יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי יִשָּׂשכָר חֲמוֹר אִקְרֵי. אִי בְּגִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, נִקְרְיֵיהּ לֵיהּ סוּס אוֹ אַרְיֵהּ, אוֹ נָמֵר, אַמַּאי חֲמוֹר. אֶלָּא אָמְרוּ, בְּגִין דַּחֲמוֹר נָטִיל מָטוּלָא, וְלָא בָּעִיט בְּמָארֵיהּ כִּשְׁאָר בְּעִירֵי, וְלָא אִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְלָא חַיִּישׁ לְמִשְׁכַּב בְּאֲתַר מִתְתַּקַּן. אוּף הָכִי יִשָּׂשכָר, דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל מָטוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעִיט בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, כַּחֲמוֹר דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דִילֵיהּ, אֶלָּא לִיקָרָא דְמָרֵיהּ (ס"א דרביה). רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, כִּדְאַמְרִינָן וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. ISSACHAR IS A STRONG ASS COUCHING DOWN BETWEEN THE SHEEPFOLDS. R. Eleazar said: ‘Why should Issachar, because he studied the Torah, be called an ass, rather than a horse, or a lion, or a leopard? The answer given is that the ass bears a burden patiently and does not kick like other animals, and is not fastidious and will lie down anywhere. So Issachar bears the burden of the Torah and does not kick against the Almighty, and is not fastidious and cares not for his own honour but for the honour of his Master. He therefore “couches between the sheepfolds”, as we say of the student of the Torah that he is “willing to sleep on the ground”¹v. Ethics of the Fathers, VI, 4..

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא, (לעיל קע"ב ע"א) פָּתְחִין סְתִימִין, וְכַלְבֵּי וַחֲמָרֵי שַׁרְיָין וְשָׁטָאן בְּעַלְמָא, וְאִתְיְיהִיבַת רְשׁוּ לְחַבָּלָא, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא סָלְקִין לְאִתְעֲנָגָא לְעֵילָא. כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן, וְאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אִתְעֲרוּתָא קַדִּישָׁא אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְאִתְּמָר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי. At nightfall the doors are closed, and dogs and asses commence to roam about the world with permission to do damage. Men sleep on their beds and the souls of the righteous ascend to the bliss above. When the north wind awakes at midnight, then there is a holy stirring in the world, as has been explained in many places.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּאִיהוּ פָּתַח בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן זִינִין בִּישִׁין, אָעִיל לוֹן בְּנוּקְבֵי דִתְהוֹמָא רַבָּה, וְכָפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר, וְנָחִית לֵיהּ בְּטַפְסְרֵי דִּתְחוֹת עַפְרָא, דְּזוּהֲמֵי קִסְרָא. Happy is he who rises at that hour and studies the Torah. For as soon as he begins, all those evil beings are cast by him into the great abyss and he binds the ass and throws him down into the dung-heap.

בְּגִינֵי כָּךְ, יִשָּׂשכָר, דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, כָּפֵית לֵיהּ לַחֲמוֹר, וְנָחִית לֵיהּ. מֵהַהוּא גְרַם הַמַּעֲלוֹת, דְּאִיהוּ סָלִיק לְנִזְקָא עַלְמָא, וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, בֵּין זוּהֲמֵי דְטַפְסְרִי דְעַפְרָא. Therefore Issachar, who was a student of the Torah, bound the ass and brought him down from the ladder which he had mounted to do injury to the world, and made him abide between the sheepfolds, that is, in the dung-heap.’

