(שמות ו׳:ב׳-ג׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' ואֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיהו כ״ו:ד׳) בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים. בִּטְחוּ בַיְיָ', כָּל בְּנֵי עָלְמָא בַּעְיָין לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמֶהֱוֵי רָחְצַנוּ דִּלְהוֹן בֵּיהּ. AND GOD SPAKE UNTO MOSES, ETC. R. Abba began his reflections on this portion with the verse: Trust the Lordfor ever (lit. unto Ad), for in KAH TETRAGRAMMATONis fashioning of worlds (lit. rock of ages) (Isa. 26, 4). ‘AII mankind’, he said, ‘should cleave to the Holy One, blessed be He, and put their trust in Him,

אִי הָכִי מַהוּ עֲדֵי עַד. אֶלָּא, בְּגִין דִּיהֵא תֻּקְפָּא דְּבַר נָשׁ, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ קִיּוּמָא וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְאִקְרֵי עַד, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ט:כ״ז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. וְהַאי עַד, אֲתָר דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין, לְסִטְרָא דָּא, וּלְסִטְרָא דָּא, לְאִתְקַיְּימָא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא, דִּי לָא תַּעְדֵי. in order that their strength should be drawn from the sphere called ‘Ad¹Tifereth. , which sustains the universe and binds it into an indissoluble whole.

וְהַאי עַד, תִּיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ"ט, בראשית נ' ע"א רמ"ז ע"ב) עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם. מַאן אִינּוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין אִמָּהָן נוּקְבֵי, יוֹבֵל, וּשְׁמִטָּה, דְּאִקְרוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. עוֹלָם: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. (יובל ושמיטה כל חד מנהון אקרי עולם ואלין אקרון גבעות עולם) This ‘Ad (lit. unto) is “the desire of the everlasting hills” (Gen. 49, 26), to wit, the two transcendent “Mothers”, the year of Jubilee¹Binah. and the year of Remission¹Malkuth. (cf. Zohar, Gen. 247b);

וְתִיאוּבְתָּא דִּילְהוֹן בְּהַאי עַד, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכָל סִטְרִין. (מאי טעמא) תִּיאוּבְתָּא דְּיוֹבְלָא לְגַבֵּי דְּעַד, לְאַעְטְּרָא לֵיהּ, וּלְנַגְדָּא עָלֵיהּ בִּרְכָּאן, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מַבּוּעִין מְתִיקִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. תִּיאוּבְתָּא דִּשְׁמִטָּה, לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וּלְאַתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ. וַדַּאי הַאי עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אִיהוּ. the desire of the former being to crown that sphere with glory, with the outpouring of blessings and wells of sweet water; whilst the longing of the other is to receive from Ad these same blessings and illuminations.

בְּגִין כַּךְ, בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְעֵילָּא, אֲתָר טָמִיר (הוא) וְגָנִיז אִיהוּ, דְּלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא. אֲתָר הוּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקוּ וְאִצְטָיְּירוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים וְהוּא אֲתָר גָּנִיז וְסָתִים, וְעַל דָּא בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְכָל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּהָא אִיהוּ גָּנִיז מִכֹּלָּא, וּמַאן אִיהוּ יָהּ יְדוָֹד. דִּמִתַּמָּן אִצְטְיָּירוּ עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עַל הַהוּא אֲתָר. Therefore it says, “Trust the Lord unto ‘Ad” (i.e. contemplate the worlds of emanation only as far as the sphere ‘Ad), for beyond that is a hidden region, so transcendent that it passes all understanding, the very source whence the worlds were designed and came into being. Up to this point only is it permissible to contemplate the Godhead, but not beyond, for it is wholly recondite. This is KAH TETRAGRAMMATON, from whence all worlds were fashioned,’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קְרָא אוֹכַח עָלֵיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ'. עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית מַאן דְּיָכִיל לְמֵיקָם עָלֵיהּ. Said R. Judah: ‘We have a direct Scriptural proof for this, for it says, “Ask of the days that are past… since the day that God created man upon earth, and ask from the one side of the heaven unto the other…” (Deut. 4, 32). Up to this point man may investigate, but no further.’

דָּבָר אַחֵר בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא. Another explanation of this verse is as follows: Man must always trust the Holy One, blessed be He. He who trusts Him will never be confounded by the world (Ps. 25, 2). He who depends entirely on the Holy Name is firmly established in the world, as the world itself is sustained by this Name:

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י, בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ', וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ. AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל. R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ', דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ"א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה', הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא. According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ'. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין. Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא. AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא. Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ"א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ' ע"א) מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, אִלֵּין שִׁבְעָה עַמּוּדִים, דְּאַרְעָא סְמִיכָא עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שִׁבְעָה יַמִּים. וְיַם כִנֶּרֶת שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָא תֵּימָא דְּשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, אֶלָּא דְּאִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ. וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, מַאן אִינּוּן נְהָרוֹת. אֶלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, אִינּוּן נְהָרוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּבְגִין כַּךְ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנְהָ. “the seas” refer to the seven pillars which are the foundation of the earth, and over which rules the Sea of Kinnereth (R. Judah, however, maintained that the latter is filled by the others); “the rivers” are connected with the “river which went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶרֶץ, אִקְרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל, אֲמַאי לָא שָׁלִיט עַל דָּא כְּמֹּשֶׁה, דְּהָא כְּתִיב וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְלָא יַתִּיר. It is to be noticed that this Holy Land (the Shekinah) is called “the land of Israel”. Why, then, did Jacob, who is Israel, not rule over it like Moses? The reason is-as already pointed out-that Jacob became the owner of the “house which is below” and left the “house which is above”,

אֶלָּא, יַעֲקֹב הָא אוֹקִימְנָא, נָטַל בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, וְאִשְׁתְּבִיק מִנֵּיהּ בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא. וְעִם בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, אַתְקִין בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, בִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין, וְהָא אוּקְמוּהָ. מֹשֶׁה, נָטַל בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, וְשָׁבִיק בֵּיתָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא, כְּתִיב בְּיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. בְּאֵל שַׁדָּי מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יַתִּיר. וּשְׁמִי יְיָ' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּאִיהוּ עִלָּאָה. though in the twelve tribes and in the seventy branches he made preparation herein for the “house which is above”; Moses, on the other hand, left the “house which is below” and took the “house which is above”. The former experienced the Divine manifestation as “El Shaddai”, but God did not speak with him in the higher grade designated by TETRAGRAMMATON.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תּוּשְׁבְּחָן דַּאֲבָהָן יַעֲקֹב הֲוָה, דְּהוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב, אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק, וּבֵיהּ אִתּוֹסָף אָת חַד, דִּכְתִּיב, וְאֶל יַעֲקֹב. אִתּוֹסָף בֵּיהּ ו', לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וְעִם כָּל דָּא, לָא זָכָה לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ כְּמֹּשֶׁה. AND I APPEARED UNTO ABRAHAM, UNTO ISAAC, AND (V) UNTO JAC0B. The letter Vau in connection with Jacob is, according to R. Hiya, symbolic of the superiority of the Divine manifestation to Jacob over that which was vouchsafed to the other two: his is the unifying, harmonizing, grade; and yet he was not worthy to use it as Moses did.

(שמות ו׳:ד׳) וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, יָרִית אַרְעָא, דְּהָא לָא יָרִית אַרְעָא, אֶלָּא צַדִּיק, וְכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, אִקְרֵי צַדִּיק. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְנָטִיר הַאי אָת קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק, תָּא חֲזֵי מִן יוֹסֵף, דְּכָל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי צַדִּיק, עַד דְּנָטִיר הַהוּא בְּרִית, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּנָטַר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, יוֹסֵף הַצַּדִּיק. AND I HAVE ALSO ESTABLISHED MY COVENANT WITH THEM, TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN: as a reward for the covenant of circumcision; and only of those who are faithful members of this covenant can it be said that they “possess” the land, which is a heritage of the righteous, as it is written: “Thy people shall be all righteous, they shall possess the land” (Isa. 60, 21). Even Joseph was not called “righteous” before he guarded the sign of the covenant (at the time of temptation).

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י, בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ', וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ. AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל. R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ', דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ"א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה', הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא. According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ'. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין. Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא. AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא. Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ"א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ' ע"א) מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, אִלֵּין שִׁבְעָה עַמּוּדִים, דְּאַרְעָא סְמִיכָא עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שִׁבְעָה יַמִּים. וְיַם כִנֶּרֶת שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָא תֵּימָא דְּשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, אֶלָּא דְּאִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ. וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, מַאן אִינּוּן נְהָרוֹת. אֶלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, אִינּוּן נְהָרוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּבְגִין כַּךְ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנְהָ. “the seas” refer to the seven pillars which are the foundation of the earth, and over which rules the Sea of Kinnereth (R. Judah, however, maintained that the latter is filled by the others); “the rivers” are connected with the “river which went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶרֶץ, אִקְרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל, אֲמַאי לָא שָׁלִיט עַל דָּא כְּמֹּשֶׁה, דְּהָא כְּתִיב וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְלָא יַתִּיר. It is to be noticed that this Holy Land (the Shekinah) is called “the land of Israel”. Why, then, did Jacob, who is Israel, not rule over it like Moses? The reason is-as already pointed out-that Jacob became the owner of the “house which is below” and left the “house which is above”,

אֶלָּא, יַעֲקֹב הָא אוֹקִימְנָא, נָטַל בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, וְאִשְׁתְּבִיק מִנֵּיהּ בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא. וְעִם בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, אַתְקִין בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, בִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין, וְהָא אוּקְמוּהָ. מֹשֶׁה, נָטַל בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, וְשָׁבִיק בֵּיתָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא, כְּתִיב בְּיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. בְּאֵל שַׁדָּי מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יַתִּיר. וּשְׁמִי יְיָ' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּאִיהוּ עִלָּאָה. though in the twelve tribes and in the seventy branches he made preparation herein for the “house which is above”; Moses, on the other hand, left the “house which is below” and took the “house which is above”. The former experienced the Divine manifestation as “El Shaddai”, but God did not speak with him in the higher grade designated by TETRAGRAMMATON.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תּוּשְׁבְּחָן דַּאֲבָהָן יַעֲקֹב הֲוָה, דְּהוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב, אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק, וּבֵיהּ אִתּוֹסָף אָת חַד, דִּכְתִּיב, וְאֶל יַעֲקֹב. אִתּוֹסָף בֵּיהּ ו', לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וְעִם כָּל דָּא, לָא זָכָה לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ כְּמֹּשֶׁה. AND I APPEARED UNTO ABRAHAM, UNTO ISAAC, AND (V) UNTO JAC0B. The letter Vau in connection with Jacob is, according to R. Hiya, symbolic of the superiority of the Divine manifestation to Jacob over that which was vouchsafed to the other two: his is the unifying, harmonizing, grade; and yet he was not worthy to use it as Moses did.

(שמות ו׳:ד׳) וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, יָרִית אַרְעָא, דְּהָא לָא יָרִית אַרְעָא, אֶלָּא צַדִּיק, וְכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, אִקְרֵי צַדִּיק. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְנָטִיר הַאי אָת קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק, תָּא חֲזֵי מִן יוֹסֵף, דְּכָל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי צַדִּיק, עַד דְּנָטִיר הַהוּא בְּרִית, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּנָטַר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, יוֹסֵף הַצַּדִּיק. AND I HAVE ALSO ESTABLISHED MY COVENANT WITH THEM, TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN: as a reward for the covenant of circumcision; and only of those who are faithful members of this covenant can it be said that they “possess” the land, which is a heritage of the righteous, as it is written: “Thy people shall be all righteous, they shall possess the land” (Isa. 60, 21). Even Joseph was not called “righteous” before he guarded the sign of the covenant (at the time of temptation).

(שמות ו׳:ב׳-ג׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' ואֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיהו כ״ו:ד׳) בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים. בִּטְחוּ בַיְיָ', כָּל בְּנֵי עָלְמָא בַּעְיָין לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמֶהֱוֵי רָחְצַנוּ דִּלְהוֹן בֵּיהּ. AND GOD SPAKE UNTO MOSES, ETC. R. Abba began his reflections on this portion with the verse: Trust the Lordfor ever (lit. unto Ad), for in KAH TETRAGRAMMATONis fashioning of worlds (lit. rock of ages) (Isa. 26, 4). ‘AII mankind’, he said, ‘should cleave to the Holy One, blessed be He, and put their trust in Him,

אִי הָכִי מַהוּ עֲדֵי עַד. אֶלָּא, בְּגִין דִּיהֵא תֻּקְפָּא דְּבַר נָשׁ, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ קִיּוּמָא וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְאִקְרֵי עַד, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ט:כ״ז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. וְהַאי עַד, אֲתָר דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין, לְסִטְרָא דָּא, וּלְסִטְרָא דָּא, לְאִתְקַיְּימָא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא, דִּי לָא תַּעְדֵי. in order that their strength should be drawn from the sphere called ‘Ad¹Tifereth. , which sustains the universe and binds it into an indissoluble whole.

וְהַאי עַד, תִּיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ"ט, בראשית נ' ע"א רמ"ז ע"ב) עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם. מַאן אִינּוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין אִמָּהָן נוּקְבֵי, יוֹבֵל, וּשְׁמִטָּה, דְּאִקְרוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. עוֹלָם: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. (יובל ושמיטה כל חד מנהון אקרי עולם ואלין אקרון גבעות עולם) This ‘Ad (lit. unto) is “the desire of the everlasting hills” (Gen. 49, 26), to wit, the two transcendent “Mothers”, the year of Jubilee¹Binah. and the year of Remission¹Malkuth. (cf. Zohar, Gen. 247b);

וְתִיאוּבְתָּא דִּילְהוֹן בְּהַאי עַד, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכָל סִטְרִין. (מאי טעמא) תִּיאוּבְתָּא דְּיוֹבְלָא לְגַבֵּי דְּעַד, לְאַעְטְּרָא לֵיהּ, וּלְנַגְדָּא עָלֵיהּ בִּרְכָּאן, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מַבּוּעִין מְתִיקִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. תִּיאוּבְתָּא דִּשְׁמִטָּה, לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וּלְאַתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ. וַדַּאי הַאי עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אִיהוּ. the desire of the former being to crown that sphere with glory, with the outpouring of blessings and wells of sweet water; whilst the longing of the other is to receive from Ad these same blessings and illuminations.

בְּגִין כַּךְ, בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְעֵילָּא, אֲתָר טָמִיר (הוא) וְגָנִיז אִיהוּ, דְּלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא. אֲתָר הוּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקוּ וְאִצְטָיְּירוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים וְהוּא אֲתָר גָּנִיז וְסָתִים, וְעַל דָּא בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְכָל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּהָא אִיהוּ גָּנִיז מִכֹּלָּא, וּמַאן אִיהוּ יָהּ יְדוָֹד. דִּמִתַּמָּן אִצְטְיָּירוּ עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עַל הַהוּא אֲתָר. Therefore it says, “Trust the Lord unto ‘Ad” (i.e. contemplate the worlds of emanation only as far as the sphere ‘Ad), for beyond that is a hidden region, so transcendent that it passes all understanding, the very source whence the worlds were designed and came into being. Up to this point only is it permissible to contemplate the Godhead, but not beyond, for it is wholly recondite. This is KAH TETRAGRAMMATON, from whence all worlds were fashioned,’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קְרָא אוֹכַח עָלֵיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ'. עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית מַאן דְּיָכִיל לְמֵיקָם עָלֵיהּ. Said R. Judah: ‘We have a direct Scriptural proof for this, for it says, “Ask of the days that are past… since the day that God created man upon earth, and ask from the one side of the heaven unto the other…” (Deut. 4, 32). Up to this point man may investigate, but no further.’

דָּבָר אַחֵר בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא. Another explanation of this verse is as follows: Man must always trust the Holy One, blessed be He. He who trusts Him will never be confounded by the world (Ps. 25, 2). He who depends entirely on the Holy Name is firmly established in the world, as the world itself is sustained by this Name:

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּעָלְמָא, בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא אִתְקַיַּים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:ד׳) כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים: צַיָּיר עָלְמִין. דְּהָא בִּתְרֵין אַתְוָון, אִתְבְּרוּן עָלְמִין, עָלְמָא דֵּין, וְעָלְמָא דְּאָתֵי. עָלְמָא דָּא, בְּדִינָא אִתְבְּרִי, וְעַל דִּינָא קַיְּימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִתְנַהֲגוּן בְּנִי נָשָׁא בְּדִינָא, וְלָא יִפְקוּן מֵאוֹרְחָא לְבַר. by the two letters JH (KAH) “the Lord designed the worlds”, this world and the world to come. This world was created by the attribute of Justice, and is sustained by the same attribute, in order that humanity should base its life on justice and not depart from the way of righteousness.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י, בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ', וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ. AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל. R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ', דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ"א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה', הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא. According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ'. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין. Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא. AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא. Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ"א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ' ע"א) מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;

רִבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב יוֹמָא, חַד, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, (עמיה) וְרִבִּי אַבָּא עִמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב וְגוֹ'. מַהוּ וָאֵרָא, וַאֲדַבֵּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, אֶלְעָזָר בְּרִי, רָזָא עִלָּאָה אִיהוּ. R. Eleazar once asked R. Simeon his father, in the presence of R. Abba: ‘Why is it said here “I appeared”, instead of “I spoke to Abraham, etc.”?’

תָּא חֲזֵי, אִית גַּוְונִין דְּמִתְחַזְיָין, וְאִית גַּוְונִין דְּלָא מִתְחַזְיָין. וְאִלֵּין וְאִלֵּין, אִינּוּן רָזָא עִלָּאָה דִּמְהֵימְנוּתָא, וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין לֵיהּ, וְלָא מִסְתַּכְּלִין בֵּיהּ וְאִלֵּין דְּמִתְחַזְיָין, לָא זָכָה בְּהוּ בַּר נָשׁ, עַד דְּאָתוּ אֲבָהָן, וְקָיְימוּ עָלַיְיהוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב וָאֵרָא, דְּחָמוּ, אִינּוּן גַּוְונִין דְּאִתְגַּלְּיָין. R. Simeon replied: ‘My son, this contains a deep mystery. Observe now. There are colours disclosed and undisclosed, this being a part of the mystery of Faith, but men neither know nor reflect on these matters. The visible colours were not perceived by any human being before the Patriarchs, Abraham, Isaac and Jacob. Therefore it says “and I appeared”.

וּמַאן גַּוְונִין דְּאִתְגַּלְּיָין. אִינּוּן דְּאֵל שַׁדָּי, דְּאִינּוּן גווָֹנִין דְחֵיזוּ עִילָאָה (נ"א חיזו דגוונין עלאין') וְאִלֵּין אִתְחַזְיָין. וּגְוָונִין דִּלְעֵילָּא, סְתִימִין דְּלָא אִתְחַזְּיָין, לָא קָאִים אִינִישׁ עָלַיְיהוּ, בַּר מְמֹשֶׁה. וְעַל דָּא כְּתִיב, וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לָא אִתְגַּלֵּיתִי לוֹן בִּגְוָונִין עִלָּאִין. וְאִי תֵּימָא, דַּאֲבָהָן לָא הֲווֹ יַדְעֵי בְּהוּ. אֶלָּא הֲווֹ יַדְעֵי, מִגּוֹ אִינּוּן דְּאִתְגַּלְּיָין. And what are these visible colours? Those of El Shaddai, the reflection of higher colours. But these latter are hidden, and Moses alone perceived them. The Patriarchs, however, were not entirely ignorant of them; since they apprehended those undisclosed ones through the visible ones which they already knew.

כְּתִיב (דניאל י״ב:ג׳) וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ, מַאן אִינּוּן מַשְׂכִּילִים. אֶלָּא דָּא הוּא, הַהוּא חָכָם דְּיִסְתַּכַּל מִגַּרְמֵיהּ מִלִּין, דְּלָא יָכְילִין בְּנֵי נָשָׁא לְמַלְּלָא בְּפוּמָא, וְאִלֵּין אִקְרוּן מַשְׂכִּילִים. יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, מַאן (זהר) הוּא הָרָקִיעַ. דָּא הוּא רְקִיעַ דְּמֹשֶׁה, דְּקַיְּימָא בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַאי זֹהַר דִּילֵיהּ, אִיהוּ סָתִים, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא מִגָּוֶן דִּילֵּיהּ קַיְּימָא עַל הַהִיא רְקִיעָא דְּלָא נָהִיר, דְּאִתְחַזְיָין בֵּיהּ גַּוְונִין, וְאִינּוּן גַּוְונִין אַף עַל גַּב דְּאִתְחַזְיָין בֵּיהּ, לָא זַהֲרֵי כְּזִהֲרָא בְּגִין דְּאִינּוּן גַּוְונִין סְתִימִין. It is written: “And the wise shall be resplendent as the splendour of the firmament, and they that turn many to righteousness shall be like the stars for ever and ever.” The “wise” is he who by the power of his own contemplation attains to the perception of profound mysteries which cannot be expressed in words. The “firmament” is the “firmament of Moses” (his grade of Divine knowledge), which is set at the centre and whose splendour is veiled. This firmament is above that other which is non-resplendent and the colours of which are visible and not so bright as the invisible.

