וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְמִתְבַּע לוֹן דִּינָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וְיָקוּם גּוּפָא וְנַפְשָׁא לְמֵיהַב חוּשְׁבָּנָא מִכָּל עוֹבָדֵיהוֹן, עַד לָא יִתְפָּרְשׁוּן נַפְשָׁא מִן גּוּפָא. AND THE MEN WERE AFRAID, BECAUSE THEY WERE BROUGHT INTO JOSEPH’S HOUSE. R. Jose said: Woe to the men who know not nor reflect on the ways of the Torah. Woe to them when God will call them to account for their actions and will raise the body and the soul to pay the penalty for all their deeds committed before the soul was separated from the body.

וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא אִיהוּ, יוֹמָא דְּסִפְרִין פְּתִיחָן, וּמָארֵיהוֹן דְּדִינָא קָיְימִין. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא, קָיְימָא נָחָשׁ בְּקִיּוּמֵיהּ, לְנַשְׁכָא לֵיהּ. וְכָל שַׁיְיפֵי מִתְרַגְּשִׁין לְגַבֵּיהּ, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִן גּוּפָא, וְאָזְלָא וְשַׁטְיָא. וְלָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא תְּהַךְ, וּלְאָן אֲתַר סָלְקִין לָהּ. That will be the Day of Judgement, on which the books are open and the prosecutors standing by. At that time the serpent will be on the alert to bite the man, quivering in all his limbs to leap upon him. The soul will then become separated from the body and will depart and be carried off to it knows not where.

וּתְנַן, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיהּ. אִי אָזִיל מִנֵּיהּ, יָאוֹת. וְאִי לָאו, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתַבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרַיְיתָא. אִי אָזִיל, מוּטָב. וְאִי לָאו, יַדְכַּר לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, בְּגִין לְתַבְּרָא לֵיהּ. We have been taught that it behoves man always to rouse the good prompter against the evil prompter; if the latter departs, well and good, but if not, the man should study the Torah, as there is nothing so well calculated to crush the evil prompter as the Torah; if he departs, well and good, but if not, let the man remind him of the day of death so as thereby to subdue him.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְהָא דָא הוּא (קסא ב) יֵצֶר הָרָע, וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתְבַּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְמוֹתָא. וְהָא אִיהוּ קָטוֹלָא דִּבְנִי נָשָׁא הֲוֵי, וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנִי נָשָׁא תָּדִיר, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְדָא. This statement requires consideration. We know that the evil prompter and the angel of death are one and the same. How is it possible, then, that the angel of death should be cowed by the thought of the day of death, seeing that he himself is the slayer of the sons of men, and this is his joy, and in fact his whole purpose in leading men astray is to bring them to this?

אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמָר, דְּיִדְכּוֹר לֵיהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְמוֹתָא. וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְבַר נָשׁ. דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכַּח חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וְכַד אִשְׁתַּכַּח רוּחָא תְּבִירָא, כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכָּרָא לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, וְיִתְבַּר גּוּפֵיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל לֵיהּ. The truth, however, is that the purpose of bringing to mind the day of death is primarily to humble a man’s heart, for the evil prompter dwells only in a place where pride and intoxication are rampant, but where he finds a broken spirit he leaves the man alone.

תָּא חֲזֵי, יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְאוֹרַיְיתָא, וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְנִיאוּפִין וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגָּזָא (ליה) תָּדִיר, מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא, יוֹמָא דְדִינָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבְּנָא. דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לַאֲגָנָא עֲלֵיהּ, אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא. בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. Observe that the good prompter requires the joy of the Torah and the evil prompter the joy of wine and lewdness and arrogance. Hence a man should constantly be in fear of that great day, the Day of Judgement, the day of reckoning, when there will be none to defend him save his own good deeds which he performed in this world.

תָּא חֲזֵי, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווּ גִּיבָּרִין, כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין, וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְיתֵי לוֹן לְבֵיתָא דְיוֹסֵף, דַּחֲלוּ. כַּד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵיהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. If Joseph’s brothers, who were all valiant men, were afraid when led by one youth into Joseph’s house, how much greater will be man’s fear when the Holy One, blessed be He, will cite him to judgement?

בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִזְדַּהֲרָא בְּהַאי עַלְמָא. לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיַשְׁוֵי בֵּיהּ רוֹחֲצָנֵיהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי, אִי יֶהדַר מִנֵּיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, הָא תַּקִּיף אִיהוּ, וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִילּוּ לָא חָטָא. Hence it behoves a man to strive his utmost in this world to fortify himself in the Almighty, and put his trust in Him; for then, although he may have sinned, if he repents with all sincerity, since his stronghold is in the Holy One, it will be as though he had not sinned.

דְּהָא שִׁבְטִין, בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵיבַת יוֹסֵף, הֲווּ דַּחֲלִין. דְּאִלְּמָלֵא לָא חָטוּ, לָא הֲווּ דָּחֲלִין כְּלַל. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מְתַבְּרִין לִבֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא כְּלַל. מַאי טַעְמָא, דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְּפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ׳:ח׳) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, הַיָּרֵא (דיראה דא) מֵחוֹבִין דְּבִידוֹי, דְּאִינוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ. The brothers were afraid on account of their sin in having stolen Joseph, for had they not sinned they would not have had any cause to fear; for it is only a man’s sins that break his courage and deprive him of strength, the reason being that the good prompter is at the same time unnerved, and left powerless to contend with the evil prompter. This is implied in the words: “What man is there that is fearful and faint- hearted?” (Deut. 20, 8), on account, that is, of sins which he may have committed, these being the ruin of a stout heart.

וְתָּא חֲזֵי, לְכַמָּה דָרִין אִתְפְּרַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאִינוּן חוֹבִין דְּשִׁבְטִין, דְּהָא לָא אִתְאֲבִיד מִקַּמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. וְאִתְפְּרַע מִדָּרָא לְדָרָא, וְדִינָא קָיְימָא קַמֵּיהּ תָּדִיר, עַד דְּאִתְפְּרַע, וְשָׁרֵי דִינָא בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ. For many generations God exacted payment for the sins of the tribes, since nothing is forgotten of Him, but He exacts requital from generation to generation, and the sentence remains in force till it is fully paid.

מְנָלָן, מֵחִזְקִיָּהוּ. חִזְקִיָּהוּ חָב הַהוּא חוֹבָא, דְּגָלֵי סְתִירִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַּר לֵיהּ לִישַׁעְיָהוּ, וְאָמַר לֵיהּ, (ישעיהו ל״ט:ו׳) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבוֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְגו'. This is exemplified in the case of Hezekiah. Hezekiah sinned in exposing the mysteries of the Holy One, blessed be He, to the view of idolatrous nations.¹Is. 39, 2: “and (he) showed them his treasure-house”, which, according to the Cabbalists, is a reference to the Ark and the tables of the Ten Commandments. God therefore sent him, through Isaiah, a message, saying: “Behold, the days come that all that is in thy house, and that which thy fathers laid up in store until this day shall be carried to Babylon, etc.” (Is. 39, 6).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָרִים הַהוּא חוֹבָא, בְּגִין דְּגַלֵּי מַה דְּהֲוָה סָתִים. דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּלֵי, אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא לְאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ. בְּגִין כָּךְ לָאו בְּרָכָה שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר סָתִים. וְאוּקְמוּהָ, מַה דְּאִיהוּ (הוה) סָתִים, בְּרָכָה (דהוה) שַׁרְיָא עֲלוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּלֵי אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא, לְאֲתַר אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי. Through his sin in disclosing that which should have remained hidden, opportunity was given to the other side¹i.e. the K’liphoth, or shells, the sinister forces that avail themselves of every opening to contaminate and draw sustenance from any sacred region. to obtain dominion over it. For, as explained already, blessing rests on that which remains undisclosed, but as soon as it is disclosed the other region obtains scope to exercise dominion over it.

