וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (זכריה י״ב:א׳) מַשָּׂא דְבַר יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. מַשָּׂא דְּבַר יְיָ, בְּכָל הַנֵּי אֲתַר דְּקָאֲמַר מַשָּׂא, מַשָּׂא אַמַּאי. אֶלָּא, בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִּשְׁאָר עַמִּין וְאָמַר מַשָּׂא, לְטַב. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר מַשָּׂא, לְבִישׁ. NOW JACOB SAW THAT THERE WAS CORN IN EGYPT. R. Hiya discoursed on the verse: The burden of the word of the Lord concerning Israel. Thus saith the Lord who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth, and formeth the spirit of man within him (Zech. 12, 1). ‘Certain points’, he said, ‘are to be noted in this verse. First, as to the import of the term “burden”, here and in other passages. This term, wherever it introduces a judgement pronounced against other nations, has a favourable import, inasmuch as the prosperity of the idolatrous nations is, if one may say so, a burden for the Holy One.

בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִשְׁאָר עַמִין, לְטַב. בְּגִין דְּמַשָּׂא מָטוּלָא אִיהוּ. כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שָׁלוֹם דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְכַד אִתְגְּזַר דִּינָא עֲלַיְיהוּ מַעֲבַר מִנֵּיהּ הַהוּא מָטוּלָא דְּאִיהוּ סָבִיל עֲלַיְיהוּ. בְּכָל אֲתַר דְּדִינָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר מַשָּׂא, כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְּגִין כָּךְ מַשָּׂא מֵהַאי גִיסָא, וּמֵהַאי גִיסָא, מָטוּלָא אִיהוּ. Hence a judgement pronounced against the idolaters removes, as it were, from Him the burden. Contrariwise, wherever the term “burden” introduces a decree of judgement against Israel, it has an unfavourable import, as it implies a burden put on the Holy One, blessed be He.

כֵּיוָן דְּאָמַר נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְכִי לָא הֲוֵינָא יָדְעֵי דְּאִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דַרְגָּא יְדִיעָא, דְּכָל רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, בְּהַהוּא דַּרְגָּא קָיְימִין. Now, having said “who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth”, what need is there for the text to add “and formeth the spirit of man”, a fact which we know already? But in truth this points to a certain grade which forms the reservoir of all spirits and souls.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, אִי אָמַר וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם וְלָא יַתִּיר יָאוֹת, אֲבָל בְּקִרְבּוֹ מַהוּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בִּתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, מִתַּמָּן נָפְקֵי וּפָרְחֵי נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ, וְאִתְכְּנִישׁוּ בְּאֲתַר חָד. וְהַהוּא דַרְגָּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְהַאי כְּאִתְּתָא דְאִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא, וְהַהוּא וְלָדָא צָרַת לָהּ בִּמְעָהָא. עַד דְּאִצְטַיֵּיר כֹּלָּא בְּצִיּוּרָא שְׁלִימוּ בִּמְעָהָא. כָּךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ קָיְימָא. עַד דְּאִתְבְּרֵי בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא וְיָהִיב לֵיהּ. R. Simeon said: ‘The words “within him” seem superfluous. But in truth this expression has a twofold recondite meaning. It bears allusion to that ever-flowing celestial river whence all the souls emerge and fly forth. For this purpose it gathers them in one central place or grade, and that grade “formeth the spirit of man within itself”’, like a woman who has conceived and forms the child within her womb from the moment of conception until it is fully developed; so the spirit remains within this grade until a man is created in the world to whom He assigns it.

