רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ"ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא, (מלכים ב ד׳:י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה. הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. R. Eleazar then discoursed on the verse: And there was a day when the sons of God came to stand before the Lord, and Satan came also among them (Job 1, 6). ‘This “day” ‘, said he, ‘was New Year’s Day, on which the Holy One sits in judgement on the world.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, אִלֵּין רַבְרְבִין מְמָנָן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, לְאַשְׁגְּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנִי נָשָׁא. לְהִתְיַצֵּב עַל ה': כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מלכים א כ״ב:י״ט) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל לְהִתְיַצֵּב עַל ה' בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. בְּגִין, דְּהָנֵי שְׁלִיחָן, דְּאִינּוּן מְמָנָן לְאַשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, אַזְלִין וְשָׁאטִין וְנַטְלִין אִינּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ, וּבְיוֹמָא דְּקָאֵי דִּינָא לְמֵיקָם, לְמֵידָן עָלְמָא, אִתְעָבִידוּ קַטֵיגוֹרִין לְמֵיקָם עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָא חֲזֵי, מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא קַיְימִין לְאַשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן, בַּר בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. “The sons of God” are the supernal beings who are appointed to watch the actions of mankind. The expression “to stand before the Lord” is parallel to the verse, “AII the hosts of heaven standing by him on his right hand and on his left” (I Kings 22, 16). But in this verse it has a more special significance, viz. to make manifest the love of the Holy One for Israel. For these messengers who are appointed to watch over the works of men roam hither and thither throughout the world, gathering up the deeds of all creatures so that on New Year’s Day, the day of judgement, they may stand before the Lord with their burden of accusations. Yet of all the peoples of the earth, it is only one- Israel-whose works are examined by them carefully and in detail, for the Israelites are the Holy One’s children in a particular sense,

וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יֵאוֹת, כִּבְיָכוֹל אִינּוּן מְמָנָן שְׁלִיחָן, כַּד בָּעָאן לְקַיְּימָא עַל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל, עַל ה' וַדַּאי קַיְימִין, דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכַד עַבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, יַהֲבִין תּוּקְפָּא וְחֵילָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ח:ל״ה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים. בְּמָה. בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא יוֹמָא, כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמָנָן אִתְכָּנָשׁוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכָּנָשׁוּ, עָלֵיהּ אִתְכָּנָשׁוּ. and when their works are not according to the Divine purpose, they actually weaken the power of the Holy One Himself, but when they do His will they, as it were, increase His power and might-“give strength to God” (Ps. 68, 35). Thus “the sons of God”, the supernal messengers, when they “stand” with their accusations against Israel, stand also “against (‘al) God”.

וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ' וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְסָר לְסִטְרִין אַחֲרָנִין, בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא. כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דַּלְטוֹרָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד, (איוב א׳:ח׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. “And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse Israel, and therefore straightway asked him: “Hast thou considered my servant Job, that there is none like him in the earth? ”

חָמָא שַׁעֲתָא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּמָה (נח ס"ד ע"א) דְּיִתְעֲסַק, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ, לְרַעְיָא דְּבָעָא לְמֶעְבַּר עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא וְכוּ', מִיַּד אִתְעַסַּק בֵּיהּ הַהוּא שָׂטָן, וְלֹא קִטְרֵג עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. in order to divert him to another subject and make him leave Israel alone-like a shepherd who throws a lamb to a wolf in order to save the rest of the flock. Thereupon Satan left Israel and turned his attention to Job,

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. לָאו תָּוָוהָא לְעַבְדָּא דְּמָארֵיהּ עָבִיד לֵיהּ כָּל רְעוּתֵיהּ, דִּיהֵא דָּחִיל לֵיהּ, אַעְדֵּי אַשְׁגָּחוּתָךְ מִנֵיהּ, וְתֶחמֵי אִי דָּחִיל לָךְ וְאִם לָאו. saying: “Doth Job fear God for naught?”, as if to say, “No wonder the servant fears the Master who gives him all that his heart desires! Remove thy providential care from him and then see what his fear and reverence will be worth!”

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקוּ, כַּד אִתְיְיהִב חוּלָקָא חֲדָא לְהַאי סְטָר לְאִתְעַסְּקָא בֵּיהּ, אִתְפְּרִישׁ לְבָתַר מִכֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָּא שָׂעִיר בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שָׂעִיר בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. בְּגִין דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכֵיהוֹן, וְהָכָא, מָטָא זִמְנָא לְמֵיטָל חוּלָקָא דָּא, מִכָּל זַרְעָא דְּאַבְרָהָם, בְּסִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ב:כ׳) הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ'. Mark this! When in the hour of need something is thrown as a sop to the “other side”-like the lamb thrown to the wolf-the representative of the “other side” soon ceases to attack its original victim. This is the reason for the offering of a goat at the New Moon and on the Day of Atonement; for Satan occupies himself with these and leaves Israel in peace. Now the time had come for the “other side” to have its due from the whole seed of Abraham.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, בָּעָא מִינֵּיהּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא דִּינָא הֲוָה לֵיהּ עַל אַבְרָהָם, לְמִתְבַּע מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין, דְּלָא אִתְעָבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק, כַּד אִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהָא לָא הֲוָה לֵיהּ לְאַחְלְפָא קָרְבְּנָא דְּאַזְמִין עַל מַדְבְּחָא, בָּאֳחָרָא, (וכן בכל סטרא דליה) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ויקרא כ"ז) לא יַחֲלִיפֶנּוּ. וְהָכָא קָאִים יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִנֵּיהּ קָרְבְּנָא, וְלָא אִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וּבָעָא דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּבָעָא דִּינִיהּ דְּיוֹסֵף לְכַמָּה דָּרִין. וְכָל מַה דְּבָעָא, בְּאוֹרַח דִּינָא בָּעָא. For Satan had a case against Abraham for having brought as a sacrifice an animal instead of Isaac-an unlawful transaction, since it says, “he shall not alter it (an animal destined for sacrifice) nor change it” (Lev. 27, 10). His claim, therefore, was quite reasonable.

וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק, וְאִתְחַלַּף קָרְבָּנֵיהּ, זַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, הַאי לְחוּלָקֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. וְהָכָא, מָטָא לְמֵיטָל חוּלָקֵיהּ עָלֵיהּ, מִכָּל זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְלָא יִקְרַב בְּסִטְרָא אַחֲרָא. Thus, from the time when Isaac was saved and an animal substituted for him as a sacrifice, the Holy One, blessed be He, apportioned unto Satan another branch of Abraham’s family that he might accuse it, namely the (heathen) descendants of his brother Nahor, the family of Uz (and Job was from the land of Uz).

וְכֹלָּא בְּדִינָא אָתָא. (ס"א לגביה) כְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. בְּגִין דְּאִיּוֹב מִקְּרִיבֵי עֵיטָא דְּפַרְעֹה הֲוָה, וְכַד קָם פַּרְעֹה עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְקָטְלָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ לָא, אֶלָּא טוֹל מָמוֹנֵהוֹן וּשְׁלוֹט עַל גּוּפֵיהוֹן, בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, וְלָא תִּקְטוֹל לוֹן. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּהַהוּא דִּינָא מַמָּשׁ, תְּהֵא דָּאִין, מַה כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. בְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאַר הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Now Job was one of the closest counsellors of Pharaoh, and when the latter formed the intention of exterminating the children of Israel, Job advised him: “Do not kill them, but take their possessions from them and subject their bodies to severe toil.” Then said the Holy One: “As thou livest, thou shalt be judged according to thine own judgements!” Therefore, when Satan said, “But put forth thine hand now and touch all that he has and touch his bone and his flesh” (V.11), the Lord placed in his power all Job’s possessions and his flesh, only bidding him to “save his soul” (v. 12)-that is, his life.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר. וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁלַט עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאוּקְמוּהָ, בָּא לְפָנַי וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ (שלח ק"ט ע"א) קֵץ כָּל בָּשָׂר, וְלֹא רוּחָא. וְאִיתְּמַר, דְּאִיהוּ קֵץ דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֹשֶׁךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. וּלְכָל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּאִית קֵץ אַחֲרָא, וְאִקְרֵי (דניאל י"ב) קֵץ הַיָּמִין, וְדָא אִיהוּ קֵץ אַחֲרָא, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ חֹשֶׁךְ. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ. It is true, the text says, “And thou movedst me against him to destroy him without cause” (Job. 2, 3), which would seem to show that Job’s sufferings were undeserved.

וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ. אִי הָכִי, לָאו בְּדִינָא הֲוָה, אֶלָּא בְּמֵימַר הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאָסִית לֵיהּ, וְאַסְטֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כֹּלָּא בְּדִינָא הֲוָה, וְהָכִי אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, (איוב ל״ד:י״א) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. וְהָכִי הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר, הָכִי אִתְגְּזַר עָלֵיהּ. We should, however, translate not “against him” (bo), but “in him”, i.e. in his opinion, this being only Job’s own idea, not the real fact.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּלָּא הוּא שַׁפִּיר, אֲבָל הָכִי אוֹלִיפְנָא, דִּתְנָן, סָלִיק וְאַסְטִין. וְכִי אִיהוּ יָכִיל לְאַסְטָנָא, אִין. דְּהָא אִיהוּ (ריש וישב תיקון קמ"א) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, דִּכְתִּיב, (קהלת ד׳:י״ג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וְעַל דָּא, יָכִיל לְאַסְטָנָא לְבַר נָשׁ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ מְהֵימָן עַל עוֹבָדוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא. R. Abba here interposed, saying: ‘All that is correct to a point, but we have been taught that Satan, the “old but foolish king” (Eccl. 4, 13), has the right to accuse only individuals, not humanity as a whole; for the judgement of the world is executed by the Holy One Himself,

תָּא חֲזֵי, הַאי בְּדִינָא דְּיָחִיד, אֲבָל בְּדִינָא דְּעָלְמָא, כְּתִיב, (בראשית י"א) וַיֵּרֶד יְיָ' לִרְאוֹת. (בראשית י״ח:כ״א) אֵרַדָה נָּא וָאֶרְאֶה. דְּלָא אִתְיְיהִיב מְהֵימָנוּתָא אֶלָּא בִּידֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא לָא בָּעָא לְאוֹבָדָא עָלְמָא, עַל מֵימָר דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּתִיאוּבְתֵּיהּ אִיהוּ תָּדִיר לְשֵׁיצָאָה. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא, הוּא חוֹקֵר. וְדָא אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, וַדַּאי בְּגִין לְשֵׁיצָאָה. as it says concerning those who built the Tower of Babel: “And the Lord, came down to see” (Gen. 11, 5.); also in connection with Sodom and Gomorra: “I will go down now and see” (Ibid. XVIn, 21); for the Holy One would not rest satisfied to condemn the world to perdition merely on the strength of the word of Satan, who is the great accuser and whose only desire is to destroy the world.

וְתָּא חֲזֵי, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ'. כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין תְּרֵין סִטְרִין, לְקַבְּלָא בְּנִי עָלְמָא. כָּל אִינּוּן דְּאַתְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְיוּבְתָּא וּבְעוֹבָדִין טָבִין, אִינּוּן זַכְיָן לְמֶהֱוֵי כְּתִיבִין לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִיהוּ חַיִּים, וְאַפִּיק תּוֹצְאוֹת חַיִּים. וּמַאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרֵיהּ, אַכְתִּיב לְחַיִּים. וְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין, אִינּוּן כְּתִיבִין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִיהוּ מוֹתָא, וְאִקְרֵי (רס"ה א') מָוְת, וּבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. The truth is, however, that on New Year’s Day two “sides” stand before the Holy One, blessed be He, for the reception of mankind. Those men of whom good deeds and repentance can be recorded are privileged to be inscribed in the roll of that side which is life and which brings forth life, and whoever is on its side is inscribed for life; but those whose works are evil are assigned to the other side, which is death.

וּבְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין: חַיִּים, וּמָוֶת. אִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּחַיִּים. וְאִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּמָוֶת. וּלְזִמְנִין דְּעָלְמָא שַׁרְיָא בְּאֶמְצָעִיתָא, אִי קַיְּימָא חַד זַכָּאָה בְּעָלְמָא, דְּאַכְרַע עָלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין וְאַכְתִּיבוּ לְחַיִּים. וְאִי חַד חַיָּיבָא אַכְרַע עָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַכְתִּיבוּ לְמִיתָה. Sometimes, however, it happens that the world is, as it were, exactly balanced between the two. Then if there is but one righteous person to turn the scale, the world is saved; but if one wicked, then the whole world is condemned to death.

וְהַהוּא זִמְנָא, עָלְמָא הֲוָה קַיָּים בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַהוּא מְקַטְרְגָא בָּעָא לְאַסְטָאָה. מִיָּד מַה כְּתִיב, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּגִין דְּלָא יִתְרְשִׁים אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלֵיהּ לְעֵילָּא. And in just such a condition were the affairs of men in the time of Job, when the Accuser “stood before the Lord”, eager to denounce the world. Straightway the Holy One asked him: “Hast thou considered my servant Job?” And as soon as Satan heard this name, he concentrated all his attention upon him. For this reason we are taught that it is wrong to isolate oneself and be separated from the corporate community, since one is then liable to be singled out and accused in the upper realm.

דִּכְתִּיב, בַּשּׁוּנַמִּית, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בְּעֵינָא לְאַפָּקָא גַּרְמָי מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּתוֹךְ עַמִּי יָתִיבְנָא, עַד יוֹמָא דָּא, וּבְתוֹךְ עַמִּי, בִּכְלָלָא חֲדָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא. וְהָכָא אִיּוֹב, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא וְאִתְרְשִׁים, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וְאָמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלהִים, כָּל מַה דְּדָחִיל לָךְ וְאִתְתָּקַף, לָאו לְמַגָּנָא עָבִיד, הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד וְגוֹ'. אֲבָל טוֹל כָּל הַאי טָבָא דְּאַנְתְּ עָבֵד לֵיהּ, וּמִיָּד אִם לא עַל פָּנְיךָ יְבָרְכֶךָּ. יִשְׁבּוֹק לָךְ, וְיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא הַשְׁתָּא בְּפָתוֹרָךְ אִיהוּ אָכִיל, סָלִיק פָּתוֹרָךְ מִנֵיהּ, וְנֶחֱזֵי מִמָּאן אִיהוּ, וּבְאָן סִטְרָא יִתְדַּבַּק. Therefore the Shunammite woman said, “I dwell among my people” (2 Kings 4, 16), meaning that she had no desire to separate herself from the majority, having dwelt hitherto among her people and being known above merely as one with them. Job, however, was known apart from his people: he was singled out; and this was Satan’s opportunity. Said he: “Doth Job fear God for naught? Hast not thou made an hedge about him and about his house?… ” (Job 1, 9-10), meaning, “Take away all the good things with which thou hast endowed him, and he will curse thee to thy face (v. 11): he will leave thee and become attached to the ‘other side’. At present he eats thy bread; take that away and we shall soon see of what stuff he is made and to whom he will cleave!”

מִיָּד, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ. לְאַחֲזָאָה, דִּדְחִילוּ דְּאִיּוֹב לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא לְנַטְרָא עוּתְרֵיהּ. וּמֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּכָל אִינּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל עוּתְרַיְיהוּ, אוֹ עַל בְּנַיְיהוּ, לָאו אִיהוּ דְּחִילוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא קִטְרֵג הַהוּא מְקַטְרְגָא וְאָמַר, הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וְגוֹ' מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ. וְעַל דָּא אִיהוּ דָּחִיל לָךְ וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְקַטְרְגָא בֵּיהּ, וּלְאַחֲזָאָה, דְּלָא פָּלַח אִיּוֹב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ. Whereupon “the Lord said unto Satan, Behold, all that he hath is in thy hand” (v. 12). Thus permission was given to the Satan to persecute Job and to show that his motives were not really pure;

דְּכֵיוָן דְּאִתְנַסֵּי, נָפַק מֵאוֹרְחָא, וְלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, מַה כְּתִיב, בְּכָל זֹאת לא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לֹא חָטָא בִּשְׂפָתָיו אֲבָל בִּרְעוּתֵיהּ חָטָא, וּלְבָתַר חָטָא בְּכֹלָּא. for as soon as he was tried he left the right way and did not remain steadfast: “He did not sin with his lips” (II, 10), but he did sin in his mind, and later also in his speech.

וְאִי תֵּימָא דְּלָא אִתְנַסֵּי בַּר נָשׁ, הָא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) ה' צַדִּיק יִבְחָן וְגוֹ'. וּבְגִין כַּךְ אִתְנַסֵּי אִיּוֹב. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא נָפַק מִתְּחוֹת רְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא. He did not, however, go so far as to attach himself to the “other side”, as Satan had predicted.

וְכַמָּה הֲוָה הַהוּא נִסּוּתָא דִּילֵיהּ. תְּרֵיסַר יַרְחֵי, שׁוּלְטָנוּתָא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, דִּינָא דְּחַיָּבַיָא בַּגֵּיהִנָּם י"ב יַרְחֵי, וּבְגִין דְּלָא אִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּתִיב, (איוב מ״ב:י״ב) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית (נדפס קפ"א ע"ב) אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ. His trials lasted twelve months, for this is the space of time allotted to the “other side”, as, according to tradition, sinners are judged in Gehenna for twelve months. And because Job did not attach himself to the “other side”, “the Lord blessed the latter end of Job more than his beginning” (XLII, 12).

ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי דְּאִיּוֹב, לָאו נִסּוּתָא אִיהוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּנִסוּתָא דִּשְׁאַר צַדִּיקַיָּא, דְּהָא לָא כְּתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם, אִיהוּ בִּידֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאי דִּילֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיּוֹב לָא יָהִיב כְּלוּם, וְלָא מָסַר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. R. Simeon said: ‘The Holy One, blessed be He, did not tempt Job in the same way as He tempted other righteous men; it does not say concerning him, as it says concerning Abraham (Gen. XXII, I), that God tempted hrm. Abraham led with his own hands his only begotten son to be sacrificed to the Holy One, but Job gave nothing to Him.

וְלָא אִתְּמַר לֵיהּ, דְּהָא גַּלֵּי קָמֵיהּ, דְּלָא יָכִיל לְקַיְּימָא בֵּיהּ, אֲבָל אִתְמְסָר בִּידָא דִּמְקַטְרְגָא. וּבְדִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָבִיד, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינָא (בדינא) דָּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ח׳) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'. Indeed, he was not bidden to do anything of the kind, as God knew that he would not be equal to the trial. He was merely delivered to the Accuser, and the Holy One spurred Satan, through the medium of the attribute of Justice, to test him, as it says: “Hast thou considered my servant Job? “…’

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ד׳:ג׳) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה. מִקֵּץ יָמִים, וְלא מִקֵּץ יָמִין. אִיהוּ דָּחָה לְקֵץ יָמִין, וְאִתְקְרִיב לְקֵץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, (דניאל י״ב:י״ג) וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ. וְאָמַר דָּנִיאֵל, לְאָן קֵץ, לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. עַד דְּאֲמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְעַל דָּא דָּוִד דָּחִיל וְאָמַר, (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִעֵנִי יְיָ' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. וְהָכָא מַה כְּתִיב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין, וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְקַבַּל קָרְבָּנֵיהּ, דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה. (כלא) Said R. Simeon: ‘It is written concerning Cain that he brought a sacrifice “at the end of days” (Gen. 4, 8), and we have laid down that this expression indicates the “other side” (v. Zohar, Gen. 62b).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה דָּא בְּדָא, קָרְבָּנֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה כֹּלָּא, וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חוּלָקָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא לָא אִתְקַבַּל. And of Abel it says that “he also brought of the firstlings of his flock and of the fat thereof’ (Ibid. 4).The expression “he also” (gam hu) suggests that, unlike Cain, he brought his offering primarily to the Holy One, and spared only “the fat thereof’ to the “other side”; whereas Cain offered primarily to the “other side”, and gave only a part to the Holy One, and therefore his sacrifice was not accepted.

בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:ד׳) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ', וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְגוֹ', וּבְמִשְׁתְּיָא בְּכָל יוֹמָא מְקַטְרְגָא שְׁכִיחַ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א׳:י׳) הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב וּלְעוֹלָם לָא יָהִיב חוּלָקָא כְּלָל לְגַבֵּיהּ, דְּהָא (נ"א מה) כְּתִיב (איוב א׳:ה׳) וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כּוּלָּם. עוֹלָה סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְלָא יָהִיב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְכָל מַה דְּנָטַל מִדִּילֵיהּ נָטַל. Now we read in regard to Job that “his sons went and feasted… and sent and called for their three sisters to eat and to drink with them” (Job 1, 4). While they thus feasted and made merry the Accuser was daily present in their midst, but he could not prevail against them, as it is written: “Hast not thou made an hedge about him and about his house?” And when Job made sacrifices, he did not give Satan any part whatsoever, for it says, “He offered burnt-offerings according to the number of them all” (Ibid. 5), this being an offering which ascends (‘olah) entirely on high, so that he gave no portion to the “other side”. Had he done so, the Accuser would not have been able to prevail against him. Hence in the end he only took what was his due.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, יִפְנִי אָרְחָא וְיִסְתְּלַק מֵעַל מַקְדְּשָׁא, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִסְתְּלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאִיהוּ לָא עָבֵד כֵּן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בְּדִינָא. As to the question which might be asked, why then did God allow Job to suffer thus, the answer would be that, had he given Satan his due, the “unholy side” would have separated itself from the holy, and so allowed the latter to ascend undisturbed into the highest spheres; but since he did not do so, the Holy One let justice be executed on him.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה דְּאִיהוּ אִתְפְּרַשׁ, וְלָא אַכְלִיל טוֹב וָרָע, אִיהוּ דָּן לֵיהּ בְּהַהוּא גַּוְונָא, יָהִיב לֵיהּ טוֹב, וּלְבָתַר רָע, וּלְבָתַר אֲהַדְרֵיהּ לְטוֹב. דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְבַּר נָשׁ, לְמִנְדַּע טוֹב, וּלְמִנְדַּע רַע, וּלְאַהְדָּרָא גַּרְמֵיהּ לְטוֹב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. תָּא חֲזֵי, אִיּוֹב מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֲוָה, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה. תָּא חֲזֵי, דְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲקַרָא אִיּוֹב מֵאַתְרֵיהּ דְּאִיהוּ הַוָה מִכְסֵי (נ"א כולא בעא קודשא בהך הוא לאעקרא מאתרייהו איוב הוה מכסי) (נ"א איוב חכים הוה) עַל פַּרְעֹה כֵּיוָן דְאִתְחַלָשׁ עָבַד נוּקְמִין לְפַרְעֹה Mark this! As Job kept evil separate from good and failed to fuse them, he was judged accordingly: first he experienced good, then what was evil, then again good. For man should be cognizant of both good and evil, and turn evil itself into good. This is a deep tenet of faith.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ"ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא, (מלכים ב ד׳:י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה. הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. R. Eleazar then discoursed on the verse: And there was a day when the sons of God came to stand before the Lord, and Satan came also among them (Job 1, 6). ‘This “day” ‘, said he, ‘was New Year’s Day, on which the Holy One sits in judgement on the world.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, אִלֵּין רַבְרְבִין מְמָנָן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, לְאַשְׁגְּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנִי נָשָׁא. לְהִתְיַצֵּב עַל ה': כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מלכים א כ״ב:י״ט) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל לְהִתְיַצֵּב עַל ה' בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. בְּגִין, דְּהָנֵי שְׁלִיחָן, דְּאִינּוּן מְמָנָן לְאַשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, אַזְלִין וְשָׁאטִין וְנַטְלִין אִינּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ, וּבְיוֹמָא דְּקָאֵי דִּינָא לְמֵיקָם, לְמֵידָן עָלְמָא, אִתְעָבִידוּ קַטֵיגוֹרִין לְמֵיקָם עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָא חֲזֵי, מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא קַיְימִין לְאַשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן, בַּר בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. “The sons of God” are the supernal beings who are appointed to watch the actions of mankind. The expression “to stand before the Lord” is parallel to the verse, “AII the hosts of heaven standing by him on his right hand and on his left” (I Kings 22, 16). But in this verse it has a more special significance, viz. to make manifest the love of the Holy One for Israel. For these messengers who are appointed to watch over the works of men roam hither and thither throughout the world, gathering up the deeds of all creatures so that on New Year’s Day, the day of judgement, they may stand before the Lord with their burden of accusations. Yet of all the peoples of the earth, it is only one- Israel-whose works are examined by them carefully and in detail, for the Israelites are the Holy One’s children in a particular sense,

וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יֵאוֹת, כִּבְיָכוֹל אִינּוּן מְמָנָן שְׁלִיחָן, כַּד בָּעָאן לְקַיְּימָא עַל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל, עַל ה' וַדַּאי קַיְימִין, דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכַד עַבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, יַהֲבִין תּוּקְפָּא וְחֵילָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ח:ל״ה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים. בְּמָה. בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא יוֹמָא, כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמָנָן אִתְכָּנָשׁוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכָּנָשׁוּ, עָלֵיהּ אִתְכָּנָשׁוּ. and when their works are not according to the Divine purpose, they actually weaken the power of the Holy One Himself, but when they do His will they, as it were, increase His power and might-“give strength to God” (Ps. 68, 35). Thus “the sons of God”, the supernal messengers, when they “stand” with their accusations against Israel, stand also “against (‘al) God”.

וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם, גַּם, לְאַסְגָּאָה עָלַיְיהוּ, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְמֶהֱוֵי קַטֵיגוֹרִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְדָא אִתּוֹסָף עָלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּילְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ, קַטֵיגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְקַטְרְגָא. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאָן הֲוָה אָתֵי. אֶלָּא לְאַיְיתָאָה עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ. “And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse

וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ' וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְסָר לְסִטְרִין אַחֲרָנִין, בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא. כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דַּלְטוֹרָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד, (איוב א׳:ח׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. “And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse Israel, and therefore straightway asked him: “Hast thou considered my servant Job, that there is none like him in the earth? ”

חָמָא שַׁעֲתָא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּמָה (נח ס"ד ע"א) דְּיִתְעֲסַק, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ, לְרַעְיָא דְּבָעָא לְמֶעְבַּר עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא וְכוּ', מִיַּד אִתְעַסַּק בֵּיהּ הַהוּא שָׂטָן, וְלֹא קִטְרֵג עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. in order to divert him to another subject and make him leave Israel alone-like a shepherd who throws a lamb to a wolf in order to save the rest of the flock. Thereupon Satan left Israel and turned his attention to Job,

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. לָאו תָּוָוהָא לְעַבְדָּא דְּמָארֵיהּ עָבִיד לֵיהּ כָּל רְעוּתֵיהּ, דִּיהֵא דָּחִיל לֵיהּ, אַעְדֵּי אַשְׁגָּחוּתָךְ מִנֵיהּ, וְתֶחמֵי אִי דָּחִיל לָךְ וְאִם לָאו. saying: “Doth Job fear God for naught?”, as if to say, “No wonder the servant fears the Master who gives him all that his heart desires! Remove thy providential care from him and then see what his fear and reverence will be worth!”

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקוּ, כַּד אִתְיְיהִב חוּלָקָא חֲדָא לְהַאי סְטָר לְאִתְעַסְּקָא בֵּיהּ, אִתְפְּרִישׁ לְבָתַר מִכֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָּא שָׂעִיר בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שָׂעִיר בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. בְּגִין דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכֵיהוֹן, וְהָכָא, מָטָא זִמְנָא לְמֵיטָל חוּלָקָא דָּא, מִכָּל זַרְעָא דְּאַבְרָהָם, בְּסִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ב:כ׳) הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ'. Mark this! When in the hour of need something is thrown as a sop to the “other side”-like the lamb thrown to the wolf-the representative of the “other side” soon ceases to attack its original victim. This is the reason for the offering of a goat at the New Moon and on the Day of Atonement; for Satan occupies himself with these and leaves Israel in peace. Now the time had come for the “other side” to have its due from the whole seed of Abraham.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, בָּעָא מִינֵּיהּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא דִּינָא הֲוָה לֵיהּ עַל אַבְרָהָם, לְמִתְבַּע מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין, דְּלָא אִתְעָבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק, כַּד אִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהָא לָא הֲוָה לֵיהּ לְאַחְלְפָא קָרְבְּנָא דְּאַזְמִין עַל מַדְבְּחָא, בָּאֳחָרָא, (וכן בכל סטרא דליה) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ויקרא כ"ז) לא יַחֲלִיפֶנּוּ. וְהָכָא קָאִים יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִנֵּיהּ קָרְבְּנָא, וְלָא אִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וּבָעָא דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּבָעָא דִּינִיהּ דְּיוֹסֵף לְכַמָּה דָּרִין. וְכָל מַה דְּבָעָא, בְּאוֹרַח דִּינָא בָּעָא. For Satan had a case against Abraham for having brought as a sacrifice an animal instead of Isaac-an unlawful transaction, since it says, “he shall not alter it (an animal destined for sacrifice) nor change it” (Lev. 27, 10). His claim, therefore, was quite reasonable.

וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק, וְאִתְחַלַּף קָרְבָּנֵיהּ, זַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, הַאי לְחוּלָקֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. וְהָכָא, מָטָא לְמֵיטָל חוּלָקֵיהּ עָלֵיהּ, מִכָּל זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְלָא יִקְרַב בְּסִטְרָא אַחֲרָא. Thus, from the time when Isaac was saved and an animal substituted for him as a sacrifice, the Holy One, blessed be He, apportioned unto Satan another branch of Abraham’s family that he might accuse it, namely the (heathen) descendants of his brother Nahor, the family of Uz (and Job was from the land of Uz).

וְכֹלָּא בְּדִינָא אָתָא. (ס"א לגביה) כְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. בְּגִין דְּאִיּוֹב מִקְּרִיבֵי עֵיטָא דְּפַרְעֹה הֲוָה, וְכַד קָם פַּרְעֹה עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְקָטְלָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ לָא, אֶלָּא טוֹל מָמוֹנֵהוֹן וּשְׁלוֹט עַל גּוּפֵיהוֹן, בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, וְלָא תִּקְטוֹל לוֹן. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּהַהוּא דִּינָא מַמָּשׁ, תְּהֵא דָּאִין, מַה כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. בְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאַר הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Now Job was one of the closest counsellors of Pharaoh, and when the latter formed the intention of exterminating the children of Israel, Job advised him: “Do not kill them, but take their possessions from them and subject their bodies to severe toil.” Then said the Holy One: “As thou livest, thou shalt be judged according to thine own judgements!” Therefore, when Satan said, “But put forth thine hand now and touch all that he has and touch his bone and his flesh” (V.11), the Lord placed in his power all Job’s possessions and his flesh, only bidding him to “save his soul” (v. 12)-that is, his life.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר. וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁלַט עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאוּקְמוּהָ, בָּא לְפָנַי וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ (שלח ק"ט ע"א) קֵץ כָּל בָּשָׂר, וְלֹא רוּחָא. וְאִיתְּמַר, דְּאִיהוּ קֵץ דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֹשֶׁךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. וּלְכָל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּאִית קֵץ אַחֲרָא, וְאִקְרֵי (דניאל י"ב) קֵץ הַיָּמִין, וְדָא אִיהוּ קֵץ אַחֲרָא, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ חֹשֶׁךְ. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ. It is true, the text says, “And thou movedst me against him to destroy him without cause” (Job. 2, 3), which would seem to show that Job’s sufferings were undeserved.

וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ. אִי הָכִי, לָאו בְּדִינָא הֲוָה, אֶלָּא בְּמֵימַר הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאָסִית לֵיהּ, וְאַסְטֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כֹּלָּא בְּדִינָא הֲוָה, וְהָכִי אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, (איוב ל״ד:י״א) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. וְהָכִי הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר, הָכִי אִתְגְּזַר עָלֵיהּ. We should, however, translate not “against him” (bo), but “in him”, i.e. in his opinion, this being only Job’s own idea, not the real fact.

תָּא חֲזֵי, הַאי בְּדִינָא דְּיָחִיד, אֲבָל בְּדִינָא דְּעָלְמָא, כְּתִיב, (בראשית י"א) וַיֵּרֶד יְיָ' לִרְאוֹת. (בראשית י״ח:כ״א) אֵרַדָה נָּא וָאֶרְאֶה. דְּלָא אִתְיְיהִיב מְהֵימָנוּתָא אֶלָּא בִּידֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא לָא בָּעָא לְאוֹבָדָא עָלְמָא, עַל מֵימָר דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּתִיאוּבְתֵּיהּ אִיהוּ תָּדִיר לְשֵׁיצָאָה. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא, הוּא חוֹקֵר. וְדָא אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, וַדַּאי בְּגִין לְשֵׁיצָאָה. as it says concerning those who built the Tower of Babel: “And the Lord, came down to see” (Gen. 11, 5.); also in connection with Sodom and Gomorra: “I will go down now and see” (Ibid. XVIn, 21); for the Holy One would not rest satisfied to condemn the world to perdition merely on the strength of the word of Satan, who is the great accuser and whose only desire is to destroy the world.

וְתָּא חֲזֵי, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ'. כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין תְּרֵין סִטְרִין, לְקַבְּלָא בְּנִי עָלְמָא. כָּל אִינּוּן דְּאַתְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְיוּבְתָּא וּבְעוֹבָדִין טָבִין, אִינּוּן זַכְיָן לְמֶהֱוֵי כְּתִיבִין לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִיהוּ חַיִּים, וְאַפִּיק תּוֹצְאוֹת חַיִּים. וּמַאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרֵיהּ, אַכְתִּיב לְחַיִּים. וְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין, אִינּוּן כְּתִיבִין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִיהוּ מוֹתָא, וְאִקְרֵי (רס"ה א') מָוְת, וּבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. The truth is, however, that on New Year’s Day two “sides” stand before the Holy One, blessed be He, for the reception of mankind. Those men of whom good deeds and repentance can be recorded are privileged to be inscribed in the roll of that side which is life and which brings forth life, and whoever is on its side is inscribed for life; but those whose works are evil are assigned to the other side, which is death.

וּבְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין: חַיִּים, וּמָוֶת. אִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּחַיִּים. וְאִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּמָוֶת. וּלְזִמְנִין דְּעָלְמָא שַׁרְיָא בְּאֶמְצָעִיתָא, אִי קַיְּימָא חַד זַכָּאָה בְּעָלְמָא, דְּאַכְרַע עָלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין וְאַכְתִּיבוּ לְחַיִּים. וְאִי חַד חַיָּיבָא אַכְרַע עָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַכְתִּיבוּ לְמִיתָה. Sometimes, however, it happens that the world is, as it were, exactly balanced between the two. Then if there is but one righteous person to turn the scale, the world is saved; but if one wicked, then the whole world is condemned to death.

וְהַהוּא זִמְנָא, עָלְמָא הֲוָה קַיָּים בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַהוּא מְקַטְרְגָא בָּעָא לְאַסְטָאָה. מִיָּד מַה כְּתִיב, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּגִין דְּלָא יִתְרְשִׁים אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלֵיהּ לְעֵילָּא. And in just such a condition were the affairs of men in the time of Job, when the Accuser “stood before the Lord”, eager to denounce the world. Straightway the Holy One asked him: “Hast thou considered my servant Job?” And as soon as Satan heard this name, he concentrated all his attention upon him. For this reason we are taught that it is wrong to isolate oneself and be separated from the corporate community, since one is then liable to be singled out and accused in the upper realm.

דִּכְתִּיב, בַּשּׁוּנַמִּית, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בְּעֵינָא לְאַפָּקָא גַּרְמָי מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּתוֹךְ עַמִּי יָתִיבְנָא, עַד יוֹמָא דָּא, וּבְתוֹךְ עַמִּי, בִּכְלָלָא חֲדָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא. וְהָכָא אִיּוֹב, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא וְאִתְרְשִׁים, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וְאָמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלהִים, כָּל מַה דְּדָחִיל לָךְ וְאִתְתָּקַף, לָאו לְמַגָּנָא עָבִיד, הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד וְגוֹ'. אֲבָל טוֹל כָּל הַאי טָבָא דְּאַנְתְּ עָבֵד לֵיהּ, וּמִיָּד אִם לא עַל פָּנְיךָ יְבָרְכֶךָּ. יִשְׁבּוֹק לָךְ, וְיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא הַשְׁתָּא בְּפָתוֹרָךְ אִיהוּ אָכִיל, סָלִיק פָּתוֹרָךְ מִנֵיהּ, וְנֶחֱזֵי מִמָּאן אִיהוּ, וּבְאָן סִטְרָא יִתְדַּבַּק. Therefore the Shunammite woman said, “I dwell among my people” (2 Kings 4, 16), meaning that she had no desire to separate herself from the majority, having dwelt hitherto among her people and being known above merely as one with them. Job, however, was known apart from his people: he was singled out; and this was Satan’s opportunity. Said he: “Doth Job fear God for naught? Hast not thou made an hedge about him and about his house?… ” (Job 1, 9-10), meaning, “Take away all the good things with which thou hast endowed him, and he will curse thee to thy face (v. 11): he will leave thee and become attached to the ‘other side’. At present he eats thy bread; take that away and we shall soon see of what stuff he is made and to whom he will cleave!”

מִיָּד, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ. לְאַחֲזָאָה, דִּדְחִילוּ דְּאִיּוֹב לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא לְנַטְרָא עוּתְרֵיהּ. וּמֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּכָל אִינּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל עוּתְרַיְיהוּ, אוֹ עַל בְּנַיְיהוּ, לָאו אִיהוּ דְּחִילוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא קִטְרֵג הַהוּא מְקַטְרְגָא וְאָמַר, הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וְגוֹ' מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ. וְעַל דָּא אִיהוּ דָּחִיל לָךְ וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְקַטְרְגָא בֵּיהּ, וּלְאַחֲזָאָה, דְּלָא פָּלַח אִיּוֹב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ. Whereupon “the Lord said unto Satan, Behold, all that he hath is in thy hand” (v. 12). Thus permission was given to the Satan to persecute Job and to show that his motives were not really pure;

דְּכֵיוָן דְּאִתְנַסֵּי, נָפַק מֵאוֹרְחָא, וְלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, מַה כְּתִיב, בְּכָל זֹאת לא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לֹא חָטָא בִּשְׂפָתָיו אֲבָל בִּרְעוּתֵיהּ חָטָא, וּלְבָתַר חָטָא בְּכֹלָּא. for as soon as he was tried he left the right way and did not remain steadfast: “He did not sin with his lips” (II, 10), but he did sin in his mind, and later also in his speech.

וְאִי תֵּימָא דְּלָא אִתְנַסֵּי בַּר נָשׁ, הָא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) ה' צַדִּיק יִבְחָן וְגוֹ'. וּבְגִין כַּךְ אִתְנַסֵּי אִיּוֹב. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא נָפַק מִתְּחוֹת רְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא. He did not, however, go so far as to attach himself to the “other side”, as Satan had predicted.

וְכַמָּה הֲוָה הַהוּא נִסּוּתָא דִּילֵיהּ. תְּרֵיסַר יַרְחֵי, שׁוּלְטָנוּתָא דְּהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּתָנֵינָן, דִּינָא דְּחַיָּבַיָא בַּגֵּיהִנָּם י"ב יַרְחֵי, וּבְגִין דְּלָא אִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא כְּתִיב, (איוב מ״ב:י״ב) וַיְיָ' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית (נדפס קפ"א ע"ב) אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ. His trials lasted twelve months, for this is the space of time allotted to the “other side”, as, according to tradition, sinners are judged in Gehenna for twelve months. And because Job did not attach himself to the “other side”, “the Lord blessed the latter end of Job more than his beginning” (XLII, 12).

ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי דְּאִיּוֹב, לָאו נִסּוּתָא אִיהוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּנִסוּתָא דִּשְׁאַר צַדִּיקַיָּא, דְּהָא לָא כְּתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם, אִיהוּ בִּידֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאי דִּילֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיּוֹב לָא יָהִיב כְּלוּם, וְלָא מָסַר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. R. Simeon said: ‘The Holy One, blessed be He, did not tempt Job in the same way as He tempted other righteous men; it does not say concerning him, as it says concerning Abraham (Gen. XXII, I), that God tempted hrm. Abraham led with his own hands his only begotten son to be sacrificed to the Holy One, but Job gave nothing to Him.

וְלָא אִתְּמַר לֵיהּ, דְּהָא גַּלֵּי קָמֵיהּ, דְּלָא יָכִיל לְקַיְּימָא בֵּיהּ, אֲבָל אִתְמְסָר בִּידָא דִּמְקַטְרְגָא. וּבְדִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָבִיד, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינָא (בדינא) דָּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ח׳) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'. Indeed, he was not bidden to do anything of the kind, as God knew that he would not be equal to the trial. He was merely delivered to the Accuser, and the Holy One spurred Satan, through the medium of the attribute of Justice, to test him, as it says: “Hast thou considered my servant Job? “…’

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ד׳:ג׳) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה. מִקֵּץ יָמִים, וְלא מִקֵּץ יָמִין. אִיהוּ דָּחָה לְקֵץ יָמִין, וְאִתְקְרִיב לְקֵץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, (דניאל י״ב:י״ג) וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ. וְאָמַר דָּנִיאֵל, לְאָן קֵץ, לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. עַד דְּאֲמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְעַל דָּא דָּוִד דָּחִיל וְאָמַר, (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִעֵנִי יְיָ' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. וְהָכָא מַה כְּתִיב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין, וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְקַבַּל קָרְבָּנֵיהּ, דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה. (כלא) Said R. Simeon: ‘It is written concerning Cain that he brought a sacrifice “at the end of days” (Gen. 4, 8), and we have laid down that this expression indicates the “other side” (v. Zohar, Gen. 62b).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה דָּא בְּדָא, קָרְבָּנֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה כֹּלָּא, וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חוּלָקָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא לָא אִתְקַבַּל. And of Abel it says that “he also brought of the firstlings of his flock and of the fat thereof’ (Ibid. 4).The expression “he also” (gam hu) suggests that, unlike Cain, he brought his offering primarily to the Holy One, and spared only “the fat thereof’ to the “other side”; whereas Cain offered primarily to the “other side”, and gave only a part to the Holy One, and therefore his sacrifice was not accepted.

בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:ד׳) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ', וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְגוֹ', וּבְמִשְׁתְּיָא בְּכָל יוֹמָא מְקַטְרְגָא שְׁכִיחַ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א׳:י׳) הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב וּלְעוֹלָם לָא יָהִיב חוּלָקָא כְּלָל לְגַבֵּיהּ, דְּהָא (נ"א מה) כְּתִיב (איוב א׳:ה׳) וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כּוּלָּם. עוֹלָה סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְלָא יָהִיב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְכָל מַה דְּנָטַל מִדִּילֵיהּ נָטַל. Now we read in regard to Job that “his sons went and feasted… and sent and called for their three sisters to eat and to drink with them” (Job 1, 4). While they thus feasted and made merry the Accuser was daily present in their midst, but he could not prevail against them, as it is written: “Hast not thou made an hedge about him and about his house?” And when Job made sacrifices, he did not give Satan any part whatsoever, for it says, “He offered burnt-offerings according to the number of them all” (Ibid. 5), this being an offering which ascends (‘olah) entirely on high, so that he gave no portion to the “other side”. Had he done so, the Accuser would not have been able to prevail against him. Hence in the end he only took what was his due.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, יִפְנִי אָרְחָא וְיִסְתְּלַק מֵעַל מַקְדְּשָׁא, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִסְתְּלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאִיהוּ לָא עָבֵד כֵּן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בְּדִינָא. As to the question which might be asked, why then did God allow Job to suffer thus, the answer would be that, had he given Satan his due, the “unholy side” would have separated itself from the holy, and so allowed the latter to ascend undisturbed into the highest spheres; but since he did not do so, the Holy One let justice be executed on him.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה דְּאִיהוּ אִתְפְּרַשׁ, וְלָא אַכְלִיל טוֹב וָרָע, אִיהוּ דָּן לֵיהּ בְּהַהוּא גַּוְונָא, יָהִיב לֵיהּ טוֹב, וּלְבָתַר רָע, וּלְבָתַר אֲהַדְרֵיהּ לְטוֹב. דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְבַּר נָשׁ, לְמִנְדַּע טוֹב, וּלְמִנְדַּע רַע, וּלְאַהְדָּרָא גַּרְמֵיהּ לְטוֹב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. תָּא חֲזֵי, אִיּוֹב מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֲוָה, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה. תָּא חֲזֵי, דְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲקַרָא אִיּוֹב מֵאַתְרֵיהּ דְּאִיהוּ הַוָה מִכְסֵי (נ"א כולא בעא קודשא בהך הוא לאעקרא מאתרייהו איוב הוה מכסי) (נ"א איוב חכים הוה) עַל פַּרְעֹה כֵּיוָן דְאִתְחַלָשׁ עָבַד נוּקְמִין לְפַרְעֹה Mark this! As Job kept evil separate from good and failed to fuse them, he was judged accordingly: first he experienced good, then what was evil, then again good. For man should be cognizant of both good and evil, and turn evil itself into good. This is a deep tenet of faith.

רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ' וַיָּבוֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם: דָּא (מ"ד א') רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְונָא דָּא, (מלכים ב ד׳:י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה. הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. R. Eleazar then discoursed on the verse: And there was a day when the sons of God came to stand before the Lord, and Satan came also among them (Job 1, 6). ‘This “day” ‘, said he, ‘was New Year’s Day, on which the Holy One sits in judgement on the world.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, אִלֵּין רַבְרְבִין מְמָנָן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא, לְאַשְׁגְּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנִי נָשָׁא. לְהִתְיַצֵּב עַל ה': כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (מלכים א כ״ב:י״ט) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל לְהִתְיַצֵּב עַל ה' בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. בְּגִין, דְּהָנֵי שְׁלִיחָן, דְּאִינּוּן מְמָנָן לְאַשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא, אַזְלִין וְשָׁאטִין וְנַטְלִין אִינּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ, וּבְיוֹמָא דְּקָאֵי דִּינָא לְמֵיקָם, לְמֵידָן עָלְמָא, אִתְעָבִידוּ קַטֵיגוֹרִין לְמֵיקָם עָלַיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָא חֲזֵי, מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, לָא קַיְימִין לְאַשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן, בַּר בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. “The sons of God” are the supernal beings who are appointed to watch the actions of mankind. The expression “to stand before the Lord” is parallel to the verse, “AII the hosts of heaven standing by him on his right hand and on his left” (I Kings 22, 16). But in this verse it has a more special significance, viz. to make manifest the love of the Holy One for Israel. For these messengers who are appointed to watch over the works of men roam hither and thither throughout the world, gathering up the deeds of all creatures so that on New Year’s Day, the day of judgement, they may stand before the Lord with their burden of accusations. Yet of all the peoples of the earth, it is only one- Israel-whose works are examined by them carefully and in detail, for the Israelites are the Holy One’s children in a particular sense,

וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כְּדְקָא יֵאוֹת, כִּבְיָכוֹל אִינּוּן מְמָנָן שְׁלִיחָן, כַּד בָּעָאן לְקַיְּימָא עַל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל, עַל ה' וַדַּאי קַיְימִין, דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכַד עַבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן, יַהֲבִין תּוּקְפָּא וְחֵילָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ס״ח:ל״ה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים. בְּמָה. בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן. וְעַל דָּא, בְּהַהוּא יוֹמָא, כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמָנָן אִתְכָּנָשׁוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכָּנָשׁוּ, עָלֵיהּ אִתְכָּנָשׁוּ. and when their works are not according to the Divine purpose, they actually weaken the power of the Holy One Himself, but when they do His will they, as it were, increase His power and might-“give strength to God” (Ps. 68, 35). Thus “the sons of God”, the supernal messengers, when they “stand” with their accusations against Israel, stand also “against (‘al) God”.

וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם, גַּם, לְאַסְגָּאָה עָלַיְיהוּ, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְמֶהֱוֵי קַטֵיגוֹרִין עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְדָא אִתּוֹסָף עָלַיְיהוּ, בְּגִין דְּאִיהוּ דַּילְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ, קַטֵיגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ, כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכֻלְּהוּ אַתְיָין לְקַטְרְגָא. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לא הֲוָה יָדַע קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מֵאָן הֲוָה אָתֵי. אֶלָּא לְאַיְיתָאָה עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ. “And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse

וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ' וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְסָר לְסִטְרִין אַחֲרָנִין, בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָהָא. כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דַּלְטוֹרָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד, (איוב א׳:ח׳) וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ. “And Satan came also among them.” “Also” signifies that he came with the set purpose of displaying his superior power as the greatest of all the celestial accusers and so making it difficult for Israel to obtain forgiveness. When the Holy One saw that they all came thus to accuse, “He said unto Satan, Whence comest thou? And Satan replied, From going to and fro in the land.” Now we know that the control of all lands is entrusted to the supernal Chieftains, save that of the Land of Israel alone. Hence, when the Satan said “the land”, God knew that he intended to accuse Israel, and therefore straightway asked him: “Hast thou considered my servant Job, that there is none like him in the earth? ”

חָמָא שַׁעֲתָא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא, בְּמָה (נח ס"ד ע"א) דְּיִתְעֲסַק, וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וְהָא אוּקְמוּהָ, לְרַעְיָא דְּבָעָא לְמֶעְבַּר עָאנֵיהּ בְּחַד נַהֲרָא וְכוּ', מִיַּד אִתְעַסַּק בֵּיהּ הַהוּא שָׂטָן, וְלֹא קִטְרֵג עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. in order to divert him to another subject and make him leave Israel alone-like a shepherd who throws a lamb to a wolf in order to save the rest of the flock. Thereupon Satan left Israel and turned his attention to Job,

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. לָאו תָּוָוהָא לְעַבְדָּא דְּמָארֵיהּ עָבִיד לֵיהּ כָּל רְעוּתֵיהּ, דִּיהֵא דָּחִיל לֵיהּ, אַעְדֵּי אַשְׁגָּחוּתָךְ מִנֵיהּ, וְתֶחמֵי אִי דָּחִיל לָךְ וְאִם לָאו. saying: “Doth Job fear God for naught?”, as if to say, “No wonder the servant fears the Master who gives him all that his heart desires! Remove thy providential care from him and then see what his fear and reverence will be worth!”

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקוּ, כַּד אִתְיְיהִב חוּלָקָא חֲדָא לְהַאי סְטָר לְאִתְעַסְּקָא בֵּיהּ, אִתְפְּרִישׁ לְבָתַר מִכֹּלָּא. כְּגַוְונָא דָּא שָׂעִיר בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ. שָׂעִיר בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. בְּגִין דְּאִתְעַסַּק בֵּיהּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַלְכֵיהוֹן, וְהָכָא, מָטָא זִמְנָא לְמֵיטָל חוּלָקָא דָּא, מִכָּל זַרְעָא דְּאַבְרָהָם, בְּסִטְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (בראשית כ״ב:כ׳) הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ'. Mark this! When in the hour of need something is thrown as a sop to the “other side”-like the lamb thrown to the wolf-the representative of the “other side” soon ceases to attack its original victim. This is the reason for the offering of a goat at the New Moon and on the Day of Atonement; for Satan occupies himself with these and leaves Israel in peace. Now the time had come for the “other side” to have its due from the whole seed of Abraham.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, בָּעָא מִינֵּיהּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא דִּינָא הֲוָה לֵיהּ עַל אַבְרָהָם, לְמִתְבַּע מְקּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּגִין, דְּלָא אִתְעָבִיד דִּינָא בְּיִצְחָק, כַּד אִתְקְרִיב עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, דְּהָא לָא הֲוָה לֵיהּ לְאַחְלְפָא קָרְבְּנָא דְּאַזְמִין עַל מַדְבְּחָא, בָּאֳחָרָא, (וכן בכל סטרא דליה) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, (ויקרא כ"ז) לא יַחֲלִיפֶנּוּ. וְהָכָא קָאִים יִצְחָק עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא, וְלָא אִשְׁתְּלִים מִנֵּיהּ קָרְבְּנָא, וְלָא אִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וּבָעָא דָּא מֵעִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּבָעָא דִּינִיהּ דְּיוֹסֵף לְכַמָּה דָּרִין. וְכָל מַה דְּבָעָא, בְּאוֹרַח דִּינָא בָּעָא. For Satan had a case against Abraham for having brought as a sacrifice an animal instead of Isaac-an unlawful transaction, since it says, “he shall not alter it (an animal destined for sacrifice) nor change it” (Lev. 27, 10). His claim, therefore, was quite reasonable.

וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִשְׁתְּזִיב יִצְחָק, וְאִתְחַלַּף קָרְבָּנֵיהּ, זַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, הַאי לְחוּלָקֵיהּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִיא וְגוֹ' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. וְהָכָא, מָטָא לְמֵיטָל חוּלָקֵיהּ עָלֵיהּ, מִכָּל זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם, וְלָא יִקְרַב בְּסִטְרָא אַחֲרָא. Thus, from the time when Isaac was saved and an animal substituted for him as a sacrifice, the Holy One, blessed be He, apportioned unto Satan another branch of Abraham’s family that he might accuse it, namely the (heathen) descendants of his brother Nahor, the family of Uz (and Job was from the land of Uz).

וְכֹלָּא בְּדִינָא אָתָא. (ס"א לגביה) כְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. בְּגִין דְּאִיּוֹב מִקְּרִיבֵי עֵיטָא דְּפַרְעֹה הֲוָה, וְכַד קָם פַּרְעֹה עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, בָּעָא לְקָטְלָא לוֹן. אָמַר לֵיהּ לָא, אֶלָּא טוֹל מָמוֹנֵהוֹן וּשְׁלוֹט עַל גּוּפֵיהוֹן, בְּפוּלְחָנָא קַשְׁיָא, וְלָא תִּקְטוֹל לוֹן. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בְּהַהוּא דִּינָא מַמָּשׁ, תְּהֵא דָּאִין, מַה כְּתִיב, (איוב ב׳:ה׳) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ וְגוֹ'. בְּמָה דְּאִיהוּ דָּן, הָכִי אִתְּדָן. וְאַף עַל גַּב דִּבְכָל שְׁאַר הֲוָה דָּחִיל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Now Job was one of the closest counsellors of Pharaoh, and when the latter formed the intention of exterminating the children of Israel, Job advised him: “Do not kill them, but take their possessions from them and subject their bodies to severe toil.” Then said the Holy One: “As thou livest, thou shalt be judged according to thine own judgements!” Therefore, when Satan said, “But put forth thine hand now and touch all that he has and touch his bone and his flesh” (V.11), the Lord placed in his power all Job’s possessions and his flesh, only bidding him to “save his soul” (v. 12)-that is, his life.

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר. וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁלַט עַל בִּשְׂרָא, בְּגִין רָזָא דִּכְתִּיב, (בראשית ו׳:י״ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי וְאוּקְמוּהָ, בָּא לְפָנַי וַדַּאי, וְדָא אִיהוּ (שלח ק"ט ע"א) קֵץ כָּל בָּשָׂר, וְלֹא רוּחָא. וְאִיתְּמַר, דְּאִיהוּ קֵץ דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֹשֶׁךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. וּלְכָל בִּשְׂרָא, בְּגִין דְּאִית קֵץ אַחֲרָא, וְאִקְרֵי (דניאל י"ב) קֵץ הַיָּמִין, וְדָא אִיהוּ קֵץ אַחֲרָא, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דְּאִיהוּ חֹשֶׁךְ. וְעַל דָּא אִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ בְּעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ. It is true, the text says, “And thou movedst me against him to destroy him without cause” (Job. 2, 3), which would seem to show that Job’s sufferings were undeserved.

וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ. אִי הָכִי, לָאו בְּדִינָא הֲוָה, אֶלָּא בְּמֵימַר הַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּאָסִית לֵיהּ, וְאַסְטֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כֹּלָּא בְּדִינָא הֲוָה, וְהָכִי אָמַר לוֹ אֱלִיהוּא, (איוב ל״ד:י״א) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִיאֶנּוּ. וְהָכִי הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר, כְּמָה דְּאִיהוּ גָּזַר, הָכִי אִתְגְּזַר עָלֵיהּ. We should, however, translate not “against him” (bo), but “in him”, i.e. in his opinion, this being only Job’s own idea, not the real fact.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כֹּלָּא הוּא שַׁפִּיר, אֲבָל הָכִי אוֹלִיפְנָא, דִּתְנָן, סָלִיק וְאַסְטִין. וְכִי אִיהוּ יָכִיל לְאַסְטָנָא, אִין. דְּהָא אִיהוּ (ריש וישב תיקון קמ"א) מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, דִּכְתִּיב, (קהלת ד׳:י״ג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וְעַל דָּא, יָכִיל לְאַסְטָנָא לְבַר נָשׁ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּאִיהוּ מְהֵימָן עַל עוֹבָדוֹי דִּבְנֵי נָשָׁא. R. Abba here interposed, saying: ‘All that is correct to a point, but we have been taught that Satan, the “old but foolish king” (Eccl. 4, 13), has the right to accuse only individuals, not humanity as a whole; for the judgement of the world is executed by the Holy One Himself,

תָּא חֲזֵי, הַאי בְּדִינָא דְּיָחִיד, אֲבָל בְּדִינָא דְּעָלְמָא, כְּתִיב, (בראשית י"א) וַיֵּרֶד יְיָ' לִרְאוֹת. (בראשית י״ח:כ״א) אֵרַדָה נָּא וָאֶרְאֶה. דְּלָא אִתְיְיהִיב מְהֵימָנוּתָא אֶלָּא בִּידֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא לָא בָּעָא לְאוֹבָדָא עָלְמָא, עַל מֵימָר דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, דְּתִיאוּבְתֵּיהּ אִיהוּ תָּדִיר לְשֵׁיצָאָה. מְנָלָן דִּכְתִּיב, (איוב כ״ח:ג׳) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר. לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא, הוּא חוֹקֵר. וְדָא אִיהוּ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, וַדַּאי בְּגִין לְשֵׁיצָאָה. as it says concerning those who built the Tower of Babel: “And the Lord, came down to see” (Gen. 11, 5.); also in connection with Sodom and Gomorra: “I will go down now and see” (Ibid. XVIn, 21); for the Holy One would not rest satisfied to condemn the world to perdition merely on the strength of the word of Satan, who is the great accuser and whose only desire is to destroy the world.

וְתָּא חֲזֵי, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ'. כְּמָה דְּאִתְּמַר. וְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין תְּרֵין סִטְרִין, לְקַבְּלָא בְּנִי עָלְמָא. כָּל אִינּוּן דְּאַתְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּתְיוּבְתָּא וּבְעוֹבָדִין טָבִין, אִינּוּן זַכְיָן לְמֶהֱוֵי כְּתִיבִין לְגַבֵּיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִיהוּ חַיִּים, וְאַפִּיק תּוֹצְאוֹת חַיִּים. וּמַאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרֵיהּ, אַכְתִּיב לְחַיִּים. וְכָל אִינּוּן דְּאַתְיָין בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין, אִינּוּן כְּתִיבִין לְהַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא דְּאִיהוּ מוֹתָא, וְאִקְרֵי (רס"ה א') מָוְת, וּבֵיהּ שַׁרְיָא מוֹתָא. The truth is, however, that on New Year’s Day two “sides” stand before the Holy One, blessed be He, for the reception of mankind. Those men of whom good deeds and repentance can be recorded are privileged to be inscribed in the roll of that side which is life and which brings forth life, and whoever is on its side is inscribed for life; but those whose works are evil are assigned to the other side, which is death.

וּבְהַהוּא יוֹמָא, קַיְימִין אִלֵּין תְּרֵין סִטְרִין: חַיִּים, וּמָוֶת. אִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּחַיִּים. וְאִית מַאן דְּאַכְתִּיב לְסִטְרָא דְּמָוֶת. וּלְזִמְנִין דְּעָלְמָא שַׁרְיָא בְּאֶמְצָעִיתָא, אִי קַיְּימָא חַד זַכָּאָה בְּעָלְמָא, דְּאַכְרַע עָלַיְיהוּ, כֻּלְּהוּ קַיְימִין וְאַכְתִּיבוּ לְחַיִּים. וְאִי חַד חַיָּיבָא אַכְרַע עָלְמָא, כֻּלְּהוּ אַכְתִּיבוּ לְמִיתָה. Sometimes, however, it happens that the world is, as it were, exactly balanced between the two. Then if there is but one righteous person to turn the scale, the world is saved; but if one wicked, then the whole world is condemned to death.

וְהַהוּא זִמְנָא, עָלְמָא הֲוָה קַיָּים בְּאֶמְצָעִיתָא, וְהַהוּא מְקַטְרְגָא בָּעָא לְאַסְטָאָה. מִיָּד מַה כְּתִיב, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּגִין דְּלָא יִתְרְשִׁים אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יְקַטְרְגוּן עָלֵיהּ לְעֵילָּא. And in just such a condition were the affairs of men in the time of Job, when the Accuser “stood before the Lord”, eager to denounce the world. Straightway the Holy One asked him: “Hast thou considered my servant Job?” And as soon as Satan heard this name, he concentrated all his attention upon him. For this reason we are taught that it is wrong to isolate oneself and be separated from the corporate community, since one is then liable to be singled out and accused in the upper realm.

דִּכְתִּיב, בַּשּׁוּנַמִּית, (מלכים ב ד׳:י״ג) וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. לָא בְּעֵינָא לְאַפָּקָא גַּרְמָי מִכְּלָלָא דְּסַגִּיאִין, בְּתוֹךְ עַמִּי יָתִיבְנָא, עַד יוֹמָא דָּא, וּבְתוֹךְ עַמִּי, בִּכְלָלָא חֲדָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא. וְהָכָא אִיּוֹב, כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לְעֵילָּא וְאִתְרְשִׁים, מִיַּד אַתְקִיף בֵּיהּ מְקַטְרְגָא, וְאָמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלהִים, כָּל מַה דְּדָחִיל לָךְ וְאִתְתָּקַף, לָאו לְמַגָּנָא עָבִיד, הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד וְגוֹ'. אֲבָל טוֹל כָּל הַאי טָבָא דְּאַנְתְּ עָבֵד לֵיהּ, וּמִיָּד אִם לא עַל פָּנְיךָ יְבָרְכֶךָּ. יִשְׁבּוֹק לָךְ, וְיִתְדַּבַּק בְּסִטְרָא אַחֲרָא, דְּהָא הַשְׁתָּא בְּפָתוֹרָךְ אִיהוּ אָכִיל, סָלִיק פָּתוֹרָךְ מִנֵיהּ, וְנֶחֱזֵי מִמָּאן אִיהוּ, וּבְאָן סִטְרָא יִתְדַּבַּק. Therefore the Shunammite woman said, “I dwell among my people” (2 Kings 4, 16), meaning that she had no desire to separate herself from the majority, having dwelt hitherto among her people and being known above merely as one with them. Job, however, was known apart from his people: he was singled out; and this was Satan’s opportunity. Said he: “Doth Job fear God for naught? Hast not thou made an hedge about him and about his house?… ” (Job 1, 9-10), meaning, “Take away all the good things with which thou hast endowed him, and he will curse thee to thy face (v. 11): he will leave thee and become attached to the ‘other side’. At present he eats thy bread; take that away and we shall soon see of what stuff he is made and to whom he will cleave!”

מִיָּד, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ. לְאַחֲזָאָה, דִּדְחִילוּ דְּאִיּוֹב לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הוּא לְנַטְרָא עוּתְרֵיהּ. וּמֵהָכָא אוֹלִיפְנָא, דְּכָל אִינּוּן דְּדַחֲלִין לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל עוּתְרַיְיהוּ, אוֹ עַל בְּנַיְיהוּ, לָאו אִיהוּ דְּחִילוּ כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא קִטְרֵג הַהוּא מְקַטְרְגָא וְאָמַר, הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וְגוֹ' מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ. וְעַל דָּא אִיהוּ דָּחִיל לָךְ וְאִתְיְיהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְקַטְרְגָא בֵּיהּ, וּלְאַחֲזָאָה, דְּלָא פָּלַח אִיּוֹב לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּ. Whereupon “the Lord said unto Satan, Behold, all that he hath is in thy hand” (v. 12). Thus permission was given to the Satan to persecute Job and to show that his motives were not really pure;

דְּכֵיוָן דְּאִתְנַסֵּי, נָפַק מֵאוֹרְחָא, וְלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ, מַה כְּתִיב, בְּכָל זֹאת לא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. לֹא חָטָא בִּשְׂפָתָיו אֲבָל בִּרְעוּתֵיהּ חָטָא, וּלְבָתַר חָטָא בְּכֹלָּא. for as soon as he was tried he left the right way and did not remain steadfast: “He did not sin with his lips” (II, 10), but he did sin in his mind, and later also in his speech.

וְאִי תֵּימָא דְּלָא אִתְנַסֵּי בַּר נָשׁ, הָא כְּתִיב (תהילים י״א:ה׳) ה' צַדִּיק יִבְחָן וְגוֹ'. וּבְגִין כַּךְ אִתְנַסֵּי אִיּוֹב. וְאַף עַל גַּב דְּלָא קָאִים בְּקִיוּמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, לָא נָפַק מִתְּחוֹת רְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא. He did not, however, go so far as to attach himself to the “other side”, as Satan had predicted.

ר' שִׁמְעוֹן אָמַר, הַאי דְּאִיּוֹב, לָאו נִסּוּתָא אִיהוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּנִסוּתָא דִּשְׁאַר צַדִּיקַיָּא, דְּהָא לָא כְּתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ב:א׳) וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. דְּאַבְרָהָם, אִיהוּ בִּידֵיהּ אַקְרִיב לִבְרֵיהּ יְחִידָאי דִּילֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיּוֹב לָא יָהִיב כְּלוּם, וְלָא מָסַר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּלוּם. R. Simeon said: ‘The Holy One, blessed be He, did not tempt Job in the same way as He tempted other righteous men; it does not say concerning him, as it says concerning Abraham (Gen. XXII, I), that God tempted hrm. Abraham led with his own hands his only begotten son to be sacrificed to the Holy One, but Job gave nothing to Him.

וְלָא אִתְּמַר לֵיהּ, דְּהָא גַּלֵּי קָמֵיהּ, דְּלָא יָכִיל לְקַיְּימָא בֵּיהּ, אֲבָל אִתְמְסָר בִּידָא דִּמְקַטְרְגָא. וּבְדִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעָבִיד, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינָא (בדינא) דָּא, לְהַהוּא מְקַטְרְגָא לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב א׳:ח׳) הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'. Indeed, he was not bidden to do anything of the kind, as God knew that he would not be equal to the trial. He was merely delivered to the Accuser, and the Holy One spurred Satan, through the medium of the attribute of Justice, to test him, as it says: “Hast thou considered my servant Job? “…’

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ד׳:ג׳) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה. מִקֵּץ יָמִים, וְלא מִקֵּץ יָמִין. אִיהוּ דָּחָה לְקֵץ יָמִין, וְאִתְקְרִיב לְקֵץ יָמִים. וְהָא אוֹקִימְנָא, (דניאל י״ב:י״ג) וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ. וְאָמַר דָּנִיאֵל, לְאָן קֵץ, לְקֵץ הַיָּמִין, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים. עַד דְּאֲמַר לֵיהּ לְקֵץ הַיָּמִין. וְעַל דָּא דָּוִד דָּחִיל וְאָמַר, (תהילים ל״ט:ה׳) הוֹדִעֵנִי יְיָ' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אוֹ לְקֵץ הַיָּמִים אוֹ לְקֵץ הַיָּמִין. וְהָכָא מַה כְּתִיב וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וְלֹא מִקֵּץ יָמִין, וּבְגִין כָּךְ לָא אִתְקַבַּל קָרְבָּנֵיהּ, דְּהָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא הֲוָה. (כלא) Said R. Simeon: ‘It is written concerning Cain that he brought a sacrifice “at the end of days” (Gen. 4, 8), and we have laid down that this expression indicates the “other side” (v. Zohar, Gen. 62b).

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא. מַאי גַּם הוּא. לְאַסְגָּאָה דָּא בְּדָא, קָרְבָּנֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה כֹּלָּא, וְעִקָרָא דְּקָרְבְּנָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיָהַב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר וּמֵחֶלְבֵיהֶן. וְקַיִן, עִקָרָא עָבֵד מִקֵּץ יָמִים, רָזָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְיָהִיב חוּלָקָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַל דָּא לָא אִתְקַבַּל. And of Abel it says that “he also brought of the firstlings of his flock and of the fat thereof’ (Ibid. 4).The expression “he also” (gam hu) suggests that, unlike Cain, he brought his offering primarily to the Holy One, and spared only “the fat thereof’ to the “other side”; whereas Cain offered primarily to the “other side”, and gave only a part to the Holy One, and therefore his sacrifice was not accepted.

בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב, (איוב א׳:ד׳) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה וְגוֹ', וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיוֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וְגוֹ', וּבְמִשְׁתְּיָא בְּכָל יוֹמָא מְקַטְרְגָא שְׁכִיחַ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ. מְנָא לָן. דִּכְתִּיב, (איוב א׳:י׳) הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב וּלְעוֹלָם לָא יָהִיב חוּלָקָא כְּלָל לְגַבֵּיהּ, דְּהָא (נ"א מה) כְּתִיב (איוב א׳:ה׳) וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כּוּלָּם. עוֹלָה סַלְּקָא לְעֵילָּא לְעֵילָּא, וְלָא יָהִיב חוּלָקָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, לָא יָכִיל לֵיהּ לְבָתַר, וְכָל מַה דְּנָטַל מִדִּילֵיהּ נָטַל. Now we read in regard to Job that “his sons went and feasted… and sent and called for their three sisters to eat and to drink with them” (Job 1, 4). While they thus feasted and made merry the Accuser was daily present in their midst, but he could not prevail against them, as it is written: “Hast not thou made an hedge about him and about his house?” And when Job made sacrifices, he did not give Satan any part whatsoever, for it says, “He offered burnt-offerings according to the number of them all” (Ibid. 5), this being an offering which ascends (‘olah) entirely on high, so that he gave no portion to the “other side”. Had he done so, the Accuser would not have been able to prevail against him. Hence in the end he only took what was his due.

וְאִי תֵּימָא אֲמַאי אַבְאִישׁ לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אֶלָּא. דְּאִלְמָלֵא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא, יִפְנִי אָרְחָא וְיִסְתְּלַק מֵעַל מַקְדְּשָׁא, וְסִטְרָא דִּקְדוּשָּׁה אִסְתְּלִיק לְעֵילָּא לְעֵילָּא. וְאִיהוּ לָא עָבֵד כֵּן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּבַע בְּדִינָא. As to the question which might be asked, why then did God allow Job to suffer thus, the answer would be that, had he given Satan his due, the “unholy side” would have separated itself from the holy, and so allowed the latter to ascend undisturbed into the highest spheres; but since he did not do so, the Holy One let justice be executed on him.

תָּא חֲזֵי, כְּמָה דְּאִיהוּ אִתְפְּרַשׁ, וְלָא אַכְלִיל טוֹב וָרָע, אִיהוּ דָּן לֵיהּ בְּהַהוּא גַּוְונָא, יָהִיב לֵיהּ טוֹב, וּלְבָתַר רָע, וּלְבָתַר אֲהַדְרֵיהּ לְטוֹב. דְּהָכִי אִתְחָזֵי לְבַּר נָשׁ, לְמִנְדַּע טוֹב, וּלְמִנְדַּע רַע, וּלְאַהְדָּרָא גַּרְמֵיהּ לְטוֹב, וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. תָּא חֲזֵי, אִיּוֹב מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֲוָה, וְדָא הוּא דִּכְתִּיב בֵּיהּ, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה. תָּא חֲזֵי, דְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲקַרָא אִיּוֹב מֵאַתְרֵיהּ דְּאִיהוּ הַוָה מִכְסֵי (נ"א כולא בעא קודשא בהך הוא לאעקרא מאתרייהו איוב הוה מכסי) (נ"א איוב חכים הוה) עַל פַּרְעֹה כֵּיוָן דְאִתְחַלָשׁ עָבַד נוּקְמִין לְפַרְעֹה Mark this! As Job kept evil separate from good and failed to fuse them, he was judged accordingly: first he experienced good, then what was evil, then again good. For man should be cognizant of both good and evil, and turn evil itself into good. This is a deep tenet of faith.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה רָזִין, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין לְעֵילָּא וְתַתָּא, מַה כְּתִיב בֹּא אֶל פַּרְעֹה, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בֹּא. אֶלָּא, דְּעָיִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִדָּרִין בָּתַר אִדָּרִין, לְגַבֵּי תַּנִּינָא חֲדָא עִלָּאָה תַּקִּיפָא, דְּכַמָּה דַּרְגִּין מִשְׁתַּלְשְׁלֵין מִנֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ. רָזָא דְּהַתַּנִּין הַגָּדוֹל. R. Simeon continued: ‘It is now fitting to reveal mysteries connected with that which is above and that which is below. Why is it written here, “Come (bo) unto Pharaoh”? Ought it not rather to have said “go” (lekh)? It is to indicate that the Holy One, blessed be He, guided Moses through a labyrinth right into the abode of a certain supernal mighty dragon-that is to say, Egypt’s celestial representative- from whom many lesser dragons emanate.

וּמֹשֶׁה דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְלָא קָרִיב אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דִּילֵיהּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דָּחִיל וְלָא קָרִיב, בְּגִין דְּחָמָא לֵיהּ מִשְׁתָּרִשׁ בְּשָׁרָשִׁין עִלָּאִין. Moses was afraid to approach him, because his roots are in supernal regions, and he only approached his subsidiary streams.

כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּדָחִיל מֹשֶׁה, וּשְׁלִיחָן מְמָנָן אַחֲרָנִין לְעֵילָּא, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וְלֹא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אֲנִי ה', וְאוּקְמוּהָ רָזָא דְּחָכְמְתָא דְּהַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו לְאִינוּן מָארֵי מִדִּין, דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְּמָארֵיהוֹן. When the Holy One saw that Moses feared the dragon, and that none of the supernal messengers was able to overcome him, He proclaimed: “Behold, I am against thee, Pharaoh king of Egypt, the great dragon (tanim) that lieth in the midst of his rivers, which hath said: My river is my own, and I have made it for myself’ (Ezek. 29, 3). Yea, truly, the Lord Himself had to war against this dragon, and no lesser being. This is the mystery of the “great dragon” for those who are familiar with the esoteric lore.’

הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, תֵּשַׁע יְאוֹרִין אִינּוּן, דְּאִיהוּ רָבִיץ בֵּינַיְיהוּ, וְחַד יְאוֹרָא אִיהוּ, דְּמֵימָיו שְׁכִיכִין, וּבְרֵכָאן דְּמֵימִין דְּגִנְתָּא, נַפְלִין בֵּיהּ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא. וְכַד תְּרֵין זִמְנִין, מִתְבָּרֵךְ הַהוּא יְאוֹרָא וְלא כָּל כַּךְ, וְכַד חַד לָאו הָכִי. The great dragon reposes between nine rivers, the waters of which are turbulent; and there is a tenth river whose waters are calm, and into the depth of which the blessings of the waters of Paradise descend three times a year.

וְהַאי תַּנִּינָא, עָאל בְּהַהוּא יְאוֹרָא, אִתְתָּקִיף וְאָזִיל וְשָׁאט עָאל גּוֹ יַמָּא, וּבָלַע נוּנִין לְכַמָּה זִינִין, וְשָׁלִיט, וְתָב לְהַהוּא יְאוֹרָא. אִלֵּין תִּשְׁעָה יְאוֹרִין אַזְלִין וְסַלְּקִין וְסַחֲרָנֵיהּ כַּמָּה אִילָנִין. וַעֲשָׂבִין לְזִנַיְיהוּ. Into this river the dragon enters, making there his habitation; and thence he sallies forth and swims down to the sea, and devours there fish of all kinds, and then returns again to the river. The nine swift rivers are banked by trees and fringed with flowers.

יְאוֹרָא קַדְמָאָה, נָפְקָא מִסִּטְרָא שְׂמָאלָא, בְּחַד צִנּוֹרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, תְּלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חַד, וְאִלֵּין אִינּוּן תִּשְׁעָה יְאוֹרִין, דְּמִתְתָּקְפִין וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וְסָחֲרָן בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין. The parent river issued from the Left Side and from it three drops fell into a certain channel, and each of the three was divided again into three, and every drop became a river. These are the nine rivers which flow through all the firmaments.

מִמַּה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין כַּד סַיְימִין לְמֵיפַק, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא, דְּנָפְקָא בִּשְׁכִיכוּ, נָפַל בֵּינַיְיהוּ, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חֲדָא. הַאי יְאוֹרָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאַמָרָן דְּאַזְלָא בִּשְׁכִיכוּ. And from the final moisture that remained when all the drops had issued forth yet another drop was formed, which issued gently, and of this drop was formed that tenth river, which flows calmly.

הַאי יְאוֹרָא, כַּד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אַפִּיק טִפִּין אַחֲרָנִין רַבְרְבָא (ס"א דברכאן') מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא בִּשְׁכִיכוּ מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן, וְנָפַל בְּהַהוּא יְאוֹרָא דְּאִיהוּ שָׁכִיךְ. וְהַאי אִיהוּ יְאוֹרָא דְּעָדִיף מִכֻּלְּהוּ. Into this river also flows a drop from the blessings poured forth from the Right side by the “perennially flowing stream”, and it is greater than all the rest.

כַּד נָפְקִין וּמִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן אַרְבַּע נַהֲרִין דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הַהוּא דְּאִקְרֵי פִּישׁוֹן, נָפִיל בְּהַהוּא יְאוֹרָא וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. וְעַל דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, אִתְכְּלִיל בְּהַאי. וּפִישׁוֹן אִיהוּ מַלְכוּת בָּבֶל. מִיְאוֹרָא דָּא אִתְּזָנוּ וְאִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אַחֲרָנִין. When the four rivers which flow out of the Garden of Eden divide, the one called Pison flows into and is fused with the calm tenth river of which we have spoken. Out of the calm river, thus augmented, are fed and filled all the other rivers;

בְּכָל יְאוֹרָא וִיאוֹרָא, אַזְלָא וְשָׁאט חַד תַּנִּינָא, וְאִינּוּן תֵּשַׁע. וְכָל חַד וְחַד נָקִיב נוּקְבָּא בְּרֵישֵׁיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ע״ד:י״ג) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים וְגוֹ'. וַאֲפִילּוּ הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הָכִי הוּא, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ נַפְחִין רוּחִין לְגַבֵּי עֵילָּא וְלא לְתַתָּא. in each of which a dragon dwells, so that the number of the dragons is nine. And each of these nine has a hole in his head, and the great dragon as well, because each of them emits breath upwards and not downwards.