תָּא חֲזֵי, אַרְבַּע נְהוֹרִין אִינּוּן. תְּלַת מִנַּיְיהוּ סְתִימִין, וְחַד דְּאִתְגַּלְיָיא: נְהוֹרָא דְּנָהִיר. נְהוֹרָא דְּזִהֲרָא. (ואינון) וְאִיהוּ נָהִיר כִּזְהִירוּ דִּשְׁמַיָּא בְּדַכְיוּ. נְהוֹרָא דְּאַרְגְּוָונָא, דְּנָטִיל כָּל נְהוֹרִין. נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר אִסְתַּכַּל לְגַבֵּי אִלֵּין, וְנָטִיל לוֹן. וְאִתְחַזְּיָין אִינּוּן נְהוֹרִין בֵּיהּ, כַּעֲשָׁשִׁיתָא, לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא. There are four lights (i.e. Emanations), three of which are recondite and one disclosed. There is one which sheds light abroad (Hesed); one which shines for itself only (Geburah), being like the heavens in purity; one of purple hue which gathers light into itself (Tifereth); and one which is of itself lightless (Malkuth), but which looks up to the others and reflects them as a lamp reflects the sun. The first three are recondite and brood over the one which is disclosed.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עֲוֹן וְגוֹ'. כַּמָּה אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין, דְּלָא יָדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלָן, עַל מַה קַיָּימִין בְּעָלְמָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, עָבֵד לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּדִיּוּקְנָא דִּילֵיהּ, וְאַתְקִין לֵיהּ בְּתִקּוּנוֹי, בְּגִין דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְיֵהַךְ בְּאוֹרְחוֹי. R. Hezekiah discoursed on the verse: Blessed is the man unto whom the Lord imputeth not iniquity, and in whose spirit there is no guile (Ps. 32, 2). He said: ‘How blind are the children of men who neither see nor perceive what the foundation is of their existence in the world! Behold, when the Holy One, blessed be He, created the world, He formed man in His own image, so disposing his capacities as to enable him to study the Torah and walk in His way.

דְּהָא כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא אִתְתַּקַּן וְאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא, אִתְחַבְּרוּ בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. וְאִינּוּן אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, אִתְחַבְּרוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין, דְּאִינּוּן יְסוֹדִין דְּעָלְמָא, אֵ"ש רוּ"חַ וְמַיִ"ם וְעָפָ"ר, וְאִתְחַבְּרוּ אַרְבַּע סִטְרִין (נ"א יסודין) אִלֵּין, בְּד' יְסוֹדִין דְּעָלְמָא, וְאַתְקִין מִנַּיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַד גּוּפָא בְּתִקּוּנָא עִלָּאָה. וְהַאי גּוּפָא, אִתְחַבַּר מִתְּרֵין עָלְמִין, מֵעָלְמָא דָּא תַּתָּאָה, וּמֵעָלְמָא דִּלְעֵילָּא. Therefore man was created from the dust of the lower Sanctuary; and the four winds of the world united at that place which afterwards was named the House of Holiness, and these four were then joined to the four elements of the lower world: fire, air, earth, and water. And when these winds and these elements were thus mingled, the Holy One, blessed be He, formed one body of wondrous perfection. Therefore it is plain that the substances composing man’s body belong to two worlds, namely, the world below and the world above.’

(כגונא דאלין) תָּא חֲזֵי. אֵ"ש רוּ"חַ וְמַיִ"ם וְעָפָ"ר, אִלֵּין אִינּוּן קַדְמָאֵי וְשָׁרָשִׁין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְתַתָּאִין וְעִלָּאִין עָלַיְיהוּ קַיְּימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע, לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, וְקַיְּימִין בְּאַרְבַּע אִלֵּין: צָפוֹ"ן, וְדָרוֹ"ם, וּמִזְרָ"ח, וּמַעֲרָ"ב. אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְקַיְּימִין בְּאַרְבַּע אִלֵּין. אֵ"ש לִסְטַר צָפוֹ"ן. רוּ"חַ לִסְטַר מִזְרָ"ח. מַיִ"ם לִסְטַר דָּרוֹ"ם. בְּגִין דְדָרוֹם חָם וְיָבֵשׁ מָיִם קָרִים וְלַחִים עָפָ"ר לִסְטַר מַעֲרָ"ב. וְאַרְבַּע אִלֵּין, בְּאַרְבַּע אִלֵּין קְטִירִין, וְכֻלְּהוּ חַד, וְאִלֵּין עַבְדֵי אַרְבַּע מַתָּכָאן, דְּאִינּוּן זָהָ"ב וָכֶסֶ"ף וּנְחֹשֶׁ"ת וּבַרְזֶ"ל הָא אִינּוּן תְּרֵיסָר, וְכֻלְּהוּ חַד. Mark well this! Fire, air, earth, and water are the sources and roots of all things above and below, and on them are all things grounded. And in each of the four winds these elements are found-fire in the North, air in the East, water in the South, earth in the West; and the four elements are united with the four winds-and all are one. Fire, water, air, and earth: gold, silver, copper, and iron; north, south, east, and west-these make altogether twelve; yet are they all one.

תָּא חֲזֵי, אֵשׁ הוּא בִּשְׂמָאלָא, לִסְטַר צָפוֹן, דְּהָא אֵשׁ, תּוּקְפָּא דַּחֲמִימוּתָא בֵּיהּ, וְיָבִישׁוּ דִּילֵיהּ (עיין בתיקונים ס"א ע"א) תַּקִּיף. וְצָפוֹן בְּהִפּוּכָא דִּילֵיהּ הוּא, וְאִתְמְזִיג חַד בְּחַד וְאִיהוּ חַד. מַיִם לִימִינָא, וְהוּא לִסְטַר דָּרוֹם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְחַבְּרָא (לאחזרא) לוֹן כַּחֲדָא, עָבִיד מִזְגָּא דָּא כְּמִזְגָּא דָּא. Fire is in the left, at the side of the North, for fire has the energy of warmth, and the power of dryness is strong in it, and the North is just the reverse, and so the two are commingled. Water is in the right, in the side of the South, and the Holy One mixes the warmth and dryness of the South with the coldness and moisture of the water, and they become one as with the previous combination.

צָפוֹן אִיהוּ קַר וְלַח, אֶשָּׁא חַם וְיָבֵשׁ. אַחְלַף לוֹן לִסְטַר דָּרוֹם. דָּרוֹם, אִיהוּ חַם וְיָבֵשׁ. מַיִם קָרִים וְלַחִים. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָזִיג לוֹן כְּחַד דְּנַפְקֵי מַיָּא מִדָּרוֹם, וְעָאלִין בְּגוֹ צָפוֹן. וּמִצָּפוֹן נַגְדֵּי מַיָּא. נָפִיק אֶשָּׁא מִצָּפוֹן, וְעָאל בְּתּוּקְפָא דְּדָרוֹם, וּמִדָּרוֹם נָפִיק תּוּקְפָּא דַּחֲמִימוּתָא לְעָלְמָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹזִיף דָּא בְּדָא, וְכָל חַד וְחַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ מִדִּילֵיהּ כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. כְּגַוְונָא דָּא רוּחַ וּמִזְרָח, בְּגִין דְּיוֹזִיף כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, לְאִתְחַבְּרָא כְּחַד. The North is cold and moist, and its element, fire, hot and dry, and, contrariwise, the South is warm and dry, and its element, water, cold and moist, and so the Holy One mixes them. For water comes from the South, enters into the North, and flows again from the North; and fire comes out from the North, and enters into the South, and it is from the South that powerful heat goes out into the world. For the Holy One makes one borrow from the other as He sees right. In a similar fashion He proceeds with the air and the East.

תָּא חֲזֵי, אֶשָּׁא מִסִּטְרָא דָּא, מַיִם מִסִּטְרָא דָּא. וְאִינּוּן מַחֲלוֹקֶת. עָאל רוּחַ בֵּינַיְיהוּ, וְאָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ב׳) וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. דְּהָא אֶשָּׁא קָאִים לְעֵילָּא בְּסִטְרָא דָּא. וּמַיִם קַיְימֵי עַל אַפֵּי אֲרְעָא. רוּחָא אָעִיל בֵּינַיְיהוּ, וְאָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, וְאַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת. עָפָר, מַיָּא קַיְּימֵי עָלֵיהּ וְרוּחָא וְאֶשָּׁא וּמְקַבְּלָא מִכֻּלְּהוּ, בְּחֵילָא דִּתְלָתָא אִלֵּין דְּקַיְּימֵי עָלָהּ. Observe now. Fire from one side, water from the other: there is opposition. Then comes the air (wind, spirit) between them and brings them together and they become one, as it is written: “And the spirit (air) of God brooded over the water” (Gen. 1, 2). For fire is aloft and water is on the surface of the earth, and air enters between them, unites both elements and makes peace between them. Earth has water, air, fire, above it and receives from all the three.

תָּא חֲזֵי, רוּחַ וּמִזְרָח. מִזְרָח, חַם וְלַח, רוּחַ, (קר ויבש סטרא דאיהו יבישא) חַם וְלַח אִיהוּ, וּבְגִינִי כַּךְ, אָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא אֵשׁ חַם וְיָבֵשׁ, וּמַיִם קָרִים וְלַחִים, רוּחַ אִיהוּ חַם וְלַח, סִטְרָא דְּאִיהוּ חַם, אָחִיד בְּאֶשָּׁא. סִטְרָא דְּאִיהוּ לַח, אָחִיד בְּמַיָּא. וְעַל דָּא אַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ, וְאַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת דְּאֶשָׁא וּמַיָּא. Observe, further, that the East is warm and moist, and the air is warm and moist. Hence the warm-moist composite can take hold of both sides-with its warmth the fire, and with its moisture the water, and thus end the conflict between fire and water.

עָפָר אִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ, וְעַל דָּא מְקַבֵּל עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ עַבְדֵי בֵּיהּ עֲבִידְתַּיְיהוּ, וּמְקַבְּלָא מִכֻּלְּהוּ, לְאַפָּקָא בְּחֵילֵיהוֹן מְזוֹנָא לְעָלְמָא. בְּגִין דְּבְמַעֲרָב אִתְאֲחִיד עַפְרָא, דְּאִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ. וְסִטְרָא דְּאִיהוּ קַר, אָחִיד בַּצָּפוֹן דְּאִיהוּ קַר וְלַח, דְּהָא קְרִירָא אִתְאֲחִיד בִּקְרִירָא. בְּגִין כָּךְ צָפוֹן אִתְאֲחִיד בַּמַּעֲרָב בְּסִטְרָא דָּא. דָּרוֹם דְּאִיהוּ חַם וְיָבֵשׁ, בְּהַהוּא יְבֵישׁוּתָא דִּילֵיהּ, אָחִיד לִיבֵשׁוּתָא דְּמַעֲרָב בְּסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִתְאֲחִיד מַעֲרָב בִּתְרֵין סִטְרִין. The earth is cold and dry, therefore it can receive all the others-fire, water, and air- and all can accomplish their work in it. She receives from all of them, therefore through their influence can produce nourishment for the whole world. Now the side of the West, which is cold, unites with the North, which is cold and moist, for cold unites with cold, and from the other side, the dry, West unites with the South, which is warm and dry, and thus the West attaches itself to both sides.

וְכֵן אִתְאֲחִיד דָּרוֹם בְּמִזְרָח, דְּהָא חֲמִימוּתָא דְּדָרוֹם, אִתְאֲחִיד בֵּיהּ בַּחֲמִימוּתָא דְּמִזְרָח. וּמִזְרָח אִתְאֲחִיד בַּצָּפוֹן דְּהָא לָחוּתָא דִּילֵיהּ אִתְאֲחִיד בְּלָחוּתָא דְּצָפוֹן. הַשְּׁתָּא אִשְׁתְּכַח דְּרוֹמִי"ת מִזְרָחִי"ת. מִזְרָחִי"ת צְפוֹנִי"ת. צְפוֹנִי"ת מַעֲרָבִי"ת. מַעֲרָבִי"ת דְּרוֹמִי"ת וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא, לְאִשְׁתַּלְשְׁלָא חַד בְּחַד. In the same fashion the South is united with the East on its warm side, and the East with the North in virtue of its moisture. Thus we find united: South-East, North-East, North-West, South-West, and all are contained in one another in mutual intermingling.

כְּגַוְונָא דָּא, צָפוֹן עָבִיד דַּהֲבָא. דְּמִסְטְרָא דְּתּוּקְפָּא דְּאֶשָּׁא, אִתְעָבִיד דַּהֲבָא. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (איוב ל״ז:כ״ב) מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה. דְּאֵשׁ אִתְאֲחִיד בֶּעָפָר, וְאִתְעָבִיד דַּהֲבָא. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ו׳) וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ. וְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם כְּרוּבִים זָהָב. In this way the North brings forth gold, which is produced by the side of the fire-power, as it is written, “Gold cometh from the North” (Job. 37, 22). For when fire joins with the earth gold is produced, as it is written: “As for the earth… it hath lumps of gold” (Ibid. 38, 5-6).

מַיִם אִתְאֲחִיד בֶּעָפָר, וּקְרִירוּתָא בְּלָחוּתָא עָבִיד כֶּסֶף, הַשְׁתָּא הָא עָפָר אִתְאֲחִיד בִּתְרֵין סִטְרִין, בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וְאִתְיְיהִיב בֵּינַיְיהוּ. רוּחָא אָחִיד לְמַיִם, וְאָחִיד (הגהה תמיהה במה דאמר רוח קר ויבש שאם כן עפר ורוח שוים בטבעם אבל יש אומרים כי רוח חם ולח (עמ"ש בתיקונים ל"ה ב') ואם כן נוכל לומר דאחיד רוח לתרין סטרין אש חם ויבש ורוח חם ולח סטרא דאיהו חם אחיד באש וסטרא דאיהו לח אחיד במיא ואפריש מחלוקת דאשא ומיא. עפר איהו קר ויבש ומים קרים ולחים וסטרא דקר אחיד בעפר בסטרא דקר אשתכח דעפר מקבל עליה כלהו בגין כך אחיד לתרין סטרין דהא אש חם ויבש מים קר ולח ע"כ) לְאֵשׁ, וְאַפִּיק תְּרֵין כְּחַד, דְּאִיהוּ (יחזקאל א׳:ז׳) עֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. וְעָפָר דְּקַאמְרָן, כַּד אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, בִּיבִישׁוּ וּקְרִירוּ דִּילֵיהּ, נָפִיק בַּרְזֶל, וְסִימָנִיךְ, (קהלת י׳:י׳) אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְגוֹ' When water is united with earth, the cold with the moist brings forth silver, and so the earth is united with two sides, gold and silver, and situated between them. Air joins to water and also to fire and produces an amalgam which is “the colour of polished copper” (Ezek. 1, 7). As to the earth mentioned above, when it is by itself in its coldness and dryness it brings forth iron; therefore it says: “If the iron be blunt” (Eccl. 10, 10).

וְהַאי עָפָר, אִתְאֲחִיד בְּכֻלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ עַבְדִין בֵּיהּ כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן. תָּא חֲזֵי, בְּלָא עָפָר, לֵית זָהָב וָכָסֶף וּנְחֹשֶׁת, דְּהָא כָּל חַד וְחַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ מִדִּילֵיהּ, לְאִתְקַשְּׁרָא דָּא בְּדָא. וְאִתְאֲחִיד עָפָר בְּכֻלְּהוּ, בְּגִין דִּתְרֵין סִטְרִין אֲחִידָן לֵיהּ, אֶשָּׁא וּמַיָּא. וְרוּחָא אִתְקְרִיב בֵּיהּ, בְּגִין אִלֵּין תְּרֵין וְעָבִיד בֵּיהּ עֲבִידְתָּא. Earth, however, combines with all the other elements, and all work through it according to their several ways. For without earth there is no gold, no silver, no copper. For each element imparts of its character to the other to form a compound, and earth mingles with all, because the two sides, fire and water, are attached to it. Air also joins with it on account of those two, and acts upon it.

אִשְׁתְּכַח, דְּכַד אִתְחַבַּר עַפְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, עָבִיד וְאוֹלִיד עַפְרָא אַחֲרָנִין, כְּגַוְונָא דִּלְהוֹן. כְּגַוְונָא דְּזָהָב, אוֹלִיד עַפְרָא (רל"ו ע"ב) סוּסְפִיתָא יְרוֹקָא, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּדַהֲבָא מַמָּשׁ. כְּגַוְונָא דְּכֶסֶף, אוֹלִיד עוֹפֶרֶת. כְּגַוְונָא דִּנְחֹשֶׁת עִילָּאָה, אוֹלִיד קְסִיטְרָא דְּאִיהוּ נְחֹשֶׁת זוּטָא. כְּגַוְונָא דְּבַרְזֶל, אוֹלִיד בַּרְזֶל, וְסִימָנִךְ (משלי כ״ז:י״ז) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד. Now we find that the earth, when united with them, brings forth also secondary products resembling their primary compounds. Thus corresponding to gold it brings forth the green dross which is subordinate to gold and resembles it; corresponding to silver, lead; corresponding to the superior copper, the inferior, tin; corresponding to iron, however, it brings forth only iron, and so it is said: “Iron with iron together” (Prov. 27, 17).

תָּא חֲזֵי, אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן דָּא בְּדָא, וְאִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. וְלָא הֲוֵי בְּהוּ פִּרוּדָא. וְעָפָר דָּא, כַּד אִיהוּ אוֹלִיד לְבָתַר, לָא מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא בְּאִינּוּן עִלָּאֵי, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, בְּאִלֵּין הֲוֵי פִּרוּדָא. Fire, air, water, and earth are originally all united one with the other, and there is no separation between them. But when the earth-dust began to generate its products were no longer united like the supernal elements, as it says: “From thence it was parted and became into four heads” (Gen. 2, 10). In this was separation;

בְּגִין דְּהָא עָפָר, כַּד אִיהוּ אוֹלִיד בְּחֵילָא דִּתְלַת עִלָּאֵי, אַפִּיק אַרְבְּעָה נַהֲרִין, דְּתַמָּן מִשְׁתַּכְּחֵי אַבְנֵי יְקָר, וּבַאֲתַר חַד אִינּוּן, דִּכְתִּיב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְאִלֵּין אַבְנֵי יָקָר אִינּוּן תְּרֵיסַר, וְאִינּוּן לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, לָקֳבֵיל תְּרֵיסַר שְׁבָטִין, דִּכְתִּיב, (שמות כ״ח:כ״א) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמוֹתָם. וְאִלֵּין תְּרֵיסַר בָּקָר, דְּאִינּוּן תְּחוֹת יַמָּא. for the earthy, when it generated in the power of the three upper elements, brought forth four streams, where precious stones are found. These precious stones are twelve in number, distributed in all the four cardinal directions, and corresponding to the twelve tribes of Israel: “And the stones shall be with the names of the children of Israel, twelve, according to their names” (Ex. 28, 21).

תָּא חֲזֵי, כָּל אַרְבְּעָה סִטְרִין עִלָּאִין דְּקַאמְרָן, אַף עַל גַּב דְּמִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא, וְאִינּוּן קִיּוּמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, קִיּוּמָא דְּעָלְמָא יַתִּיר רוּחַ, בְּגִין דְּכֹלָּא קַיְּימָא בְּגִינֵיהּ, וְנַפְשָׁא לָא קַיְּימָא אֶלָּא בְּרוּחָא, דְּאִי גָּרַע רוּחָא אֲפִילּוּ רִגְעָא חֲדָא, נַפְשָׁא לָא יָכִילַת לְאִתְקַיְּימָא, וְרָזָא דָּא כְּתִיב, (משלי י״ט:ב׳) גַּם בְּלֹא דַעַת נְפֶשׁ לֹא טוֹב. נַפְשָׁא בְּלֹא רוּחָא לָאו אִיהוּ טוֹב, וְלָא יַכְלָא לְאִתְקַיְּימָא. Observe that though all these supernal sides of which we spoke are united and bound up one with another, and form the foundation of things above and things below, yet is air (spirit) superior to them all, as it is the substance of all, without which nothing would live, and the soul exists only through the spirit, for if the air were to fail, even for a moment, the soul would not be. This is hinted in the words: “Also when the soul is without knowledge it is not good” (Prov. 19, 2): soul without spirit “is not good”, and cannot exist.

וְתָא חֲזֵי, אִינּוּן תְּרֵיסָר דְּקַאמְרָן, דְּאִינּוּן תְּרֵיסַר אַבָנִין, אִינּוּן תְּרֵיסַר בָּקָר, דִּתְחוֹת יַמָּא. בְּגִין כַּךְ, נָטְלוּ אִינּוּן תְּרֵיסָר נְשִׂיאִים, (במדבר ז׳:פ״ז) כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָרִים וְגוֹ'. וְכֹלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, וּמַאן דְּיַשְׁגַּח בְּמִלִּין אִלֵּין, יַשְׁגַּח בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, דְּעִקָר דְּכֹלָּא בֵּיהּ. Note, further, that those twelve stones correspond to the twelve oxen under the sea of brass which was in the Temple (I Kings 7, 25). Therefore the princes, the heads of the tribes, sacrificed twelve oxen (Num. 7, 3). All this is a deep mystery, and he who comprehends these words comprehends a mystery of the supernal wisdom, in which is the root of all things.’

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, הָא דְּאָמַר ר' חִזְקִיָּה, דְּכַד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא אִתְבְּרֵי, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא אִתְיְיהִיב בֵּיהּ נִשְׁמְתָא. כְּמָה דְּכַד אִתְבְּרֵי מֵעַפְרָא דִּלְתַתָּא, אִתְחַבְּרוּ בֵּיהּ תְּלַת סִטְרָא יְסוֹדֵי עָלְמָא. הָכִי נָמֵי כַּד אִתְבְּרֵי מֵעַפְרָא דִּלְעֵילָּא, אִתְחַבְּרוּ בֵּיהּ תְּלַת סִטְרֵי יְסוֹדֵי עָלְמָא, וְאִשְׁתְּלִים אָדָם. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לא יַחְשֹׁב יְיָ' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. אֵימָתַי לֹא יַחְשֹׂב יְיָ' לוֹ עָוֹן, בִּזְמַן דְּאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. R. Simeon concluded: ‘See now the truth of R. Hezekiah’s saying, that when the Holy One created man He took the dust of the lower Sanctuary, but for the making of his soul He chose the dust of the upper Sanctuary. Just as in the formation of man’s body from the dust of the lower Sanctuary, three cosmic elements were combined, so in the formation of his soul from the dust of the upper Sanctuary, further elements, to the number of three, were mingled, and so man was completely formed. And this is the significance of the words: “Blessed is the man to whom the Lord imputeth not iniquity, and in whose spirit there is no guile.” When does the Lord not impute iniquity? When there is no guile in his spirit.