דָּבָר אַחֵר, וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ דְּאָדָם מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד אִתְבְּרֵי בַר נָשׁ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא. הַהוּא רוּחָא דִּבְגַוֵּיהּ, לָא אַשְׁכַּח גּוּפָא לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּגַוֵּיהּ, וְקָיְימָא בְּסִטְרָא חַד בְּגַוֵּיהּ. Alternatively, God “formeth the spirit of man” within him, to wit, in his body, literally. For when a man is created and God assigns him his soul, and he emerges into the light of day, the spirit within him finds no body in which to expand, and remains cramped in one corner, as it were;

וְכַד בַּר נָשׁ אִתְפַּשַׁט גּוּפֵיהּ, הַהוּא רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְיָהִיב בֵּיהּ חֵילָא, וְכֵן כְּגַוְונָא דְגוּפָא אִתְרַבֵּי, הָכִי רוּחָא יָהִיב חֵילָא בֵּיהּ, לְאִתְתַּקְּפָא בַּר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ מַמָּשׁ. but with the growth and expansion of the body the spirit also grows and expands; and in response to its growing need it continues to receive from on high, in ever greater abundance, vigour and energy, which in its turn it infuses into the body.

וְאִי תֵימָא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם מַהוּ, בְּגִין דְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ חֵילָא דִלְעֵילָא יַתִּיר לְאִסְתַּיְיעָא בַּהֲדֵיהּ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, וְיָהִיב לֵיהּ סִיּוּעָא בְּבַר נָשׁ. Further, the statement that the Holy One “formeth the spirit of man within him” indicates that the spirit needs sustenance in the same way as the body,

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא רוּחָא אִצְטְרִיךְ סִיּוּעָא, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ הַהוּא בַּר נָשׁ, וּכְגַוְונָא דְּהַהוּא גוּפָא אִתְתַּקַּן, הָכִי נָמֵי הַהוּא רוּחָא מְתַקְנִין לֵיהּ, וְאוֹסְפִין לֵיהּ רוּחָא לְאִתְתַּקְּנָא. וְדָא הוּא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. and that as the body goes on developing, so is the spirit granted increased strength and energy.’

(נדפס וארא לא א) רִבִּי יֵיסָא וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַפְטִירָא דְחַמְרָא, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ וְאֵימָא חַד מִלָּה מֵאִינוּן מִילֵי מַעַלְיָיתָא דְאוֹרַיְיתָא, דְאַתְּ אֲמֵר בְּכָל יוֹמָא קַמֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. R. Jose and R. Hizkiah were once travelling from Cappadocia to Lydda, and with them was a certain Judean driving an ass laden with clothes. Said R. Jose to R. Hizkiah: ‘Repeat one of those excellent expositions of Scripture which you are wont to deliver daily before the Sacred Lamp.’

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי עֲלֵיהּ נְעִימוּתָא דִשְׁכִינְתָּא, דִּי לָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכֻלְּהוּ נְתִיבִין דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְּהוּ שְׁלָם, שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. R. Hizkiah then began to hold forth on the verse: Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace (Prov. 3, 17). ‘These ways’, he said, ‘are the ways and paths of the Torah, as whoever walks in them is invested by the Holy One, blessed be He, with the grace of the Divine Presence as his constant accompaniment, and whoever follows her paths enjoys peace on high and below, peace in this world and in the world to come.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, אִיסִירָא (אסתרא) בְּקִיסְטְרָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתַּכַּח, אָמְרוּ לֵיהּ, מִנַיִן לָךְ. אָמַר לוֹן, מֵאַבָּא שְׁמַעְנָא, וְאוֹלִיפְנָא הָכָא בְּהַאי קְרָא מִלָּה (טבא). פָּתַח וְאֲמַר, הַאי קְרָא בִּתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ דְּרָכִים, וְקָרֵי בֵּיהּ נְתִיבוֹת. קָרֵי בֵּיהּ נֹעַם, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. מַאן דְּרָכִים, וּמַאן נְתִיבוֹת. מַאן נֹעַם, וּמַאן שָׁלוֹם. Said the Judean: ‘A deeper meaning lies in this verse, like a coin in the corner of a box.’ ‘How do you know this?’ they asked him. He said: ‘I have heard the recondite explanation of this verse from my father.’ He then continued to discourse thus. ‘This verse contains a twofold idea, one suggested by the terms “ways” and “pleasantness”, and the other by the terms “paths” and “peace”’

אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ, הוּא אוֹרַח פְּתִיחָא לְכֹלָּא. כְּהַאי אָרְחָא, דְּאִיהוּ פְּתִיחַ לְכָל בַּר נָשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִילֵין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן, דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא, וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ, וּמֵאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עֵיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עַלְמָא. The “ways” are those mentioned in the passage, “who maketh a way in the sea” (Is. 43, 16). For the term “way” everywhere in Scripture denotes an open road, accessible to all. So the words “her ways are ways of pleasantness” allude to those ways which our patriarchs opened up and traversed on the great ocean, and which ramify in all directions to all quarters of the world;

וְהַאי נֹעַם, הוּא נְעִימוּ דְּנָפַק מֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נָהֲרִין כָּל בּוּצִינִין, וּמִתְפַּרְשָׁן לְכָל עֵיבַר. וְהַהוּא טִיבוּ וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּעַלְמָא דְאָתֵי, דְּיָנְקִין (נ"א דירתין) אֲבָהָן, אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר, עַלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם, וְכַד אִתְעַר עַלְמָא דְאָתֵי, כָּל חֵדוּ וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵירוּ דְעַלְמָא אִתְעַר, וּבְגִינִי כָּךְ אִקְרֵי נֹעַם. and by “pleasantness” is meant that pleasantness which issues from the other world, the source whence radiate all lamps in all directions. That felicity, that light which our patriarchs absorbed and inherited, is thus called “pleasantness”. Or we can say that the world to come itself is called “pleasantness”, because when it is awakened there is a stirring of all joy, all felicity, all illumination, and all freedom.

וְעַל דָּא תָּנִינָן, חַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׁבַּתָּא, נָיְיחִין כֻּלְּהוּ, וְאִית לְהוּ חֵירוּת וְנַיְיחָא. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא, אִית לָן לְאִתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עֲלָנָא, דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנָשָׁא דְחַיָּיבַיָא דְּאִתְדָּנוּ (ס"א דאהדרו) מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאִתְעָרָא וְלֵימָא, (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה, חֵידוּ (ס"א חירו) דְּכֹלָּא, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. Hence tradition tells us that when the Sabbath comes in, the sinners in Gehinnom have a respite and are granted ease and rest; and that at the termination of the Sabbath we have to call down the supernal joy upon us so that we may be delivered from the punishment that the sinners undergo from that moment onward; and this we do by reciting the verse: “And let the pleasantness of the Lord our God be upon us, etc.” (Ps. 90, 17), an allusion to the supernal pleasantness which brings universal freedom.

וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינוּן שְׁבִילִין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְבֵיתָא. וְאָעִיל לוֹן לְיַמָא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵיהּ, וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (ע"כ). תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּרִית שָׁלוֹם הֲוָה, וְהֲוָה בְּמִצְרַיִם מַלְכָּא, וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא. וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, לָא הֲוָה יָדַע. Now, as for the “paths”, they denote the paths that proceed from on high and are all gathered into the single covenant which is named ‘peace”, meaning the peace of the household, and which carries those paths into the great ocean when it is agitated, and so gives it peace.’ Observe that Joseph embodied the covenant of peace, and in consequence became ruler over the land of Egypt. Jacob, being deserted by the Shekinah, knew nothing of this, but nevertheless he had hopes¹This is a play on the term sheber=corn, which by a change of the diacritical point becomes seber=hope.

וְעִם כָּל דָּא, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ תַּבְרָא, בְּגִין לְמִזְבַּן עִבּוּרָא בְּמִצְרַיִם. וְחָמָא דְּאִיהוּ תְּבִירָא עַל תְּבִירָא, דְּיֵחֲתוּן בְּנוֹי לְמִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, בְּגִין דְּלָא תַחֲמוּן גּוּפַיְיכוּ, אֶלָּא כִּרְעֵבִין, כְּגוּבְרִין דְּלֵית לוֹן שָׂבְעָא. from the purchase of corn in Egypt, and he also foresaw calamity upon calamity¹Another play upon the term sheber, which, besides “corn”, also signifies “calamity”. in his sons going down into Egypt. AND JACOH SAID TO HIS SONS: WHY SHOULD YE MAKE YOURSELVES CONSPICUOUS ? meaning, in effect, “you should not pretend to be other than hungry and short of food”.

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, וַדַּאי רָזָא הָכָא. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא דְצַעֲרָא אִיהוּ בְּעַלְמָא, לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאַחֲזָאָה גַרְמֵיהּ בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא יִתָּפֵס בְּחוֹבוֹי. וְעַל דָּא אָמַר לָמָּה תִּתְרָאוּ, וְהָא אִתְּמָר. R. Hizkiah said: ‘Assuredly there is here contained a recondite lesson, to wit, that when trouble is abroad in the world, and the world is in distress, a man should not show himself in the open road, in order that he may not be seized on account of his sins; and so it is affirmed.

דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם, עִבּוּר מַמָּשׁ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל דָּא שַׁדַּר כַּפְנָא בְּעַלְמָא, בְּגִין לְנַחֲתָא לְיַעֲקֹב וּבְנוֹי לְתַמָּן, וְעַל דָּא חָמָא בְּנֵי אַרְעָא, דְּהֲווּ מַיְיתִין מִתַּמָּן עִבּוּר. Alternatively we may explain that for that very purpose God sent a famine into the world, namely that Jacob and his sons should go down into Egypt; and so Jacob saw the people bringing corn from Egypt, and thus knew that there was corn there.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם, בְּשַׁעְתָּא דְמִית יִצְחָק, אָתוּ יַעֲקֹב וְעֵשָׂו לְמִפְלַג. וְעֵשָׂו נָפַק מֵחוּלָקֵיהּ דְּאַרְעָא וּמִכֹּלָּא, וְיַעֲקֹב דְּיִסְבּוֹל גָּלוּתָא יִטּוֹל כֹּלָּא. וְעַל דָּא חָמָא הַהוּא תְּבִירָא דְּהֲוָה לֵיהּ בְּמִצְרַיִם, הוּא וּבְנוֹי לְמִסְבַּל גָּלוּתָא. וְעַל דָּא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִתְרָאוּ. מִקַּמֵי דִינָא דִלְעֵילָא, דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיכוּ מְקַטְרְגָא. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם רְדוּ שָׁמָּה. הָא אוּקְמוּהָ רד"ו, חוּשְׁבַּן דָּא הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם: Or we may explain thus. When Isaac died, Jacob and Esau came to divide his inheritance. Esau renounced the inheritance of the (holy) land and all that it involved, and Jacob took up the whole, including the galuth. Hence he saw the calamity that awaited him in Egypt, where he and his sons would endure exile, and hence he said to his sons: “Why do you show yourselves off in presence of the supernal judgement? That is the way to bring the accuser down upon you.” ‘AND HE SAID: BEHOLD, I HAVE HEARD THAT THERE IS CORN IN EGYPT. GET YOU DOWN (redu) THITHER. It has already been pointed out that the numerical value of the term redu (RDV=210) amounts to the number of years Israel was in Egypt.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאֲמַר, (זכריה י״ב:א׳) מַשָּׂא דְבַר יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. מַשָּׂא דְּבַר יְיָ, בְּכָל הַנֵּי אֲתַר דְּקָאֲמַר מַשָּׂא, מַשָּׂא אַמַּאי. אֶלָּא, בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִּשְׁאָר עַמִּין וְאָמַר מַשָּׂא, לְטַב. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר מַשָּׂא, לְבִישׁ. NOW JACOB SAW THAT THERE WAS CORN IN EGYPT. R. Hiya discoursed on the verse: The burden of the word of the Lord concerning Israel. Thus saith the Lord who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth, and formeth the spirit of man within him (Zech. 12, 1). ‘Certain points’, he said, ‘are to be noted in this verse. First, as to the import of the term “burden”, here and in other passages. This term, wherever it introduces a judgement pronounced against other nations, has a favourable import, inasmuch as the prosperity of the idolatrous nations is, if one may say so, a burden for the Holy One.

