פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה וְאָמַר וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וְגו', וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, מַאי בַּיּוֹם הַהוּא, דְּהָא סַגֵּי דְּקָאֲמַר וַיְבָרֲכֵם. וְתוּ, כָּל לֵאמֹר כְּתִיב חָסֵר, וְהָכָא לֵאמֹר בְּוי"ו כְּתִיב, (כללא כתיב לאמר, אלא בוי"ו לאמור כתיב הכא) מַאי שְׁנָא. R. Judah began: AND HE BLESSED THEM ON THAT DAY, SAYING: IN THEE SHALL ISRAEL BLESS, SAYING.

אֶלָא רָזָא אִיהוּ, וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, מַאי בַּיּוֹם הַהוּא, רָזָא דְּדַרְגָּא דְּאִתְמַנָּא עַל בִּרְכָאן לְעֵילָא. יוֹם הַהוּא, יוֹם מֵהַהוּא אֲתַר עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי הוּא. וְהַאי יוֹם הַהוּא, דְּלֵית פִּירוּדָא בֵּין יוֹם וּבֵין הוּא, וּבְכָל אֲתַר הַיּוֹם הַהוּא, דָּא (הוא) תְּרֵין דַּרְגִּין (עלאין), דַּרְגָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה דְּאִינוּן כְּחֲדָא. The expression that day” has an esoteric meaning, and signifies the grade which is in charge of blessings above, the “day” from the supernal place which is called “That” (HU). Hence we translate “by the day of That”, indicating that there is no separation between “day” and “That”. The two signify an upper grade and a lower grade in conjunction.

וּבְגִין כָּךְ, כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְבָרְכָא לִבְנוֹי דְיוֹסֵף, בָּרִיךְ לוֹן בְּיִחוּדָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא כֻּלְּהוּ כְּחֲדָא, (ס"א לאמור בוא"ו דאתכליל וא"ו בינייהו, על דא ייחד לון ביחודא דלעילא כלהו כחדא) בְּגִין דְּיִתְקַיַּים בִּרְכַתְהוֹן, וּלְבָתַר כָּלִיל כֹּלָּא כְּחֲדָא. וְאָמַר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל (לאמר). מַאי בְּךָ. וַדַּאי דָּא רָזָא דְיִחוּדָא, בְּקַדְמִיתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא (ס"א יום ההוא מתתא לעילא), וּלְבָתַר נָחִית לְאֶמְצָעִיתָא וּלְתַתָּא. לֵאמוֹר בְּוא"ו הָא אֶמְצָעִיתָא. וּלְבָתַר נָחִית לְתַתָּא בְּךָ. וְהָכִי הוּא יָאוֹת כְּדְקָא חָזֵי, מִתַּתָּא לְעֵילָא וּמֵעֵילָא לְתַתָּא. Thus Jacob blessed the sons of Joseph with the union of upper and lower in order that the blessings might be unalterable. He then completed the conjunction by saying, “in thee shall Israel bless”.

בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל, מַאי יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל סָבָא. יְבוֹרָךְ יִשְׂרָאֵל לָא כְּתִיב, אֶלָּא יְבָרֵךְ, דְּהָא יִשְׂרָאֵל נָטִיל בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְבָרֵךְ לְכֹלָּא, בְּהַאי דַרְגָּא תַּתָּאָה דַיְיקָא, דְּקָאֲמַר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. The name Israel here refers to the patriarch Israel. This Israel receives blessings from above and then blesses all through this lower grade.

יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, אַקְדִּים לֵיהּ לְאֶפְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּאֶפְרַיִם עַל שְׁמָא (דיוסף) דְיִשְׂרָאֵל אִקְרֵי. מְנָא לָן. מֵהָא, דְּכַד שִׁבְטָא דְאֶפְרַיִם נָפַק, עַד לָא אִשְׁתְּלִים זִמְנָא דְּשִׁעְבּוּדָא דְמִצְרַיִם, דָּחֲקוּ שַׁעְתָּא וְנָפְקוּ מִן גָּלוּתָא, קָמוּ עֲלֵיהוֹן שַׂנְאֵיהוֹן וּקְטָלוּ לוֹן. וּכְתִיב, (יחזקאל לו) בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. מַשְׁמַע דִּכְתִיב, (יחזקאל לו) כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, וְעַל דָּא אַקְדִּים לְאֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה. בְּגִין כָּךְ אֶפְרַיִם מָטוּלֵיהּ לִסְטַר מַעֲרָב, וּמַטְלָנוֹי הֲוָה. Hence he said “God make thee as Ephraim and Manasseh”, putting Ephraim first because Ephraim were called Israel, as it is written: “Son of man, these bones are the whole house of Israel” (Ezek. 37, 11), where the reference according to tradition is to the members of the tribe of Ephraim who were killed when they tried to break out of the captivity of Egypt before the time. For that reason, too, the tribe of Ephraim in the wilderness journeyed on the west.¹Which was regarded as the side of the Shekinah.

תָּא חֲזֵי, בִּרְכְתָא דְּבָרִיךְ לִבְנֵי יוֹסֵף, אַמַּאי אַקְדִּים לוֹן בִּרְכָאן, עַד לָא יְבָרֵךְ לִבְנוֹי. אֶלָּא מִכָּאן, דַּחֲבִיבוּתָא דִּבְנֵי בְּנוֹי, חָבִיב עֲלֵיהּ דְּבַּר נָשׁ יַתִּיר מִבְּנוֹי. וּבְגִין כָּךְ, אַקְדִּים חֲבִיבוּתָא דִּבְנֵי בְּנוֹי קוֹדֶם לִבְנוֹי, לְבָרְכָא לוֹן בְּקַדְמִיתָא. Note that Israel blessed the sons of Joseph before he blessed his own sons, which shows that a man loves his grandchildren more than his children.’

וַיְבָרַכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קט״ו:י״ב) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְגו'. יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, אִלֵּין גּוּבְרִין. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, אִלֵּין נָשִׁין. בְּגִין דִּדְכוּרִין בָּעְיָין לְאִתְבָּרְכָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר נָשִׁין, וְנָשִׁין לָא מִתְבָּרְכָן אֶלָא מִבִּרְכַתְהוֹן דִּדְכוּרִין, דְּכַד דְּכוּרִין מִתְבָּרְכָן כְּדֵין נָשִׁין מִתְבָּרְכָן. וְאִי תֵימָא מֵהָא, דִּכְתִיב, (ויקרא ט״ז:ו׳) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, דְּבָעֵי לְכַפָּרָא עֲלֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר עַל בֵּיתֵיהּ, בְּגִין דְּמִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ. R. Jose said: ‘It is written: “The Lord hath remembered us, he will bless, he will bless the house of Israel.” The first “he will bless” refers to the men, and the “house of Israel” to the women, because the women derive blessings only from the blessings of the men. Alternatively, this lesson may be derived from the verse: “He shall make atonement for himself and for his house” (Lev. 16, 6)-for himself first and for his house afterwards.’