהוּ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּהָא לֵית מַאן דְּאָסִיר וּפַתַּח, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (איוב י״ב:י״ד) יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ. וּכְתִיב, (איוב לה) וְהוּא יַשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד, דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ. וּכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָא וְדָיְירֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִי יְמַחֵי בִידֵיהּ וְיֵאמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'.
מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם. GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא. R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’
וְדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט׳:י״ב) וַיְחֲזֵק יְיָ אֶת לֵב פַּרְעֹה, דְּמִלָּה דָא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ, וְאַקְשֵׁי לֵיהּ. וְעַל דָּא משֶׁה לא אוֹדַע לֵיהּ מִלָּה דִּשְׁמָא אָחֳרָא, אֶלָא שְׁמָא דַּיְיָ בִּלְחוֹדוֹי, וְאוּקְמוּהָ.
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו'. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס"א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ. R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.
דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.
וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו'. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין. As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;
פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא. for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא. Said R. Hiya: ‘That is so. Man’s mouth cannot utter, nor his eyes see, nor his ear hear the entirety of things; and yet “there is nothing new under the sun” (Ibid. 1, 9). And observe that not even the disembodied spirits which the Holy One created under the sun are able to give utterance to all the things that are in the world, nor can their eye see nor their ear hear all. Hence Solomon, who knew everything, spoke thus.
וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ. Now, observe that all the doings of the world are controlled by vast numbers of spirits, but the people of the world know not and regard not what it is that upholds them. Even Solomon, the wisest of men, could not apprehend them.’
פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס"א ברזא) דְחָכְמָתָא. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס"א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס"א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. He further discoursed on the verse: He hath made everything beautiful in its time; also he hath set the world in their heart, yet so that man cannotfind out the work that God hath done, etc. (Ibid. 3, 11). ‘How happy’, he said, ‘are those who labour in the Torah and thus learn to see with the eye of wisdom! Whatever God has formed in the world has its own controlling grade which directs it either for good or for evil. There are grades of the right and grades of the left. If a man goes to the right, whatever act he performs then becomes a directing grade on that side which helps him onward and procures him other helpers. But if he goes to the left, then whatever act he commits becomes a directing force on that side, and brings indictments against him, whilst leading him further into that side. Hence, whenever a man performs a good and proper act the chieftain of the right hand affords him help, and this is indicated in the expression “good in its time”, that is, the act and its time become intimately bound up together;
גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ. also “He hath set the world in their heart”, that is, the whole world and all its works depend only on the will of man. Happy are those righteous who by their good deeds draw benefits upon themselves and upon the world, and who know how to attach themselves to the grade called “time of peace”, and who in virtue of their righteousness in the lower world influence the grade called Kol (everything) to shine in its time (‘eth).
וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין. Woe to the sinners who know not the time- grade of any act and are not circumspect to perform their deeds in such a way as to benefit the world, and so that each deed of theirs should fall under the proper grade.
וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא. Everything is thus dependent on man’s free will, as it is written: “so that man cannot find out the work that God hath done from the beginning even to the end”; and inasmuch as it depends on a man’s will whether his deeds are attached to the proper grade or to the improper one, the text continues: “I know that there is no good in them but to rejoice, and to perform good actions so long as they live” (Ibid. 3, 12). That is to say, if a man’s actions are not good, he has to rejoice at all their consequences and to give thanks for them to the Holy One and to do good actions as long as he lives; for since his own act brought evil upon him through the grade presiding over it, he has to rejoice at the punishment and to give thanks for it, seeing that he brought it on himself, like a bird blindly falling into the snare.
וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב, (קהלתט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. So Scripture says: “For man also knoweth not his time; as the fishes that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falleth suddenly upon them” (Ibid. 9, 12). The expression “his time” (‘eth) refers to the ministering angel called “time”, who presides over each act a man performs, and is referred to in the statement “he hath made everything beautiful in its time”. Hence they are “as the birds that are caught in the snare”. Happy, then, are those who exert themselves in the study of the Torah and are intimate with the ways and paths of the Torah of the Most High King so as to follow the true way.’
