רִבִּי חִיָּיא אָמַר, פַּרְעֹה בָּעָא לְנַסָּאָה לֵיהּ לְיוֹסֵף, וְאַחְלַף לֵיהּ חֶלְמָא. וְיוֹסֵף בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דַּרְגִּין, אִסְתַּכַּל בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה. וְאָמַר, כָּךְ חֲמִיתָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה כְּדְקָא חָזֵי. R. Hiya said: ‘Pharaoh wished to put Joseph to the test, and so changed the tenour of his dreams. But Joseph, knowing, as he did, the grades, saw clearly each object of the dream, and said, “thus and thus didst thou see”, point by point.

הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים, אַחֲרַי הֲוֵית בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּחֲלָמִית חֶלְמָא, תַּמָּן הֲוֵית שְׁכִיחַ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר (ס"א אמת את כל זאת ידעת, ואיך ידעת פשריה) אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתְּ חֶלְמָא הֵיךְ הֲוָה, וְיָדַעְתְּ פִּשְׁרֵיהּ. Hence it is written: AND PHARAOH SAID UNTO JOSEPH: FORASMUCH AS GOD HATH SHOWN THEE ALL THIS, THERE IS NONE SO DISCREET AND WISE AS THOU. As if to say: You seem to have been there at the time I dreamt my dream and to have seen the dream together with its interpretation.”

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי יוֹסֵף אָמַר כֹּלָּא, חֶלְמָא וּפִשְׁרָא. כְּדָנִיֵּאל דְּאָמַר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לָאו הַאי כְּהַאי (ז"ח ל"ג דהא). יוֹסֵף אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דְפַרְעֹה דְּהֲוָה אָמַר בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, וְחָמָא לֵיהּ דְּקָא טָעָה, וְאָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא הָכִי הוּא. בְּגִין דְּדַרְגִּין כְּסִדְרָן אַתְיָין. אֲבָל דָּנִיֵּאל לָא אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דִּנְבוּכַדְנְצַּר כְּלוּם. (דלא) וְכֹלָּא קָאֲמַר לֵיהּ חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. Said R. Isaac: ‘If that be so, it would signify that Joseph told Pharaoh both his dream and its interpretation, as did Daniel to Nebuchadnezzar.’ Said R. Hiya: ‘Not so. Joseph gathered from Pharaoh’s statement that he was speaking of certain grades, and was able to put him right on certain points, knowing the correct order of the grades. Whereas Daniel gathered nothing from Nebuchadnezzar’s statement and told him outright both his dream and its interpretation.

מַה כְּתִיב בְּדָנִיֵּאל, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גֲלִי בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא. מַאן חֶזְוָא דִי לֵילְיָא, דָּא גַבְרִיאֵל, דְּאִיהוּ חֶזְוָא חֵיזוּ מִן חֵיזוּ. It is thus written: “Then was the secret revealed unto Daniel by a vision of the night” (Dan. 2, 19), to wit, by Gabriel. There are six visions (corresponding to the six mentions of the word “vision” in Ezek. 43, 3).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (יחזקאל מ״ג:ב׳) וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. כָּל אִלֵּין מַרְאוֹת, אִינוּן שִׁית, דְּאִינוּן מַרְאוֹת וְחֵיזוּ דְּחֶזְוָא. חֵיזוּ אִית לֵיהּ, לְאִתְחֲזָאָה בֵּיהּ גְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְאִתְחֲזוּן בְּהַהוּא חֵיזוּ. וְאִית חֵיזוּ לְחֵיזוּ, וְחֵיזוּ לְחֵיזוּ, דָּא עַל דָּא. וְכֻלְּהוּ קָיְימִין בְּדַרְגִּין יְדִיעָן וְשָׁלְטֵי, וְאִקְרוּן חֵיזוּ דְלֵילְיָא, וּבְהוּ מִתְפָּרְשִׁין כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא עֲלַיְיהוּ. The vision of a dream is a reflection of a higher vision, and this again of a still higher, the whole forming a series called “visions of the night”, through which all dreams are interpreted.

וּבְּגִין כָּךְ דָּנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דְלֵילְיָא רָזָא גֲלִי. אִתְגְּלִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָזָא גֲלִי, חַד מֵאִלֵּין דַּרְגִּין, גַּלֵּי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אֲבָל יוֹסֵף, מִגּוֹ מִלּוֹי דְפַרְעֹה, אִסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין וְקָאֲמַר. Hence “he revealed the secret to Daniel in a vision of the night”, that is to say, one of those grades revealed to him the dream and its interpretation. But Joseph divined the higher grades out of the words of Pharaoh.

וּבְגִין כָּךְ פַּקְדֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדִּילֵיהּ דְּיוֹסֵף קָא יָהִיב לֵיהּ. פּוּמָא דְלָא נָשַׁק לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִי. יָדָא דְלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. צַוָּאר דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. גּוּפָא דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. רֶגֶל דְּלָא רָכִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. הַמַּחֲשָׁבָה דְּלָא חָשַׁב, נִקְרָא נָבוֹן וְחָכָם. לֵב שֶׁלֹּא הִרְהֵר, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְכֹלָּא מִדִּילֵיהּ נָטַל. Hence Pharaoh gave him command over the whole land of Egypt, and in this way God restored to him what was his due. Joseph’s mouth kept back from sinful kissing; correspondingly we read, “and according to the word of thy mouth shall my people be ruled”; Joseph’s hand kept itself away from sinful touch, hence “Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it upon Joseph’s hand”; Joseph’s neck kept itself far from sinful embrace, so we read, “and he put a gold chain about his neck”; his body kept away from sin, hence “and he arrayed him in vestures of linen”; the foot did not ride in sin, so we read, “and he made him ride in the second chariot which he had”; and in virtue of the thought which Joseph kept pure he was called “discreet and wise of heart”. So that all he received was his own due.

מַה כְּתִיב. וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנִי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, מַאי טַעְמָא וַיַּעֲבוֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בְּגִין לְשַׁלְטָאָה, דְּמַכְרְזֵי קַמֵּיה הָכִי. וּבְגִין לְמִכְנַשׁ עִבּוּרָא בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּנַשׁ יוֹסֵף עִיבּוּר בְּכָל אֲתַר, בְּגִין דְּלָא יִתְרַקַּב. It is then written: AND JOSEPH WENT OUT FROM THE PRESENCE OF PHARAOH, AND WENT THROUGHOUT ALL THE LAND OF EGYPT. R. Hizkiah said that he went through the land of Egypt to have his rule proclaimed, and also to collect the corn of the various districts. R. Eleazar said that he collected the corn to prevent it from rotting.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִיהוּ לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין, בְּגִין דְּבָעֵי לְקָיְימָא קִיּוּמָא. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַיְיתֵי כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ עַלְמָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעַלְמָא, וְאַשְׁכַּח מְזוֹנָא. R. Simeon said: ‘God is ever moulding events so as to fulfil His promise. When God created the world He first provided all necessities and then brought man into the world, so that he found his food ready for him.

(ז"ח ל"ג תא חזי) כְּגַוְונָא דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְגו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם, לָא אִשְׁתְּכַח בָּהּ רְכוּשׁ גָּדוֹל. גִּלְגֵּל גִּלְגוּלִין, וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל עַלְמָא. וְכָל עַלְמָא הֲווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא לְמִצְרַיִם, וְאִתְמְלֵי כָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּסְפָּא וְדַהֲבָא. לְבָתַר דְּאִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְכוּשׁ גָּדוֹל, אַיְיתֵי יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. So, too, with the promise made by God to Abraham in the words: “Know of a surety that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs… and afterwards shall they come out with great substance” (Gen. 15, 13-14). When Joseph came into Egypt he did not find there great substance, so God arranged to bring a famine on the world, with the result that all people brought their silver and gold into Egypt, so that the whole land of Egypt was filled with silver and gold; then, when great substance was amassed there, He brought Jacob into Egypt.