תָּא חֲזֵי, מֹשֶׁה אִשְׁתְּלִים יַתִּיר מֵאֲבָהָן, בְּגִין דְּמַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִדַּרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ, וּמֹשֶׁה פְּנִימָאָה דְּבֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב וְגוֹ', וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי. Moses was perfected to a higher degree than were the Patriarchs, since the Holy One spoke to him from a higher grade than to them, and Moses stood within the Palace of the King. Hence it says: “And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, by the name of EL SHADDAI, but by My name TETRAGRAMMATON was I not known to them”; and so we affirm.’

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהילים ל״ב:ב׳) אַשְׁרֵי אָדָם לא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עֲוֹן וְגוֹ'. כַּמָּה אִינּוּן בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין, דְּלָא יָדְעִין, וְלָא מִסְתַּכְּלָן, עַל מַה קַיָּימִין בְּעָלְמָא. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, עָבֵד לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּדִיּוּקְנָא דִּילֵיהּ, וְאַתְקִין לֵיהּ בְּתִקּוּנוֹי, בְּגִין דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְיֵהַךְ בְּאוֹרְחוֹי. R. Hezekiah discoursed on the verse: Blessed is the man unto whom the Lord imputeth not iniquity, and in whose spirit there is no guile (Ps. 32, 2). He said: ‘How blind are the children of men who neither see nor perceive what the foundation is of their existence in the world! Behold, when the Holy One, blessed be He, created the world, He formed man in His own image, so disposing his capacities as to enable him to study the Torah and walk in His way.

דְּהָא כַּד אִתְבְּרֵי אָדָם, מֵעַפְרָא דְּמַקְדְּשָׁא דִּלְתַתָּא אִתְתַּקַּן וְאַרְבַּע סִטְרֵי דְּעָלְמָא, אִתְחַבְּרוּ בְּהַהוּא אֲתָר דְּאִקְרֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא. וְאִינּוּן אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, אִתְחַבְּרוּ בְּאַרְבַּע סִטְרִין, דְּאִינּוּן יְסוֹדִין דְּעָלְמָא, אֵ"ש רוּ"חַ וְמַיִ"ם וְעָפָ"ר, וְאִתְחַבְּרוּ אַרְבַּע סִטְרִין (נ"א יסודין) אִלֵּין, בְּד' יְסוֹדִין דְּעָלְמָא, וְאַתְקִין מִנַּיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַד גּוּפָא בְּתִקּוּנָא עִלָּאָה. וְהַאי גּוּפָא, אִתְחַבַּר מִתְּרֵין עָלְמִין, מֵעָלְמָא דָּא תַּתָּאָה, וּמֵעָלְמָא דִּלְעֵילָּא. Therefore man was created from the dust of the lower Sanctuary; and the four winds of the world united at that place which afterwards was named the House of Holiness, and these four were then joined to the four elements of the lower world: fire, air, earth, and water. And when these winds and these elements were thus mingled, the Holy One, blessed be He, formed one body of wondrous perfection. Therefore it is plain that the substances composing man’s body belong to two worlds, namely, the world below and the world above.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, ד' קַדְמָאֵי אִינּוּן רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. וְאִינּוּן אֲבָהָן דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין. וְרָזָא דִּרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וְאִינּוּן ד' יְסוֹדִין: אֵ"ש רוּ"חַ וְמַיִ"ם וְעָפָ"ר. אִלֵּין אִינּוּן רָזָא עִלָּאָה. (ואילין אינון אבהן דכולהו עלמין אבהן דכלא) וּמֵאִינּוּן נָפְקִין, זָהָ"ב וָכֶסֶ"ף וּנְחֹשֶׁ"ת וּבַרְזֶ"ל. וּתְחוֹת אִלֵּין מַתָּכָאן אַחֲרָנִין, דְּדַמְיָין לוֹן. Said R. Simeon: ‘The first four elements have a deep significance for the faithful: they are the progenitors of all worlds, and symbolize the mystery of the supernal Chariot of Holiness. Also the four elements of fire, air, earth, and water have a deep significance. From them come gold, silver, copper, and iron, and beneath these other metals of a like kind.

(כגונא דאלין) תָּא חֲזֵי. אֵ"ש רוּ"חַ וְמַיִ"ם וְעָפָ"ר, אִלֵּין אִינּוּן קַדְמָאֵי וְשָׁרָשִׁין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, וְתַתָּאִין וְעִלָּאִין עָלַיְיהוּ קַיְּימִין. וְאִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע, לְאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, וְקַיְּימִין בְּאַרְבַּע אִלֵּין: צָפוֹ"ן, וְדָרוֹ"ם, וּמִזְרָ"ח, וּמַעֲרָ"ב. אִלֵּין אִינּוּן אַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא, וְקַיְּימִין בְּאַרְבַּע אִלֵּין. אֵ"ש לִסְטַר צָפוֹ"ן. רוּ"חַ לִסְטַר מִזְרָ"ח. מַיִ"ם לִסְטַר דָּרוֹ"ם. בְּגִין דְדָרוֹם חָם וְיָבֵשׁ מָיִם קָרִים וְלַחִים עָפָ"ר לִסְטַר מַעֲרָ"ב. וְאַרְבַּע אִלֵּין, בְּאַרְבַּע אִלֵּין קְטִירִין, וְכֻלְּהוּ חַד, וְאִלֵּין עַבְדֵי אַרְבַּע מַתָּכָאן, דְּאִינּוּן זָהָ"ב וָכֶסֶ"ף וּנְחֹשֶׁ"ת וּבַרְזֶ"ל הָא אִינּוּן תְּרֵיסָר, וְכֻלְּהוּ חַד. Mark well this! Fire, air, earth, and water are the sources and roots of all things above and below, and on them are all things grounded. And in each of the four winds these elements are found-fire in the North, air in the East, water in the South, earth in the West; and the four elements are united with the four winds-and all are one. Fire, water, air, and earth: gold, silver, copper, and iron; north, south, east, and west-these make altogether twelve; yet are they all one.

תָּא חֲזֵי, אֵשׁ הוּא בִּשְׂמָאלָא, לִסְטַר צָפוֹן, דְּהָא אֵשׁ, תּוּקְפָּא דַּחֲמִימוּתָא בֵּיהּ, וְיָבִישׁוּ דִּילֵיהּ (עיין בתיקונים ס"א ע"א) תַּקִּיף. וְצָפוֹן בְּהִפּוּכָא דִּילֵיהּ הוּא, וְאִתְמְזִיג חַד בְּחַד וְאִיהוּ חַד. מַיִם לִימִינָא, וְהוּא לִסְטַר דָּרוֹם. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְחַבְּרָא (לאחזרא) לוֹן כַּחֲדָא, עָבִיד מִזְגָּא דָּא כְּמִזְגָּא דָּא. Fire is in the left, at the side of the North, for fire has the energy of warmth, and the power of dryness is strong in it, and the North is just the reverse, and so the two are commingled. Water is in the right, in the side of the South, and the Holy One mixes the warmth and dryness of the South with the coldness and moisture of the water, and they become one as with the previous combination.

צָפוֹן אִיהוּ קַר וְלַח, אֶשָּׁא חַם וְיָבֵשׁ. אַחְלַף לוֹן לִסְטַר דָּרוֹם. דָּרוֹם, אִיהוּ חַם וְיָבֵשׁ. מַיִם קָרִים וְלַחִים. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָזִיג לוֹן כְּחַד דְּנַפְקֵי מַיָּא מִדָּרוֹם, וְעָאלִין בְּגוֹ צָפוֹן. וּמִצָּפוֹן נַגְדֵּי מַיָּא. נָפִיק אֶשָּׁא מִצָּפוֹן, וְעָאל בְּתּוּקְפָא דְּדָרוֹם, וּמִדָּרוֹם נָפִיק תּוּקְפָּא דַּחֲמִימוּתָא לְעָלְמָא. בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹזִיף דָּא בְּדָא, וְכָל חַד וְחַד אוֹזִיף לְחַבְרֵיהּ מִדִּילֵיהּ כַּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ. כְּגַוְונָא דָּא רוּחַ וּמִזְרָח, בְּגִין דְּיוֹזִיף כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ, וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, לְאִתְחַבְּרָא כְּחַד. The North is cold and moist, and its element, fire, hot and dry, and, contrariwise, the South is warm and dry, and its element, water, cold and moist, and so the Holy One mixes them. For water comes from the South, enters into the North, and flows again from the North; and fire comes out from the North, and enters into the South, and it is from the South that powerful heat goes out into the world. For the Holy One makes one borrow from the other as He sees right. In a similar fashion He proceeds with the air and the East.

תָּא חֲזֵי, אֶשָּׁא מִסִּטְרָא דָּא, מַיִם מִסִּטְרָא דָּא. וְאִינּוּן מַחֲלוֹקֶת. עָאל רוּחַ בֵּינַיְיהוּ, וְאָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ב׳) וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנִי הַמָּיִם. דְּהָא אֶשָּׁא קָאִים לְעֵילָּא בְּסִטְרָא דָּא. וּמַיִם קַיְימֵי עַל אַפֵּי אֲרְעָא. רוּחָא אָעִיל בֵּינַיְיהוּ, וְאָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, וְאַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת. עָפָר, מַיָּא קַיְּימֵי עָלֵיהּ וְרוּחָא וְאֶשָּׁא וּמְקַבְּלָא מִכֻּלְּהוּ, בְּחֵילָא דִּתְלָתָא אִלֵּין דְּקַיְּימֵי עָלָהּ. Observe now. Fire from one side, water from the other: there is opposition. Then comes the air (wind, spirit) between them and brings them together and they become one, as it is written: “And the spirit (air) of God brooded over the water” (Gen. 1, 2). For fire is aloft and water is on the surface of the earth, and air enters between them, unites both elements and makes peace between them. Earth has water, air, fire, above it and receives from all the three.

תָּא חֲזֵי, רוּחַ וּמִזְרָח. מִזְרָח, חַם וְלַח, רוּחַ, (קר ויבש סטרא דאיהו יבישא) חַם וְלַח אִיהוּ, וּבְגִינִי כַּךְ, אָחִיד לִתְרֵין סִטְרִין, דְּהָא אֵשׁ חַם וְיָבֵשׁ, וּמַיִם קָרִים וְלַחִים, רוּחַ אִיהוּ חַם וְלַח, סִטְרָא דְּאִיהוּ חַם, אָחִיד בְּאֶשָּׁא. סִטְרָא דְּאִיהוּ לַח, אָחִיד בְּמַיָּא. וְעַל דָּא אַסְכִּים בֵּינַיְיהוּ, וְאַפְרִישׁ מַחֲלוֹקֶת דְּאֶשָׁא וּמַיָּא. Observe, further, that the East is warm and moist, and the air is warm and moist. Hence the warm-moist composite can take hold of both sides-with its warmth the fire, and with its moisture the water, and thus end the conflict between fire and water.

עָפָר אִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ, וְעַל דָּא מְקַבֵּל עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וְכֻלְּהוּ עַבְדֵי בֵּיהּ עֲבִידְתַּיְיהוּ, וּמְקַבְּלָא מִכֻּלְּהוּ, לְאַפָּקָא בְּחֵילֵיהוֹן מְזוֹנָא לְעָלְמָא. בְּגִין דְּבְמַעֲרָב אִתְאֲחִיד עַפְרָא, דְּאִיהוּ קַר וְיָבֵשׁ. וְסִטְרָא דְּאִיהוּ קַר, אָחִיד בַּצָּפוֹן דְּאִיהוּ קַר וְלַח, דְּהָא קְרִירָא אִתְאֲחִיד בִּקְרִירָא. בְּגִין כָּךְ צָפוֹן אִתְאֲחִיד בַּמַּעֲרָב בְּסִטְרָא דָּא. דָּרוֹם דְּאִיהוּ חַם וְיָבֵשׁ, בְּהַהוּא יְבֵישׁוּתָא דִּילֵיהּ, אָחִיד לִיבֵשׁוּתָא דְּמַעֲרָב בְּסִטְרָא אָחֳרָא, וְאִתְאֲחִיד מַעֲרָב בִּתְרֵין סִטְרִין. The earth is cold and dry, therefore it can receive all the others-fire, water, and air- and all can accomplish their work in it. She receives from all of them, therefore through their influence can produce nourishment for the whole world. Now the side of the West, which is cold, unites with the North, which is cold and moist, for cold unites with cold, and from the other side, the dry, West unites with the South, which is warm and dry, and thus the West attaches itself to both sides.

וְכֵן אִתְאֲחִיד דָּרוֹם בְּמִזְרָח, דְּהָא חֲמִימוּתָא דְּדָרוֹם, אִתְאֲחִיד בֵּיהּ בַּחֲמִימוּתָא דְּמִזְרָח. וּמִזְרָח אִתְאֲחִיד בַּצָּפוֹן דְּהָא לָחוּתָא דִּילֵיהּ אִתְאֲחִיד בְּלָחוּתָא דְּצָפוֹן. הַשְּׁתָּא אִשְׁתְּכַח דְּרוֹמִי"ת מִזְרָחִי"ת. מִזְרָחִי"ת צְפוֹנִי"ת. צְפוֹנִי"ת מַעֲרָבִי"ת. מַעֲרָבִי"ת דְּרוֹמִי"ת וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא, לְאִשְׁתַּלְשְׁלָא חַד בְּחַד. In the same fashion the South is united with the East on its warm side, and the East with the North in virtue of its moisture. Thus we find united: South-East, North-East, North-West, South-West, and all are contained in one another in mutual intermingling.

כְּגַוְונָא דָּא, צָפוֹן עָבִיד דַּהֲבָא. דְּמִסְטְרָא דְּתּוּקְפָּא דְּאֶשָּׁא, אִתְעָבִיד דַּהֲבָא. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (איוב ל״ז:כ״ב) מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה. דְּאֵשׁ אִתְאֲחִיד בֶּעָפָר, וְאִתְעָבִיד דַּהֲבָא. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ו׳) וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ. וְרָזָא דָּא, שְׁנַיִם כְּרוּבִים זָהָב. In this way the North brings forth gold, which is produced by the side of the fire-power, as it is written, “Gold cometh from the North” (Job. 37, 22). For when fire joins with the earth gold is produced, as it is written: “As for the earth… it hath lumps of gold” (Ibid. 38, 5-6).

(שמות ו׳:ו׳) לָכֵן אֱמֹר לִבְנִי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, הַאי קְרָא אִפְּכָא הוּא, דִּכְתִּיב וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבוֹדָתָם, וּלְבָתַר וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר מֵעִיקָּרָא וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וּלְבָתַר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם. אֶלָּא, עִקָּרָא דְּכֹלָּא בְּקַדְמִיתָא, דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַשְּׂרָא לוֹן בִּשְׁבָחָא דְּכֹלָּא בְּקַדְמִיתָא. WHEREFORE SAY UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, I AM THE LORD, AND I WILL BRING YOU OUT FROM UNDER THE BURDENS OF THE EGYPTIANS, ETC. Said R. Judah: ‘These words are in the wrong order, and should read, firstly, “I will redeem you”, and then “I will bring you out”. The reason, however, why bringing out is put first is that God desired to announce to them first the best promise of all.’

וְאִי תֵּימָא אַף עַל גַּב דְּנָפְקוּ, הָא דִּילְמָא יִזְּלוּן (חיליהו) בַּתְרַיְיהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן, כְּתִיב וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבוֹדָתָם. וְאִי תֵּימָא הָא יִפְקוּן וְיִשְׁתֵּזְבוּן, וְלָא יְהֵא לוֹן פְרִיקָא, תַּלְמוּד לוֹמַר וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִי תֵּימָא לֹא יְקַבְּלֵם, הָא כְּתִיב וְלָקַחְתִּי. וְאִי תֵּימָא כְּשֶׁיְּקַבְּלֵם לֹא יְבִיאֵם לָאָרֶץ, הָא כְּתִיב וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם וְגוֹ'. Then came the promise of redemption, namely, that He would not merely free them from Egypt and then leave them to themselves: this was followed by the proclamation that He would make them His people; and finally came the promise that He would bring them into their own land (v. 7).’

רעיא מהימנא (שמות ו׳:ז׳) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ' אֱלֹהֵיכֶם וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָּא קַדְמָאָה דְּכָל פִּקּוּדִין. רֵאשִׁיתָא קַדְמָאָה דְּכָל פִּקּוּדִין, לְמִנְדַּע לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּכְלָלָא. מַאי בִּכְלָלָא. לְמִנְדַּע דְּאִית שַׁלִּיטָא עִלָּאָה, דְּאִיהוּ רִבּוֹן עָלְמָא, וּבָרָא עָלְמִין כֻּלְּהוּ, שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן. וְדָא אִיהוּ בִּכְלָלָא. וְסוֹפָא דְּכֹלָּא בִּפְרָט, לְמִנְדַּע לֵיהּ בִּפְרָט. ¹At this point, the printed volumes, both Hebrew and English, contain a passage from the Raya Mehemna.. AND I WILL TAKE YOU TO ME FOR A PEOPLE AND I WILL BE TO YOU A GOD, AND YE SHALL KNOW THAT I AM THE LORD YOUR GOD. This is the first of all commandments, the root of all precepts of the Law: the knowledge of God in a general way, namely that there is a Supernal Ruler, Lord of the universe and of all life, Creator of heaven and earth and all their hosts.

וּכְלָל וּפְרָט אִיהוּ רֵישָׁא וְסוֹפָא רָזָא דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, וְאִשְׁתְּכַח בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, דְּאִתְעַסָּק בִּכְלָל וּפְרָט, בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא אִיהוּ כְּלָל וּפְרָט. תִּקּוּנָא דְּהַאי עָלְמָא, אִיהוּ כְּלָל וּפְרָט. בְּגִין כָּךְ, רִאשִׁיתָא דְּכֹלָּא, לְמִנְדַּע דְּאִית שַׁלִּיט וְדַיָּין עַל עָלְמָא, וְאִיהוּ רִבּוֹן כָּל עָלְמִין. וּבָרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ מֵעַפְרָא, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, וְדָא אִיהוּ בְּאוֹרַח כְּלָל. But this general knowledge of God must lead on to a particular knowledge of Him. This is the inner meaning of man being “male and female together,’.

כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲווֹ יַדְעֵי לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֵּיוָן דְּאָתָא מֹשֶׁה לְגַבַּיְיהוּ, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה דָּא אוֹלִיף לוֹן, דִּכְתִּיב, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ' אֱלהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם וְגוֹ'. וְאִלְמָלֵא פִּקּוּדָא דָּא, לָא הֲווֹ יִשְׂרָאֵל מֵהֵימְנִין, בְּכָל אִינּוּן נִיסִּין וּגְבוּרָן דְּעָבַד לוֹן בְּמִצְרַיִם. כֵּיוָן דְּיָדְעוּ פִּקּוּדָא דָּא בְּאוֹרַח כְּלָל, אִתְעָבִידוּ לְהוֹן נִסִּין וּגְבוּרָן. When the Israelites were about to come out of Egypt they had no knowledge of the Holy One, blessed be He, and Moses had to teach them the first principle of Divine knowledge. Without this doctrine they would not have believed in all those signs and wonders which they were about to experience.

וּלְסוֹף מ' שְׁנִין, דְּקָא אִשְׁתְּדָלוּ בְּכָל אִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאוֹלִיף לוֹן מֹשֶׁה, בֵּין אִינּוּן דְּמִתְנָהֲגֵי בְּאַרְעָא בֵּין אִינּוּן דְּמִתְנָהֲגֵי לְבַר מֵאַרְעָא כְּדֵין, אוֹלִיף לוֹן בְּאוֹרַח פְּרָט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דבהם ד') וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, הַיּוֹם דַּיְיקָא, מַה דְּלָא הֲוָה רְשׁוּ מִקַּדְמַת דְּנָא. כִּי יְיָ' הוּא הָאֱלהִים, דָּא בְּאוֹרַח פְּרָט, בְּמִלָּה דָּא, כַּמָּה רָזִין וְסִתְרִין אִית בָּהּ. וְדָא, וְהַהוּא דְּקַדְמֵיתָא, כֹּלָּא מִלָּה חֲדָא, דָּא בִּכְלָל, וְדָא בִּפְרָט. At the end of the forty years in the desert, after having been instructed by Moses in all the commandments, both in those which are directly connected with the Holy Land and in those which are not, he taught them in an individual, particular way, the knowledge of God, as it says: “Know therefore this day and consider it in thine heart that the Lord he is God in heaven above and in the earth beneath; there is none else” (Deut. 4, 39). “That the Lord (TETRAGRAMMATON) is God (ELOHIM), this is the particular aspect of cognition. This particular mode of knowledge is essentially identical with the general concept of God as Creator and Lord.

וְאִי תֵּימָא, הָא כְּתִיב, (משלי א׳:ז׳) יִרְאַת יְיָ' רֵאשִׁית דָּעַת. תִּירוּצָא, דָּא בְּאוֹרַח פְּרָט, לְמִנְדַּע מַאן אִיהוּ יִרְאַת יְיָ'. וְאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְדַחֲלָא מִנֵּיהּ, עַד לָא יִנְדַּע, אֲבָל הָכָא כְּתִיב רֵאשִׁית דַּעַת, לְמִנְדַּע לֵיהּ דְּהָא אִיהוּ רֵאשִׁיתָא, לְמִנְדַּע לֵיהּ בְּאוֹרַח פְּרָט. Should the question arise: Is not “the fear of the Lord the beginning of wisdom” (Prov. 1, 7, i.e. the first commandment)? the answer would be that the fear of the Lord (which is connected with the commandments) must precede the second, the particular grade of knowledge, although, of course, one has to fear the Lord even before one has an intellectual knowledge of Him in His revelational individual aspects.

