(שמות י״ד:י״ד) יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוֹן, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, מִכָּל שְׁאַר עַמִּין דְּעָלְמָא, וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן, קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא, וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת, דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין, וְנַיְיחָא מִכֹּלָּא, וְחֶדְוָה דְּכֹלָּא, וְשָׁקִיל שַׁבָּת, לָקֳבֵל אוֹרַיְיתָא כְּלָּא, וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת, כְּאִילּוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּא. THE LORD SHALL FIGHT FOR YOU AND YE SHALL HOLD YOUR PEACE. R. Abba discoursed here on the verse: If thou turn away thy foot from the Sabbath, from doing thy pleasure on my holy day” (Isa. 58, 13). He said: ‘Blessed are the Israelites that of all nations the Holy One singled them out for fellowship with Him and gave them, out of love, the Torah and the Sabbath! The Sabbath, the holiest of days, the most restful, the most joyous! The Sabbath, which is equal in significance to the whole Torah, so that he who keeps the Sabbath keeps, as it were, the whole Torah.

מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, וְהָא אִתְּמַר, בְּגִין דְּהַהִיא מִלָּה סַלְּקָא, וְאִתְּעַר מִלָּה דְּחוֹל לְעֵילָּא. מַאן דִּמְזַמִּין אוּשְׁפִּיזָא, בֵּיהּ בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא, וְלָא בָּאָחֳרָא. For every word that man speaks, whether it be good or bad, causes a vibration in the higher spheres, and he who disturbs the Sabbath joy by uttering profane words causes a blemish in the holy day. When one has been invited to the king’s banquet he would commit a great offence against the king if he were to neglect him in order to converse with some other person: the Sabbath is such a banquet.

תָּא חֲזִיִ הַהוּא מִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, סַלְּקָא וְאִתְּעַר אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא, אִי לְטָב, אִי לְבִישׁ. וּמַאן דְּיָתִיב בְּעִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, אָסִיר לֵיהּ לְאִתְּעָרָא מִלָּה (מ"ג ב') דְּחוֹל, דְּהָא פָּגִים פְּגִימוּ בְּיוֹמָא קַדִּישָׁא. מַאן דְּיָתִיב בְּהִילּוּלָא דְּמַלְכָּא, לָא יִתְחָזֵי לְמִשְׁבַּק לְמַלְכָּא, וְיִתְעַסֵּק בְּאַחֲרָא. The week days must be devoted to all needful occupations, with their corresponding vibrations above; and he who disturbs the Sabbath joy by uttering profane words causes a blemish in the holy day. The Sabbath is such a banquet.

וּבְכָל יוֹמָא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, וּלְאִתְעֲרָא אַתְעָרוּתָא מִמָּה דְּאִצְטְרִיךְ. וּבְשַׁבָּת, בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא, וּבִקְדוּשָּׁה דְּיוֹמָא בָּעֵי לְאִתְּעָרָא, וְלָא בְּמִלָּה אַחֲרָא. On the Sabbath, however, the vibration must be caused entirely by religious acts and words, by the sanctification of the day.

תָּא חֲזֵי, הָכָא כַּד אִתְקְרִיב פַּרְעֹה לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַהִיא זִמְנָא, לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִתְּעֲרוּן יִשְׂרָאֵל אִתְעָרוּתָא לְתַתָּא כְּלָל, דְּהָא אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא הוּא, דְּהָא אֲבָהָן אַקְדִּימוּ וְאַתְּעֲרוּ אִתְעָרוּתָא דָּא לְעֵילָּא, וּזְכוּתָא דִּלְהוֹן קָאִים קָמֵיהּ, (ואתערו אתערותא דא) וְלָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִשְׂרָאֵל יִתְּעָרוּן לְתַתָּא כְּלָל. (דהא באתרה לעילא הוה) הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. תַּחֲרִישׁוּן וַדַּאי, וְלָא תִּתְעֲרוּן מִלָּה, דְּלָא אִצְטְרִיךְ לְכוּ, וְהָכָא אִתְכְּלִיל שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימָן, וְהָא אִתְעֲרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא. Here, however, when Pharaoh was about to start the battle against Israel, the Holy One did not wish His people to start any movement from below, because the awakening was to come from above, namely, from their ancestors, the Patriarchs, whose meritorious intercessions stood before the Holy One. Hence Moses said: “The Lord shall fight for you, and ye shall hold your peace”, which means, “ye need not utter a word to cause a vibration above: the initiative has already come from there.” It may be noted that the initials of the words Tetragrammaton yilahem lakem-“the Lord shall fight for you”-make a part of the Holy Name (of the seventy- two letters), as the members of the Fellowship have pointed out.’

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי יְהוּדָה הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יְהוּדָה, וַדַּאי תָּנִּינָא, יְיָ', בְּכָל אֲתָר רַחֲמֵי, וְאַף עַל גַּב דְּאַגָּח קְרָבָא, וְעָבִיד דִּינָא, הַהוּא דִּינָא בִּרְחִימוּתָא הוּא. וְהָכָא חֲמֵינָא, דִּכְתִּיב יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם, וְלָא אִתְחָזֵי בְּהַהוּא דִּינָא רַחֲמֵי כְּלָל, דְּהָא כְּתִיב לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. R. Jose and R. Judah were once walking together. Said R. Jose: ‘We have been taught that the Name TETRAGRAMMATON in every connection signifies mercy; even when it is related to war and judgement, the judgement is executed in mercy; but here we read, “TETRAGRAMMATON shall fight for you”, and yet the attribute of mercy was not manifested at all in the Egyptians’ defeat, for “there remained not so much as one of them” (v. 28).’

אָמַר לֵיהּ, מִלָּה דָּא שְׁמַעְנָא מֵרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר, דְּאֲפִילּוּ הָכָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה, דְּחָפָא עָלֵיהוֹן יַמָּא וּמִיתוּ, וּלְבָתַר אַפִּיק לוֹן יַמָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא בִּיקָרֵיהוֹן, וְאִתְקְבָרוּ בְּאַרְעָא, וְלָא בָּעָאת אַרְעָא לְקַבְּלָא לוֹן, עַד דְּאוֹשִׁיט לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְמִינֵיהּ, וְקַבִּילַת לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ב) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וּבְגִין דָּא, (הוה) הַאי דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה. R. Judah replied by quoting a remark of R. Simeon on this subject, showing that here also mercy and kindness was manifested (in the execution of judgement). For when the Egyptians were drowned, the sea spat them out, while the earth refused to take in the bodies, until the Holy One, in order not to deprive them of the last honour, stretched out to the earth His right hand and commanded her to receive them, as is indicated by the words, “Thou stretchedst out thy right hand, the earth swallowed them” (xv, 12),

וְעַל דָּא, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְּעָרוּן יִשְׂרָאֵל מִלָּה בְּעָלְמָא, דְּאִי יִתְעָרוּן יִשְׂרָאֵל מִלָּה, לָא יִתְעָרוּן שְׁמָא דְּרַחֲמֵי, וְלָא יִתְעֲבִיד דִּינָא בְּרַחֲמֵי, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, דְּלָא תִּתְעֲרוּן מִידִי. דְּהָא שְׁמָא דְּרַחֲמֵי בָּעֵי לְאִתְּעָרָא עָלַיְיהוּ, לְמֶעְבַּד דִּינָא בְּרַחֲמֵי. וְעַל דָּא בָּעֵי, דְּלָא תַּעַבְדוּן פְּגִימוּ, וְתִתְעֲרוּן מִלָּה אַחֲרָא. Therefore the Israelites had to be silent, for had they caused an awakening from below, it was not the attribute of Mercy that they would have awakened, and so judgement would have been executed on the Egyptians without mercy, and the heavenly design would have been frustrated.’

אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב, (זכריה י״ד:ג׳) וְיָצָא יְיָ' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם. אִי הָכִי דָּא דִּינָא בְּרַחֲמֵי הֲוָה. אָמַר לֵיהּ, הָכִי הֲוָה וַדַּאי, דִּינָא הוּא בְּרַחֲמֵי, דְּמוֹתָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתְּכַח כְּמוֹתָנָא דִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, אֶלָּא חָס עָלַיְיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יְהוֹן כְּמוֹתָנָא דִּשְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא, דְּקָטִילוּ לוֹן, אֶלָּא בְּנַחַת בְּלא צַעֲרָא, הָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי אִיהוּ. Said R. Jose: ‘What of the verse: “And TETRAGRAMMATON will come out and fight against those nations” (Zech. 14, 3)?’ R. Judah replied: ‘There also mercy will be shown in that God will allow them to die without suffering. In fact, this Name always signifies judgement in mercy,

וּבְכָל אֲתָר, שְׁמָא דָּא, דִּינָא בְּרַחֲמֵי אִיהוּ, בַּר אֲתָר חַד, דִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ב:י״ג) יְיָ' כַּגִבּוֹר יֵצֵא וְגוֹ'. וְכִי כַּגִבּוֹר וְלֹא גִּבּוֹר. אֶלָּא יְשַׁנֵּי לְבוּשׁוֹי, וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אַחֲרָנִין. כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, יְשַׁנֵּי זִינֵיהּ. except in one connection,namely the war of the future, of which it says: “The Lord shall go forth as a giant… like a man of war” (Isa. 42, 16).

וְעִם כָּל דָּא, דִּינָא הוּא יַתִּיר, אֲבָל רַחֲמֵי בֵּיהּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, כַּגִבּוֹר, וְלֹא גִּבּוֹר. כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת, וְלֹא אִישׁ מִלְחָמוֹת. דְּוַדַּאי אַף עַל גַּב דְּעָבִיד דִּינָא, חָס עַל עוֹבָדוֹי, וְעַל דָּא, יְיָ' יִלָּחֵם לָכֶם וַדַּאי וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרִיר לוֹן לְחוּלָקֵיהּ וְאַחֲסָנְתֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. But even here all that is meant is that the judgement will be exceptionally severe, and mercy will still be fused with it: the particle “ke” (like) has a qualifying effect, showing that the Lord is only compared to a “giant” and to a “man of war”; and although He will exercise judgement, He will have mercy on those whom He created.’