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב. וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל, לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, וּלְדָבְקָא בָּהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, לְמֶהוֵי פָּלַח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְאַתָּשָׁא גַרְמֵיהּ בָּהּ. AND HE SAW REST THAT IT WAS GOOD, AND THE LAND THAT IT WAS PLEASANT, AND HE BOWED HIS SHOULDER TO BEAR, AND BECAME A SERVANT UNDER TASK WORK. “Rest” here signifies the Written Law; “the land” signifies the Oral Law; “he bowed his shoulder to bear”, namely the yoke of the Law, and to cleave to it day and night; and he “became a servant under task work”, to be a worshipper of the Holy One, blessed be He, and to cleave to Him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווּ קָא אָזְלֵי מִגָּלִילָא עִלָּאָה לִטְבֶרְיָה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נֵיהַךְ וְנִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּיָדַע לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא אִשְׁתַּדַּל, אִתְחַיֵּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּיַהֲבִין לֵיהּ עוּלָא דְאַרְעָא, וְשִׁעְבּוּדָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב בְּיִשָּׂשכָר, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל, מַהוּ וַיֵּט, סָטָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א ח׳:ג׳) וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. מַאן דְּסָטָא אָרְחֵיהּ וְגַרְמֵיהּ, דְּלָא לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, מִיָּד וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. R. Simeon and R. Jose and R. Hiya were once travelling from Upper Galilee to Tiberias. Said R. Simeon: ‘Let us discuss the Torah as we go, for whoever is able to discuss the Torah and does not do so renders his life forfeit, and is further subjected to the burden of worldly cares and the domination of others. This we learn from the verse which says of Issachar that “he turned aside his shoulder from bearing,’, that is to say, from bearing the yoke of the Law, and straightway “he became a servant under task work”.

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. זַכָּאִין אִינוּן בְּנֵי עַלְמָא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְרָחִים לְעֵילָא, וְאִתְרָחִים לְתַתָּא, וְאַחְסִין בְּכָל יוֹמָא, יְרוּתָא דְעַלְמָא דְאָתֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ. מַאי יֵשׁ. דָּא עַלְמָא דְאָתֵי דְלָא פָּסַק מֵימוֹי לְעָלְמִין, וְנָטַל אֲגַר טַב עִלָּאָה, דְּלָא זָכֵי בֵּיהּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא, וּמַאי אִיהוּ. יֵ"שׁ. וּבְגִינֵי כָּךְ, רָמִיז לָן שְׁמָא דְיִשָּׂשכָר דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, יֵשׁ שָׂכָר. דָּא הוּא אַגְרָא דְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, י"ש. Happy are those that study the Law, for they obtain favour above and below and every day win the inheritance of the future world, as it is written: “To cause them that love me to inherit substance (yesh)” (Prov. 8, 21), which means the future world. For his waters never fail and he receives a good reward above such as is earned by no other man. This is hinted in the name of Issachar, which we may divide into yesh sachar (yesh is the reward), as much as to say, yesh (substance) is the reward of those who study the Torah.

כְּתִיב, (דניאל ז׳:ט׳) חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָון רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב וְגו'. חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָון רְמִיו, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, תְּרֵי כָּרְסָוָון נָפְלוּ, תְּרֵי לְעֵילָא, תְּרֵי לְתַתָּא. תְּרֵי לְעֵילָא, בְּגִין דְּאִתְרְחִיקַת תַּתָּאָה מֵעִלָּאָה, כֻּרְסְיָיא דְיַעֲקֹב אִתְרְחִיקַת מִכֻּרְסְיָיא דְּדָוִד. וְכֻּרְסְיָיא דְּדָוִד נָפְלַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. תְּרִי כָּרְסָוָון לְתַתָּא, יְרוּשָׁלַ ם, וְאִינוּן מָארֵי דְאוֹרַיְיתָא. וְכָרְסָוָון דִּלְתַתָּא כְּגַוְונָא דְּכָרְסָוָון דִּלְעֵילָא, מָרֵיהוֹן דְּאוֹרַיְיתָא הַיְינוּ כֻּרְסְיָיא דְיַעֲקֹב. יְרוּשָׁלַ ם הַיְינוּ כֻּרְסְיָיא דְדָוִד, וְעַל דָא כְּתִיב, עַד דִּי כָּרְסָוָון, וְלָא כָּרְסְיָא. כָּרְסָוָון סַגִּיאִין נָפְלוּ, וְכֻלְּהוּ לָא נָפְלוּ, אֶלָּא מֵעֶלְבּוֹנָהּ דְּאוֹרַיְיתָא. It is written: “I beheld till thrones were placed and one that was ancient of days did sit, etc.” (Dan. 7, 9). When the Temple was destroyed, two thrones fell, that is, two above and two below. Two above, because the lower was removed from the upper, the throne of Jacob from the throne of David, and the throne of David fell. The two thrones below are Jerusalem and the students of the Torah, the latter corresponding to the throne of Jacob and the former to the throne of David. Hence it says that “thrones” were cast down, and not merely one throne, and all on account of the neglect of the Torah.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן תּוּקְפִין דִּשְׁאָר עַמִּין, דִּשְׁאָר חֵילִין, וְכָל חֵילִין דִּלְהוֹן, אִתְכַּפְיָין וְלָא שָׁלְטֵי בְּעַלְמָא, וְיִשְׂרָאֵל (נ"א וי"ש) אִזְדַּמַּן עֲלַיְיהוּ לְסַלְקָא לוֹן עַל כֹּלָּא. וְאִי לָא, חֲמוֹר גָּרְמָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל לְמֵיהַךְ בְּגָלוּתָא, וּלְמִנְפַּל בֵּינֵי עַמְּמַיָא, וּלְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ. וְכָל דָּא אַמַּאי, בְּגִין, וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, וּמִתַּקְנָא קַמֵּיהּ, וְיָכִיל לְמִרְוַוח בְּגִינָהּ כַּמָּה טָבִין וְכַמָּה כִּסּוּפִין, וְסָטָא אוֹרְחֵיהּ דְּלָא לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא. בְגִין כָּךְ וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. Observe that when the truly pious study the Torah, all the mighty ones of other peoples and other forces are humbled and their power broken, and they have no dominion in the world, and Israel are raised above all. But if not, the ass causes Israel to go into captivity and to fall into the hands of the peoples and to be ruled by them. Why is this? Because “he saw rest that it was good”, and that he could obtain from it many comforts and enjoyments, and he perverted his path so as not to bear the yoke of the Torah, and therefore he “became a servant under task work”.

כְּתִיב, (שיר השירים ו) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים וְגו'. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, (הדודאים) אִלֵּין אִינוּן דְּאַשְׁכַּח רְאוּבֵן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ל׳:י״ד) וַיִּמְצָא דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וְלָא אִתְחַדְּשָׁן מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא עַל יְדוֹי בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִּינָה לְעִתִּים וְגו'. Only through him was the knowledge of the Torah kept alive in Israel, as it says: “And of the sons of Issachar were those who had knowledge of the times, etc.” (I Chron. 12, 32),

וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, אִינוּן גָּרְמוּ לְמֶהֱוֵי עַל פְּתָחֵינוּ, עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי כְנִסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, כָּל מְגָדִים. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, כַּמָּה מִלֵּי חַדְּתָאן וְעַתִּיקִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְגַּלְּיָין עַל יָדַיְיהוּ, לְקָרְבָא לְיִשְׂרָאֵל לַאֲבוּהוֹן דִּלְעֵילָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. and it was they who “caused all delights to be at our doors”, to wit, the doors of synagogues and houses of study, “both new and old”, because many old and new lessons of the Torah were brought to light by them to bring Israel near to their Father in heaven.