וְתָּא חֲזֵי, לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח בַּר נַשׁ פּוּמֵיהּ לְבִישׁ, דְּאִיהוּ לָא יָדַע מַאן נָטִיל הַהִיא מִלָּה. וְכַד לָא יָדַע בַּר נָשׁ אִתְכְּשַׁל בָּהּ. וְצַדִּיקַיָא כַּד פָּתְחֵי פּוּמַיְיהוּ כֻּלְּהוּ שְׁלָם. תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד שָׁרָא לְמַלָּלָא לְפַרְעֹה. מַה כְּתִיב, אֱלהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא אִתְּמָר. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל שְׁלָמָא דְמַלְכוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ו׳:י״ג) וַיְצַוִּם אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאוּקְמוּהָ. Observe that a man ought never to begin his speech with an ill-omened utterance, as he does not know who will take it up, and he may come to grief over it. The righteous thus always begin their discourse with words of peace. So Joseph prefaced his address to Pharaoh with the words: “God will give Pharaoh an answer of peace.” R. Judah said: ‘It has been taught that the Holy One, blessed be He, is solicitous for the welfare of a king, as we read: “and he gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh, King of Egypt” (Ex. 6, 13).’
Miketz 4:57 (Chapter 04) (Miketz) (Zohar)
Miketz 4:57 (Chapter 04) (Miketz) (Zohar) somebodyוַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כַּמָּה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָא, בְּגִין דְּצַדִּיקַיָא אִינוּן עַבְדִּין (שלמא ועבדי) שְׁלָמָא לְעֵילָא, וְעַבְדֵי שְׁלָמָה לְתַתָּא, וְאָעֳלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ. וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, בְּאִנּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ. THEN PHARAOH SENT AND CALLED JOSEPH, AND THEY BROUGHT HIM QUICKLY (vayerizuhu) OUT OF THE DUNGEON. R. Abba discoursed on the verse: The Lord taketh pleasure (roze) in them that fear him, in those that wait for his mercy (Ps. 147, 11). ‘God indeed takes pleasure in the righteous’, he said, ‘because they promote peace in the upper world and in the lower world, and cause the bride to join her husband; and therefore God takes pleasure in those that fear Him and do His will.
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מַאן אִינוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הוֵי אֵימָא אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, וְאִשְׁתַּתְּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְכָד אָתֵי צַפְרָא, אִינוּן מְחַכָּאן לְחַסְדּוֹ. וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּלֵילְיָא, חוּטָא דְחֶסֶד אִתְמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַאי טַעְמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּבְּגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב, וְלֹא בִירֵאָיו. כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאַחֲרָא, וְאִתְרְעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיְיסָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו, וְלֹא בִּירֵאָיו. Those that wait for His mercy are they who study the Torah in the night time and thereby become associates of the Shekinah, and thus when the morning comes they wait for His mercy; for, as has been affirmed, whoso studies the Torah in the night time is looked upon graciously in the day time. So Scripture says: “By day the Lord will command His lovingkindness (or grace)”-for what reason? Because “in the night his song is with me” (Ps. 42, 9). Hence: “The Lord takes pleasure in those that fear him”, or, as we might translate more accurately, “appeases those that fear Him”, like one friend with another.
כְּגַוְונָא דָא, יוֹסֵף הֲוָה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְרוּחָא, בַּעֲצִיבוּ דְלִבָּא, דְּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן. כֵּיוָן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה בְּגִינֵיהּ, מַה כְּתִיב. וַיְרִיצוּהוּ, אִתְפַּיְיסוּ לֵיהּ וְאַהֲדָרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה, מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא, בְּגִין דְּהֲוָה עָצִיב מִן בֵּירָא. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא נָפַל בְּבֵירָא, בְּבֵירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר. Similarly, of Joseph here it is written, vayerizuhu (and they brought him hastily), which admits of the rendering, “and they appeased him”, when he was sad and woebegone, giving him words of good cheer that gladdened his heart and dissipated the gloom of the dungeon. Observe that just as his troubles commenced through his having been thrown into the pit, so it was through the pit that he finally was exalted.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא, לָא אִקְרֵי צַדִּיק. כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק. וְהַהוּא דַּרְגָּא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ, וּמַאי דְּהֲוָה (עביד) בַּבּוֹר בְּקַדְמִיתָא, אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ, וּכְתִיב וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר. אִסְתַּלַּק מִן דָּא, וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים. R. Simeon said: ‘Before that incident (of Potiphar’s wife), Joseph was not called righteous (zadiq); it was only after he stood the test of guarding the purity of the covenant that he was called righteous, and that the grade of the holy covenant was crowned through him, and having been with him in the first pit rose with him now; and thus it is written: “and they brought him quickly out of the pit”-he was raised from the pit and crowned by the well of living waters.’