בְּכָל אֲתַר דְּאִיהוּ עַל דִּינָא דִשְׁאָר עַמִין, לְטַב. בְּגִין דְּמַשָּׂא מָטוּלָא אִיהוּ. כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שָׁלוֹם דְּעַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְכַד אִתְגְּזַר דִּינָא עֲלַיְיהוּ מַעֲבַר מִנֵּיהּ הַהוּא מָטוּלָא דְּאִיהוּ סָבִיל עֲלַיְיהוּ. בְּכָל אֲתַר דְּדִינָא אִתְגְּזַר עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר מַשָּׂא, כִּבְיָכוֹל מָטוּלָא אִיהוּ עֲלֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּבְּגִין כָּךְ מַשָּׂא מֵהַאי גִיסָא, וּמֵהַאי גִיסָא, מָטוּלָא אִיהוּ. Hence a judgement pronounced against the idolaters removes, as it were, from Him the burden. Contrariwise, wherever the term “burden” introduces a decree of judgement against Israel, it has an unfavourable import, as it implies a burden put on the Holy One, blessed be He.

כֵּיוָן דְּאָמַר נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, אַמַּאי אִצְטְרִיךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְכִי לָא הֲוֵינָא יָדְעֵי דְּאִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם. אֶלָּא לְאַחֲזָאָה דַרְגָּא יְדִיעָא, דְּכָל רוּחִין וְנִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, בְּהַהוּא דַּרְגָּא קָיְימִין. Now, having said “who stretcheth forth the heavens, and layeth the foundation of the earth”, what need is there for the text to add “and formeth the spirit of man”, a fact which we know already? But in truth this points to a certain grade which forms the reservoir of all spirits and souls.’

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, אִי אָמַר וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם וְלָא יַתִּיר יָאוֹת, אֲבָל בְּקִרְבּוֹ מַהוּ. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ בִּתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, מִתַּמָּן נָפְקֵי וּפָרְחֵי נִשְׁמָתִין כֻּלְּהוּ, וְאִתְכְּנִישׁוּ בְּאֲתַר חָד. וְהַהוּא דַרְגָּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. וְהַאי כְּאִתְּתָא דְאִתְעַבְּרָא מִן דְּכוּרָא, וְהַהוּא וְלָדָא צָרַת לָהּ בִּמְעָהָא. עַד דְּאִצְטַיֵּיר כֹּלָּא בְּצִיּוּרָא שְׁלִימוּ בִּמְעָהָא. כָּךְ וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ קָיְימָא. עַד דְּאִתְבְּרֵי בַּר נָשׁ בְּעַלְמָא וְיָהִיב לֵיהּ. R. Simeon said: ‘The words “within him” seem superfluous. But in truth this expression has a twofold recondite meaning. It bears allusion to that ever-flowing celestial river whence all the souls emerge and fly forth. For this purpose it gathers them in one central place or grade, and that grade “formeth the spirit of man within itself”’, like a woman who has conceived and forms the child within her womb from the moment of conception until it is fully developed; so the spirit remains within this grade until a man is created in the world to whom He assigns it.