כְּתִיב (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. וּכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים, בְּכָל עוֹבָדָא דְּאִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, קַיְימִין לְקָבְלַיְיהוּ אִינּוּן עֶשֶׂר יְאוֹרִין. וְחַד תַּנִּינָא מִתְפָּרְפֶּרָא (ס"א מתפרשא) (ס"א מתרפרפא) בְּרוּחָא, לְקָבֵל כָּל חַד וְחַד. It is written: “In the beginning God created…” and also “And God created the great dragons”. This indicates that all the ten acts of Creation had their counterpart in these ten rivers, on each of which one of the dragons breathes heavily.

וְעַל דָּא, חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין מִזְדַעְזָע עָלְמָא, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל כַּד הוּא סָלִיק סְנַפִּירוֹי וְאִזְדַּעְזַע, כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן בְּאִינּוּן יְאוֹרִין, וְכָל עָלְמָא מִזְדַּעְזְעָא, וְאַרְעָא מִתְחַלְחֱלֶת, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּהַאי תַּנִּין הַגָּדוֹל. Now, that great dragon, when he raises his fins, heaves up the waters around him, and all the earth is shaken and all the lesser dragons, and this takes place every seventy years.’

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וְגוֹ', אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, חַבְרַיָּא לָעָאן בֵּיהּ, וְיַדְעִין בֵּיהּ, אֲבָל זְעִירִין אִינּוּן, דְּיַדְעִין לְרַמְּזָא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּרָזָא דְּתַנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּכָל עָלְמָא לָא מִשְׁתַּלְשְׁלָא אֶלָּא עַל סְנַפִּירוֹי דְּדָא. Said R. Simeon: ‘Verily, though the members of the Fellowship are students of the story of Creation, having knowledge of its wonders and perception of the paths of the Holy One, blessed be He, yet even among them there are few who know how to interpret it in connection with the mystery of the great dragon.¹Here follows, in the original, an elaboration of the same theme belonging to a later section (“The Book of Concealed Mystery”).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה רָזִין, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין לְעֵילָּא וְתַתָּא, מַה כְּתִיב בֹּא אֶל פַּרְעֹה, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בֹּא. אֶלָּא, דְּעָיִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִדָּרִין בָּתַר אִדָּרִין, לְגַבֵּי תַּנִּינָא חֲדָא עִלָּאָה תַּקִּיפָא, דְּכַמָּה דַּרְגִּין מִשְׁתַּלְשְׁלֵין מִנֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ. רָזָא דְּהַתַּנִּין הַגָּדוֹל. R. Simeon continued: ‘It is now fitting to reveal mysteries connected with that which is above and that which is below. Why is it written here, “Come (bo) unto Pharaoh”? Ought it not rather to have said “go” (lekh)? It is to indicate that the Holy One, blessed be He, guided Moses through a labyrinth right into the abode of a certain supernal mighty dragon-that is to say, Egypt’s celestial representative- from whom many lesser dragons emanate.

וּמֹשֶׁה דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְלָא קָרִיב אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דִּילֵיהּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דָּחִיל וְלָא קָרִיב, בְּגִין דְּחָמָא לֵיהּ מִשְׁתָּרִשׁ בְּשָׁרָשִׁין עִלָּאִין. Moses was afraid to approach him, because his roots are in supernal regions, and he only approached his subsidiary streams.

כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּדָחִיל מֹשֶׁה, וּשְׁלִיחָן מְמָנָן אַחֲרָנִין לְעֵילָּא, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וְלֹא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אֲנִי ה', וְאוּקְמוּהָ רָזָא דְּחָכְמְתָא דְּהַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו לְאִינוּן מָארֵי מִדִּין, דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְּמָארֵיהוֹן. When the Holy One saw that Moses feared the dragon, and that none of the supernal messengers was able to overcome him, He proclaimed: “Behold, I am against thee, Pharaoh king of Egypt, the great dragon (tanim) that lieth in the midst of his rivers, which hath said: My river is my own, and I have made it for myself’ (Ezek. 29, 3). Yea, truly, the Lord Himself had to war against this dragon, and no lesser being. This is the mystery of the “great dragon” for those who are familiar with the esoteric lore.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״א) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדוֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ. אֲבָל וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הוּא רָזָא דָּא לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. (קע"ו ע"ב) תַּנִּינִם חָסֵר כְּתִיב, בְּגִין דְּקָטַל לְנוּקְבָּא, וְסַלְּקָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּא. וְאוּקְמוּהָ. Said R. Simeon further: ‘It is written: “And God created the great dragons (taninim) and every living creature that moveth, which the waters brought forth abundantly, after their kind” (Gen. 1, 21). This verse’, he said, ‘we have already discussed, but the words “He created the great dragons” contain a yet more special and particular mystery: they refer to the Leviathan and his mate, which last was slain and is preserved by the Holy One for the regaling of the righteous (in the days of the Messiah).

הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, תֵּשַׁע יְאוֹרִין אִינּוּן, דְּאִיהוּ רָבִיץ בֵּינַיְיהוּ, וְחַד יְאוֹרָא אִיהוּ, דְּמֵימָיו שְׁכִיכִין, וּבְרֵכָאן דְּמֵימִין דְּגִנְתָּא, נַפְלִין בֵּיהּ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא. וְכַד תְּרֵין זִמְנִין, מִתְבָּרֵךְ הַהוּא יְאוֹרָא וְלא כָּל כַּךְ, וְכַד חַד לָאו הָכִי. The great dragon reposes between nine rivers, the waters of which are turbulent; and there is a tenth river whose waters are calm, and into the depth of which the blessings of the waters of Paradise descend three times a year.

וְהַאי תַּנִּינָא, עָאל בְּהַהוּא יְאוֹרָא, אִתְתָּקִיף וְאָזִיל וְשָׁאט עָאל גּוֹ יַמָּא, וּבָלַע נוּנִין לְכַמָּה זִינִין, וְשָׁלִיט, וְתָב לְהַהוּא יְאוֹרָא. אִלֵּין תִּשְׁעָה יְאוֹרִין אַזְלִין וְסַלְּקִין וְסַחֲרָנֵיהּ כַּמָּה אִילָנִין. וַעֲשָׂבִין לְזִנַיְיהוּ. Into this river the dragon enters, making there his habitation; and thence he sallies forth and swims down to the sea, and devours there fish of all kinds, and then returns again to the river. The nine swift rivers are banked by trees and fringed with flowers.

יְאוֹרָא קַדְמָאָה, נָפְקָא מִסִּטְרָא שְׂמָאלָא, בְּחַד צִנּוֹרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, תְּלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חַד, וְאִלֵּין אִינּוּן תִּשְׁעָה יְאוֹרִין, דְּמִתְתָּקְפִין וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וְסָחֲרָן בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין. The parent river issued from the Left Side and from it three drops fell into a certain channel, and each of the three was divided again into three, and every drop became a river. These are the nine rivers which flow through all the firmaments.

מִמַּה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין כַּד סַיְימִין לְמֵיפַק, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא, דְּנָפְקָא בִּשְׁכִיכוּ, נָפַל בֵּינַיְיהוּ, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חֲדָא. הַאי יְאוֹרָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאַמָרָן דְּאַזְלָא בִּשְׁכִיכוּ. And from the final moisture that remained when all the drops had issued forth yet another drop was formed, which issued gently, and of this drop was formed that tenth river, which flows calmly.

הַאי יְאוֹרָא, כַּד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אַפִּיק טִפִּין אַחֲרָנִין רַבְרְבָא (ס"א דברכאן') מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא בִּשְׁכִיכוּ מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן, וְנָפַל בְּהַהוּא יְאוֹרָא דְּאִיהוּ שָׁכִיךְ. וְהַאי אִיהוּ יְאוֹרָא דְּעָדִיף מִכֻּלְּהוּ. Into this river also flows a drop from the blessings poured forth from the Right side by the “perennially flowing stream”, and it is greater than all the rest.

כַּד נָפְקִין וּמִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן אַרְבַּע נַהֲרִין דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הַהוּא דְּאִקְרֵי פִּישׁוֹן, נָפִיל בְּהַהוּא יְאוֹרָא וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. וְעַל דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, אִתְכְּלִיל בְּהַאי. וּפִישׁוֹן אִיהוּ מַלְכוּת בָּבֶל. מִיְאוֹרָא דָּא אִתְּזָנוּ וְאִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אַחֲרָנִין. When the four rivers which flow out of the Garden of Eden divide, the one called Pison flows into and is fused with the calm tenth river of which we have spoken. Out of the calm river, thus augmented, are fed and filled all the other rivers;

בְּכָל יְאוֹרָא וִיאוֹרָא, אַזְלָא וְשָׁאט חַד תַּנִּינָא, וְאִינּוּן תֵּשַׁע. וְכָל חַד וְחַד נָקִיב נוּקְבָּא בְּרֵישֵׁיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ע״ד:י״ג) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים וְגוֹ'. וַאֲפִילּוּ הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הָכִי הוּא, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ נַפְחִין רוּחִין לְגַבֵּי עֵילָּא וְלא לְתַתָּא. in each of which a dragon dwells, so that the number of the dragons is nine. And each of these nine has a hole in his head, and the great dragon as well, because each of them emits breath upwards and not downwards.

כְּתִיב (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. וּכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים, בְּכָל עוֹבָדָא דְּאִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, קַיְימִין לְקָבְלַיְיהוּ אִינּוּן עֶשֶׂר יְאוֹרִין. וְחַד תַּנִּינָא מִתְפָּרְפֶּרָא (ס"א מתפרשא) (ס"א מתרפרפא) בְּרוּחָא, לְקָבֵל כָּל חַד וְחַד. It is written: “In the beginning God created…” and also “And God created the great dragons”. This indicates that all the ten acts of Creation had their counterpart in these ten rivers, on each of which one of the dragons breathes heavily.

וְעַל דָּא, חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין מִזְדַעְזָע עָלְמָא, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל כַּד הוּא סָלִיק סְנַפִּירוֹי וְאִזְדַּעְזַע, כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן בְּאִינּוּן יְאוֹרִין, וְכָל עָלְמָא מִזְדַּעְזְעָא, וְאַרְעָא מִתְחַלְחֱלֶת, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּהַאי תַּנִּין הַגָּדוֹל. Now, that great dragon, when he raises his fins, heaves up the waters around him, and all the earth is shaken and all the lesser dragons, and this takes place every seventy years.’

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וְגוֹ', אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, חַבְרַיָּא לָעָאן בֵּיהּ, וְיַדְעִין בֵּיהּ, אֲבָל זְעִירִין אִינּוּן, דְּיַדְעִין לְרַמְּזָא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּרָזָא דְּתַנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּכָל עָלְמָא לָא מִשְׁתַּלְשְׁלָא אֶלָּא עַל סְנַפִּירוֹי דְּדָא. Said R. Simeon: ‘Verily, though the members of the Fellowship are students of the story of Creation, having knowledge of its wonders and perception of the paths of the Holy One, blessed be He, yet even among them there are few who know how to interpret it in connection with the mystery of the great dragon.¹Here follows, in the original, an elaboration of the same theme belonging to a later section (“The Book of Concealed Mystery”).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַשְׁתָּא אִית לְגַלָּאָה רָזִין, דְּאִינּוּן מִתְדַּבְּקִין לְעֵילָּא וְתַתָּא, מַה כְּתִיב בֹּא אֶל פַּרְעֹה, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בֹּא. אֶלָּא, דְּעָיִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִדָּרִין בָּתַר אִדָּרִין, לְגַבֵּי תַּנִּינָא חֲדָא עִלָּאָה תַּקִּיפָא, דְּכַמָּה דַּרְגִּין מִשְׁתַּלְשְׁלֵין מִנֵּיהּ. וּמַאן אִיהוּ. רָזָא דְּהַתַּנִּין הַגָּדוֹל. R. Simeon continued: ‘It is now fitting to reveal mysteries connected with that which is above and that which is below. Why is it written here, “Come (bo) unto Pharaoh”? Ought it not rather to have said “go” (lekh)? It is to indicate that the Holy One, blessed be He, guided Moses through a labyrinth right into the abode of a certain supernal mighty dragon-that is to say, Egypt’s celestial representative- from whom many lesser dragons emanate.

וּמֹשֶׁה דָּחִיל מִנֵּיהּ, וְלָא קָרִיב אֶלָּא לְגַבֵּי אִינּוּן יְאוֹרִין, וְאִינּוּן דַּרְגִּין דִּילֵיהּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דָּחִיל וְלָא קָרִיב, בְּגִין דְּחָמָא לֵיהּ מִשְׁתָּרִשׁ בְּשָׁרָשִׁין עִלָּאִין. Moses was afraid to approach him, because his roots are in supernal regions, and he only approached his subsidiary streams.

כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּדָחִיל מֹשֶׁה, וּשְׁלִיחָן מְמָנָן אַחֲרָנִין לְעֵילָּא, לָא יַכְלִין לְקָרְבָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (יחזקאל כ״ט:ג׳) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִצְטְרִיךְ לְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא, וְלֹא אַחֲרָא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר, אֲנִי ה', וְאוּקְמוּהָ רָזָא דְּחָכְמְתָא דְּהַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרוֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאוֹרָיו לְאִינוּן מָארֵי מִדִּין, דְּיַדְעִין בְּרָזִין דְּמָארֵיהוֹן. When the Holy One saw that Moses feared the dragon, and that none of the supernal messengers was able to overcome him, He proclaimed: “Behold, I am against thee, Pharaoh king of Egypt, the great dragon (tanim) that lieth in the midst of his rivers, which hath said: My river is my own, and I have made it for myself’ (Ezek. 29, 3). Yea, truly, the Lord Himself had to war against this dragon, and no lesser being. This is the mystery of the “great dragon” for those who are familiar with the esoteric lore.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית א׳:כ״א) וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדוֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרוֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ לֵיהּ. אֲבָל וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הוּא רָזָא דָּא לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ. (קע"ו ע"ב) תַּנִּינִם חָסֵר כְּתִיב, בְּגִין דְּקָטַל לְנוּקְבָּא, וְסַלְּקָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּא. וְאוּקְמוּהָ. Said R. Simeon further: ‘It is written: “And God created the great dragons (taninim) and every living creature that moveth, which the waters brought forth abundantly, after their kind” (Gen. 1, 21). This verse’, he said, ‘we have already discussed, but the words “He created the great dragons” contain a yet more special and particular mystery: they refer to the Leviathan and his mate, which last was slain and is preserved by the Holy One for the regaling of the righteous (in the days of the Messiah).

הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, תֵּשַׁע יְאוֹרִין אִינּוּן, דְּאִיהוּ רָבִיץ בֵּינַיְיהוּ, וְחַד יְאוֹרָא אִיהוּ, דְּמֵימָיו שְׁכִיכִין, וּבְרֵכָאן דְּמֵימִין דְּגִנְתָּא, נַפְלִין בֵּיהּ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא. וְכַד תְּרֵין זִמְנִין, מִתְבָּרֵךְ הַהוּא יְאוֹרָא וְלא כָּל כַּךְ, וְכַד חַד לָאו הָכִי. The great dragon reposes between nine rivers, the waters of which are turbulent; and there is a tenth river whose waters are calm, and into the depth of which the blessings of the waters of Paradise descend three times a year.

וְהַאי תַּנִּינָא, עָאל בְּהַהוּא יְאוֹרָא, אִתְתָּקִיף וְאָזִיל וְשָׁאט עָאל גּוֹ יַמָּא, וּבָלַע נוּנִין לְכַמָּה זִינִין, וְשָׁלִיט, וְתָב לְהַהוּא יְאוֹרָא. אִלֵּין תִּשְׁעָה יְאוֹרִין אַזְלִין וְסַלְּקִין וְסַחֲרָנֵיהּ כַּמָּה אִילָנִין. וַעֲשָׂבִין לְזִנַיְיהוּ. Into this river the dragon enters, making there his habitation; and thence he sallies forth and swims down to the sea, and devours there fish of all kinds, and then returns again to the river. The nine swift rivers are banked by trees and fringed with flowers.

יְאוֹרָא קַדְמָאָה, נָפְקָא מִסִּטְרָא שְׂמָאלָא, בְּחַד צִנּוֹרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק, תְּלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְפְּרַשׁ לִתְלַת טִפִּין, וְכָל טִפָּה וְטִפָּה אִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חַד, וְאִלֵּין אִינּוּן תִּשְׁעָה יְאוֹרִין, דְּמִתְתָּקְפִין וְאַזְלִין וְשָׁטָאן וְסָחֲרָן בְּכָל אִינּוּן רְקִיעִין. The parent river issued from the Left Side and from it three drops fell into a certain channel, and each of the three was divided again into three, and every drop became a river. These are the nine rivers which flow through all the firmaments.

מִמַּה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין כַּד סַיְימִין לְמֵיפַק, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא, דְּנָפְקָא בִּשְׁכִיכוּ, נָפַל בֵּינַיְיהוּ, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ יְאוֹרָא חֲדָא. הַאי יְאוֹרָא אִיהוּ, הַהוּא דְּאַמָרָן דְּאַזְלָא בִּשְׁכִיכוּ. And from the final moisture that remained when all the drops had issued forth yet another drop was formed, which issued gently, and of this drop was formed that tenth river, which flows calmly.

הַאי יְאוֹרָא, כַּד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, אַפִּיק טִפִּין אַחֲרָנִין רַבְרְבָא (ס"א דברכאן') מִסִּטְרָא דִּימִינָא, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מֵאִינּוּן טִפִּין, אִשְׁתְּאַר טִפָּה חֲדָא בִּשְׁכִיכוּ מֵאִינּוּן בִּרְכָּאן, וְנָפַל בְּהַהוּא יְאוֹרָא דְּאִיהוּ שָׁכִיךְ. וְהַאי אִיהוּ יְאוֹרָא דְּעָדִיף מִכֻּלְּהוּ. Into this river also flows a drop from the blessings poured forth from the Right side by the “perennially flowing stream”, and it is greater than all the rest.

כַּד נָפְקִין וּמִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן אַרְבַּע נַהֲרִין דְּנָפְקִין מִגִּנְתָּא דְּעֵדֶן, הַהוּא דְּאִקְרֵי פִּישׁוֹן, נָפִיל בְּהַהוּא יְאוֹרָא וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. וְעַל דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, אִתְכְּלִיל בְּהַאי. וּפִישׁוֹן אִיהוּ מַלְכוּת בָּבֶל. מִיְאוֹרָא דָּא אִתְּזָנוּ וְאִתְמַלְיָין כָּל אִינּוּן יְאוֹרִין אַחֲרָנִין. When the four rivers which flow out of the Garden of Eden divide, the one called Pison flows into and is fused with the calm tenth river of which we have spoken. Out of the calm river, thus augmented, are fed and filled all the other rivers;

בְּכָל יְאוֹרָא וִיאוֹרָא, אַזְלָא וְשָׁאט חַד תַּנִּינָא, וְאִינּוּן תֵּשַׁע. וְכָל חַד וְחַד נָקִיב נוּקְבָּא בְּרֵישֵׁיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים ע״ד:י״ג) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים וְגוֹ'. וַאֲפִילּוּ הַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הָכִי הוּא, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ נַפְחִין רוּחִין לְגַבֵּי עֵילָּא וְלא לְתַתָּא. in each of which a dragon dwells, so that the number of the dragons is nine. And each of these nine has a hole in his head, and the great dragon as well, because each of them emits breath upwards and not downwards.

כְּתִיב (בראשית א׳:א׳) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים. וּכְתִיב וַיִּבְרָא אֱלהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים, בְּכָל עוֹבָדָא דְּאִינּוּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, קַיְימִין לְקָבְלַיְיהוּ אִינּוּן עֶשֶׂר יְאוֹרִין. וְחַד תַּנִּינָא מִתְפָּרְפֶּרָא (ס"א מתפרשא) (ס"א מתרפרפא) בְּרוּחָא, לְקָבֵל כָּל חַד וְחַד. It is written: “In the beginning God created…” and also “And God created the great dragons”. This indicates that all the ten acts of Creation had their counterpart in these ten rivers, on each of which one of the dragons breathes heavily.

וְעַל דָּא, חַד לְשִׁבְעִין שְׁנִין מִזְדַעְזָע עָלְמָא, בְּגִין דְּהַאי הַתַּנִּין הַגָּדוֹל כַּד הוּא סָלִיק סְנַפִּירוֹי וְאִזְדַּעְזַע, כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִזְדַּעְזְעָן בְּאִינּוּן יְאוֹרִין, וְכָל עָלְמָא מִזְדַּעְזְעָא, וְאַרְעָא מִתְחַלְחֱלֶת, וְכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּהַאי תַּנִּין הַגָּדוֹל. Now, that great dragon, when he raises his fins, heaves up the waters around him, and all the earth is shaken and all the lesser dragons, and this takes place every seventy years.’

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוֹהוּ וְגוֹ', אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, חַבְרַיָּא לָעָאן בֵּיהּ, וְיַדְעִין בֵּיהּ, אֲבָל זְעִירִין אִינּוּן, דְּיַדְעִין לְרַמְּזָא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, בְּרָזָא דְּתַנִּין הַגָּדוֹל. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, דְּכָל עָלְמָא לָא מִשְׁתַּלְשְׁלָא אֶלָּא עַל סְנַפִּירוֹי דְּדָא. Said R. Simeon: ‘Verily, though the members of the Fellowship are students of the story of Creation, having knowledge of its wonders and perception of the paths of the Holy One, blessed be He, yet even among them there are few who know how to interpret it in connection with the mystery of the great dragon.¹Here follows, in the original, an elaboration of the same theme belonging to a later section (“The Book of Concealed Mystery”).

וְעָבַר יְיָ' לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ'. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי וְרָאָה אֶת הַדָּם וְאַחַר כַּךְ וּפָסַח, דְּמַשְׁמַע דְּסִימָנָא הוּא דְּעָבִיד. וְאִי תֵּימָא בְּגִין דָּמָא דְּאִיהוּ מִצְוָה, אֲמַאי לְבַר. וַאֲמַאי בִּתְלַת דּוּכְתֵּי דְּפִתְחָא. וְהָא כְּתִיב (דניאל ב׳:כ״ב) הוּא גַּלֵּי עֲמִיקָתָא וְגוֹ'. וּמַאי טַעְמָא בָּעָא דְּאִתְגַּלְיָא דָּמָא עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. ¹The first 16 lines of the Hebrew text do not appear in the translation as explained in the Translator’s note on page 34b.FOR THE LORD WILL PASS THROUGH…. R. Jose commented on the expression, “The Lord shall see the blood… and pass over”. ‘Does God then’, he said, ‘require a sign? Are not all secrets revealed to Him? The explanation, however, is that only when a thought-be it good or evil-is translated into action, does it bring about its due result above, whether for reward or punishment, saving only the intention of idolatry, of which it says, “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (Deut. 11, 16).’

אֶלָּא תָּנָא, כְּתִיב, (דברים ל"ב) וַיַּרְא יְיָ' וַיִּנְאָץ, וּכְתִיב, (בראשית ו׳:ה׳) וַיַּרְא יְיָ' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ. וְתָנֵינָן לָא אִתְחָזֵי אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא, אֶלָּא כַּד אִתְחָזֵי לְתַתָּא עוֹבָדָא דְּאִתְעָבֵידוּ עוֹבָדָא מִנֵּיהּ וְעַל דָא (נ"א ועד דעבדין עובדא לתתא) לָא מַשְׁגִּיחִין (נ"א לאבאשא), בַּר הִרְהוּרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִּיב, (דברים י״א:ט״ז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם. וּמִדְּאִתְעָבֵיד עוֹבָדָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא אִתְּעַר, וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא, בֵּין לְטָב וּבֵין לְבִישׁ, בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא. The explanation, however, is that only when a thought-be it good or evil-is translated into action, does it bring about its due result above, whether for reward or punishment, saving only the intention of idolatry, of which it says, “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (Deut. 11, 16).’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל שְׁוָקֵי מִצְרַיִם, מַלְיָין טַעֲוָון הֲווֹ, וְעוֹד דִּבְכָל בֵּיתָא וּבֵיתָא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי זִינִין, דְּמִתְקַטְרֵי בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא, וּמִתְעָרִין רוּחַ מִסְאֲבָא בְּגַוַויְיהוּ. As to the significance of the hyssop, R. Jose explained that all the streets and market-places of the Egyptians were filled with idols, and all their houses with implements of magic to link them with lower “crowns”,

וְרָזָא דְּמִלָּה תָּנָא, כְּתִיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. אֲגוּדַּת אֵזוֹב לָמָּה. בְּגִין לְבַעֲרָא רוּחַ מִסְאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, (נ"א האי קרא קשיא וכי וראה את הדם ואחר כך ופסח דמשמע דסימנא הוא דעביד אמאי והא כלא גלייא קמיה קודשא בריך הוא וכתיב הוא גלי עמיקתא ומסתרתא אלא תנא כתיב וירא יי' וינאץ וגו' וכתיב וירא יי' כי רבה רעת וגו' ותנינן לא אתחזי אשגחותא לעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא ומדאתעבד עובדא אשגחותא לעילא אתער ובגין כך כולא בין לטב בין לביש בעובדא תלייא מלתא. ולקחתם אגודת אזוב וגו' אגודת אזוב למה ומאי טעמא בעא דאתגלייא דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות. אמר רבי יוסי כל שוקי מצרים מליין טעוון הוו ובכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין דמקטרין בחרשייהו באינון בתרין תתאין דלתתא ומתערין רוח מסאבא בגוייהו ועל דא אגודת אזוב בגין לבערא רוחי מבינייהו) וּלְאַחֲזָאָה בְּפִתְחַיְיהוּ, בְּהָנֵי תְּלַת דּוּכְתֵּי, מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בְּגַוַויְיהוּ בְּגִין כַּךְ, וּפָסַח יְיָ' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף, מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא רָשִׁים עַל פִּתְחָא. and therefore it was necessary to purge the doors with the hyssop, in order that these powers might be exorcised; and this was done in three places, namely upon the lintel and the two side-posts. THEREFORE THE LORD WILL PASS OVER THE DOOR AND WILL NOT SUFFER THE DESTROYER TO COME IN UNTO YOUR HOUSES, because he will see the design of His Holy Name upon the door.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי דָּמָא, דְּהָא תָּנֵינָן, חִוָּור וְסוּמָק וְחַד דְּכָלִיל בֵּינֵי גַּוְונֵי. אֲמַר לֵיהּ, תְּרֵי דָּמֵי הֲווֹ, חַד דְּמִילָה, וְחַד דְּפִסְחָא. דְּמִילָה רַחֲמֵי. דְּפִסְחָא דִּינָא. Said R. Judah: ‘But if so, why was blood only required, seeing that, as we have been taught, the divine attributes are symbolized by three colours, white, red, and a colour which is between the two and combines both?’ R. Jose replied: ‘The blood was of two kinds, that of circumcision and that of the Passover lamb, the former symbolizing mercy and the latter justice.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָאו הָכִי, אֶלָּא כְּמָה דְּאוֹלִיפְנָא, דְּאַחְזָר הַהוּא דָּמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַחֲמֵי, כְּאִילּוּ הֲווֹ חִוָּור בְּגוֹ גַּוְונֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ט״ז:ו׳) וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וְאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וְגוֹ'. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה סוּמָקָא, אִתְחֲזָר לְרַחֲמֵי, דִּכְתִּיב בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וּבְגִין כָּךְ, רָשִׁים פִּתְחָא בִּתְלַת סִטְרִין, חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בֵּינַיְיהוּ. Not so,’ rejoined R. Judah. ‘It is even as we have been taught, that the Holy One made the blood a symbol of mercy, as if there were white in it, and therefore it says: “And when I passed by thee and saw thee polluted in thine own blood, I said unto thee: In thy blood live” (Ezek. 16, 6). To this end was the door smeared with blood in three places, viz. on two sides and in the middle.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּכַמָּה אַתְרִין חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל בְּנוֹי: עָבֵד בַּר נָשׁ בֵּיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, כְּתוֹב שְׁמִי, וְשַׁוֵּי לְפִתְחָךְ, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָא, וַאֲנָא אוֹתִיב לְבַר בְּפִתְחָךְ לְנַטְרָא לָךְ. וְהָכָא אָמַר, רָשִׁים עַל פִּתְחָא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּילִי, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָךְ, וַאֲנָא נָטִיר לָךְ לְבַר, דִּכְתִּיב וְאַתֶּם לא תֵּצֵאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וּכְתִיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וּפָסַח ד' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף. Said R. Abba: ‘In how many ways does the Holy One show His lovingkindness to His people! A man builds a house; says the Holy One to him: “Write My Name and put it upon thy door (mezuzah), and thou wilt sit inside thy house and I will sit outside thy door and protect thee!” And here, in connection with the Passover, He says: “You inscribe on your doors the sign of the mystery of My Faith and I shall protect you from the outside!”

תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּגַוְונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עֲבָדוּ בְּהַהוּא שַׁעֲתָא. מַה שְּׁמָא קַדִּישָׁא ה אִתְחֲזָר בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, אוּף הָכִי אִתְחֲזָר הַאי דָּמָא בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, דִּכְתִּיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, רְשִׁימָא דְּכֻלְּהוּ סוּמָקָא, לְאִתְחֲזָאָה, דְּהָא אִתְחֲזָר בְּדִינָא, לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. They inscribed the likeness of the Holy Name in the form of the letter He’. As the Holy Name was then turned from Mercy to Judgement, chastisement came into (God’s) view at that time. Everything was turned into red, as a symbol of vengeance on Israel’s enemy.

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּגַוְונָא דְּהַוֵי לְעֵילָּא בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כַּד בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה לְתַתָּא, אִי רַחֲמֵי רַחֲמֵי, וְאִי דִּינָא דִּינָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ'. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה. דְּזַמִּין לְאַחֲזָאָה (נ"א לאתחזרא) כֻּלְּהוּ דִּינָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. Esoterically speaking, it is fitting to show below the colour corresponding to the state above, whether mercy or judgement. And as it was then even so shall it be in the future, as it says: “Who is this that cometh from Edom (=Rome), with dyed garments from Bozra?” (Isa. LXIII, I); for He will clothe Himself entirely in judgement to avenge His people.’

וְאַתֶּם לֹא תֵּצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (אמר רבי ירמיה) לָא לִיבָעֵי לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֵיזַל בְּשׁוּקָא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשׁוּקָא, בְּזִמְנָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּמָתָא, דְּכֵיוָן דִּרְשׁוּתָא אִתְיְיהִיב לִמְחַבְּלָא, מַאן דְּפָגַע בֵּיהּ אִתְּזַק. וְהָכָא מִשּׁוּם דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לָא בַּעְיָא לְנָפְקָא לְבַר. AND NONE OF YOU SHALL GO OUT AT THE DOOR…. The reason is found in the dictum of R. Isaac, that, when punishment impends over a place a man should not go out into the open, since, once the Destroyer is given leave, he does harm indiscriminately, and makes no distinction between the righteous and the unrighteous; therefore the people of God should hide themselves lest they be consumed in that vengeance which is the due of the Destroyer.

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא לְמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם. וְכֵן תָּנָא, בְּכָל אִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא, אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. תָּנָא רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף יְיָ' אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפֹא. נָגוֹף לְמִצְרַיִם, וְרָפֹא לְיִשְׂרָאֵל. מַאי וְרָפֹא. מִמַאי שֶׁנִּימוֹלוּ צְרִיכִים רְפוּאָה. R. Jose said that the same power which exercised judgement on the Egyptians was the agent of mercy to Israel, as it is written: ” When I see the blood I will pass over you” (v. 16). For, as we have been taught, all the holy crowns above contain at one and the same time both judgement and mercy. R. Hezekiah drew the same inference from the verse, “And the Lord shall smite Egypt, smiting and healing” (Isa. 19, 22), i.e. smiting the Egyptians and healing Israel, to wit, from the wound of circumcision,

וְתָנָא, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרָאֵי, בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְׂרָאֵל. דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, (אמר רבי חזקיה) מַהוּ דִּכְתִּיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח, מַאי עַל הַפֶּתַח. וּפָסַח יְיָ' עֲלֵיכֶם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֲבָל עַל הַפֶּתַח, עַל הַפֶּתַח מַמָּשׁ זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. וְאֵי זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. הוֵי אוֹמֵר זוֹ מִילָה. the phrase “the Lord will pass over the door” suggesting the “door” of the body, which is the place of circumcision.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְּעַר לְגַבָּהּ (נ"א אתערב ביה) דְּכוּרָא. וּמַאן דְּכוּרָא. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּמַשְׁמַע, דְּדָא בְּלָא דָּא לָא סַלְּקָא, וּבְגִין דָּא, דָּא מָחֵי, וְדָא מַסֵּי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. R. Simeon interpreted it in a similar way: at the moment when the night was divided and the Holy Crown (the Sefirah Kether) was moved to unite with the masculine principle which is the supernal Grace- for they never manifest themselves one without the other- one smote and the other healed.

וּכְתִיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח הַיָּדוּעַ. מַאי הַפֶּתַח, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ פִּתְחָא וּמְשִׁיכָא דְּרוּחָא וְגוּפָא, וְתָא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם, הֲוָה אָטִים וְסָתִים מִכָּל סִטְרוֹי. מִדְּאִתְגְּזַר אִתְפְּתַח מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוֵי אָטִים וְסָתִים כְּקַדְמִיתָא. Also, “the Lord passed over the door”: that door which is the opening of spirit and body. That circumcision is of such significance can be seen from Abraham: before he was circumcised he was, as it were, a closed vessel, impervious on all sides, but when he was circumcised, and the sign of the letter yod of the Holy Name was manifested in him, he became open to supernal influences,

וְהַיְינוּ רָזָא דְּתָנֵינָן, (בראשית י״ח:א׳) וְהוּא ישֶׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מִשּׁוּם דְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ"ד. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק דְּהוּא אַשְׁרֵי בְּגִלּוּיָא דָּא, חֶסֶד בְּצֶדֶק. וְדָא הוּא פִּתְחָא, דְּמַשְׁכְּנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב הָאֹהֶל, הָאֹהֶל הַיָּדוּעַ. this being the inner meaning of the words, “he sat at the door of the tent in the heat of the day” (Gen. XVIII, I), i.e. of the supernal holy Tent.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי יוֹ"ד, אִתְבָּשַּׂר, (נ"א אתבשם) וְאִתְבְּרַךְ בְּפֶתַח הָאֹהֶל, דְּהִיא צֶדֶק, לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶ"ד. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כְּחוֹם הַיּוֹם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּשַׁלְטָא חֶסֶד, חוּלָקָא דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּהַאי פֶּתַח הָאֹהֶל, אִתְבַּסַּם לְקָבְלֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּאִתְבָּסָּם בְּחֶסֶ"ד, מִדְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ"ד. R. Eleazar said that when the yod was manifested he received the glad tidings that Grace was confirmed with Righteousness.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּדָא הוּא פִּתְחָא קַדִּישָׁא, כִּתְרָא עֲשִׁירָאָה. כְּחוֹם הַיּוֹם, כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ כִּתְרָא דְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כְּחוֹם הַיּוֹם. כְּמָה דְּיָתִיב בְּהַאי, כַּךְ יָתִיב בְּהַאי, דְּלָא סָלִיק הַאי בְּלא הַאי. R. Abba said it refers to the tenth crown (that of Grace), with which he was then endowed, as indicated by the words “in the heat of the day”, namely at the time when Grace predominates.

דָּבָר אַחֵר וְעָבַר יְיָ לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם. מַאי וְעָבַר. דְּעָבַר עַל שׁוּרֵי דִּינָא דְּכִתְרִין, (נ"א דקטרין) דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּכִתְרִין אַחֲרָנִין דִּלְעֵילָּא, וְשָׁרָא לְהוּ מִקִּיּוֹמֵיהוֹן, וְעָבַר עַל אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, וּלְנַטְרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין הוּא, כָּל וְעָבַר, וְעָבַרְתִּי, וַיַּעֲבֹר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְבַר עַל כָּל אוֹרְחוֹי, אוֹ לְדִינָא, אוֹ לְרַחֲמֵי. הָכָא וְעָבַר, בְּגִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, הָתָם וַיַּעֲבֹר, בְּגִין לְרַחֲמָא. According to another explanation, the word “pass” here signifies that God passed over the pleadings of the lower crowns, which were connected with certain celestial crowns, and loosened them from their foundations, and did constraint to Himself in order to execute judgement on them and to guard Israel.And so whenever the word “pass” is used of the Almighty, it means “constraining or forcing Himself”, whether to exercise mercy or severity.¹This explanation is based on the use in Talmudic Hebrew of the expression “abar ‘al middothav” (lit. passed beyond his usual qualities), to mean “forcing or constraining oneself”.

וְעָבַר יְיָ' לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם וְגוֹ'. תָּנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי קְרָא קַשְׁיָא, וְכִי וְרָאָה אֶת הַדָּם וְאַחַר כַּךְ וּפָסַח, דְּמַשְׁמַע דְּסִימָנָא הוּא דְּעָבִיד. וְאִי תֵּימָא בְּגִין דָּמָא דְּאִיהוּ מִצְוָה, אֲמַאי לְבַר. וַאֲמַאי בִּתְלַת דּוּכְתֵּי דְּפִתְחָא. וְהָא כְּתִיב (דניאל ב׳:כ״ב) הוּא גַּלֵּי עֲמִיקָתָא וְגוֹ'. וּמַאי טַעְמָא בָּעָא דְּאִתְגַּלְיָא דָּמָא עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. ¹The first 16 lines of the Hebrew text do not appear in the translation as explained in the Translator’s note on page 34b.FOR THE LORD WILL PASS THROUGH…. R. Jose commented on the expression, “The Lord shall see the blood… and pass over”. ‘Does God then’, he said, ‘require a sign? Are not all secrets revealed to Him? The explanation, however, is that only when a thought-be it good or evil-is translated into action, does it bring about its due result above, whether for reward or punishment, saving only the intention of idolatry, of which it says, “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (Deut. 11, 16).’

אֶלָּא תָּנָא, כְּתִיב, (דברים ל"ב) וַיַּרְא יְיָ' וַיִּנְאָץ, וּכְתִיב, (בראשית ו׳:ה׳) וַיַּרְא יְיָ' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ. וְתָנֵינָן לָא אִתְחָזֵי אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא, אֶלָּא כַּד אִתְחָזֵי לְתַתָּא עוֹבָדָא דְּאִתְעָבֵידוּ עוֹבָדָא מִנֵּיהּ וְעַל דָא (נ"א ועד דעבדין עובדא לתתא) לָא מַשְׁגִּיחִין (נ"א לאבאשא), בַּר הִרְהוּרָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִּיב, (דברים י״א:ט״ז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם. וּמִדְּאִתְעָבֵיד עוֹבָדָא, אַשְׁגָּחוּתָא דִּלְעֵילָּא אִתְּעַר, וּבְגִין כַּךְ, כֹּלָּא, בֵּין לְטָב וּבֵין לְבִישׁ, בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא. The explanation, however, is that only when a thought-be it good or evil-is translated into action, does it bring about its due result above, whether for reward or punishment, saving only the intention of idolatry, of which it says, “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (Deut. 11, 16).’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, כָּל שְׁוָקֵי מִצְרַיִם, מַלְיָין טַעֲוָון הֲווֹ, וְעוֹד דִּבְכָל בֵּיתָא וּבֵיתָא, הֲווֹ שְׁכִיחֵי זִינִין, דְּמִתְקַטְרֵי בְּחָרָשַׁיְיהוּ, בְּאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין דִּלְתַתָּא, וּמִתְעָרִין רוּחַ מִסְאֲבָא בְּגַוַויְיהוּ. As to the significance of the hyssop, R. Jose explained that all the streets and market-places of the Egyptians were filled with idols, and all their houses with implements of magic to link them with lower “crowns”,

וְרָזָא דְּמִלָּה תָּנָא, כְּתִיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. אֲגוּדַּת אֵזוֹב לָמָּה. בְּגִין לְבַעֲרָא רוּחַ מִסְאֲבָא מִבֵּינַיְיהוּ, (נ"א האי קרא קשיא וכי וראה את הדם ואחר כך ופסח דמשמע דסימנא הוא דעביד אמאי והא כלא גלייא קמיה קודשא בריך הוא וכתיב הוא גלי עמיקתא ומסתרתא אלא תנא כתיב וירא יי' וינאץ וגו' וכתיב וירא יי' כי רבה רעת וגו' ותנינן לא אתחזי אשגחותא לעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא ומדאתעבד עובדא אשגחותא לעילא אתער ובגין כך כולא בין לטב בין לביש בעובדא תלייא מלתא. ולקחתם אגודת אזוב וגו' אגודת אזוב למה ומאי טעמא בעא דאתגלייא דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות. אמר רבי יוסי כל שוקי מצרים מליין טעוון הוו ובכל ביתא וביתא הוו שכיחי זינין דמקטרין בחרשייהו באינון בתרין תתאין דלתתא ומתערין רוח מסאבא בגוייהו ועל דא אגודת אזוב בגין לבערא רוחי מבינייהו) וּלְאַחֲזָאָה בְּפִתְחַיְיהוּ, בְּהָנֵי תְּלַת דּוּכְתֵּי, מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא. חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בְּגַוַויְיהוּ בְּגִין כַּךְ, וּפָסַח יְיָ' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף, מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁמָא קַדִּישָׁא רָשִׁים עַל פִּתְחָא. and therefore it was necessary to purge the doors with the hyssop, in order that these powers might be exorcised; and this was done in three places, namely upon the lintel and the two side-posts. THEREFORE THE LORD WILL PASS OVER THE DOOR AND WILL NOT SUFFER THE DESTROYER TO COME IN UNTO YOUR HOUSES, because he will see the design of His Holy Name upon the door.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי דָּמָא, דְּהָא תָּנֵינָן, חִוָּור וְסוּמָק וְחַד דְּכָלִיל בֵּינֵי גַּוְונֵי. אֲמַר לֵיהּ, תְּרֵי דָּמֵי הֲווֹ, חַד דְּמִילָה, וְחַד דְּפִסְחָא. דְּמִילָה רַחֲמֵי. דְּפִסְחָא דִּינָא. Said R. Judah: ‘But if so, why was blood only required, seeing that, as we have been taught, the divine attributes are symbolized by three colours, white, red, and a colour which is between the two and combines both?’ R. Jose replied: ‘The blood was of two kinds, that of circumcision and that of the Passover lamb, the former symbolizing mercy and the latter justice.’

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָאו הָכִי, אֶלָּא כְּמָה דְּאוֹלִיפְנָא, דְּאַחְזָר הַהוּא דָּמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְרַחֲמֵי, כְּאִילּוּ הֲווֹ חִוָּור בְּגוֹ גַּוְונֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (יחזקאל ט״ז:ו׳) וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וְאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וְגוֹ'. וְאַף עַל גַּב דְּהֲוָה סוּמָקָא, אִתְחֲזָר לְרַחֲמֵי, דִּכְתִּיב בְּדָמַיִךְ חֲיִי. וּבְגִין כָּךְ, רָשִׁים פִּתְחָא בִּתְלַת סִטְרִין, חַד הָכָא, וְחַד הָכָא, וְחַד בֵּינַיְיהוּ. Not so,’ rejoined R. Judah. ‘It is even as we have been taught, that the Holy One made the blood a symbol of mercy, as if there were white in it, and therefore it says: “And when I passed by thee and saw thee polluted in thine own blood, I said unto thee: In thy blood live” (Ezek. 16, 6). To this end was the door smeared with blood in three places, viz. on two sides and in the middle.’

תָּאנֵי ר' חִזְקִיָּה, תְּרֵין דָּמֵי אִתְחָזוּ, לָקֳבֵל תְּרֵי כִּתְרִין, דְּאִתְחָזוּ (נ"א דאתערו) לְעֵילָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַד כִּתְרָא דִּכְלִילָא בִּתְרֵין סִטְרִין טְמִירִין, בְּרַחֲמֵי וְדִינָא. R. Hezekiah, however, held that two kinds of blood appeared on the doors to represent the two “crowns” which were manifested at that moment in the regions above. R. Jose maintained that it was one crown consisting of two sides blended, viz. mercy and justice.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּכַמָּה אַתְרִין חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל בְּנוֹי: עָבֵד בַּר נָשׁ בֵּיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, כְּתוֹב שְׁמִי, וְשַׁוֵּי לְפִתְחָךְ, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָא, וַאֲנָא אוֹתִיב לְבַר בְּפִתְחָךְ לְנַטְרָא לָךְ. וְהָכָא אָמַר, רָשִׁים עַל פִּתְחָא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּילִי, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָךְ, וַאֲנָא נָטִיר לָךְ לְבַר, דִּכְתִּיב וְאַתֶּם לא תֵּצֵאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וּכְתִיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וּפָסַח ד' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף. Said R. Abba: ‘In how many ways does the Holy One show His lovingkindness to His people! A man builds a house; says the Holy One to him: “Write My Name and put it upon thy door (mezuzah), and thou wilt sit inside thy house and I will sit outside thy door and protect thee!” And here, in connection with the Passover, He says: “You inscribe on your doors the sign of the mystery of My Faith and I shall protect you from the outside!”

תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּגַוְונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עֲבָדוּ בְּהַהוּא שַׁעֲתָא. מַה שְּׁמָא קַדִּישָׁא ה אִתְחֲזָר בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, אוּף הָכִי אִתְחֲזָר הַאי דָּמָא בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, דִּכְתִּיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, רְשִׁימָא דְּכֻלְּהוּ סוּמָקָא, לְאִתְחֲזָאָה, דְּהָא אִתְחֲזָר בְּדִינָא, לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. They inscribed the likeness of the Holy Name in the form of the letter He’. As the Holy Name was then turned from Mercy to Judgement, chastisement came into (God’s) view at that time. Everything was turned into red, as a symbol of vengeance on Israel’s enemy.

וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּגַוְונָא דְּהַוֵי לְעֵילָּא בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כַּד בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה לְתַתָּא, אִי רַחֲמֵי רַחֲמֵי, וְאִי דִּינָא דִּינָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ'. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס״ג:א׳) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה. דְּזַמִּין לְאַחֲזָאָה (נ"א לאתחזרא) כֻּלְּהוּ דִּינָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. Esoterically speaking, it is fitting to show below the colour corresponding to the state above, whether mercy or judgement. And as it was then even so shall it be in the future, as it says: “Who is this that cometh from Edom (=Rome), with dyed garments from Bozra?” (Isa. LXIII, I); for He will clothe Himself entirely in judgement to avenge His people.’

וְאַתֶּם לֹא תֵּצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, (אמר רבי ירמיה) לָא לִיבָעֵי לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֵיזַל בְּשׁוּקָא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשׁוּקָא, בְּזִמְנָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּמָתָא, דְּכֵיוָן דִּרְשׁוּתָא אִתְיְיהִיב לִמְחַבְּלָא, מַאן דְּפָגַע בֵּיהּ אִתְּזַק. וְהָכָא מִשּׁוּם דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לָא בַּעְיָא לְנָפְקָא לְבַר. AND NONE OF YOU SHALL GO OUT AT THE DOOR…. The reason is found in the dictum of R. Isaac, that, when punishment impends over a place a man should not go out into the open, since, once the Destroyer is given leave, he does harm indiscriminately, and makes no distinction between the righteous and the unrighteous; therefore the people of God should hide themselves lest they be consumed in that vengeance which is the due of the Destroyer.

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא לְמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם. וְכֵן תָּנָא, בְּכָל אִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא, אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. תָּנָא רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, (ישעיהו י״ט:כ״ב) וְנָגַף יְיָ' אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפֹא. נָגוֹף לְמִצְרַיִם, וְרָפֹא לְיִשְׂרָאֵל. מַאי וְרָפֹא. מִמַאי שֶׁנִּימוֹלוּ צְרִיכִים רְפוּאָה. R. Jose said that the same power which exercised judgement on the Egyptians was the agent of mercy to Israel, as it is written: ” When I see the blood I will pass over you” (v. 16). For, as we have been taught, all the holy crowns above contain at one and the same time both judgement and mercy. R. Hezekiah drew the same inference from the verse, “And the Lord shall smite Egypt, smiting and healing” (Isa. 19, 22), i.e. smiting the Egyptians and healing Israel, to wit, from the wound of circumcision,

וְתָנָא, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרָאֵי, בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְׂרָאֵל. דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, (אמר רבי חזקיה) מַהוּ דִּכְתִּיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח, מַאי עַל הַפֶּתַח. וּפָסַח יְיָ' עֲלֵיכֶם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֲבָל עַל הַפֶּתַח, עַל הַפֶּתַח מַמָּשׁ זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. וְאֵי זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. הוֵי אוֹמֵר זוֹ מִילָה. the phrase “the Lord will pass over the door” suggesting the “door” of the body, which is the place of circumcision.

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְּעַר לְגַבָּהּ (נ"א אתערב ביה) דְּכוּרָא. וּמַאן דְּכוּרָא. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּמַשְׁמַע, דְּדָא בְּלָא דָּא לָא סַלְּקָא, וּבְגִין דָּא, דָּא מָחֵי, וְדָא מַסֵּי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. R. Simeon interpreted it in a similar way: at the moment when the night was divided and the Holy Crown (the Sefirah Kether) was moved to unite with the masculine principle which is the supernal Grace- for they never manifest themselves one without the other- one smote and the other healed.

וּכְתִיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח הַיָּדוּעַ. מַאי הַפֶּתַח, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ פִּתְחָא וּמְשִׁיכָא דְּרוּחָא וְגוּפָא, וְתָא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם, הֲוָה אָטִים וְסָתִים מִכָּל סִטְרוֹי. מִדְּאִתְגְּזַר אִתְפְּתַח מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוֵי אָטִים וְסָתִים כְּקַדְמִיתָא. Also, “the Lord passed over the door”: that door which is the opening of spirit and body. That circumcision is of such significance can be seen from Abraham: before he was circumcised he was, as it were, a closed vessel, impervious on all sides, but when he was circumcised, and the sign of the letter yod of the Holy Name was manifested in him, he became open to supernal influences,

וְהַיְינוּ רָזָא דְּתָנֵינָן, (בראשית י״ח:א׳) וְהוּא ישֶׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מִשּׁוּם דְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ"ד. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק דְּהוּא אַשְׁרֵי בְּגִלּוּיָא דָּא, חֶסֶד בְּצֶדֶק. וְדָא הוּא פִּתְחָא, דְּמַשְׁכְּנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב הָאֹהֶל, הָאֹהֶל הַיָּדוּעַ. this being the inner meaning of the words, “he sat at the door of the tent in the heat of the day” (Gen. XVIII, I), i.e. of the supernal holy Tent.

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי יוֹ"ד, אִתְבָּשַּׂר, (נ"א אתבשם) וְאִתְבְּרַךְ בְּפֶתַח הָאֹהֶל, דְּהִיא צֶדֶק, לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶ"ד. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כְּחוֹם הַיּוֹם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּשַׁלְטָא חֶסֶד, חוּלָקָא דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּהַאי פֶּתַח הָאֹהֶל, אִתְבַּסַּם לְקָבְלֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:א׳) וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּאִתְבָּסָּם בְּחֶסֶ"ד, מִדְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ"ד. R. Eleazar said that when the yod was manifested he received the glad tidings that Grace was confirmed with Righteousness.

אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּדָא הוּא פִּתְחָא קַדִּישָׁא, כִּתְרָא עֲשִׁירָאָה. כְּחוֹם הַיּוֹם, כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ כִּתְרָא דְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כְּחוֹם הַיּוֹם. כְּמָה דְּיָתִיב בְּהַאי, כַּךְ יָתִיב בְּהַאי, דְּלָא סָלִיק הַאי בְּלא הַאי. R. Abba said it refers to the tenth crown (that of Grace), with which he was then endowed, as indicated by the words “in the heat of the day”, namely at the time when Grace predominates.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָּל בְּכוֹר וְגוֹ'. (כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון וגו') ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רִבִּי חִיָּיא רָכִיב בְּחַמְרָא. אָמַר ר' יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא וְנַצְלֵי, דְּהָא מָטָא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְתָנֵינָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. אֲמַאי זָהִיר. מִשּׁוּם דְּהִיא שַׁעֲתָא דְּתַלְיָא דִּינָא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַּעְתֵּיהּ, נָחַת ר' חִיָּיא וְצַלֵּי. AND IT CAME TO PASS THAT AT MIDNIGHT THE LORD SMOTE ALL THE FIRSTBORN IN THE LAND OF EGYPT. R. Hiya and R. Jose were once journeying from Usha to Lydda, the former mounted on an ass. Said R. Jose: ‘Let us pause awhile and pray, for the time of the afternoon prayer is at hand and we have been taught particularly never to neglect this prayer. Why so? Because severity is then dominant, and therefore a man should pay special heed to this prayer.’ R. Hiya descended and they recited their prayers, after which they continued on their way.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, נָטָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְר' יוֹסֵי אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּדַעְתָּאי, דְּלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּעַמָּא. אִי רֵישֵׁי עַמָּא זַכָּאִין, טַב לְעָלְמָא, טַב לְעַמָּא. וְאִי לָא זַכָּאִין, וַוי לְעָלְמָא, וַוי לְעַמָּא. As they journeyed, evening drew on, and they saw that the sun was setting. Said R. Hiya: ‘Why art thou silent?’ R. Jose replied: ‘I was reflecting that the condition of mankind depends entirely on their leaders: when these are worthy, the world and all in it prosper, but when they are unworthy, woe to the world and woe to the people!’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כְּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רוֹעֶה וַיֹּאמֶר יְיָ לא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יָשׁוּבוּ, יֵשְׁבוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. לְבֵיתוֹ, בְּבֵיתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי. Said R. Hiya: ‘Indeed thou speakest the truth, for it is written, “I saw all Israel scattered upon the hills as sheep that have not a shepherd, and the Lord said, These have no master; let them return every man to his house in peace” (I Kings 22, 17). Instead of “let them return to” (yashubu) we should expect the text to say “let them stay in” (yeshbu be-) their houses, since they had as yet not left them!

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא זָכֵי, עַמָּא מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד וְגוֹ' הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, (ס"א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו') דָּוִד חָב, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא מִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ, עַמָּא מִשְׁתֵּזְבָן. דְּהָא דִּינָא לָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, כְּלוֹמַר, (ס"א אם אלו) אִלּוּ לָא הֲווֹ רֵישִׁין לְעַמָּא, מֵהַאי אוֹרְחָא יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. כֻּלְּהוּ מִשְׁתֵּזְבָן, אִי רֵישֵׁיהוֹן מִתָּפְסָן. וַאֲפִילּוּ יְהוֹשָׁפָט אִתְגְּזַר עָלֵיהּ לְאִתְעַנְּשָׁא, מִשּׁוּם דְּאִתְחֲבָּר בְּאַחְאָב. אִי לָאו הַהוּא צְוָוחָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א כ״ב:ל״ב) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. The explanation is that, as we have been taught, when the head (in this case, the king of Israel) is unworthy, the people are punished for his guilt, as David expressed it: “Lo, I have sinned… but these sheep what have they done?” (2 Sam. 24, 17); but as “these have no master (because Ahab was punished for his disobedience and killed in the battle) let them return… in peace”. Thus, when the head of the people is punished, the people escape punishment, for then the attribute of Justice can claim no power over them (having already been appeased). And Jehoshaphat also would have been punished for joining Ahab had he not “cried out” (I Kings 22, 32).’

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי רָמַשׁ לֵילְיָא, אָמְרוּ, מַה נַּעְבִיד, אִי נֵיזִיל חָשַׁךְ לֵילְיָא, אִי נֵיתִיב דַּחֲלָא הוּא. סָטוּ מֵאוֹרְחָא, יָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד. וְיָתְבוּ וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא דְּמִיכוּ. As they thus proceeded on their journey, night came on. They said: ‘What shall we do? Should we go on we shall be lost in the darkness, and to stay here may be dangerous.’ So they turned off the road a little way, and sat down under a tree, keeping themselves awake by conversing on Scriptural subjects.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, חָמוּ חַד אַיַּלְתָּא דְּעָבְרָא קָמַיְיהוּ, וַהֲוַת צַוְחַת וּרְמִיאַת קָלִין שָׁמְעוּ, קָמוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי וְאִזְדַּעֲזָעוּ. שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּמַכְרְזָא וְאָמַר, מִתְעָרִין קוּמוּ. נַיְימִין אִתְּעָרוּ. עָלְמִין, אִזְדְּמָנוּ לְקָדְמַת מָרֵיכוֹן. (דהא קלא נפק דכאיב אילתא דלעילא ותתא. דכתיב (תהילים כ״ט:ט׳) קול יי' יחולל אילות ויחשוף יערות) דְּהָא מָרֵיכוֹן מַפִיק לְגַּן עֵדֶן, דְּאִיהוּ הֵיכָלֵיהּ, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִּיב וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. At midnight they heard a sound, and lo, a hind passed by, crying loudly. R. Hiya and R. Jose started up, trembling. Then they heard a voice, proclaiming in a loud tone: ‘Ye who are awake, arise! Ye who are sleeping, wake! Ye worlds prepare to meet your Lord.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הַשְׁתָּא פָּלְגוּ דְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. וְקָלָא דָּא, הוּא קָלָא דְּנָפַק, וְכָאִיב אַיַּלְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, דִּכְתִּיב קוֹל יְיָ' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע דָּא. Said R. Hiya: ‘It must now be just midnight, and this is the voice that “maketh the hinds to travail” (Ibid.).

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְחָזֵי עַל (ויצא קע"ו) גִּנְתָּא, כָּל גִּנְתָּא אִתְכְּנַשׁ, וְלָא מִתְפְּרַשׁ מֵעֵדֶן. וּמֵהַאי עֵדֶן מַבּוּעֵי נָפְקִין, לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְהַאי גִּנְתָּא, אִתְקְרֵי צְרוֹרָא (קע"ג) דְּחַיֵּי, דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין צַדִּיקַיָּא, מִנְּהִירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ. וְתָנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָּא דְעֶדֶן לְאִשְׁתָּעֲשֶׁעָא עִם צָדִיקַיָּיא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקַרֵי עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵּימָן הֲפִיחִי גָּנִי יִזְּלוּ בְּשַׂמָיו יָבוֹא דּוֹדִי לְגָנוֹ וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו מַאי וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו אִלֵין קֹרְבָּנִין דְּאִתְקְרַבוּ קַמֵּיהּ מִּנִשְׁמָתֵּיהוֹן דְצַדִיקָיָּיא הָאי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא שְׁאָר קֹרְבָּנִין מַמָּשׁ. The esoteric significance of it is as follows. At the hour when the Lord thus shows Himself in the Garden, all the Garden assembles and keeps close to Eden, from whence the stream of life flows forth into numerous channels. The Garden is called “the Bundle of Life”, and in it the pious are beatified with the light of the world to come. And at the hour when the Holy One, blessed be He, reveals Himself to these saints, a voice is heard, crying: “Awake, O north wind, come, O thou south, blow upon my garden, may its spices flow out. Let my beloved into his garden come, his pleasant fruit to eat” (S.S. 4, 16). The “pleasant fruit” signifies the sacrifices which are offered to the Holy One out of the soul-essence of the righteous. These offerings take place at midnight.’

אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתְּ, וַאֲנָא לָא שְׁמַעְנָא מִידִי בְּהַאי, וְלָא אֵימָא, אֲבָל הָא זָכֵינָא לְכָל הַאי, וְאָרְחָא אִתְתְּקַן קָמָן. אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מַדְכֵי שְׁוָקִין דִּטְבֶרְיָה, נֵיזִיל גַּבֵּיהּ. יָתְבוּ, עַד דְּהֲוָה נָהִיר יְמָמָא. כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, קָמוּ וְאַזְלֵי. כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ. אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב, וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בִּידֵיהּ. Said R. Hiya: ‘This is a good question, which I am unable to answer. However, I have heard that R. Simeon ben Yochai is at present “purifying the streets of Tiberias” (cf. Midrash, Gen. R. 170a), therefore let us go to him.’ They remained beneath the tree until the morning, and then set forth. When they reached the place where R. Simeon was, they found him sitting deep in study, with an Haggadic book in his hand.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר, כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, לָמָּה כְּתִיב מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דַּעְתַּיְיהוּ דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן הוּא כְּאַיִן, דְּלָא אִדְבָּקוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, (בתתאין) וְשַׁוְיָין לָקָבְלַיְיהוּ מְהֵימָנוּתָא דִּשְׁטוּתָא, אֲבָל מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, כְּהַאי עִלְעוֹלָא, דְּסַחֲרָא (ס"א דפרחא) בְּרוּחָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּקָיְטָא בְּרֵיקַנְיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין. He was commenting on the verse: “All nations are before Him as nothing and they are counted to him as less than nothing” (Isa. 40, 17). ‘The word “nothing”,’ he said, ‘describes the religion of the pagans, who do not bring the heavenly and the earthly into union and adopt a faith of folly; and they are “counted less than nothing”, like chaff blown about by the wind.’

עוֹד פָּתַח וְאָמַר, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אֵת דָּא יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֵת דָּא שְׂמָאלָא. אוֹלִיפְנָא, דְּסָטָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא, וְסָטָא שְׂמָאלָא, וּבָרָא יַת אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. He also interpreted the verse: “God created the (eth) heavens and the (eth) earth” (Gen. I, I), referring the first eth to the Right Hand and the second to the Left Hand; and these two “stand together” (Isa. 48, 16)

מַהוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא לָאו הָכִי, (נ"א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אֶלָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דְּאִינּוּן אֵ"ת וְאֵ"ת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. בְּזֹאת הַהִיא, דְּשַׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דִּכְלִילָא אֵ"ת בְּזֹאת. through the agency of the Crown which is called zoth and which comprises both Mercy and Judgement.

פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אִי נִיחָא קָמֵיהּ דְּמֹר, דְּנֵימָא חַד מִלָּה, עַל מַה דְּאָתֵינָא כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵהַאי דְּאָמַר מֹר, אִשְׁתְּמַע דְּהַאי פְּסוּקָא בְּהַהוּא מִלָּה אָתָא וַאֲנָן אוֹרְחָא אִתְתַּקְנָא קָמָּן, לְמֵיתֵי לְמִשְׁאַל קַמָּךְ. Thereupon R. Hiya said: ‘Will our master allow us to explain why we have come? It is written: “and it came to pass that at midnight the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt”, and from what we have just heard we gather that this verse contains the same idea which you have been expressing, so that we have just come at the right time to consult you.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ'. מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְאִתְיַשְּׁבָא בְּכִתְרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, נְהִירוּ עַל כָּל בּוּצִינִי דְּנָהֲרוּ כִּתְרִין וְעִטְּרִין. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, דְּנָחִית בְּכִתְרוֹי, מִכִּתְרָא לְכִתְרָא, מִנִּזְרָא לְנִזְרָא, מִנְּהִירוּ לִנְהִירוּ, מִבּוּצִינָא לְבוּצִינָא. לְאַשְׁגְּחָא בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ד:ב׳) יְיָ' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם וְגוֹ'. R. Simeon prefaced his answer with a reference to the verse: “Who is like unto the Lord our God who dwelleth on high, and yet humbleth himself to behold the things that are in heaven and earth?” (Ps. 113, 5), which he expounded thus: ‘ “Who is like unto the Lord our God”, who ascends to the highest spheres in order to be crowned with the supernal holy crown, the splendour of which is more resplendent than the glories of all lesser crowns; “and yet he humbleth himself’ to descend from crown to crown, that is, from one sphere to another, from one abode of light to another, and each one lower than the last, and all this in order to exercise His providential care for the higher and lower worlds?’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. כַּחֲצִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ כַּחֲצוֹת, כְּגַוְונָא דְּאָמַר מֹשֶׁה. וְאִי כְּמָה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא, דְּלָא יִיִמְרוּן אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא. הָא קוּשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ קַיְּימָא, בג' גַּוְונֵי, דְּאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל יֵימְרוּן הָכִי. חַד, דְּאִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. אֲמַאי קָאָמַר, כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. כְּמָה דְּלָא אִתְכְּוָון שַׁעֲתָא, דְּהָא לָא יִתָּפְסוּן בְּמֹשֶׁה, אֶלָּא בְּפַטְרוֹנָא, בְּגִין דְּאָמַר כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. תְּרֵי, דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְלָא הֲוָה הָכִי, אֶלָּא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. עַל כָּל פָּנִים אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמֵי יִיִמְרוּן הָכִי, דְּהָא לָא אִתְבַּרְרוּן מִלֵּי. תְּלַת דְּאִיהוּ אָמַר מִשְׁמָא דְּפַטְרוֹנָא כַּחֲצוֹת, וּכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. He then proceeded: ‘Instead of “at midnight” in this passage we should have expected “about (ka-hazi) midnight”, which was the phrase actually used by Moses when he predicted the event. Our colleagues, we know, explain that Moses used the word “about”, so that, were the event not to occur at the exact second of midnight, the Egyptian astrologers should have no chance of calling him a liar. But this hardly solves the difficulty, for in that case he should not have put the expression in the mouth of the Lord (Ex. 11, 4). Another difficulty is that Moses, when speaking of the death of the firstborn, referred to the “firstborn of the maidservant that is behind the mill” (v. 5), yet in our verse we read of the “firstborn of the captive that was in the house of the pit”.

וְעוֹד, שְׁאֵלְתָּא דִּילְכוֹן, יַתִּיר עַל מָטוּל דְּלָא יָכִיל בְּעִירָא לְמִסְבַּל. אֲמַאי הֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְלָא בִּימָמָא. וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשִׁין דְּבָתַר רֵחַיָּא. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא אִתְכְּשַׁר (נ"א אתבשר) בִּנְבִיאָה מְהֵימָנָא. And on top of all comes your question, which is the last straw that breaks the camel’s back. The whole subject, however, is explained esoterically among “the reapers of the field”, for it contains a supreme mystery, having been proclaimed by the faithful prophet, even Moses, of whom it is written,

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (תהלים נה) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ. יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם: מִשֵּׁת וַחֲנוֹךְ. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ: מִנֹּחַ וּבָנָיו. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ: מֵאַבְרָהָם וְיִצְחָק. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן: מִיַּעֲקֹב. מֵחֲבֵרֶיךָ: מִשְּׁאָר נְבִיאֵי. וְכִי גֶּבֶר דְּסָלִיק בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּלָא סָלִיק בַּר נָשׁ אַחֲרָא, לָא יָדַע מַה דְּאָמַר. “Thou art fairer than the children of men; grace is poured into thy lips; therefore God hath anointed thee with the oil of gladness above thy fellows” (Ps. 45, 3, 8). “Thou art fairer than the children of men” refers to Seth and Enoch; “grace is put into thy lips” means that Moses was greater than Noah and his sons; “therefore God hath blessed thee” signifies that he was above Abraham and Isaac; “oil of gladness” suggests that Moses was greater than Jacob; and “above thy fellows” that he was above all other prophets. Could a man so great, who ascended to degrees not attained by any other, have spoken with such a lack of precision?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, הַאי כִּתְרָא דְּאִקְרֵי זֹא"ת, אִתְקְרֵי אִשָּׁ"ה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. אֲמַאי. מִשּׁוּם כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת. מַאן הוּא אִישׁ. הַהוּא דְּאִקְרֵי זֶה. וְדָא הוּא אִישׁ דְּכָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. הָאִישׁ הַזֶּה. וְאִקְרֵי אִישׁ זֶה, וְזֶה אִישׁ. וְזֹאת, אִתְנְסִיבַת מִזֶּה דְּאִקְרֵי זָכָר. The truth, however, is as follows. It is written: “Who is this that cometh out of the wilderness like pillars of smoke?” (S.S. 3, 6). This smoke symbolizes the Crown which is called Zoth (lit. this, i.e. the Sefirah Malkuth- Kingdom) and “Woman”; as it is written, “This (le-zoth) shall be called woman” (Gen. 2, 23).

וּבְגִין דָּא, אִיהִי תָּמָר דְּכָר וְנוּקְבָּא, דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלֹא דָּא. תָּמָר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. מַה עָשָׁן, סָלִיק חִוָּור וְאוּכָם, אוּף הָכָא, כֹּלָּא כָּלִיל בָּהּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי בְּחַד שַׁעֲתָא, חִוָּור לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּכָם לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. This Crown which is called zoth rules over the middle of the night, so that it is able to be at one and the same moment white to Israel and black to the heathens;

וְעוֹד דְּהַאי לֵילְיָא לָא אִתְפְּלַג, לָא עָבִיד נִימוּסוֹי. מְנָא לָן. מֵאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ד:ט״ו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דְּאִתְפְּלַג לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א' י"ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כְּמִפְלַג. דְּמֹשֶׁה יָדַע דְּלָא יַעְבֵּיד נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג. and so long as the night is not divided it cannot perform this function, as we leam from the case of Abraham, for whom, as we are told, “the night divided against them” (Gen. 14, 15). So here, Moses used the expression ka-hazoth, meaning thereby “when the night is divided”, knowing that it would not perform its function till then;

וְהָכִי הֲוָה, דְּלָא עָבִיד לֵילְיָא נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג, בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, עָבֵד נִימוּסוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. מַאי בַּחֲצִי. בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי זֹאת, לְמֶעְבַּד נִמּוּסִין תָּדִירָא, וְכָל נִימוּסָא דְּאִתְעָבִיד בְּלֵילְיָא, בְּפַלְגוּתָא בַּתְרָאָה אִתְעָבִיד. but the latter expression “in the middle” (lit. half) means “in the second half’, which is always the period when this zoth executes judgements.

סְתָמָא דְּמִלָּה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִּתְרָא תַּתָּאָה דְּקוּזְמִיטָא דְּמַלְכוּתָא (נ"א ממלכותא) דִּלְעֵילָּא. עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּתְרָא שְׂמָאלָא, תַּתָּאָה מִינָהּ, דְּקוּזְמִיטָא מִבָּתַר אַרְבַּע (נ"א מכתרה אחר) רְחַיִּין, אַרְבַּע מַשִׁירְיָין. (משמע') מִשּׁוּם דִּכְתִּיב אַחַר הָרֵחָיִם, (ולא מן הרחים.) וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, תַּתָּאִין מִתַּתָּאִין, נוּקְבָּא מִנּוּקְבְתָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאָתָנֵי בִּבְעִירֵי וַחֲמָרֵי, בְּרַבְרְבֵי בְּזוּטְרֵי, וּמְקַבְּלִין מִנְּהוֹן גּוּבְרִין וְנוּקְבִין. עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, אִינּוּן דְּנָפְקִין מִשִּׁפְחָה. דִּי בְּהוֹן עַבְדִין לַאֲסִירֵי, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן לְעָלְמִין, וְלָא יִפְקוּן לְחֵירוּ. As to the references to the “firstborn behind the mill”, and to the “firstborn of the captive and of the cattle”, they relate to the three grades of impurity, with all their spirits and powers, higher and lower, with whom Pharaoh, being himself the wiliest of all his magicians, endeavoured to entangle the Israelites so subtly and so inextricably that they should never again be free. Here it was that the power of the Holy One, blessed be He, was revealed: for He loosened all the bonds of impurity and broke all those “crowns” of magic, that His children might be liberated.

וּבְרוּחְצָנוּתָא דְּאִלֵּין דַּרְגִּין, סָרִיבוּ מִצְרָאֵי, דִּי בְּהוֹן עֲבָדוּ קִשְׁרָא לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא יִפְקוּן מִן עַבְדוּתְהוֹן לְעָלְמִין. וּבְהַאי אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדֻכְרָנָא דָּא לָא יִשְׁתֵּצֵי מִיִּשְׂרָאֵל לְדָרֵי דָּרִין, דְּאִי לָא הֲוָה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַלְכֵי עַמִּין, וְכָל חָרָשֵׁי עָלְמִין, וְחַכִּימֵי עָלְמִין, לָא יִפְקוּן לְיִשְׂרָאֵל מִן עַבְדוּתָא, דְּשָׁרָא קִטְרִין דִּלְהוֹן, וְתָבַר כָּל אִינּוּן כִּתְרִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן. עַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. Therefore it is written: “Who would not fear thee, O king of nations… forasmuch as among all the wise men of the nations and in all their kingdoms there is none like unto thee” (Jer. 10, 7).’

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָרִים קָלֵיהּ וְאַתְנַח, אָמַר קִנְטוּרָא דְּקִיטְפָא אִשְׁתְּכַח, חֲשַׁבְתּוּן דְּשָׁבַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה זִמְנִין, (דברים ה׳:ו׳) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, (דברים ט״ז:ג׳) הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, (דברים ה׳:ט״ו) וַיּוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, (שמות י״ב:י״ז) הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, (שמות י״ג:ג׳) זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, (דברים יד) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם, (שמות י״ג:ג׳) הוֹצִיא יְיָ' אֶתְכֶם מִזֶּה. Having spoken these things, R. Simeon wept, meditating on the greatness of the Lord; then he lifted up his voice, and said: “And so you thought this passage a bundle of contradictions! But verily, the significance of the Exodus is great indeed! For this reason the Holy One, blessed be He, frequently reminds Israel of her deliverance, as when He says: “Who hath brought thee out of the land of Egypt.” (Ex. 20, 2).

אֶלָּא תָּאנָא, י' כִּתְרִין, אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין, בִּתְלָתָא אִלֵּין דְּאַמָרָן. וּתְלַת קִשְׁרִין קְשִׁירוּ בְּהוּ, עַל ג' דַּרְגִּין אִלֵּין דִּבְהוּ עַבְדוּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא יִפְקוּן מִשִּׁעְבּוּדְהוֹן לְעָלְמִין. Now, as there are ten crowns above, so likewise there are ten such below; and all are concealed in the three grades symbolized by “the firstborn of Pharaoh”, “the firstborn of the maidservant that is behind the mill”, and “the firstborn of the cattle”, by means of which Pharaoh sought to keep the Israelites captive for ever.

זַכָּאִין אַתּוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּבִזְכוּתְכוֹן שָׁרִיאוּ קִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָר תְּלַת קִטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דִּלְכוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. אֶת אַבְרָהָם, הָא קִשְׁרָא חֲדָא, דְּאַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק, הָא קִשְׁרָא תִּנְיָינָא, דְּיִצְחָק. וְאֶת יַעֲקֹב, הָא קִשְׁרָא תְּלִיתָאָה, שְׁלֵימָתָא דְּיַעֲקֹב. Blessed indeed are ye, Abraham, Isaac, and Jacob, for whose sake the knots of magic were loosed, because the Holy One, blessed be He, recollected in His mercy and lovingkindness the indissoluble bonds of your faithfulness, as it says: “And the Lord remembered his covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob” (Ibid. 2, 24).

תָּנָא, כָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין, כֻּלְּהוּ דּוּכְרָנָא לְהַאי, וְעַל הַאי אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ, דְּאִלְמָלֵא הַאי, לָא הֲוָה נְטוּרָא דְּזִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, לָא אִשְׁתְּצֵי דֻּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם מִכָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. תָּא חֲזֵי דִּינָא (ס"א דא') הוּא יְסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל פִּקוּדוֹי, וְכָל מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְּיִשְׂרָאֵל. Festivals, Sabbaths, and all days of moment in Israel have this “remembrance” for their object and basis, therefore the deliverance from Egypt is mentioned in connection with such days. Truly, this “remembrance” is the foundation and root of the whole Torah, the basis of all the commandments and of the real faith of Israel.

וְעוֹד אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא דְּשָׁאִילְתּוּ. תָּנֵינָן, כְּתִיב הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים, וּכְתִיב הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה. אֶלָּא תָּאנָא, עִקָרָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא הֲוָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דְּלֵילְיָא שָׁרָא קִטְרִין, וְעָבִיד נוּקְמִין, וְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן בְּרֵישׁ גַּלֵּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (נ"א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו'.) וּכְתִיב וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִיסָא. Now, as to your question why the last act did not take place by day, the fact is that in this connection there is an apparent contradiction, since on the one hand we read, “to-day come ye out” (Ex. 12, 4), and on the other, “The Lord thy God brought thee out of Egypt at night” (Deut. XVI, I). However, it is true that Israel’s essential redemption took place at night, because only at night does the Holy One exercise judgement, therefore it was night when the knots of sorcery were loosened and the bonds of darkness rent in twain; yet were they led out by day, before the eyes of the world, that all men might marvel at the works of the Lord; therefore they were freed “with a high hand, in front of all the Egyptians” (Num. 33, 3).

אָתוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ, גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָבֵד (רשב"י) שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי. מַאן דְּעָיִיל, לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק, לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּכְתִיב (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ'. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ', דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ. R. Simeon then ceased, and R. Hiya and R. Jose prostrated themselves before him and kissed his hand, saying, with tears in their eyes: ‘Surely not only earthly creatures, but also celestial beings, look out from their abode to catch a sight of thee! The Holy One, blessed be He, built Jerusalem below as a counterpart of the Jerusalem above. He made the walls of the city and the gates thereof holy. None may enter the city unless the gates be opened for him, nor ascend unless the steps of the walls are firm. Who is able to open the gates of the city, who can fix the steps of the walls but R. Simeon ben Yochai? For it is he who opens the gates of the mysteries of wisdom, and fixes the ladder to the higher spheres! It is written, “Three times in the year all thy males shall be seen before the face of the Lord” (Ex. 22, 17). Who then is this “face of the Lord”? None other than R. Simeon ben Yochai! And as to the reference to the “males” appearing before him, indeed only “the males of the males” (the truly manly, i.e. students of the esoteric lore) may draw near to him.’

אָמַר לוֹן, עַד הַשְׁתָּא, לָא סִיַּימְנָא מִלָּה דִּשְׁאֶלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תָּנֵינָן, וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר, כָל בְּכוֹר סְתָם, כִּדְקָאמְרַן. וְכֹלָּא הֲוָה כְּמָה דְּאִינּוּן דְּמִיתוּ, אִינּוּן קְטוּרֵי קִטְרִין, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּחָרָשַׁיְיהוּ בְּאִינּוּן כִּתְרִין. מִנְהוֹן מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּעִלָּאֵי, וּמִנְהוֹן בְּתַתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִינּוּן. וְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם מַלְיָא חֲרָשִׁין הֲוָה. וּכְתִיב כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. R. Simeon continued: ‘I have not yet finished answering your questions. You ask why the smiting of the firstborn took place at night. It was because then they were all at home, and not abroad in the fields.

וְאִתְעָבִיד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרֵי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּבָתֵּיהוֹן, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) וְעָבִיד לֵילְיָא דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְתָנָא הֲוָה נָהִיר לֵילְיָא כְּיוֹמָא דִּתְקוּפָה דְּתַמּוּז, וְחָמָא כָּל עַמָּא דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה. Further, tradition tells us that night was as bright as a day in Tamuz, therefore the whole Egyptian people could witness the mighty hand of the Holy One: “the night shined as the day; the darkness was as light” (Ps. 139, 16).

וּבְשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ אִשְׁתְּכָחוּ כֻּלְּהוֹן מֵתִין בַּשְּׁוָקִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בַּעְיָין לְאַקְבְרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ, וְדָא אַקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא. חָמוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין לְעֵינֵיהוֹן בְּחַד גִּיסָא, וְחָמוּ לְמֵיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּיסָא. וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִיסָא, דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. Nothing so miraculous was witnessed since the creation of the world.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב לֵיל שִׁמוּרִים הוּא לַיְיָ' לְהוֹצִיאָם וְגוֹ', הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיל, מַהוּ שִׁמוּרִים, וְלָא שִׁמּוּר, שִׁמּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ. וּכְתִיב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמִיתָא, וּבָתַר לַיְלָה. Come and see,’ he said, ‘it is written: “It is a night (leyl) of observations unto the Lord for bringing them out from the land of Egypt; this is that night (ha-layla) of the Lord, observations to all the children of Israel” (Ex. 12, 42). Now, why “observations” in plural, and “night” first in the masculine gender (layiil), and then in the feminine (layla)?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כְּתִיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. נַעַר כְּתִיב, מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּכָל זְמָן דְּלָא קַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעַר, מִדְּקַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעֲרָה. אוּף הָכָא, לֵיל עַד לָא קַבִּילַת דְּכַר. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ שִׁמוּרִים דְּכַר הֲוָה זַמִּין לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲבָּר עִמָּהּ דְּכַר, כְּתִיב, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים. שִׁמוּרִים: דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב הַלַּיְלָה הַזֶּה. To indicate the union which took place on that night between the Masculine and Feminine aspects in the Divine attributes, and also the same union which will take place in the future Redemption:

וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְהָכִי שַׁבָּחוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ. לִדְכוּרָא וְלָא לְנוּקְבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דְּלֵית שְׁבָחָא בְּאֲתָר דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְעַל דָּא (נ"א ולדא) מְחַכָּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (ישעיה יב) זֶה יְיָ' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. מִשּׁוּם דְּהָכִי זַמִּין לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (מיכה ו׳:ד׳) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. “As in the days of thy coming out of Egypt will I show unto him marvellous things” (Micah 7, 15).’

יָתְבוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, וְאוֹלִיף לְהוּ רָזָא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַהֲווּ מְהַדְּרֵי בְּכָל יוֹמָא וְיַתְבֵי קָמֵיהּ. חַד יוֹמָא נָפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר, אָזְלוּ בַּהֲדֵיהּ, מָטוּ לְחַד חַקְלָא יָתְבוּ. R. Hiya and R. Jose sat down and R. Simeon taught them the mysteries connected with the book of Leviticus, and they used to come every day and study with him. One day R. Simeon went out for a walk, and they, following, came upon him in a wood. They all sat down,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָּל בְּכוֹר וְגוֹ'. (כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון וגו') ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רִבִּי חִיָּיא רָכִיב בְּחַמְרָא. אָמַר ר' יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא וְנַצְלֵי, דְּהָא מָטָא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְתָנֵינָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. אֲמַאי זָהִיר. מִשּׁוּם דְּהִיא שַׁעֲתָא דְּתַלְיָא דִּינָא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַּעְתֵּיהּ, נָחַת ר' חִיָּיא וְצַלֵּי. AND IT CAME TO PASS THAT AT MIDNIGHT THE LORD SMOTE ALL THE FIRSTBORN IN THE LAND OF EGYPT. R. Hiya and R. Jose were once journeying from Usha to Lydda, the former mounted on an ass. Said R. Jose: ‘Let us pause awhile and pray, for the time of the afternoon prayer is at hand and we have been taught particularly never to neglect this prayer. Why so? Because severity is then dominant, and therefore a man should pay special heed to this prayer.’ R. Hiya descended and they recited their prayers, after which they continued on their way.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, נָטָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְר' יוֹסֵי אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּדַעְתָּאי, דְּלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּעַמָּא. אִי רֵישֵׁי עַמָּא זַכָּאִין, טַב לְעָלְמָא, טַב לְעַמָּא. וְאִי לָא זַכָּאִין, וַוי לְעָלְמָא, וַוי לְעַמָּא. As they journeyed, evening drew on, and they saw that the sun was setting. Said R. Hiya: ‘Why art thou silent?’ R. Jose replied: ‘I was reflecting that the condition of mankind depends entirely on their leaders: when these are worthy, the world and all in it prosper, but when they are unworthy, woe to the world and woe to the people!’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כְּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רוֹעֶה וַיֹּאמֶר יְיָ לא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יָשׁוּבוּ, יֵשְׁבוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. לְבֵיתוֹ, בְּבֵיתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי. Said R. Hiya: ‘Indeed thou speakest the truth, for it is written, “I saw all Israel scattered upon the hills as sheep that have not a shepherd, and the Lord said, These have no master; let them return every man to his house in peace” (I Kings 22, 17). Instead of “let them return to” (yashubu) we should expect the text to say “let them stay in” (yeshbu be-) their houses, since they had as yet not left them!

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא זָכֵי, עַמָּא מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד וְגוֹ' הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, (ס"א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו') דָּוִד חָב, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא מִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ, עַמָּא מִשְׁתֵּזְבָן. דְּהָא דִּינָא לָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, כְּלוֹמַר, (ס"א אם אלו) אִלּוּ לָא הֲווֹ רֵישִׁין לְעַמָּא, מֵהַאי אוֹרְחָא יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. כֻּלְּהוּ מִשְׁתֵּזְבָן, אִי רֵישֵׁיהוֹן מִתָּפְסָן. וַאֲפִילּוּ יְהוֹשָׁפָט אִתְגְּזַר עָלֵיהּ לְאִתְעַנְּשָׁא, מִשּׁוּם דְּאִתְחֲבָּר בְּאַחְאָב. אִי לָאו הַהוּא צְוָוחָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א כ״ב:ל״ב) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. The explanation is that, as we have been taught, when the head (in this case, the king of Israel) is unworthy, the people are punished for his guilt, as David expressed it: “Lo, I have sinned… but these sheep what have they done?” (2 Sam. 24, 17); but as “these have no master (because Ahab was punished for his disobedience and killed in the battle) let them return… in peace”. Thus, when the head of the people is punished, the people escape punishment, for then the attribute of Justice can claim no power over them (having already been appeased). And Jehoshaphat also would have been punished for joining Ahab had he not “cried out” (I Kings 22, 32).’

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי רָמַשׁ לֵילְיָא, אָמְרוּ, מַה נַּעְבִיד, אִי נֵיזִיל חָשַׁךְ לֵילְיָא, אִי נֵיתִיב דַּחֲלָא הוּא. סָטוּ מֵאוֹרְחָא, יָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד. וְיָתְבוּ וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא דְּמִיכוּ. As they thus proceeded on their journey, night came on. They said: ‘What shall we do? Should we go on we shall be lost in the darkness, and to stay here may be dangerous.’ So they turned off the road a little way, and sat down under a tree, keeping themselves awake by conversing on Scriptural subjects.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, חָמוּ חַד אַיַּלְתָּא דְּעָבְרָא קָמַיְיהוּ, וַהֲוַת צַוְחַת וּרְמִיאַת קָלִין שָׁמְעוּ, קָמוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי וְאִזְדַּעֲזָעוּ. שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּמַכְרְזָא וְאָמַר, מִתְעָרִין קוּמוּ. נַיְימִין אִתְּעָרוּ. עָלְמִין, אִזְדְּמָנוּ לְקָדְמַת מָרֵיכוֹן. (דהא קלא נפק דכאיב אילתא דלעילא ותתא. דכתיב (תהילים כ״ט:ט׳) קול יי' יחולל אילות ויחשוף יערות) דְּהָא מָרֵיכוֹן מַפִיק לְגַּן עֵדֶן, דְּאִיהוּ הֵיכָלֵיהּ, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִּיב וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. At midnight they heard a sound, and lo, a hind passed by, crying loudly. R. Hiya and R. Jose started up, trembling. Then they heard a voice, proclaiming in a loud tone: ‘Ye who are awake, arise! Ye who are sleeping, wake! Ye worlds prepare to meet your Lord.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הַשְׁתָּא פָּלְגוּ דְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. וְקָלָא דָּא, הוּא קָלָא דְּנָפַק, וְכָאִיב אַיַּלְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, דִּכְתִּיב קוֹל יְיָ' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע דָּא. Said R. Hiya: ‘It must now be just midnight, and this is the voice that “maketh the hinds to travail” (Ibid.).

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְחָזֵי עַל (ויצא קע"ו) גִּנְתָּא, כָּל גִּנְתָּא אִתְכְּנַשׁ, וְלָא מִתְפְּרַשׁ מֵעֵדֶן. וּמֵהַאי עֵדֶן מַבּוּעֵי נָפְקִין, לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְהַאי גִּנְתָּא, אִתְקְרֵי צְרוֹרָא (קע"ג) דְּחַיֵּי, דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין צַדִּיקַיָּא, מִנְּהִירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ. וְתָנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָּא דְעֶדֶן לְאִשְׁתָּעֲשֶׁעָא עִם צָדִיקַיָּיא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקַרֵי עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵּימָן הֲפִיחִי גָּנִי יִזְּלוּ בְּשַׂמָיו יָבוֹא דּוֹדִי לְגָנוֹ וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו מַאי וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו אִלֵין קֹרְבָּנִין דְּאִתְקְרַבוּ קַמֵּיהּ מִּנִשְׁמָתֵּיהוֹן דְצַדִיקָיָּיא הָאי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא שְׁאָר קֹרְבָּנִין מַמָּשׁ. The esoteric significance of it is as follows. At the hour when the Lord thus shows Himself in the Garden, all the Garden assembles and keeps close to Eden, from whence the stream of life flows forth into numerous channels. The Garden is called “the Bundle of Life”, and in it the pious are beatified with the light of the world to come. And at the hour when the Holy One, blessed be He, reveals Himself to these saints, a voice is heard, crying: “Awake, O north wind, come, O thou south, blow upon my garden, may its spices flow out. Let my beloved into his garden come, his pleasant fruit to eat” (S.S. 4, 16). The “pleasant fruit” signifies the sacrifices which are offered to the Holy One out of the soul-essence of the righteous. These offerings take place at midnight.’

יָתְבוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכַמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא, הַאי דִּכְתִּיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא, דְּיִתְגְּלֵי לְכָל פִּרְסוּמֵי נִיסָא, וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשֵׁי דְּבָתַר רֵחַיָּיא, וְאִינּוּן טַלְיָיא דִּבְנֵי עָאנָא, וְלָא מִיתוּ מַלְכֵי וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְגוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּסַנְחֵרִיב, דִּכְתִּיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ'. וְתָנֵינָן, כֻּלְּהוּ מַלְכִין בְּנֵי מַלְכִין רוּפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, הָתָם אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא דְּחָד שְׁלִיחָא דִּילֵיהּ, יַתִּיר מֵהַאי, דְּהֲוָה יֵאוֹת לְמֶהֱוֵי דִּילֵּיהּ יַתִּיר. After R. Hiya had spoken thus, he and R. Jose sat down. Said R. Jose: ‘It has often seemed strange to me that the smiting of the Egyptian firstborn took place at midnight instead of by day, when its wonder would have been manifest to all; also that the firstborn of the “captives in the dungeon and the firstborn of the cattle” (Ex. 12, 29) died, and not the kings, princes, and warriors, as in the case of Sanherib, of whom it is written, “And the angel of the Lord slew in the camp of Assyria, etc.” (2 Kings 19, 35). On that occasion, tradition tells us, the whole camp consisted of kings, princes, and mighty men of war, so that one angel there must have shown more power than was shown here by God Himself.’

אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתְּ, וַאֲנָא לָא שְׁמַעְנָא מִידִי בְּהַאי, וְלָא אֵימָא, אֲבָל הָא זָכֵינָא לְכָל הַאי, וְאָרְחָא אִתְתְּקַן קָמָן. אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מַדְכֵי שְׁוָקִין דִּטְבֶרְיָה, נֵיזִיל גַּבֵּיהּ. יָתְבוּ, עַד דְּהֲוָה נָהִיר יְמָמָא. כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, קָמוּ וְאַזְלֵי. כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ. אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב, וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בִּידֵיהּ. Said R. Hiya: ‘This is a good question, which I am unable to answer. However, I have heard that R. Simeon ben Yochai is at present “purifying the streets of Tiberias” (cf. Midrash, Gen. R. 170a), therefore let us go to him.’ They remained beneath the tree until the morning, and then set forth. When they reached the place where R. Simeon was, they found him sitting deep in study, with an Haggadic book in his hand.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר, כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, לָמָּה כְּתִיב מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דַּעְתַּיְיהוּ דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן הוּא כְּאַיִן, דְּלָא אִדְבָּקוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, (בתתאין) וְשַׁוְיָין לָקָבְלַיְיהוּ מְהֵימָנוּתָא דִּשְׁטוּתָא, אֲבָל מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, כְּהַאי עִלְעוֹלָא, דְּסַחֲרָא (ס"א דפרחא) בְּרוּחָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּקָיְטָא בְּרֵיקַנְיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין. He was commenting on the verse: “All nations are before Him as nothing and they are counted to him as less than nothing” (Isa. 40, 17). ‘The word “nothing”,’ he said, ‘describes the religion of the pagans, who do not bring the heavenly and the earthly into union and adopt a faith of folly; and they are “counted less than nothing”, like chaff blown about by the wind.’

עוֹד פָּתַח וְאָמַר, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אֵת דָּא יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֵת דָּא שְׂמָאלָא. אוֹלִיפְנָא, דְּסָטָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא, וְסָטָא שְׂמָאלָא, וּבָרָא יַת אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. He also interpreted the verse: “God created the (eth) heavens and the (eth) earth” (Gen. I, I), referring the first eth to the Right Hand and the second to the Left Hand; and these two “stand together” (Isa. 48, 16)

מַהוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא לָאו הָכִי, (נ"א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אֶלָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דְּאִינּוּן אֵ"ת וְאֵ"ת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. בְּזֹאת הַהִיא, דְּשַׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דִּכְלִילָא אֵ"ת בְּזֹאת. through the agency of the Crown which is called zoth and which comprises both Mercy and Judgement.

פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אִי נִיחָא קָמֵיהּ דְּמֹר, דְּנֵימָא חַד מִלָּה, עַל מַה דְּאָתֵינָא כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵהַאי דְּאָמַר מֹר, אִשְׁתְּמַע דְּהַאי פְּסוּקָא בְּהַהוּא מִלָּה אָתָא וַאֲנָן אוֹרְחָא אִתְתַּקְנָא קָמָּן, לְמֵיתֵי לְמִשְׁאַל קַמָּךְ. Thereupon R. Hiya said: ‘Will our master allow us to explain why we have come? It is written: “and it came to pass that at midnight the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt”, and from what we have just heard we gather that this verse contains the same idea which you have been expressing, so that we have just come at the right time to consult you.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ'. מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְאִתְיַשְּׁבָא בְּכִתְרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, נְהִירוּ עַל כָּל בּוּצִינִי דְּנָהֲרוּ כִּתְרִין וְעִטְּרִין. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, דְּנָחִית בְּכִתְרוֹי, מִכִּתְרָא לְכִתְרָא, מִנִּזְרָא לְנִזְרָא, מִנְּהִירוּ לִנְהִירוּ, מִבּוּצִינָא לְבוּצִינָא. לְאַשְׁגְּחָא בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ד:ב׳) יְיָ' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם וְגוֹ'. R. Simeon prefaced his answer with a reference to the verse: “Who is like unto the Lord our God who dwelleth on high, and yet humbleth himself to behold the things that are in heaven and earth?” (Ps. 113, 5), which he expounded thus: ‘ “Who is like unto the Lord our God”, who ascends to the highest spheres in order to be crowned with the supernal holy crown, the splendour of which is more resplendent than the glories of all lesser crowns; “and yet he humbleth himself’ to descend from crown to crown, that is, from one sphere to another, from one abode of light to another, and each one lower than the last, and all this in order to exercise His providential care for the higher and lower worlds?’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. כַּחֲצִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ כַּחֲצוֹת, כְּגַוְונָא דְּאָמַר מֹשֶׁה. וְאִי כְּמָה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא, דְּלָא יִיִמְרוּן אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא. הָא קוּשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ קַיְּימָא, בג' גַּוְונֵי, דְּאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל יֵימְרוּן הָכִי. חַד, דְּאִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. אֲמַאי קָאָמַר, כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. כְּמָה דְּלָא אִתְכְּוָון שַׁעֲתָא, דְּהָא לָא יִתָּפְסוּן בְּמֹשֶׁה, אֶלָּא בְּפַטְרוֹנָא, בְּגִין דְּאָמַר כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. תְּרֵי, דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְלָא הֲוָה הָכִי, אֶלָּא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. עַל כָּל פָּנִים אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמֵי יִיִמְרוּן הָכִי, דְּהָא לָא אִתְבַּרְרוּן מִלֵּי. תְּלַת דְּאִיהוּ אָמַר מִשְׁמָא דְּפַטְרוֹנָא כַּחֲצוֹת, וּכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. He then proceeded: ‘Instead of “at midnight” in this passage we should have expected “about (ka-hazi) midnight”, which was the phrase actually used by Moses when he predicted the event. Our colleagues, we know, explain that Moses used the word “about”, so that, were the event not to occur at the exact second of midnight, the Egyptian astrologers should have no chance of calling him a liar. But this hardly solves the difficulty, for in that case he should not have put the expression in the mouth of the Lord (Ex. 11, 4). Another difficulty is that Moses, when speaking of the death of the firstborn, referred to the “firstborn of the maidservant that is behind the mill” (v. 5), yet in our verse we read of the “firstborn of the captive that was in the house of the pit”.

וְעוֹד, שְׁאֵלְתָּא דִּילְכוֹן, יַתִּיר עַל מָטוּל דְּלָא יָכִיל בְּעִירָא לְמִסְבַּל. אֲמַאי הֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְלָא בִּימָמָא. וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשִׁין דְּבָתַר רֵחַיָּא. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא אִתְכְּשַׁר (נ"א אתבשר) בִּנְבִיאָה מְהֵימָנָא. And on top of all comes your question, which is the last straw that breaks the camel’s back. The whole subject, however, is explained esoterically among “the reapers of the field”, for it contains a supreme mystery, having been proclaimed by the faithful prophet, even Moses, of whom it is written,

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, הַאי כִּתְרָא דְּאִקְרֵי זֹא"ת, אִתְקְרֵי אִשָּׁ"ה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. אֲמַאי. מִשּׁוּם כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת. מַאן הוּא אִישׁ. הַהוּא דְּאִקְרֵי זֶה. וְדָא הוּא אִישׁ דְּכָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. הָאִישׁ הַזֶּה. וְאִקְרֵי אִישׁ זֶה, וְזֶה אִישׁ. וְזֹאת, אִתְנְסִיבַת מִזֶּה דְּאִקְרֵי זָכָר. The truth, however, is as follows. It is written: “Who is this that cometh out of the wilderness like pillars of smoke?” (S.S. 3, 6). This smoke symbolizes the Crown which is called Zoth (lit. this, i.e. the Sefirah Malkuth- Kingdom) and “Woman”; as it is written, “This (le-zoth) shall be called woman” (Gen. 2, 23).

וּבְגִין דָּא, אִיהִי תָּמָר דְּכָר וְנוּקְבָּא, דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלֹא דָּא. תָּמָר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. מַה עָשָׁן, סָלִיק חִוָּור וְאוּכָם, אוּף הָכָא, כֹּלָּא כָּלִיל בָּהּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי בְּחַד שַׁעֲתָא, חִוָּור לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּכָם לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. This Crown which is called zoth rules over the middle of the night, so that it is able to be at one and the same moment white to Israel and black to the heathens;

וְעוֹד דְּהַאי לֵילְיָא לָא אִתְפְּלַג, לָא עָבִיד נִימוּסוֹי. מְנָא לָן. מֵאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ד:ט״ו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דְּאִתְפְּלַג לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א' י"ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כְּמִפְלַג. דְּמֹשֶׁה יָדַע דְּלָא יַעְבֵּיד נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג. and so long as the night is not divided it cannot perform this function, as we leam from the case of Abraham, for whom, as we are told, “the night divided against them” (Gen. 14, 15). So here, Moses used the expression ka-hazoth, meaning thereby “when the night is divided”, knowing that it would not perform its function till then;

וְהָכִי הֲוָה, דְּלָא עָבִיד לֵילְיָא נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג, בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, עָבֵד נִימוּסוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. מַאי בַּחֲצִי. בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי זֹאת, לְמֶעְבַּד נִמּוּסִין תָּדִירָא, וְכָל נִימוּסָא דְּאִתְעָבִיד בְּלֵילְיָא, בְּפַלְגוּתָא בַּתְרָאָה אִתְעָבִיד. but the latter expression “in the middle” (lit. half) means “in the second half’, which is always the period when this zoth executes judgements.

סְתָמָא דְּמִלָּה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִּתְרָא תַּתָּאָה דְּקוּזְמִיטָא דְּמַלְכוּתָא (נ"א ממלכותא) דִּלְעֵילָּא. עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּתְרָא שְׂמָאלָא, תַּתָּאָה מִינָהּ, דְּקוּזְמִיטָא מִבָּתַר אַרְבַּע (נ"א מכתרה אחר) רְחַיִּין, אַרְבַּע מַשִׁירְיָין. (משמע') מִשּׁוּם דִּכְתִּיב אַחַר הָרֵחָיִם, (ולא מן הרחים.) וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, תַּתָּאִין מִתַּתָּאִין, נוּקְבָּא מִנּוּקְבְתָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאָתָנֵי בִּבְעִירֵי וַחֲמָרֵי, בְּרַבְרְבֵי בְּזוּטְרֵי, וּמְקַבְּלִין מִנְּהוֹן גּוּבְרִין וְנוּקְבִין. עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, אִינּוּן דְּנָפְקִין מִשִּׁפְחָה. דִּי בְּהוֹן עַבְדִין לַאֲסִירֵי, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן לְעָלְמִין, וְלָא יִפְקוּן לְחֵירוּ. As to the references to the “firstborn behind the mill”, and to the “firstborn of the captive and of the cattle”, they relate to the three grades of impurity, with all their spirits and powers, higher and lower, with whom Pharaoh, being himself the wiliest of all his magicians, endeavoured to entangle the Israelites so subtly and so inextricably that they should never again be free. Here it was that the power of the Holy One, blessed be He, was revealed: for He loosened all the bonds of impurity and broke all those “crowns” of magic, that His children might be liberated.

וּבְרוּחְצָנוּתָא דְּאִלֵּין דַּרְגִּין, סָרִיבוּ מִצְרָאֵי, דִּי בְּהוֹן עֲבָדוּ קִשְׁרָא לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא יִפְקוּן מִן עַבְדוּתְהוֹן לְעָלְמִין. וּבְהַאי אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדֻכְרָנָא דָּא לָא יִשְׁתֵּצֵי מִיִּשְׂרָאֵל לְדָרֵי דָּרִין, דְּאִי לָא הֲוָה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַלְכֵי עַמִּין, וְכָל חָרָשֵׁי עָלְמִין, וְחַכִּימֵי עָלְמִין, לָא יִפְקוּן לְיִשְׂרָאֵל מִן עַבְדוּתָא, דְּשָׁרָא קִטְרִין דִּלְהוֹן, וְתָבַר כָּל אִינּוּן כִּתְרִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן. עַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. Therefore it is written: “Who would not fear thee, O king of nations… forasmuch as among all the wise men of the nations and in all their kingdoms there is none like unto thee” (Jer. 10, 7).’

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָרִים קָלֵיהּ וְאַתְנַח, אָמַר קִנְטוּרָא דְּקִיטְפָא אִשְׁתְּכַח, חֲשַׁבְתּוּן דְּשָׁבַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה זִמְנִין, (דברים ה׳:ו׳) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, (דברים ט״ז:ג׳) הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, (דברים ה׳:ט״ו) וַיּוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, (שמות י״ב:י״ז) הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, (שמות י״ג:ג׳) זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, (דברים יד) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם, (שמות י״ג:ג׳) הוֹצִיא יְיָ' אֶתְכֶם מִזֶּה. Having spoken these things, R. Simeon wept, meditating on the greatness of the Lord; then he lifted up his voice, and said: “And so you thought this passage a bundle of contradictions! But verily, the significance of the Exodus is great indeed! For this reason the Holy One, blessed be He, frequently reminds Israel of her deliverance, as when He says: “Who hath brought thee out of the land of Egypt.” (Ex. 20, 2).

אֶלָּא תָּאנָא, י' כִּתְרִין, אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין, בִּתְלָתָא אִלֵּין דְּאַמָרָן. וּתְלַת קִשְׁרִין קְשִׁירוּ בְּהוּ, עַל ג' דַּרְגִּין אִלֵּין דִּבְהוּ עַבְדוּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא יִפְקוּן מִשִּׁעְבּוּדְהוֹן לְעָלְמִין. Now, as there are ten crowns above, so likewise there are ten such below; and all are concealed in the three grades symbolized by “the firstborn of Pharaoh”, “the firstborn of the maidservant that is behind the mill”, and “the firstborn of the cattle”, by means of which Pharaoh sought to keep the Israelites captive for ever.

זַכָּאִין אַתּוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּבִזְכוּתְכוֹן שָׁרִיאוּ קִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָר תְּלַת קִטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דִּלְכוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. אֶת אַבְרָהָם, הָא קִשְׁרָא חֲדָא, דְּאַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק, הָא קִשְׁרָא תִּנְיָינָא, דְּיִצְחָק. וְאֶת יַעֲקֹב, הָא קִשְׁרָא תְּלִיתָאָה, שְׁלֵימָתָא דְּיַעֲקֹב. Blessed indeed are ye, Abraham, Isaac, and Jacob, for whose sake the knots of magic were loosed, because the Holy One, blessed be He, recollected in His mercy and lovingkindness the indissoluble bonds of your faithfulness, as it says: “And the Lord remembered his covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob” (Ibid. 2, 24).

תָּנָא, כָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין, כֻּלְּהוּ דּוּכְרָנָא לְהַאי, וְעַל הַאי אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ, דְּאִלְמָלֵא הַאי, לָא הֲוָה נְטוּרָא דְּזִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, לָא אִשְׁתְּצֵי דֻּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם מִכָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. תָּא חֲזֵי דִּינָא (ס"א דא') הוּא יְסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל פִּקוּדוֹי, וְכָל מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְּיִשְׂרָאֵל. Festivals, Sabbaths, and all days of moment in Israel have this “remembrance” for their object and basis, therefore the deliverance from Egypt is mentioned in connection with such days. Truly, this “remembrance” is the foundation and root of the whole Torah, the basis of all the commandments and of the real faith of Israel.

וְעוֹד אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא דְּשָׁאִילְתּוּ. תָּנֵינָן, כְּתִיב הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים, וּכְתִיב הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה. אֶלָּא תָּאנָא, עִקָרָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא הֲוָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דְּלֵילְיָא שָׁרָא קִטְרִין, וְעָבִיד נוּקְמִין, וְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן בְּרֵישׁ גַּלֵּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (נ"א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו'.) וּכְתִיב וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִיסָא. Now, as to your question why the last act did not take place by day, the fact is that in this connection there is an apparent contradiction, since on the one hand we read, “to-day come ye out” (Ex. 12, 4), and on the other, “The Lord thy God brought thee out of Egypt at night” (Deut. XVI, I). However, it is true that Israel’s essential redemption took place at night, because only at night does the Holy One exercise judgement, therefore it was night when the knots of sorcery were loosened and the bonds of darkness rent in twain; yet were they led out by day, before the eyes of the world, that all men might marvel at the works of the Lord; therefore they were freed “with a high hand, in front of all the Egyptians” (Num. 33, 3).

אָתוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ, גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָבֵד (רשב"י) שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי. מַאן דְּעָיִיל, לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק, לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּכְתִיב (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ'. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ', דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ. R. Simeon then ceased, and R. Hiya and R. Jose prostrated themselves before him and kissed his hand, saying, with tears in their eyes: ‘Surely not only earthly creatures, but also celestial beings, look out from their abode to catch a sight of thee! The Holy One, blessed be He, built Jerusalem below as a counterpart of the Jerusalem above. He made the walls of the city and the gates thereof holy. None may enter the city unless the gates be opened for him, nor ascend unless the steps of the walls are firm. Who is able to open the gates of the city, who can fix the steps of the walls but R. Simeon ben Yochai? For it is he who opens the gates of the mysteries of wisdom, and fixes the ladder to the higher spheres! It is written, “Three times in the year all thy males shall be seen before the face of the Lord” (Ex. 22, 17). Who then is this “face of the Lord”? None other than R. Simeon ben Yochai! And as to the reference to the “males” appearing before him, indeed only “the males of the males” (the truly manly, i.e. students of the esoteric lore) may draw near to him.’

אָמַר לוֹן, עַד הַשְׁתָּא, לָא סִיַּימְנָא מִלָּה דִּשְׁאֶלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תָּנֵינָן, וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר, כָל בְּכוֹר סְתָם, כִּדְקָאמְרַן. וְכֹלָּא הֲוָה כְּמָה דְּאִינּוּן דְּמִיתוּ, אִינּוּן קְטוּרֵי קִטְרִין, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּחָרָשַׁיְיהוּ בְּאִינּוּן כִּתְרִין. מִנְהוֹן מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּעִלָּאֵי, וּמִנְהוֹן בְּתַתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִינּוּן. וְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם מַלְיָא חֲרָשִׁין הֲוָה. וּכְתִיב כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. R. Simeon continued: ‘I have not yet finished answering your questions. You ask why the smiting of the firstborn took place at night. It was because then they were all at home, and not abroad in the fields.

וְאִתְעָבִיד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרֵי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּבָתֵּיהוֹן, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) וְעָבִיד לֵילְיָא דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְתָנָא הֲוָה נָהִיר לֵילְיָא כְּיוֹמָא דִּתְקוּפָה דְּתַמּוּז, וְחָמָא כָּל עַמָּא דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה. Further, tradition tells us that night was as bright as a day in Tamuz, therefore the whole Egyptian people could witness the mighty hand of the Holy One: “the night shined as the day; the darkness was as light” (Ps. 139, 16).

וּבְשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ אִשְׁתְּכָחוּ כֻּלְּהוֹן מֵתִין בַּשְּׁוָקִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בַּעְיָין לְאַקְבְרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ, וְדָא אַקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא. חָמוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין לְעֵינֵיהוֹן בְּחַד גִּיסָא, וְחָמוּ לְמֵיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּיסָא. וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִיסָא, דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. Nothing so miraculous was witnessed since the creation of the world.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב לֵיל שִׁמוּרִים הוּא לַיְיָ' לְהוֹצִיאָם וְגוֹ', הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיל, מַהוּ שִׁמוּרִים, וְלָא שִׁמּוּר, שִׁמּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ. וּכְתִיב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמִיתָא, וּבָתַר לַיְלָה. Come and see,’ he said, ‘it is written: “It is a night (leyl) of observations unto the Lord for bringing them out from the land of Egypt; this is that night (ha-layla) of the Lord, observations to all the children of Israel” (Ex. 12, 42). Now, why “observations” in plural, and “night” first in the masculine gender (layiil), and then in the feminine (layla)?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כְּתִיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. נַעַר כְּתִיב, מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּכָל זְמָן דְּלָא קַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעַר, מִדְּקַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעֲרָה. אוּף הָכָא, לֵיל עַד לָא קַבִּילַת דְּכַר. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ שִׁמוּרִים דְּכַר הֲוָה זַמִּין לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲבָּר עִמָּהּ דְּכַר, כְּתִיב, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים. שִׁמוּרִים: דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב הַלַּיְלָה הַזֶּה. To indicate the union which took place on that night between the Masculine and Feminine aspects in the Divine attributes, and also the same union which will take place in the future Redemption:

וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְהָכִי שַׁבָּחוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ. לִדְכוּרָא וְלָא לְנוּקְבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דְּלֵית שְׁבָחָא בְּאֲתָר דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְעַל דָּא (נ"א ולדא) מְחַכָּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (ישעיה יב) זֶה יְיָ' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. מִשּׁוּם דְּהָכִי זַמִּין לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (מיכה ו׳:ד׳) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. “As in the days of thy coming out of Egypt will I show unto him marvellous things” (Micah 7, 15).’

יָתְבוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, וְאוֹלִיף לְהוּ רָזָא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַהֲווּ מְהַדְּרֵי בְּכָל יוֹמָא וְיַתְבֵי קָמֵיהּ. חַד יוֹמָא נָפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר, אָזְלוּ בַּהֲדֵיהּ, מָטוּ לְחַד חַקְלָא יָתְבוּ. R. Hiya and R. Jose sat down and R. Simeon taught them the mysteries connected with the book of Leviticus, and they used to come every day and study with him. One day R. Simeon went out for a walk, and they, following, came upon him in a wood. They all sat down,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָּל בְּכוֹר וְגוֹ'. (כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון וגו') ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רִבִּי חִיָּיא רָכִיב בְּחַמְרָא. אָמַר ר' יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא וְנַצְלֵי, דְּהָא מָטָא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְתָנֵינָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. אֲמַאי זָהִיר. מִשּׁוּם דְּהִיא שַׁעֲתָא דְּתַלְיָא דִּינָא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַּעְתֵּיהּ, נָחַת ר' חִיָּיא וְצַלֵּי. AND IT CAME TO PASS THAT AT MIDNIGHT THE LORD SMOTE ALL THE FIRSTBORN IN THE LAND OF EGYPT. R. Hiya and R. Jose were once journeying from Usha to Lydda, the former mounted on an ass. Said R. Jose: ‘Let us pause awhile and pray, for the time of the afternoon prayer is at hand and we have been taught particularly never to neglect this prayer. Why so? Because severity is then dominant, and therefore a man should pay special heed to this prayer.’ R. Hiya descended and they recited their prayers, after which they continued on their way.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, נָטָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְר' יוֹסֵי אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּדַעְתָּאי, דְּלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּעַמָּא. אִי רֵישֵׁי עַמָּא זַכָּאִין, טַב לְעָלְמָא, טַב לְעַמָּא. וְאִי לָא זַכָּאִין, וַוי לְעָלְמָא, וַוי לְעַמָּא. As they journeyed, evening drew on, and they saw that the sun was setting. Said R. Hiya: ‘Why art thou silent?’ R. Jose replied: ‘I was reflecting that the condition of mankind depends entirely on their leaders: when these are worthy, the world and all in it prosper, but when they are unworthy, woe to the world and woe to the people!’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כְּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רוֹעֶה וַיֹּאמֶר יְיָ לא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יָשׁוּבוּ, יֵשְׁבוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. לְבֵיתוֹ, בְּבֵיתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי. Said R. Hiya: ‘Indeed thou speakest the truth, for it is written, “I saw all Israel scattered upon the hills as sheep that have not a shepherd, and the Lord said, These have no master; let them return every man to his house in peace” (I Kings 22, 17). Instead of “let them return to” (yashubu) we should expect the text to say “let them stay in” (yeshbu be-) their houses, since they had as yet not left them!

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא זָכֵי, עַמָּא מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד וְגוֹ' הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, (ס"א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו') דָּוִד חָב, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא מִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ, עַמָּא מִשְׁתֵּזְבָן. דְּהָא דִּינָא לָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, כְּלוֹמַר, (ס"א אם אלו) אִלּוּ לָא הֲווֹ רֵישִׁין לְעַמָּא, מֵהַאי אוֹרְחָא יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. כֻּלְּהוּ מִשְׁתֵּזְבָן, אִי רֵישֵׁיהוֹן מִתָּפְסָן. וַאֲפִילּוּ יְהוֹשָׁפָט אִתְגְּזַר עָלֵיהּ לְאִתְעַנְּשָׁא, מִשּׁוּם דְּאִתְחֲבָּר בְּאַחְאָב. אִי לָאו הַהוּא צְוָוחָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א כ״ב:ל״ב) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. The explanation is that, as we have been taught, when the head (in this case, the king of Israel) is unworthy, the people are punished for his guilt, as David expressed it: “Lo, I have sinned… but these sheep what have they done?” (2 Sam. 24, 17); but as “these have no master (because Ahab was punished for his disobedience and killed in the battle) let them return… in peace”. Thus, when the head of the people is punished, the people escape punishment, for then the attribute of Justice can claim no power over them (having already been appeased). And Jehoshaphat also would have been punished for joining Ahab had he not “cried out” (I Kings 22, 32).’

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי רָמַשׁ לֵילְיָא, אָמְרוּ, מַה נַּעְבִיד, אִי נֵיזִיל חָשַׁךְ לֵילְיָא, אִי נֵיתִיב דַּחֲלָא הוּא. סָטוּ מֵאוֹרְחָא, יָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד. וְיָתְבוּ וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא דְּמִיכוּ. As they thus proceeded on their journey, night came on. They said: ‘What shall we do? Should we go on we shall be lost in the darkness, and to stay here may be dangerous.’ So they turned off the road a little way, and sat down under a tree, keeping themselves awake by conversing on Scriptural subjects.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, חָמוּ חַד אַיַּלְתָּא דְּעָבְרָא קָמַיְיהוּ, וַהֲוַת צַוְחַת וּרְמִיאַת קָלִין שָׁמְעוּ, קָמוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי וְאִזְדַּעֲזָעוּ. שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּמַכְרְזָא וְאָמַר, מִתְעָרִין קוּמוּ. נַיְימִין אִתְּעָרוּ. עָלְמִין, אִזְדְּמָנוּ לְקָדְמַת מָרֵיכוֹן. (דהא קלא נפק דכאיב אילתא דלעילא ותתא. דכתיב (תהילים כ״ט:ט׳) קול יי' יחולל אילות ויחשוף יערות) דְּהָא מָרֵיכוֹן מַפִיק לְגַּן עֵדֶן, דְּאִיהוּ הֵיכָלֵיהּ, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִּיב וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. At midnight they heard a sound, and lo, a hind passed by, crying loudly. R. Hiya and R. Jose started up, trembling. Then they heard a voice, proclaiming in a loud tone: ‘Ye who are awake, arise! Ye who are sleeping, wake! Ye worlds prepare to meet your Lord.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הַשְׁתָּא פָּלְגוּ דְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. וְקָלָא דָּא, הוּא קָלָא דְּנָפַק, וְכָאִיב אַיַּלְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, דִּכְתִּיב קוֹל יְיָ' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע דָּא. Said R. Hiya: ‘It must now be just midnight, and this is the voice that “maketh the hinds to travail” (Ibid.).

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְחָזֵי עַל (ויצא קע"ו) גִּנְתָּא, כָּל גִּנְתָּא אִתְכְּנַשׁ, וְלָא מִתְפְּרַשׁ מֵעֵדֶן. וּמֵהַאי עֵדֶן מַבּוּעֵי נָפְקִין, לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְהַאי גִּנְתָּא, אִתְקְרֵי צְרוֹרָא (קע"ג) דְּחַיֵּי, דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין צַדִּיקַיָּא, מִנְּהִירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ. וְתָנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָּא דְעֶדֶן לְאִשְׁתָּעֲשֶׁעָא עִם צָדִיקַיָּיא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקַרֵי עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵּימָן הֲפִיחִי גָּנִי יִזְּלוּ בְּשַׂמָיו יָבוֹא דּוֹדִי לְגָנוֹ וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו מַאי וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו אִלֵין קֹרְבָּנִין דְּאִתְקְרַבוּ קַמֵּיהּ מִּנִשְׁמָתֵּיהוֹן דְצַדִיקָיָּיא הָאי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא שְׁאָר קֹרְבָּנִין מַמָּשׁ. The esoteric significance of it is as follows. At the hour when the Lord thus shows Himself in the Garden, all the Garden assembles and keeps close to Eden, from whence the stream of life flows forth into numerous channels. The Garden is called “the Bundle of Life”, and in it the pious are beatified with the light of the world to come. And at the hour when the Holy One, blessed be He, reveals Himself to these saints, a voice is heard, crying: “Awake, O north wind, come, O thou south, blow upon my garden, may its spices flow out. Let my beloved into his garden come, his pleasant fruit to eat” (S.S. 4, 16). The “pleasant fruit” signifies the sacrifices which are offered to the Holy One out of the soul-essence of the righteous. These offerings take place at midnight.’

יָתְבוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכַמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא, הַאי דִּכְתִּיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא, דְּיִתְגְּלֵי לְכָל פִּרְסוּמֵי נִיסָא, וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשֵׁי דְּבָתַר רֵחַיָּיא, וְאִינּוּן טַלְיָיא דִּבְנֵי עָאנָא, וְלָא מִיתוּ מַלְכֵי וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְגוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּסַנְחֵרִיב, דִּכְתִּיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ'. וְתָנֵינָן, כֻּלְּהוּ מַלְכִין בְּנֵי מַלְכִין רוּפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, הָתָם אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא דְּחָד שְׁלִיחָא דִּילֵיהּ, יַתִּיר מֵהַאי, דְּהֲוָה יֵאוֹת לְמֶהֱוֵי דִּילֵּיהּ יַתִּיר. After R. Hiya had spoken thus, he and R. Jose sat down. Said R. Jose: ‘It has often seemed strange to me that the smiting of the Egyptian firstborn took place at midnight instead of by day, when its wonder would have been manifest to all; also that the firstborn of the “captives in the dungeon and the firstborn of the cattle” (Ex. 12, 29) died, and not the kings, princes, and warriors, as in the case of Sanherib, of whom it is written, “And the angel of the Lord slew in the camp of Assyria, etc.” (2 Kings 19, 35). On that occasion, tradition tells us, the whole camp consisted of kings, princes, and mighty men of war, so that one angel there must have shown more power than was shown here by God Himself.’

אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתְּ, וַאֲנָא לָא שְׁמַעְנָא מִידִי בְּהַאי, וְלָא אֵימָא, אֲבָל הָא זָכֵינָא לְכָל הַאי, וְאָרְחָא אִתְתְּקַן קָמָן. אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מַדְכֵי שְׁוָקִין דִּטְבֶרְיָה, נֵיזִיל גַּבֵּיהּ. יָתְבוּ, עַד דְּהֲוָה נָהִיר יְמָמָא. כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, קָמוּ וְאַזְלֵי. כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ. אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב, וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בִּידֵיהּ. Said R. Hiya: ‘This is a good question, which I am unable to answer. However, I have heard that R. Simeon ben Yochai is at present “purifying the streets of Tiberias” (cf. Midrash, Gen. R. 170a), therefore let us go to him.’ They remained beneath the tree until the morning, and then set forth. When they reached the place where R. Simeon was, they found him sitting deep in study, with an Haggadic book in his hand.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר, כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, לָמָּה כְּתִיב מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דַּעְתַּיְיהוּ דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן הוּא כְּאַיִן, דְּלָא אִדְבָּקוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, (בתתאין) וְשַׁוְיָין לָקָבְלַיְיהוּ מְהֵימָנוּתָא דִּשְׁטוּתָא, אֲבָל מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, כְּהַאי עִלְעוֹלָא, דְּסַחֲרָא (ס"א דפרחא) בְּרוּחָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּקָיְטָא בְּרֵיקַנְיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין. He was commenting on the verse: “All nations are before Him as nothing and they are counted to him as less than nothing” (Isa. 40, 17). ‘The word “nothing”,’ he said, ‘describes the religion of the pagans, who do not bring the heavenly and the earthly into union and adopt a faith of folly; and they are “counted less than nothing”, like chaff blown about by the wind.’

עוֹד פָּתַח וְאָמַר, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אֵת דָּא יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֵת דָּא שְׂמָאלָא. אוֹלִיפְנָא, דְּסָטָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא, וְסָטָא שְׂמָאלָא, וּבָרָא יַת אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. He also interpreted the verse: “God created the (eth) heavens and the (eth) earth” (Gen. I, I), referring the first eth to the Right Hand and the second to the Left Hand; and these two “stand together” (Isa. 48, 16)

מַהוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא לָאו הָכִי, (נ"א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אֶלָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דְּאִינּוּן אֵ"ת וְאֵ"ת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. בְּזֹאת הַהִיא, דְּשַׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דִּכְלִילָא אֵ"ת בְּזֹאת. through the agency of the Crown which is called zoth and which comprises both Mercy and Judgement.

פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אִי נִיחָא קָמֵיהּ דְּמֹר, דְּנֵימָא חַד מִלָּה, עַל מַה דְּאָתֵינָא כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵהַאי דְּאָמַר מֹר, אִשְׁתְּמַע דְּהַאי פְּסוּקָא בְּהַהוּא מִלָּה אָתָא וַאֲנָן אוֹרְחָא אִתְתַּקְנָא קָמָּן, לְמֵיתֵי לְמִשְׁאַל קַמָּךְ. Thereupon R. Hiya said: ‘Will our master allow us to explain why we have come? It is written: “and it came to pass that at midnight the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt”, and from what we have just heard we gather that this verse contains the same idea which you have been expressing, so that we have just come at the right time to consult you.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ'. מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְאִתְיַשְּׁבָא בְּכִתְרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, נְהִירוּ עַל כָּל בּוּצִינִי דְּנָהֲרוּ כִּתְרִין וְעִטְּרִין. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, דְּנָחִית בְּכִתְרוֹי, מִכִּתְרָא לְכִתְרָא, מִנִּזְרָא לְנִזְרָא, מִנְּהִירוּ לִנְהִירוּ, מִבּוּצִינָא לְבוּצִינָא. לְאַשְׁגְּחָא בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ד:ב׳) יְיָ' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם וְגוֹ'. R. Simeon prefaced his answer with a reference to the verse: “Who is like unto the Lord our God who dwelleth on high, and yet humbleth himself to behold the things that are in heaven and earth?” (Ps. 113, 5), which he expounded thus: ‘ “Who is like unto the Lord our God”, who ascends to the highest spheres in order to be crowned with the supernal holy crown, the splendour of which is more resplendent than the glories of all lesser crowns; “and yet he humbleth himself’ to descend from crown to crown, that is, from one sphere to another, from one abode of light to another, and each one lower than the last, and all this in order to exercise His providential care for the higher and lower worlds?’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. כַּחֲצִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ כַּחֲצוֹת, כְּגַוְונָא דְּאָמַר מֹשֶׁה. וְאִי כְּמָה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא, דְּלָא יִיִמְרוּן אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא. הָא קוּשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ קַיְּימָא, בג' גַּוְונֵי, דְּאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל יֵימְרוּן הָכִי. חַד, דְּאִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. אֲמַאי קָאָמַר, כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. כְּמָה דְּלָא אִתְכְּוָון שַׁעֲתָא, דְּהָא לָא יִתָּפְסוּן בְּמֹשֶׁה, אֶלָּא בְּפַטְרוֹנָא, בְּגִין דְּאָמַר כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. תְּרֵי, דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְלָא הֲוָה הָכִי, אֶלָּא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. עַל כָּל פָּנִים אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמֵי יִיִמְרוּן הָכִי, דְּהָא לָא אִתְבַּרְרוּן מִלֵּי. תְּלַת דְּאִיהוּ אָמַר מִשְׁמָא דְּפַטְרוֹנָא כַּחֲצוֹת, וּכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. He then proceeded: ‘Instead of “at midnight” in this passage we should have expected “about (ka-hazi) midnight”, which was the phrase actually used by Moses when he predicted the event. Our colleagues, we know, explain that Moses used the word “about”, so that, were the event not to occur at the exact second of midnight, the Egyptian astrologers should have no chance of calling him a liar. But this hardly solves the difficulty, for in that case he should not have put the expression in the mouth of the Lord (Ex. 11, 4). Another difficulty is that Moses, when speaking of the death of the firstborn, referred to the “firstborn of the maidservant that is behind the mill” (v. 5), yet in our verse we read of the “firstborn of the captive that was in the house of the pit”.

וְעוֹד, שְׁאֵלְתָּא דִּילְכוֹן, יַתִּיר עַל מָטוּל דְּלָא יָכִיל בְּעִירָא לְמִסְבַּל. אֲמַאי הֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְלָא בִּימָמָא. וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשִׁין דְּבָתַר רֵחַיָּא. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא אִתְכְּשַׁר (נ"א אתבשר) בִּנְבִיאָה מְהֵימָנָא. And on top of all comes your question, which is the last straw that breaks the camel’s back. The whole subject, however, is explained esoterically among “the reapers of the field”, for it contains a supreme mystery, having been proclaimed by the faithful prophet, even Moses, of whom it is written,

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (תהלים נה) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ. יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם: מִשֵּׁת וַחֲנוֹךְ. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ: מִנֹּחַ וּבָנָיו. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ: מֵאַבְרָהָם וְיִצְחָק. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן: מִיַּעֲקֹב. מֵחֲבֵרֶיךָ: מִשְּׁאָר נְבִיאֵי. וְכִי גֶּבֶר דְּסָלִיק בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּלָא סָלִיק בַּר נָשׁ אַחֲרָא, לָא יָדַע מַה דְּאָמַר. “Thou art fairer than the children of men; grace is poured into thy lips; therefore God hath anointed thee with the oil of gladness above thy fellows” (Ps. 45, 3, 8). “Thou art fairer than the children of men” refers to Seth and Enoch; “grace is put into thy lips” means that Moses was greater than Noah and his sons; “therefore God hath blessed thee” signifies that he was above Abraham and Isaac; “oil of gladness” suggests that Moses was greater than Jacob; and “above thy fellows” that he was above all other prophets. Could a man so great, who ascended to degrees not attained by any other, have spoken with such a lack of precision?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, הַאי כִּתְרָא דְּאִקְרֵי זֹא"ת, אִתְקְרֵי אִשָּׁ"ה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. אֲמַאי. מִשּׁוּם כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת. מַאן הוּא אִישׁ. הַהוּא דְּאִקְרֵי זֶה. וְדָא הוּא אִישׁ דְּכָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. הָאִישׁ הַזֶּה. וְאִקְרֵי אִישׁ זֶה, וְזֶה אִישׁ. וְזֹאת, אִתְנְסִיבַת מִזֶּה דְּאִקְרֵי זָכָר. The truth, however, is as follows. It is written: “Who is this that cometh out of the wilderness like pillars of smoke?” (S.S. 3, 6). This smoke symbolizes the Crown which is called Zoth (lit. this, i.e. the Sefirah Malkuth- Kingdom) and “Woman”; as it is written, “This (le-zoth) shall be called woman” (Gen. 2, 23).

וּבְגִין דָּא, אִיהִי תָּמָר דְּכָר וְנוּקְבָּא, דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלֹא דָּא. תָּמָר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. מַה עָשָׁן, סָלִיק חִוָּור וְאוּכָם, אוּף הָכָא, כֹּלָּא כָּלִיל בָּהּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי בְּחַד שַׁעֲתָא, חִוָּור לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּכָם לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. This Crown which is called zoth rules over the middle of the night, so that it is able to be at one and the same moment white to Israel and black to the heathens;

וְעוֹד דְּהַאי לֵילְיָא לָא אִתְפְּלַג, לָא עָבִיד נִימוּסוֹי. מְנָא לָן. מֵאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ד:ט״ו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דְּאִתְפְּלַג לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א' י"ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כְּמִפְלַג. דְּמֹשֶׁה יָדַע דְּלָא יַעְבֵּיד נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג. and so long as the night is not divided it cannot perform this function, as we leam from the case of Abraham, for whom, as we are told, “the night divided against them” (Gen. 14, 15). So here, Moses used the expression ka-hazoth, meaning thereby “when the night is divided”, knowing that it would not perform its function till then;

וְהָכִי הֲוָה, דְּלָא עָבִיד לֵילְיָא נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג, בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, עָבֵד נִימוּסוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. מַאי בַּחֲצִי. בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי זֹאת, לְמֶעְבַּד נִמּוּסִין תָּדִירָא, וְכָל נִימוּסָא דְּאִתְעָבִיד בְּלֵילְיָא, בְּפַלְגוּתָא בַּתְרָאָה אִתְעָבִיד. but the latter expression “in the middle” (lit. half) means “in the second half’, which is always the period when this zoth executes judgements.

סְתָמָא דְּמִלָּה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִּתְרָא תַּתָּאָה דְּקוּזְמִיטָא דְּמַלְכוּתָא (נ"א ממלכותא) דִּלְעֵילָּא. עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּתְרָא שְׂמָאלָא, תַּתָּאָה מִינָהּ, דְּקוּזְמִיטָא מִבָּתַר אַרְבַּע (נ"א מכתרה אחר) רְחַיִּין, אַרְבַּע מַשִׁירְיָין. (משמע') מִשּׁוּם דִּכְתִּיב אַחַר הָרֵחָיִם, (ולא מן הרחים.) וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, תַּתָּאִין מִתַּתָּאִין, נוּקְבָּא מִנּוּקְבְתָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאָתָנֵי בִּבְעִירֵי וַחֲמָרֵי, בְּרַבְרְבֵי בְּזוּטְרֵי, וּמְקַבְּלִין מִנְּהוֹן גּוּבְרִין וְנוּקְבִין. עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, אִינּוּן דְּנָפְקִין מִשִּׁפְחָה. דִּי בְּהוֹן עַבְדִין לַאֲסִירֵי, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן לְעָלְמִין, וְלָא יִפְקוּן לְחֵירוּ. As to the references to the “firstborn behind the mill”, and to the “firstborn of the captive and of the cattle”, they relate to the three grades of impurity, with all their spirits and powers, higher and lower, with whom Pharaoh, being himself the wiliest of all his magicians, endeavoured to entangle the Israelites so subtly and so inextricably that they should never again be free. Here it was that the power of the Holy One, blessed be He, was revealed: for He loosened all the bonds of impurity and broke all those “crowns” of magic, that His children might be liberated.

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָרִים קָלֵיהּ וְאַתְנַח, אָמַר קִנְטוּרָא דְּקִיטְפָא אִשְׁתְּכַח, חֲשַׁבְתּוּן דְּשָׁבַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה זִמְנִין, (דברים ה׳:ו׳) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, (דברים ט״ז:ג׳) הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, (דברים ה׳:ט״ו) וַיּוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, (שמות י״ב:י״ז) הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, (שמות י״ג:ג׳) זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, (דברים יד) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם, (שמות י״ג:ג׳) הוֹצִיא יְיָ' אֶתְכֶם מִזֶּה. Having spoken these things, R. Simeon wept, meditating on the greatness of the Lord; then he lifted up his voice, and said: “And so you thought this passage a bundle of contradictions! But verily, the significance of the Exodus is great indeed! For this reason the Holy One, blessed be He, frequently reminds Israel of her deliverance, as when He says: “Who hath brought thee out of the land of Egypt.” (Ex. 20, 2).

אֶלָּא תָּאנָא, י' כִּתְרִין, אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין, בִּתְלָתָא אִלֵּין דְּאַמָרָן. וּתְלַת קִשְׁרִין קְשִׁירוּ בְּהוּ, עַל ג' דַּרְגִּין אִלֵּין דִּבְהוּ עַבְדוּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא יִפְקוּן מִשִּׁעְבּוּדְהוֹן לְעָלְמִין. Now, as there are ten crowns above, so likewise there are ten such below; and all are concealed in the three grades symbolized by “the firstborn of Pharaoh”, “the firstborn of the maidservant that is behind the mill”, and “the firstborn of the cattle”, by means of which Pharaoh sought to keep the Israelites captive for ever.

זַכָּאִין אַתּוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּבִזְכוּתְכוֹן שָׁרִיאוּ קִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָר תְּלַת קִטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דִּלְכוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. אֶת אַבְרָהָם, הָא קִשְׁרָא חֲדָא, דְּאַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק, הָא קִשְׁרָא תִּנְיָינָא, דְּיִצְחָק. וְאֶת יַעֲקֹב, הָא קִשְׁרָא תְּלִיתָאָה, שְׁלֵימָתָא דְּיַעֲקֹב. Blessed indeed are ye, Abraham, Isaac, and Jacob, for whose sake the knots of magic were loosed, because the Holy One, blessed be He, recollected in His mercy and lovingkindness the indissoluble bonds of your faithfulness, as it says: “And the Lord remembered his covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob” (Ibid. 2, 24).

תָּנָא, כָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין, כֻּלְּהוּ דּוּכְרָנָא לְהַאי, וְעַל הַאי אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ, דְּאִלְמָלֵא הַאי, לָא הֲוָה נְטוּרָא דְּזִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, לָא אִשְׁתְּצֵי דֻּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם מִכָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. תָּא חֲזֵי דִּינָא (ס"א דא') הוּא יְסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל פִּקוּדוֹי, וְכָל מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְּיִשְׂרָאֵל. Festivals, Sabbaths, and all days of moment in Israel have this “remembrance” for their object and basis, therefore the deliverance from Egypt is mentioned in connection with such days. Truly, this “remembrance” is the foundation and root of the whole Torah, the basis of all the commandments and of the real faith of Israel.

וְעוֹד אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא דְּשָׁאִילְתּוּ. תָּנֵינָן, כְּתִיב הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים, וּכְתִיב הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה. אֶלָּא תָּאנָא, עִקָרָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא הֲוָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דְּלֵילְיָא שָׁרָא קִטְרִין, וְעָבִיד נוּקְמִין, וְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן בְּרֵישׁ גַּלֵּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (נ"א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו'.) וּכְתִיב וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִיסָא. Now, as to your question why the last act did not take place by day, the fact is that in this connection there is an apparent contradiction, since on the one hand we read, “to-day come ye out” (Ex. 12, 4), and on the other, “The Lord thy God brought thee out of Egypt at night” (Deut. XVI, I). However, it is true that Israel’s essential redemption took place at night, because only at night does the Holy One exercise judgement, therefore it was night when the knots of sorcery were loosened and the bonds of darkness rent in twain; yet were they led out by day, before the eyes of the world, that all men might marvel at the works of the Lord; therefore they were freed “with a high hand, in front of all the Egyptians” (Num. 33, 3).

אָתוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ, גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָבֵד (רשב"י) שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי. מַאן דְּעָיִיל, לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק, לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּכְתִיב (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ'. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ', דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ. R. Simeon then ceased, and R. Hiya and R. Jose prostrated themselves before him and kissed his hand, saying, with tears in their eyes: ‘Surely not only earthly creatures, but also celestial beings, look out from their abode to catch a sight of thee! The Holy One, blessed be He, built Jerusalem below as a counterpart of the Jerusalem above. He made the walls of the city and the gates thereof holy. None may enter the city unless the gates be opened for him, nor ascend unless the steps of the walls are firm. Who is able to open the gates of the city, who can fix the steps of the walls but R. Simeon ben Yochai? For it is he who opens the gates of the mysteries of wisdom, and fixes the ladder to the higher spheres! It is written, “Three times in the year all thy males shall be seen before the face of the Lord” (Ex. 22, 17). Who then is this “face of the Lord”? None other than R. Simeon ben Yochai! And as to the reference to the “males” appearing before him, indeed only “the males of the males” (the truly manly, i.e. students of the esoteric lore) may draw near to him.’

אָמַר לוֹן, עַד הַשְׁתָּא, לָא סִיַּימְנָא מִלָּה דִּשְׁאֶלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תָּנֵינָן, וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר, כָל בְּכוֹר סְתָם, כִּדְקָאמְרַן. וְכֹלָּא הֲוָה כְּמָה דְּאִינּוּן דְּמִיתוּ, אִינּוּן קְטוּרֵי קִטְרִין, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּחָרָשַׁיְיהוּ בְּאִינּוּן כִּתְרִין. מִנְהוֹן מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּעִלָּאֵי, וּמִנְהוֹן בְּתַתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִינּוּן. וְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם מַלְיָא חֲרָשִׁין הֲוָה. וּכְתִיב כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. R. Simeon continued: ‘I have not yet finished answering your questions. You ask why the smiting of the firstborn took place at night. It was because then they were all at home, and not abroad in the fields.

וְאִתְעָבִיד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרֵי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּבָתֵּיהוֹן, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) וְעָבִיד לֵילְיָא דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְתָנָא הֲוָה נָהִיר לֵילְיָא כְּיוֹמָא דִּתְקוּפָה דְּתַמּוּז, וְחָמָא כָּל עַמָּא דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה. Further, tradition tells us that night was as bright as a day in Tamuz, therefore the whole Egyptian people could witness the mighty hand of the Holy One: “the night shined as the day; the darkness was as light” (Ps. 139, 16).

וּבְשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ אִשְׁתְּכָחוּ כֻּלְּהוֹן מֵתִין בַּשְּׁוָקִין לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, בַּעְיָין לְאַקְבְרָא לְהוּ וְלָא אַשְׁכָּחוּ, וְדָא אַקְשֵׁי לְהוּ מִכֹּלָּא. חָמוּ לְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין לְעֵינֵיהוֹן בְּחַד גִּיסָא, וְחָמוּ לְמֵיתֵיהוֹן בְּאִידָךְ גִּיסָא. וּבְכֹלָּא הֲוָה פִּרְסוּמֵי נִיסָא, דְּלָא הֲוָה כְּהַאי מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. Nothing so miraculous was witnessed since the creation of the world.

וְתָּא חֲזֵי, כְּתִיב לֵיל שִׁמוּרִים הוּא לַיְיָ' לְהוֹצִיאָם וְגוֹ', הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַאי פְּסוּקָא קַשְׁיָא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיל, מַהוּ שִׁמוּרִים, וְלָא שִׁמּוּר, שִׁמּוּר מִבָּעֵי לֵיהּ. וּכְתִיב הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל קָאָמַר בְּקַדְמִיתָא, וּבָתַר לַיְלָה. Come and see,’ he said, ‘it is written: “It is a night (leyl) of observations unto the Lord for bringing them out from the land of Egypt; this is that night (ha-layla) of the Lord, observations to all the children of Israel” (Ex. 12, 42). Now, why “observations” in plural, and “night” first in the masculine gender (layiil), and then in the feminine (layla)?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, כְּתִיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. נַעַר כְּתִיב, מַאי טַעְמָא. מִשּׁוּם דְּכָל זְמָן דְּלָא קַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעַר, מִדְּקַבִּילַת דְּכַר, אִתְקְרֵי נַעֲרָה. אוּף הָכָא, לֵיל עַד לָא קַבִּילַת דְּכַר. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ שִׁמוּרִים דְּכַר הֲוָה זַמִּין לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲבָּר עִמָּהּ דְּכַר, כְּתִיב, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ' שִׁמוּרִים. שִׁמוּרִים: דְּכַר וְנוּקְבָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ כְּתִיב הַלַּיְלָה הַזֶּה. To indicate the union which took place on that night between the Masculine and Feminine aspects in the Divine attributes, and also the same union which will take place in the future Redemption:

וּבַאֲתַר דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְהָכִי שַׁבָּחוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ. לִדְכוּרָא וְלָא לְנוּקְבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:ב׳) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דְּלֵית שְׁבָחָא בְּאֲתָר דִּדְכוּרָא וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכָחוּ, אֶלָּא לִדְכוּרָא. וְעַל דָּא (נ"א ולדא) מְחַכָּאן יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב, (ישעיה יב) זֶה יְיָ' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. מִשּׁוּם דְּהָכִי זַמִּין לְמֶעְבַּד לְהוּ, דִּכְתִּיב, (מיכה ו׳:ד׳) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. “As in the days of thy coming out of Egypt will I show unto him marvellous things” (Micah 7, 15).’

יָתְבוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, וְאוֹלִיף לְהוּ רָזָא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַהֲווּ מְהַדְּרֵי בְּכָל יוֹמָא וְיַתְבֵי קָמֵיהּ. חַד יוֹמָא נָפַק רַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר, אָזְלוּ בַּהֲדֵיהּ, מָטוּ לְחַד חַקְלָא יָתְבוּ. R. Hiya and R. Jose sat down and R. Simeon taught them the mysteries connected with the book of Leviticus, and they used to come every day and study with him. One day R. Simeon went out for a walk, and they, following, came upon him in a wood. They all sat down,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָּל בְּכוֹר וְגוֹ'. (כתיב (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון וגו') ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלוּד, וַהֲוָה רִבִּי חִיָּיא רָכִיב בְּחַמְרָא. אָמַר ר' יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא וְנַצְלֵי, דְּהָא מָטָא זִמְנָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְתָנֵינָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה. אֲמַאי זָהִיר. מִשּׁוּם דְּהִיא שַׁעֲתָא דְּתַלְיָא דִּינָא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְכַוְּונָא דַּעְתֵּיהּ, נָחַת ר' חִיָּיא וְצַלֵּי. AND IT CAME TO PASS THAT AT MIDNIGHT THE LORD SMOTE ALL THE FIRSTBORN IN THE LAND OF EGYPT. R. Hiya and R. Jose were once journeying from Usha to Lydda, the former mounted on an ass. Said R. Jose: ‘Let us pause awhile and pray, for the time of the afternoon prayer is at hand and we have been taught particularly never to neglect this prayer. Why so? Because severity is then dominant, and therefore a man should pay special heed to this prayer.’ R. Hiya descended and they recited their prayers, after which they continued on their way.

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, נָטָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְר' יוֹסֵי אֲמַאי אַתְּ שָׁתִיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּדַעְתָּאי, דְּלֵית עָלְמָא מִתְקַיְּימָא, אֶלָּא עַל רֵישֵׁיהוֹן דְּעַמָּא. אִי רֵישֵׁי עַמָּא זַכָּאִין, טַב לְעָלְמָא, טַב לְעַמָּא. וְאִי לָא זַכָּאִין, וַוי לְעָלְמָא, וַוי לְעַמָּא. As they journeyed, evening drew on, and they saw that the sun was setting. Said R. Hiya: ‘Why art thou silent?’ R. Jose replied: ‘I was reflecting that the condition of mankind depends entirely on their leaders: when these are worthy, the world and all in it prosper, but when they are unworthy, woe to the world and woe to the people!’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, וַדַּאי כַּךְ הוּא, מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל הֶהָרִים כְּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רוֹעֶה וַיֹּאמֶר יְיָ לא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יָשׁוּבוּ, יֵשְׁבוּ מִבָּעֵי לֵיהּ. לְבֵיתוֹ, בְּבֵיתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. דְּהָא בְּאַתְרַיְיהוּ קַיְימֵי. Said R. Hiya: ‘Indeed thou speakest the truth, for it is written, “I saw all Israel scattered upon the hills as sheep that have not a shepherd, and the Lord said, These have no master; let them return every man to his house in peace” (I Kings 22, 17). Instead of “let them return to” (yashubu) we should expect the text to say “let them stay in” (yeshbu be-) their houses, since they had as yet not left them!

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, אִי רֵישָׁא דְּעַמָּא לָא זָכֵי, עַמָּא מִתָּפְסָן בְּחוֹבֵיהּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד וְגוֹ' הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, (ס"א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו') דָּוִד חָב, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ. וְאִי רֵישָׁא דְּעַמָּא מִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ, עַמָּא מִשְׁתֵּזְבָן. דְּהָא דִּינָא לָא שַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. דִּכְתִּיב, וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, כְּלוֹמַר, (ס"א אם אלו) אִלּוּ לָא הֲווֹ רֵישִׁין לְעַמָּא, מֵהַאי אוֹרְחָא יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. כֻּלְּהוּ מִשְׁתֵּזְבָן, אִי רֵישֵׁיהוֹן מִתָּפְסָן. וַאֲפִילּוּ יְהוֹשָׁפָט אִתְגְּזַר עָלֵיהּ לְאִתְעַנְּשָׁא, מִשּׁוּם דְּאִתְחֲבָּר בְּאַחְאָב. אִי לָאו הַהוּא צְוָוחָא, דִּכְתִּיב, (מלכים א כ״ב:ל״ב) וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. The explanation is that, as we have been taught, when the head (in this case, the king of Israel) is unworthy, the people are punished for his guilt, as David expressed it: “Lo, I have sinned… but these sheep what have they done?” (2 Sam. 24, 17); but as “these have no master (because Ahab was punished for his disobedience and killed in the battle) let them return… in peace”. Thus, when the head of the people is punished, the people escape punishment, for then the attribute of Justice can claim no power over them (having already been appeased). And Jehoshaphat also would have been punished for joining Ahab had he not “cried out” (I Kings 22, 32).’

עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי רָמַשׁ לֵילְיָא, אָמְרוּ, מַה נַּעְבִיד, אִי נֵיזִיל חָשַׁךְ לֵילְיָא, אִי נֵיתִיב דַּחֲלָא הוּא. סָטוּ מֵאוֹרְחָא, יָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד. וְיָתְבוּ וַהֲווּ אַמְרֵי מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא דְּמִיכוּ. As they thus proceeded on their journey, night came on. They said: ‘What shall we do? Should we go on we shall be lost in the darkness, and to stay here may be dangerous.’ So they turned off the road a little way, and sat down under a tree, keeping themselves awake by conversing on Scriptural subjects.

בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, חָמוּ חַד אַיַּלְתָּא דְּעָבְרָא קָמַיְיהוּ, וַהֲוַת צַוְחַת וּרְמִיאַת קָלִין שָׁמְעוּ, קָמוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי וְאִזְדַּעֲזָעוּ. שָׁמְעוּ חַד קָלָא דְּמַכְרְזָא וְאָמַר, מִתְעָרִין קוּמוּ. נַיְימִין אִתְּעָרוּ. עָלְמִין, אִזְדְּמָנוּ לְקָדְמַת מָרֵיכוֹן. (דהא קלא נפק דכאיב אילתא דלעילא ותתא. דכתיב (תהילים כ״ט:ט׳) קול יי' יחולל אילות ויחשוף יערות) דְּהָא מָרֵיכוֹן מַפִיק לְגַּן עֵדֶן, דְּאִיהוּ הֵיכָלֵיהּ, לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא, דִּכְתִּיב וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. At midnight they heard a sound, and lo, a hind passed by, crying loudly. R. Hiya and R. Jose started up, trembling. Then they heard a voice, proclaiming in a loud tone: ‘Ye who are awake, arise! Ye who are sleeping, wake! Ye worlds prepare to meet your Lord.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, הַשְׁתָּא פָּלְגוּ דְּלֵילְיָא מַמָּשׁ. וְקָלָא דָּא, הוּא קָלָא דְּנָפַק, וְכָאִיב אַיַּלְתָּא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, דִּכְתִּיב קוֹל יְיָ' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְמִשְׁמַע דָּא. Said R. Hiya: ‘It must now be just midnight, and this is the voice that “maketh the hinds to travail” (Ibid.).

וְתָא חֲזֵי רָזָא דְּמִלָּה, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְחָזֵי עַל (ויצא קע"ו) גִּנְתָּא, כָּל גִּנְתָּא אִתְכְּנַשׁ, וְלָא מִתְפְּרַשׁ מֵעֵדֶן. וּמֵהַאי עֵדֶן מַבּוּעֵי נָפְקִין, לְכַמָּה אוֹרְחִין וּשְׁבִילִין, וְהַאי גִּנְתָּא, אִתְקְרֵי צְרוֹרָא (קע"ג) דְּחַיֵּי, דְּתַמָּן מִתְעַדְּנִין צַדִּיקַיָּא, מִנְּהִירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וּבְהַאי שַׁעֲתָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ. וְתָנֵינָן בְּשַׁעֲתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַר בְּגִנְתָּא דְעֶדֶן לְאִשְׁתָּעֲשֶׁעָא עִם צָדִיקַיָּיא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקַרֵי עוּרִי צָפוֹן וּבֹאִי תֵּימָן הֲפִיחִי גָּנִי יִזְּלוּ בְּשַׂמָיו יָבוֹא דּוֹדִי לְגָנוֹ וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו מַאי וְיֹאכַל פֶּרִי מְגַדָיו אִלֵין קֹרְבָּנִין דְּאִתְקְרַבוּ קַמֵּיהּ מִּנִשְׁמָתֵּיהוֹן דְצַדִיקָיָּיא הָאי בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּשַׁעֲתָא אַחֲרָא שְׁאָר קֹרְבָּנִין מַמָּשׁ. The esoteric significance of it is as follows. At the hour when the Lord thus shows Himself in the Garden, all the Garden assembles and keeps close to Eden, from whence the stream of life flows forth into numerous channels. The Garden is called “the Bundle of Life”, and in it the pious are beatified with the light of the world to come. And at the hour when the Holy One, blessed be He, reveals Himself to these saints, a voice is heard, crying: “Awake, O north wind, come, O thou south, blow upon my garden, may its spices flow out. Let my beloved into his garden come, his pleasant fruit to eat” (S.S. 4, 16). The “pleasant fruit” signifies the sacrifices which are offered to the Holy One out of the soul-essence of the righteous. These offerings take place at midnight.’

יָתְבוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּכַמָּה זִמְנִין שָׁאִילְנָא, הַאי דִּכְתִּיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא, דְּיִתְגְּלֵי לְכָל פִּרְסוּמֵי נִיסָא, וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשֵׁי דְּבָתַר רֵחַיָּיא, וְאִינּוּן טַלְיָיא דִּבְנֵי עָאנָא, וְלָא מִיתוּ מַלְכֵי וּפַרְדַּשְׁכֵי, וְגוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, כְּמָה דְּהֲוָה בְּסַנְחֵרִיב, דִּכְתִּיב, (מלכים ב י״ט:ל״ה) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ'. וְתָנֵינָן, כֻּלְּהוּ מַלְכִין בְּנֵי מַלְכִין רוּפִינוּס וּפַרְדַּשְׁכֵי, הָתָם אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא דְּחָד שְׁלִיחָא דִּילֵיהּ, יַתִּיר מֵהַאי, דְּהֲוָה יֵאוֹת לְמֶהֱוֵי דִּילֵּיהּ יַתִּיר. After R. Hiya had spoken thus, he and R. Jose sat down. Said R. Jose: ‘It has often seemed strange to me that the smiting of the Egyptian firstborn took place at midnight instead of by day, when its wonder would have been manifest to all; also that the firstborn of the “captives in the dungeon and the firstborn of the cattle” (Ex. 12, 29) died, and not the kings, princes, and warriors, as in the case of Sanherib, of whom it is written, “And the angel of the Lord slew in the camp of Assyria, etc.” (2 Kings 19, 35). On that occasion, tradition tells us, the whole camp consisted of kings, princes, and mighty men of war, so that one angel there must have shown more power than was shown here by God Himself.’

אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתְּ, וַאֲנָא לָא שְׁמַעְנָא מִידִי בְּהַאי, וְלָא אֵימָא, אֲבָל הָא זָכֵינָא לְכָל הַאי, וְאָרְחָא אִתְתְּקַן קָמָן. אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מַדְכֵי שְׁוָקִין דִּטְבֶרְיָה, נֵיזִיל גַּבֵּיהּ. יָתְבוּ, עַד דְּהֲוָה נָהִיר יְמָמָא. כַּד סָלִיק נְהוֹרָא, קָמוּ וְאַזְלֵי. כַּד מָטוּ גַּבֵּיהּ. אַשְׁכְּחוּהוּ, דְּהֲוָה יָתִיב, וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא בִּידֵיהּ. Said R. Hiya: ‘This is a good question, which I am unable to answer. However, I have heard that R. Simeon ben Yochai is at present “purifying the streets of Tiberias” (cf. Midrash, Gen. R. 170a), therefore let us go to him.’ They remained beneath the tree until the morning, and then set forth. When they reached the place where R. Simeon was, they found him sitting deep in study, with an Haggadic book in his hand.

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. כֵּיוָן דְּאָמַר, כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, לָמָּה כְּתִיב מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. אֶלָּא אוֹלִיפְנָא, דַּעְתַּיְיהוּ דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא, דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן הוּא כְּאַיִן, דְּלָא אִדְבָּקוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין, (בתתאין) וְשַׁוְיָין לָקָבְלַיְיהוּ מְהֵימָנוּתָא דִּשְׁטוּתָא, אֲבָל מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ, כְּהַאי עִלְעוֹלָא, דְּסַחֲרָא (ס"א דפרחא) בְּרוּחָא, וּמִתְגַּלְגְּלָא בְּקָיְטָא בְּרֵיקַנְיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וְכָל דַּיְּירֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין. He was commenting on the verse: “All nations are before Him as nothing and they are counted to him as less than nothing” (Isa. 40, 17). ‘The word “nothing”,’ he said, ‘describes the religion of the pagans, who do not bring the heavenly and the earthly into union and adopt a faith of folly; and they are “counted less than nothing”, like chaff blown about by the wind.’

עוֹד פָּתַח וְאָמַר, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, אֵת דָּא יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאֵת דָּא שְׂמָאלָא. אוֹלִיפְנָא, דְּסָטָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא, וְסָטָא שְׂמָאלָא, וּבָרָא יַת אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. He also interpreted the verse: “God created the (eth) heavens and the (eth) earth” (Gen. I, I), referring the first eth to the Right Hand and the second to the Left Hand; and these two “stand together” (Isa. 48, 16)

מַהוּ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. סַלְּקָא דַּעְתָּךְ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא לָאו הָכִי, (נ"א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אֶלָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא דְּאִינּוּן אֵ"ת וְאֵ"ת, וְהֵיאַךְ יַעַמְדוּ יַחְדָּו. בְּזֹאת הַהִיא, דְּשַׁלְטָא בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, דִּכְלִילָא אֵ"ת בְּזֹאת. through the agency of the Crown which is called zoth and which comprises both Mercy and Judgement.

פָּתַח ר' חִיָּיא וְאָמַר, אִי נִיחָא קָמֵיהּ דְּמֹר, דְּנֵימָא חַד מִלָּה, עַל מַה דְּאָתֵינָא כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּמֵהַאי דְּאָמַר מֹר, אִשְׁתְּמַע דְּהַאי פְּסוּקָא בְּהַהוּא מִלָּה אָתָא וַאֲנָן אוֹרְחָא אִתְתַּקְנָא קָמָּן, לְמֵיתֵי לְמִשְׁאַל קַמָּךְ. Thereupon R. Hiya said: ‘Will our master allow us to explain why we have come? It is written: “and it came to pass that at midnight the Lord smote all the firstborn in the land of Egypt”, and from what we have just heard we gather that this verse contains the same idea which you have been expressing, so that we have just come at the right time to consult you.’

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהילים קי״ג:ה׳) מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת וְגוֹ'. מִי כַּיְיָ' אֱלֹהֵינוּ, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְאִתְיַשְּׁבָא בְּכִתְרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, נְהִירוּ עַל כָּל בּוּצִינִי דְּנָהֲרוּ כִּתְרִין וְעִטְּרִין. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת, דְּנָחִית בְּכִתְרוֹי, מִכִּתְרָא לְכִתְרָא, מִנִּזְרָא לְנִזְרָא, מִנְּהִירוּ לִנְהִירוּ, מִבּוּצִינָא לְבוּצִינָא. לְאַשְׁגְּחָא בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים י״ד:ב׳) יְיָ' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם וְגוֹ'. R. Simeon prefaced his answer with a reference to the verse: “Who is like unto the Lord our God who dwelleth on high, and yet humbleth himself to behold the things that are in heaven and earth?” (Ps. 113, 5), which he expounded thus: ‘ “Who is like unto the Lord our God”, who ascends to the highest spheres in order to be crowned with the supernal holy crown, the splendour of which is more resplendent than the glories of all lesser crowns; “and yet he humbleth himself’ to descend from crown to crown, that is, from one sphere to another, from one abode of light to another, and each one lower than the last, and all this in order to exercise His providential care for the higher and lower worlds?’

