רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי אַבָּא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי לֵילְיָא חַד בְּבֵי אוֹשְׁפִּיזַיְיהוּ בְּלוּד, קָמוּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (דברים ד׳:ל״ט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. הַאי קְרָא הָכִי מִבָּעֵי לֵיהּ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. (אלא זכאה הוא מאן דאשתדל באורייתא) תּוּ, (תא חזי) וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבֶּךָ מִבָּעֵי לֵיהּ. R. Eleazar and R. Abba once spent a night in an inn in Lydda. R. Eleazar expounded there the verse: “Know therefore this day and consider it in thine heart (lebabeka) that TETRAGRAMMATON is God in heaven above and upon the earth beneath; there is none else” (Deut. 4, 39), as follows.

אֶלָּא, אָמַר מֹשֶׁה, אִי אַתְּ בָּעֵי לְמֵיקָם עַל דָּא, וּלְמִנְדַּע כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים, וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וּכְדֵין תִּנְדַּע לֵיהּ. לְבָבֶךָ: יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִיהוּ חַד, כְּדֵין תִּשְׁכַּח כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים, דְּהָא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא, וְאִיהוּ חַד. וְעַל דָּא וְהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, לְמִנְדַּע מִלָּה. The use of the form lebabeka instead of libka suggests a plural, “hearts”; and what Moses meant was this: “If thou desirest to know that TETRAGRAMMATON and ELOHIM are one within the other and both are one, consider thine own ‘hearts’, i.e. thy two inclinations, the good and the evil, which are fused one with the other and form a unity”.’

תּוּ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חַיָּיבִין, עַבְדִּין פְּגִימוּתָא לְעֵילָּא, מַאי פְּגִימוּתָא. דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. דְּיֵצֶר רָע לָא אִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר טוֹב, בְּגִין חוֹבַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וּפְגִימוּ לָא עַבְדֵי, אֶלָּא לוֹן מַמָּשׁ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ה׳) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. כִּבְיָכוֹל עַבְדֵי וְלָא עַבְדֵי. עַבְדֵי: דְּלָא יִתְמָשֵּׁךְ עָלַיְיהוּ בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דברים י״א:י״ז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלָא עַבְדֵי: דְּהָא שְׁמַיָּא נַטְלֵי לוֹן לְגַרְמַיְיהוּ בִּרְכָּאן מַאי דְּאִצְטְרִיךְ. וְלָא נַטְלֵי לְאַמְשָׁכָא לְתַתָּא וַדַּאי מוּמָם דְּאִינּוּן חַיָּיבִין אִיהוּ. He also said that sinners impair the supernal world by causing a separation between the ” Right” and the “Left”. They really cause harm only to themselves, as it is written, “He (Israel) hath corrupted himself (lo) that they are not (lo) his children; it is their blemish ” (Deut. 32, 5). “Lo” (himself), and “lo” (not), in this verse suggest that they both cause and cause not: they cause, i.e. prevent the descent of blessings from above, as it is written: “and then the Lord’s wrath be kindled against you and he shut up the heaven that there be no rain” (Deut. 11, 17); and they cause not, as the heaven keeps the blessings to itself.

תּוּ, לוֹ בְּו', דְּלָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא, בְּגִין דְּלָא יִתְמַשְּׁכוּן בִּרְכָּאן לְתַתָּא. לֹא בְּאָלֶ"ף, דְּהָא לָא נַטְלֵי לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּאֵי. מַאן גָּרִים דָּא. בְּגִין דְּחַיָּיבִין מַפְרִישִׁין יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב, וּמִתְדַּבְּקִין בְּיֵצֶר רָע. Thus the sinners’ separation of the good inclination from the evil one by consciously cleaving to evil separates, as it were, the divine attribute of Grace from that of Judgement, the Right from the Left.