(שמות ו׳:ב׳-ג׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' ואֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיהו כ״ו:ד׳) בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים. בִּטְחוּ בַיְיָ', כָּל בְּנֵי עָלְמָא בַּעְיָין לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמֶהֱוֵי רָחְצַנוּ דִּלְהוֹן בֵּיהּ. AND GOD SPAKE UNTO MOSES, ETC. R. Abba began his reflections on this portion with the verse: Trust the Lordfor ever (lit. unto Ad), for in KAH TETRAGRAMMATONis fashioning of worlds (lit. rock of ages) (Isa. 26, 4). ‘AII mankind’, he said, ‘should cleave to the Holy One, blessed be He, and put their trust in Him,

אִי הָכִי מַהוּ עֲדֵי עַד. אֶלָּא, בְּגִין דִּיהֵא תֻּקְפָּא דְּבַר נָשׁ, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ קִיּוּמָא וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְאִקְרֵי עַד, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ט:כ״ז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. וְהַאי עַד, אֲתָר דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין, לְסִטְרָא דָּא, וּלְסִטְרָא דָּא, לְאִתְקַיְּימָא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא, דִּי לָא תַּעְדֵי. in order that their strength should be drawn from the sphere called ‘Ad¹Tifereth. , which sustains the universe and binds it into an indissoluble whole.

וְהַאי עַד, תִּיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ"ט, בראשית נ' ע"א רמ"ז ע"ב) עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם. מַאן אִינּוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין אִמָּהָן נוּקְבֵי, יוֹבֵל, וּשְׁמִטָּה, דְּאִקְרוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. עוֹלָם: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. (יובל ושמיטה כל חד מנהון אקרי עולם ואלין אקרון גבעות עולם) This ‘Ad (lit. unto) is “the desire of the everlasting hills” (Gen. 49, 26), to wit, the two transcendent “Mothers”, the year of Jubilee¹Binah. and the year of Remission¹Malkuth. (cf. Zohar, Gen. 247b);

וְתִיאוּבְתָּא דִּילְהוֹן בְּהַאי עַד, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכָל סִטְרִין. (מאי טעמא) תִּיאוּבְתָּא דְּיוֹבְלָא לְגַבֵּי דְּעַד, לְאַעְטְּרָא לֵיהּ, וּלְנַגְדָּא עָלֵיהּ בִּרְכָּאן, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מַבּוּעִין מְתִיקִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. תִּיאוּבְתָּא דִּשְׁמִטָּה, לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וּלְאַתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ. וַדַּאי הַאי עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אִיהוּ. the desire of the former being to crown that sphere with glory, with the outpouring of blessings and wells of sweet water; whilst the longing of the other is to receive from Ad these same blessings and illuminations.

בְּגִין כַּךְ, בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְעֵילָּא, אֲתָר טָמִיר (הוא) וְגָנִיז אִיהוּ, דְּלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא. אֲתָר הוּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקוּ וְאִצְטָיְּירוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים וְהוּא אֲתָר גָּנִיז וְסָתִים, וְעַל דָּא בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְכָל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּהָא אִיהוּ גָּנִיז מִכֹּלָּא, וּמַאן אִיהוּ יָהּ יְדוָֹד. דִּמִתַּמָּן אִצְטְיָּירוּ עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עַל הַהוּא אֲתָר. Therefore it says, “Trust the Lord unto ‘Ad” (i.e. contemplate the worlds of emanation only as far as the sphere ‘Ad), for beyond that is a hidden region, so transcendent that it passes all understanding, the very source whence the worlds were designed and came into being. Up to this point only is it permissible to contemplate the Godhead, but not beyond, for it is wholly recondite. This is KAH TETRAGRAMMATON, from whence all worlds were fashioned,’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קְרָא אוֹכַח עָלֵיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ'. עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית מַאן דְּיָכִיל לְמֵיקָם עָלֵיהּ. Said R. Judah: ‘We have a direct Scriptural proof for this, for it says, “Ask of the days that are past… since the day that God created man upon earth, and ask from the one side of the heaven unto the other…” (Deut. 4, 32). Up to this point man may investigate, but no further.’

