וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ג:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ' רוֹעִי לא אֶחְסָר. כְּלוֹמַר, יְיָ' רוֹעִי: יְיָ' הָרוֹעֶה שֶׁלִּי. מַה הָרוֹעֶה מַנְהִיג אֶת הַצֹּאן, וּמוֹלִיכָם לְמִרְעֶה טוֹב, לְמִרְעֶה שָׁמֶן, בִּמְקוֹם נַחֲלֵי מָיִם, מְיַשֵּׁר הֲלִיכָתָן בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. AND MOSES TENDED THE FLOCK OF JETHRO HIS FATHER-IN-LAW, THE PRIEST OF MIDIAN. R.Hiya quoted in this connection the verse: “The Lord is my shepherd, I shall not want.” ‘As the shepherd’, he said, ‘leads the sheep to a good pasture by the water-springs, and deals with them tenderly, so it is written of the heavenly Shepherd, the Holy One, blessed be He, that “In pastures green He makes me lie, He leads me to the streams which run most pleasantly, my soul doth He restore”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דֶּרֶךְ הָרוֹעֶה, לִנְהוֹג בְּצֶדֶק אֶת צֹאנוֹ, לְהַרְחִיקָם מִן הַגָּזֵל, לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר, וְהַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶּׁלּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. כַּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא רוֹעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר, וּבְכָל עֵת הַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. Said R. Jose: ‘A good shepherd keeps his flock in the open and will not let them stray into private ground, and so God keeps Israel in the straight path and will not let them turn right or left.’

דָּבָר אַחֵר וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהָרוֹעֶה חָכָם לְנַהֵל אֶת צֹאנוֹ, הוּא מוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אִם הָרוֹעֶה שׁוֹטֶה, עָלָיו נִקְרָא (משלי כ״ו:י״ב) תִּקוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ. R. Jose also said: ‘If a leader of Israel is a wise shepherd, he willingly takes upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven and leads his flock in accordance with it; but if he is wise in his own conceit, “there is more hope of a fool than of him ” (Prov. 36, 12).’

מַה הַצֹּאן, כְּשֶׁיִּקָּרְבוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ, בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה, בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד, הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, כְּשֶׁהַצֹּאן יוֹלְדֹת, הָרוֹעֶה נוֹטֵל אוֹתָם טְלָאִים בְּחֵיקוֹ, כְּדֵי שֶׁלּא יִלְּאוּ וְיִגָּעוּ, וּמוֹלִיכָם אַחֲרֵי אִמּוֹתָם, וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהַנְהִילָם בְּרַחֲמִים, וְלֹא בְּאַכְזָרִיּוֹת. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה, (במדבר י״א:י״ב) כִּי תֹאמַר אֵלַי, שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וְגוֹ'. As the sheep sacrificed on the altar becomes a means of propitiation, enabling the sacrificer to inherit the world to come, so does Israel enable her leader, if he be a good shepherd, to inherit the world to come. As the shepherd tends with special care the newly-born lambs and carries them in his bosom, or gently leads them after their mother, and is compassionate with them, so must Israel’s shepherd be compassionate and not cruel. Thus Moses said: “Thou sayest unto me, Carry them in thy bosom” (Num. 11, 12).

מַה הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, כְּשֶׁהוּא רוֹעֶה טוֹב, מַצִּיל אֶת הַצֹּאן מִן הַזְּאֵבִים, וּמִן הָאֲרָיוֹת. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, אִם הוּא טוֹב, מַצִּילָן מִן הַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמִדִּין שֶׁל מַטָּה, וּמִדִּין שֶׁל מַעְלָה, וּמַדְרִיכָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כַּךְ מֹשֶׁה, רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה, וְרָאָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּדַאי הוּא לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, בְּאוֹתוֹ הַדִּין מַמָּשׁ, שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, לַכְּשָׂבִים, כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן. וְהַנְּקֵבוֹת כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן As the good shepherd saves the sheep from wolves and lions, so does the good shepherd of Israel save them from pagan nations, from judgement here below and from judgement above, and prepares them for the life of the world to come. Just such a faithful shepherd was Moses, and the Holy One, blessed be He, foresaw that he would shepherd Israel as he shepherded Jethro’s flock, the males as they required, and the females likewise according to their needs.

