Chapter 07
Chapter 07 somebodyBo 7:151-159 (Chapter 07) (Bo) (Zohar)
Bo 7:151-159 (Chapter 07) (Bo) (Zohar) somebodyפָּתַח וְאָמַר, (בראשית כ״ז:כ״ז) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרַכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי וְגוֹ', וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, מַשְׁמַע דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחָא טָבָא, (ס"א דלא אתעדי) וּלְבַתָר אִתְעָדֵי מִנְּהוֹן הַהוּא רֵיחָא. הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא, כְּתִיב, רֵיחַ בְּגָדָיו, וּכְתִיב רֵיחַ בְּנִי, וְלָא אָמַר רֵיחַ הַבְּגָדִים, אֶלָּא רֵיחַ בְּנִי. אֶלָּא תָּאנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס יַעֲקֹב, נִכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן. וְתָאנָא, אוֹתָן הַבְּגָדִים הָיוּ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִּיב, (בראשית ג׳:כ״א) וַיַּעַש יְיָ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם, וְהוֹצִיאָם מִגַּן עֵדֶן. Presently he began to comment on this verse and referred to the tradition (cf. Midrash, Rab., Gen., LXV, 18; Zohar, Gen. 142b) that the “precious garments” which emitted a sweet odour when Jacob appeared before Isaac originally belonged to Adam, and in time came into the hands of Nimrod, “the mighty hunter”, and finally to Esau, who was also a hunter.
וְאִי תֵּימָא, דִּכְתִּיב וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה דְּאִינּוּן הֲווֹ, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב וַיַּעַש ה' אֱלֹהִים. וּכְתִיב כָּתְנוֹת עוֹר, הָא לָא הֲווֹ אֶלָּא עֲלֵה תְאֵנָה אֶלָּא כְּתַרְגּוּמוֹ, לְבוּשִׁין דִּיקָר וַהֲווּ סַלְּקִין רֵיחִין מִבּוּסְמָא דְּעֵדֶן.
וְתַנְיָא, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְעָבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיַּעַש ה' אֱלֹהִים. מַה דְּלָא אִתְעָבִידוּ בֵּיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְלָא. וְהָא כְּתִיב, (בראשית ב׳:ד׳) בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. לָא קַשְׁיָא הַאי כַּד אִתְעָבִידוּ, לָא אִתְעָבִידוּ בְּשֵׁם מָלֵא, בַּר כַּד אִתְקַיְימוּ, בְּשֵׁם מָלֵא אִתְקַיְימוּ. It has been remarked’, he said, ‘that these garments were made by the Holy One Himself (Gen. 3, 21), by the agency of both Divine Names, TETRAGRAMMATON and Elohim, which is more than can be said for heaven and earth, which were created only by Elohim (Gen. 1, 1).
וּמַה דְּאָמְרוּ דְּאִינּוּן לְבוּשִׁין אָתוּ לְהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו, דְּנָסִיב לוֹ מִן נִמְרוֹד הָכִי אוֹקִימְנָא, וְקַשְׁיָא מִלָּה, דְּאִי הָכִי הָא כְּתִיב לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, לְבוּשִׁין לְאָדָם, וּלְבוּשִׁין לְחַוָּה. לְבוּשִׁין דְּחַוָּה מַה אִתְעָבִידוּ. וְתוּ, דְּאִי הָכִי בְּמַאי אִתְקְבָרוּ, סַלְּקָא דַּעְתָּךְ דְּאִינּוּן שָׁבְקוּ וְרָאמוּ מִנְּהוֹן זֹהֲרָא עִלָּאָה, דְּיָהִיב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It is rather difficult to understand how they came to Esau. For in the first place we are told that God made garments for Eve also (Ibid.), and what became of these? And surely Adam and Eve would have been buried in them and not abandoned such a precious gift.
אֶלָּא אִינּוּן לְבוּשִׁין דְּאִתְלְבָּשׁוּ בְּהוּ אָדָם וְאִתְּתֵיהּ, לָא אִתְלָבַשׁ בְּהוּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא, דִּבְאִינּוּן לְבוּשִׁין דָּמוּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא וְאִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ, דְּאִינּוּן אִתְלַבָּשׁוּ מִגַּרְמֵיהוֹן בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּלְבִּישֵׁם, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַלְבִּישׁ לוֹן, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן. The truth is, however, that no other human being ever wore those garments, which placed Adam and Eve on a par with supernal beings.