בְּגִין כַּךְ, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה לְמִנְדַּע לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּכְלָל וּפְרָט, בְּרֵישָׁא וּבְסוֹפָא. וְרָזָא דָּא (ישעיהו מ״ד:ו׳) אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן. אֲנִי רִאשׁוֹן בִּכְלָל, וַאֲנִי אַחֲרוֹן בִּפְרָט. וְכֹלָּא בִּכְלָלָא חֲדָא, וְרָזָא חֲדָא. כֵּיוָן דְּיִנְדַּע דָּא בִּכְלָל, יַשְׁלִים כָּל שַׁיְיפוֹי. וּמַאן אִינּוּן. רמ"ח פִּקּוּדִין, דְּאִינּוּן רמ"ח שַׁיְיפִין דְּבַר נָשׁ. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּלִים בְּהוּ עַל הַאי בִּכְלָל, כְּדֵין יִנְדַּע בְּאוֹרַח פְּרָט, דְּדָא אִיהוּ אַסְוָותָא לְכֻלְּהוּ, וְיִנְדַּע כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, דְּמִתְחַבְּרָן לְמֵיהַב אַסְוָותָא לְכָל שַׁיְיפִין. Thus the ultimate and whole duty of man is to know the Holy One, blessed be He, in a general and in a particular way. The verse, “I am the first, and I am the last” (Isa. 44, 7) has a symbolic reference to this twofold mode of knowledge; “I am the first,” to the general apprehension of Him, and “I am the last,” to the particular, and these two are one. As a result of a proper knowledge of God as Creator and Lord, the two hundred and forty-eight organs of the human body become organs of the two hundred and forty-eight positive commandments of the Law, and man’s life becomes something complete and harmonious,

וְאִי תֵּימָא, כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא, הֵיךְ יַהֲבִין אַסְוָותָא לְכָל שַׁיְיפִין. וַדַּאי הָכִי הוּא עֵילָּא וְתַתָּא, שַׁתָּא וְיוֹמֵי דִּילֵיהּ, יַהֲבִין אַסְוָותָא לְכָל שַׁיְיפִין עֵילָּא וְתַתָּא, (בזמנא) דְּשַׁיְיפִין אֲרִיקוּ בִּרְכָּאן לְיוֹמֵי שַׁתָּא כְּדֵין אַסְוָותָא וְחַיִּין תַּלְיָין עֲלָן מִלְּעֵילָּא, וְאִתְמַלְיָין מִכֹּלָּא. מַאן גָּרִים לוֹן. יוֹמֵי שַׁתָּא. and the particular, individual, knowledge of God causes salvation and blessing to enter into every day of the three hundred and sixty-five days of the year (corresponding to the three hundred and sixty-five negative commandments).

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא, בְּאִלֵּין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִקְרוּן אָדָם, דִּכְתִּיב. (יחזקאל ל"ד) אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא אִקְרוּן אָדָם. וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרֵי אָדָם, אִית לוֹן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד, בְּרָזָא דְּאָדָם. Blessed are the Israelites in this world through having the commandments of the Torah! The word “Man” is applied to them only, but not to the heathen (Ezek. 34, 31), therefore they must endeavour to keep the commandments with zeal and diligence, that all may become one in the inner meaning of Man.

כַּד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, מִלָּה קַדְמָאָה אִיהוּ אָנֹכִי, אָנֹכִי סַלְּקָא לְרָזִין (עלמין) סַגִּיאִין. וְהָכָא אִיהוּ רָזָא דְּפִקּוּדָא קַדְמָאָה, לְמִנְדַּע לֵיהּ בִּכְלָלָא. בְּגִין דִּכְתִּיב אָנֹכִי, הָא קָא רָמִיז, דְּאִית אֱלָהָא שַׁלִּיטָא עִלָּאָה (דאיהו) עַל עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה בִּכְלָל. בִּפְרָט: בְּגִין דִּכְתִּיב, ה' אֱלֹהֶיךָ דָּא פְּרָט, וְדָא כְּלָל וּפְרָט, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע בְּרִישָׁא וּבְסוֹפָא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. (ע"כ רעיא מהימנא). When the Holy One gave Israel the Torah on Mount Sinai, his first word was “Anokhi”, I. This “Anokhi” contains many mysteries; here, however, we are concerned with the fact that it is the first of all commandments, the root of all precepts of the Law: “I am the Lord,’. This is the general axiom. The particular is “thy God’, The same is true of “The Lord thy God is a consuming fire. (Deut. 4, 24).

זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא, בְּאִלֵּין פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִקְרוּן אָדָם, דִּכְתִּיב. (יחזקאל ל"ד) אָדָם אַתֶּם. אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לָא אִקְרוּן אָדָם. וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִקְרֵי אָדָם, אִית לוֹן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאִינּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד, בְּרָזָא דְּאָדָם. Blessed are the Israelites in this world through having the commandments of the Torah! The word “Man” is applied to them only, but not to the heathen (Ezek. 34, 31), therefore they must endeavour to keep the commandments with zeal and diligence, that all may become one in the inner meaning of Man.

כַּד יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְּסִינַי, מִלָּה קַדְמָאָה אִיהוּ אָנֹכִי, אָנֹכִי סַלְּקָא לְרָזִין (עלמין) סַגִּיאִין. וְהָכָא אִיהוּ רָזָא דְּפִקּוּדָא קַדְמָאָה, לְמִנְדַּע לֵיהּ בִּכְלָלָא. בְּגִין דִּכְתִּיב אָנֹכִי, הָא קָא רָמִיז, דְּאִית אֱלָהָא שַׁלִּיטָא עִלָּאָה (דאיהו) עַל עָלְמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ד׳:כ״ד) כִּי יְיָ' אֱלהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה בִּכְלָל. בִּפְרָט: בְּגִין דִּכְתִּיב, ה' אֱלֹהֶיךָ דָּא פְּרָט, וְדָא כְּלָל וּפְרָט, פִּקּוּדָא קַדְמָאָה, דְּאִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע בְּרִישָׁא וּבְסוֹפָא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. (ע"כ רעיא מהימנא). When the Holy One gave Israel the Torah on Mount Sinai, his first word was “Anokhi”, I. This “Anokhi” contains many mysteries; here, however, we are concerned with the fact that it is the first of all commandments, the root of all precepts of the Law: “I am the Lord,’. This is the general axiom. The particular is “thy God’, The same is true of “The Lord thy God is a consuming fire. (Deut. 4, 24).

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (שמות ו׳:י״ב) הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, מַאי וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וְהָא בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב (שמות ד׳:י׳) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי וְגוֹ' כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה אוֹתִיב לֵיהּ, (שמותד') מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם וְגו', וְהוּא אָמַר (שמות ד׳:י״ב) וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּלָא הֲוָה כֵּן, וְהַשְּׁתָּא אָמַר וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, אִי הָכִי, אָן הוּא מִלָּה דְּאַבְטַח לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּקַדְמִיתָא. AND MOSES SPAKE BEFORE THE LORD, SAYING: BEHOLD, THE CHILDREN OF ISRAEL HAVE NOT HEARKENED UNTO ME, HOW THEN SHALL PHARAOH HEAR ME, WHO AM OF UNCIRCUMCISED LIPS ? How did Moses dare say this? Had not the Holy One already promised him, when he said that he was not eloquent, that He “will be with his mouth” (Ex. 4, 10-12)? Or did the Holy One not keep His promise?

אֶלָּא רָזָא אִיהוּ, מֹשֶׁה קָלָא, וְדִבּוּר דְּאִיהוּ מִלָּה דִּילֵיהּ, הֲוָה בְּגָלוּתָא, וַהֲוָה אִיהוּ אָטִים לְפָרְשָׁא מִלִּין, וּבְגִין דָּא אָמַר, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, בְּעוֹד דְּמִלָּה דִּילִי אִיהִי בְּגָלוּתָא דִּילֵּיהּ, דְּהָא לֵית לִי מִלָּה. הָא אֲנָא קָלָא מִלָּה גָּרַע, דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא, וְעַל דָּא, שָׁתַּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַהֲרֹן בַּהֲדֵיהּ. However, there is here an inner meaning. Moses was then in the grade of “Voice”, and the grade of “Utterance” was then in exile. Hence he said: “How shall Pharaoh hear me”, seeing that my “utterance” is in bondage to him, I being only “voice”, and lacking “utterance”. Therefore God joined with him Aaron, who was “utterance” without “voice”.

תָּא חֲזֵי, כָּל זִמְנָא דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, קָלָא אִסְתְּלַק מִנֵּיהּ, וּמִלָּה הֲוָה אָטִים בְּלֹא קוֹל, כַּד אָתָא מֹשֶׁה, אָתָא קוֹל. וּמֹשֶׁה הֲוָה קוֹל בְּלא מִלָּה, בְּגִין דְּהֲוָה בְּגָלוּתָא, וְכָל זִמְנָא דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, מֹשֶׁה אָזִיל קָלָא בְּלָא דִּבּוּר, וְהָכִי אָזִיל עַד דְּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי, וְאִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא, אִתְחַבָּר קָלָא בְּדִבּוּר, וּכְדֵין מִלָּה מַלִּיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות כ׳:א׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּכְדֵין, מֹשֶׁה אִשְׁתְּכַח שְׁלִים בְּמִלָּה כְּדְקָא יֵאוֹת, קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בִּשְׁלִימוּ. When Moses came, the Voice appeared, but it was “a voice without speech”. This lasted until Israel approached Mount Sinai to receive the Torah. Then the Voice was united with the Utterance, and the word was spoken, as it says, “and the Lord spake all these words” (Ex. xx, I). Then Moses was in full possession of the Word, Voice and Word being united.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אִתְרְעִים, דְּמִלָּה גָּרַע מִנֵּיהּ, בַּר הַהוּא זִמְנָא דְּמַלִּילַת לְאִתְרַעֲמָא עֲלוֹי, בְּזִמְנָא דִּכְתִּיב, (שמות ו') וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, מִיַּד (שמות ו׳:ב׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה. תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא דְּשָׁרָא מִלָּה לְמַלְּלָא וּפָסַק לָהּ, בְּגִין דְּעַד לָא מָטָא זִמְנָא דִּכְתִּיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים וְגוֹ'. וּפָסַק וְאַשְׁלִים קָלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. בְּגִין דְּדִבּוּר הֲוָה בְּגָלוּתָא, וְלָא מָטָא זִמְנָא לְמַלְּלָא. (ותא חזי) That was the cause of Moses’ complaint (v. 23), that he lacked the word save at the time when it broke forth in complaint and “God spake to Moses”(VI, 2).

בְּגִינֵי כַּךְ, מֹשֶׁה לָא הֲוָה שְׁלִים מִלָּה בְּקַדְמִיתָא, (דהכי אתחזי) דְּאִיהוּ קוֹל, וְאָתֵי בְּגִין דִּבּוּר, לְאַפָּקָא לֵיהּ מִן גָּלוּתָא. כֵּיוָן דְּנָפַק מִן גָּלוּתָא, וְאִתְחֲבָּרוּ קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בְּטוּרָא דְּסִינַי, אִשְׁתְּלִים מֹשֶׁה וְאִתְסֵי, וְאִשְׁתְּכַח כְּדֵין קוֹל וְדִבּוּר כַּחֲדָא בִּשְׁלִימוּ. On this occasion the word began to function, but it ceased again, as the time was not yet ripe; hence the verse continues, “and said to him, I am the Lord” (Ibid.).

תָּא חֲזֵי, כָּל יוֹמִין דְּהֲוָה מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם, דְּבָעָא לְאַפָּקָא מִלָּה מִן גָּלוּתָא, לָא מַלִּיל מִלָּה, דְּאִיהוּ דִּבּוּר. כֵּיוָן דְּנָפַק מִן גָּלוּתָא, וְאִתְחֲבָּר קוֹל בְּדִבּוּר, הַהוּא מִלָּה דְּאִיהוּ דִּבּוּר, אַנְהִיג וְדָבַּר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לָא מַלִּיל, עַד דְּקָרִיבוּ לְטוּרָא דְּסִינַי, וּפָתַח בְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָכִי אִתְחָזֵי. וְאִי תֵּימָא, (שמות י״ג:י״ז) כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם, לָא כְּתִיב כִּי דִּבֵּר, אֶלָּא כִּי אָמַר, דְּאִיהוּ רְעוּתָא דְּלִבָּא בַּחֲשָׁאי, וְהָא (ויחי רל"ד ע"ב) אוֹקִימְנָא. Only at the giving of the Law Moses was, as it were, healed of his impediment, when the Voice and the Utterance were united in him as their organ. Before that event the power which is Utterance guided Israel in the desert, but without expressing itself until they came to Sinai.

רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי לֵילְיָא חַד בְּבֵי אוֹשְׁפִּיזַיְיהוּ בְּלוּד, קָמוּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (דברים ד׳:ל״ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. (אלא זכאה הוא מאן דאשתדל באורייתא) תּוּ, (תא חזי) וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבֶּךָ מִבָּעֵי לֵיהּ. R. Eleazar and R. Abba once spent a night in an inn in Lydda. R. Eleazar expounded there the verse: “Know therefore this day and consider it in thine heart (lebabeka) that TETRAGRAMMATON is God in heaven above and upon the earth beneath; there is none else” (Deut. 4, 39), as follows.

אֶלָּא, אָמַר מֹשֶׁה, אִי אַתְּ בָּעֵי לְמֵיקָם עַל דָּא, וּלְמִנְדַּע כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים, וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וּכְדֵין תִּנְדַּע לֵיהּ. לְבָבֶךָ: יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִיהוּ חַד, כְּדֵין תִּשְׁכַּח כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים, דְּהָא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִיהוּ חַד. וְעַל דָּא וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, לְמִנְדַּע מִלָּה. The use of the form lebabeka instead of libka suggests a plural, “hearts”; and what Moses meant was this: “If thou desirest to know that TETRAGRAMMATON and ELOHIM are one within the other and both are one, consider thine own ‘hearts’, i.e. thy two inclinations, the good and the evil, which are fused one with the other and form a unity”.’

תּוּ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חַיָּיבִין, עַבְדִּין פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, מַאי פְּגִימוּתָא. דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. דְּיֵצֶר רָע לָא אִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר טוֹב, בְּגִין חוֹבַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וּפְגִימוּ לָא עַבְדֵי, אֶלָּא לוֹן מַמָּשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ה׳) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. כִּבְיָכוֹל עַבְדֵי וְלָא עַבְדֵי. עַבְדֵי: דְּלָא יִתְמָשֵּׁךְ עָלַיְיהוּ בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דברים י״א:י״ז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלָא עַבְדֵי: דְּהָא שְׁמַיָּא נַטְלֵי לוֹן לְגַרְמַיְיהוּ בִּרְכָּאן מַאי דְּאִצְטְרִיךְ. וְלָא נַטְלֵי לְאַמְשָׁכָא לְתַתָּא וַדַּאי מוּמָם דְּאִינּוּן חַיָּיבִין אִיהוּ. He also said that sinners impair the supernal world by causing a separation between the ” Right” and the “Left”. They really cause harm only to themselves, as it is written, “He (Israel) hath corrupted himself (lo) that they are not (lo) his children; it is their blemish ” (Deut. 32, 5). “Lo” (himself), and “lo” (not), in this verse suggest that they both cause and cause not: they cause, i.e. prevent the descent of blessings from above, as it is written: “and then the Lord’s wrath be kindled against you and he shut up the heaven that there be no rain” (Deut. 11, 17); and they cause not, as the heaven keeps the blessings to itself.

תּוּ, לוֹ בְּו', דְּלָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, בְּגִין דְּלָא יִתְמַשְּׁכוּן בִּרְכָּאן לְתַתָּא. לֹא בְּאָלֶ"ף, דְּהָא לָא נַטְלֵי לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּאֵי. מַאן גָּרִים דָּא. בְּגִין דְּחַיָּיבִין מַפְרִישִׁין יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב, וּמִתְדַּבְּקִין בְּיֵצֶר רָע. Thus the sinners’ separation of the good inclination from the evil one by consciously cleaving to evil separates, as it were, the divine attribute of Grace from that of Judgement, the Right from the Left.

תוספתא (שיר השירים א׳:י״ד) אֶשְׁכּוֹל הַכּוֹפֶר דּוֹדִי לִי. אֶשְׁכּוֹל: דָּא אִימָּא עִלָּאָה. מַה אֶשְׁכּוֹל מִתְקַשֵּׁט בְּכַמָּה עָלִין בְּכַמָּה זְמוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל דְּאַכְלִין לֵיהּ, הָכִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכַמָּה קִשּׁוּטִין דִּשְׁמֹנָה כֵּלִים, מִכַּמָּה קָרְבָּנִין, מִכַּמָּה מִינֵי תַּכְשִׁיטִין דְּכַפְּרָה לִבְנָהָא, וְאִיהִי קָמַת בְּהוֹן קָמֵי מַלְכָּא, וּמִיַּד (בראשית ט׳:ט״ז) וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם. וִיהִיבַת (ס"א לון שאלתין דלהון) לָן שְׁאֶילְתִּין דִּילָהּ, בְּאִלֵּין בִּרְכָּאן דְּתָקִינוּ רַבָּנָן בִּצְלוֹתָא, לְמִשְׁאַל קַמֵי מַלְכָּא. אֶשְׁכּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי. אֶשְׁכֹּל - זוֹ הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה. מָה אֶשְׁכּוֹל מִתְקַשֵּׁט בְּכַמָּה עָלִים בְּכַמָּה זְמוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹכְלִים אוֹתוֹ, כָּךְ הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכַמָּה קִשּׁוּטִים שֶׁל שְׁמוֹנָה כֵלִים, מִכַּמָּה קָרְבָּנוֹת, מִכַּמָּה מִינֵי תַכְשִׁיטִים שֶׁל כַפָּרָה לְבָנֶיהָ, וְהִיא עוֹמֶדֶת בָּהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּמִיָּד - וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, וְנוֹתֶנֶת (להם משאלותם) לָנוּ אֶת בַּקָּשׁוֹתֶיהָ בַּבְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּתְּפִלָּה לְבַקֵּשׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

בְּהַהוּא זִמְנָא, כָּל דִּינִין דִּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, דְּאִיהִי הוה"י אֲדֹנָ"י, מִתְהַפְּכָן לְרַחֲמֵי, כְּגַוְונָא דָּא ידו"ד, לְקַיֵּים (ישעיהו א׳:י״ח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, ידו"ד. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע. דוד"י. כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, ידו"ד. כָּל דִּינִין (נ"א כל דינין דדא') מִתְלַבְּנִין מִשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה. בְּאוֹתוֹ זְמַן כָּל הַדִּינִים שֶׁל הַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא הוה"י אֲדנָ"י, מִתְהַפְּכִים לְרַחֲמִים, כְּמוֹ זֶה יהו"ה, לְקַיֵּם (ישעיה ה) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ - יהו"ה. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - הוה"י. כַּצֶּמֶר יִהְיוּ - יהו"ה. בְּכָל דִּינִים זֶה (כל הדינים של זה) מִתְלַבְּנִים מֵהַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה.

וְאִיהִי שְׁכִינְתָּא דוד"י, (בראשית ג׳:כ״ד) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, דִּמְהַפְּכָא זִמְנִין רַחֲמֵי, זִמְנִין דִּינָא פְּעָמִים אֲנָשִׁים, פְּעָמִים נָשִׁים. זִמְנִין דִּינָא, כְּגַוְונָא דָּא דוד"י. זִמְנִין רַחֲמֵי, כְּגַוְונָא דָּא ידו"ד. דְּהָא אִיהוּ מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, כָּל דִּינִין מִתְהַפְּכִין לְרַחֲמֵי. וּמִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, כָּל רַחֲמֵי מִתְהַפְּכָן לְדִינָא, לְמֵידָן בְּהוּ לְאִינוּן דְּעַבְרֵי עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא. וְהִיא הַשְּׁכִינָה הוה"י, (בראשית ג) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁמִּתְהַפֶּכֶת לִפְעָמִים רַחֲמִים, לִפְעָמִים דִּין, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים, וְלִפְעָמִים נָשִׁים. לִפְעָמִים דִּין כְּמוֹ זֶה הוה"י. לִפְעָמִים רַחֲמִים כְּמוֹ זֶה יהו"ה. שֶׁהֲרֵי הוּא מִצַּד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים, כָּל הַדִּינִים מִתְהַפְּכִים לְרַחֲמִים. וּמִצַּד שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, כָּל הָרַחֲמִים מִתְהַפְּכִים לְדִין, לָדוּן בָּהֶם אֶת אוֹתָם שֶׁעוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה.