וּלְפִיכָךָ כְּתִיב, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ, וְלא שֶׁלּוֹ, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְכִי מַה שֶׁנָּתַן אֶת צִפוֹרָה בִּתּוֹ לְמֹשֶׁה, לֹא נָתַן לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא יִתְרוֹ עָשִׁיר הָיָה. אֶלָּא מֹשֶׁה לֹא הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה צֹאנוֹ עִמּוֹ, הָיָה רוֹעֶה אוֹתָן בְּטוֹב. וְלָכֵן כְּתִיב אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ, וְלא אֶת שֶׁלּוֹ. כֹּהֵן מִדְיָן, רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, אַף עַל גַּב שֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד, הָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה, בְּמִרְעֶה טוֹב שָׁמֵן וְדָשֵׁן. Moreover, Moses “tended the flock of Jethro”, not his own sheep, though he must have possessed some, for, as R. Jose remarked, “Jethro was a rich man, and, surely, he must have given to his son-in-law sheep and cattle!” Yet he did not tend his own sheep, for then people might have said, “he treats them so well because they are his own”. Although Jethro was a “priest of Midian”, that is to say, a pagan, yet because he was kind to Moses, the latter served him well and tended his flock with all due care in good and fat pasture.

(שמות ג׳:א׳) וַיּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֹשֶׁה, מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, לא זָזָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. רָאָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, שֶׁאוֹתוֹ מִדְבָּר הָיָה קָדוֹשׁ, וּמוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עָלָיו. מַה עָשָׂה, הִנְהִיג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אַחַר הַמִּדְבָּר עַל כָּל פָּנִים, וְלֹא בַּמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא רָצָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹכוֹ, אֶלָּא הִרְחִיקָם אַחַר הַמִּדְבָּר. AND HE LED THE FLOCK TO THE BACK OF THE WILDERNESS. Said R. Jose: ‘From the time when Moses was born, the holy spirit never left him. He discerned by means of the holy spirit that that desert was sanctified and prepared by God as the place for Israel’s acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven (the Sinaitic Law), therefore “He led the flock to the back of the wilderness”-not to the wilderness, as he did not wish them to tread that spot.’

(שמות ג׳:א׳) וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, הוּא לְבַדּוֹ בְּלא צֹאן. אר"י, הַאי אַבְנָא, דִּמְקַבְּלָא פַּרְזְלָא, כַּד חָמֵי לֵיהּ, (מחטא) מְדַלְגָא עִילוֵי. כַּךְ מֹשֶׁה וְהַר סִינַי, כְּשְׁנִרְאוּ זֶה עִם זֶה, דִּלֵּג עָלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלהִים חֹרֵבָה. AND CAME TO THE MOUNTAIN OF GOD, TO HOREB. He came alone, without his flock. Said R. Jose: ‘When a magnet becomes aware of a piece of iron, it instinctively leaps towards it. So Moses, as soon as he saw the mountain, was attracted towards it.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מוּכָנִים הָיוּ מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶה עִם זֶה. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, נִתְרַגֵּשׁ הָהָר לְמוּל מֹשֶׁה. וְכֵיוָן שֶׁרָאָהוּ שֶׁנִּכְנָס לְתוֹכוֹ, וְדִלֵּג בּוֹ, עָמָד הָהָר. מְלַמֵּד, שֶׁשְׂמֵחִים הָיוּ זֶה עִם זֶה. R. Abba said: ‘Verily, Moses and the mountain were prepared for one another even from the six days of Creation. On that day the mountain moved towards Moses, and seeing that Moses was about to ascend, it stopped, and both man and mountain were filled with joy.’

אָמַר רִבִּי יַנָּאי, (נ"א רבי יוסי) יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה, שֶׁאוֹתוֹ הַר, הַר הָאֱלֹהִים הוּא. דִּכְתִּיב וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים. דְּתְנָן, מָה רָאָה מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹ הַר, רָאָה עוֹפוֹת שֶׁהָיוּ פּוֹרְחִים, וּפוֹרְשִׂים כַּנְפֵיהֶם וְלא הָיוּ נִכְנָסִים בּוֹ. Said R. Jannai: ‘How did Moses know it was the mountain of God? Because he saw birds circling round it with outstretched wings, but never flying over it.’

רִבִּי יִצְחָק (נ"א אמר ר' יצחק) אוֹמֵר, רָאָה הָעוֹפוֹת פּוֹרְחִים וְטָסִים מִשָּׁם, וְנוֹפְלִים לְרַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה, מִיַּד הִרְגִּישׁ בָּעִנְיָן, וְהֶעֱמִיד אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וְהוּא נִכְנַס לְבַדּוֹ. R. Isaac said: ‘Moses saw birds flying towards him from the direction of the mountain and falling at his feet. This showed him plainly the character of the mountain, so he “led his flock to the back of the wilderness” and went up alone.’

(שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא (קנ"ט ע"ב, קס"ז ע"א) מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רִבִּי תַּנְחוּם אוֹמֵר, שְׁעֵת הַמִּנְחָה הָיְתָה, שֶׁמִּדַּת הַדִּין שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר, וְהָא כְּתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ' חַסְדּוֹ. מִדַּת חֶסֶד קָאָמַר, וְלֹא מִדַּת הַדִּין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִשֶּׁיּוֹצֵא הָאוֹר, עַד שֶׁנּוֹטֶה לָרֶדֶת, נִקְרָא יוֹם, וְהוּא מִדַּת חֶסֶד. מִשֶּׁנּוֹטֶה לָרֶדֶת, נִקְרָא עֶרֶב, וְהוּא מִדַּת הַדִּין. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. AND THE ANGEL OF THE LORD APPEARED UNTO HIM IN A FLAME OF FIRE OUT OF THE MIDST OF A BUSH. R. Tanhum said: ‘It was the moment of the evening offering (minhah), a moment when the attribute of Justice is in the ascendant.’ R. Johanan interposed, remarking: ‘Is it not written: “By day the Lord will command his mercy” (Ps. 42, 9), showing that mercy predominates as long as there is daylight?’ Said R. Isaac: ‘From sunrise until the sun declines westward it is called “day”, and the attribute of Mercy is in the ascendant: after that it is called “evening”, which is the time for the attribute of Severity.

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, שְׁעַת הַמִּנְחָה הוּא, מו' שָׁעוֹת וּלְמַטָה. דְּתַנְיָא ר' יִצְחָק אוֹמֵר, מַהוּ דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:י״ב) בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹאכְלוּ בָּשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. בֵּין הָעַרְבַּיִם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּדִינָא תֹאכְלוּ בָּשָׂר. וּכְתִיב, (במדבר י״א:ל״ג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם וְאַף יְיָ' חָרָה בָעָם. מִשּׁוּם, דְּבֵין הָעַרְבַּיִם, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא שָׁלִיט. וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם, מִשּׁוּם דְּאִקְרֵי חֶסֶד הַהוּא שַׁעֲתָא, וּכְתִיב, (תהילים נ״ב:ג׳) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וּכְתִיב, (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. דְּאִיהוּ מִצַּפְרָא. We derive the same lesson from the text: “Between the evenings ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread” (Ex. 16, 12). “Between the evenings”-this is the time of the sway of Severity-then “ye shall eat flesh”, with the result, as the Scripture says, that “while the flesh was yet between their teeth, ere it was chewed, the anger of the Lord was kindled against the people” (Num. 11, 33), for between-the-evenings is under the sway of Severity” and in the morning ye shall be filled with bread”, the morning being identified with Mercy, as Scripture says, “the mercy of God endureth all the day” (Ps. 52, 3), to wit, in the morning, as it says: “And God called the light day”, referring to the morning.’