כְּתִיב. (תהילים ק״ד:א׳) ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וּכְתִיב (תהילים צ״ו:ו׳) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו. וּכְתִיב (תהילים ק״ד:ב׳) עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וְגוֹ'. כֵּיוָן דְּאִתְלָבַּשׁ (מה דאתלבש) עָבֵד מַה דְּעָבַד. מְלַמֵּד, שֶׁנִּתְעַטָּף קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאוֹר, וּבָרָא יַת שְׁמַיָּא. אֶלָּא בְּמַאי אוֹקִימְנָא הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת. הַחֲמוּדוֹת: בִּגְדֵי מַלְכוּת (נ"ח ע"ג) בְּמֶשִׁי וְזָהָב, וְאָרְחָא דְּעָלְמָא דְּגַנְזֵי לוֹן בְּבוּסְמִין וְרִיחִין, לִיקָרָא דִּלְבוּשֵׁיהוֹן. And as for the “goodly raiment” which Rebekah put upon Jacob (Gen. 27, 16), this was royal apparel of silk and gold, which it is usual to keep in perfumes
תָּא חֲזֵי וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, בַּתְּחִלָּה. וְכַד אַרְגִּישׁ, אָמַר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, דְּיָדַע דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלְּתָא, דִּבְגִינֵיהּ סָלִיק רֵיחָא. כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ', וְכִי מְנַּיִין הֲוָה יָדַע יִצְחָק רִיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ'. and this is what lsaac smelt, and he said, “See the smell of my son” (Ibid. 27), because he knew that the smell was so sweet on account of him. How, it may be asked, did Isaac know of “the smell of the field which the Lord hath blessed” (Ibid.)?
אֶלָּא, תְּרֵין מִלִּין אִינּוּן, וְכֹלָּא הוּא חַד. דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וְכִי לָא הֲוָה לֵיהּ בֵּיתָא, אוֹ מָקוֹם אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל. אֶלָּא אוֹתָהּ הַשָּׂדֶה הָיָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם סָמוּךְ לַמְּעָרָה, דִּכְתִּיב, (בראשית כ״ג:כ׳) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנִי חֵת. וּבְשַׁעֲתָא דְּהֲוָה יִצְחָק עָאל גַּבֵּיהּ, חָמָא שְׁכִינְתָּא עָלֵיהּ, וְסָלִיק רֵיחִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, וּבְגִינֵי כַּךְ הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, וּקְבָעֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ. From two sources, which are essentially the same. It says, “and Isaac went out to meditate in the field” (Gen. 24, 63). Why in the field? Did he not have a house or any other place in which to pray? The truth is that that field was actually the very one which Abraham bought from the sons of Heth, that field which was near the cave of Machpelah; and when Isaac passed it the Shekinah was present there and the field emitted holy heavenly aromas, and Isaac, recognizing the Presence, made it a regular place for his prayer.
וְאַבְרָהָם אֲמַאי לָא הֲוָה מְצַלֵּי תַּמָּן, מִשּׁוּם דִּקְבִיעוּתָא דְּאַתְרָא אַחֲרָא הֲוָה לֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, וּמִלָּה אַחֲרָא רֵיחָא דְּחָמָא בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. וְלָמָּה נִקְרָא מוֹרִיָּה. עַל שֵׁם הַמֹּר הַטּוֹב דְּהֲוָה תַּמָּן. The second fact was that Isaac smelled the myrrh ascending from Mount Moriah.
וְכֹלָּא הֲוָה, וְגַּן עֵדֶן דְּעָאל עִמֵּיהּ וּבַרְכֵיהּ. וּבְגִין כַּךְ לָא תָּלָה מִלָּה בִּלְבוּשִׁין, אֶלָּא בְּיַעֲקֹב מַמָּשׁ, דְּחָמָא דְּבֵיהּ הֲוָה תַּלְיָא מִלָּה (ס"א ו' אות הוה לאתברכה) וְאִתְחַזֵּי, וּזְכוּתֵיהּ סָלִיק לְאִתְבָּרְכָא, וְעָאל עִמֵּיהּ גַּן עֵדֶן. וּבְגִין כָּךְ כַּד אִתְרָעַם עֵשָׂו, אֲמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. (מלה) Thus, when Jacob approached him, the Paradisiacal savours brought back to him the recollection of the sweet odour he smelled in that field.
אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִכְתַּב אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּשֵׁירוּתָא דְּסִיהֲרָא הֲוֵי, וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מֵהָכָא, דְּהָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקָשַּׁר מִלָּה.
וְלָא קַשְׁיָא, דְּלָא כְּתִיב זֹאת, הַחֹדֶשׁ הַזֹּאת, דְּהָא זֶה וְזֹאת כְּחַד מִתְקַשְּׁרִין וּבַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא, וְעַל דָּא רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה וַדַּאי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָכֶם תְּרֵי זִמְנֵי לָמָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מִנַּיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע יַתִּיר, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ. אִתְקְשָׁרוּתָא דָּא לָכֶם, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין.