אֶלָּא, כֹּלָּא בְּאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי, וְכֹלָּא בְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתַּכְלַל. בְּגִין דְּעַד לָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, אַתְיָין כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ, וְעָאלוּ כָּל חַד וְחַד לְמַפְרֵעַ. 2. Rather, everything is created by the Divine Light (i.e. through the medium of the Torah), and everything is included in the Divine Light (the Torah). Because until the Holy One, blessed be He, created the world, all the letters stood before Him, and each one rose individually to plead its case.

עָאֳלַת תי"ו. אָמְרָה קַמֵּיהּ, רְעוּתָךְ לְמִבְרֵי בִּי עַלְמָא, אָמַר לַהּ לָאו, דְּבָךְ זְמִינִין כַּמָּה צַדִּיקַיָא לְמֵימַת, דִּכְתִיב, (יחזקאל ט׳:ד׳) וְהִתְוֵיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים וְגו'. וְתָנִינָן, דִּכְתִיב וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי, אֶלָּא מִמְקוּדָּשַׁי. וּבְגִין כָּךְ עַלְמָא לָא יִתְבְּרֵי בָּךְ. 3. Tav came before Him and said, 'Would You create the world through me? The Holy One, blessed be He, responded, "No, for many righteous people are destined to die through you, in accordance with the verse, "and set a mark (Heb. tav) upon the foreheads of the men" (Yechezkel 9:4). We have also learned this from the verse, "and begin with My sanctuary" (Ibid. 6), in which the word 'sanctuary' should be read as 'sanctified'. The world therefore will not be created through you."

עָאלוּ תְּלַת אַתְוָון, שִׁי"ן, קוּ"ף, רֵי"שׁ, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. אָמַר לְהּוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָאו אַתּוּן כְּדַאי לְמִבְרֵי בְּכוּ עַלְמָא, דְּהָא אַתּוּן אַתְוָון דְּאִתְקְרֵי בְּכוּ שֶׁקֶר, וְשֶׁקֶר לָאו אִיהוּ כְּדַאי לְמֵיקַם קַמַּאי, וְהָא אוּקְמוּהָ. 4. The three letters Shin, Kof, and Resh came before Him, each on its own. The Holy One, blessed be He said, 'It is not worthwhile to create the world by you, for you are the letters which combine to create the word 'lie' (Heb. sheker), and no lie deserves to rise before Me," as has already been explained.

וְעָלוּ פּ"א צד"י, וְכֵן כֻּלְּהוּ, עַד דְּמָטוּ אַתְוָון לְאָת כ"ף. כֵּיוָן דְּנָחַת כּ"ף מֵעַל כִּתְרָא, אִזְדַּעְזָעוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי כו', עַד דְּאִתְקַיֵּים כְּלָא בְּאָת בֵּי"ת, דְּאִיהוּ סִימָן בְּרָכָה, וּבֵיהּ אִשְׁתָּכְלַל עַלְמָא וְאִתְבְּרֵי. 5. Then came the letters Pe and Tzadi, and so on until the letter kaf. Once Kaf descended from the Crown (Heb. keter), the higher and lower worlds shook until all was established using the letter Bet, a sign of blessing (Heb. berachah) - and the world was created and constructed by it.

וְאִי תֵימָא, דְּאל"ף אִיהוּ רֵישָׁא דְּכָל (אינון) אַתְוָון, (לאו) יָאוֹת אִיהוּ. אֶלָּא בְּגִין דְּאִתְקְרֵי בֵּיהּ אָרוּר (ובגין דאתקרי בה ארור). וּבְגִין דָּא לָא אִתְבְּרֵי בֵּיהּ עַלְמָא, אַף עַל גַּב דְּאל"ף אִיהוּ אָת דְּרָזָא עִלָּאָה. בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לְסִטְרָא אָחֳרָא דְּאִקְרֵי אָרוּר, לָא אִתְבְּרֵי בֵּיהּ עַלְמָא. וְאִשְׁתַּכְלַל בְּבֵי"ת עַלְמָא, וּבֵיהּ אִתְבְּרֵי. 6. You may say that Aleph is the first letter, AND THAT THE WORLD SHOULD HAVE BEEN CREATED THROUGH IT. True, but because the word damned (Heb. arur) begins with the letter Aleph, the world was not created through it. Thus, although Aleph pertains to a Supernal Secret, the world was not created by means of it, so that no opening could be given to Other Side, called 'damned.' Rather, the world was constructed and created by Bet.

תָּא חֲזֵי, כִּי אַתָּה אָבִינוּ, בְּגִין דְּהַאי עַלְמָא, בְּהַאי דַרְגָּא אִשְׁתַּכְלַל וְאִתְבְּרֵי. וּבַר נַשׁ בֵּיהּ אִתְבְּרֵי, וְנָפַק לְעַלְמָא. The word “thou” here refers to the grade by which the world was planned and created, and by which man was brought into the world.

כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, דְּהָא אַף עַל גַּב דְּבֵיהּ קִיּוּמָא דְעַלְמָא. לָא אִשְׁתַּדַּל עֲלָן, כְּמָה דְאִשְׁתַּדַּל עַל יִשְׁמָעֵאל. דְּאָמַר, (בראשית י״ז:י״ח) לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירֶנּוּ, בְּגִין דְּכָל בִּרְכָאן דְּאִצְטְרִיךְ לְבָרְכָא לִבְנוֹי, שָׁבַק לְהַאי דַרְגָּא לְבָרְכָא כֻּלְּהוּ. “For Abraham knoweth us not”, inasmuch as, though life and death were in his hands, he did not show so much care for us as for Ishmael, on whose behalf he pleaded, “Oh, that Ishmael might live before thee!” (Gen. 17, 18). Further: “Israel doth not acknowledge us”, seeing that he left it to the divine grade to confer on his sons the blessings which he himself ought to have pronounced.

אַתָּה ה' אָבִינוּ, דְּהָא אַנְתְּ קָיְימַת עֲלָן תָּדִיר לְבָרְכָא, וּלְאַשְׁגָּחָא עֲלָן, כְּאַבָּא דְאַשְׁגַּח עַל בְּנִין בְּכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ לוֹן. גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ, דְּהָא אַנְתְּ הוּא גוֹאֵל, דְּהָכִי אִתְקְרֵי הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל. וְדָא גוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ, שְׁמֶךָ וַדַּאי. תָּנִינָן, אֵין מַפְסִיקִין בֵּין גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה, כְּמָה דְלָא מַפְסִיקִין בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יַד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. דְּבָעֵי לְמֶחזֵי דְּכֹלָּא חַד, וְהָא אוּקְמוּהָ. Again, “Thou, O Lord, art our Father”, as Thou art always standing by us to bless us and to watch over us like a father over his sons, to provide all their needs. “Our Redeemer from everlasting is thy name”, God having been so called by Jacob when he said, “the angel who hath redeemed me” (Ibid. 48, 16).’

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווּ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לְרִבִּי יְהוּדָה, הָא תָּנִינָן דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְעַלְמָא עִלָּאָה. וְכֹלָּא דָּא לָקֳבֵל דָּא. (ד"א ציין זה למהוי דא לקבל דא) וְאִיהוּ יְקָרֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. One night when R. Isaac and R. Judah were sitting up studying the Torah, the former said: ‘Tradition teaches us that when God created the world He created the lower world after the pattern of the upper world, and made the two the counterparts of each other, so that His glory is both on high and below.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וּבָרָא אָדָם עַל כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מ) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וַדַּאי. מַאי טַעְמָא עָשִׂיתִי אֶרֶץ, בְּגִין דְּאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי, דְּאִיהוּ קִיוּמָא דְעַלְמָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ חַד. Said R. Judah: ‘Assuredly this is so, and He created man to be superior to all. Scripture thus says: “I, even I, have made the earth, and created man upon it” (Is. 45, 12), that is to say, “I have made the earth for the sole purpose of creating man upon it”; since it depends upon man to complete the organic unity of the whole.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:ה׳) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהוֹלְכִים בָּהּ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל, כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא. דְּאִיהוּ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְאַתְקִין לֵיהּ תָּדִיר בְּכָל זִמְנָא. רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, צְרוֹרָא דְחַיֵּי. נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. (הארץ) דָּא הִיא דְּיַהֲבָה נְשָׁמָה וְגו'. It is written: “Thus saith God the Lord, he that creates the heavens, and stretcheth them forth, he that spreads forth the earth, and that which cometh out of it, he that giveth breath unto the people upon it, and spirit to them that walk therein” (Ibid. 40, 5). The first part of the verse refers to the Holy One, blessed be He, in His operations on high, as He “createth the heavens” and continually and at all times renews them. The “earth” here is an allusion to the holy land which constitutes the “bundle of life”; and it is this earth which “gives soul (neshamah, lit. breath) unto the people upon it.”

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּלָּא אִיהוּ לְעֵילָא, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקָא נִשְׁמָתָא דְחַיֵּי, לְהַאי אֶרֶץ. וְהַאי אֶרֶץ, נָקְטָא נִשְׁמָתָא לְמֵיהַב לְכֹלָּא. בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ יָהִיב וְעָיִיל נִשְׁמָתִין לְהַאי אֶרֶץ, וְאִיהוּ נָקְטָא לוֹן וְיָהֲבָא לְכֹלָּא. Said R. Isaac: ‘The whole verse speaks of the upper world, as it is from thence that the soul of life emerges into that land; and that land, in its turn, is the reservoir from which issue souls for all.

תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיהּ לְאָדָם, אַכְנִישׁ עַפְרֵיהּ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְעֲבַד גַּרְמֵיהּ בְּאֲתַר דְּמַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ נִשְׁמָתָא דְחַיֵּי מִבֵּי מַקְדְּשָׁא לְעֵילָא. Observe that when the Holy One, blessed be He, created Adam, He gathered his earthly matter from the four corners of the world and fashioned him therefrom on the site of the Temple here below and drew to him a soul of life out of the Temple on high.

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ח:ה׳) כִּי הִנֵּה הַמְלָכִים נוֹעֲדוּ, דָּא יְהוּדָה וְיוֹסֵף. בְּגִין דְּתַרְוַויְיהוּ מְלָכִים, וְאִתְקְרִיבוּ דָּא בְּדָא לְאִתְוַוכְּחָא תַּרְוַויְיהוּ כָּחֲדָא. בְּגִין דִּיְהוּדָה אִתְעָרֵב בֵּיהּ בְּבִנְיָמִן, וְהֲוָה עָרֵב לְגַבֵּיהּ דְּאֲבוֹי בֵּיהּ, בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְעַל דָּא אִתְקְרִיב קַמֵּיהּ דְּיוֹסֵף, לְאִתְוַוכְּחָא עִמֵּיהּ עַל עִסְקָא דְבִנְיָמִן, דְּלָא לְמֶהוֵי בְּנִדּוּי. בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ג:ט׳) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְּשֶׁנּוּ אִם לא הֲבִיאוֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנְיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. R. Judah opened a discourse on the text: For, lo, the kings assembled themselves, etc. (Ps. 48, 5). ‘This is an allusion’, he said, ‘to Judah and Joseph, who were both kings and joined together in an altercation. For Judah had gone surety for Benjamin and pledged himself to his father in respect of this world and the world to come, saying to his father: “I will be surety for him; of my hand shalt thou require him; if I bring him not unto thee, and set him before thee, then let me bear the blame all the days” (Gen. 43, 9), to wit, in this world and in the world to come.

וְעַל דָּא, כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּיו, אִתְרְגִיזוּ כְּחֲדָא, וְאִתְרְגִּיזוּ דָּא בְּדָא בְּגִינֵיהּ דְּבִנְיָמִן. מַה כְּתִיב, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, לְכָל אִינוּן דְּהֲווּ תַּמָּן. (לכלהו שאר שבטין דהוו תמן). Hence he approached Joseph to reason with him regarding Benjamin, for fear lest he should be banned in this world and in the world to come. When Judah and Joseph hotly disputed, then all those that were present “saw, straightway they were amazed, they were affrighted, they hasted away. Trembling took hold of them there” (Ps. 48, 6-7),

חִיל כַּיּוֹלֵדָה, בְּגִין דְּהֲווּ דַּחֲלִין, לְקָטְלָא וּלְאִתְקְטָלָא, וְכֹלָּא בְּגִינֵיהּ דְּבִנְיָמִן. (ד"א ציין זה מה כתיב כן תמהו נבהלו נחפזו וכלא בגיניה) דְּהָא יוֹסֵף אִזְדַּבַּן בְּגִינֵיהּ דִּיהוּדָה, וְאִתְאֲבִיד מֵאֲבוֹי. וְהַשְׁתָּא אִתְעָרַב בֵּיהּ בְּבִנְיָמִין, וְדָחִיל דְּלָא יִתְאֲבִיד. וּבְגִין כָּךְ וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. as they feared lest they might kill or be killed, and all on account of Benjamin.’¹The first three lines of the Hebrew text do not appear in the translation.

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי אִעָרְעוּ בִּכְפַר חָנָן. עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי בֵּי אוּשְׁפִּיזַיְיהוּ, אֲתָא חַד בַּר נָשׁ וְחַד מָטוּלָא דְחַמְרָא קַמֵיהּ וְעָאל בְּבֵיתָא. אַדְּהָכִי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יוֹסֵי, הָא תָּנִינָן, דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, וְשֵׁינְתֵיהּ זְעֵיר, הֵיךְ הֲוָה קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא. הַאי שִׁעוּרָא זְעֵיר אִיהוּ וְלָא הֲוָה אִתְעַר אֲפִילּוּ בִּתְלָתוּת לֵילְיָא. R. Judah and R. Jose once met together in K’far-hannan, and whilst they were sitting in the inn there entered a certain man who had come with a laden ass. R. Judah was then saying to R. Jose: ‘Tradition tells us that King David used to sleep fitfully, like a horse. If so, how did David sleep till midnight, and not wake when a third of the night was passed?’

אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא, הֲוָה יָתִיב עִם כָּל רַבְרְבֵי בֵיתֵיהּ וְדָאִין דִּינָא, וְעָסִיק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וּלְבָתַר הֲוָה נָאִים שֵׁינְתֵיהּ עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא, וְקָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעַר, וְאִשְׁתְּדָּל בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ, בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. R. Jose replied: ‘When night-time arrived, David used to be sitting with the princes of his household dispensing justice and discussing the Torah, and afterwards he slept until midnight, when he would rise, and remain awake, absorbed in the service of his Master, singing songs of praise and hymns.’

וְדָא הֲוָה נָטִיר דָּוִד מַלְכָּא, דְּלָא יִטְעַם טַעְמָא דְמוֹתָא, וְשַׁלִּיט (ס"א דלא ישליט) בֵּיהּ סִטְרָא דְרוּחָא אָחֳרָא, בְּגִין דְּשִׁתִּין נִשְׁמֵי חָסֵר חַד, אִיהוּ רָזָא דְחַיִּים דִּלְעֵילָא. עַד שִׁתִּין נִשְׁמֵי, דְּאִינוּן שִׁתִּין (ד"א ל"ג חסר חד נשמי) נִשְׁמֵי עִלָּאִין, וְאִילֵין רָזָא דִלְהוֹן, דְּתַלְיָין בְּהוֹן חַיֵּי. וּמִכָּאן וּלְתַתָּא, רָזָא דְמוֹתָא הוּא. King David therefore guarded himself so that the side of the unclean spirit should not obtain dominion over him. For the first sixty breathings less one are symbolic of heavenly life, of sublime breathings on high, on which life proper depends; they represent the mystery of life. But beyond that number they are associated with death.