אֲבָל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּמַטֶּה, זִמְנִין דְּמִתְהַפְּכִין הַנָּשִׁים לְשֵׁדוֹת, אֲנָשִׁים לְשֵׁדִים. וּבְגִין דָּא, (בראשית כ״ט:י״ב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל. וּבְגִין דָּא, אוּקְמוּהָ רַבָּנָן, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְשַׁמְּשָׁא עִם אִתְּתֵיהּ, עַד דִּמְסַפֵּר עִמָּהּ, שֶׁמָּא נִתְחַלְּפָה לוֹ בְּשֵׁידָה. בְּגִין דְּלַהַט בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, מִתְהַפֶּכֶת מִטּוֹב לָרָע, וְאִי תֵּימָא דִּמְכַשְּׁפֵי פַּרְעֹה, דִּכְתִּיב וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטוּמִּים בְּלָטֵיהֶם. הֲווֹ מְהַפְּכִין אִינּוּן מַטוֹת דִּלְהוֹן לִנְחָשִׁין. וּמִסִּטְרָא דְּאִלֵּין הִפּוּכָן יַכְלִין לְאִתְהַפְּכָא. (ע"כ תוספתא). אֲבָל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שֶׁהוּא כְּמוֹ הַמַּטֶּה, לִפְעָמִים מִתְהַפְּכִים הַנָּשִׁים לְשֵׁדוֹת, וַאֲנָשִׁים לְשֵׁדִים, וּמִשּׁוּם זֶה (בראשית כט) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיְּסַפֵּר עִמָּהּ, שֶׁמָּא נִתְחַלְּפָה לוֹ בְּשֵׁדָה, מִשּׁוּם שֶׁלַּהַט בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע מִתְהַפֶּכֶת מִטּוֹב לָרָע. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַמְּכַשְּׁפִים שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, הָיוּ מְהַפְּכִים אוֹתָם הַמַּטּוֹת שֶׁלָּהֶם לִנְחָשִׁים. וּמִצַּד שֶׁל אֵלֶּה הַהִתְהַפְּכוּת יְכוֹלִים לְהִתְהַפֵּךְ. (ע"כ תוספתא)

אֲבָל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, דְּאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּמַטֶּה, זִמְנִין דְּמִתְהַפְּכִין הַנָּשִׁים לְשֵׁדוֹת, אֲנָשִׁים לְשֵׁדִים. וּבְגִין דָּא, (בראשית כ״ט:י״ב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל. וּבְגִין דָּא, אוּקְמוּהָ רַבָּנָן, דְּלֵית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְשַׁמְּשָׁא עִם אִתְּתֵיהּ, עַד דִּמְסַפֵּר עִמָּהּ, שֶׁמָּא נִתְחַלְּפָה לוֹ בְּשֵׁידָה. בְּגִין דְּלַהַט בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, מִתְהַפֶּכֶת מִטּוֹב לָרָע, וְאִי תֵּימָא דִּמְכַשְּׁפֵי פַּרְעֹה, דִּכְתִּיב וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטוּמִּים בְּלָטֵיהֶם. הֲווֹ מְהַפְּכִין אִינּוּן מַטוֹת דִּלְהוֹן לִנְחָשִׁין. וּמִסִּטְרָא דְּאִלֵּין הִפּוּכָן יַכְלִין לְאִתְהַפְּכָא. (ע"כ תוספתא). אֲבָל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שֶׁהוּא כְּמוֹ הַמַּטֶּה, לִפְעָמִים מִתְהַפְּכִים הַנָּשִׁים לְשֵׁדוֹת, וַאֲנָשִׁים לְשֵׁדִים, וּמִשּׁוּם זֶה (בראשית כט) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁאֵין לוֹ לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיְּסַפֵּר עִמָּהּ, שֶׁמָּא נִתְחַלְּפָה לוֹ בְּשֵׁדָה, מִשּׁוּם שֶׁלַּהַט בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע מִתְהַפֶּכֶת מִטּוֹב לָרָע. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַמְּכַשְּׁפִים שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁכָּתוּב וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם, הָיוּ מְהַפְּכִים אוֹתָם הַמַּטּוֹת שֶׁלָּהֶם לִנְחָשִׁים. וּמִצַּד שֶׁל אֵלֶּה הַהִתְהַפְּכוּת יְכוֹלִים לְהִתְהַפֵּךְ. (ע"כ תוספתא)

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּהַהוּא גּוּפָא דְּהֲוָה, יָקוּם. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, וְלָא כְּתִיב יִבְרָא, מַשְׁמַע דְּבִרְיָין אִינּוּן אֲבָל יִחְיוּ. דְּהָא (בראשית קל"ז ע"ב) גַּרְמָא חַד, יִשְׁתְּאַר מִן גּוּפָא תְּחוֹת אַרְעָא, וְהַהוּא לָא אִתְרְקַב וְלָא אִתְבְּלֵי בְּעַפְרָא לְעָלְמִין, וּבְהַהוּא זִמְנָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵרַכֵּךְ לֵיהּ, וְיַעְבִיד לֵיהּ כַּחֲמִירָא בְּעִיסָה, וְיִסְתְּלַק וְיִתְפְּשַׁט לְאַרְבַּע זָוְיָין וּמִנֵּיהּ יִשְׁתַּכְלַל גּוּפָא וְכָל שַׁיְיפוֹי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב בֵּיהּ רוּחָא לְבָתַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר הָכִי הוּא. וְתָא חֲזֵי, הַהוּא גַּרְמָא בְּמָה אִתְרְכַךְ. בַּטָּל. דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘And what is more, from the words, “Thy dead ones will live” (Isa. 26, 19), it is evident that not only will there be a new creation, but that the very bodies which were dead will rise, for one bone in the body remains intact, not decaying in the earth, and on the Resurrection Day the Holy One will soften it and make it like leaven in dough, and it will rise and expand on all sides, and the whole body and all its members will be formed from it, and then the Holy One will put spirit into it.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly so. And the bone will be softened by the dew, as it says: “Thy dead ones shall live… for thy dew is the dew of plants” (Ibid.).’

(שמות ז׳:ט׳) וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ. מַאי טַעֲמָא מַטֵּה אַהֲרֹן, וְלא מַטֵּה מֹשֶׁה. אֶלָּא, הַהוּא דְּמֹשֶׁה אִיהוּ קַדִּישָׁא יַתִּיר, דְּאִתְגְּלִיף בְּגִנְתָּא עִלָּאָה בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְסָאֳבָא לֵיהּ בְּאִינּוּן חוּטְרִין דְּחַרְשַׁיָּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא לְאַכְפְּיָיא לוֹן לְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, בְּגִין דְּאַהֲרֹן אָתָא מִימִינָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכַּפְיָיא בִּימִינָא. SAY UNTO AARON, TAKE THY ROD. Why Aaron’s rod, and not that of Moses? Because Moses’ rod was more sacred, as in the upper Paradise the Holy Name had been engraved on it, and it was not the desire of the Holy One that it should be defiled by coming into contact with the rods of the Egyptian magicians. There was, however, yet another reason, namely, that all those (impure) powers that come from the Left might be subdued by Aaron, whose grade is that of the Right.

רִבִּי חִיָּיא שָׁאִיל לְרִבִּי יוֹסֵי, הָא גַּלֵּי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּאִינּוּן חֲרָשִׁין יַעַבְדוּן תַּנִּינַיָיא, מַאי גְּבוּרְתָּא אִיהוּ לְמֶעְבַּד קָמֵי פַּרְעֹה תַּנִּינַיָיא. אֲמַר לֵיהּ, בְּגִין דְּמִתַּמָּן הוּא שֵׁירוּתָא לְאַלְקָאָה, וּמִשֵּׁירוּתָא דְּתַנִּינָא שָׁאַרִי שׁוּלְטָנֵיהּ, (נ"א לשולניה ומשירותא דשולטניה שרי לאלקאה) כְּדֵין, חֲדוּ כּוּלְּהוּ חֲרָשֵׁי, דְּהָא רֵישׁ חָכְמְתָא דְּנָחָשׁ דִּילְהוֹן הָכִי הֲוָה. מִיָּד אִתְהַדַּר הַהוּא תַּנִּינָא דְּאַהֲרֹן לְאָעָא יְבֵישָׁא, וּבָלַע לוֹן. R. Hiya asked R. Jose: ‘As the Holy One knew that the Egyptian magicians were able to turn their rods into serpents, why did He command Moses and Aaron to perform this sign before Pharaoh? There was nothing wonderful in this to him.’ R. Jose replied: ‘Pharaoh’s dominion originated with the Serpent, and therefore his punishment commenced with the serpent.

וְעַל דָּא תַּוְוהוּ, וְיָדְעוּ דְּשׁוּלְטָנָא עִלָּאָה אִית בְּאַרְעָא, דְּאִינּוּן חֲשִׁיבוּ, דְּהָא לְתַתָּא, (נ"א לעילא) בַּר מִנַּיְיהוּ לָא אִית שֻׁלְטָנָא לְמֶעְבַּד מִידִי, כְּדֵין, וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן, מַטֵּה אַהֲרֹן דַּיְיקָא, דְּאִתְהַדַּר לְאָעָא וּבָלַע לוֹן. When the magicians saw it they rejoiced because they knew that they could do the same, but then Aaron’s serpent turned into a dry rod again, as it says, “and Aaron’s rod swallowed up their rods” (v. 1-2).

וְעַל דָּא עָבֵד אַהֲרֹן תְּרֵין אָתִין, חַד לְעֵילָּא, וְחַד לְתַתָּא. חַד לְעֵילָּא, תַּנִּינָא עִלָּאָה דְּשַׁלְטָא עַל אִינּוּן דִּלְהוֹן. חַד לְתַתָּא, דְּשָׁלִיט אָעָא עַל תַּנִּינָא דִּילְהוֹן. וּפַרְעֹה חַכִּים הֲוָה מִכָּל חֲרָשׁוֹי, וְאִסְתַּכַּל דְּשֻׁלְטָנָא עִלָּאָה שָׁלִיט עַל אַרְעָא, שָׁלִיט לְעֵילָּא שָׁלִיט לְתַתָּא. Then they were astonished, realizing that there was a superior Power on earth. Thus Aaron showed in fact a double sign, one above and one below: one above, by showing to Pharaoh that there was a higher Serpent which ruled over theirs, and one below by making wood subdue their serpents.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי תֵּימָא, חָרָשַׁיָּא כָּל מַה דְּעַבְדִין לָאו אִיהוּ אֶלָּא בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא, דְּהָכִי אִתְחָזֵי, וְלָא יַתִּיר, קָא מַשְׁמַע לָן וַיִּהְיוּ דַּיְיקָא, דִּכְתִּיב וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִים. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֲפִילּוּ אִינּוּן תַּנִּינַיָא דִּילְהוֹן אֲהַדְרוּ לְמֶהוֵי אָעִין, וְאָעָא דְּאַהֲרֹן בָּלַע לוֹן. Do not think that the magicians’ performance was mere make-believe: their rods actually did “become serpents” (Ibid.).

כְּתִיב, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. מִתַּמָּן שֵׁרוּתָא לְתַתָּא בְּשׁוּלְטָנָא דִּילְהוֹן. אֲבָל חָכְמְתָא דִּילְהוֹן, לְתַתָּא מִכֻּלְּהוּ דַּרְגִּין אִיהוּ. (אינון) It is written: “Behold, I am against thee, Pharaoh king of Egypt, the great dragon (tanin) that lies in the midst of his rivers” (Ezek. 29, 4). It is from there that the Egyptian magicians derived their power of witchcraft, but the source of their wisdom was the lowest of all grades.’

תָּא חֲזֵי, חָכְמְתָא דִּילְהוֹן בְּדַרְגִּין תַּתָּאִין, לְאַכְפְיָין לוֹן לְאִלֵּין דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין עִלָּאִין, רֵישֵׁי שׁוּלְטָנוּתְהוֹן וְעִקָרָא דִּילְהוֹן, לְתַתָּא מֵהַהוּא תַּנִּינָא, וּמִשְׁתַּלְשְׁלָן בְּתַנִּינָא, דְּהָא מִתַּמָּן נָטִיל חֵילָא דַּרְגָּא עִלָּאָה דִּילְהוֹן. מַשְׁמַע דִּכְתִּיב, (שמות י"א) אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם. Observe that their wisdom consisted in subjecting the lowest grades to higher grades, the chiefs of their dominion. These in turn derive their power from the Dragon underneath whom they are situated, as is indicated by the phrase, “who is behind the mill “ (Ex. 11, 5).

רִבִּי חִיָּיא, הֲוָה יָתִיב יוֹמָא חֲדָא, אֲבָבָא דְּתַרְעָא דְּאוּשָׁא. חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר חָד קַטְפִירָא טָאסָא גַּבֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר, מַשְׁמַע, דְּאֲפִילּוּ בְּאוֹרְחָךְ כֹּלָּא תְּאִיבִין לִמֵהַךְ אֲבַתְרָךְ. אַהְדָּר רֵישָׁא וְחָמָא לֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי שְׁלִיחוּתָא אִית גַּבֵּיהּ. דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכֹלָּא עָבִיד שְׁלִיחוּתֵיהּ, וְכַמָה שְׁלִיחִין אִית לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא תֵּימָא מִלִּין דְּאִית בְּהוּ רוּחָא בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ אִינּוּן מִלִּין דְּלֵית בְּהוּ רוּחָא. R. Hiya was sitting one day by the gate of Usha when he saw a bird flying behind R. Eleazar. He said to him: ‘It looks as if even when you walk in the streets everyone wants to follow you!’ R. Eleazar turned his head and saw the bird, and then he said: ‘It must have some message for me.

פָּתַח וְאָמַר, (חבקוק ב׳:י״א) כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבוֹי, דְּלָא יֶחטָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי יֵימָא מַאן יַסְהִיד בֵּיהּ. הָא אַבְנִי בֵּיתֵיהּ וְאָעֵי בֵּיתֵיהּ יַסְהִידוּ בֵּיהּ. וּלְזִמְנִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ שְׁלִיחוּתָא. תָּא חֲזֵי חוּטְרָא דְּאַהֲרֹן, דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁירוּתָא דְּנִסִּין עָבֵד בֵּיהּ, וּתְרֵי שְׁלִיחוּתֵי בֵּיהּ אִתְעָבִידוּ. חַד דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא וּבָלַע לְאִינוּן תַּנִּינַיָיא דִּילְהוֹן. וְחַד דְּהָא לְשַׁעֲתָא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא וְאִתְעָבִיד בִּרְיָה. The Holy One has many messengers, and not living creatures only, “For the stone crieth out of the wall and the beam out of the timber answereth it” (Hab. 2, 11). How careful, therefore, should a man be not to sin before the Holy One, blessed be He, in secret, imagining that no one can testify against him: the stones and stocks of a man’s own house shall cry out against him. Aaron’s rod was a piece of dry wood, and yet the Holy One used it for His first sign in Egypt, performing through it two miracles: it swallowed up their serpents, and for a time was turned into a living being.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרוֹתָם עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אֲגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וַיִּהְיוּ דָּם וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְהֵיךְ יָכִיל לְמֵהַךְ לְכָל הָנֵי אַתְרֵי. (ולא עוד אלא) וְתוּ, דְּהָא כְּתִיב וְיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה' אֶת הַיְאוֹר. אֶת הַיְאוֹר כְּתִיב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרוֹתָם עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אֲגְמֵיהֶם. TAKE THY ROD AND STRETCH OUT THY HAND UPON THE WATERS OF EGYPT, UPON THEIR STREAMS, UPON THEIR RIVERS… THAT THEY MAY BECOME BLOOD. Said R. Judah: ‘How was this possible? Could one rod so be stretched over all this extent? Moreover, it says later, “And seven days were fulfilled after the Lord had smitten the river” (v. 25), only mentioning the river, and leaving out the other waters of Egypt upon which Aaron had stretched out his hand.

אֶלָּא, מֵימֵי מִצְרַיִם נִילוּס הֲוָה. וּמִתַּמָּן אִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן שְׁאַר אֲגַמִּין וִיאוֹרִין וּמַבּוּעִין וְכָל מֵימִין דִּילְהוֹן. וְעַל דָּא, אַהֲרֹן לֹא נָטָה לְמַחֲאָה אֶלָּא לְנִילוּס בִּלְחוֹדוֹי. וְתָא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דִּכְתִּיב וְלא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאוֹר. The explanation is that the reference is to the River Nile, for out of this all the other rivers, streams, ponds, and pools are filled, so that Aaron needed but to smite that river and all the other waters were smitten. The proof is that it says, “And the Egyptians could not drink of the water of the river” (v. 21).’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תָּא חֲזֵי, מַיִין תַּתָּאִין מִתְפָּרְשָׁאן לְכַמָּה סִטְרִין, (נ"א ומיין עלאי ע"כ וגו') (עלאין דהא) וּמַיִין עִלָּאִין מִתְכַּנְשֵׁי בְּבֵי כְּנִישׁוּ מַיָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט׳) וַיֹּאמֶר אֱלהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. וּכְתִיב וּלְמִקְּוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. וְתָא חֲזֵי, הַהוּא רְקִיעָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא כּוֹכָבַיָיא וּמַזָּלֵי, דָּא אִיהוּ בֵּי כְּנִישׁוּת מַיָּא רַבָּא, דְּהוּא נָטִיל כָּל מַיִין, וְאַשְׁקֵי לְאַרְעָא, דְּהִיא עָלְמָא תַּתָּאָה, כֵּיוָן, דְּנָטַל מַיָּא בָּדַר לוֹן, וּפָלִיג לוֹן לְכָל עִיבָר, וּמִתַּמָּן אִתְשַׁקְיָין כֹּלָּא. R. Abba said: ‘Observe that the lower waters diverge and spread on every side, but the upper waters draw together and are concentrated in one place,’¹Yesod.. as it says: “Let the waters under the heaven be gathered together unto one place” (Gen. 1, 9); and again, “And the gathering together of the waters called He seas”- as we have explained. The firmament in which the sun, the moon, the stars, and the plants are suspended is the great meeting place where the upper waters are gathered, and whence the earth, or lower world, is watered. She thereupon scatters and distributes these waters far and wide, in order that all things may be watered by them.

וּבְזִמְנָא דְּדִינָא שַׁרְיָא, עָלְמָא תַּתָּאָה לָא יַנְקָא מִן הַהוּא רְקִיעָא, וְיַנְקָא מִסְּטַר שְׂמָאלָא, וּכְדֵין אִקְרֵי (ישעיהו ל״ד:ו׳) חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָּם. וַוי לְאִינוּן דְּיַנְקִין כְּדֵין מִינָהּ, וְאִתְשַׁקְיָין מִינָהּ, דִּבְהַהוּא זִמְנָא יַמָּא יַנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין, הֲוָה אִתְפְּלַג לִתְרֵין חוּלָקִין, חִוָּור וְסוּמָק. וּכְדֵין שָׁדֵי לִיאוֹרָא חוּלָקָא דְּמִצְרַיִם, וְאַלְקֵי לְעֵילָּא וְאַלְקֵי לְתַתָּא. וְעַל דָּא שָׁתָאן יִשְׂרָאֵל מַיָּא. וּמִצְרָאֵי דָּמָא. When, however, chastisement impends over the world, then the lower world does not imbibe from that upper firmament of sun and moon, but from the “left side”, concerning which it says: “The sword of the Lord is full of blood” (Isa. 34, 6). Woe unto them who must drink from this cup! At such times the sea imbibes from both sides and divides itself into two parts, white and red (mercy and justice). Thus it was the lot of Egypt which was cast into the Nile, and the blow was inflicted both above and below. Therefore Israel drank water, but the Egyptians blood.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיסָב נוּקְמִין מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אִתְּעַר שְׂמָאלָא, וְאִתְמַלְיָא סִיהֲרָא מֵהַהוּא סִטְרָא דָּמָא. וּכְדֵין, נַבְעִין מַבּוּעִין וּנְחָלִין דִּלְתַתָּא, כָּל אִינּוּן דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא דָּמָא. וְעַל דָּא, דִּינָא דִּילְהוֹן דָּמָא. ¹The first few lines of the Hebrew text do not appear in our translation.‘Observe that when the Holy One, blessed be He, prepares to inflict chastisement upon the idolatrous nations, the “Left Side” awakens and changes the whiteness of the moon to blood; then the ponds and the pools below are also filled with blood. So the punishment of the unrighteous is indeed blood.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי דָּמָא אִתְּעַר (נ"א כד דינא אתער על עלמא בגין ההוא דמא דקטולין קודשא בריך הוא אתער) עַל עַמָּא, הַהוּא דָּמָא דְּקָטוּלִין אִיהוּ דְּיִתְּעַר עָלַיְיהוּ עַמָּא אַחֲרָא וְקָטִיל לוֹן. אֲבָל (השתא) בְּמִצְרַיִם, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עָלַיְיהוּ עַמָּא אַחֲרָא לְאַתְעֲרָא עָלַיְיהוּ דָּמָא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בְּגִין דְּדַיְירִין בְּאַרְעָא דִּילְהוֹן, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחָא לוֹן בְּדָמָא, בְּנַהֲרִין דִּלְהוֹן, דְּלָא הֲווֹ יַכְלִין לְמִשְׁתֵּי. Further, when the doom of blood impends upon a people, it is the blood of slaughter executed by another people whom God brings against them. But against Egypt the Holy One, blessed be He, did not choose to raise up another nation, lest Israel, who dwelt in her midst, might also suffer. Therefore He punished the Egyptians by causing their streams to be changed into blood so that they could not drink from them.

וּבְגִין דְּשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, שַׁלְטָא בְּהַהוּא נַהֲרָא, פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיַלְקֵי דַּחֲלָא דִּלְהוֹן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּנִילוּס חַד דַּחֲלָא דִּלְהוֹן הֲוָה, וְכֵן שְׁאַר דַּחֲלִין דִּלְהוֹן נַבְעִין דָּמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. And as Egypt’s supramundane power was centred in the Nile, the Holy One enforced His will first on that principality, so that-the Nile being one of their divinities-their highest power might first of all be humbled. From the lesser idols also blood gushed out, as it is written: “And there may be blood throughout all the land of Egypt, both in vessels of wood and in vessels of stone” (Ibid.).’