רִבִּי תַּנְחוּם אוֹמֵר, דָּא סוּמָק, וְדָא חִוָּור. סוּמָק: בֵּין הָעַרְבַּיִם. דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:י״ב) בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹאכְלוּ בָּשָׂר. וְחִוְורָא: בְּצַפְרָא. דִּכְתִּיב, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, כְּתִיב, (שמות י״ב:ו׳) וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְגוֹ'. דְּהוּא שַׁעֲתָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, יַלְפִינָן מִשְּׁנֵי כְּבָשִׂים שֶׁבְּכָל יוֹם, הָאֶחָד מִתְקָרֵב כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד, וְהב' כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין. R. Tanhum said: ‘The one is symbolized by red, the other by white. The between-the-evenings period is red, so it is written, “between the evenings ye shall eat flesh”; whereas the morning hours are white, so it is written, “and in the morning ye shall be filled with bread”.’ R. Isaac cited the verse: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall kill it between the evenings” (Ex. 12, 6), the reason being, he said, that that is the time for the execution of judgement. R. Judah said: ‘This we derive from the ordinance concerning the two daily offerings, the one answering to the attribute of Mercy, the other to the attribute of Severity.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מַהוּ דִּכְתִּיב, (במדבר כ״ח:ד׳) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְלָא כְּתִיב אֶת הַכֶּבֶשׂ הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, מְיוּחָד, כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד. דִּבְכָל מָקוֹם, שֵׁנִי, לא נֶאֱמַר בּוֹ כִּי טוֹב. So Scripture says, “The one lamb thou shalt offer in the morning” (Ex. 29, 39), where the designation “the one” signifies the special one, to wit, the one answering the attribute of Mercy; whereas the second lamb to be offered up between the evenings is associated with Severity, being analogous to the second day of Creation, of the works of which it is not said “that it was good”.’

רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, לְפִיכָךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִכָּאן, (ירמיהו ו׳:ד׳) אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. כִּי פָּנָה הַיּוֹם: זֶה מִדַּת הַחֶסֶד. כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב: שֶׁכְּבָר גָּבַר מִדַּת הַדִּין. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, כְּנֶגֶד מִדַּת הַחֶסֶד. Said R. Tanhum: ‘It is for this reason that Isaac instituted the Afternoon-prayer (Minhah), namely, to mitigate the then ruling Severity; whereas Abraham instituted Morning-prayer, corresponding to the attribute of Mercy.’ R. Isaac said: ‘This idea may be derived from the verse saying: “Woe unto us, for the day declineth, for the shadows of the evening are stretched out!” (Jer. 6, 4), “the day declineth” being an allusion to the attribute of Mercy, and “the shadows of the evening” signifying the attribute of Severity.’

תָּנוּ רַבָּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּעָאל מֹשֶׁה לְטוּרָא דְּסִינַי, מַאי טַעְמָא אִתְגְּלֵי לֵיהּ בְּשַׁלְהוֹבֵי אֶשָּׁתָא, דְּהוּא דִּינָא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב (נ"א כעין) כְּעָן שַׁעֲתָא הֲוָה (שעתא) גָּרִים. ר' יוֹסֵי אָמַר, כֹּלָּא לְחָד גִּזְעָא אִשְׁתָּרְשָׁא. כְּתִיב, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלהִים חֹרֵבָה. וּכְתִיב, (דברים ט׳:ח׳) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְיָ'. וּכְתִיב, וַיַּרְא מַלְאַךְ יְיָ' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. מִתּוֹךְ שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת כַּסְּנֶה, כְּהַאי דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ג:י״ב) קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ. Our teachers have asked: ‘Why at the time when Moses went up into Mount Sinai did the theophany take the form of a flaming fire, which is the symbol of Severity?, The answer given by R. Jacob was: ‘It was appropriate to the moment, which was one of Severity.’ R. Jose said: ‘It was symbolic of the events associated with that spot. For of this spot it is written: “and (he) came to the mountain of God, unto Horeb,’, a place of which it is also written: “Also in Horeb ye made the Lord wroth” (Deut. 9, 8). It is written further: “And the angel of the Lord appeared unto him in a flame of fire out of the midst of a thorn- bush”, as a symbol that the wicked are one day to become “as thorns cut down, that are burned in the fire,’ (Isa. 33, 12).’

וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים כ״ג:א׳) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ' רוֹעִי לא אֶחְסָר. כְּלוֹמַר, יְיָ' רוֹעִי: יְיָ' הָרוֹעֶה שֶׁלִּי. מַה הָרוֹעֶה מַנְהִיג אֶת הַצֹּאן, וּמוֹלִיכָם לְמִרְעֶה טוֹב, לְמִרְעֶה שָׁמֶן, בִּמְקוֹם נַחֲלֵי מָיִם, מְיַשֵּׁר הֲלִיכָתָן בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. AND MOSES TENDED THE FLOCK OF JETHRO HIS FATHER-IN-LAW, THE PRIEST OF MIDIAN. R.Hiya quoted in this connection the verse: “The Lord is my shepherd, I shall not want.” ‘As the shepherd’, he said, ‘leads the sheep to a good pasture by the water-springs, and deals with them tenderly, so it is written of the heavenly Shepherd, the Holy One, blessed be He, that “In pastures green He makes me lie, He leads me to the streams which run most pleasantly, my soul doth He restore”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, דֶּרֶךְ הָרוֹעֶה, לִנְהוֹג בְּצֶדֶק אֶת צֹאנוֹ, לְהַרְחִיקָם מִן הַגָּזֵל, לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר, וְהַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶּׁלּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. כַּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא רוֹעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר, וּבְכָל עֵת הַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. Said R. Jose: ‘A good shepherd keeps his flock in the open and will not let them stray into private ground, and so God keeps Israel in the straight path and will not let them turn right or left.’

דָּבָר אַחֵר וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁהָרוֹעֶה חָכָם לְנַהֵל אֶת צֹאנוֹ, הוּא מוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אִם הָרוֹעֶה שׁוֹטֶה, עָלָיו נִקְרָא (משלי כ״ו:י״ב) תִּקוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ. R. Jose also said: ‘If a leader of Israel is a wise shepherd, he willingly takes upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven and leads his flock in accordance with it; but if he is wise in his own conceit, “there is more hope of a fool than of him ” (Prov. 36, 12).’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, מֹשֶׁה חָכָם הָיָה, וּבָקִי לִנְהוֹג אֶת צֹאנוֹ. בֹּא וּרְאֵה, מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ט״ז:י״א) וְהִנֵּה רוֹעֶה בַּצֹּאן. לְלַמֶּדְךָ שֶׁדָּוִד חָכָם גָּדוֹל הָיָה, וְהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה. לְפִיכָךְ, עֲשָׂהוּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה צֹאן וְלֹא בָּקָר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים צֹאן. שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ל״ד:ל״א) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וּכְתִיב, (יחזקאל ל״ו:ל״ח) כְּצֹאן קֳדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם. R. Judah said: ‘Moses was a wise shepherd and knew how to treat his flock. He was like David, who was “tending the sheep” (I Sam. 16, 11), and because he was very wise, and treated his flock with great consideration and care, God made him king over all Israel. Why did Moses tend sheep and not oxen?’ R. Judah said: ‘Israel are called sheep, as it says: “And ye, my sheep, the sheep of my pasture, are men” (Ezek. 34, 31), and again, “As the flock of holy things, as the flock of Jerusalem” (Ibid. 36, 38).

מַה הַצֹּאן, כְּשֶׁיִּקָּרְבוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ, בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה, בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד, הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, כְּשֶׁהַצֹּאן יוֹלְדֹת, הָרוֹעֶה נוֹטֵל אוֹתָם טְלָאִים בְּחֵיקוֹ, כְּדֵי שֶׁלּא יִלְּאוּ וְיִגָּעוּ, וּמוֹלִיכָם אַחֲרֵי אִמּוֹתָם, וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהַנְהִילָם בְּרַחֲמִים, וְלֹא בְּאַכְזָרִיּוֹת. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה, (במדבר י״א:י״ב) כִּי תֹאמַר אֵלַי, שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וְגוֹ'. As the sheep sacrificed on the altar becomes a means of propitiation, enabling the sacrificer to inherit the world to come, so does Israel enable her leader, if he be a good shepherd, to inherit the world to come. As the shepherd tends with special care the newly-born lambs and carries them in his bosom, or gently leads them after their mother, and is compassionate with them, so must Israel’s shepherd be compassionate and not cruel. Thus Moses said: “Thou sayest unto me, Carry them in thy bosom” (Num. 11, 12).