כְּתִיב, (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, דָּא הוּא מַלְכוּת בָּבֶל, דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתַּדַּר דּוֹרוֹן לִיְרוּשְׁלֵם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:א׳) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרוֹדָךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ. It is written: “All that honoured her despise her, because they have seen her nakedness” (Lament. 1, 8). This is explained as follows. When Merodach Baladan, King of Babylon, sent a present to Jerusalem (Is. 39, 1)

וּמַה כְּתִיב בְּהוּ, שְׁלָם לְחִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וּשְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא וּשְׁלָם לִיְרוּשְׁלֵם. כֵּיוָן דְּנָפַק פִּתְקֵיהּ מִנֵּיהּ, אַהֲדַר לְלִבֵּיהּ וְאֲמַר, לָא יָאוֹת עָבְדִית לְאַקְדָּמָא שְׁלָמָא דְעַבְדָא, לִשְׁלָמָא דְמָארֵיהּ. קָם מִכּוּרְסְיֵהּ וּפָסַע ג' פְּסִיעָן וְאַהֲדַר פִּתְקֵיהּ, וְכָתַב אָחֳרָנִין תְּחוֹתַיְיהוּ, וְכָתַב הָכִי. שְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם, וּשְׁלָם לְחִזְקִיָּה, וְדָא הוּא מְכַבְּדֶיהָ. he sent a letter in which he first wrote, “Peace be unto Hezekiah King of Judah, and peace be unto the great God, and peace be unto Jerusalem.” But no sooner did the epistle leave his hands than he bethought himself that he had not done right in putting the greeting of the servant before that of his Master. So he rose from his throne, advanced three paces, took back his epistle and wrote another one in its place, headed thus: “Peace be unto the great God, peace be unto Jerusalem, and peace be unto Hezekiah.” Thus was Jerusalem honoured;

וּלְבָתַר הִזִּילוּהָ, מַאי טַעְמָא הִזִּילוּהָ. בְּגִין כִּי רָאוּ עֶרְוָתָה, דְּאַחְזֵי לוֹן חִזְקִיָּה. דְּאִלְמָלֵא כָּךְ, לא הִזִּילוּהָ לְבָתַר. מִגּוֹ דְּהֲוָה זַכָּאָה חִזְקִיָּהוּ יַתִּיר, אִתְעַכַּב מִלָּה מִלְּאַיְיתָאָה, וְלָא אֲתָא בְּיוֹמוֹי. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:ח׳) כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וְאֱמֶת בְּיָמַי. וּלְבָתַר פַּקִּיד הַהוּא חוֹבָא לִבְנוֹי אַבַּתְרֵיהּ. but later, “all those that honoured her despised her”, the reason being that “they have seen her nakedness”, through the action of Hezekiah. Since, however, Hezekiah was very righteous, the punishment was postponed during his lifetime, but it was visited upon his descendants after him.

כְּגַוְונָא דָא, הַהוּא חוֹבָא דְּשִׁבְטִין, קָאִים עַד לְבָתַר. בְּגִין דְּדִינָא דִלְעֵילָא, לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ, עַד דְּאִשְׁתַּכַּח שַׁעְתָּא לְאִתְפָּרְעָא, וְאִתְפְּרַע מִינַּיְיהוּ. וּבְּגִין כָּךְ כָּל מַאן דְּאִית חוֹבִין בִּידוֹי, דָּחִיל תָּדִיר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״ח:ס״ו) וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְגו'. וְעַל דָּא וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגו': Similarly, the guilt of the tribes did not bring its punishment until a later time, because the judgement from on high could not obtain power over them until an opportune time arrived. Hence, whoever is burdened by sins is constantly in fear, as it says: “and thou shalt fear night and day” (Deut. 28, 66).