ר' חִיָּיא קַם לֵילְיָא חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה עִמֵּיהּ ר' יוֹסֵי זוּטָא, דְּהֲוָה רַבְיָא. פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, (קהלת ט׳:ז׳) לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יִיִנֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מַאי קָא חָמָא שְׁלמֹה דְּאָמַר הַאי קְרָא. R. Hiya arose one night to study the Torah, R. Jose the lesser, who was still a youth, being with him. R. Hiya began by quoting: “Go thy way, eat thy bread with joy, and drink thy wine with a merry heart; for God now accepteth thy works” (Eccles. 9, 7). He said: ‘What made Solomon say this?’

אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל מִלּוֹי בְּחָכְמָה הֲווֹ, וְהַאי דְּאָמַר לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקָרֵב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ שַׁלְוָה וְנַיְיחָא, כְּדֵין נַהֲמָא וְחַמְרָא דְּאָכִיל וְשָתֵי, בְּחֶדְוָה דְּלִבָּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּעוֹבָדוֹי. Truly, all Solomon’s words were uttered in wisdom, and when a man walks in the way of the Holy One, He draws near to him and gives him peace and rest, so that he enjoys his bread and his wine, the Holy One being well pleased with him and his work.’

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא רַבְיָא, אִי הָכִי, הָא אָמַרְתְּ דְּכָל מִלּוֹי דְּשְׁלֹמֹה בֶּחָכְמְתָא הֲווֹ, אָן הוּא חָכְמְתָא הָכָא. אֲמַר לֵיהּ בְּרִי תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלָךְ, וְתֶחֱמֵי הַאי קְרָא. אֲמַר לֵיהּ עַד לָא בָּשִׁילְנָא יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָן. Then said the young man: ‘If this is all that the words mean, where is their great wisdom?’ R. Hiya replied: ‘My son, cook thy meat well¹Al. “When thou comest to ripeness. and thou wilt understand.’ Said the youth: ‘Even without cooking¹“Even before I ripen”. I understood the meaning thereof.’ Said R. Hiya: ‘How so?’

אֲמַר לֵיהּ קָלָא חַד שְׁמַעְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר בְּהַאי קְרָא, דְּשְׁלֹמֹה קָא אַזְהַר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, לְאַעְטְּרָא לָהּ לכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה, דְּאִיהוּ סִטְרָא דִּימִינָא, וְאִיהוּ נָהֲמָא, דְּיִתְעֲטָּר בְּחֶדְוָה. וּלְבָתַר, יִתְעֲטָּר בְּחַמְרָא, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח בִּמְהֵימָנוּתָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, וְכַד תֶּהוֵי בֵּין תַּרְוַויְיהוּ כְּדֵין כָּל בִּרְכָּאן שָׁרָאן בְּעָלְמָא. וְכָל דָּא, כַּד אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אָתָא ר' חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר, חַיֶּיךָ בְּרִי הַאי מִלָּה שָׁבַקְנָא בְּגִינָךְ, וְהַשְׁתָּא יָדַעְנָא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְטְּרָא לָךְ בְּאוֹרַיְיתָא. He replied: ‘I have once heard from my father that in this verse Solomon admonishes man to crown the Community of Israel with joy, which is the “Right Side”, represented by bread, and then with wine, which is the “Left Side”, in order that she may be firm in faith, since complete and perfect joy is in the union of “Right” and “Left”; and when she is between the two the world is full of blessing, bounty, righteousness, and grace. And all this is accomplished when the Holy One, blessed be He, is satisfied with the works of the children of men.’ R. Hiya then went up to him, kissed him, and said: ‘Assuredly, I had intended to say this, but purposely left it to thee;¹Al. “on account of thee,” i.e. thinking thee too young. and now I perceive that the Holy One desires to crown thee with the Torah.’

תּוּ פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם. מַאי טַעְמָא אַהֲרֹן וְלא מֹשֶׁה. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַהֲרֹן מַיִין קַיְימִין בְּדוּכְתֵּיהּ, וּשְׂמָאלָא בָּעֵי לְנַגְדָּא מַיִין מִתַּמָּן, אַהֲרֹן דְּאָתֵי מֵהַהוּא סִטְרָא יִתְּעַר לֵיהּ, וְכַד שְׂמָאלָא נָקִיט לוֹן, אִינּוּן יִתְהַדְּרוּן דָּמָא. R. Hiya then went on to expound the verse: SAY UNTO AARON, TAKE THY ROD, AND STRETCH OUT THY HAND OVER THE WATERS OF EGYPT. Why Aaron rather than Moses?’ he asked. ‘ Because the Holy One, blessed be He, said: Aaron represents the principle of water, and the Left Side is eager to draw the waters for himself. It is thus befitting that Aaron, who himself emanates from that side, should stir it up to take possession of the waters, whereby they will turn into blood.

תָּא חֲזֵי תַּתָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין מָחָא בְּקַדְמִיתָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִתַּתָּאָה שָׁרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַדָא דִּילֵיהּ, מָחָא בְּכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא. וְכַד מָטָא לְדַרְגָּא עִלָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין, עָבֵד אִיהוּ דִּילֵיהּ, וְעָבַר בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְקָטַל כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ קָטַל כָּל בּוּכְרִין בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּרְגָּא עִלָּאָה וּבוּכְרָא דְּכֹלָּא. Observe that the lowest of the grades was first smitten.’ Said R. Simeon: ‘The Holy One, blessed be He, began with the lowest grade, smiting each one in succession with every finger of His hand; and when He reached the highest He Himself passed through Egypt and slew all the firstborn of the land, as the firstborn represented the highest and choicest grade of all.

וְתָא חֲזֵי, פַּרְעֹה הֲוָה שׁוּלְטָנֵיהּ בְּמַיָּא, (נ"א בקדמיתא ומתתאה שרא קודשא בריך הוא וכד מטא לדרגא עילאה דילהון דאיהו בוכרא דכל דרגין דילהון קטל כל בוכרא בארעא דמצרים בגין ההוא דרגא עילאה ובוכרא דכולא ותא חזי פרעה הוה בוכרא ושולטניה במיא) דִּכְתִּיב, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו, בְּגִין כָּךְ אִתְהַפַּךְ נַהֲרֵיהּ בְּדָמָא בְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר צְפַרְדְּעִים דִּמְשַׁמְּטֵי לוֹן בְּקָלִין טְסִירִין מְקַרְקְרִין בְּגוֹ מֵעַיְיהוּ, (נ"א מקרקרין בגו יאורא) וְנַפְקֵי מִגּוֹ יְאוֹרָא, וְסַלְקֵי בְּיַבֶּשְׁתָּא וְרָאמִין קָלִין בְּכָל סִטְרִין, עַד דְּאִינּוּן נַפְלִין כְּמֵתִין בְּגוֹ בֵּיתָא. Observe, further, that Pharaoh was the ruler of the waters, as it is written of him: “the great dragon that lieth in the midst of his rivers” (Ezek. 29, 3). For that reason the turning of his river into blood was the first plague. Then followed the frogs, who with mighty squealings and croakings entered the very entrails of the Egyptians. They emerged from the river on to the dry land, where they raised a noise all around until they fell dead in the interior of the houses.

וְרָזָא דְּמִלָּה, כָּל אִינּוּן עֶשֶׂר אָתִין דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלְּהוּ הֲווֹ מִגּוֹ יָדָא תַּקִּיפָא, וְהַהוּא יָדָא אִתְתְּקַף עַל אִינּוּן דַּרְגִּין כּוּלְּהוּ שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, בְּגִין לְבַלְבְּלָא דַּעְתַּיְיהוּ, וְלָא הֲווֹ יַדְעֵי לְמֶעְבַּד מִידִי. תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן דַּרְגִּין דִּלְהוֹן, כֵּיוָן דְּנַפְקֵי לְמֶעְבַּד מִידִי, דְּאִתְחָזֵי לְכֹלָּא לָא יַכְלִין (לבתר) לְמֶעְבַּד מִידִי. (אימת כד) (נ"א בגין ההוא) יָדָא תַּקִּיפָא (ס"א שריא) דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. Esoterically speaking, the ten plagues were wrought by the mighty hand of the Almighty, by the hand that overpowered the grades of the Egyptian divinities, and confused their minds so that they remained helpless. Observe that all their grades, as soon as they emerged into the open to accomplish something that could be seen by all, became powerless to do anything. This was due to the mighty hand which pressed on them.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרוֹתָם עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אֲגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וַיִּהְיוּ דָּם וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְהֵיךְ יָכִיל לְמֵהַךְ לְכָל הָנֵי אַתְרֵי. (ולא עוד אלא) וְתוּ, דְּהָא כְּתִיב וְיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה' אֶת הַיְאוֹר. אֶת הַיְאוֹר כְּתִיב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרוֹתָם עַל יְאוֹרֵיהֶם וְעַל אֲגְמֵיהֶם. TAKE THY ROD AND STRETCH OUT THY HAND UPON THE WATERS OF EGYPT, UPON THEIR STREAMS, UPON THEIR RIVERS… THAT THEY MAY BECOME BLOOD. Said R. Judah: ‘How was this possible? Could one rod so be stretched over all this extent? Moreover, it says later, “And seven days were fulfilled after the Lord had smitten the river” (v. 25), only mentioning the river, and leaving out the other waters of Egypt upon which Aaron had stretched out his hand.

אֶלָּא, מֵימֵי מִצְרַיִם נִילוּס הֲוָה. וּמִתַּמָּן אִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן שְׁאַר אֲגַמִּין וִיאוֹרִין וּמַבּוּעִין וְכָל מֵימִין דִּילְהוֹן. וְעַל דָּא, אַהֲרֹן לֹא נָטָה לְמַחֲאָה אֶלָּא לְנִילוּס בִּלְחוֹדוֹי. וְתָא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דִּכְתִּיב וְלא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאוֹר. The explanation is that the reference is to the River Nile, for out of this all the other rivers, streams, ponds, and pools are filled, so that Aaron needed but to smite that river and all the other waters were smitten. The proof is that it says, “And the Egyptians could not drink of the water of the river” (v. 21).’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, תָּא חֲזֵי, מַיִין תַּתָּאִין מִתְפָּרְשָׁאן לְכַמָּה סִטְרִין, (נ"א ומיין עלאי ע"כ וגו') (עלאין דהא) וּמַיִין עִלָּאִין מִתְכַּנְשֵׁי בְּבֵי כְּנִישׁוּ מַיָּא, דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:ט׳) וַיֹּאמֶר אֱלהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. וּכְתִיב וּלְמִקְּוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. וְתָא חֲזֵי, הַהוּא רְקִיעָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא כּוֹכָבַיָיא וּמַזָּלֵי, דָּא אִיהוּ בֵּי כְּנִישׁוּת מַיָּא רַבָּא, דְּהוּא נָטִיל כָּל מַיִין, וְאַשְׁקֵי לְאַרְעָא, דְּהִיא עָלְמָא תַּתָּאָה, כֵּיוָן, דְּנָטַל מַיָּא בָּדַר לוֹן, וּפָלִיג לוֹן לְכָל עִיבָר, וּמִתַּמָּן אִתְשַׁקְיָין כֹּלָּא. R. Abba said: ‘Observe that the lower waters diverge and spread on every side, but the upper waters draw together and are concentrated in one place,’¹Yesod.. as it says: “Let the waters under the heaven be gathered together unto one place” (Gen. 1, 9); and again, “And the gathering together of the waters called He seas”- as we have explained. The firmament in which the sun, the moon, the stars, and the plants are suspended is the great meeting place where the upper waters are gathered, and whence the earth, or lower world, is watered. She thereupon scatters and distributes these waters far and wide, in order that all things may be watered by them.

וּבְזִמְנָא דְּדִינָא שַׁרְיָא, עָלְמָא תַּתָּאָה לָא יַנְקָא מִן הַהוּא רְקִיעָא, וְיַנְקָא מִסְּטַר שְׂמָאלָא, וּכְדֵין אִקְרֵי (ישעיהו ל״ד:ו׳) חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָּם. וַוי לְאִינוּן דְּיַנְקִין כְּדֵין מִינָהּ, וְאִתְשַׁקְיָין מִינָהּ, דִּבְהַהוּא זִמְנָא יַמָּא יַנְקָא מִתְּרֵין סִטְרִין, הֲוָה אִתְפְּלַג לִתְרֵין חוּלָקִין, חִוָּור וְסוּמָק. וּכְדֵין שָׁדֵי לִיאוֹרָא חוּלָקָא דְּמִצְרַיִם, וְאַלְקֵי לְעֵילָּא וְאַלְקֵי לְתַתָּא. וְעַל דָּא שָׁתָאן יִשְׂרָאֵל מַיָּא. וּמִצְרָאֵי דָּמָא. When, however, chastisement impends over the world, then the lower world does not imbibe from that upper firmament of sun and moon, but from the “left side”, concerning which it says: “The sword of the Lord is full of blood” (Isa. 34, 6). Woe unto them who must drink from this cup! At such times the sea imbibes from both sides and divides itself into two parts, white and red (mercy and justice). Thus it was the lot of Egypt which was cast into the Nile, and the blow was inflicted both above and below. Therefore Israel drank water, but the Egyptians blood.

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיסָב נוּקְמִין מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אִתְּעַר שְׂמָאלָא, וְאִתְמַלְיָא סִיהֲרָא מֵהַהוּא סִטְרָא דָּמָא. וּכְדֵין, נַבְעִין מַבּוּעִין וּנְחָלִין דִּלְתַתָּא, כָּל אִינּוּן דְּלִסְטַר שְׂמָאלָא דָּמָא. וְעַל דָּא, דִּינָא דִּילְהוֹן דָּמָא. ¹The first few lines of the Hebrew text do not appear in our translation.‘Observe that when the Holy One, blessed be He, prepares to inflict chastisement upon the idolatrous nations, the “Left Side” awakens and changes the whiteness of the moon to blood; then the ponds and the pools below are also filled with blood. So the punishment of the unrighteous is indeed blood.

תָּא חֲזֵי, כַּד הַאי דָּמָא אִתְּעַר (נ"א כד דינא אתער על עלמא בגין ההוא דמא דקטולין קודשא בריך הוא אתער) עַל עַמָּא, הַהוּא דָּמָא דְּקָטוּלִין אִיהוּ דְּיִתְּעַר עָלַיְיהוּ עַמָּא אַחֲרָא וְקָטִיל לוֹן. אֲבָל (השתא) בְּמִצְרַיִם, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עָלַיְיהוּ עַמָּא אַחֲרָא לְאַתְעֲרָא עָלַיְיהוּ דָּמָא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ בֵּינַיְיהוּ, וְלָא יִצְטַעֲרוּן בְּגִין דְּדַיְירִין בְּאַרְעָא דִּילְהוֹן, אֲבָל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחָא לוֹן בְּדָמָא, בְּנַהֲרִין דִּלְהוֹן, דְּלָא הֲווֹ יַכְלִין לְמִשְׁתֵּי. Further, when the doom of blood impends upon a people, it is the blood of slaughter executed by another people whom God brings against them. But against Egypt the Holy One, blessed be He, did not choose to raise up another nation, lest Israel, who dwelt in her midst, might also suffer. Therefore He punished the Egyptians by causing their streams to be changed into blood so that they could not drink from them.

וּבְגִין דְּשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן, שַׁלְטָא בְּהַהוּא נַהֲרָא, פָּקִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּיַלְקֵי דַּחֲלָא דִּלְהוֹן בְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּנִילוּס חַד דַּחֲלָא דִּלְהוֹן הֲוָה, וְכֵן שְׁאַר דַּחֲלִין דִּלְהוֹן נַבְעִין דָּמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. And as Egypt’s supramundane power was centred in the Nile, the Holy One enforced His will first on that principality, so that-the Nile being one of their divinities-their highest power might first of all be humbled. From the lesser idols also blood gushed out, as it is written: “And there may be blood throughout all the land of Egypt, both in vessels of wood and in vessels of stone” (Ibid.).’

ר' חִיָּיא קַם לֵילְיָא חַד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲוָה עִמֵּיהּ ר' יוֹסֵי זוּטָא, דְּהֲוָה רַבְיָא. פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, (קהלת ט׳:ז׳) לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יִיִנֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מַאי קָא חָמָא שְׁלמֹה דְּאָמַר הַאי קְרָא. R. Hiya arose one night to study the Torah, R. Jose the lesser, who was still a youth, being with him. R. Hiya began by quoting: “Go thy way, eat thy bread with joy, and drink thy wine with a merry heart; for God now accepteth thy works” (Eccles. 9, 7). He said: ‘What made Solomon say this?’

אֶלָּא שְׁלֹמֹה כָּל מִלּוֹי בְּחָכְמָה הֲווֹ, וְהַאי דְּאָמַר לֵךְ אֱכוֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ אָזִיל בְּאוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקָרֵב לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ שַׁלְוָה וְנַיְיחָא, כְּדֵין נַהֲמָא וְחַמְרָא דְּאָכִיל וְשָתֵי, בְּחֶדְוָה דְּלִבָּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּעוֹבָדוֹי. Truly, all Solomon’s words were uttered in wisdom, and when a man walks in the way of the Holy One, He draws near to him and gives him peace and rest, so that he enjoys his bread and his wine, the Holy One being well pleased with him and his work.’

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא רַבְיָא, אִי הָכִי, הָא אָמַרְתְּ דְּכָל מִלּוֹי דְּשְׁלֹמֹה בֶּחָכְמְתָא הֲווֹ, אָן הוּא חָכְמְתָא הָכָא. אֲמַר לֵיהּ בְּרִי תְּבַשֵּׁל בִּשּׁוּלָךְ, וְתֶחֱמֵי הַאי קְרָא. אֲמַר לֵיהּ עַד לָא בָּשִׁילְנָא יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָן. Then said the young man: ‘If this is all that the words mean, where is their great wisdom?’ R. Hiya replied: ‘My son, cook thy meat well¹Al. “When thou comest to ripeness. and thou wilt understand.’ Said the youth: ‘Even without cooking¹“Even before I ripen”. I understood the meaning thereof.’ Said R. Hiya: ‘How so?’

אֲמַר לֵיהּ קָלָא חַד שְׁמַעְנָא מֵאַבָּא, דְּהֲוָה אָמַר בְּהַאי קְרָא, דְּשְׁלֹמֹה קָא אַזְהַר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ, לְאַעְטְּרָא לָהּ לכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּשִׂמְחָה, דְּאִיהוּ סִטְרָא דִּימִינָא, וְאִיהוּ נָהֲמָא, דְּיִתְעֲטָּר בְּחֶדְוָה. וּלְבָתַר, יִתְעֲטָּר בְּחַמְרָא, דְּאִיהוּ שְׂמָאלָא, בְּגִין דְּתִשְׁתְּכַח בִּמְהֵימָנוּתָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא, בִּימִינָא וּשְׂמָאלָא, וְכַד תֶּהוֵי בֵּין תַּרְוַויְיהוּ כְּדֵין כָּל בִּרְכָּאן שָׁרָאן בְּעָלְמָא. וְכָל דָּא, כַּד אִתְרְעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אָתָא ר' חִיָּיא וּנְשָׁקֵיהּ, אָמַר, חַיֶּיךָ בְּרִי הַאי מִלָּה שָׁבַקְנָא בְּגִינָךְ, וְהַשְׁתָּא יָדַעְנָא, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְטְּרָא לָךְ בְּאוֹרַיְיתָא. He replied: ‘I have once heard from my father that in this verse Solomon admonishes man to crown the Community of Israel with joy, which is the “Right Side”, represented by bread, and then with wine, which is the “Left Side”, in order that she may be firm in faith, since complete and perfect joy is in the union of “Right” and “Left”; and when she is between the two the world is full of blessing, bounty, righteousness, and grace. And all this is accomplished when the Holy One, blessed be He, is satisfied with the works of the children of men.’ R. Hiya then went up to him, kissed him, and said: ‘Assuredly, I had intended to say this, but purposely left it to thee;¹Al. “on account of thee,” i.e. thinking thee too young. and now I perceive that the Holy One desires to crown thee with the Torah.’

תּוּ פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אֱמוֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם. מַאי טַעְמָא אַהֲרֹן וְלא מֹשֶׁה. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַהֲרֹן מַיִין קַיְימִין בְּדוּכְתֵּיהּ, וּשְׂמָאלָא בָּעֵי לְנַגְדָּא מַיִין מִתַּמָּן, אַהֲרֹן דְּאָתֵי מֵהַהוּא סִטְרָא יִתְּעַר לֵיהּ, וְכַד שְׂמָאלָא נָקִיט לוֹן, אִינּוּן יִתְהַדְּרוּן דָּמָא. R. Hiya then went on to expound the verse: SAY UNTO AARON, TAKE THY ROD, AND STRETCH OUT THY HAND OVER THE WATERS OF EGYPT. Why Aaron rather than Moses?’ he asked. ‘ Because the Holy One, blessed be He, said: Aaron represents the principle of water, and the Left Side is eager to draw the waters for himself. It is thus befitting that Aaron, who himself emanates from that side, should stir it up to take possession of the waters, whereby they will turn into blood.

תָּא חֲזֵי תַּתָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין מָחָא בְּקַדְמִיתָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִתַּתָּאָה שָׁרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיַדָא דִּילֵיהּ, מָחָא בְּכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא. וְכַד מָטָא לְדַרְגָּא עִלָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין, עָבֵד אִיהוּ דִּילֵיהּ, וְעָבַר בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְקָטַל כֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ קָטַל כָּל בּוּכְרִין בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּרְגָּא עִלָּאָה וּבוּכְרָא דְּכֹלָּא. Observe that the lowest of the grades was first smitten.’ Said R. Simeon: ‘The Holy One, blessed be He, began with the lowest grade, smiting each one in succession with every finger of His hand; and when He reached the highest He Himself passed through Egypt and slew all the firstborn of the land, as the firstborn represented the highest and choicest grade of all.

