יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ וְגו'. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים ק״ד:י״ט) עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים וְגו'. עָשָׂה יָרֵחַ בְּגִין לְקַדְּשָׁא בֵּיהּ רֵישׁ יַרְחִין, וְרֵישׁ שַׁתִּין. וּלְעָלְמִין סִיהֲרָא לָא נָהִיר אֶלָּא מִשִּׁמְשָׁא, וְכַד שִׁמְשָׁא שַׁלִּיט, סִיהֲרָא לָא שָׁלְטָא. כַּד אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא, כְּדֵין סִיהֲרָא שָׁלְטָא, וְלֵית חוּשְׁבַּן לְסִיהֲרָא אֶלָּא כַּד אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא. JUDAH, THEE SHALL THY BRETHEN PRAISE, THY HAND SHALL BE ON THE NECK OF THY ENEMIES R. Jose discoursed here on the verse: He made the moon for seasons (Ps. 104, 19). ‘God’, he said, ‘made the moon for us to sanctify by it new moons and new years. Now the moon never shines except from the reflection of the sun, and when the sun is aloft the moon does not appear, but only when the sun is gathered in does the moon rule the heavens, and the moon is of no account save when the sun is gathered in.

וְתַרְוַויְיהוּ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:י״ז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וְגו'. וְהָיוּ לְאוֹתוֹת, אִלֵּין שַׁבָּתוֹת, דִּכְתִיב, (שמות ל״א:י״ג) כִּי אוֹת הִיא. וּלְמוֹעֲדִים, אִינוּן יוֹמִין טָבִין. וּלְיָמִים, אִלֵּין רֵישֵׁי יַרְחִין. וּלְשָׁנִים, אִלֵּין רִישֵׁי שְׁנִין. דְּלֶהווֹן אוּמּוֹת הָעוֹלָם עָבְדִין חֻשְׁבַּן לְשִׁמְשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל לְסִיהֲרָא. God made both of them to give light and also “for signs”, to wit, Sabbaths, “and for seasons”, to wit, festivals, “and for days”, to wit, new moons, “and for years”, to wit, New Year days, so that the Gentiles should reckon by the sun and Israel by the moon.