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יָדְעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּאָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא. וַוי לוֹן בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְמִתְבַּע לוֹן דִּינָא עַל עוֹבָדֵיהוֹן, וְיָקוּם גּוּפָא וְנַפְשָׁא לְמֵיהַב חוּשְׁבָּנָא מִכָּל עוֹבָדֵיהוֹן, עַד לָא יִתְפָּרְשׁוּן נַפְשָׁא מִן גּוּפָא. AND THE MEN WERE AFRAID, BECAUSE THEY WERE BROUGHT INTO JOSEPH’S HOUSE. R. Jose said: Woe to the men who know not nor reflect on the ways of the Torah. Woe to them when God will call them to account for their actions and will raise the body and the soul to pay the penalty for all their deeds committed before the soul was separated from the body.

וְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְּדִינָא אִיהוּ, יוֹמָא דְּסִפְרִין פְּתִיחָן, וּמָארֵיהוֹן דְּדִינָא קָיְימִין. בְּגִין דְּהַהוּא זִמְנָא, קָיְימָא נָחָשׁ בְּקִיּוּמֵיהּ, לְנַשְׁכָא לֵיהּ. וְכָל שַׁיְיפֵי מִתְרַגְּשִׁין לְגַבֵּיהּ, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִן גּוּפָא, וְאָזְלָא וְשַׁטְיָא. וְלָא יָדְעַת לְאָן אָרְחָא תְּהַךְ, וּלְאָן אֲתַר סָלְקִין לָהּ. That will be the Day of Judgement, on which the books are open and the prosecutors standing by. At that time the serpent will be on the alert to bite the man, quivering in all his limbs to leap upon him. The soul will then become separated from the body and will depart and be carried off to it knows not where.

וַוי לְהַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא דְרוּגְזָא וּנְאִיצוּ הַהוּא יוֹמָא, בְגִין כָּךְ אִבָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאַרְגָּזָא יִצְרֵיהּ כָּל יוֹמָא, לְאַדְכָּרָא קַמֵּיהּ הַהוּא יוֹמָא, דְּיֵיקוּם בְּדִינָא דְמַלְכָּא, דְּקָא עָאלִין לֵיהּ תְּחוֹת אַרְעָא לְאִתְרַקְּבָא, וְנִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ. Alas for that day, a day of wrath and indignation! Hence it behoves man to contend daily with his evil prompter and to picture to himself the day when he will stand before the King to be judged, when they will lower him into the ground to rot there, whilst the soul will become separated from him.

וּתְנַן, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, וְיִשְׁתַּדֵּל אֲבַתְרֵיהּ. אִי אָזִיל מִנֵּיהּ, יָאוֹת. וְאִי לָאו, יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתַבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרַיְיתָא. אִי אָזִיל, מוּטָב. וְאִי לָאו, יַדְכַּר לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, בְּגִין לְתַבְּרָא לֵיהּ. We have been taught that it behoves man always to rouse the good prompter against the evil prompter; if the latter departs, well and good, but if not, the man should study the Torah, as there is nothing so well calculated to crush the evil prompter as the Torah; if he departs, well and good, but if not, let the man remind him of the day of death so as thereby to subdue him.

הָכָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא, דְהָא דָא הוּא (קסא ב) יֵצֶר הָרָע, וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתְבַּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְמוֹתָא. וְהָא אִיהוּ קָטוֹלָא דִּבְנִי נָשָׁא הֲוֵי, וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִילֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנִי נָשָׁא תָּדִיר, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן לְדָא. This statement requires consideration. We know that the evil prompter and the angel of death are one and the same. How is it possible, then, that the angel of death should be cowed by the thought of the day of death, seeing that he himself is the slayer of the sons of men, and this is his joy, and in fact his whole purpose in leading men astray is to bring them to this?

אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמָר, דְּיִדְכּוֹר לֵיהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְמוֹתָא. וַדַּאי הָכִי הוּא, בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְבַר נָשׁ. דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכַּח חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וְכַד אִשְׁתַּכַּח רוּחָא תְּבִירָא, כְּדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵיהּ. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכָּרָא לֵיהּ יוֹמָא דְמוֹתָא, וְיִתְבַּר גּוּפֵיהּ, וְאִיהוּ אָזִיל לֵיהּ. The truth, however, is that the purpose of bringing to mind the day of death is primarily to humble a man’s heart, for the evil prompter dwells only in a place where pride and intoxication are rampant, but where he finds a broken spirit he leaves the man alone.

תָּא חֲזֵי, יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְאוֹרַיְיתָא, וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְחַמְרָא, וְנִיאוּפִין וְגַסּוּתָא דְרוּחָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגָּזָא (ליה) תָּדִיר, מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא, יוֹמָא דְדִינָא, יוֹמָא דְּחוּשְׁבְּנָא. דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לַאֲגָנָא עֲלֵיהּ, אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן, דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא. בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. Observe that the good prompter requires the joy of the Torah and the evil prompter the joy of wine and lewdness and arrogance. Hence a man should constantly be in fear of that great day, the Day of Judgement, the day of reckoning, when there will be none to defend him save his own good deeds which he performed in this world.

תָּא חֲזֵי, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווּ גִּיבָּרִין, כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין, וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְיתֵי לוֹן לְבֵיתָא דְיוֹסֵף, דַּחֲלוּ. כַּד יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵיהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. If Joseph’s brothers, who were all valiant men, were afraid when led by one youth into Joseph’s house, how much greater will be man’s fear when the Holy One, blessed be He, will cite him to judgement?

בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, לְאִזְדַּהֲרָא בְּהַאי עַלְמָא. לְאִתְתַּקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיַשְׁוֵי בֵּיהּ רוֹחֲצָנֵיהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי, אִי יֶהדַר מִנֵּיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא, הָא תַּקִּיף אִיהוּ, וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִילּוּ לָא חָטָא. Hence it behoves a man to strive his utmost in this world to fortify himself in the Almighty, and put his trust in Him; for then, although he may have sinned, if he repents with all sincerity, since his stronghold is in the Holy One, it will be as though he had not sinned.

דְּהָא שִׁבְטִין, בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵיבַת יוֹסֵף, הֲווּ דַּחֲלִין. דְּאִלְּמָלֵא לָא חָטוּ, לָא הֲווּ דָּחֲלִין כְּלַל. בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מְתַבְּרִין לִבֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא כְּלַל. מַאי טַעְמָא, דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּיהּ, וְלֵית לֵיהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְּפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע. וְעַל דָּא כְּתִיב, (דברים כ׳:ח׳) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, הַיָּרֵא (דיראה דא) מֵחוֹבִין דְּבִידוֹי, דְּאִינוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ. The brothers were afraid on account of their sin in having stolen Joseph, for had they not sinned they would not have had any cause to fear; for it is only a man’s sins that break his courage and deprive him of strength, the reason being that the good prompter is at the same time unnerved, and left powerless to contend with the evil prompter. This is implied in the words: “What man is there that is fearful and faint- hearted?” (Deut. 20, 8), on account, that is, of sins which he may have committed, these being the ruin of a stout heart.

וְתָּא חֲזֵי, לְכַמָּה דָרִין אִתְפְּרַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאִינוּן חוֹבִין דְּשִׁבְטִין, דְּהָא לָא אִתְאֲבִיד מִקַּמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. וְאִתְפְּרַע מִדָּרָא לְדָרָא, וְדִינָא קָיְימָא קַמֵּיהּ תָּדִיר, עַד דְּאִתְפְּרַע, וְשָׁרֵי דִינָא בְּאֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ. For many generations God exacted payment for the sins of the tribes, since nothing is forgotten of Him, but He exacts requital from generation to generation, and the sentence remains in force till it is fully paid.

מְנָלָן, מֵחִזְקִיָּהוּ. חִזְקִיָּהוּ חָב הַהוּא חוֹבָא, דְּגָלֵי סְתִירִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִשְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּלָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַּר לֵיהּ לִישַׁעְיָהוּ, וְאָמַר לֵיהּ, (ישעיהו ל״ט:ו׳) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבוֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְגו'. This is exemplified in the case of Hezekiah. Hezekiah sinned in exposing the mysteries of the Holy One, blessed be He, to the view of idolatrous nations.¹Is. 39, 2: “and (he) showed them his treasure-house”, which, according to the Cabbalists, is a reference to the Ark and the tables of the Ten Commandments. God therefore sent him, through Isaiah, a message, saying: “Behold, the days come that all that is in thy house, and that which thy fathers laid up in store until this day shall be carried to Babylon, etc.” (Is. 39, 6).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה גָרִים הַהוּא חוֹבָא, בְּגִין דְּגַלֵּי מַה דְּהֲוָה סָתִים. דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּלֵי, אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא לְאֲתַר אָחֳרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ, לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ. בְּגִין כָּךְ לָאו בְּרָכָה שַׁרְיָא, אֶלָּא בְּאֲתַר סָתִים. וְאוּקְמוּהָ, מַה דְּאִיהוּ (הוה) סָתִים, בְּרָכָה (דהוה) שַׁרְיָא עֲלוֹי, כֵּיוָן דְּאִתְגְּלֵי אִתְיְיהִיב דּוּכְתָּא, לְאֲתַר אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלוֹי. Through his sin in disclosing that which should have remained hidden, opportunity was given to the other side¹i.e. the K’liphoth, or shells, the sinister forces that avail themselves of every opening to contaminate and draw sustenance from any sacred region. to obtain dominion over it. For, as explained already, blessing rests on that which remains undisclosed, but as soon as it is disclosed the other region obtains scope to exercise dominion over it.

כְּתִיב, (איכה א׳:ח׳) כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, דָּא הוּא מַלְכוּת בָּבֶל, דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתַּדַּר דּוֹרוֹן לִיְרוּשְׁלֵם. דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ט:א׳) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרוֹדָךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ. It is written: “All that honoured her despise her, because they have seen her nakedness” (Lament. 1, 8). This is explained as follows. When Merodach Baladan, King of Babylon, sent a present to Jerusalem (Is. 39, 1)

וּמַה כְּתִיב בְּהוּ, שְׁלָם לְחִזְקִיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וּשְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא וּשְׁלָם לִיְרוּשְׁלֵם. כֵּיוָן דְּנָפַק פִּתְקֵיהּ מִנֵּיהּ, אַהֲדַר לְלִבֵּיהּ וְאֲמַר, לָא יָאוֹת עָבְדִית לְאַקְדָּמָא שְׁלָמָא דְעַבְדָא, לִשְׁלָמָא דְמָארֵיהּ. קָם מִכּוּרְסְיֵהּ וּפָסַע ג' פְּסִיעָן וְאַהֲדַר פִּתְקֵיהּ, וְכָתַב אָחֳרָנִין תְּחוֹתַיְיהוּ, וְכָתַב הָכִי. שְׁלָם לֵאלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לִיְרוּשָׁלַ ם, וּשְׁלָם לְחִזְקִיָּה, וְדָא הוּא מְכַבְּדֶיהָ. he sent a letter in which he first wrote, “Peace be unto Hezekiah King of Judah, and peace be unto the great God, and peace be unto Jerusalem.” But no sooner did the epistle leave his hands than he bethought himself that he had not done right in putting the greeting of the servant before that of his Master. So he rose from his throne, advanced three paces, took back his epistle and wrote another one in its place, headed thus: “Peace be unto the great God, peace be unto Jerusalem, and peace be unto Hezekiah.” Thus was Jerusalem honoured;