Chapter 47
Chapter 47 somebodyVayechi 47:484-487 (Chapter 47) (Vayechi) (Zohar)
Vayechi 47:484-487 (Chapter 47) (Vayechi) (Zohar) somebodyרִבִּי (יצחק) חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קל״ה:א׳) הַלְּלוּ יָהּ הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה' הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה', הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאָמַר הַלְּלוּיָה, אַמַּאי הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה', וּלְבָתַר הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה'. אֶלָּא הָכִי תָּנִינָן, מַאן דִּמְשַׁבַּח (לחדא) לְאַחֲרָא, אִצְטְרִיךְ לְשַׁבָּחָא לֵיהּ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וּכְפוּם יְקָרֵיהּ הָכִי אִצְטְרִיךְ שִׁבְחֵיהּ, וְתָנִינָן מַאן דִּמְשַׁבַּח לְאַחֲרָא, בְּשִׁבְחָא דְּלֵית בֵּיהּ, הוּא גָלֵי (גלותא וסבב) גְנוּתֵיהּ, וְצָבֵי לְגַלָּאָה לֵיהּ. וְעַל דָּא, מַאן דְּעָבִיד הֶסְפֵּדָא עַל בַּר נָשׁ, אִצְטְרִיךְ כְּפוּם יְקָרֵיהּ, וְלָא יַתִּיר. דְּמִגּוֹ שִׁבְחֵיהּ אָתֵי לִגְנוּתֵיהּ, וּבְכֹלָּא שְׁבָחָא אִצְטְרִיךְ כְּפוּם יְקָרֵיהּ. R. Hizkiah discoursed on the verse: Praise ye the Lord (Hallelukah), praise, O ye servants of the Lord, praise the name of the Lord. ‘The repetition of the word “praise” in this verse’, he said, ‘seems somewhat pointless, but there is a reason for it. We have been taught that a eulogy should not be extravagant, and that to ascribe to another merits which he does not possess is really to reproach him; and, therefore, in recounting the praises of a deceased person, we should say only what he deserves and no more, otherwise through trying to praise we shall really blame him.
תָּא חֲזֵי, הַלְלוּיָהּ, הָכָא אִית שְׁבָחָא עִלָּאָה דְּמָארֵי דְכֹלָּא. אֲתַר דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא (ס"א אתר), דְּאִיהוּ טְמִירָא דְכָל טְמִירִין. וּמַאן אִיהוּ, י"ה. שְׁמָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא. Now the word Hallelukah (lit. praise ye Kah) contains the highest of all the praises of the Lord, mentioning, as it does, the place to which no eye can penetrate, being most recondite and inscrutable. This is Kah, the name which is supreme above all.
וּבְגִין כָּךְ הַלְּלוּיָהּ, שְׁבָחָא וּשְׁמָא כְּחֲדָא, כְּלִילָן כְּחֲדָא. וְהָכָא סָתִים מִלָּה דְּאָמַר הַלְּלוּיָהּ, וְלָא אָמַר מַאן הַלְּלוּיָהּ, לְמַאן אָמְרוּ הַלְּלוּ, אֶלָּא כְּמָה דְּי"ה סָתִים, הָכִי שְׁבָחָא דְּשַׁבּוּחֵי סָתִים אִינוּן, דִּמְשַׁבְּחֵי לָא יְדַעְנָא מַאן אִינוּן, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא סָתִים, בְּרָזָא עִלָּאָה. וּלְבָתַר דְּסָתִים בְּרָזָא עִלָּאָה, גַּלֵּי וְאָמַר, הַלְּלוּ עַבְדֵּי ה' הַלְּלוּ אֶת שֵׁם ה'. בְּגִין דְּדָא אִיהוּ אֲתַר דְּלָא סָתִים כְּהַהוּא עִלָּאָה טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין. דָּא הוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי שֵׁם, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל ב ו׳:ב׳) אֲשֶׁר נִקְרָא שָׁם שֵׁם ה'. Hence this psalm commences with “Hallelukah”, a word in which praise and name are combined. Further, the subject of the word “praise” is not specified, but just as the name Kah is undisclosed, so those who praise it are undisclosed, and so it is fitting that all should be undisclosed in the realm of the supreme mystery.
קַדְמָאָה סָתִים דְּלָא (ס"א דא) גַלְיָא, (תניינא) סָתִים וְגַלְיָא, וּבְגִין דְּקַיְימָא בְּאִתְגַּלְּיָיא, אָמַר אִינוּן דְּקָא מְשַׁבְּחֵי לְהַהוּא אֲתַר, מַאן אִינוּן. וְקָאֲמַר דְּאִינוּן עַבְדֵּי ה', דְּאִתְחַזּוּן לְשַׁבָּחָא לְאֲתַר דָּא. But the psalmist then continues: “Praise, O ye servants of the Lord, praise the name of the Lord”, because this is a place which is not undisclosed, a place which is called “Name”. The first is completely undisclosed, the second half undisclosed, half disclosed, and therefore the psalmist specified those who praised that place, and said that they are “the servants of the Lord”, who are meet to praise this place.