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ה:י״ט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּקְרָא אֶת יוֹסֵף, כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה: וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלוֹתָיו, בְּגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND PHARAOH SENT AND (he) CALLED JOSEPH. Instead of “and called” we should have expected “to call for”. The implied subject is, therefore, God, as in the verse “And he called to Moses” (Lev. 1, 1), and this harmonizes with the words of the Psalmist: “Until the time that his word came to pass, the word of the Lord tested him” (Ps. 105, 19). AND HE CHANGED HIS RAIMENT , out of respect for royalty, as explained elsewhere.
רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהילים ק״ה:כ״ג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. תָּא חֲזֵי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעַלְמָא, וּמְקַיֵּים אֱסָרִין וְקִיּוּמִין, בְּגִין לְקַיְימָא קִיּוּמָא וּגְזֵרָה דְּאִיהוּ גָּזִיר. R. Eleazar quoted here the text: Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham (Ibid. 23). ‘God,’ he said, ‘while accomplishing his decrees, yet directs events in such a manner as to soften their severity.
דְּהָא תְּנַן, אִלְּמָלֵא חֲבִיבוּ וּרְחִימוּ דְּרָחִים קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲבָהָן, הֲוָה אִתְחֲזֵי לְנָחֲתָא יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלֵי דְּפַרְזְלָא. וּבִרְחִימוּ דִלְהוֹן, שַׁלְטֵיהּ לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ, וְעֲבַד לֵיהּ מַלְכָּא דְשַׁלִּיטָא עַל כָּל אַרְעָא, וְנָחֲתוּ כֻּלְּהוּ שִׁבְטִין בִּיקָרָא, וְיַעֲקֹב כְּמַלְכָּא. For we have learned that but for the love which God bore to our ancestors, Jacob would have been brought down into Egypt in iron chains; but out of His love for the patriarchs He caused his son Joseph to be made ruler of the world; and so all the tribes went down into Egypt like people of distinction, and Jacob entered it like a king.
תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, לָא יְדַעְנָא דְּיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ הָא. אֶלָּא וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרַיִם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם, דָּא יַעֲקֹב, דְּהָא בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְנוֹי, אֲתָא שְׁכִינְתָּא לְמִצְרַיִם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין, וְאָחִית לֵיהּ לְיוֹסֵף בְּקַדְמִיתָא. דְּבִזְכוּתֵיהּ אִתְקְיַּים בְּרִית בַּהֲדֵיהּ, וְשַׁלְטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא. In the verse: “Israel also came into Egypt; and Jacob sojourned in the land of Ham”, we may take Israel to be an allusion to the Holy One, blessed be He, for it was for the sake of Jacob, who sojourned in the land of Ham, and his sons that the Shekinah came into Egypt. God thus arranged that Joseph should first be brought into Egypt, as through his merit the covenant was confirmed with him, and made him ruler over all the land.
מַה כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּתִיב, (תהילים קמ״ו:ז׳) יְיָ מַתִּיר אֲסוּרִים וְגו', (והא) וְהָכָא כְּתִיב, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ, אַמַּאי מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ. אֶלָּא, שָׁלַח מֶלֶךְ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מוֹשֵׁל עַמִּים, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. שָׁלַח מֶלֶךְ, מֶלֶךְ עִלָּאָה שָׁלַח וַיַּתִּיִרִהוּ, וּמַאן אִיהוּ דְּשָׁלַח (ליה), דָּא מַלְאָךְ הַגּוֹאֵל, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים, דְּאִיהוּ מוֹשֵׁל עַל תַּתָּאֵי. וְכֹלָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ. In this connection it is written: “The King sent and loosed him; the ruler of peoples, and set him free” (Ibid. 20). According to R. Simeon, the word “ruler” in this sentence is the object of the verb “sent”, and refers to the ruler of peoples, to wit, the angel-redeemer, who is the ruler of the earthly beings, and whom God sent to set Joseph free.