דָּבָר אַחֵר, וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, בְּקִרְבּוֹ דְּאָדָם מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד אִתְבְּרֵי בַר נָשׁ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא. הַהוּא רוּחָא דִּבְגַוֵּיהּ, לָא אַשְׁכַּח גּוּפָא לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּגַוֵּיהּ, וְקָיְימָא בְּסִטְרָא חַד בְּגַוֵּיהּ. Alternatively, God “formeth the spirit of man” within him, to wit, in his body, literally. For when a man is created and God assigns him his soul, and he emerges into the light of day, the spirit within him finds no body in which to expand, and remains cramped in one corner, as it were;

וְכַד בַּר נָשׁ אִתְפַּשַׁט גּוּפֵיהּ, הַהוּא רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְיָהִיב בֵּיהּ חֵילָא, וְכֵן כְּגַוְונָא דְגוּפָא אִתְרַבֵּי, הָכִי רוּחָא יָהִיב חֵילָא בֵּיהּ, לְאִתְתַּקְּפָא בַּר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ מַמָּשׁ. but with the growth and expansion of the body the spirit also grows and expands; and in response to its growing need it continues to receive from on high, in ever greater abundance, vigour and energy, which in its turn it infuses into the body.

וְאִי תֵימָא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם מַהוּ, בְּגִין דְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ חֵילָא דִלְעֵילָא יַתִּיר לְאִסְתַּיְיעָא בַּהֲדֵיהּ. וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ, וְיָהִיב לֵיהּ סִיּוּעָא בְּבַר נָשׁ. Further, the statement that the Holy One “formeth the spirit of man within him” indicates that the spirit needs sustenance in the same way as the body,

תָּא חֲזֵי, כַּד הַהוּא רוּחָא אִצְטְרִיךְ סִיּוּעָא, כְּגַוְונָא דְאִיהוּ הַהוּא בַּר נָשׁ, וּכְגַוְונָא דְּהַהוּא גוּפָא אִתְתַּקַּן, הָכִי נָמֵי הַהוּא רוּחָא מְתַקְנִין לֵיהּ, וְאוֹסְפִין לֵיהּ רוּחָא לְאִתְתַּקְּנָא. וְדָא הוּא יוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ. and that as the body goes on developing, so is the spirit granted increased strength and energy.’

וְתָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דְּאִתְאֲבִיד יוֹסֵף מֵאֲבוֹי, יַעֲקֹב אָבִיד הַהוּא תּוֹסֶפֶת רוּחָא דְּהֲוָה לֵיהּ, וְאִסְתַּלְּקַת מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, (בראשית מ״ה:כ״ז) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וְכִי עַד הַשְׁתָּא מִית הֲוָה. אֶלָּא הַהוּא תּוֹסֶפֶת רוּחָא אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, וְלָא הֲוָה בְּגַוֵּיהּ. בְּגִין דְּעִצְבוֹנָא דְּהֲוָה בֵּיהּ גָּרְמָא לֵיהּ, (ואי גרמא ליה הא) (ס"א דלא) לָא הֲוָה רוּחֵיהּ בְּקִיּוּמֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. Observe, that when Joseph was lost, Jacob was deprived of that increase of spirit through the departure of the Shekinah from him. But afterwards “the spirit of Jacob their father revived” (Gen. 45, 27), that is, it regained its former increase and growth.¹The first eight lines of the Hebrew text do not appear in the English version.

(נדפס וארא לא א) רִבִּי יֵיסָא וְרִבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַפְטִירָא דְחַמְרָא, עַד דְּהֲווּ אָזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ וְאֵימָא חַד מִלָּה מֵאִינוּן מִילֵי מַעַלְיָיתָא דְאוֹרַיְיתָא, דְאַתְּ אֲמֵר בְּכָל יוֹמָא קַמֵּי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. R. Jose and R. Hizkiah were once travelling from Cappadocia to Lydda, and with them was a certain Judean driving an ass laden with clothes. Said R. Jose to R. Hizkiah: ‘Repeat one of those excellent expositions of Scripture which you are wont to deliver daily before the Sacred Lamp.’