וְתָא חֲזֵי, פַּרְעֹה הֲוָה שׁוּלְטָנֵיהּ בְּמַיָּא, (נ"א בקדמיתא ומתתאה שרא קודשא בריך הוא וכד מטא לדרגא עילאה דילהון דאיהו בוכרא דכל דרגין דילהון קטל כל בוכרא בארעא דמצרים בגין ההוא דרגא עילאה ובוכרא דכולא ותא חזי פרעה הוה בוכרא ושולטניה במיא) דִּכְתִּיב, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו, בְּגִין כָּךְ אִתְהַפַּךְ נַהֲרֵיהּ בְּדָמָא בְּקַדְמִיתָא. לְבָתַר צְפַרְדְּעִים דִּמְשַׁמְּטֵי לוֹן בְּקָלִין טְסִירִין מְקַרְקְרִין בְּגוֹ מֵעַיְיהוּ, (נ"א מקרקרין בגו יאורא) וְנַפְקֵי מִגּוֹ יְאוֹרָא, וְסַלְקֵי בְּיַבֶּשְׁתָּא וְרָאמִין קָלִין בְּכָל סִטְרִין, עַד דְּאִינּוּן נַפְלִין כְּמֵתִין בְּגוֹ בֵּיתָא. Observe, further, that Pharaoh was the ruler of the waters, as it is written of him: “the great dragon that lieth in the midst of his rivers” (Ezek. 29, 3). For that reason the turning of his river into blood was the first plague. Then followed the frogs, who with mighty squealings and croakings entered the very entrails of the Egyptians. They emerged from the river on to the dry land, where they raised a noise all around until they fell dead in the interior of the houses.

(דכתיב) (שמות ז׳:כ״ח) וְשָׁרַץ הַיְאוֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ. ר' שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אַתְרֵי. וְהַאי קְרָא קַשְׁיָא, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנְיהָ, בְּנָהָא דְּרָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין הֲווֹ וְלָא יַתִּיר, וְלֵאָה (כולהו) שִׁית שְׁבָטִין הֲווֹ דִּילָהּ, אֲמַאי בָּכַת רָחֵל וְלֹא לֵאָה. AND THE RIVER SHALL SWARM WITH FROGS, WHICH SHALL GO UP AND COME INTO THINE HOUSE. R. Simeon quoted here the verse: “A voice is heard in Ramah, lamentation and bitter weeping, Rachel weeping for her children, because they were not” (Jer. 31, 16).

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי, רָחֵל. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נ"ב) וּכְרָחֵל לִפְנִי גּוֹזְזֶיהָ נְאֱלָמָה. אֲמַאי נְאֱלָמָה. דְּכַד שַׁלְטִין שְׁאַר עַמִּין, קָלָא אִתְפְּסָק מִינָהּ, וְהִיא אִתְאַלְּמַת. The Community of Israel is called “Rachel”, as it says, “As a sheep (rahel) before her shearers is dumb” (Isa. 53, 7). Why dumb? Because when other nations rule over her the voice departs from her and she becomes dumb.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע דָּא יְרוּשָׁלַיִם לְעֵילָּא. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִיהִי מְבַכָּה עָלַיְיהוּ דְּאִיהִי אִימָּא דִּלְהוֹן. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ. מַאי טַעְמָא. כִּי אֵינְנּוּ. כִּי אֵינָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ קוֹל, אִסְתַּלָּק מִינָהּ, וְלָא אִתְחֲבָּר בַּהֲדָהּ. “Ramah” (lit. high) refers to the Jerusalem which is above. “Rachel weeping for her children”: as long as Israel is in exile, Rachel weeps, for she is their Mother. “She refuseth to be comforted over her children for he (singular) is not”: it ought to be “they are not” (enam); why is the singular used? Because it refers to Israel’s Spouse (God), who is her “Voice”, and has departed from her and they live in separation.

וְתָא חֲזֵי, לָאו שַׁעֲתָא חֲדָא, אִיהִי דְּבָכַת עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא דְּאִינּוּן בְּגָלוּתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַם לוֹן קָלָא לְמִצְרָאֵי, דִּכְתִּיב, (שמות י״א:ו׳) וְהָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְגוֹ'. וְזָמִין לוֹן קָלִין אַחֲרָנִין, בְּאִינּוּן עוּרְדְּעָנִין, דְּרָמָאן קָלִין בְּמֵעַיְיהוּ, וַהֲווּ נַפְלֵי בַּשְּׁוָקֵי כַּמֵּתִים. It was not once only that Rachel wept over Israel, but whenever they are in exile she weeps over them so. Because of this the Holy One gave the Egyptians another kind of “voice”, in the croaking of the frogs, who made a noise in their insides.’

וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, חֲדָא הֲוָת, וְאוֹלִידַת, וְאִתְמַלְיָית אַרְעָא מִינַיְיהוּ. וַהֲווּ כֻּלְּהוּ מַסְרִין גַּרְמַיְיהוּ לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, וּמַאי הֲווֹ אָמְרוּ. (תהילים ס״ו:י״ב) בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. וְאִי תֵּימָא אִי הֲכִי מַאי אִיכְפָּת לְהוּ לְמִצְרָאֵי דְעֲאלִין לְאֶשָׁא כָּל אִינוּן עוֹרְדֵעַנִין אֶלָּא כֻּלְהוּ עֲאלִין לְאֶשָׁא וְאֲזְלִין בְּתַּנוּרָא וְלָא מֵתִין. וְאִינוּן דְמֵתִּין מַאי קַא עַבְדֵי. נַהֲמָא הַוָה בְּתַּנוּרָא וְעֲאלִין בְּגוֹ נַהֲמָא וּמִתְבַּקְעִין וְנַפְקֵי מִנַיְיהוּ אַחֲרָנִין וְאִשְׁתַאֲרִין בְּנַהָמָּא. אָתוּ לְמֵיכַל מִּינֵה הַהוּא פִּתָא אִתְהַדְרוּ עוֹרְדֵעַנָיָיא בֵּמֶעֲיְיהוּ וְרַקְדָן וְרַמָּאן קַלִין עַד דְהַווּ מֵתִים. וְדָא קָשְׁיָיא לוֹן מִכֹּלָא. תָּא חָזֵי כְּתִיב וְשָׁרָץ הַיְאוֹר צְפַרְדֶעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתְךָ. פַּרְעֹה אִיהוּ אַלְקֵי קַדְמָאַה מִּכֻּלְהוּ וְיָתִּיר מִּכֻּלְהוּ. לֵיהוֵי שְׁמֵיהּ דִי אֱלַהָא מְבֹרָךְ מִן עַלְמָא וְעַד עַלְמָא דְהָוָה פָּקִיד עוֹבַדִין דִבְנֵי נָשָׁא בְכָל מָה דְעֲבְדֵי. And the frog came up It was [only] one, but it gave birth [to others], and the land became filled with them. And they all sacrificed themselves [by jumping] into the fire, as it is written: into your ovens and into your kneading bowls (Exodus 7:28). And what were they saying? We went through fire and water; but You took us out in relief (Psalms 66:12). So you may say, "If so, what did the Egyptians care, since all those frogs went into the fire?" Rather, all of them went up into the fire and went into the ovens and [some] did not die. But what did the ones which died do? There was bread in the oven, and they went into the bread and exploded, but others came out from them and remained in the bread. When [the Egyptians] came to eat from it, that bread turned back into frogs in their innards. So [the frogs] danced and raised their voices until [those Egyptians] died. And this was harder for them than any of them. Come and see: It is written: The Nile shall swarm with frogs, and they shall come up and enter your house, your bedroom, and your bed. Pharaoh was the first and the hardest of all to be struck. May God's name be blessed from the world to the world, since He visits all of the deeds that people do.

כְּתִיב (בראשית י״ב:ט״ו) וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. הַאי קְרָא לִדְּרָשָׁא הוּא דְּאָתָא. תְּלַת פַרְעֹה הָכָא. חַד, בְּהַהוּא זִמְנָא. וְחַד, בְּיוֹמוֹי דְּיוֹסֵף. וְחַד, בְּיוֹמוֹי דְּמֹשֶׁה דְּאַלְקֵי בְּקוֹלְפוֹי. (ס"א האי קרא כלא אתקיים בפרעה קדמאה אבל בשעתא וכו' והאי קרא אתקיים) THEY SHALL COME INTO THY HOUSE AND THY SLEEPING-CHAMBER AND THY BED. The bed here is mentioned only in connection with Pharaoh, not with his servants and people. The reason is this. It is written concerning Sarah: “The princes of Pharaoh saw her and commended her before Pharaoh, and the woman was taken into Pharaoh’s house” (Gen. 12, 15). The threefold repetition of “Pharaoh” in this verse corresponds to the three Pharaohs, one in the time of Sarah, one in the time of Joseph, and one whom Moses punished with his rod.

פַּרְעֹה קַדְמָאָה, בְּשַׁעֲתָה דְּאִתְנְסִיבַת שָׂרָה לְגַבֵּיהּ, רָמַז לְאוּמָנִין, וְצִיְּירוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּאִדָּרֵיהּ, עַל עַרְסֵיהּ בְּכוֹתָלָא, לָא נָח דַּעְתֵּיהּ, עַד דְּעָבְדוּ דִּיּוּקְנָא דְּשָׂרָה בִּנְסִירוּ, וְכַד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ, סָלִיק לָהּ עִמֵּיהּ. כָּל מַלְכָּא דְּאָתָא אֲבַתְרֵיהּ, הֲוָה חָמֵי הַהוּא דִּיּוּקְנָא מְצַיְּירָא צִיּוּרָא, וַהֲווּ עָאלִין קָמֵיהּ בְּדִיחִין, כַּד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ הֲוָה אִתְהֲנֵי בְּהַהוּא צִיּוּר. בְּגִין כַּךְ, מַלְכָּא אַלְקֵי הָכָא יַתִּיר מִכֹּלָּא. (תא חזי) הַיְינוּ דִּכְתִּיב, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ. וּלְבָתַר, וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ. וּבְכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב עַל מִטָּתָם, אֶלָּא לֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהּ. The first Pharaoh, seeing that Sarah was a beautiful woman, commanded his artists to make a likeness of her. They painted her picture on one of the walls of his bed- chamber, but he was not satisfied until they made a picture of her on wood, which he took with him to bed. Each successive Pharaoh used similarly to feast his eyes on that picture. For that reason Pharaoh was punished more severely than his subjects; the frogs entering even into his bed.

וְעַל דָּא, אַדְכַּר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, וְסָלִיק עַל פַּרְעֹה, אִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּכְכֵי יְמָמָא וְלֵילְיָא, וּמַאן אִינּוּן. אוּרְדְּעַנְיָא, דְּקַלֵהוֹן לָא מִשְׁתְּכַךְ תָּדִיר, בְּגִין דְּאַתְקִיף בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, דְּלָא מִשְׁתַּכְכֵי יְמָמָא וְלֵילֵי, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּמִצְרַיִם, דְּיָכִיל לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. וּמִנַּיְיהוּ אִתְחַבְּלָת אַרְעָא. וּמִקַּלֵּהוֹן הֲווֹ יְנוֹקִין וְרַבְיָין מֵתִין. R. Abba said: ‘Israel praise God day and night, and in response the Holy One, blessed be He, remembered them in Egypt and brought against Pharaoh creatures that remain still neither day nor night, to wit, the frogs, whose sounds never cease, in punishment for his having made heavy the burden of the holy people, who cease not day or night to chant praises to the Holy One, blessed be He. Through the croakings of the frogs no one in Egypt could converse with his neighbour; through them the very soil became polluted, and babes and young children died from their chatter.

וְאִי תֵּימָא הֵיךְ לָא יַכְלִין לְקָטְלָא לוֹן. אֶלָּא, אִי אֲרִים בַּר נָשׁ חוּטְרָא, אוֹ אֲבָנָא, לְקָטְלָא חֲדָא, אִתְבַקְעַת, וְנָפְקִין שִׁית מִינָהּ, מִגּוֹ מְעָהָא, וְאַזְלֵי וְטַרְטָשֵׁי בְּאַרְעָא, עַד דְּהַוִי, מִתְמַנָע לְמִקְרָב בְּהוּ. Why, it may be asked, were the Egyptians not able to slay them? The explanation is that for every one an Egyptian attempted to kill with a stick or a stone, six came forth out of its belly, running hither and thither, so that people refrained from touching them.

מַאן אִינּוּן נוּנִין. אִינּוּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, מְמָנָן לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, מְמָנָן בְּרוּחָא דְּחָכְמְתָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית מַיִין מְגַדְּלִין חַכִּימִין. וְאִית מַיִין מְגַדְּלִין טִפְּשִׁין. לְפוּם אִינּוּן נָהֲרִין דְּמִתְחַלְּקִין לְכָל סִטְרִין. In regard to this a traditional text tells us that there are waters that breed wise men and other waters that breed foolish men, according to the various rivers that branch off into all sides.

וְהָכָא נַהֲרֵי דְּמִצְרָאֵי, מְגַדְּלִין מָארֵי דְּחָרָשִׁין, נוּנִין בְּסִיטִין, קְפִיטִין בְּעֶשֶׂר דַּרְגִּין דְּחָרָשִׁין, דִּכְתִּיב, (דברים י״ח:י׳-י״א) קוֹסֵם, קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. הָא עֶשֶׂר זִינִין דְּחָכְמְתָא דְּחָרָשַׁיָּא. Now the Egyptian rivers breed masters of sorcery of various kinds, and of ten degrees, as enumerated in the verse, “one that useth divination, a soothsayer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer” (Deut. 18, 10-11). Here we have ten species of sorcery.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּידֵיהּ, וּבַלְבֵּל אִינּוּן נְחָלִין נַהֲרִין דְּמִצְרָאֵי, וְאִתְמְנָעוּ אִינּוּן נוּנֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן. חַד אִתְהַפַּךְ לְדָמָא, וְחַד דְּסָלִיקוּ נוּנֵי קָלִין, (דכולהו נונין תליין) בְּלֹא תּוֹעַלְתָּא, וְלָא אָתֵי עָלַיְיהוּ רוּחָא דְּאִינּוּן חָכְמְתָן. And at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger and disturbed the brooks and rivers of Egypt so that their fishes of wisdom were confounded: some waters turned into blood, others threw up small fishes of no account upon whom the spirit of sorcery never rested.

עָרוֹב: כִּי הַאי גַּוְונָא, דְּעִרְבֵּב לוֹן זִינֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן, וְלָא יַכְלִין לְאִתְדַּבְּקָא, וְלא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּהָנֵי דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא, מְחַבְּלָן לוֹן בְּאַרְעָא, וּמְחַבְּלָן אוֹרְחַיְיהוּ. עָרוֹב, מַאי עָרוֹב. עִרְבּוּבְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ט:י״ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם. עִרוּבִין: (ויקרא י״ט:י״ט) שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם: זִינִין סַגִּיאִין בְּאָרָמוּת יְדָא. Then there came upon them the plague called ’arob (lit. mixture, i.e. mixture of various beasts) which allegorically indicates that the Almighty confounded their magical arts so that their practitioners were not able to piece them together. Moreover, that confusion produced a mingling of a perverse and hybrid kind similar to those referred to in the words of Scripture, “thou shalt not sow thy field with two kinds of seed; neither shall there come upon thee a garment of two kinds of stuff mingled together” (Lev. 19, 19).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֵילִין אִתְעָרוּ לְעֵילָּא כְּחַד, וּבַלְבֵּל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּחֲדָא, בְּגִין לְבַלְבְּלָא חֵיילַיְיהוּ תַּקִּיפָא לְעֵילָּא. וְכָל אִינּוּן גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בִּידָא חֲדָא הֲוָה, דְּאָרִים יְדֵיהּ עָלַיְיהוּ, לְעֵילָּא וְתַתָּא, וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִידַת חָכְמְתָא דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ט:י״ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר. Many were then the legions that bestirred themselves above, but the Holy One, blessed be He, confounded them altogether; these mighty deeds which the Almighty performed in Egypt were accomplished by the raising of one of his hands against them, both on high and below. It was then that the wisdom of Egypt perished, as Scripture says: “and the wisdom of their wise men shall perish, and the understanding of their prudent men shall be hid” (Isa. 29, 14).

וְתָא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:ב׳) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. מִצְרַיִם לְעֵילָּא, בְּמִצְרַיִם לְתַתָּא. בְּגִין דְּאִינּוּן חֵילִין לְעֵילָּא, מְמָנָן עַל חֵילִין דִּלְתַתָּא, וְאִתְעָרְבוּ כֻּלְּהוּ. אִתְעָרְבוּ לְעֵילָּא, דְּלָא הֲווֹ מִצְרָאֵי יַכְלֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן דּוּכְתֵּי דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא אִתְבַּלְבָּלוּ. וְעַל דָּא אַיְיתֵי עָלַיְיהוּ עָרוֹב, חִיוָון דַּהֲווֹ מִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. Note further the pronouncement: “And I will confuse Egypt with Egypt” (Ibid. 19, 2), that is to say, celestial Egypt with terrestrial Egypt. For the celestial legions are in charge of the terrestrial ones, and they both were altogether thrown in disorder. They were confused on high so that the Egyptians could not derive inspiration from the celestial sources as formerly. It was with this object that the Almighty brought on them the ’arob, or mixture and confusion, manifested in a mixed horde of beasts that assailed them; as well as the plague of vermin, engendered from the dust of the earth.

כִּנִּים, דְּסַלְּקָא עַפְרָא דְּאַרְעָא. וְתָא חֲזֵי, כָּל אִיבָא דְּאִתְיְלִידַת בְּאַרְעָא, מֵחֵילָא דִּלְעֵילָּא מְמָנָא דְּאִזְדְּרַע עָלָה אִיהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Observe that whatever is engendered on earth grows through the stimulus of a celestial Chieftain who has charge over it, and that all on earth is shaped after a celestial pattern.

וְתָא חֲזֵי, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגַוְונָא דָּא שִׁבְעָה אַרְעָאן. וְאִינּוּן תְּחוּמִין דְּמִתְפָּרְשָׁן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. ז' רְקִיעִין לְעֵילָּא, שִׁבְעָה תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא מִתְפָּרְשָׁן דַּרְגִּין, ז' רְקִיעִין, וְז' תְּחוּמֵי אַרְעָא. וְהָא אוּקְמוּהוּ חַבְרַיָּיא, בְּז' אַרְעִין כְּסוּפְטָא דָּא עַל דָּא. There are on high seven firmaments, and seven zones of earth. Correspondingly, in the lower world there are seven graded firmaments and seven zones of earth. These, as the Companions have expounded, are arranged like the rungs of a ladder, rising one above the other, and each zone has ten divisions, so that there are seventy in all. Each one of these is presided over by a Chieftain, and these seventy Chieftains have under their charge the seventy nations of the earth.

וְאִינּוּן ז' תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כָּל חַד וְחַד (מתפרשאן לשבעין ממנן) מִתְפָּרְשָׁן לְעֶשֶׂר, וְאִינּוּן מִתְפָּלְּגָאן לְע' מְמָנָן, דִּמְמָנָן עַל שִׁבְעִין עַמִּין. (בלק ר"ט ע"ב) וְהַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּכָל עַמָּא וְעַמָּא, סַחֲרָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲשָׂרָה בְּגַוַויְיהוּ טְמִירִין, וְאִינּוּן ע' דְּסַחֲרָן אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְדָא הוּא לְעֵילָּא, כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא. These seventy earth-divisions, again, border on and surround the Holy Land, as Scripture says: “Behold, it is the couch of Solomon; threescore mighty men are about, of the mighty men of Israel” (S.S. 3, 7), there being, in addition to the threescore mentioned, ten concealed among their number.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּחוּלָקָא דְּמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּילֵיהּ, וְאִתְיְלִידוּ טַפְסִירִין בְּהַהוּא תְּחוּמָא, וְאִתְיְבָשׁוּ כָּל אִינּוּן תְּחוּמִין דְּרַכִּיכוּ מַיָּא. וְכָל יְרוֹקָא דְּמַיִין דְּנַבְעִין, כְּדֵין לְתַתָּא, אִתְחֲזִיאוּ קִלְמִין מֵעַפְרָא דְּאַרְעָא. All these surround the Holy Land. This alludes to the upper world, and the same is reproduced in the lower world. Now at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger over the zone that was allotted to the Egyptians, and a fiery flame passed through the whole tract and dried up all the alluvial soil, with the result that the dust of the earth generated vermin.

וְהָא אִתְּמַר דְּאַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי. אֲבָל בְּגִין דָּא אַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי, לְאַחֲזָאָה דִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַר לְשַׂנְאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. כְּגַוְונָא דָּא, זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל קַרְתָּא דְּרוֹמִי רַבְּתָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ט׳) וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית. וְעַל דָּא, כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. It was Aaron that smote the dust, in order to show that the right hand of the Holy One, blessed be He, breaks His enemies, as we read: “Thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy” (Ex. 15, 6). The same punishment is destined to be meted out by the Holy One, blessed be He, to Rome the great Metropolis, as it is written: “And the streams thereof shall be turned into pitch, and the dust thereof into brimstone” (Isa. 34, 9). Thus “all the dust of the earth became vermin throughout all the land of Egypt”.

(דכתיב) (שמות ז׳:כ״ח) וְשָׁרַץ הַיְאוֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ. ר' שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אַתְרֵי. וְהַאי קְרָא קַשְׁיָא, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנְיהָ, בְּנָהָא דְּרָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין הֲווֹ וְלָא יַתִּיר, וְלֵאָה (כולהו) שִׁית שְׁבָטִין הֲווֹ דִּילָהּ, אֲמַאי בָּכַת רָחֵל וְלֹא לֵאָה. AND THE RIVER SHALL SWARM WITH FROGS, WHICH SHALL GO UP AND COME INTO THINE HOUSE. R. Simeon quoted here the verse: “A voice is heard in Ramah, lamentation and bitter weeping, Rachel weeping for her children, because they were not” (Jer. 31, 16).

