(דכתיב) (שמות ז׳:כ״ח) וְשָׁרַץ הַיְאוֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ. ר' שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אַתְרֵי. וְהַאי קְרָא קַשְׁיָא, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנְיהָ, בְּנָהָא דְּרָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין הֲווֹ וְלָא יַתִּיר, וְלֵאָה (כולהו) שִׁית שְׁבָטִין הֲווֹ דִּילָהּ, אֲמַאי בָּכַת רָחֵל וְלֹא לֵאָה. AND THE RIVER SHALL SWARM WITH FROGS, WHICH SHALL GO UP AND COME INTO THINE HOUSE. R. Simeon quoted here the verse: “A voice is heard in Ramah, lamentation and bitter weeping, Rachel weeping for her children, because they were not” (Jer. 31, 16).

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי, רָחֵל. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נ"ב) וּכְרָחֵל לִפְנִי גּוֹזְזֶיהָ נְאֱלָמָה. אֲמַאי נְאֱלָמָה. דְּכַד שַׁלְטִין שְׁאַר עַמִּין, קָלָא אִתְפְּסָק מִינָהּ, וְהִיא אִתְאַלְּמַת. The Community of Israel is called “Rachel”, as it says, “As a sheep (rahel) before her shearers is dumb” (Isa. 53, 7). Why dumb? Because when other nations rule over her the voice departs from her and she becomes dumb.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע דָּא יְרוּשָׁלַיִם לְעֵילָּא. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִיהִי מְבַכָּה עָלַיְיהוּ דְּאִיהִי אִימָּא דִּלְהוֹן. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ. מַאי טַעְמָא. כִּי אֵינְנּוּ. כִּי אֵינָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ קוֹל, אִסְתַּלָּק מִינָהּ, וְלָא אִתְחֲבָּר בַּהֲדָהּ. “Ramah” (lit. high) refers to the Jerusalem which is above. “Rachel weeping for her children”: as long as Israel is in exile, Rachel weeps, for she is their Mother. “She refuseth to be comforted over her children for he (singular) is not”: it ought to be “they are not” (enam); why is the singular used? Because it refers to Israel’s Spouse (God), who is her “Voice”, and has departed from her and they live in separation.

וְתָא חֲזֵי, לָאו שַׁעֲתָא חֲדָא, אִיהִי דְּבָכַת עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא דְּאִינּוּן בְּגָלוּתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַם לוֹן קָלָא לְמִצְרָאֵי, דִּכְתִּיב, (שמות י״א:ו׳) וְהָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְגוֹ'. וְזָמִין לוֹן קָלִין אַחֲרָנִין, בְּאִינּוּן עוּרְדְּעָנִין, דְּרָמָאן קָלִין בְּמֵעַיְיהוּ, וַהֲווּ נַפְלֵי בַּשְּׁוָקֵי כַּמֵּתִים. It was not once only that Rachel wept over Israel, but whenever they are in exile she weeps over them so. Because of this the Holy One gave the Egyptians another kind of “voice”, in the croaking of the frogs, who made a noise in their insides.’

וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, חֲדָא הֲוָת, וְאוֹלִידַת, וְאִתְמַלְיָית אַרְעָא מִינַיְיהוּ. וַהֲווּ כֻּלְּהוּ מַסְרִין גַּרְמַיְיהוּ לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, וּמַאי הֲווֹ אָמְרוּ. (תהילים ס״ו:י״ב) בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. וְאִי תֵּימָא אִי הֲכִי מַאי אִיכְפָּת לְהוּ לְמִצְרָאֵי דְעֲאלִין לְאֶשָׁא כָּל אִינוּן עוֹרְדֵעַנִין אֶלָּא כֻּלְהוּ עֲאלִין לְאֶשָׁא וְאֲזְלִין בְּתַּנוּרָא וְלָא מֵתִין. וְאִינוּן דְמֵתִּין מַאי קַא עַבְדֵי. נַהֲמָא הַוָה בְּתַּנוּרָא וְעֲאלִין בְּגוֹ נַהֲמָא וּמִתְבַּקְעִין וְנַפְקֵי מִנַיְיהוּ אַחֲרָנִין וְאִשְׁתַאֲרִין בְּנַהָמָּא. אָתוּ לְמֵיכַל מִּינֵה הַהוּא פִּתָא אִתְהַדְרוּ עוֹרְדֵעַנָיָיא בֵּמֶעֲיְיהוּ וְרַקְדָן וְרַמָּאן קַלִין עַד דְהַווּ מֵתִים. וְדָא קָשְׁיָיא לוֹן מִכֹּלָא. תָּא חָזֵי כְּתִיב וְשָׁרָץ הַיְאוֹר צְפַרְדֶעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתְךָ. פַּרְעֹה אִיהוּ אַלְקֵי קַדְמָאַה מִּכֻּלְהוּ וְיָתִּיר מִּכֻּלְהוּ. לֵיהוֵי שְׁמֵיהּ דִי אֱלַהָא מְבֹרָךְ מִן עַלְמָא וְעַד עַלְמָא דְהָוָה פָּקִיד עוֹבַדִין דִבְנֵי נָשָׁא בְכָל מָה דְעֲבְדֵי. And the frog came up It was [only] one, but it gave birth [to others], and the land became filled with them. And they all sacrificed themselves [by jumping] into the fire, as it is written: into your ovens and into your kneading bowls (Exodus 7:28). And what were they saying? We went through fire and water; but You took us out in relief (Psalms 66:12). So you may say, "If so, what did the Egyptians care, since all those frogs went into the fire?" Rather, all of them went up into the fire and went into the ovens and [some] did not die. But what did the ones which died do? There was bread in the oven, and they went into the bread and exploded, but others came out from them and remained in the bread. When [the Egyptians] came to eat from it, that bread turned back into frogs in their innards. So [the frogs] danced and raised their voices until [those Egyptians] died. And this was harder for them than any of them. Come and see: It is written: The Nile shall swarm with frogs, and they shall come up and enter your house, your bedroom, and your bed. Pharaoh was the first and the hardest of all to be struck. May God's name be blessed from the world to the world, since He visits all of the deeds that people do.

כְּתִיב (בראשית י״ב:ט״ו) וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. הַאי קְרָא לִדְּרָשָׁא הוּא דְּאָתָא. תְּלַת פַרְעֹה הָכָא. חַד, בְּהַהוּא זִמְנָא. וְחַד, בְּיוֹמוֹי דְּיוֹסֵף. וְחַד, בְּיוֹמוֹי דְּמֹשֶׁה דְּאַלְקֵי בְּקוֹלְפוֹי. (ס"א האי קרא כלא אתקיים בפרעה קדמאה אבל בשעתא וכו' והאי קרא אתקיים) THEY SHALL COME INTO THY HOUSE AND THY SLEEPING-CHAMBER AND THY BED. The bed here is mentioned only in connection with Pharaoh, not with his servants and people. The reason is this. It is written concerning Sarah: “The princes of Pharaoh saw her and commended her before Pharaoh, and the woman was taken into Pharaoh’s house” (Gen. 12, 15). The threefold repetition of “Pharaoh” in this verse corresponds to the three Pharaohs, one in the time of Sarah, one in the time of Joseph, and one whom Moses punished with his rod.

פַּרְעֹה קַדְמָאָה, בְּשַׁעֲתָה דְּאִתְנְסִיבַת שָׂרָה לְגַבֵּיהּ, רָמַז לְאוּמָנִין, וְצִיְּירוּ הַהוּא דִּיּוּקְנָא בְּאִדָּרֵיהּ, עַל עַרְסֵיהּ בְּכוֹתָלָא, לָא נָח דַּעְתֵּיהּ, עַד דְּעָבְדוּ דִּיּוּקְנָא דְּשָׂרָה בִּנְסִירוּ, וְכַד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ, סָלִיק לָהּ עִמֵּיהּ. כָּל מַלְכָּא דְּאָתָא אֲבַתְרֵיהּ, הֲוָה חָמֵי הַהוּא דִּיּוּקְנָא מְצַיְּירָא צִיּוּרָא, וַהֲווּ עָאלִין קָמֵיהּ בְּדִיחִין, כַּד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ הֲוָה אִתְהֲנֵי בְּהַהוּא צִיּוּר. בְּגִין כַּךְ, מַלְכָּא אַלְקֵי הָכָא יַתִּיר מִכֹּלָּא. (תא חזי) הַיְינוּ דִּכְתִּיב, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ. וּלְבָתַר, וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ. וּבְכֻלְּהוּ לָא כְּתִיב עַל מִטָּתָם, אֶלָּא לֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהּ. The first Pharaoh, seeing that Sarah was a beautiful woman, commanded his artists to make a likeness of her. They painted her picture on one of the walls of his bed- chamber, but he was not satisfied until they made a picture of her on wood, which he took with him to bed. Each successive Pharaoh used similarly to feast his eyes on that picture. For that reason Pharaoh was punished more severely than his subjects; the frogs entering even into his bed.

וְעַל דָּא, אַדְכַּר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, וְסָלִיק עַל פַּרְעֹה, אִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּכְכֵי יְמָמָא וְלֵילְיָא, וּמַאן אִינּוּן. אוּרְדְּעַנְיָא, דְּקַלֵהוֹן לָא מִשְׁתְּכַךְ תָּדִיר, בְּגִין דְּאַתְקִיף בְּעַמָּא קַדִּישָׁא, דְּלָא מִשְׁתַּכְכֵי יְמָמָא וְלֵילֵי, לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְלָא הֲוָה בַּר נָשׁ בְּמִצְרַיִם, דְּיָכִיל לְמִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. וּמִנַּיְיהוּ אִתְחַבְּלָת אַרְעָא. וּמִקַּלֵּהוֹן הֲווֹ יְנוֹקִין וְרַבְיָין מֵתִין. R. Abba said: ‘Israel praise God day and night, and in response the Holy One, blessed be He, remembered them in Egypt and brought against Pharaoh creatures that remain still neither day nor night, to wit, the frogs, whose sounds never cease, in punishment for his having made heavy the burden of the holy people, who cease not day or night to chant praises to the Holy One, blessed be He. Through the croakings of the frogs no one in Egypt could converse with his neighbour; through them the very soil became polluted, and babes and young children died from their chatter.

וְאִי תֵּימָא הֵיךְ לָא יַכְלִין לְקָטְלָא לוֹן. אֶלָּא, אִי אֲרִים בַּר נָשׁ חוּטְרָא, אוֹ אֲבָנָא, לְקָטְלָא חֲדָא, אִתְבַקְעַת, וְנָפְקִין שִׁית מִינָהּ, מִגּוֹ מְעָהָא, וְאַזְלֵי וְטַרְטָשֵׁי בְּאַרְעָא, עַד דְּהַוִי, מִתְמַנָע לְמִקְרָב בְּהוּ. Why, it may be asked, were the Egyptians not able to slay them? The explanation is that for every one an Egyptian attempted to kill with a stick or a stone, six came forth out of its belly, running hither and thither, so that people refrained from touching them.

מַאן אִינּוּן נוּנִין. אִינּוּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, מְמָנָן לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, מְמָנָן בְּרוּחָא דְּחָכְמְתָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית מַיִין מְגַדְּלִין חַכִּימִין. וְאִית מַיִין מְגַדְּלִין טִפְּשִׁין. לְפוּם אִינּוּן נָהֲרִין דְּמִתְחַלְּקִין לְכָל סִטְרִין. In regard to this a traditional text tells us that there are waters that breed wise men and other waters that breed foolish men, according to the various rivers that branch off into all sides.

וְהָכָא נַהֲרֵי דְּמִצְרָאֵי, מְגַדְּלִין מָארֵי דְּחָרָשִׁין, נוּנִין בְּסִיטִין, קְפִיטִין בְּעֶשֶׂר דַּרְגִּין דְּחָרָשִׁין, דִּכְתִּיב, (דברים י״ח:י׳-י״א) קוֹסֵם, קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. הָא עֶשֶׂר זִינִין דְּחָכְמְתָא דְּחָרָשַׁיָּא. Now the Egyptian rivers breed masters of sorcery of various kinds, and of ten degrees, as enumerated in the verse, “one that useth divination, a soothsayer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer” (Deut. 18, 10-11). Here we have ten species of sorcery.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּידֵיהּ, וּבַלְבֵּל אִינּוּן נְחָלִין נַהֲרִין דְּמִצְרָאֵי, וְאִתְמְנָעוּ אִינּוּן נוּנֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן. חַד אִתְהַפַּךְ לְדָמָא, וְחַד דְּסָלִיקוּ נוּנֵי קָלִין, (דכולהו נונין תליין) בְּלֹא תּוֹעַלְתָּא, וְלָא אָתֵי עָלַיְיהוּ רוּחָא דְּאִינּוּן חָכְמְתָן. And at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger and disturbed the brooks and rivers of Egypt so that their fishes of wisdom were confounded: some waters turned into blood, others threw up small fishes of no account upon whom the spirit of sorcery never rested.