מַה הָרוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, כְּשֶׁהוּא רוֹעֶה טוֹב, מַצִּיל אֶת הַצֹּאן מִן הַזְּאֵבִים, וּמִן הָאֲרָיוֹת. כַּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, אִם הוּא טוֹב, מַצִּילָן מִן הַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמִדִּין שֶׁל מַטָּה, וּמִדִּין שֶׁל מַעְלָה, וּמַדְרִיכָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כַּךְ מֹשֶׁה, רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה, וְרָאָה הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכְּדַאי הוּא לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, בְּאוֹתוֹ הַדִּין מַמָּשׁ, שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן, לַכְּשָׂבִים, כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן. וְהַנְּקֵבוֹת כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן As the good shepherd saves the sheep from wolves and lions, so does the good shepherd of Israel save them from pagan nations, from judgement here below and from judgement above, and prepares them for the life of the world to come. Just such a faithful shepherd was Moses, and the Holy One, blessed be He, foresaw that he would shepherd Israel as he shepherded Jethro’s flock, the males as they required, and the females likewise according to their needs.

וּלְפִיכָךָ כְּתִיב, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ, וְלא שֶׁלּוֹ, דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, וְכִי מַה שֶׁנָּתַן אֶת צִפוֹרָה בִּתּוֹ לְמֹשֶׁה, לֹא נָתַן לוֹ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא יִתְרוֹ עָשִׁיר הָיָה. אֶלָּא מֹשֶׁה לֹא הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה צֹאנוֹ עִמּוֹ, הָיָה רוֹעֶה אוֹתָן בְּטוֹב. וְלָכֵן כְּתִיב אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ, וְלא אֶת שֶׁלּוֹ. כֹּהֵן מִדְיָן, רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר, אַף עַל גַּב שֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד, הָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה, בְּמִרְעֶה טוֹב שָׁמֵן וְדָשֵׁן. Moreover, Moses “tended the flock of Jethro”, not his own sheep, though he must have possessed some, for, as R. Jose remarked, “Jethro was a rich man, and, surely, he must have given to his son-in-law sheep and cattle!” Yet he did not tend his own sheep, for then people might have said, “he treats them so well because they are his own”. Although Jethro was a “priest of Midian”, that is to say, a pagan, yet because he was kind to Moses, the latter served him well and tended his flock with all due care in good and fat pasture.

(שמות ג׳:א׳) וַיּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, מֹשֶׁה, מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, לא זָזָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. רָאָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, שֶׁאוֹתוֹ מִדְבָּר הָיָה קָדוֹשׁ, וּמוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עָלָיו. מַה עָשָׂה, הִנְהִיג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אַחַר הַמִּדְבָּר עַל כָּל פָּנִים, וְלֹא בַּמִּדְבָּר, שֶׁלֹּא רָצָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹכוֹ, אֶלָּא הִרְחִיקָם אַחַר הַמִּדְבָּר. AND HE LED THE FLOCK TO THE BACK OF THE WILDERNESS. Said R. Jose: ‘From the time when Moses was born, the holy spirit never left him. He discerned by means of the holy spirit that that desert was sanctified and prepared by God as the place for Israel’s acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven (the Sinaitic Law), therefore “He led the flock to the back of the wilderness”-not to the wilderness, as he did not wish them to tread that spot.’

(שמות ג׳:א׳) וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, הוּא לְבַדּוֹ בְּלא צֹאן. אר"י, הַאי אַבְנָא, דִּמְקַבְּלָא פַּרְזְלָא, כַּד חָמֵי לֵיהּ, (מחטא) מְדַלְגָא עִילוֵי. כַּךְ מֹשֶׁה וְהַר סִינַי, כְּשְׁנִרְאוּ זֶה עִם זֶה, דִּלֵּג עָלָיו. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלהִים חֹרֵבָה. AND CAME TO THE MOUNTAIN OF GOD, TO HOREB. He came alone, without his flock. Said R. Jose: ‘When a magnet becomes aware of a piece of iron, it instinctively leaps towards it. So Moses, as soon as he saw the mountain, was attracted towards it.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מוּכָנִים הָיוּ מִשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶה עִם זֶה. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, נִתְרַגֵּשׁ הָהָר לְמוּל מֹשֶׁה. וְכֵיוָן שֶׁרָאָהוּ שֶׁנִּכְנָס לְתוֹכוֹ, וְדִלֵּג בּוֹ, עָמָד הָהָר. מְלַמֵּד, שֶׁשְׂמֵחִים הָיוּ זֶה עִם זֶה. R. Abba said: ‘Verily, Moses and the mountain were prepared for one another even from the six days of Creation. On that day the mountain moved towards Moses, and seeing that Moses was about to ascend, it stopped, and both man and mountain were filled with joy.’

אָמַר רִבִּי יַנָּאי, (נ"א רבי יוסי) יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה, שֶׁאוֹתוֹ הַר, הַר הָאֱלֹהִים הוּא. דִּכְתִּיב וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים. דְּתְנָן, מָה רָאָה מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹ הַר, רָאָה עוֹפוֹת שֶׁהָיוּ פּוֹרְחִים, וּפוֹרְשִׂים כַּנְפֵיהֶם וְלא הָיוּ נִכְנָסִים בּוֹ. Said R. Jannai: ‘How did Moses know it was the mountain of God? Because he saw birds circling round it with outstretched wings, but never flying over it.’

רִבִּי יִצְחָק (נ"א אמר ר' יצחק) אוֹמֵר, רָאָה הָעוֹפוֹת פּוֹרְחִים וְטָסִים מִשָּׁם, וְנוֹפְלִים לְרַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה, מִיַּד הִרְגִּישׁ בָּעִנְיָן, וְהֶעֱמִיד אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וְהוּא נִכְנַס לְבַדּוֹ. R. Isaac said: ‘Moses saw birds flying towards him from the direction of the mountain and falling at his feet. This showed him plainly the character of the mountain, so he “led his flock to the back of the wilderness” and went up alone.’

(שמות ג׳:ב׳) וַיֵּרָא (קנ"ט ע"ב, קס"ז ע"א) מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. רִבִּי תַּנְחוּם אוֹמֵר, שְׁעֵת הַמִּנְחָה הָיְתָה, שֶׁמִּדַּת הַדִּין שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר, וְהָא כְּתִּיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ' חַסְדּוֹ. מִדַּת חֶסֶד קָאָמַר, וְלֹא מִדַּת הַדִּין. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִשֶּׁיּוֹצֵא הָאוֹר, עַד שֶׁנּוֹטֶה לָרֶדֶת, נִקְרָא יוֹם, וְהוּא מִדַּת חֶסֶד. מִשֶּׁנּוֹטֶה לָרֶדֶת, נִקְרָא עֶרֶב, וְהוּא מִדַּת הַדִּין. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ה׳) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. AND THE ANGEL OF THE LORD APPEARED UNTO HIM IN A FLAME OF FIRE OUT OF THE MIDST OF A BUSH. R. Tanhum said: ‘It was the moment of the evening offering (minhah), a moment when the attribute of Justice is in the ascendant.’ R. Johanan interposed, remarking: ‘Is it not written: “By day the Lord will command his mercy” (Ps. 42, 9), showing that mercy predominates as long as there is daylight?’ Said R. Isaac: ‘From sunrise until the sun declines westward it is called “day”, and the attribute of Mercy is in the ascendant: after that it is called “evening”, which is the time for the attribute of Severity.