(שיר השירים ז׳:י״ד) דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת, וְיָדַע לְמֶחֱדֵי מִלִּין, וּלְחַדְּתוּתֵי מִלִּין כְּדְקָא יְאוּת, אִינוּן מִלִּין סָלְקִין עַד כֻּרְסְיָיא דְמַלְכָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל פָּתַח לוֹן תַּרְעִין, וְגָנִיז לוֹן. וּבְשַׁעְתָּא דְּעָאל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, אֲפִיקַת לוֹן קַמֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהוּ וְחָדֵי, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטַּר בְּעִטְּרִין עִלָּאִין, וְחָדֵי בְּמַטְרוֹנִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. וּמֵהַהִיא שַׁעְתָּא, מִלּוֹי כְּתִיבִין בְּסִפְרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוּן לְפָנָיו. “My beloved, I have kept hidden for thee”: from this we learn that when one studies the Torah fittingly and knows how to draw the proper lessons from it, his words ascend to the throne of the King and the Community of Israel opens the gates before them and treasures them, and when God enters the Garden of Eden to disport Himself with the righteous, She brings them out before Him and God contemplates them and rejoices; and then God is crowned with noble crowns and rejoices in the Matron, and from that time the words are written in the book.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת, זַכָּאָה הוּא בְּהַאי עַלְמָא, וְזַכָּאָה הוּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. עַד הָכָא שׁוּלְטָנוּתָא דִיהוּדָה, דְּרוֹעָא דְּאִתְכְּלִיל בְּכֹלָא, בְּחֵילָא דְכָל סִטְרִין, תְּלַת קִשְׁרִין דִּדְרוֹעָא, לְאִתְגַּבְּרָא עַל כֹּלָּא: Up to this point extends the sway of Judah, the arm that contained the strength of all sides, the three joints of the arm which enable it to prevail over all.

יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי יִשָּׂשכָר חֲמוֹר אִקְרֵי. אִי בְּגִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, נִקְרְיֵיהּ לֵיהּ סוּס אוֹ אַרְיֵהּ, אוֹ נָמֵר, אַמַּאי חֲמוֹר. אֶלָּא אָמְרוּ, בְּגִין דַּחֲמוֹר נָטִיל מָטוּלָא, וְלָא בָּעִיט בְּמָארֵיהּ כִּשְׁאָר בְּעִירֵי, וְלָא אִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְלָא חַיִּישׁ לְמִשְׁכַּב בְּאֲתַר מִתְתַּקַּן. אוּף הָכִי יִשָּׂשכָר, דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, נָטִיל מָטוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, וְלָא בָּעִיט בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, כַּחֲמוֹר דְּלָא חָיִישׁ לִיקָרָא דִילֵיהּ, אֶלָּא לִיקָרָא דְמָרֵיהּ (ס"א דרביה). רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, כִּדְאַמְרִינָן וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. ISSACHAR IS A STRONG ASS COUCHING DOWN BETWEEN THE SHEEPFOLDS. R. Eleazar said: ‘Why should Issachar, because he studied the Torah, be called an ass, rather than a horse, or a lion, or a leopard? The answer given is that the ass bears a burden patiently and does not kick like other animals, and is not fastidious and will lie down anywhere. So Issachar bears the burden of the Torah and does not kick against the Almighty, and is not fastidious and cares not for his own honour but for the honour of his Master. He therefore “couches between the sheepfolds”, as we say of the student of the Torah that he is “willing to sleep on the ground”¹v. Ethics of the Fathers, VI, 4..