דָּבָר אַחֵר בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא. Another explanation of this verse is as follows: Man must always trust the Holy One, blessed be He. He who trusts Him will never be confounded by the world (Ps. 25, 2). He who depends entirely on the Holy Name is firmly established in the world, as the world itself is sustained by this Name:

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י, בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ', וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ. AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל. R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ', דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ"א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה', הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא. According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ'. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין. Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא. AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא. Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ"א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ' ע"א) מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, אִלֵּין שִׁבְעָה עַמּוּדִים, דְּאַרְעָא סְמִיכָא עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שִׁבְעָה יַמִּים. וְיַם כִנֶּרֶת שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָא תֵּימָא דְּשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, אֶלָּא דְּאִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ. וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, מַאן אִינּוּן נְהָרוֹת. אֶלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, אִינּוּן נְהָרוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּבְגִין כַּךְ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנְהָ. “the seas” refer to the seven pillars which are the foundation of the earth, and over which rules the Sea of Kinnereth (R. Judah, however, maintained that the latter is filled by the others); “the rivers” are connected with the “river which went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶרֶץ, אִקְרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל, אֲמַאי לָא שָׁלִיט עַל דָּא כְּמֹּשֶׁה, דְּהָא כְּתִיב וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְלָא יַתִּיר. It is to be noticed that this Holy Land (the Shekinah) is called “the land of Israel”. Why, then, did Jacob, who is Israel, not rule over it like Moses? The reason is-as already pointed out-that Jacob became the owner of the “house which is below” and left the “house which is above”,

אֶלָּא, יַעֲקֹב הָא אוֹקִימְנָא, נָטַל בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, וְאִשְׁתְּבִיק מִנֵּיהּ בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא. וְעִם בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, אַתְקִין בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, בִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין, וְהָא אוּקְמוּהָ. מֹשֶׁה, נָטַל בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, וְשָׁבִיק בֵּיתָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא, כְּתִיב בְּיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. בְּאֵל שַׁדָּי מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יַתִּיר. וּשְׁמִי יְיָ' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּאִיהוּ עִלָּאָה. though in the twelve tribes and in the seventy branches he made preparation herein for the “house which is above”; Moses, on the other hand, left the “house which is below” and took the “house which is above”. The former experienced the Divine manifestation as “El Shaddai”, but God did not speak with him in the higher grade designated by TETRAGRAMMATON.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תּוּשְׁבְּחָן דַּאֲבָהָן יַעֲקֹב הֲוָה, דְּהוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב, אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק, וּבֵיהּ אִתּוֹסָף אָת חַד, דִּכְתִּיב, וְאֶל יַעֲקֹב. אִתּוֹסָף בֵּיהּ ו', לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וְעִם כָּל דָּא, לָא זָכָה לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ כְּמֹּשֶׁה. AND I APPEARED UNTO ABRAHAM, UNTO ISAAC, AND (V) UNTO JAC0B. The letter Vau in connection with Jacob is, according to R. Hiya, symbolic of the superiority of the Divine manifestation to Jacob over that which was vouchsafed to the other two: his is the unifying, harmonizing, grade; and yet he was not worthy to use it as Moses did.

(שמות ו׳:ד׳) וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, יָרִית אַרְעָא, דְּהָא לָא יָרִית אַרְעָא, אֶלָּא צַדִּיק, וְכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, אִקְרֵי צַדִּיק. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְנָטִיר הַאי אָת קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק, תָּא חֲזֵי מִן יוֹסֵף, דְּכָל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי צַדִּיק, עַד דְּנָטִיר הַהוּא בְּרִית, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּנָטַר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, יוֹסֵף הַצַּדִּיק. AND I HAVE ALSO ESTABLISHED MY COVENANT WITH THEM, TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN: as a reward for the covenant of circumcision; and only of those who are faithful members of this covenant can it be said that they “possess” the land, which is a heritage of the righteous, as it is written: “Thy people shall be all righteous, they shall possess the land” (Isa. 60, 21). Even Joseph was not called “righteous” before he guarded the sign of the covenant (at the time of temptation).

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י, בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ', וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ. AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל. R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ', דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ"א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה', הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא. According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ'. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין. Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא. AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא. Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ"א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ' ע"א) מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;

כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, אִלֵּין שִׁבְעָה עַמּוּדִים, דְּאַרְעָא סְמִיכָא עָלַיְיהוּ. וְאִינּוּן שִׁבְעָה יַמִּים. וְיַם כִנֶּרֶת שַׁלְטָא עָלַיְיהוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָא תֵּימָא דְּשַׁלְטָא עָלַיְיהוּ, אֶלָּא דְּאִתְמַלְיָיא מִנַּיְיהוּ. וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ, מַאן אִינּוּן נְהָרוֹת. אֶלָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים צ״ג:ג׳) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, אִינּוּן נְהָרוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:י׳) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן, וּבְגִין כַּךְ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנְהָ. “the seas” refer to the seven pillars which are the foundation of the earth, and over which rules the Sea of Kinnereth (R. Judah, however, maintained that the latter is filled by the others); “the rivers” are connected with the “river which went out of Eden to water the garden” (Gen. 2, 10).

תָּא חֲזֵי, הַאי אֶרֶץ, אִקְרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יַעֲקֹב דְּאִיהוּ יִשְׂרָאֵל, אֲמַאי לָא שָׁלִיט עַל דָּא כְּמֹּשֶׁה, דְּהָא כְּתִיב וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְלָא יַתִּיר. It is to be noticed that this Holy Land (the Shekinah) is called “the land of Israel”. Why, then, did Jacob, who is Israel, not rule over it like Moses? The reason is-as already pointed out-that Jacob became the owner of the “house which is below” and left the “house which is above”,

אֶלָּא, יַעֲקֹב הָא אוֹקִימְנָא, נָטַל בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, וְאִשְׁתְּבִיק מִנֵּיהּ בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא. וְעִם בֵּיתָא דִּלְתַתָּא, אַתְקִין בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, בִּתְרֵיסָר שְׁבָטִין, בְּשִׁבְעִין עֲנָפִין, וְהָא אוּקְמוּהָ. מֹשֶׁה, נָטַל בֵּיתָא דִּלְעֵילָּא, וְשָׁבִיק בֵּיתָא דִּלְתַתָּא. וְעַל דָּא, כְּתִיב בְּיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. בְּאֵל שַׁדָּי מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא יַתִּיר. וּשְׁמִי יְיָ' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּאִיהוּ עִלָּאָה. though in the twelve tribes and in the seventy branches he made preparation herein for the “house which is above”; Moses, on the other hand, left the “house which is below” and took the “house which is above”. The former experienced the Divine manifestation as “El Shaddai”, but God did not speak with him in the higher grade designated by TETRAGRAMMATON.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תּוּשְׁבְּחָן דַּאֲבָהָן יַעֲקֹב הֲוָה, דְּהוּא שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא. בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב, אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק, וּבֵיהּ אִתּוֹסָף אָת חַד, דִּכְתִּיב, וְאֶל יַעֲקֹב. אִתּוֹסָף בֵּיהּ ו', לְאַחֲזָאָה דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ. וְעִם כָּל דָּא, לָא זָכָה לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בֵּיהּ כְּמֹּשֶׁה. AND I APPEARED UNTO ABRAHAM, UNTO ISAAC, AND (V) UNTO JAC0B. The letter Vau in connection with Jacob is, according to R. Hiya, symbolic of the superiority of the Divine manifestation to Jacob over that which was vouchsafed to the other two: his is the unifying, harmonizing, grade; and yet he was not worthy to use it as Moses did.

(שמות ו׳:ד׳) וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, בְּגִין דְּאִתְגְּזָרוּ. דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, יָרִית אַרְעָא, דְּהָא לָא יָרִית אַרְעָא, אֶלָּא צַדִּיק, וְכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, אִקְרֵי צַדִּיק. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ס׳:כ״א) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, כָּל מַאן דְּאִתְגְּזַר, וְנָטִיר הַאי אָת קַיָּימָא, אִקְרֵי צַדִּיק, תָּא חֲזֵי מִן יוֹסֵף, דְּכָל יוֹמוֹי לָא אִקְרֵי צַדִּיק, עַד דְּנָטִיר הַהוּא בְּרִית, אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא. כֵּיוָן דְּנָטַר לֵיהּ, אִקְרֵי צַדִּיק, יוֹסֵף הַצַּדִּיק. AND I HAVE ALSO ESTABLISHED MY COVENANT WITH THEM, TO GIVE THEM THE LAND OF CANAAN: as a reward for the covenant of circumcision; and only of those who are faithful members of this covenant can it be said that they “possess” the land, which is a heritage of the righteous, as it is written: “Thy people shall be all righteous, they shall possess the land” (Isa. 60, 21). Even Joseph was not called “righteous” before he guarded the sign of the covenant (at the time of temptation).

(שמות ו׳:ב׳-ג׳) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' ואֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וְגוֹ'. רִבִּי אַבָּא פָּתַח, (ישעיהו כ״ו:ד׳) בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים. בִּטְחוּ בַיְיָ', כָּל בְּנֵי עָלְמָא בַּעְיָין לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְמֶהֱוֵי רָחְצַנוּ דִּלְהוֹן בֵּיהּ. AND GOD SPAKE UNTO MOSES, ETC. R. Abba began his reflections on this portion with the verse: Trust the Lordfor ever (lit. unto Ad), for in KAH TETRAGRAMMATONis fashioning of worlds (lit. rock of ages) (Isa. 26, 4). ‘AII mankind’, he said, ‘should cleave to the Holy One, blessed be He, and put their trust in Him,

אִי הָכִי מַהוּ עֲדֵי עַד. אֶלָּא, בְּגִין דִּיהֵא תֻּקְפָּא דְּבַר נָשׁ, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ קִיּוּמָא וְקִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְאִקְרֵי עַד, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ״ט:כ״ז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד. וְהַאי עַד, אֲתָר דְּאָחִיד לְכָל סִטְרִין, לְסִטְרָא דָּא, וּלְסִטְרָא דָּא, לְאִתְקַיְּימָא, וּלְאִתְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא, דִּי לָא תַּעְדֵי. in order that their strength should be drawn from the sphere called ‘Ad¹Tifereth. , which sustains the universe and binds it into an indissoluble whole.

וְהַאי עַד, תִּיאוּבְתָּא דְּכֹלָּא בֵּיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית מ"ט, בראשית נ' ע"א רמ"ז ע"ב) עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם. מַאן אִינּוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. אִלֵּין אִינּוּן תְּרֵין אִמָּהָן נוּקְבֵי, יוֹבֵל, וּשְׁמִטָּה, דְּאִקְרוּן גִּבְעוֹת עוֹלָם. עוֹלָם: כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (תהילים ק״ו:מ״ח) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. (יובל ושמיטה כל חד מנהון אקרי עולם ואלין אקרון גבעות עולם) This ‘Ad (lit. unto) is “the desire of the everlasting hills” (Gen. 49, 26), to wit, the two transcendent “Mothers”, the year of Jubilee¹Binah. and the year of Remission¹Malkuth. (cf. Zohar, Gen. 247b);

וְתִיאוּבְתָּא דִּילְהוֹן בְּהַאי עַד, דְּאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכָל סִטְרִין. (מאי טעמא) תִּיאוּבְתָּא דְּיוֹבְלָא לְגַבֵּי דְּעַד, לְאַעְטְּרָא לֵיהּ, וּלְנַגְדָּא עָלֵיהּ בִּרְכָּאן, וּלְאַרְקָא עָלֵיהּ מַבּוּעִין מְתִיקִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. תִּיאוּבְתָּא דִּשְׁמִטָּה, לְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ, וּלְאַתְנַהֲרָא מִנֵּיהּ. וַדַּאי הַאי עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אִיהוּ. the desire of the former being to crown that sphere with glory, with the outpouring of blessings and wells of sweet water; whilst the longing of the other is to receive from Ad these same blessings and illuminations.

בְּגִין כַּךְ, בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, דְּהָא מִתַּמָּן וּלְעֵילָּא, אֲתָר טָמִיר (הוא) וְגָנִיז אִיהוּ, דְּלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא. אֲתָר הוּא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקוּ וְאִצְטָיְּירוּ עָלְמִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים וְהוּא אֲתָר גָּנִיז וְסָתִים, וְעַל דָּא בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְכָל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, דְּהָא אִיהוּ גָּנִיז מִכֹּלָּא, וּמַאן אִיהוּ יָהּ יְדוָֹד. דִּמִתַּמָּן אִצְטְיָּירוּ עָלְמִין כֻּלְּהוּ, וְלֵית מַאן דְּקָאִים עַל הַהוּא אֲתָר. Therefore it says, “Trust the Lord unto ‘Ad” (i.e. contemplate the worlds of emanation only as far as the sphere ‘Ad), for beyond that is a hidden region, so transcendent that it passes all understanding, the very source whence the worlds were designed and came into being. Up to this point only is it permissible to contemplate the Godhead, but not beyond, for it is wholly recondite. This is KAH TETRAGRAMMATON, from whence all worlds were fashioned,’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, קְרָא אוֹכַח עָלֵיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ד׳:ל״ב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים וְגוֹ'. עַד הָכָא אִית רְשׁוּ לְבַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לֵית מַאן דְּיָכִיל לְמֵיקָם עָלֵיהּ. Said R. Judah: ‘We have a direct Scriptural proof for this, for it says, “Ask of the days that are past… since the day that God created man upon earth, and ask from the one side of the heaven unto the other…” (Deut. 4, 32). Up to this point man may investigate, but no further.’

דָּבָר אַחֵר בִּטְחוּ בַיְיָ' עֲדֵי עַד, כָּל יוֹמוֹי דְּבַר נָשׁ, בָּעֵי לְאִתַּתְקְפָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) וּמַאן דְּשַׁוֵּי בֵּיהּ, בִּטְחוֹנֵיהּ וְתוּקְפֵּיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא יַכְלִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, כָּל בְּנֵי עָלְמָא. (דהכי אמר דוד (תהילים כ״ה:ב׳) אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי) דְּכָל מַאן דְּשַׁוֵּי תּוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, אִתְקַיַּים בְּעָלְמָא. Another explanation of this verse is as follows: Man must always trust the Holy One, blessed be He. He who trusts Him will never be confounded by the world (Ps. 25, 2). He who depends entirely on the Holy Name is firmly established in the world, as the world itself is sustained by this Name:

מַאי טַעֲמָא, בְּגִין דְּעָלְמָא, בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא אִתְקַיַּים. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו כ״ו:ד׳) כִּי בְּיָהּ יְיָ' צוּר עוֹלָמִים: צַיָּיר עָלְמִין. דְּהָא בִּתְרֵין אַתְוָון, אִתְבְּרוּן עָלְמִין, עָלְמָא דֵּין, וְעָלְמָא דְּאָתֵי. עָלְמָא דָּא, בְּדִינָא אִתְבְּרִי, וְעַל דִּינָא קַיְּימָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּיִתְנַהֲגוּן בְּנִי נָשָׁא בְּדִינָא, וְלָא יִפְקוּן מֵאוֹרְחָא לְבַר. by the two letters JH (KAH) “the Lord designed the worlds”, this world and the world to come. This world was created by the attribute of Justice, and is sustained by the same attribute, in order that humanity should base its life on justice and not depart from the way of righteousness.

תָּא חֲזֵי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, גִּזְירַת דִּינָא דְּקַיְּימָא עָלֵיהּ, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, (שמות ה׳:כ״ב) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר אֲדֹנָ"י, בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד. חָמֵי תּוּקְפָּא דְּמֹשֶׁה, בְּשֵׁירוּתָא דִּנְבִיאוּתֵיהּ, לָא נָח רוּחֵיהּ בְּהַאי אֲתָר, אָמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה וְגוֹ', וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. מַאן הוּא דְּיֵימָא כְּדֵין, אֶלָּא מֹשֶׁה, דְּיָדַע, דְּהָא דַּרְגָּא אָחֳרָא עִלָּאָה זַמִּין לֵיהּ. AND ELOHIM SPAKE UNTO MOSES AND HE SAID TO HIM I AM TETRAGRAMMATON. It is written above (v. 22): “And Moses said, Lord (Adonai), wherefore hast thou evil entreated this people?” What prophet could speak with such boldness as this save Moses, who knew that another and superior degree (viz. TETRAGRAMMATON) was awaiting him?

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בְּשֵׁירוּתָא דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ בֵּיתָא, פָּקִיד לָהּ, כְּבַר נָשׁ דְּפָקִיד לְבֵיתֵיהּ, וְאָמַר כָּל מַאן דְּבָעֵי בְּלָא דְּחִילוּ. אוּף הָכִי מֹשֶׁה, לְבֵיתֵיהּ קָאָמַר, וְלָא דָּחִיל. R. Isaac said: ‘Moses, who was “faithful in God’s house”, addressed Him without fear and trembling, like a steward who has charge over the household. ‘

דָּבָר אַחֵר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, גִּזְרַת דִּינָא, (בגין כך) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ', דַּרְגָּא אָחֳרָא דְּרַחֲמֵי. וְהָכָא אִתְקַשַּׁר כּוֹלָּא כַּחֲדָא, דִּינָא וְרַחֲמֵי. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ'. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן (נ"א רבייוסי) אִי כְּתִיב וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה אֲנִי ה', הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל מֹשֶׁה בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', דְּמַשְׁמַע דַּרְגָּא בָּתַר דַּרְגָּא. According to another explanation, the words “And God spake and said unto him, I am TETRAGRAMMATON” mean that the manifestation was in both attributes, in Justice and Mercy, both fitly framed and joined together. R. Simeon said that they were manifested not unitedly but successively, as is indicated by the expression, “And Elohim spake… and said unto him, I am TETRAGRAMMATON”: stage after stage.

וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֹשֶׁה, אִלְמָלֵא דְּהֲוָה מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אִתְעַנָּשׁ עַל מַה דְּאָמַר, אֲבָל בְּגִינִי הַאי, לָא אִתְעַנָּשׁ. לְבַר נָשׁ דְּנָפַל לֵיהּ קְטָטָה בִּדְבִיתְהוּ, וְאָמַר לָהּ מִלִּין, שָׁרַאת הִיא לְאִתְרַעֲמָא, כֵּיוָן דְּשָׁארִית מִלָּה, הֲוָה תַּמָּן מַלְכָּא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, וְהִיא שַׁתְקַת וּפַסְקַת לְמַלְּלָא. אָמַר לֵיהּ מַלְכָּא, וְכִי לָא יָדַעְתְּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמָאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין, כִּבְיָכוֹל אוּף הָכִי מֹשֶׁה, וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעוֹתָה וְגוֹ'. מִיָּד, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, שָׁארֵי לְאִתְרָעֲמָא, מִיָּד נָטַל מַלְכָּא מִלָּה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ' וְלָא יָדַעְתּ דַּאֲנָא הוּא מַלְכָּא, וּמִקָּמַאי מַלִּילַת מִלִּין אִלֵּין. Said R. Jose: ‘Moses would certainly have been punished for the boldness of his language had he not been “steward of the household” and man of God. He was like a man who had married the king’s daughter, and having some contention with her, spoke harshly to her. She was about to answer him, when her father, the king, appeared. Seeing him, she stopped and he took up the word. He said to the husband: “Knowest thou not that I am the king, and the harsh words thou speakest against my daughter, thou speakest as it were against me?” So Moses complained against Adonai (the Shekinah) and was answered by Elohim (the King).

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. אֲמַאי שָׁנֵּי שְׁמָא הָכָא מֵאִלֵּין דִּלְעֵילָּא. אֶלָּא לְמַלְכָּא, דְּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, דְּלָא אִתְנְסִיבַת, וַהֲוָה לֵיהּ רְחִימָא. כַּד בָּעֵי מַלְכָּא לְמַלְּלָא בְּהַהוּא רְחִימָא, מְשַׁדֵּר לִבְרַתֵּיהּ לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, וַהֲוָה מַלְכָּא עַל יְדָא דִּבְרַתֵּיהּ, מְמַלֵּיל עִמֵּיהּ. אָתָא זִמְנָא דִּבְרַתֵּיהּ לְאִתְנַסְּבָא, הַהוּא יוֹמָא דְּאִתְנְסִיבַת, אָמַר מַלְכָּא, קָרוּן לָהּ לִבְרַתָּא, קְרוּסְפוּנְיָא מַטְרוֹנִיתָא. וְאֲמַר לָהּ, עַד הָכָא, מַלִּילְנָא עַל יְדָךְ, לְמַאן דְּמַלִּילְנָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֲנָא אֵימָא לְבַעְלִיךְ, וְהוּא יֵימָא לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ. לְיוֹמִין, אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ מִלִּין קָמֵי מַלְכָּא, עַד דְּהִיא שָׁרָאת לְמַלְּלָא, נָטַל מַלְכָּא מִלָּה, אָמַר לֵיהּ, וְלָאו אֲנָא מַלְכָּא, דְּעַד יוֹמָא דָּא לָא מַלִּיל אֵינָשׁ עִמִּי, אֶלָּא עַל יְדָא דִּבְרַתִּי, (עד לא נסיבת) וַאֲנָא יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי, וּמַלִּילְנָא עִמָּךְ בְּאִתְגַּלְיָא, מַה דְּלָא עֲבִידְנָא לְאָחֳרָא. AND I APPEARED, ETC. God was here like a king who had an unmarried daughter, and also had a personal friend. When he wanted to say something to the friend, he used to send his daughter to him to speak for him. Then the daughter was married, and on the day of her marriage the king proclaimed: “Call my daughter from now ‘the Mistress, the Matrona’,” and to her he said: “Until now I was wont to speak through thee to those who desired audience with me, but now I shall speak directly to thy husband, and he will transmit my messages.” One day the husband spoke harshly to the princess in the king’s presence, and before she could answer him the king took up the word. He said: “Am I not the king, with whom no one dared to speak but through my daughter, and have I not given my daughter to thee, and spoken with thee directly, a privilege not granted to any other?”

כַּךָ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, כַּד אִיהִי בְּבֵיתִי וְלָא אִתְנְסִיבַת, וְלָא מַלִּילוּ עִמִּי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּמָה דְּעַבִידְנָא לָךְ. וְאַתְּ, בְּשֵׁירוּתָא דְּמִלּוּלָךְ, מַלִּילַת לִבְרַתִּי קָמָאי מִלִּין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִינִי כַּךְ, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְיָ' לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, לְמַלְּלָא עִמְּהוֹן בְּדַרְגָּא דָּא דְּעִמָּךְ מַלִּילְנָא. Similarly God said to Moses: “Before the Shekinah was espoused I appeared to the Patriarchs as El Shaddai, and they could not speak directly with Me, only through My Daughter the Shekinah, and thou wast the first one to whom I spoke face to face, and now at the very outset thou darest in My Presence to speak to My Daughter in such a fashion!”

רִבִּי יוֹסֵי (נ"א רבי ייסא) פָּתַח, (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד (נ' ע"א) מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ. הָאָרֶץ: דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהִי קַיְּימָא לְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ, וּלְאִתְבָּרְכָא מִנֵּיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִנָּהּ אִתְשַׁקְיָיא עָלְמָא כֹּלָּא. תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָּהּ: דָּא שְׁאַר אַרְעָאן, דְּשַׁתְאָן מִינָהּ, מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפּוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק. R. Jose interpreted the verse: “The earth is the Lord’s and the fulness thereof, the universe, and they that dwell therein; for he hath founded it upon the seas, and established it upon the rivers” (Ps. 24, 2-3) in the following way. ‘ “The earth” is the Holy Land of Israel, which is the first to imbibe sustenance and receive blessing from God, the rest of the world then receiving from it;