בְּגִין כָּךְ, בְּכָל אֲתַר דְּבִרְכָאן אִצְטְרִיכוּ לְבָרְכָא, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְבָּרְכָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר אִתְבָּרְכוּ אָחֳרָנִין, וְאִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְבָּרִיךְ בְּקַדְמִיתָא, אִינוּן בִּרְכָאן לָא מִתְקָיְימִין. From here we learn that wherever blessings are to be bestowed, God should be blessed first; otherwise the blessings will not be fulfilled.

וְאִי תֵימָא, הָא יַעֲקֹב דְּבָרְכֵיהּ אֲבוּהָ, וְלָא בָּרְכֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּבָרִיךְ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, לָא בָּרְכֵיהּ, עַד דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא, בָּרְכֵיהּ לְיַעֲקֹב. מְנָא לָן, דִּכְתִיב (בראשית כ״ו:י״ב) וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה'. הָכָא קִיֵּים בְּרָכָה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִיב, אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ ה', אִתְבָּרֵךְ בְּקִיּוּמָא דְּבִרְכָאן, וּלְבָתַר כְּתִיב בַּתְרִיהּ, וְיִתֶּן לְךָ וְגו'. כֵּיוָן דְּהַהוּא שָׂדֶה אִתְקְיַּים בְּקַיְימָא דְּבִרְכָאן, (ס"א בברכוי, מיד ברכיה, ויתן לך האלהים, דההוא שדה רזא) דְּנָפְקֵי מִינֵיהּ בִּרְכָאן, לְבָתַר דְּאִיהוּ אִתְקְיַּים בְּבִרְכוֹי. כְּגַוְונָא דָא בָּרִיךְ יַעֲקֹב בְּקַדְמִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבָתַר בָּרִיךְ לִבְנוֹי. תָּא חֲזֵי, בְּצַפְרָא בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַקְדָּמָא בִּרְכָאן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְבָתַר לִשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא, וְהָא אוֹקִימְנָא דִּכְתִיב בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְגו'. The blessing which Isaac bestowed on Jacob is no exception to this rule, because he said first, “behold the smell of my son is like the smell of a field which the Lord hath blessed”, where the field is an allusion to that field which is the source of blessings. Note that in the morning a man should first bless God and only then give his greeting to his fellow-men.

וְתָּא חֲזֵי, כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְבָרְכָא לְאִינוּן בְּנֵי יוֹסֵף, חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּזַמִין לְנָפְקָא מֵאֶפְרַיִם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. פָּתַח וְאָמַר, מִי אֵלֶּה. מַשְׁמַע (ס"א מאי שנא) דְּאָמַר בַּעֲבוֹדָה דָא דְסִטְרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה (שמות לכ) אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, כָּל אִינוּן סִטְרִין דְּהַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא, וּמִסִּטְרָא דְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא הַהוּא חִוְיָא. (שמות רל"ו ע"ב) וְאִית מַאן דְּרָכִיב עֲלֵיהּ, וְכַד מִזְדַּוְוגָן, אִקְרוּן אֵלֶּה. וְאִינוּן מִזְדַּמְּנִין בְּעַלְמָא, בְּכָל אִינוּן סִטְרִין דִּלְּהוֹן. When Jacob was about to bless Joseph’s sons, he saw by the Holy Spirit that Jeroboam the son of Nebat would issue from Ephraim, and he exclaimed, “Who are these?”, the word “these” (eleh) being an allusion to idols. The reason is that besides the evil serpent there is one that rides on it, and when they are joined together they are called “these”, and they visit the world with all their hosts.

וְרוּחַ דְּקוּדְשָׁא אִקְרֵי זֹאת, דְּאִיהוּ רָזָא דִּבְרִית, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּאִשְׁתַּכַּח תָּדִיר בְּבַּר נָשׁ, וְכֵן (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ, (ישעיה כה) זֶה ה'. (ס"א הוא יי) אֲבָל אִלֵּין, אִקְרוּן אֵלֶּ"ה, וְעַל דָּא כְּתִיב, אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. The Holy Spirit, on the other hand, is called “this”, and is symbolized by the covenant of the holy imprint which is ever on a man’s body.

וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב, (ישעיהו מ״ט:ט״ו) גַּם אֵלֶּה תִּשָּׁכַחְנָה, וְאָנֹכִי רָזָא דְזֹאת, לא אֶשְׁכָּחֵךְ. וּכְתִיב, (איכה א׳:ט״ז) עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָה, דְּהַהוּא חוֹבָא גָּרְמָא לוֹן לְמִבְכֵּי כַּמָּה בְּכִיָּין. דָּבָר אַחֵר עַל אֵלֶּה אֲנִי, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לְאֲתַר דָּא לְשַׁלְּטָאָה עַל יִשְׂרָאֵל, וּלְחָרָבָא בֵּי מַקְדְּשָׁא, וּבְגִין דְּאִתְיְיהִיב לוֹן רְשׁוּ לְשַׁלְּטָאָה, (ס"א כתיב, (איכה א׳:ט״ז) על אלה אני בוכיה, רזא דמלה דא סטרא דמסאבא דאתייהיב לון רשו לשלטאה) אֲנִי בּוֹכִיָה, דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא דְּאִקְרֵי אֲנִי. Hence we find written, “These also shall forget” (Is. 49, 15), and again, “For these I am weeping” (Ibid. 16), that sin being the cause to us of endless weeping; or alternatively, because this place was allowed to gain dominion over Israel and to destroy the Temple, the word “I” (ani) in this case referring to the Holy Spirit.