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי, רָחֵל. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נ"ב) וּכְרָחֵל לִפְנִי גּוֹזְזֶיהָ נְאֱלָמָה. אֲמַאי נְאֱלָמָה. דְּכַד שַׁלְטִין שְׁאַר עַמִּין, קָלָא אִתְפְּסָק מִינָהּ, וְהִיא אִתְאַלְּמַת. The Community of Israel is called “Rachel”, as it says, “As a sheep (rahel) before her shearers is dumb” (Isa. 53, 7). Why dumb? Because when other nations rule over her the voice departs from her and she becomes dumb.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע דָּא יְרוּשָׁלַיִם לְעֵילָּא. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִיהִי מְבַכָּה עָלַיְיהוּ דְּאִיהִי אִימָּא דִּלְהוֹן. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ. מַאי טַעְמָא. כִּי אֵינְנּוּ. כִּי אֵינָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ קוֹל, אִסְתַּלָּק מִינָהּ, וְלָא אִתְחֲבָּר בַּהֲדָהּ. “Ramah” (lit. high) refers to the Jerusalem which is above. “Rachel weeping for her children”: as long as Israel is in exile, Rachel weeps, for she is their Mother. “She refuseth to be comforted over her children for he (singular) is not”: it ought to be “they are not” (enam); why is the singular used? Because it refers to Israel’s Spouse (God), who is her “Voice”, and has departed from her and they live in separation.

וְתָא חֲזֵי, לָאו שַׁעֲתָא חֲדָא, אִיהִי דְּבָכַת עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא דְּאִינּוּן בְּגָלוּתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַם לוֹן קָלָא לְמִצְרָאֵי, דִּכְתִּיב, (שמות י״א:ו׳) וְהָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְגוֹ'. וְזָמִין לוֹן קָלִין אַחֲרָנִין, בְּאִינּוּן עוּרְדְּעָנִין, דְּרָמָאן קָלִין בְּמֵעַיְיהוּ, וַהֲווּ נַפְלֵי בַּשְּׁוָקֵי כַּמֵּתִים. It was not once only that Rachel wept over Israel, but whenever they are in exile she weeps over them so. Because of this the Holy One gave the Egyptians another kind of “voice”, in the croaking of the frogs, who made a noise in their insides.’

וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, חֲדָא הֲוָת, וְאוֹלִידַת, וְאִתְמַלְיָית אַרְעָא מִינַיְיהוּ. וַהֲווּ כֻּלְּהוּ מַסְרִין גַּרְמַיְיהוּ לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, וּמַאי הֲווֹ אָמְרוּ. (תהילים ס״ו:י״ב) בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. וְאִי תֵּימָא אִי הֲכִי מַאי אִיכְפָּת לְהוּ לְמִצְרָאֵי דְעֲאלִין לְאֶשָׁא כָּל אִינוּן עוֹרְדֵעַנִין אֶלָּא כֻּלְהוּ עֲאלִין לְאֶשָׁא וְאֲזְלִין בְּתַּנוּרָא וְלָא מֵתִין. וְאִינוּן דְמֵתִּין מַאי קַא עַבְדֵי. נַהֲמָא הַוָה בְּתַּנוּרָא וְעֲאלִין בְּגוֹ נַהֲמָא וּמִתְבַּקְעִין וְנַפְקֵי מִנַיְיהוּ אַחֲרָנִין וְאִשְׁתַאֲרִין בְּנַהָמָּא. אָתוּ לְמֵיכַל מִּינֵה הַהוּא פִּתָא אִתְהַדְרוּ עוֹרְדֵעַנָיָיא בֵּמֶעֲיְיהוּ וְרַקְדָן וְרַמָּאן קַלִין עַד דְהַווּ מֵתִים. וְדָא קָשְׁיָיא לוֹן מִכֹּלָא. תָּא חָזֵי כְּתִיב וְשָׁרָץ הַיְאוֹר צְפַרְדֶעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתְךָ. פַּרְעֹה אִיהוּ אַלְקֵי קַדְמָאַה מִּכֻּלְהוּ וְיָתִּיר מִּכֻּלְהוּ. לֵיהוֵי שְׁמֵיהּ דִי אֱלַהָא מְבֹרָךְ מִן עַלְמָא וְעַד עַלְמָא דְהָוָה פָּקִיד עוֹבַדִין דִבְנֵי נָשָׁא בְכָל מָה דְעֲבְדֵי. And the frog came up It was [only] one, but it gave birth [to others], and the land became filled with them. And they all sacrificed themselves [by jumping] into the fire, as it is written: into your ovens and into your kneading bowls (Exodus 7:28). And what were they saying? We went through fire and water; but You took us out in relief (Psalms 66:12). So you may say, "If so, what did the Egyptians care, since all those frogs went into the fire?" Rather, all of them went up into the fire and went into the ovens and [some] did not die. But what did the ones which died do? There was bread in the oven, and they went into the bread and exploded, but others came out from them and remained in the bread. When [the Egyptians] came to eat from it, that bread turned back into frogs in their innards. So [the frogs] danced and raised their voices until [those Egyptians] died. And this was harder for them than any of them. Come and see: It is written: The Nile shall swarm with frogs, and they shall come up and enter your house, your bedroom, and your bed. Pharaoh was the first and the hardest of all to be struck. May God's name be blessed from the world to the world, since He visits all of the deeds that people do.

מַאן אִינּוּן נוּנִין. אִינּוּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, מְמָנָן לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, מְמָנָן בְּרוּחָא דְּחָכְמְתָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית מַיִין מְגַדְּלִין חַכִּימִין. וְאִית מַיִין מְגַדְּלִין טִפְּשִׁין. לְפוּם אִינּוּן נָהֲרִין דְּמִתְחַלְּקִין לְכָל סִטְרִין. In regard to this a traditional text tells us that there are waters that breed wise men and other waters that breed foolish men, according to the various rivers that branch off into all sides.

וְהָכָא נַהֲרֵי דְּמִצְרָאֵי, מְגַדְּלִין מָארֵי דְּחָרָשִׁין, נוּנִין בְּסִיטִין, קְפִיטִין בְּעֶשֶׂר דַּרְגִּין דְּחָרָשִׁין, דִּכְתִּיב, (דברים י״ח:י׳-י״א) קוֹסֵם, קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. הָא עֶשֶׂר זִינִין דְּחָכְמְתָא דְּחָרָשַׁיָּא. Now the Egyptian rivers breed masters of sorcery of various kinds, and of ten degrees, as enumerated in the verse, “one that useth divination, a soothsayer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer” (Deut. 18, 10-11). Here we have ten species of sorcery.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּידֵיהּ, וּבַלְבֵּל אִינּוּן נְחָלִין נַהֲרִין דְּמִצְרָאֵי, וְאִתְמְנָעוּ אִינּוּן נוּנֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן. חַד אִתְהַפַּךְ לְדָמָא, וְחַד דְּסָלִיקוּ נוּנֵי קָלִין, (דכולהו נונין תליין) בְּלֹא תּוֹעַלְתָּא, וְלָא אָתֵי עָלַיְיהוּ רוּחָא דְּאִינּוּן חָכְמְתָן. And at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger and disturbed the brooks and rivers of Egypt so that their fishes of wisdom were confounded: some waters turned into blood, others threw up small fishes of no account upon whom the spirit of sorcery never rested.

עָרוֹב: כִּי הַאי גַּוְונָא, דְּעִרְבֵּב לוֹן זִינֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן, וְלָא יַכְלִין לְאִתְדַּבְּקָא, וְלא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּהָנֵי דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא, מְחַבְּלָן לוֹן בְּאַרְעָא, וּמְחַבְּלָן אוֹרְחַיְיהוּ. עָרוֹב, מַאי עָרוֹב. עִרְבּוּבְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ט:י״ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם. עִרוּבִין: (ויקרא י״ט:י״ט) שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם: זִינִין סַגִּיאִין בְּאָרָמוּת יְדָא. Then there came upon them the plague called ’arob (lit. mixture, i.e. mixture of various beasts) which allegorically indicates that the Almighty confounded their magical arts so that their practitioners were not able to piece them together. Moreover, that confusion produced a mingling of a perverse and hybrid kind similar to those referred to in the words of Scripture, “thou shalt not sow thy field with two kinds of seed; neither shall there come upon thee a garment of two kinds of stuff mingled together” (Lev. 19, 19).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֵילִין אִתְעָרוּ לְעֵילָּא כְּחַד, וּבַלְבֵּל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּחֲדָא, בְּגִין לְבַלְבְּלָא חֵיילַיְיהוּ תַּקִּיפָא לְעֵילָּא. וְכָל אִינּוּן גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בִּידָא חֲדָא הֲוָה, דְּאָרִים יְדֵיהּ עָלַיְיהוּ, לְעֵילָּא וְתַתָּא, וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִידַת חָכְמְתָא דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ט:י״ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר. Many were then the legions that bestirred themselves above, but the Holy One, blessed be He, confounded them altogether; these mighty deeds which the Almighty performed in Egypt were accomplished by the raising of one of his hands against them, both on high and below. It was then that the wisdom of Egypt perished, as Scripture says: “and the wisdom of their wise men shall perish, and the understanding of their prudent men shall be hid” (Isa. 29, 14).

וְתָא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:ב׳) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. מִצְרַיִם לְעֵילָּא, בְּמִצְרַיִם לְתַתָּא. בְּגִין דְּאִינּוּן חֵילִין לְעֵילָּא, מְמָנָן עַל חֵילִין דִּלְתַתָּא, וְאִתְעָרְבוּ כֻּלְּהוּ. אִתְעָרְבוּ לְעֵילָּא, דְּלָא הֲווֹ מִצְרָאֵי יַכְלֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן דּוּכְתֵּי דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא אִתְבַּלְבָּלוּ. וְעַל דָּא אַיְיתֵי עָלַיְיהוּ עָרוֹב, חִיוָון דַּהֲווֹ מִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. Note further the pronouncement: “And I will confuse Egypt with Egypt” (Ibid. 19, 2), that is to say, celestial Egypt with terrestrial Egypt. For the celestial legions are in charge of the terrestrial ones, and they both were altogether thrown in disorder. They were confused on high so that the Egyptians could not derive inspiration from the celestial sources as formerly. It was with this object that the Almighty brought on them the ’arob, or mixture and confusion, manifested in a mixed horde of beasts that assailed them; as well as the plague of vermin, engendered from the dust of the earth.

כִּנִּים, דְּסַלְּקָא עַפְרָא דְּאַרְעָא. וְתָא חֲזֵי, כָּל אִיבָא דְּאִתְיְלִידַת בְּאַרְעָא, מֵחֵילָא דִּלְעֵילָּא מְמָנָא דְּאִזְדְּרַע עָלָה אִיהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Observe that whatever is engendered on earth grows through the stimulus of a celestial Chieftain who has charge over it, and that all on earth is shaped after a celestial pattern.

וְתָא חֲזֵי, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגַוְונָא דָּא שִׁבְעָה אַרְעָאן. וְאִינּוּן תְּחוּמִין דְּמִתְפָּרְשָׁן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. ז' רְקִיעִין לְעֵילָּא, שִׁבְעָה תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא מִתְפָּרְשָׁן דַּרְגִּין, ז' רְקִיעִין, וְז' תְּחוּמֵי אַרְעָא. וְהָא אוּקְמוּהוּ חַבְרַיָּיא, בְּז' אַרְעִין כְּסוּפְטָא דָּא עַל דָּא. There are on high seven firmaments, and seven zones of earth. Correspondingly, in the lower world there are seven graded firmaments and seven zones of earth. These, as the Companions have expounded, are arranged like the rungs of a ladder, rising one above the other, and each zone has ten divisions, so that there are seventy in all. Each one of these is presided over by a Chieftain, and these seventy Chieftains have under their charge the seventy nations of the earth.

וְאִינּוּן ז' תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כָּל חַד וְחַד (מתפרשאן לשבעין ממנן) מִתְפָּרְשָׁן לְעֶשֶׂר, וְאִינּוּן מִתְפָּלְּגָאן לְע' מְמָנָן, דִּמְמָנָן עַל שִׁבְעִין עַמִּין. (בלק ר"ט ע"ב) וְהַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּכָל עַמָּא וְעַמָּא, סַחֲרָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲשָׂרָה בְּגַוַויְיהוּ טְמִירִין, וְאִינּוּן ע' דְּסַחֲרָן אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְדָא הוּא לְעֵילָּא, כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא. These seventy earth-divisions, again, border on and surround the Holy Land, as Scripture says: “Behold, it is the couch of Solomon; threescore mighty men are about, of the mighty men of Israel” (S.S. 3, 7), there being, in addition to the threescore mentioned, ten concealed among their number.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּחוּלָקָא דְּמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּילֵיהּ, וְאִתְיְלִידוּ טַפְסִירִין בְּהַהוּא תְּחוּמָא, וְאִתְיְבָשׁוּ כָּל אִינּוּן תְּחוּמִין דְּרַכִּיכוּ מַיָּא. וְכָל יְרוֹקָא דְּמַיִין דְּנַבְעִין, כְּדֵין לְתַתָּא, אִתְחֲזִיאוּ קִלְמִין מֵעַפְרָא דְּאַרְעָא. All these surround the Holy Land. This alludes to the upper world, and the same is reproduced in the lower world. Now at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger over the zone that was allotted to the Egyptians, and a fiery flame passed through the whole tract and dried up all the alluvial soil, with the result that the dust of the earth generated vermin.

וְהָא אִתְּמַר דְּאַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי. אֲבָל בְּגִין דָּא אַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי, לְאַחֲזָאָה דִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַר לְשַׂנְאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. כְּגַוְונָא דָּא, זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל קַרְתָּא דְּרוֹמִי רַבְּתָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ט׳) וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית. וְעַל דָּא, כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. It was Aaron that smote the dust, in order to show that the right hand of the Holy One, blessed be He, breaks His enemies, as we read: “Thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy” (Ex. 15, 6). The same punishment is destined to be meted out by the Holy One, blessed be He, to Rome the great Metropolis, as it is written: “And the streams thereof shall be turned into pitch, and the dust thereof into brimstone” (Isa. 34, 9). Thus “all the dust of the earth became vermin throughout all the land of Egypt”.

רִבִּי יֵיסָא (נדפס מקץ קצ"ו ע"ב) וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווֹ אַזְלֵי מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוּד, וַהֲוָה עִמְּהוֹן חַד יוּדָאי בְּמָטוּל דְּקַטְפִירָא דַּחֲמָרָא. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, אָמַר רִבִּי יֵיסָא לְרִבִּי חִזְקִיָּה, אַפְתַּח פּוּמָךְ, וְאֵימָא חַד מִלָּה, מֵאִינוּן מִלֵּי מְעַלְּיָיתָא דְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַתְּ אֲמַרְתְּ בְּכָל יוֹמָא, קָמֵי בּוּצִינָא קַדִּישָׁא. R. Jose and R. Hezekiah were once going from Cappadocia to Lydda, and with them was a Jew driving a donkey heavily laden.¹The first 17 lines of the Hebrew text do not appear in the translation.

מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ. אִלֵּין אִינּוּן נְתִיבוֹת וּשְׁבִילִין, דְּנַפְקֵי מִלְּעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאי, דְּאִיהוּ אִקְרֵי שָׁלוֹם, שְׁלָמָא דְּבֵיתָא, וְעָאִיל לוֹן לְיַמָּא רַבָּא, כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵּיהּ. וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. (ע"כ) אָתוּ רִבִּי יֵיסָא ור' חִזְקִיָּה, וְנָשְׁקוּ לֵיהּ, אָמְרוּ וּמַה כָּל הָנֵי מִלִּין עִלָּאִין טְמִירִין גַּבָּךְ, וְלָא יָדַעְנָא. אָזְלוּ. כַּד מָטוּ חַד בֵּי חֲקַל, חָמוּ בְּעִירֵי דְּבֵי חֲקַל מֵתִין, אָמְרוּ וַדַּאי דֶּבֶר דִּבְעִיִרִי אִית בַּאֲתַר דָּא. On their way they arrived at a field where they noticed a number of animals dead and dying. They said: ‘Undoubtedly, a cattle plague has broken out in this place.’

תָּא חֲזֵי, דֶּבֶר אַתְוָון דַּהֲווֹ בְּנִיחוּתָא, מוֹתָנָא בְּנַיְיחָא, דַּהֲווֹ מֵתִין מִגַּרְמַיְיהוּ. בָּרָד, דְּאִתְהַדָּרוּ אַתְוָון בִּתְקוֹף רוּגְזָא, וְקָטַל כֹּלָּא. יָתְבוּ בְּהַהוּא חֲקָל, חָמוּ עָאנֵי דְּאַתְיָין לַאֲתָר חַד, וּמֵתִין תַּמָּן, קָם הַהוּא יוּדָאִי לְגַבֵּי הַהוּא אֲתָר, וְחָמָא תְּרֵין קַטְפִירֵי, דְּמַלְיָין אַקוּסְטְרָא. בֹּא וּרְאֵה, דֶּבֶר אוֹתִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּנוֹחוּת, מָוֶת בִּמְנוּחָה, שֶׁהָיוּ מֵתִים מֵעַצְמָם. בָּרָד שֶׁהִתְהַפְּכוּ הָאוֹתִיּוֹת לְתֹקֶף הָרֹגֶז וְהָרַג הַכֹּל. יָשְׁבוּ בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה, רָאוּ צֹאן שֶׁבָּאִים לְמָקוֹם אֶחָד וּמֵתִים שָׁם. קָם אוֹתוֹ יְהוּדִי לְאוֹתוֹ מָקוֹם, וְרָאָה שְׁנֵי נֹאדוֹת מְלֵאִים אֶרֶס.

פָּתַח וְאָמַר, כְּתִיב (בראשית י״ב:ב׳) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וְהְיֵה בְּרָכָה, הַאי מִלָּה דְּרִבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, לָקֳבֵל לֶךְ לְךָ. וַאֲבָרֶכְךָ, לָקֳבֵל מֵאַרְצְךָ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, לָקֳבֵל וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וֶהְיֵה בְּרָכָה, לָקֳבֵל וּמִבֵּית אָבִיךָ. וְדָא לָקֳבֵל דָּא. פָּתַח וְאָמַר, כָּתוּב וְאֶעֶשְׂךְ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךְ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךְ וֶהְיֵה בְּרָכָה. דָּבָר זֶה שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאָמַר (בראשית יב) וְאֶעֶשְׂךְ לְגוֹי גָּדוֹל - כְּנֶגֶד לֶךְ לְךְ. וַאֲבָרֶכְךְ - כְּנֶגֶד מֵאַרְצְךְ. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךְ - כְּנֶגֶד וּמִמּוֹלַדְתְּךְ. וֶהְיֵה בְּרָכָה - כְּנֶגֶד וּמִבֵּית אָבִיךְ, וְזֶה כְּנֶגֶד זֶה.

ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, לָקֳבֵל סְטָר יְמִינָא. וַאֲבָרֶכְךָ, לָקֳבֵל סְטָר שְׂמָאלָא. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, לָקֳבֵל סְטָר אֶמְצָעִיתָא. וֶהְיֵה בְּרָכָה, לָקֳבֵל סְטָר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. וְכֹלָּא רָזָא דִּרְתִּיכָא קַדִּישָׁא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, סוֹד הַחָכְמָה יֵשׁ כָּאן. וְאֶעֶשְׂךְ לְגוֹי גָּדוֹל - כְּנֶגֶד צַד יָמִין. וַאֲבָרֶכְךְ - כְּנֶגֶד צַד שְׂמֹאל. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךְ - כְּנֶגֶד צַד הָאֶמְצַע. וֶהְיֵה בְּרָכָה - כְּנֶגֶד צַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּל סוֹד הַמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לֶךְ לְךָ. לְתִקּוּנָךָ לְגַרְמָךְ. מֵאַרְצְךָ, מֵהַהוּא סִטְרָא דְּיִשּׁוּבָא דְּאַתְּ תָּקִיל, דְּאִתְיְלִידַת בֵּיהּ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, מֵהַהוּא תּוֹלְדָה דִּילָךְ. וּמִבֵּית אָבִיךָ, דְּאַתְּ אַשְׁגַּח בְּשָׁרָשָׁא דִּלְהוֹן. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, תַּמָן אִתְגְּלֵי לָךְ, מַה דְּאַתְּ בָּעֵי, הַהוּא חֵילָא דִּמְמָנָא עָלָּה, דְּאִיהוּ עָמִיק וְסָתִים. מִיָּד, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְיָ'. וַאֲנָן קָא בָּעֵינָן לְמֵהַךְ מֵהָכָא לְמִנְדַּע רָזָא דְּחָכְמְתָא (חסר). רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לֶךְ לְךְ - לְתִקּוּנְךְ, לְעַצְמְךְ. מֵאַרְצְךְ - מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁל הַיִּשּׁוּב שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵל, שֶׁנּוֹלַדְתָּ בּוֹ. וּמִמּוֹלַדְתְּךְ - מֵאוֹתוֹ תּוֹלָדָה שֶׁלְּךְ. וּמִבֵּית אָבִיךְ - שֶׁהֲרֵי הִשְׁגִּיחַ בַּשֹּׁרֶשׁ שֶׁלָּהֶם. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ - שָׁם אֲגַלֶּה לְךְ מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ. אוֹתוֹ כֹּחַ שֶׁמְּמֻנֶּה עָלֶיהָ, שֶׁהוּא עָמֹק וְסָתוּם, מִיָּד - וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'. וְאָנוּ רָצִינוּ לָלֶכֶת מִכָּאן לָדַעַת סוֹד הַחָכְמָה. (פתח רבי אבא ואמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד. וכתוב (זכריה יד) והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד).