וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו'. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לִבָּא חָמָא בִּנְבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, דִּיהוֹן בְּנוֹהִי בְּכַמָּה גַּלָּוון, עַד הָכָא ועַד עִדָּנָא דְּקֵץ מְשִׁיחָא. וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַלֵּב רוֹאֶה בַּנְּבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו בְּכַמָּה גָלֻיּוֹת, עַד כָּאן, וְעַד עִדָּן שֶׁל קֵץ הַמָּשִׁיחַ.

ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּויְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא, נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ (ד"א לא אתנביאו) אִתְנַבִּיאוּ דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, ויְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה (מאירתא) דְּנַהֲרָא. וְלֹא הִגִּיעָה לַנְּבוּאָה שֶׁל וַיְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְהִיא הַנְּבוּאָה הַמְעֻלָּה מִשֶּׁהִתְנַבְּאוּ (שלא התנבאו) כְּמוֹתָהּ וְלֹא הִגִּיעָה לְשׁוּם אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אֶלָּא הוּא וּמֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה כָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב וַיְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָה שֶׁיָּרְדָה מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָה (מאירה) הַמְּאִירָה.

בָּעֵי לְמֵימַר (חפץ ההוא הוה בעינוהי) נְבוּאָן דְּגָלוּתָא דְּעַרְעָן לִבְנוֹהִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְכָל אַרְעָא דְאִתּוֹתַב בָּהּ. מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה תְּבִיר לִבֵּיהּ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ב:א׳) כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם. רָצָה לוֹמַר, (חפץ ההוא היה בעיניו) נְבוּאַת הַגָּלוּת שֶׁתִּקְרֶה לְבָנָיו בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבְכָל אֶרֶץ הִתְיַשֵּׁב בָהּ, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה שָׁבוּר לִבּוֹ, שֶׁכָּתוּב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם.

כַּמָּה הוּא רָזָא עִלָּאָה בְּדָא קְרָא, וְאֲנַן חַבְרַיָיא תְּמֵיהִין עֲלַיְיהוּ, עַל וַיְחִי דְּדָכִיר עִמֵּיהּ יַעֲקֹב. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר קַמֵּי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגו'. (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לָא אָמַר קְרָא, (בראשית כ״ה:ל״ג) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. כַּמָּה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן בַּפָּסוּק הַזֶּה, וְאָנוּ הַחֲבֵרִים תְּמֵהִים עֲלֵיהֶם, עַל וַיְחִי שֶׁמַּזְכִּיר עִמּוֹ יַעֲקֹב, הָיָה לוֹ לוֹמַר לְפָנָיו יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגוֹ'. (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לֹא אָמַר הַכָּתוּב (בראשית כה) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב?

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהָ, בְּעִידְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל קְשִׁיטִין וְזַכָּאִין וְעָבְדִין זְכוּ, וְלָא הֲווּ רְתִיתִין יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְחוּדֵיהּ. בְּדִין טָבָאן דְּעָבְדִין, הֲוָה לְמֶעְבַּד לְהוּ טָבָאן סַגִּיאִין דָּא בְּדָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּיִּים וְצַדִּיקִים וְעוֹשִׂים זְכֻיּוֹת וְלֹא הָיוּ פוֹחֲדִים יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. מִשּׁוּם הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשׂוּ הָיָה לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת רַבּוֹת זֶה בָּזֶה.

מִדְּחָבוּ, וְאִתְגְּלִיאוּ עַל חוֹבֵיהוֹן, וְעַל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין, לָא הֲווּ סָבְלִין יָתֵיהּ, דְּלָא יֶהֶוְיָין לְעַלְמָא, בְּקוּשְׁטָא עַל חוֹבֵיהוֹן. וְעַל דָּא אָתֵי מְכִילְתָּא דְרַחֲמֵי וְדִינָא לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְיַהֲבִית (וישראל יהבית) יַתְהוֹן בְּאַרְעָא גָּלוּתְהוֹן. מִשֶּׁחָטְאוּ וְהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם וְעַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, לֹא הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בָּעוֹלָם בֶּאֱמֶת עַל חֲטָאֵיהֶם, וְעַל זֶה בָּאָה מִדַּת הָרַחֲמִים וְהַדִּין לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנָה אוֹתָם בְּאֶרֶץ גָּלוּתָם.

יָאוֹת בָּעֵי בְּרִי, אֲבָל אִינִישׁ מִסְתַּכֵּל וְיִנְדַע יָתֵיהּ, יַעֲקֹב דְּמִתְלַף עִם וַיְחִי, קֹדֶשׁ. וְעַל דְּנָא רָזָא אָמְרִין, יַעֲקֹב בָּחַר יָתֵיהּ סַפִּירָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא. יָפֶה שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אֲבָל אִישׁ הַמִּסְתַּכֵּל וְיוֹדֵעַ אוֹתוֹ, יַעֲקֹב הַמְחֻבָּר עִם וַיְחִי הוּא קֹדֶשׁ, וְעַל סוֹד זֶה אוֹמְרִים, יַעֲקֹב בָּחַר אוֹתוֹ לִהְיוֹת סַפִּיר בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים, דָּא יַעֲקֹב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, תְּחוֹת מִן דַּרְגָּא נְחִיתַת עֲלוֹהִי נְבִיאִין בִּרְכָאן בְּמִצְרַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה נז) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים - זֶה יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מֵהַדַּרְגָּה יָרְדָה עָלָיו נְבוּאוֹת וּבְרָכוֹת בְּמִצְרַיִם.

תָּנָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, לִבָּא חָמָא, דְּיַעֲקֹב דְּהֲוָה בְּמִצְרַיִם לֵית נְבוּאָתֵיהּ מַעַלְיוּתָא. (ס"א דארעא סניאה) אַרְעָא סַגִּיאָה. שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם אֵין נְבוּאָתוֹ מְעֻלָּה. (שהארץ שנואה). אֶרֶץ גְּדוֹלָה.

תָּא חֲזֵי, לָא זָכֵי לְבָרֵךְ לְחַד מִבְּנוֹהִי, וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ רוּחָא לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כַּד בָּרִיךְ יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בְּרָזָא. וְרָזָא (בראשית מ״ב:א׳) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. תָּא חֲזֵי, דְּלָא אִיתְיְיהִיבַת נְבוּאֲתָא, אֶלָּא לִתְבִירֵי לִבָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ב:ב׳) רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. בֹּא רְאֵה, לֹא זָכָה לְבָרֵךְ אֶת אֶחָד מִבָּנָיו וְלֹא הָיְתָה בְּיָדוֹ רוּחַ לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כְּשֶׁבֵּרַךְ אוֹתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּסוֹד, וְסוֹד - (בראשית מב) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ בּא רְאֵה שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַנְּבוּאָה אֶלָּא לִשְׁבוּרֵי הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, יַעֲקֹב סַפִּיר, דְּאִיהִי מְכִילָתָא דְּדִינָא לְסִטְרֵיהּ, אֲתָא אָמַר, (בראשית ל״ב:כ״ט) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְּךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתְּ מַשְׁכַּח דְּיַעֲקֹב חָזָא לְסִטְרֵיהּ מְכִילָתָא דְּדִינָא, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגו', וְרָזָא דְמִלָּה (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, יַעֲקֹב סַפִּיר, שֶׁהִיא מִדַּת הַדִּין לְצִדּוֹ. בָּא וְאָמַר, (שם לב) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה לְצִדּוֹ מִדַּת הַדִּין. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגוֹ', וְסוֹד הַדָּבָר - (ירמיה ו) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כַּד אִתְגְּלִיאוּ מִן יְרוּשְׁלֵם, וְאַעֲדִיאוּ תְּדִירָא, וְסָאִיב מְסַנְאָה יַת הֵיכָלָא. בְּעִדָּנָא הַהִיא לָא סוֹבְלַת מַלְכוּתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבֵיהוֹן, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּהִיא מִתְּרֵי גִיסָא, רַחֲמֵי וְדִינָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּשֶׁהֻגְלוּ מִירוּשָׁלַיִם וְהוּסַר הַתָּמִיד, וְטִמֵּא הַשּׂוֹנֵא אֶת הַהֵיכָל, בַּזְּמַן הַהוּא לֹא סָבְלָה הַמַּלְכוּת אֶת יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם חֲטָאֵיהֶם, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי צְדָדִים - רַחֲמִים וְדִין.

וּמִלָּה דְּלֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְפְּרִישׁ בִּסְבִירֵיהּ. יִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב עִלָּאָה דָּא מִן דָּא, וּבְגִינֵהוֹן הֲוָה חוּטְרָא דְמשֶׁה גְּלִיפָא מִתְּרֵין סִטְרוֹי מִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, חַד רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְחַד דִּינָא בְּדִינָא. וְהַמִּלָּה שֶׁל לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּסבָרָא. יִשְׂרָאֵל וְיַעֲקֹב - זֶה עֶלְיוֹן מִזֶּה, וּבִגְלָלָם הָיָה מַטֵּה מֹשֶׁה חָקוּק מִשְּׁנֵי צְדָדָיו מִשְּׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, אֶחָד רַחֲמִים בְּדִין, וְאֶחָד דִּין בְּדִין.

וְרָזָא (במדבר כ״ג:כ״א) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, מִדַּאֲנַן בְּגָלוּתָא, דְּחִיקָן בֵּין שָׂנְאֵי, וְאִסְתַּלִּיקַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, וְאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ, הוּא יַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינָנָא וְיִפְרְקִינָנָא. וְרָזָא (ישעיהו מ״ה:י״ג) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, (ישעיהו ס״ו:א׳) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְסוֹד (במדבר כג) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל - מִשֶּׁאָנוּ בַּגָּלוּת דְּחוּקִים בֵּין שׂוֹנְאִים, וְהִסְתַּלְּקָה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַחֲקָה מִמֶּנּוּ, הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ וְיִגְאָלֵנוּ, וְהַסּוֹד שֶׁל (ישעיה מד) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסִאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.

בִּנְיָן עִלָּאָה, שְׁתֵּ"י רַגְלַי חַי, לי' רַבָּתָא, י' לְח' זְעֵירְתָּא, ח' לְתיו, וי' לְו', ו' לְד', הֲדָא הוּא דְּנָפִיק מֵעִלָּאָה. בַּבִּנְיָןֹ הָעֶלְיוֹן שְׁתֵּ"י רַגְלַיִם חַי, לְי' גְּדוֹלָה י' לְח' קְטַנָּה, ח' לְתָי"ו, וְי' לְו', ו' לְד', זֶה מַה שֶּׁיּוֹצֵא מֵהָעֶלְיוֹן.

תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ יְקָרָא, מֵאֶבֶן טָבָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגו', י"ב פְּרִישָׁא. (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ א' בְּגִין פְּרִישָׁא. תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מֵאֶבֶן טוֹבָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ', שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת. כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ - מִשּׁוּם חֲלֻקָּה אַחַת.

וּבְגִין דָּא מִתְחַלַף כְּחֲדָא, ב' פְּרִישָׁא גָּלוּתָא, א' פְּרִישָׁא קַדְמַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו ב׳:ה׳) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בְּגָלוּתָא, אַתְוָון דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהוֹן, עַל חוֹבֵיהוֹן, בְּקוּשְׁטָא בְּדִינָא הֲווּ, בְּאוֹרַיְיתָא תַּקַּנְתָּא, וְתִפְקוּן מִן חַמְרָא טִינָא, דְּהִיא גָלוּתָא, וְתַהֲכוּ לְנַהֲרָא דַּיְיָ. וְלָכֵן מִתְחַלְּפִים כְּאֶחָד. ב' הַפֵּרוּשׁ עַל הַגָּלוּת, א' הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן. בּא רְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב, בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בַּגָּלוּת, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶן עַל חֲטָאֵיהֶם, בֶּאֱמֶת בְּדִין הָיוּ. בַּתּוֹרָה יֵשׁ תַּקָּנָה, וְתֵצְאוּ מֵחֹמֶר הַטִּיט, שֶׁהִיא גָלוּת, וְתֵלְכוּ לְאוֹר ה'.

א' רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, אִתְצַפֵּי אֲתָא בְּתִיגְנָא דְּסִיפְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְאֲנָא אִתְפַּלִיג בָּאָרֶץ, בָּאָרֶץ אַתְּ מַשְׁכַּח בְּתִיגְנָא דְסִפְרָא דְאוֹרַיְיתָא, ר"ץ מִתְלַפִּין כְּחֲדָא גָּלוּתָא. מַאי גָּלוּתָא דְמִצְרָאֵי. אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין הֲוָה אָמַר לְאַבְרָהָם, דִּיהֵא גָּלוּתָא לִבְנוֹהִי בְּמִצְרָאֵי, וְכִי הֲוֵית מָנֵיתָא יַתְהוֹן, מָאתָן וְתִשְׁעִין שְׁנִין הֲווּ. א', רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, נִרְאֵית בָּאָה בִּגְזֵרַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, וְהֵם מִתְחַלְּקִים בָּאָרֶץ בָּאָרֶץ אַתָּה מוֹצֵא בִּגְזֵרַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, ר"ץ מִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד גָּלוּת. מַהִי גָּלוּת מִצְרַיִם? אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה אוֹמֵר לְאַבְרָהָם שֶׁתִּהְיֶה גָלוּת לְבָנָיו בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁהָיִיתָ מוֹנֶה אוֹתָם, מָאתַיִם וְתִשְׁעִים שָׁנִים הָיוּ.

תָּא חֲזֵי, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ו) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל, עִדּוּי וְלֵידָה, דְּאִתְמְלֵי לְגִלּוּיָאן וְעָקְתָן סַגִּיאִין וְעִידָן בִּישִׁין. וְאַף עַל גַּב דִּיְהוּ בְּאִלֵּין, מַטְרוּנִיתָא אִזְדַּעְזְעַת וְאִתְרַחֲקַת מִן בַּעֲלָהּ, תְּהֵא עִמָּנָא בְּגָלוּתָא, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הֲוָה גִּלּוּפָא דְּאִתּוֹסַף, יִתְרְעֵי לְמֵימַר וְהֲוָה עָבַר מִן גָּלוּתָא מֵאָה וְעֶשֶׂר שְׁנִין, וּמָאתָן וְתִשְׁעִין, הֲוִי אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, וְלָא אִתְמְנֵי גָלוּתָא דְיַעֲקֹב, אֶלָּא מִדְּמִית יוֹסֵף, (והיינו דא על גבי דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.) בֹּא רְאֵה, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ז) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָראת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל. הֵרָיוֹן וְלֵדָה, שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְגָלֻיּוֹת וּלְצָרוֹת רַבּוֹת וְעִדָּנִים רָעִים. וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה עִמָּנוּ, הַמַּלְכָּה מִזְדַּעְזַעַת וּמִתְרַחֶקֶת מִבַּעְלָהּ, תִּהְיֶה עִמָּנוּ בַּגָּלוּת, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הָיְתָה הַחֲקִיקָה שֶׁנִּתּוֹסְפָה. יִרְצֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִן הַגָּלוּת מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים, וְיִהְיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְלֹא נִמְנֵית גָּלוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֶלָּא מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף.

וַיְּהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שְׁנָה, הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא בְּמִנְיְינָא, תִּקוּנְתָּא יְהוֹן בְּנַיָיא דְּאִתְגַּלְּיָין בְּמִכִילָתָא דְּדִינָא תְּלָתָא גַּלָּוָון. קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּאִתְמְתַל בִּשְׁבַע שְׁנִין. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ז׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגו'. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כָּאן סוֹד בַּגָּלוּת בְּמִנְיָן, תִּקּוּנֵי הַגָּלֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים בְּמִדַּת הַדִּין שָׁלֹשׁ גָּלֻיּוֹת. רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁנִּמְשַׁל בְּשֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגוֹ'.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגו'. הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא תַּקַּנְתָּא יְהוֹן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל. מִשְׁתְּרֵי גַּלָּיָיא וְיִתְרְעֵי לְמֵימַר, יְהוֹן בְּנַיָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגַּלָּוָון עַל חוֹבֵיהוֹן בְּדִינָא, שְׁנִין סַגִּיאִין יְהֵא. (ויקרא כ״ו:כ״א) שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם, (בראשית ד׳:כ״ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יוּקַּם קָיִן, בְּגָלוּתָא קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּהִיא זְעֵירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִכָּאן (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגוֹ'. כָּאן סוֹד הַגָּלוּת, הַתַּקָּנָה שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁחְרָרִים מִגָּלֻיּוֹת, וְיִתְרַצֶּה לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם בְּדִין, שָׁנִים רַבּוֹת יִהְיֶה, (ויקרא כו) שֶׁבַע כְּחַ אתֵיכֶם, (בראשית ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, בַּגָּלוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְטַנָּה.

תִּנְיָינָא, גָּלוּתָא דְשׁוֹפְטִים, דְּאִתְמְתַל לְאַרְבָּעִים שְׁנִין, בִּשְׁבַע דְּאִינְהוּ סַגִּיאֵי מִנֵּיהּ. שֵׁנִית - גָּלוּת הַשּׁוֹפְטִים שֶׁנִּמְשְׁלָה לְאַרְבָּעִים שָׁנִים, בְּשֶׁבַע שֶׁהֵם רַבִּים מִמֶּנּוּ.

תְּלִיתָאֵי, גָּלוּתָא דַאֲנַן בֵּיהּ אֲרִיכָא, דְּאִתְמְתַל לִמְאָה שְׁנִין, לְאַרְבְּעִין וְהַיְינוּ דָּא עַל גַּבֵּי עִלָאָה דְּאֲמָר (דניאל י״ב:י״א) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם וְגו': שְׁלִישִׁית - הַגָּלוּת שֶׁאָנוּ בָּהּ, אֲרֻכָּה, שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמֵאָה שָׁנִים, לְאַרְבָּעִים. וְהַיְנוּ שֶׁגִּלָּה הָעֶלְיוֹן שֶׁאָמַר (דניאל יב) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שּמֵם וְגוֹ'.

כַּמָּה הוּא רָזָא עִלָּאָה בְּדָא קְרָא, וְאֲנַן חַבְרַיָיא תְּמֵיהִין עֲלַיְיהוּ, עַל וַיְחִי דְּדָכִיר עִמֵּיהּ יַעֲקֹב. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר קַמֵּי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגו'. (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לָא אָמַר קְרָא, (בראשית כ״ה:ל״ג) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. כַּמָּה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן בַּפָּסוּק הַזֶּה, וְאָנוּ הַחֲבֵרִים תְּמֵהִים עֲלֵיהֶם, עַל וַיְחִי שֶׁמַּזְכִּיר עִמּוֹ יַעֲקֹב, הָיָה לוֹ לוֹמַר לְפָנָיו יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגוֹ'. (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לֹא אָמַר הַכָּתוּב (בראשית כה) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב?

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהָ, בְּעִידְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל קְשִׁיטִין וְזַכָּאִין וְעָבְדִין זְכוּ, וְלָא הֲווּ רְתִיתִין יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְחוּדֵיהּ. בְּדִין טָבָאן דְּעָבְדִין, הֲוָה לְמֶעְבַּד לְהוּ טָבָאן סַגִּיאִין דָּא בְּדָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּיִּים וְצַדִּיקִים וְעוֹשִׂים זְכֻיּוֹת וְלֹא הָיוּ פוֹחֲדִים יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. מִשּׁוּם הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשׂוּ הָיָה לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת רַבּוֹת זֶה בָּזֶה.

מִדְּחָבוּ, וְאִתְגְּלִיאוּ עַל חוֹבֵיהוֹן, וְעַל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין, לָא הֲווּ סָבְלִין יָתֵיהּ, דְּלָא יֶהֶוְיָין לְעַלְמָא, בְּקוּשְׁטָא עַל חוֹבֵיהוֹן. וְעַל דָּא אָתֵי מְכִילְתָּא דְרַחֲמֵי וְדִינָא לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְיַהֲבִית (וישראל יהבית) יַתְהוֹן בְּאַרְעָא גָּלוּתְהוֹן. מִשֶּׁחָטְאוּ וְהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם וְעַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, לֹא הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בָּעוֹלָם בֶּאֱמֶת עַל חֲטָאֵיהֶם, וְעַל זֶה בָּאָה מִדַּת הָרַחֲמִים וְהַדִּין לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנָה אוֹתָם בְּאֶרֶץ גָּלוּתָם.

יָאוֹת בָּעֵי בְּרִי, אֲבָל אִינִישׁ מִסְתַּכֵּל וְיִנְדַע יָתֵיהּ, יַעֲקֹב דְּמִתְלַף עִם וַיְחִי, קֹדֶשׁ. וְעַל דְּנָא רָזָא אָמְרִין, יַעֲקֹב בָּחַר יָתֵיהּ סַפִּירָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא. יָפֶה שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אֲבָל אִישׁ הַמִּסְתַּכֵּל וְיוֹדֵעַ אוֹתוֹ, יַעֲקֹב הַמְחֻבָּר עִם וַיְחִי הוּא קֹדֶשׁ, וְעַל סוֹד זֶה אוֹמְרִים, יַעֲקֹב בָּחַר אוֹתוֹ לִהְיוֹת סַפִּיר בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים, דָּא יַעֲקֹב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, תְּחוֹת מִן דַּרְגָּא נְחִיתַת עֲלוֹהִי נְבִיאִין בִּרְכָאן בְּמִצְרַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה נז) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים - זֶה יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מֵהַדַּרְגָּה יָרְדָה עָלָיו נְבוּאוֹת וּבְרָכוֹת בְּמִצְרַיִם.

תָּנָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, לִבָּא חָמָא, דְּיַעֲקֹב דְּהֲוָה בְּמִצְרַיִם לֵית נְבוּאָתֵיהּ מַעַלְיוּתָא. (ס"א דארעא סניאה) אַרְעָא סַגִּיאָה. שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם אֵין נְבוּאָתוֹ מְעֻלָּה. (שהארץ שנואה). אֶרֶץ גְּדוֹלָה.

תָּא חֲזֵי, לָא זָכֵי לְבָרֵךְ לְחַד מִבְּנוֹהִי, וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ רוּחָא לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כַּד בָּרִיךְ יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בְּרָזָא. וְרָזָא (בראשית מ״ב:א׳) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. תָּא חֲזֵי, דְּלָא אִיתְיְיהִיבַת נְבוּאֲתָא, אֶלָּא לִתְבִירֵי לִבָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ב:ב׳) רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. בֹּא רְאֵה, לֹא זָכָה לְבָרֵךְ אֶת אֶחָד מִבָּנָיו וְלֹא הָיְתָה בְּיָדוֹ רוּחַ לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כְּשֶׁבֵּרַךְ אוֹתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּסוֹד, וְסוֹד - (בראשית מב) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ בּא רְאֵה שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַנְּבוּאָה אֶלָּא לִשְׁבוּרֵי הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, יַעֲקֹב סַפִּיר, דְּאִיהִי מְכִילָתָא דְּדִינָא לְסִטְרֵיהּ, אֲתָא אָמַר, (בראשית ל״ב:כ״ט) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְּךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתְּ מַשְׁכַּח דְּיַעֲקֹב חָזָא לְסִטְרֵיהּ מְכִילָתָא דְּדִינָא, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגו', וְרָזָא דְמִלָּה (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, יַעֲקֹב סַפִּיר, שֶׁהִיא מִדַּת הַדִּין לְצִדּוֹ. בָּא וְאָמַר, (שם לב) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה לְצִדּוֹ מִדַּת הַדִּין. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגוֹ', וְסוֹד הַדָּבָר - (ירמיה ו) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כַּד אִתְגְּלִיאוּ מִן יְרוּשְׁלֵם, וְאַעֲדִיאוּ תְּדִירָא, וְסָאִיב מְסַנְאָה יַת הֵיכָלָא. בְּעִדָּנָא הַהִיא לָא סוֹבְלַת מַלְכוּתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבֵיהוֹן, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּהִיא מִתְּרֵי גִיסָא, רַחֲמֵי וְדִינָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּשֶׁהֻגְלוּ מִירוּשָׁלַיִם וְהוּסַר הַתָּמִיד, וְטִמֵּא הַשּׂוֹנֵא אֶת הַהֵיכָל, בַּזְּמַן הַהוּא לֹא סָבְלָה הַמַּלְכוּת אֶת יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם חֲטָאֵיהֶם, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי צְדָדִים - רַחֲמִים וְדִין.

וּמִלָּה דְּלֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְפְּרִישׁ בִּסְבִירֵיהּ. יִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב עִלָּאָה דָּא מִן דָּא, וּבְגִינֵהוֹן הֲוָה חוּטְרָא דְמשֶׁה גְּלִיפָא מִתְּרֵין סִטְרוֹי מִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, חַד רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְחַד דִּינָא בְּדִינָא. וְהַמִּלָּה שֶׁל לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּסבָרָא. יִשְׂרָאֵל וְיַעֲקֹב - זֶה עֶלְיוֹן מִזֶּה, וּבִגְלָלָם הָיָה מַטֵּה מֹשֶׁה חָקוּק מִשְּׁנֵי צְדָדָיו מִשְּׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, אֶחָד רַחֲמִים בְּדִין, וְאֶחָד דִּין בְּדִין.

וְרָזָא (במדבר כ״ג:כ״א) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, מִדַּאֲנַן בְּגָלוּתָא, דְּחִיקָן בֵּין שָׂנְאֵי, וְאִסְתַּלִּיקַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, וְאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ, הוּא יַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינָנָא וְיִפְרְקִינָנָא. וְרָזָא (ישעיהו מ״ה:י״ג) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, (ישעיהו ס״ו:א׳) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְסוֹד (במדבר כג) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל - מִשֶּׁאָנוּ בַּגָּלוּת דְּחוּקִים בֵּין שׂוֹנְאִים, וְהִסְתַּלְּקָה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַחֲקָה מִמֶּנּוּ, הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ וְיִגְאָלֵנוּ, וְהַסּוֹד שֶׁל (ישעיה מד) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסִאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.

בִּנְיָן עִלָּאָה, שְׁתֵּ"י רַגְלַי חַי, לי' רַבָּתָא, י' לְח' זְעֵירְתָּא, ח' לְתיו, וי' לְו', ו' לְד', הֲדָא הוּא דְּנָפִיק מֵעִלָּאָה. בַּבִּנְיָןֹ הָעֶלְיוֹן שְׁתֵּ"י רַגְלַיִם חַי, לְי' גְּדוֹלָה י' לְח' קְטַנָּה, ח' לְתָי"ו, וְי' לְו', ו' לְד', זֶה מַה שֶּׁיּוֹצֵא מֵהָעֶלְיוֹן.

תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ יְקָרָא, מֵאֶבֶן טָבָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגו', י"ב פְּרִישָׁא. (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ א' בְּגִין פְּרִישָׁא. תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מֵאֶבֶן טוֹבָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ', שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת. כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ - מִשּׁוּם חֲלֻקָּה אַחַת.

וּבְגִין דָּא מִתְחַלַף כְּחֲדָא, ב' פְּרִישָׁא גָּלוּתָא, א' פְּרִישָׁא קַדְמַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו ב׳:ה׳) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בְּגָלוּתָא, אַתְוָון דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהוֹן, עַל חוֹבֵיהוֹן, בְּקוּשְׁטָא בְּדִינָא הֲווּ, בְּאוֹרַיְיתָא תַּקַּנְתָּא, וְתִפְקוּן מִן חַמְרָא טִינָא, דְּהִיא גָלוּתָא, וְתַהֲכוּ לְנַהֲרָא דַּיְיָ. וְלָכֵן מִתְחַלְּפִים כְּאֶחָד. ב' הַפֵּרוּשׁ עַל הַגָּלוּת, א' הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן. בּא רְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב, בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בַּגָּלוּת, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶן עַל חֲטָאֵיהֶם, בֶּאֱמֶת בְּדִין הָיוּ. בַּתּוֹרָה יֵשׁ תַּקָּנָה, וְתֵצְאוּ מֵחֹמֶר הַטִּיט, שֶׁהִיא גָלוּת, וְתֵלְכוּ לְאוֹר ה'.

א' רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, אִתְצַפֵּי אֲתָא בְּתִיגְנָא דְּסִיפְרָא דְאוֹרַיְיתָא. וְאֲנָא אִתְפַּלִיג בָּאָרֶץ, בָּאָרֶץ אַתְּ מַשְׁכַּח בְּתִיגְנָא דְסִפְרָא דְאוֹרַיְיתָא, ר"ץ מִתְלַפִּין כְּחֲדָא גָּלוּתָא. מַאי גָּלוּתָא דְמִצְרָאֵי. אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין הֲוָה אָמַר לְאַבְרָהָם, דִּיהֵא גָּלוּתָא לִבְנוֹהִי בְּמִצְרָאֵי, וְכִי הֲוֵית מָנֵיתָא יַתְהוֹן, מָאתָן וְתִשְׁעִין שְׁנִין הֲווּ. א', רְצוֹנוֹ לוֹמַר בָּאָרֶץ, נִרְאֵית בָּאָה בִּגְזֵרַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, וְהֵם מִתְחַלְּקִים בָּאָרֶץ בָּאָרֶץ אַתָּה מוֹצֵא בִּגְזֵרַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, ר"ץ מִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד גָּלוּת. מַהִי גָּלוּת מִצְרַיִם? אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה אוֹמֵר לְאַבְרָהָם שֶׁתִּהְיֶה גָלוּת לְבָנָיו בְּמִצְרַיִם, וּכְשֶׁהָיִיתָ מוֹנֶה אוֹתָם, מָאתַיִם וְתִשְׁעִים שָׁנִים הָיוּ.

תָּא חֲזֵי, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ו) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל, עִדּוּי וְלֵידָה, דְּאִתְמְלֵי לְגִלּוּיָאן וְעָקְתָן סַגִּיאִין וְעִידָן בִּישִׁין. וְאַף עַל גַּב דִּיְהוּ בְּאִלֵּין, מַטְרוּנִיתָא אִזְדַּעְזְעַת וְאִתְרַחֲקַת מִן בַּעֲלָהּ, תְּהֵא עִמָּנָא בְּגָלוּתָא, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הֲוָה גִּלּוּפָא דְּאִתּוֹסַף, יִתְרְעֵי לְמֵימַר וְהֲוָה עָבַר מִן גָּלוּתָא מֵאָה וְעֶשֶׂר שְׁנִין, וּמָאתָן וְתִשְׁעִין, הֲוִי אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, וְלָא אִתְמְנֵי גָלוּתָא דְיַעֲקֹב, אֶלָּא מִדְּמִית יוֹסֵף, (והיינו דא על גבי דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.) בֹּא רְאֵה, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ז) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָראת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל. הֵרָיוֹן וְלֵדָה, שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְגָלֻיּוֹת וּלְצָרוֹת רַבּוֹת וְעִדָּנִים רָעִים. וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה עִמָּנוּ, הַמַּלְכָּה מִזְדַּעְזַעַת וּמִתְרַחֶקֶת מִבַּעְלָהּ, תִּהְיֶה עִמָּנוּ בַּגָּלוּת, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הָיְתָה הַחֲקִיקָה שֶׁנִּתּוֹסְפָה. יִרְצֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִן הַגָּלוּת מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים, וְיִהְיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְלֹא נִמְנֵית גָּלוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֶלָּא מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף.

וַיְּהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שְׁנָה, הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא בְּמִנְיְינָא, תִּקוּנְתָּא יְהוֹן בְּנַיָיא דְּאִתְגַּלְּיָין בְּמִכִילָתָא דְּדִינָא תְּלָתָא גַּלָּוָון. קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּאִתְמְתַל בִּשְׁבַע שְׁנִין. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ז׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגו'. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כָּאן סוֹד בַּגָּלוּת בְּמִנְיָן, תִּקּוּנֵי הַגָּלֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים בְּמִדַּת הַדִּין שָׁלֹשׁ גָּלֻיּוֹת. רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁנִּמְשַׁל בְּשֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגוֹ'.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגו'. הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא תַּקַּנְתָּא יְהוֹן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל. מִשְׁתְּרֵי גַּלָּיָיא וְיִתְרְעֵי לְמֵימַר, יְהוֹן בְּנַיָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגַּלָּוָון עַל חוֹבֵיהוֹן בְּדִינָא, שְׁנִין סַגִּיאִין יְהֵא. (ויקרא כ״ו:כ״א) שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם, (בראשית ד׳:כ״ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יוּקַּם קָיִן, בְּגָלוּתָא קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּהִיא זְעֵירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִכָּאן (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגוֹ'. כָּאן סוֹד הַגָּלוּת, הַתַּקָּנָה שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁחְרָרִים מִגָּלֻיּוֹת, וְיִתְרַצֶּה לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם בְּדִין, שָׁנִים רַבּוֹת יִהְיֶה, (ויקרא כו) שֶׁבַע כְּחַ אתֵיכֶם, (בראשית ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, בַּגָּלוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְטַנָּה.

תִּנְיָינָא, גָּלוּתָא דְשׁוֹפְטִים, דְּאִתְמְתַל לְאַרְבָּעִים שְׁנִין, בִּשְׁבַע דְּאִינְהוּ סַגִּיאֵי מִנֵּיהּ. שֵׁנִית - גָּלוּת הַשּׁוֹפְטִים שֶׁנִּמְשְׁלָה לְאַרְבָּעִים שָׁנִים, בְּשֶׁבַע שֶׁהֵם רַבִּים מִמֶּנּוּ.

תְּלִיתָאֵי, גָּלוּתָא דַאֲנַן בֵּיהּ אֲרִיכָא, דְּאִתְמְתַל לִמְאָה שְׁנִין, לְאַרְבְּעִין וְהַיְינוּ דָּא עַל גַּבֵּי עִלָאָה דְּאֲמָר (דניאל י״ב:י״א) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם וְגו': שְׁלִישִׁית - הַגָּלוּת שֶׁאָנוּ בָּהּ, אֲרֻכָּה, שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמֵאָה שָׁנִים, לְאַרְבָּעִים. וְהַיְנוּ שֶׁגִּלָּה הָעֶלְיוֹן שֶׁאָמַר (דניאל יב) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שּמֵם וְגוֹ'.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו'. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לִבָּא חָמָא בִּנְבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, דִּיהוֹן בְּנוֹהִי בְּכַמָּה גַּלָּוון, עַד הָכָא ועַד עִדָּנָא דְּקֵץ מְשִׁיחָא. וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַלֵּב רוֹאֶה בַּנְּבוּאָה, בְּמִצְרַיִם, שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו בְּכַמָּה גָלֻיּוֹת, עַד כָּאן, וְעַד עִדָּן שֶׁל קֵץ הַמָּשִׁיחַ.

ולָא מָטָא לִנְבוּאָה דְּויְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם. וְהִיא מַעַלְיָיתָא, נְבוּאָתָא מִדְּאִתְנַבִּיאוּ (ד"א לא אתנביאו) אִתְנַבִּיאוּ דְּכַוָּותָה, וְלָא מָטָא לְהוּ שׁוּם אֵינִישׁ מִן בְּנִי נְבִיאָה, אֶלָּא הוּא וּמשֶׁה. בְּמשֶׁה כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כְּתִיב, ויְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָתָה דְּנַחֲתָא מֵאַסְפַּקְלַרְיָאה (מאירתא) דְּנַהֲרָא. וְלֹא הִגִּיעָה לַנְּבוּאָה שֶׁל וַיְחִי אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, וְהִיא הַנְּבוּאָה הַמְעֻלָּה מִשֶּׁהִתְנַבְּאוּ (שלא התנבאו) כְּמוֹתָהּ וְלֹא הִגִּיעָה לְשׁוּם אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, אֶלָּא הוּא וּמֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה כָּתוּב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. בְּיַעֲקֹב כָּתוּב וַיְחִי יַעֲקֹב. וַיְחִי, נְבוּאָה שֶׁיָּרְדָה מֵהָאַסְפַּקְלַרְיָה (מאירה) הַמְּאִירָה.

בָּעֵי לְמֵימַר (חפץ ההוא הוה בעינוהי) נְבוּאָן דְּגָלוּתָא דְּעַרְעָן לִבְנוֹהִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבְכָל אַרְעָא דְאִתּוֹתַב בָּהּ. מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה תְּבִיר לִבֵּיהּ. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ב:א׳) כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם. רָצָה לוֹמַר, (חפץ ההוא היה בעיניו) נְבוּאַת הַגָּלוּת שֶׁתִּקְרֶה לְבָנָיו בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וּבְכָל אֶרֶץ הִתְיַשֵּׁב בָהּ, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה שָׁבוּר לִבּוֹ, שֶׁכָּתוּב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם.

וְעַל דָּא מָטָא, וַיְחִי יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם, וְלָא הֲוָה חָדֵי. (סי א') כִּי בְּאַרְעָא הַהִיא סְפֵיקָן דְּעַמִין, סַפִּרִין דְּכוּרְסֵי יְקָרָא. וְלָא מָטָא לְהוֹן שׁוּם אֵינִישׁ, לָא מִן עִלָּאָה וְלָא מִן תַּתָּאָה, אֶלָּא ח"י. וְרָזָא דָא, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וְעַל כֵּן הִגִּיעַ וַיְחִי יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם, וְלֹא הָיָה שָׂמֵחַ, כִּי בָּאָרֶץ הַהִיא קִשְׁרָם שֶׁל הָעַמִּים, סַפִּירִים שֶׁל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְלֹא הִגִּיעַ לָהֶם שׁוּם אִישׁ, לֹא מֵהָעֶלְיוֹנִים וְלֹא מִן הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא חַ"י, וְסוֹד זֶה - כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

כַּמָּה הוּא רָזָא עִלָּאָה בְּדָא קְרָא, וְאֲנַן חַבְרַיָיא תְּמֵיהִין עֲלַיְיהוּ, עַל וַיְחִי דְּדָכִיר עִמֵּיהּ יַעֲקֹב. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר קַמֵּי יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגו'. (שמות ד) בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל. רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לָא אָמַר קְרָא, (בראשית כ״ה:ל״ג) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. כַּמָּה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן בַּפָּסוּק הַזֶּה, וְאָנוּ הַחֲבֵרִים תְּמֵהִים עֲלֵיהֶם, עַל וַיְחִי שֶׁמַּזְכִּיר עִמּוֹ יַעֲקֹב, הָיָה לוֹ לוֹמַר לְפָנָיו יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? שֶׁכָּתוּב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית וְגוֹ'. (שמות ד) בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, וְכִי לֹא אָמַר הַכָּתוּב (בראשית כה) וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב?

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוּהָ, בְּעִידְנָא דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל קְשִׁיטִין וְזַכָּאִין וְעָבְדִין זְכוּ, וְלָא הֲווּ רְתִיתִין יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְחוּדֵיהּ. בְּדִין טָבָאן דְּעָבְדִין, הֲוָה לְמֶעְבַּד לְהוּ טָבָאן סַגִּיאִין דָּא בְּדָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּיִּים וְצַדִּיקִים וְעוֹשִׂים זְכֻיּוֹת וְלֹא הָיוּ פוֹחֲדִים יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יַעֲקֹב לְבַדּוֹ. מִשּׁוּם הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשׂוּ הָיָה לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת רַבּוֹת זֶה בָּזֶה.

מִדְּחָבוּ, וְאִתְגְּלִיאוּ עַל חוֹבֵיהוֹן, וְעַל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין, לָא הֲווּ סָבְלִין יָתֵיהּ, דְּלָא יֶהֶוְיָין לְעַלְמָא, בְּקוּשְׁטָא עַל חוֹבֵיהוֹן. וְעַל דָּא אָתֵי מְכִילְתָּא דְרַחֲמֵי וְדִינָא לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְיַהֲבִית (וישראל יהבית) יַתְהוֹן בְּאַרְעָא גָּלוּתְהוֹן. מִשֶּׁחָטְאוּ וְהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם וְעַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, לֹא הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בָּעוֹלָם בֶּאֱמֶת עַל חֲטָאֵיהֶם, וְעַל זֶה בָּאָה מִדַּת הָרַחֲמִים וְהַדִּין לְחוּד, יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנָה אוֹתָם בְּאֶרֶץ גָּלוּתָם.

יָאוֹת בָּעֵי בְּרִי, אֲבָל אִינִישׁ מִסְתַּכֵּל וְיִנְדַע יָתֵיהּ, יַעֲקֹב דְּמִתְלַף עִם וַיְחִי, קֹדֶשׁ. וְעַל דְּנָא רָזָא אָמְרִין, יַעֲקֹב בָּחַר יָתֵיהּ סַפִּירָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא. יָפֶה שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אֲבָל אִישׁ הַמִּסְתַּכֵּל וְיוֹדֵעַ אוֹתוֹ, יַעֲקֹב הַמְחֻבָּר עִם וַיְחִי הוּא קֹדֶשׁ, וְעַל סוֹד זֶה אוֹמְרִים, יַעֲקֹב בָּחַר אוֹתוֹ לִהְיוֹת סַפִּיר בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים, דָּא יַעֲקֹב. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, תְּחוֹת מִן דַּרְגָּא נְחִיתַת עֲלוֹהִי נְבִיאִין בִּרְכָאן בְּמִצְרַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה נז) וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לֵב נִדְכָּאִים - זֶה יַעֲקֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מֵהַדַּרְגָּה יָרְדָה עָלָיו נְבוּאוֹת וּבְרָכוֹת בְּמִצְרַיִם.

תָּנָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, לִבָּא חָמָא, דְּיַעֲקֹב דְּהֲוָה בְּמִצְרַיִם לֵית נְבוּאָתֵיהּ מַעַלְיוּתָא. (ס"א דארעא סניאה) אַרְעָא סַגִּיאָה. שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁהָיָה יַעֲקֹב בְּמִצְרַיִם אֵין נְבוּאָתוֹ מְעֻלָּה. (שהארץ שנואה). אֶרֶץ גְּדוֹלָה.

תָּא חֲזֵי, לָא זָכֵי לְבָרֵךְ לְחַד מִבְּנוֹהִי, וְלָא הֲוָה בִּידֵיהּ רוּחָא לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כַּד בָּרִיךְ יַתְהוֹן כָּל חַד וְחַד בְּרָזָא. וְרָזָא (בראשית מ״ב:א׳) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. תָּא חֲזֵי, דְּלָא אִיתְיְיהִיבַת נְבוּאֲתָא, אֶלָּא לִתְבִירֵי לִבָּא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ב:ב׳) רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. בֹּא רְאֵה, לֹא זָכָה לְבָרֵךְ אֶת אֶחָד מִבָּנָיו וְלֹא הָיְתָה בְּיָדוֹ רוּחַ לְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמִצְרַיִם, כְּשֶׁבֵּרַךְ אוֹתָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּסוֹד, וְסוֹד - (בראשית מב) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרַיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ בּא רְאֵה שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַנְּבוּאָה אֶלָּא לִשְׁבוּרֵי הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, יַעֲקֹב סַפִּיר, דְּאִיהִי מְכִילָתָא דְּדִינָא לְסִטְרֵיהּ, אֲתָא אָמַר, (בראשית ל״ב:כ״ט) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְּךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתְּ מַשְׁכַּח דְּיַעֲקֹב חָזָא לְסִטְרֵיהּ מְכִילָתָא דְּדִינָא, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגו', וְרָזָא דְמִלָּה (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְּלֵי עָרֶב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, יַעֲקֹב סַפִּיר, שֶׁהִיא מִדַּת הַדִּין לְצִדּוֹ. בָּא וְאָמַר, (שם לב) לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיַּעֲקֹב רָאָה לְצִדּוֹ מִדַּת הַדִּין. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְגוֹ', וְסוֹד הַדָּבָר - (ירמיה ו) אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כַּד אִתְגְּלִיאוּ מִן יְרוּשְׁלֵם, וְאַעֲדִיאוּ תְּדִירָא, וְסָאִיב מְסַנְאָה יַת הֵיכָלָא. בְּעִדָּנָא הַהִיא לָא סוֹבְלַת מַלְכוּתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל חוֹבֵיהוֹן, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל. בְּגִין דְּהִיא מִתְּרֵי גִיסָא, רַחֲמֵי וְדִינָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּשֶׁהֻגְלוּ מִירוּשָׁלַיִם וְהוּסַר הַתָּמִיד, וְטִמֵּא הַשּׂוֹנֵא אֶת הַהֵיכָל, בַּזְּמַן הַהוּא לֹא סָבְלָה הַמַּלְכוּת אֶת יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם חֲטָאֵיהֶם, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מִשְּׁנֵי צְדָדִים - רַחֲמִים וְדִין.

וּמִלָּה דְּלֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְפְּרִישׁ בִּסְבִירֵיהּ. יִשְׂרָאֵל יַעֲקֹב עִלָּאָה דָּא מִן דָּא, וּבְגִינֵהוֹן הֲוָה חוּטְרָא דְמשֶׁה גְּלִיפָא מִתְּרֵין סִטְרוֹי מִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא, חַד רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְחַד דִּינָא בְּדִינָא. וְהַמִּלָּה שֶׁל לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר מִתְבָּאֵר בִּסבָרָא. יִשְׂרָאֵל וְיַעֲקֹב - זֶה עֶלְיוֹן מִזֶּה, וּבִגְלָלָם הָיָה מַטֵּה מֹשֶׁה חָקוּק מִשְּׁנֵי צְדָדָיו מִשְּׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, אֶחָד רַחֲמִים בְּדִין, וְאֶחָד דִּין בְּדִין.

וְרָזָא (במדבר כ״ג:כ״א) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, מִדַּאֲנַן בְּגָלוּתָא, דְּחִיקָן בֵּין שָׂנְאֵי, וְאִסְתַּלִּיקַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, וְאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ, הוּא יַשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא בֵּינָנָא וְיִפְרְקִינָנָא. וְרָזָא (ישעיהו מ״ה:י״ג) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, (ישעיהו ס״ו:א׳) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי. וְסוֹד (במדבר כג) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל - מִשֶּׁאָנוּ בַּגָּלוּת דְּחוּקִים בֵּין שׂוֹנְאִים, וְהִסְתַּלְּקָה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ וְהִתְרַחֲקָה מִמֶּנּוּ, הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ וְיִגְאָלֵנוּ, וְהַסּוֹד שֶׁל (ישעיה מד) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת. וַיְחִי חַי, כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסִאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי.

בִּנְיָן עִלָּאָה, שְׁתֵּ"י רַגְלַי חַי, לי' רַבָּתָא, י' לְח' זְעֵירְתָּא, ח' לְתיו, וי' לְו', ו' לְד', הֲדָא הוּא דְּנָפִיק מֵעִלָּאָה. בַּבִּנְיָןֹ הָעֶלְיוֹן שְׁתֵּ"י רַגְלַיִם חַי, לְי' גְּדוֹלָה י' לְח' קְטַנָּה, ח' לְתָי"ו, וְי' לְו', ו' לְד', זֶה מַה שֶּׁיּוֹצֵא מֵהָעֶלְיוֹן.

תְּחוֹת כָּרְסֵיהּ יְקָרָא, מֵאֶבֶן טָבָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. הַיְינוּ דִּכְתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגו', י"ב פְּרִישָׁא. (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ א' בְּגִין פְּרִישָׁא. תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מֵאֶבֶן טוֹבָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ', שְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת. כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ - מִשּׁוּם חֲלֻקָּה אַחַת.

וּבְגִין דָּא מִתְחַלַף כְּחֲדָא, ב' פְּרִישָׁא גָּלוּתָא, א' פְּרִישָׁא קַדְמַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, מַאי דִכְתִיב, (ישעיהו ב׳:ה׳) בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בְּגָלוּתָא, אַתְוָון דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהוֹן, עַל חוֹבֵיהוֹן, בְּקוּשְׁטָא בְּדִינָא הֲווּ, בְּאוֹרַיְיתָא תַּקַּנְתָּא, וְתִפְקוּן מִן חַמְרָא טִינָא, דְּהִיא גָלוּתָא, וְתַהֲכוּ לְנַהֲרָא דַּיְיָ. וְלָכֵן מִתְחַלְּפִים כְּאֶחָד. ב' הַפֵּרוּשׁ עַל הַגָּלוּת, א' הַפֵּרוּשׁ הָרִאשׁוֹן. בּא רְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב, בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה', בַּגָּלוּת, הָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶן עַל חֲטָאֵיהֶם, בֶּאֱמֶת בְּדִין הָיוּ. בַּתּוֹרָה יֵשׁ תַּקָּנָה, וְתֵצְאוּ מֵחֹמֶר הַטִּיט, שֶׁהִיא גָלוּת, וְתֵלְכוּ לְאוֹר ה'.

תָּא חֲזֵי, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ו) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל, עִדּוּי וְלֵידָה, דְּאִתְמְלֵי לְגִלּוּיָאן וְעָקְתָן סַגִּיאִין וְעִידָן בִּישִׁין. וְאַף עַל גַּב דִּיְהוּ בְּאִלֵּין, מַטְרוּנִיתָא אִזְדַּעְזְעַת וְאִתְרַחֲקַת מִן בַּעֲלָהּ, תְּהֵא עִמָּנָא בְּגָלוּתָא, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הֲוָה גִּלּוּפָא דְּאִתּוֹסַף, יִתְרְעֵי לְמֵימַר וְהֲוָה עָבַר מִן גָּלוּתָא מֵאָה וְעֶשֶׂר שְׁנִין, וּמָאתָן וְתִשְׁעִין, הֲוִי אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, וְלָא אִתְמְנֵי גָלוּתָא דְיַעֲקֹב, אֶלָּא מִדְּמִית יוֹסֵף, (והיינו דא על גבי דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.) בֹּא רְאֵה, וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה ז) הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָראת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל. הֵרָיוֹן וְלֵדָה, שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לְגָלֻיּוֹת וּלְצָרוֹת רַבּוֹת וְעִדָּנִים רָעִים. וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה עִמָּנוּ, הַמַּלְכָּה מִזְדַּעְזַעַת וּמִתְרַחֶקֶת מִבַּעְלָהּ, תִּהְיֶה עִמָּנוּ בַּגָּלוּת, בֶּן מֵאָה וְעֶשֶׂר הָיְתָה הַחֲקִיקָה שֶׁנִּתּוֹסְפָה. יִרְצֶה לוֹמַר שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִן הַגָּלוּת מֵאָה וְעֶשֶׂר שָׁנִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים, וְיִהְיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְלֹא נִמְנֵית גָּלוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אֶלָּא מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף.

וַיְּהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שְׁנָה, הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא בְּמִנְיְינָא, תִּקוּנְתָּא יְהוֹן בְּנַיָיא דְּאִתְגַּלְּיָין בְּמִכִילָתָא דְּדִינָא תְּלָתָא גַּלָּוָון. קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּאִתְמְתַל בִּשְׁבַע שְׁנִין. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:ז׳) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגו'. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. כָּאן סוֹד בַּגָּלוּת בְּמִנְיָן, תִּקּוּנֵי הַגָּלֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים בְּמִדַּת הַדִּין שָׁלֹשׁ גָּלֻיּוֹת. רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁנִּמְשַׁל בְּשֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (שיר ב) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת וְגוֹ'.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מֵהָכָא, (ירמיהו ל״א:ג׳) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגו'. הָכָא רָזָא בְּגָלוּתָא תַּקַּנְתָּא יְהוֹן בְּנוֹהִי דְיִשְׂרָאֵל. מִשְׁתְּרֵי גַּלָּיָיא וְיִתְרְעֵי לְמֵימַר, יְהוֹן בְּנַיָא קַדִּישָׁא דְּאִתְגַּלָּוָון עַל חוֹבֵיהוֹן בְּדִינָא, שְׁנִין סַגִּיאִין יְהֵא. (ויקרא כ״ו:כ״א) שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם, (בראשית ד׳:כ״ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יוּקַּם קָיִן, בְּגָלוּתָא קַדְמָאָה דְמִצְרָאֵי, דְּהִיא זְעֵירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִכָּאן (ירמיה לא) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ וְגוֹ'. כָּאן סוֹד הַגָּלוּת, הַתַּקָּנָה שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשֻׁחְרָרִים מִגָּלֻיּוֹת, וְיִתְרַצֶּה לוֹמַר שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֻגְלוּ עַל חֲטָאֵיהֶם בְּדִין, שָׁנִים רַבּוֹת יִהְיֶה, (ויקרא כו) שֶׁבַע כְּחַ אתֵיכֶם, (בראשית ד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, בַּגָּלוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהִיא קְטַנָּה.

תִּנְיָינָא, גָּלוּתָא דְשׁוֹפְטִים, דְּאִתְמְתַל לְאַרְבָּעִים שְׁנִין, בִּשְׁבַע דְּאִינְהוּ סַגִּיאֵי מִנֵּיהּ. שֵׁנִית - גָּלוּת הַשּׁוֹפְטִים שֶׁנִּמְשְׁלָה לְאַרְבָּעִים שָׁנִים, בְּשֶׁבַע שֶׁהֵם רַבִּים מִמֶּנּוּ.

תְּלִיתָאֵי, גָּלוּתָא דַאֲנַן בֵּיהּ אֲרִיכָא, דְּאִתְמְתַל לִמְאָה שְׁנִין, לְאַרְבְּעִין וְהַיְינוּ דָּא עַל גַּבֵּי עִלָאָה דְּאֲמָר (דניאל י״ב:י״א) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם וְגו': שְׁלִישִׁית - הַגָּלוּת שֶׁאָנוּ בָּהּ, אֲרֻכָּה, שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמֵאָה שָׁנִים, לְאַרְבָּעִים. וְהַיְנוּ שֶׁגִּלָּה הָעֶלְיוֹן שֶׁאָמַר (דניאל יב) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שּמֵם וְגוֹ'.

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, חָקַר יַת בְּנוֹהִי כֻּלְּהוֹן, וְאָמַר לְהוֹן, עַקְתָן סַגִּיאִין, בִּישִׁין רַבְרְבִין, חָמִית לְמֵיעַל לִבְרֵיכוֹן אַשְׁכְּחָן רַחֲמֵי עִלָּאֵי. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךְ. חָקַר אֶת בָּנָיו כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם: צָרוֹת רַבּוֹת, רעוֹת גְּדוֹלוֹת, אֲנִי רוֹאֶה לָבֹא עַל דּוֹרוֹתֵיכֶם נִמְצְאוּ רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים.

וְאִי אַתּוּן בָּעָאן לְמֵיפַּק מִכָּל עָקְתָא, קַיְימוּ לִי, וְהֲבוּ בֵּינָנָא רִבּוֹן עָלְמָא וְתַעַבְדוּן קְשׁוֹט וְדִינָא, וְתֶהוֵי כַּאֲבָהַתְכוֹן, וּפַקִּידֵי בְּכָל דָּר וְדָר דְּיֵיתֵי בַּתְרֵיכוֹן, וְאִי אַתּוּן בָּעָאן לְמֶעְבַּד הָכִי, תִּפְקוּן מִכָּל עַקְתָא דְּיֵיתֵי עֲלֵיכוֹן. וְאִם אַתֶּם רוֹצִים לָצֵאת מִכָּל צָרָה, הִשָּׁבְעוּ לִי וּתְנוּ בֵינֵינוּ רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְתַעֲשׂוּ אֱמֶת וְדִין, וְתִהְיוּ כַאֲבוֹתֵיכֶם, וְצַוּוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם. וְאִם אַתֶּם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת כָּךְ, תֵּצְאוּ מִכָּל צָרָה שֶׁתָּבֹא עֲלֵיכֶם.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (עמוס ה׳:ט״ו) וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. (דאתקריאו בנוהי ישראל כלהון יוסף) רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, (עמוס ה) וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.

וְאִי תַעַבְדוּן הָכִי, לָא תִקְבְּרוּן חַד מִן בְּרִי, אֶלָּא אִתִּי תְּתוּבוּן לְאַרְעֲכוֹן בִּשְׁלָמָא. וְאִם תַּעֲשׂוּ כָּךְ, לֹא תִקְבְּרוּ אֶחָד מִן בָּנַי, אֶלָּא אִתִּי תָּשׁוּבוּ לְאַרְצְכֶם בְּשָׁלוֹם.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית כ״ד:ב׳) שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, מַהוּ יָדְךָ. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ, סַיְיפָא דְקָאי בָּהּ חֶסֶד וְאֱמֶת, תְּרֵין סְפִירָן סְפִירָן, וְלָא שָׁבְקִין דָּא לְדָא. וְעַל דָּא אָמַר, (תהילים פ״ט:ט״ו) חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְמוּ פָנֶיךָ, (איכה ד׳:ט״ז) פְּנֵי ה' חִלְּקָם. וְאִי הֲווּ טָבָאן בְּנוֹהִי, וְעֲבִידוּ מַה דְּקָיְימוּ, לָא מִית חַד מִבְּנַיְיהוּ בְּמִצְרָאֵי, דְּכָל טַב וְטַב דְּגָזִיר שְׁמָא דֵּאלָהָא עַל אֵינָשָׁא, לָא הֲוֵי אֶלָּא עַל דִּיהוֹן טָבִין. וְאִי לָא, לָא. כְּמָה דְּאָמַר דָוִד, (מלכים א ב׳:ד׳) לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת. וְאִי לָא, לָא (מייתי ברכאן דאמר עליהון). זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית כד) שִׂים נָא יָדְךְ תַּחַת יְרֵכִי. מַהוּ יָדְךְ? פָּתַח וְאָמַר, (תהלים מה) חֲגוֹר חַרְבְּךְ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךְ וַהֲדָרֶךְ. חֶרֶב שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֶסֶד וֶאֱמֶת, שְׁתֵּי סְפִירוֹת, וְלֹא עוֹזְבִים זֶה אֶת זֶה. וְלָכֵן אָמַר חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךְ, (איכה ד) פְּנֵי ה' חִלְּקָם. וְאִם יִהְיוּ בָנָיו טוֹבִים וְעוֹשִׂים מַה שֶּׁנִּשְׁבְּעוּ, לֹא מֵת אֶחָד מִבְּנֵיהֶם בְּמִצְרַיִם, שֶׁכָּל טוֹב וְטוֹב שֶׁגָּזַר שֵׁם הָאֱלוֹהַּ עַל אֲנָשִׁים, אֵינוֹ אֶלָּא עַל שֶׁיִּהְיוּ טוֹבִים, וְאִם לֹא - לֹא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (מלכים א ב) לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךְ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת. וְאִם לֹא - לֹא.

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (זכריה ד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. רוֹצֶה לְמֵימַר, תְּרֵין מְעַרְעִין בִּישִׁין דְּאָתָן לִבְנוֹהִי לְמֶהוֵי בְּגָלוּתָא בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן, וְלָא יִסְתְּכֵי בְּהוֹן, כַּמָּה שְׁנִין סַגִּיאִין, עַל חוֹבֵיהוֹן בְּקוּשְׁטָא, הָכִי יִזְנַח יַתְהוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן. וְיִסַּב בְּנַיְיהוּ דְּאַרַע לְהוֹן בִּישִׁין אִלֵּין, וְיַדְבֵּר לְהוֹן לַאֲרַע טַב כְּפִירוּשָׁא דִקְרָא. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (זכריה יד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. רוֹצֶה לוֹמַר, שְׁנֵי מִקְרִים רָעִים שֶׁבָּאוּ לְבָנָיו לִהְיוֹת בַּגָּלוּת בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל בָּהֶם כַּמָּה שָׁנִים רַבּוֹת עַל חֲטָאֵיהֶם בֶּאֱמֶת, כֵּן יִזְנַח אוֹתָם בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם, וְיִשָּׂא בָנָיו שֶׁאֵרְעוּ לָהֶם הָרָעוֹת הַלָּלוּ, וְיַנְהִיגֵם לְאֶרֶץ טוֹבָה כְּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב.

וְהֲוָה תְּרֵי רַבְרְבָן סַגִּיאִין מַעַלְיָיאן הֲוָה מְטַרְקָן תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא, דְּאַפַּטְרוֹפָּא דְּיִשְׂרָאֵל מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה, בְּדִיל דִּיְהוֹן בְּגָלוּתָא כָּל עִדָּנָא הָדֵין, וְאַרַע דְּנָשֵׁי יַתְהוֹן בְּאַרַע שַׂנְאֵיהוֹן. וְהָיָה שְׁנֵי גְדוֹלִים רַבִּים מְעֻלִּים הָיוּ דוֹפְקִים תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁאֶפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִדָּה חֲמִישִׁית, מִשּׁוּם הֱיוֹתָם בַּגָּלוּת כָּל הַזְּמַן הַזֶּה, וְקָרָה שֶׁיִּשְׁכַּח אוֹתָם בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵיהֶם.

וְהוּא תְּרֵין מְכִילָתָן, בִּתְרֵין סָפִין, נָפַק חָדָא וּמַלִּיל לָקֳבֵל רִבּוֹן עָלְמָא, וְיָהִיב לֵיהּ רְשׁוּ דִּימַלֵּל כָּל מַאן דְּבָעֵי, וְחָזֵי בְּיִשְׂרָאֵל מִן גִּיסָא חָדָא לְמִגְזַר בְּהוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, דְּיִפְקוּן מִן גָּלוּתָא, בְּדִין אֲבָהַתְהוֹן. וּמִן גִּיסָא אַחֲרִינָא, רָעָא לְמִגְזַר עֲלֵיהוֹן, בְּדִיל חוֹבֵיהוֹן, דְּאָמְרוּ עֲלַיְיהוּ בִּישָׁא סַגִּיאָה. הָא ד' מְכִילָתָן, וְלָא הֲוָה בְּהוֹן מְכִילָתָא חֲמִישָׁאָה אַפַּטְרוֹפָּא דְיִשְׂרָאֵל, וּמַלִּילוּ כָּל דִּרְעוּ. וְהוּא שְׁתֵּי מִדּוֹת בִּשְׁתֵּי חֲלֻקּוֹת. יָצְאָה אַחַת וְדִבְּרָה כְּנֶגֶד רִבּוֹן הָעוֹלָם, וְנָתַן לָהּ רְשׁוּת לְדַבֵּר כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה, וְרָאֲתָה בְּיִשְׂרָאֵל מִצַּד אֶחָד לִגְזר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּצְאוּ מֵהַגָּלוּת בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם, וּמִצַּד אַחֵר רָצְתָה לִגְזֹר עֲלֵיהֶם בִּשְׁבִיל חֲטָאֵיהֶם כְּשֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם רָעָה גְדוֹלָה, הֲרֵי אַרְבַּע מִדּוֹת, וְלֹא הָיְתָה בָהֶם מִדָּה חֲמִישִׁית אֶפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְדִבְּרוּ כָּל מַה שֶּׁרָצוּ.

וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, וְרָזָא דִקְרָא, (דניאל י״ב:א׳) בָּעֵת הַהִיא יַעֲמוֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעוֹמֵד עַל בְּנִי עַמְּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, דָּא גְּבוּרַת יְדָא דְמִיכָאֵל רַבְרְבָא. וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, כְּמָּה לֵיהּ הֲוָה מִקַּדְּמַת דְּנָא סְגִיד. לְמַאן הֲוָה סְגִיד, סְגִיד לְעַרְסָא, הֲוָה עַרְסָא פְּתִיחָא מִנֵּיהּ. לְמָהוּלְתָּא הֲוָה סְגִיד, דְּהָא הֲוַת חֲבִיבָא מִינֵּיהּ. וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה. וְסוֹד הַכָּתוּב (דניאל יב) וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךְ וְהָיְתָה עֵת צָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, זוֹ גְּבוּרַת יַד מִיכָאֵל הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ מִקֹּדֶם לָכֵן. לְמִי הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה? מִשְׁתַּחֲוֶה לַמִּטָּה. הָיְתָה הַמִּטָּה פְּתוּחָה פָנֶיהָ. לַמִּילָה הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה, שֶׁהֲרֵי הָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו.

(מלאכי ב׳:י״א) כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נִכָר, כַּד אִסְתַּלַּק זִיוֵיהּ מִנֵּיהּ עַל חוֹבֵיהוֹן, לָא הֲוָה לֵיהּ לְמֵיקַם קַמֵּיהּ, וְאִתָּרְכַת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, בְּדִיל דְּלָא יָכְלָא לְשָׁבְקָא לָהּ לִבְרָהָא בֵּין עַמִין לְמִקְטַלְּהוֹן, וְהֲוָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הוּא, בְּהָא דִּיהוֹן עַמִּין נוּכְרָאִין מִן עַמֵּיהּ. צָבֵי לְמֵימַר, עָאל שְׁכִינְתָּא בֵּינֵיהוֹן בְּגָלוּתָא, וְעִדָּנָא דְלָא הֲוָה בְּאַרְעָא, וְהִיא בַּאֲרַע עַמְּמִין, בְּזִיוָא דְיִשְׂרָאֵל, אִסְתַּמָּרוּ עַמְּמַיָּא דִי בְסַחְרָנִיהוֹן. כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר (מלאכי ב). כְּשֶׁהִסְתַּלֵּק זִיווֹ מִמֶּנּוּ עַל חֲטָאֵיהֶם, וְלֹא הָיָה לָהּ לַעֲמֹד לְפָנָיו, וְגֹרְשָׁה הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהַשְׁאִיר אֶת בָּנֶיהָ בֵּין הָעַמִּים לַהֲרֹג אוֹתָם, וְהוּא הָיָה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בָּזֶה שֶׁיִּהְיוּ עַמִּים נָכְרִים מִן עַמּוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, הִכְנִיס שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם בַּגָּלוּת וּבִזְמַן שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּאָרֶץ, וְהִיא בְּאֶרֶץ הָעַמִּים בַּזִּיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִשְׁמְרוּ הָעַמִּים שֶׁסְּבִיבוֹתֵיהֶם.

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תְּרֵין רַבְרְבִין הֲווּ תְּחוֹת כָּרְסֵי יְקָרָא קַדִּישָׁא, וְהָא בִּשְׁמֵיהּ חַד מָאנִי בְּעַרְסָא, דְּהֲוָה שָׁדֵי אֲגוֹזֵּיהּ דְּהֵיכָלָא. וְהָא אֲנַן בְּגָלוּתָא, לָא אִשְׁתָּאַר בֵּינָנָא אֶלָּא דָּא דְּבֵּינֵי דְּזִינֵיהּ, וְהוּא חָתוּךְ מִן שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שְׁנֵי גְדוֹלִים הָיוּ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי שְׁמוֹ אֶחָד מֵהֶם הוּא מִטָּה, שֶׁהָיָה שׁוֹרֶה בָּאוֹצָר שֶׁל הַהֵיכָל. וַהֲרֵי אָנוּ בַּגָּלוּת, לֹא נִשְׁאָר בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֶה שֶׁהוּא מַטְבֵּעַ שֶׁלּוֹ, וְהוּא חָתוּם מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנְיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ, דָּא יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, דְּאַתְרֵיהוֹן בְּגָלוּתָא, בְּנוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִתְיְילִידוּ בֵּינִי עַמְמַיָא. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד יְהוֹן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל, דָּר בְּאַרְעָא, כַּד יֵיתֵי מְשִׁיחָא, יְהוֹן עִם אֲחוּהוֹן דִּילָווּן בָּתְרֵיהוֹן. דְּלָא אִתְקְרֵי גָּלוּת, אֶלָּא לְמַאן דְּאִיהוּ דָּר בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה, אִינוּן אִתְקַרְיָין גָּלְיָין. (ויקרא כו) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךְ הַנּוֹלָדִים לְךְ - זֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה שֶׁמְּקוֹמָם בַּגָּלוּת, בָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנּוֹלְדוּ בֵּין הָעַמִּים. לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיִּהְיוּ בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל דָּרִים בָּאָרֶץ, כְּשֶׁיָּבא הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ עִם אֲחֵיהֶם שֶׁיִּלָּווּ אַחֲרֵיהֶם, שֶׁלֹּא נִקְרָא גָלוּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא דָר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, הֵם נִקְרָאִים גּוֹלִים.

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וא"ו יְתֵירָה, תֵּיתֵי וא"ו דְּאִסְתַּלְּקַת כַּד אִתְחָרִיב בֵּיתָא, וּתְהֵא סִיּוּעָא לְיַעֲקֹב, כַּד יְהֵא דָא, וִיהֵא לִבְרָא קַדִּישָׁא אַרְעָא אַחְסָנַת עָלַם, וִיהוֹן בְּנוֹהִי בְּאַרְעֲהוֹן, דְּדָארוּ מִקַּדְּמַת דְּנָא בְּאַרְעֲהוֹן, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִית יַעֲקוֹב (ויקרא כו), וָא"ו יְתֵרָה. תָּבא וָא"ו שֶׁהִסְתַּלְּקָה כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת, וְתִהְיֶה סִיּוּעַ לְיַעֲקֹב כְּשֶׁזֶּה יִהְיֶה, וְיִהְיֶה לְבֵן קָדוֹשׁ אֶרֶץ יְרֻשַּׁת עוֹלָם, וְיִהְיוּ בָנָיו בְּאַרְצָם, שֶׁגָּרוּ בָהּ מִקֹּדֶם לָזֶה בְּאַרְצָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם.

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדַּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בַּדֶּרֶךְ וְגו', רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ירמיהו ל״א:ט״ו) כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגו', מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כֹּה אָמַר ה' מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעוּלָתֵךְ וְגו' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, לא אָמַר וְיָשׁוּבוּ, אֶלָּא וְשָׁבוּ, כְּבָר שָׁבוּ. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדַּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (ירמיה לא) כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ'. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו? כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וְגוֹ' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. לֹא אָמַר וְיָשׁוּבוּ, אֶלָּא וְשָׁבוּ, כְּבָר שָׁבוּ.

תָּא חֲזֵי, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, בְּשַׁעְתָּא דִיהֵא דִינָא עַל טוּרָא, תִּתְעַטַּר מַטְרוֹנִיתָא עַל טוּרָא, וְהִיא סָבְרַת דִּבְנֵיהוֹן אָבְדִין בְּדִינָא, וְרָזָא (ישעיהו נ״ד:א׳) רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי וְגו'. תָּנָא, סַגְיָין יְהוֹן בְּנִי כֻּרְסְיָיא מִן דִּידָהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנִי בְעוּלָה, תִיתוּב מַטְרוֹנִיתָא לְבַעֲלָהּ, (זכריה י״ד:ט׳) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בֹּא רְאֵה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיֶה דִין עַל הָהָר, תִּתְעַטֵּר הַגְּבִירָה עַל הָהָר, וְהִיא סְבוּרָה שֶׁבְּנֵיהֶם אוֹבְדִים בַּדִּין, וְסוֹד - (ישעיה נד) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי וְגוֹ'. לָמַדְנוּ, רַבִּים יִהְיוּ בְּנֵי הַכִּסֵּא מִשֶּׁלָּהּ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה. תָּשׁוּב הַגְּבִירָה לְבַעְלָהּ, (זכריה יד) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

מִן קַדְמַת דְּנָא, תֵּימָא מַטְרוֹנִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּנַיָיא דִילִי אָן. יֵימָא לָהּ, בְּדִינָא. הִיא תִּסְבַּר דְּאָבְדִין בְּדִינָא, וּבָכָה עַל דִּינָא לִבְנַיָא דִידָהּ, כִּי אֲרֵי סַגִּי אִית לָךְ לְמֵיסַב מִנִּי בְּדִלְהוֹן, דְּהֲוַת עִמְּהוֹן, וְהָא תָּבוּ מֵאַרְעָא דְּשַׂנְאָה. מִקֹּדֶם לָכֵן תֹּאמַר הַגְּבִירָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, אֵיפֹה הַבָּנִים שֶׁלִּי? הוּא יֹאמַר לָהּ, הֵם בְּדִין. הִיא תַחְשּב שֶׁהֵם אוֹבְדִים בַּדִּין, וּבוֹכָה עַל הַדִּין שֶׁל בָּנֶיהָ, כִּי הֲרֵי הַרְבֵּה יֵשׁ לְךְ לָקַחַת מִמֶּנִּי בְּשֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיְתָה עִמָּם, וַהֲרֵי שָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְכִי לָא הֲוָה יָדַע יוֹסֵף דְּמֵתָה אִמֵּיהּ, תַּמָן הֲוָה עִמָּהּ כַּד מֵתָה. אֶלָּא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל עִלָּאָה, כַּד נֵיתֵי מִפְרָקְנֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, תִּתְעַר מַטְרוֹנִיתָא, וְתִתְעַר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְתִגַּח קְרָבָא עִם עַמָּמִין, וִימוּתוּן מִנְהוֹן, וְיִתְקָרְבוּן בִּזְעֵיר לְמֵיתֵי אַרְעָא. יֵימַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד הִיא בָּכָה. לָא תִדְחֲלִי, אַגְרָא לְהוֹן בְּנַיָיא דְּמִיתָן עַל שְׁמִי, אָחֳרָנִין הָא תָּבוּ, אִינוּן יְתוּבוּן לְחַיֵּי מֵיתַיָיא. וְכִי לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאִמּוֹ מֵתָה? שָׁם הָיָה עִמָּה כְּשֶׁמֵּתָה. אֶלָּא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹן, כְּשֶׁתָּבֹא גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל, תִּתְעוֹרֵר הַגְּבִירָה, וְתִתְעוֹרֵר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְתַעֲרֹךְ קְרָב עִם הָעַמִּים, וְיָמוּתוֹ מֵהֶם, וְיִתְקָרְבוּ כִּמְעַט לָבֹא אַרְצָה. יֹאמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁהִיא בּוֹכָה: אַל תְּפַחֲדִי, יֵשׁ שָׂכָר לַבָּנִים שֶׁמֵּתוּ עַל שְׁמִי, הָאֲחֵרִים הֲרֵי שָׁבוּ, אֵלּוּ יָשׁוּבוּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.

מֵתָה עָלַי רָחֵל, מֵתָה עַל יִיחוּד שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא אִתְּמָר בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא, דְּמִיתוּ עַל יִיחוּד שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְבַר לְאַרְעָא, בְּאַרְעָא דָּא, לָא יָמוּת חַד מִנְּהוֹן. מֵתָה עָלַי רָחֵל. מֵתָה עַל יִחוּד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלָכֵן נֶאֱמַר בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבא, שֶׁמֵּתוּ עַל יִחוּד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִחוּץ לָאָרֶץ, בְּאֶרֶץ זוֹ לֹא יָמוּת אֶחָד מֵהֶם.

תָּנָא, אָמַר רִבִּי אַבָּא, עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּאָרְחָא דְאֶפְרָת, וִימוּתוּן עַמָּא סַגְיָא מִנְּהוֹן, וּבָתַר כֵּן לְחַיֵּי מֵיתַיָא יְקוּמוּן. וְיַתִּיר שָׁלְטָנָא יְהֵא לְכוֹן דְּמִיתִין בְּאָרְחָא הָדֵין, מִכָּל דִּיהֵא קָדָמֵיהוֹן בִּיְרוּשָׁלַ ם. שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לַעֲרֹב קְרָב בַּדֶּרֶךְ אֶפְרָת וְיָמוּתוּ מֵהֶם עַם רַב, וְאַחַר כָּךְ יָקוּמוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. יוֹתֵר שִׁלְטוֹן יִהְיֶה לָהֶם שֶׁמֵּתוּ בְּדֶרֶךְ זוֹ מִכָּל שֶׁהָיָה לִפְנֵיהֶם בִּירוּשָׁלַיִם.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּאנִי מֵהָכָא, (דברים ד׳:מ״ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כַּד יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן לְעֵילָא, בָּנַי אִינוּן, דְּיָהַב לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא, כַּמָּה יַתְהוֹן וְנִימוּסֵיהוֹן קְשִׁיטִין, בְּנִימוּסֵי אוֹרַיְיתָא (דאתיהיבת להון. תא חזי, כד יהון ישראל תחות גדפי שכינתא, אורייתא) דִלְהוֹן אִתְקְרִיאַת זֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וּבְכָל עִדָּן דְּלָא הֲוָה דָּוִד מְמַלֵּל תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא דָא מִלְּתָא, אֶלָּא אִתְנַבֵּי מַה דְּלֶיהוֵי, אִתְקָרֵינָא זֹאת. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁנָה, מִכָּאן (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, בָּנַי הֵם, שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה, כַּמָּה שֶׁדָּתָם וּמִנְהֲגֵיהֶם אֲמִתִּיִּים בְּהַנְהָגוֹת הַתּוֹרָה (שנתתי להם, בא ראה, כשיהיו ישראל תחת כנפי השכינה, התורה) שֶׁלָּהֶם נִקְרֵאת זֶה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות טו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. וּבְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה דָוִד מְדַבֵּר תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה דָּבָר זֶה, אֶלָּא מִתְנַבֵּא מַה שֶּׁיִּהְיֶה, נִקְרֵאת זאת.

רַב נַחְמָן אָמַר מֵהָכָא, (תהילים כ״ז:ג׳) אִם תַּחֲנְה עָלַי מַחֲנְה לא יִירָא לִבִּי וְגו' בְּזֹאת אֲנִי בּוֹטֵחַ, זֹאת דָּא אוֹרַיְיתָא תְּהֵא לֵייתֵי מְשִׁיחָא, וּבְגִין דָּא, (שיר השירים ב׳:י״ב) וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. עַל מָה אִתְמַתְלַת אוֹרַיְיתָא, לְגוֹזָלָא. מַה גּוֹזָלָא קָלֵיהּ עָרֵב, אַף פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא קָלֵיהּ עָרֵב, וְדָא קָלָא יְהֵא לֵייתֵי מְשִׁיחָא, לְיוֹמָא דְּדִינָא. רַב נַחְמָן אָמַר מִכָּאן, (תהלים כז) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי וְגוֹ' בְּזֹאת אֲנִי בּוֹטֵחַ, זֹאת - זוֹ תּוֹרָה תִּהְיֶה לִכְשֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְלָכֵן (שיר ב) וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. לָמָּה נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְגוֹזָל? מַה גּוֹזָל קוֹלוֹ עָרֵב - אַף דִּבְרֵי הַתּוֹרָה קוֹלָם עָרֵב, וְהַקּוֹל הַזֶּה יִהְיֶה כְּשֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ לְיוֹם הַדִּין.

תָּנָא, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים, דָּא אֲבָהָתָן דְּמֶרְכָּבָה, דְּמִן עַלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְחֲזוּ. לָמַדְנוּ, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַנִּצָּנִים - אֵלּוּ הָאָבוֹת שֶׁל הַמֶּרְכָּבָה שֶׁמִּן הָעוֹלָם הֵם יָקוּמוּ וְיִתְרָאוּ.

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, תּוּשְׁבַּחְתָּא דִּישַׁבְּחוּן לֵיוָאֵי, כַּד יְתוּבוּן לְפוּלְחָנֵיהוֹן כִּדְבְּקַדְמִיתָא. וְקוֹל הַתּוֹר, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, פִּתְגָמֵי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִינוּן עֲרֵבִין כְּקָלָא דְּתוֹרָא, דָּא זֶ"ה זֹא"ת תּוֹר שָׁוִין. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ - הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁיְּשַׁבְּחוּ הַלְוִיִּם כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ לַעֲבוֹדָתָם כְּבַתְּחִלָּה. וְקוֹל הַתּוֹר - אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵם עֲרֵבִים כְּקוֹל הַתּוֹר הַזֶּה, זֶ"ה וְזֹא"ת תּוֹר שָׁוִים.

מַאי קָא מַיְירֵי. וְרָזָא דְמִלְּתָא, בְּעִדָּנָא דְּלָא תֶהֶוְיָין תְּחוֹת גַּדְפֵי שְׁכִינְתָּא, א' דִּלְזֹאת נָחִית, וְהוּא מִתְּחוֹת לְכֹלָּא, וּסְלִיקַת ה', דְּזֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, מִדְּחָרַב בֵּיתָא, דְּה"א, לָא יָכְלָא לָדוּר וּלְמֶהֱוֵי בֵּין עַמָּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּה"א קַדִּישָׁא חֲתוּכָא מִן שְׁמָא. ה"א אֶלֶף, ה"א עֲדִיפַת בִּקְדוּשָּׁה, א' עֲדִיפַת לְאַתְוָון. כַּד יְתוּבוּן יִשְׂרָאֵל לְאַרְעֲהוֹן, ה"א קַדִּישָׁא דְּהוּא חֲתוּכָא מִן שְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תֵּיתוּב בָּזֶה וְיִפּוּק (מיומא דדינא, והא' תקבל) מִנְיָינָא תַּקַנְתָּא. מָה רוֹצֶה לוֹמַר? וְסוֹד הַדָּבָר - בִּזְמַן שֶׁלֹּא תִהְיוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, א' שֶׁל זֹאת יוֹרֵד, וְהוּא מִתַּחַת לַכֹּל, וְעוֹלָה ה' שֶׁל זֶה אֶל וְאַנְוֵהוּ מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת, שֶׁהֵ"א לֹא יָכְלָה לָדוּר וְלִהְיוֹת בֵּין עַמִּים נָכְרִים, שֶׁהֵ"א קְדוֹשָׁה חֲתוּכָה מִן הַשֵּׁם. הֵ"א אָלֶף: הֵ"א עֲדִיפָה בַּקְּדֻשָּׁה, א' עֲדִיפָה לָאוֹתִיּוֹת. כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְצָם, הֵ"א קְדוֹשָׁה שֶׁהִיא חֲתוּכָה מִן הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תָּשׁוּב בָּזֶה וְיֵצֵא מִנְיָן מְתֻקָּן.

רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, זֶה תּוֹר, שָׁוִין כִּבְיָכוֹל, ז' לְר', ר' לְת', ו' לְה', זַרְתָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּשִׁית מְאָה וְשִׁבְעִין שְׁנִין, מֵהָכָא מִן שְׁמַיָא, וְעַד אַרְעָא, כֵּיצַד (ז"ה) תּוֹ"ר, זֶרֶת ו"ה ה"ו תר"ז, אִתְקַדְּמַת ה' לְו'. וְאִתְקַּדְמַת ו' לְת', ת' לְר', ר' לְז', (שמות כ״ח:ט״ז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מ) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן. זֶה תּוֹר, שָׁוִין כִּבְיָכוֹל ז' לְר', ר' לְת', ו' לְה', זֶרֶת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים שָׁנִים. מִכָּאן מִן הַשָּׁמַיִם וְעַד הָאָרֶץ, כֵּיצַד? תּוֹ"ר, זֶרֶ"ת ו"ה ה"ו תר"ז. הֻקְדְּמָה ה' לְו' וְהֻקְדְּמָה ו' לְת', ת' לְר', ר' לְז', (שמות כח) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל.

וְרָזָא אָחֳרָא, וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וְגו' וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, הָא לָא עָתִיד, אֶלָּא בִּזְכוּתָא דְזֶה, לְבָרְכֵהוֹן. וְסוֹד אַחֵר - וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וְגוֹ', וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. זֶה לֹא עָתִיד, אֶלָּא בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה לְבָרֵךְ אוֹתָם.

וְרָזָא סַגִּיאָה תִּנְיָנָא, בְּאַתְרָה דְּהַאי קְרָא, אֲבָל לָא אָתֵינָא לְקַמָּן דְּלָא לְאַשְׁמוּעִינָן הַאי קְרָא דְּאָמַרְנָא, מִקַּמֵיהּ דְּאֲמִינָא לָךְ דְּאִתְקְרִיאַת אוֹרַיְיתָא זֶה. כְּתִיב, (שופטים ה׳:ה׳) זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא עַל יְדָא דְמשֶׁה, (שמות ל״ב:כ״ז) כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ, אוֹרַיְיתָא הֲוָה נָחֲתַת מִן קַמֵּי אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל. וְסוֹד גָּדוֹל שֵׁנִי בַּמָּקוֹם שֶׁל הַפָּסוּק הַזֶּה, אֲבָל לֹא בָאתִי לְפָנֶיךְ אֶלָּא לְהַשְׁמִיעַ פָּסוּק זֶה שֶׁאָמַרְתִּי מִלִּפְנֵי שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ שֶׁהַתּוֹרָה נִקְרֵאת זֶה. כָּתוּב (שופטים ה) זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה, (שמות לב) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, (שמות טו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. הַתּוֹרָה הָיְתָה יוֹרֶדֶת מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְחִי יַעֲקֹב וְגו', רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגו', זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל, יַתִּיר מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לוֹן צַדִּיקִים. לְאַחְסִין לוֹן יְרוּתַת עַלְמִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי, לְאִתְעֲנָגָא בְּהַהוּא עַלְמָא, כְּמָה דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה'. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִתְדַּבְּקִין בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, דִּכְתִיב, (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. R. Hiya discoursed on the text: And thy people are all righteous, they shall inherit the land for ever, etc. (Is. 60, 21). ‘Israel’, he said, ‘have been favoured above all the Gentiles in being entitled by God righteous, that they may obtain an everlasting inheritance in the world to come, as it is written: “Then thou shalt delight in the Lord” (Is. 58, 14). Wherefore so? Because they attach themselves to the Body of the King, as it says: “Ye that cleave unto the Lord your God are alive every one of you this day” (Deut. 4, 4).’

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, הַאי קְרָא רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ בֵּין מְחַצְדֵי חַקְלָא, דְּהָא בְּרָזָא דְּאַגַּדְתָּא תָּנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּאַחְסָנַת יְרוּתָא עִלָּאָה דְּהַהִיא אֶרֶץ, לֵית מַאן דְּיָרִית לָהּ, בַּר הַהוּא דְאִקְרֵי צַדִּיק. (ס"א דהאי ארץ, ולית מאן דירית לה, בר ההוא דאקרי צדיק, דהא צדיק ירית למטרוניתא ודאי) דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא בֵּיהּ אִתְדַּבְּקַת לְאִתְבַּסְּמָא, וְצַדִּיק יָרִית לְמַטְרוֹנִיתָא וַדַּאי. R. Isaac said: ‘This text of R. Hiya contains a deep allusion for “the reapers in the field”.¹i.e. students of the esoteric doctrine. For R. Simeon has laid down in the esoteric Agadah that the exalted inheritance of that other land is acquired by none save him who is called “righteous.” For the Matron cleaves to the Righteous One and finds delight in him, and the Righteous One assuredly inherits the Matron.

אוּף הָכָא, בַּחֲבִיבוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, וּבְגִין כָּךְ לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, אִתְחֲזוּן לְיָרִית לְמַטְרוֹנִיתָא. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן צַדִּיקִים, וּמַאי טַעְמָא יָרְתִין לְמַטְרוֹנִיתָא. בְּגִין דְּאִתְגַּזָּרוּ. כְּמָה דְתָנִינָן, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְעֲיִּיל בְּהַאי (ס"א ברית קדישא ועייל בהאי) אַחְסָנָא, וְנָטִיר לְהַאי בְּרִית, עָאל וְאִתְדָּבַּק בְּגוּפָא דְמַלְכָּא, וְעָאל בְּהַאי צַדִּיק. וּבְגִינֵי כָּךְ אִקְרוּן צַדִּיקִים, וְעַל דָּא לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. מַאי אָרֶץ, דָּא אֶרֶץ הַחַיִּים. So God in His love for Israel called them righteous and they are therefore meet to inherit the Matron. The reason is that they are circumcised, according to the dictum: “Whoever is circumcised and enters into the covenant and observes it becomes attached to the Body of the King, and enters into the Righteous One”, and they are therefore called righteous, and so “they shall for ever inherit the land”, to wit, the “land of the living”.

אַהֲדַר וְאָמַר, נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. נִצֶר מַטָּעַי, עֲנָפָא מֵאִינוּן עֲנָפִין, דְּנָטַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עַלְמָא. דִּכְתִיב, (בראשית ב׳:ח׳) וַיִּטַּע ה' אֱלהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וְהַאי אֶרֶץ חַד מִנַּיְיהוּ. בְּגִינִי כָּךְ, נִצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. They are further called in the text “the branch of my planting”, to wit, one of those shoots which God planted when He created the world, referred to in the verse,, “And the Lord God planted a garden in Eden” (Gen. 2, 8).

רִבִּי יִצְחָק הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חַד אֲפִתְחָא דְּרִבִּי יְהוּדָה, וְהֲוָה עָצִיב. נָפִיק רִבִּי יְהוּדָה, אַשְׁכְּחֵיהּ לְתַרְעֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב וְעָצִיב. אָמַר לֵיהּ (צ"ל מה) מַאן יוֹמָא דֵין מִשְּׁאָר יוֹמִין. R. Isaac one day sat himself at R. Judah’s door in great sadness. The latter coming out and finding him in this condition said to him: ‘What is the matter to-day?’

אָמַר לֵיהּ, אָתֵינָא לְגַבָּךְ, לְמִבְעֵי מִינָךְ תְּלַת מִלִּין, חַד, דְּכַד תֵּימָא מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, וְתַדְכַּר מֵאִינוּן מִלִּין דְּאֲנָא אֲמִינָא, דְּתֵימָא לוֹן מִשְּׁמִי, בְּגִין לְאַדְכָּרָא שְׁמִי. וְחַד דְּתִזְכֵּי לְיוֹסֵף בְּרִי בְּאוֹרַיְיתָא. וְחַד, דְּתֵיזִיל לְקִבְרִי כָּל ז' יוֹמִין, וְתִבְעֵי בָּעוּתִיךְ עָלַי. He replied: ‘I have come to ask you three things. One is that whenever you repeat any of my expositions of the Torah you should give them in my name. The second is that you should train my son Joseph in the Torah; and the third is that you should go every seven days and pray over my grave.’ Said R. Judah: ‘What makes you think you are going to die?’

אָמַר לֵיהּ מִנַּיִן לָךְ. אָמַר לֵיהּ, הָא נִשְׁמָתִי אִסְתַּלְּקַת מִינִי בְּכָל לֵילְיָא, וְלָא אַנְהִיר לִי בְּחֶלְמָא כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וְעוֹד דְּכַד אֲנָא מַצְלֵינָא וּמָטִינָא לְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, אַשְׁגַּחְנָא בְּצוּלְמִי דִילִי בְּכוֹתְלָא, וְלָא חָמִינָא לֵיהּ. וְאֲמִינָא דְּהוֹאִיל וְצַלְמָא אִתְעֲבַר וְלָא אִתְחֲזֵי, דְּהָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְכָרִיז. דִּכְתִיב, (תהילים ל״ט:ז׳) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כָּל זִמְנָא דְּצוּלְמָא דְּבַר נָשׁ לָא יִתְעֲבַר מִנֵּיהּ, יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, וְרוּחֵיהּ אִתְקַיְּימָא בְּגַוֵּיהּ. אִתְעֲבַר צוּלְמָא דְבַר נָשׁ וְלָא אִתְחֲזֵי, אִתְעֲבַר מֵהַאי עָלְמָא. He answered: ‘My soul has lately been leaving me in the night and not enlightening me with dreams as it used to do. Furthermore, when I bow down in the course of my prayers, I notice that my shadow does not appear on the wall, and I imagine the reason to be that the herald has gone forth and made proclamation regarding me.’

אָמַר לֵיהּ, אַבָּא, כַּמָּה זִמְנָא יְהִיבוּ לִי בְּהַאי עַלְמָא, אָמַר לֵיהּ, לֵית לִי רְשׁוּתָא וְלָא מוֹדָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ. אֲבָל בְּהִלּוּלָא רַבָּא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, תְּהֵא מְתַקֵּן פָּתוֹרֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. Said R. Isaac: ‘Father, how long am I granted to be in this world?’ He answered: ‘I am not permitted to tell, nor is this made known to a man. But in the great feast of R. Simeon, thou shalt prepare his table.’

אַדְּהָכִי אִתְעַר רִבִּי יִצְחָק, וְהֲוָה חָיִיךְ, וְאַנְפּוֹי נְהִירִין. חָמָא רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִסְתַּכֵּל בְּאַנְפּוֹי. אָמַר לֵיהּ, מִלָּה חַדְתָּא שְׁמַעְתָּא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי. סָח לֵיהּ, אִשְׁתַּטַּח קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. R. Isaac then awoke, his face full of smiles. R. Simeon, observing him, said: ‘You have heard something, have you not?’ ‘Assuredly,’ he replied; and he then told him his dream, and prostrated himself before him.

תָּנָא, בְּהַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא וּדְחִילוּ דְבַר נָשׁ, כַּד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, אַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא קָיְימִין בְּדִינָא תַּקִּיפָא, וּמִתְעָרִין דִּינִין מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאַרְבַּע קִשּׁוּרִין נָצָאן, וּקְטָטוּתָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, וּבָעְיָין לְאִתְפְּרָשָׁא כָּל חַד לְסִטְרוֹי. We have learnt that on the dread day when a man’s time comes to depart from the world, four quarters of the world indict him, and punishments rise up from all four quarters, and four elements fall to quarrelling and seek to depart each to its own side.

כָּרוֹזָא נָפִיק וּמַכְרְזָא בְּהַהוּא עַלְמָא, וְאִשְׁתְּמַע בְּמָאתָן וְשִׁבְעִין עָלְמִין. אִי זַכָּאָה הוּא, כֻּלְּהוּ עָלְמִין חָדָאן לְקָדָמוּתֵיהּ. וְאִי לָאו, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ וּלְחוּלָקֵיהּ. Then a herald goes forth and makes proclamation, which is heard in two hundred and seventy worlds. If the man is worthy, all the worlds welcome him with joy, but if not, alas for that man and his portion!

תָּנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּכָרוֹזָא כָּרִיז, כְּדֵין נָפַק חַד שַׁלְהוֹבָא מִסְּטַר צָפוֹן, וְאָזְלָא וְאִתּוֹקַד בִּנְהַר דִּינוּר, וּמִתְפָּרְשָׁא לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא, וְאוֹקִיד נִשְׁמַתְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא. We have learnt that when the herald makes proclamation, a flame goes forth from the North and passes through the “stream of fire”, and divides itself to the four quarters of the world to burn the souls of sinners.

וְנָפַק הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בְּעַלְמָא. וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא מָטָא בְּגַדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, וּבָטַשׁ בְּגַדְפוֹי, וְקָרֵי בְּפִתְחָא בֵּין תַּרְעֵי. It then goes forth and flies up and down till it alights between the wings of a black cock. The cock then flaps its wings and cries out at the threshold of the gate.

זִמְנָא קַדְמָאָה קָרֵי וְאָמַר, (מלאכי ג׳:י״ט) הִנֵּה יוֹם ה' בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר וְגו'. זִמְנָא תִּנְיָינָא קָרֵי וְאָמַר, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. וְהַהִיא שַׁעֲתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בְּעוֹבָדוֹי, דְּסָהֲדִין קַמֵּיהּ, וְהוּא אוֹדֵי עֲלַיְיהוּ. זִמְנָא תְּלִיתָאָה, כַּד בָּעְיָין לְאֲפָקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ, קָרֵי תַּרְנְגוֹלָא וְאָמַר, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִירָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה וְגו'. The first time it cries: “Behold, the day cometh burning like a furnace, etc.” (Mal. 3, 19). The second time it cries: “For lo, he that formeth the mountains and createth the wind and declareth unto man what is his thought” (Amos 4, 13); that is the time when a man’s deeds testify against him and he acknowledges them. The third time is when they come to remove his soul from him and the cock cries: “Who would not fear thee, King of the nations? For to thee doth it appertain, etc.” (Jer. 10, 7).

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תַּרְנְגוֹלָא אוּכְמָא לְמַאי נַפְקָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֻּלְּהוּ רָמִיז בְּחָכְמָה, בַּר דִּבְנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ, וּמִשּׁוּם דְּאִתְעֲבִידוּ בְּחָכְמָה, כֻּלְּהוּ רְמִיזִין בְּחָכְמָה. Said R. Jose: ‘Why must it be a black cock?’ R. Judah replied: ‘Whatever the Almighty does has a mystic significance.

וְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, תָּנִינָן, לֵית דִּינָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּהוּא זִינִיהּ. וְאוּכְמָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא קָאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, כַּד רוּחָא דְסִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר, חַד שַׁלְהוֹבָא נָפִיק, וּבָטַשׁ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא, וְקָרֵי. וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, דְּאִתְכַּוֵּון יַתִּיר מֵאַחֲרָא. We have learnt that chastisement does not fall save upon a place which is akin to it. Now black is the symbol of the side of Judgement, and therefore when the flame goes forth, it strikes the wings of a black cock, as being the most appropriate.

אוּף הָכָא, בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא דְבַר נָשׁ יִתְעַר, שָׁארֵי וְקָרֵי לֵיהּ, וְלֵית דְּיָדַע לֵיהּ, בַּר הַהוּא בַּר נָשׁ דְּשָׁכִיב. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב, וְדִינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ לְנַפְקָא מֵהַאי עַלְמָא, אִתּוֹסַף רוּחָא עִלָּאָה בֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה בְּיוֹמוֹי. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, חָמֵי מַה דְּלָא זָכָה בְּיוֹמוֹי, מִשּׁוּם דְּאִתּוֹסַף בֵּיהּ הַהוּא רוּחָא. וְכַד אִתּוֹסַף בֵּיהּ וְחָמָא, כְּדֵין נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ט) תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. כְּדֵין כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, בְּחַיֵּיהוֹן לָא זָכָאן, בְּמִיתַתְהוֹן זָכָאן. So when man’s judgement hour is near, it commences to call to him, and no one knows save the patient himself, as we have learnt, that when a man is ill and his time is approaching to depart from the world a new spirit enters into him from above, in virtue of which he sees things which he could not see before, and then he departs from the world. So it is written: “For man shall not see me and live”; in their lifetime they may not see, but at the hour of death they may.

תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ מִית, אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֶחֱמֵי, וְחָמֵי גַבֵּיהּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי מֵהַהוּא עָלְמָא, וְאִשְׁתְּמוֹדַע לְהוּ. וְכֻלְּהוּ גְּלִיפִין בְּדִיוּקְנֵיהוֹן כְּמָה דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא. אִי זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ, כֻּלְּהוּ חָדָאן קַמֵּיהּ, וּמַקְדְּמֵי לֵיהּ שְׁלָם. We have further learnt that at the time of a man’s death he is allowed to see his relatives and companions from the other world. If he is virtuous, they all rejoice before him and give him greeting.

וְאִי זַכָּאָה לָא הֲוֵי, לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן גַּבֵּיהּ, בַּר מֵאִינוּן חַיָּיבַיָא, דְּטָרְדִין לוֹן בְּכָל יוֹמָא בַּגֵּיהִנָּם. וְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין, וּפָתְחִין בְּוַוי וּמְסַיְּימִין בְּוַוי. וְסָלִיק עֵינוֹי, וְחָמָא לוֹן כְּטִיסָא דְּמִסְתַּלְּקָא מִן נוּרָא, אוּף הָכִי, הוּא פָּתַח, וַוי. but if not, then he is recognized only by the sinners who every day are thrust down to Gehinnom. They are all in great gloom and begin and end their converse with “woe!”. Raising his eyes, he beholds them like a flame shooting up from the fire, and he also exclaims “woe!”.

תַּנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, אָזְלִין כֻּלְּהוּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא עִם נִשְׁמָתֵיהּ, וּמַחְזְיָין לֵיהּ אַתְרָא דְעִדּוּנָא, וְאַתְרָא דְּעוֹנָשָׁא. אִי זַכָּאָה הֲוִי, חָמֵי דוּכְתֵּיהּ, וְסָלִיק וְיָתִיב, וְאִתְעֲדַן בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה דְּהַהוּא עָלְמָא. וְאִי לָא הֲוֵי זַכָּאָה, אִשְׁתְּאָרַת הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַאי עַלְמָא, עַד דְּאִטָמִיר גּוּפָא בְּאַרְעָא. כֵּיוָן דְּאִטָמַר, כַּמָּה גַרְדִּינִין דְּנִמּוּסִין אַחֲדָן בֵּיהּ, עַד דְּמָטָא לְדוּמָ"ה, וְעָאלִין לֵיהּ בְּמָדוֹרוֹי דְּגֵיהִנֹּם. We have learnt that when a man’s soul departs from him, all his relatives and companions in the other world join it and show it the place of delight and the place of torture. If he is virtuous he beholds his place and ascends and sits there and enjoys the delights of the other world. But if he is not virtuous, his soul remains in this world until his body is buried in the dust, and then the executioners take hold of him and drag him down to Dumah and to his appointed storey in Gehinhom.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל ז' יוֹמִין, נִשְׁמָתָא אָזְלָא מִבֵּיתֵיהּ לְקִבְרֵיהּ, וּמִקִּבְרֵיהּ לְבֵיתֵיהּ, וְאִתְאַבָּלַת עֲלוֹי דְגוּפָא. דִּכְתִיב, (איוב י״ד:כ״ב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. אָזְלָא וְיָתְבָא בְּבֵיתֵיהּ, חָמֵי לְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין וּמִתְאַבְּלָא. R. Judah said: ‘For seven days the soul goes to and fro from his house to his grave, and from his grave to his house, mourning for the body, as it is written: “His flesh shall suffer pain for him, and his soul shall mourn for it” (Job 14, 22), and it grieves to behold the sadness in the house.

תָּנָא, בָּתַר ז' יוֹמִין, גּוּפָא הֲוֵי כְּמָה דְּהֲוָה, וְנִשְׁמָתֵיהּ עָאלַת לְדוּכְתָּא, עָאלַת לִמְעַרְתָּא דְכָפֵלְתָּא, חָמַאת מַה דְּחָמַאת, וְעָאלַת לְאֲתַר דְּעָאלַת, עַד דְּמָטַת לְגַּן עֵדֶן, וְעַרְעָת לִכְרוּבִים, וְשָׁנַן דְּחַרְבָּא דִּי בְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. אִי זַכָּאָה הוּא דְּתֵיעוּל, עָאלַת. We have learnt that after seven days the body begins to decay, and the soul goes in to its place. It enters the cave of Machpelah, where it is allowed in up to a certain point according to its deserts. It then reaches the place of the Garden of Eden and meets the Cherubim and the flashing sword which is in the lower Garden of Eden, and if it is worthy to enter, it enters.

תָּאנָא, אַרְבַּע סַמְכִין זְמִינִין, וְחַד דִּיוּקְנָא דְגוּפָא בִּידַיְיהוּ, (שמות ר"י ע"א) מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ בְּחֶדְוָותָא וְיָתִיבַת בְּהַהוּא מָדוֹרָא דְּגַּן עֵדֶן דִּלְתַתָּא, עַד זִמְנָא דְאִתְגְּזַר עֲלָהּ. לְבָתַר כְּרוֹזָא קָרֵי. We have learnt that four pillars¹i.e. angels. are waiting there with the form of a body in their hands, and with this it gleefully clothes itself and then remains in its appointed circle in the Garden of Eden for its allotted time. Then a herald makes proclamation

וְעַמּוּדָא דִתְלַת גְּוָונֵי אִזְדַּמַּן, וְהַהוּא עַמּוּדָא אִתְקְרֵי, מְכוֹן הַר צִיּוֹן דִּכְתִיב, (ישעיהו ד׳:ה׳) וּבָרָא ה' עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶיהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְגו'. סָלְקָא בְּהַהוּא עַמּוּדָא לְפִתְחָא דְצֶדֶק, דְּצִיּוֹן וִירוּשָׁלַם בֵּיהּ. and a pillar of three colours is brought forward, which is called “the habitation of Mount Zion” (Is. 4, 5). By means of this pillar it ascends to the gate of righteousness, in which are Zion and Jerusalem.

אִי זָכֵי לְסַלְקָא יַתִּיר, טַב חוּלָקֵיהּ וְעַדְבֵיהּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּגוֹ גוּפָא דְמַלְכָּא. וְאִי לָא זָכֵי לְסַלְּקָא יַתִּיר, כְּתִיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. וְאִי זָכֵי לְסַלְקָא יַתִּיר, זַכָּאָה הוּא. דְּזָכֵי לִיקָרָא דְמַלְכָּא, וּלְאִתְעַדְּנָא בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה, דִּלְעֵילָא מֵאֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב, (ישעיהו נ״ח:י״ד) אָז תִּתְעַנֵּג עַל ה', עַל ה' דַּיְיקָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּזָכֵי לְחֶסֶד דָּא, דִּכְתִיב, (תהילים ק״ח:ה׳) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. If it is worthy to ascend further, then happy is its portion and lot that it becomes attached to the Body of the King. If it is not worthy to ascend further, then “he that is left in Zion and he that remaineth in Jerusalem shall be called holy” (Ibid. 3). But if it is privileged to ascend further, then it beholds the glory of the King, and enjoys the supernal delight from the place which is called Heaven. Happy he that is vouchsafed this grace.

וְכִי עַל הַשָּׁמַיִם הוּא, וְהָא כְּתִיב, (תהילים נ״ז:י״א) כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִית חֶסֶד, וְאִית חֶסֶד. חֶסֶד עִלָּאָה, וְחֶסֶד תַּתָּאָה. חֶסֶד עִלָּאָה מֵעַל שָׁמַיִם הוּא. חֶסֶד תַּתָּאָה, הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו נ״ה:ג׳) חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים, וּבְהַנֵּי כְּתִיב עַד שָׁמַיִם. R. Jose said: ‘There is a superior grace and an inferior grace. The superior grace is above the heavens, as it is written: “For great above the heaven is thy kindness” (Ps. 108, 5). Of the inferior grace it is written: “For great unto the heaven is thy kindness” (Ibid. 57, 11), and to this class belong the “faithful kindnesses of David” (Is. 55, 3).’

אָמַר לֵיהּ, אַבָּא, כַּמָּה זִמְנָא יְהִיבוּ לִי בְּהַאי עַלְמָא, אָמַר לֵיהּ, לֵית לִי רְשׁוּתָא וְלָא מוֹדָעֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ. אֲבָל בְּהִלּוּלָא רַבָּא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, תְּהֵא מְתַקֵּן פָּתוֹרֵיהּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. Said R. Isaac: ‘Father, how long am I granted to be in this world?’ He answered: ‘I am not permitted to tell, nor is this made known to a man. But in the great feast of R. Simeon, thou shalt prepare his table.’

אַדְּהָכִי אִתְעַר רִבִּי יִצְחָק, וְהֲוָה חָיִיךְ, וְאַנְפּוֹי נְהִירִין. חָמָא רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִסְתַּכֵּל בְּאַנְפּוֹי. אָמַר לֵיהּ, מִלָּה חַדְתָּא שְׁמַעְתָּא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי. סָח לֵיהּ, אִשְׁתַּטַּח קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. R. Isaac then awoke, his face full of smiles. R. Simeon, observing him, said: ‘You have heard something, have you not?’ ‘Assuredly,’ he replied; and he then told him his dream, and prostrated himself before him.

תָּאנָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, הֲוָה רִבִּי יִצְחָק אָחִיד לִבְרֵיהּ בִּידֵיהּ, וְלָעֵי לֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא הֲוָה שַׁבְקֵיהּ. כַּד הֲוָה עָאל קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹתְבֵיהּ לִבְרֵיהּ לְבַר, וְיָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְהֲוָה קָרֵי קַמֵּיהּ (ישעיהו ל״ח:י״ד) ה' עָשְׁקָה לִי עָרְבֵנִי. It is related that from that day R. Isaac diligently taught his son the Torah and always had him with him. When he went in to R. Simeon, he used to leave his son outside, and when he sat before R. Simeon he applied to himself the verse: “O Lord, I am oppressed, be thou my surety” (Is. 38, 14).

תָּנָא, בְּהַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא וּדְחִילוּ דְבַר נָשׁ, כַּד מָטֵי זִמְנֵיהּ לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, אַרְבַּע סִטְרִין דְּעַלְמָא קָיְימִין בְּדִינָא תַּקִּיפָא, וּמִתְעָרִין דִּינִין מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאַרְבַּע קִשּׁוּרִין נָצָאן, וּקְטָטוּתָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ, וּבָעְיָין לְאִתְפְּרָשָׁא כָּל חַד לְסִטְרוֹי. We have learnt that on the dread day when a man’s time comes to depart from the world, four quarters of the world indict him, and punishments rise up from all four quarters, and four elements fall to quarrelling and seek to depart each to its own side.

כָּרוֹזָא נָפִיק וּמַכְרְזָא בְּהַהוּא עַלְמָא, וְאִשְׁתְּמַע בְּמָאתָן וְשִׁבְעִין עָלְמִין. אִי זַכָּאָה הוּא, כֻּלְּהוּ עָלְמִין חָדָאן לְקָדָמוּתֵיהּ. וְאִי לָאו, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ וּלְחוּלָקֵיהּ. Then a herald goes forth and makes proclamation, which is heard in two hundred and seventy worlds. If the man is worthy, all the worlds welcome him with joy, but if not, alas for that man and his portion!

תָּנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּכָרוֹזָא כָּרִיז, כְּדֵין נָפַק חַד שַׁלְהוֹבָא מִסְּטַר צָפוֹן, וְאָזְלָא וְאִתּוֹקַד בִּנְהַר דִּינוּר, וּמִתְפָּרְשָׁא לְאַרְבַּע סִטְרֵי עַלְמָא, וְאוֹקִיד נִשְׁמַתְהוֹן דְּחַיָּיבַיָא. We have learnt that when the herald makes proclamation, a flame goes forth from the North and passes through the “stream of fire”, and divides itself to the four quarters of the world to burn the souls of sinners.

וְנָפַק הַהוּא שַׁלְהוֹבָא, וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בְּעַלְמָא. וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא מָטָא בְּגַדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, וּבָטַשׁ בְּגַדְפוֹי, וְקָרֵי בְּפִתְחָא בֵּין תַּרְעֵי. It then goes forth and flies up and down till it alights between the wings of a black cock. The cock then flaps its wings and cries out at the threshold of the gate.

זִמְנָא קַדְמָאָה קָרֵי וְאָמַר, (מלאכי ג׳:י״ט) הִנֵּה יוֹם ה' בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר וְגו'. זִמְנָא תִּנְיָינָא קָרֵי וְאָמַר, (עמוס ד׳:י״ג) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. וְהַהִיא שַׁעֲתָּא, יָתִיב בַּר נָשׁ בְּעוֹבָדוֹי, דְּסָהֲדִין קַמֵּיהּ, וְהוּא אוֹדֵי עֲלַיְיהוּ. זִמְנָא תְּלִיתָאָה, כַּד בָּעְיָין לְאֲפָקָא נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ, קָרֵי תַּרְנְגוֹלָא וְאָמַר, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִירָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה וְגו'. The first time it cries: “Behold, the day cometh burning like a furnace, etc.” (Mal. 3, 19). The second time it cries: “For lo, he that formeth the mountains and createth the wind and declareth unto man what is his thought” (Amos 4, 13); that is the time when a man’s deeds testify against him and he acknowledges them. The third time is when they come to remove his soul from him and the cock cries: “Who would not fear thee, King of the nations? For to thee doth it appertain, etc.” (Jer. 10, 7).