וַיְרִיצֻהוּ חָסֵר וא"ו, וּמַאן אִיהוּ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין דְּהָא לֵית מַאן דְּאָסִיר וּפַתַּח, בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִיב, (איוב י״ב:י״ד) יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ. וּכְתִיב, (איוב לה) וְהוּא יַשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד, דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ. וּכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָא וְדָיְירֵי אַרְעָא וְלָא אִיתַי דִי יְמַחֵי בִידֵיהּ וְיֵאמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגו'.
מַאי וַיְרִיצֻהוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (איוב ל״ג:כ״ו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ. כְּגַוְונָא דָא וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וּלְבָתַר וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. דָּבָר אַחֵר וַיְרִיצֻהוּ, דְּאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חוּטָא דְחֶסֶד, לְמֵיהַב לֵיהּ חִנָּא קַמֵּיהּ דְּפַרְעֹה. (מה כתיב), אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, בְּגִין לְאַקְדָּמָא לֵיהּ שָׁלוֹם וּלְמִפְתַּח בְּשָׁלוֹם. GOD WILL GIVE PHARAOH AN ANSWER OF PEACE. This was a first greeting and an overture of peace.
רִבִּי אַבָּא אָמַר, תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא רָשָׁע דְּפַרְעֹה. דְּאִיהוּ אָמַר, (שמות ה׳:ב׳) לא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ, וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֳרָשׁוֹי. אֶלָּא וַדַּאי שְׁמָא דְּאֱלֹהִים הֲוָה יָדַע, דְּהָא כְּתִיב, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלהִים בּוֹ. וּבְגִין דְּמשֶׁה לָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ אֶלָּא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְלֹא בִּשְׁמָא דְּאֱלהִים. וְדָא הֲוָה קַשְׁיָא קַמֵיהּ מִכֹּלָּא, דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע דְּהָא שְׁמָא דָא אִיהוּ שַׁלִּיט בְּאַרְעָא. וּבִשְׁמָא דַּיְיָ לָא הֲוָה יָדַע, וְעַל דָּא קַשְׁיָא קַמֵּיהּ שְׁמָא דָא. R. Abba said: ‘The wicked Pharaoh said, “I know not the Lord” (Ex. 5, 2), notwithstanding that he was the wisest of all the magicians; he knew, however, the name “God” (Elohim), seeing that he himself said: “Can we find such a man as this, a man in whom the spirit of God (Elohim) is?” But Moses came to him, not in the name of God (Elohim), but in the name of the Lord (TETRAGRAMMATON), a name altogether beyond his apprehension.’
וְדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט׳:י״ב) וַיְחֲזֵק יְיָ אֶת לֵב פַּרְעֹה, דְּמִלָּה דָא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ, וְאַקְשֵׁי לֵיהּ. וְעַל דָּא משֶׁה לא אוֹדַע לֵיהּ מִלָּה דִּשְׁמָא אָחֳרָא, אֶלָא שְׁמָא דַּיְיָ בִּלְחוֹדוֹי, וְאוּקְמוּהָ.
פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגו'. מִי כַּיְיָ אֱלֹקֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, דְּאִסְתַּלַּק מֵעַל כָּרְסֵי יְקָרֵיהּ, (ס"א על כרסי יקריה לעילא) וְלָא אִתְגְּלִי לְתַתָּא. בְּשַׁעְתָּא דְּלָא אִשְׁתַּכָּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא, הָא אִיהוּ אִסְתַּלַּק מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִתְגְּלִי לְהוּ. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, בְּשַׁעְתָּא דְּזַכָּאִין אִינוּן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִית בְּדַרְגּוֹי לְקִבְלֵהוֹן דְּתַתָּאֵי, לְאַשְׁגָּחָא עַל עַלְמָא, לְאוֹטָבָא לְהוּ. R. Abba quoted in this connection: Who is like the Lord our God, that is enthroned on high, that looketh down low upon heaven and upon the earth (Ps. 113, 5-6). ‘God’, he said, ‘is “enthroned on high”, that is, He raises Himself high above His Throne of Glory and does not reveal Himself to the lower world at those times when no righteous men are to be found in the world. Contrariwise, He “looketh down low” when righteous men are found in the world, as then He descends in His grade so as to meet the lower beings and to take the world under His providential care.