תָּא חֲזֵי, בְּגִין (כך) יוֹסֵף דְּאִיהוּ צַדִּיק, אִיהִי גָּרִים עוּתְרָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, לְנַטְלָא יִשְׂרָאֵל. כְּדִכְתִיב, (תהילים ק״ה:ל״ז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. וּמִן יְדָא דְּצַדִּיק, אֲתָא דָא לְיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי. All this came to Israel by the hand of the righteous, and all was for the purpose of making them worthy of the world to come.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ט׳) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. רְאֵה חַיִּים, אִלֵּין חַיִּין דְּעַלְמָא דְּאָתֵי, דְּזַכָאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. R. Simeon then took for his text the verse: Enjoy life with the wife whom thou lovest all the days of the life of thy vanity, etc. (Eccl. 9, 9). ‘This verse’, he said, ‘has been thus esoterically explained. “Enjoy life” is an allusion to the life of the world to come, for happy is the man who is privileged to gain that life in its fulness;

עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ, אֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְסִטְרָא דִימִינָא אָחִיד בָּהּ. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. “with the wife whom thou lovest” is a reference to the Community of Israel, of whom it is written: “Yea, I have loved thee with an everlasting love” (Jer. 31, 3). When so? At the time when the Right side takes hold of her, as is implied in the concluding words: “Therefore with affection (hesed) have I drawn thee” (Ibid.);

(קהלת ט׳:ט׳) כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ, בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרַת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שָׁרְיָין בֵּיהּ. דְּהָא עַלְמָא דָא, לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ חַיִּים. בְּגִין דְּאִינוּן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלָא מָטָאן הָכָא אִינוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא, וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו'. מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְגו'. “all the days of thy vanity”, inasmuch as she is bound up with life, with the world of the living, as opposed to this world, which is not the world of the living, since its denizens are “under the sun”, where the lights of that (upper) sun do not reach-those lights which have departed from the world since the day when the Temple was destroyed, as is hinted in the verse: “The sun shall be darkened in his going forth” (Is. 13, 10).

כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וּבְעִינָן לְמֵיעַל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נָשׁ, לְמֵיעַל בְּהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. “For that is thy portion in life”: this alludes to the association of the sun with the moon, as it behoves us to bring the moon, as it were, into the sun and the sun into the moon so that there should be no separation between them, this being the portion of man by which he may enter the world to come.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (קהלת ט׳:י׳) כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הוּתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נָשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל. אֶלָּא, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב, מַאי בְּכֹחֲךָ. דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נָשׁ, לְמִזְכֵּי בָהּ לְעַלְמָא דֵין וּלְעַלְמָא דְאָתֵי. Then the passage continues: “Whatsoever thy hand findeth to do, do it with thy strength; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” This verse strikes one at first sight as surprising: is man indeed free to do “whatsoever his hand findeth to do”? But we must note the qualification in the phrase “do by thy strength”, i.e. through the instrumentality of the higher soul of man (neshamah,) which forms his strength, so as to gain through her this world and the world to come.

דָּבָר אַחֵר בְּכֹחֲךָ, דָּא הִיא אִשָּׁה דְקָאֲמָרָן, דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַקְפָא בָּהּ, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִזְכֵּי בָהּ בְּהַאי עַלְמָא בְּהַאי חֵילָא, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. Alternatively, “by thy strength” alludes to the wife mentioned above, she being a source of strength both for this world and the world to come. It thus behoves man to possess himself of that power in this world so as to be fortified by it in the next world;

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוּק בַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא, לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִּי וְלוֹמַר, הַשְׁתָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד עוֹבָדִין טָבִין. דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וגו'. אִי לָא זָכֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאוּקְמוּהָ, מַאן דְּלָא אַתְקִין זְוָודִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עַלְמָא, לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּיֵיכוּל מִנַּיְיהוּ הָכָא. וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְאִתְּזְנָא מִנַּיְיהוּ. inasmuch as once a man departs this world he can do no more, and it is useless for him to say, “Henceforward I am going to perform good acts”, for assuredly, “there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest”. If a man has not acquired merit in this world he will not acquire it any more in the other world, according to the dictum, “He who has not laid up provision for the journey from this world will have nothing to eat in the other world.” There are, moreover, certain good deeds the fruits of which a man enjoys in this world whilst the principal remains for his enjoyment in the world to come.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עַלְמָא וְזָכָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאַחֲדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ט:ט׳) וְחָטָאתִי לֵאלהִים. וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלַט בְּהַאי עַלְמָא, וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. Observe that Joseph gained this world and the world to come in virtue of his determination to join himself to a God-fearing wife, as expressed in his words: “How can I do this great wickedness, and sin against God?” (Gen. 39, 9). For this he rose to be a ruler in this world and gathered money for Israel,

מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ז:י״ד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא, וְכָל עוּתְרָא בֵּיהּ קָיְימָא. וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלַט עַל מַלְכוּתָא. as we read, “Joseph gathered all the money that was found in the land of Egypt” (Ibid. 47, 14), and this was in the order of things, since the ever-flowing celestial river gathers within itself all things and is the repository of all riches. Everything thus happened according to plan: assuredly Joseph was predestined to rule over the kingdom.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַּדִּיק שַׁלִּיטָא, בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְּזַן עַלְמָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְּזָנָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה, וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה. רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָאָה, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. AND HE MADE HIM RIDE IN THE SECOND CHARIOT. God has made a second chariot for the Righteous One, by whom the world is nourished. For God has an upper chariot and a nether chariot. The nether chariot is the second chariot, and Joseph, having attained to the name of “righteous”, was qualified to ride on the second chariot, like his prototype in the supernal world.

תָּא חֲזֵי, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, מַאי אַבְרֵךְ. קְשִׁירוּ דְּאִתְקַּשַּׁר שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וְכֹלָּא כָּרְעִין לָקֳבֵל אֲתַר דָּא. וְנָתוֹן אוֹתוֹ עַל כָּל עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ אוֹדָן לְגַבֵּיהּ, וּבְגִין דָּא כֹּלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. AND THEY CRIED BEFORE HIM: ABRECH. The term “abrech” signifies the spot where the sun is joined to the moon, towards which all bow down. We read further: AND HE SET HIM OVER ALL , namely, over all the world, so that all the peoples acknowledged his rule.

תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד מַלְכוּתָא דְאַרְעָא, כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, וְכֹלָּא דָא כְּגַוְונָא דָא. וְכָל מַה דְּאִתְעֲבִיד בְּאַרְעָא קָיְימָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. תָּא חֲזֵי, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא שְׁלֵימָתָא, עַד דְּאִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד לָהּ לְמַלְכוּ עִלָּאָה, לְאִתְנַהֲרָא מֵרָזָא דְּאֲבָהָן. Observe that God has made the earthly kingdom after the pattern of the heavenly kingdom, and whatever is done on earth has been preceded by its prototype in heaven. Now the dominion of the celestial kingdom was not perfect until it united itself to the patriarchs, since the Holy One intended that the supernal kingdom should be illumined from the grades symbolized by the patriarchs.

וְכַד יוֹסֵף הַצַּדִּיק נָחַת לְמִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, אִיהוּ מָשִׁיךְ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא לְבָתַר עִמֵּיהּ, דְּהָא שְׁכִינְתָּא לָא אָזְלָא אֶלָּא בַּתְרָא דְצַדִּיק. וּבְגִין כָּךְ אִתְמְשַׁךְ יוֹסֵף לְמִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, וְנָטִיל כָּל עוּתְרָא דְעַלְמָא כְּדְקָא יְאוּת, וּלְבָתַר נָחֲתַת שְׁכִינְתָא לְמִצְרַיִם, וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין בַּהֲדָהּ. And so when Joseph first went down into Egypt he drew after him the Shekinah, as the Shekinah only follows the Righteous One. Joseph was thus first drawn into Egypt, where he gathered up all the wealth of the world, and then came the Shekinah in company with all the tribes.

וּבְגִינֵי כָּךְ, יוֹסֵף דְּנָטַר לֵיהּ לַבְּרִית, זָכָה לְאִתְעַטְּרָא בְּאַתְרֵיהּ, וְזָכָה לְמַלְכוּתָא דִלְעֵילָא, וּלְמַלְכוּתָא דִלְתַתָּא. וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּנָטַר בְּרִית קַדִּישָׁא, כְּאִילּוּ קִיֵּים אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא כּוֹלָה, דְּהָא בְּרִית שָׁקִיל כְּכָל אוֹרַיְיתָא: And it was in virtue of having kept the purity of the covenant that Joseph was privileged to be crowned in his right place and merited the upper kingdom and the lower kingdom. Hence, to preserve the purity of the covenant is like observing the whole of the holy Torah, since the covenant is on a par with the whole Torah.