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תַּרְנְגוֹלָא אוּכְמָא לְמַאי נַפְקָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מַה דְּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא, כֻּלְּהוּ רָמִיז בְּחָכְמָה, בַּר דִּבְנֵי נָשָׁא לָא יָדְעֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ, וּמִשּׁוּם דְּאִתְעֲבִידוּ בְּחָכְמָה, כֻּלְּהוּ רְמִיזִין בְּחָכְמָה. Said R. Jose: ‘Why must it be a black cock?’ R. Judah replied: ‘Whatever the Almighty does has a mystic significance.

וְתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, תָּנִינָן, לֵית דִּינָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאֲתַר דְּהוּא זִינִיהּ. וְאוּכְמָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא קָאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ, בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ, כַּד רוּחָא דְסִטְרָא דְּצָפוֹן אִתְעַר, חַד שַׁלְהוֹבָא נָפִיק, וּבָטַשׁ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא, וְקָרֵי. וְכָל שֶׁכֵּן בְּתַרְנְגוֹלָא אוּכְמָא, דְּאִתְכַּוֵּון יַתִּיר מֵאַחֲרָא. We have learnt that chastisement does not fall save upon a place which is akin to it. Now black is the symbol of the side of Judgement, and therefore when the flame goes forth, it strikes the wings of a black cock, as being the most appropriate.

אוּף הָכָא, בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא דְבַר נָשׁ יִתְעַר, שָׁארֵי וְקָרֵי לֵיהּ, וְלֵית דְּיָדַע לֵיהּ, בַּר הַהוּא בַּר נָשׁ דְּשָׁכִיב. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב, וְדִינָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ לְנַפְקָא מֵהַאי עַלְמָא, אִתּוֹסַף רוּחָא עִלָּאָה בֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה בְּיוֹמוֹי. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא עֲלוֹי וְאִתְדָּבַּק בֵּיהּ, חָמֵי מַה דְּלָא זָכָה בְּיוֹמוֹי, מִשּׁוּם דְּאִתּוֹסַף בֵּיהּ הַהוּא רוּחָא. וְכַד אִתּוֹסַף בֵּיהּ וְחָמָא, כְּדֵין נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ט) תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. כְּדֵין כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ׳) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, בְּחַיֵּיהוֹן לָא זָכָאן, בְּמִיתַתְהוֹן זָכָאן. So when man’s judgement hour is near, it commences to call to him, and no one knows save the patient himself, as we have learnt, that when a man is ill and his time is approaching to depart from the world a new spirit enters into him from above, in virtue of which he sees things which he could not see before, and then he departs from the world. So it is written: “For man shall not see me and live”; in their lifetime they may not see, but at the hour of death they may.

תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ מִית, אִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמֶחֱמֵי, וְחָמֵי גַבֵּיהּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי מֵהַהוּא עָלְמָא, וְאִשְׁתְּמוֹדַע לְהוּ. וְכֻלְּהוּ גְּלִיפִין בְּדִיוּקְנֵיהוֹן כְּמָה דְּהֲווּ בְּהַאי עַלְמָא. אִי זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ, כֻּלְּהוּ חָדָאן קַמֵּיהּ, וּמַקְדְּמֵי לֵיהּ שְׁלָם. We have further learnt that at the time of a man’s death he is allowed to see his relatives and companions from the other world. If he is virtuous, they all rejoice before him and give him greeting.

וְאִי זַכָּאָה לָא הֲוֵי, לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָן גַּבֵּיהּ, בַּר מֵאִינוּן חַיָּיבַיָא, דְּטָרְדִין לוֹן בְּכָל יוֹמָא בַּגֵּיהִנָּם. וְכֻלְּהוּ עֲצִיבִין, וּפָתְחִין בְּוַוי וּמְסַיְּימִין בְּוַוי. וְסָלִיק עֵינוֹי, וְחָמָא לוֹן כְּטִיסָא דְּמִסְתַּלְּקָא מִן נוּרָא, אוּף הָכִי, הוּא פָּתַח, וַוי. but if not, then he is recognized only by the sinners who every day are thrust down to Gehinnom. They are all in great gloom and begin and end their converse with “woe!”. Raising his eyes, he beholds them like a flame shooting up from the fire, and he also exclaims “woe!”.

תַּנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, אָזְלִין כֻּלְּהוּ קְרִיבוֹי וְחַבְרוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא עִם נִשְׁמָתֵיהּ, וּמַחְזְיָין לֵיהּ אַתְרָא דְעִדּוּנָא, וְאַתְרָא דְּעוֹנָשָׁא. אִי זַכָּאָה הֲוִי, חָמֵי דוּכְתֵּיהּ, וְסָלִיק וְיָתִיב, וְאִתְעֲדַן בְּעִדּוּנָא עִלָּאָה דְּהַהוּא עָלְמָא. וְאִי לָא הֲוֵי זַכָּאָה, אִשְׁתְּאָרַת הַהִיא נִשְׁמָתָא בְּהַאי עַלְמָא, עַד דְּאִטָמִיר גּוּפָא בְּאַרְעָא. כֵּיוָן דְּאִטָמַר, כַּמָּה גַרְדִּינִין דְּנִמּוּסִין אַחֲדָן בֵּיהּ, עַד דְּמָטָא לְדוּמָ"ה, וְעָאלִין לֵיהּ בְּמָדוֹרוֹי דְּגֵיהִנֹּם. We have learnt that when a man’s soul departs from him, all his relatives and companions in the other world join it and show it the place of delight and the place of torture. If he is virtuous he beholds his place and ascends and sits there and enjoys the delights of the other world. But if he is not virtuous, his soul remains in this world until his body is buried in the dust, and then the executioners take hold of him and drag him down to Dumah and to his appointed storey in Gehinhom.

תָּנִינָן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב, (שיר השירים א׳:ו׳) בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, בְּנֵי אִמִּי, כְּמָה דִכְתִיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחְרָבָא בֵּיתֵיהּ דִּלְתַתָּא, וּלְאַגְלָאָה יִשְׂרָאֵל בֵּינֵי עַמְמַיָא. אַעֲבַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִקַּמֵּיהּ לְהַאי אֶרֶץ, וְאִתְרַחֲקָא מִנִּיהּ. כְּדִכְתִיב, (שמות ב׳:ד׳) וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק. וְכַד הַאי אֶרֶץ אִתְרַחֲקָא מִשָּׁמַיִם דִּלְעֵילָא, הַאי אֶרֶץ דִּלְתַתָּא אִתְחָרְבָא, וְיִשְׂרָאֵל אִתְפַּזְּרוּ בֵּינִי עַמְמַיָא, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מַאן גָּרִים לִי הַאי וּמַאן עָבִיד לִי הַאי, בְּנֵי אִמִּי דְּנִחֲרוּ בִי, וְאִתְרַחֲקוּ מִנִּי, בְּנִי אִמִּי וַדַּאי. R. Simeon further said: ‘It is written: “He hath cast down the earth from the heavens” (Lam. 2, 1). For when the Almighty resolved to destroy the Temple and to banish Israel among the nations, He removed from before Him the upper earth, and when that earth was put away from Him, then the lower earth was laid waste and Israel were banished among the nations; whereupon the Community of Israel said: “My mother’s sons were incensed against me” (S. S. 1, 6), and that was the cause of my downfall.’

וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא שַׁפִּיר קָאֲמַר, דְּכָל אִלֵּין אִינוּן אוּשְׁפִּיזִין, דְּזַמִּינִין עַמָּא קַדִּישָׁא בְּהַאי יוֹמָא, דְּבַעְיָין לְאַשְׁכָּחָא לְהוּ, כֵּיוָן דְּזַמִּין לוֹן. וּבְהוּ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמַלְכָּא בָּעוּתֵיהּ. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין אָרְחוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְיָדְעִין אָרְחוֹי דְאוֹרַיְיתָא, לְמֵהַךְ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט, לְמִזְכֵּי בְּהוּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. וְיָפֶה אָמַר בְּסֵפֶר הָאַגָּדָה שֶׁכָּל אֵלֶּה הֵם אוֹרְחִים שֶׁמַּזְמִינִים הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, שֶׁצְּרִיכִים לִמְצֹא אוֹתָם, כֵּיוָן שֶׁהִזְמִין אוֹתָם, וּבָהֶם מְבַקֵּשׁ אָדָם בַּקָּשָׁתוֹ לַמֶּלֶךְ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְיוֹדְעִים דַּרְכֵי הַתּוֹרָה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, לִזְכּוֹת בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

בְּיוֹמָא דָא נָפְקֵי יִשְׂרָאֵל, בְּסִימָנִין רְשִׁימִין מִגּוֹ מַלְכָּא, בְּגִין דְּאִינוּן נָצְחִין דִּינָא. וּמַאי סִימָנִין אִינוּן, סִימָנֵי מְהֵימְנוּתָא, חוֹתָמָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. לִתְרֵי בְּנִי נָשָׁא, דְּעָאלוּ קֳדָם מַלְכָּא לְדִינָא, וְלָא יָדְעֵי עַלְמָא מַאן מִנַּיְיהוּ נָצַח. נָפַק חַד לִגְיוֹן מִבֵּי מַלְכָּא, שְׁאִילוּ לוֹ. אָמַר לוֹן, מַאן דְּיִפּוּק וּבִידוֹי סִימָנִין דְּמַלְכָּא, הוּא נָצַח. בַּיּוֹם הַזֶּה יוֹצְאִים יִשְׂרָאֵל בְּסִימָנִים רְשׁוּמִים מִתּוֹךְ הַמֶּלֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נִצְּחוּ בַדִּין, וּמָהֵם הַסִּימָנִים? סִימָנֵי הָאֱמוּנָה, חוֹתַם הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן. לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לִבְנֵי הַמֶּלֶךְ לְדִין, וּבָעוֹלָם לֹא יוֹדְעִים מִי מֵהֶם נִצַּח. יָצָא לִגְיוֹן אֶחָד מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מִי נִצַּח? אָמַר לָהֶם, מִי שֶׁיֵּצֵא וּבְיָדוֹ סִימָנֵי הַמֶּלֶךְ, הוּא שֶׁנִּצַּח.

כָּךָ, כּוּלֵי עַלְמָא עָאלִין לְדִינָא, קֳדָם מַלְכָּא עִלָּאָה, וְדָאִין לוֹן מִיּוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, עַד חֲמֵשׁ סָרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא. וּבֵין כָּךְ אִשְׁתַּכָּחוּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין כֻּלְּהוּ בִּתְיוּבְתָּא. טָרְחִין בְּסֻכָּה וְלוּלָב וְאֶתְרוֹג, וְלָא יָדְעֵי מַאן נָצַח דִּינָא. מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי שָׁאֲלוּ מַאן נָצַח דִּינָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְהוּ, אִינוּן דְּמַפְקֵי בִּידַיְיהוּ סִימָנִין דִּילִי, אִינוּן נָצְחִין דִּינָא. כָּךָ כָּל הָעוֹלָם נִכְנָסִים לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וְהוּא דָּן אוֹתָם מִיּוֹם שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, עַד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה יוֹם לַחֹדֶשׁ, וּבֵין כָּךְ נִמְצְאוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צַדִּיקִים בִּתְשׁוּבָה, טוֹרְחִים בַּסֻּכָּה וְלוּלָב וְאֶתְרוֹג, וְלֹא יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים שׁוֹאֲלִים, מִי נִצַּח בַּדִּין? אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלֶּה שֶׁמּוֹצִיאִים בִּידֵיהֶם אֶת הַסִּימָנִים שֶׁלִּי, הֵם נִצְּחוּ בַדִּין.

בְּהַאי יוֹמָא, נָפְקֵי יִשְׂרָאֵל בִּרְשִׁימוּ דְמַלְכָּא, בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְּהַלֵּילָא. עָאלִין בַּסֻּכָּה, אֶתְרוֹג בִּשְׂמָאלָא, לוּלָב בִּימִינָא. חָמָאן כֻּלְּהוּ, דְּיִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין בִּרְשִׁימִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. פָּתְחֵי וְאָמְרֵי, (תהילים קמ״ד:ט״ו) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלהָיו. בַּיּוֹם הַזֶּה יוֹצְאִים יִשְׂרָאֵל בְּרֹשֶׁם הַמֶּלֶךְ, בְּתִשְׁבְּחוֹת הַהַלֵּל, נִכְנָסִים לַסֻּכָּה, אֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל, לוּלָב בְּיָמִין. כֻּלָּם רוֹאִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל רְשׁוּמִים בְּרִשּׁוּמֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (תהלים קמד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.

עַד כָּאן חֶדְוָותָא דְכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְאוּשְׁפִּיזִין, וְאֲפִילּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם חָדָאן בְּחֶדְוָותָא, וּמִתְבָּרְכִין מִנָּהּ. וְעַל דָּא (מקריבין) קָרְבָּנִין בְּכָל יוֹמָא עֲלַיְיהוּ, לַאֲטָלָא עֲלַיְיהוּ שְׁלָם, וְיִתְבָּרְכוּן מִינָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, יוֹמָא חַד, דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, דְּחָדֵי בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, (במדבר כ״ט:ל״ה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. דְּהָא יוֹמָא דָא מִן מַלְכָּא בִּלְחוֹדוֹי, חֶדְוָותָא דִילֵיהּ בְּיִשְׂרָאֵל. לְמַלְכָּא דְּזַמִּין אוּשְׁפִּיזִין וְכוּ'. עֵד כָּאן חֶדְוַת הַכֹּל, חֶדְוַת הָאוֹרְחִים, וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בַּחֶדְוָה וּמִתְבָּרְכִים מִמֶּנָּה, וְלָכֵן מַקְרִיבִים בְּכָל יוֹם עֲלֵיהֶם לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם שָׁלוֹם, וְיִתְבָּרְכוּ מֵאִתָּנוּ. מִכָּאן וָהָלְאָה יוֹם אֶחָד שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן שֶׁשָּׂמֵחַ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (במדבר כט) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. שֶׁהֲרֵי יוֹם זֶה מִן הַמֶּלֶךְ בִּלְבַדּוֹ חֶדְוָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִזְמִין אוֹרְחִים וְכוּ'.

תָּא חֲזֵי, (ישעיהו מ״ג:ז׳) כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי, כַּמָּה עִלָּאִין עוֹבָדֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, דְּהָא בְּאִינוּן עוֹבָדֵי (נ"א בריין) דְאִיהוּ עָבִיד לְתַתָּא קָטִיר לוֹן בְּמִלִּין עִלָּאִין דִּלְעֵילָא, וְכַד נָטְלִין לוֹן לְתַתָּא וְעָבְדֵי בְּהוּ עוֹבָדָא, אִתְעַר הַהוּא עוֹבָדָא דִלְעֵילָא דְּקָטִיר בָּהּ. כְּגוֹן אֵזוֹבָא, עֵץ אֶרֶז, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. בֹּא רְאֵה, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי - כַּמָּה עֶלְיוֹנִים מַעֲשֵׂי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתָם מַעֲשִׂים (בריות) שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְמַטָּה, קוֹשֵׁר אוֹתָם בִּדְבָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה, וּכְשֶׁנּוֹטְלִים אוֹתָם לְמַטָּה וְעוֹשִׂים בָּהֶם מַעֲשֶׂה, מִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁקָּשׁוּר בּוֹ, כְּגוֹן אֵזוֹב וְעֵץ אֶרֶז, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ הַדְּבָרִים.

וְאִית מִנַּיְיהוּ דְּאֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, כְּגוֹן (ויקרא כד ע"א) לוּלָב, וְאֶתְרוֹג, הֲדָס, וַעֲרָבָה, דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא. וְעַל דָּא תָּנִינָן, לְאַחֲדָא לוֹן, וּלְמֶעְבַּד בְּהוּ עוֹבָדָא, בְּגִין לְאִתְעָרָא חֶדְוָה הַהוּא דְאָחִיד בֵּיהּ. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּמִלִּין וְעוֹבָדָא בָּעְיָין לְאַחֲזָאָה מִלָּה, בְּגִין לְאִתְעָרָא מִלָּה אָחֳרָא. וְיִשִׁ מֵהֶם שֶׁאֲחוּזִים בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ לוּלָב, וְאֶתְרוֹג, הֲדַס, וַעֲרָבָה, שֶׁכֻּלָּם אֲחוּזִים בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ לְמַעְלָה. וְעַל כָּךְ שָׁנִינוּ, לֶאֱחֹז אוֹתָם וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶם מַעֲשֶׂה כְּדֵי לְעוֹרֵר חֶדְוָה אוֹתוֹ שֶׁאוֹחֵז בּוֹ. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, בִּדְבָרִים וּמַעֲשֶׂה צָרִיךְ לְהַרְאוֹת דָּבָר כְּדֵי לְעוֹרֵר דָּבָר אַחֵר.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי (בראתיו), לְאַתְעָרָא יְקָרִי. בְּרָאתִיו, לְיַיחֲדָא לִי. יְצַרְתִּיו, לְמֶעְבַּד בֵּיהּ עוֹבָדָא (נ"א חילא). אַף עֲשִׂיתִיו, לְאַתְעָרָא בֵּיהּ חֵילָא דִּלְעֵילָא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי (בראתיו) - לְעוֹרֵר כְּבוֹדִי. בְּרָאתִיו - לְיַחֵד לִי. יְצַרְתִּיו - לַעֲשׂוֹת בּוֹ מַעֲשֶׂה (כח). אַף עֲשִׂיתִיו - לְעוֹרֵר בּוֹ כֹּחַ שֶׁלְּמַעְלָה.

דָּבָר אַחֵר, כָּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי, הַיְינוּ דִכְתִיב (ויקרא כ״ג:מ׳) פְּרִי עֵץ הָדָר. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, הַיְינוּ כַּפּוֹת תְּמָרִים. יְצַרְתִּיו, הַיְינוּ וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת. אַף עֲשִׂיתִיו, הַיְינוּ וְעַרְבֵי נָחַל. דָּבָר אַחֵר כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי - הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כג) פְּרִי עֵץ הָדָר. וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו - הַיְנוּ כַּפֹּת תְּמָרִים. יְצַרְתִּיו - הַיְנוּ וַעֲנַף עֵץ עָבת. אַף עֲשִׂיתִיו - הַיְנוּ וְעַרְבֵי נָחַל.

וְתִקּוּנָא דְהַאי דְאָמַר קְרָא, (ויקרא כ״ג:מ׳) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, דַּיְיקָא. דְּהוּא חֲמִישָׁאָה עַל עָשׂוֹר. וְתִקּוּן שֶׁל זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, דַּוְקָא שֶׁהוּא חֲמִישִׁי עַל עָשׂוֹר.

אֲבָל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הַהוּא יוֹם רִאשׁוֹן מַאן הוּא. אֶלָּא יוֹם דְּנָפִיק רִאשׁוֹן, לְנַטְלָא (ד"א לכלא) בְּמַבּוּעוֹי דְּמַיִין נְבִיעִין, וְאֲנַן בָּעְיָין לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְעָלְמָא. אֲבָל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אוֹתוֹ יוֹם רִאשׁוֹן מִי הוּא? אֶלָּא יוֹם שֶׁיָּצָא רִאשׁוֹן לִנְסֹעַ (לכל) בְּמַעְיָנָיו שֶׁל מַיִם נוֹבְעִים, וְאָנוּ רוֹצִים לְהַמְשִׁיכוֹ לָעוֹלָם.

מְתַל לְמַלְכָּא דְּקָטַר בְּנֵי נָשָׁא בְּקִטְרוֹי, אִמֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא אָתַת, וַאֲפִיקַת לוֹן לְחֵירוּת, וּמַלְכָּא אַשְׁגַּח לִיקָרָא דִילָהּ, וְיָהַב לוֹן בִּידָהָא. אַשְׁכָּחַת לוֹן כַּיְיפִין וְצַחִין, אֲמָרַתְּ, הָא אֲפִיקַת לוֹן לְחֵירוּ, אַיְיתֵי לוֹן מֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָּיא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקָּשַׁר בְּנֵי אָדָם בְּמַאֲסָר. בָּאָה אִמּוֹ הַגְּבִירָה וְהוֹצִיאָה אוֹתָם לַחֵרוּת, וְהַמֶּלֶךְ מַשְׁגִּיחַ עַל כְּבוֹדָהּ וְנָתַן אוֹתָם בְּיָדֶיהָ. מָצְאָה אוֹתָם רְעֵבִים וּצְמֵאִים. אָמְרָה, הֲרֵי הוֹצֵאתִי אוֹתָם לַחֵרוּת, תָּבִיא לָהֶם אֹכֶל וּמַשְׁקֶה.

כָּךָ, הָא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַפִּיק לְכֹלָּא לְחֵירוּ, וְאֲנַן כַּפְנִי מְזוֹנָא קָאִימְנָא, וְצַחִינָן לְמִשְׁתַּיָּא, הִיא אַעֲטָרַת לְמַלְכָּא בְּעִטְּרוֹי. בְּהַאי יוֹמָא יְדַעְנָא, דְּהָא מַיִין נְבִיעִין עִמָּהּ שַׁרְיָין, שָׁאִילְנָא לְמִשְׁתַּיָּיא, לְמַאן דְּאַפִּיק לוֹן לְחֵירוּ. וְעַל דָּא קָרִינָן לֵיהּ יוֹם רִאשׁוֹן. כָּךָ יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה מוֹצִיא אֶת כֻּלָּם לַחֵרוּת, וְאָנוּ רְעֵבִים לְמָזוֹן וּצְמֵאִים לִשְׁתִיָּה. הִיא מְעַטֶּרֶת אֶת הַמֶּלֶךְ בְּעַטְרוֹתָיו. בַּיּוֹם הַזֶּה יָדַעְנוּ שֶׁמַּיִם נוֹבְעִים שׁוֹרִים עִמָּהּ, שׁוֹאֲלִים לִשְׁתּוֹת לְמִי שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם לַחֵרוּת, וְעַל כָּךְ קוֹרְאִים לוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן.

דָּא בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא וְשַׁפִּיר הוּא. אֲבָל בְּהַאי יוֹמָא, לְאַבְרָהָם שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא, אִי בַּעֲנָנֵי יְקָר הוּא שֵׁירוּתָא, אִי בְּמַיָא הוּא שֵׁירוּתָא. דְּאַבְרָהָם שָׁארֵי לְמֶחְפְּרִי בֵּיִרִי דְמַיָא. זְהִ בְּסֵפֶר הָאַגָּדָה, וְהוּא יָפֶה. אֲבָל בַּיּוֹם הַזֶּה, לְאַבְרָהָם שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַכֹּל, אִם בְּעַנְנֵי כָבוֹד הוּא הָרֵאשִׁית אוֹ בְּמַיִם הוּא הָרֵאשִׁית, שֶׁאַבְרָהָם הִתְחִיל לַחְפֹּר בּוֹרוֹת מַיִם.

פְּרִי עֵץ הָדָר, דָּא בֵּירָא דְיִצְחָק, דְּיִצְחָק אַהֲדַר לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקָרָא לֵיהּ עֵץ הָדָר. פְּרִי דְּהַאי עֵץ הָדָר יְדִיעָא. כַּפּוֹת תְּמָרִים, דִּכְתִיב, (תהילים צ״ב:י״ג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, וְלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ פִּירוּדָא. וְעַל דָּא לָא כְּתִיב וְכַפּוֹת, אֶלָּא כַּפּוֹת. בְּגִין דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלָא דָא, וּבְהַאי אִתְמַלְיָיא הַאי בְּאֵר, מִבְּאֵר מַיִם עִלָּאִין נְבִיעִין, הַהוּא אִתְמַלֵּי בְּקַדְמִיתָא, וּמִנֵּיהּ אִתְמַלְיָיא בֵּירָא, עַד דְּאִיהוּ נְבִיעוּ לְכֹלָּא. פְּרִי עֵץ הָדָר - זוֹ בְּאֵר שֶׁל יִצְחָק, שֶׁיִּצְחָק הִדֵּר אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקָרָא לוֹ עֵץ הָדָר. פִּרְיוֹ שֶׁל עֵץ הֶהָדָר הַזֶּה יָדוּעַ. כַּפֹּת תְּמָרִים - שֶׁכָּתוּב (תהלים צב) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם פֵּרוּד. וְלָכֵן לֹא כָתוּב וְכַפֹּת, אֶלָּא כַּפֹּת, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא עוֹלֶה זֶה בְּלִי זֶה. וּבָזֶה מִתְמַלֵּאת הַבְּאֵר הַ את, מִבְּאֵר מַיִם עֶלְיוֹנִים שֶׁנּוֹבְעִים. הַהוּא מִתְמַלֵּא בַּתְּחִלָּה, וּמִמֶּנּוּ מִתְמַלֵּאת הַבְּאֵר עַד שֶׁנּוֹבַעַת לַכֹּל.

וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, דָּא עֲנָפָא דְאִילָנָא רַבְרְבָא, דְּאַתְקִיף וְאִשְׁתַּרְשָׁא בְּשָׁרְשׁוֹי, אִתְעֲבִיד אִילָנָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא, דְּאָחִיד בְּכָל סִטְרֵיהּ, עָנָף דְּאִיהוּ עֵץ עָבוֹת, עֵץ דְּאָחִיד לֶעָבוֹת, דְּהָא מֵהַאי נָטַל יְסוֹדָא דְעַלְמָא, וְאִתְמַלְּיָא לַאֲרָקָא בְּבֵירָא, הַאי הוּא עַלְמָא אֲרָקָא דְּשַׁקְיוּתָא. וַעָנַף עֵץ עָבֹת - זֶה עָנָף שֶׁל אִילָן הַגָּדוֹל שֶׁהִתְחַזֵּק וְנִשְׁרַשׁ בְּשָׁרְשׁוֹ, נַעֲשָׂה אִילָן עֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, שֶׁאָחוּז בְּכָל הַצְּדָדִים שֶׁלּוֹ, עָנָף שֶׁהוּא עֵץ עָבֹת, עֵץ שֶׁאוֹחֵז אֶת הֶעָבוֹת, שֶׁהֲרֵי מִזֶּה נוֹטֵל יְסוֹד הָעוֹלָם וּמִתְמַלֵּא כְּדֵי לְהָרִיק בַּבְּאֵר, זֶהוּ עוֹלַם אֶרֶץ הַהַשְׁקָאָה.

וְעַרְבֵי נַחַל, תְּרֵי אִינוּן, תְּרֵין נַחֲלִין דְמַיָּיא אִתְכְּנִישׁ בְּהוּ, לַאֲרָקָא לַצַּדִּיק. דָּבָר אַחֵר, וְעַרְבֵי נַחַל, אִלֵּין אִינוּן גְּבוּרָן, דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּיִצְחָק, דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דְהַהוּא נַחַל עִלָּאָה, וְלָא מִסִּטְרָא דְאַבָּא. בְגִין כָּךְ, כֹּלָּא יָאֵי, וְלָא בְּסִימָא לְפֵירִין, וְלָא עָבִיד פֵּירִין. וְעַרְבֵי נָחַל - שְׁנַיִם הֵם, שְׁנֵי נַחֲלֵי מַיִם מִתְכַּנְּסִים לְתוֹכָם לְהָרִיק לַצַּדִּיק. דָּבָר אַחֵר וְעַרְבֵי נָחַל - אֵלֶּה הֵם גְּבוּרוֹת שֶׁאֲחוּזוֹת בְּיִצְחָק, שֶׁבָּאִים מִצַּד אוֹתוֹ נַחַל עֶלְיוֹן וְלֹא מִצַּד הָאָב. לָכֵן הַכֹּל נָאֶה, וְלֹא מְבֻשָּׂם לַפֵּרוֹת, וְלֹא עוֹשֶׂה פֵּרוֹת.

וְעַרְבֵי נַחַל, תְּרֵין קְיָימִין, דְּגוּפָא קָיְימָא עֲלַיְיהוּ, אֲבָל וְעַרְבֵי נַחַל וַדַּאי, כְּמָה דְאִתְּמָר, וְאִלֵּין אִינוּן כֻּלְּהוּ לַאֲרָקָא מַיָּיא לְבֵירָא. וְעַרְבֵי נָחַל - שְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד עֲלֵיהֶם. אֲבָל וְעַרְבֵי נָחַל וַדַּאי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאֵלֶּה הֵם כֻּלָּם לְרוֹקֵן מַיִם לַבְּאֵר.

דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, דָּא אַבְרָהָם. כַּפֹּת תְּמָרִים, דָּא יִצְחָק. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, דָּא יַעֲקֹב. וְעַרְבֵי נָחַל, אִלֵּין אִינוּן תְּרֵין דַּרְגִּין דְּאֲמָרָן. דָּבָר אַחֵר, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר - זֶה אַבְרָהָם. כַּפֹּת תְּמָרִים - זֶה יִצְחָק. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת - זֶה יַעֲקֹב. וְעַרְבֵי נָחַל - אֵלֶּה הֵן שְׁתֵּי הַדְּרָגוֹת שֶׁאָמַ רְנוּ.

וּמַאן דְּמַתְנֵי הַאי, בְּגִין דְּעֵץ עָבוֹת דָּא יַעֲקֹב, דְּאָחִיד לְכֻלְּהוּ חֲלָקִין, וַדַּאי דָּא יַעֲקֹב. אֲבָל הָא אוֹקִימְנָא, פְּרִי עֵץ הָדָר דָּא בֵּירָא דְּיִצְחָק, דָּא גְבוּרָה תַּתָּאָה. כַּפֹּת תְּמָרִים. כַּפֹּת חָסֵר, קִשּׁוּרָא דְאִתְקַשַּׁר בְּבֵירָא, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דניאל ג׳:כ״א) כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן, בְּגִין דְּאִלֵּין לָא סָלְקִין דָּא בְּלָא דָא. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת, עֲנָפָא הוּא עִלָּאָה, דְּאִתְעֲבִיד עֵץ עָבוֹת, וְאָחִיד לְכָל סִטְרָא, כְּמָה דְּאִתְּמָר. עַרְבֵי נַחַל דָּא יִצְחָק, בְּכָל סִטְרֵי, דְּאֲחִידָן בְּסִטְרָא דְנַחֲלָא, וְלָא בְּסִטְרָא דְאַבָּא. דְּתָנִינָן, אַף עַל גַּב דִּבְהַאי נַחַל דִּינָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ, דִּינִין מִתְעָרִין מִנֵּיהּ. וּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה זֶה, מִשּׁוּם שֶׁעֵץ עָבֹת זֶה יַעֲקֹב, שֶׁאוֹחֵז אֶת כָּל הַחֲלָקִים, וַדַּאי זֶה יַעֲקֹב. אֲבָל הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, פְּרִי עֵץ הָדָר - זוֹ בְּאֵר יִצְחָק, זוֹ גְּבוּרָה תַחְתּוֹנָה. כַּפֹּת תְּמָרִים - כַּפֹּת חָסֵר, קֶשֶׁר שֶׁנִּקְשָׁר בַּבְּאֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג) כְּפוּתִים בְּסַרְבְּלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁאֵלֶּה לֹא עוֹלִים זֶה בְּלִי זֶה. וַעֲנַף עֵץ עָבת, עָנָף הוּא עֶלְיוֹן שֶׁנַּעֲשֶׂה עֵץ עָבוֹת וְאוֹחֵז לְכָל צַד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. עַרְבֵי נָחַל - זֶה יִצְחָק, בְּכָל הַצְּדָדִים שֶׁאֲחוּזִים בְּצַד הַנַּחַל וְלֹא בְּצַד הָאָב. שֶׁשָּׁנִינוּ, אַף עַל גַּב שֶׁבַּנַּחַל הַזֶּה לֹא נִמְצָא דִין, מִתְעוֹרְרִים מִמֶּנּוּ דִּינִים.

וְרַב הַמְנוּנָא סָבָא פָּרִישׁ, וְעַרְבֵי נַחַל, אִינוּן תְּרֵין קָיְימִין דְּקָאֲמָרָן, דְּמַיָּיא נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, וְשַׁפִּיר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, הָא חָזִינָן דִּתְרֵין דַּרְגִּין אִלֵּין דְּקָיְימֵי עַל דַּרְגָּא דְצַדִּיק, אִיבָּא וּכְנִישׁוּ רַבְרְבָא (ס"א דברכאן) נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, וְעַרְבֵי נַחַל לָא נָפְקֵי מִנַּיְיהוּ, אִיבָּא, וְלָא טַעְמָא, וְלָא רֵיחָא. וְהָא אוֹקִימְנָא וְכֹלָּא שַׁפִּיר. וְרַב הַמְנוּנָא הַזָּקֵן פֵּרַשׁ, וְעַרְבֵי נָחַל - אֵלּוּ שְׁנֵי הָעַמּוּדִים שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיּוֹצְאִים מֵהֶם מַיִם, וְיָפֶה. אֲבָל בּא רְאֵה, הֲרֵי רָאִינוּ שֶׁשְּׁתֵּי דְרָגוֹת אֵלֶּה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל דַּרְגָּה שֶׁל צַדִּיק, פְּרִי וְכִנּוּס גָּדוֹל (הברכות) יוֹצְאִים מֵהֶם, וְעַרְבֵי נַחַל לֹא יוֹצְאִים מֵהֶם לֹא פְרִי וְלֹא טַעַם וְלֹא רֵיחַ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, וְהַכֹּל יָפֶה.

רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:א׳) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ תָּדִיר, וְכַמָּה מְשַׁבְּחִין וּמְזַמְּרִין אַזְמִינַת לֵיהּ תָּדִיר לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּעַדְבָא דְחוּלָקָא קַדִּישָׁא. כְּמָה דִכְתִיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגו'. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ, וְהִיא מְשַׁבַּחַת אוֹתוֹ תָּמִיד. וְכַמָּה מְשַׁבְּחִים וּמְזַמְּרִים מַזְמִינָה תָּמִיד לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ בְּגוֹרַל הַחֵלֶק הַקָּדוֹשׁ, כַּכָּתוּב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹ'.

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּקַיְימָא בְּשַׁפִּירוּ דְּנוֹי בְּגִנְתָא דְעֵדֶן. הַשָּׁרוֹן, דְּהִיא שָׁרָה וּמְשַׁבַּחַת לְמַלְכָּא עִלָּאָה. אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֶדֶת בַּיּפִי שֶׁל נוֹי בְּגַן עֵדֶן. הַשָּׁרוֹן - שֶׁהִיא שָׁרָה וּמְשַׁבַּחַת אֶת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן.

דָּבָר אַחֵר אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, דְּבָעְיָא לְאַשְׁקָאָה מִשַּׁקְיוּ דְנַחֲלָא עֲמִיקָא, מַבּוּעָא דְּנַחֲלִין. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ל״ה:ז׳) וְהָיָה הַשָּׁרָב לְאַגַּם. (נ"א (ישעיהו ל״ג:ט׳) והיה השרון כערבה) שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, דְּקָיְימָא בַּעֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא. מַאן אִינוּן עֲמָקִים. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ל:א׳) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. חֲבַצֶּלֶת, מֵהַהוּא אֲתַר, דְּשַׁקְיוּ דְּנַחֲלִין נָפְקִין וְלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, שׁוֹשַׁנָּה מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי עֲמִיקָא דְכֹלָּא, סָתִים מִכָּל סִטְרִין. דָּבָר אַחֵר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן - שֶׁרוֹצָה לִהְיוֹת מֻשְׁקָה מֵהַשְׁקָיַת הַנַּחַל הֶעָמֹק, מְקוֹר הַנְּחָלִים, כַּנֶּאֱמַר וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם. (נ"א (ישעיה לג) והיה השדון כעדבה) שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים - שֶׁעוֹמֶדֶת בְּעֹמֶק הַכֹּל. מִי הֵם הָעֲמָקִים? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. חֲבַצֶּלֶת - מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל הַשְׁקָאַת הַנְּחָלִים שֶׁיּוֹצְאִים וְלֹא פוֹסְקִים לְעוֹלָמִים. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים - שׁוֹשַׁנָּה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא עֹמֶק הַכֹּל, נִסְתָּר מִכָּל הַצְּדָדִים.

תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא יְרוּקָא כַּחֲבַצֶּלֶת, דְּטַרְפִּין דִּילָהּ יְרוּקִין. לְבָתַר שׁוֹשַׁנַּת, סוּמְקָא בִּגְוָונִין חִוְורִין. שׁשַׁנָּה בְּשִׁית טַרְפִּין, שֹׁשַׁנַּת, דְּאִשְׁתְּנִיאַת מִגּווָֹנָא לְגווָֹנָא, וְשַׁנִּיאַת גְּוַונָהָא. בֹּא רְאֵה, בַּתְּחִלָּה יְרֻקָּה כַּחֲבַצֶּלֶת, שֶׁהֶעָלִים שֶׁלָּהּ יְרֻקִּים, אַחַר כָּךְ שׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה בִּגְוָנִים לְבָנִים. שׁוֹשַׁנָּה בְּשִׁשָּׁה עָלִים. שׁוֹשַׁנַּת - שֶׁמִּשְׁתַּנֵּית מִגָּוֶן לְגָוֶן וּמְשַׁנָּה אֶת גְּוָנֶיהָ.

שֹׁשַׁנַּת, בְּקַדְמִיתָא חֲבַצֶּלֶת, בְּעִדָּנָא דְּבָעְיָא לְאִזְדַּוָּוגָא בֵּיהּ בְּמַלְכָּא, אִקְרֵי חֲבַצֶּלֶת. בָּתַר דְּאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ בְּמַלְכָּא בְּאִינוּן נְשִׁיקִין, אִקְרֵי שֹׂשַׁנַּת. בְּגִין דִּכְתִיב, (שיר השירים ה׳:י״ג) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. שׁשַׁנַּת הָעֲמָקִים דְּהִיא מְשַׁנְיָיא גְּוָונָהָא, זִמְנִין לְטַב, וְזִמְנִין לְבִישׁ, זִמְנִין לְרַחֲמֵי, זִמְנָא לְדִינָא. שׁוֹשַׁנַּת - בַּתְּחִלָּה חֲבַצֶּלֶת. בִּזְמַן שֶׁרוֹצָה לְהִזְדַּוֵּג בַּמֶּלֶךְ נִקְרֵאת חֲבַצֶּלֶת, אַחַר שֶׁנִּדְבְּקָה עִם הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָן נְשִׁיקוֹת הִיא נִקְרֵאת שׁוֹשַׁנַּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (שיר ה) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים - שֶׁהִיא מְשַׁנָּה אֶת גְּוָנֶיהָ לִפְעָמִים לְטוֹב וְלִפְעָמִים לְרַע, לִפְעָמִים לְרַחֲמִים וְלִפְעָמִים לְדִין.

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. תָּאנָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא, כְּתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָתָם בְּקִיּוּמֵיהּ יַעֲקֹב, וְהָכָא בְּמִיתָתֵיהּ יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב, וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא לָא כְּתִיב וַיִּקְרַב יוֹם יִשְׂרָאֵל לָמוּת, אֶלָּא יְמֵי, וְכִי בְּכַמָּה יוֹמֵי מִית בַּר נָשׁ, וְהָא בְּשַׁעְתָא חָדָא, בְּרִגְעָא חָדָא, מִית וְנָפִיק מֵעַלְמָא. AND THE DAYS DREW NEAR FOR ISRAEL TO DIE. R. Hiya said: ‘Why is the name Israel used here in connection with his death, whereas above it says, “And Jacob lived, etc.”?’ R. Jose said in reply: ‘Note here the word “days”, which is somewhat peculiar, since a man only dies on one day, in fact, in one instant.’

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, כָּל אִינוּן יוֹמִין דְּקָאִים בַּר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, אִתְפַּקְדָּן קַמֵּיהּ, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא. וְכַד אִתְקְרִיבוּ קַמֵּיהּ לְמֵיעַל בְּחוּשְׁבְּנָא, מִית בַּר נָשׁ. וְאָתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהּ לֵיהּ, הַהוּא הֶבֶל דְּאַפִּיק וְנָפַח בֵּיהּ, אוֹתְבֵיהּ לְגַבֵּיהּ. The reason, however, is, as we have learnt, that when God desires to take back a man’s spirit, all the days that he has lived in this world pass in review before Him.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ גַּבֵּי מַלְכָּא בְּלָא כִּסּוּפָא, וְלָא דָחֵי יוֹמָא מִנַּיְיהוּ לְבַר, דְּיִשְׁכַּח בְּהַהוּא יוֹמָא, דְּאִתְעֲבִיד בֵּיהּ חוֹבָא. בְּגִין כָּךְ, כְּתִיב בְּצַדִּיקַיָא, קְרִיבָה. (והיך יקרבון) מִשּׁוּם דְּקָרִיבוּ יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא, בְּלָא כִּסּוּפָא. Happy, then, is the man whose days draw near before the King without reproach, not one of them being rejected because a sin was committed thereon. Hence the term “drawing near” is used of the righteous, because their days draw near before the King without reproach.

וַוי לְרַשִּׁיעַיָא, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ קְרִיבָה, וְהֵיךְ יִקְרְבוּן יוֹמֵי קַמֵּי מַלְכָּא, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי בְּחוֹבֵי עַלְמָא אִשְׁתַּכָּחוּ. ובְגִינֵי כָּךְ לָא יִקְרְבוּן קַמֵּי מַלְכָּא, וְלָא יִתְמַנּוּן קַמֵּיהּ, וְלָא יִדָּכְרוּ לְעֵילָא, אֶלָּא אִינוּן שְׁצֵיאָן מִגַּוַּויְיהוּ. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ט) דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ. But woe to the wicked whose days cannot so draw near, because they all passed in sin, wherefore they are not recorded above, so that of them it is written: “The way of the wicked is like thick darkness, they know not on what they stumble” (Prov. 4, 19).

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְכִי שְׁאָר שִׁבְטִין לָאו בְּנוֹי אִינוּן. אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבָּא, יוֹסֵף בְּנוֹ הֲוָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּאִנְתְּתֵיהּ דְּפוֹטִיפַר דְּחָקַת לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:י״א) וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, וְאֵין אִישׁ בַּבַּיִת. מַהוּ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. אֶלָּא לְאַכְלָלָא דִּיוּקְנָא דְיַעֲקֹב, דְּהֲוָה תַּמָּן וְאִשְׁתַּכַּח תַּמָּן. וּבְגִינֵי כָּךְ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, אֲבָל אִישׁ אָחֳרָא הֲוָה תַּמָּן. כֵּיוָן דְּסָלִיק יוֹסֵף עֵינוֹי, וְחֲמָא דִיוּקְנָא דַאֲבוֹי, יְתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ, וְתָב לַאֲחוֹרָא. AND HE CALLED HIS SON JOSEPH. R. Abba said: Joseph is called Jacob’s son par excellence, because, as we have learnt, when Potiphar’s wife tempted him, he lifted up his eyes and saw the image of his father (as it says, “and there was none of the men of the house there within” (Gen. 39, 11), as much as to say, “but there was someone else”), and he thereupon resisted and withdrew.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:ח׳) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתְּ אֲמַרְתְּ וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר. חַיֶּיךָ, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אָחֳרָא, יֵיתֵי לְבָרְכָא לִבְנָךְ, וְיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְּנִי יָדַעְתִּי. Hence it was that when Jacob came to bless his sons he said: “I know, my son, I know” (Gen. 48, 19), repeating the word,

כֵּיוָן דְּאָמַר יָדַעְתִּי בְּנִי, אַמַּאי אָמַר, יָדַעְתִּי אָחֳרָא. אֶלָּא אָמַר, יָדַעְתִּי בְּנִי, בְּזִמְנָא דְּקָיְימַת בְּגוּפָךְ דְּאַתְּ בָּרִי, כַּד חָמִית דִּיוּקְנָא דִילִי, וְתָבַת בְּקִיּוּמָךְ. וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, יָדַעְתִּי בְּנִי, יָדַעְתִּי. עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ דְּדָא הוּא בּוּכְרָא, גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְהָכָא בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, לִבְנוֹ לְיוֹסֵף מַמָּשׁ. as much as to say, “I know of the time when you proved in your own body that you were my son, and I also know that, as you say, this is the elder.”

דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, דְּבְדִיוּקְנָא חַד הֲווּ מִתְחַזְּיָין. דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיוֹסֵף, הֲוָה אַסְהִיד דִּבְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲוָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא הָכִי הוּא. וְעוֹד דְּיוֹסֵף זָן לֵיהּ וְלִבְנוֹי בְּסִבוּתֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ בְּנוֹ מַמָּשׁ, יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אַמַּאי לְיוֹסֵף וְלָא לְאָחֳרָא. מִשּׁוּם דִּרְשׁוּתָא הֲוָה בִּידֵיהּ לְסַלְקֵיהּ מִתַּמָּן. Another explanation why he called him specially “my son” is that they closely resembled one another, so that whoever saw Joseph could testify that he was the son of Jacob.’ R. Jose said that another reason was that he supported him and his family in his old age. The reason why Jacob asked Joseph to bury him, and not any other of his sons, was that only Joseph had the power to take him out of Egypt.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֵּיוָן דְּיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע דִּבְנוֹי יִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּגָלוּתָא תַּמָּן בְּמִצְרַיִם, אַמַּאי לָא אִתְקַבַּר תַּמָּן בְּגִין דְּיָגִין זְכוּתֵיהּ עַל בְּנוֹי. אַמַּאי בָּעָא לְאִסְתַּלְּקָא מִתַּמָּן. וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, אָן הוּא רַחְמָנוּתָא. R. Jose said: ‘Since Jacob knew that his descendants would be in bondage in Egypt, why did he not have himself buried there in order that his merit might shield them, which would have shown true parental solicitude?’

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּהֲוָה נָחִית יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲוָה דָחִיל. הֲוָה אָמַר, דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׁתֵּצוּן בָּנַי בֵּינִי עַמְּמַיָא, וְדִילְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְסַלֵּק שְׁכִינְתֵּיהּ מִינִי כְּקַדְמִיתָא. מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו'. (בראשית מ״ו:ג׳) (ויאמר אלהים לישראל) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. וּמַה דְּאֲמַרְתְּ דִּילְמָא אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִּי מִבֵּינָךְ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה. The truth is that, as tradition tells us, when Jacob was about to go down to Egypt he was afraid lest his descendants might be lost among the peoples and lest God might remove His Presence from him. Hence God said to him: “Fear not to go down to Egypt, for I will there make of thee a great nation” (Gen. 46, 3), and then, “I will go down with thee into Egypt” (Ibid. 4).

אָמַר עוֹד, דָּחִילְנָא דִּילְמָא אִתְקַבַּר תַּמָּן, וְלָא אֶזְכֶּה עִם אֲבָהָתַי. אָמַר לֵיהּ וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה. אֲעַלְךָ, מִמִּצְרַיִם. גַּם עָלה, לְאִתְקַבְּרָאָה בְּקִבְרָא דַּאֲבָהָתָךְ. Jacob was still afraid lest he should be buried there and not with his fathers, so God said to him: “I will also surely bring thee up again” (Ibid.), to wit, to be buried in the grave of thy ancestors.

בְּגִינֵי כָּךְ, בָּעָא לְסַלְקָא גַרְמֵיהּ מִמִצְרַיִם. חַד, דְּלָא יַעַבְדוּן מִנֵּיהּ דַּחֲלָא, דְּהָא חָמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאִתְפְּרָעָא מִדַּחֲלֵיהוֹן. וְחַד, דְּחָמָא דִשְׁכִינְתָּא יְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בֵּין בְּנוֹי בְּגָלוּתָא. וְחַד, בְּגִין דִּיהֵא גּוּפֵיהּ דַּיָּיר בֵּין גּוּפַיְיהוּ דַּאֲבָהָתוֹי לְאִתְכְּלָלָא בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִתְמַנֵּי עִם חַיָּיבַיָא דְמִצְרָאֵי. Hence he had various reasons for desiring to be taken out of Egypt. One was that the Egyptians should not make a god of him, since he foresaw that God would punish their gods. Another was because he knew that God would still keep his Presence among his descendants in the galuth. A third reason was that his body might rest in company with those of his ancestors, to be numbered with them and not with the sinners of Egypt,

וְתָנִינָן, גּוּפָא דְיַעֲקֹב, אִתְמְשִׁיךְ מִשּׁוּפְרוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֲוָה דִּיוּקְנִיהּ דְּיַעֲקֹב, דִּיוּקְנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. דִּיוּקְנָא דְּכוּרְסְיָא קַדִּישָׁא, וְלָא בָּעָא לְאִתְקְבָרָא בֵּינִי חַיָּיבַיָא. וְרָזָא דְמִלָּה, דְּבַאֲבָהָן לֵית פִּירוּדָא כְּלַל. וְעַל דָּא כְּתִיב וְ שָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. since, as we have learnt, Jacob reproduced the beauty of Adam, and his form was sublime and holy like that of the holy throne. Esoterically speaking, there is no separation among the patriarchs, and hence he said: “when I sleep with my fathers”.’

תָּאנָא, רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (דברים כ״ט:כ״ח) הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְגו'. הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלקֵינוּ, תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, וּלְאִסְתַּכָּלָא דְּלָא יַעֲבָר עַל רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ. דְּתָנִינָן, כָּל מַה דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא, בְּסִפְרָא כְּתִיבוּ אִינוּן עוֹבָדִין, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא קַמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִתְגַּלְּיָיא קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'. אִי הָכִי, אֵיךְ לָא יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ מִלְּמֵיחַב קַמֵּיהּ דְּמָארֵיהּ. וְתָנִינָן, אֲפִילּוּ הַהוּא (מאן) מַה דְּחָשִׁיב בַּר נָשׁ וְאִסְתַּלַּק בִּרְעוּתֵיהּ, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ. Said R. Simeon: ‘Man should take good heed not to sin or to transgress the will of his Master, because all his actions are recorded in a book and are reviewed by the holy King and revealed before Him; even his thoughts are present before God and do not escape Him.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּעָאלַת לֵאָה לְגַבֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְיַהֲבַת לֵיהּ אִינוּן סִימָנִין דְּיָהַב יַעֲקֹב לְרָחֵל, סָלִיק בִּרְעוּתֵיהּ דְּאִיהִי רָחֵל, וְשַׁמַּשׁ שִׁמּוּשָׁא בָּהּ. וְהַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְּיַעֲקֹב הֲוַת. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:ג׳) כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, וְסָבַר דְּאִיהִי רָחֵל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ גָלֵי עֲמִיקְתָּא וּמְסַתַּרְתָּא, וְיָדַע מַה בַּחֲשׁוֹכָא, סָלִיק הַהוּא רְעוּתָא לְאַתְרֵיהּ, וּבְכֵירוּתָא דִרְאוּבֵן אִסְתַּלַּק לְיוֹסֵף. מָאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהָא דְרָחֵל הֲוַת, הַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְנָפְקַת מִיַּעֲקֹב. וּבְגִין דְּהֲוַת דִּילָהּ, הַהוּא בְּכֵירוּתָא מַמָּשׁ דִּרְאוּבֵן, יָרִית יוֹסֵף. וְרָחֵל יָרְתָה לְהַהוּא דִילָהּ. Now on the night when Jacob went in to Leah and she gave him the tokens which he had given to Rachel, he really thought she was Rachel, and God, to whom all secrets are revealed, allowed that thought to have effect, and so the birthright of Reuben was transferred to Joseph, that having been Jacob’s first seed, and so Rachel came into her own inheritance.

וּבְגִין כָּךְ, רָזָא דְמִלָּה, לָא אִסְתַּלַּק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא כִּשְׁאָר שִׁבְטִין. אֶלָּא רְאוּבֵן. כְּלוֹמַר חֲמוּ בַּר, רְאוּ בֵּן סְתָם. וְהַאי בֵּן לָא אִתְיְדַע שְׁמֵיהּ, וְעַל דָּא לָא קַרְיָא לֵאָה בְּנֵי בְּהַאי שְׁמָא, וְלָא אִקְרֵי רְאוּ בְּנִי, דְּהָא לֵאָה יָדְעַת עוֹבָדָא. This, too, is why Leah called his name simply Reuben (=see a son) and not Reubeni (=see my son).

וְתָנִינָן, גָּלֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיַעֲקֹב לָאו רְעוּתֵיהּ לְמֵיחַב קַמֵּיהּ בְּהַאי, וְלָא אִסְתַּכַּל בִּרְעוּתָא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, כִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא. וְעַל כָּךְ כְּתִיב, (בראשית ל״ה:כ״ב-כ״ג) וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. דְּהָא בְּנַיְיהוּ דִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא דְּעָבְדִין הַהוּא עוֹבָדָא, בִּשְׁמָא אָחֳרָא אִקְרוּן. וְהָא יְדִיעָא מִלָּה דָא לְגַבֵּי חַבְרַיָא, וּבְגִינֵי כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ מַמָּשׁ, מִשֵּׁירוּתָא וְסִיּוּמָא (ד"א ל"ג בריה) בְּנוֹ הֲוָה. We have learnt: “God knew that Jacob had no intent to sin before Him, and that he did not allow his thoughts to dwell on any other woman at that instant like the sinful, and therefore it is written: “And the sons of Jacob were twelve” (Gen. 35, 22).’ For the sons of the sinners who act in this way are called by another name, which is known among the Companions. Hence “Jacob called to his son Joseph”-his real son, his son at the beginning and at the end.’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה אוֹמֵי לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, דִּכְתִיב שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. אֶלָּא בְּהַהוּא אָת קַיָּימָא, דְּהֲוָה רָשִׁים בְּבִשְׂרֵיהּ, דְּדָא חֲשִׁיבוּתָא דְּאֲבָהָן יַתִּיר מִכֹּלָּא. וְהַאי בְּרִית, רָזָא דְיוֹסֵף אִיהוּ. PUT, I PRAY THEE, THY HAND UNDER MY THIGH. R. Jose said: ‘Jacob made him swear by the sign of the covenant which was stamped on his flesh, since the patriarchs assigned more importance to this than to anything else, and this covenant, too, is symbolized by Joseph.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאַבְרָהָם וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, תְּחוֹת יֻרִכִי, כְּלוֹמַר, בְּהַהוּא אֲתַר דִּרְמִיזָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא. בְּיִצְחָק לא כְּתִיב, בְּגִין דְּנָפִיק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. R. Simeon said: ‘We find the formula, “put thy hand under my thigh”, in connection with both Abraham and Jacob, but not with Isaac, the reason being that Esau issued from him.

תוּ, מַאי טַעְמָא הָכָא, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אוֹמֵי לִי, דְּאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא, וְאִתְנְטִיר, וְלָא אִסְתָּאַב לְעָלְמִין. דְּלָא יִתְקַבַּר בֵּין אִינוּן מְסָאֲבִין, דְּלָא נָטְרוּ לֵיהּ לְעָלְמִין. דִּכְתִיב בְּהוּ, (יחזקאל כ״ג:כ׳) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. Again, we may suppose Jacob’s idea to have been: “Swear to me by that holy impress which has brought holy and faithful seed into the world and which has ever been preserved from defilement that you will not bury me among those unclean who have never guarded it, and of whom it is written, “whose flesh is the flesh of asses and their neighing the neighing of horses” (Ezek. 23, 20).’

וְאִי תֵימָא, הָא יוֹסֵף דְּנָטִיר לֵיהּ עַל כֹּלָּא, אַמַּאי אִתְקַבַּר בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא תָּנִינָן, כְּתִיב, (יחזקאל א׳:ג׳) הָיֹה הָיָה דְּבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר, וְהָא תָּנִינָן, דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אַמָּאי הָכָא שְׁכִינְתָּא. אֶלָּא עַל נְהַר כְּבָר כְּתִיב, וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'. אוּף הָכָא, יוֹסֵף בְּמַיָא אִתְרַמֵי אֲרוֹנָא דִילֵיהּ. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי יוֹסֵף אִסְתַּלַּק מֵהָכָא, גָּלוּתָא לָא אִתְקְיַּים. אֶלָּא תְּהֵא קְבוּרְתֵּיהּ בְּאֲתַר דְּלָא יִסְתָּאַב, וְיִסְבְּלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גָּלוּתָא. Why, it may be asked, was Joseph, who also guarded the covenant, buried among them? The answer is that it was to meet a special emergency, like the appearance of God to Ezekiel outside the Holy Land. God saw that if Joseph were removed from there, the Israelites would sink under the bondage; therefore He said: “Let his burial place be here in a spot which will not be defiled (for Joseph’s coflfin was thrown into the river), and so the Israelites will be able to endure the captivity.’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חָמָא יַעֲקֹב דְּהָא בְּכֹלָּא אִתְתַּקַּן לְכָרְסְיָא קַדִּישָׁא בַּאֲבָהָן (כאבהן). אָמַר, אִי הָכִי יִתְקַבַּר, הֵיךְ גּוּפָא דָא אֲחִידָא בַּאֲבָהָתָא, וְאֲפִילּוּ מְעַרְתָּא דְּאִתְקַּבַּר תַּמָּן אִקְרֵי כָפֵילְתָּא. בְּגִין דְּכָל מִלָּה דְּכָפֵילְתָּא הוּא תְּרֵין וְחַד, אוּף מְעַרְתָּא תְּרֵין וְחַד. R. Jose said: ‘Jacob saw that he was fitted in every way to form part of the holy chariot like his fathers, but he thought it impossible that his body should be attached to his fathers if he was buried in Egypt.’

וְתָּא חֲזֵי, אַבְהָתָא זָכוּ לְאִתְקַבְּרָא תַּמָּן, אִינוּן וְזִוּוּגַיְיהוּ. יַעֲקֹב הוּא וְלֵאָה, מַאי טַעְמָא רָחֵל לָא, וְהָא כְּתִיב, (בראשית כ״ט:ל״א) וְרָחֵל עֲקָרָה, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְבֵיתָא. אֶלָּא, לֵאָה זָכְתָה בֵּיהּ, לְאֲפָקָא שִׁית שִׁבְטִין מִגִּזְעָא קַדִּישָׁא בְּעַלְמָא יַתִּיר. וּבְגִינֵי כָּךְ, אִתְיַיהֲבַת עִמֵּיהּ לְזִוּוּגָא בִּמְעַרְתָּא. Seeing that the patriarchs were privileged to be buried in the cave of Machpelah with their wives, why was Jacob buried with Leah and not with Rachel, who was the “foundation of the house”? The reason is that Leah bore more children from the holy stock.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה לֵאָה כָּל יוֹמָהָא, הֲוַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין קַיָּימָא, וּבָכַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, כַּד שָׁמְעַת דְּאִיהוּ צַדִּיקָא. וּצְלוֹתָא אַקְדָמַת לֵיהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (בראשית כ״ט:י״ז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא, דְּמַקְדָּמַת וְיָתְבַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְמִשְׁאַל. R. Judah said: ‘Leah used to go out every day to the highway and weep for Jacob when she learnt that he was righteous, and prayed on his behalf,

רָחֵל לָא נָפְקַת לְאוֹרְחִין לְעַלְמָא. בְּגִינֵי כָּךְ זָכְתָה לֵאָה לְאִתְקַבְּרָא עִמֵּיהּ. וְרָחֵל קַיֶּמֶת קְבוּרָתָהּ בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין וְאִתְקְבָרַת תַּמָּן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל. מַהוּ עָלַי. עָלַי וַדַּאי, כְּלוֹמַר בְּגִינִי. בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּגִינִי מִיתַת בַּדֶּרֶךְ, דְּלָא נָפְקַת בְּגִינִי לְעָלְמִין כַּאֲחָתָהּ. but Rachel never did so. Hence Leah was privileged to be buried with him, while Rachel’s grave was set by the highway.

בְגִין כָּךְ, לֵאָה דְּנָפְקַת וּבָכַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב, זָכְתָה לְאִתְקְבָרָא עִמֵּיהּ. רָחֵל דְּלָא בָּעַאת לְמֵיפַק וּלְמִשְׁאַל בַּהֲדֵיהּ, בְגִין כָּךְ קְבוּרָתָה בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין. וְרָזָא דְמִלָּה, הָא אוֹקִימְנָא וְאִתְּמָר, דָּא בְּאִתְגַּלְיָא, וְדָא בְּאִתְכַּסְּיָא. The esoteric reason, as we have affirmed, is that the one typifies the disclosed and the other the undisclosed.

וְתָּא חֲזֵי, דְּתַנְיָא, דִּמְעִין סַגִּיאִין שָׁדִיאַת הַהִיא צַדֶּקֶת לֵאָה, בְּגִין לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, וְלָא בְּהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו. וְהַיְינוּ דְּתָנִינָן, כָּל בַּר נָשׁ דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּאִתְגְּזַר עֲלֵיהּ עוֹנָשָׁא, יִתְקָרַע, וְלָא יָכִיל הַהוּא עוֹנָשָׁא לְשַׁלְּטָאָה בֵּיהּ. מְנָלָן, מִלֵּאָה, דְּהָא לֵאָה אִתְגְּזַר לְמֶהֱוֵי חוּלָקָא דְעֵשָׂו, וְהִיא בְּבָעוּתָא אַקְדִימַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב, וְלָא אִתְיְיהִיבַת לֵיהּ לְעֵשָׂו. Tradition tells us that the virtuous Leah prayed with many tears that she might be the portion of Jacob and not of the wicked Esau. Hence we have learnt that whoever prays with tears before the Almighty can procure the cancellation of any chastisement that has been decreed against him; for so Leah, though she had been assigned by divine decree to Esau, yet by her prayer succeeded in procuring the preference for Jacob and saved herself from being given to Esau.’

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, וְכִי שְׁאָר שִׁבְטִין לָאו בְּנוֹי אִינוּן. אֶלָּא אָמַר רִבִּי אַבָּא, יוֹסֵף בְּנוֹ הֲוָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. דְּתָנִינָן, בְּשַׁעְתָּא דְּאִנְתְּתֵיהּ דְּפוֹטִיפַר דְּחָקַת לֵיהּ לְיוֹסֵף, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:י״א) וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ, וְאֵין אִישׁ בַּבַּיִת. מַהוּ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת. אֶלָּא לְאַכְלָלָא דִּיוּקְנָא דְיַעֲקֹב, דְּהֲוָה תַּמָּן וְאִשְׁתַּכַּח תַּמָּן. וּבְגִינֵי כָּךְ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, אֲבָל אִישׁ אָחֳרָא הֲוָה תַּמָּן. כֵּיוָן דְּסָלִיק יוֹסֵף עֵינוֹי, וְחֲמָא דִיוּקְנָא דַאֲבוֹי, יְתִיב בְּקִיּוּמֵיהּ, וְתָב לַאֲחוֹרָא. AND HE CALLED HIS SON JOSEPH. R. Abba said: Joseph is called Jacob’s son par excellence, because, as we have learnt, when Potiphar’s wife tempted him, he lifted up his eyes and saw the image of his father (as it says, “and there was none of the men of the house there within” (Gen. 39, 11), as much as to say, “but there was someone else”), and he thereupon resisted and withdrew.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ט:ח׳) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתְּ אֲמַרְתְּ וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר. חַיֶּיךָ, וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אָחֳרָא, יֵיתֵי לְבָרְכָא לִבְנָךְ, וְיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְּנִי יָדַעְתִּי. Hence it was that when Jacob came to bless his sons he said: “I know, my son, I know” (Gen. 48, 19), repeating the word,

כֵּיוָן דְּאָמַר יָדַעְתִּי בְּנִי, אַמַּאי אָמַר, יָדַעְתִּי אָחֳרָא. אֶלָּא אָמַר, יָדַעְתִּי בְּנִי, בְּזִמְנָא דְּקָיְימַת בְּגוּפָךְ דְּאַתְּ בָּרִי, כַּד חָמִית דִּיוּקְנָא דִילִי, וְתָבַת בְּקִיּוּמָךְ. וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב, יָדַעְתִּי בְּנִי, יָדַעְתִּי. עַל מַה דְּאֲמַרְתְּ דְּדָא הוּא בּוּכְרָא, גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְהָכָא בְּגִין כָּךְ כְּתִיב, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, לִבְנוֹ לְיוֹסֵף מַמָּשׁ. as much as to say, “I know of the time when you proved in your own body that you were my son, and I also know that, as you say, this is the elder.”

דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, דְּבְדִיוּקְנָא חַד הֲווּ מִתְחַזְּיָין. דְּכָל מַאן דְּחָמֵי לְיוֹסֵף, הֲוָה אַסְהִיד דִּבְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב הֲוָה. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא הָכִי הוּא. וְעוֹד דְּיוֹסֵף זָן לֵיהּ וְלִבְנוֹי בְּסִבוּתֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ בְּנוֹ מַמָּשׁ, יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, אַמַּאי לְיוֹסֵף וְלָא לְאָחֳרָא. מִשּׁוּם דִּרְשׁוּתָא הֲוָה בִּידֵיהּ לְסַלְקֵיהּ מִתַּמָּן. Another explanation why he called him specially “my son” is that they closely resembled one another, so that whoever saw Joseph could testify that he was the son of Jacob.’ R. Jose said that another reason was that he supported him and his family in his old age. The reason why Jacob asked Joseph to bury him, and not any other of his sons, was that only Joseph had the power to take him out of Egypt.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כֵּיוָן דְּיַעֲקֹב הֲוָה יָדַע דִּבְנוֹי יִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּגָלוּתָא תַּמָּן בְּמִצְרַיִם, אַמַּאי לָא אִתְקַבַּר תַּמָּן בְּגִין דְּיָגִין זְכוּתֵיהּ עַל בְּנוֹי. אַמַּאי בָּעָא לְאִסְתַּלְּקָא מִתַּמָּן. וְהָא כְּתִיב, (תהילים ק״ג:י״ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, אָן הוּא רַחְמָנוּתָא. R. Jose said: ‘Since Jacob knew that his descendants would be in bondage in Egypt, why did he not have himself buried there in order that his merit might shield them, which would have shown true parental solicitude?’

אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּשַׁעְתָּא דְּהֲוָה נָחִית יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם, הֲוָה דָחִיל. הֲוָה אָמַר, דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׁתֵּצוּן בָּנַי בֵּינִי עַמְּמַיָא, וְדִילְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְסַלֵּק שְׁכִינְתֵּיהּ מִינִי כְּקַדְמִיתָא. מַה כְּתִיב, (בראשית ל״ה:ט׳) וַיֵּרָא אֱלהִים אֶל יַעֲקֹב וְגו'. (בראשית מ״ו:ג׳) (ויאמר אלהים לישראל) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. וּמַה דְּאֲמַרְתְּ דִּילְמָא אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִּי מִבֵּינָךְ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה. The truth is that, as tradition tells us, when Jacob was about to go down to Egypt he was afraid lest his descendants might be lost among the peoples and lest God might remove His Presence from him. Hence God said to him: “Fear not to go down to Egypt, for I will there make of thee a great nation” (Gen. 46, 3), and then, “I will go down with thee into Egypt” (Ibid. 4).

אָמַר עוֹד, דָּחִילְנָא דִּילְמָא אִתְקַבַּר תַּמָּן, וְלָא אֶזְכֶּה עִם אֲבָהָתַי. אָמַר לֵיהּ וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה. אֲעַלְךָ, מִמִּצְרַיִם. גַּם עָלה, לְאִתְקַבְּרָאָה בְּקִבְרָא דַּאֲבָהָתָךְ. Jacob was still afraid lest he should be buried there and not with his fathers, so God said to him: “I will also surely bring thee up again” (Ibid.), to wit, to be buried in the grave of thy ancestors.

בְּגִינֵי כָּךְ, בָּעָא לְסַלְקָא גַרְמֵיהּ מִמִצְרַיִם. חַד, דְּלָא יַעַבְדוּן מִנֵּיהּ דַּחֲלָא, דְּהָא חָמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאִתְפְּרָעָא מִדַּחֲלֵיהוֹן. וְחַד, דְּחָמָא דִשְׁכִינְתָּא יְשַׁוֵּי מְדוֹרֵיהּ בֵּין בְּנוֹי בְּגָלוּתָא. וְחַד, בְּגִין דִּיהֵא גּוּפֵיהּ דַּיָּיר בֵּין גּוּפַיְיהוּ דַּאֲבָהָתוֹי לְאִתְכְּלָלָא בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִתְמַנֵּי עִם חַיָּיבַיָא דְמִצְרָאֵי. Hence he had various reasons for desiring to be taken out of Egypt. One was that the Egyptians should not make a god of him, since he foresaw that God would punish their gods. Another was because he knew that God would still keep his Presence among his descendants in the galuth. A third reason was that his body might rest in company with those of his ancestors, to be numbered with them and not with the sinners of Egypt,

וְתָנִינָן, גּוּפָא דְיַעֲקֹב, אִתְמְשִׁיךְ מִשּׁוּפְרוֹי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֲוָה דִּיוּקְנִיהּ דְּיַעֲקֹב, דִּיוּקְנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. דִּיוּקְנָא דְּכוּרְסְיָא קַדִּישָׁא, וְלָא בָּעָא לְאִתְקְבָרָא בֵּינִי חַיָּיבַיָא. וְרָזָא דְמִלָּה, דְּבַאֲבָהָן לֵית פִּירוּדָא כְּלַל. וְעַל דָּא כְּתִיב וְ שָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. since, as we have learnt, Jacob reproduced the beauty of Adam, and his form was sublime and holy like that of the holy throne. Esoterically speaking, there is no separation among the patriarchs, and hence he said: “when I sleep with my fathers”.’

וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ, בְּחַד דִּיוּקְנָא דְאַנְפִּין, בְּגִין דְּבִרְעוּתָא דְרוּחָא וְלִבָּא, אוֹלִיד לֵיהּ יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (בראשית ל׳:ט״ו) הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, דְּכָל רְעוּתָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל הֲוָה, וּבְגִין כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף. Another reason why Jacob called Joseph “my son” was because he was from the first more intent on begetting him than any other of his sons, his whole thought having been devoted to Rachel.

תָּאנָא, רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (דברים כ״ט:כ״ח) הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְגו'. הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלקֵינוּ, תָּא חֲזֵי, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, וּלְאִסְתַּכָּלָא דְּלָא יַעֲבָר עַל רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ. דְּתָנִינָן, כָּל מַה דְּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַאי עַלְמָא, בְּסִפְרָא כְּתִיבוּ אִינוּן עוֹבָדִין, וְעָאלִין בְּחוּשְׁבְּנָא קַמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִתְגַּלְּיָיא קַמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'. אִי הָכִי, אֵיךְ לָא יִסְתַּמַּר בַּר נָשׁ מִלְּמֵיחַב קַמֵּיהּ דְּמָארֵיהּ. וְתָנִינָן, אֲפִילּוּ הַהוּא (מאן) מַה דְּחָשִׁיב בַּר נָשׁ וְאִסְתַּלַּק בִּרְעוּתֵיהּ, כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח קַמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ. Said R. Simeon: ‘Man should take good heed not to sin or to transgress the will of his Master, because all his actions are recorded in a book and are reviewed by the holy King and revealed before Him; even his thoughts are present before God and do not escape Him.

תָּא חֲזֵי, בְּהַהוּא לֵילְיָא דְּעָאלַת לֵאָה לְגַבֵּיהּ דְּיַעֲקֹב, וְיַהֲבַת לֵיהּ אִינוּן סִימָנִין דְּיָהַב יַעֲקֹב לְרָחֵל, סָלִיק בִּרְעוּתֵיהּ דְּאִיהִי רָחֵל, וְשַׁמַּשׁ שִׁמּוּשָׁא בָּהּ. וְהַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְּיַעֲקֹב הֲוַת. דִּכְתִיב, (בראשית מ״ט:ג׳) כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, וְסָבַר דְּאִיהִי רָחֵל. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ גָלֵי עֲמִיקְתָּא וּמְסַתַּרְתָּא, וְיָדַע מַה בַּחֲשׁוֹכָא, סָלִיק הַהוּא רְעוּתָא לְאַתְרֵיהּ, וּבְכֵירוּתָא דִרְאוּבֵן אִסְתַּלַּק לְיוֹסֵף. מָאי טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּהָא דְרָחֵל הֲוַת, הַהִיא טִפָּה קַדְמִיתָא דְנָפְקַת מִיַּעֲקֹב. וּבְגִין דְּהֲוַת דִּילָהּ, הַהוּא בְּכֵירוּתָא מַמָּשׁ דִּרְאוּבֵן, יָרִית יוֹסֵף. וְרָחֵל יָרְתָה לְהַהוּא דִילָהּ. Now on the night when Jacob went in to Leah and she gave him the tokens which he had given to Rachel, he really thought she was Rachel, and God, to whom all secrets are revealed, allowed that thought to have effect, and so the birthright of Reuben was transferred to Joseph, that having been Jacob’s first seed, and so Rachel came into her own inheritance.

וּבְגִין כָּךְ, רָזָא דְמִלָּה, לָא אִסְתַּלַּק רְאוּבֵן בִּשְׁמָא כִּשְׁאָר שִׁבְטִין. אֶלָּא רְאוּבֵן. כְּלוֹמַר חֲמוּ בַּר, רְאוּ בֵּן סְתָם. וְהַאי בֵּן לָא אִתְיְדַע שְׁמֵיהּ, וְעַל דָּא לָא קַרְיָא לֵאָה בְּנֵי בְּהַאי שְׁמָא, וְלָא אִקְרֵי רְאוּ בְּנִי, דְּהָא לֵאָה יָדְעַת עוֹבָדָא. This, too, is why Leah called his name simply Reuben (=see a son) and not Reubeni (=see my son).

