זְבוּלוּן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּוֹן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ וְגו'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהילים מ״ה:ד׳) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. וְכִי דָּא הוֹד וְהָדָר, לְמֵיזַן זַיְינָא, וּלְאִזְדַּרְזָא בְּהַאי. מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְאַגַּח קְרָבָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְזַרִיז גַּרְמֵיהּ בָּהּ, דָּא הוּא שְׁבָחָא (דמאריה), דָּא הוּא הוֹד וְהָדָר, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ חֲגוֹר חַרְבְּךָ. ZEBULON SHALL DWELL AT THE HAVEN OF THE SEA, ETC. R. Abba discoursed on the verse: Gird thy sword upon thy thigh, O mighty One, thy glory and thy majesty. He said: ‘Is this glory and majesty, to gird on weapons and to practise the use of them? To study the Torah and to fight battles in the Torah and to arm oneself with it-this is praiseworthy, this is glory and majesty.

אֶלָּא, וַדַאי עִקְּרָא דְמִלָּה, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְרָשִׁים לֵיהּ בִּבְנִי נָשָׁא, בְּגִין דְּיִנְטְרוּן לֵיהּ, וְלָא יִפְגְּמוּן לֵיהּ בִּפְגִימוּ לְהַאי רְשִׁימָא דְמַלְכָּא. וּמַאן דְּפָגִים לֵיהּ, הָא קָאִים לְקֳבְלֵיהּ (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, דְּאִתְרְשִׁים בֵּיהּ, וְהוּא פָּגִים לֵיהּ. The truth of the matter, however, is this. God has given men the sign of a holy covenant, and imprinted it upon them for them to preserve and not impair in any way. He who impairs it is confronted with the sword which avenges the insult to the covenant.

וּמַאן דְּבָעֵי לְנַטְרָא הַאי אֲתַר, יִזְדַּרֵז וִיתַקֵּן גַּרְמֵיהּ, וִישַׁוֵּי לְקֳבְלֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּיִצְרָא בִישָׁא יִתְקַף עֲלוֹי, לְהַאי חֶרֶב דְּקָיְימָא עַל יָרֵךְ, לְאִתְפָּרְעָא מִמַּאן דְּפָגִים הַאי אֲתַר. וּכְדֵין, חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, גִּבּוֹר אִיהוּ, גִּבּוֹר אִתְקְרֵי. וְעַל דָּא הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. Now he who desires to preserve this place should brace himself up to meet the evil prompter, and when the latter assails him should set before his eyes this sword, which is girded on the thigh to punish those who impair this place. Hence it says: “Gird thy sword upon thy thigh, O mighty One.” Such a one is called “mighty”, and hence it is his “glory and majesty”.

דָּבָר אַחֵר, חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר. מַאן דְּנָפִיק בְּאָרְחָא, יְתַקֵּן גַּרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דְמָארֵיהּ, וְיִזְדַּרֵז בְּהַאי (מ"ט ע"ב) צֶדֶק, חֶרֶב עִלָּאָה, בִּצְלוֹתָא וּבָעוּתִין עַד לָא יִפּוּק לְאָרְחָא. כְּדִכְתִיב, (תהילים פ״ה:י״ד) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. תָּא חֲזֵי, זְבוּלוּן נָפִיק תְּדִירָא לִשְׁבִילִין וְאָרְחִין, וְאַגַּח קְרָבִין, וְאִזְדַּרֵז בְּהַאי חֶרֶב עִלָּאָה, בִּצְלוֹתָא וּבָעוּתִין, עַד לָא נָפִיק בְּאָרְחָא, וּכְדֵין נָצַח עַמִּין, וְאִתְתַּקַּף עֲלַיְיהוּ. וְאִי תֵימָא יְהוּדָה, הָא אִתְתַּקַּן בְּהַאי, לְאַגָּחָא קְרָבִין, וְתִקּוּנִין, בְּהַאי חֶרְב, אַמַּאי זְבוּלוּן. אֶלָּא. Another explanation is that before setting out on a journey a man should prepare himself with prayer and arm himself with righteousness, which is the supernal sword, as it is written: “Righteousness shall go before him, and (then) he shall set his steps on the way” (Ps. 85, 14).

תָּא חֲזֵי, הַנֵּי תְּרֵיסַר שִׁבְטִין, כֻּלְּהוּ תִּקּוּנָא דְמַטְרוֹנִיתָא הֲווּ. תְּרֵין תִּקּוּנִין דְּנוּקְבֵי אָמַר שְׁלֹמה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, חַד לְרַעֲיָא עִלָּאָה יוֹבֵלָא, וְחַד לְכַלָּה, שְׁנַת הַשְּׁמִיטָה. חַד תִּקּוּנָא לְעֵילָא, וְחַד תִּקּוּנָא לְתַתָּא. עוֹבָדָא דִבְרֵאשִׁית, הָכִי הוּא נָמֵי, בְּהַנֵּי תְּרֵי אַתְרֵי, חַד עוֹבָדָא לְעֵילָא, וְחַד עוֹבָדָא לְתַתָּא, וְעַל דָּא פְּתִיחָא דְאוֹרַיְיתָא בְּב'. עוֹבָדָא דִּלְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, דָּא עֲבַד עַלְמָא עִלָּאָה, וְדָא עֲבַד עַלְמָא תַּתָּאָה. כְּגַוְונָא דָא. Now Zebulon used always to go out on the roads and highways and make war, and used first to arm himself with this celestial sword of prayer and supplication, and so he fought with peoples and overcame them. You may say that this was the function of Judah, so why is it assigned here to Zebulon? Observe this. The twelve tribes are the adornment of the Matron.

תָּא חֲזֵי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב קַדִּישָׁא, דְּזָכָה לְהַאי. וְהָא אִתְּמָר, מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, לָא אִשְׁתַּכַּח עַרְסָא שְׁלֵימָתָא כְּעַרְסֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וּבְשַׁעְתָּא דְבָעָא לְאִסְתַּלָּקָא מֵעַלְמָא, כְּדֵין הֲוָה שְׁלִים, בְּכָל (רל"א ע"ב) סִטְרוֹי. אַבְרָהָם מִימִינֵיהּ, יִצְחָק מִשְׂמָאלֵיהּ, הוּא בְּאֶמְצָעִיתָא, שְׁכִינְתָּא קַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב הַאי, קָרָא לִבְנוֹי, וְאָמַר לוֹן הֵאָסְפוּ, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח תִּקּוּנָא דִלְעֵילָא וְתַתָּא. When Jacob was about to depart from the world, and saw that he was perfected on every side, with Abraham at his right, Isaac at his left, himself in the centre, and the Shekinah in front of him, he called his sons round him in order that both the lower and the upper might be fitly adorned….¹The last 12 lines of the Hebrew text do not appear in our translation.

תָּא חֲזֵי, רָזָא דְמִלָּה, תְּרֵין תִּקּוּנִין אִשְׁתַּכָּחוּ תַּמָּן, חַד עִלָּאָה, וְחַד תַּתָּאָה, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא שְׁלִים כְּדְקָא יְאוּת. תִּקּוּנָא עִלָּאָה, תִּקּוּנָא סָתִים וְגַלְיָא, דְּהָא תִּקּוּנָא דְיוֹבֵלָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאָמַר שְׁלֹמֹה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים כִּדְקָאֲמָרָן, רֵישָׁא סָתִים הֲוָה דְּלָא אִתְגַּלְּיָיא הָכָא, וְלָא יָאוֹת לְאִתְגַּלְּיָיא. דְּרוֹעִין וְגוּפָא אִתְגַּלְּיָין, וְהָא יְדִיעִין. שׁוֹקִין סְתִימוּ וְלָא אִתְגַלְּיָין. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּנְבוּאָה לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. וְתִקּוּנָא דָא סָתִים וְגַלְיָיא. The twelve tribes correspond to the twelve oxen which were under the sea of bronze made by Solomon (I Kings 7, 23 sqq.), three for each of the cardinal points. Three of them represented the right Arm, three the left Arm, three the right Thigh, and three the left Thigh. There were three tribes for each, because in each of these limbs there are three joints. And although this “adornment” was only complete with the number of six hundred thousand, yet already at the time of Jacob’s death there were the seventy souls who had come down with him to Egypt and the very numerous progeny whom they had already produced in the seventeen years they had been there. Happy the portion of Jacob who was perfected above and below.