פָּתַח וְאֲמַר, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי עֲלֵיהּ נְעִימוּתָא דִשְׁכִינְתָּא, דִּי לָא תַעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכֻלְּהוּ נְתִיבִין דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלְּהוּ שְׁלָם, שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דֵין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. R. Hizkiah then began to hold forth on the verse: Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace (Prov. 3, 17). ‘These ways’, he said, ‘are the ways and paths of the Torah, as whoever walks in them is invested by the Holy One, blessed be He, with the grace of the Divine Presence as his constant accompaniment, and whoever follows her paths enjoys peace on high and below, peace in this world and in the world to come.’

אָמַר הַהוּא יוּדָאי, אִיסִירָא (אסתרא) בְּקִיסְטְרָא בְּהַאי קְרָא אִשְׁתַּכַּח, אָמְרוּ לֵיהּ, מִנַיִן לָךְ. אָמַר לוֹן, מֵאַבָּא שְׁמַעְנָא, וְאוֹלִיפְנָא הָכָא בְּהַאי קְרָא מִלָּה (טבא). פָּתַח וְאֲמַר, הַאי קְרָא בִּתְרֵין גְּוָונִין אִיהוּ, וּבִתְרֵין סִטְרִין. קָרֵי בֵּיהּ דְּרָכִים, וְקָרֵי בֵּיהּ נְתִיבוֹת. קָרֵי בֵּיהּ נֹעַם, וְקָרֵי בֵּיהּ שָׁלוֹם. מַאן דְּרָכִים, וּמַאן נְתִיבוֹת. מַאן נֹעַם, וּמַאן שָׁלוֹם. Said the Judean: ‘A deeper meaning lies in this verse, like a coin in the corner of a box.’ ‘How do you know this?’ they asked him. He said: ‘I have heard the recondite explanation of this verse from my father.’ He then continued to discourse thus. ‘This verse contains a twofold idea, one suggested by the terms “ways” and “pleasantness”, and the other by the terms “paths” and “peace”’

אֶלָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. הַיְינוּ דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, דְּהָא בְּכָל אֲתַר דְּאִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא דֶרֶךְ, הוּא אוֹרַח פְּתִיחָא לְכֹלָּא. כְּהַאי אָרְחָא, דְּאִיהוּ פְּתִיחַ לְכָל בַּר נָשׁ. כָּךְ דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, אִילֵין דְּרָכִים דְּאִינוּן פְּתִיחָן מֵאֲבָהָן, דְּכָרָאן בְּיַמָּא רַבָּא, וְעָאלִין בְּגַוֵּיהּ, וּמֵאִינוּן אוֹרְחִין מִתְפַּתְּחִין לְכָל עֵיבַר וּלְכָל סִטְרֵי עַלְמָא. The “ways” are those mentioned in the passage, “who maketh a way in the sea” (Is. 43, 16). For the term “way” everywhere in Scripture denotes an open road, accessible to all. So the words “her ways are ways of pleasantness” allude to those ways which our patriarchs opened up and traversed on the great ocean, and which ramify in all directions to all quarters of the world;

וְהַאי נֹעַם, הוּא נְעִימוּ דְּנָפַק מֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי נָהֲרִין כָּל בּוּצִינִין, וּמִתְפַּרְשָׁן לְכָל עֵיבַר. וְהַהוּא טִיבוּ וְהַהוּא נְהוֹרָא דְּעַלְמָא דְאָתֵי, דְּיָנְקִין (נ"א דירתין) אֲבָהָן, אִקְרֵי נֹעַם. דָּבָר אַחֵר, עַלְמָא דְאָתֵי אִקְרֵי נֹעַם, וְכַד אִתְעַר עַלְמָא דְאָתֵי, כָּל חֵדוּ וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵירוּ דְעַלְמָא אִתְעַר, וּבְגִינִי כָּךְ אִקְרֵי נֹעַם. and by “pleasantness” is meant that pleasantness which issues from the other world, the source whence radiate all lamps in all directions. That felicity, that light which our patriarchs absorbed and inherited, is thus called “pleasantness”. Or we can say that the world to come itself is called “pleasantness”, because when it is awakened there is a stirring of all joy, all felicity, all illumination, and all freedom.

