אַהֲדַרְנָא לְמִילֵי קַדְמָאֵי: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב וְגו'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (מיכה ה׳:ו׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְק1ַוְּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד נְהוֹרָא סָלְקָא. אִתְעַר חַד צִיפֳּרָא בְּאִילָנָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וְקָרֵי תְּלַת זִמְנִין. וְשַׁרְבִיטָא יִזְדָּקַּף, וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל, לְכוֹן אָמְרִין, הוּרְמָנִי דְּבוֹרְיָירֵי. מַאן מִנְּכוֹן דְּחָמֵי וְלָא חָמֵי. דְּקָיְימָא בְּעַלְמָא, וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימֵי, לָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן. אוֹרַיְיתָא קָיְימָא קַמַּיְיהוּ, וְלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בָהּ. טַב לוֹן דְּלָא יִבָּרוּן, עַל מַה יְּקוּמוּן בְּלָא סָכְלְתָנוּ. וַוי לוֹן כַּד יִתְעָרוּן יוֹמֵי דְרַע עֲלַיְיהוּ, וְיִטְרְדוּן לְהוֹן מֵעָלְמָא. Let us return to our subject. AND UNTO JOSEPH WERE BORN TWO SONS BEFORE THE YEAR OF THE FAMINE CAME, ETC. R. Isaac opened a discourse on the verse: And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples as dew from the Lord, as showers upon the grass, that are not looked for from men, nor awaited at the hands of the sons of men (Micah 5, 6). ‘Observe’, he said, ‘that every day as soon as day breaks a certain bird wakes up on a tree in the Garden of Eden and calls three times in succession, whereupon the twig on which it sits stands upright, and then a herald cries aloud, saying: “To you the warning is given, O rulers of the world. There are those among you that see without seeing, that stand without knowing what supports them, and that regard not the glory of their Master.” The Torah is standing in their presence, but they occupy not themselves with it. It were better for them not to have been born. How can they exist without understanding? Woe to them when the days of evil will bestir themselves against them and extirpate them from the world.

מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִינוּן יוֹמֵי דְּסִיבוּ, לָאו הָכִי. דְּהָא יוֹמֵי דְסִיבוּ, אִי זָכָה בִּבְנִין וּבְנִי בְנִין, יוֹמֵי דְטַב אִינוּן. מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, What are the “days of evil”? They are not the days of old age, inasmuch as for him who has children and grandchildren those are good days.

אֶלָּא אִינוּן כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (קהלת י״ב:א׳) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, לָאו אִינוּן יוֹמִין דְּסִיבוּ. אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, בָּרָא לֵיהּ בְּאַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל אָת וְאָת עָאֳלַת קַמֵּיהּ, עַד דְּאִתְקָיְימוּ כֻּלְּהוּ אַתְוָון בְּאָת בֵי"ת. וְכָל אִינוּן אַלְפָא בֵּיתוֹת דְּאִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי (כלהו) לְמִבְרִי עָלְמָא. These days of evil are those indicated in the verse, “Remember then thy creator in the days of thy youth, before the evil days come” (Eccl. 12, 1). The esoteric reference is as follows. When the Holy One, blessed be He, created the world, He created it by means of the letters of the Torah, all the letters of the Alphabet having presented themselves before Him until finally the letter Beth was chosen for the starting point. Moreover, the various Alphabets¹i.e. the various combinations of the Alphabet, based on a series of permutations, each one constituting, as it were, an Alphabet by itself. in their variety of permutation presented themselves to participate in the Creation.

כֵּיוָן דְּאִתְגַּלְגְּלוּ וְאִתְחַבָּרוּ תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין ט"ר כְּחֲדָא, סַלְקָא טי"ת וְלָא אִתְיַישְׁבַת, עַד דְּגָעַר בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאָמַר לָהּ, טי"ת טי"ת, עַל מָה אַתְּ סָלְקָא וְלָא אִתְיַישְׁבַת בְּדוּכְתִּיךְ. אָמְרָה קַמֵּיהּ. וְכִי עָבְדַת לִי לְמֶהוֵי אָת בְּרֵישָׁא דְטוֹב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא פָּתַח בִּי כִּי טוֹב. הֵיךְ אֲנָא מִתְחַבְּרָא לְאִתְיַישְׁבָא בְּאָת רַע. But when it came to the turn of the Teth and the Resh to present themselves together,¹i.e. within the Alphabet called, from its initial letters, Albam. In this scheme the order is: Aleph, Lamed, Beth, Mim… Teth, Resh, etc. the Teth refused to take its place; so God chid it, saying: “O Teth, Teth, why, having come up, art thou loth to take thy place?” It replied: “Seeing that Thou hast placed me at the head of tob (good), how can I associate with the Resh, the initial of ra’ (evil)?”

אָמַר לָהּ, תּוּב לְאַתְרִיךְ, דְּהָא אַתְּ צָרִיךְ לָהּ. דְּהָא בַר נָשׁ דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי בְּכוֹן, תַּרְוַויְיכוּ אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא, וְיִתְבְּרֵי. אֲבָל אַתְּ לִימִינָא, וְאִיהִי לִשְׂמָאלָא. וּכְדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ דָּא בְּדָא כְּחֲדָא. God thereupon said to it: “Go to thy place, as thou hast need of the Resh. For man, whom I am about to create, will be composed of you both, but thou wilt be on his right whilst the other will be on his left.” The two then took their places side by side.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא פָּרִישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרָא לוֹן לְכָל חַד וְחַד, יוֹמִין וּשְׁנִין יְדִיעָן. אִלֵּין לִימִינָא וְאִלֵּין לִשְׂמָאלָא. אִלֵּין דְּיָמִינָא, אִתְקְרוּן יְמֵי הַטּוֹב, וְאִלֵּין דִּשְׂמָאלָא אִתְקְרוּן יְמֵי הָרָעָה. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה. דְּאִלֵּין מְסַחֲרִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחוֹבוֹי דְּאִיהוּ עָבִיד. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרוּן יוֹמִין דְּטוֹב, וְיוֹמִין דְּרַע, כְּדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ, לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ בְּבַר נָשׁ. God, however, separated them by creating for each one special days and years, one set for the right and one for the left. Those of the right are called “days of good”, and those of the left “days of evil”. Hence Solomon’s words: “before the evil days come”, to wit, those days which encompass a man on account of the sins he commits.

וּבְגִינֵי כָךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. יְמֵי רָע וַדַּאי. וְרָזָא דָא, אִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי רָעָב, שְׁנִין דְּרָעָב, וְאִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי שָׂבָע, שְׁנֵי שָׂבָע. These days are also alluded to by the terms “days of famine” and “years of famine”, and “days of plenty” and “years of plenty”.