וְתָנִינָן, גָּלֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיַעֲקֹב לָאו רְעוּתֵיהּ לְמֵיחַב קַמֵּיהּ בְּהַאי, וְלָא אִסְתַּכַּל בִּרְעוּתָא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, כִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא. וְעַל כָּךְ כְּתִיב, (בראשית ל״ה:כ״ב-כ״ג) וַיִּהְיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. דְּהָא בְּנַיְיהוּ דִּשְׁאָר חַיָּיבֵי עַלְמָא דְּעָבְדִין הַהוּא עוֹבָדָא, בִּשְׁמָא אָחֳרָא אִקְרוּן. וְהָא יְדִיעָא מִלָּה דָא לְגַבֵּי חַבְרַיָא, וּבְגִינֵי כָּךְ וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, בְּנוֹ מַמָּשׁ, מִשֵּׁירוּתָא וְסִיּוּמָא (ד"א ל"ג בריה) בְּנוֹ הֲוָה. We have learnt: “God knew that Jacob had no intent to sin before Him, and that he did not allow his thoughts to dwell on any other woman at that instant like the sinful, and therefore it is written: “And the sons of Jacob were twelve” (Gen. 35, 22).’ For the sons of the sinners who act in this way are called by another name, which is known among the Companions. Hence “Jacob called to his son Joseph”-his real son, his son at the beginning and at the end.’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה אוֹמֵי לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, דִּכְתִיב שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. אֶלָּא בְּהַהוּא אָת קַיָּימָא, דְּהֲוָה רָשִׁים בְּבִשְׂרֵיהּ, דְּדָא חֲשִׁיבוּתָא דְּאֲבָהָן יַתִּיר מִכֹּלָּא. וְהַאי בְּרִית, רָזָא דְיוֹסֵף אִיהוּ. PUT, I PRAY THEE, THY HAND UNDER MY THIGH. R. Jose said: ‘Jacob made him swear by the sign of the covenant which was stamped on his flesh, since the patriarchs assigned more importance to this than to anything else, and this covenant, too, is symbolized by Joseph.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאַבְרָהָם וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, תְּחוֹת יֻרִכִי, כְּלוֹמַר, בְּהַהוּא אֲתַר דִּרְמִיזָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא. בְּיִצְחָק לא כְּתִיב, בְּגִין דְּנָפִיק מִנֵּיהּ עֵשָׂו. R. Simeon said: ‘We find the formula, “put thy hand under my thigh”, in connection with both Abraham and Jacob, but not with Isaac, the reason being that Esau issued from him.

תוּ, מַאי טַעְמָא הָכָא, שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. אֶלָּא אָמַר לֵיהּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, בְּהַאי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא אוֹמֵי לִי, דְּאַפִּיק זַרְעָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנָא לְעַלְמָא, וְאִתְנְטִיר, וְלָא אִסְתָּאַב לְעָלְמִין. דְּלָא יִתְקַבַּר בֵּין אִינוּן מְסָאֲבִין, דְּלָא נָטְרוּ לֵיהּ לְעָלְמִין. דִּכְתִיב בְּהוּ, (יחזקאל כ״ג:כ׳) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם. Again, we may suppose Jacob’s idea to have been: “Swear to me by that holy impress which has brought holy and faithful seed into the world and which has ever been preserved from defilement that you will not bury me among those unclean who have never guarded it, and of whom it is written, “whose flesh is the flesh of asses and their neighing the neighing of horses” (Ezek. 23, 20).’

וְאִי תֵימָא, הָא יוֹסֵף דְּנָטִיר לֵיהּ עַל כֹּלָּא, אַמַּאי אִתְקַבַּר בֵּינַיְיהוּ. אֶלָּא תָּנִינָן, כְּתִיב, (יחזקאל א׳:ג׳) הָיֹה הָיָה דְּבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר, וְהָא תָּנִינָן, דִּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. אַמָּאי הָכָא שְׁכִינְתָּא. אֶלָּא עַל נְהַר כְּבָר כְּתִיב, וּכְתִיב וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'. אוּף הָכָא, יוֹסֵף בְּמַיָא אִתְרַמֵי אֲרוֹנָא דִילֵיהּ. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי יוֹסֵף אִסְתַּלַּק מֵהָכָא, גָּלוּתָא לָא אִתְקְיַּים. אֶלָּא תְּהֵא קְבוּרְתֵּיהּ בְּאֲתַר דְּלָא יִסְתָּאַב, וְיִסְבְּלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גָּלוּתָא. Why, it may be asked, was Joseph, who also guarded the covenant, buried among them? The answer is that it was to meet a special emergency, like the appearance of God to Ezekiel outside the Holy Land. God saw that if Joseph were removed from there, the Israelites would sink under the bondage; therefore He said: “Let his burial place be here in a spot which will not be defiled (for Joseph’s coflfin was thrown into the river), and so the Israelites will be able to endure the captivity.’

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חָמָא יַעֲקֹב דְּהָא בְּכֹלָּא אִתְתַּקַּן לְכָרְסְיָא קַדִּישָׁא בַּאֲבָהָן (כאבהן). אָמַר, אִי הָכִי יִתְקַבַּר, הֵיךְ גּוּפָא דָא אֲחִידָא בַּאֲבָהָתָא, וְאֲפִילּוּ מְעַרְתָּא דְּאִתְקַּבַּר תַּמָּן אִקְרֵי כָפֵילְתָּא. בְּגִין דְּכָל מִלָּה דְּכָפֵילְתָּא הוּא תְּרֵין וְחַד, אוּף מְעַרְתָּא תְּרֵין וְחַד. R. Jose said: ‘Jacob saw that he was fitted in every way to form part of the holy chariot like his fathers, but he thought it impossible that his body should be attached to his fathers if he was buried in Egypt.’

דְּתַנְיָא כְּתִיב, (מלכים א ה׳:י׳) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, קָיְימָא סִיהֲרָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. וְהַיְינוּ דִכְתִיב, וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם. תַּמָּן תָּנִינָן, מַאן אִינוּן בְּנִי קֶדֶם, הָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל חָכְמַת בְּנֵי קֶדֶם, הִיא חָכְמְתָא דְּיָרְתוּ מֵאַבְרָהָם. R. Isaac said: ‘It is written: “And Solomon’s wisdom excelled the wisdom of all the children of the East” (I Kings 5, 9). What is the wisdom of the children of the East? Tradition tells us that it was the wisdom which they inherited from Abraham.

דְּתַנְיָא כְּתִיב, (בראשית כ״ה:ה׳) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. מַאי אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. דָּא חָכְמְתָא עִלָּאָה דְּהֲוָה יָדַע בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, דְּהֲוָה דִילֵיהּ. כִּדְתָנִינָן בְּהַהִיא בַּת דְּהֲוַת לֵיהּ לְאַבְרָהָם, וּבַכֹּל שְׁמָהּ. For we read that Abraham “gave all that he had unto Isaac” (Gen. 25, 5): this refers to the higher wisdom, which he possessed through the knowledge of the holy name of God.

וְלִבְנֵי הַפִּילַּגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנוֹת וְגו'. דְּיָהַב לְהוּ מִילִין יְדִיעָאן, בְּכִתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאָן אֲתַר אַשְׁרֵי לוֹן, אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. וּמִתַּמָּן יָרִיתוּ בְּנִי קֶדֶם חָכְמָתָא, וְהַיְינוּ דִכְתִיב מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם. “But to the sons of the concubines which Abraham had Abraham gave gifts”; to wit, certain information about the lower crowns, and he settled them in “the east country” (Ibid,.); and from that source the children of the East inherited wisdom.’

תָּאנָא, יוֹמָא חַד הֲוָה אָתֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן מִקַּפּוֹטְקִיָּא לְלוֹד, וְהֲוָה עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא וְרִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי אַבָּא הֲוָה לָאֵי, וְהֲוָה רָהִיט אֲבַתְרֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהֲוָה רָכִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וַדַּאי (הושע י״א:י׳) אַחֲרֵי ה' יֵלֵכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג. R. Simeon was once travelling from Cappadocia to Lydda accompanied by R. Abba and R. Judah. He was mounted and they were on foot. Tired with keeping pace with him, R. Abba exclaimed: ‘Verily, “they that go after the Lord shall roar like a lion” (Hos. 11, 10).’

נָחַת רִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי כְּתִיב, (דברים ט׳:ט׳) וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וַדַּאי חָכְמְתָא לָא מִתְיַישְׁבָא, אֶלָּא כַּד בַּר נָשׁ יָתִיב וְלָא אָזִיל, אֶלָּא קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי עַל מַה כְּתִיב וָאֵשֵׁב. הַשְׁתָּא בְּנַיְיחָא תַּלְיָיא מִילְתָא. יָתְבוּ. R. Simeon then dismounted, saying: ‘Truly, wisdom is not acquired by a man save when he sits and rests, as it says of Moses that he “sat on the mountain forty days” (Deut. 9, 9).’ So they all sat down.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. מַאי הִיא חָכְמַת שְׁלמֹה וּמַאי הִיא חָכְמַת מִצְרַיִם וּמַאי הִיא חָכְמַת כָּל בְּנִי קֶדֶם. אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי, בְּכַמָּה אֲתַר אוּקְמוּהָ בְּהַהוּא שְׁמָא, דְּסִיהֲרָא כַּד אִתְבָּרְכָא מִכֹּלָּא, כְּתִיב וַתֵּרֶב. בְּיוֹמוֹי דִשְׁלֹמֹה, דְּאִתְרְבִיאַת וְאִתְבָּרְכַת וְקָיְימָא בְּאַשְׁלָמוּתָא. R. Abba then asked him: ‘What is the difference between the wisdom of Solomon and the wisdom of the children of the east and the wisdom of Egypt, mentioned in the same verse?’ He replied: ‘The secret of Solomon’s wisdom was in the name of the moon when blessed from every side. In his days the moon was magnified and reached her fullness.

וְתָנִינָן, אֶלֶף טוּרִין מִתְרַבְרְבִין קַמָּהּ, וְכֻלְּהוּ נְשִׁיבָא חַד הֲווּ לְקַמָּהּ. אֶלֶף נַהֲרִין סַגִּיאִין לָהּ, וּבִגְמִיעָא חָדָא גָּמְעָא לוֹן. A thousand mountains rose before her, and she blew them away with a puff. A thousand mighty rivers flowed before her, and she swallowed them at a draught.

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דַּאֲבָהָתָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, לְאִתְעַטְּרָא עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה' וְגו'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּהָא עִטּוּרָא דִילֵיהּ בַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, דְּהָא עִטּוּרָא דַאֲבָהָן עִמֵּיהּ הוּא, וְהוּא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא בְּאַתְוָון גְּלִיפִין תָּנִינָן, ש תְּלַת קִּשְׁרִין, תְּרֵין קִשְׁרִין, חַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן. וְדָא הוּא דְתָנִינָן, (שמות כ״ו:כ״ח-כ״ט) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְהַהוּא קִשְׁרָא דִּבְאֶמְצָעִיתָא, אָחִיד לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וַדַּאי. WHEN I SLEEP WITH MY FATHERS. Happy is the lot of the patriarchs that the Almighty has made them a holy chariot above and has taken delight in them to be crowned with them; hence it is written, “Only in thy fathers the Lord took delight” (Deut. 10, 15). R. Eleazar said: ‘Jacob knew that he was to be crowned in his fathers and his fathers with him. Hence we have learnt regarding the graven letters that in the letter shin there are three strokes, one on one side and one on the other side and one combining them, and this is the allusion in the verse: “And the middle bar in the midst of the boards shall pass through from end to end” (Ex. 26, 28). Hence Jacob said: “I shall lie with my fathers”.’

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:י״ח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צַיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ, לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן. וְהַעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִינוּן קָיְימִין. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Judah said: ‘How deaf are men to the warnings of the Torah, and how blind are they to their own condition that they are not aware that on the day when a human being comes forth into the world, all the days that are assigned to him come forward and fly about the world and descend and warn the man, each day in its turn.

דְּתַנְיָא, אִינוּן יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְבְּרֵי, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר. And when a man has been so warned and yet sins against his Master, then the day on which he sinned ascends in shame and bears witness and stands by itself outside.

וְתָאנָא, בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ. וְאִתְתַּקַּן בְּדִיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ. And so it remains until the man repents. If he becomes virtuous it returns to its place, but if not, then it goes down and joins the outside spirit and returns to its house, and assumes the exact shape of that man in order to plague him and dwells with him continually in his house. If he is virtuous it proves a good companion, and if not, an evil companion.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִתְפַּקְדָּן אִינוּן יוֹמִין וְחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִינוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. In either case, such days are missing from the full number and are not counted with the others. Woe to the man who has diminished the number of his days before the Almighty, and has not left days for himself with which to crown himself in the other world, and to approach the Holy King.

תָּא חֲזֵי, כַּד קְרִיבוּ אִינוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אִי הוּא זַכָּאָה, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִינוּן יוֹמִין. וְאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ. וְאִינוּן יוֹמִין הֲווּ, דְּזָכָה בְּהוּ, וְלָא חָב בְּהוּ. For if he is worthy he ascends by means of those days, and they become a glorious vesture for his soul, those days in which he acted virtuously and did not sin.

וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי, אִינוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא. כָּל שְׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִינוּן, וְלָא לֶהוֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ, דְּדָיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִינוּן יוֹמִין. יוֹמִין עַל יוֹמִין, יוֹמִין עַל חַד תְּרִין. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶה דְּאִתְכַּסֵּי. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִינוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. Woe to him that has diminished his days above, since when he comes to be clad in his days, those days that he spoilt by his sins are lacking, and his vesture is therefore defective; all the more so if there are many of them and he has nothing at all with which to clothe himself in the other world. Then woe to him and woe to his soul, since he is punished in Gehinnom for those days, many days for each, because when he departed from this world he had no days with which to clothe himself and no garment wherewith to cover himself. Happy are the righteous whose days are all stored up with the Holy King, and form glorious vestures with which they may robe themselves in the other world.

תָּנִינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, מַאי דִכְתִיב, (בראשית ג׳:ז׳) וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעֲבִיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. יָמִים יוּצָרוּ. יָמִים יוּצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא (מאני) לְבוּשָׁא אָחֳרָנִין, וְלָא מִן יוֹמוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַשׂ ה' אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. This is the esoteric explanation of the verse, “and they knew that they were naked” (Gen. 3, 7), that is to say, that the glorious raiment made of those days had been impaired and none of them was left to clothe themselves with. And so it was until Adam repented and God pardoned him and made him other garments, but not of his days, as it is written: “And God made Adam and his wife coats of skins and clothed them” (Gen. 3, 21).

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כד) בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִּילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא גָרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יְקָר כְּלוּם, דִּכְתִיב בָּא בַּיָּמִים. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:כ״א) וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. Observe that of Abraham it says that “he came into days” (Gen. 24, 1), because when he departed this world he literally came into possession of his former days and was invested with them, his robe of glory being full and complete. Job, on the other hand, said of himself: “Naked came I out of my mother’s womb and naked shall I return thither” (Job. 1, 21), because no material was left wherewith to clothe himself.

תָּאנָא, כָּל אִינוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס"א גולמא), מֵעִטּוּרֵי דְּמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אֲבָהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו'. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּיוֹמֵיהוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר. We have further learnt that all the virtuous who have acquired a robe of glory through their days are crowned in the future world with crowns like those of the patriarchs, from the stream that flows continually into the Garden of Eden, and of them it is written, “the Lord shall lead thee continually and satisfy thy soul in dry places” (Is. 58, 11), but the wicked who have not acquired such a garment will be “like the heath in the desert that shall not see when good cometh, but inhabits the parched places in the wilderness” (Jer. 17, 6).’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחֲצָנוּ יַתִּיר הֲוָה לֵיהּ, דִּכְתִיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחֳרָא. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִּילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן. R. Isaac said: ‘Of all men Jacob had the fairest prospect, because he was entitled to a robe on account both of his own days and of those of his fathers; hence he said: “I shall lie with my fathers.”’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ. בְּגָדָיו. בִּגְדֵי עֵשָׂו מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הֲווּ, אֶלָּא דְעֵשָׂו הֲווּ הַנְהוּ בְּגָדִים. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הכא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע. R. Judah said: ‘When Jacob went in to his father to obtain a blessing, he was wearing the garments of Esau; nevertheless the text says that Isaac smelt his garments (Gen. 27, 27), to indicate that he caught the odour of his raiment in the future world, and it was therefore that he blessed him.

אֶלָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתָּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. מַאי מַשְׁמַע, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס"א נטיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם. Hence, too, he said: “See the smell of my son is as the smell of a field which the Lord hath blessed”, the reference being to the field of holy apples, in which every day drops dew from the place called heaven; hence he continued: “God give thee of the dew of the heaven.”

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּנָא, אֶלֶף וַחֲמֲשׁ מְאָה רֵיחִין, סָלְקִין בְּכָל יוֹמָא מִגַּן עֵדֶן, דְּמִתְבַּסְּמֵי בְּהוּ אִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר דְּהַהוּא עַלְמָא, דְּמִתְעַטְּרָן מִן יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ. It has been taught that fifteen odours ascend every day from the Garden of Eden to perfume those precious garments in the other world.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה לְבוּשִׁין אִינוּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, טוּרֵי (ויקרא ע"א ע"ב) דְעָלְמָא, עַל דָּא פְּלִיגוּ. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן. חַד דְּמִתְלַבְּשֵׁי בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, רוּחָא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא. וְחַד יְקָרָא מִכֹּלָּא, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתָא בְּגוֹ צְרוֹרָא דְחַיֵּי, בֵּין פּוּרְפִּירָא דְמַלְכָּא. וְחַד לְבוּשָׁא דִּלְבַר, דְּקָאִים וְלָא קָאִים, אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְחֲזֵי. בְּהַאי מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נַפְשָׁא, וְאָזְלָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא. R. Judah asked how many garments there are. R. Eleazar said: ‘The authorities differ on this point, but in truth there are three. One is for clothing the spirit (ruah) in the terrestrial Garden of Eden. A second, the most precious of all, is for investing the inner soul (neshamah) when among the bundle of the living in the circle of the King. The third is an outer garment which appears and disappears, and with which the vital soul (nefesh) is clothed. It flits about the world

וּבְכָל רֵישׁ יַרְחֵי (שתא) וְשַׁבַּתָּא, אָזְלַת וְאִתְקַשְּׁרַת בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא, דְקָיְימָא בֵּין פַּרְגּוֹדָא יַקִּירָא, וּמִנֵּיהּ אוֹלִיף וְיָדַע מַה דְּיָדַע, וְשָׁט וְאוֹדַע לֵיהּ בְּעַלְמָא. and on Sabbaths and New Moons it attaches itself to the spirit in the terrestrial paradise and learns from it certain things which it goes and makes known in this world.

תָּנָא, בִּתְרֵין קִשּׁוּרִין אִתְקַשַּׁר נַפְשָׁא, בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְשַׁבַּתָּא, בְּקִשּׁוּרָא דְרוּחָא, דִּי בֵּין רֵיחֵי בּוּסְמִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא, וּמִתַּמָּן אָזִיל וְשָׁאט, וְאִתְקַשַּׁר עִם רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וּמִתְרַוְיָא וּמִתְזָנַת מֵאִינוּן זִיוִין יְקָרִין, דְּהַאי סִטְרָא, וּדְהַאי סִטְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, תָּמִיד דַּיְיקָא. It has been taught that on Sabbaths and New Moons the soul (nefesh) makes two visits. First it joins the spirit among the perfumes of the terrestrial paradise, and then in company with the spirit it joins the higher soul in the “bundle of the living”, and feasts itself on the glorious radiance coming from both sides. This is hinted in the expression “The Lord shall satisfy thy soul in bright places” (Is. 58, 11),

וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. מַהוּ בְּצַחְצָחוֹת. אֶלָּא צַחוּתָא חַד, כַּד אִתְקַשַּׁר בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דִלְתַתָּא, צַחוּתָא דִלְגַו מִן צַחוּתָא, כַּד מִתְקַשְּׁרָן בְּנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וְהַיְינוּ בְּצַח חַד, צַחוֹת תְּרֵין, דְּאִינוּן לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּיַקִּירוּ דְנִשְׁמָתָא וַדַּאי, כְּלוֹמַר צַחְצָחוֹת, מַאן יָרִית דָּא, נַפְשֶׁךָ. נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. the plural including both the outer radiance of the place of the spirit and the radiance within radiance which they enjoy by associating with the higher soul in the “bundle of the living”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד אֲנָא בֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דְּבָבֶל, מִתְכַּנְשֵׁי גַּבָּאי, וְאוֹלְפֵי מִלֵּי בְּאִתְגַּלְּיָיא, וְאִינוּן עַיְילֵי לוֹן בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא תַּקִּיפָא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין. כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן אָרְחוֹי דְגִנְתָא דְמַלְכָּא, אוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא. (נ"א כמה זמנין אמינא לון ארחוי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין). Said R. Simeon: ‘When I visit the Companions in Babylon they come together to hear me, and I discourse to them openly, but they go and seal up my teaching under an iron padlock which makes it inaccessible to all. How often have I taught them the ways of the Garden of the King and the doctrine of the King!’

כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּצַדִּיקַיָא דִּבְהַהוּא עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ מִסְתָּפֵי לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא לָעָאן (מעלעלין) בְּגִמְגוּמָא. בְּגִינִי כָּךְ פְּסִילוּסִין אִקְרוּן, כְּהַהוּא פְּסִילוּתָא דִמְגַמְגֵם בְּפוּמֵיהּ. How often have I taught them all the degrees of the righteous in the future world! But they are all frightened to repeat these things and only mumble them, on which account they are called “mumblers”.

אֲבָל לִזְכוּתָא דָּאִינְנָא לְהוּ, הוֹאִיל וּמִסְתָּפֵי. דְּהָא אֲוִירָא קַדִּישָׁא וְרוּחָא קַדִּישָׁא אִתְעֲדֵי מִנַּיְיהוּ, וְיָנְקֵי מֵאֲוִירָא וְרוּחָא דִרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי עֲלַיְיהוּ, וְלָאו אִינוּן כְּדַאי לְמֶחמֵי סֵבֶר אַנְפּוֹי (ס"א דאליהו), כָּל שֶׁכֵּן סֵבֶר אַנְפִּין אָחֳרָנִין. However, I account this fear in them creditable, because they are denied the air and the spirit of the Holy Land and inhale the air and the spirit of an alien region. Further, too, the rainbow has appeared in their time,¹The appearance of the rainbow, reminding God of His promise not to destroy the world, is a proof that there are no righteous who could protect the world by their merits alone. Vide T. B. Kethuboth, 77b. and hence they are not worthy to behold the presence of Elijah, not to mention others.

אֲבָל דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, דְּאֲנָא שְׁכִיחַ בְּעַלְמָא וְאֲנָא סִימָנָא (נ"א סמכא) בְּעַלְמָא, דְּהָא בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִתְדָּן בְּדִינָא דִלְעֵילָא, בַּתְרָאי לָא יָקוּם דָּרָא כְּדָרָא דָא. וְזַמִּין עַלְמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ, וְכָל אַנְפִּין חֲצִיפִין יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. לְעֵילָא, בְּחוֹבַיְיהוּ דִלְתַתָּא, וַחֲצִיפוּתָא דִלְהוֹן. Their good fortune is that I am still alive to be the ensign and support of the world, for in my days the world will not be afflicted and the punishment of heaven will not fall upon it. After me there will not arise a generation like this one, and the world will be left without a protector, and insolence will be rampant both above and below-above on account of the insolence of those below, and their shamelessness.

וּזְמִינִין בְּנִי עַלְמָא דְּצָוְוחִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. יְהַדְּרוּן רֵישָׁא לְכָל סִטְרֵי עַלְמָא, וְלָא יְתוּבוּן בְּאַסְוָותָא. אֲבָל חַד אָסוּתָא אַשְׁכַּחְנָא לְהוּ בְּעַלְמָא וְלָא יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּיִשְׁתַּכְּחוּן אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ (ויקרא ע"א ע"א) סֵפֶר תּוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּקַּר בֵּיהּ. כַּד מַפְקֵי הַאי, בְּגִינֵיהּ מִתְעָרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַכְתִּיב בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי, וְהָא אוֹלִיפְנָא מִלָּה. Mankind will cry and none will take heed; they will turn to every side and find no remedy. But one remedy there will be in the world and no more, to wit, in the place where there will be men devoting themselves to the study of the Torah, and where there will be a Scroll of the Law free from all error. When this will be taken out, the upper and lower denizens will bestir themselves, especially if the Holy Name is written in it in the fitting manner.

וַוי לְדָרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּינַיְיהוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא מִתְעָרֵי עֲלֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. מַאן אִתְעַר עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעַלְמָא בְּצַעֲרָא טְפֵי, וְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא לְמִטְרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַגְלָאָה סֵפֶר תּוֹרָה יַתִּיר בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא. As I have already taught, woe to the generation the members of which, high and low, do not rise when the Scroll of the Law is displayed Who shall come to its aid when the world is in distress and requires protection? Then it is necessary more than ever to display the Scroll of the Law.

דְּכַד עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וּבָעָאן בְּנֵי נָשָׁא רַחֲמִין עֲלֵי קִבְרֵי, כֻּלְּהוּ מֵתִין מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, דְּהָא נַפְשָׁא אַקְדִימַת וּמוֹדָעָא לְרוּחָא, דְּהָא סֵפֶר תּוֹרָה אִשְׁתַּכַּח בְּגָלוּתָא, דְּאִיגְלֵי בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא, וְחַיָּיא אָתָאן וּבָעָאן רַחֲמֵי. For when the world is in distress, and men go to the cemeteries to offer supplication, all the dead take note of the Scroll, since the soul goes and informs the spirit that the Scroll of the Law is in captivity through the distress of the world, and the living have come to supplicate.

כְּדֵין רוּחָא מוֹדְעָא לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר, וְחָס עַל עַלְמָא, וְדָא עַל גָּלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה מֵאַתְרִיהּ, וְחַיָּיא אָתִין לְמִבְעֵי רַחֲמֲי עַל קִבְרֵי מֵתַיָי. וַוי לְדָרָא אִי אִצְטְרִיךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְאַגְלָאָה לֵיהּ מֵאֲתַר לְאֲתַר, אֲפִילּוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ עַל מַה יִשְׁגְּחוּן עֲלַיְיהוּ. Then the spirit informs the higher soul (neshamah) and the higher soul informs the Almighty, who then takes note and has pity on the world, all because the Scroll of the Law has been banished from its place, and the living have come to supplicate by the graves of the dead. Alas for the generation that has need to remove the Scroll of the Law from one place to another, even from one synagogue to another, because they have nothing else to which to turn.

וְדָא לָא יָדְעִין כֻּלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא כַּד אִתְגַּלְּיָיא גָּלוּתָא בַּתְרָאָה. עַד לָא תִסְתַּלַּק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ט׳:א׳) מִי יִתְּנִנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְּדָחֲקָא אִשְׁתַּכַּח טְפֵי בְּעַלְמָא, תַּמָּן אִשְׁתַּכְּחַת, וּבְגָלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה, תַּמָּן הִיא, וְכֹלָּא מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. Not all men know that the Shekinah at its last exile did not withdraw to heaven, but to “the wilderness, to an inn of travellers” (Jer. 9, 1), and that since then it is always to be found in the place where Israel is particularly in distress, and also wherever the Scroll is removed and high and low rise up before it.

תָּנִינָן, תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִיהִי מִתְקַשְּׁרָא בְּגוּפָא בְּקִבְרָא, וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא כְּחֲדָא, בַּר הַהִיא נֶפֶשׁ דְּצַדִּיקַיָיא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, וּזְמִינָא בְּקִבְרָא, וְיָדַע בְּצַעֲרָא דִילֵיהּ, וּבְצַעֲרָא דְחַיֵּי יָדַע (ס"א לא ידע), וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת עֲלַיְיהוּ. We have learnt that the soul is linked with the body twelve months in the grave, and they are judged together (this, however, does not apply to the souls of the righteous, as we have laid down), and it is present in the grave and is aware of the sufferings of the body. It also knows the sufferings of the living, but does not intervene on their behalf.

וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא חַד, וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְיָדַע מִן רוּחָא מַה דְּיָדַע, וְאִשְׁתְּדָּל צַעֲרָא לְעַלְמָא, וּלְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. וּלְמִנְדַע (להו) צַעֲרָא דְחַיֵּי. After twelve months it is clad in a certain vesture, and goes to and fro in the world, learning certain things from the spirit and interesting itself on behalf of the living who are in distress.

וּמַאן אִתְעַר לְכָל הַאי, בְּזִמְנָא דְאִית זַכָּאָה, דְּאוֹדַע לְהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וְהַהוּא זַכָּאָה אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, זַכָּאָה כַּד אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בֵּין חַיָּיא, וּבֵין מֵיתַיָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּהָא כָּל יוֹמָא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְכַד צַעֲרָא טָפֵי בְּעַלְמָא, וְהוּא לָא יָכִיל לַאֲגָנָא עַל דָּרָא, הוּא אוֹדַע לְהוּ צַעֲרָא דְעַלְמָא. But this is only when there is among them a virtuous man whose merit is properly recognized by them. For so we have learnt, that when a virtuous man is left in the world, he is known both among the living and the dead, and when the world is in great distress and he cannot deliver it, he makes the trouble known to the dead.

וְכַד לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה דְּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתַּכַּח (ד"א ל"ג בינייהו) מַאן דְּאִתְעַר לְהוּ בְּצַעֲרָא דְעַלְמָא, אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה. כְּדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, וּצְרִיכִין כֹּלָּא דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בְּהַהִיא זִמְנָא בִּתְשׁוּבָה. וְאִי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי, הָא מָארֵי דְּדִינָא אִתְעָרוּן עֲלַיְיהוּ, וְאֲפִילּוּ רוּחַ דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, מִתְעָרִין עֲלַיְיהוּ, בְּגִינֵיהּ דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כִּדְאִתְּמָר. And if there is not such a one, then they take out the Scroll of the Law, and high and low accompany it, and it is incumbent on all at that time to do penance, for otherwise heaven will punish them. Even the spirits of the Garden of Eden intercede for them for the sake of the Scroll, as has been affirmed.

תָּאנָא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, בְּגוּפָא, בְּנַפְשָׁא, בְּרוּחָא, בְּנִשְׁמָתָא, בִּרְתִיכָא חָדָא, בְּדַרְגָא עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה אֲטִימִין מִכֹּלָּא בְּנֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעֵי, וְלָא מַשְׁגִּיחֵי, וְלָא שָׁמְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלֵּי דְעַלְמָא. וְהֵיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ בְּרַחֲמִין, בְּכָל זְמַן וְעִידָן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. Said R. Judah: ‘Little do men know how God extends His mercy to them at all times and seasons.

תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, עָאל רוּחָא חָדָא בִּמְעַרְתָּא דְכָפֶלְתָּא, וְנָשִׁיב בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָא, וְאִתְסְיָין כָּל גַּרְמִין, וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא, וְהַהוּא רוּחָא נָגִיד טַלָּא מִלְּעֵילָא, מֵרֵישָׁא דְמַלְכָּא, אֲתַר דְּמִשְׁתַּכְּחֵי אֲבָהָן עִלָּאֵי. וְכַד מָטֵי (ס"א מתער) הַהוּא טַלָּא מִנַּיְיהוּ, מִתְעָרִין אֲבָהָן דִּלְתַתָּא. Three times a day a spirit enters the cave of Machpelah and breathes on the graves of the patriarchs, bringing them healing and strength. That spirit distils dew from on high, from the head of the King, the place of the supernal fathers, and when it reaches the lower patriarchs they awake.

וְתָאנָא, נָחִית הַהוּא טַלָּא בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, וּמָטֵי לְגַן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. וּמֵהַהוּא טַלָּא, אִתְסְחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאִתְעַר רוּחָא חָדָא, דְּכָלִיל בִּתְרֵין אָחֳרָנִין וְסָלִיק וְשָׁאט בֵּינֵי בּוּסְמִין, וְעָיִיל בְּפִתְחָא דִמְעַרְתָּא, כְּדֵין מִתְעָרִין אֲבָהָן, אִינוּן וְזִיווּגָן, וּבְעָאן רַחֲמֵי עַל בְּנוֹי. That dew, as we have learnt, comes down by degrees till it reaches the lower Garden of Eden, and becomes impregnated with its perfumes. Then a spirit containing two other spirits arises and traverses the spice-beds, and enters the door of the cave. Then the patriarchs awake, they and their spouses, and supplicate on behalf of their descendants.

וְכַד אִשְׁתַּכַּח עַלְמָא בְּצַעֲרָא, בְּגִין דְּאִינוּן דְּמִיכִין עַל חוֹבֵי עַלְמָא, וְהַהוּא טַלָּא לָא אִתְנְגִיד וְלָא אִשְׁתַּכַּח, עַד דְּאִתְעַר סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדְקָא חָזֵי בְּעַלְמָא. וְנַפְשָׁא אוֹדְעָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לְנִשְׁמָתָא, וְנִשְׁמָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּדֵין יָתִיב מַלְכָּא בְּכֻּרְסְיָיא דְרַחֲמֵי, וְנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, נְגִידוּ דְטַלָּא דְבָדוֹלְחָא. וּמָטֵי לְרִישָׁא דְמַלְכָּא, וּמִתְבָּרְכִין אֲבָהָן. וְנָגִיד הַהוּא טַלָּא, לְאִינוּן דְּמִיכִין, וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן (נ"א מתברכן) כֻּלְּהוּ, וְחָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא. וְתָאנָא, לָא חָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא, עַד דְּאוֹדַע לַאֲבָהָן וּבְגִינַיְיהוּ עַלְמָא אִתְבָּרְכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלֵּי בְּסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, הַהוּא עִלָּאָה, דְּקָרָא לֵיהּ עֵיטָא דְחָכְמְתָא דְכֹלָּא. If the world is in distress on account of its sins, and the patriarchs sleep, the dew not descending from on high, then the remedy is to take out the Scroll of the Law. Then the soul tells the spirit, and the spirit tells the higher soul, and the higher soul tells God. God then takes His seat on the throne of mercy, and there issues from the Ancient Holy One a stream of dew of bdellium, which flows to the head of the King, so that the fathers are blessed. Then the dew flows to those sleepers, and all are blessed together, and God has mercy on the world. We have learnt that God does not show mercy to the world till He has informed the patriarchs, and for their sakes the world is blessed.’ Said R. Jose: ‘Assuredly this is so. And I have further found in the Book of King Solomon, that one which was called the “counsellor of all wisdom”

וְרַב הַמְנוּנָא, הָכִי גַּלֵּי וְאָמַר, דְּהָא אַחְזִיּוּ לֵיהּ, דְּיַתִּיר עָבְדַת רָחֵל, דְּקָיְימָא בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין, בְּכָל זִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא, מִכֻּלְּהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה, אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים בְּחוּלְקָא דְבִנְיָמִן, דְּאִתְיְלִיד בְּאוֹרְחָא, וּשְׁכִינְתָּא עַל כֹּלָּא: (and Rab Hamnuna also said that the same thing had been revealed to him), that Rachel achieves more than all of them by standing at the parting of the ways at all times when the world is in need. This is symbolized by the fact that the ark and the mercy-seat and the Cherubim were in the territory of Benjamin, who was born by the wayside, the Shekinah being over all.’

תָּאנָא, כָּל אִינוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס"א גולמא), מֵעִטּוּרֵי דְּמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אֲבָהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו'. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּיוֹמֵיהוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר. We have further learnt that all the virtuous who have acquired a robe of glory through their days are crowned in the future world with crowns like those of the patriarchs, from the stream that flows continually into the Garden of Eden, and of them it is written, “the Lord shall lead thee continually and satisfy thy soul in dry places” (Is. 58, 11), but the wicked who have not acquired such a garment will be “like the heath in the desert that shall not see when good cometh, but inhabits the parched places in the wilderness” (Jer. 17, 6).’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחֲצָנוּ יַתִּיר הֲוָה לֵיהּ, דִּכְתִיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחֳרָא. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִּילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן. R. Isaac said: ‘Of all men Jacob had the fairest prospect, because he was entitled to a robe on account both of his own days and of those of his fathers; hence he said: “I shall lie with my fathers.”’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ. בְּגָדָיו. בִּגְדֵי עֵשָׂו מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הֲווּ, אֶלָּא דְעֵשָׂו הֲווּ הַנְהוּ בְּגָדִים. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הכא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע. R. Judah said: ‘When Jacob went in to his father to obtain a blessing, he was wearing the garments of Esau; nevertheless the text says that Isaac smelt his garments (Gen. 27, 27), to indicate that he caught the odour of his raiment in the future world, and it was therefore that he blessed him.

אֶלָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתָּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. מַאי מַשְׁמַע, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס"א נטיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם. Hence, too, he said: “See the smell of my son is as the smell of a field which the Lord hath blessed”, the reference being to the field of holy apples, in which every day drops dew from the place called heaven; hence he continued: “God give thee of the dew of the heaven.”