דְּהָא כַּד זַכָּאִין לָא אִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא, אִיהוּ אִסְתַּלַּק, וְאַסְתִּיר אַנְפִּין מִנַּיְיהוּ, וְלא אַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּיא אִינוּן יְסוֹדָא וְקִיּוּמָא דְעַלְמָא, דִּכְתִיב, (משלי י׳:כ״ה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. But when there are no righteous men in the world, He ascends aloft and hides His face from men, and deserts them, inasmuch as the righteous are the foundation and the mainstay of the world.
וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא גַּלֵּי שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, בַּר לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדוֹי, דְּאִינוּן חוּלַק עַדְבֵיהּ וְאַחְסַנְתֵּיהּ. וְעַלְמָא פָּלִיג לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִמְמַנָּן תְּרִיסִין, וְהָא אִתְּמָר. דִּכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגו'. וּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. Hence God did not reveal His Divine Name save to Israel alone, who are His portion and lot and heritage; and the rest of the world He apportioned to celestial chieftains, as we read: “When the Most High gave to the nations their inheritance…. For the portion of the Lord is his people, Jacob the lot of his inheritance” (Deut. 32, 8-9).’
רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, תְּוַוהְנָא עַל הַאי דְּקָאֲמַר שְׁלֹמֹה, כָּל מִלּוֹי (מילין) סְתִימִין וְלָא אִתְיָידְעוּן, דְּהָא קֹהֶלֶת סָתִים (מילין) סְתִימִין. As R. Hiya and R. Jose were one day walking together, the latter said: ‘I often puzzle over the language of Solomon in the book of Ecclesiastes, which I find exceedingly obscure;
פָּתַח וְאָמַר, (קהלת א׳:ח׳) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, וְכִי כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים אִינוּן לְמַלָּלָא, דְּקָאֲמַר לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר. וְלֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְׁמוֹעַ, מַאי טַעְמָא אִלֵּין. אֶלָּא בְּגִין דִּתְרֵין מִנְהוֹן, וְאִינוּן עַייְנִין וְאוּדְנִין, לָא קַיָּימִין בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וּפוּמָא אִיהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. וְכָל (מה) אִלֵּין תְּלַת לָא יָכְלִין לְאַשְׁלָמָא כֹּלָּא, וּלְאַדְבָּקָא כֹּלָּא. for instance, the words All things would wear a man out to tell; man cannot utter it, the eye is not satisfied with seeing, nor the ear filled with hearing (Eccl. 1, 8). Why mention all these three organs? Having said that all things are more than mouth can utter, why add that “eye cannot see nor ear hear sufficiently”? The reason is, I presume, because eyes and ears function involuntarily; whereas the mouth is under a man’s control, and so Koheleth teaches us that all three together cannot exhaust the universe.’
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָכִי הוּא, דְּדִבּוּרָא דְּבַר נָשׁ לָא יָכִיל לְמַלָּלָא, וְעַיְינִין לְמֶחֱמֵי, וְאוּדְנִין לְמִשְׁמַע, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְתָּא חֲזֵי, אֲפִילוּ בִּרְיָין וְקַסְטוֹרִין, דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, לָא יָכְלִין לְמַלָּלָא כָּל מִלִּין דְּעַלְמָא, וְעֵינָא לָא יָכִיל לְמִשְׁלַט וּלְמֶחמֵי, וְאוּדְנָא לְמִשְׁמָע. וּבְגִין כָּךְ שְׁלֹמֹה דְּהֲוָה יָדַע כָּל מִלָּה, הֲוָה אָמַר דָּא. Said R. Hiya: ‘That is so. Man’s mouth cannot utter, nor his eyes see, nor his ear hear the entirety of things; and yet “there is nothing new under the sun” (Ibid. 1, 9). And observe that not even the disembodied spirits which the Holy One created under the sun are able to give utterance to all the things that are in the world, nor can their eye see nor their ear hear all. Hence Solomon, who knew everything, spoke thus.
וְתָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדִין דְּעַלְמָא, בְּכַמָּה קַסְטְרִין תַּלְיָין, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא לָא יָדְעִין, וְלָא מַשְׁגִּיחִין עַל מַה קָּיְימֵי בְּעַלְמָא, וְאֲפִילּוּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּהֲוָה חֲכִּים מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, לָא יָכִיל לְקָיְימָא בְּהוּ. Now, observe that all the doings of the world are controlled by vast numbers of spirits, but the people of the world know not and regard not what it is that upholds them. Even Solomon, the wisest of men, could not apprehend them.’
