Chapter 02
Chapter 02 somebodyVayigash 2:15-22 (Chapter 02) (Vayigash) (Zohar)
Vayigash 2:15-22 (Chapter 02) (Vayigash) (Zohar) somebodyרִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווּ יַתְבֵי לֵילְיָא חַד וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לְרִבִּי יְהוּדָה, הָא תָּנִינָן דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, עֲבַד עַלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְעַלְמָא עִלָּאָה. וְכֹלָּא דָּא לָקֳבֵל דָּא. (ד"א ציין זה למהוי דא לקבל דא) וְאִיהוּ יְקָרֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. One night when R. Isaac and R. Judah were sitting up studying the Torah, the former said: ‘Tradition teaches us that when God created the world He created the lower world after the pattern of the upper world, and made the two the counterparts of each other, so that His glory is both on high and below.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָכִי הוּא וַדַּאי. וּבָרָא אָדָם עַל כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מ) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וַדַּאי. מַאי טַעְמָא עָשִׂיתִי אֶרֶץ, בְּגִין דְּאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי, דְּאִיהוּ קִיוּמָא דְעַלְמָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא בִּשְׁלִימוּ חַד. Said R. Judah: ‘Assuredly this is so, and He created man to be superior to all. Scripture thus says: “I, even I, have made the earth, and created man upon it” (Is. 45, 12), that is to say, “I have made the earth for the sole purpose of creating man upon it”; since it depends upon man to complete the organic unity of the whole.
פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:ה׳) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהוֹלְכִים בָּהּ. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל, כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא. דְּאִיהוּ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְאַתְקִין לֵיהּ תָּדִיר בְּכָל זִמְנָא. רוֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, צְרוֹרָא דְחַיֵּי. נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ. (הארץ) דָּא הִיא דְּיַהֲבָה נְשָׁמָה וְגו'. It is written: “Thus saith God the Lord, he that creates the heavens, and stretcheth them forth, he that spreads forth the earth, and that which cometh out of it, he that giveth breath unto the people upon it, and spirit to them that walk therein” (Ibid. 40, 5). The first part of the verse refers to the Holy One, blessed be He, in His operations on high, as He “createth the heavens” and continually and at all times renews them. The “earth” here is an allusion to the holy land which constitutes the “bundle of life”; and it is this earth which “gives soul (neshamah, lit. breath) unto the people upon it.”
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּלָּא אִיהוּ לְעֵילָא, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקָא נִשְׁמָתָא דְחַיֵּי, לְהַאי אֶרֶץ. וְהַאי אֶרֶץ, נָקְטָא נִשְׁמָתָא לְמֵיהַב לְכֹלָּא. בְּגִין דְּהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אִיהוּ יָהִיב וְעָיִיל נִשְׁמָתִין לְהַאי אֶרֶץ, וְאִיהוּ נָקְטָא לוֹן וְיָהֲבָא לְכֹלָּא. Said R. Isaac: ‘The whole verse speaks of the upper world, as it is from thence that the soul of life emerges into that land; and that land, in its turn, is the reservoir from which issue souls for all.
תָּא חֲזֵי, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיהּ לְאָדָם, אַכְנִישׁ עַפְרֵיהּ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְעֲבַד גַּרְמֵיהּ בְּאֲתַר דְּמַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וְאַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ נִשְׁמָתָא דְחַיֵּי מִבֵּי מַקְדְּשָׁא לְעֵילָא. Observe that when the Holy One, blessed be He, created Adam, He gathered his earthly matter from the four corners of the world and fashioned him therefrom on the site of the Temple here below and drew to him a soul of life out of the Temple on high.
וְנִשְׁמָתָא אִיהִי כְּלִילָא בִּתְלַת דַּרְגִּין, וְעַל דָּא תְּלַת שְׁמָהָן אִינוּן לְנִשְׁמָתָא, כְּגַוְונָא דְרָזָא עִלָּאָה. נֶפֶ"שׁ, רוּ"חַ, נְשָׁמָ"ה. נֶפֶשׁ, הָא אוּקְמוּהָ דְּאִיהִי תַּתָּאָה מִכֹּלָּא. רוּחַ, אִיהוּ קִיּוּמָא דְּשָׁלְטָא עַל נֶפֶשׁ, וְאִיהוּ דַרְגָּא עִלָּאָה עֲלָהּ, לְקָיְימָא עֲלָהּ בְּכֹלָּא כְּדְקָא חָזֵי. נְשָׁמָה, אִיהִי קִיּוּמָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא, וְשָׁלְטָא עַל כֹּלָּא, דַּרְגָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה עַל כֻּלְּהוּ. Now the soul is a compound of three grades, and hence it has three names, to wit, nefesh (vital principle), ruah (spirit), and neshamah (soul proper). Nefesh is the lowest of the three, ruah is a grade higher, whilst neshamah is the highest of all and dominates the others.
וְאִלֵּין תְּלַת דַּרְגִּין, כְּלִילָן בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא, לְאִינוּן דְּזָכָאן לְפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהוֹן. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא אִית בֵּיהּ נֶפֶשׁ, וְאִיהוּ תִּקּוּנָא קַדִּישָׁא לְאִתְתַּקָּנָא בָּהּ בַּר נָשׁ. כֵּיוָן דְּאָתֵי בַּר נָשׁ לְאִתְדַּכָּאָה בְּהַאי דַרְגָא, אִתְתַּקַּן לְאִתְעַטְּרָא בְּרוּחַ. דְּאִיהוּ דַרְגָּא קַדִּישָׁא דְּשָׁרְיָא עַל נֶפֶשׁ לְאִתְעַטְּרָא בֵּיהּ בַּר נָשׁ, הַהוּא דְזָכֵי. These three grades are harmoniously combined in those men who have the good fortune to render service to their Master. For at first man possesses nefesh, which is a holy preparative for a higher stage. After he has achieved purity in the grade of nefesh he becomes fit to be crowned by the holy grade that rests upon it, namely ruah.
כֵּיוָן דְּאִסְתַּלַּק בְּהוּ, בְּנֶפֶשׁ וְרוּחַ, וְעָאל וְאִתְתַּקַּן בְּפוּלְחָנָא דְמָארֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת. כְּדֵין שַׁרְיָא עֲלֵיהּ נְשָׁמָה. דַּרְגָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, דְּשָׁלְטָא עַל כֹּלָּא. בְּגִין לְאִתְעַטְּרָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וּכְדֵין אִיהוּ שְׁלִימָא דְּכֹלָּא, שְׁלִים בְּכָל סִטְרִין, לְמִזְכֵּי בְּעַלְמָא דְאָתֵי. וְאִיהוּ רְחִימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ. מַאן אִינוּן אוֹהֲבַי, אִלֵּין אִינוּן דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא בְּהוּ. When he has thus attained to the indwelling of nefesh and ruah, and qualified himself for the worship of his Master in the requisite manner, the neshamah, the holy superior grade that dominates all the others, takes up its abode with him and crowns him, so that he becomes complete and perfected on all sides; he becomes worthy of the world to come and is beloved of the Holy One, blessed be He; of him Scripture says: “To cause my beloved ones to inherit substance” (Prov. 8, 21), the “beloved ones” being those who have attained to the holy neshamah.’
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי הָא כְּתִיב, (בראשית ז׳:כ״ב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו וְגו'. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הוּא וַדַּאי. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר בְּהוּ. מִכָּל אִינוּן דְּהֲווּ בְּהוּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא. כְּגוֹן חֲנוֹךְ, יֶרֶד וְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא, בְּגִין לַאֲגָנָא עַל אַרְעָא, דְּלָא יִשְׁתֵּצֵי בְּגִינַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כְּבָר מֵתוּ וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעַלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנְּהוֹן מַאן דְּיָגִין עַל עַלְמָא בְּהַהוּא זִמְנָא. R. Judah remarked: ‘If that be so, how can we understand the verse in the account of the Flood: “All in whose nostrils was the soul of the spirit (nishmath-ruah) of life… died” (Gen. 7, 22)?’ R. Isaac replied: ‘This bears out what I said. Among the generation of the Flood no one was left that possessed the holy neshamah, as, for instance, Enoch or Jered or any of the other righteous who by their merits could have saved the earth from destruction, and its inhabitants from being exterminated. Scripture thus tells us that “all in whose nostrils was the soul of the spirit of life, of all those on dry land, died”, that is to say, they had died already and departed this world, so that none was left to shield the world at that time.
תָּא חֲזֵי, כֹּלָּא אִינוּן דַּרְגִּין, אִלֵּין עַל אִלֵּין. נֶפֶ"שׁ, רוּ"חַ, נְשָׁמָ"ה. דַּרְגָּא עַל דַּרְגָּא. נֶפֶשׁ בְּקַדְמִיתָא, וְאִיהִי דַרְגָּא תַּתָּאָה כִּדְקָאֲמָרָן. רוּחַ לְבָתַר, דְּשַׁרְיָא עַל נֶפֶשׁ וְקָיְימָא עֲלָהּ. נְשָׁמָה, דַּרְגָּא דְסָלְקָא עַל כֹּלָּא, וְאוּקְמוּהָ. Observe that nefesh, ruah, and neshamah are an ascending series of grades. The lowest of them,nefesh, has its source in the perennial celestial stream.
נֶפֶשׁ, דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד, וְאִיהִי דְקָיְימָא לְקַבְּלָא נֶפֶשׁ מֵהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק. רוּחַ, דָּא רוּחַ דְּקָיְימָא עֲלֵיהּ דְּנַפְשָׁא, וְלֵית קִיּוּמָא לְנֶפֶשׁ אֶלָּא בְּרוּחַ. וְדָא אִיהוּ רוּחַ דְּשַׁרְיָא בֵּין אֶשָּׁא וּמַיָּא, וּמֵהָכָא אִתְּזָן הַאי נֶפֶשׁ. but it cannot exist permanently save with the help of ruah, which abides between fire and water.
רוּחַ, קָיְימָא בְּקִיּוּמָא דְדַרְגָּא אוֹחֲרָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי נְשָׁמָה, דְּהָא מִתַּמָּן נָפְקֵי נֶפֶשׁ וְרוּחַ. מִתַּמָּן אִתְּזָן רוּחַ. וְכַד נָטִיל רוּחַ, כְּדֵין נָטְלָא נֶפֶשׁ, וְכֹלָּא חַד. וְאִתְקְרִיבוּ דָּא בְּדָא. נֶפֶשׁ אִתְקְרִיב בְּרוּחַ, וְרוּחַ אִתְקְרִיב בִּנְשָׁמָה, וְכֹלָּא חַד. Ruah, in its turn, is sustained by neshamah, that higher grade above it, which is thus the source of both nefesh and ruah. When ruah receives its sustenance from neshamah, then nefesh receives it in turn through ruah, so that the three form a unity.’
תָּא חֲזֵי, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו, תִּקְרוּבְתָּא דְעַלְמָא בְּעַלְמָא, לְאִתְאַחֲדָא דָּא בְּדָא לְמֶהוֵי כֹּלָּא חַד. בְּגִין דִּיְהוּדָה אִיהוּ מֶלֶךְ וְיוֹסֵף מֶלֶךְ. אִתְקְרִיבוּ דָא בְּדָא, וְאִתְאֲחִידוּ דָּא בְּדָא. THEN JUDAH CAME NEAR UNTO HIM. This was an approach of one world to another so as to join together. For Judah was king and Joseph was king, and they came nearer and nearer to each other until they united.