יְהִי שֵׁם ה' מְבוֹרָךְ, מַאי שְׁנָא דְּקָאֲמַר יְהִי. אֶלָּא יְהִי, רָזָא דְּאַמְשָׁכוּתָא מֵהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּאִיהוּ סָתִים דְּקָאֲמָרָן, דְּאִיהוּ י"ה, עַד רָזָא דִבְרִית, דְּאִיהוּ יו"ד תַּתָּאָה, כְּגַוְונָא דְּיוּ"ד עִלָּאָה, שֵׁירוּתָא כְּסוֹפָא. The text continues “Blessed be (Yehi) the name of the Lord.” The word yehi consists of the name Kah and the letter yod, and indicates the continuity between that supernal and inscrutable place which is Kah and the grade of the covenant which is the lower yod.
וּבְגִין כָּךְ יְהִי, רָזָא דְּאַמְשְׁכוּתָא מִטְּמִירָא דְכָל טְמִירִין, עַד דַּרְגָּא תַּתָּאָה. וּבְמִלָּה דָא אִתְקְיַּים כָּל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (י"ו ע"ב) יְהִ"י רָקִיעַ, יְהִ"י מְאוֹרוֹת, יְהִ"י אוֹר. בְּכָל אִינוּן עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא כְּתִיב יְהִי. For this reason the word yehi (let there be) in the account of the Creation, is used only of the upper productions, e.g. “let there be light”, ‘let there be a firmament”, “let there be lights”,
בְּכָל אִינוּן עוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, לָא כְּתִיב יְהִ"י. בְּגִין דְּרָזָא דָא דְּאִיהוּ (ס"א אמשכותא) מֵרָזָא עִלָּאָה, סְתִימִין דְּכָל סְתִימִין, לָא אִתְקְיַּים אֶלָּא בְּמִלִּין עִלָּאֵי דִּלְעֵילָא, וְלָא אִתְּמָר בְּאִינוּן מִלִּין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא. but it is not used in connection with the lower productions. So by this word the Holy Name is blessed in all.
וּבְדָא מִתְבָּרַךְ שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכֹלָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב יְהִי שֵׁם יְיָ מְבוֹרָךְ וְגו', מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, דָּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּקָא נָהִיר מִנֵּיהּ שִׁמְשָׁא, וְנָהִיר לְכֹלָּא. וְדָא הוּא אֲתַר דְרֵישָׁא עִלָּאָה סְתִימָאָה. lower productions. So by this word the Holy Name is blessed in all. The text continues: “From the rising of the sun unto the going down thereof.” The “rising” is the supernal place from which the sun derives light to shine over all, the place of the supernal and hidden fountainhead.
וְעַד מְבוֹאוֹ, דָּא הוּא אֲתַר קִשְׁרָא, דְּאִתְקַּשַּׁר בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא כְּדְקָא חָזֵי, וּמִתַּמָּן נָפְקָן בִּרְכָאן לְכֹלָּא, וְעַלְמָא מֵהָכָא אִתְּזָן, כְּמָה דְאִתְּמָר. וּבְגִין כָּךְ קָיְימָא הַאי אֲתַר לְאִתְּזָנָא מֵעֵילָא, וּלְאִתְבָּרְכָא מִתַּמָּן. וְכֹלָּא קָיְימָא בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא, דְּמִתְעָרֵי אִינוּן עַבְדֵּי יְיָ, כַּד מְבָרְכֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא, כִּדְקָאֲמָרָן. ובְגִין כָּךְ דְּאִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא, כְּתִיב הַלְּלוּ עַבְדֵּי יְיָ הַלְּלוּ אֶת שֵׁם יְיָ. The “setting” is the place to which faith is attached, from which blessings issue to all, and from which the world is sustained, as has been affirmed. The whole depends upon the impulse from below which is given by the service of the Lord when they bless the Holy Name, as we have said.’
אַדְהָכִי הֲוָה נָהִיר צַפְרָא, נָפְקוּ מִן מְעַרְתָּא, וּבְהַהוּא לֵילְיָא לָא דְמִיכוּ. אָזְלוּ בְּאָרְחָא, כַּד נָפְקוּ מֵאִינוּן טוּרִין, יָתְבוּ וְצַלּוּ צְלוֹתָא. מָטוּ לְחַד כְּפַר, וְיָתְבוּ תַּמָּן כָּל הַהוּא יוֹמָא, בְּהַהוּא לֵילְיָא נָמוּ, עַד דְּהֲוָה פַּלְגוּת לֵילְיָא, קָמוּ לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא. By this time the morning had dawned, and so they came out of the cave, not having slept the whole night. They went on their way, and when they got beyond the hills they sat down and said their prayers. They then came to a village, where they stayed the whole day. At night they slept till midnight, when they rose to study the Torah.