פָּתַח וְאֲמַר, (קהלת ג׳:י״א) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים וְגו'. תָּא חֲזֵי, זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְיָדְעֵי לְאִסְתַּכָּלָא בְּרוּחָא (ס"א ברזא) דְחָכְמָתָא. אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כָּל עוֹבָדִין דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, בְּכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא, אִית דַּרְגָּא מְמַנָּא עַל הַהוּא עוֹבָדָא בְּעַלְמָא, הֵן לְטַב הֵן לְבִישׁ. מִנְּהוֹן דַּרְגִּין לִימִינָא, וּמִנְהוֹן דַּרְגִּין לִשְׂמָאלָא. אָזִיל בַּר נָשׁ לִימִינָא, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, הַהוּא דַרְגָּא מְמַנָּא (ס"א דימינא) לְהַהוּא סִטְרָא, (עבידי) וְעָבִיד לֵיהּ סִיּוּעָא, וְכַמָּה אִינוּן דִּמְסַיְיעֵי לֵיהּ. אָזַל בַּר נָשׁ לִשְׂמָאלָא, וְעָבִיד עוֹבָדוֹי, הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד, מְמַנָּא (ס"א דרגא דשמאלא) אִיהוּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְקָא מְקַטְרֵג לֵיהּ, וְאוֹבִיל לֵיהּ לְהַהוּא סִטְרָא, וְאַסְטֵי לֵיהּ. וּבְּגִין כָּךְ הַהוּא עוֹבָדָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ כְּדְקָא חָזֵי, הַהוּא מְמַנָּא דִסְטַר יְמִינָא קָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ. וְדָא הוּא בְּעִתּוֹ, יָפֶה בְּעִתּוֹ, דְּהַהוּא עוֹבָדָא מִתְקַשְּׁרָא בְּעִתּוֹ, כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. He further discoursed on the verse: He hath made everything beautiful in its time; also he hath set the world in their heart, yet so that man cannotfind out the work that God hath done, etc. (Ibid. 3, 11). ‘How happy’, he said, ‘are those who labour in the Torah and thus learn to see with the eye of wisdom! Whatever God has formed in the world has its own controlling grade which directs it either for good or for evil. There are grades of the right and grades of the left. If a man goes to the right, whatever act he performs then becomes a directing grade on that side which helps him onward and procures him other helpers. But if he goes to the left, then whatever act he commits becomes a directing force on that side, and brings indictments against him, whilst leading him further into that side. Hence, whenever a man performs a good and proper act the chieftain of the right hand affords him help, and this is indicated in the expression “good in its time”, that is, the act and its time become intimately bound up together;
גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם. כָּל עַלְמָא, וְכָל עוֹבָדוֹי דְעַלְמָא, לָאו אִינוּן אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְלִבָּא, כַּד סָלִיק בִּרְעוּתָא (דלבא, וכד סליק ברעותא) דְבַר נָשׁ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאַמְשִׁיכוּ עוֹבָדִין טָבִין, לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְכָל עַלְמָא, וְאִינוּן יָדְעִין לְאִתְדַּבְּקָא בְּעֵת שָׁלוֹם. וּבְחֵילָא דִצְדָקָה דְּעָבְדִין לְתַתָּא, אִינוּן מָשְׁכִין לְהַהוּא דַרְגָּא דְּאִקְרֵי כָּל, לְאַנְהָרָא בְּעִתּוֹ. also “He hath set the world in their heart”, that is, the whole world and all its works depend only on the will of man. Happy are those righteous who by their good deeds draw benefits upon themselves and upon the world, and who know how to attach themselves to the grade called “time of peace”, and who in virtue of their righteousness in the lower world influence the grade called Kol (everything) to shine in its time (‘eth).
וַוי לוֹן לְחַיָּיבַיָא דְּלָא יָדְעִין עֵת דְּהַהוּא עוֹבָדָא, וְלָא מַשְׁגִּיחִין לְמֶעְבַּד עוֹבָדֵיהוֹן בְּעַלְמָא עַל תִּקּוּנָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעַלְמָא. וּלְאַתְקָנָא עוֹבָדָא בְּהַהוּא דַרְגָּא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּלָא יָדְעִין. Woe to the sinners who know not the time- grade of any act and are not circumspect to perform their deeds in such a way as to benefit the world, and so that each deed of theirs should fall under the proper grade.
וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב כֹּלָּא בִּרְעוּתְהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּכְתִיב, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וּבְגִין כָּךְ דְּאִינוּן עוֹבָדִין לָא אִתְעֲבִידוּ לְאַתְקָנָא בְּדַרְגַּיְיהוּ כִּדְקָחָזֵי, דְּיִתְכְּלִיל עוֹבָדָא דָא בְּדַרְגָּא דָא, כֹּלָּא כְּתִקּוּנָא אֶלָּא כְּפוּם רְעוּתָא דְּבַר נָשׁ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בְּאִינוּן עוֹבָדִין, דְּלָא אִתְעֲבִידוּ כְּדְקָא יְאוּת. כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ, בְּכָל מַה דְּיֵיתֵי עֲלוֹי, וּלְמֵיהַב הוֹדָאָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו, דְּהָא אִי הַהוּא עוֹבָדָא גָרִים לֵיהּ בִּישָׁא, בְּגִין הַהוּא דַרְגָּא דְקָא מְמַנָּא עֲלוֹי, אִית לֵיהּ לְמֶחדֵי בֵּיהּ, וּלְאוֹדָאָה עֲלֵיהּ. דְּאִיהוּ גָּרִים לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל בְּלָא יְדִיעָא, כְּצִיפֳרָא דָא בְּגוֹ קוּסְטִירָא. Everything is thus dependent on man’s free will, as it is written: “so that man cannot find out the work that God hath done from the beginning even to the end”; and inasmuch as it depends on a man’s will whether his deeds are attached to the proper grade or to the improper one, the text continues: “I know that there is no good in them but to rejoice, and to perform good actions so long as they live” (Ibid. 3, 12). That is to say, if a man’s actions are not good, he has to rejoice at all their consequences and to give thanks for them to the Holy One and to do good actions as long as he lives; for since his own act brought evil upon him through the grade presiding over it, he has to rejoice at the punishment and to give thanks for it, seeing that he brought it on himself, like a bird blindly falling into the snare.
וְכָל דָּא מְנָלָן, דִּכְתִיב, (קהלתט) כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאוֹם. כִּי גַּם לא יָדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. מַאי עִתּוֹ, עִתּוֹ דְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּקָא עָבִיד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ אִינוּן כַּצִּפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. וּבְגִין כָּךְ זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיָדְעֵי אוֹרְחוֹי וּשְׁבִילוֹי דְּאוֹרַיְיתָא דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, לְמֵיהַךְ בָּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. So Scripture says: “For man also knoweth not his time; as the fishes that are taken in an evil net, and as the birds that are caught in the snare, even so are the sons of men snared in an evil time, when it falleth suddenly upon them” (Ibid. 9, 12). The expression “his time” (‘eth) refers to the ministering angel called “time”, who presides over each act a man performs, and is referred to in the statement “he hath made everything beautiful in its time”. Hence they are “as the birds that are caught in the snare”. Happy, then, are those who exert themselves in the study of the Torah and are intimate with the ways and paths of the Torah of the Most High King so as to follow the true way.’
וְתָּא חֲזֵי, לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח בַּר נַשׁ פּוּמֵיהּ לְבִישׁ, דְּאִיהוּ לָא יָדַע מַאן נָטִיל הַהִיא מִלָּה. וְכַד לָא יָדַע בַּר נָשׁ אִתְכְּשַׁל בָּהּ. וְצַדִּיקַיָא כַּד פָּתְחֵי פּוּמַיְיהוּ כֻּלְּהוּ שְׁלָם. תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד שָׁרָא לְמַלָּלָא לְפַרְעֹה. מַה כְּתִיב, אֱלהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא אִתְּמָר. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עַל שְׁלָמָא דְמַלְכוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ו׳:י״ג) וַיְצַוִּם אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאוּקְמוּהָ. Observe that a man ought never to begin his speech with an ill-omened utterance, as he does not know who will take it up, and he may come to grief over it. The righteous thus always begin their discourse with words of peace. So Joseph prefaced his address to Pharaoh with the words: “God will give Pharaoh an answer of peace.” R. Judah said: ‘It has been taught that the Holy One, blessed be He, is solicitous for the welfare of a king, as we read: “and he gave them a charge unto the children of Israel, and unto Pharaoh, King of Egypt” (Ex. 6, 13).’