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, פַּרְעֹה בָּעָא לְנַסָּאָה לֵיהּ לְיוֹסֵף, וְאַחְלַף לֵיהּ חֶלְמָא. וְיוֹסֵף בְּגִין דְּהֲוָה יָדַע דַּרְגִּין, אִסְתַּכַּל בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה. וְאָמַר, כָּךְ חֲמִיתָא, כָּל מִלָּה וּמִלָּה כְּדְקָא חָזֵי. R. Hiya said: ‘Pharaoh wished to put Joseph to the test, and so changed the tenour of his dreams. But Joseph, knowing, as he did, the grades, saw clearly each object of the dream, and said, “thus and thus didst thou see”, point by point.

הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים, אַחֲרַי הֲוֵית בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּחֲלָמִית חֶלְמָא, תַּמָּן הֲוֵית שְׁכִיחַ. וּבְגִין כָּךְ אָמַר (ס"א אמת את כל זאת ידעת, ואיך ידעת פשריה) אֶת כָּל זֹאת יָדַעְתְּ חֶלְמָא הֵיךְ הֲוָה, וְיָדַעְתְּ פִּשְׁרֵיהּ. Hence it is written: AND PHARAOH SAID UNTO JOSEPH: FORASMUCH AS GOD HATH SHOWN THEE ALL THIS, THERE IS NONE SO DISCREET AND WISE AS THOU. As if to say: You seem to have been there at the time I dreamt my dream and to have seen the dream together with its interpretation.”

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אִי הָכִי יוֹסֵף אָמַר כֹּלָּא, חֶלְמָא וּפִשְׁרָא. כְּדָנִיֵּאל דְּאָמַר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, לָאו הַאי כְּהַאי (ז"ח ל"ג דהא). יוֹסֵף אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דְפַרְעֹה דְּהֲוָה אָמַר בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, וְחָמָא לֵיהּ דְּקָא טָעָה, וְאָמַר לֵיהּ לָאו הָכִי, אֶלָּא הָכִי הוּא. בְּגִין דְּדַרְגִּין כְּסִדְרָן אַתְיָין. אֲבָל דָּנִיֵּאל לָא אִסְתַּכַּל מִגּוֹ מִלּוּלָא דִּנְבוּכַדְנְצַּר כְּלוּם. (דלא) וְכֹלָּא קָאֲמַר לֵיהּ חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. Said R. Isaac: ‘If that be so, it would signify that Joseph told Pharaoh both his dream and its interpretation, as did Daniel to Nebuchadnezzar.’ Said R. Hiya: ‘Not so. Joseph gathered from Pharaoh’s statement that he was speaking of certain grades, and was able to put him right on certain points, knowing the correct order of the grades. Whereas Daniel gathered nothing from Nebuchadnezzar’s statement and told him outright both his dream and its interpretation.

מַה כְּתִיב בְּדָנִיֵּאל, (דניאל ב׳:י״ט) אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא רָזָא גֲלִי בְּחֶזְוָא דִי לֵילְיָא. מַאן חֶזְוָא דִי לֵילְיָא, דָּא גַבְרִיאֵל, דְּאִיהוּ חֶזְוָא חֵיזוּ מִן חֵיזוּ. It is thus written: “Then was the secret revealed unto Daniel by a vision of the night” (Dan. 2, 19), to wit, by Gabriel. There are six visions (corresponding to the six mentions of the word “vision” in Ezek. 43, 3).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (יחזקאל מ״ג:ב׳) וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. כָּל אִלֵּין מַרְאוֹת, אִינוּן שִׁית, דְּאִינוּן מַרְאוֹת וְחֵיזוּ דְּחֶזְוָא. חֵיזוּ אִית לֵיהּ, לְאִתְחֲזָאָה בֵּיהּ גְּוָונִין דִּלְעֵילָא, וְאִתְחֲזוּן בְּהַהוּא חֵיזוּ. וְאִית חֵיזוּ לְחֵיזוּ, וְחֵיזוּ לְחֵיזוּ, דָּא עַל דָּא. וְכֻלְּהוּ קָיְימִין בְּדַרְגִּין יְדִיעָן וְשָׁלְטֵי, וְאִקְרוּן חֵיזוּ דְלֵילְיָא, וּבְהוּ מִתְפָּרְשִׁין כָּל חֶלְמִין דְּעַלְמָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא עֲלַיְיהוּ. The vision of a dream is a reflection of a higher vision, and this again of a still higher, the whole forming a series called “visions of the night”, through which all dreams are interpreted.

וּבְּגִין כָּךְ דָּנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דְלֵילְיָא רָזָא גֲלִי. אִתְגְּלִי לָא כְּתִיב, אֶלָּא רָזָא גֲלִי, חַד מֵאִלֵּין דַּרְגִּין, גַּלֵּי לֵיהּ הַהוּא חֶלְמָא וּפִשְׁרֵיהּ. אֲבָל יוֹסֵף, מִגּוֹ מִלּוֹי דְפַרְעֹה, אִסְתַּכַּל בְּדַרְגִּין עִלָּאִין וְקָאֲמַר. Hence “he revealed the secret to Daniel in a vision of the night”, that is to say, one of those grades revealed to him the dream and its interpretation. But Joseph divined the higher grades out of the words of Pharaoh.

וּבְגִין כָּךְ פַּקְדֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדִּילֵיהּ דְּיוֹסֵף קָא יָהִיב לֵיהּ. פּוּמָא דְלָא נָשַׁק לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִי. יָדָא דְלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיִּתֵּן אוֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. צַוָּאר דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. גּוּפָא דְּלָא קָרִיב לַעֲבֵירָה, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. רֶגֶל דְּלָא רָכִיב לַעֲבֵירָה, כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ. הַמַּחֲשָׁבָה דְּלָא חָשַׁב, נִקְרָא נָבוֹן וְחָכָם. לֵב שֶׁלֹּא הִרְהֵר, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְכֹלָּא מִדִּילֵיהּ נָטַל. Hence Pharaoh gave him command over the whole land of Egypt, and in this way God restored to him what was his due. Joseph’s mouth kept back from sinful kissing; correspondingly we read, “and according to the word of thy mouth shall my people be ruled”; Joseph’s hand kept itself away from sinful touch, hence “Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it upon Joseph’s hand”; Joseph’s neck kept itself far from sinful embrace, so we read, “and he put a gold chain about his neck”; his body kept away from sin, hence “and he arrayed him in vestures of linen”; the foot did not ride in sin, so we read, “and he made him ride in the second chariot which he had”; and in virtue of the thought which Joseph kept pure he was called “discreet and wise of heart”. So that all he received was his own due.

מַה כְּתִיב. וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנִי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, מַאי טַעְמָא וַיַּעֲבוֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בְּגִין לְשַׁלְטָאָה, דְּמַכְרְזֵי קַמֵּיה הָכִי. וּבְגִין לְמִכְנַשׁ עִבּוּרָא בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כָּנַשׁ יוֹסֵף עִיבּוּר בְּכָל אֲתַר, בְּגִין דְּלָא יִתְרַקַּב. It is then written: AND JOSEPH WENT OUT FROM THE PRESENCE OF PHARAOH, AND WENT THROUGHOUT ALL THE LAND OF EGYPT. R. Hizkiah said that he went through the land of Egypt to have his rule proclaimed, and also to collect the corn of the various districts. R. Eleazar said that he collected the corn to prevent it from rotting.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֹּלָּא אִיהוּ לְגַלְגְּלָא גִּלְגּוּלִין, בְּגִין דְּבָעֵי לְקָיְימָא קִיּוּמָא. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַיְיתֵי כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ עַלְמָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְעַלְמָא, וְאַשְׁכַּח מְזוֹנָא. R. Simeon said: ‘God is ever moulding events so as to fulfil His promise. When God created the world He first provided all necessities and then brought man into the world, so that he found his food ready for him.

(ז"ח ל"ג תא חזי) כְּגַוְונָא דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:י״ג) יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְגו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. כַּד אֲתָא יוֹסֵף לְאַרְעָא דְמִצְרַיִם, לָא אִשְׁתְּכַח בָּהּ רְכוּשׁ גָּדוֹל. גִּלְגֵּל גִּלְגוּלִין, וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל עַלְמָא. וְכָל עַלְמָא הֲווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא לְמִצְרַיִם, וְאִתְמְלֵי כָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם כַּסְפָּא וְדַהֲבָא. לְבָתַר דְּאִתְתַּקַּן כֹּלָּא רְכוּשׁ גָּדוֹל, אַיְיתֵי יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם. So, too, with the promise made by God to Abraham in the words: “Know of a surety that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs… and afterwards shall they come out with great substance” (Gen. 15, 13-14). When Joseph came into Egypt he did not find there great substance, so God arranged to bring a famine on the world, with the result that all people brought their silver and gold into Egypt, so that the whole land of Egypt was filled with silver and gold; then, when great substance was amassed there, He brought Jacob into Egypt.

דְּהָכִי אָרְחֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא בָּארֵי (ס"א אק1דים) אַסְוָותָא, וּלְבָתַר מָחֵי. כָּךְ בְּקַדְמִיתָא אַתְקִין רְכוּשׁ גָּדוֹל, וּלְבָתַר אַיְיתֵי לוֹן לְגָלוּתָא. וְעַל דָּא גִּלְגֵּל גִּלְגּוּלִין וְאַיְיתֵי כַּפְנָא עַל כָּל עַלְמָא, בְּגִין דְּלֵיהווּ מַיְיתִין כַּסְפָּא וְדַהֲבָא כָּל עַלְמָא לְמִצְרַיִם. For this is the way of the Almighty, to provide the cure before inflicting the wound. Thus here He first prepared great substance and then brought Israel into exile. Observe that it was in virtue of being a righteous man that Joseph became the cause of Israel acquiring riches of silver and gold (Ps. 105, 37).

תָּא חֲזֵי, בְּגִין (כך) יוֹסֵף דְּאִיהוּ צַדִּיק, אִיהִי גָּרִים עוּתְרָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, לְנַטְלָא יִשְׂרָאֵל. כְּדִכְתִיב, (תהילים ק״ה:ל״ז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. וּמִן יְדָא דְּצַדִּיק, אֲתָא דָא לְיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא לְמִזְכֵּי לוֹן לְעַלְמָא דְאָתֵי. All this came to Israel by the hand of the righteous, and all was for the purpose of making them worthy of the world to come.

פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ט׳:ט׳) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ, וְאוּקְמוּהָ. רְאֵה חַיִּים, אִלֵּין חַיִּין דְּעַלְמָא דְּאָתֵי, דְּזַכָאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כְּדְקָא יְאוּת. R. Simeon then took for his text the verse: Enjoy life with the wife whom thou lovest all the days of the life of thy vanity, etc. (Eccl. 9, 9). ‘This verse’, he said, ‘has been thus esoterically explained. “Enjoy life” is an allusion to the life of the world to come, for happy is the man who is privileged to gain that life in its fulness;

עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךָ, אֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְסִטְרָא דִימִינָא אָחִיד בָּהּ. דִּכְתִיב, (ירמיהו ל״א:ג׳) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. “with the wife whom thou lovest” is a reference to the Community of Israel, of whom it is written: “Yea, I have loved thee with an everlasting love” (Jer. 31, 3). When so? At the time when the Right side takes hold of her, as is implied in the concluding words: “Therefore with affection (hesed) have I drawn thee” (Ibid.);

(קהלת ט׳:ט׳) כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ, בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרַת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שָׁרְיָין בֵּיהּ. דְּהָא עַלְמָא דָא, לָא שַׁרְיָין בֵּיהּ חַיִּים. בְּגִין דְּאִינוּן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְלָא מָטָאן הָכָא אִינוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא, וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו'. מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבַד וְגו'. “all the days of thy vanity”, inasmuch as she is bound up with life, with the world of the living, as opposed to this world, which is not the world of the living, since its denizens are “under the sun”, where the lights of that (upper) sun do not reach-those lights which have departed from the world since the day when the Temple was destroyed, as is hinted in the verse: “The sun shall be darkened in his going forth” (Is. 13, 10).

כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, וּבְעִינָן לְמֵיעַל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, דְּלָא לְאַפְרָשָׁא לוֹן. וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נָשׁ, לְמֵיעַל בְּהוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. “For that is thy portion in life”: this alludes to the association of the sun with the moon, as it behoves us to bring the moon, as it were, into the sun and the sun into the moon so that there should be no separation between them, this being the portion of man by which he may enter the world to come.

מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, (קהלת ט׳:י׳) כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הוּתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נָשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל. אֶלָּא, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב, מַאי בְּכֹחֲךָ. דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נָשׁ, לְמִזְכֵּי בָהּ לְעַלְמָא דֵין וּלְעַלְמָא דְאָתֵי. Then the passage continues: “Whatsoever thy hand findeth to do, do it with thy strength; for there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest.” This verse strikes one at first sight as surprising: is man indeed free to do “whatsoever his hand findeth to do”? But we must note the qualification in the phrase “do by thy strength”, i.e. through the instrumentality of the higher soul of man (neshamah,) which forms his strength, so as to gain through her this world and the world to come.

דָּבָר אַחֵר בְּכֹחֲךָ, דָּא הִיא אִשָּׁה דְקָאֲמָרָן, דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַקְפָא בָּהּ, בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִזְכֵּי בָהּ בְּהַאי עַלְמָא בְּהַאי חֵילָא, בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. Alternatively, “by thy strength” alludes to the wife mentioned above, she being a source of strength both for this world and the world to come. It thus behoves man to possess himself of that power in this world so as to be fortified by it in the next world;

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוּק בַּר נָשׁ מֵהַאי עַלְמָא, לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִּי וְלוֹמַר, הַשְׁתָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַעֲבִיד עוֹבָדִין טָבִין. דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בַּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וגו'. אִי לָא זָכֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאוּקְמוּהָ, מַאן דְּלָא אַתְקִין זְוָודִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עַלְמָא, לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עַלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דְּיֵיכוּל מִנַּיְיהוּ הָכָא. וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעַלְמָא דְאָתֵי וּלְאִתְּזְנָא מִנַּיְיהוּ. inasmuch as once a man departs this world he can do no more, and it is useless for him to say, “Henceforward I am going to perform good acts”, for assuredly, “there is no work, nor device, nor knowledge, nor wisdom, in the grave, whither thou goest”. If a man has not acquired merit in this world he will not acquire it any more in the other world, according to the dictum, “He who has not laid up provision for the journey from this world will have nothing to eat in the other world.” There are, moreover, certain good deeds the fruits of which a man enjoys in this world whilst the principal remains for his enjoyment in the world to come.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עַלְמָא וְזָכָה בְּעַלְמָא דְאָתֵי, בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאַחֲדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל״ט:ט׳) וְחָטָאתִי לֵאלהִים. וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלַט בְּהַאי עַלְמָא, וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. Observe that Joseph gained this world and the world to come in virtue of his determination to join himself to a God-fearing wife, as expressed in his words: “How can I do this great wickedness, and sin against God?” (Gen. 39, 9). For this he rose to be a ruler in this world and gathered money for Israel,

מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ז:י״ד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף. וְהָכִי אִתְחֲזֵי, דְּהָא הַהוּא נָהָר דְנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא, וְכָל עוּתְרָא בֵּיהּ קָיְימָא. וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וְכֹלָּא אִיהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלַט עַל מַלְכוּתָא. as we read, “Joseph gathered all the money that was found in the land of Egypt” (Ibid. 47, 14), and this was in the order of things, since the ever-flowing celestial river gathers within itself all things and is the repository of all riches. Everything thus happened according to plan: assuredly Joseph was predestined to rule over the kingdom.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַּדִּיק שַׁלִּיטָא, בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְּזַן עַלְמָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְּזָנָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה, וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה. רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְרֵי, וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָאָה, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא. AND HE MADE HIM RIDE IN THE SECOND CHARIOT. God has made a second chariot for the Righteous One, by whom the world is nourished. For God has an upper chariot and a nether chariot. The nether chariot is the second chariot, and Joseph, having attained to the name of “righteous”, was qualified to ride on the second chariot, like his prototype in the supernal world.