וְרָזָא דְמִלָּה, דְּלָא לְאֲפָקָא מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, בְּיוֹמֵי רָעָב, בִּשְׁנַת הָרָעָב. וּבְגִין כָּךְ יוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, סָתִים מַבּוּעֵיהּ בִּשְׁנַת הָרָעָב. וְלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. וְדָא בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְכַד שָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, דְּיַסְתִּים מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא דִילֵיהּ. בְּגִין דְּלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. The lesson to be derived from this is that the spring of the holy covenant should not be allowed to flow during the days of famine and the years of famine. Hence Joseph, the exemplar of the sacredness of the covenant, checked his fountain-head in the years of famine, and did not allow it to bring offspring into the world. This is incumbent on every man during years of famine.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. בְּהַהִיא שְׁנַת הָרָעָב, כֵּיוָן דְּאִיהִי שָׁלְטָא, בָּעֵי לְאַסְתָּמָא מַבּוּעֵיהּ. בְּגִין דְּאִי לָא סָתִים לֵיהּ, גָּרִים לְאַמְשָׁכָא רוּחָא לְהַהוּא וַלְדָא מֵהַהוּא סִטְרָא. וְיָהִיב דּוּכְתָּא לְהַהוּא סִטְרָא לְמִפְשֵׁי בְּעַלְמָא, סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא בְּסִטְרָא דְּקוּדְשָׁא. וְתוּ רָזָא, דִּכְתִיב, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו'. R. Simeon said: ‘There is a deep idea contained here, namely, that if a man does not close his fountain when the year of famine has sway, then he causes a spirit from the other side to enter the child then born, and so enables the side of impurity to increase at the expense of the side of holiness.

וּבְּגִין כָּךְ יוֹסֵף צַדִּיקָא, רָזָא דִבְרִית, סָלִיק וְסָתִים מַבּוּעֵיהּ, בִּשְׁנַת הָרָעָב. דְּלָא לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדָהּ כְּלַל, וּלְמֵיהַב לָהּ דּוּכְתָּא. וּמַאן דְּאַפְתַּח מַבּוּעֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם וְגו'. דְּהָא אִלֵּין אִקְרוּן בָּנִים זָרִים וַדַּאי. בַּיְיָ בָּגָדוּ וַדַּאי. וּבְּגִין כָּךְ זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, דְּלָא אִתְחַלְּפוּ דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, בְּדוּכְתָּא מְסָאֲבָא. Hence, of those who do not observe such abstinence at such a time it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children, etc.” (Hos. 5, 7); for inasmuch as such children are called “strange children”, assuredly the parents have dealt treacherously against the Lord. Thus happy is the portion of holy Israel who do not allow impurity to take the place of sacredness.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא דְּשָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, אַסְתִּים מַבּוּעֵיהּ וְסָלִיק מְקוֹרֵיהּ, דְּלָא לְמֵיהַב בְּנִין לְסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְלָא לְאַחְלָפָא דּוּכְתָּא דְּקוּדְשָׁא, בְּדוּכְתָּא דִּמְסָאֲבָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְחַכָּאָה לְמָארֵיהּ דְּקוּדְשָׁא, כַּד יֵיתֵי וְיִשְׁלוֹט, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו ח׳:י״ז) וְחִכֵּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוִּיתִי לוֹ. And Scripture thus tells that “unto Joseph were born two sons before the year of famine came”, inasmuch as from the time the famine overspread the land he closed his source so as not to give children to the unclean spirit and not to put impurity in the place of holiness. It behoves a man to wait for the Master of holiness to come and establish his sway, as it is written: “And I will wait for the Lord, that hideth his face from the house of Jacob, and I will look for him” (Is. 8, 17).

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיהַךְ בְּהוּ. דִּכְתִיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (ד"א ל"ג דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יי). דהא, קודשא בריך הוא בעא לקדשא להו לישראל בכלא ולא יהא לון בסטרא דמסאבא כלום) (תא חזי כד סטרא דא שלטא בעלמא לא אצטריך ליה לבר נש לאתחזאה בשוקא קמיה בגין דיכיל לנזקא ואתייהיב ליה רשותא לחבלא. ותא חזי ביעקב מה כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, דלא בעי לאתחזאה קמיה). Happy are those righteous that know the ways of the Holy One, blessed be He, and keep the precepts of the Torah and follow them. Of them it is written: “For the ways of the Lord are right, and the just do walk in them, but transgressors do stumble therein” (Hos. 14, 10), also: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).¹The first four lines of the Hebrew text do not appear in the English translation.

וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;

וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא. but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.

וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר. Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one),¹i.e. Elisha the son of Abuya, who through speculations in Greek philosophy was led into heresy, and for this was called by his colleagues Aher (the other one). T. B. Hagigah, 15a and 15b. who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.

וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא. It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר. Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.

זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith

שִׁבְעָה דַּרְגִּין לְעֵילָא עִלָּאִין עַל כֹּלָּא, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְרָזָא דְּשִׁבְעָה דַרְגִּין דִּלְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, דְּאִינוּן חִבּוּרָא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ חַד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים י"ד יוֹם. וְכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, וְעַל דָּא כְּתִיב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. in the seven (shib’a) supernal grades with their corresponding grades below.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא, אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה וּכְלֵי זַיְינִין קְטוּרִין תְּחוֹתוֹי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בַר נָשׁ דֵּין, חַד מִתְּרִין אִית בֵּיהּ. אוֹ זַכָּאָה שְׁלִים אִיהוּ, אוֹ לְרַמָּאָה (את) בְּנֵי עַלְמָא אִיהוּ. R. Hiya and R. Jose were once walking together when they caught sight of a man wearing a talith; beneath it, however, they saw that he was armed. Said R. Hiya: ‘This man is either exceedingly pious, or he is a dangerous hypocrite.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין אָמְרוּ, הֱוֵי דָן לְכָל בַר נָשׁ לִזְכוּ. הָא תָּנִינָן, בַּר נָשׁ דְּנָפִיק לְאָרְחָא, יִתְכַּוֵּין לִתְלַת מִלִּין. לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. מִנָּלָן מִיַּעֲקֹב, דְּהָא לִתְלַת אִלֵּין אִתְכַּוֵּון, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. וְהַאי בַר נָשׁ, אָזִיל בְּאָרְחָא אִיהוּ. הָא בֵּיהּ עִטּוּפָא דְמִצְוָה, לִצְלוֹתָא. וְהָא בֵּיהּ כְּלֵי זַיְינִין, לִקְרָבָא. כֵּיוָן דִּתְרֵין אִלֵּין אִית בֵּיהּ, תְּלִיתָאי לָא לְמִרְדַּף אֲבַתְרָהּ. R. Jose answered: ‘Our sainted teachers have said: Judge every man in a favourable sense. Furthermore, we have been taught that when a man sets out on a journey, he should prepare himself for three courses: for making presents, for fighting, and for prayer. Now that man is wearing a talith, which shows that he is ready for prayer, and he is carrying arms, so that he is prepared to fight; about the third thing we need not inquire.’

כַּד קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, יַהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָם וְלָא אָתִיב לוֹן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא חַד מֵאִינוּן תְּרֵין, דְּאִתְחַזְּיָין לְמֶהוֵי בֵּיהּ לֵית בֵּיהּ, דְּהָא לָא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, וּבְדוֹרוֹן שְׁלָמָא כָּלִיל בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא אִיהוּ מִשְׁתַּדֵּל בִּצְלוֹתֵיהּ, אוֹ מַרְחִישׁ תַּלְמוּדֵיהּ בְּגִין דְּלָא יְעָקַר לֵיהּ. When the man came up to them, they greeted him, but he did not respond. R. Hiya remarked: ‘We see now that he lacks one of the things with which he should have been provided: he has not prepared himself for making presents, under which head is included the greeting of peace.’ R. Jose replied: ‘It may be that he is absorbed in prayer or is repeating his studies so as not to forget them.’

אַזְלֵי כְּחֲדָא, וְלָא מַלִּיל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדַיְיהוּ. לְבָתַר אִשְׁתְּמִיטוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּחָמָא הַהוּא בַר נָשׁ דְּהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ וְיָהִיב לוֹן שְׁלָם. They then all walked together for a time without the man speaking a word to them. R. Hiya and R. Jose at length turned aside from him and began discussing points of the Torah. As soon as the man noticed this he approached them and offered them greeting.

אָמַר לוֹן, רַבּוֹתַי, בְּמָּה חֲשַׁדְתּוּן לִי, כַּד יַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם, וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא צְלוֹתָא הֲוֵית אָמַר, אוֹ מַרְחִישׁ בְּתַלְמוּדָךְ. אָמַר לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לְכוּ לְכַף זְכוּ. He also said to them: ‘What did you think of me when you gave me greeting and I did not respond?’ Said R. Jose: ‘I thought that you were engaged in prayer, or perhaps meditating over your studies.’ He replied: ‘May the Almighty judge you favourably as you have judged me.

אֲבָל אֵימָא לְכוּ. יוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, אַשְׁכַּחְנָא חַד בַר נָשׁ, וְאַקְדִימְנָא לֵיהּ שְׁלָם. וְהַהוּא גַבְרָא הֲוָה לִסְטִים, וְקָם עָלַי, וְצִעֵר לִי. וְאִלְמָלֵא דְאִתְתַּקַּפְנָא בֵּיהּ אִצְטָעַרְנָא. מֵהַהוּא יוֹמָא נָדַרְנָא, דְּלָא לְאַקְדָּמָא שְׁלָם, בַּר לְבַר נָשׁ זַכָּאָה. אֶלָּא אִי יְדַעְנָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיָכִיל לְצַעֲרָא לִי, וְיִתַתַּקַּף בִּי בְּחֵילָא. בְּגִין דְּאָסִיר לְאַקְדָּמָא שְׁלָם לְבַר נָשׁ חַיָּיבָא. דִּכְתִיב, (ישעיה מט) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. I will explain why I acted as I did. One day I was walking on the road when I met a man to whom I gave greeting. He happened to be a highwayman, and he fell upon me and molested me, and had I not stoutly resisted I would have come to no small harm. From that day onward I made a vow not to salute first any man save a righteous man, unless one whom I knew already, for fear lest he might set on me and overcome me. That it is forbidden to salute a sinner we know from the verse: “There is no peace, saith the Lord, concerning the wicked” (Is. 48, 22).

וְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּחָמֵינָא לְכוּ, וְיַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. חֲשִׁידְנָא לְכוּ. בְּגִין דְּלָא חָמֵינָא בְּכוּ מִצְוָה דְּאִתְחֲזֵי לְבַר. וַהֲוֵינָא כְּמוֹ כֵן מְהַדַּר תַּלְמוּדָאי. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּחָמֵינָא בְכוֹ דְּאַתּוּן זַכָּאִין, הָא אָרְחָא מִתְתַּקְּנָא קֳדָמָי. Now, when I saw you, and you saluted me, I suspected you because I did not notice about you any sign of religion, and besides, I was myself repeating my studies. But now that I see that you are righteous men, I have a plain road before me.’

פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ע״ג:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמִינָא וְעָבַד שְׂמָאלָא, לְאַנְהָגָא עַלְמָא. חַד אִקְרֵי טוֹב וְחַד אִקְרֵי רָע. וּבִתְרֵין אִלֵּין אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְקְרִיב בְּכֹלָּא. He then began a discourse on the verse: A Psalm of Asaph. Surely God is good to Israel, even to such as are pure in heart (Ps. 73, 1). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made a Right and a Left for the ruling of the world. The one is called “good”, the other “evil”, and He made man to be a combination of the two.

וְהַהוּא רַע דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִתְיְהִיב בְּסִטְרָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּאִינוּן עַרְלֵי לִבָּא, וְעַרְלֵי בִּשְׂרָא, וּלְאִסְתָּאֳבָא בֵּיהּ. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל (כתיב). The evil, then, which is identical with the left, embraces the idolatrous nations, and has been placed on their side, seeing that they are uncircumcised of heart and uncircumcised of flesh, so that they become defiled by it. But of Israel it is written: “Surely, God is good to Israel.”

וְאִי תֵימָא לְכֻלְּהוּ, לָאו. אֶלָּא לְאִינוּן דְּלָא אִסְתַאֲבֵי בַּהֲדֵי הַהוּא רָע. דִּכְתִיב, לְבָרֵי לֵבָב. בְּגִין דְּדָא טוֹב וְדָא רַע. טוֹב לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְרַע לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין לְאִדְבָּקָא בֵּיהּ. וּבְהַאי אִתְדַּבָּקוּ יִשְׂרָאֵל, בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאִין אֲנַן, דְּלָא שַׁבַּשְׁנָא בָּךְ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרָךְ לְגַבָּן. Not, indeed, to all Israelites, but only to those who have not defiled themselves with that “evil”, only to such as are “pure of heart”. Surely “God is good to Israel”, so that they may cleave to Him, and thereby Israel cleaves to the sublime mystery, to the mystery of Faith, so as to be perfectly united with God.’ R. Jose then said: ‘Happy are we that we did not suspect you falsely, seeing that it was the Holy One, blessed be He, that sent you to us.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּטוֹב הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. לְמֶחמֵי עֵינָא בְּעֵינָא חֵיזוּ יְקָרָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (ע"כ פרשת מקץ) R. Jose further said: ‘Because He is good to Israel, Israel has a portion in this world and in the world to come, and is destined to see eye to eye the glorious vision, as it is written: “For they shall see, eye to eye, the Lord returning to Zion.” ‘Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!

וּבְגִין דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַדָּשָׁא. (כמה דאת אמר) (ד"א דכתיב), וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ. God thus admonished Israel to sanctify themselves, in the words: “Ye shall be holy, for I the Lord your God am holy” (Lev. 19, 2). The term Ani (I) here signifies the kingdom of heaven. Confronting this is the kingdom of idolatry, which is termed “another” (aher), regarding which it is written: “For thou shalt bow down to no other god, for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14).

וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;

וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא. but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.

וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר. Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one),¹i.e. Elisha the son of Abuya, who through speculations in Greek philosophy was led into heresy, and for this was called by his colleagues Aher (the other one). T. B. Hagigah, 15a and 15b. who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.

וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא. It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר. Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.

זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith

שִׁבְעָה דַּרְגִּין לְעֵילָא עִלָּאִין עַל כֹּלָּא, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְרָזָא דְּשִׁבְעָה דַרְגִּין דִּלְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, דְּאִינוּן חִבּוּרָא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ חַד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים י"ד יוֹם. וְכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, וְעַל דָּא כְּתִיב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. in the seven (shib’a) supernal grades with their corresponding grades below.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא, אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה וּכְלֵי זַיְינִין קְטוּרִין תְּחוֹתוֹי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בַר נָשׁ דֵּין, חַד מִתְּרִין אִית בֵּיהּ. אוֹ זַכָּאָה שְׁלִים אִיהוּ, אוֹ לְרַמָּאָה (את) בְּנֵי עַלְמָא אִיהוּ. R. Hiya and R. Jose were once walking together when they caught sight of a man wearing a talith; beneath it, however, they saw that he was armed. Said R. Hiya: ‘This man is either exceedingly pious, or he is a dangerous hypocrite.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין אָמְרוּ, הֱוֵי דָן לְכָל בַר נָשׁ לִזְכוּ. הָא תָּנִינָן, בַּר נָשׁ דְּנָפִיק לְאָרְחָא, יִתְכַּוֵּין לִתְלַת מִלִּין. לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. מִנָּלָן מִיַּעֲקֹב, דְּהָא לִתְלַת אִלֵּין אִתְכַּוֵּון, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. וְהַאי בַר נָשׁ, אָזִיל בְּאָרְחָא אִיהוּ. הָא בֵּיהּ עִטּוּפָא דְמִצְוָה, לִצְלוֹתָא. וְהָא בֵּיהּ כְּלֵי זַיְינִין, לִקְרָבָא. כֵּיוָן דִּתְרֵין אִלֵּין אִית בֵּיהּ, תְּלִיתָאי לָא לְמִרְדַּף אֲבַתְרָהּ. R. Jose answered: ‘Our sainted teachers have said: Judge every man in a favourable sense. Furthermore, we have been taught that when a man sets out on a journey, he should prepare himself for three courses: for making presents, for fighting, and for prayer. Now that man is wearing a talith, which shows that he is ready for prayer, and he is carrying arms, so that he is prepared to fight; about the third thing we need not inquire.’

כַּד קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ, יַהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָם וְלָא אָתִיב לוֹן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הָא חַד מֵאִינוּן תְּרֵין, דְּאִתְחַזְּיָין לְמֶהוֵי בֵּיהּ לֵית בֵּיהּ, דְּהָא לָא אַתְקִין גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, וּבְדוֹרוֹן שְׁלָמָא כָּלִיל בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא אִיהוּ מִשְׁתַּדֵּל בִּצְלוֹתֵיהּ, אוֹ מַרְחִישׁ תַּלְמוּדֵיהּ בְּגִין דְּלָא יְעָקַר לֵיהּ. When the man came up to them, they greeted him, but he did not respond. R. Hiya remarked: ‘We see now that he lacks one of the things with which he should have been provided: he has not prepared himself for making presents, under which head is included the greeting of peace.’ R. Jose replied: ‘It may be that he is absorbed in prayer or is repeating his studies so as not to forget them.’

אַזְלֵי כְּחֲדָא, וְלָא מַלִּיל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדַיְיהוּ. לְבָתַר אִשְׁתְּמִיטוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּחָמָא הַהוּא בַר נָשׁ דְּהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ וְיָהִיב לוֹן שְׁלָם. They then all walked together for a time without the man speaking a word to them. R. Hiya and R. Jose at length turned aside from him and began discussing points of the Torah. As soon as the man noticed this he approached them and offered them greeting.

אָמַר לוֹן, רַבּוֹתַי, בְּמָּה חֲשַׁדְתּוּן לִי, כַּד יַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם, וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא צְלוֹתָא הֲוֵית אָמַר, אוֹ מַרְחִישׁ בְּתַלְמוּדָךְ. אָמַר לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לְכוּ לְכַף זְכוּ. He also said to them: ‘What did you think of me when you gave me greeting and I did not respond?’ Said R. Jose: ‘I thought that you were engaged in prayer, or perhaps meditating over your studies.’ He replied: ‘May the Almighty judge you favourably as you have judged me.

אֲבָל אֵימָא לְכוּ. יוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, אַשְׁכַּחְנָא חַד בַר נָשׁ, וְאַקְדִימְנָא לֵיהּ שְׁלָם. וְהַהוּא גַבְרָא הֲוָה לִסְטִים, וְקָם עָלַי, וְצִעֵר לִי. וְאִלְמָלֵא דְאִתְתַּקַּפְנָא בֵּיהּ אִצְטָעַרְנָא. מֵהַהוּא יוֹמָא נָדַרְנָא, דְּלָא לְאַקְדָּמָא שְׁלָם, בַּר לְבַר נָשׁ זַכָּאָה. אֶלָּא אִי יְדַעְנָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיָכִיל לְצַעֲרָא לִי, וְיִתַתַּקַּף בִּי בְּחֵילָא. בְּגִין דְּאָסִיר לְאַקְדָּמָא שְׁלָם לְבַר נָשׁ חַיָּיבָא. דִּכְתִיב, (ישעיה מט) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. I will explain why I acted as I did. One day I was walking on the road when I met a man to whom I gave greeting. He happened to be a highwayman, and he fell upon me and molested me, and had I not stoutly resisted I would have come to no small harm. From that day onward I made a vow not to salute first any man save a righteous man, unless one whom I knew already, for fear lest he might set on me and overcome me. That it is forbidden to salute a sinner we know from the verse: “There is no peace, saith the Lord, concerning the wicked” (Is. 48, 22).

וְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּחָמֵינָא לְכוּ, וְיַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. חֲשִׁידְנָא לְכוּ. בְּגִין דְּלָא חָמֵינָא בְּכוּ מִצְוָה דְּאִתְחֲזֵי לְבַר. וַהֲוֵינָא כְּמוֹ כֵן מְהַדַּר תַּלְמוּדָאי. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּחָמֵינָא בְכוֹ דְּאַתּוּן זַכָּאִין, הָא אָרְחָא מִתְתַּקְּנָא קֳדָמָי. Now, when I saw you, and you saluted me, I suspected you because I did not notice about you any sign of religion, and besides, I was myself repeating my studies. But now that I see that you are righteous men, I have a plain road before me.’

פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ע״ג:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמִינָא וְעָבַד שְׂמָאלָא, לְאַנְהָגָא עַלְמָא. חַד אִקְרֵי טוֹב וְחַד אִקְרֵי רָע. וּבִתְרֵין אִלֵּין אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְקְרִיב בְּכֹלָּא. He then began a discourse on the verse: A Psalm of Asaph. Surely God is good to Israel, even to such as are pure in heart (Ps. 73, 1). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made a Right and a Left for the ruling of the world. The one is called “good”, the other “evil”, and He made man to be a combination of the two.

וְהַהוּא רַע דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִתְיְהִיב בְּסִטְרָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּאִינוּן עַרְלֵי לִבָּא, וְעַרְלֵי בִּשְׂרָא, וּלְאִסְתָּאֳבָא בֵּיהּ. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל (כתיב). The evil, then, which is identical with the left, embraces the idolatrous nations, and has been placed on their side, seeing that they are uncircumcised of heart and uncircumcised of flesh, so that they become defiled by it. But of Israel it is written: “Surely, God is good to Israel.”

וְאִי תֵימָא לְכֻלְּהוּ, לָאו. אֶלָּא לְאִינוּן דְּלָא אִסְתַאֲבֵי בַּהֲדֵי הַהוּא רָע. דִּכְתִיב, לְבָרֵי לֵבָב. בְּגִין דְּדָא טוֹב וְדָא רַע. טוֹב לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְרַע לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין לְאִדְבָּקָא בֵּיהּ. וּבְהַאי אִתְדַּבָּקוּ יִשְׂרָאֵל, בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאִין אֲנַן, דְּלָא שַׁבַּשְׁנָא בָּךְ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרָךְ לְגַבָּן. Not, indeed, to all Israelites, but only to those who have not defiled themselves with that “evil”, only to such as are “pure of heart”. Surely “God is good to Israel”, so that they may cleave to Him, and thereby Israel cleaves to the sublime mystery, to the mystery of Faith, so as to be perfectly united with God.’ R. Jose then said: ‘Happy are we that we did not suspect you falsely, seeing that it was the Holy One, blessed be He, that sent you to us.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּטוֹב הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. לְמֶחמֵי עֵינָא בְּעֵינָא חֵיזוּ יְקָרָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (ע"כ פרשת מקץ) R. Jose further said: ‘Because He is good to Israel, Israel has a portion in this world and in the world to come, and is destined to see eye to eye the glorious vision, as it is written: “For they shall see, eye to eye, the Lord returning to Zion.” ‘Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!

אַהֲדַרְנָא לְמִילֵי קַדְמָאֵי: וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב וְגו'. רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (מיכה ה׳:ו׳) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְק1ַוְּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם. תָּא חֲזֵי, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, כַּד נְהוֹרָא סָלְקָא. אִתְעַר חַד צִיפֳּרָא בְּאִילָנָא דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, וְקָרֵי תְּלַת זִמְנִין. וְשַׁרְבִיטָא יִזְדָּקַּף, וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחָיִל, לְכוֹן אָמְרִין, הוּרְמָנִי דְּבוֹרְיָירֵי. מַאן מִנְּכוֹן דְּחָמֵי וְלָא חָמֵי. דְּקָיְימָא בְּעַלְמָא, וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימֵי, לָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן. אוֹרַיְיתָא קָיְימָא קַמַּיְיהוּ, וְלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בָהּ. טַב לוֹן דְּלָא יִבָּרוּן, עַל מַה יְּקוּמוּן בְּלָא סָכְלְתָנוּ. וַוי לוֹן כַּד יִתְעָרוּן יוֹמֵי דְרַע עֲלַיְיהוּ, וְיִטְרְדוּן לְהוֹן מֵעָלְמָא. Let us return to our subject. AND UNTO JOSEPH WERE BORN TWO SONS BEFORE THE YEAR OF THE FAMINE CAME, ETC. R. Isaac opened a discourse on the verse: And the remnant of Jacob shall be in the midst of many peoples as dew from the Lord, as showers upon the grass, that are not looked for from men, nor awaited at the hands of the sons of men (Micah 5, 6). ‘Observe’, he said, ‘that every day as soon as day breaks a certain bird wakes up on a tree in the Garden of Eden and calls three times in succession, whereupon the twig on which it sits stands upright, and then a herald cries aloud, saying: “To you the warning is given, O rulers of the world. There are those among you that see without seeing, that stand without knowing what supports them, and that regard not the glory of their Master.” The Torah is standing in their presence, but they occupy not themselves with it. It were better for them not to have been born. How can they exist without understanding? Woe to them when the days of evil will bestir themselves against them and extirpate them from the world.

מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּאִינוּן יוֹמֵי דְּסִיבוּ, לָאו הָכִי. דְּהָא יוֹמֵי דְסִיבוּ, אִי זָכָה בִּבְנִין וּבְנִי בְנִין, יוֹמֵי דְטַב אִינוּן. מַאן אִינוּן יוֹמִין דְּרַע, What are the “days of evil”? They are not the days of old age, inasmuch as for him who has children and grandchildren those are good days.

אֶלָּא אִינוּן כְּמָה דְאִתְּמָר. דִּכְתִיב, (קהלת י״ב:א׳) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, לָאו אִינוּן יוֹמִין דְּסִיבוּ. אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, בָּרָא לֵיהּ בְּאַתְוָון דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל אָת וְאָת עָאֳלַת קַמֵּיהּ, עַד דְּאִתְקָיְימוּ כֻּלְּהוּ אַתְוָון בְּאָת בֵי"ת. וְכָל אִינוּן אַלְפָא בֵּיתוֹת דְּאִתְגַּלְגְּלוּ אַתְוָון, כֻּלְּהוּ קָיְימֵי (כלהו) לְמִבְרִי עָלְמָא. These days of evil are those indicated in the verse, “Remember then thy creator in the days of thy youth, before the evil days come” (Eccl. 12, 1). The esoteric reference is as follows. When the Holy One, blessed be He, created the world, He created it by means of the letters of the Torah, all the letters of the Alphabet having presented themselves before Him until finally the letter Beth was chosen for the starting point. Moreover, the various Alphabets¹i.e. the various combinations of the Alphabet, based on a series of permutations, each one constituting, as it were, an Alphabet by itself. in their variety of permutation presented themselves to participate in the Creation.

כֵּיוָן דְּאִתְגַּלְגְּלוּ וְאִתְחַבָּרוּ תְּרֵין אַתְוָון אִלֵּין ט"ר כְּחֲדָא, סַלְקָא טי"ת וְלָא אִתְיַישְׁבַת, עַד דְּגָעַר בָּהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאָמַר לָהּ, טי"ת טי"ת, עַל מָה אַתְּ סָלְקָא וְלָא אִתְיַישְׁבַת בְּדוּכְתִּיךְ. אָמְרָה קַמֵּיהּ. וְכִי עָבְדַת לִי לְמֶהוֵי אָת בְּרֵישָׁא דְטוֹב, דְּהָא אוֹרַיְיתָא פָּתַח בִּי כִּי טוֹב. הֵיךְ אֲנָא מִתְחַבְּרָא לְאִתְיַישְׁבָא בְּאָת רַע. But when it came to the turn of the Teth and the Resh to present themselves together,¹i.e. within the Alphabet called, from its initial letters, Albam. In this scheme the order is: Aleph, Lamed, Beth, Mim… Teth, Resh, etc. the Teth refused to take its place; so God chid it, saying: “O Teth, Teth, why, having come up, art thou loth to take thy place?” It replied: “Seeing that Thou hast placed me at the head of tob (good), how can I associate with the Resh, the initial of ra’ (evil)?”

אָמַר לָהּ, תּוּב לְאַתְרִיךְ, דְּהָא אַתְּ צָרִיךְ לָהּ. דְּהָא בַר נָשׁ דְּאֲנָא בָּעֵי לְמִבְרֵי בְּכוֹן, תַּרְוַויְיכוּ אִתְכְּלִיל כְּחֲדָא, וְיִתְבְּרֵי. אֲבָל אַתְּ לִימִינָא, וְאִיהִי לִשְׂמָאלָא. וּכְדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ דָּא בְּדָא כְּחֲדָא. God thereupon said to it: “Go to thy place, as thou hast need of the Resh. For man, whom I am about to create, will be composed of you both, but thou wilt be on his right whilst the other will be on his left.” The two then took their places side by side.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא פָּרִישׁ לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבָרָא לוֹן לְכָל חַד וְחַד, יוֹמִין וּשְׁנִין יְדִיעָן. אִלֵּין לִימִינָא וְאִלֵּין לִשְׂמָאלָא. אִלֵּין דְּיָמִינָא, אִתְקְרוּן יְמֵי הַטּוֹב, וְאִלֵּין דִּשְׂמָאלָא אִתְקְרוּן יְמֵי הָרָעָה. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה. דְּאִלֵּין מְסַחֲרִין לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּחוֹבוֹי דְּאִיהוּ עָבִיד. כֵּיוָן דְּאִתְבְּרוּן יוֹמִין דְּטוֹב, וְיוֹמִין דְּרַע, כְּדֵין תָּבוּ וְאִתְיַישְׁבוּ, לְאִתְכְּלָלָא בְּהוּ בְּבַר נָשׁ. God, however, separated them by creating for each one special days and years, one set for the right and one for the left. Those of the right are called “days of good”, and those of the left “days of evil”. Hence Solomon’s words: “before the evil days come”, to wit, those days which encompass a man on account of the sins he commits.

וּבְגִינֵי כָךְ אָמַר דָּוִד, (תהילים מ״ט:ו׳) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. יְמֵי רָע וַדַּאי. וְרָזָא דָא, אִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי רָעָב, שְׁנִין דְּרָעָב, וְאִלֵּין אִקְרוּן יְמֵי שָׂבָע, שְׁנֵי שָׂבָע. These days are also alluded to by the terms “days of famine” and “years of famine”, and “days of plenty” and “years of plenty”.

וְרָזָא דְמִלָּה, דְּלָא לְאֲפָקָא מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, בְּיוֹמֵי רָעָב, בִּשְׁנַת הָרָעָב. וּבְגִין כָּךְ יוֹסֵף דְּאִיהוּ רָזָא דִבְרִית, סָתִים מַבּוּעֵיהּ בִּשְׁנַת הָרָעָב. וְלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. וְדָא בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ, דְכַד שָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, דְּיַסְתִּים מַבּוּעָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא דִילֵיהּ. בְּגִין דְּלָא יָהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא לְאַסְגָּאָה בְּעַלְמָא. The lesson to be derived from this is that the spring of the holy covenant should not be allowed to flow during the days of famine and the years of famine. Hence Joseph, the exemplar of the sacredness of the covenant, checked his fountain-head in the years of famine, and did not allow it to bring offspring into the world. This is incumbent on every man during years of famine.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דָא אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה. בְּהַהִיא שְׁנַת הָרָעָב, כֵּיוָן דְּאִיהִי שָׁלְטָא, בָּעֵי לְאַסְתָּמָא מַבּוּעֵיהּ. בְּגִין דְּאִי לָא סָתִים לֵיהּ, גָּרִים לְאַמְשָׁכָא רוּחָא לְהַהוּא וַלְדָא מֵהַהוּא סִטְרָא. וְיָהִיב דּוּכְתָּא לְהַהוּא סִטְרָא לְמִפְשֵׁי בְּעַלְמָא, סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא בְּסִטְרָא דְּקוּדְשָׁא. וְתוּ רָזָא, דִּכְתִיב, (משלי ל׳:כ״א) תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגו'. R. Simeon said: ‘There is a deep idea contained here, namely, that if a man does not close his fountain when the year of famine has sway, then he causes a spirit from the other side to enter the child then born, and so enables the side of impurity to increase at the expense of the side of holiness.

וּבְּגִין כָּךְ יוֹסֵף צַדִּיקָא, רָזָא דִבְרִית, סָלִיק וְסָתִים מַבּוּעֵיהּ, בִּשְׁנַת הָרָעָב. דְּלָא לְאִתְעָרְבָא בַּהֲדָהּ כְּלַל, וּלְמֵיהַב לָהּ דּוּכְתָּא. וּמַאן דְּאַפְתַּח מַבּוּעֵיהּ בְּהַהוּא זִמְנָא, עֲלֵיהּ כְּתִיב, (הושע ה׳:ז׳) בַּיְיָ בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם וְגו'. דְּהָא אִלֵּין אִקְרוּן בָּנִים זָרִים וַדַּאי. בַּיְיָ בָּגָדוּ וַדַּאי. וּבְּגִין כָּךְ זַכָּאָה חוּלַקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, דְּלָא אִתְחַלְּפוּ דּוּכְתָּא קַדִּישָׁא, בְּדוּכְתָּא מְסָאֲבָא. Hence, of those who do not observe such abstinence at such a time it is written: “They have dealt treacherously against the Lord, for they have begotten strange children, etc.” (Hos. 5, 7); for inasmuch as such children are called “strange children”, assuredly the parents have dealt treacherously against the Lord. Thus happy is the portion of holy Israel who do not allow impurity to take the place of sacredness.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנִי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. דְּהָא מֵהַהוּא זִמְנָא דְּשָׁלְטָא שְׁנַת הָרָעָב, אַסְתִּים מַבּוּעֵיהּ וְסָלִיק מְקוֹרֵיהּ, דְּלָא לְמֵיהַב בְּנִין לְסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְלָא לְאַחְלָפָא דּוּכְתָּא דְּקוּדְשָׁא, בְּדוּכְתָּא דִּמְסָאֲבָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְחַכָּאָה לְמָארֵיהּ דְּקוּדְשָׁא, כַּד יֵיתֵי וְיִשְׁלוֹט, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו ח׳:י״ז) וְחִכֵּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוִּיתִי לוֹ. And Scripture thus tells that “unto Joseph were born two sons before the year of famine came”, inasmuch as from the time the famine overspread the land he closed his source so as not to give children to the unclean spirit and not to put impurity in the place of holiness. It behoves a man to wait for the Master of holiness to come and establish his sway, as it is written: “And I will wait for the Lord, that hideth his face from the house of Jacob, and I will look for him” (Is. 8, 17).

זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיָדְעִין אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְּאוֹרַיְיתָא לְמֵיהַךְ בְּהוּ. דִּכְתִיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. (ד"א ל"ג דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יי). דהא, קודשא בריך הוא בעא לקדשא להו לישראל בכלא ולא יהא לון בסטרא דמסאבא כלום) (תא חזי כד סטרא דא שלטא בעלמא לא אצטריך ליה לבר נש לאתחזאה בשוקא קמיה בגין דיכיל לנזקא ואתייהיב ליה רשותא לחבלא. ותא חזי ביעקב מה כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, דלא בעי לאתחזאה קמיה). Happy are those righteous that know the ways of the Holy One, blessed be He, and keep the precepts of the Torah and follow them. Of them it is written: “For the ways of the Lord are right, and the just do walk in them, but transgressors do stumble therein” (Hos. 14, 10), also: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).¹The first four lines of the Hebrew text do not appear in the English translation.

וּבְגִין דָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְאִתְקַדָּשָׁא. (כמה דאת אמר) (ד"א דכתיב), וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. מַאן אָנִי. דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַלְכוּת שָׁמַיִם קַדִּישָׁא. מַלְכוּתָא אַחֲרָא דְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִקְרֵי אַחֵר. דִּכְתִיב, (שמות לה) כִּי לא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ. God thus admonished Israel to sanctify themselves, in the words: “Ye shall be holy, for I the Lord your God am holy” (Lev. 19, 2). The term Ani (I) here signifies the kingdom of heaven. Confronting this is the kingdom of idolatry, which is termed “another” (aher), regarding which it is written: “For thou shalt bow down to no other god, for the Lord whose name is Jealous, is a jealous God” (Ex. 34, 14).

וְתָּא חֲזֵי, אֲנִי, שָׁלְטָנוּ דְּעַלְמָא דֵין, וְעַלְמָא דְאָתֵי, וְכֹלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא. אַחֵר, סִטְרָא מְסָאֲבָא. אַחֵר, סִטְרָא אָחֳרָא בְּסִטְרָא מְסָאֲבָא, וְשׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי כְּלוּם. וּבְגִין דָא מַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אֲנִי, אִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. Ani (I) is sovereign over this world and of the world to come, all being dependent on it, whereas the other one (aher), the side of impurity, the other side, has rule only in this world and none at all in the other world; and hence, whoever cleaves to that Ani (I) has a portion in this world and in the world to come;

וּמַאן דְּאִתְדָּבַּק בְּהַאי אַחֵר, אִתְאֲבִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי עַלְמָא, בִּמְסָאֲבוּ. בְּגִין דְּהַהוּא מַלְכוּ אַחֲרָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, כַּמָּה אִינוּן תְּרֵיסִין גַּרְדִּינִין מְמַנָּן בֵּיהּ, לְשַׁלְּטָאָה בְּהַאי עַלְמָא. but he who cleaves to that aher (the other one) perishes from this world and has no portion in the world to come. He has, however, a portion in the world of impurity, as that other kingdom, the kingdom of idolatry, possesses innumerable emissaries through whom it exercises dominion over this world.

וּבְגִינֵי כָּךְ, אֱלִישָׁע אַחֵר, דְּנָחַת וְאִתְדָּבַּק בְּהַאי דַרְגָא, אִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא דְאָתֵי, וְלָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְמֶהדַר בִּתְיוּבְתָּא, וְאִתְטְרִיד מֵהַהוּא עַלְמָא, וְעַל דָּא אִקְרֵי אַחֵר. Hence Elisha, known by the name of Aher (the other one),¹i.e. Elisha the son of Abuya, who through speculations in Greek philosophy was led into heresy, and for this was called by his colleagues Aher (the other one). T. B. Hagigah, 15a and 15b. who went down and clung to that grade, was thrust out of the future world, and was not permitted to repent; hence his name Aher.

וּבְּגִין כָּךְ בָּעֵי בַר נָשׁ לְאִתְפְּרָשָׁא מִכָּל סִטְרִין, דְּלָא לְאִסְתָּאֲבָא בְּהַהוּא סִטְרָא, לְמִזְכֵּי בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא, דָּא בְּרָכָה, וְדָא קְלָלָה. דָּא שָׂבָע, וְדָא רָעָב. כֹּלָּא בְּהִפּוּכָא דָּא מִן דָּא. וְהָא אוֹקִימְנָא. It therefore beho~ es a man to keep himself afar from the side of impurity so as to gain this world and the world to come. Thus there are two sides, the one of beatitude, the other of curse, the one of plenty, the other of famine, each the opposite of the other.

וּבְגִין כָּךְ, בְּהַהוּא זִמְנָא דִּשְׁנַת הָרָעָב, לֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה בְּשׁוּקָא, וְלָא לְאִפְתְּחָא מַבּוּעֵיהּ לְאוֹלָדָא, לְמֵיהַב בְּנִין לְאֵל אַחֵר, וְהָא אִתְּמָר. Hence at the time of famine a man should not bring any children into the world, as that would be giving children to another god, as already explained.

זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּאִסְתַּמַּר לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וּלְאִתְדַּבְּקָא בְּמָארֵיהּ תָּדִיר. דִּכְתִיב, (דברים י׳:כ׳) וּבוֹ תִדְבָּק. (וכתיב, את יי אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק) וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, וּבוֹ תִשָּׁבֵעַ. לָא כְּתִיב, אֶלָּא וּבִשְׁמוֹ. מַאי תִשָּׁבֵעַ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, לְמֶהֱוֵי מִתְדְּבַּק בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. Happy is the man who is heedful to walk in the way of truth and to cleave constantly to his Master, in harmony with that which is written: “and to him shalt thou cleave, and by his name shalt thou swear” (Deut. 10, 20), where “swear” (tishabe’a) has a reference to the mystery of faith

שִׁבְעָה דַּרְגִּין לְעֵילָא עִלָּאִין עַל כֹּלָּא, רָזָא דִּשְׁלִימוּ דִּמְהֵימְנוּתָא. וְרָזָא דְּשִׁבְעָה דַרְגִּין דִּלְתַתָּא מִנַּיְיהוּ, דְּאִינוּן חִבּוּרָא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמֶהֱוֵי כֻּלְּהוּ חַד. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (מלכים א ח׳:ס״ה) שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים י"ד יוֹם. וְכֹלָּא חַד, וְקִשּׁוּרָא חַד, וְעַל דָּא כְּתִיב וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ, מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא. in the seven (shib’a) supernal grades with their corresponding grades below.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אָזְלֵי בְאָרְחָא, אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי, מִתְעַטֵּף בְּעִטּוּפָא דְמִצְוָה וּכְלֵי זַיְינִין קְטוּרִין תְּחוֹתוֹי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בַר נָשׁ דֵּין, חַד מִתְּרִין אִית בֵּיהּ. אוֹ זַכָּאָה שְׁלִים אִיהוּ, אוֹ לְרַמָּאָה (את) בְּנֵי עַלְמָא אִיהוּ. R. Hiya and R. Jose were once walking together when they caught sight of a man wearing a talith; beneath it, however, they saw that he was armed. Said R. Hiya: ‘This man is either exceedingly pious, or he is a dangerous hypocrite.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין אָמְרוּ, הֱוֵי דָן לְכָל בַר נָשׁ לִזְכוּ. הָא תָּנִינָן, בַּר נָשׁ דְּנָפִיק לְאָרְחָא, יִתְכַּוֵּין לִתְלַת מִלִּין. לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. מִנָּלָן מִיַּעֲקֹב, דְּהָא לִתְלַת אִלֵּין אִתְכַּוֵּון, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ לְדוֹרוֹן, לִקְרָבָא, לִצְלוֹתָא. וְהַאי בַר נָשׁ, אָזִיל בְּאָרְחָא אִיהוּ. הָא בֵּיהּ עִטּוּפָא דְמִצְוָה, לִצְלוֹתָא. וְהָא בֵּיהּ כְּלֵי זַיְינִין, לִקְרָבָא. כֵּיוָן דִּתְרֵין אִלֵּין אִית בֵּיהּ, תְּלִיתָאי לָא לְמִרְדַּף אֲבַתְרָהּ. R. Jose answered: ‘Our sainted teachers have said: Judge every man in a favourable sense. Furthermore, we have been taught that when a man sets out on a journey, he should prepare himself for three courses: for making presents, for fighting, and for prayer. Now that man is wearing a talith, which shows that he is ready for prayer, and he is carrying arms, so that he is prepared to fight; about the third thing we need not inquire.’

אַזְלֵי כְּחֲדָא, וְלָא מַלִּיל הַהוּא בַר נָשׁ בַּהֲדַיְיהוּ. לְבָתַר אִשְׁתְּמִיטוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּחָמָא הַהוּא בַר נָשׁ דְּהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קָרִיב לְגַבַּיְיהוּ וְיָהִיב לוֹן שְׁלָם. They then all walked together for a time without the man speaking a word to them. R. Hiya and R. Jose at length turned aside from him and began discussing points of the Torah. As soon as the man noticed this he approached them and offered them greeting.

אָמַר לוֹן, רַבּוֹתַי, בְּמָּה חֲשַׁדְתּוּן לִי, כַּד יַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם, וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, דִּילְמָא צְלוֹתָא הֲוֵית אָמַר, אוֹ מַרְחִישׁ בְּתַלְמוּדָךְ. אָמַר לוֹן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדִין לְכוּ לְכַף זְכוּ. He also said to them: ‘What did you think of me when you gave me greeting and I did not respond?’ Said R. Jose: ‘I thought that you were engaged in prayer, or perhaps meditating over your studies.’ He replied: ‘May the Almighty judge you favourably as you have judged me.

אֲבָל אֵימָא לְכוּ. יוֹמָא חַד הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, אַשְׁכַּחְנָא חַד בַר נָשׁ, וְאַקְדִימְנָא לֵיהּ שְׁלָם. וְהַהוּא גַבְרָא הֲוָה לִסְטִים, וְקָם עָלַי, וְצִעֵר לִי. וְאִלְמָלֵא דְאִתְתַּקַּפְנָא בֵּיהּ אִצְטָעַרְנָא. מֵהַהוּא יוֹמָא נָדַרְנָא, דְּלָא לְאַקְדָּמָא שְׁלָם, בַּר לְבַר נָשׁ זַכָּאָה. אֶלָּא אִי יְדַעְנָא בֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיָכִיל לְצַעֲרָא לִי, וְיִתַתַּקַּף בִּי בְּחֵילָא. בְּגִין דְּאָסִיר לְאַקְדָּמָא שְׁלָם לְבַר נָשׁ חַיָּיבָא. דִּכְתִיב, (ישעיה מט) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים. I will explain why I acted as I did. One day I was walking on the road when I met a man to whom I gave greeting. He happened to be a highwayman, and he fell upon me and molested me, and had I not stoutly resisted I would have come to no small harm. From that day onward I made a vow not to salute first any man save a righteous man, unless one whom I knew already, for fear lest he might set on me and overcome me. That it is forbidden to salute a sinner we know from the verse: “There is no peace, saith the Lord, concerning the wicked” (Is. 48, 22).

וְהַהִיא שַׁעְתָּא דְּחָמֵינָא לְכוּ, וְיַהֲבִיתּוּ לִי שְׁלָם וְלָא אֲתִיבְנָא לְכוּ. חֲשִׁידְנָא לְכוּ. בְּגִין דְּלָא חָמֵינָא בְּכוּ מִצְוָה דְּאִתְחֲזֵי לְבַר. וַהֲוֵינָא כְּמוֹ כֵן מְהַדַּר תַּלְמוּדָאי. אֲבָל הַשְׁתָּא דְּחָמֵינָא בְכוֹ דְּאַתּוּן זַכָּאִין, הָא אָרְחָא מִתְתַּקְּנָא קֳדָמָי. Now, when I saw you, and you saluted me, I suspected you because I did not notice about you any sign of religion, and besides, I was myself repeating my studies. But now that I see that you are righteous men, I have a plain road before me.’

פָּתַח וְאֲמַר, (תהילים ע״ג:א׳) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד יְמִינָא וְעָבַד שְׂמָאלָא, לְאַנְהָגָא עַלְמָא. חַד אִקְרֵי טוֹב וְחַד אִקְרֵי רָע. וּבִתְרֵין אִלֵּין אִתְכְּלִיל בַּר נָשׁ, וְאִתְקְרִיב בְּכֹלָּא. He then began a discourse on the verse: A Psalm of Asaph. Surely God is good to Israel, even to such as are pure in heart (Ps. 73, 1). ‘Observe’, he said, ‘that the Holy One, blessed be He, made a Right and a Left for the ruling of the world. The one is called “good”, the other “evil”, and He made man to be a combination of the two.

וְהַהוּא רַע דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, אִתְכְּלִילוּ בֵּיהּ עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאִתְיְהִיב בְּסִטְרָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּאִינוּן עַרְלֵי לִבָּא, וְעַרְלֵי בִּשְׂרָא, וּלְאִסְתָּאֳבָא בֵּיהּ. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל (כתיב). The evil, then, which is identical with the left, embraces the idolatrous nations, and has been placed on their side, seeing that they are uncircumcised of heart and uncircumcised of flesh, so that they become defiled by it. But of Israel it is written: “Surely, God is good to Israel.”

וְאִי תֵימָא לְכֻלְּהוּ, לָאו. אֶלָּא לְאִינוּן דְּלָא אִסְתַאֲבֵי בַּהֲדֵי הַהוּא רָע. דִּכְתִיב, לְבָרֵי לֵבָב. בְּגִין דְּדָא טוֹב וְדָא רַע. טוֹב לְיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְרַע לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, בְּגִין לְאִדְבָּקָא בֵּיהּ. וּבְהַאי אִתְדַּבָּקוּ יִשְׂרָאֵל, בְּרָזָא עִלָּאָה, בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאִין אֲנַן, דְּלָא שַׁבַּשְׁנָא בָּךְ. וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדְּרָךְ לְגַבָּן. Not, indeed, to all Israelites, but only to those who have not defiled themselves with that “evil”, only to such as are “pure of heart”. Surely “God is good to Israel”, so that they may cleave to Him, and thereby Israel cleaves to the sublime mystery, to the mystery of Faith, so as to be perfectly united with God.’ R. Jose then said: ‘Happy are we that we did not suspect you falsely, seeing that it was the Holy One, blessed be He, that sent you to us.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּגִין דְּטוֹב הוּא לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. לְמֶחמֵי עֵינָא בְּעֵינָא חֵיזוּ יְקָרָא. כְּמָה דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: (ע"כ פרשת מקץ) R. Jose further said: ‘Because He is good to Israel, Israel has a portion in this world and in the world to come, and is destined to see eye to eye the glorious vision, as it is written: “For they shall see, eye to eye, the Lord returning to Zion.” ‘Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!