עָרוֹב: כִּי הַאי גַּוְונָא, דְּעִרְבֵּב לוֹן זִינֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן, וְלָא יַכְלִין לְאִתְדַּבְּקָא, וְלא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּהָנֵי דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא, מְחַבְּלָן לוֹן בְּאַרְעָא, וּמְחַבְּלָן אוֹרְחַיְיהוּ. עָרוֹב, מַאי עָרוֹב. עִרְבּוּבְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ט:י״ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם. עִרוּבִין: (ויקרא י״ט:י״ט) שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם: זִינִין סַגִּיאִין בְּאָרָמוּת יְדָא. Then there came upon them the plague called ’arob (lit. mixture, i.e. mixture of various beasts) which allegorically indicates that the Almighty confounded their magical arts so that their practitioners were not able to piece them together. Moreover, that confusion produced a mingling of a perverse and hybrid kind similar to those referred to in the words of Scripture, “thou shalt not sow thy field with two kinds of seed; neither shall there come upon thee a garment of two kinds of stuff mingled together” (Lev. 19, 19).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֵילִין אִתְעָרוּ לְעֵילָּא כְּחַד, וּבַלְבֵּל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּחֲדָא, בְּגִין לְבַלְבְּלָא חֵיילַיְיהוּ תַּקִּיפָא לְעֵילָּא. וְכָל אִינּוּן גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בִּידָא חֲדָא הֲוָה, דְּאָרִים יְדֵיהּ עָלַיְיהוּ, לְעֵילָּא וְתַתָּא, וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִידַת חָכְמְתָא דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ט:י״ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר. Many were then the legions that bestirred themselves above, but the Holy One, blessed be He, confounded them altogether; these mighty deeds which the Almighty performed in Egypt were accomplished by the raising of one of his hands against them, both on high and below. It was then that the wisdom of Egypt perished, as Scripture says: “and the wisdom of their wise men shall perish, and the understanding of their prudent men shall be hid” (Isa. 29, 14).

וְתָא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:ב׳) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. מִצְרַיִם לְעֵילָּא, בְּמִצְרַיִם לְתַתָּא. בְּגִין דְּאִינּוּן חֵילִין לְעֵילָּא, מְמָנָן עַל חֵילִין דִּלְתַתָּא, וְאִתְעָרְבוּ כֻּלְּהוּ. אִתְעָרְבוּ לְעֵילָּא, דְּלָא הֲווֹ מִצְרָאֵי יַכְלֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן דּוּכְתֵּי דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא אִתְבַּלְבָּלוּ. וְעַל דָּא אַיְיתֵי עָלַיְיהוּ עָרוֹב, חִיוָון דַּהֲווֹ מִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. Note further the pronouncement: “And I will confuse Egypt with Egypt” (Ibid. 19, 2), that is to say, celestial Egypt with terrestrial Egypt. For the celestial legions are in charge of the terrestrial ones, and they both were altogether thrown in disorder. They were confused on high so that the Egyptians could not derive inspiration from the celestial sources as formerly. It was with this object that the Almighty brought on them the ’arob, or mixture and confusion, manifested in a mixed horde of beasts that assailed them; as well as the plague of vermin, engendered from the dust of the earth.

כִּנִּים, דְּסַלְּקָא עַפְרָא דְּאַרְעָא. וְתָא חֲזֵי, כָּל אִיבָא דְּאִתְיְלִידַת בְּאַרְעָא, מֵחֵילָא דִּלְעֵילָּא מְמָנָא דְּאִזְדְּרַע עָלָה אִיהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Observe that whatever is engendered on earth grows through the stimulus of a celestial Chieftain who has charge over it, and that all on earth is shaped after a celestial pattern.

וְתָא חֲזֵי, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגַוְונָא דָּא שִׁבְעָה אַרְעָאן. וְאִינּוּן תְּחוּמִין דְּמִתְפָּרְשָׁן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. ז' רְקִיעִין לְעֵילָּא, שִׁבְעָה תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא מִתְפָּרְשָׁן דַּרְגִּין, ז' רְקִיעִין, וְז' תְּחוּמֵי אַרְעָא. וְהָא אוּקְמוּהוּ חַבְרַיָּיא, בְּז' אַרְעִין כְּסוּפְטָא דָּא עַל דָּא. There are on high seven firmaments, and seven zones of earth. Correspondingly, in the lower world there are seven graded firmaments and seven zones of earth. These, as the Companions have expounded, are arranged like the rungs of a ladder, rising one above the other, and each zone has ten divisions, so that there are seventy in all. Each one of these is presided over by a Chieftain, and these seventy Chieftains have under their charge the seventy nations of the earth.

וְאִינּוּן ז' תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כָּל חַד וְחַד (מתפרשאן לשבעין ממנן) מִתְפָּרְשָׁן לְעֶשֶׂר, וְאִינּוּן מִתְפָּלְּגָאן לְע' מְמָנָן, דִּמְמָנָן עַל שִׁבְעִין עַמִּין. (בלק ר"ט ע"ב) וְהַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּכָל עַמָּא וְעַמָּא, סַחֲרָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲשָׂרָה בְּגַוַויְיהוּ טְמִירִין, וְאִינּוּן ע' דְּסַחֲרָן אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְדָא הוּא לְעֵילָּא, כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא. These seventy earth-divisions, again, border on and surround the Holy Land, as Scripture says: “Behold, it is the couch of Solomon; threescore mighty men are about, of the mighty men of Israel” (S.S. 3, 7), there being, in addition to the threescore mentioned, ten concealed among their number.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּחוּלָקָא דְּמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּילֵיהּ, וְאִתְיְלִידוּ טַפְסִירִין בְּהַהוּא תְּחוּמָא, וְאִתְיְבָשׁוּ כָּל אִינּוּן תְּחוּמִין דְּרַכִּיכוּ מַיָּא. וְכָל יְרוֹקָא דְּמַיִין דְּנַבְעִין, כְּדֵין לְתַתָּא, אִתְחֲזִיאוּ קִלְמִין מֵעַפְרָא דְּאַרְעָא. All these surround the Holy Land. This alludes to the upper world, and the same is reproduced in the lower world. Now at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger over the zone that was allotted to the Egyptians, and a fiery flame passed through the whole tract and dried up all the alluvial soil, with the result that the dust of the earth generated vermin.

וְהָא אִתְּמַר דְּאַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי. אֲבָל בְּגִין דָּא אַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי, לְאַחֲזָאָה דִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַר לְשַׂנְאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. כְּגַוְונָא דָּא, זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל קַרְתָּא דְּרוֹמִי רַבְּתָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ט׳) וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית. וְעַל דָּא, כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. It was Aaron that smote the dust, in order to show that the right hand of the Holy One, blessed be He, breaks His enemies, as we read: “Thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy” (Ex. 15, 6). The same punishment is destined to be meted out by the Holy One, blessed be He, to Rome the great Metropolis, as it is written: “And the streams thereof shall be turned into pitch, and the dust thereof into brimstone” (Isa. 34, 9). Thus “all the dust of the earth became vermin throughout all the land of Egypt”.

(דכתיב) (שמות ז׳:כ״ח) וְשָׁרַץ הַיְאוֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ. ר' שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (ירמיהו ל״א:ט״ו) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ בְּכַמָּה אַתְרֵי. וְהַאי קְרָא קַשְׁיָא, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנְיהָ, בְּנָהָא דְּרָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין הֲווֹ וְלָא יַתִּיר, וְלֵאָה (כולהו) שִׁית שְׁבָטִין הֲווֹ דִּילָהּ, אֲמַאי בָּכַת רָחֵל וְלֹא לֵאָה. AND THE RIVER SHALL SWARM WITH FROGS, WHICH SHALL GO UP AND COME INTO THINE HOUSE. R. Simeon quoted here the verse: “A voice is heard in Ramah, lamentation and bitter weeping, Rachel weeping for her children, because they were not” (Jer. 31, 16).

תָּא חֲזֵי, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי, רָחֵל. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיה נ"ב) וּכְרָחֵל לִפְנִי גּוֹזְזֶיהָ נְאֱלָמָה. אֲמַאי נְאֱלָמָה. דְּכַד שַׁלְטִין שְׁאַר עַמִּין, קָלָא אִתְפְּסָק מִינָהּ, וְהִיא אִתְאַלְּמַת. The Community of Israel is called “Rachel”, as it says, “As a sheep (rahel) before her shearers is dumb” (Isa. 53, 7). Why dumb? Because when other nations rule over her the voice departs from her and she becomes dumb.

וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע דָּא יְרוּשָׁלַיִם לְעֵילָּא. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן בְּגָלוּתָא, אִיהִי מְבַכָּה עָלַיְיהוּ דְּאִיהִי אִימָּא דִּלְהוֹן. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ. מַאי טַעְמָא. כִּי אֵינְנּוּ. כִּי אֵינָם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּגִין דְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ קוֹל, אִסְתַּלָּק מִינָהּ, וְלָא אִתְחֲבָּר בַּהֲדָהּ. “Ramah” (lit. high) refers to the Jerusalem which is above. “Rachel weeping for her children”: as long as Israel is in exile, Rachel weeps, for she is their Mother. “She refuseth to be comforted over her children for he (singular) is not”: it ought to be “they are not” (enam); why is the singular used? Because it refers to Israel’s Spouse (God), who is her “Voice”, and has departed from her and they live in separation.

וְתָא חֲזֵי, לָאו שַׁעֲתָא חֲדָא, אִיהִי דְּבָכַת עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא וְזִמְנָא דְּאִינּוּן בְּגָלוּתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּרַם לוֹן קָלָא לְמִצְרָאֵי, דִּכְתִּיב, (שמות י״א:ו׳) וְהָיְתָה צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְגוֹ'. וְזָמִין לוֹן קָלִין אַחֲרָנִין, בְּאִינּוּן עוּרְדְּעָנִין, דְּרָמָאן קָלִין בְּמֵעַיְיהוּ, וַהֲווּ נַפְלֵי בַּשְּׁוָקֵי כַּמֵּתִים. It was not once only that Rachel wept over Israel, but whenever they are in exile she weeps over them so. Because of this the Holy One gave the Egyptians another kind of “voice”, in the croaking of the frogs, who made a noise in their insides.’

וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ, חֲדָא הֲוָת, וְאוֹלִידַת, וְאִתְמַלְיָית אַרְעָא מִינַיְיהוּ. וַהֲווּ כֻּלְּהוּ מַסְרִין גַּרְמַיְיהוּ לְאֶשָּׁא, דִּכְתִּיב וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ, וּמַאי הֲווֹ אָמְרוּ. (תהילים ס״ו:י״ב) בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. וְאִי תֵּימָא אִי הֲכִי מַאי אִיכְפָּת לְהוּ לְמִצְרָאֵי דְעֲאלִין לְאֶשָׁא כָּל אִינוּן עוֹרְדֵעַנִין אֶלָּא כֻּלְהוּ עֲאלִין לְאֶשָׁא וְאֲזְלִין בְּתַּנוּרָא וְלָא מֵתִין. וְאִינוּן דְמֵתִּין מַאי קַא עַבְדֵי. נַהֲמָא הַוָה בְּתַּנוּרָא וְעֲאלִין בְּגוֹ נַהֲמָא וּמִתְבַּקְעִין וְנַפְקֵי מִנַיְיהוּ אַחֲרָנִין וְאִשְׁתַאֲרִין בְּנַהָמָּא. אָתוּ לְמֵיכַל מִּינֵה הַהוּא פִּתָא אִתְהַדְרוּ עוֹרְדֵעַנָיָיא בֵּמֶעֲיְיהוּ וְרַקְדָן וְרַמָּאן קַלִין עַד דְהַווּ מֵתִים. וְדָא קָשְׁיָיא לוֹן מִכֹּלָא. תָּא חָזֵי כְּתִיב וְשָׁרָץ הַיְאוֹר צְפַרְדֶעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתְךָ. פַּרְעֹה אִיהוּ אַלְקֵי קַדְמָאַה מִּכֻּלְהוּ וְיָתִּיר מִּכֻּלְהוּ. לֵיהוֵי שְׁמֵיהּ דִי אֱלַהָא מְבֹרָךְ מִן עַלְמָא וְעַד עַלְמָא דְהָוָה פָּקִיד עוֹבַדִין דִבְנֵי נָשָׁא בְכָל מָה דְעֲבְדֵי. And the frog came up It was [only] one, but it gave birth [to others], and the land became filled with them. And they all sacrificed themselves [by jumping] into the fire, as it is written: into your ovens and into your kneading bowls (Exodus 7:28). And what were they saying? We went through fire and water; but You took us out in relief (Psalms 66:12). So you may say, "If so, what did the Egyptians care, since all those frogs went into the fire?" Rather, all of them went up into the fire and went into the ovens and [some] did not die. But what did the ones which died do? There was bread in the oven, and they went into the bread and exploded, but others came out from them and remained in the bread. When [the Egyptians] came to eat from it, that bread turned back into frogs in their innards. So [the frogs] danced and raised their voices until [those Egyptians] died. And this was harder for them than any of them. Come and see: It is written: The Nile shall swarm with frogs, and they shall come up and enter your house, your bedroom, and your bed. Pharaoh was the first and the hardest of all to be struck. May God's name be blessed from the world to the world, since He visits all of the deeds that people do.

מַאן אִינּוּן נוּנִין. אִינּוּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, מְמָנָן לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, מְמָנָן בְּרוּחָא דְּחָכְמְתָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, אִית מַיִין מְגַדְּלִין חַכִּימִין. וְאִית מַיִין מְגַדְּלִין טִפְּשִׁין. לְפוּם אִינּוּן נָהֲרִין דְּמִתְחַלְּקִין לְכָל סִטְרִין. In regard to this a traditional text tells us that there are waters that breed wise men and other waters that breed foolish men, according to the various rivers that branch off into all sides.

וְהָכָא נַהֲרֵי דְּמִצְרָאֵי, מְגַדְּלִין מָארֵי דְּחָרָשִׁין, נוּנִין בְּסִיטִין, קְפִיטִין בְּעֶשֶׂר דַּרְגִּין דְּחָרָשִׁין, דִּכְתִּיב, (דברים י״ח:י׳-י״א) קוֹסֵם, קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ, וּמְכַשֵּׁף, וְחוֹבֵר חָבֶר, וְשׁוֹאֵל אוֹב, וְיִדְּעוֹנִי, וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. הָא עֶשֶׂר זִינִין דְּחָכְמְתָא דְּחָרָשַׁיָּא. Now the Egyptian rivers breed masters of sorcery of various kinds, and of ten degrees, as enumerated in the verse, “one that useth divination, a soothsayer, or a charmer, or one that consulteth a ghost or a familiar spirit, or a necromancer” (Deut. 18, 10-11). Here we have ten species of sorcery.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּידֵיהּ, וּבַלְבֵּל אִינּוּן נְחָלִין נַהֲרִין דְּמִצְרָאֵי, וְאִתְמְנָעוּ אִינּוּן נוּנֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן. חַד אִתְהַפַּךְ לְדָמָא, וְחַד דְּסָלִיקוּ נוּנֵי קָלִין, (דכולהו נונין תליין) בְּלֹא תּוֹעַלְתָּא, וְלָא אָתֵי עָלַיְיהוּ רוּחָא דְּאִינּוּן חָכְמְתָן. And at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger and disturbed the brooks and rivers of Egypt so that their fishes of wisdom were confounded: some waters turned into blood, others threw up small fishes of no account upon whom the spirit of sorcery never rested.

עָרוֹב: כִּי הַאי גַּוְונָא, דְּעִרְבֵּב לוֹן זִינֵי דְּחָכְמְתָא דִּילְהוֹן, וְלָא יַכְלִין לְאִתְדַּבְּקָא, וְלא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ דְּהָנֵי דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא, מְחַבְּלָן לוֹן בְּאַרְעָא, וּמְחַבְּלָן אוֹרְחַיְיהוּ. עָרוֹב, מַאי עָרוֹב. עִרְבּוּבְיָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ויקרא י״ט:י״ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם. עִרוּבִין: (ויקרא י״ט:י״ט) שָׂדְךָ לֹא תִּזְרַע כִּלְאָיִם: זִינִין סַגִּיאִין בְּאָרָמוּת יְדָא. Then there came upon them the plague called ’arob (lit. mixture, i.e. mixture of various beasts) which allegorically indicates that the Almighty confounded their magical arts so that their practitioners were not able to piece them together. Moreover, that confusion produced a mingling of a perverse and hybrid kind similar to those referred to in the words of Scripture, “thou shalt not sow thy field with two kinds of seed; neither shall there come upon thee a garment of two kinds of stuff mingled together” (Lev. 19, 19).

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה חֵילִין אִתְעָרוּ לְעֵילָּא כְּחַד, וּבַלְבֵּל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּחֲדָא, בְּגִין לְבַלְבְּלָא חֵיילַיְיהוּ תַּקִּיפָא לְעֵילָּא. וְכָל אִינּוּן גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בִּידָא חֲדָא הֲוָה, דְּאָרִים יְדֵיהּ עָלַיְיהוּ, לְעֵילָּא וְתַתָּא, וּמִתַּמָּן אִתְאֲבִידַת חָכְמְתָא דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִּיב, (ישעיהו כ״ט:י״ד) וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבוֹנָיו תִּסְתַּתָּר. Many were then the legions that bestirred themselves above, but the Holy One, blessed be He, confounded them altogether; these mighty deeds which the Almighty performed in Egypt were accomplished by the raising of one of his hands against them, both on high and below. It was then that the wisdom of Egypt perished, as Scripture says: “and the wisdom of their wise men shall perish, and the understanding of their prudent men shall be hid” (Isa. 29, 14).

וְתָא חֲזֵי, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:ב׳) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. מִצְרַיִם לְעֵילָּא, בְּמִצְרַיִם לְתַתָּא. בְּגִין דְּאִינּוּן חֵילִין לְעֵילָּא, מְמָנָן עַל חֵילִין דִּלְתַתָּא, וְאִתְעָרְבוּ כֻּלְּהוּ. אִתְעָרְבוּ לְעֵילָּא, דְּלָא הֲווֹ מִצְרָאֵי יַכְלֵי לְאִתְקַשְּׁרָא בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן דּוּכְתֵּי דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּקַדְמִיתָא, דְּהָא אִתְבַּלְבָּלוּ. וְעַל דָּא אַיְיתֵי עָלַיְיהוּ עָרוֹב, חִיוָון דַּהֲווֹ מִתְעָרְבֵי דָּא בְּדָא. Note further the pronouncement: “And I will confuse Egypt with Egypt” (Ibid. 19, 2), that is to say, celestial Egypt with terrestrial Egypt. For the celestial legions are in charge of the terrestrial ones, and they both were altogether thrown in disorder. They were confused on high so that the Egyptians could not derive inspiration from the celestial sources as formerly. It was with this object that the Almighty brought on them the ’arob, or mixture and confusion, manifested in a mixed horde of beasts that assailed them; as well as the plague of vermin, engendered from the dust of the earth.

כִּנִּים, דְּסַלְּקָא עַפְרָא דְּאַרְעָא. וְתָא חֲזֵי, כָּל אִיבָא דְּאִתְיְלִידַת בְּאַרְעָא, מֵחֵילָא דִּלְעֵילָּא מְמָנָא דְּאִזְדְּרַע עָלָה אִיהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. Observe that whatever is engendered on earth grows through the stimulus of a celestial Chieftain who has charge over it, and that all on earth is shaped after a celestial pattern.

וְתָא חֲזֵי, שִׁבְעָה רְקִיעִין עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּגַוְונָא דָּא שִׁבְעָה אַרְעָאן. וְאִינּוּן תְּחוּמִין דְּמִתְפָּרְשָׁן בְּדוּכְתַּיְיהוּ. ז' רְקִיעִין לְעֵילָּא, שִׁבְעָה תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כְּהַאי גַּוְונָא לְתַתָּא מִתְפָּרְשָׁן דַּרְגִּין, ז' רְקִיעִין, וְז' תְּחוּמֵי אַרְעָא. וְהָא אוּקְמוּהוּ חַבְרַיָּיא, בְּז' אַרְעִין כְּסוּפְטָא דָּא עַל דָּא. There are on high seven firmaments, and seven zones of earth. Correspondingly, in the lower world there are seven graded firmaments and seven zones of earth. These, as the Companions have expounded, are arranged like the rungs of a ladder, rising one above the other, and each zone has ten divisions, so that there are seventy in all. Each one of these is presided over by a Chieftain, and these seventy Chieftains have under their charge the seventy nations of the earth.

וְאִינּוּן ז' תְּחוּמֵי אַרְעָא לְעֵילָּא, כָּל חַד וְחַד (מתפרשאן לשבעין ממנן) מִתְפָּרְשָׁן לְעֶשֶׂר, וְאִינּוּן מִתְפָּלְּגָאן לְע' מְמָנָן, דִּמְמָנָן עַל שִׁבְעִין עַמִּין. (בלק ר"ט ע"ב) וְהַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּכָל עַמָּא וְעַמָּא, סַחֲרָא לְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנִּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲשָׂרָה בְּגַוַויְיהוּ טְמִירִין, וְאִינּוּן ע' דְּסַחֲרָן אַרְעָא קַדִּישָׁא. וְדָא הוּא לְעֵילָּא, כְּגַוְונָא דָּא לְתַתָּא. These seventy earth-divisions, again, border on and surround the Holy Land, as Scripture says: “Behold, it is the couch of Solomon; threescore mighty men are about, of the mighty men of Israel” (S.S. 3, 7), there being, in addition to the threescore mentioned, ten concealed among their number.

וְתָּא חֲזֵי, הַהוּא אַרְעָא, תְּחוּמָא דְּחוּלָקָא דְּמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא זִמְנָא, אוֹשִׁיט קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶצְבְּעָא דִּילֵיהּ, וְאִתְיְלִידוּ טַפְסִירִין בְּהַהוּא תְּחוּמָא, וְאִתְיְבָשׁוּ כָּל אִינּוּן תְּחוּמִין דְּרַכִּיכוּ מַיָּא. וְכָל יְרוֹקָא דְּמַיִין דְּנַבְעִין, כְּדֵין לְתַתָּא, אִתְחֲזִיאוּ קִלְמִין מֵעַפְרָא דְּאַרְעָא. All these surround the Holy Land. This alludes to the upper world, and the same is reproduced in the lower world. Now at that time the Holy One, blessed be He, stretched forth His finger over the zone that was allotted to the Egyptians, and a fiery flame passed through the whole tract and dried up all the alluvial soil, with the result that the dust of the earth generated vermin.

וְהָא אִתְּמַר דְּאַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי. אֲבָל בְּגִין דָּא אַהֲרֹן הֲוָה מָחֵי, לְאַחֲזָאָה דִּימִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַר לְשַׂנְאִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. כְּגַוְונָא דָּא, זָמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְיתָאָה עַל קַרְתָּא דְּרוֹמִי רַבְּתָא, דִּכְתִּיב, (ישעיהו ל״ד:ט׳) וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית. וְעַל דָּא, כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. It was Aaron that smote the dust, in order to show that the right hand of the Holy One, blessed be He, breaks His enemies, as we read: “Thy right hand, O Lord, dasheth in pieces the enemy” (Ex. 15, 6). The same punishment is destined to be meted out by the Holy One, blessed be He, to Rome the great Metropolis, as it is written: “And the streams thereof shall be turned into pitch, and the dust thereof into brimstone” (Isa. 34, 9). Thus “all the dust of the earth became vermin throughout all the land of Egypt”.