וְעַל דָּא תָּנִינָן, חַיָּיבִין דְּגֵיהִנֹּם, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׁבַּתָּא, נָיְיחִין כֻּלְּהוּ, וְאִית לְהוּ חֵירוּת וְנַיְיחָא. בְּשַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא, אִית לָן לְאִתְעָרָא חֵידוּ עִלָּאָה עֲלָנָא, דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנָשָׁא דְחַיָּיבַיָא דְּאִתְדָּנוּ (ס"א דאהדרו) מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה. וְאִית לָן לְאִתְעָרָא וְלֵימָא, (תהילים צ׳:י״ז) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה, חֵידוּ (ס"א חירו) דְּכֹלָּא, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם. Hence tradition tells us that when the Sabbath comes in, the sinners in Gehinnom have a respite and are granted ease and rest; and that at the termination of the Sabbath we have to call down the supernal joy upon us so that we may be delivered from the punishment that the sinners undergo from that moment onward; and this we do by reciting the verse: “And let the pleasantness of the Lord our God be upon us, etc.” (Ps. 90, 17), an allusion to the supernal pleasantness which brings universal freedom.

וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינוּן שְׁבִילִין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְבֵיתָא. וְאָעִיל לוֹן לְיַמָא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵיהּ, וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (ע"כ). תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּרִית שָׁלוֹם הֲוָה, וְהֲוָה בְּמִצְרַיִם מַלְכָּא, וְשַׁלִּיט עַל אַרְעָא. וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא, לָא הֲוָה יָדַע. Now, as for the “paths”, they denote the paths that proceed from on high and are all gathered into the single covenant which is named ‘peace”, meaning the peace of the household, and which carries those paths into the great ocean when it is agitated, and so gives it peace.’ Observe that Joseph embodied the covenant of peace, and in consequence became ruler over the land of Egypt. Jacob, being deserted by the Shekinah, knew nothing of this, but nevertheless he had hopes¹This is a play on the term sheber=corn, which by a change of the diacritical point becomes seber=hope.

וְעִם כָּל דָּא, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ תַּבְרָא, בְּגִין לְמִזְבַּן עִבּוּרָא בְּמִצְרַיִם. וְחָמָא דְּאִיהוּ תְּבִירָא עַל תְּבִירָא, דְּיֵחֲתוּן בְּנוֹי לְמִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, בְּגִין דְּלָא תַחֲמוּן גּוּפַיְיכוּ, אֶלָּא כִּרְעֵבִין, כְּגוּבְרִין דְּלֵית לוֹן שָׂבְעָא. from the purchase of corn in Egypt, and he also foresaw calamity upon calamity¹Another play upon the term sheber, which, besides “corn”, also signifies “calamity”. in his sons going down into Egypt. AND JACOH SAID TO HIS SONS: WHY SHOULD YE MAKE YOURSELVES CONSPICUOUS ? meaning, in effect, “you should not pretend to be other than hungry and short of food”.

אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה, וַדַּאי רָזָא הָכָא. דְּהָא בְּכָל זִמְנָא דְצַעֲרָא אִיהוּ בְּעַלְמָא, לָא בָּעֵי בַּר נָשׁ, לְאַחֲזָאָה גַרְמֵיהּ בְּשׁוּקָא, בְּגִין דְּלָא יִתָּפֵס בְּחוֹבוֹי. וְעַל דָּא אָמַר לָמָּה תִּתְרָאוּ, וְהָא אִתְּמָר. R. Hizkiah said: ‘Assuredly there is here contained a recondite lesson, to wit, that when trouble is abroad in the world, and the world is in distress, a man should not show himself in the open road, in order that he may not be seized on account of his sins; and so it is affirmed.