דָּבָר אַחֵר יִשָּׂשכָּר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ וְגו'. פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ז:א׳) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְיָ מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד, כַּמָּה חֲבִיבִין אִינוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָּה חֲבִיבִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, לָא דָחִיל מִפִּגְעֵי עַלְמָא, נָטִיר הוּא לְעֵילָא, נָטִיר הוּא לְתַתָּא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּכָפִית לְכָל פְּגִיעֵי דְעַלְמָא, וְאָחִית לוֹן לְעוּמְקֵי דִתְהוֹמָא רַבָּא. He also, in explanation of this verse, quoted the text: “To David. The Lord is my light and my salvation, whom shall I fear? The Lord is the strength of my life, of whom shall I be afraid?” (Ps. 27, 1). ‘Those who study the Torah’, he said, ‘are beloved before God, so that they have no fear of evil hap, being protected above and below Nay more, such a one subdues all evil haps and casts them down into the great abyss.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא, (לעיל קע"ב ע"א) פָּתְחִין סְתִימִין, וְכַלְבֵּי וַחֲמָרֵי שַׁרְיָין וְשָׁטָאן בְּעַלְמָא, וְאִתְיְיהִיבַת רְשׁוּ לְחַבָּלָא, וְכָל בְּנֵי עַלְמָא נַיְימֵי בְּעַרְסַיְיהוּ, וְנִשְׁמַתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָיא סָלְקִין לְאִתְעֲנָגָא לְעֵילָא. כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן, וְאִתְפְּלִיג לֵילְיָא, אִתְעֲרוּתָא קַדִּישָׁא אִתְעַר בְּעַלְמָא, וְאִתְּמָר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי. At nightfall the doors are closed, and dogs and asses commence to roam about the world with permission to do damage. Men sleep on their beds and the souls of the righteous ascend to the bliss above. When the north wind awakes at midnight, then there is a holy stirring in the world, as has been explained in many places.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּאִיהוּ קָאִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא, וְאִשְׁתְּדָּל בְּאוֹרַיְיתָא. כֵּיוָן דְּאִיהוּ פָּתַח בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן זִינִין בִּישִׁין, אָעִיל לוֹן בְּנוּקְבֵי דִתְהוֹמָא רַבָּה, וְכָפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר, וְנָחִית לֵיהּ בְּטַפְסְרֵי דִּתְחוֹת עַפְרָא, דְּזוּהֲמֵי קִסְרָא. Happy is he who rises at that hour and studies the Torah. For as soon as he begins, all those evil beings are cast by him into the great abyss and he binds the ass and throws him down into the dung-heap.

בְּגִינֵי כָּךְ, יִשָּׂשכָר, דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא, כָּפֵית לֵיהּ לַחֲמוֹר, וְנָחִית לֵיהּ. מֵהַהוּא גְרַם הַמַּעֲלוֹת, דְּאִיהוּ סָלִיק לְנִזְקָא עַלְמָא, וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, בֵּין זוּהֲמֵי דְטַפְסְרִי דְעַפְרָא. Therefore Issachar, who was a student of the Torah, bound the ass and brought him down from the ladder which he had mounted to do injury to the world, and made him abide between the sheepfolds, that is, in the dung-heap.’

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב. וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל, לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, וּלְדָבְקָא בָּהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי. וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, לְמֶהוֵי פָּלַח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְאַתָּשָׁא גַרְמֵיהּ בָּהּ. AND HE SAW REST THAT IT WAS GOOD, AND THE LAND THAT IT WAS PLEASANT, AND HE BOWED HIS SHOULDER TO BEAR, AND BECAME A SERVANT UNDER TASK WORK. “Rest” here signifies the Written Law; “the land” signifies the Oral Law; “he bowed his shoulder to bear”, namely the yoke of the Law, and to cleave to it day and night; and he “became a servant under task work”, to be a worshipper of the Holy One, blessed be He, and to cleave to Him.

רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי חִיָּיא הֲווּ קָא אָזְלֵי מִגָּלִילָא עִלָּאָה לִטְבֶרְיָה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נֵיהַךְ וְנִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּיָדַע לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא אִשְׁתַּדַּל, אִתְחַיֵּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּיַהֲבִין לֵיהּ עוּלָא דְאַרְעָא, וְשִׁעְבּוּדָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב בְּיִשָּׂשכָר, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל, מַהוּ וַיֵּט, סָטָא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א ח׳:ג׳) וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. מַאן דְּסָטָא אָרְחֵיהּ וְגַרְמֵיהּ, דְּלָא לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא, מִיָּד וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. R. Simeon and R. Jose and R. Hiya were once travelling from Upper Galilee to Tiberias. Said R. Simeon: ‘Let us discuss the Torah as we go, for whoever is able to discuss the Torah and does not do so renders his life forfeit, and is further subjected to the burden of worldly cares and the domination of others. This we learn from the verse which says of Issachar that “he turned aside his shoulder from bearing,’, that is to say, from bearing the yoke of the Law, and straightway “he became a servant under task work”.

פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (משלי ח׳:כ״א) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. זַכָּאִין אִינוּן בְּנֵי עַלְמָא, אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְרָחִים לְעֵילָא, וְאִתְרָחִים לְתַתָּא, וְאַחְסִין בְּכָל יוֹמָא, יְרוּתָא דְעַלְמָא דְאָתֵי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ. מַאי יֵשׁ. דָּא עַלְמָא דְאָתֵי דְלָא פָּסַק מֵימוֹי לְעָלְמִין, וְנָטַל אֲגַר טַב עִלָּאָה, דְּלָא זָכֵי בֵּיהּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא, וּמַאי אִיהוּ. יֵ"שׁ. וּבְגִינֵי כָּךְ, רָמִיז לָן שְׁמָא דְיִשָּׂשכָר דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, יֵשׁ שָׂכָר. דָּא הוּא אַגְרָא דְּאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, י"ש. Happy are those that study the Law, for they obtain favour above and below and every day win the inheritance of the future world, as it is written: “To cause them that love me to inherit substance (yesh)” (Prov. 8, 21), which means the future world. For his waters never fail and he receives a good reward above such as is earned by no other man. This is hinted in the name of Issachar, which we may divide into yesh sachar (yesh is the reward), as much as to say, yesh (substance) is the reward of those who study the Torah.

כְּתִיב, (דניאל ז׳:ט׳) חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָון רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב וְגו'. חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָון רְמִיו, כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, תְּרֵי כָּרְסָוָון נָפְלוּ, תְּרֵי לְעֵילָא, תְּרֵי לְתַתָּא. תְּרֵי לְעֵילָא, בְּגִין דְּאִתְרְחִיקַת תַּתָּאָה מֵעִלָּאָה, כֻּרְסְיָיא דְיַעֲקֹב אִתְרְחִיקַת מִכֻּרְסְיָיא דְּדָוִד. וְכֻּרְסְיָיא דְּדָוִד נָפְלַת. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איכה ב׳:א׳) הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. תְּרִי כָּרְסָוָון לְתַתָּא, יְרוּשָׁלַ ם, וְאִינוּן מָארֵי דְאוֹרַיְיתָא. וְכָרְסָוָון דִּלְתַתָּא כְּגַוְונָא דְּכָרְסָוָון דִּלְעֵילָא, מָרֵיהוֹן דְּאוֹרַיְיתָא הַיְינוּ כֻּרְסְיָיא דְיַעֲקֹב. יְרוּשָׁלַ ם הַיְינוּ כֻּרְסְיָיא דְדָוִד, וְעַל דָא כְּתִיב, עַד דִּי כָּרְסָוָון, וְלָא כָּרְסְיָא. כָּרְסָוָון סַגִּיאִין נָפְלוּ, וְכֻלְּהוּ לָא נָפְלוּ, אֶלָּא מֵעֶלְבּוֹנָהּ דְּאוֹרַיְיתָא. It is written: “I beheld till thrones were placed and one that was ancient of days did sit, etc.” (Dan. 7, 9). When the Temple was destroyed, two thrones fell, that is, two above and two below. Two above, because the lower was removed from the upper, the throne of Jacob from the throne of David, and the throne of David fell. The two thrones below are Jerusalem and the students of the Torah, the latter corresponding to the throne of Jacob and the former to the throne of David. Hence it says that “thrones” were cast down, and not merely one throne, and all on account of the neglect of the Torah.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן תּוּקְפִין דִּשְׁאָר עַמִּין, דִּשְׁאָר חֵילִין, וְכָל חֵילִין דִּלְהוֹן, אִתְכַּפְיָין וְלָא שָׁלְטֵי בְּעַלְמָא, וְיִשְׂרָאֵל (נ"א וי"ש) אִזְדַּמַּן עֲלַיְיהוּ לְסַלְקָא לוֹן עַל כֹּלָּא. וְאִי לָא, חֲמוֹר גָּרְמָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל לְמֵיהַךְ בְּגָלוּתָא, וּלְמִנְפַּל בֵּינֵי עַמְּמַיָא, וּלְמִשְׁלַט עֲלַיְיהוּ. וְכָל דָּא אַמַּאי, בְּגִין, וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, וּמִתַּקְנָא קַמֵּיהּ, וְיָכִיל לְמִרְוַוח בְּגִינָהּ כַּמָּה טָבִין וְכַמָּה כִּסּוּפִין, וְסָטָא אוֹרְחֵיהּ דְּלָא לְמִסְבַּל עוּלָא דְאוֹרַיְיתָא. בְגִין כָּךְ וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד. Observe that when the truly pious study the Torah, all the mighty ones of other peoples and other forces are humbled and their power broken, and they have no dominion in the world, and Israel are raised above all. But if not, the ass causes Israel to go into captivity and to fall into the hands of the peoples and to be ruled by them. Why is this? Because “he saw rest that it was good”, and that he could obtain from it many comforts and enjoyments, and he perverted his path so as not to bear the yoke of the Torah, and therefore he “became a servant under task work”.

וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, אִינוּן גָּרְמוּ לְמֶהֱוֵי עַל פְּתָחֵינוּ, עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי כְנִסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, כָּל מְגָדִים. חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים, כַּמָּה מִלֵּי חַדְּתָאן וְעַתִּיקִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְגַּלְּיָין עַל יָדַיְיהוּ, לְקָרְבָא לְיִשְׂרָאֵל לַאֲבוּהוֹן דִּלְעֵילָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברי הימים א י״ב:ל״ג) לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. and it was they who “caused all delights to be at our doors”, to wit, the doors of synagogues and houses of study, “both new and old”, because many old and new lessons of the Torah were brought to light by them to bring Israel near to their Father in heaven.

(שיר השירים ז׳:י״ד) דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת, וְיָדַע לְמֶחֱדֵי מִלִּין, וּלְחַדְּתוּתֵי מִלִּין כְּדְקָא יְאוּת, אִינוּן מִלִּין סָלְקִין עַד כֻּרְסְיָיא דְמַלְכָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל פָּתַח לוֹן תַּרְעִין, וְגָנִיז לוֹן. וּבְשַׁעְתָּא דְּעָאל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא בְּגִנְתָא דְעֵדֶן, אֲפִיקַת לוֹן קַמֵּיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהוּ וְחָדֵי, כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְעַטַּר בְּעִטְּרִין עִלָּאִין, וְחָדֵי בְּמַטְרוֹנִיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ. וּמֵהַהִיא שַׁעְתָּא, מִלּוֹי כְּתִיבִין בְּסִפְרָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוּן לְפָנָיו. “My beloved, I have kept hidden for thee”: from this we learn that when one studies the Torah fittingly and knows how to draw the proper lessons from it, his words ascend to the throne of the King and the Community of Israel opens the gates before them and treasures them, and when God enters the Garden of Eden to disport Himself with the righteous, She brings them out before Him and God contemplates them and rejoices; and then God is crowned with noble crowns and rejoices in the Matron, and from that time the words are written in the book.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת, זַכָּאָה הוּא בְּהַאי עַלְמָא, וְזַכָּאָה הוּא בְּעַלְמָא דְאָתֵי. עַד הָכָא שׁוּלְטָנוּתָא דִיהוּדָה, דְּרוֹעָא דְּאִתְכְּלִיל בְּכֹלָא, בְּחֵילָא דְכָל סִטְרִין, תְּלַת קִשְׁרִין דִּדְרוֹעָא, לְאִתְגַּבְּרָא עַל כֹּלָּא: Up to this point extends the sway of Judah, the arm that contained the strength of all sides, the three joints of the arm which enable it to prevail over all.