וְעַל דָּא, דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה מְשַׁעֵר שִׁעוּרָא דְלֵילְיָא, בְּגִין דְּיִתְקַיֵּים בַּחַיִּים, דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ טַעְמָא דְמוֹתָא. וְכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, הֲוָה דָּוִד מִתְקַיֵּים בְּאַתְרֵיהּ. בְּגִין דְּכַד אִתְעַר פַּלְגוּ לֵילְיָא וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְעַר, בָּעָא דְלָא לְאַשְׁכָּחָא לֵיהּ לְדָוִד מִתְקַשַּׁר בְּאֲתַר אָחֳרָא, בְּאֲתַר דְּמוֹתָא. Hence King David measured out the night so as to remain in life and to prevent any foretaste of death coming over him. At midnight he was in his place, as he was anxious that at the arrival of midnight, when the holy Crown is awakened, he should not be found attached to another place, the place of death.

בְּגִין דְּכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא וּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה אִתְעַר, וּבַר נָשׁ דְּנָאִים בְּעַרְסֵיהּ וְלָא אִתְעַר לְאַשְׁגָּחָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ. הָא אִיהוּ אִתְקַשַּׁר בְּרָזָא דְמוֹתָא וּמִתְדַּבַּק בְּאֲתַר אָחֳרָא, וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָאִים לְאַשְׁגָּחָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ תָּדִיר. חַי לְגַבֵּי חַי, וְלָא נָאִים בְּשֵׁינְתָא לְטָעֲמָא טַעְמָא דְמוֹתָא. וּבְגִין כָּךְ, הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְלָא בִּשְׁלִימוּ. For at midnight, when the supernal holiness is awakened, the man who remains asleep in his bed without regarding the glory of his Master falls under the spell of death and is attached to the other place. David thus rose up to contemplate continually the glory of his Master, who was a Living One like himself, and so never slept long enough to have a foretaste of death. He only slept like a horse, sixty breaths at a time.’

אָתוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהָ, אָמְרוּ לֵיהּ, מַה שְּׁמָךְ. אָמַר לְהוֹן, חִזְקִיָּה. אָמְרוּ לֵיהּ, יִתְיַישֵּׁר חֵילָךְ וְיִתְתַּקַּף אוֹרַיְיתָךְ. יְתִיבוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וְשָׁרִית, אֵימָא לָן מֵהַנֵּי רָזִין עִלָּאִין דְּקָאֲמַרְתְּ. R. Judah and R. Jose came up to him and kissed him. They asked him his name. He said: ‘Hezekiah (lit. strengthened by God).’ They said: ‘May you be strong and may your knowledge of the Torah augment.’ When they sat down again, R. Judah said to the man: ‘Having made a start, tell us more of the sublime mystical doctrines you alluded to.’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ט) ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, חָמָא דְלָא יָכִיל לְאִתְקָיְימָא, עַד דְּבָרָא אוֹרַיְיתָא. בְּגִין דְּמִנָּהּ נָפְקִין כָּל נִמּוּסִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּבָהּ קָיְימֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנִן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. דְּהָא בְּחָכְמָה קָיְימִין כָּל קִיּוּמִין דְּעַלְמָא, וְכֻלְּהוּ נָפְקֵי מִגַּוָּהּ. The stranger then began to discourse on the verse: The Lord by wisdom founded the earth; by understanding he established the heavens (Prov. 3, 19). ‘When God’, he said, ‘created the world, He saw that it could not exist without the Torah, as this is the only source of all laws above and below, and on it alone are the upper and lower beings established. Hence, “the Lord by wisdom founded the earth; by understanding he established the heavens”, inasmuch as it is through Wisdom that all things are enabled to exist in the universe, and from it all things proceed.

דָּבָר אַחֵר ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ, עַלְמָא עִלָּאָה לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא מִגּוֹ חָכְמָה. וְעַלְמָא תַּתָּאָה לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא מִגּוֹ חָכְמָה תַּתָּאָה. וְכֻלְּהוּ נָפְקָן מִגּוֹ חָכְמָה עִלָּאָה וּמִגּוֹ חָכְמָה תַּתָּאָה. כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כּוֹנֵן, מַאי כּוֹנֵן. אֶלָּא, כּוֹנֵן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְלָא פָּסִיק, וְלָא אִתְתַּקַּן בְּזִמְנָא חָדָא, אֶלָּא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אַתְקִין לֵיהּ. An alternative exposition is as follows. “The Lord by wisdom founded the earth”, that is, the upper world has been created through the higher Wisdom and the lower world through the lower Wisdom, so that all things came into being out of the higher Wisdom and the lower Wisdom. “By understanding he established the heavens”; literally, He establisheth (konen), to wit, day by day, without ceasing; they were not made complete at once, but He continues perfecting them each day.

וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִיב, (איוב ט״ו:ט״ו) וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ, דִּגְרִיעוּתָא אִיהוּ מִשָּׁמַיִם, אֶלָּא חֲשִׁיבוּ מִשָּׁמַיִם אִיהוּ, בְּגִין חֲבִיבוּ וּרְעוּ סַגְיָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָעֵי בְּהוּ, וַחֲבִיבוּתַיְהוּ לְגַבֵּיהּ. דְּהָא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ מַתְקִין לוֹן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, לָא דָמֵי בְּעֵינוֹי דְּאִינוּן מִתְתַּקְנָן כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דִּרְחִימוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ, וּרְעוּתֵיהּ לְאַנְהָרָא לוֹן תָּדִיר בְּלָא פְּסִיקוּ. דְּהָא עַלְמָא דְאָתֵי אַפִּיק נְהוֹרִין זְהִירִין כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא תָּדִיר בְּלָא פְּסִיקוּ, בְּגִין לְאַנְהָרָא לוֹן תָּדִיר. וְעַל דָּא לא זַכּוּ בְּעֵינָיו. לא זַכּוּ בִּלְחוֹדוֹי לָא כְּתִיב, אֶלָּא לא זַכּוּ בְעֵינָיו. וּבְגִין כָּךְ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. This is alluded to in the verse: “Yea, the heavens are not clean in his sight” (Job 15, 15). Think not that this verse implies any disparagement of the heavens. On the contrary, its purpose is to indicate their importance and the great love and affection in which God holds them, in that, notwithstanding that He is perfecting them every day, they are not yet deemed in His eyes to have reached the utmost perfection of which they are capable. In His great affection for them it is His delight to irradiate them continually and without ceasing, the world to come radiating day by day bright streams of light in order to make the heavens resplendent. Hence the heavens, pure as they are, in God’s sight are not yet pure.

מַאן שָׁמַיִם. דָּא הוּא רָזָא דְּאֲבָהָן, וְרָזָא דְּאֲבָהָן דָּא הוּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּלָלָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּיַעֲקֹב תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאֲבָהָן אִיהוּ, וְאִיהוּ קָיְימָא לְאַנְהָרָא עַל עַלְמָא. Again, the heavens here symbolize the patriarchs, and the patriarchs find their centre in Jacob, who embraces them all, he being the choice of the patriarchs, and the one who causes light to radiate into the world.

וּבְגִין דְּאִיהוּ אִסְתָּלַּק גּוֹ עַלְמָא דְאָתֵי, נָפַק מִנֵּיהּ עֲנָפָא חָדָא שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ, וְכָל נְהוֹרִין מִינֵיהּ נָפְקִין. וְכָל שָׂבְעָא וּמְשַׁח רְבוּ לְאַנְהָרָא לְאַרְעָא, וּמַאן אִיהוּ. דָּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק, דְּאִיהוּ יָהִיב שָׂבְעָא לְכָל עַלְמָא, וְעַלְמָא מִנֵּיהּ אִתְּזָן. וּבְגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מַה דְּעָבַד בְּעַלְמָא, כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי. And after he was raised to the next world there issued from him a branch beauteous in appearance, from which radiate all illumination and all plenteousness. That branch is Joseph the Righteous, who gave the world abundance and by whom it was sustained. Thus whatever God does in the world has a deep symbolic significance and is all as it should be.

אַדְהָכִי אֲתָא רִבִּי אֶלְעָזָר, כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן אָמַר, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא הָכָא. בְּמַאי עַסְקִיתוּ. אָמְרוּ לֵיהּ כָּל עוֹבָדָא. אָמַר, וַדַּאי שַׁפִּיר קָאֲמַר. אֲבָל אִינוּן שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וַדַּאי שִׁתִּין נִשְׁמֵי אִינוּן דְּחַיִּין, בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אִיכָּא שִׁתִּין נִשְׁמִין אָחֳרָנִין, דְּאִינוּן כֻּלְּהוּ מִסִּטְרָא דְמוֹתָא, וְדַרְגָּא דְמוֹתָא עֲלַיְיהוּ, וְאִקְרוּן דּוּרְמִיטָא, וְכֻלְּהוּ טַעֲמָא דְמוֹתָא. At this point R. Eleazar entered. As soon as he saw them he said: ‘Assuredly, the Shekinah is here present. What have you been discussing?’ They told him all that had passed between them. He said: ‘Assuredly, what he said was right. The first sixty respirations are those of life both above and below, but beyond these there are sixty other respirations that are of the side of death and over which hovers the grade of death. They are called “dormit”, and contain a foretaste of death;

וּבְגִין כָּךְ דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה אִיהוּ מִתְדְּבַּק בְּאִינוּן שִׁתִּין נִשְׁמִין דְּחַיִּין, וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לָא נָאִים כְּלַל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ב:ד׳) אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. וְעַל דָּא שַׁפִּיר קָאֲמַר, בְּגִין דְּיָקוּם דָּוִד חַי, בְּסִטְרָא דְחַי וְלָא בְּסִטְרָא דְמוֹתָא. יָתְבוּ כֻּלְּהוּ וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְאִתְחַבָּרוּ כְּחֲדָא. King David, however, attached himself to the sixty respirations that are of life, after which he did not sleep any more. Thus he said: “I will not give sleep to mine eyes, nor slumber to my lids” (Ps. 132, 4). Hence what the stranger said was correct, as David is living, belonging to the side of life and not to the side of death.’ So they sat together studying the Torah.

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים פ״ח:ב׳) ה' אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, לְחֶדְוָה דְמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְדָא הֲוָה חֶדְוָה דִמְהֵימְנוּתָא בְּאַרְעָא. בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ שְׁבָחָא דִמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא. R. Eleazar then discoursed on the verse: O Lord, God of my salvation, what time I cry in the night before thee (Ibid. 88, 2). ‘King David’, he said, ‘used to rise from his bed at midnight and study the Torah, and sang praises and hymns so as to cause joy to the King and the Matron. And this promoted the joy of faith throughout the earth.

דְּהָא לְעֵילָא פָּתְחֵי בְּחֶדְוָה שִׁירָתָא כַּמָּה מַלְאָכִין עִלָּאִין, בְּכַמָּה זִינִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן בְּלֵילְיָא בְּכָל סִטְרִין. כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא, מַאן דִּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא בְּלֵילְיָא, רָעֵי בֵּיהּ (בעי) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְהַהוּא דְקָא מְשַׁבַּח לֵיהּ בְּלֵילְיָא בְּאַרְעָא. דְּהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ, לְסַלְקָא יְקָרֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא, וּלְזַמְּרָא בְּחֶדְוָה דְּיִחוּדָא. For at that time numberless celestial angels break joyously forth into song on high, and correspondingly praises should be sung here below; and whenever anyone offers up in the night praises on earth, the Holy One, blessed be He, finds pleasure in him, and all those holy angels that sing praises to the Holy One hearken to the one that sings praises to Him in the night on earth.

תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא כָּתַב, ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי וְגו', ה' אֱלהֵי יְשׁוּעָתִי, אֵימָתַי אִיהוּ יְשׁוּעָתִי. בְּהַהוּא יוֹמָא דְאַקְדֵּמִית תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּלֵילְיָא לְגַבָּךְ, כְּדֵין אִיהוּ יְשׁוּעָתִי בִּימָמָא. When David wrote: “O Lord, God of my salvation, etc.”, he said, in effect: “When is He my salvation? On that day when I rise up early in the night to offer thanksgiving to Thee; it is then that He is my salvation in the daytime.”

וְתָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּלֵילְיָא, מַאן דִּמְשַׁבַּח לְמָארֵיהּ בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַתְקַף בִּתְקִיפוּ בִּיְמָמָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא. דְּהָא חוּטָא חַד נַפְקָא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּכְדֵין אִתְמָשַּׁךְ עֲלֵיהּ וְאִתְתַּקַּף בֵּיהּ. וְעַל דָּא אָמַר, ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי וְגו'. And observe further that whoever offers praises to his Master in the night is fortified in the daytime by the Right side, as a cord issues from the Right side which is drawn round him and by which he becomes strengthened.

וּבְגִין כָּךְ אָמַר, (תהילים קט״ו:י״ז) לא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ. לא הַמֵּתִים, בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְשַׁבְּחָא חַי לְחַי. וּמֵת לְחַי לָאו הָכִי, דִּכְתִיב לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, דְּהָא אֲנַן חַיִּין וְלֵית לָן חוּלָקָא בְּסִטְרָא דְמוֹתָא כְּלַל. חִזְקִיָּהוּ אָמַר, (ישעיהו ל״ח:י״ט) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי, בְּגִין דְּחַי אִתְקְרַב לְחַי. דָּוִד מַלְכָּא אִיהוּ חַי, וְקוּרְבָא דִילֵיהּ לְחַי הָעוֹלָמִים. וּמַאן דְּאִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ, אִיהוּ חַי. דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וּכְתִיב, (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל. Hence again David said: “The dead praise not the Lord” (Ibid. 115, 17), inasmuch as it is the due of the living to praise the Living One, but not of the dead. Hence “The dead praise not the Lord…. But we will bless the Lord” (Ibid. 17), we who are alive and have no lot or part in the side of death. Hezekiah also said: “The living, the living, he shall praise thee, as I do this day” (Is. 38, 19), as the living has kinship with the living; King David is living, and hence he has kinship with the life principle of the universe. And he that has brought himself near to Him is alive, as it is written: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4). It is also written: “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man¹According to the K‘tib. of Kabzeel” (II Sam. 23, 20).’

