תַּנְיָא. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַוי לְעַלְמָא, דְּהָא בְּנֵי נָשָׁא לָא חָמָאן וְלָא שְׁמָעָן, וְלָא יָדְעִין דְּהָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, קָלָא דְּכָרוֹזָא אִשְׁתְּמַע, בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין. AND THE TIME DREW NEAR THAT ISRAEL MUST DIE. R. Judah said: ‘Alas, for the ignorance of mankind! They see not, neither do they hear, nor know that every day the voice of a herald goes forth and resounds through two hundred and fifty worlds.

תָּנָא עַלְמָא חָדָא, אִשְׁתְּמוֹדַע לְעֵילָא. וְכַד כָּרוֹזָא נָפִיק, הַהוּא עַלְמָא מִזְדַּעְזְעָא וּמִתְחַלְחְלָא. נָפְקֵי (קסב ע"ב) תְּרֵין צִפֳּרִין, דְּאִסְתַּלָּקוּ מֵהַהוּא עַלְמָא, דִּמְדוֹרֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא דְּחֵיזוּ דְחַיֵּי וּמוֹתָא בֵּיהּ. We have learnt that when the herald goes forth one of these worlds shakes and trembles, and there issue from it two birds whose abode is beneath the tree wherein is the appearance of life and death,

נָפְקָא חַד צִפּוֹרָא לִסְטַר דָּרוֹמָא וְחַד צִפּוֹרָא לִסְטַר צָפוֹנָא, וְחַד צִפּוֹרָא כַּד נָהִיר יְמָמָא, וְחַד כַּד אִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא. כָּל חַד וְחַד קָרֵי וּמַכְרְזָא, מַה דְּשָׁמְעִין מֵהַהוּא כָּרוֹזָא. one towards the South and the other towards the North, one when the day dawns and one when it departs. Both proclaim what they hear from the herald.

לְבָתַר בָּעוּ לְאִסְתַּלָּקָא לְאַתְרַיְיהוּ, וּמִשְׁתַּמְטֵי רַגְלַיְיהוּ בְּנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא, וּמִתְלַכְּדָן בְּגַוֵּיהּ, עַד דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא. כַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, כָּרוֹזָא קָרֵי, (קהלת ט׳:י״ב) וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם. They then desire to return to their own place aloft, but their feet slip in the hollow of the great abyss and they are fastened there till midnight. Then the herald proclaims, and the sons of men are also “snared like birds caught in the trap”.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעְתָּא דְּמִתְלַכְּדָן רַגְלוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא, וְיוֹמוֹי אִתְקְרִיבוּ, הַהוּא יוֹמָא, אִתְקְרֵי יוֹם ה', לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ. תָּנָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, פַּקְדָא הַהוּא כִּתְרָא קַדִּישָׁא, עַל רוּחֵיהּ. וּמַאן אִיהוּ, דִּכְתִיב, (תהילים צ׳:י׳) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהִיא כִּתְרָא שְׁבִיעָאָה דְּכֹלָּא. R. Judah said: ‘The day when a man’s feet are caught and his time approaches to die is called “the day of the Lord”, because then his spirit returns to Him. We have learnt that at that time a holy Crown, to wit, the seventh, is entrusted with his spirit,

וְאִם מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה קָאֳתֵי, כְּתִיב, וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה דְּכִתְרָא דִּגְבוּרָה תְּמִינָאָה הֲוֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית אֲתַר לְאִתְמְשַׁךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוְן. בְּאֲתַר דְּלָא הֲוֵי יְסוֹדָא, בִּנְיָינָא לָא אִתְקְיַּים. or, if he comes from the side of Might (Oeburah) the eighth Crown; beyond that his days cannot be prolonged, as it says, “yet is their pride and labour but sorrow” (Ps. 90, 10); where there is no foundation the building cannot be firm.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָא, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, וּלְשָׁאֲבָא הַהוּא רוּחָא בְּגַוֵּיהּ. דְּתַנְיָא, בְּשַׁעְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְאֲתָבָא רוּחֵיהּ לֵיהּ, אִי זַכָּאָה הוּא הַהוּא רוּחָא, מַה כְּתִיב, (קהלת י״ב:ז׳) וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. R. Judah said: ‘Happy are the righteous when God is pleased to take back their spirit to Himself.

וְאִי לָא אִשְׁתַּכַּח זַכָאָה, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְּבָעֵי לְאִסְתַּחָאָה בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּלְאִתְתַּקָּנָא בְּגִין לְאִשְׁתָּאֲבָא בְּגוּפָא דְמַלְכָּא וְאִי לָא אִתְתַּקָּנַת, וַוי לְהַהוּא רוּחָא, דְמִתְגַּלְגְּלָא כְּאַבְנָא בְּקוֹסְפִיתָא, דִּכְתִיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. תַּנְיָא, אִי הַהוּא רוּחָא זָכֵי, כַּמָּה טָבִין גְּנִיזִין לֵיהּ בְּהַהוּא עַלְמָא. דִּכְתִיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ. But if a man is not adjudged worthy, woe to his spirit, which has to be purified and to be prepared before it can be drawn to the Body of the King; and if it is not prepared, woe to it that it must roll about “like a stone in a sling” (cf. I Sam.). Further, we have learnt: “If the soul is worthy, great is the bliss reserved for it in the other world, as it is written, “No eye hath seen save thine, O Lord, what thou wilt do for him that trusts in thee” (Is. 64, 3).’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כַּד הַהוּא בַּר נָשׁ אִתְקְרִיבוּ יוֹמוֹי, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזֵי עֲלוֹי בְּעַלְמָא וְאֲפִילּוּ צִפֳּרֵי שְׁמַיָא מַכְרִיזִין עֲלוֹי. וְאִי זַכָּאָה הוּא, תְּלָתִין יוֹמִין מַכְרִיזִין עֲלוֹי בֵּין צַדִּיקַיָא, בְּגִינְתָא דְעֵדֶן. R. Jose said: ‘When a man’s appointed time draws near, proclamation is made concerning him for thirty days, and even the birds of the heaven announce his doom; and if he is virtuous, his coming is announced for thirty days among the righteous in the Garden of Eden.

תָּנָא, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, נִשְׁמָתֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ בְּכָל לֵילְיָא, וְסָלְקַת וְחָמַאת דּוּכְתָּהּ בְּהַהוּא עַלְמָא, וְהַהוּא בַּר נָשׁ לָא יָדַע, וְלָא אַשְׁגַּח, וְלָא שַׁלִּיט בְּנִשְׁמָתֵיהּ, כָּל אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין כְּמָה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. דִּכְתִיב, (קהלת ח׳:ח׳) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלא אֶת הָרוּחַ וְגו'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מִכַּד שָׁרָאן אִינוּן תְּלָתִין יוֹמִין, צַלְמָא דְּבַּר נָשׁ אִתְחֲשַׁךְ, וְדִיוּקְנָא דְאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא אִתְמְנָעַת. We have learnt that during those thirty days his soul departs from him every night and ascends to the other world and sees its place there, and during those thirty days the man has not the same consciousness or control of his soul as previously.’ R. Judah said: ‘From the first arrival of those thirty days a man’s shadow becomes faint and his form is not outlined clearly on the ground.’