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּנָא, אֶלֶף וַחֲמֲשׁ מְאָה רֵיחִין, סָלְקִין בְּכָל יוֹמָא מִגַּן עֵדֶן, דְּמִתְבַּסְּמֵי בְּהוּ אִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר דְּהַהוּא עַלְמָא, דְּמִתְעַטְּרָן מִן יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ. It has been taught that fifteen odours ascend every day from the Garden of Eden to perfume those precious garments in the other world.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה לְבוּשִׁין אִינוּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, טוּרֵי (ויקרא ע"א ע"ב) דְעָלְמָא, עַל דָּא פְּלִיגוּ. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן. חַד דְּמִתְלַבְּשֵׁי בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, רוּחָא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא. וְחַד יְקָרָא מִכֹּלָּא, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתָא בְּגוֹ צְרוֹרָא דְחַיֵּי, בֵּין פּוּרְפִּירָא דְמַלְכָּא. וְחַד לְבוּשָׁא דִּלְבַר, דְּקָאִים וְלָא קָאִים, אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְחֲזֵי. בְּהַאי מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נַפְשָׁא, וְאָזְלָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא. R. Judah asked how many garments there are. R. Eleazar said: ‘The authorities differ on this point, but in truth there are three. One is for clothing the spirit (ruah) in the terrestrial Garden of Eden. A second, the most precious of all, is for investing the inner soul (neshamah) when among the bundle of the living in the circle of the King. The third is an outer garment which appears and disappears, and with which the vital soul (nefesh) is clothed. It flits about the world

וּבְכָל רֵישׁ יַרְחֵי (שתא) וְשַׁבַּתָּא, אָזְלַת וְאִתְקַשְּׁרַת בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא, דְקָיְימָא בֵּין פַּרְגּוֹדָא יַקִּירָא, וּמִנֵּיהּ אוֹלִיף וְיָדַע מַה דְּיָדַע, וְשָׁט וְאוֹדַע לֵיהּ בְּעַלְמָא. and on Sabbaths and New Moons it attaches itself to the spirit in the terrestrial paradise and learns from it certain things which it goes and makes known in this world.

תָּנָא, בִּתְרֵין קִשּׁוּרִין אִתְקַשַּׁר נַפְשָׁא, בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְשַׁבַּתָּא, בְּקִשּׁוּרָא דְרוּחָא, דִּי בֵּין רֵיחֵי בּוּסְמִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא, וּמִתַּמָּן אָזִיל וְשָׁאט, וְאִתְקַשַּׁר עִם רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וּמִתְרַוְיָא וּמִתְזָנַת מֵאִינוּן זִיוִין יְקָרִין, דְּהַאי סִטְרָא, וּדְהַאי סִטְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, תָּמִיד דַּיְיקָא. It has been taught that on Sabbaths and New Moons the soul (nefesh) makes two visits. First it joins the spirit among the perfumes of the terrestrial paradise, and then in company with the spirit it joins the higher soul in the “bundle of the living”, and feasts itself on the glorious radiance coming from both sides. This is hinted in the expression “The Lord shall satisfy thy soul in bright places” (Is. 58, 11),

וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. מַהוּ בְּצַחְצָחוֹת. אֶלָּא צַחוּתָא חַד, כַּד אִתְקַשַּׁר בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דִלְתַתָּא, צַחוּתָא דִלְגַו מִן צַחוּתָא, כַּד מִתְקַשְּׁרָן בְּנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וְהַיְינוּ בְּצַח חַד, צַחוֹת תְּרֵין, דְּאִינוּן לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּיַקִּירוּ דְנִשְׁמָתָא וַדַּאי, כְּלוֹמַר צַחְצָחוֹת, מַאן יָרִית דָּא, נַפְשֶׁךָ. נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. the plural including both the outer radiance of the place of the spirit and the radiance within radiance which they enjoy by associating with the higher soul in the “bundle of the living”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד אֲנָא בֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דְּבָבֶל, מִתְכַּנְשֵׁי גַּבָּאי, וְאוֹלְפֵי מִלֵּי בְּאִתְגַּלְּיָיא, וְאִינוּן עַיְילֵי לוֹן בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא תַּקִּיפָא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין. כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן אָרְחוֹי דְגִנְתָא דְמַלְכָּא, אוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא. (נ"א כמה זמנין אמינא לון ארחוי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין). Said R. Simeon: ‘When I visit the Companions in Babylon they come together to hear me, and I discourse to them openly, but they go and seal up my teaching under an iron padlock which makes it inaccessible to all. How often have I taught them the ways of the Garden of the King and the doctrine of the King!’

כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּצַדִּיקַיָא דִּבְהַהוּא עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ מִסְתָּפֵי לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא לָעָאן (מעלעלין) בְּגִמְגוּמָא. בְּגִינִי כָּךְ פְּסִילוּסִין אִקְרוּן, כְּהַהוּא פְּסִילוּתָא דִמְגַמְגֵם בְּפוּמֵיהּ. How often have I taught them all the degrees of the righteous in the future world! But they are all frightened to repeat these things and only mumble them, on which account they are called “mumblers”.

אֲבָל לִזְכוּתָא דָּאִינְנָא לְהוּ, הוֹאִיל וּמִסְתָּפֵי. דְּהָא אֲוִירָא קַדִּישָׁא וְרוּחָא קַדִּישָׁא אִתְעֲדֵי מִנַּיְיהוּ, וְיָנְקֵי מֵאֲוִירָא וְרוּחָא דִרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי עֲלַיְיהוּ, וְלָאו אִינוּן כְּדַאי לְמֶחמֵי סֵבֶר אַנְפּוֹי (ס"א דאליהו), כָּל שֶׁכֵּן סֵבֶר אַנְפִּין אָחֳרָנִין. However, I account this fear in them creditable, because they are denied the air and the spirit of the Holy Land and inhale the air and the spirit of an alien region. Further, too, the rainbow has appeared in their time,¹The appearance of the rainbow, reminding God of His promise not to destroy the world, is a proof that there are no righteous who could protect the world by their merits alone. Vide T. B. Kethuboth, 77b. and hence they are not worthy to behold the presence of Elijah, not to mention others.

אֲבָל דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, דְּאֲנָא שְׁכִיחַ בְּעַלְמָא וְאֲנָא סִימָנָא (נ"א סמכא) בְּעַלְמָא, דְּהָא בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִתְדָּן בְּדִינָא דִלְעֵילָא, בַּתְרָאי לָא יָקוּם דָּרָא כְּדָרָא דָא. וְזַמִּין עַלְמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ, וְכָל אַנְפִּין חֲצִיפִין יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. לְעֵילָא, בְּחוֹבַיְיהוּ דִלְתַתָּא, וַחֲצִיפוּתָא דִלְהוֹן. Their good fortune is that I am still alive to be the ensign and support of the world, for in my days the world will not be afflicted and the punishment of heaven will not fall upon it. After me there will not arise a generation like this one, and the world will be left without a protector, and insolence will be rampant both above and below-above on account of the insolence of those below, and their shamelessness.

וּזְמִינִין בְּנִי עַלְמָא דְּצָוְוחִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. יְהַדְּרוּן רֵישָׁא לְכָל סִטְרֵי עַלְמָא, וְלָא יְתוּבוּן בְּאַסְוָותָא. אֲבָל חַד אָסוּתָא אַשְׁכַּחְנָא לְהוּ בְּעַלְמָא וְלָא יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּיִשְׁתַּכְּחוּן אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ (ויקרא ע"א ע"א) סֵפֶר תּוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּקַּר בֵּיהּ. כַּד מַפְקֵי הַאי, בְּגִינֵיהּ מִתְעָרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַכְתִּיב בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי, וְהָא אוֹלִיפְנָא מִלָּה. Mankind will cry and none will take heed; they will turn to every side and find no remedy. But one remedy there will be in the world and no more, to wit, in the place where there will be men devoting themselves to the study of the Torah, and where there will be a Scroll of the Law free from all error. When this will be taken out, the upper and lower denizens will bestir themselves, especially if the Holy Name is written in it in the fitting manner.

וַוי לְדָרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּינַיְיהוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא מִתְעָרֵי עֲלֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. מַאן אִתְעַר עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעַלְמָא בְּצַעֲרָא טְפֵי, וְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא לְמִטְרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַגְלָאָה סֵפֶר תּוֹרָה יַתִּיר בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא. As I have already taught, woe to the generation the members of which, high and low, do not rise when the Scroll of the Law is displayed Who shall come to its aid when the world is in distress and requires protection? Then it is necessary more than ever to display the Scroll of the Law.

דְּכַד עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וּבָעָאן בְּנֵי נָשָׁא רַחֲמִין עֲלֵי קִבְרֵי, כֻּלְּהוּ מֵתִין מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, דְּהָא נַפְשָׁא אַקְדִימַת וּמוֹדָעָא לְרוּחָא, דְּהָא סֵפֶר תּוֹרָה אִשְׁתַּכַּח בְּגָלוּתָא, דְּאִיגְלֵי בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא, וְחַיָּיא אָתָאן וּבָעָאן רַחֲמֵי. For when the world is in distress, and men go to the cemeteries to offer supplication, all the dead take note of the Scroll, since the soul goes and informs the spirit that the Scroll of the Law is in captivity through the distress of the world, and the living have come to supplicate.

כְּדֵין רוּחָא מוֹדְעָא לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר, וְחָס עַל עַלְמָא, וְדָא עַל גָּלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה מֵאַתְרִיהּ, וְחַיָּיא אָתִין לְמִבְעֵי רַחֲמֲי עַל קִבְרֵי מֵתַיָי. וַוי לְדָרָא אִי אִצְטְרִיךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְאַגְלָאָה לֵיהּ מֵאֲתַר לְאֲתַר, אֲפִילּוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ עַל מַה יִשְׁגְּחוּן עֲלַיְיהוּ. Then the spirit informs the higher soul (neshamah) and the higher soul informs the Almighty, who then takes note and has pity on the world, all because the Scroll of the Law has been banished from its place, and the living have come to supplicate by the graves of the dead. Alas for the generation that has need to remove the Scroll of the Law from one place to another, even from one synagogue to another, because they have nothing else to which to turn.

וְדָא לָא יָדְעִין כֻּלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא כַּד אִתְגַּלְּיָיא גָּלוּתָא בַּתְרָאָה. עַד לָא תִסְתַּלַּק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ט׳:א׳) מִי יִתְּנִנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְּדָחֲקָא אִשְׁתַּכַּח טְפֵי בְּעַלְמָא, תַּמָּן אִשְׁתַּכְּחַת, וּבְגָלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה, תַּמָּן הִיא, וְכֹלָּא מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. Not all men know that the Shekinah at its last exile did not withdraw to heaven, but to “the wilderness, to an inn of travellers” (Jer. 9, 1), and that since then it is always to be found in the place where Israel is particularly in distress, and also wherever the Scroll is removed and high and low rise up before it.

תָּנִינָן, תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִיהִי מִתְקַשְּׁרָא בְּגוּפָא בְּקִבְרָא, וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא כְּחֲדָא, בַּר הַהִיא נֶפֶשׁ דְּצַדִּיקַיָיא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, וּזְמִינָא בְּקִבְרָא, וְיָדַע בְּצַעֲרָא דִילֵיהּ, וּבְצַעֲרָא דְחַיֵּי יָדַע (ס"א לא ידע), וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת עֲלַיְיהוּ. We have learnt that the soul is linked with the body twelve months in the grave, and they are judged together (this, however, does not apply to the souls of the righteous, as we have laid down), and it is present in the grave and is aware of the sufferings of the body. It also knows the sufferings of the living, but does not intervene on their behalf.

וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא חַד, וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְיָדַע מִן רוּחָא מַה דְּיָדַע, וְאִשְׁתְּדָּל צַעֲרָא לְעַלְמָא, וּלְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. וּלְמִנְדַע (להו) צַעֲרָא דְחַיֵּי. After twelve months it is clad in a certain vesture, and goes to and fro in the world, learning certain things from the spirit and interesting itself on behalf of the living who are in distress.

וּמַאן אִתְעַר לְכָל הַאי, בְּזִמְנָא דְאִית זַכָּאָה, דְּאוֹדַע לְהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וְהַהוּא זַכָּאָה אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, זַכָּאָה כַּד אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בֵּין חַיָּיא, וּבֵין מֵיתַיָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּהָא כָּל יוֹמָא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְכַד צַעֲרָא טָפֵי בְּעַלְמָא, וְהוּא לָא יָכִיל לַאֲגָנָא עַל דָּרָא, הוּא אוֹדַע לְהוּ צַעֲרָא דְעַלְמָא. But this is only when there is among them a virtuous man whose merit is properly recognized by them. For so we have learnt, that when a virtuous man is left in the world, he is known both among the living and the dead, and when the world is in great distress and he cannot deliver it, he makes the trouble known to the dead.

וְכַד לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה דְּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתַּכַּח (ד"א ל"ג בינייהו) מַאן דְּאִתְעַר לְהוּ בְּצַעֲרָא דְעַלְמָא, אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה. כְּדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, וּצְרִיכִין כֹּלָּא דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בְּהַהִיא זִמְנָא בִּתְשׁוּבָה. וְאִי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי, הָא מָארֵי דְּדִינָא אִתְעָרוּן עֲלַיְיהוּ, וְאֲפִילּוּ רוּחַ דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, מִתְעָרִין עֲלַיְיהוּ, בְּגִינֵיהּ דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כִּדְאִתְּמָר. And if there is not such a one, then they take out the Scroll of the Law, and high and low accompany it, and it is incumbent on all at that time to do penance, for otherwise heaven will punish them. Even the spirits of the Garden of Eden intercede for them for the sake of the Scroll, as has been affirmed.

תָּאנָא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, בְּגוּפָא, בְּנַפְשָׁא, בְּרוּחָא, בְּנִשְׁמָתָא, בִּרְתִיכָא חָדָא, בְּדַרְגָא עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה אֲטִימִין מִכֹּלָּא בְּנֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעֵי, וְלָא מַשְׁגִּיחֵי, וְלָא שָׁמְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלֵּי דְעַלְמָא. וְהֵיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ בְּרַחֲמִין, בְּכָל זְמַן וְעִידָן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. Said R. Judah: ‘Little do men know how God extends His mercy to them at all times and seasons.

תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, עָאל רוּחָא חָדָא בִּמְעַרְתָּא דְכָפֶלְתָּא, וְנָשִׁיב בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָא, וְאִתְסְיָין כָּל גַּרְמִין, וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא, וְהַהוּא רוּחָא נָגִיד טַלָּא מִלְּעֵילָא, מֵרֵישָׁא דְמַלְכָּא, אֲתַר דְּמִשְׁתַּכְּחֵי אֲבָהָן עִלָּאֵי. וְכַד מָטֵי (ס"א מתער) הַהוּא טַלָּא מִנַּיְיהוּ, מִתְעָרִין אֲבָהָן דִּלְתַתָּא. Three times a day a spirit enters the cave of Machpelah and breathes on the graves of the patriarchs, bringing them healing and strength. That spirit distils dew from on high, from the head of the King, the place of the supernal fathers, and when it reaches the lower patriarchs they awake.

וְתָאנָא, נָחִית הַהוּא טַלָּא בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, וּמָטֵי לְגַן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. וּמֵהַהוּא טַלָּא, אִתְסְחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאִתְעַר רוּחָא חָדָא, דְּכָלִיל בִּתְרֵין אָחֳרָנִין וְסָלִיק וְשָׁאט בֵּינֵי בּוּסְמִין, וְעָיִיל בְּפִתְחָא דִמְעַרְתָּא, כְּדֵין מִתְעָרִין אֲבָהָן, אִינוּן וְזִיווּגָן, וּבְעָאן רַחֲמֵי עַל בְּנוֹי. That dew, as we have learnt, comes down by degrees till it reaches the lower Garden of Eden, and becomes impregnated with its perfumes. Then a spirit containing two other spirits arises and traverses the spice-beds, and enters the door of the cave. Then the patriarchs awake, they and their spouses, and supplicate on behalf of their descendants.

וְכַד אִשְׁתַּכַּח עַלְמָא בְּצַעֲרָא, בְּגִין דְּאִינוּן דְּמִיכִין עַל חוֹבֵי עַלְמָא, וְהַהוּא טַלָּא לָא אִתְנְגִיד וְלָא אִשְׁתַּכַּח, עַד דְּאִתְעַר סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדְקָא חָזֵי בְּעַלְמָא. וְנַפְשָׁא אוֹדְעָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לְנִשְׁמָתָא, וְנִשְׁמָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּדֵין יָתִיב מַלְכָּא בְּכֻּרְסְיָיא דְרַחֲמֵי, וְנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, נְגִידוּ דְטַלָּא דְבָדוֹלְחָא. וּמָטֵי לְרִישָׁא דְמַלְכָּא, וּמִתְבָּרְכִין אֲבָהָן. וְנָגִיד הַהוּא טַלָּא, לְאִינוּן דְּמִיכִין, וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן (נ"א מתברכן) כֻּלְּהוּ, וְחָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא. וְתָאנָא, לָא חָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא, עַד דְּאוֹדַע לַאֲבָהָן וּבְגִינַיְיהוּ עַלְמָא אִתְבָּרְכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלֵּי בְּסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, הַהוּא עִלָּאָה, דְּקָרָא לֵיהּ עֵיטָא דְחָכְמְתָא דְכֹלָּא. If the world is in distress on account of its sins, and the patriarchs sleep, the dew not descending from on high, then the remedy is to take out the Scroll of the Law. Then the soul tells the spirit, and the spirit tells the higher soul, and the higher soul tells God. God then takes His seat on the throne of mercy, and there issues from the Ancient Holy One a stream of dew of bdellium, which flows to the head of the King, so that the fathers are blessed. Then the dew flows to those sleepers, and all are blessed together, and God has mercy on the world. We have learnt that God does not show mercy to the world till He has informed the patriarchs, and for their sakes the world is blessed.’ Said R. Jose: ‘Assuredly this is so. And I have further found in the Book of King Solomon, that one which was called the “counsellor of all wisdom”

וְרַב הַמְנוּנָא, הָכִי גַּלֵּי וְאָמַר, דְּהָא אַחְזִיּוּ לֵיהּ, דְּיַתִּיר עָבְדַת רָחֵל, דְּקָיְימָא בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין, בְּכָל זִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא, מִכֻּלְּהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה, אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים בְּחוּלְקָא דְבִנְיָמִן, דְּאִתְיְלִיד בְּאוֹרְחָא, וּשְׁכִינְתָּא עַל כֹּלָּא: (and Rab Hamnuna also said that the same thing had been revealed to him), that Rachel achieves more than all of them by standing at the parting of the ways at all times when the world is in need. This is symbolized by the fact that the ark and the mercy-seat and the Cherubim were in the territory of Benjamin, who was born by the wayside, the Shekinah being over all.’

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דַּאֲבָהָתָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, לְאִתְעַטְּרָא עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה' וְגו'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּהָא עִטּוּרָא דִילֵיהּ בַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, דְּהָא עִטּוּרָא דַאֲבָהָן עִמֵּיהּ הוּא, וְהוּא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא בְּאַתְוָון גְּלִיפִין תָּנִינָן, ש תְּלַת קִּשְׁרִין, תְּרֵין קִשְׁרִין, חַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן. וְדָא הוּא דְתָנִינָן, (שמות כ״ו:כ״ח-כ״ט) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְהַהוּא קִשְׁרָא דִּבְאֶמְצָעִיתָא, אָחִיד לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וַדַּאי. WHEN I SLEEP WITH MY FATHERS. Happy is the lot of the patriarchs that the Almighty has made them a holy chariot above and has taken delight in them to be crowned with them; hence it is written, “Only in thy fathers the Lord took delight” (Deut. 10, 15). R. Eleazar said: ‘Jacob knew that he was to be crowned in his fathers and his fathers with him. Hence we have learnt regarding the graven letters that in the letter shin there are three strokes, one on one side and one on the other side and one combining them, and this is the allusion in the verse: “And the middle bar in the midst of the boards shall pass through from end to end” (Ex. 26, 28). Hence Jacob said: “I shall lie with my fathers”.’

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:י״ח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צַיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ, לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן. וְהַעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִינוּן קָיְימִין. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Judah said: ‘How deaf are men to the warnings of the Torah, and how blind are they to their own condition that they are not aware that on the day when a human being comes forth into the world, all the days that are assigned to him come forward and fly about the world and descend and warn the man, each day in its turn.

דְּתַנְיָא, אִינוּן יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְבְּרֵי, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר. And when a man has been so warned and yet sins against his Master, then the day on which he sinned ascends in shame and bears witness and stands by itself outside.

וְתָאנָא, בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ. וְאִתְתַּקַּן בְּדִיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ. And so it remains until the man repents. If he becomes virtuous it returns to its place, but if not, then it goes down and joins the outside spirit and returns to its house, and assumes the exact shape of that man in order to plague him and dwells with him continually in his house. If he is virtuous it proves a good companion, and if not, an evil companion.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִתְפַּקְדָּן אִינוּן יוֹמִין וְחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִינוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. In either case, such days are missing from the full number and are not counted with the others. Woe to the man who has diminished the number of his days before the Almighty, and has not left days for himself with which to crown himself in the other world, and to approach the Holy King.

תָּא חֲזֵי, כַּד קְרִיבוּ אִינוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אִי הוּא זַכָּאָה, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִינוּן יוֹמִין. וְאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ. וְאִינוּן יוֹמִין הֲווּ, דְּזָכָה בְּהוּ, וְלָא חָב בְּהוּ. For if he is worthy he ascends by means of those days, and they become a glorious vesture for his soul, those days in which he acted virtuously and did not sin.

וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי, אִינוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא. כָּל שְׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִינוּן, וְלָא לֶהוֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ, דְּדָיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִינוּן יוֹמִין. יוֹמִין עַל יוֹמִין, יוֹמִין עַל חַד תְּרִין. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶה דְּאִתְכַּסֵּי. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִינוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. Woe to him that has diminished his days above, since when he comes to be clad in his days, those days that he spoilt by his sins are lacking, and his vesture is therefore defective; all the more so if there are many of them and he has nothing at all with which to clothe himself in the other world. Then woe to him and woe to his soul, since he is punished in Gehinnom for those days, many days for each, because when he departed from this world he had no days with which to clothe himself and no garment wherewith to cover himself. Happy are the righteous whose days are all stored up with the Holy King, and form glorious vestures with which they may robe themselves in the other world.

תָּנִינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, מַאי דִכְתִיב, (בראשית ג׳:ז׳) וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעֲבִיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. יָמִים יוּצָרוּ. יָמִים יוּצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא (מאני) לְבוּשָׁא אָחֳרָנִין, וְלָא מִן יוֹמוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַשׂ ה' אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. This is the esoteric explanation of the verse, “and they knew that they were naked” (Gen. 3, 7), that is to say, that the glorious raiment made of those days had been impaired and none of them was left to clothe themselves with. And so it was until Adam repented and God pardoned him and made him other garments, but not of his days, as it is written: “And God made Adam and his wife coats of skins and clothed them” (Gen. 3, 21).

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כד) בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִּילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא גָרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יְקָר כְּלוּם, דִּכְתִיב בָּא בַּיָּמִים. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:כ״א) וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. Observe that of Abraham it says that “he came into days” (Gen. 24, 1), because when he departed this world he literally came into possession of his former days and was invested with them, his robe of glory being full and complete. Job, on the other hand, said of himself: “Naked came I out of my mother’s womb and naked shall I return thither” (Job. 1, 21), because no material was left wherewith to clothe himself.

תָּנָא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן זַכָּאִין, וְאִשְׁתָּאֲרוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי (זכאין), וְכַד נָפְקִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זָכָאן לְאִתְעַנָּגָא מֵעִנּוּגָא דְעַלְמָא דְאָתֵי, וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זְמִינִין לַאֲחָיָיא וּלְמֵיקַם. וְכָל אִינוּן דְּאִית לְהוּ לְבוּשָׁא יְקוּמוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:י״ד) וַיִּתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּיוֹמֵיהוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן (עלמין) חַסְרִין, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנַּיְיהוּ, בַּמֶּה דְאִתְכַּסְיָין, כַּד יִפְקוּן מֵעַלְמָא. Our teachers have said: “Happy the righteous whose days are without reproach and remain for the world to come, so that after death they are all joined together and formed into robes of glory through which they are privileged to enjoy the delights of the future world, and in which they are destined to come to life again. But woe for the sinners whose days are defective, so that there is not left from them wherewith to cover themselves when they depart from the world.”

תָּאנָא, כָּל אִינוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס"א גולמא), מֵעִטּוּרֵי דְּמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אֲבָהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו'. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּיוֹמֵיהוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר. We have further learnt that all the virtuous who have acquired a robe of glory through their days are crowned in the future world with crowns like those of the patriarchs, from the stream that flows continually into the Garden of Eden, and of them it is written, “the Lord shall lead thee continually and satisfy thy soul in dry places” (Is. 58, 11), but the wicked who have not acquired such a garment will be “like the heath in the desert that shall not see when good cometh, but inhabits the parched places in the wilderness” (Jer. 17, 6).’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחֲצָנוּ יַתִּיר הֲוָה לֵיהּ, דִּכְתִיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחֳרָא. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִּילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן. R. Isaac said: ‘Of all men Jacob had the fairest prospect, because he was entitled to a robe on account both of his own days and of those of his fathers; hence he said: “I shall lie with my fathers.”’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ. בְּגָדָיו. בִּגְדֵי עֵשָׂו מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הֲווּ, אֶלָּא דְעֵשָׂו הֲווּ הַנְהוּ בְּגָדִים. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הכא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע. R. Judah said: ‘When Jacob went in to his father to obtain a blessing, he was wearing the garments of Esau; nevertheless the text says that Isaac smelt his garments (Gen. 27, 27), to indicate that he caught the odour of his raiment in the future world, and it was therefore that he blessed him.

אֶלָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתָּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. מַאי מַשְׁמַע, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס"א נטיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם. Hence, too, he said: “See the smell of my son is as the smell of a field which the Lord hath blessed”, the reference being to the field of holy apples, in which every day drops dew from the place called heaven; hence he continued: “God give thee of the dew of the heaven.”

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּנָא, אֶלֶף וַחֲמֲשׁ מְאָה רֵיחִין, סָלְקִין בְּכָל יוֹמָא מִגַּן עֵדֶן, דְּמִתְבַּסְּמֵי בְּהוּ אִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר דְּהַהוּא עַלְמָא, דְּמִתְעַטְּרָן מִן יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ. It has been taught that fifteen odours ascend every day from the Garden of Eden to perfume those precious garments in the other world.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה לְבוּשִׁין אִינוּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, טוּרֵי (ויקרא ע"א ע"ב) דְעָלְמָא, עַל דָּא פְּלִיגוּ. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן. חַד דְּמִתְלַבְּשֵׁי בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, רוּחָא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא. וְחַד יְקָרָא מִכֹּלָּא, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתָא בְּגוֹ צְרוֹרָא דְחַיֵּי, בֵּין פּוּרְפִּירָא דְמַלְכָּא. וְחַד לְבוּשָׁא דִּלְבַר, דְּקָאִים וְלָא קָאִים, אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְחֲזֵי. בְּהַאי מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נַפְשָׁא, וְאָזְלָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא. R. Judah asked how many garments there are. R. Eleazar said: ‘The authorities differ on this point, but in truth there are three. One is for clothing the spirit (ruah) in the terrestrial Garden of Eden. A second, the most precious of all, is for investing the inner soul (neshamah) when among the bundle of the living in the circle of the King. The third is an outer garment which appears and disappears, and with which the vital soul (nefesh) is clothed. It flits about the world

וּבְכָל רֵישׁ יַרְחֵי (שתא) וְשַׁבַּתָּא, אָזְלַת וְאִתְקַשְּׁרַת בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא, דְקָיְימָא בֵּין פַּרְגּוֹדָא יַקִּירָא, וּמִנֵּיהּ אוֹלִיף וְיָדַע מַה דְּיָדַע, וְשָׁט וְאוֹדַע לֵיהּ בְּעַלְמָא. and on Sabbaths and New Moons it attaches itself to the spirit in the terrestrial paradise and learns from it certain things which it goes and makes known in this world.

תָּנָא, בִּתְרֵין קִשּׁוּרִין אִתְקַשַּׁר נַפְשָׁא, בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְשַׁבַּתָּא, בְּקִשּׁוּרָא דְרוּחָא, דִּי בֵּין רֵיחֵי בּוּסְמִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא, וּמִתַּמָּן אָזִיל וְשָׁאט, וְאִתְקַשַּׁר עִם רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וּמִתְרַוְיָא וּמִתְזָנַת מֵאִינוּן זִיוִין יְקָרִין, דְּהַאי סִטְרָא, וּדְהַאי סִטְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, תָּמִיד דַּיְיקָא. It has been taught that on Sabbaths and New Moons the soul (nefesh) makes two visits. First it joins the spirit among the perfumes of the terrestrial paradise, and then in company with the spirit it joins the higher soul in the “bundle of the living”, and feasts itself on the glorious radiance coming from both sides. This is hinted in the expression “The Lord shall satisfy thy soul in bright places” (Is. 58, 11),

וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. מַהוּ בְּצַחְצָחוֹת. אֶלָּא צַחוּתָא חַד, כַּד אִתְקַשַּׁר בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דִלְתַתָּא, צַחוּתָא דִלְגַו מִן צַחוּתָא, כַּד מִתְקַשְּׁרָן בְּנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וְהַיְינוּ בְּצַח חַד, צַחוֹת תְּרֵין, דְּאִינוּן לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּיַקִּירוּ דְנִשְׁמָתָא וַדַּאי, כְּלוֹמַר צַחְצָחוֹת, מַאן יָרִית דָּא, נַפְשֶׁךָ. נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. the plural including both the outer radiance of the place of the spirit and the radiance within radiance which they enjoy by associating with the higher soul in the “bundle of the living”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד אֲנָא בֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דְּבָבֶל, מִתְכַּנְשֵׁי גַּבָּאי, וְאוֹלְפֵי מִלֵּי בְּאִתְגַּלְּיָיא, וְאִינוּן עַיְילֵי לוֹן בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא תַּקִּיפָא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין. כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן אָרְחוֹי דְגִנְתָא דְמַלְכָּא, אוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא. (נ"א כמה זמנין אמינא לון ארחוי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין). Said R. Simeon: ‘When I visit the Companions in Babylon they come together to hear me, and I discourse to them openly, but they go and seal up my teaching under an iron padlock which makes it inaccessible to all. How often have I taught them the ways of the Garden of the King and the doctrine of the King!’

אֲבָל לִזְכוּתָא דָּאִינְנָא לְהוּ, הוֹאִיל וּמִסְתָּפֵי. דְּהָא אֲוִירָא קַדִּישָׁא וְרוּחָא קַדִּישָׁא אִתְעֲדֵי מִנַּיְיהוּ, וְיָנְקֵי מֵאֲוִירָא וְרוּחָא דִרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי עֲלַיְיהוּ, וְלָאו אִינוּן כְּדַאי לְמֶחמֵי סֵבֶר אַנְפּוֹי (ס"א דאליהו), כָּל שֶׁכֵּן סֵבֶר אַנְפִּין אָחֳרָנִין. However, I account this fear in them creditable, because they are denied the air and the spirit of the Holy Land and inhale the air and the spirit of an alien region. Further, too, the rainbow has appeared in their time,¹The appearance of the rainbow, reminding God of His promise not to destroy the world, is a proof that there are no righteous who could protect the world by their merits alone. Vide T. B. Kethuboth, 77b. and hence they are not worthy to behold the presence of Elijah, not to mention others.

אֲבָל דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, דְּאֲנָא שְׁכִיחַ בְּעַלְמָא וְאֲנָא סִימָנָא (נ"א סמכא) בְּעַלְמָא, דְּהָא בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִתְדָּן בְּדִינָא דִלְעֵילָא, בַּתְרָאי לָא יָקוּם דָּרָא כְּדָרָא דָא. וְזַמִּין עַלְמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ, וְכָל אַנְפִּין חֲצִיפִין יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. לְעֵילָא, בְּחוֹבַיְיהוּ דִלְתַתָּא, וַחֲצִיפוּתָא דִלְהוֹן. Their good fortune is that I am still alive to be the ensign and support of the world, for in my days the world will not be afflicted and the punishment of heaven will not fall upon it. After me there will not arise a generation like this one, and the world will be left without a protector, and insolence will be rampant both above and below-above on account of the insolence of those below, and their shamelessness.

וּזְמִינִין בְּנִי עַלְמָא דְּצָוְוחִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. יְהַדְּרוּן רֵישָׁא לְכָל סִטְרֵי עַלְמָא, וְלָא יְתוּבוּן בְּאַסְוָותָא. אֲבָל חַד אָסוּתָא אַשְׁכַּחְנָא לְהוּ בְּעַלְמָא וְלָא יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּיִשְׁתַּכְּחוּן אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ (ויקרא ע"א ע"א) סֵפֶר תּוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּקַּר בֵּיהּ. כַּד מַפְקֵי הַאי, בְּגִינֵיהּ מִתְעָרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַכְתִּיב בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי, וְהָא אוֹלִיפְנָא מִלָּה. Mankind will cry and none will take heed; they will turn to every side and find no remedy. But one remedy there will be in the world and no more, to wit, in the place where there will be men devoting themselves to the study of the Torah, and where there will be a Scroll of the Law free from all error. When this will be taken out, the upper and lower denizens will bestir themselves, especially if the Holy Name is written in it in the fitting manner.

וַוי לְדָרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּינַיְיהוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא מִתְעָרֵי עֲלֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. מַאן אִתְעַר עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעַלְמָא בְּצַעֲרָא טְפֵי, וְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא לְמִטְרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַגְלָאָה סֵפֶר תּוֹרָה יַתִּיר בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא. As I have already taught, woe to the generation the members of which, high and low, do not rise when the Scroll of the Law is displayed Who shall come to its aid when the world is in distress and requires protection? Then it is necessary more than ever to display the Scroll of the Law.

דְּכַד עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וּבָעָאן בְּנֵי נָשָׁא רַחֲמִין עֲלֵי קִבְרֵי, כֻּלְּהוּ מֵתִין מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, דְּהָא נַפְשָׁא אַקְדִימַת וּמוֹדָעָא לְרוּחָא, דְּהָא סֵפֶר תּוֹרָה אִשְׁתַּכַּח בְּגָלוּתָא, דְּאִיגְלֵי בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא, וְחַיָּיא אָתָאן וּבָעָאן רַחֲמֵי. For when the world is in distress, and men go to the cemeteries to offer supplication, all the dead take note of the Scroll, since the soul goes and informs the spirit that the Scroll of the Law is in captivity through the distress of the world, and the living have come to supplicate.

כְּדֵין רוּחָא מוֹדְעָא לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר, וְחָס עַל עַלְמָא, וְדָא עַל גָּלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה מֵאַתְרִיהּ, וְחַיָּיא אָתִין לְמִבְעֵי רַחֲמֲי עַל קִבְרֵי מֵתַיָי. וַוי לְדָרָא אִי אִצְטְרִיךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְאַגְלָאָה לֵיהּ מֵאֲתַר לְאֲתַר, אֲפִילּוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ עַל מַה יִשְׁגְּחוּן עֲלַיְיהוּ. Then the spirit informs the higher soul (neshamah) and the higher soul informs the Almighty, who then takes note and has pity on the world, all because the Scroll of the Law has been banished from its place, and the living have come to supplicate by the graves of the dead. Alas for the generation that has need to remove the Scroll of the Law from one place to another, even from one synagogue to another, because they have nothing else to which to turn.

וְדָא לָא יָדְעִין כֻּלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא כַּד אִתְגַּלְּיָיא גָּלוּתָא בַּתְרָאָה. עַד לָא תִסְתַּלַּק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ט׳:א׳) מִי יִתְּנִנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְּדָחֲקָא אִשְׁתַּכַּח טְפֵי בְּעַלְמָא, תַּמָּן אִשְׁתַּכְּחַת, וּבְגָלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה, תַּמָּן הִיא, וְכֹלָּא מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. Not all men know that the Shekinah at its last exile did not withdraw to heaven, but to “the wilderness, to an inn of travellers” (Jer. 9, 1), and that since then it is always to be found in the place where Israel is particularly in distress, and also wherever the Scroll is removed and high and low rise up before it.

תָּנִינָן, תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִיהִי מִתְקַשְּׁרָא בְּגוּפָא בְּקִבְרָא, וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא כְּחֲדָא, בַּר הַהִיא נֶפֶשׁ דְּצַדִּיקַיָיא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, וּזְמִינָא בְּקִבְרָא, וְיָדַע בְּצַעֲרָא דִילֵיהּ, וּבְצַעֲרָא דְחַיֵּי יָדַע (ס"א לא ידע), וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת עֲלַיְיהוּ. We have learnt that the soul is linked with the body twelve months in the grave, and they are judged together (this, however, does not apply to the souls of the righteous, as we have laid down), and it is present in the grave and is aware of the sufferings of the body. It also knows the sufferings of the living, but does not intervene on their behalf.

וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא חַד, וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְיָדַע מִן רוּחָא מַה דְּיָדַע, וְאִשְׁתְּדָּל צַעֲרָא לְעַלְמָא, וּלְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. וּלְמִנְדַע (להו) צַעֲרָא דְחַיֵּי. After twelve months it is clad in a certain vesture, and goes to and fro in the world, learning certain things from the spirit and interesting itself on behalf of the living who are in distress.

וּמַאן אִתְעַר לְכָל הַאי, בְּזִמְנָא דְאִית זַכָּאָה, דְּאוֹדַע לְהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וְהַהוּא זַכָּאָה אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, זַכָּאָה כַּד אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בֵּין חַיָּיא, וּבֵין מֵיתַיָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּהָא כָּל יוֹמָא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְכַד צַעֲרָא טָפֵי בְּעַלְמָא, וְהוּא לָא יָכִיל לַאֲגָנָא עַל דָּרָא, הוּא אוֹדַע לְהוּ צַעֲרָא דְעַלְמָא. But this is only when there is among them a virtuous man whose merit is properly recognized by them. For so we have learnt, that when a virtuous man is left in the world, he is known both among the living and the dead, and when the world is in great distress and he cannot deliver it, he makes the trouble known to the dead.

וְכַד לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָּאָה דְּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתַּכַּח (ד"א ל"ג בינייהו) מַאן דְּאִתְעַר לְהוּ בְּצַעֲרָא דְעַלְמָא, אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה. כְּדֵין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, וּצְרִיכִין כֹּלָּא דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בְּהַהִיא זִמְנָא בִּתְשׁוּבָה. וְאִי לָא מִשְׁתַּכְּחֵי, הָא מָארֵי דְּדִינָא אִתְעָרוּן עֲלַיְיהוּ, וְאֲפִילּוּ רוּחַ דְּגִנְתָא דְעֵדֶן, מִתְעָרִין עֲלַיְיהוּ, בְּגִינֵיהּ דְּסֵפֶר תּוֹרָה, כִּדְאִתְּמָר. And if there is not such a one, then they take out the Scroll of the Law, and high and low accompany it, and it is incumbent on all at that time to do penance, for otherwise heaven will punish them. Even the spirits of the Garden of Eden intercede for them for the sake of the Scroll, as has been affirmed.

תָּאנָא, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, בְּגוּפָא, בְּנַפְשָׁא, בְּרוּחָא, בְּנִשְׁמָתָא, בִּרְתִיכָא חָדָא, בְּדַרְגָא עִלָּאָה. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה אֲטִימִין מִכֹּלָּא בְּנֵי עַלְמָא, דְּלָא יָדְעֵי, וְלָא מַשְׁגִּיחֵי, וְלָא שָׁמְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי בְּמִלֵּי דְעַלְמָא. וְהֵיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּכַּח עֲלַיְיהוּ בְּרַחֲמִין, בְּכָל זְמַן וְעִידָן, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. Said R. Judah: ‘Little do men know how God extends His mercy to them at all times and seasons.

תְּלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא, עָאל רוּחָא חָדָא בִּמְעַרְתָּא דְכָפֶלְתָּא, וְנָשִׁיב בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָא, וְאִתְסְיָין כָּל גַּרְמִין, וְקָיְימֵי בְּקִיּוּמָא, וְהַהוּא רוּחָא נָגִיד טַלָּא מִלְּעֵילָא, מֵרֵישָׁא דְמַלְכָּא, אֲתַר דְּמִשְׁתַּכְּחֵי אֲבָהָן עִלָּאֵי. וְכַד מָטֵי (ס"א מתער) הַהוּא טַלָּא מִנַּיְיהוּ, מִתְעָרִין אֲבָהָן דִּלְתַתָּא. Three times a day a spirit enters the cave of Machpelah and breathes on the graves of the patriarchs, bringing them healing and strength. That spirit distils dew from on high, from the head of the King, the place of the supernal fathers, and when it reaches the lower patriarchs they awake.

וְתָאנָא, נָחִית הַהוּא טַלָּא בְּדַרְגִּין יְדִיעָן, דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא, וּמָטֵי לְגַן עֵדֶן דִּלְתַתָּא. וּמֵהַהוּא טַלָּא, אִתְסְחֵי בְּבוּסְמִין דְּגִנְתָא דְעֵדֶן. וְאִתְעַר רוּחָא חָדָא, דְּכָלִיל בִּתְרֵין אָחֳרָנִין וְסָלִיק וְשָׁאט בֵּינֵי בּוּסְמִין, וְעָיִיל בְּפִתְחָא דִמְעַרְתָּא, כְּדֵין מִתְעָרִין אֲבָהָן, אִינוּן וְזִיווּגָן, וּבְעָאן רַחֲמֵי עַל בְּנוֹי. That dew, as we have learnt, comes down by degrees till it reaches the lower Garden of Eden, and becomes impregnated with its perfumes. Then a spirit containing two other spirits arises and traverses the spice-beds, and enters the door of the cave. Then the patriarchs awake, they and their spouses, and supplicate on behalf of their descendants.

וְכַד אִשְׁתַּכַּח עַלְמָא בְּצַעֲרָא, בְּגִין דְּאִינוּן דְּמִיכִין עַל חוֹבֵי עַלְמָא, וְהַהוּא טַלָּא לָא אִתְנְגִיד וְלָא אִשְׁתַּכַּח, עַד דְּאִתְעַר סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדְקָא חָזֵי בְּעַלְמָא. וְנַפְשָׁא אוֹדְעָא לְרוּחָא, וְרוּחָא לְנִשְׁמָתָא, וְנִשְׁמָתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כְּדֵין יָתִיב מַלְכָּא בְּכֻּרְסְיָיא דְרַחֲמֵי, וְנָגִיד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, נְגִידוּ דְטַלָּא דְבָדוֹלְחָא. וּמָטֵי לְרִישָׁא דְמַלְכָּא, וּמִתְבָּרְכִין אֲבָהָן. וְנָגִיד הַהוּא טַלָּא, לְאִינוּן דְּמִיכִין, וּכְדֵין מִתְחַבְּרָן (נ"א מתברכן) כֻּלְּהוּ, וְחָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא. וְתָאנָא, לָא חָיִיס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַלְמָא, עַד דְּאוֹדַע לַאֲבָהָן וּבְגִינַיְיהוּ עַלְמָא אִתְבָּרְכָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי הָכִי הוּא, וְהָא אַשְׁכַּחְנָא מִלֵּי בְּסִפְרָא דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, הַהוּא עִלָּאָה, דְּקָרָא לֵיהּ עֵיטָא דְחָכְמְתָא דְכֹלָּא. If the world is in distress on account of its sins, and the patriarchs sleep, the dew not descending from on high, then the remedy is to take out the Scroll of the Law. Then the soul tells the spirit, and the spirit tells the higher soul, and the higher soul tells God. God then takes His seat on the throne of mercy, and there issues from the Ancient Holy One a stream of dew of bdellium, which flows to the head of the King, so that the fathers are blessed. Then the dew flows to those sleepers, and all are blessed together, and God has mercy on the world. We have learnt that God does not show mercy to the world till He has informed the patriarchs, and for their sakes the world is blessed.’ Said R. Jose: ‘Assuredly this is so. And I have further found in the Book of King Solomon, that one which was called the “counsellor of all wisdom”

וְרַב הַמְנוּנָא, הָכִי גַּלֵּי וְאָמַר, דְּהָא אַחְזִיּוּ לֵיהּ, דְּיַתִּיר עָבְדַת רָחֵל, דְּקָיְימָא בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין, בְּכָל זִמְנָא דְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא, מִכֻּלְּהוּ. וְרָזָא דְמִלָּה, אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּבִים בְּחוּלְקָא דְבִנְיָמִן, דְּאִתְיְלִיד בְּאוֹרְחָא, וּשְׁכִינְתָּא עַל כֹּלָּא: (and Rab Hamnuna also said that the same thing had been revealed to him), that Rachel achieves more than all of them by standing at the parting of the ways at all times when the world is in need. This is symbolized by the fact that the ark and the mercy-seat and the Cherubim were in the territory of Benjamin, who was born by the wayside, the Shekinah being over all.’

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דַּאֲבָהָתָא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא לְעֵילָא, וְאִתְרְעֵי בְּהוּ, לְאִתְעַטְּרָא עִמְּהוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים י׳:ט״ו) רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק ה' וְגו'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יַעֲקֹב הֲוָה יָדַע, דְּהָא עִטּוּרָא דִילֵיהּ בַּאֲבָהָתֵיהּ הוּא, דְּהָא עִטּוּרָא דַאֲבָהָן עִמֵּיהּ הוּא, וְהוּא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא בְּאַתְוָון גְּלִיפִין תָּנִינָן, ש תְּלַת קִּשְׁרִין, תְּרֵין קִשְׁרִין, חַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד מֵהַאי סִטְרָא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן. וְדָא הוּא דְתָנִינָן, (שמות כ״ו:כ״ח-כ״ט) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה, וְהַהוּא קִשְׁרָא דִּבְאֶמְצָעִיתָא, אָחִיד לְהַאי סִטְרָא, וּלְהַאי סִטְרָא. וְעַל הַאי כְּתִיב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וַדַּאי. WHEN I SLEEP WITH MY FATHERS. Happy is the lot of the patriarchs that the Almighty has made them a holy chariot above and has taken delight in them to be crowned with them; hence it is written, “Only in thy fathers the Lord took delight” (Deut. 10, 15). R. Eleazar said: ‘Jacob knew that he was to be crowned in his fathers and his fathers with him. Hence we have learnt regarding the graven letters that in the letter shin there are three strokes, one on one side and one on the other side and one combining them, and this is the allusion in the verse: “And the middle bar in the midst of the boards shall pass through from end to end” (Ex. 26, 28). Hence Jacob said: “I shall lie with my fathers”.’

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגו'. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ״ב:י״ח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צַיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְיתָא, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ, לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן. וְהַעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִינוּן קָיְימִין. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח. R. Judah said: ‘How deaf are men to the warnings of the Torah, and how blind are they to their own condition that they are not aware that on the day when a human being comes forth into the world, all the days that are assigned to him come forward and fly about the world and descend and warn the man, each day in its turn.

דְּתַנְיָא, אִינוּן יוֹמִין דְּבַּר נָשׁ כַּד אִתְבְּרֵי, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַּר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר. And when a man has been so warned and yet sins against his Master, then the day on which he sinned ascends in shame and bears witness and stands by itself outside.

וְתָאנָא, בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ. וְאִתְתַּקַּן בְּדִיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ. And so it remains until the man repents. If he becomes virtuous it returns to its place, but if not, then it goes down and joins the outside spirit and returns to its house, and assumes the exact shape of that man in order to plague him and dwells with him continually in his house. If he is virtuous it proves a good companion, and if not, an evil companion.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִתְפַּקְדָּן אִינוּן יוֹמִין וְחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִינוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. In either case, such days are missing from the full number and are not counted with the others. Woe to the man who has diminished the number of his days before the Almighty, and has not left days for himself with which to crown himself in the other world, and to approach the Holy King.

תָּא חֲזֵי, כַּד קְרִיבוּ אִינוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. אִי הוּא זַכָּאָה, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִינוּן יוֹמִין. וְאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ. וְאִינוּן יוֹמִין הֲווּ, דְּזָכָה בְּהוּ, וְלָא חָב בְּהוּ. For if he is worthy he ascends by means of those days, and they become a glorious vesture for his soul, those days in which he acted virtuously and did not sin.

וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי, אִינוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא. כָּל שְׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִינוּן, וְלָא לֶהוֵי לֵיהּ לְבַּר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ, דְּדָיְינִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִינוּן יוֹמִין. יוֹמִין עַל יוֹמִין, יוֹמִין עַל חַד תְּרִין. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶה דְּאִתְכַּסֵּי. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִינוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי. Woe to him that has diminished his days above, since when he comes to be clad in his days, those days that he spoilt by his sins are lacking, and his vesture is therefore defective; all the more so if there are many of them and he has nothing at all with which to clothe himself in the other world. Then woe to him and woe to his soul, since he is punished in Gehinnom for those days, many days for each, because when he departed from this world he had no days with which to clothe himself and no garment wherewith to cover himself. Happy are the righteous whose days are all stored up with the Holy King, and form glorious vestures with which they may robe themselves in the other world.

תָּנִינָן בְּרָזָא דְּמַתְנִיתִין, מַאי דִכְתִיב, (בראשית ג׳:ז׳) וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעֲבִיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קל״ט:ט״ז) גָּלְמִי רָאוּ עֵינְיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ. יָמִים יוּצָרוּ. יָמִים יוּצָרוּ וַדַּאי, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא (מאני) לְבוּשָׁא אָחֳרָנִין, וְלָא מִן יוֹמוֹי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַשׂ ה' אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. This is the esoteric explanation of the verse, “and they knew that they were naked” (Gen. 3, 7), that is to say, that the glorious raiment made of those days had been impaired and none of them was left to clothe themselves with. And so it was until Adam repented and God pardoned him and made him other garments, but not of his days, as it is written: “And God made Adam and his wife coats of skins and clothed them” (Gen. 3, 21).

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כד) בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִּילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ, וְלָא גָרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יְקָר כְּלוּם, דִּכְתִיב בָּא בַּיָּמִים. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:כ״א) וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. Observe that of Abraham it says that “he came into days” (Gen. 24, 1), because when he departed this world he literally came into possession of his former days and was invested with them, his robe of glory being full and complete. Job, on the other hand, said of himself: “Naked came I out of my mother’s womb and naked shall I return thither” (Job. 1, 21), because no material was left wherewith to clothe himself.

תָּנָא, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, דְּיוֹמֵיהוֹן זַכָּאִין, וְאִשְׁתָּאֲרוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי (זכאין), וְכַד נָפְקִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאִתְעֲבִידוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ. וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זָכָאן לְאִתְעַנָּגָא מֵעִנּוּגָא דְעַלְמָא דְאָתֵי, וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זְמִינִין לַאֲחָיָיא וּלְמֵיקַם. וְכָל אִינוּן דְּאִית לְהוּ לְבוּשָׁא יְקוּמוּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ל״ח:י״ד) וַיִּתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ. וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּיוֹמֵיהוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן (עלמין) חַסְרִין, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנַּיְיהוּ, בַּמֶּה דְאִתְכַּסְיָין, כַּד יִפְקוּן מֵעַלְמָא. Our teachers have said: “Happy the righteous whose days are without reproach and remain for the world to come, so that after death they are all joined together and formed into robes of glory through which they are privileged to enjoy the delights of the future world, and in which they are destined to come to life again. But woe for the sinners whose days are defective, so that there is not left from them wherewith to cover themselves when they depart from the world.”

תָּאנָא, כָּל אִינוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס"א גולמא), מֵעִטּוּרֵי דְּמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אֲבָהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְתָא דְעֵדֶן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו'. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְּיוֹמֵיהוֹן, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:ו׳) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר. We have further learnt that all the virtuous who have acquired a robe of glory through their days are crowned in the future world with crowns like those of the patriarchs, from the stream that flows continually into the Garden of Eden, and of them it is written, “the Lord shall lead thee continually and satisfy thy soul in dry places” (Is. 58, 11), but the wicked who have not acquired such a garment will be “like the heath in the desert that shall not see when good cometh, but inhabits the parched places in the wilderness” (Jer. 17, 6).’

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחֲצָנוּ יַתִּיר הֲוָה לֵיהּ, דִּכְתִיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחֳרָא. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִּילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן. R. Isaac said: ‘Of all men Jacob had the fairest prospect, because he was entitled to a robe on account both of his own days and of those of his fathers; hence he said: “I shall lie with my fathers.”’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ. בְּגָדָיו. בִּגְדֵי עֵשָׂו מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הֲווּ, אֶלָּא דְעֵשָׂו הֲווּ הַנְהוּ בְּגָדִים. דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:ט״ו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הכא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע. R. Judah said: ‘When Jacob went in to his father to obtain a blessing, he was wearing the garments of Esau; nevertheless the text says that Isaac smelt his garments (Gen. 27, 27), to indicate that he caught the odour of his raiment in the future world, and it was therefore that he blessed him.

אֶלָּא, הָכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתָּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְּהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. מַאי מַשְׁמַע, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס"א נטיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם. Hence, too, he said: “See the smell of my son is as the smell of a field which the Lord hath blessed”, the reference being to the field of holy apples, in which every day drops dew from the place called heaven; hence he continued: “God give thee of the dew of the heaven.”

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ, מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנִּי הָאָרֶץ. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. תָּנָא, אֶלֶף וַחֲמֲשׁ מְאָה רֵיחִין, סָלְקִין בְּכָל יוֹמָא מִגַּן עֵדֶן, דְּמִתְבַּסְּמֵי בְּהוּ אִינוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר דְּהַהוּא עַלְמָא, דְּמִתְעַטְּרָן מִן יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ. It has been taught that fifteen odours ascend every day from the Garden of Eden to perfume those precious garments in the other world.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כַּמָּה לְבוּשִׁין אִינוּן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, טוּרֵי (ויקרא ע"א ע"ב) דְעָלְמָא, עַל דָּא פְּלִיגוּ. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן. חַד דְּמִתְלַבְּשֵׁי בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, רוּחָא דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא. וְחַד יְקָרָא מִכֹּלָּא, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתָא בְּגוֹ צְרוֹרָא דְחַיֵּי, בֵּין פּוּרְפִּירָא דְמַלְכָּא. וְחַד לְבוּשָׁא דִּלְבַר, דְּקָאִים וְלָא קָאִים, אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְחֲזֵי. בְּהַאי מִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נַפְשָׁא, וְאָזְלָא וְשָׁטָא בְּעַלְמָא. R. Judah asked how many garments there are. R. Eleazar said: ‘The authorities differ on this point, but in truth there are three. One is for clothing the spirit (ruah) in the terrestrial Garden of Eden. A second, the most precious of all, is for investing the inner soul (neshamah) when among the bundle of the living in the circle of the King. The third is an outer garment which appears and disappears, and with which the vital soul (nefesh) is clothed. It flits about the world

וּבְכָל רֵישׁ יַרְחֵי (שתא) וְשַׁבַּתָּא, אָזְלַת וְאִתְקַשְּׁרַת בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דְּעֵדֶן דְּאַרְעָא, דְקָיְימָא בֵּין פַּרְגּוֹדָא יַקִּירָא, וּמִנֵּיהּ אוֹלִיף וְיָדַע מַה דְּיָדַע, וְשָׁט וְאוֹדַע לֵיהּ בְּעַלְמָא. and on Sabbaths and New Moons it attaches itself to the spirit in the terrestrial paradise and learns from it certain things which it goes and makes known in this world.

תָּנָא, בִּתְרֵין קִשּׁוּרִין אִתְקַשַּׁר נַפְשָׁא, בְּכָל רֵישׁ יַרְחָא וְשַׁבַּתָּא, בְּקִשּׁוּרָא דְרוּחָא, דִּי בֵּין רֵיחֵי בּוּסְמִין דִּבְגִנְתָא דְעֵדֶן דְּאַרְעָא, וּמִתַּמָּן אָזִיל וְשָׁאט, וְאִתְקַשַּׁר עִם רוּחָא בְּנִשְׁמָתָא דִּצְרִירָא בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וּמִתְרַוְיָא וּמִתְזָנַת מֵאִינוּן זִיוִין יְקָרִין, דְּהַאי סִטְרָא, וּדְהַאי סִטְרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, תָּמִיד דַּיְיקָא. It has been taught that on Sabbaths and New Moons the soul (nefesh) makes two visits. First it joins the spirit among the perfumes of the terrestrial paradise, and then in company with the spirit it joins the higher soul in the “bundle of the living”, and feasts itself on the glorious radiance coming from both sides. This is hinted in the expression “The Lord shall satisfy thy soul in bright places” (Is. 58, 11),

וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ. מַהוּ בְּצַחְצָחוֹת. אֶלָּא צַחוּתָא חַד, כַּד אִתְקַשַּׁר בְּרוּחָא דִּבְגִנְתָא דִלְתַתָּא, צַחוּתָא דִלְגַו מִן צַחוּתָא, כַּד מִתְקַשְּׁרָן בְּנִשְׁמָתָא דִלְעֵילָא, בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי, וְהַיְינוּ בְּצַח חַד, צַחוֹת תְּרֵין, דְּאִינוּן לְעֵילָא לְעֵילָא, בְּיַקִּירוּ דְנִשְׁמָתָא וַדַּאי, כְּלוֹמַר צַחְצָחוֹת, מַאן יָרִית דָּא, נַפְשֶׁךָ. נַפְשֶׁךָ מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלְקֵהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא. the plural including both the outer radiance of the place of the spirit and the radiance within radiance which they enjoy by associating with the higher soul in the “bundle of the living”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כַּד אֲנָא בֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דְּבָבֶל, מִתְכַּנְשֵׁי גַּבָּאי, וְאוֹלְפֵי מִלֵּי בְּאִתְגַּלְּיָיא, וְאִינוּן עַיְילֵי לוֹן בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא תַּקִּיפָא, סְתִימָא מִכָּל סִטְרִין. כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן אָרְחוֹי דְגִנְתָא דְמַלְכָּא, אוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא. (נ"א כמה זמנין אמינא לון ארחוי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין). Said R. Simeon: ‘When I visit the Companions in Babylon they come together to hear me, and I discourse to them openly, but they go and seal up my teaching under an iron padlock which makes it inaccessible to all. How often have I taught them the ways of the Garden of the King and the doctrine of the King!’

כַּמָּה זִמְנִין אוֹלִיפְנָא לוֹן כָּל אִנּוּן דַּרְגִּין דְּצַדִּיקַיָא דִּבְהַהוּא עַלְמָא, וְכֻלְּהוּ מִסְתָּפֵי לְמֵימַר מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא לָעָאן (מעלעלין) בְּגִמְגוּמָא. בְּגִינִי כָּךְ פְּסִילוּסִין אִקְרוּן, כְּהַהוּא פְּסִילוּתָא דִמְגַמְגֵם בְּפוּמֵיהּ. How often have I taught them all the degrees of the righteous in the future world! But they are all frightened to repeat these things and only mumble them, on which account they are called “mumblers”.

אֲבָל לִזְכוּתָא דָּאִינְנָא לְהוּ, הוֹאִיל וּמִסְתָּפֵי. דְּהָא אֲוִירָא קַדִּישָׁא וְרוּחָא קַדִּישָׁא אִתְעֲדֵי מִנַּיְיהוּ, וְיָנְקֵי מֵאֲוִירָא וְרוּחָא דִרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקֶשֶׁת אִתְחֲזֵי עֲלַיְיהוּ, וְלָאו אִינוּן כְּדַאי לְמֶחמֵי סֵבֶר אַנְפּוֹי (ס"א דאליהו), כָּל שֶׁכֵּן סֵבֶר אַנְפִּין אָחֳרָנִין. However, I account this fear in them creditable, because they are denied the air and the spirit of the Holy Land and inhale the air and the spirit of an alien region. Further, too, the rainbow has appeared in their time,¹The appearance of the rainbow, reminding God of His promise not to destroy the world, is a proof that there are no righteous who could protect the world by their merits alone. Vide T. B. Kethuboth, 77b. and hence they are not worthy to behold the presence of Elijah, not to mention others.

אֲבָל דָּא מְהַנְיָא לְהוּ, דְּאֲנָא שְׁכִיחַ בְּעַלְמָא וְאֲנָא סִימָנָא (נ"א סמכא) בְּעַלְמָא, דְּהָא בְּחַיַּי לָא יָתִיב עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וְלָא אִתְדָּן בְּדִינָא דִלְעֵילָא, בַּתְרָאי לָא יָקוּם דָּרָא כְּדָרָא דָא. וְזַמִּין עַלְמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּיָגִין עֲלַיְיהוּ, וְכָל אַנְפִּין חֲצִיפִין יִשְׁתַּכְּחוּן בֵּין לְעֵילָא בֵּין לְתַתָּא. לְעֵילָא, בְּחוֹבַיְיהוּ דִלְתַתָּא, וַחֲצִיפוּתָא דִלְהוֹן. Their good fortune is that I am still alive to be the ensign and support of the world, for in my days the world will not be afflicted and the punishment of heaven will not fall upon it. After me there will not arise a generation like this one, and the world will be left without a protector, and insolence will be rampant both above and below-above on account of the insolence of those below, and their shamelessness.

וּזְמִינִין בְּנִי עַלְמָא דְּצָוְוחִין, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח עֲלַיְיהוּ. יְהַדְּרוּן רֵישָׁא לְכָל סִטְרֵי עַלְמָא, וְלָא יְתוּבוּן בְּאַסְוָותָא. אֲבָל חַד אָסוּתָא אַשְׁכַּחְנָא לְהוּ בְּעַלְמָא וְלָא יַתִּיר, בְּהַהוּא אֲתַר דְּיִשְׁתַּכְּחוּן אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ (ויקרא ע"א ע"א) סֵפֶר תּוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּקַּר בֵּיהּ. כַּד מַפְקֵי הַאי, בְּגִינֵיהּ מִתְעָרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַכְתִּיב בֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא חָזֵי, וְהָא אוֹלִיפְנָא מִלָּה. Mankind will cry and none will take heed; they will turn to every side and find no remedy. But one remedy there will be in the world and no more, to wit, in the place where there will be men devoting themselves to the study of the Torah, and where there will be a Scroll of the Law free from all error. When this will be taken out, the upper and lower denizens will bestir themselves, especially if the Holy Name is written in it in the fitting manner.

וַוי לְדָרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּינַיְיהוּ סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא מִתְעָרֵי עֲלֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא. מַאן אִתְעַר עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְעַלְמָא בְּצַעֲרָא טְפֵי, וְאִצְטְרִיךְ עַלְמָא לְמִטְרָא, וְאִצְטְרִיךְ לְאַגְלָאָה סֵפֶר תּוֹרָה יַתִּיר בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא. As I have already taught, woe to the generation the members of which, high and low, do not rise when the Scroll of the Law is displayed Who shall come to its aid when the world is in distress and requires protection? Then it is necessary more than ever to display the Scroll of the Law.

דְּכַד עַלְמָא בְּצַעֲרָא, וּבָעָאן בְּנֵי נָשָׁא רַחֲמִין עֲלֵי קִבְרֵי, כֻּלְּהוּ מֵתִין מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, דְּהָא נַפְשָׁא אַקְדִימַת וּמוֹדָעָא לְרוּחָא, דְּהָא סֵפֶר תּוֹרָה אִשְׁתַּכַּח בְּגָלוּתָא, דְּאִיגְלֵי בְּדוֹחֲקָא דְעַלְמָא, וְחַיָּיא אָתָאן וּבָעָאן רַחֲמֵי. For when the world is in distress, and men go to the cemeteries to offer supplication, all the dead take note of the Scroll, since the soul goes and informs the spirit that the Scroll of the Law is in captivity through the distress of the world, and the living have come to supplicate.

כְּדֵין רוּחָא מוֹדְעָא לִנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר, וְחָס עַל עַלְמָא, וְדָא עַל גָּלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה מֵאַתְרִיהּ, וְחַיָּיא אָתִין לְמִבְעֵי רַחֲמֲי עַל קִבְרֵי מֵתַיָי. וַוי לְדָרָא אִי אִצְטְרִיךְ סֵפֶר תּוֹרָה לְאַגְלָאָה לֵיהּ מֵאֲתַר לְאֲתַר, אֲפִילּוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, דְּהָא לָא אִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְיהוּ עַל מַה יִשְׁגְּחוּן עֲלַיְיהוּ. Then the spirit informs the higher soul (neshamah) and the higher soul informs the Almighty, who then takes note and has pity on the world, all because the Scroll of the Law has been banished from its place, and the living have come to supplicate by the graves of the dead. Alas for the generation that has need to remove the Scroll of the Law from one place to another, even from one synagogue to another, because they have nothing else to which to turn.

וְדָא לָא יָדְעִין כֻּלְּהוּ בְּנֵי נָשָׁא, דְּהָא שְׁכִינְתָּא כַּד אִתְגַּלְּיָיא גָּלוּתָא בַּתְרָאָה. עַד לָא תִסְתַּלַּק לְעֵילָא, מַה כְּתִיב, (ירמיהו ט׳:א׳) מִי יִתְּנִנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְּדָחֲקָא אִשְׁתַּכַּח טְפֵי בְּעַלְמָא, תַּמָּן אִשְׁתַּכְּחַת, וּבְגָלוּתָא דְסֵפֶר תּוֹרָה, תַּמָּן הִיא, וְכֹלָּא מִתְעָרִין עֲלֵיהּ, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. Not all men know that the Shekinah at its last exile did not withdraw to heaven, but to “the wilderness, to an inn of travellers” (Jer. 9, 1), and that since then it is always to be found in the place where Israel is particularly in distress, and also wherever the Scroll is removed and high and low rise up before it.

תָּנִינָן, תְּרֵיסַר יַרְחֵי, הַאי נֶפֶשׁ אִיהִי מִתְקַשְּׁרָא בְּגוּפָא בְּקִבְרָא, וְאִתְדָּנוּ בְּדִינָא כְּחֲדָא, בַּר הַהִיא נֶפֶשׁ דְּצַדִּיקַיָיא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ, וּזְמִינָא בְּקִבְרָא, וְיָדַע בְּצַעֲרָא דִילֵיהּ, וּבְצַעֲרָא דְחַיֵּי יָדַע (ס"א לא ידע), וְלָא אִשְׁתַּדְּלַת עֲלַיְיהוּ. We have learnt that the soul is linked with the body twelve months in the grave, and they are judged together (this, however, does not apply to the souls of the righteous, as we have laid down), and it is present in the grave and is aware of the sufferings of the body. It also knows the sufferings of the living, but does not intervene on their behalf.

וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי, אִתְלַבַּשׁ בִּלְבוּשָׁא חַד, וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא, וְיָדַע מִן רוּחָא מַה דְּיָדַע, וְאִשְׁתְּדָּל צַעֲרָא לְעַלְמָא, וּלְמִבָּעֵי רַחֲמֵי. וּלְמִנְדַע (להו) צַעֲרָא דְחַיֵּי. After twelve months it is clad in a certain vesture, and goes to and fro in the world, learning certain things from the spirit and interesting itself on behalf of the living who are in distress.

וּמַאן אִתְעַר לְכָל הַאי, בְּזִמְנָא דְאִית זַכָּאָה, דְּאוֹדַע לְהוּ כְּדְקָא יְאוּת, וְהַהוּא זַכָּאָה אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּינַיְיהוּ. דְּתַנְיָא, זַכָּאָה כַּד אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בֵּין חַיָּיא, וּבֵין מֵיתַיָא אִשְׁתְּמוֹדַע, דְּהָא כָּל יוֹמָא מַכְרְזֵי עֲלֵיהּ בֵּינַיְיהוּ, וְכַד צַעֲרָא טָפֵי בְּעַלְמָא, וְהוּא לָא יָכִיל לַאֲגָנָא עַל דָּרָא, הוּא אוֹדַע לְהוּ צַעֲרָא דְעַלְמָא. But this is only when there is among them a virtuous man whose merit is properly recognized by them. For so we have learnt, that when a virtuous man is left in the world, he is known both among the living and the dead, and when the world is in great distress and he cannot deliver it, he makes the trouble known to the dead.

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מַאן רֹאשׁ הַמִּטָּה. דָּא שְׁכִינְתָּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, חַס וְשָׁלוֹם. אֶלָּא לְדִידֵיהּ כָּרַע וְסָגִיד. (אלא) תָּא חֲזֵי, מִטָּה, דָּא שְׁכִינְתָּא. דִּכְתִיב, (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. רֹאשׁ הַמִּטָּה מַאן הוּא. דָּא יְסוֹדָא דְעַלְמָא, דְּהוּא רִישָׁא דְעַרְסָא קַדִּישָׁא. עַל רֹאשׁ, דָּא יִשְׂרָאֵל, דְּקָאִים עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. בְּגִינֵי כָּךְ, יִשְׂרָאֵל לְדִידֵיהּ קָא סָגִיד. AND ISRAEL BOWED HIMSELF DOWN UPON THE BED’S HEAD. The “bed’s head” is the Shekinah. Said R. Simeon: ‘Not at all. The bed stands for the Shekinah, as in the verse, “Behold, it is the litter of Solomon” (S. S. 3, 7). The “head of the bed” is the Foundation of the World who is the head of the sacred couch; and “that which is upon the head” is (the supernal) Israel who is established at the head of the bed. Hence, Israel bowed down to his appropriate grade.

וְאִי תֵימָא, הָא בְּהַהוּא זִמְנָא לָא הֲוָה מָרַע, דְּהָא לְבָתַר כְּתִיב, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה. וּבְשַׁעְתָּא דְּסָגִיד, לָא הֲוָה חוֹלֶה, וְעַל דְּיָדַע דְּהָא בְהַהוּא זִמְנָא, סָלִיק בְּדַרְגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא כֻּרְסְיָיא שְׁלֵימָתָא, בְּגִינֵי כָּךְ סָגִיד לְהַהוּא רְתִיכָא, כֻּרְסְיָיא עִלָּאָה, שְׁלִימוּ דְאִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף, דְּאִקְרֵי עַל שְׁמֵיהּ. וְעַל דָּא, וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה וַדַּאי, דְּהָא אִסְתַּלַּק לְאַתְרֵיהּ וְאִתְעַטַּר בְּעִטְרוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא: At this time he was not yet ill, as we see from the next verse, but because he knew that at the time he would rise to a supernal holy grade to become a perfect throne, therefore he bowed down to that supernal throne, the completion of the great and mighty tree, which was called by his name, to “Him who is over the Head of the bed”.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, שָׁאנֵי יַעֲקֹב, דִּשְׁכִינְתָּא הֲוַת אֲחִידַת בֵּיהּ, וְאִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ו:ד׳) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, לְדָיְירָא עִמָּךְ בְּגָלוּתָא. וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי נִשְׁמָתָךְ, וּלְאִתְקְבָרָא גּוּפָךְ בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. מַאי קָא מַיְירֵי, (אף על גב דקא) (נ"א דהא לא) נָפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. (נ"א ועל דא ואנכי אעלך גם עלה כתיב). R. Judah said: ‘Jacob was different, because the Shekinah was closely attached to him. Hence it is written, “I will go down with thee to Egypt” (Gen. 46, 4), to wit, to abide with thee in captivity; “and I will also surely bring thee up again” (Ibid,.), to attach thy soul to Me, and to obtain burial for thy body in the graves of thy fathers-and this even though he departed life on an alien soil.

וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, יוֹסֵף וַדַּאי, דְּהָא הוּא בּוּכְרָא דְהִרְהוּרָא דְלִבָּא, בּוּכְרָא דְּטִפָּה קַדְמָאָה הֲוַת, כִּדְאִתְּמָר. וּבְגִין דְּיָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טְמִירָא דָא, אִתְבַּשַּׂר לֵיהּ בְּיוֹסֵף, דְּהָא כָּל רְחִימוּתָא בֵּיהּ תַּלְיָא. He was further promised that Joseph should put his hand on his eyes, the reason being that God knew that he was the firstborn in intent, and that he was most attached to Joseph.’

יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. מַאי קָא מַיְירֵי. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּגִין יְקָרָא דְיַעֲקֹב, וּלְאִתְבַּשְּׂרָא דְּהָא יוֹסֵף קַיָּים, וְיִשְׁתַּכַּח עֲלֵיהּ בְּמִיתָתֵיהּ. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, מִלָּה אוֹלִיפְנָא, וְדָחִילְנָא לְגַלָּאָה, וּבְעוֹבָדֵי עַלְמָא חָכְמְתָא אִשְׁתַּכַּח. אֲתָא רִבִּי אַבָּא, (ד"א ל"ג ונשקיה) בָּטַשׁ בֵּיהּ. אָמַר, אֵימָא מִילָךְ, וְזַיֵּין זַיְינָךְ. בְּיוֹמוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מִלִּין אִתְגַּלְּיָין. What was the idea of this promise of putting his hands on his eyes? R. Jose said that it was as a sign of honour to Jacob, and to inform him that Joseph was alive and would be with him at his death. Said R. Hizkiah: ‘I have learnt something about this which I hardly like to disclose, showing how wisdom is embodied in a common practice.’ R. Abba clapped him on the shoulder, saying: ‘Speak out and do not be afraid; in the days of R. Simeon there is no need for secrecy.’

אָמַר, אוֹלִיפְנָא מִפִּרְקִין דְּרַב יֵיסָא סָבָא, בְּנִמּוּסֵי עַלְמָא. בַּר נָשׁ דְּזָכֵי לְבַר בְּהַאי עַלְמָא, לִיבָּעֵי לֵיהּ לְנַגְדָּא עַפְרָא עַל עֵינוֹי כַּד אִתְקַבַּר, וְדָא הוּא יְקָרָא דִילֵיהּ, לְאַחֲזָאָה דְעַלְמָא אַסְתִּים מִנֵּיהּ, וְהוּא יָרִית לֵיהּ לְעַלְמָא תְּחוֹתוֹי. He then said: ‘I have seen in the chapter of R. Jesse the Elder regarding customs, that if a man has a son, when he dies the son ought to put dust on his eyes at the time of his burial, and this is a mark of respect to him, being a sign that the world is now concealed from him, but his son inherits the world in his place.

בְּגִין דְּעֵינוֹי דְבַר נָשׁ, חֵיזוּ דְעַלְמָא בֵּיהּ אִתְחֲזֵי, וְכָל גְּוָונִין הָכִי אִינוּן דְּאַסְחָרוּ. חִוָּורָא דְבֵיהּ, הוּא יַמָּא רַבָּא אוֹקְיָנוֹס, דְּאַסְחַר כָּל עַלְמָא בְּכָל סִטְרֵי. גּווָֹנָא אָחֳרָא הוּא יַבֶּשְׁתָּא (דאקיפו), דְּאֲפִיקוּ מַיָא, וְיַבֶּשְׁתָּא קָאִים בֵּין מַיָא, הָכִי הוּא גּווָֹנָא בֵּין מַיָא. For the human eye represents the world with its various colours. The outer ring of white corresponds to the sea of Oceanus which surrounds the whole world. The next colour represents the land which is surrounded by the sea.