וְאִי תֵימָא, הָא כְּתִיב, (דברים כ״ח:ס״ט) אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּכָל אִלֵּין לָא מִתְקַיְימֵי, אֶלָּא מִגּוֹ אֵלֶּה, דְּתַמָּן כָּל לְוָוטִין שָׁרְיָין, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ אָרוּר. וּבְגִין דָּא אַקְדִּים וְאָמַר אֵלֶּה, דְּקָיְימָא לְמַאן דְּעֲבַר דִּבְרֵי הַבְּרִית. It may be asked, on this hypothesis, what are we to make of the words “These are the words of the covenant”? The answer is that the word “these” is here also appropriate, because the words of the covenant are established by “these”, since they are the abode of all curses, which await all who transgress the covenant.

(ויקרא כ״ז:ל״ד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה', בְּגִין דְּכָל פִּקּוּדָא דְאוֹרַיְיתָא לְאִתְדַּכָּאָה בַּר נָשׁ, וְלָא יִסְטֵי מֵאוֹרְחָא דָא, וְיִסְתַּמַּר מִתַּמָּן, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ. וְאִי תֵימָא (בראשית ו׳:ט׳) אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּהָא נָפַק חָם, דְּאִיהוּ אֲבִי כְנַעַן, וּכְתִיב, (בראשית מט) אָרוּר כְּנַעַן וְאִיהוּ רָזָא דָא דְאֵלֶּה. Similarly it is written, “These are the precepts which the Lord commanded”, because the object of all the precepts is to purify man so that he should not stray from the right path and should keep far away from there. Hence, too, it is written, “These are the generations of Noah”, because they included Ham the father of Canaan, who was accursed.

וְעַל דָּא (ס"א כל הני התוכא סוספיתא דדהבא, ועל דא כתיב מי אלה, ישראל כד עבדון עגלא) כְּתִיב וַיֹּאמְרוּ אֵלֶה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַנֵּי הִתּוּכָא סוֹסְפִיתָא דְּדַהֲבָא. אַהֲרֹן קָרִיב דַּהֲבָא, דְּאִיהוּ סִטְרָא דִילֵיהּ, דְּכָלִיל אִיהוּ בְּתוּקְפָא דְאֶשָׁא, וְכֹלָּא חַד, וְסִטְרָא דָא דַּהֲבָא וְאֶשָּׁא. (ד"א ל"ג לאתתקפא) רוּחַ מְסָאֲבָא, דְּאִשְׁתַּכַּח תָּדִיר בְּמַדְבְּרָא, אַשְׁכַּח אֲתַר בְּהַהוּא זִמְנָא, לְאַתְקָפָא בֵּיהּ. The spirit of eleh is the “dross of gold”. Aaron in the wilderness offered gold, which was his own affinity, since he was endowed with the strength of fire, and fire and gold are all one, but the unclean spirit which haunts the wilderness found at that time a place on which to fasten,

וּמַה דְּהֲווּ יִשְׂרָאֵל דָּכְיָין מֵהַהוּא זוּהֲמָא קַדְמָאָה דְּאַטִיל בְּעַלְמָא, דְּגָרִים מוֹתָא לְעַלְמָא, כַּד קָמוּ עַל טוּרָא דְסִינַי, לְבָתַר אַהֲדָרוּ, וְגָרִים לוֹ כְּמִלְּקַדְּמִין, לְסָאֲבָא לוֹן, וּלְאִתְתַּקְפָא עֲלַיְיהוּ. וְגָרִים לוֹן מוֹתָא, וּלְכָל עַלְמָא, לְדָרֵיהוֹן בַּתְרַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים פ״ב:ו׳) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלהִים אַתֶּם וְגו' אָכֵן כְּאָדָם וְגו'. and so Israel, after being freed at Mount Sinai from the primeval defilement which brought death into the world, afterwards incurred it again and brought death upon themselves and all their descendants.

וְעַל דָּא כַּד חָמָא יַעֲקֹב לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט דְּעֲבַד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְאָמַר אֵלֶּה אֱלהֶיךָ, אִזְדַּעְזַע, וְאָמַר מִי אֵלֶּה. כַּד בָּעָא לְבָתַר לְבָרְכָא לוֹן, בָּרִיךְ לֵיהּ (ס"א לשכינתא בקדמיתא, ולבתר) בָּרִיךְ (לון) לִבְנוֹי. כֵּיוָן דְּבָרִיךְ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא, לְבָתַר מֵהַהוּא אֲתַר דְּבָרִיךְ בְּקַדְמִיתָא, בָּרִיךְ לוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע וְגו'. Hence, when Jacob saw in his mind’s eye Jeroboam son of Nebat, who made an idol and said, “These are thy gods, O Israel”, he trembled and said, “Who are these?”. Hence when he came afterwards to bless them, he first blessed Elohim and then blessed them from that source.