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. כַּחֲצִי מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ כַּחֲצוֹת, כְּגַוְונָא דְּאָמַר מֹשֶׁה. וְאִי כְּמָה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא, דְּלָא יִיִמְרוּן אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, מֹשֶׁה בַּדַּאי הוּא. הָא קוּשְׁיָא בְּאַתְרֵיהּ קַיְּימָא, בג' גַּוְונֵי, דְּאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל יֵימְרוּן הָכִי. חַד, דְּאִי הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימָר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. אֲמַאי קָאָמַר, כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. כְּמָה דְּלָא אִתְכְּוָון שַׁעֲתָא, דְּהָא לָא יִתָּפְסוּן בְּמֹשֶׁה, אֶלָּא בְּפַטְרוֹנָא, בְּגִין דְּאָמַר כֹּה אָמַר יְיָ' וְגוֹ'. תְּרֵי, דְּהָא מֹשֶׁה אָמַר, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, וְלָא הֲוָה הָכִי, אֶלָּא עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר. עַל כָּל פָּנִים אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נַמֵי יִיִמְרוּן הָכִי, דְּהָא לָא אִתְבַּרְרוּן מִלֵּי. תְּלַת דְּאִיהוּ אָמַר מִשְׁמָא דְּפַטְרוֹנָא כַּחֲצוֹת, וּכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. He then proceeded: ‘Instead of “at midnight” in this passage we should have expected “about (ka-hazi) midnight”, which was the phrase actually used by Moses when he predicted the event. Our colleagues, we know, explain that Moses used the word “about”, so that, were the event not to occur at the exact second of midnight, the Egyptian astrologers should have no chance of calling him a liar. But this hardly solves the difficulty, for in that case he should not have put the expression in the mouth of the Lord (Ex. 11, 4). Another difficulty is that Moses, when speaking of the death of the firstborn, referred to the “firstborn of the maidservant that is behind the mill” (v. 5), yet in our verse we read of the “firstborn of the captive that was in the house of the pit”.

וְעוֹד, שְׁאֵלְתָּא דִּילְכוֹן, יַתִּיר עַל מָטוּל דְּלָא יָכִיל בְּעִירָא לְמִסְבַּל. אֲמַאי הֲוָה בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, וְלָא בִּימָמָא. וַאֲמַאי מִיתוּ כָּל אִינּוּן חַלָּשִׁין דְּבָתַר רֵחַיָּא. אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא עִלָּאָה הוּא, בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא אִתְכְּשַׁר (נ"א אתבשר) בִּנְבִיאָה מְהֵימָנָא. And on top of all comes your question, which is the last straw that breaks the camel’s back. The whole subject, however, is explained esoterically among “the reapers of the field”, for it contains a supreme mystery, having been proclaimed by the faithful prophet, even Moses, of whom it is written,

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמֹשֶׁה, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב (תהלים נה) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ. יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם: מִשֵּׁת וַחֲנוֹךְ. הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ: מִנֹּחַ וּבָנָיו. עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ: מֵאַבְרָהָם וְיִצְחָק. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן: מִיַּעֲקֹב. מֵחֲבֵרֶיךָ: מִשְּׁאָר נְבִיאֵי. וְכִי גֶּבֶר דְּסָלִיק בְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּלָא סָלִיק בַּר נָשׁ אַחֲרָא, לָא יָדַע מַה דְּאָמַר. “Thou art fairer than the children of men; grace is poured into thy lips; therefore God hath anointed thee with the oil of gladness above thy fellows” (Ps. 45, 3, 8). “Thou art fairer than the children of men” refers to Seth and Enoch; “grace is put into thy lips” means that Moses was greater than Noah and his sons; “therefore God hath blessed thee” signifies that he was above Abraham and Isaac; “oil of gladness” suggests that Moses was greater than Jacob; and “above thy fellows” that he was above all other prophets. Could a man so great, who ascended to degrees not attained by any other, have spoken with such a lack of precision?

אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן, הַאי כִּתְרָא דְּאִקְרֵי זֹא"ת, אִתְקְרֵי אִשָּׁ"ה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (בראשית ב׳:כ״ג) לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. אֲמַאי. מִשּׁוּם כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת. מַאן הוּא אִישׁ. הַהוּא דְּאִקְרֵי זֶה. וְדָא הוּא אִישׁ דְּכָר, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות ל״ב:א׳) כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. הָאִישׁ הַזֶּה. וְאִקְרֵי אִישׁ זֶה, וְזֶה אִישׁ. וְזֹאת, אִתְנְסִיבַת מִזֶּה דְּאִקְרֵי זָכָר. The truth, however, is as follows. It is written: “Who is this that cometh out of the wilderness like pillars of smoke?” (S.S. 3, 6). This smoke symbolizes the Crown which is called Zoth (lit. this, i.e. the Sefirah Malkuth- Kingdom) and “Woman”; as it is written, “This (le-zoth) shall be called woman” (Gen. 2, 23).

וּבְגִין דָּא, אִיהִי תָּמָר דְּכָר וְנוּקְבָּא, דְּלָא סָלִיק דָּא בְּלֹא דָּא. תָּמָר: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כְּתִמְרוֹת עָשָׁן. מַה עָשָׁן, סָלִיק חִוָּור וְאוּכָם, אוּף הָכָא, כֹּלָּא כָּלִיל בָּהּ בְּפַלְגוּת לֵילְיָא, לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי בְּחַד שַׁעֲתָא, חִוָּור לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּכָם לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. This Crown which is called zoth rules over the middle of the night, so that it is able to be at one and the same moment white to Israel and black to the heathens;

וְעוֹד דְּהַאי לֵילְיָא לָא אִתְפְּלַג, לָא עָבִיד נִימוּסוֹי. מְנָא לָן. מֵאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ד:ט״ו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה, דְּאִתְפְּלַג לְמֶעְבַּד נִימוּסוֹי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א' י"ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כְּמִפְלַג. דְּמֹשֶׁה יָדַע דְּלָא יַעְבֵּיד נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג. and so long as the night is not divided it cannot perform this function, as we leam from the case of Abraham, for whom, as we are told, “the night divided against them” (Gen. 14, 15). So here, Moses used the expression ka-hazoth, meaning thereby “when the night is divided”, knowing that it would not perform its function till then;

וְהָכִי הֲוָה, דְּלָא עָבִיד לֵילְיָא נִימוּסוֹי, עַד דְּאִתְפְּלַג, בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, עָבֵד נִימוּסוֹי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. מַאי בַּחֲצִי. בְּפַלְגוּת בַּתְרָאָה, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְאִשְׁתְּכַח הַאי זֹאת, לְמֶעְבַּד נִמּוּסִין תָּדִירָא, וְכָל נִימוּסָא דְּאִתְעָבִיד בְּלֵילְיָא, בְּפַלְגוּתָא בַּתְרָאָה אִתְעָבִיד. but the latter expression “in the middle” (lit. half) means “in the second half’, which is always the period when this zoth executes judgements.

סְתָמָא דְּמִלָּה, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כִּתְרָא תַּתָּאָה דְּקוּזְמִיטָא דְּמַלְכוּתָא (נ"א ממלכותא) דִּלְעֵילָּא. עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה, כִּתְרָא שְׂמָאלָא, תַּתָּאָה מִינָהּ, דְּקוּזְמִיטָא מִבָּתַר אַרְבַּע (נ"א מכתרה אחר) רְחַיִּין, אַרְבַּע מַשִׁירְיָין. (משמע') מִשּׁוּם דִּכְתִּיב אַחַר הָרֵחָיִם, (ולא מן הרחים.) וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, תַּתָּאִין מִתַּתָּאִין, נוּקְבָּא מִנּוּקְבְתָא, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּאָתָנֵי בִּבְעִירֵי וַחֲמָרֵי, בְּרַבְרְבֵי בְּזוּטְרֵי, וּמְקַבְּלִין מִנְּהוֹן גּוּבְרִין וְנוּקְבִין. עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, אִינּוּן דְּנָפְקִין מִשִּׁפְחָה. דִּי בְּהוֹן עַבְדִין לַאֲסִירֵי, דְּיִשְׁתַּעְבְּדוּן בְּהוֹן לְעָלְמִין, וְלָא יִפְקוּן לְחֵירוּ. As to the references to the “firstborn behind the mill”, and to the “firstborn of the captive and of the cattle”, they relate to the three grades of impurity, with all their spirits and powers, higher and lower, with whom Pharaoh, being himself the wiliest of all his magicians, endeavoured to entangle the Israelites so subtly and so inextricably that they should never again be free. Here it was that the power of the Holy One, blessed be He, was revealed: for He loosened all the bonds of impurity and broke all those “crowns” of magic, that His children might be liberated.

וּבְרוּחְצָנוּתָא דְּאִלֵּין דַּרְגִּין, סָרִיבוּ מִצְרָאֵי, דִּי בְּהוֹן עֲבָדוּ קִשְׁרָא לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא יִפְקוּן מִן עַבְדוּתְהוֹן לְעָלְמִין. וּבְהַאי אִתְחָזֵי גְּבוּרְתָּא וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדֻכְרָנָא דָּא לָא יִשְׁתֵּצֵי מִיִּשְׂרָאֵל לְדָרֵי דָּרִין, דְּאִי לָא הֲוָה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל מַלְכֵי עַמִּין, וְכָל חָרָשֵׁי עָלְמִין, וְחַכִּימֵי עָלְמִין, לָא יִפְקוּן לְיִשְׂרָאֵל מִן עַבְדוּתָא, דְּשָׁרָא קִטְרִין דִּלְהוֹן, וְתָבַר כָּל אִינּוּן כִּתְרִין, בְּגִין לְאַפָּקָא לוֹן. עַל דָּא כְּתִיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. Therefore it is written: “Who would not fear thee, O king of nations… forasmuch as among all the wise men of the nations and in all their kingdoms there is none like unto thee” (Jer. 10, 7).’

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָרִים קָלֵיהּ וְאַתְנַח, אָמַר קִנְטוּרָא דְּקִיטְפָא אִשְׁתְּכַח, חֲשַׁבְתּוּן דְּשָׁבַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּמָּה זִמְנִין, (דברים ה׳:ו׳) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, (דברים ט״ז:ג׳) הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִמִּצְרַיִם, (דברים ה׳:ט״ו) וַיּוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, (שמות י״ב:י״ז) הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם, (שמות י״ג:ג׳) זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, (דברים יד) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם, (שמות י״ג:ג׳) הוֹצִיא יְיָ' אֶתְכֶם מִזֶּה. Having spoken these things, R. Simeon wept, meditating on the greatness of the Lord; then he lifted up his voice, and said: “And so you thought this passage a bundle of contradictions! But verily, the significance of the Exodus is great indeed! For this reason the Holy One, blessed be He, frequently reminds Israel of her deliverance, as when He says: “Who hath brought thee out of the land of Egypt.” (Ex. 20, 2).

אֶלָּא תָּאנָא, י' כִּתְרִין, אִינּוּן לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְכֻלְּהוּ סְתִימִין, בִּתְלָתָא אִלֵּין דְּאַמָרָן. וּתְלַת קִשְׁרִין קְשִׁירוּ בְּהוּ, עַל ג' דַּרְגִּין אִלֵּין דִּבְהוּ עַבְדוּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא יִפְקוּן מִשִּׁעְבּוּדְהוֹן לְעָלְמִין. Now, as there are ten crowns above, so likewise there are ten such below; and all are concealed in the three grades symbolized by “the firstborn of Pharaoh”, “the firstborn of the maidservant that is behind the mill”, and “the firstborn of the cattle”, by means of which Pharaoh sought to keep the Israelites captive for ever.

זַכָּאִין אַתּוּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דְּבִזְכוּתְכוֹן שָׁרִיאוּ קִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָר תְּלַת קִטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דִּלְכוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ב׳:כ״ד) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. אֶת אַבְרָהָם, הָא קִשְׁרָא חֲדָא, דְּאַבְרָהָם. אֶת יִצְחָק, הָא קִשְׁרָא תִּנְיָינָא, דְּיִצְחָק. וְאֶת יַעֲקֹב, הָא קִשְׁרָא תְּלִיתָאָה, שְׁלֵימָתָא דְּיַעֲקֹב. Blessed indeed are ye, Abraham, Isaac, and Jacob, for whose sake the knots of magic were loosed, because the Holy One, blessed be He, recollected in His mercy and lovingkindness the indissoluble bonds of your faithfulness, as it says: “And the Lord remembered his covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob” (Ibid. 2, 24).

תָּנָא, כָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין, כֻּלְּהוּ דּוּכְרָנָא לְהַאי, וְעַל הַאי אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ, דְּאִלְמָלֵא הַאי, לָא הֲוָה נְטוּרָא דְּזִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. וּבְגִינֵי כַּךְ, לָא אִשְׁתְּצֵי דֻּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם מִכָּל זִמְנִין וְחַגִּין וְשַׁבָּתִין. תָּא חֲזֵי דִּינָא (ס"א דא') הוּא יְסוֹדָא וְשָׁרָשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל פִּקוּדוֹי, וְכָל מְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְּיִשְׂרָאֵל. Festivals, Sabbaths, and all days of moment in Israel have this “remembrance” for their object and basis, therefore the deliverance from Egypt is mentioned in connection with such days. Truly, this “remembrance” is the foundation and root of the whole Torah, the basis of all the commandments and of the real faith of Israel.

וְעוֹד אֲמַאי לָא הֲוָה בִּימָמָא דְּשָׁאִילְתּוּ. תָּנֵינָן, כְּתִיב הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים, וּכְתִיב הוֹצִיאֲךָ יְיָ' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה. אֶלָּא תָּאנָא, עִקָרָא דְּפוּרְקָנָא דְּיִשְׂרָאֵל, לָא הֲוָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, דְּלֵילְיָא שָׁרָא קִטְרִין, וְעָבִיד נוּקְמִין, וְיוֹמָא אַפִּיק לוֹן בְּרֵישׁ גַּלֵּי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. (נ"א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו'.) וּכְתִיב וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְיָ' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, דָּא הוּא פִּרְסוּמֵי נִיסָא. Now, as to your question why the last act did not take place by day, the fact is that in this connection there is an apparent contradiction, since on the one hand we read, “to-day come ye out” (Ex. 12, 4), and on the other, “The Lord thy God brought thee out of Egypt at night” (Deut. XVI, I). However, it is true that Israel’s essential redemption took place at night, because only at night does the Holy One exercise judgement, therefore it was night when the knots of sorcery were loosened and the bonds of darkness rent in twain; yet were they led out by day, before the eyes of the world, that all men might marvel at the works of the Lord; therefore they were freed “with a high hand, in front of all the Egyptians” (Num. 33, 3).

אָתוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ, גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ, עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. עָבֵד (רשב"י) שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי. מַאן דְּעָיִיל, לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק, לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי, דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין, וּכְתִיב (שמות לה) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ'. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ', דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ. R. Simeon then ceased, and R. Hiya and R. Jose prostrated themselves before him and kissed his hand, saying, with tears in their eyes: ‘Surely not only earthly creatures, but also celestial beings, look out from their abode to catch a sight of thee! The Holy One, blessed be He, built Jerusalem below as a counterpart of the Jerusalem above. He made the walls of the city and the gates thereof holy. None may enter the city unless the gates be opened for him, nor ascend unless the steps of the walls are firm. Who is able to open the gates of the city, who can fix the steps of the walls but R. Simeon ben Yochai? For it is he who opens the gates of the mysteries of wisdom, and fixes the ladder to the higher spheres! It is written, “Three times in the year all thy males shall be seen before the face of the Lord” (Ex. 22, 17). Who then is this “face of the Lord”? None other than R. Simeon ben Yochai! And as to the reference to the “males” appearing before him, indeed only “the males of the males” (the truly manly, i.e. students of the esoteric lore) may draw near to him.’

אָמַר לוֹן, עַד הַשְׁתָּא, לָא סִיַּימְנָא מִלָּה דִּשְׁאֶלְתָּא דִּילְכוֹן, דְּהָא תָּנֵינָן, וַיְיָ' הִכָּה כָל בְּכוֹר, כָל בְּכוֹר סְתָם, כִּדְקָאמְרַן. וְכֹלָּא הֲוָה כְּמָה דְּאִינּוּן דְּמִיתוּ, אִינּוּן קְטוּרֵי קִטְרִין, דַּהֲווֹ מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּחָרָשַׁיְיהוּ בְּאִינּוּן כִּתְרִין. מִנְהוֹן מִשְׁתַּמְּשֵׁי בְּעִלָּאֵי, וּמִנְהוֹן בְּתַתָּאֵי, וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְּהוּ תַּתָּאִין אִינּוּן. וְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם מַלְיָא חֲרָשִׁין הֲוָה. וּכְתִיב כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. R. Simeon continued: ‘I have not yet finished answering your questions. You ask why the smiting of the firstborn took place at night. It was because then they were all at home, and not abroad in the fields.

וְאִתְעָבִיד דִּינָא בְּכֹלָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְכְּנָשׁוּ כֻּלְּהוּ בְּבָתֵּיהוֹן, וְלָא הֲווֹ מִתְפַּזְּרֵי בְּמַדְבְּרָא וּבְחַקְלָא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ בְּבָתֵּיהוֹן, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) וְעָבִיד לֵילְיָא דִּינוֹי בְּכֹלָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְתָנָא הֲוָה נָהִיר לֵילְיָא כְּיוֹמָא דִּתְקוּפָה דְּתַמּוּז, וְחָמָא כָּל עַמָּא דִּינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהילים קל״ט:י״ב) וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה. Further, tradition tells us that night was as bright as a day in Tamuz, therefore the whole Egyptian people could witness the mighty hand of the Holy One: “the night shined as the day; the darkness was as light” (Ps. 139, 16).

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, תָּא חֲזֵי, כְּתִיב, (קהלת ז׳:ט״ו) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, שְׁלמֹה דַּהֲוַת חָכְמְתָא יְתֵירָא (נ"א יקירא) עַל כֹּלָּא, מַאי קָאָמַר בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא, שְׁלֹמֹה רֶמֶז דְּחָכְמְתָא קָא רָמַז. דְּהָא חָזֵינָן אוֹרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָאו הָכִי, דְּהָא כְּתִיב, (ירמיהו י״ז:י׳) וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִּפְרִי מַעֲלָלָיו. אֶלָּא תְּרֵי עִנְיָינֵי נִינְהוּ, דְּקָא רָמַז הָכָא. and R. Simeon began to speak thus: ‘It is written: “AII things have I seen in the days of my vanity: there is a righteous man that perisheth in his righteousness, and there is a wicked man that prolongeth his life in wickedness” (Eccl. 95, 16). How could Solomon, the wisest among men, have spoken thus? He must have intended some inner meaning, for we see for ourselves that the ways of the Holy One, blessed be He, are not thus, for He “giveth every man according to his ways and according to the fruit of his works” (Jer. 17, 10). But Solomon hinted here at two things.

דְּתָנֵינָן, כַּד עֵינוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָאן לְאַשְׁגָּחָא בְּעָלְמָא, וּלְעַיְינָא בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב (ס"א עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳) וכתיב כי וגו') (דברי הימים ב ט״ז:ט׳) כִּי יְיָ' עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, וְאַשְׁכְּחָן חַיָּיבִין בְּעָלְמָא, הַהוּא צַדִּיקָא דְּאִשְׁתְּכַח בְּדָרָא, אִתְּפַס בְּחוֹבַיְיהוּ. וְחַיָּיבַיָּא מַאֲרִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּגְזֵיהּ עִמְּהוֹן עַד דִּיתוּבוּן. וְאִי לָאו, לָא יִשְׁתְּכַּח מַאן דְּיִתְבַּע רַחֲמֵי עֲלֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מִשּׁוּם דְּהַהוּא זַכָּאָה, אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא. When the “eyes” of the Holy One “run to and fro through the whole earth” (Zech, IV, 10), and the world is full of sinners, their guilt is visited upon the one righteous of his generation, whereas God is patient with the wicked and waits for their repentance. If they do not repent, they are left without an intercessor, for “the righteous perisheth”, i.e. he has been taken away from the world.

בְּגִינֵי כַּךְ תָּנֵינָן, לְעוֹלָם אַל יָדוּר אָדָם אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאַנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָּרִים בְּתוֹכוֹ. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּוַוי לְהַאי דְּמָדוֹרֵיהּ בֵּין חַיָּיבַיָּא, דְּהוּא אִתְּפַס בְּחוֹבַיְיהוּ, וְאִי דִּיוֹרֵיהּ בֵּין זַכָּאִין, אוֹטִיבִין לֵיהּ בְּגִינֵיהוֹן. It is on this account that the Rabbis have warned us to live only in a place which is the abode of men of pious deeds, and woe betide him who fixes his dwelling among the wicked! He will surely be “seized” for their sins! Conversely, when one lives among pious people one shares the reward of their goodness.

דְּהָא רַב חַסְדָּא, הֲוָה דִּיוֹרֵיהּ בְּקַדְמִיתָא בֵּינֵי קַפּוּטְקָאֵי, וַהֲוָה דְּחִיקָא לֵיהּ שַׁעֲתָא, וּמַרְעִין רַדְפִין אֲבַתְרוֹי. נָטַל וְשַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין מָארֵי תְּרִיסִין דְּצִפּוֹרִי, וְסָלִיק, וְזָכָה לְכַמָּה טָבִין, לְכַמָּה עוּתְרָא, לְכַמָּה אוֹרַיְיתָא, וְאָמַר, כָּל הַאי זָכֵינָא, עַל דְּעָאלִית בֵּין אִינּוּן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח לְאוֹטָבָא לְהוּ. Rab Hisda may serve as an example. Originally he lived among the Cappadocians, and suffered great poverty (cf. T. B. Shab. 140b) and many grievous ills; but when, after some time, he left those parts and removed to Sepphoris, all went well with him: he benefited both materially and spiritually, and he remarked, “all these blessings have come upon me because I have made my abode among people on whom the Holy One bestows His lovingkindness,’.

דָּבָר אַחֵר, אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי. וְכִי שְׁלֹמֹה, דְּדַרְגִּין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא הֲווֹ בֵּיהּ, עַל כָּל בְּנֵי דָּרָא דִּכְתִּיב (מלכים א ה׳:י״א) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, (ואשתדלותיה באורייתא למעבד טיבו וקשוט) דִּכְתִּיב, (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וַיֵּשֶׁב שְׁלמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ' לְמֶלֶךְ, אָמַר בִּימֵי הֶבְלִי. וּכְתִיב, (קהלת א׳:ב׳) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת. There is, however, another explanation of the passage, arising out of another difficulty in the text. How could Solomon say, “All things have I seen in the days of my vanity (hebli)”? Did not Solomon attain to wisdom beyond all his contemporaries (I Kings 5, 10, 11)?

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וְגוֹ', וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמַע דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחָא טָבָא, (ס"א דלא אתעדי) וּלְבַתָר אִתְעָדֵי מִנְּהוֹן הַהוּא רֵיחָא. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כְּתִיב, רֵיחַ בְּגָדָיו, וּכְתִיב רֵיחַ בְּנִי, וְלָא אָמַר רֵיחַ הַבְּגָדִים, אֶלָּא רֵיחַ בְּנִי. אֶלָּא תָּאנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס יַעֲקֹב, נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן. וְתָאנָא, אוֹתָן הַבְּגָדִים הָיוּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַש יְיָ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, וְהוֹצִיאָם מִגַּן עֵדֶן. Presently he began to comment on this verse and referred to the tradition (cf. Midrash, Rab., Gen., LXV, 18; Zohar, Gen. 142b) that the “precious garments” which emitted a sweet odour when Jacob appeared before Isaac originally belonged to Adam, and in time came into the hands of Nimrod, “the mighty hunter”, and finally to Esau, who was also a hunter.

וְתַנְיָא, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְעָבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיַּעַש ה' אֱלֹהִים. מַה דְּלָא אִתְעָבִידוּ בֵּיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְלָא. וְהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. לָא קַשְׁיָא הַאי כַּד אִתְעָבִידוּ, לָא אִתְעָבִידוּ בְּשֵׁם מָלֵא, בַּר כַּד אִתְקַיְימוּ, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְקַיְימוּ. It has been remarked’, he said, ‘that these garments were made by the Holy One Himself (Gen. 3, 21), by the agency of both Divine Names, TETRAGRAMMATON and Elohim, which is more than can be said for heaven and earth, which were created only by Elohim (Gen. 1, 1).

(שמות י״ב:ג׳) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וְגוֹ', בֶּעָשׂוֹר, אֲמַאי בֶּעָשׂוֹר. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּזִמְנָא דְּאַנְהִיר יוֹבְלָא לְסִיהֲרָא, דִּכְתִּיב בְּיוֹבְלָא, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. ON THE TENTH DAY OF THIS MONTH THEY SHALL TAKE TO THEM A LAMB. According to R. Abba, the tenth day was chosen because on this day the Jubilee illumines the Moon (i.e. Binah communicates light to Malkuth); for of the Jubilee it is written: “On the tenth day of this seventh month there shall be a day of atonement” (Lev. 23, 27).

וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת, אֲמַאי, בְּגִין דִּבְזִמְנָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיגַד לֵיהּ. דְּהָא תָּנֵינָן, בְּמִלְּתָא דָּא אִתְּבַר כִּתְרָא (חדא) תַּתָּאָה, (ע' ע"ב) דְּמִתְאַחֲדִין בֵּיהּ כָּל שְׁאַר כִּתְרִין תַּתָּאִין, וְעַל דָּא פָּרִישׁ מֹשֶׁה וְאָמַר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, כְּמָה דִּכְתִּיב, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה. “They shall take a lamb.” Why a lamb? Because it symbblized the power of the lowest “crown”, which the Holy One broke, the “crown” to which all the other inferior “crowns ” cling, forming the unholy triad signified by the phrase, “lambs, menservants, and womenservants”, sent by Jacob to Esau, as a sop, as it were, to the evil powers which the latter represented.

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבִידוּ אַתּוּן עוֹבָדָא לְתַתָּא, וַאֲנָא אִתְּבַר תֻּקְפֵיהוֹן לְעֵילָּא, וּכְמָה דְּתַעְבְּדוּן בְּנוּרָא אַתּוּן, דִּכְתִּיב כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, אֲנָא אוּף הָכִי אַעְבִיר אוֹתוֹ בָּאֵשׁ בִּנְהַר דִּינוּר. The Holy One said: “Do ye perform this act of slaughtering the Passover lamb, and I myself will nullify its power above. Do ye let it pass through fire (v. 8) here below, and I shall lead the impure principality which it represents through the fiery Stream.”

אֲמַאי אִתְנְגִיד בַּעֲשָׂרָה, וְאִתְנְכִיס בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּדָא אִתְקַשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין. וְאַף עַל גַּב דְּאַרְבַּע מְאָה שְׁנִין לָא אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וַהֲוָה זַמִּין לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ, אִתְחַשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילּוּ אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ כָּל ת' שְׁנִין. בְּגִין כָּךְ, מְעַכְּבִין לֵיהּ אַרְבַּע יוֹמִין, קְטִירָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּלְבָתַר וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. And why was the lamb to be tied up on the tenth day and slaughtered on the fourteenth? Because, according to R. Abba, the four days corresponded to the four hundred years that Israel was subjected to the power of Egypt.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַצַּת כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל א׳:א׳) מַרְאֹת אֱלהִים. וְלָמָּה אִתְקְרֵי מַצַּת. דִּינָא. (רכ"ג ב') דִּינָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּאִתְאַחֲדָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. דִּינָא דְּלָא הֲוָה תַּקִּיפָא כָּל הַהוּא זִמְנָא בְּגַוַויְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּהָא קַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא. וְעַל דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, (דברים ט״ז:ג׳) לֶחֶם עֹנִי כְּתִיב. Said R. Simeon further: ‘The unleavened bread is called “the bread of poverty ” (Deut. 16, 3), because at that time the moon was not at full strength, the reason being that,

מַאי טַעְמָא קַיְּימָא בִּפְגִימוּתָא. בְּגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ, וְלָא אִתְגַּלְיָא הַאי אָת קַדִּישָׁא. גְּזִירִין הֲווֹ וְלָא אִתְפְּרָעוּ, אֵימָתַי אִתְפְּרָעוּ, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ה) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא הַאי קְרָא בְּמִלָּה אַחֲרָא, כֹּלָּא הֲוָה וְיֵאוֹת. although the Israelites were circumcised, the rite had not been completed by “peri’ah“, and therefore the seal of the covenant was not revealed in its complete form. But later, when this completion had been achieved-namely at Marah, where Moses “made for them a statute and an ordinance” (Ex. 15, 25)-

וְאִי תֵּימָא דְּבִימֵי יְהוֹשֻׁעַ אִתְפְּרָעוּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא אִינּוּן דִּכְתִּיב, (יהושע ה׳:ה׳) וְכָל הָעָם הַיִּלּוֹדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ וְגוֹ'. בָּתַר דְּאִתְפְּרָעוּ, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא אֲכַלְתּוּן מַצּוֹת, דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה הַאי לֶחֶם מֵאֲתָר אַחֲרָא לֶהֱוֵי. מַאי הוּא. דִּכְתִּיב, (שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. לָא מִן סִיהֲרָא כְּהַהוּא זִמְנָא, אֶלָּא מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ז:כ״ח) וְיִתֵּן לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם. the Holy One spake unto them, saying: “Until now ye have eaten the ‘bread of poverty’, but from now on your bread shall emanate from a far other region: ‘I will rain bread from heaven for you’” (Ibid. 16, 4). This phrase means literally “from heaven”, that is, from the very centre of Grace, and not, as previously, from the blemished “Moon”.

וְיִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין, נַטְרִין אִינּוּן יוֹמִין דְּעָאלוּ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְנַטְרִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאַתְיָא מִסִּטְרָהָא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות כ״ג:ט״ו) אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר וְגוֹ', וּכְתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. מַהוּ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות י״ט:ה׳) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי. וְכֹלָּא בְּחַד דַּרְגָּא סַלְּקָא וְאִתְאֲחָד. Therefore the holy Israelites observe as a memorial the anniversary of the days when they came under the wings of the Shekinah, and eat the bread which emanates from Her.

תָּא חֲזֵי, כַּד עָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא, עָאלוּ גְּזִירִין וְאִתְפְּרָעוּ. וּמַה כְּתִיב, (דברים ח׳:ט׳) אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי בְמִסְכֵּנוּת. לֶחֶם עֹנִי. אֲמַאי אִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי. מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְלָא מִתְבָּרְכָא מִשִּׁמְשָׁא, וְלָא מִתְנַהֲרָא מִן שִׁמְשָׁא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (דברי הימים א כ״ט:י״א) כִּי כֹל בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְלָא אִתְנַהֲרָא (מכל) מִיּוֹבְלָא. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא אִתְפְּרָעוּ. אֲבָל הָכָא, דְּאִתְגְּזָרוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּרָעוּ, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ כְּתִיב, וְעַל דָּא לא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּלָא תֶחְסַר כֹּ"ל בָּהּ, כְּמָה דְּחָסְרוּ לֵיהּ בְּמִצְרַיִם. Observe that when the Israelites were about to enter the Holy Land, Moses described it as “a land wherein thou shalt eat bread without scarceness” (Deut. 8, 9), in contrast to the “bread of misery, of poverty”, which was their food in Egypt, when the moon did not derive blessing and light from the sun, when she was not illumined by the Jubilee.

וּבְכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם קָא עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַכְלֵי וְלָא אִשְׁתְּצֵי מִדָּרֵי דָּרִין. וּבְגִין דְּלָא אִתְפְּרָעוּ הָכָא בְּמִצְרַיִם, חַסְרוּ לֵיהּ לְהַאי כָּל, וְקַיְּימָא סִיהֲרָא בִּפְגִימוּתָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם עֹנִי, עֹנִי: כְּתַרְגּוּמוֹ מִסְכֵּנוּת. וּמַאי דְּאַכְלוּ לֵיהּ תַּמָּן בְּאַרְעָא, בְּגִין דּוּכְרָנָא דְּמִצְרַיִם הֲוָה, וְהַאי לְדָרֵי דָּרִין, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (ישעיהו ס׳:כ׳) לֹא יָבֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ וְגוֹ'. And because they did not carry out the peritah in Egypt, the unification and harmonization of the Divine attributes was not manifested in its fulness. Why they continued to eat the “bread of poverty” in the land of Israel was in remembrance of Egypt.

תַּנָּא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וְגוֹ', וּכְתִיב (ויקרא כ״ג:כ״ז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא, אִשְׁתְּמַע כְּמָה דְּאִתְּמַר, דִּכְתִּיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא בֶּעָשׂוֹר, מִלָּה דָּא בֶּעָשׂוֹר תַּלְיָא. לַחֹדֶשׁ הַזֶּה בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, כַּד אָתָא נִימוּסָא לְהַאי דַּרְגָּא, כְּתִיב לַחֹדֶשׁ הַזֶּה דַּיְקָא. R. Simeon also connected the words, “Also on the tenth day of this seventh month there shall be a day of atonement” (Lev. 23, 27), with the words, “In the tenth day of this month” (Ex. 12, 3), used in regard to the Passover lamb; for the one “tenth day” is dependent on the other.¹From here to the end of the section (p. 43b) is from the Ray’a Mehemna.

רעיא מהימנא (שמות י״ב:ל״ד) וְיִשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ וְגוֹ'. כ"ה פִּקּוּדָא דָּא, לְבָעֵר חָמֵץ. דְּהָא פִּקּוּדָא דָּא, אִתְמְסַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ. וּכְתִיב שְּׂאוֹר לא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא, וְרָזָא אוֹקִימְנָא, בֵּין חָמֵץ וּמַצָּה דְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, דָּא יֵצֶר רַע, וְדָא יֵצֶר טוֹב. AND THE PEOPLE TOOK THEIR DOUGH BEFORE IT WAS LEAVENED. On the strength of this is founded the precept that the leaven should be burned on the Passover Eve. “Leaven,’ and “unleaven” symbolize the evil and the good inclinations in man.

כ"ו פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִּיצִיאַת מִצְרַיִם, דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתָּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָכִי אוֹקִימְנָא, כָּל בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וּבְהַהוּא סִפּוּר חַדֵּי בְּחֶדְוָה, זַמִּין אִיהוּ לְמֶחדֵי בִּשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּהוּא חֵדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַדֵּי בְּמָרֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהוּא סִפּוּר. It is obligatory for every Israelite to relate the story of the Exodus on the Passover night. He who does so fervently and joyously, telling the tale with a high heart, shall be found worthy to rejoice in the Shekinah in the world to come, for rejoicing brings forth rejoicing; and the joy of Israel causes the Holy One Himself to be glad, so that He calls together all the Family above and says unto them: “Come ye and hearken unto the praises which My children bring unto Me! Behold how they rejoice in My Redemption!”

בֵּיהּ שַׁעֲתָא, כָּנִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָיא דִּילֵיהּ, וְאָמַר לוֹן, זִילוּ וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא דִּילִי, דְּקָא מִשְׁתָּעוּ בָּנַי, וְחַדָּאן בְּפוּרְקָנִי. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין, וְאַתְיָין וּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא, דְּקָא חַדָּאן בְּחֶדְוָא דְּפוּרְקָנָא דְמָרֵיהוֹן, כְּדֵין אַתְיָין וְאוֹדָן לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָן וְאוֹדָאן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיהּ בְּאַרְעָא, דְּחַדָּאן בְּחֶדְוָה דְּפוּרְקָנָא דְּמָארִיהוֹן. Then all the angels and supernal beings gather round and observe Israel, how she sings and rejoices because of her Lord’s own Redemption-and seeing the rejoicings below, the supernal beings also break into jubilation for that the Holy One possesses on earth a people so holy, whose joy in the Redemption of their Lord is so great and so powerful.

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִיהוּ חוֹבָתָא, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל מַה דְּהֲוָה, וְיֶהוֵי לְבָתַר דְּנָא, אֲמַאי פִּרְסוּמָא דָּא קָמֵיהּ, עַל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, בְּגִין דְּאִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין, וְכָל פָּמַלְיָא דִּלְעֵילָּא מִתְכַּנְּשִׁין, וְחָמָאן לוֹן, וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עָלַיְיהוּ עֵילָּא וְתַתָּא. This should he do, not in order that the Omniscient should become aware of all His wonderful acts, since to Him all things of the past, as well as of the future, are already known, but rather in order that the praises may ascend even unto the highest spheres and awaken among the supernal beings a responsive outburst of praise and worshipful delight in the faithfulness of His people and in the invincible greatness of His glory, who is Himself rejoiced at the rejoicings of His people and His heavenly hosts.

כְּגַוְונָא דָּא, מַאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְּעָבַד, אִי תֵּימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְאִשְׁתְּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. כֵּיוָן דְּאַקְדִּים בַּר נָשׁ, וּמְפָרֵיט חֶטְאוֹי, כָּל חַד וְחַד, לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְּפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עָלֵיהּ דִּינָא. דְּהָא תָּדִיר תָּבַע דִּינָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבֵד כַּךְ. וְעַל דָּא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַקְדְּמָא, וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי. Conversely, with the confession of sin: the Holy One is aware of all man’s sins and needs no reminder thereof; yet, since Satan, the supernal adversary and accuser, continually lies in wait, ever ready to bring man’s sins before the Holy One, it is but a natural precaution to hasten on in advance of him, making full confession of one’s sins, so that the Accuser, when he comes, may find himself anticipated and left without ground for his denunciations, and so be discouraged and leave his intended victim alone.

כֵּיוָן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָּא, לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְּפוּמָא עָלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵיהּ מִכֹּל וָכֹל. אִי תָּב בְּתִיוּבְתָּא יֵאוֹת, וְאִי לָאו, הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ, וְאָמַר פְּלוֹנִי דְּאָתָא לְקָמָךְ בְּתּוּקְפָא דְּאַפִּין, בָּעִיט בְּמָרֵיהּ, חוֹבוֹי כַּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַּר נָשׁ בְּכָל הָנֵי, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָּא מְהֵימָנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Then, should the sinner carry out his repentance fully, he will be fully exonerated, and all will be well; and if not, Satan will thus obtain a just opportunity to rise up against the impious one, saying: “Here is a man who has had the audacity to appear before Thee, and yet has rebelled against his Lord!” Therefore man should at all times beware lest he falter in his fealty, and strive ever to be found a faithful servant before the Holy One, blessed be He.

כ"ז פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּפֶסַח, בְּגִין דְּאִיהוּ דּוּכְרָנָא לְדָרֵי דָּרִין, עַל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּיִשְׂרָאֵל נָפְקוּ בְּהַהוּא זִמְנָא מֵרָזָא דְּטַעֲוָון אַחֲרָן, וְעָאלוּ בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ רָזָא דְּנָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. Then follows the command that we should eat unleavened bread during Passover, it being a memorial, throughout the generations, of the true secret of Faith. For, as already stated elsewhere, Israel at that time emerged from the association with idolatry and entered into the mystery of Faith.

וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִיהוּ חוֹבָתָא, וְהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא, כָּל מַה דְּהֲוָה, וְיֶהוֵי לְבָתַר דְּנָא, אֲמַאי פִּרְסוּמָא דָּא קָמֵיהּ, עַל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא, וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבַד, בְּגִין דְּאִינּוּן מִלִּין סַלְּקִין, וְכָל פָּמַלְיָא דִּלְעֵילָּא מִתְכַּנְּשִׁין, וְחָמָאן לוֹן, וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִסְתַּלָּק יְקָרֵיהּ עָלַיְיהוּ עֵילָּא וְתַתָּא. This should he do, not in order that the Omniscient should become aware of all His wonderful acts, since to Him all things of the past, as well as of the future, are already known, but rather in order that the praises may ascend even unto the highest spheres and awaken among the supernal beings a responsive outburst of praise and worshipful delight in the faithfulness of His people and in the invincible greatness of His glory, who is Himself rejoiced at the rejoicings of His people and His heavenly hosts.