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי אִעָרְעוּ בִּכְפַר חָנָן. עַד דְּהֲווּ יָתְבֵי בֵּי אוּשְׁפִּיזַיְיהוּ, אֲתָא חַד בַּר נָשׁ וְחַד מָטוּלָא דְחַמְרָא קַמֵיהּ וְעָאל בְּבֵיתָא. אַדְּהָכִי, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לְרִבִּי יוֹסֵי, הָא תָּנִינָן, דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, וְשֵׁינְתֵיהּ זְעֵיר, הֵיךְ הֲוָה קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא. הַאי שִׁעוּרָא זְעֵיר אִיהוּ וְלָא הֲוָה אִתְעַר אֲפִילּוּ בִּתְלָתוּת לֵילְיָא. R. Judah and R. Jose once met together in K’far-hannan, and whilst they were sitting in the inn there entered a certain man who had come with a laden ass. R. Judah was then saying to R. Jose: ‘Tradition tells us that King David used to sleep fitfully, like a horse. If so, how did David sleep till midnight, and not wake when a third of the night was passed?’

אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא, הֲוָה יָתִיב עִם כָּל רַבְרְבֵי בֵיתֵיהּ וְדָאִין דִּינָא, וְעָסִיק בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא. וּלְבָתַר הֲוָה נָאִים שֵׁינְתֵיהּ עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא, וְקָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְעַר, וְאִשְׁתְּדָּל בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ, בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. R. Jose replied: ‘When night-time arrived, David used to be sitting with the princes of his household dispensing justice and discussing the Torah, and afterwards he slept until midnight, when he would rise, and remain awake, absorbed in the service of his Master, singing songs of praise and hymns.’

אַדְהָכִי אָמַר הַהוּא בַּר נָשׁ, וְכִי הַאי מִלָּה דְקָאַמְרִיתּוּ, הָכִי הוּא. רָזָא דְמִלָּה הָכָא, דְּהָא דָוִד מַלְכָּא חַי וְקַיָּים לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. וְדָוִד מַלְכָּא הֲוָה נָטִיר כָּל יוֹמוֹי דְּלָא יִטְעַם טַעַם מִיתָה. בְּגִין דְּשֵׁינְתָא חַד מִשִּׁתִּין בְּמִיתָה אִיהוּ. וְדָוִד בְּגִין דּוּכְתֵּיהּ דְּאִיהוּ חַי, לָא הֲוָה נָאִים אֶלָּא שִׁיתִּין נִשְׁמֵי. דְּעַד שִׁתִּין נִשְׁמֵי חָסֵר חַד, אִיהוּ חַי. מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה, טָעִים בַּר נָשׁ טַעְמָא דְמוֹתָא, וְשַׁלִּיט בֵּיהּ סִטְרָא דְרוּחַ מְסָאֲבָא. The stranger here interposed, saying: ‘Is your exposition correct? Hardly. The real truth of the matter is this. King David lives for ever and ever. All his days he was on his guard so as not to have a foretaste of death, and therefore David, whose place is “living”, only slept sixty breaths at a time. For up to the fifty- ninth breath the sleeper is still completely alive, but from that point he has a foretaste of death, and the spirit of impurity obtains power over him.’

וְדָא הֲוָה נָטִיר דָּוִד מַלְכָּא, דְּלָא יִטְעַם טַעְמָא דְמוֹתָא, וְשַׁלִּיט (ס"א דלא ישליט) בֵּיהּ סִטְרָא דְרוּחָא אָחֳרָא, בְּגִין דְּשִׁתִּין נִשְׁמֵי חָסֵר חַד, אִיהוּ רָזָא דְחַיִּים דִּלְעֵילָא. עַד שִׁתִּין נִשְׁמֵי, דְּאִינוּן שִׁתִּין (ד"א ל"ג חסר חד נשמי) נִשְׁמֵי עִלָּאִין, וְאִילֵין רָזָא דִלְהוֹן, דְּתַלְיָין בְּהוֹן חַיֵּי. וּמִכָּאן וּלְתַתָּא, רָזָא דְמוֹתָא הוּא. King David therefore guarded himself so that the side of the unclean spirit should not obtain dominion over him. For the first sixty breathings less one are symbolic of heavenly life, of sublime breathings on high, on which life proper depends; they represent the mystery of life. But beyond that number they are associated with death.

וְעַל דָּא, דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה מְשַׁעֵר שִׁעוּרָא דְלֵילְיָא, בְּגִין דְּיִתְקַיֵּים בַּחַיִּים, דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ טַעְמָא דְמוֹתָא. וְכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, הֲוָה דָּוִד מִתְקַיֵּים בְּאַתְרֵיהּ. בְּגִין דְּכַד אִתְעַר פַּלְגוּ לֵילְיָא וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְעַר, בָּעָא דְלָא לְאַשְׁכָּחָא לֵיהּ לְדָוִד מִתְקַשַּׁר בְּאֲתַר אָחֳרָא, בְּאֲתַר דְּמוֹתָא. Hence King David measured out the night so as to remain in life and to prevent any foretaste of death coming over him. At midnight he was in his place, as he was anxious that at the arrival of midnight, when the holy Crown is awakened, he should not be found attached to another place, the place of death.

בְּגִין דְּכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא וּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה אִתְעַר, וּבַר נָשׁ דְּנָאִים בְּעַרְסֵיהּ וְלָא אִתְעַר לְאַשְׁגָּחָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ. הָא אִיהוּ אִתְקַשַּׁר בְּרָזָא דְמוֹתָא וּמִתְדַּבַּק בְּאֲתַר אָחֳרָא, וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָאִים לְאַשְׁגָּחָא בִּיקָרָא דְמָארֵיהּ תָּדִיר. חַי לְגַבֵּי חַי, וְלָא נָאִים בְּשֵׁינְתָא לְטָעֲמָא טַעְמָא דְמוֹתָא. וּבְגִין כָּךְ, הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְלָא בִּשְׁלִימוּ. For at midnight, when the supernal holiness is awakened, the man who remains asleep in his bed without regarding the glory of his Master falls under the spell of death and is attached to the other place. David thus rose up to contemplate continually the glory of his Master, who was a Living One like himself, and so never slept long enough to have a foretaste of death. He only slept like a horse, sixty breaths at a time.’

אָתוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהָ, אָמְרוּ לֵיהּ, מַה שְּׁמָךְ. אָמַר לְהוֹן, חִזְקִיָּה. אָמְרוּ לֵיהּ, יִתְיַישֵּׁר חֵילָךְ וְיִתְתַּקַּף אוֹרַיְיתָךְ. יְתִיבוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וְשָׁרִית, אֵימָא לָן מֵהַנֵּי רָזִין עִלָּאִין דְּקָאֲמַרְתְּ. R. Judah and R. Jose came up to him and kissed him. They asked him his name. He said: ‘Hezekiah (lit. strengthened by God).’ They said: ‘May you be strong and may your knowledge of the Torah augment.’ When they sat down again, R. Judah said to the man: ‘Having made a start, tell us more of the sublime mystical doctrines you alluded to.’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ט) ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, חָמָא דְלָא יָכִיל לְאִתְקָיְימָא, עַד דְּבָרָא אוֹרַיְיתָא. בְּגִין דְּמִנָּהּ נָפְקִין כָּל נִמּוּסִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּבָהּ קָיְימֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנִן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. דְּהָא בְּחָכְמָה קָיְימִין כָּל קִיּוּמִין דְּעַלְמָא, וְכֻלְּהוּ נָפְקֵי מִגַּוָּהּ. The stranger then began to discourse on the verse: The Lord by wisdom founded the earth; by understanding he established the heavens (Prov. 3, 19). ‘When God’, he said, ‘created the world, He saw that it could not exist without the Torah, as this is the only source of all laws above and below, and on it alone are the upper and lower beings established. Hence, “the Lord by wisdom founded the earth; by understanding he established the heavens”, inasmuch as it is through Wisdom that all things are enabled to exist in the universe, and from it all things proceed.

דָּבָר אַחֵר ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ, עַלְמָא עִלָּאָה לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא מִגּוֹ חָכְמָה. וְעַלְמָא תַּתָּאָה לָא אִתְבְּרֵי אֶלָּא מִגּוֹ חָכְמָה תַּתָּאָה. וְכֻלְּהוּ נָפְקָן מִגּוֹ חָכְמָה עִלָּאָה וּמִגּוֹ חָכְמָה תַּתָּאָה. כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. כּוֹנֵן, מַאי כּוֹנֵן. אֶלָּא, כּוֹנֵן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְלָא פָּסִיק, וְלָא אִתְתַּקַּן בְּזִמְנָא חָדָא, אֶלָּא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אַתְקִין לֵיהּ. An alternative exposition is as follows. “The Lord by wisdom founded the earth”, that is, the upper world has been created through the higher Wisdom and the lower world through the lower Wisdom, so that all things came into being out of the higher Wisdom and the lower Wisdom. “By understanding he established the heavens”; literally, He establisheth (konen), to wit, day by day, without ceasing; they were not made complete at once, but He continues perfecting them each day.

וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִיב, (איוב ט״ו:ט״ו) וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו. וְכִי סַלְקָא דַעְתָּךְ, דִּגְרִיעוּתָא אִיהוּ מִשָּׁמַיִם, אֶלָּא חֲשִׁיבוּ מִשָּׁמַיִם אִיהוּ, בְּגִין חֲבִיבוּ וּרְעוּ סַגְיָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָעֵי בְּהוּ, וַחֲבִיבוּתַיְהוּ לְגַבֵּיהּ. דְּהָא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ מַתְקִין לוֹן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, לָא דָמֵי בְּעֵינוֹי דְּאִינוּן מִתְתַּקְנָן כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דִּרְחִימוּתָא דִלְהוֹן לְגַבֵּיהּ, וּרְעוּתֵיהּ לְאַנְהָרָא לוֹן תָּדִיר בְּלָא פְּסִיקוּ. דְּהָא עַלְמָא דְאָתֵי אַפִּיק נְהוֹרִין זְהִירִין כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא תָּדִיר בְּלָא פְּסִיקוּ, בְּגִין לְאַנְהָרָא לוֹן תָּדִיר. וְעַל דָּא לא זַכּוּ בְּעֵינָיו. לא זַכּוּ בִּלְחוֹדוֹי לָא כְּתִיב, אֶלָּא לא זַכּוּ בְעֵינָיו. וּבְגִין כָּךְ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. This is alluded to in the verse: “Yea, the heavens are not clean in his sight” (Job 15, 15). Think not that this verse implies any disparagement of the heavens. On the contrary, its purpose is to indicate their importance and the great love and affection in which God holds them, in that, notwithstanding that He is perfecting them every day, they are not yet deemed in His eyes to have reached the utmost perfection of which they are capable. In His great affection for them it is His delight to irradiate them continually and without ceasing, the world to come radiating day by day bright streams of light in order to make the heavens resplendent. Hence the heavens, pure as they are, in God’s sight are not yet pure.

מַאן שָׁמַיִם. דָּא הוּא רָזָא דְּאֲבָהָן, וְרָזָא דְּאֲבָהָן דָּא הוּא יַעֲקֹב דְּאִיהוּ כְּלָלָא דִלְהוֹן. בְּגִין דְּיַעֲקֹב תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּאֲבָהָן אִיהוּ, וְאִיהוּ קָיְימָא לְאַנְהָרָא עַל עַלְמָא. Again, the heavens here symbolize the patriarchs, and the patriarchs find their centre in Jacob, who embraces them all, he being the choice of the patriarchs, and the one who causes light to radiate into the world.

וּבְגִין דְּאִיהוּ אִסְתָּלַּק גּוֹ עַלְמָא דְאָתֵי, נָפַק מִנֵּיהּ עֲנָפָא חָדָא שַׁפִּירָא בְּחֵיזוּ, וְכָל נְהוֹרִין מִינֵיהּ נָפְקִין. וְכָל שָׂבְעָא וּמְשַׁח רְבוּ לְאַנְהָרָא לְאַרְעָא, וּמַאן אִיהוּ. דָּא יוֹסֵף הַצַּדִּיק, דְּאִיהוּ יָהִיב שָׂבְעָא לְכָל עַלְמָא, וְעַלְמָא מִנֵּיהּ אִתְּזָן. וּבְגִין כָּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מַה דְּעָבַד בְּעַלְמָא, כֹּלָּא אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, וְכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי. And after he was raised to the next world there issued from him a branch beauteous in appearance, from which radiate all illumination and all plenteousness. That branch is Joseph the Righteous, who gave the world abundance and by whom it was sustained. Thus whatever God does in the world has a deep symbolic significance and is all as it should be.

וּבְגִין כָּךְ דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה אִיהוּ מִתְדְּבַּק בְּאִינוּן שִׁתִּין נִשְׁמִין דְּחַיִּין, וּמִתַּמָּן וּלְהָלְאָה לָא נָאִים כְּלַל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ב:ד׳) אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. וְעַל דָּא שַׁפִּיר קָאֲמַר, בְּגִין דְּיָקוּם דָּוִד חַי, בְּסִטְרָא דְחַי וְלָא בְּסִטְרָא דְמוֹתָא. יָתְבוּ כֻּלְּהוּ וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּאוֹרַיְיתָא וְאִתְחַבָּרוּ כְּחֲדָא. King David, however, attached himself to the sixty respirations that are of life, after which he did not sleep any more. Thus he said: “I will not give sleep to mine eyes, nor slumber to my lids” (Ps. 132, 4). Hence what the stranger said was correct, as David is living, belonging to the side of life and not to the side of death.’ So they sat together studying the Torah.

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהילים פ״ח:ב׳) ה' אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא, וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן, לְחֶדְוָה דְמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְדָא הֲוָה חֶדְוָה דִמְהֵימְנוּתָא בְּאַרְעָא. בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ שְׁבָחָא דִמְהֵימְנוּתָא דְּאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא. R. Eleazar then discoursed on the verse: O Lord, God of my salvation, what time I cry in the night before thee (Ibid. 88, 2). ‘King David’, he said, ‘used to rise from his bed at midnight and study the Torah, and sang praises and hymns so as to cause joy to the King and the Matron. And this promoted the joy of faith throughout the earth.

דְּהָא לְעֵילָא פָּתְחֵי בְּחֶדְוָה שִׁירָתָא כַּמָּה מַלְאָכִין עִלָּאִין, בְּכַמָּה זִינִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן בְּלֵילְיָא בְּכָל סִטְרִין. כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא, מַאן דִּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא בְּלֵילְיָא, רָעֵי בֵּיהּ (בעי) קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכָל אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְהַהוּא דְקָא מְשַׁבַּח לֵיהּ בְּלֵילְיָא בְּאַרְעָא. דְּהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ, לְסַלְקָא יְקָרֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא, וּלְזַמְּרָא בְּחֶדְוָה דְּיִחוּדָא. For at that time numberless celestial angels break joyously forth into song on high, and correspondingly praises should be sung here below; and whenever anyone offers up in the night praises on earth, the Holy One, blessed be He, finds pleasure in him, and all those holy angels that sing praises to the Holy One hearken to the one that sings praises to Him in the night on earth.

תָּא חֲזֵי, דָּוִד מַלְכָּא כָּתַב, ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי וְגו', ה' אֱלהֵי יְשׁוּעָתִי, אֵימָתַי אִיהוּ יְשׁוּעָתִי. בְּהַהוּא יוֹמָא דְאַקְדֵּמִית תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּלֵילְיָא לְגַבָּךְ, כְּדֵין אִיהוּ יְשׁוּעָתִי בִּימָמָא. When David wrote: “O Lord, God of my salvation, etc.”, he said, in effect: “When is He my salvation? On that day when I rise up early in the night to offer thanksgiving to Thee; it is then that He is my salvation in the daytime.”

וְתָּא חֲזֵי, דְּהָא בְּלֵילְיָא, מַאן דִּמְשַׁבַּח לְמָארֵיהּ בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַתְקַף בִּתְקִיפוּ בִּיְמָמָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא. דְּהָא חוּטָא חַד נַפְקָא מִסִּטְרָא דִּימִינָא, וּכְדֵין אִתְמָשַּׁךְ עֲלֵיהּ וְאִתְתַּקַּף בֵּיהּ. וְעַל דָּא אָמַר, ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי וְגו'. And observe further that whoever offers praises to his Master in the night is fortified in the daytime by the Right side, as a cord issues from the Right side which is drawn round him and by which he becomes strengthened.

וּבְגִין כָּךְ אָמַר, (תהילים קט״ו:י״ז) לא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ. לא הַמֵּתִים, בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְשַׁבְּחָא חַי לְחַי. וּמֵת לְחַי לָאו הָכִי, דִּכְתִיב לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, דְּהָא אֲנַן חַיִּין וְלֵית לָן חוּלָקָא בְּסִטְרָא דְמוֹתָא כְּלַל. חִזְקִיָּהוּ אָמַר, (ישעיהו ל״ח:י״ט) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי, בְּגִין דְּחַי אִתְקְרַב לְחַי. דָּוִד מַלְכָּא אִיהוּ חַי, וְקוּרְבָא דִילֵיהּ לְחַי הָעוֹלָמִים. וּמַאן דְּאִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ, אִיהוּ חַי. דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וּכְתִיב, (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל. Hence again David said: “The dead praise not the Lord” (Ibid. 115, 17), inasmuch as it is the due of the living to praise the Living One, but not of the dead. Hence “The dead praise not the Lord…. But we will bless the Lord” (Ibid. 17), we who are alive and have no lot or part in the side of death. Hezekiah also said: “The living, the living, he shall praise thee, as I do this day” (Is. 38, 19), as the living has kinship with the living; King David is living, and hence he has kinship with the life principle of the universe. And he that has brought himself near to Him is alive, as it is written: “But ye that did cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4). It is also written: “And Benaiah the son of Jehoiada, the son of a living man¹According to the K‘tib. of Kabzeel” (II Sam. 23, 20).’

פָּתַח הַהוּא יוּדָאי אֲבַתְרֵיהּ וְאָמַר, (דברים ח׳:י׳) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלקֶיךָ. וְכִי לָא מְבָרְכִינָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד לָא נִיכוּל, וְהָא אִית לָן לְאַקְדּוּמֵי בְּצַפְרָא וּלְסִדּוּרֵי שְׁבָחָא דִילֵיהּ (דמאריה) כְּדְקָא יְאוּת, וּלְבָרְכָא בִּשְׁמֵיהּ עַד לָא יְבָרֵךְ לְאַחֲרָא בְּעַלְמָא. וּכְתִיב (ויקרא כט) לא תֹאכֵלוּ עַל הַדָּם, אָסוּר לֵיהּ לְמֵיכַל עַד לָא יְבָרֵךְ לְמָארֵיהּ. וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. The Judean then followed with a discourse on the text: And thou shalt eat and be satisfied, and bless the Lord thy God (Deut. 8, 10). ‘Have we not to bless God’, he asked, ‘before we eat? Indeed, we have to get up early in the morning and recite His praises in proper order, and bless His name before we are allowed to salute any living person. Scripture also says: “Ye shall not eat with the blood” (Lev. 19, 26), implying that it is forbidden to eat before pronouncing a benediction to one’s Master. But the truth is that other benedictions are mainly concerned with the declaration of the unity of God,

אֶלָּא, דָּא בִּרְכָתָא דִצְלוֹתָא דְּיִחוּדָא, וְדָא בִּרְכָתָא דִּמְזוֹנָא. לְאַחֲזָאָה לְגַבֵּי דַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא, שָׂבָע כְּדְקָא יָאוֹת. וּכְדֵין בְּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, דְּהַהוּא דַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא יִתְרַוֵּי וִיבָרֵךְ, וְיִתְמַלֵּא חֵידוּ מֵחַיִּין דִּלְעֵילָא כְּמָה דְאִצְטְרִיךְ, בְּגִין לְמֵיהַב לָן מְזוֹנֵי. whereas the grace after meals is meant to show that along with him who says it the grade of faith is also satisfied, and hence it has to be recited in order that this grade may be satisfied and beatified and filled of joy from the celestial life, so that it may provide us with sustenance.

דְּהָא קָשִׁין מְזוֹנָא דְבַר נָשׁ קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּמְזוֹנָא דְעַלְמָא דִלְעֵילָא הוּא, דִּתְנַן בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי וְכוּ', וּבְגִין כָּךְ קַשְׁיָין קַמֵּיהּ מְזוֹנֵי דְעַלְמָא. דְּהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְתָא. דְּמִנֵּיהּ נָפְקֵי מְזוֹנֵי וְחַיֵּי וּבָנֵי. וּבְגִין כָּךְ קָשִׁין קַמֵּיהּ מְזוֹנֵי דְעַלְמָא, דְּהָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא, עַד דְּיִתְבָּרֵךְ אִיהוּ. For the providing of man’s daily food is for the Holy One, blessed be He, as heavy a task as the cleaving of the Red Sea, because it depends upon mazzal and is not, as it were, under His jurisdiction until a benediction is pronounced to Him.

כְּגַוְונָא דָא זִיִוְגִּין דְּעַלְמָא קָשִׁין קַמֵּיהּ, וְכֹלָּא בְּגִין דְּרָקִיעַ וִילוֹן לָא מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם. וְכָל שֶׁכֵּן אִלֵּין מִלִּין דְּקָיְימִין לְעֵילָא בְּאֲתַר אָחֳרָא, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְאִתְבָּרְכָא. Similarly, the arranging of marriages is a heavy task to Him. For when the holy mating takes place, all the souls issue from that mazzal above which is identical with the everflowing river;

וְעַל דָּא קָשִׁין קַמֵּיהּ כִּקְרִיעַת יַם סוּף. דְּהָא קְרִיעַת יַמָּא לְאִתְפַּתְּחָא בֵּיהּ שְׁבִילִין, לְעֵילָא אִיהוּ. וּכְמָה דְּמִתְפַּתְּחִין שְׁבִילִין וְאוֹרְחִין בֵּיהּ, הָכִי אִתְבַּקַּע וְאִתְפַּתַּח. The providing of sustenance is compared to the cleaving of the Red Sea because this also depends on operations on high, ways and paths being opened and cleft in the sea in correspondence with the ways and paths on high.

וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא תַּלְיָא לְעֵילָא, וּבְעִינָן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְמֵיהַב לֵיהּ תּוּקְפָא מִתַּתָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכָא מִלְּעֵילָא, וְיִתְתַּקַּף כְּדְקָא חָזֵי. וְעַל דָּא כְּתִיב, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה', אֶת דַּיְיקָא. It is therefore necessary to offer blessings to the Power on high and to impart to Him reinforcement from below so that He may receive the heavenly blessings and the heavenly reinforcements in due measure. Hence it is written: “and thou shalt bless the Lord”, the vocable eth (accusative particle) having a special significance (as pointing to that region).

וּלְגַבֵּי הַאי אֲתַר, אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ שָׂבְעָא וּנְהִירוּ דְאַנְפִּין. וּלְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְאִיהִי שָׁלְטָא בְּעַלְמָא, בְּעֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ כַּפְנָא. דְּהַהוּא דַרְגָּא רָעָב אִיהוּ, וְאִתְחֲזֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ כַּפְנָא וְלָא שׂוֹבְעָא, הוֹאִיל וְשָׂבָע לָא שָׁלְטָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. And toward that region it is necessary to show oneself satisfied and cheerful. Contrariwise, toward the other side, when it exercises sway over the world, one must show oneself hungry and famished, inasmuch as plenteousness does not then rule in the world. This, then, is the explanation of the verse: “And thou shalt eat and be satisfied, and bless the Lord thy God.” ‘Said R. Eleazar: ‘This is truly so, and that is how men ought to act.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְּקוּרְבָא דִּלְהוֹן אִיהוּ שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. בְּגִין דְּיָדְעֵי לְיַחֲדָא יִחוּדָא, וּמְקַרְבֵי קוּרְבָא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. דְּהָא יוֹסֵף וִיהוּדָה עַד לָא אִתְקְרִיבוּ דָּא עִם דָּא, לָא הֲוָה שְׁלָמָא. כֵּיוָן דְּאִתְקְרִיבוּ יוֹסֵף וִיהוּדָה כְּחֲדָא, כְּדֵין אַסְגִּיאוּ שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. וְחֵידוּ אִתּוֹסַף לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּמָה דְּקוּרְבָא דִּיהוּדָה וְיוֹסֵף וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין אִשְׁתַּכָּחוּ כְּחֲדָא בֵּיהּ בְּיוֹסֵף. וְהַהוּא קוּרְבָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּכְתִיב, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה: R. Judah said: ‘Happy are those righteous whose coming together brings peace to the world, since they know how to effect unity. Before Joseph and Judah drew near each other there was no peace, but as soon as they did so they brought much peace into the world, and great joy both above and below, since as soon as Judah came near to Joseph all the tribes joined him.’

וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְגו', רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קי״ב:ט׳) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עַלְמָא, וְאַשְׁלִיט עֲלֵיהּ לָאָדָם, דִּיהֵא מַלְכָּא עַל כֹּלָּא. THEN JOSEPH COULD NOT REFRAIN HIMSELF BEFORE ALL THEM THAT STOOD BY HIM. R. Hiya discoursed on the text: He hath scattered abroad; he hath given to the needy; his charity endureth for ever (Ps. 112, 9). ‘Observe’, he said, ‘that God created the world and set man to be king over all.

וְהַאי בַּר נָשׁ, מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא כַּמָּה זִינִין. מִנְּהוֹן צַדִּיקַיָּא וּמִנְּהוֹן רַשִּׁיעַיָא. מִנְּהוֹן טִפְּשִׁין וּמִנְּהוֹן חַכִּימִין. וְכֻלְּהוּ אִתְקָיְימוּ בְּעַלְמָא, עֲתִירִין וּמִסְכֵּנִין. וְכֻלְּהוּ בְּגִין לְמִזְכֵּי אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמִזְכֵּי צַדִּיקַיָא עִם רַשִּׁיעַיָא, לְמִזְכֵּי חַכִּימִין עִם טִפְּשִׁין, לְמִזְכֵּי עֲתִירִין עִם מִסְכֵּנִין. דְּהָא בְּגִין כָּךְ, זָכֵי בַּר נָשׁ לְחַיֵּי עָלְמָא, וְאִתְקַשַּׁר בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּהָא צְדָקָה דְּאִיהוּ עָבִיד, קָאִים לְעָלְמִין. דִּכְתִיב וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. Now from the first man there have branched out different classes of men, righteous and wicked, foolish and wise, rich and poor; and among these each class can win credit for itself through the medium of the other, that is, the righteous through the wicked, the wise through the stupid, the rich through the poor. For it is by these means that a man becomes worthy of being joined to the tree of life; and what is more, the charity that he dispenses stands him for ever in good stead, as it says: “his charity endureth for ever”.’

פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, קָאִים לֵיהּ עַל סַמְכָא חַד, וְצַדִּיק שְׁמֵיהּ, וְהַאי צַדִּיק אִיהוּ קִיּוּמָא דְעַלְמָא, וְדָא אִיהוּ דְאַשְׁקֵי, וְזָן לְכֹלָּא. דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. Said R. Eleazar: ‘When God created the world, He established it on one pillar the name of which is Righteous, as it is the Righteous One that upholds the world and that waters and sustains all that exists. So Scripture says: “And a river went out of Eden to water the garden; and from thence it was parted, and became four heads” (Gen. 2, 10).

וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, מַהוּ יִפָּרֶד. אֶלָּא, הַהוּא מְזוֹנָא וּמַשְׁקַיָא דְּהַהוּא נָהָר, נָטִיל גִּנְתָא כֹּלָּא, וּלְבָתַר אִתְבַּדַּר הַהוּא מַשְׁקַיָא לְד' סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְכַמָּה אִינוּן דִּמְצַפָּאן לְאִתְשַׁקְיָיא וּלְאִתְּזְנָא מִתַּמָּן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים קמ״ה:ט״ו) עֵינִי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וּבְגִין כָּךְ פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, דָּא צַדִּיק. צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּבְגִין כָּךְ, אִיהִי קָיְימָא בְּרָזָא דִשְׁלָם, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעַס, דָּא מַלְכוּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. The term “it was parted” signifies that the food and drink carried by that river is received in its entirety by the garden, and thence is scattered into the four quarters of the world; and many are they that wait to receive the drink and food from thence! So it is written: “The eyes of all wait for thee, and thou givest them their food in due season” (Ps. 145, 15). “But the wicked shall see, and be vexed” (Ibid. 112, 10), namely, the idolatrous Kingdom.

תָּא חֲזֵי, מַלְכוּת שָׁמַיִם, אִיהִי בֵּי מַקְדְּשָׁא. לְקָיְימָא כָּל מִסְכְּנֵי בְּגוֹ צִלָּא דְּשֵׁרוּתָא דִשְׁכִינְתָּא. וְצַדִּיק דָּא אִיהוּ אִקְרֵי גַּבָּאי צְדָקָה, לְמֵיחַן וּלְמֵיזַן לְכֹלָּא. דִּכְתִיב פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. בְּגִין כָּךְ, גַּבָּאֵי צְדָקָה נָטְלֵי אַגְרָא לָקֳבֵיל כֻּלְּהוּ דְּיַהֲבֵי צְדָקָה. Observe that the Kingdom of Heaven is the Sanctuary designed to shelter all the needy under the shadow of the Shekinah; and the Righteous One is the charity-collector who dispenses to all, as it says: “He hath scattered abroad, he hath given to the needy.” Hence, those who collect for charity receive as great a reward as those who give the charity all together.

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא בְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ז:כ׳) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. תָּא חֲזֵי, תְּרֵי הֲווּ דְּקָאָמְרִין מִלִּין לָקֳבֵיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ. משֶׁה אָמַר, (שמות ה׳:כ״ב) לָמָּה הֲרֵעוֹתָ לָעָם הַזֶּה. וְאֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ, וְתַרְוַיְיהוּ מִלָּה חָדָא קָאֲמְרוּ. R. Jose opened a discourse on the subject of Elijah. ‘There were’, he said, ‘two men who dared to expostulate with God: Moses and Elijah. Moses said: “Wherefore hast thou dealt ill with these people?” (Ex. 5, 22); and Elijah said: “Hast thou also brought evil upon the widow with whom I sojourn, by slaying her son?” (I Kings, XVII, 20). Both used the term “evil” with the same recondite meaning.

מַאי טַעְמָא. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. משֶׁה אָמַר, לָמָּה הֲרֵעוֹתָ, מַאי טַעְמָא. אֶלָּא, בְּגִין דְּאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵעוֹתָ, יְהַבְתְּ רְשׁוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְרַע, לְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ. אֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲרֵעוֹתָ יְהַבְתְּ רְשׁוּ לְסִטְרָא דְרַע, לִיטוֹל נִשְׁמָתָא דְּדָא. וְדָא הוּא הֲרֵעוֹתָ, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא. What was the reason? It is a mystery. Moses said in effect: “Wherefore hast thou given licence to the side of evil to take the soul of that people?”

תָּא חֲזֵי, אֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ. וְכָל מַאן דְּזָן וּמְפַרְנֵס לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹמָא דְכַפְנָא. הָא אִתְאַחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, וְגָרִים לֵיהּ חַיִּים וְלִבְנוֹי, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהַשְׁתָּא אֵלִיָּהוּ אָמַר, כָּל מַאן דְּקִיֵּים נַפְשָׁא בְּעַלְמָא, זָכֵי לֵיהּ חַיִּים וְזָכֵי לְאִתְאַחֲדָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְהַשְׁתָּא שָׁלְטָא אִילָנָא דְמוֹתָא סִטְרָא דְרַע עַל הָאַלְמָנָה דְּאַנְתְּ פְּקַדְתְּ לְמֵיזַן לִי. בְּגִין כָּךְ הֲרֵעוֹתָ (למה הרעות). Similarly Elijah said in effect: “whoever preserves one soul in the world merits life and is worthy to lay hold of the tree of life; yet now the tree of death, the side of evil, has obtained power over the widow whom Thou hast commanded to sustain me.”

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְכִי אֵלִיָּהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהוּ גָּזַר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיֵּים. וְאִיהוּ גָּזִיר עַל שְׁמַיָא, דְּלָא לַאֲחָתָא מִטְרָא וְטַלָּא, הֵיךְ דָּחִיל אִיהוּ מֵאִיזֶבֶל, דְּשַׁדְּרַת לֵיהּ. דִּכְתִיב, (מלכים א י״ט:ב׳) כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם, וּמִיָּד דָּחִיל וְעָרַק עַל נַפְשֵׁיהּ. Said R. Hiya: ‘Elijah was able to pronounce a doom with the full certainty that God would confirm it, as, for instance, that the heaven should not let fall rain or dew. How came it, then, that he felt afraid of Jezebel? How came it that at her threat to take his life (I Kings 19, 2) he was filled with fear and fled for his life?’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא אוּקְמוּהָ, דְּצַדִּיקַיָא לָא בָּעָאן לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהוֹן, בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכְּחַת (ליה) לְעֵינָא. כְּגַוְונָא דִשְׁמוּאֵל, דִּכְתִיב, (שמואל א ט״ז:ב׳) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, אָמַר לֵיהּ, עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּא לָא בָּעָאן לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהוֹן בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח. אוּף הָכִי אֵלִיָּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח, לָא בָּעֵי לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהּ. R. Jose said in reply: ‘It has been laid down that the righteous should not put their Master to trouble by exposing themselves to an obvious danger. We find an example in Samuel, when he said: “How can I go? If Saul hear it, he will kill me” (I Sam. 16, 2); and God therefore told him to take certain precautions (Ibid.). So it was with Elijah.’

אָמַר לֵיהּ, אֲנָא מִלָּה שְׁמַעְנָא, דְּהָא בְּאֵלִיָּהוּ לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּירָא וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, אֶלָּא (מלכים א י״ט:ג׳) וַיַּרְא. רְאִיָה חָמָא. וּמַה חָמָא, אֶלָּא חָמָא דְּהָא מִכַּמָּה שְׁנִין אֲזַל בַּתְרֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוְת, וְלָא אִתְמָסַר בִּידֵיהּ. וְהַשְׁתָּא וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, מַאי וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, אֲזַל לְקִיּוּמָא דְנַפְשָׁא, וּמַאן אִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְאִתְדַּבְּקָא תַּמָּן. Said R. Jose, further: ‘I have heard a special exposition of this matter as follows. When Jezebel threatened Elijah, it is not written that he “feared” (vayira), but he “saw” (vayar) (I Kings 19, 3). What was it that he saw? He saw that the angel of death had followed him for a number of years, and he had not been delivered into his hand. Then the verse continues: vayelekh el nafsho (and he went for his life), which literally means, “and he went to (el) his soul”, that is to say, he resorted to the foundation of his soul, or, in other words, he proceeded to attach himself to the tree of life.

תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ כְּתִיב אֶת נַפְשׁוֹ, וְהָכָא כְּתִיב אֶל נַפְשׁוֹ, וְרָזָא דָא שְׁמַעְנָא, דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ נָפְקֵי מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן הַהוּא צְרוֹרָא דְחַיָּיא (דחיי), וְכַד נוּקְבָא אִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא, כֻּלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא דִּתְרֵין סִטְרִין, בְּתִיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְכַד תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא נָפְקָא בִּרְעוּתָא, כְּדֵין אִינוּן נִשְׁמָתִין בְּקִיּוּמָא יַתִּיר, בְּגִין דְּכֹלָּא בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּ דְּאִילָנָא דְּחַיָּיא. וְאֵלִיָּהוּ, בְּגִין דְּהֲוָה מֵהַהוּא רְעוּתָא יַתִּיר מִבַּר נָשׁ אָחֳרָא, אִתְקְיַּים. In connection with the phrase el nafsho (to his soul), I have heard,’ he continued, ‘the following recondite doctrine from R. Simeon. All the souls of mankind emerge from the everflowing celestial stream, from which they are received into the “bundle of life”. Now, when a female becomes pregnant from a male, it is mostly the result of an equal and reciprocal desire, or less often of the predominating desire of the female. But when the desire of the male predominates, then the soul of the child that is born has unusual vitality, inasmuch as the whole of its being is the result of the desire and yearning for the tree of life. Hence Elijah, to whose birth that desire had contributed in a special degree, was gifted with special vitality, and did not die like other men.

וּבְגִין כָּךְ אֶל נַפְשׁוֹ כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב אֶת נַפְשׁוֹ. דְּהָא אֶת נַפְשׁוֹ דָּא הִיא נוּקְבָא. וְאִי תֵימָא וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר, כְּלָלָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא. כַּד הִיא בְּגוֹ דְּכוּרָא, כְּדֵין וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר. אֶת הָאִשָּׁה, נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא, וְלָא דִּדְּכוּרָא. כְּגַוְונָא דָא אֶל נַפְשׁוֹ, דָּכָר בִּלְחוֹדוֹי, אֶת נַפְשׁוֹ נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא וְלָא כְּלִילוּ דִּדְּכוּרָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּדְּכוּרָא יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ יַתִּיר, וְלָא מִית כִּשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא. בְּגִין דְּכֹלָּא אִיהוּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְלָא מִגּוֹ עַפְרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא, וְלָא מִית כְּאֹרַח כָּל בְּנֵי עַלְמָא. דִּכְתִיב, (מלכים ב ב׳:י״א) וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם. For his whole being was derived from the tree of life and not from the dust. He, therefore, without suffering death, as is the lot of other men, went up on high, as Scripture says: “and Elijah went up by a whirlwind into heaven” (II Kings 2, 11).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וְגו', (שמות קצז ע"א) דְּהָא כְּדֵין אִתְפַּשַּׁט גּוּפָא מִן רוּחָא, וְאִסְתַּלַּק דְּלָא כִּשְׁאָר אֹרַח בְּנֵי עַלְמָא. וְאִשְׁתָּאַר מַלְאֲכָא קַדִּישָׁא, כִּשְׁאָר קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְעָבִיד שְׁלִיחוּתָא בְעַלְמָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּנִסִּין דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, עַל יְדֵיהּ אִתְעֲבִידָן. Observe the words: “behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, etc.” (Ibid.), which indicate that Elijah’s spirit was stripped of its body, so that he departed not life in the manner of other men, but became a holy angel like other heavenly beings, carrying out divine messages in this world; for it is well established among us that the miracles which God performs in the world are carried out by his agency.

וְתָא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ג׳) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ. בְּקַדְמִיתָא, וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּקִיּוּמָא. וְהָכָא אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, אִילָנָא דְבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. וְתַמָּן אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דִכְתִיב, (מלכים א י״ט:י״ב) צֵא וְעָמַדְתָּ בָּהָר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, דָּא הוּא אֲתַר פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל נְהוֹרִין. Now observe that it is written further: “and he requested for himself (eth nafsho=his soul) to die” (I Kings 19, 4). This implies that he turned to the tree wherein death lurks, and there God appeared unto him, as Scripture says: “Go forth, and stand upon the mount before the Lord… and after the earthquake a fire; but the Lord was not in the fire; and after the fire a still small voice”-referring to the very innermost point, which is the source of all illumination

מַה כְּתִיב, (מלכים א י״ט:י״ג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר (תשא ק"ץ ע"א) מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַד מָתַי אַתָּה מְקַנֵּא לִי, טְרָקַת גַּלָּא דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה בָּךְ מוֹתָא לְעָלְמָא, וְעַלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבְּלָךְ עִם בָּנַי (נשא). אָמַר לֵיהּ, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגו'. אָמַר לֵיהּ, חַיֶּיךָ, דְּבְּכָל אֲתַר דְּבָנַי (נשא) יְקַיְּימוּ קְיָים קַדִּישָׁא, אַנְתְּ תְּהֵא זַמִּין תַּמָּן. (ד"א והא אתמר בגין כך מתקנין כורסיא לאליהו דאיהו זמין תמן) “And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle…. And, behold, there came a voice unto him, and said: What doest thou here, Elijah? And he said: I have been very jealous for the Lord” (Ibid. 19, 11-13). God said to him: “How long wilt thou continue to be jealous for me? Thou hast already closed fast the gate so as to secure thyself from death, and the world will not be able to endure thee.” Elijah replied: “for the children have forsaken thy covenant, etc.” (Ibid. 14). The Holy One then said to him: “As thou livest, in whatever place the rite of the holy covenant (i.e. circumcision) will be performed, thou wilt be present.” It is for this reason that at every performance of that rite a chair is set aside for Elijah, who is always there present.

תָּא חֲזֵי, מַה גָּרַם הַהִיא מִלָּה דְאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ט:י״ח) וְהִשְׁאַרְתִּי בְּיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לא כָּרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, דְּלָא יָכִיל עַלְמָא לְמִסְבְּלָךְ עִם בָּנַי (נשא). וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. יְהֵא נְבִיאָה אָחֳרָא לְגַבֵּי בָּנַי (נשא), וְאַתְּ תִּסְתַּלַּק לְאַתְרָךְ. Observe what consequences followed Elijah’s words, for it is written: “Yet will I leave seven thousand in Israel, all the knees which have not bowed unto Baal, and everv mouth which hath not kissed him” (Ibid. 19, 18). God said to him in effect: “Henceforth the world will not be able to tolerate thee along with my sons.” So He commanded him, saying: “and Elisha the son of Shaphat of Abel-meholah shalt thou anoint to be prophet in thy room” (Ibid. 16), as much as to say: “There shall be another prophet for my children, and thou shalt go up to thy place.”

וְתָּא חֲזֵי, כָּל הַהוּא בַּר נָשׁ דִּמְקַנִּי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא יָכִיל מַלְאֲכָא דְמוֹתָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ, כִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא. וְיִתְקַיֵּים בֵּיהּ שְׁלָם, וְהָא אוּקְמוּהָ. כְּמָה דְאִתְּמָר בְּפִנְחָס, (במדבר כ״ה:י״ב) לָכֵן אֱמוֹר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: Observe that if a man is jealous for the Holy One, blessed be He, the angel of death has no power over him as he has over other men, and to him is given the covenant of peace, as it is said regarding Phinehas: “Wherefore say: Behold, I give unto him my covenant of peace” (Num. 25, 12).

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא בְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב, (מלכים א י״ז:כ׳) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. תָּא חֲזֵי, תְּרֵי הֲווּ דְּקָאָמְרִין מִלִּין לָקֳבֵיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ. משֶׁה אָמַר, (שמות ה׳:כ״ב) לָמָּה הֲרֵעוֹתָ לָעָם הַזֶּה. וְאֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ, וְתַרְוַיְיהוּ מִלָּה חָדָא קָאֲמְרוּ. R. Jose opened a discourse on the subject of Elijah. ‘There were’, he said, ‘two men who dared to expostulate with God: Moses and Elijah. Moses said: “Wherefore hast thou dealt ill with these people?” (Ex. 5, 22); and Elijah said: “Hast thou also brought evil upon the widow with whom I sojourn, by slaying her son?” (I Kings, XVII, 20). Both used the term “evil” with the same recondite meaning.

מַאי טַעְמָא. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ. משֶׁה אָמַר, לָמָּה הֲרֵעוֹתָ, מַאי טַעְמָא. אֶלָּא, בְּגִין דְּאִתְיְהִיב רְשׁוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵעוֹתָ, יְהַבְתְּ רְשׁוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְרַע, לְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ. אֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲרֵעוֹתָ יְהַבְתְּ רְשׁוּ לְסִטְרָא דְרַע, לִיטוֹל נִשְׁמָתָא דְּדָא. וְדָא הוּא הֲרֵעוֹתָ, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא. What was the reason? It is a mystery. Moses said in effect: “Wherefore hast thou given licence to the side of evil to take the soul of that people?”

תָּא חֲזֵי, אֵלִיָּהוּ אָמַר, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ. וְכָל מַאן דְּזָן וּמְפַרְנֵס לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹמָא דְכַפְנָא. הָא אִתְאַחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, וְגָרִים לֵיהּ חַיִּים וְלִבְנוֹי, וְהָא אוֹקִימְנָא. וְהַשְׁתָּא אֵלִיָּהוּ אָמַר, כָּל מַאן דְּקִיֵּים נַפְשָׁא בְּעַלְמָא, זָכֵי לֵיהּ חַיִּים וְזָכֵי לְאִתְאַחֲדָא בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְהַשְׁתָּא שָׁלְטָא אִילָנָא דְמוֹתָא סִטְרָא דְרַע עַל הָאַלְמָנָה דְּאַנְתְּ פְּקַדְתְּ לְמֵיזַן לִי. בְּגִין כָּךְ הֲרֵעוֹתָ (למה הרעות). Similarly Elijah said in effect: “whoever preserves one soul in the world merits life and is worthy to lay hold of the tree of life; yet now the tree of death, the side of evil, has obtained power over the widow whom Thou hast commanded to sustain me.”

וְאִי תֵימָא דְּרַע לָא אִתְעֲבִיד לְבַר נָשׁ מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּא חֲזֵי, בְּזִמְנָא דְבַר נָשׁ אָזִיל לִימִינָא, נְטִירוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר לְגַבֵּיהּ, וְלָא יָכִיל סִטְרָא אָחֳרָא לְשַׁלְטָאָה עֲלֵיהּ. וְהַאי רָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה. וְכֵיוָן דִּנְטִירָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַבְרָא מִנֵּיהּ, בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְדָּבַּק בְּרָע, כְּדֵין הַהוּא רָע, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָאו עִמֵּיהּ נְטִירוּ, כְּדֵין שַׁלִּיט עֲלֵיהּ, וְאָתֵי לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ, וּכְדֵין אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, וְנָטִיל נִשְׁמָתֵיהּ. It may be asked, how could Moses and Elijah speak thus, seeing that evil is never done to man by the Almighty? The truth is that when a man walks on the right side, the protection of the Holy One, blessed be He, is constantly with him, so that the other side has no power over him, and the forces of evil are bowed before him, and cannot prevail over him. But as soon as the protection of the Holy One is withdrawn from him by reason of his having attached himself to evil, that evil gains the mastery and advances to destroy him, being given authorization to take his soul.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְכִי אֵלִיָּהוּ, כֵּיוָן דְּאִיהוּ גָּזַר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיֵּים. וְאִיהוּ גָּזִיר עַל שְׁמַיָא, דְּלָא לַאֲחָתָא מִטְרָא וְטַלָּא, הֵיךְ דָּחִיל אִיהוּ מֵאִיזֶבֶל, דְּשַׁדְּרַת לֵיהּ. דִּכְתִיב, (מלכים א י״ט:ב׳) כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם, וּמִיָּד דָּחִיל וְעָרַק עַל נַפְשֵׁיהּ. Said R. Hiya: ‘Elijah was able to pronounce a doom with the full certainty that God would confirm it, as, for instance, that the heaven should not let fall rain or dew. How came it, then, that he felt afraid of Jezebel? How came it that at her threat to take his life (I Kings 19, 2) he was filled with fear and fled for his life?’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי, הָא אוּקְמוּהָ, דְּצַדִּיקַיָא לָא בָּעָאן לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהוֹן, בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכְּחַת (ליה) לְעֵינָא. כְּגַוְונָא דִשְׁמוּאֵל, דִּכְתִיב, (שמואל א ט״ז:ב׳) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי, אָמַר לֵיהּ, עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּא לָא בָּעָאן לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהוֹן בְּאֲתַר דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח. אוּף הָכִי אֵלִיָּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא דְּנִזְקָא אִשְׁתַּכַּח, לָא בָּעֵי לְאַטְרָחָא לְמָארֵיהּ. R. Jose said in reply: ‘It has been laid down that the righteous should not put their Master to trouble by exposing themselves to an obvious danger. We find an example in Samuel, when he said: “How can I go? If Saul hear it, he will kill me” (I Sam. 16, 2); and God therefore told him to take certain precautions (Ibid.). So it was with Elijah.’

אָמַר לֵיהּ, אֲנָא מִלָּה שְׁמַעְנָא, דְּהָא בְּאֵלִיָּהוּ לָא כְּתִיב בֵּיהּ וַיִּירָא וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, אֶלָּא (מלכים א י״ט:ג׳) וַיַּרְא. רְאִיָה חָמָא. וּמַה חָמָא, אֶלָּא חָמָא דְּהָא מִכַּמָּה שְׁנִין אֲזַל בַּתְרֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוְת, וְלָא אִתְמָסַר בִּידֵיהּ. וְהַשְׁתָּא וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, מַאי וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, אֲזַל לְקִיּוּמָא דְנַפְשָׁא, וּמַאן אִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי לְאִתְדַּבְּקָא תַּמָּן. Said R. Jose, further: ‘I have heard a special exposition of this matter as follows. When Jezebel threatened Elijah, it is not written that he “feared” (vayira), but he “saw” (vayar) (I Kings 19, 3). What was it that he saw? He saw that the angel of death had followed him for a number of years, and he had not been delivered into his hand. Then the verse continues: vayelekh el nafsho (and he went for his life), which literally means, “and he went to (el) his soul”, that is to say, he resorted to the foundation of his soul, or, in other words, he proceeded to attach himself to the tree of life.

תָּא חֲזֵי, כֻּלְּהוּ כְּתִיב אֶת נַפְשׁוֹ, וְהָכָא כְּתִיב אֶל נַפְשׁוֹ, וְרָזָא דָא שְׁמַעְנָא, דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נִשְׁמָתִין דְּעַלְמָא, כֻּלְּהוּ נָפְקֵי מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן הַהוּא צְרוֹרָא דְחַיָּיא (דחיי), וְכַד נוּקְבָא אִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא, כֻּלְּהוּ בְּתִיאוּבְתָּא דִּתְרֵין סִטְרִין, בְּתִיאוּבְתָּא דְּנוּקְבָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. וְכַד תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא נָפְקָא בִּרְעוּתָא, כְּדֵין אִינוּן נִשְׁמָתִין בְּקִיּוּמָא יַתִּיר, בְּגִין דְּכֹלָּא בְּתִיאוּבְתָּא וּרְעוּ דְּאִילָנָא דְּחַיָּיא. וְאֵלִיָּהוּ, בְּגִין דְּהֲוָה מֵהַהוּא רְעוּתָא יַתִּיר מִבַּר נָשׁ אָחֳרָא, אִתְקְיַּים. In connection with the phrase el nafsho (to his soul), I have heard,’ he continued, ‘the following recondite doctrine from R. Simeon. All the souls of mankind emerge from the everflowing celestial stream, from which they are received into the “bundle of life”. Now, when a female becomes pregnant from a male, it is mostly the result of an equal and reciprocal desire, or less often of the predominating desire of the female. But when the desire of the male predominates, then the soul of the child that is born has unusual vitality, inasmuch as the whole of its being is the result of the desire and yearning for the tree of life. Hence Elijah, to whose birth that desire had contributed in a special degree, was gifted with special vitality, and did not die like other men.

וּבְגִין כָּךְ אֶל נַפְשׁוֹ כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב אֶת נַפְשׁוֹ. דְּהָא אֶת נַפְשׁוֹ דָּא הִיא נוּקְבָא. וְאִי תֵימָא וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר, כְּלָלָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא. כַּד הִיא בְּגוֹ דְּכוּרָא, כְּדֵין וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר. אֶת הָאִשָּׁה, נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא, וְלָא דִּדְּכוּרָא. כְּגַוְונָא דָא אֶל נַפְשׁוֹ, דָּכָר בִּלְחוֹדוֹי, אֶת נַפְשׁוֹ נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא וְלָא כְּלִילוּ דִּדְּכוּרָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּדְּכוּרָא יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ יַתִּיר, וְלָא מִית כִּשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא. בְּגִין דְּכֹלָּא אִיהוּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְלָא מִגּוֹ עַפְרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא, וְלָא מִית כְּאֹרַח כָּל בְּנֵי עַלְמָא. דִּכְתִיב, (מלכים ב ב׳:י״א) וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם. For his whole being was derived from the tree of life and not from the dust. He, therefore, without suffering death, as is the lot of other men, went up on high, as Scripture says: “and Elijah went up by a whirlwind into heaven” (II Kings 2, 11).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וְגו', (שמות קצז ע"א) דְּהָא כְּדֵין אִתְפַּשַּׁט גּוּפָא מִן רוּחָא, וְאִסְתַּלַּק דְּלָא כִּשְׁאָר אֹרַח בְּנֵי עַלְמָא. וְאִשְׁתָּאַר מַלְאֲכָא קַדִּישָׁא, כִּשְׁאָר קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, וְעָבִיד שְׁלִיחוּתָא בְעַלְמָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּנִסִּין דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעַלְמָא, עַל יְדֵיהּ אִתְעֲבִידָן. Observe the words: “behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, etc.” (Ibid.), which indicate that Elijah’s spirit was stripped of its body, so that he departed not life in the manner of other men, but became a holy angel like other heavenly beings, carrying out divine messages in this world; for it is well established among us that the miracles which God performs in the world are carried out by his agency.

וְתָא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (מלכים א י״ט:ג׳) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ. בְּקַדְמִיתָא, וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, כְּמָה דְאִתְּמָר בְּקִיּוּמָא. וְהָכָא אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, אִילָנָא דְבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. וְתַמָּן אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דִכְתִיב, (מלכים א י״ט:י״ב) צֵא וְעָמַדְתָּ בָּהָר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, דָּא הוּא אֲתַר פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל נְהוֹרִין. Now observe that it is written further: “and he requested for himself (eth nafsho=his soul) to die” (I Kings 19, 4). This implies that he turned to the tree wherein death lurks, and there God appeared unto him, as Scripture says: “Go forth, and stand upon the mount before the Lord… and after the earthquake a fire; but the Lord was not in the fire; and after the fire a still small voice”-referring to the very innermost point, which is the source of all illumination

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. רִבִּי (אלעזר) אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים פ״ד:ג׳) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. תָּא חֲזֵי, כָּל בַּר נָּשׁ דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ (וקם) קַמֵּי מָארֵיהּ, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאַקְדָּמָא לֵיהּ בִּרְכָאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, וּלְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ קַמֵּי מָארֵיהּ בְּזִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ. AND THE REPORT THEREOF WAS HEARD IN PHARAOH’S HOUSE. R. Abba opened a discourse on the verse: My soul yearneth, yea, even pineth for the courts of the Lord; my heart and my flesh sing for joy unto the living God (Ps. 84, 3). ‘Observe’, he said, ‘that before offering his prayer to his Master, a man should first recite some thanksgiving. He should also pray before his Master in the proper time:

בְּצַפְרָא, לְאַחֲדָא בִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּמִנְחָה, לְאַחֲדָא בִּשְׂמָאלָא. וּצְלוֹתָא וּבָעוּתָא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּגִין לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ. וְאוֹקִימְנָא, מַאן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ, (וקם) קַמֵּי מָארֵיהּ, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ דְּלָא לְמִשְׁמַע קָלֵיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ. וּמַאן דְּאַשְׁמַע קָלֵיהּ בִּצְלוֹתֵיהּ, צְלוֹתֵיהּ לָא אִשְׁתְּמַע. in the morning to unite himself to the right side of the Holy One, blessed be He, and in the afternoon to the left side. It is incumbent on man to offer up prayer and supplication each day so as to unite himself with God. It has been laid down that in praying before his Master a man should not make his voice heard, as if he does so his prayer will not be accepted, for the reason that prayer does not consist in audible voice nor is the voice prayer.

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אוֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגו'. תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין, וְאִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא, (ויקרא ע"ה ע"א) אִסְתַּלַּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא, וְלָא אַשְׁגַּח עַל חָרוּב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעַל עַמֵּיהּ דְּאִתְגָּלוּ, וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָיא עִמְּהוֹן. NOW THOU ART COMMANDED, THIS DO YE: TAKE YE WAGONS OUT OF THE LAND OF EGYPT, ETC. R. Hiya opened a discourse with the text: Rejoice ye with Jerusalem, and be glad with her, all ye that love her rejoice for joy with her, etc. (Ibid. 66, 10). ‘When’, he said, ‘the Temple was destroyed and Israel on account of their sins were driven from their land, God removed Himself, as it were, to the height of heights and regarded not the destruction of the Temple nor the exile of His people, and so the Shekinah was exiled with them.

כַּד נָחַת, אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְּאִתּוֹקַד, אִסְתַּכַּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְּלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוֹנִיתָא וְאִתְתָּרְכַת. כְּדֵין וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרֵחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא מַה כְּתִיב בָּהּ, (יואל א׳:ח׳) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּי אֵינֶנּוּ, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִינָהּ, וְאִשְׁתַּכַּח פִּירוּדָא. When God again descended, He observed His House that was burnt down. He looked at His people and behold, they were in exile. He inquired concerning the Matron (Shekinah) and found that she had been driven out. Then, “in that day did the Lord, the God of hosts, call to weeping, and lamentation, and to baldness, and to girding with sackcloth” (Ibid. 22, 12); and the Matron was called upon to “lament like a virgin girded with sackcloth for the husband of her youth” (Joel 1, 8), because He had removed Himself from her and they were separated. The very heaven and the very earth lamented, as it is written: “I clothe the heaven with blackness, and I make sackcloth their covering” (Is. 50, 3).

פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל ז׳:ב׳) וְאַתָּה בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ, מַאי אִיהוּ. וְכִי אַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ הִיא. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי וְאִתְּמָר, קֵץ אִיהוּ לִימִינָא, קֵץ אִיהוּ לִשְׂמָאלָא. קֵץ לִימִינָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין. קֵץ לִשְׂמָאלָא, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, וְדָא הוּא (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Hiya further discoursed on the verse: And thou, son of man, thus saith the Lord God concerning the land of Israel: An end! the end is come upon the four corners of the land (Ezek. 7, 1). ‘This verse’, he said, ‘contains a recondite idea. As has been stated, there is an end on the right and an end on the left.’

קֵץ דִּימִינָא, הַיְינוּ דִכְתִיב לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בָּא הַקֵּץ, דָּא קֵץ דִּשְׂמָאלָא. קֵץ דִּימִינָא, דָּא קֵץ דְּיֵצֶר הַטּוֹב. קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דָּא קֵץ דְּיֵצֶר הָרָע, וְדָא אִיהוּ דְּכַד חוֹבִין גָּרְמוּ וְאִתְגַּבְּרוּ, אִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב שָׁלְטָנָא לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה לְשַׁלְטָאָה, וּלְחָרָבָא בֵּיתֵיהּ וּמִקְדְּשֵׁיהּ. וְדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ז׳:ה׳) כֹּה אָמַר ה' אֱלהִים רָעָה אַחַר רָעָה הִנֵּה בָאָה, וְכֹלָּא חַד. It is the end on the right which is alluded to in the expression “the land of Israel: an end!”, while the expression, “the end is come” refers to the end on the left. The right end is the end of the good prompter; the left end is the end of the evil prompter; and when Israel’s sins multiplied and increased, it was through this left end that the wicked kingdom obtained power and destroyed the House and Sanctuary of the Lord. Scripture thus says: “Thus saith the Lord God: An evil, a singular evil, behold, it cometh” (Ibid. 5).

וּבְגִין כָּךְ, אִתְאַבָּלוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי עַל דְּאִתְיְיהִיב שָׁלְטָנוֹ לְהַאי קֵץ דִּשְׂמָאלָא. וּבְגִין כָּךְ, כֵּיוָן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא, מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָא, וּמַלְכוּת חַיָּיבָא (אחרא) אִתְגַּבַּר. (כדין) אִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ, לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ, וּלְאִתְכַּפְיָא עִמָּהּ. וּבְגִין דְּכַד אִיהִי יִזְדַּקְּפָא, וְעַלְמָא יִתְחַדֵּי, יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַּהֲדָהּ. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. Heaven and earth thus lamented because dominion had been given to the left end. Now, seeing that the holy kingdom, the kingdom of heaven, has been overthrown and the wicked kingdom has prevailed, it behoves man to mourn with it and to abase himself with it, so that when it will be raised again and joy will be restored to the world, he may rejoice with it. Scripture thus says: “Rejoice for joy with her, all ye that mourn for her” (Is. 66, 10).

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בְּהוּ בְּמִצְרַיִם, (ירמיה מו) עֶגְלָה יְפִיפִיָה מִצְרַיִם. וְרָזָא דְּעֶגְלָה דָא, הֲווּ יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שָׁלְטָנֵיהּ כַּמָּה זִמְנִין וְכַמָּה שְׁנִין. וּבְגִין דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁלְּטָאָה לְבָתַר עֲלָהּ, אִתְרְמִיז לוֹן הַשְׁתָּא עֲגָלוֹת. AND HE SAW THE WAGON’S, ETC. Egypt is called “a fair heifer” (Jer. 46, 20), and hence the word ‘egloth (lit. wagons, or heifers) here may be an allusion to Egypt, indicating that a time will come when the Israelites, the bondsmen of Egypt, the fair heifer, will obtain dominion over it.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, רֶמֶז רָמַז לֵיהּ יוֹסֵף לְיַעֲקֹב עַל עֶגְלָה עֲרוּפָה. דְּהָא בְּהַהוּא פִּרְקָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ, עֶגְלָה עֲרוּפָה, דְּאִיהִי אַתְיָא עַל דְּאִשְׁתַּכַּח קָטוֹלָא, וְלָא אִתְיְידַע מַאן קָטִיל לֵיהּ. וּבְגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עַל אַרְעָא רוּחִין בִּישִׁין דְּלָא אִצְטְרִיכוּ, יַהֲבִין הַאי עֶגְלָה לְתִקּוּנָא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לְגַבֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלְטוּ עֲלַיְיהוּ. (לעיל קיד ע"א) R. Eleazar said: ‘By means of the heifers Joseph intended to remind Jacob that when he was separated from him he had been studying with him the section of the heifer whose neck was to be broken (Deut. 21, 4). Now this rite of the heifer whose neck was to be broken was carried out for a man found slain without its being known who had slain him. The heifer was thrown, as it were, to the evil spirits in order to ward them off and prevent them from obtaining dominion over the earth.

תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי נָשָׁא כֻּלְּהוּ עָבְרִין עַל יְדֵי דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת, בַּר מֵהַאי דְּאַקְדִּימוּ לֵיהּ בְּנֵי נָשָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ וְלִיטוֹל רְשׁוּ. דְּהָא לָא שַׁלִּיט בְּבַר נָשׁ, עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ. Now all men depart life through the hands of the angel of death, except the one whose life has been taken by another man, before the angel of death had received permission to exercise his function upon him.

וּבְגִין כָּךְ, אִית לֵיהּ דִּינָא לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״א:א׳) לא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. הָכִי נָמֵי אִית לֵיהּ דִּינָא דְּלָא אִתְיְידַע, בְּגִין לְקַטְרְגָא עַל הַהוּא אֲתַר. וְעַל דָּא, (דברים כ״א:ג׳) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגו'. בְּגִין לְאַעֲבָרָא דִינֵיהּ דְּהַהוּא אֲתַר, וּלְאִתְתַּקָּנָא דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. The angel of death has thus cause to complain against the place of the murder, and therefore it was commanded that “the elders of that city shall bring down the heifer, etc.” (Ibid. 21, 4), so as to remove any indictment against that locality and to safeguard it against the power of the accuser.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, בְּלָא לְוָיָה, וּבְלָא אֲכִילָה אִשְׁתַּדַּר, וְהֲוָה מַה דְּהֲוָה. וְכַד אָמַר יַעֲקֹב, (בראשית ל״ז:ל״ה) טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף, אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה, דְּאֲנָא גָרִימְנָא לֵיהּ. וְתוּ, דַּהֲוֵינָא יָדַע דַּאֲחוֹי סַנְיָין לֵיהּ, וְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ. וְרֶמֶז קָא רָמִיז לֵיהּ. When Joseph left his father, he went without escort and without eating first; and when Jacob afterwards said “Joseph is surely torn”, he added: “Nay, but I will go down to the grave to my son mourning” (Gen. 37, 35), as much as to say: “It was I who was the cause of his death, and, moreover, I sent him off although I knew that his brethren hated him.” All this Joseph hinted to him by sending the heifers.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִינוּן עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה שַׁדַּר לוֹן, דִּכְתִיב וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. אָמַר לֵיהּ, דִּיּוּקָא דְמִלָּה, דִּכְתִיב וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה דַּיְיקָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּה"א, מַשְׁמַע דְּיוֹסֵף תָּבַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. וְיַעֲקֹב לָא אִתְקְיַּים בְּמִלָּה, עַד דְּחָמָא לוֹן. דִּכְתִיב, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אוֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. Said R. Judah to R. Eleazar: ‘But did not Joseph send the heifers by the command of Pharaoh, as it says: “And Joseph gave them heifers, according to the commandment of Pharaoh” (Ibid. 45, 21)?’ R. Eleazar replied: ‘Pharaoh only gave the command at Joseph’s request. Indeed, Jacob was not fully convinced of the tidings brought to him until he saw them, as Scripture says: “And when he saw the heifers that Joseph had sent him, the spirit of Jacob their father revived” (Ibid. 27).’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּקַדְמִיתָא וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי. אֶלָּא, בְּקַדְמִיתָא קָרֵי לֵיהּ אוֹרַיְיתָא יַעֲקֹב, בְּגִין שׁוּתָּפוּתָא, דְּאִשְׁתַּתְּפוּ שְׁכִינְתָּא בְּהַהוּא חֵרֶם, כַּד אִזְדַּבַּן יוֹסֵף. וְהַשְׁתָּא דִּשְׁכִינְתָּא סָלְקָא, כְּדֵין אִיהוּ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, וְדָא הוּא רָזָא דִשְׁכִינְתָּא. וּבָתַר דְּאִיהִי קָיְימָא בְּקִיּוּמָא, (בגין) כְּדֵין דַּרְגָּא דִלְעֵילָא, אִתְעֲבַר לְגַבָּהּ, דַּרְגָּא דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל. (נ"א כדין דרגא דלעילא, אתער לגבה, ואיהו דרגא דישראל) מִכָּאן, דְּדַרְגָּא דִלְעֵילָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא, עַד דְּאִתְעַר בְּקַדְמִיתָא לְתַתָּא, דְּהָא הָכָא וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל. R. Simeon remarked: ‘First Scripture says: “and the spirit of Jacob revived”, and immediately after: “And Israel said” (Ibid. 28). The Torah first calls him Jacob because the Shekinah departed from him when the brethren made her a party to the oath of secrecy with regard to the sale of Joseph; but now that the Shekinah returned he rose to the higher degree symbolized by Israel.’

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּסִטְרָא דִקְדּוּשָּׁה דִלְעֵילָא, הָכִי הוּא. דְּהָא סִטְרָא דִמְסָאֲבָא, לָא אַדְכַּר שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל סְטַר דִּקְדּוּשָּׁה אִדְכַּר בִּשְׁמֵיהּ. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגו', מִכָּאן, דִּשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת עִמֵּיהּ בְּגָלוּתָא, וּבְכָל אֲתַר דְּיִשְׂרָאֵל אִתְגָּלוּ, שְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָא עִמְּהוֹן, וְהָא אוּקְמוּהָ. AND HE SAID: I AM GOD, THE GOD OF THY FATHER… I WILL GO DOWN WITH THEE INTO EGYPT. This is an indication that the Shekinah accompanied him into exile; and wherever Israel were exiled the Shekinah followed them also into exile.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה עֲגָלוֹת הֲווּ. שִׁית. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר ו) שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב. דָּבָר אַחֵר, שִׁיתִּין הֲווּ, וְכֹלָּא רָזָא חָדָא. בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף, וּלְבַסּוֹף אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה. אֶלָּא, כֻּלְּהוּ דְּשַׁדַּר יוֹסֵף, הֲווּ בְּחוּשְׁבָּנָא כְּדְקָא חָזֵי. וְאִינוּן דְּשַׁדַּר פַּרְעֹה יַתִּיר מִנַּיְיהוּ, לָא הֲווּ בְּרָזָא דָא, וְלָא הֲווּ בְּחוּשְׁבָּנָא. Observe that Joseph sent his father six wagons,¹Here the Zohar reverts to the accepted rendering of ‘agaloth, namely, wagons. an allusion to which is found in the “six covered wagons” presented by the princes to Moses (Num. 7, 3). According to another view, the number was sixty; but the two views are not contradictory. For, indeed, it is first written: “in the wagons which Joseph sent” (Gen. 45, 27), and afterwards, “which Pharaoh sent” (Ibid. 46, 5), SO that the truth is that those which Joseph sent were of the proper number, which had a recondite significance, but the larger number which Pharaoh sent had no such numerical symbolism.

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגו'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אוֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגו'. תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין, וְאִתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא, (ויקרא ע"ה ע"א) אִסְתַּלַּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא, וְלָא אַשְׁגַּח עַל חָרוּב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְעַל עַמֵּיהּ דְּאִתְגָּלוּ, וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְּיָיא עִמְּהוֹן. NOW THOU ART COMMANDED, THIS DO YE: TAKE YE WAGONS OUT OF THE LAND OF EGYPT, ETC. R. Hiya opened a discourse with the text: Rejoice ye with Jerusalem, and be glad with her, all ye that love her rejoice for joy with her, etc. (Ibid. 66, 10). ‘When’, he said, ‘the Temple was destroyed and Israel on account of their sins were driven from their land, God removed Himself, as it were, to the height of heights and regarded not the destruction of the Temple nor the exile of His people, and so the Shekinah was exiled with them.

כַּד נָחַת, אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְּאִתּוֹקַד, אִסְתַּכַּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְּלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוֹנִיתָא וְאִתְתָּרְכַת. כְּדֵין וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרֵחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא מַה כְּתִיב בָּהּ, (יואל א׳:ח׳) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר כִּי אֵינֶנּוּ, בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִינָהּ, וְאִשְׁתַּכַּח פִּירוּדָא. When God again descended, He observed His House that was burnt down. He looked at His people and behold, they were in exile. He inquired concerning the Matron (Shekinah) and found that she had been driven out. Then, “in that day did the Lord, the God of hosts, call to weeping, and lamentation, and to baldness, and to girding with sackcloth” (Ibid. 22, 12); and the Matron was called upon to “lament like a virgin girded with sackcloth for the husband of her youth” (Joel 1, 8), because He had removed Himself from her and they were separated. The very heaven and the very earth lamented, as it is written: “I clothe the heaven with blackness, and I make sackcloth their covering” (Is. 50, 3).

וְאֲפִילּוּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא, כֻּלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ, דִּכְתִיב, (ישעיהו נ׳:ג׳) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כֻּלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ עֲלֵיהּ, דִּכְתִיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָּה מַלְאַכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אִתְאַבָּלוּ וְחָשְׁכוּ נְהוֹרֵיהוֹן. דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ג:י׳) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגו', וְכֹלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, בָּכוּ עֲלָהּ וְאִתְאַבָּלוּ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּשָׁלְטָא עֲלָהּ סִטְרָא אָחֳרָא, דְּשָׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא. The celestial angels all raised their voices in lamentation, as it says: “Behold, the angels cry without; the angels of peace weep bitterly” (Is. 33, 7). The sun and the moon mourned and their light was darkened, as we read: “The sun shall be darkened in his going forth, etc.” (Ibid. 13, 10). For what reason? Because the other side had obtained sway over the Holy Land.

פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל ז׳:ב׳) וְאַתָּה בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ, מַאי אִיהוּ. וְכִי אַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ הִיא. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי וְאִתְּמָר, קֵץ אִיהוּ לִימִינָא, קֵץ אִיהוּ לִשְׂמָאלָא. קֵץ לִימִינָא, דִּכְתִיב, (דניאל יב) לְקֵץ הַיָּמִין. קֵץ לִשְׂמָאלָא, דִּכְתִיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, וְדָא הוּא (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר, כְּמָה דְאִתְּמָר. R. Hiya further discoursed on the verse: And thou, son of man, thus saith the Lord God concerning the land of Israel: An end! the end is come upon the four corners of the land (Ezek. 7, 1). ‘This verse’, he said, ‘contains a recondite idea. As has been stated, there is an end on the right and an end on the left.’

קֵץ דִּימִינָא, הַיְינוּ דִכְתִיב לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ. בָּא הַקֵּץ, דָּא קֵץ דִּשְׂמָאלָא. קֵץ דִּימִינָא, דָּא קֵץ דְּיֵצֶר הַטּוֹב. קֵץ דִּשְׂמָאלָא, דָּא קֵץ דְּיֵצֶר הָרָע, וְדָא אִיהוּ דְּכַד חוֹבִין גָּרְמוּ וְאִתְגַּבְּרוּ, אִתְגְּזַר וְאִתְיְיהִיב שָׁלְטָנָא לְמַלְכוּת הָרְשָׁעָה לְשַׁלְטָאָה, וּלְחָרָבָא בֵּיתֵיהּ וּמִקְדְּשֵׁיהּ. וְדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ז׳:ה׳) כֹּה אָמַר ה' אֱלהִים רָעָה אַחַר רָעָה הִנֵּה בָאָה, וְכֹלָּא חַד. It is the end on the right which is alluded to in the expression “the land of Israel: an end!”, while the expression, “the end is come” refers to the end on the left. The right end is the end of the good prompter; the left end is the end of the evil prompter; and when Israel’s sins multiplied and increased, it was through this left end that the wicked kingdom obtained power and destroyed the House and Sanctuary of the Lord. Scripture thus says: “Thus saith the Lord God: An evil, a singular evil, behold, it cometh” (Ibid. 5).

וּבְגִין כָּךְ, אִתְאַבָּלוּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי עַל דְּאִתְיְיהִיב שָׁלְטָנוֹ לְהַאי קֵץ דִּשְׂמָאלָא. וּבְגִין כָּךְ, כֵּיוָן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא, מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָא, וּמַלְכוּת חַיָּיבָא (אחרא) אִתְגַּבַּר. (כדין) אִית לֵיהּ לְכָל בַּר נָשׁ, לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ, וּלְאִתְכַּפְיָא עִמָּהּ. וּבְגִין דְּכַד אִיהִי יִזְדַּקְּפָא, וְעַלְמָא יִתְחַדֵּי, יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַּהֲדָהּ. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ו:י׳) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. Heaven and earth thus lamented because dominion had been given to the left end. Now, seeing that the holy kingdom, the kingdom of heaven, has been overthrown and the wicked kingdom has prevailed, it behoves man to mourn with it and to abase himself with it, so that when it will be raised again and joy will be restored to the world, he may rejoice with it. Scripture thus says: “Rejoice for joy with her, all ye that mourn for her” (Is. 66, 10).

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב בְּהוּ בְּמִצְרַיִם, (ירמיה מו) עֶגְלָה יְפִיפִיָה מִצְרַיִם. וְרָזָא דְּעֶגְלָה דָא, הֲווּ יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת שָׁלְטָנֵיהּ כַּמָּה זִמְנִין וְכַמָּה שְׁנִין. וּבְגִין דִּזְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְשַׁלְּטָאָה לְבָתַר עֲלָהּ, אִתְרְמִיז לוֹן הַשְׁתָּא עֲגָלוֹת. AND HE SAW THE WAGON’S, ETC. Egypt is called “a fair heifer” (Jer. 46, 20), and hence the word ‘egloth (lit. wagons, or heifers) here may be an allusion to Egypt, indicating that a time will come when the Israelites, the bondsmen of Egypt, the fair heifer, will obtain dominion over it.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, רֶמֶז רָמַז לֵיהּ יוֹסֵף לְיַעֲקֹב עַל עֶגְלָה עֲרוּפָה. דְּהָא בְּהַהוּא פִּרְקָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ. וְאוּקְמוּהָ, עֶגְלָה עֲרוּפָה, דְּאִיהִי אַתְיָא עַל דְּאִשְׁתַּכַּח קָטוֹלָא, וְלָא אִתְיְידַע מַאן קָטִיל לֵיהּ. וּבְגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עַל אַרְעָא רוּחִין בִּישִׁין דְּלָא אִצְטְרִיכוּ, יַהֲבִין הַאי עֶגְלָה לְתִקּוּנָא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לְגַבֵּיהּ, וְלָא יִשְׁלְטוּ עֲלַיְיהוּ. (לעיל קיד ע"א) R. Eleazar said: ‘By means of the heifers Joseph intended to remind Jacob that when he was separated from him he had been studying with him the section of the heifer whose neck was to be broken (Deut. 21, 4). Now this rite of the heifer whose neck was to be broken was carried out for a man found slain without its being known who had slain him. The heifer was thrown, as it were, to the evil spirits in order to ward them off and prevent them from obtaining dominion over the earth.

תָּא חֲזֵי, כָּל בְּנֵי נָשָׁא כֻּלְּהוּ עָבְרִין עַל יְדֵי דְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת, בַּר מֵהַאי דְּאַקְדִּימוּ לֵיהּ בְּנֵי נָשָׁא, עַד לָא יִמְטֵי זִמְנָא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ וְלִיטוֹל רְשׁוּ. דְּהָא לָא שַׁלִּיט בְּבַר נָשׁ, עַד דְּנָטִיל רְשׁוּ. Now all men depart life through the hands of the angel of death, except the one whose life has been taken by another man, before the angel of death had received permission to exercise his function upon him.

וּבְגִין כָּךְ, אִית לֵיהּ דִּינָא לְשַׁלְּטָאָה עַל הַהוּא אֲתַר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (דברים כ״א:א׳) לא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. הָכִי נָמֵי אִית לֵיהּ דִּינָא דְּלָא אִתְיְידַע, בְּגִין לְקַטְרְגָא עַל הַהוּא אֲתַר. וְעַל דָּא, (דברים כ״א:ג׳) וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא עֶגְלַת בָּקָר וְגו'. בְּגִין לְאַעֲבָרָא דִינֵיהּ דְּהַהוּא אֲתַר, וּלְאִתְתַּקָּנָא דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וּלְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּיהּ. The angel of death has thus cause to complain against the place of the murder, and therefore it was commanded that “the elders of that city shall bring down the heifer, etc.” (Ibid. 21, 4), so as to remove any indictment against that locality and to safeguard it against the power of the accuser.

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף כַּד אִתְפְּרַשׁ מֵאֲבוֹי, בְּלָא לְוָיָה, וּבְלָא אֲכִילָה אִשְׁתַּדַּר, וְהֲוָה מַה דְּהֲוָה. וְכַד אָמַר יַעֲקֹב, (בראשית ל״ז:ל״ה) טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף, אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה, דְּאֲנָא גָרִימְנָא לֵיהּ. וְתוּ, דַּהֲוֵינָא יָדַע דַּאֲחוֹי סַנְיָין לֵיהּ, וְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ. וְרֶמֶז קָא רָמִיז לֵיהּ. When Joseph left his father, he went without escort and without eating first; and when Jacob afterwards said “Joseph is surely torn”, he added: “Nay, but I will go down to the grave to my son mourning” (Gen. 37, 35), as much as to say: “It was I who was the cause of his death, and, moreover, I sent him off although I knew that his brethren hated him.” All this Joseph hinted to him by sending the heifers.’

אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִינוּן עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה שַׁדַּר לוֹן, דִּכְתִיב וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. אָמַר לֵיהּ, דִּיּוּקָא דְמִלָּה, דִּכְתִיב וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה דַּיְיקָא, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב בְּה"א, מַשְׁמַע דְּיוֹסֵף תָּבַע לוֹן, וּבְגִין כָּךְ וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַּרְעֹה. וְיַעֲקֹב לָא אִתְקְיַּים בְּמִלָּה, עַד דְּחָמָא לוֹן. דִּכְתִיב, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אוֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. Said R. Judah to R. Eleazar: ‘But did not Joseph send the heifers by the command of Pharaoh, as it says: “And Joseph gave them heifers, according to the commandment of Pharaoh” (Ibid. 45, 21)?’ R. Eleazar replied: ‘Pharaoh only gave the command at Joseph’s request. Indeed, Jacob was not fully convinced of the tidings brought to him until he saw them, as Scripture says: “And when he saw the heifers that Joseph had sent him, the spirit of Jacob their father revived” (Ibid. 27).’

וַיֶּאֱסוֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א׳:כ״ב) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְּמַעְלָה, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי, אִית חַיָּה לְעֵיל מִן חַיָּה, וְאִית חַיָּה קַדִּישָׁא דְּקָיְימָא עַל רִישׁ חֵיוָתָא. AND JOSEPH MADE READY HIS CHARIOT. R. Isaac began a discourse on the verse: And over the heads of the living creatures (hayoth) there was the likeness of a firmament, like the colour of the terrible ice, stretched forth over their heads above (Ezek. 1, 22). ‘This verse’, he said, ‘has been explained as follows. There is a series of hayoth, one group higher than the other, and there is one above all which sets all the others in motion

וְאִית חַיָּה עִלָּאָה, לְעֵילָא עַל כָּל שְׁאָר חֵיוָתָא, וְהַאי (נ"א ואית) חַיָּה שָׁלְטָא עַל כֻּלְּהוּ. בְּגִין דְּכַד הַאי חֵיוָתָא יָהֲבָא וְנָהֲרָא לְכֻלְּהוּ, כְּדֵין כֻּלְּהוּ נָטְלִין לְמַטְלָנוֹי, וִיהִיבַת דָּא לְדָא, וְשָׁלְטָא דָּא עַל דָּא. and causes them to transmit their light to one another. This supreme Hayah has various faces which radiate to all the cardinal points, three on each side.

וְאִית חֵיוָתָא לְעֵילָא עַל תַּתָּאֵי, עַל שְׁאָר חֵיוָתָא לְתַתָּא, וְכֻלְּהוּ אִתְּזָנוּ מִינָהּ, וְד' סִטְרֵי דְעַלְמָא רְשִׁימִין בָּהּ. אַנְפִּין נְהִירִין יְדִיעָן (דינין) לְכָל סְטַר, וְאִיהִי שָׁלְטָא עַל ד' סִטְרֵי. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּאִינוּן ג' לִסְטַר דָּא, וְג' לִסְטַר דָּא, וְכֵן לְד' סִטְרִין דְּעַלְמָא. There is besides a series of firmaments, one above the other, the highest one dominating all the others, which all turn their gaze towards it.

(שמות ריב ע"א) וְאִית רָקִיעַ לְעֵיל מִן רָקִיעַ, וְהַאי רָקִיעַ דְּשָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּלָן לְגַבֵּיהּ. מַה כְּתִיב, (יחזקאל א׳:כ״ג) וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ וְגו'. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ שָׁלְטִין עַל מַה דְּאִתְפָּקְדוּ, וּשְׁלִיחוּ דְּקוּסְטָא דְּקוּפְטְרָא בְּהוּ. So Scripture says: “And under the firmament were their wings conformable the one to the other, etc.” (Ibid. 23), as they all rule over what has been committed to their charge.

וְאִינוּן לְכָל סְטַר תִּשְׁעָה, (ט') לְד' סִטְרִין דְּעַלְמָא, וְאִינוּן ל"ו בְּחוּשְׁבְּנָא. וְכַד מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, אִתְעֲבִידוּ רְשִׁימָא חָדָא בְּרָזָא דִשְׁמָא חָדָא, בְּיִחוּדָא שְׁלִים כִּדְקָחָזֵי. There being nine hayoth on each of the four sides of the universe, the total number is thirty-six. When they are all joined together, they form one impression symbolizing the one Name in an absolute unity.

וְכַד מִתְתַּקְנֵי לְגַבֵּי כָּרְסְיָא, מַה כְּתִיב. וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם עָלָיו מִלְּמָעְלָה, וְהָא אוֹקִימְנָא (נ"א דיוקנא) דְּהַאי אֶבֶן טָבָא בְּכָרְסְיָא דְּקָיְימָא עַל ד' קָיְימִין, וְעַל הַהוּא כָּרְסְיָא דִּיוּקְנָא דְאָדָם, לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ כְּחֲדָא, וּלְאִתְבָּרְכָא כְּדְקָא יְאוּת. And when they are all ranged round the heavenly throne, then is realized the description given by the prophet: “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone; and upon the likeness of the throne was a likeness as the appearance of a man above it” (Ibid. 26).

וְכַד אִיהִי מִתְתַּקְנָא לְגַבֵּיהּ דְּאָדָם, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא רְתִיכָא (נ"א קדישא, וכהן כלא רתיכא) חָדָא, לְהַאי אָדָם. כְּדֵין כְּתִיב, וַיֶּאֱסוֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ דָּא צַדִּיק. וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה. לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, דָּא רָזָא דְּאָדָם. גּשְׁנָה, תִּקְרוּבְתָּא חָדָא, לְאִתְקְרָבָא כְּחֲדָא, בְּקָרְבָּנָא חָדָא וְיִחוּדָא חָדָא. Now the figures on that chariot culminate in that of man; and when the other figures are subordinared to this one so as to form a homogeneous chariot, then it may be said: “And Joseph made ready his chariot”, Joseph representing the.Zaddik; further, “and went up to meet Israel his father, to Goshen”, Israel typifying the supernal Adam, and Goshen (lit. approaching) the coalescence of the two.

וַיֵּרָא אֵלָיו, דְּכַד אִתְחֲזֵי שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, כְּדֵין נָהִיר סִיהֲרָא וְאַנְהִיר לְכֻלְּהוּ דִלְתַתָּא. וְכֵן כְּגַוְונָא דָא, כָּל זִמְנָא דִּקְדּוּשָּׁה דִלְעֵילָא שָׁרָא עַל מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, אִתְנְהִיר בֵּי מַקְדְּשָׁא וְקָיְימָא בִּשְׁלִימוּתֵיהּ. וְכַד אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין, וַיֵּבְךִ עַל צַוָּארָיו עוֹד. דְּבָכוּן כֹּלָּא עַל מַקְדְּשָׁא דְּאִתְחָרִיב. עוֹד, מַאי עוֹד. דָּא גָלוּתָא בַּתְרָאָה. The text continues: “and he presented himself unto him”, symbolizing the reflection of the light of the sun on to the moon, whereby the moon is lit up and floods with its light all the dwellers of the lower world. Correspondingly, as long as the supernal sanctity rested on the lower Temple, that Temple was filled with an effulgence of light, and thus remained in its completeness, but subsequently the supernal sanctity was withdrawn and the Temple was destroyed, regarding which it is written: “and he wept on his neck a long while”; “he wept”, on account of the Temple that was to be destroyed, and “a long while”, on account of the last exile.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, פַּרְעֹה אַף עַל גַּב דְּאוּקְמוּהָ בְּרָזָא אוֹחֲרָא, סֶמֶךְ דְּקָא סַמְכִינָן בְּעַלְמָא. AND JACOB BLESSED PHARAOH. R. Jose cited in connection with this the verse: I have compared thee, O my love, to a steed in Pharaoh’s chariot (S. S. 1, 9).

אֲבָל תָּא חֲזֵי, (שיר השירים א׳:ט׳) לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעֲיָתִי, תָּא חֲזֵי, אִית רְתִיכִין לִשְׂמָאלָא בְּרָזָא דְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִית רְתִיכִין לִימִינָא בְּרָזָא דִלְעֵילָא דִקְדּוּשָּׁה, וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין. אִלֵּין דְּרַחֲמֵי וְאִלֵּין דְּדִינָא. Observe’, he said, ‘that there are chariots of the left that belong to the other side, and there are chariots of the right that are under the aegis of supernal holiness; the latter are of grace, the former of severity.

וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד דִּינָא בְּמִצְרָאֵי, כָּל דִּינָא דְּעָבִיד, כְּהַהוּא גַוְונָא דְּאִינוּן רְתִיכִין מַמָּשׁ, וּכְגַוְונָא דִילֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ. מַה הַהוּא סִטְרָא (ממש) קָטִיל וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין, אוּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ. דִּכְתִיב, (שמות י״ג:ט״ו) וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר, וְכֵן כֹּלָּא בְּמִצְרַיִם, בְּהַהוּא גַוְונָא מַמָּשׁ. וּבְגִין כָּךְ דִּמִיתִיךְ רַעֲיָתִי, כְּגַוְונָא דִילָהּ מַמָּשׁ לְקָטְלָא. דִּכְתִיב, כִּי אֲנִי ה' אֲנִי הוּא וְלא אַחֵר. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגו'. When the Holy One, blessed be He, executed justice on the Egyptians, every form of punishment which He inflicted on them was after the very pattern of those chariots, and after the very pattern of that other side: as that side slays and takes men’s souls, so did the Holy One, blessed be He, as it says: “and the Lord slew all the first-born in the land of Egypt” (Ex. 13, 15), and so with all the other punishments executed on the Egyptians. This is the implication of the words, “I compared thee, O my beloved, etc.”, to wit, “I made thee equal to the other side in the power to slay.” And what does Scripture say in regard to the future? “Who is this that cometh from Edom, with crimson garments from Bozrah? etc. (Is. 63, 1).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, אַחְסָנַת עָלְמִין. וְיֵּאָחֲזוּ בָּהּ, דְּהָא לְהוֹן אִתְחֲזֵי, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. (ד"א ל"ג אמר רבי יוסי) וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, ודַּאי, דְּהָא צַעֲרָא לָא שָׁרַאת בְּהוּ, וְקָיְימֵי בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: AND ISRAEL DWELT IN THE LAND OF EGYPT, IN THE LAND OF GOSHEN; AND THEY GOT THEM POSSESSION THEREIN, AND WERE FRUITFUL, AND MULTIPLIED EXCEEDINGLY , and they got them possession, to wit, as a permanent possession, inasmuch as it belonged to them; and they were fruitful, and multiplied, assuredly so, seeing that they were relieved of all vexation and they enjoyed all the luxuries of the world. Blessed be the Lord for evermore. Amen and Amen!¹The first four and a half pages of this section (211b-216a) are declared by all the commentators to be an interpolation, containing much erroneous doctrine.