כְּגַוְונָא דָּא, מַאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְּעָבַד, אִי תֵּימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ. אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין לְאִשְׁתְּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא, וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. כֵּיוָן דְּאַקְדִּים בַּר נָשׁ, וּמְפָרֵיט חֶטְאוֹי, כָּל חַד וְחַד, לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְּפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא, וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עָלֵיהּ דִּינָא. דְּהָא תָּדִיר תָּבַע דִּינָא בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבֵד כַּךְ. וְעַל דָּא, אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאַקְדְּמָא, וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי. Conversely, with the confession of sin: the Holy One is aware of all man’s sins and needs no reminder thereof; yet, since Satan, the supernal adversary and accuser, continually lies in wait, ever ready to bring man’s sins before the Holy One, it is but a natural precaution to hasten on in advance of him, making full confession of one’s sins, so that the Accuser, when he comes, may find himself anticipated and left without ground for his denunciations, and so be discouraged and leave his intended victim alone.

כֵּיוָן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָּא, לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְּפוּמָא עָלֵיהּ, וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִנֵיהּ מִכֹּל וָכֹל. אִי תָּב בְּתִיוּבְתָּא יֵאוֹת, וְאִי לָאו, הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עָלֵיהּ, וְאָמַר פְּלוֹנִי דְּאָתָא לְקָמָךְ בְּתּוּקְפָא דְּאַפִּין, בָּעִיט בְּמָרֵיהּ, חוֹבוֹי כַּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַּר נָשׁ בְּכָל הָנֵי, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָּא מְהֵימָנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Then, should the sinner carry out his repentance fully, he will be fully exonerated, and all will be well; and if not, Satan will thus obtain a just opportunity to rise up against the impious one, saying: “Here is a man who has had the audacity to appear before Thee, and yet has rebelled against his Lord!” Therefore man should at all times beware lest he falter in his fealty, and strive ever to be found a faithful servant before the Holy One, blessed be He.

כ"ז פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, לֶאֱכוֹל מַצָּה בְּפֶסַח, בְּגִין דְּאִיהוּ דּוּכְרָנָא לְדָרֵי דָּרִין, עַל רָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ, דְּיִשְׂרָאֵל נָפְקוּ בְּהַהוּא זִמְנָא מֵרָזָא דְּטַעֲוָון אַחֲרָן, וְעָאלוּ בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא. וְהָא אוּקְמוּהָ רָזָא דְּנָא בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי. Then follows the command that we should eat unleavened bread during Passover, it being a memorial, throughout the generations, of the true secret of Faith. For, as already stated elsewhere, Israel at that time emerged from the association with idolatry and entered into the mystery of Faith.

(שמות י״ב:מ״ג) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וְגוֹ'. כ"ח פִּקּוּדָא דָּא, לְמִשְׁחַט פֶּסַח בֵּין הָעַרְבַּיִם, בְּי"ד בְּנִיסָן, דּוּכְרָנָא דְּהַהוּא פֶּסַח דְּמִצְרַיִם. וְדָא אִיהוּ חוֹבָתָא עַל כֹּלָּא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבַּיִם. THIS IS THE ORDINANCE OF THE PASSOVER: THERE SHALL NO STRANGER EAT THEREOF. This commandment is a memorial of the Passover of Egypt.

פֶּסַח דָּא, אִצְטְרִיךְ לְמֶהוֵי נָטִיר, מֵעֲשָׂרָה יוֹמִין וּלְהָלְאָה, דִּכְתִּיב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם וְגוֹ'. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּהָא כְּדֵין שָׁרִיאַת סִיהֲרָא לְאַנְהָרָא, מֵעֲשָׂרָה יוֹמִין וּלְהָלְאָה, עַד דְּאִשְׁתְּלִים בַּחֲמֵיסָר. וְאַרְבֵּיסָר דְּלֶיהֱוִי נָכִיס, בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא עַל עָלְמָא. The lamb had to be kept from the tenth day of the month, because on that date the moon begins to increase her light until the fifteenth day, when she is in her full strength. The lamb was slaughtered on the fourteenth, “between the evenings”, namely at an hour when judgement hangs over the world.

רָזָא דָּא, לְאַעְבְּרָא זוּהֲמָא, מִקָּמֵי בְּרִית קַדִּישָׁא, וּלְאִתְהֲנָאָה בְּהַהוּא רֵיחָא דְּנָדִיף טְוִי נוּר. וְעַל דָּא לָא אַתְיָא אֶלָּא עַל שָׂבְעָא. וְעַל דָּא, וְכָל עָרֵל לא יֹאכַל בּוֹ. מַאן דְּאִית בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא, יֵיכוּל בֵּיהּ. מַאן דְּלָא אִית בֵּיהּ בְּרִית קַדִּישָׁא, לָא יֵיכוּל בֵּיהּ. דְּהַאי מִבְּנֵי בְּרִית אִיהוּ לְתַבְרָא תּוּקְפָּא דְּחֵילָא אַחֲרָא, לְאַעְבְּרָא עָרְלָה מִקָּמֵי בְּרִית. בְּגִין כַּךְ, הַאי בִּבְנֵי בְּרִית אִיהוּ לְמֶעְבַּד, וְלָא בִּבְנֵי עָרְלָה. It signified the removal of the impurity from the holy sign (of the circumcision). Therefore “no uncircumcised person should eat thereof’ (v. 48); for this sacrifice was brought by sons of the covenant, in order to break down the power of the “other side”, to remove the “foreskin,” from the sign of the holy covenant.

כַּד אָתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִצְרַיִם, חָמָא דָּמָא דְּהַהוּא פֶּסַח, דְּהֲוָה רָשִׁים עַל פִּתְחָא, וְדָמָא דִּבְרִית, הֵיךְ הֲווֹ קַיְימִין עַל פִּתְחָא, דִּכְתִּיב, וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ'. אֵזוֹבָא, הָא אוֹקִימְנָא דְּאִיהוּ מַעְבַּר רוּחִין (כ"ב ע"ב) בִּישִׁין, וְכָל סְטָר רוּחַ בִּישָׁא, מַעְבַּר בְּאִתְעָרוּתָא דִּילֵיהּ, בְּפוּרְקָנָא עִלָּאָה דְּיִשְׂרָאֵל. When the Holy One came to Egypt He saw the blood of the Passover lamb smeared on the door, as well as the blood of the covenant, and the doors purged with hyssop, in order, as has already been explained, that the powers of impurity might be exorcised at the time of the supreme redemption of Israel.

לְזִמְנָא דְּאָתֵי, יֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיֵצֶר הָרָע וְיִכּוֹס לֵיהּ. וְהַשְׁתָּא בְּפוּרְקָנָא דָּא, כְּתִיב וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. דּוּכְרָנָא דְּזִמְנָא דְּאָתֵי, בְּהַהוּא פּוּרְקָנָא עִלָּאָה. This memorial of the past redemption is, however, at the same time a sign and a token of the future Redemption,

עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף בְּהַאי רְשִׁימוּ דְּאָת יוֹ"ד, וּבְהַאי רְשִׁימוּ דְּאָת יוֹ"ד, לְאַחֲזָאָה רְשִׁימוּ דִּבְרִית קַדִּישָׁא, וְאִתְּבַּר עָרְלָה מִקָּמֵי דָּמָא דִּבְרִית, רָשִׁים עַל כֹּלָּא, וְאָתָא דָּמָא עַל דָּמָא. כַּד עָבַר הַהוּא מַשְׁחִית, הֲוָה חָמֵי דָּמָא, וְאִזְדְּקִיף מִבֵּיתָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית וְגוֹ'. When the Holy One will “slaughter” the evil inclination once and for all.

וְקֹדֶם דְּיֵיתֵי בַּר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא וְיִפּוּק מֵרֶחֶם אִמֵיהּ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, דָּא גַּבְרִיאֵל, בְּהַהוּא אָבָק דְּעָפָר, דְּאִתְּמַר (בראשית ב׳:ז׳) וַיִּיצֶר יְיָ' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וְאוֹלִיף לֵיהּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. וּבְגִין דָּא, וַיִּיצֶר: חַד יֵצֶר הַטּוֹב, דְּאוֹלִיף לֵיהּ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. וְחַד, יֵצֶר הָרָע דְּאָבִיק עִמֵּיהּ. דְּאִתְּמַר, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַשְׁכַּח מִנֵיהּ שִׁבְעִין לָשׁוֹן, דְּאוֹלִיף לֵיהּ יֵצֶר הַטּוֹב. For when a man is about to be born into the world the angel Gabriel wrestles with the dust of which man is formed, and inculcates into the potential man seventy languages, which, however, he retains not when he enters into this world, since the evil impulse wipes them out from his mind, so that the battle between the conflicting principles begins even before the man is born.

וְקֹדֶם כָּל דָּא, נַחְתִּין עִמֵּיהּ אַרְבְּעָה מַלְאָכִין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (תהילים צ״א:י״א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ. אִי אִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת, חַד מִיכָאֵל, בִּזְכוּת אַבְרָהָם. וְתִנְיָינָא גַּבְרִיאֵל, בִּזְכוּת יִצְחָק. וּתְלִיתָאָה דְּנָחִית עִמֵּיהּ נוּרִיאֵל, בִּזְכוּתָא דְּיַעֲקֹב. וּרְבִיעָאָה רְפָאֵל, בִּזְכוּתָא דְּאָדָם קַדְמָאָה. וְיֵצֶר הַטּוֹב לְעֵילָּא מִנֵּיהּ. Before all this, there are four angels which descend with him if he comes of pious stock. One of the four angels will be Michael, in remembrance of Abraham; one Gabriel, in remembrance of Isaac; one Nuriel, in remembrance of Jacob; and one Raphael, in remembrance of Adam; and the good impulse hovers over him.

כֹּלָּא בִּרְשׁוּתֵיהּ, לְמֶחסַר בְּמָאנִין, וּלְאוֹסָפָא בְּהוֹן נְבִיעוּ, וּלְמֶחֱסַר כְּפוּם רְעוּתֵיהּ (ס"א בהון) וְלֵית עָלֵיהּ אֱלָהָא, דְּיוֹסִיף בֵּיהּ, אוֹ יִגְרָע בֵּיהּ. All things are in His power, whether He wills to lessen the number of vessels or to increase the light which springs from them, or whether He wills the contrary. Above Him, however, there is no god who could increase or lessen.

לְבָתַר עָבֵד מְשַׁמְּשִׁין, לְאִלֵּין מָאנִין, כֻּרְסְיָיא בְּאַרְבַּע סַמְכִין. וְשִׁית דַּרְגִּין לְכֻרְסְיָיא. הָא עֶשֶׂר. וְכֹלָּא אִיהוּ כֻּרְסְיָיא. כְּגוֹן כּוֹס דִּבְרָכָה, דְּתָקִינוּ בוֹ עֲשָׂרָה דְּבָרִים, בְּגִין תּוֹרָה דְּאִתְיְיהִיבַת בַּעֲשָׂרָה דִּבְּרָן. בְּגִין עָלְמָא דְּאִיהוּ מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, דְּאִתְבְּרֵי בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. Then He created ministering beings to those vessels: one throne supported on four columns and six steps to the throne: ten altogether. And the whole throne is like the chalice of benediction, in regard to which ten things are formulated, in harmony with the Torah which was given in Ten Words (Decalogue), and with the Ten Words by which the world was created.

וְתָקִין לְכֻרְסְיָיא כִּתּוֹת לְשַׁמְּשָׁא לֵיהּ, דְּאִינּוּן מַלְאָכִים. אֶרְאֵלִים שְׂרָפִים. חַיּוֹת. אוֹפַנִּים. חַשְׁמַלִּים. אֵלִים. אֱלהִים. בְּנֵי אֱלהִי"ם. אִישִׁי"ם. וּלְאִלֵּין עָבִיד שַׁמָּשִׁין, סָמָאֵ"ל, וְכָל כִּתּוֹת דִּילֵיהּ, דְּאִינּוּן כַּעֲנָנִים לְמֶרְכַּב בְּהוֹן לְנַחְתָּא בְּאַרְעָא, וְאִינּוּן כְּסוּסִין לוֹן. Then He prepared for the throne angelic hierarchies to serve Him: malachim (angels), erelim, seraphim, hayoth (living beings), ophanim, hamshalim, elim, elohim, be’ne (sons of) elohim, ishim (supernal “men”). To these He appointed as ministers Samael and all his groups- these are like clouds to ride upon when He descends to earth: they are like horses.

וּמְנָלָן דַּעֲנָנִים אִקְרוּן מֶרְכָּב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו י״ט:א׳) הִנֵּה יְיָ' רוֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם. וְדָא מְמָנָא דְּמִצְרַיִם, וּמִיָּד דְּחָזוּ (ממנא) דֶּאֱלָהָא דִּי הוּא אֱלָהָא מְמָנָא דִּלְהוֹן, חֲזוּ לֵיהּ כְּסוּסְיָא, תְּחוֹת מֶרְכַּבְתֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִיָּד וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס, נָעוּ מֵאֱמוּנָה דִּלְהוֹן, וְלֵב דִּלְהוֹן נָמֵס כַּדּוֹנַג, מֵהַהִיא אֱמוּנָה, וְאַמְרִי, וְכִי עַד כְּעַן אֱמוּנָה מְמָנָא דִּילָן כְּסוּסְיָא, הֲוָה נָע לִבְּהוֹן מֵאֱמוּנָה דִּלְהוֹן, וְנָמֵס כַּדּוֹנַג. וּמְנָלָן דְּיִמַס לְשׁוֹן נָמֵס כַּדּוֹנַג אִיהוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהילים כ״ב:ט״ו) הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנַג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעַי. That the clouds are called ” chariots” is expressed in the words, “Behold the Lord rideth upon a swift cloud, and shall come into Egypt” (Isa. 19, 1). Thus the Egyptians saw their Chieftain like a horse bearing the chariot of the Holy One, and straightway “the idols of Egypt were moved at His presence, and the heart of Egypt melted in the midst of it” (Ibid.), i.e. they were “moved” from their “faith” in their own Chieftain.

וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. לֵית בְּכָל בְּרִיָּה דְּאֶשְׁוֶה כְּוָותִי, וְאַף עַל גַּב דְּבָרָאתִי לָהּ כִּדְמוּת אַתְוָון דִּילִי, דַּאֲנָא יָכִיל לְמַחֲאָה הַהִיא צוּרָה, וּלְמֶעְבַּד לָהּ כַּמָּה זִמְנִין, וְלֵית אֱלוֹהַּ אַחֲרָא עָלַי דְּיָכִיל לְמִמְחֵי דִּיּוּקְנִי וּבְגִין דָּא (דברים ל״ב:ל״א) כִּי לא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים. Yet God says, “to whom then will ye liken me that I should be equal to him?” (Ibid. 40, 25), which means, “among all created things there is none that could be likened to Me even among the number of those whom I have created in the likeness of the signs of My Name; for I can efface the form and then create newly again and yet again, but there is no god above Me who could efface My likeness”.

וְאִי יִקְשֶׁה בַּר נָשׁ, דְּהָא כְּתִיב (דברים ד׳:ט״ו) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. אִיהוּ יְתָרֵץ לֵיהּ, הַאי תְּמוּנָה חָזֵינָא, דְּהָא כְּתִיב (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט. וְלא בְכָל תְּמוּנָה אַחֲרָא (ס"א דברא ויצר באתווי), דְבָּר נַשׁ דְיָצַר בְּאַתְווֹי וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ. Should one ask: “Is it not written, Ye saw no manner of similitude?” the answer would be: “Truly we did behold him under a certain similitude, for is it not written, ‘and the similitude of the Lord should he (Moses) behold, (Num. 12, 8)?,’ But only in the similitude which Moses beheld was the Lord revealed, not in any other similitude of any creature formed by His signs. Hence it is written: “To whom then will ye liken God? Or what likeness will ye compare unto him?” (Isa. 40, 18).

וַאֲפִילּוּ הַאי תְּמוּנָה, לֵית לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ, אֶלָּא כַּד נָחִית לְאַמְלְכָא עַל בִּרְיָין, וְיִתְפָּשַּׁט עָלַיְיהוּ, יִתְחָזֵי לוֹן לְכָל חַד, כְּפוּם מַרְאֶה וְחֶזְיוֹן וְדִמְיוֹן דִּלְהוֹן, וְהַאי אִיהוּ (הושע י״ב:י״א) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה. Even that “similitude” was a likeness of the Holy One, blessed be He, not in His own place, for that cannot be penetrated, but in the aspect of the King when He shows forth His power to rule over the whole of His creation, appearing, therefore, to each of His creatures according to the capacity of each to comprehend Him, as it is written: “And through the prophets I am represented in similitudes” (Hos. 12, 11).

וּבְגִין דָּא יֵימָא אִיהוּ, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא אֲדַמֶּה לְכוּ בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ, אֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, דְּהָא קֹדֶם דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא בְּעָלְמָא, וְצִיֵּיר צוּרָה, הֲוָה הוּא יְחִידָאי בְּלא צוּרָה וְדִמְיוֹן, וּמַאן (נ"א ואית) דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ, קֹדֶם בְּרִיאָה, דְּאִיהוּ לְבַר מִדִּיוּקְנָא, אָסוּר לְמֶעְבַּד לֵיהּ צוּרָה וּדְיוּקְנָא בְּעָלְמָא, לא בְּאוֹת ה', וְלֹא בְּאוֹת י' וַאֲפִילּוּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלא בְּשׁוּם אוֹת וּנְקוּדָה בְּעָלְמָא, וְהַאי אִיהוּ כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, מִכָּל דָּבָר דְּאִית בֵּיהּ תְּמוּנָה וְדִמְיוֹן לא רְאִיתֶם. And therefore He says: “Although I represent Myself to you in your own likeness, to whom will ye liken Me that I should be equal to him?” For in the beginning, before shape and form had been created, He was without form and similitude. Therefore it is forbidden to one who apprehends Him as He is before creation to picture Him under any form or shape whatsoever, not even by His letters He and Van, nor by the whole of His Holy Name, nor by any letter or sign soever. The words, “For ye saw no manner of similitude” thus mean, “Ye saw nothing which could be represented by any form or shape, nothing which ye could present or simulate by any finite conception”.

אֲבָל בָּתַר דְּעָבַד הַאי דִּיּוּקְנָא דְּמֶרְכָּבָה דְּאָדָם עִלָּאָה, נָחִית תַּמָן, וְאִתְקְרֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא יְדוָ"ד, בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ בְּמִדּוֹת דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, וְקָרָא: אֵל, אֱלֹהִים, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, אדי"ד. בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, אֵיךְ יִתְנַהֵג עָלְמָא, בְּחֶסֶ"ד וּבְדִינָא, כְּפוּם עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִי לָא יִתְפָּשַּׁט נְהוֹרֵיהּ עַל כָּל בִּרְיָין, אֵיךְ יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ יִתְקָיֵּים, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. But when He had created the form of supernal Man it was to Him as a chariot, and He descended on it, to be known according to the style “TETRAGRAMMATON”, in order that He might be known by His attributes and perceived in each attribute separately. For this reason He let Himself be called “El, Elohim, Shaddai, Zebaoth, and TETRAGRAMMATON”, each being a symbol to men of His various Divine attributes, that it may be made manifest that the world is sustained by mercy and by justice, according to the works of men. Had the brightness of the glory of the Holy One, blessed be His Name, not been shed over the whole of His creation, how could He have been perceived even by the wise? He would have remained unapprehendable, and the words “The whole earth is full of his glory” (Isa. 6, 3) could never be spoken with truth.

וַוי לֵיהּ, מַאן דְּיַשְׁוֶה לֵיהּ, לְשׁוּם מִדָּה, וַאֲפִילּוּ מֵאִלֵּין מִדּוֹת דִּילֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן לִבְנֵי הָאָדָם, (איוב ד׳:י״ט) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, דְּכָלִים וְנִפְסָדִים. אֶלָּא דִּמְיוֹנָא דִּילֵיהּ, כְּפוּם שָׁלְטָנוּתֵיהּ עַל הַהִיא מִדָּה, וַאֲפִילּוּ עַל כָּל בִּרְיָין. וּלְעֵילָּא מֵהַהִיא מִדָּה. וְכַד אִסְתְּלִיק מִינָהּ, לֵית לֵיהּ מִדָּה, וְלֹא דִּמְיוֹן, וְלֹא צוּרָה. But woe unto the man who should presume to compare the Lord with any attribute, even one which is His own, much less any human created form, “whose foundation is in the dust,, (Job 4, 16), and whose products are frail creatures, soon vanishing, soon forgotten. The only conception of the Holy One, blessed be He, which man dare frame is of His sovereignty over some particular attribute or over creation as a whole. And if we perceive Him not under those manifestations, there is left neither attribute, nor similitude, nor form in Him;

כְּגַוְונָא דְּיַמָּא, דְּלֵית בְּמַיָּא דְּיַמָּא דְּנַפְקֵי מִינֵּיהּ, תְּפִיסוּ כְּלָל וְלֹא צוּרָה, אֶלָּא דְּאִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּמַיָּא דְּיַמָּא עַל מָאנָא, דְּאִיהוּ אַרְעָא, אִתְעָבִיד דִּמְיוֹן, וְיָכִילְנָא לְמֶעְבַּד חוּשְׁבַּן תַּמָן, כְּגוֹן הַמָּקוֹר דְּיַמָּא הָא חַד. נָפִיק מִינֵּיהּ מַעְיָן, כְּפוּם אִתְפַּשָּׁטוּתָא דִּילֵיהּ מֵהַהוּא מָאנָא, כְּעִגּוּלָא דְּאִיהִי י', הָא מָקוֹר חַד, וּמַעְיָן דְּנָפִיק מִנֵיהּ הָא תְּרֵין. even as the sea, whose waters have neither form nor tangibility in themselves, but only when they are spread over a certain vessel which is the earth. On the basis of this fact we can calculate thus: The source of the sea is one. A current issues from it with a revolution which is Yod. The source is one and the current makes two.

לְבָתַר עָבֵד מָאנָא רַבְרְבָא כְּגוֹן מַאן דְּעָבַד (נ"א דחפר) חֲפִירָא רַבְרְבָא וְאִתְמְלֵי מִן מַיָּא, דְּנָפִיק מִן מַעְיָין. הַהִיא מָאנָא אִתְקְרֵי יָם, וְהוּא מָאנָא תְּלִיתָאָה, וְהַהוּא מָאנָא רַבְרְבָא, וְאִתְפְּלִיג לְז' נְחָלִין, (נ"א מאנין) כְּפוּם מָאנִין אֲרִיכִין, הָכִי אִתְפָּשַׁט מַיָּא מִן יַמָּא, לְשִׁבְעָה נְחָלִין וְהָא מָקוֹר, וּמַעְיָין, וְיַמָּא, וְז' נְחָלִין, אִינּוּן י' וְאִי יְתָבַּר אוּמָנָא אִלֵּין מָאנִין דְּתַקִּין, יְהַדְּרוּן מַיָּא לְמָקוֹר, וְיִשְׁתָּאֲרוּ מָאנִין תְּבִירִין יְבֵשִׁין בְּלא מַיָּא. Next it makes a great basin, like a channel dug in the earth, which is filled by the waters which emanate from the source. It is this basin which we know as “Sea”: this is the third factor involved. This large basin is split up into seven channels, which are like so many long tubes. Thus the waters are conveyed from the sea into these seven channels. The source, the current, the sea, and the seven channels form together the number ten. Should the master who constructed these tubes come to break them up, then the waters return to their source, and there remains nought but broken vessels, dry, without water.

הָכִי עִלַּת הָעִלּוֹת, עָבִיד עֶשֶׂר סְפִירוֹת, וְקָרָא לְכֶתֶר מָקוֹר, וּבֵיהּ לֵית סוֹף לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרֵיהּ. וּבְגִין דָּא קָרָא לְגַרְמֵיהּ אֵין סוֹף, וְלֵית לֵיהּ דְּמוּת וְצוּרָה, וְתַמָּן לֵית מָאנָא לְמִתְפַּס לֵיהּ, לְמִנְדַּע בֵּיהּ יְדִיעָא כְּלָל. וּבְגִין דָּא אָמְרוּ בֵּיהּ, בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. It is thus that the Cause of causes has brought forth the ten Sephiroth, and called the Crown the “Source”, an inexhaustible fount of light, wherefore He designates Himself “En-sof“, Limitless. He has neither shape nor form, and there is no vessel that could contain Him, no means to comprehend Him. It is in this sense that it has been said, “Search not the things that are too hard for thee, and seek not the thing which is hidden from thee” (Ben Sira, 320-324).

לְבָתַר עָבֵד מָאנָא זְעֵירָא, וְדָא י', וְאִתְמַלְיָא מִנֵּיהּ, וְקָרָא לֵיהּ מַעְיָן נוֹבֵעַ חָכְמָה, וְקָרָא גַּרְמֵיהּ בָּהּ חָכָם, וּלְהַהוּא מָאנָא קָרָא לֵיהּ חָכְמָ"ה. וּלְבָתַר עָבֵד מָאנָא רַבְרְבָא, וְקָרָא לֵיהּ יָם, וְקָרָא לֵיהּ בִּינָה, וְהוּא קָרָא לְגַרְמֵיהּ מֵבִין בָּהּ. Then He formed a vessel, small as the letter Yod, which is filled from Him, and He called it “Wisdom-gushing Fountain”, and Himself in virtue of it “wise”. Afterwards He made a large vessel and called it “Sea”, and designated it “Understanding” (Binah) and Himself in virtue of it “understanding”.

חָכָם מֵעַצְמוֹ, וּמֵבִין מֵעַצְמוֹ, כִּי חָכְמָה אִיהִי לָא אִתְקְרִיאַת חָכְמָה מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא בְּגִין הַהוּא חָכָם דְּאַמְלֵי לָהּ מִנְּבִיעוּ דִּילֵיהּ. וְאִיהִי לָא אִתְקְרִיאַת בִּינָה מִגַּרְמָהּ, אֶלָּא עַל שֵׁם (נ"א בגין) הַהוּא מֵבִין דְּאַמְלֵי לָהּ מִנֵּיהּ. דְּאִי הֲוָה מִסְתָּלַּק מִנָהּ, אִשְׁתַּאֲרַת יְבֵשָׁה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב י״ד:י״א) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחרָב וְיָבֵשׁ. He is both “wise” and “understanding” in His own essence: for Wisdom does not merit the title by itself, but only through Him who is wise and who has filled it from His “fountain”; and Understanding does not merit the title by itself, but only through Him who filled it from His own essence: if He were to depart from it it would be turned into aridity. In regard to this it is written, “As the waters fail from the sea, and the flood decayeth and drieth up” (Job 14, 11).

(שמות י״ג:ט״ז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ וְגוֹ' (בהר ק"ח ע"ב ובמשנה) (ח) פִּקּוּדָא דָּא, פִּקּוּדָא דְּאִקְרֵי בְּגַוְונָא אַחֲרָא, דְּלָא אִקְרֵי מִצְוָה, אֶלָּא קְדוּשָׁה, וְאִלֵּין אִינּוּן תְּפִילִין. תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. תִּקּוּנָא פְּאֵרָא שַׁפִּירוּ דִּגְוָונִין עִלָּאִין. וְעַל דָּא אִקְרוּן טוֹטָפוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. AND IT SHALL BE FOR A TOKEN UPON THINE HAND AND FOR FRONTLETS BETWEEN THINE EYES. This commandment has also another significance besides being a Divine ordinance, for the phylacteries are signs and means of sanctification, symbols of the beauty of the supernal colours.

כְּתִיב (דברים ו׳:י״ח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. הַיָּשָׁר: דָּא תְּפִלָּה שֶׁל יַד, לְאַמְשָׁכָא (ס"א לאסמכא) לֵיהּ בִּתְפִילִין שֶׁל רֹאשׁ, לְאִתְיַחֲדָא כַּחֲדָא. וּתְפִלָּה שֶׁל יַד, אַקְדִּים לְשֶׁל רֹאשׁ. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא הֲוֵי פִּרוּדָא בֵּינַיְיהוּ כְּלָל. It is written: “And thou shalt do that what is right and good.” “Right” here indicates the phylactery of the hand, which has to be supplemented by and joined with the phylactery of the forehead.

אַרְבַּע פָּרְשִׁיָין דִּתְפִלִין בְּד' בָּתִּים, בְּאִינּוּן תְּפִלִין שֶׁל רֹאשׁ. וּכְמָה דְּאִינּוּן ד' פָּרְשִׁיָין בְּאִינּוּן תְּפִלִין שֶׁל רֹאשׁ, אוּף הָכִי כֻּלְּהוּ בִּתְפִלִין שֶׁל יַד בְּבַיִת א'. דְּהָא בַּתְּפִלָה שֶׁל יַד, לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה דְּנַקְטָא מִלְּעֵילָּא. וְרָזָא דָּא, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וּמִגּוֹ דְּנַקְטָא לוֹן מִלְּעֵילָּא, אִקְרֵי תְּפִלָּה, וְאִתְקַדְּשַׁת בִּקְדוּשַׁתְהוֹן (וכלא) אִקְרֵי קְדוּשָׁה. וְאִקְרֵי תְּפִלָּה וּכְדֵין אִקְרֵי מַלְכוּת, מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה. The four Biblical sections (Ex. 13, 1-10, 11-16; Deut. 6, 4-9, XI, 13-21) are in the head-phylactery in four compartments, but in the hand-phylactery in one, for the latter has nothing of itself but what it receives from above (the head). This mystery is expressed in the words, “all rivers run into the sea” (Eccl. 1, 7). And because it draws the influx of Divine light from that which is above, it is called tephillah (entreaty, prayer, the traditional name for phylactery); and because it derives holiness, it is called kedushah, and it also symbolizes “Sovereignty”, “Kingdom”, the Kingdom of God in its completeness.

וְכָל אִינּוּן ד' אִתְרְמִיזוּ הָכָא, קַדֶּשׁ: דָּא קְדוּשָׁה עִלָּאָה. רָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה, דְּמִתַּמָּן כֹּלָּא אִתְקַדָּשׁ, בְּרָזָא דְּגָנִיזוּ עִלָּאָה, דְּאִתְקְרֵי קַדֶּשׁ. לִי: דָּא בִּינָה, רָזָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, הֵיכְלָא פְּנִימָאָה. (ורזא דא (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים (במדבר ג') כי לי כל בכור (שמות י״ט:ה׳) והייתם לי סגלה) כָ"ל: רָזָא דְּחֶסֶד, בְּכָל דּוּכְתָּא, בֵּין לְעֵילָּא בֵּין לְתַתָּא. בְּכוֹ"ר: דָּא בֶּן בְּכוֹר, דִּכְתִּיב, (שמות ד) בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל, וְהַאי בֶּן בְּכוֹר, כָּלִיל כָּל סִטְרִין, וְכָל גַּוְונִין. וּבְגִין כַּךְ, קְרָא כָּלִיל כֻּלְּהוּ אַרְבַּע, בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה. אֲבָל דָּא בְּאוֹרַח כְּלָל, לְמִנְדַּע דְּכֹלָּא כָּלִיל בְּהַאי, אֲבָל בְּאוֹרַח פְּרָט, כָּל חַד בִּלְחוֹדוֹי, דָּא אִיהוּ פַּרְשְׁתָּא קַדְמָאָה, דְּכָלִיל כָּל שְׁאַר פָּרְשִׁיָין. Each word in the verse, “sanctify unto Me all the firstborn” stands for something connected with the Divine attributes: “sanctify is related to the hidden region of supernal Holiness, the mystery of the Wisdom which comes from above; “unto Me” refers to Binah-Understanding, the Mystery of the supernal world, the inner Hall-as it is written, “unto Me are the children of Israel slaves”; “unto Me belongs every firstborn”; “ye shall be unto Me a precious people”-all these are connected with Binah. “All signifies Grace: grace above and grace below; “firstborn” has a symbolic reference to “Israel my firstborn” (Ex. 4, 22), who represents all the sides and all the colours. These four words, esoterically considered, contain all the truths which are given in greater detail in the four Scripture sections written on the parchment scrolls of the phylacteries. Thus the first section is a summary of all the four.

פָּרָשָׁה תִּנְיָינָא, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ וְגוֹ', דָּא בִּינָה, דְּהָא בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, אִיהִי יְצִיאַת מִצְרַיִם, דְּהֲוָה מִסִּטְרָא דְּיוֹבְלָא. וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דִּילָהּ וְהָיָ"ה, דְּהָא מִלָּה דָּא אִיהִי בְּיוֹבְלָא. וּבְגִין כַּךְ שְׁמָא דִּילָהּ וְהָיָ"ה, דְּלֵית וְהָיָה (נ"א הויה) אֶלָּא בַּאֲתָר דָּא, דְּאִיהוּ זַמִּין לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּא, וּלְאַנְהָרָא בּוּצִינִין, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּדַרְגָּא תַּתָּאָה, (נ"א והיה כמאן דאמר על מלכא דאיהי הוי) (נ"א דיהוי זמין לאתמשכא לתתא ולאנהרא בוצינין) וְכֹלָּא בְּרָזָא חֲדָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ בְּאוֹרַח טָמִיר, לָא אִקְרֵי בְּאִתְגַּלְּיָיא בִּשְׁמָא דָּא, אֶלָּא אִתְמְסַר לְחַכִּימִין לְמִנְדַּע. וְעַל דָּא אִתְרְשִׁים בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, בְּמִלָּה דָּא. The second section (Ex. 13, 11-16), referring, as it does, to the Exodus from Egypt, symbolizes the freedom of the “Jubilee”, and represents Binah.

פָּרָשָׁה תְּלִיתָאָה, שְׁמַע, דָּא אִיהוּ רָזָא דִּימִינָא, דְּאִקְרֵי חֶסֶד עִלָּאָה. דְּאִיהוּ קָא מְיַיחֵד יִחוּדָא דְּכֹלָּא לְד' סִטְרִין, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַדֵּר בֵּיהּ, סִדּוּרָא דְּכָל עָלְמָא, וְדָא אִיהוּ דְּקָא מִתְפַּשַּׁט בְּכָל סִטְרִין, אֲפִילּוּ גּוֹ תְּהוֹמֵי תַּתָּאֵי. בְּדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עָלְמָא, כַּד אִתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעִטּוּפָא דְּזִהֲרָא, וְדָא דְּקָא מְיַיחֵד יִחוּדָא, וּבְגִין כַּךְ, שְׁמַע סָמִיךְ לִוְהָיָ"ה. The third section, the Shema, contains the mystery of the right side, called “The Supernal Grace”, for it effects the union of all things extending unto the four quarters of the universe; and the Holy One, blessed be He, through the medium of this attribute, brings forth order and harmony in the whole universe, a harmony which extends even to the lowest depths. By this attribute of Grace the Holy One created the world, when He wrapped Himself in the garment of light.

יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ, יִחוּדָא לְמִנְדַּע וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתָא. יִחוּדָא דָּא הָא אַמָרָן בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, אִיהוּ יִחוּדָא דִּקְרָא, (דברים ו׳:ד׳) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' הָא כֻּלְּהוּ חַד, וְעַל דָּא אִקְרֵי אֶחָד. הָא תְּלַת שְׁמָהָן אִינּוּן, הֵיךְ אִינּוּן חַד, וְאַף עַל גַּב דְּקָרֵינָן אֶחָד, הֵיךְ אִינּוּן חַד. This Supernal Grace is the Unifier. For this reason the section of the Shema is joined to that of “And it shall be”; for the act which makes each day a unity and likewise forms the whole sum of separate days into the perfect whole, is the fact of following the Divine Will in knowledge and action; and through this act alone (of concentration on the union during prayer and the recitation of the Shema) can that union of which we have frequently spoken be attained: that is, the union of each day, the union which is expressed in the sentence: “Hear, O Israel, TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON is one”. These three are one. How can the three Names be one? Only through the perception of Faith:

אֶלָּא, בְּחֶזְיוֹנָא דְּרוּחַ קֻדְשָׁא אִתְיְידָע, וְאִינּוּן בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא סְתִימָא, לְמִנְדַּע דִּתְלָתָא אִלֵּין אֶחָד. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְּקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע, קוֹל אִיהוּ חַד, וְאִיהוּ תְּלָתָא גַּוְונִין, אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, וְכֻלְּהוּ חַד, בְּרָזָא דְּקוֹל. (ולאו אינון אלא חד) אוּף הָכָא: יְיָ' אֱלהֵינוּ יְיָ' אִינּוּן חַד. תְּלָתָא גַּוְונִין, וְאִינּוּן חַד. in the vision of the Holy Spirit, in the beholding of the hidden eyes alone. The mystery of the audible voice is similar to this, for though it is one yet it consists of three elements-fire, air, and water, which have, however, become one in the mystery of the voice. Even so it is with the mystery of the threefold Divine manifestations designated by TETRAGRAMMATON Elohenu TETRAGRAMMATON - three modes which yet form one unity.

וְדָא אִיהוּ קוֹל דְּעָבִיד בַּר נָשׁ בְּיִחוּדָא, וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיהּ בְּיִחוּדָא דְּכֹלָּא, מֵאֵין סוֹף עַד סוֹפָא דְּכֹלָּא, בְּהַאי קוֹל דְּקָא עָבִיד בְּהָנֵי תְּלָתָא דְּאִינּוּן חַד. וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְּכָל יוֹמָא, דְּאִתְגְלֵי בְּרָזָא דְּרוּחַ קוּדְשָׁא. This is the significance of the voice which man produces in the act of unification, when his intent is to unify all from the En-sof to the end of creation. This is the daily unification, the secret of which has been revealed in the holy spirit.

וְכַמָּה גַּוְונִין דְּיִחוּדָא אִתְעֲרוּ, וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט. מַאן דְּעָבִיד הַאי עָבִיד. וּמַאן דְּעָבִיד הַאי עָבִיד. אֲבָל הַאי יִחוּדָא דְּקָא אֲנָן מִתְעָרֵי מִתַּתָּא, בְּרָזָא דְּקוֹל דְּאִיהוּ חַד, דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, הַאי בִּכְלָלָא, לְבָתַר פְּרָט, כִּדְקָאַמְרָן. There are many kinds of unification, and all are appropriate, one involving the other, but the one which is effected on earth by the symbolism of the voice is the most appropriate.

פָּרָשָׁה רְבִיעָאָה, הוּא רָזָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, (דברים י״א:ט״ז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִלֵּין אִינּוּן תְּפִלִין דְּרֵישָׁא. וּתְפִלִּין דִּדְרוֹעָא, כְּגַוְונָא דָּא בְּחַד בֵּיתָא, וְהָא אִתְּעַרְנָא בְּהוּ, וְכֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא. The fourth section (Deut. 11, 13-21) contains the mystery of rigorous Judgement: “Take heed to yourselves that your heart be not deceived” (v. 16). We have already dealt with the symbolism of the relationship of the two phylacteries to one another.

קִשְׁרָא דִּתְפִלִין דְּרִישָׁא, אִיהוּ דָּלֶ"ת, וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות ל״ג:כ״ג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי. וְעַל דָּא אִיהוּ לַאֲחוֹרָא, וְתַמָּן אִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּקִשְׁרָא חֲדָא. The strap that is passed through the head-phylactery ends at the back of the head in a knot representing the letter Daleth (D. in Shaddai), and concerning it it is written: “And thou shalt see My hinder-parts”, for all is tied up there in one knot.