(שמות י״ד:כ״ה) וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א׳:ט״ו) וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוֹלָּא אִתְחָזֵי שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, וְשֻׁלְטָנֵיהּ דִּי לָא תַּעְדֵּי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. AND HE TOOK OFF THEIR CHARIOT WHEELS THAT THEY DRAVE THEM HEAVILY. R. Simeon discoursed on the verse: Now I beheld the living creatures (Hayoth), and behold one wheel upon the earth by the living creatures, with his four faces (Ezek. 1, 15). ‘This verse’, he said, ‘we can explain as follows. The Holy One reveals His dominion and power in all things, a power which shall never be shaken.

וְעָבִיד שׁוּלְטָנוּתָא בַּאֲבָהָן, נָטַל לְאַבְרָהָם, וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְאוּקְמוּהָ. נָטִיל יִצְחָק, וְשָׁתִיל בֵּיהּ עָלְמָא, דְּאִיהוּ קַיָּים לְעָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. נָטַל יַעֲקֹב, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְפָּאַר בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. He manifested His power in the Patriarchs, and particularly in Jacob.

וְתָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין, דְּכָל חַיִּין בְּהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתָּכְלָלוּ, וְיָהַב חַיִּין לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ, יַעֲקֹב לָא מִית. וְאֵימָתַי מִית, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:ל״ג) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. הַמִּטָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, בְּגִין דִּבְהַאי מִטָּה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת, וּבְגִין כָּךְ וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה כְּתִיב, כְּדֵין וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וְעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ. Now Jacob is united with the Tree of Life, over which death has no dominion, since in it all life is contained, emanating from it unto all those who are in perfect union with it. For this reason Jacob did not really die. He died in a physical sense when “he gathered up his feet into the bed” (Gen. 49, 33), which bed is mysteriously called “the bed of Solomon” (S.S. 3, 7), the bed of the “strange woman” whose “feet go down to death” (Prov. 5, 5). But of all the Fathers the Holy One chose Jacob to be the centre of perfection and fulfilment, as it is written: “Jacob whom I have chosen” (Isa. 41, 8).

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁרְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְחֵיוָותָא קַדִּישָׁא עָלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אוֹכְלוֹסִין וּמַשִׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהָא, עַל מֵימְרָהָא נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהָא שָׁרָאן. Mark also this! All the supernal hosts with their cohorts and lightful chariots of celestial speed are joined one to another, grade to grade, the lower to the higher, each to its counterpart; and above them all a holy “Living being” (Hayah) (cf. Ezek. I) is set, and all those myriads of armies move and rest according to its will and direction.

וְדָא הוּא חֵיוָתָא, (ס"א עילא קדישא) דְּכָל שְׁאַר חֵיוָתָא, אֲחִידָן בָּהּ וְאִשְׁתַּלְשָׁלוּ (ס"א ואשתכללו) בְּגִינָהּ כַּמָּה חֵיוָן לְחֵיוָן (ס"א אלין סלקין ואלין נחתין) וְאִתְאַחֲדָן דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, וְכֻלְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַזְלִין וְשָׁאטִין בְּיַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר וְגוֹ'. This is that Living Creature to which all Hayoth are linked, as each is also to each, all moving and swimming in the sea, concerning which it is written: “This is the great and wide sea, wherein are things creeping innumerable, both small and great beasts” (Ps. 104, 25).

וְכַד סָלִיק יַמָּא גַּלְגַּלּוֹי, כֻּלְּהוּ אַרְבִּין סַלְּקִין נַחְתִּין, וְזַעְפָּא אִשְׁתְּכַח, וְרוּחָא תַּקִּיפָא אַזְלָא עָלֵיהּ בִּתְקִיפוּ. וְנוּנֵי יַמָּא מִתְבַּדְּרִין לְכָל סְטַר, אִלֵּין לְמִזְרָח, וְאִלֵּין לְמַעֲרָב, אִלֵּין לַצָּפוֹן, וְאִלֵּין לַדָּרוֹם. וְכָל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, דְּחָמָאן רְשִׁימָא עָלַיְיהוּ, נַטְלִין לוֹן, וּבַלְעִין לוֹן בְּקַפְטִיִרִי עַפְרָא. Now, when the wheels of the sea arise all the boats which sail thereon do heave and toss, and air and waters are mightily stirred so that a great storm arises; and the fishes that dwell in the depths of the sea are whirled about by the violence of the tempest, and are buffeted towards the four corners of the earth, some to the east, and some to the west, some to the north, and some to the south; and there they are caught by the nets of fishermen, as they reach the ocean’s shallower depths, where the sands of the shore slope down to meet the breakers of that sea.

וְכָל אַרְבִּין לָא נַטְלִין מֵאַתְרַיְיהוּ, וְלָא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, בַּר מֵהַהוּא שַׁעֲתָא, דְּאָתֵי חַד דַּבְּרָא בְּיַמָּא, וְיָדַע לְאַשְׁלְמָא רוּחָא דְּזַעְפָּא דְּיַמָּא, כֵּיוָן דְּסָלִיק דָּא עָלֵיהּ דְּיַמָּא, שָׁכִיךְ מֵרוּגְזָא, וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ אַרְבִּין אַזְלִין בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְלָא סָטָאן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. זֶה דַּיְיקָא. וְכָל נוּנֵי יַמָּא מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. וְכָל אִינּוּן חֵיוָון חַדָּאן עָלָהּ, וְחֵיוָון חַקְלָא עִלָּאָה חַדָּאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב מ׳:כ׳) וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. At that time the boats steer no course, either certain or uncharted, but only toss and heave in one place. At last a swift but subtle current arises amid the tumult of the stormy waters, and gradually their strife is stilled and peace descends upon the waves; then the boats steer a straight course for their bourne, and swerve not nor falter; concerning which it is written: “There go the ships; there is that Leviathan whom thou hast made to play therein” (Ibid. 5, 26). And all the fishes of the sea gather to their places, and all the creatures rejoice over it and the Hayoth of the supernal fields, as it is written: “And all the beasts of the field play there” (Job 40, 20).

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְעֵילָּא בְּיַמָּא עִלָּאָה. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא תַּתָּאָה. Come and see! The likeness of that which is above is that which is below, and what is below is also in the sea, and the likeness of that which is above is that which is in the supernal sea, and what is below is also in the lower sea.

גּוּפָא דְּהַהוּא יַמָּא, הָא אִתְעַרְנָא לְחַבְרָנָא, אוֹרְכָא וּפוּתְיָא, רֵישָׁא וּדְרֹעִין וְשַׂעֲרֵי גוּפָא, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא בִּשְׁמֵיהּ (ויחי רמ"ה) אִתְקְרֵי. וּכְגַוְונָא דָּא לְתַתָּא לְיַמָּא דִּלְתַתָּא, הָכִי נָמֵי רֵישָׁא דְּיַמָּא, וּדְרוֹעִין דְּיַמָּא, וְגוּפָא דְּיַמָּא. As the higher sea has length and width and head and arms and hair and a body, so also the lower sea.

וּבְהַהוּא זִמְנָא, שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרַיִם שָׁלִיט עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּמִצְרַיִם, אִתְּבַר חֵילָא דִּשְׁאַר עַמִּין. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ'. וּכְתִיב (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ'. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ אֲחִידָן בְּפוּלְחָנָא דְּמִצְרַיִם, וַאֲחִידָן בְּמִצְרַיִם לְסִיּוּעָא דִּלְהוֹן. וּבְהַהוּא זִמְנָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְסִיּוּעָא דְּמִצְרַיִם, לְאִתַּתְקְפָא. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּשָׁמְעוּ גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, רָפוּ יְדֵיהוֹן, וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם, וְאִזְדַּעֲזָעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִתְּבָּרוּ (משולשליהון) מִשּׁוּלְטָנַתְהוֹן. At that time Egypt’s Principality was superior to that of all other nations, but as soon as its power was broken, the power of all the other nations was also broken, as it is written: “Then the dukes of Edom were amazed, the mighty men of Moab, trembling took hold upon them…” (Ex. 15, 15). For they were all in Egypt’s vassalage, and were linked with Egypt and were dependent on her for their existence, and therefore when they heard the mighty works of the Holy One in Egypt, they lost courage, and fear and trembling fell upon them. Verily, as soon as Egypt’s power was broken above, the power of all those who were joined to her was also broken.

וַדַּאי כַּד אִתְּבַר חֵילָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא, אִתְּבַר חֵילָא דְּכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּכֻלְּהוּ לְעֵילָּא, כָּל הָנֵי דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, בְּגִין (ההוא) הַאי חֵילָא דְּאִתְבַּר בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין כָּךְ וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו כְּתִיב. וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת, דְּהָא כַּד דָּא אִתְּבַר, לָא הֲווֹ אַזְלִין. Therefore it says: “and removed the wheel (ofan) of his chariots, not “wheels”, signifying that when this was removed all the chariots dependent on it were unable to proceed.

תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַנִּי מַרְכְּבוֹתָיו, אוֹ אוֹפַן מֶרְכַּבְתּוֹ, אֶלָּא וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. בְּגִין הַאי חֵילָא, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ מִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. (הכי אקרון) Happy are the Israelites who are linked to the Holy One who chose them to be His portion:

וְתוּ, וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, תָּא חֲזֵי, (ויסר את אופן מרכבותיו) זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים יג) וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם, בַּיְיָ' מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. דְּאַפִּיק לוֹן מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גְּנִיזָא תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין, עַד לָא יִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ יָהֲבָא לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵהַךְ אֲבַתְרָהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. “Ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive to-day” (Deut. 4, 4). He brought them forth from the holy seed in order that they might be His portion, and therefore He gave them His Torah, the holy one, the supernal one, which was hidden for two thousand years before the creation of the world. He gave it to them out of love, so that they may cleave to it.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁירְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְאִלֵּין תַּתָּאִין, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל. וְחֵיוָתָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אוּכְלוֹסִין וּמַשִּׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהּ, עַל מֵימְרָהּ נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהּ שָׁרָאן. בְּעִדָנָא דְּהִיא נַטְלָא, כֻּלְּהוּ נְטִילִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בָּהּ. (אמר ר' יצחק) Now all the supernal hosts and chariots are linked to one another, grades to grades, lower to higher, wheels within wheels: and a holy Hayah is over them all, and all the multitudinous hosts and powers are under her direction and control; when she moves they move, when she rests they rest.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד. אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּהֲוָה מַדְבָּר (פי' מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר (י' ע"ב) בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא. Therefore when the Holy One, blessed be He, desired to bring the hosts of Pharaoh down even unto the depths, He first removed that supernal influence which led and directed all the other powers and principalities. When that guardian was removed the others could not continue on their way, and as soon as their power was removed the guardian of Egypt lost his power as well, and had to pass through the Fiery Stream, and thus the dominion of Egypt came to nought. Therefore the Egyptians said: “Let us flee from the face of Israel” (V. 25).’

ר' יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי. הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא, דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מַאי לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ דְּהֲוָה לֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא. Said R. Isaac: ‘In that hour when the Israelites drew near to the sea, the Holy One summoned unto Him the great angel appointed over the sea, and said: “When I created this My world I appointed thee over the sea, making at the same time a pact with the waters that they should divide for My children in their time of need. Now their hour of trial is come, and they must cross the sea.” Hence it says, “and the sea returned to his strength”, the word “leethano” (his strength) suggesting “lithnao” (his compact).

וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָמָאן, גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ, וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. וְהָא אִתְּמַר. הַיָּם רָאָה, מָה חָמָא יַמָּא. אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף קָא חָמָא, וְעָרַק מִקָּמֵיהּ. מַאי טַעְמָא, (בגין) דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וְעַל דָּא הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, וּכְתִיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וְגוֹ' אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּחָמוּ אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ אִתּוֹקַד בְּנוּרָא, כְּדֵין אָמְרוּ אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. And when the Israelites reached the shore and there beheld the waves of the sea heaving and tossing, and lifting up their eyes beheld so close behind them Pharaoh and all his hosts, they were grievously affrighted, therefore crying out unto the Lord. “Also the sea saw and fled” (Ps. 114, 3). What saw it, and why did it flee? It saw the coffin of Joseph, the man who “fled and went outside” (Gen. 39, 12). We likewise read that the Egyptians said “Let us flee”. Why said they so? Because they suddenly perceived the land of Egypt as it were on fire.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, תָּא וְאֵימָא לָךְ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְבְּרָא שׁוּלְטָנוּתָא דְּאַרְעָא, לָא עָבִיד, עַד דְּאַעְבַּר שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, וְלָא אַעְבָּר שֻׁלְטָנָא דִּלְהוֹן, עַד דְּמָנֵי אַחֲרָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִגְרַע (שולטנותא) שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, בְּגִין לְקַיְּימָא מַה דִּכְתִּיב, (דניאלד) וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִינַּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, ודַּאי הָכִי הוּא. R. Hiya and R. Jose were once walking in the desert. Said R. Hiya to R. Jose: ‘Let me tell you something. When the Holy One, blessed be He, wishes to remove a certain nation from its dominion on earth, He first removes or casts down its celestial representative; but not before another such is appointed in the first one’s stead, in order that there should be no break in their service in heaven, as it is written: “He giveth it (the kingdom) to whomsoever he will” (Dan. 4, 14).’ ‘Quite so!’ rejoined R. Jose.

פָּתַח ר' יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ' אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. יְיָ' אֲדוֹנִינוּ: כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַבְרָא חֵילָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַתְקִיף דִּינֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְתָבַר לוֹן, וְאַעְבָּר מִקָּמֵיהּ שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן. Then he took up the thread of their discourse thus: “It is written: O Lord our God, how glorious is thy name over all the earth, who hast set (asher tenah) thy glory above the heavens (Ps. 8, 2).

אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר נָתַתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ תְּנָה הוֹדְךָ, מַהוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ. אֶלָּא דָּא הוּא רָזָא דְּנָהֲרָא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, וְדָוִד בָּעָא בָּעוּתֵיהּ, לְמִנְגַּד מִנֵּיהּ עַל הַשָּׁמַיִם, וְדָא הוּא (ויקרא ס"ה ע"ב) אֲשֶׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ג׳:י״ד) אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. The words “asher tenah” (lit. which set) in the second half of the sentence are peculiar; we should expect either asher natata (which Thou hast set), or simply tenah (imperative, set) without the “asher” (which, who). In reality, however, this passage contains the mystery of the deepest “river” which flows out of Paradise; and the “asher” is a reference to “Ehye asher ehye”-“I shall be that which I shall be”;

בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי נָהֲרָא (ס"ג ע"ב, בראשית רכ"א ע"א) עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, נָגִיד וְנָפִיק עַל הַשָּׁמַיִם, כְּדִין כֹּלָּא בְּחִידוּ, וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְעַטְּרָת בְּמַלְכָּא, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְעֲבָר מִקָּמֵי מַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין זַקְפִין רֵישָׁא כָּל מַאן דַאֲחִידוּ בָּהּ. and of this river David prayed that it should manifest itself above the heavens, in order that all the worlds might be united in one perfection and harmony of joy, and the Matrona (the Shekinah) be crowned by the King, and all the strength of the heathen nations be made as nought, and their dominion be ended, and their greatness be cast down, and all their power and glory vanish, that every one who cleaves unto the Shekinah should lift up his head, perceiving the glory of the Lord and dwelling in the peace of His Kingdom.’

אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי, וְחַד מָטוּלָא קָמֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נֵזִיל, דִּלְמָא הַאי בַּר נָשׁ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסִיר לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא, וְנֶחמֵי, דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. Whilst the two were thus conversing, they saw a man approaching, who carried a bundle on his shoulders. On perceiving him R. Hiya exclaimed: ‘Let us hurry on, since this man may be a heathen, or an ignoramus, and it would be wrong for us to travel in his company.’ R. Jose, however, said: ‘Nay, rather let us sit down here and wait till he comes up with us, since he may be a great and wise man.’

אַדְּהָכִי, אַעְבָּר קָמַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ, בְּדוּקְפָא דִּמַעְבָּרָא דְּקוֹטִיפָא דְּהַאי, חַבְרוּתָא אִבָעֵי, וַאֲנָא יְדַעְנָא אָרְחָא אַחֲרָא, וְנִסְטֵי מֵהַאי, וַאֲנָא בָּעִינָא דְּאֵימָא לְכוּ, וְלָא אִתְחַיַּיבְנָא בְּכוּ, וְלָא אַעְבָּר עַל מַה דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:י״ד) וְלִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וְאַתּוּן כְּסוּמִין בְּאָרְחָא דָּא, וְלָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשַׁיְיכוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאוֹרִיכְנָא הָכָא, אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לוֹן, לָא תִּשְׁתָּעוּ מִידִי הָכָא, עַד דְּנַעֲבֹר בְּהַאי. סָטוּ בְּאָרְחָא אַחֲרָא. So they waited by the roadside. After some time the stranger drew near: when he reached them he paused and addressed them, saying: ‘The way by which you are going is dangerous, except for a large company together. I know of a different way which would be better for you, and I feel it incumbent on me to tell you so as not to transgress the commandment: “Thou shalt not put a stumbling block before the blind” (Lev. 19, 14), for you are, as it were, indeed blind in regard to this road and its danger, and may risk your lives.’ Said R. Jose: ‘Blessed be the Merciful One for causing us to wait here till thou camest by!’ So they joined him, and he told them not to speak till they should have left the spot. He then led them by a different road.

בָּתַר דְּנָפְקוּ מֵהַהוּא אֲתָר, אָמַר לוֹן, בְּהַהוּא אָרְחָא אַחֲרָא, הֲווֹ אַזְלֵי זִמְנָא חֲדָא, חַד כֹּהֵן חָכָם, וְחַד כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, קָם הַהוּא עַם הָאָרֶץ בְּהַהוּא אֲתָר עָלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא כָּל מַאן דְּאַעְבָּר בְּהַהוּא אֲתָר, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. וְהָא מִתְחַבְּרִין תַּמָן מְשַׁדְּדֵי טוּרַיָא, וְקַטְלִין וְקַפְּחִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן דְּיַדְעֵי לָא עַבְרֵי תַּמָּן, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּמָא דְּהַהוּא כַּהֲנָא כָּל יוֹמָא. When they were at a safe distance from the place where they had halted he said: ‘Once on a time two priests, one a scholar and the other an ignoramus, passed along that road; and the latter rose against the former and killed him. Since that time anyone who passes the spot where the crime was committed is in danger of his life, for all the brigands and felons that dwell among the mountains do congregate there, and lie in wait for passers by, and fall upon all that venture by that way, and rob and kill them: and the Holy One requires the blood of that priest every day.’

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו י׳:ל״ב) עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד וְגוֹ' הָא אוּקְמוּהָ אִינּוּן מָארֵי מְתִיבְתָּא. אֲבָל אֲנָא לָא אֲמֵינָא לְכוּ הָכִי, אֶלָּא דְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא. עוֹד הַיּוֹם, מַאן יוֹמָא דֵּין. אֶלָּא, הָכִי כְּתִיב, (שמות ו׳:כ״ג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִּינָדָב. וְרָזָא הוּא, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, לְתַקְּנָא בֵּיתָה וּלְשַׁמְּשָׁא לָהּ, וּלְמֵיעַל לָהּ לְמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּמַקְדְּשָׁא, כְּגַוְונָא דְּאַהֲרֹן. The stranger then began to expound the verse: As yet shall he (Sanherib) remain in Nob that day, he shall shake his hand against the mount of the daughter of Zion (Isa. 10, 32). He said: ‘This passage has already been interpreted by the masters of the academy, but I shall give you an esoteric interpretation which I have learnt. “That day.” Which day? Now it is written: “And Aaron took Elisheba the daughter of Aminadab to wife” (Ex. 6, 23). This, allegorically interpreted, refers to the Community of Israel, in which Aaron is the “friend of the Bride”, to prepare the house, to serve her, to lead her to the King, in order that she may unite herself with him. From that time every priest who ministered in the Sanctuary had the same office as Aaron (to unite Israel with God).

אֲחִימֶלֶךָ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְכָל אִינּוּן כַּהֲנִי בַּהֲדֵיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ שׁוּשְׁבִינִין דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֵּיוָן דְּאִתְקָטִילוּ, אִשְׁתַּאָרַת מַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא, וְאִתְאֲבִיד שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ קָמָהּ, וִיתַקֵּן בֵּיתָה, וִיחַדֵּי לָהּ לְאִזְדַּוְּוגָא עִם מַלְכָּא. כְּדֵין מֵהַהוּא יוֹמָא, אִתְעַבְּרָא לִשְׂמָאלָא, וְקַיְּימָא עַל עָלְמָא, כָּמִין עַל כֹּלָּא, קָטִיל לְשָׁאוּל וְלִבְנוֹי, אִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ מַלְכוּ, מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אַלְפִין וְכַמָּה רִבְוָון. וְעַד כְּעַן, הַהוּא חוֹבָה הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאָתָא סַנְחֵרִיב וְאַרְגִּיז כֹּלָּא. Achimelech was a great high priest, and all the priests who ministered under him were “friends of the Matrona”, and when they were killed by king Saul the Matrona remained alone without her friend, and there was none to minister to her, to prepare her “house”, and to lead her to the union with the King. Hence, from that day she passed to the “Left Side”, and it has ever been lying in wait to fall upon the world. It killed Saul and his sons, and the kingship passed from his line, and thousands and myriads of Israelites perished. And the guilt of that act hung over Israel until Sennacherib came and stirred it up again at Nob, the city of priests, the city of Achimelech.

וְדָא הוּא עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, דָּא הוּא יוֹמָא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַבְדַת שׁוּשְׁבִינִין דִּילָהּ, הַהִיא דְּאִשְׁתְּאָרַת בְּלא יְמִינָא, (דהוי ליה) לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׂמָאלָא. דְּכַהֲנָא יְמִינָא הוּא. (אמר ליה לאתדבקא בשמאלא) וּבְגִין כַּךְ, עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד. This is “the day-in Nob”, the fateful day, when the Community of Israel lost her bridal “friend”, when she remained without the “Right Hand” to join with the “Left”, for the priest belongs to the Right Hand.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה, שָׁאוּל אֲמַאי הָכָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהוּא קָטִיל לְכַהֲנֵי, וְגָרִים דְּרוֹעָא יְמִינָא, לְאִתְעַקְרָא מֵעָלְמָא. אוּף הָכָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אַעְבָּר בַּר נָשׁ בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא אִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, וְלָא אֲמָרִית לָךְ דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. “Gibea of Saul is fled” (Ibid.) : Saul is mentioned because he killed the priests and was the cause of the Right Hand being uprooted from the world. So also here: since that priest was killed, no one dares pass this spot, lest he endanger his life.’ Said R. Jose to R. Hiya: ‘Did I not say, perhaps he is a great man?’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה. אַשְׁרֵי אָדָם, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאַשְׁכַּחְנָא לָךְ, וְיָדַעְנָא מִינָךְ מִלָּה דְּחָכְמְתָא. וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאוֹרִיכְנָא לָךְ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָךְ. וְדָא הוּא בַּר נָשׁ דְּזַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְבִזְבְּזָא בְּאָרְחָא, אַנְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. אָזְלוּ. Then he applied to him the words, “Blessed be the man that findeth wisdom and the man that getteth understanding” (Prov. 3, 13), saying: ‘Such are we who found thee and acquired from thee a word of wisdom and were inspired with understanding to wait for thee! We are of those for whom the Holy One prepares a present when they are journeying, to wit, the manifestation of the Shekinah, as it says: “The path of the righteous is as the shining light, that shines more and more unto the perfect day” (Ibid. 4, 18).’ So they walked on.

פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ'. לְדָוִד מִזְמוֹר בַּאֲתָר חַד, וּבַאֲתַר אַחֲרָא מִזְמוֹר לְדָוִד, מַה בֵּין הַאי (ק"ע ע"א) לְהַאי. אֶלָּא לְדָוִד מִזְמוֹר, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִזְמוֹר לְדָוִד, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל גַּרְמֵיהּ. Then the man began to give an exposition of the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and the fulness thereof; the world and they that dwell there” (Ps. XXIV, I, 2). ‘Sometimes’, he said, ‘the title is “of David a psalm”, and sometimes “a psalm of David”. What is the difference? “Of David a psalm” signifies, as here, that David sang concerning the Community of Israel; but “a psalm of David” signifies that he sang concerning himself.

לַיְיָ' (כ"ב ע"ב) הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. לַיְיָ': דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אוּכְלוֹסִין דִּילָהּ, דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדָהּ, וְאִקְרוּן מְלוֹאָהּ וַדַּאי הוּא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ: דָּא הוּא אַרְעָא דִּלְתַתָּא, דְּאִקְרֵי תֵּבֵל, וַאֲחִידַת בְּדִינָא (דעלמא) דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, בֵּין לְחָד, בֵּין לְעַמָּא חַד, בֵּין לְכָל עָלְמָא, מֵהַאי דִּינָא הוּא אִתְּדָן. “The earth is the Lord’s and the fulness thereof’ refers to the Community of Israel and all the multitudes who are attached to her and are called “fulness”. “The world and they that dwell therein” refers to the lower world called tebel, which is under the aegis of Judgement, as it is written: “He will judge the world (tebel) in righteousness” (Ibid. IX,9). Whether as individuals, or nations, or the whole world, they are all linked to this sphere of judgement.

תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק, עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא, אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַאי אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא. אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ"א ואתמסרו) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ טֻבְּעוּ בַּיָּם סוֹף כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף. סוֹפָא דְּדַרְגִּין. Behold, Pharaoh imbibed from that source, so that he and his whole people perished. As soon as this judgement was awakened against him his celestial guardian was removed from his dominion, shaken in his power, and all whom he represented on earth fell with him. This is the significance of the words, “and he took off their chariots’ wheel”, to wit, He annulled the power of their supernal guardian, and the result was that all the Egyptians died in the sea. Why in the sea? Because the supernal “sea” was roused against them and they were delivered into its hands.’ Said R. Hiy 1: ‘Quite so. And therefore it says: “His chosen captains also were drowned in the sea of Suph” (the Red Sea), for “Suph” suggests “soph“, an end, namely the end of the grades of the supernal powers.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. בִּכְבֵדוּת מַהוּ. אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דִּבְהַהוּא דַּבְּרוּתָא דְּאִתְדָּבַּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, מְדַבְּרִין לֵיהּ. בְּפַרְעֹה כְּתִיב (שמות ט׳:ז׳) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בְּהַהוּא מִלָּה, דָּבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּכְבֵדוּת מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, אַתְּ אוֹקִיר לִבָּךְ. אֲנָא אַדְבַּר לָךְ בְּהַאי, עַל דָּא וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. Said R. Hiya: ‘The expression “that they drave them heavily” (bi-kebeduth), in this verse, is a proof that man receives measure for measure. Pharaoh made his heart “heavy” (kabed), and the Holy One drave him “heavily”.’

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, דָּא מְמָנָא דְּאִתְמְנֵי עַל מִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיה, הֵיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. AND THE EGYPTIANS (Mizraim) SAID, LET US FLEE FROM THE FACE OF ISRAEL . Mizraim here signifies the celestial chief who was in charge of Egypt. Said R. Jose: ‘This presents a difficulty.For inasmuch as he was already removed from his dominion, how could he pursue the Israelites?

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם. בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא. וְדָא הוּא דְּאוּקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן, דִּלְעֵילָּא. But the truth is that in this sentence Mizraim signifies the Egyptians of this world, but in the second half of the verse, “for the Lord fighteth for them against the Egyptians”, the term Mizraim refers to their chieftain on high. The verse thus amounts to saying that as their power was broken on high, so was their power broken below, and when the Egyptians perceived the overthrow of their celestial might and power, they said: “Let us flee from the face of Israel”.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעָרַת הַאי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲרוּ כָּל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כוכבים ומזלות. וכד אינון מתערין, (כל עמים עכו"ם) אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו. Observe that when the Community of Israel bestirs itself, there is a stirring among all the legions attached to it, both on high and below, Israel rising above them all. For Israel derive their force from the body of the Tree of Life, and it is for this reason that Israel are attached to that Tree more closely than the idolatrous nations.

תָּא חֲזִי, הַאי מְמָנָא שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דָּחִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּכַמָּה שִׁעְבּוּדִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְבַּר הוּא בְּקַדְמִיתָא, אִתְּבָּרוּ אִינּוּן מַלְכְּוָותָא (ס"א מלתתא), הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם. נִלְחָם לָהֶם ודַּאי. And when they bestir themselves the power of all those who have sway over them is shattered. The celestial chieftain of Egypt oppressed Israel with all manner of hardship, but after he was crushed the lower kings were crushed with him. Hence the words of Scripture, “for the Lord fighteth them in Egypt”, alluding to the celestial chieftains.’

(שמות י״ד:כ״ה) וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א׳:ט״ו) וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוֹלָּא אִתְחָזֵי שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, וְשֻׁלְטָנֵיהּ דִּי לָא תַּעְדֵּי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. AND HE TOOK OFF THEIR CHARIOT WHEELS THAT THEY DRAVE THEM HEAVILY. R. Simeon discoursed on the verse: Now I beheld the living creatures (Hayoth), and behold one wheel upon the earth by the living creatures, with his four faces (Ezek. 1, 15). ‘This verse’, he said, ‘we can explain as follows. The Holy One reveals His dominion and power in all things, a power which shall never be shaken.

וְעָבִיד שׁוּלְטָנוּתָא בַּאֲבָהָן, נָטַל לְאַבְרָהָם, וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְאוּקְמוּהָ. נָטִיל יִצְחָק, וְשָׁתִיל בֵּיהּ עָלְמָא, דְּאִיהוּ קַיָּים לְעָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. נָטַל יַעֲקֹב, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְפָּאַר בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. He manifested His power in the Patriarchs, and particularly in Jacob.

וְתָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין, דְּכָל חַיִּין בְּהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתָּכְלָלוּ, וְיָהַב חַיִּין לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ, יַעֲקֹב לָא מִית. וְאֵימָתַי מִית, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:ל״ג) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. הַמִּטָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, בְּגִין דִּבְהַאי מִטָּה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת, וּבְגִין כָּךְ וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה כְּתִיב, כְּדֵין וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וְעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ. Now Jacob is united with the Tree of Life, over which death has no dominion, since in it all life is contained, emanating from it unto all those who are in perfect union with it. For this reason Jacob did not really die. He died in a physical sense when “he gathered up his feet into the bed” (Gen. 49, 33), which bed is mysteriously called “the bed of Solomon” (S.S. 3, 7), the bed of the “strange woman” whose “feet go down to death” (Prov. 5, 5). But of all the Fathers the Holy One chose Jacob to be the centre of perfection and fulfilment, as it is written: “Jacob whom I have chosen” (Isa. 41, 8).

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁרְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְחֵיוָותָא קַדִּישָׁא עָלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אוֹכְלוֹסִין וּמַשִׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהָא, עַל מֵימְרָהָא נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהָא שָׁרָאן. Mark also this! All the supernal hosts with their cohorts and lightful chariots of celestial speed are joined one to another, grade to grade, the lower to the higher, each to its counterpart; and above them all a holy “Living being” (Hayah) (cf. Ezek. I) is set, and all those myriads of armies move and rest according to its will and direction.

וְדָא הוּא חֵיוָתָא, (ס"א עילא קדישא) דְּכָל שְׁאַר חֵיוָתָא, אֲחִידָן בָּהּ וְאִשְׁתַּלְשָׁלוּ (ס"א ואשתכללו) בְּגִינָהּ כַּמָּה חֵיוָן לְחֵיוָן (ס"א אלין סלקין ואלין נחתין) וְאִתְאַחֲדָן דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, וְכֻלְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַזְלִין וְשָׁאטִין בְּיַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר וְגוֹ'. This is that Living Creature to which all Hayoth are linked, as each is also to each, all moving and swimming in the sea, concerning which it is written: “This is the great and wide sea, wherein are things creeping innumerable, both small and great beasts” (Ps. 104, 25).

וְכַד סָלִיק יַמָּא גַּלְגַּלּוֹי, כֻּלְּהוּ אַרְבִּין סַלְּקִין נַחְתִּין, וְזַעְפָּא אִשְׁתְּכַח, וְרוּחָא תַּקִּיפָא אַזְלָא עָלֵיהּ בִּתְקִיפוּ. וְנוּנֵי יַמָּא מִתְבַּדְּרִין לְכָל סְטַר, אִלֵּין לְמִזְרָח, וְאִלֵּין לְמַעֲרָב, אִלֵּין לַצָּפוֹן, וְאִלֵּין לַדָּרוֹם. וְכָל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, דְּחָמָאן רְשִׁימָא עָלַיְיהוּ, נַטְלִין לוֹן, וּבַלְעִין לוֹן בְּקַפְטִיִרִי עַפְרָא. Now, when the wheels of the sea arise all the boats which sail thereon do heave and toss, and air and waters are mightily stirred so that a great storm arises; and the fishes that dwell in the depths of the sea are whirled about by the violence of the tempest, and are buffeted towards the four corners of the earth, some to the east, and some to the west, some to the north, and some to the south; and there they are caught by the nets of fishermen, as they reach the ocean’s shallower depths, where the sands of the shore slope down to meet the breakers of that sea.

וְכָל אַרְבִּין לָא נַטְלִין מֵאַתְרַיְיהוּ, וְלָא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, בַּר מֵהַהוּא שַׁעֲתָא, דְּאָתֵי חַד דַּבְּרָא בְּיַמָּא, וְיָדַע לְאַשְׁלְמָא רוּחָא דְּזַעְפָּא דְּיַמָּא, כֵּיוָן דְּסָלִיק דָּא עָלֵיהּ דְּיַמָּא, שָׁכִיךְ מֵרוּגְזָא, וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ אַרְבִּין אַזְלִין בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְלָא סָטָאן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. זֶה דַּיְיקָא. וְכָל נוּנֵי יַמָּא מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. וְכָל אִינּוּן חֵיוָון חַדָּאן עָלָהּ, וְחֵיוָון חַקְלָא עִלָּאָה חַדָּאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב מ׳:כ׳) וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. At that time the boats steer no course, either certain or uncharted, but only toss and heave in one place. At last a swift but subtle current arises amid the tumult of the stormy waters, and gradually their strife is stilled and peace descends upon the waves; then the boats steer a straight course for their bourne, and swerve not nor falter; concerning which it is written: “There go the ships; there is that Leviathan whom thou hast made to play therein” (Ibid. 5, 26). And all the fishes of the sea gather to their places, and all the creatures rejoice over it and the Hayoth of the supernal fields, as it is written: “And all the beasts of the field play there” (Job 40, 20).

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְעֵילָּא בְּיַמָּא עִלָּאָה. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא תַּתָּאָה. Come and see! The likeness of that which is above is that which is below, and what is below is also in the sea, and the likeness of that which is above is that which is in the supernal sea, and what is below is also in the lower sea.

גּוּפָא דְּהַהוּא יַמָּא, הָא אִתְעַרְנָא לְחַבְרָנָא, אוֹרְכָא וּפוּתְיָא, רֵישָׁא וּדְרֹעִין וְשַׂעֲרֵי גוּפָא, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא בִּשְׁמֵיהּ (ויחי רמ"ה) אִתְקְרֵי. וּכְגַוְונָא דָּא לְתַתָּא לְיַמָּא דִּלְתַתָּא, הָכִי נָמֵי רֵישָׁא דְּיַמָּא, וּדְרוֹעִין דְּיַמָּא, וְגוּפָא דְּיַמָּא. As the higher sea has length and width and head and arms and hair and a body, so also the lower sea.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה רְתִיכִין עַל רְתִיכִין אִשְׁתְּכָחוּ, וְגַלְגַּלּוֹי דִּרְתִּיכָא רָהֲטִין בִּבְהִילוּ, וְלָא מִתְעַכְּבֵי אִינּוּן סַמְכֵי רְתִיכָא, לְנַטְלָא עֲלֵיהוֹן. וְכֵן כֻּלְּהוּ. (נ"א והכא שנהגו בכבדות בבהילו) תָּא חֲזֵי, רְתִיכָא דִּי מְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, (אי תימא) אוּקְמוּהָ, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, כַּמָּה רְתִיכִין הֲווֹ, דַּהֲווֹ נַטְלִין עַל חַד סָמִיךְ גַּלְגַּלָּא, דְּאִתְפָּקְדוּ עֲלַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִתְעֲבָר הַאי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, כֻּלְּהוּ רְתִיכִין אִתְעֲבָרוּ מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְלָא נַטְלוּ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ לְתַתָּא אִתְעֲבָרוּ מְשּׁוּלְטָנוּתָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו מ״ו:כ״ה) עַל מִצְרַיִם וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבּוֹטְחִים בוֹ. Said R. Simeon: ‘How many chariots there are whose wheels run speedily, carrying the framework upon them without delay! Yet here “God made him drive heavily”. We interpret these words of the heavenly chariot, which was the guardian angel of Egypt, and which then was rendered imperfect. There were many others dependent on this one, and when it lost its power the lower chariots lost their power, as it is written: “Behold, I will punish the multitude of No, and Pharaoh, and Egypt, with their gods, and their kings; even Pharaoh and all them that trust in him” (Jer. 46, 25).

וּבְהַהוּא זִמְנָא, שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרַיִם שָׁלִיט עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּמִצְרַיִם, אִתְּבַר חֵילָא דִּשְׁאַר עַמִּין. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ'. וּכְתִיב (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ'. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ אֲחִידָן בְּפוּלְחָנָא דְּמִצְרַיִם, וַאֲחִידָן בְּמִצְרַיִם לְסִיּוּעָא דִּלְהוֹן. וּבְהַהוּא זִמְנָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְסִיּוּעָא דְּמִצְרַיִם, לְאִתַּתְקְפָא. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּשָׁמְעוּ גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, רָפוּ יְדֵיהוֹן, וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם, וְאִזְדַּעֲזָעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִתְּבָּרוּ (משולשליהון) מִשּׁוּלְטָנַתְהוֹן. At that time Egypt’s Principality was superior to that of all other nations, but as soon as its power was broken, the power of all the other nations was also broken, as it is written: “Then the dukes of Edom were amazed, the mighty men of Moab, trembling took hold upon them…” (Ex. 15, 15). For they were all in Egypt’s vassalage, and were linked with Egypt and were dependent on her for their existence, and therefore when they heard the mighty works of the Holy One in Egypt, they lost courage, and fear and trembling fell upon them. Verily, as soon as Egypt’s power was broken above, the power of all those who were joined to her was also broken.

וַדַּאי כַּד אִתְּבַר חֵילָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא, אִתְּבַר חֵילָא דְּכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּכֻלְּהוּ לְעֵילָּא, כָּל הָנֵי דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, בְּגִין (ההוא) הַאי חֵילָא דְּאִתְבַּר בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין כָּךְ וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו כְּתִיב. וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת, דְּהָא כַּד דָּא אִתְּבַר, לָא הֲווֹ אַזְלִין. Therefore it says: “and removed the wheel (ofan) of his chariots, not “wheels”, signifying that when this was removed all the chariots dependent on it were unable to proceed.

תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַנִּי מַרְכְּבוֹתָיו, אוֹ אוֹפַן מֶרְכַּבְתּוֹ, אֶלָּא וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. בְּגִין הַאי חֵילָא, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ מִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. (הכי אקרון) Happy are the Israelites who are linked to the Holy One who chose them to be His portion:

וְתוּ, וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, תָּא חֲזֵי, (ויסר את אופן מרכבותיו) זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים יג) וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם, בַּיְיָ' מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. דְּאַפִּיק לוֹן מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גְּנִיזָא תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין, עַד לָא יִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ יָהֲבָא לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵהַךְ אֲבַתְרָהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. “Ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive to-day” (Deut. 4, 4). He brought them forth from the holy seed in order that they might be His portion, and therefore He gave them His Torah, the holy one, the supernal one, which was hidden for two thousand years before the creation of the world. He gave it to them out of love, so that they may cleave to it.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁירְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְאִלֵּין תַּתָּאִין, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל. וְחֵיוָתָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אוּכְלוֹסִין וּמַשִּׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהּ, עַל מֵימְרָהּ נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהּ שָׁרָאן. בְּעִדָנָא דְּהִיא נַטְלָא, כֻּלְּהוּ נְטִילִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בָּהּ. (אמר ר' יצחק) Now all the supernal hosts and chariots are linked to one another, grades to grades, lower to higher, wheels within wheels: and a holy Hayah is over them all, and all the multitudinous hosts and powers are under her direction and control; when she moves they move, when she rests they rest.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד. אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּהֲוָה מַדְבָּר (פי' מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר (י' ע"ב) בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא. Therefore when the Holy One, blessed be He, desired to bring the hosts of Pharaoh down even unto the depths, He first removed that supernal influence which led and directed all the other powers and principalities. When that guardian was removed the others could not continue on their way, and as soon as their power was removed the guardian of Egypt lost his power as well, and had to pass through the Fiery Stream, and thus the dominion of Egypt came to nought. Therefore the Egyptians said: “Let us flee from the face of Israel” (V. 25).’

ר' יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי. הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא, דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מַאי לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ דְּהֲוָה לֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא. Said R. Isaac: ‘In that hour when the Israelites drew near to the sea, the Holy One summoned unto Him the great angel appointed over the sea, and said: “When I created this My world I appointed thee over the sea, making at the same time a pact with the waters that they should divide for My children in their time of need. Now their hour of trial is come, and they must cross the sea.” Hence it says, “and the sea returned to his strength”, the word “leethano” (his strength) suggesting “lithnao” (his compact).

וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָמָאן, גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ, וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. וְהָא אִתְּמַר. הַיָּם רָאָה, מָה חָמָא יַמָּא. אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף קָא חָמָא, וְעָרַק מִקָּמֵיהּ. מַאי טַעְמָא, (בגין) דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וְעַל דָּא הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, וּכְתִיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וְגוֹ' אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּחָמוּ אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ אִתּוֹקַד בְּנוּרָא, כְּדֵין אָמְרוּ אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. And when the Israelites reached the shore and there beheld the waves of the sea heaving and tossing, and lifting up their eyes beheld so close behind them Pharaoh and all his hosts, they were grievously affrighted, therefore crying out unto the Lord. “Also the sea saw and fled” (Ps. 114, 3). What saw it, and why did it flee? It saw the coffin of Joseph, the man who “fled and went outside” (Gen. 39, 12). We likewise read that the Egyptians said “Let us flee”. Why said they so? Because they suddenly perceived the land of Egypt as it were on fire.’

פָּתַח ר' יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ' אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. יְיָ' אֲדוֹנִינוּ: כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַבְרָא חֵילָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַתְקִיף דִּינֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְתָבַר לוֹן, וְאַעְבָּר מִקָּמֵיהּ שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן. Then he took up the thread of their discourse thus: “It is written: O Lord our God, how glorious is thy name over all the earth, who hast set (asher tenah) thy glory above the heavens (Ps. 8, 2).

אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר נָתַתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ תְּנָה הוֹדְךָ, מַהוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ. אֶלָּא דָּא הוּא רָזָא דְּנָהֲרָא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, וְדָוִד בָּעָא בָּעוּתֵיהּ, לְמִנְגַּד מִנֵּיהּ עַל הַשָּׁמַיִם, וְדָא הוּא (ויקרא ס"ה ע"ב) אֲשֶׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ג׳:י״ד) אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. The words “asher tenah” (lit. which set) in the second half of the sentence are peculiar; we should expect either asher natata (which Thou hast set), or simply tenah (imperative, set) without the “asher” (which, who). In reality, however, this passage contains the mystery of the deepest “river” which flows out of Paradise; and the “asher” is a reference to “Ehye asher ehye”-“I shall be that which I shall be”;

בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי נָהֲרָא (ס"ג ע"ב, בראשית רכ"א ע"א) עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, נָגִיד וְנָפִיק עַל הַשָּׁמַיִם, כְּדִין כֹּלָּא בְּחִידוּ, וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְעַטְּרָת בְּמַלְכָּא, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְעֲבָר מִקָּמֵי מַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין זַקְפִין רֵישָׁא כָּל מַאן דַאֲחִידוּ בָּהּ. and of this river David prayed that it should manifest itself above the heavens, in order that all the worlds might be united in one perfection and harmony of joy, and the Matrona (the Shekinah) be crowned by the King, and all the strength of the heathen nations be made as nought, and their dominion be ended, and their greatness be cast down, and all their power and glory vanish, that every one who cleaves unto the Shekinah should lift up his head, perceiving the glory of the Lord and dwelling in the peace of His Kingdom.’

אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי, וְחַד מָטוּלָא קָמֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נֵזִיל, דִּלְמָא הַאי בַּר נָשׁ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסִיר לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא, וְנֶחמֵי, דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. Whilst the two were thus conversing, they saw a man approaching, who carried a bundle on his shoulders. On perceiving him R. Hiya exclaimed: ‘Let us hurry on, since this man may be a heathen, or an ignoramus, and it would be wrong for us to travel in his company.’ R. Jose, however, said: ‘Nay, rather let us sit down here and wait till he comes up with us, since he may be a great and wise man.’

אַדְּהָכִי, אַעְבָּר קָמַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ, בְּדוּקְפָא דִּמַעְבָּרָא דְּקוֹטִיפָא דְּהַאי, חַבְרוּתָא אִבָעֵי, וַאֲנָא יְדַעְנָא אָרְחָא אַחֲרָא, וְנִסְטֵי מֵהַאי, וַאֲנָא בָּעִינָא דְּאֵימָא לְכוּ, וְלָא אִתְחַיַּיבְנָא בְּכוּ, וְלָא אַעְבָּר עַל מַה דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:י״ד) וְלִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וְאַתּוּן כְּסוּמִין בְּאָרְחָא דָּא, וְלָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשַׁיְיכוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאוֹרִיכְנָא הָכָא, אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לוֹן, לָא תִּשְׁתָּעוּ מִידִי הָכָא, עַד דְּנַעֲבֹר בְּהַאי. סָטוּ בְּאָרְחָא אַחֲרָא. So they waited by the roadside. After some time the stranger drew near: when he reached them he paused and addressed them, saying: ‘The way by which you are going is dangerous, except for a large company together. I know of a different way which would be better for you, and I feel it incumbent on me to tell you so as not to transgress the commandment: “Thou shalt not put a stumbling block before the blind” (Lev. 19, 14), for you are, as it were, indeed blind in regard to this road and its danger, and may risk your lives.’ Said R. Jose: ‘Blessed be the Merciful One for causing us to wait here till thou camest by!’ So they joined him, and he told them not to speak till they should have left the spot. He then led them by a different road.

בָּתַר דְּנָפְקוּ מֵהַהוּא אֲתָר, אָמַר לוֹן, בְּהַהוּא אָרְחָא אַחֲרָא, הֲווֹ אַזְלֵי זִמְנָא חֲדָא, חַד כֹּהֵן חָכָם, וְחַד כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, קָם הַהוּא עַם הָאָרֶץ בְּהַהוּא אֲתָר עָלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא כָּל מַאן דְּאַעְבָּר בְּהַהוּא אֲתָר, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. וְהָא מִתְחַבְּרִין תַּמָן מְשַׁדְּדֵי טוּרַיָא, וְקַטְלִין וְקַפְּחִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן דְּיַדְעֵי לָא עַבְרֵי תַּמָּן, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּמָא דְּהַהוּא כַּהֲנָא כָּל יוֹמָא. When they were at a safe distance from the place where they had halted he said: ‘Once on a time two priests, one a scholar and the other an ignoramus, passed along that road; and the latter rose against the former and killed him. Since that time anyone who passes the spot where the crime was committed is in danger of his life, for all the brigands and felons that dwell among the mountains do congregate there, and lie in wait for passers by, and fall upon all that venture by that way, and rob and kill them: and the Holy One requires the blood of that priest every day.’

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו י׳:ל״ב) עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד וְגוֹ' הָא אוּקְמוּהָ אִינּוּן מָארֵי מְתִיבְתָּא. אֲבָל אֲנָא לָא אֲמֵינָא לְכוּ הָכִי, אֶלָּא דְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא. עוֹד הַיּוֹם, מַאן יוֹמָא דֵּין. אֶלָּא, הָכִי כְּתִיב, (שמות ו׳:כ״ג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִּינָדָב. וְרָזָא הוּא, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, לְתַקְּנָא בֵּיתָה וּלְשַׁמְּשָׁא לָהּ, וּלְמֵיעַל לָהּ לְמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּמַקְדְּשָׁא, כְּגַוְונָא דְּאַהֲרֹן. The stranger then began to expound the verse: As yet shall he (Sanherib) remain in Nob that day, he shall shake his hand against the mount of the daughter of Zion (Isa. 10, 32). He said: ‘This passage has already been interpreted by the masters of the academy, but I shall give you an esoteric interpretation which I have learnt. “That day.” Which day? Now it is written: “And Aaron took Elisheba the daughter of Aminadab to wife” (Ex. 6, 23). This, allegorically interpreted, refers to the Community of Israel, in which Aaron is the “friend of the Bride”, to prepare the house, to serve her, to lead her to the King, in order that she may unite herself with him. From that time every priest who ministered in the Sanctuary had the same office as Aaron (to unite Israel with God).

אֲחִימֶלֶךָ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְכָל אִינּוּן כַּהֲנִי בַּהֲדֵיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ שׁוּשְׁבִינִין דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֵּיוָן דְּאִתְקָטִילוּ, אִשְׁתַּאָרַת מַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא, וְאִתְאֲבִיד שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ קָמָהּ, וִיתַקֵּן בֵּיתָה, וִיחַדֵּי לָהּ לְאִזְדַּוְּוגָא עִם מַלְכָּא. כְּדֵין מֵהַהוּא יוֹמָא, אִתְעַבְּרָא לִשְׂמָאלָא, וְקַיְּימָא עַל עָלְמָא, כָּמִין עַל כֹּלָּא, קָטִיל לְשָׁאוּל וְלִבְנוֹי, אִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ מַלְכוּ, מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אַלְפִין וְכַמָּה רִבְוָון. וְעַד כְּעַן, הַהוּא חוֹבָה הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאָתָא סַנְחֵרִיב וְאַרְגִּיז כֹּלָּא. Achimelech was a great high priest, and all the priests who ministered under him were “friends of the Matrona”, and when they were killed by king Saul the Matrona remained alone without her friend, and there was none to minister to her, to prepare her “house”, and to lead her to the union with the King. Hence, from that day she passed to the “Left Side”, and it has ever been lying in wait to fall upon the world. It killed Saul and his sons, and the kingship passed from his line, and thousands and myriads of Israelites perished. And the guilt of that act hung over Israel until Sennacherib came and stirred it up again at Nob, the city of priests, the city of Achimelech.

וְדָא הוּא עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, דָּא הוּא יוֹמָא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַבְדַת שׁוּשְׁבִינִין דִּילָהּ, הַהִיא דְּאִשְׁתְּאָרַת בְּלא יְמִינָא, (דהוי ליה) לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׂמָאלָא. דְּכַהֲנָא יְמִינָא הוּא. (אמר ליה לאתדבקא בשמאלא) וּבְגִין כַּךְ, עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד. This is “the day-in Nob”, the fateful day, when the Community of Israel lost her bridal “friend”, when she remained without the “Right Hand” to join with the “Left”, for the priest belongs to the Right Hand.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה, שָׁאוּל אֲמַאי הָכָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהוּא קָטִיל לְכַהֲנֵי, וְגָרִים דְּרוֹעָא יְמִינָא, לְאִתְעַקְרָא מֵעָלְמָא. אוּף הָכָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אַעְבָּר בַּר נָשׁ בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא אִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, וְלָא אֲמָרִית לָךְ דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. “Gibea of Saul is fled” (Ibid.) : Saul is mentioned because he killed the priests and was the cause of the Right Hand being uprooted from the world. So also here: since that priest was killed, no one dares pass this spot, lest he endanger his life.’ Said R. Jose to R. Hiya: ‘Did I not say, perhaps he is a great man?’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה. אַשְׁרֵי אָדָם, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאַשְׁכַּחְנָא לָךְ, וְיָדַעְנָא מִינָךְ מִלָּה דְּחָכְמְתָא. וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאוֹרִיכְנָא לָךְ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָךְ. וְדָא הוּא בַּר נָשׁ דְּזַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְבִזְבְּזָא בְּאָרְחָא, אַנְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. אָזְלוּ. Then he applied to him the words, “Blessed be the man that findeth wisdom and the man that getteth understanding” (Prov. 3, 13), saying: ‘Such are we who found thee and acquired from thee a word of wisdom and were inspired with understanding to wait for thee! We are of those for whom the Holy One prepares a present when they are journeying, to wit, the manifestation of the Shekinah, as it says: “The path of the righteous is as the shining light, that shines more and more unto the perfect day” (Ibid. 4, 18).’ So they walked on.

פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ'. לְדָוִד מִזְמוֹר בַּאֲתָר חַד, וּבַאֲתַר אַחֲרָא מִזְמוֹר לְדָוִד, מַה בֵּין הַאי (ק"ע ע"א) לְהַאי. אֶלָּא לְדָוִד מִזְמוֹר, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִזְמוֹר לְדָוִד, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל גַּרְמֵיהּ. Then the man began to give an exposition of the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and the fulness thereof; the world and they that dwell there” (Ps. XXIV, I, 2). ‘Sometimes’, he said, ‘the title is “of David a psalm”, and sometimes “a psalm of David”. What is the difference? “Of David a psalm” signifies, as here, that David sang concerning the Community of Israel; but “a psalm of David” signifies that he sang concerning himself.

לַיְיָ' (כ"ב ע"ב) הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. לַיְיָ': דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אוּכְלוֹסִין דִּילָהּ, דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדָהּ, וְאִקְרוּן מְלוֹאָהּ וַדַּאי הוּא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ: דָּא הוּא אַרְעָא דִּלְתַתָּא, דְּאִקְרֵי תֵּבֵל, וַאֲחִידַת בְּדִינָא (דעלמא) דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, בֵּין לְחָד, בֵּין לְעַמָּא חַד, בֵּין לְכָל עָלְמָא, מֵהַאי דִּינָא הוּא אִתְּדָן. “The earth is the Lord’s and the fulness thereof’ refers to the Community of Israel and all the multitudes who are attached to her and are called “fulness”. “The world and they that dwell therein” refers to the lower world called tebel, which is under the aegis of Judgement, as it is written: “He will judge the world (tebel) in righteousness” (Ibid. IX,9). Whether as individuals, or nations, or the whole world, they are all linked to this sphere of judgement.

תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק, עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא, אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַאי אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא. אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ"א ואתמסרו) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ טֻבְּעוּ בַּיָּם סוֹף כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף. סוֹפָא דְּדַרְגִּין. Behold, Pharaoh imbibed from that source, so that he and his whole people perished. As soon as this judgement was awakened against him his celestial guardian was removed from his dominion, shaken in his power, and all whom he represented on earth fell with him. This is the significance of the words, “and he took off their chariots’ wheel”, to wit, He annulled the power of their supernal guardian, and the result was that all the Egyptians died in the sea. Why in the sea? Because the supernal “sea” was roused against them and they were delivered into its hands.’ Said R. Hiy 1: ‘Quite so. And therefore it says: “His chosen captains also were drowned in the sea of Suph” (the Red Sea), for “Suph” suggests “soph“, an end, namely the end of the grades of the supernal powers.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. בִּכְבֵדוּת מַהוּ. אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דִּבְהַהוּא דַּבְּרוּתָא דְּאִתְדָּבַּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, מְדַבְּרִין לֵיהּ. בְּפַרְעֹה כְּתִיב (שמות ט׳:ז׳) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בְּהַהוּא מִלָּה, דָּבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּכְבֵדוּת מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, אַתְּ אוֹקִיר לִבָּךְ. אֲנָא אַדְבַּר לָךְ בְּהַאי, עַל דָּא וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. Said R. Hiya: ‘The expression “that they drave them heavily” (bi-kebeduth), in this verse, is a proof that man receives measure for measure. Pharaoh made his heart “heavy” (kabed), and the Holy One drave him “heavily”.’

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, דָּא מְמָנָא דְּאִתְמְנֵי עַל מִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיה, הֵיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. AND THE EGYPTIANS (Mizraim) SAID, LET US FLEE FROM THE FACE OF ISRAEL . Mizraim here signifies the celestial chief who was in charge of Egypt. Said R. Jose: ‘This presents a difficulty.For inasmuch as he was already removed from his dominion, how could he pursue the Israelites?

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם. בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא. וְדָא הוּא דְּאוּקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן, דִּלְעֵילָּא. But the truth is that in this sentence Mizraim signifies the Egyptians of this world, but in the second half of the verse, “for the Lord fighteth for them against the Egyptians”, the term Mizraim refers to their chieftain on high. The verse thus amounts to saying that as their power was broken on high, so was their power broken below, and when the Egyptians perceived the overthrow of their celestial might and power, they said: “Let us flee from the face of Israel”.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעָרַת הַאי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲרוּ כָּל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כוכבים ומזלות. וכד אינון מתערין, (כל עמים עכו"ם) אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו. Observe that when the Community of Israel bestirs itself, there is a stirring among all the legions attached to it, both on high and below, Israel rising above them all. For Israel derive their force from the body of the Tree of Life, and it is for this reason that Israel are attached to that Tree more closely than the idolatrous nations.

תָּא חֲזִי, הַאי מְמָנָא שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דָּחִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּכַמָּה שִׁעְבּוּדִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְבַּר הוּא בְּקַדְמִיתָא, אִתְּבָּרוּ אִינּוּן מַלְכְּוָותָא (ס"א מלתתא), הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם. נִלְחָם לָהֶם ודַּאי. And when they bestir themselves the power of all those who have sway over them is shattered. The celestial chieftain of Egypt oppressed Israel with all manner of hardship, but after he was crushed the lower kings were crushed with him. Hence the words of Scripture, “for the Lord fighteth them in Egypt”, alluding to the celestial chieftains.’

(שמות י״ד:כ״ה) וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א׳:ט״ו) וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוֹלָּא אִתְחָזֵי שֻׁלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, וְשֻׁלְטָנֵיהּ דִּי לָא תַּעְדֵּי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. AND HE TOOK OFF THEIR CHARIOT WHEELS THAT THEY DRAVE THEM HEAVILY. R. Simeon discoursed on the verse: Now I beheld the living creatures (Hayoth), and behold one wheel upon the earth by the living creatures, with his four faces (Ezek. 1, 15). ‘This verse’, he said, ‘we can explain as follows. The Holy One reveals His dominion and power in all things, a power which shall never be shaken.

וְעָבִיד שׁוּלְטָנוּתָא בַּאֲבָהָן, נָטַל לְאַבְרָהָם, וְקִיֵּים בֵּיהּ עָלְמָא, דִּכְתִּיב, (בראשית ב׳:ד׳) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, וְאוּקְמוּהָ. נָטִיל יִצְחָק, וְשָׁתִיל בֵּיהּ עָלְמָא, דְּאִיהוּ קַיָּים לְעָלְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית י״ז:כ״א) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. נָטַל יַעֲקֹב, וְאוֹתְבֵיהּ קָמֵיהּ, וְאִשְׁתַּעֲשַׁע בַּהֲדֵיהּ, וְאִתְפָּאַר בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. He manifested His power in the Patriarchs, and particularly in Jacob.

וְתָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית בֵּיהּ מוֹתָא לְעָלְמִין, דְּכָל חַיִּין בְּהַהוּא אִילָנָא אִשְׁתָּכְלָלוּ, וְיָהַב חַיִּין לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. וּבְגִין כָּךְ, יַעֲקֹב לָא מִית. וְאֵימָתַי מִית, בְּשַׁעֲתָא דִּכְתִּיב, (בראשית מ״ט:ל״ג) וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. הַמִּטָּה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ז׳) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, בְּגִין דִּבְהַאי מִטָּה כְּתִיב, (משלי ה׳:ה׳) רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת, וּבְגִין כָּךְ וַיֶּאֱסוֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה כְּתִיב, כְּדֵין וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וְעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב שְׁלִימוּ דַּאֲבָהָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיהו מ״א:ח׳) יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ. Now Jacob is united with the Tree of Life, over which death has no dominion, since in it all life is contained, emanating from it unto all those who are in perfect union with it. For this reason Jacob did not really die. He died in a physical sense when “he gathered up his feet into the bed” (Gen. 49, 33), which bed is mysteriously called “the bed of Solomon” (S.S. 3, 7), the bed of the “strange woman” whose “feet go down to death” (Prov. 5, 5). But of all the Fathers the Holy One chose Jacob to be the centre of perfection and fulfilment, as it is written: “Jacob whom I have chosen” (Isa. 41, 8).

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁרְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. וְחֵיוָותָא קַדִּישָׁא עָלַיְיהוּ, וְכֻלְּהוּ אוֹכְלוֹסִין וּמַשִׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהָא, עַל מֵימְרָהָא נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהָא שָׁרָאן. Mark also this! All the supernal hosts with their cohorts and lightful chariots of celestial speed are joined one to another, grade to grade, the lower to the higher, each to its counterpart; and above them all a holy “Living being” (Hayah) (cf. Ezek. I) is set, and all those myriads of armies move and rest according to its will and direction.

וְדָא הוּא חֵיוָתָא, (ס"א עילא קדישא) דְּכָל שְׁאַר חֵיוָתָא, אֲחִידָן בָּהּ וְאִשְׁתַּלְשָׁלוּ (ס"א ואשתכללו) בְּגִינָהּ כַּמָּה חֵיוָן לְחֵיוָן (ס"א אלין סלקין ואלין נחתין) וְאִתְאַחֲדָן דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, וְכֻלְּהוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין אַזְלִין וְשָׁאטִין בְּיַמָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר וְגוֹ'. This is that Living Creature to which all Hayoth are linked, as each is also to each, all moving and swimming in the sea, concerning which it is written: “This is the great and wide sea, wherein are things creeping innumerable, both small and great beasts” (Ps. 104, 25).

וְכַד סָלִיק יַמָּא גַּלְגַּלּוֹי, כֻּלְּהוּ אַרְבִּין סַלְּקִין נַחְתִּין, וְזַעְפָּא אִשְׁתְּכַח, וְרוּחָא תַּקִּיפָא אַזְלָא עָלֵיהּ בִּתְקִיפוּ. וְנוּנֵי יַמָּא מִתְבַּדְּרִין לְכָל סְטַר, אִלֵּין לְמִזְרָח, וְאִלֵּין לְמַעֲרָב, אִלֵּין לַצָּפוֹן, וְאִלֵּין לַדָּרוֹם. וְכָל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, דְּחָמָאן רְשִׁימָא עָלַיְיהוּ, נַטְלִין לוֹן, וּבַלְעִין לוֹן בְּקַפְטִיִרִי עַפְרָא. Now, when the wheels of the sea arise all the boats which sail thereon do heave and toss, and air and waters are mightily stirred so that a great storm arises; and the fishes that dwell in the depths of the sea are whirled about by the violence of the tempest, and are buffeted towards the four corners of the earth, some to the east, and some to the west, some to the north, and some to the south; and there they are caught by the nets of fishermen, as they reach the ocean’s shallower depths, where the sands of the shore slope down to meet the breakers of that sea.

וְכָל אַרְבִּין לָא נַטְלִין מֵאַתְרַיְיהוּ, וְלָא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, בַּר מֵהַהוּא שַׁעֲתָא, דְּאָתֵי חַד דַּבְּרָא בְּיַמָּא, וְיָדַע לְאַשְׁלְמָא רוּחָא דְּזַעְפָּא דְּיַמָּא, כֵּיוָן דְּסָלִיק דָּא עָלֵיהּ דְּיַמָּא, שָׁכִיךְ מֵרוּגְזָא, וְנַיְיחָא אִשְׁתְּכַח, וּכְדֵין כֻּלְּהוּ אַרְבִּין אַזְלִין בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְלָא סָטָאן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ק״ד:כ״ו) שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. זֶה דַּיְיקָא. וְכָל נוּנֵי יַמָּא מִתְכַּנְּשִׁין לְאַתְרַיְיהוּ. וְכָל אִינּוּן חֵיוָון חַדָּאן עָלָהּ, וְחֵיוָון חַקְלָא עִלָּאָה חַדָּאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב מ׳:כ׳) וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם. At that time the boats steer no course, either certain or uncharted, but only toss and heave in one place. At last a swift but subtle current arises amid the tumult of the stormy waters, and gradually their strife is stilled and peace descends upon the waves; then the boats steer a straight course for their bourne, and swerve not nor falter; concerning which it is written: “There go the ships; there is that Leviathan whom thou hast made to play therein” (Ibid. 5, 26). And all the fishes of the sea gather to their places, and all the creatures rejoice over it and the Hayoth of the supernal fields, as it is written: “And all the beasts of the field play there” (Job 40, 20).

תָּא חֲזֵי, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, אִית לְעֵילָּא בְּיַמָּא עִלָּאָה. כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא אִית לְתַתָּא. כְּגַוְונָא דִּלְתַתָּא, אִית בְּיַמָּא תַּתָּאָה. Come and see! The likeness of that which is above is that which is below, and what is below is also in the sea, and the likeness of that which is above is that which is in the supernal sea, and what is below is also in the lower sea.

גּוּפָא דְּהַהוּא יַמָּא, הָא אִתְעַרְנָא לְחַבְרָנָא, אוֹרְכָא וּפוּתְיָא, רֵישָׁא וּדְרֹעִין וְשַׂעֲרֵי גוּפָא, כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא בִּשְׁמֵיהּ (ויחי רמ"ה) אִתְקְרֵי. וּכְגַוְונָא דָּא לְתַתָּא לְיַמָּא דִּלְתַתָּא, הָכִי נָמֵי רֵישָׁא דְּיַמָּא, וּדְרוֹעִין דְּיַמָּא, וְגוּפָא דְּיַמָּא. As the higher sea has length and width and head and arms and hair and a body, so also the lower sea.

תָּא חֲזֵי, כַּמָּה רְתִיכִין עַל רְתִיכִין אִשְׁתְּכָחוּ, וְגַלְגַּלּוֹי דִּרְתִּיכָא רָהֲטִין בִּבְהִילוּ, וְלָא מִתְעַכְּבֵי אִינּוּן סַמְכֵי רְתִיכָא, לְנַטְלָא עֲלֵיהוֹן. וְכֵן כֻּלְּהוּ. (נ"א והכא שנהגו בכבדות בבהילו) תָּא חֲזֵי, רְתִיכָא דִּי מְמָנָא עַל מִצְרָאֵי, (אי תימא) אוּקְמוּהָ, רְתִיכָא שְׁלֵימָתָא לָא אִשְׁתְּכַח, דְּהָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, כַּמָּה רְתִיכִין הֲווֹ, דַּהֲווֹ נַטְלִין עַל חַד סָמִיךְ גַּלְגַּלָּא, דְּאִתְפָּקְדוּ עֲלַיְיהוּ, כֵּיוָן דְּאִתְעֲבָר הַאי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ, כֻּלְּהוּ רְתִיכִין אִתְעֲבָרוּ מִשּׁוּלְטָנִיהוֹן, וְלָא נַטְלוּ. כְּדֵין כֻּלְּהוּ לְתַתָּא אִתְעֲבָרוּ מְשּׁוּלְטָנוּתָא, דִּכְתִּיב, (ירמיהו מ״ו:כ״ה) עַל מִצְרַיִם וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבּוֹטְחִים בוֹ. Said R. Simeon: ‘How many chariots there are whose wheels run speedily, carrying the framework upon them without delay! Yet here “God made him drive heavily”. We interpret these words of the heavenly chariot, which was the guardian angel of Egypt, and which then was rendered imperfect. There were many others dependent on this one, and when it lost its power the lower chariots lost their power, as it is written: “Behold, I will punish the multitude of No, and Pharaoh, and Egypt, with their gods, and their kings; even Pharaoh and all them that trust in him” (Jer. 46, 25).

וּבְהַהוּא זִמְנָא, שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרַיִם שָׁלִיט עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּמִצְרַיִם, אִתְּבַר חֵילָא דִּשְׁאַר עַמִּין. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ'. וּכְתִיב (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ'. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ אֲחִידָן בְּפוּלְחָנָא דְּמִצְרַיִם, וַאֲחִידָן בְּמִצְרַיִם לְסִיּוּעָא דִּלְהוֹן. וּבְהַהוּא זִמְנָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְסִיּוּעָא דְּמִצְרַיִם, לְאִתַּתְקְפָא. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּשָׁמְעוּ גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, רָפוּ יְדֵיהוֹן, וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם, וְאִזְדַּעֲזָעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִתְּבָּרוּ (משולשליהון) מִשּׁוּלְטָנַתְהוֹן. At that time Egypt’s Principality was superior to that of all other nations, but as soon as its power was broken, the power of all the other nations was also broken, as it is written: “Then the dukes of Edom were amazed, the mighty men of Moab, trembling took hold upon them…” (Ex. 15, 15). For they were all in Egypt’s vassalage, and were linked with Egypt and were dependent on her for their existence, and therefore when they heard the mighty works of the Holy One in Egypt, they lost courage, and fear and trembling fell upon them. Verily, as soon as Egypt’s power was broken above, the power of all those who were joined to her was also broken.

וַדַּאי כַּד אִתְּבַר חֵילָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא, אִתְּבַר חֵילָא דְּכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּכֻלְּהוּ לְעֵילָּא, כָּל הָנֵי דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, בְּגִין (ההוא) הַאי חֵילָא דְּאִתְבַּר בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין כָּךְ וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו כְּתִיב. וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת, דְּהָא כַּד דָּא אִתְּבַר, לָא הֲווֹ אַזְלִין. Therefore it says: “and removed the wheel (ofan) of his chariots, not “wheels”, signifying that when this was removed all the chariots dependent on it were unable to proceed.

תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַנִּי מַרְכְּבוֹתָיו, אוֹ אוֹפַן מֶרְכַּבְתּוֹ, אֶלָּא וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. בְּגִין הַאי חֵילָא, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ מִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. (הכי אקרון) Happy are the Israelites who are linked to the Holy One who chose them to be His portion:

וְתוּ, וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, תָּא חֲזֵי, (ויסר את אופן מרכבותיו) זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים יג) וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם, בַּיְיָ' מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. דְּאַפִּיק לוֹן מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גְּנִיזָא תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין, עַד לָא יִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ יָהֲבָא לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵהַךְ אֲבַתְרָהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. “Ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive to-day” (Deut. 4, 4). He brought them forth from the holy seed in order that they might be His portion, and therefore He gave them His Torah, the holy one, the supernal one, which was hidden for two thousand years before the creation of the world. He gave it to them out of love, so that they may cleave to it.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁירְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְאִלֵּין תַּתָּאִין, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל. וְחֵיוָתָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אוּכְלוֹסִין וּמַשִּׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהּ, עַל מֵימְרָהּ נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהּ שָׁרָאן. בְּעִדָנָא דְּהִיא נַטְלָא, כֻּלְּהוּ נְטִילִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בָּהּ. (אמר ר' יצחק) Now all the supernal hosts and chariots are linked to one another, grades to grades, lower to higher, wheels within wheels: and a holy Hayah is over them all, and all the multitudinous hosts and powers are under her direction and control; when she moves they move, when she rests they rest.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד. אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּהֲוָה מַדְבָּר (פי' מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר (י' ע"ב) בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא. Therefore when the Holy One, blessed be He, desired to bring the hosts of Pharaoh down even unto the depths, He first removed that supernal influence which led and directed all the other powers and principalities. When that guardian was removed the others could not continue on their way, and as soon as their power was removed the guardian of Egypt lost his power as well, and had to pass through the Fiery Stream, and thus the dominion of Egypt came to nought. Therefore the Egyptians said: “Let us flee from the face of Israel” (V. 25).’

ר' יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי. הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא, דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מַאי לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ דְּהֲוָה לֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא. Said R. Isaac: ‘In that hour when the Israelites drew near to the sea, the Holy One summoned unto Him the great angel appointed over the sea, and said: “When I created this My world I appointed thee over the sea, making at the same time a pact with the waters that they should divide for My children in their time of need. Now their hour of trial is come, and they must cross the sea.” Hence it says, “and the sea returned to his strength”, the word “leethano” (his strength) suggesting “lithnao” (his compact).

וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָמָאן, גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ, וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. וְהָא אִתְּמַר. הַיָּם רָאָה, מָה חָמָא יַמָּא. אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף קָא חָמָא, וְעָרַק מִקָּמֵיהּ. מַאי טַעְמָא, (בגין) דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וְעַל דָּא הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, וּכְתִיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וְגוֹ' אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּחָמוּ אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ אִתּוֹקַד בְּנוּרָא, כְּדֵין אָמְרוּ אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. And when the Israelites reached the shore and there beheld the waves of the sea heaving and tossing, and lifting up their eyes beheld so close behind them Pharaoh and all his hosts, they were grievously affrighted, therefore crying out unto the Lord. “Also the sea saw and fled” (Ps. 114, 3). What saw it, and why did it flee? It saw the coffin of Joseph, the man who “fled and went outside” (Gen. 39, 12). We likewise read that the Egyptians said “Let us flee”. Why said they so? Because they suddenly perceived the land of Egypt as it were on fire.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, תָּא וְאֵימָא לָךְ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְבְּרָא שׁוּלְטָנוּתָא דְּאַרְעָא, לָא עָבִיד, עַד דְּאַעְבַּר שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, וְלָא אַעְבָּר שֻׁלְטָנָא דִּלְהוֹן, עַד דְּמָנֵי אַחֲרָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִגְרַע (שולטנותא) שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, בְּגִין לְקַיְּימָא מַה דִּכְתִּיב, (דניאלד) וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִינַּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, ודַּאי הָכִי הוּא. R. Hiya and R. Jose were once walking in the desert. Said R. Hiya to R. Jose: ‘Let me tell you something. When the Holy One, blessed be He, wishes to remove a certain nation from its dominion on earth, He first removes or casts down its celestial representative; but not before another such is appointed in the first one’s stead, in order that there should be no break in their service in heaven, as it is written: “He giveth it (the kingdom) to whomsoever he will” (Dan. 4, 14).’ ‘Quite so!’ rejoined R. Jose.

פָּתַח ר' יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ' אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. יְיָ' אֲדוֹנִינוּ: כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַבְרָא חֵילָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַתְקִיף דִּינֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְתָבַר לוֹן, וְאַעְבָּר מִקָּמֵיהּ שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן. Then he took up the thread of their discourse thus: “It is written: O Lord our God, how glorious is thy name over all the earth, who hast set (asher tenah) thy glory above the heavens (Ps. 8, 2).

אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר נָתַתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ תְּנָה הוֹדְךָ, מַהוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ. אֶלָּא דָּא הוּא רָזָא דְּנָהֲרָא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, וְדָוִד בָּעָא בָּעוּתֵיהּ, לְמִנְגַּד מִנֵּיהּ עַל הַשָּׁמַיִם, וְדָא הוּא (ויקרא ס"ה ע"ב) אֲשֶׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ג׳:י״ד) אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. The words “asher tenah” (lit. which set) in the second half of the sentence are peculiar; we should expect either asher natata (which Thou hast set), or simply tenah (imperative, set) without the “asher” (which, who). In reality, however, this passage contains the mystery of the deepest “river” which flows out of Paradise; and the “asher” is a reference to “Ehye asher ehye”-“I shall be that which I shall be”;

בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי נָהֲרָא (ס"ג ע"ב, בראשית רכ"א ע"א) עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, נָגִיד וְנָפִיק עַל הַשָּׁמַיִם, כְּדִין כֹּלָּא בְּחִידוּ, וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְעַטְּרָת בְּמַלְכָּא, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְעֲבָר מִקָּמֵי מַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין זַקְפִין רֵישָׁא כָּל מַאן דַאֲחִידוּ בָּהּ. and of this river David prayed that it should manifest itself above the heavens, in order that all the worlds might be united in one perfection and harmony of joy, and the Matrona (the Shekinah) be crowned by the King, and all the strength of the heathen nations be made as nought, and their dominion be ended, and their greatness be cast down, and all their power and glory vanish, that every one who cleaves unto the Shekinah should lift up his head, perceiving the glory of the Lord and dwelling in the peace of His Kingdom.’

אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי, וְחַד מָטוּלָא קָמֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נֵזִיל, דִּלְמָא הַאי בַּר נָשׁ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסִיר לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא, וְנֶחמֵי, דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. Whilst the two were thus conversing, they saw a man approaching, who carried a bundle on his shoulders. On perceiving him R. Hiya exclaimed: ‘Let us hurry on, since this man may be a heathen, or an ignoramus, and it would be wrong for us to travel in his company.’ R. Jose, however, said: ‘Nay, rather let us sit down here and wait till he comes up with us, since he may be a great and wise man.’

אַדְּהָכִי, אַעְבָּר קָמַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ, בְּדוּקְפָא דִּמַעְבָּרָא דְּקוֹטִיפָא דְּהַאי, חַבְרוּתָא אִבָעֵי, וַאֲנָא יְדַעְנָא אָרְחָא אַחֲרָא, וְנִסְטֵי מֵהַאי, וַאֲנָא בָּעִינָא דְּאֵימָא לְכוּ, וְלָא אִתְחַיַּיבְנָא בְּכוּ, וְלָא אַעְבָּר עַל מַה דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:י״ד) וְלִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וְאַתּוּן כְּסוּמִין בְּאָרְחָא דָּא, וְלָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשַׁיְיכוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאוֹרִיכְנָא הָכָא, אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לוֹן, לָא תִּשְׁתָּעוּ מִידִי הָכָא, עַד דְּנַעֲבֹר בְּהַאי. סָטוּ בְּאָרְחָא אַחֲרָא. So they waited by the roadside. After some time the stranger drew near: when he reached them he paused and addressed them, saying: ‘The way by which you are going is dangerous, except for a large company together. I know of a different way which would be better for you, and I feel it incumbent on me to tell you so as not to transgress the commandment: “Thou shalt not put a stumbling block before the blind” (Lev. 19, 14), for you are, as it were, indeed blind in regard to this road and its danger, and may risk your lives.’ Said R. Jose: ‘Blessed be the Merciful One for causing us to wait here till thou camest by!’ So they joined him, and he told them not to speak till they should have left the spot. He then led them by a different road.

בָּתַר דְּנָפְקוּ מֵהַהוּא אֲתָר, אָמַר לוֹן, בְּהַהוּא אָרְחָא אַחֲרָא, הֲווֹ אַזְלֵי זִמְנָא חֲדָא, חַד כֹּהֵן חָכָם, וְחַד כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, קָם הַהוּא עַם הָאָרֶץ בְּהַהוּא אֲתָר עָלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא כָּל מַאן דְּאַעְבָּר בְּהַהוּא אֲתָר, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. וְהָא מִתְחַבְּרִין תַּמָן מְשַׁדְּדֵי טוּרַיָא, וְקַטְלִין וְקַפְּחִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן דְּיַדְעֵי לָא עַבְרֵי תַּמָּן, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּמָא דְּהַהוּא כַּהֲנָא כָּל יוֹמָא. When they were at a safe distance from the place where they had halted he said: ‘Once on a time two priests, one a scholar and the other an ignoramus, passed along that road; and the latter rose against the former and killed him. Since that time anyone who passes the spot where the crime was committed is in danger of his life, for all the brigands and felons that dwell among the mountains do congregate there, and lie in wait for passers by, and fall upon all that venture by that way, and rob and kill them: and the Holy One requires the blood of that priest every day.’

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו י׳:ל״ב) עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד וְגוֹ' הָא אוּקְמוּהָ אִינּוּן מָארֵי מְתִיבְתָּא. אֲבָל אֲנָא לָא אֲמֵינָא לְכוּ הָכִי, אֶלָּא דְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא. עוֹד הַיּוֹם, מַאן יוֹמָא דֵּין. אֶלָּא, הָכִי כְּתִיב, (שמות ו׳:כ״ג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִּינָדָב. וְרָזָא הוּא, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, לְתַקְּנָא בֵּיתָה וּלְשַׁמְּשָׁא לָהּ, וּלְמֵיעַל לָהּ לְמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּמַקְדְּשָׁא, כְּגַוְונָא דְּאַהֲרֹן. The stranger then began to expound the verse: As yet shall he (Sanherib) remain in Nob that day, he shall shake his hand against the mount of the daughter of Zion (Isa. 10, 32). He said: ‘This passage has already been interpreted by the masters of the academy, but I shall give you an esoteric interpretation which I have learnt. “That day.” Which day? Now it is written: “And Aaron took Elisheba the daughter of Aminadab to wife” (Ex. 6, 23). This, allegorically interpreted, refers to the Community of Israel, in which Aaron is the “friend of the Bride”, to prepare the house, to serve her, to lead her to the King, in order that she may unite herself with him. From that time every priest who ministered in the Sanctuary had the same office as Aaron (to unite Israel with God).

אֲחִימֶלֶךָ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְכָל אִינּוּן כַּהֲנִי בַּהֲדֵיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ שׁוּשְׁבִינִין דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֵּיוָן דְּאִתְקָטִילוּ, אִשְׁתַּאָרַת מַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא, וְאִתְאֲבִיד שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ קָמָהּ, וִיתַקֵּן בֵּיתָה, וִיחַדֵּי לָהּ לְאִזְדַּוְּוגָא עִם מַלְכָּא. כְּדֵין מֵהַהוּא יוֹמָא, אִתְעַבְּרָא לִשְׂמָאלָא, וְקַיְּימָא עַל עָלְמָא, כָּמִין עַל כֹּלָּא, קָטִיל לְשָׁאוּל וְלִבְנוֹי, אִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ מַלְכוּ, מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אַלְפִין וְכַמָּה רִבְוָון. וְעַד כְּעַן, הַהוּא חוֹבָה הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאָתָא סַנְחֵרִיב וְאַרְגִּיז כֹּלָּא. Achimelech was a great high priest, and all the priests who ministered under him were “friends of the Matrona”, and when they were killed by king Saul the Matrona remained alone without her friend, and there was none to minister to her, to prepare her “house”, and to lead her to the union with the King. Hence, from that day she passed to the “Left Side”, and it has ever been lying in wait to fall upon the world. It killed Saul and his sons, and the kingship passed from his line, and thousands and myriads of Israelites perished. And the guilt of that act hung over Israel until Sennacherib came and stirred it up again at Nob, the city of priests, the city of Achimelech.

וְדָא הוּא עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, דָּא הוּא יוֹמָא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַבְדַת שׁוּשְׁבִינִין דִּילָהּ, הַהִיא דְּאִשְׁתְּאָרַת בְּלא יְמִינָא, (דהוי ליה) לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׂמָאלָא. דְּכַהֲנָא יְמִינָא הוּא. (אמר ליה לאתדבקא בשמאלא) וּבְגִין כַּךְ, עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד. This is “the day-in Nob”, the fateful day, when the Community of Israel lost her bridal “friend”, when she remained without the “Right Hand” to join with the “Left”, for the priest belongs to the Right Hand.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה, שָׁאוּל אֲמַאי הָכָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהוּא קָטִיל לְכַהֲנֵי, וְגָרִים דְּרוֹעָא יְמִינָא, לְאִתְעַקְרָא מֵעָלְמָא. אוּף הָכָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אַעְבָּר בַּר נָשׁ בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא אִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, וְלָא אֲמָרִית לָךְ דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. “Gibea of Saul is fled” (Ibid.) : Saul is mentioned because he killed the priests and was the cause of the Right Hand being uprooted from the world. So also here: since that priest was killed, no one dares pass this spot, lest he endanger his life.’ Said R. Jose to R. Hiya: ‘Did I not say, perhaps he is a great man?’

פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ'. לְדָוִד מִזְמוֹר בַּאֲתָר חַד, וּבַאֲתַר אַחֲרָא מִזְמוֹר לְדָוִד, מַה בֵּין הַאי (ק"ע ע"א) לְהַאי. אֶלָּא לְדָוִד מִזְמוֹר, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִזְמוֹר לְדָוִד, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל גַּרְמֵיהּ. Then the man began to give an exposition of the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and the fulness thereof; the world and they that dwell there” (Ps. XXIV, I, 2). ‘Sometimes’, he said, ‘the title is “of David a psalm”, and sometimes “a psalm of David”. What is the difference? “Of David a psalm” signifies, as here, that David sang concerning the Community of Israel; but “a psalm of David” signifies that he sang concerning himself.

לַיְיָ' (כ"ב ע"ב) הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. לַיְיָ': דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אוּכְלוֹסִין דִּילָהּ, דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדָהּ, וְאִקְרוּן מְלוֹאָהּ וַדַּאי הוּא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ: דָּא הוּא אַרְעָא דִּלְתַתָּא, דְּאִקְרֵי תֵּבֵל, וַאֲחִידַת בְּדִינָא (דעלמא) דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, בֵּין לְחָד, בֵּין לְעַמָּא חַד, בֵּין לְכָל עָלְמָא, מֵהַאי דִּינָא הוּא אִתְּדָן. “The earth is the Lord’s and the fulness thereof’ refers to the Community of Israel and all the multitudes who are attached to her and are called “fulness”. “The world and they that dwell therein” refers to the lower world called tebel, which is under the aegis of Judgement, as it is written: “He will judge the world (tebel) in righteousness” (Ibid. IX,9). Whether as individuals, or nations, or the whole world, they are all linked to this sphere of judgement.

תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק, עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא, אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַאי אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא. אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ"א ואתמסרו) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ טֻבְּעוּ בַּיָּם סוֹף כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף. סוֹפָא דְּדַרְגִּין. Behold, Pharaoh imbibed from that source, so that he and his whole people perished. As soon as this judgement was awakened against him his celestial guardian was removed from his dominion, shaken in his power, and all whom he represented on earth fell with him. This is the significance of the words, “and he took off their chariots’ wheel”, to wit, He annulled the power of their supernal guardian, and the result was that all the Egyptians died in the sea. Why in the sea? Because the supernal “sea” was roused against them and they were delivered into its hands.’ Said R. Hiy 1: ‘Quite so. And therefore it says: “His chosen captains also were drowned in the sea of Suph” (the Red Sea), for “Suph” suggests “soph“, an end, namely the end of the grades of the supernal powers.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. בִּכְבֵדוּת מַהוּ. אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דִּבְהַהוּא דַּבְּרוּתָא דְּאִתְדָּבַּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, מְדַבְּרִין לֵיהּ. בְּפַרְעֹה כְּתִיב (שמות ט׳:ז׳) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בְּהַהוּא מִלָּה, דָּבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּכְבֵדוּת מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, אַתְּ אוֹקִיר לִבָּךְ. אֲנָא אַדְבַּר לָךְ בְּהַאי, עַל דָּא וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. Said R. Hiya: ‘The expression “that they drave them heavily” (bi-kebeduth), in this verse, is a proof that man receives measure for measure. Pharaoh made his heart “heavy” (kabed), and the Holy One drave him “heavily”.’

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, דָּא מְמָנָא דְּאִתְמְנֵי עַל מִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיה, הֵיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. AND THE EGYPTIANS (Mizraim) SAID, LET US FLEE FROM THE FACE OF ISRAEL . Mizraim here signifies the celestial chief who was in charge of Egypt. Said R. Jose: ‘This presents a difficulty.For inasmuch as he was already removed from his dominion, how could he pursue the Israelites?

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם. בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא. וְדָא הוּא דְּאוּקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן, דִּלְעֵילָּא. But the truth is that in this sentence Mizraim signifies the Egyptians of this world, but in the second half of the verse, “for the Lord fighteth for them against the Egyptians”, the term Mizraim refers to their chieftain on high. The verse thus amounts to saying that as their power was broken on high, so was their power broken below, and when the Egyptians perceived the overthrow of their celestial might and power, they said: “Let us flee from the face of Israel”.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעָרַת הַאי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲרוּ כָּל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כוכבים ומזלות. וכד אינון מתערין, (כל עמים עכו"ם) אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו. Observe that when the Community of Israel bestirs itself, there is a stirring among all the legions attached to it, both on high and below, Israel rising above them all. For Israel derive their force from the body of the Tree of Life, and it is for this reason that Israel are attached to that Tree more closely than the idolatrous nations.

תָּא חֲזִי, הַאי מְמָנָא שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דָּחִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּכַמָּה שִׁעְבּוּדִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְבַּר הוּא בְּקַדְמִיתָא, אִתְּבָּרוּ אִינּוּן מַלְכְּוָותָא (ס"א מלתתא), הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם. נִלְחָם לָהֶם ודַּאי. And when they bestir themselves the power of all those who have sway over them is shattered. The celestial chieftain of Egypt oppressed Israel with all manner of hardship, but after he was crushed the lower kings were crushed with him. Hence the words of Scripture, “for the Lord fighteth them in Egypt”, alluding to the celestial chieftains.’

וּבְהַהוּא זִמְנָא, שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרַיִם שָׁלִיט עַל כָּל שְׁאַר עַמִּין, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּמִצְרַיִם, אִתְּבַר חֵילָא דִּשְׁאַר עַמִּין. מְנָלָן, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:ט״ו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וְגוֹ'. וּכְתִיב (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וְגוֹ'. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ אֲחִידָן בְּפוּלְחָנָא דְּמִצְרַיִם, וַאֲחִידָן בְּמִצְרַיִם לְסִיּוּעָא דִּלְהוֹן. וּבְהַהוּא זִמְנָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְסִיּוּעָא דְּמִצְרַיִם, לְאִתַּתְקְפָא. וְעַל דָּא, כֵּיוָן דְּשָׁמְעוּ גְּבוּרָן דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, רָפוּ יְדֵיהוֹן, וְלָא יָכִילוּ לְמֵיקָם, וְאִזְדַּעֲזָעוּ כֻּלְּהוּ, וְאִתְּבָּרוּ (משולשליהון) מִשּׁוּלְטָנַתְהוֹן. At that time Egypt’s Principality was superior to that of all other nations, but as soon as its power was broken, the power of all the other nations was also broken, as it is written: “Then the dukes of Edom were amazed, the mighty men of Moab, trembling took hold upon them…” (Ex. 15, 15). For they were all in Egypt’s vassalage, and were linked with Egypt and were dependent on her for their existence, and therefore when they heard the mighty works of the Holy One in Egypt, they lost courage, and fear and trembling fell upon them. Verily, as soon as Egypt’s power was broken above, the power of all those who were joined to her was also broken.

וַדַּאי כַּד אִתְּבַר חֵילָא דִּלְהוֹן לְעֵילָּא, אִתְּבַר חֵילָא דְּכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְבַּר חֵילָא דְּכֻלְּהוּ לְעֵילָּא, כָּל הָנֵי דִּלְתַתָּא אִתְּבָּרוּ, בְּגִין (ההוא) הַאי חֵילָא דְּאִתְבַּר בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִין כָּךְ וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו כְּתִיב. וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת, דְּהָא כַּד דָּא אִתְּבַר, לָא הֲווֹ אַזְלִין. Therefore it says: “and removed the wheel (ofan) of his chariots, not “wheels”, signifying that when this was removed all the chariots dependent on it were unable to proceed.

תָּא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּלָא כְּתִיב וַיָּסַר אֵת אוֹפַנִּי מַרְכְּבוֹתָיו, אוֹ אוֹפַן מֶרְכַּבְתּוֹ, אֶלָּא וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. בְּגִין הַאי חֵילָא, דְּכֻלְּהוּ הֲווֹ מִתְדַבְּקָן בֵּיהּ. (הכי אקרון) Happy are the Israelites who are linked to the Holy One who chose them to be His portion:

וְתוּ, וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו, תָּא חֲזֵי, (ויסר את אופן מרכבותיו) זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ, לְאִתְדַּבְּקָא בְּהוּ, וּלְמֶהֱוֵי לְהוּ חוּלָק, וּלְמֶהוֵי אִינּוּן חוּלָקֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (דברים יג) וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וּכְתִיב (דברים ד׳:ד׳) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ' אֱלֹהֵיכֶם, בַּיְיָ' מַמָּשׁ. וּכְתִיב (תהילים קל״ה:ד׳) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ. וּכְתִיב (דברים ל״ב:ט׳) כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. דְּאַפִּיק לוֹן מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא, לְמֶהֱוֵי חוּלָקֵיהּ, וְעַל דָּא יָהַב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, גְּנִיזָא תְּרֵי אַלְפִין שְׁנִין, עַד לָא יִתְבְּרֵי עָלְמָא, וְהָא אִתְּמַר. וּבְגִין רְחִימוּתָא דִּילֵיהּ יָהֲבָא לְיִשְׂרָאֵל, לְמֵהַךְ אֲבַתְרָהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בָּהּ. “Ye who cleave to the Lord your God, ye are all alive to-day” (Deut. 4, 4). He brought them forth from the holy seed in order that they might be His portion, and therefore He gave them His Torah, the holy one, the supernal one, which was hidden for two thousand years before the creation of the world. He gave it to them out of love, so that they may cleave to it.

תָּא חֲזֵי, כָּל מַשִׁירְיָין דִּלְעֵילָּא, וְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֻּלְּהוּ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, דַּרְגִּין בְּדַרְגִּין, אִלֵּין עִלָּאִין, וְאִלֵּין תַּתָּאִין, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּכְתִּיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל. וְחֵיוָתָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ, וְכֻלְּהוּ אוּכְלוֹסִין וּמַשִּׁרְיָין, כֻּלְּהוּ נַטְלִין תְּחוֹת יְדָהּ, עַל מֵימְרָהּ נַטְלִין, וְעַל מֵימְרָהּ שָׁרָאן. בְּעִדָנָא דְּהִיא נַטְלָא, כֻּלְּהוּ נְטִילִין, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אֲחִידָן בָּהּ. (אמר ר' יצחק) Now all the supernal hosts and chariots are linked to one another, grades to grades, lower to higher, wheels within wheels: and a holy Hayah is over them all, and all the multitudinous hosts and powers are under her direction and control; when she moves they move, when she rests they rest.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעְבְּרָא לְאוּכְלוֹסִין דְּפַרְעֹה לְתַתָּא, אַעְבַּר בְּקַדְמִיתָא לְהַהוּא חֵילָא דִּלְהוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. מַה עָבֵד. אַעְבָּר וְסָלִיק הַהוּא אֲתָר קַדִּישָׁא עִלָּאָה, דְּהֲוָה מַדְבָּר (פי' מנהיג) לְכָל אִינּוּן רְתִיכִין, כֵּיוָן דְּהַאי אִסְתְּלִיק, הַנְהוּ כֻּלְּהוּ מַשִּׁירְיָין לָא יָכִילוּ לְדַבְּרָא, כֵּיוָן דְּאִינּוּן לָא יָכִילוּ, הַהוּא מְמָנָא דְּמִצְרָאֵי אַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנֵיהּ, וְאַעְבַּר (י' ע"ב) בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וּכְדֵין שֻׁלְטָנוּתָא דְּמִצְרָאֵי אִתְעָדֵי. וְעַל דָּא, אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּחָמוּ מְמָנָא דְּמִצְרַיִם אִתּוֹקַד בְּנוּרָא. Therefore when the Holy One, blessed be He, desired to bring the hosts of Pharaoh down even unto the depths, He first removed that supernal influence which led and directed all the other powers and principalities. When that guardian was removed the others could not continue on their way, and as soon as their power was removed the guardian of Egypt lost his power as well, and had to pass through the Fiery Stream, and thus the dominion of Egypt came to nought. Therefore the Egyptians said: “Let us flee from the face of Israel” (V. 25).’

ר' יִצְחָק אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּקָרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְיַמָּא, קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַמְמָנָא רַבְרְבָא דְּעַל יַמָּא, אָמַר לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבָדִית אֲנָא עָלְמָא, מָנִיתִי לָךְ עַל יַמָּא, וּתְנַאי אִית לִי עַל יַמָּא, דִּי יִבְזַע מֵימוֹי מִקָּמֵי בָּנַי. הַשְׁתָּא מָטָא עִדָנָא, דְּיָעַבְרוּן בָּנַי בְּגוֹ יַמָּא. לְבָתַר מַה כְּתִיב, וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ. מַאי לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ דְּהֲוָה לֵיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא. Said R. Isaac: ‘In that hour when the Israelites drew near to the sea, the Holy One summoned unto Him the great angel appointed over the sea, and said: “When I created this My world I appointed thee over the sea, making at the same time a pact with the waters that they should divide for My children in their time of need. Now their hour of trial is come, and they must cross the sea.” Hence it says, “and the sea returned to his strength”, the word “leethano” (his strength) suggesting “lithnao” (his compact).

וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל שָׁרָאן עַל יַמָּא, וַהֲווּ יִשְׂרָאֵל חָמָאן, גַּלְגַּלֵּי יַמָּא סַלְּקִין וְנַחְתִּין, זָקְפוּ עֵינַיְיהוּ, וְחָמוּ לְפַרְעֹה וּלְאוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, דְּחִילוּ וְצָעֲקוּ. וְהָא אִתְּמַר. הַיָּם רָאָה, מָה חָמָא יַמָּא. אֲרוֹנָא דְּיוֹסֵף קָא חָמָא, וְעָרַק מִקָּמֵיהּ. מַאי טַעְמָא, (בגין) דִּכְתִּיב, (בראשית ל״ט:י״ב) וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וְעַל דָּא הַיָּם רָאָה וַיָּנוֹס, וּכְתִיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו וְגוֹ' אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּחָמוּ אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, כְּאִלּוּ אִתּוֹקַד בְּנוּרָא, כְּדֵין אָמְרוּ אָנוּסָה מִפְּנִי יִשְׂרָאֵל. And when the Israelites reached the shore and there beheld the waves of the sea heaving and tossing, and lifting up their eyes beheld so close behind them Pharaoh and all his hosts, they were grievously affrighted, therefore crying out unto the Lord. “Also the sea saw and fled” (Ps. 114, 3). What saw it, and why did it flee? It saw the coffin of Joseph, the man who “fled and went outside” (Gen. 39, 12). We likewise read that the Egyptians said “Let us flee”. Why said they so? Because they suddenly perceived the land of Egypt as it were on fire.’

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי, הֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי, תָּא וְאֵימָא לָךְ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעְבְּרָא שׁוּלְטָנוּתָא דְּאַרְעָא, לָא עָבִיד, עַד דְּאַעְבַּר שֻׁלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, וְלָא אַעְבָּר שֻׁלְטָנָא דִּלְהוֹן, עַד דְּמָנֵי אַחֲרָא בְּאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִגְרַע (שולטנותא) שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בִּרְקִיעָא, בְּגִין לְקַיְּימָא מַה דִּכְתִּיב, (דניאלד) וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִינַּהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, ודַּאי הָכִי הוּא. R. Hiya and R. Jose were once walking in the desert. Said R. Hiya to R. Jose: ‘Let me tell you something. When the Holy One, blessed be He, wishes to remove a certain nation from its dominion on earth, He first removes or casts down its celestial representative; but not before another such is appointed in the first one’s stead, in order that there should be no break in their service in heaven, as it is written: “He giveth it (the kingdom) to whomsoever he will” (Dan. 4, 14).’ ‘Quite so!’ rejoined R. Jose.

פָּתַח ר' יוֹסֵי וְאָמַר, (תהילים ח׳:ב׳) יְיָ' אֲדוֹנֵינוּ מַה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. יְיָ' אֲדוֹנִינוּ: כַּד בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַבְרָא חֵילָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אַתְקִיף דִּינֵיהּ עָלַיְיהוּ, וְתָבַר לוֹן, וְאַעְבָּר מִקָּמֵיהּ שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְהוֹן. Then he took up the thread of their discourse thus: “It is written: O Lord our God, how glorious is thy name over all the earth, who hast set (asher tenah) thy glory above the heavens (Ps. 8, 2).

אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר נָתַתָּ מִבָּעֵי לֵיהּ, אוֹ תְּנָה הוֹדְךָ, מַהוּ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ. אֶלָּא דָּא הוּא רָזָא דְּנָהֲרָא עֲמִיקָא דְּכֹלָּא, וְדָוִד בָּעָא בָּעוּתֵיהּ, לְמִנְגַּד מִנֵּיהּ עַל הַשָּׁמַיִם, וְדָא הוּא (ויקרא ס"ה ע"ב) אֲשֶׁר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות ג׳:י״ד) אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. The words “asher tenah” (lit. which set) in the second half of the sentence are peculiar; we should expect either asher natata (which Thou hast set), or simply tenah (imperative, set) without the “asher” (which, who). In reality, however, this passage contains the mystery of the deepest “river” which flows out of Paradise; and the “asher” is a reference to “Ehye asher ehye”-“I shall be that which I shall be”;

בְּשַׁעֲתָא דְּהַאי נָהֲרָא (ס"ג ע"ב, בראשית רכ"א ע"א) עֲמִיקְתָא דְּכֹלָּא, נָגִיד וְנָפִיק עַל הַשָּׁמַיִם, כְּדִין כֹּלָּא בְּחִידוּ, וּמַטְרוֹנִיתָא אִתְעַטְּרָת בְּמַלְכָּא, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחִידוּ, וְשֻׁלְטָנוּתָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אִתְעֲבָר מִקָּמֵי מַטְרוֹנִיתָא, וּכְדֵין זַקְפִין רֵישָׁא כָּל מַאן דַאֲחִידוּ בָּהּ. and of this river David prayed that it should manifest itself above the heavens, in order that all the worlds might be united in one perfection and harmony of joy, and the Matrona (the Shekinah) be crowned by the King, and all the strength of the heathen nations be made as nought, and their dominion be ended, and their greatness be cast down, and all their power and glory vanish, that every one who cleaves unto the Shekinah should lift up his head, perceiving the glory of the Lord and dwelling in the peace of His Kingdom.’

אַדְּהָכִי חָמוּ חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה אָתֵי, וְחַד מָטוּלָא קָמֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, נֵזִיל, דִּלְמָא הַאי בַּר נָשׁ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא, אוֹ עַם הָאָרֶץ הוּא, וְאָסִיר לְאִשְׁתַּתְּפָא בַּהֲדֵיהּ בְּאָרְחָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, נֵיתִיב הָכָא, וְנֶחמֵי, דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. Whilst the two were thus conversing, they saw a man approaching, who carried a bundle on his shoulders. On perceiving him R. Hiya exclaimed: ‘Let us hurry on, since this man may be a heathen, or an ignoramus, and it would be wrong for us to travel in his company.’ R. Jose, however, said: ‘Nay, rather let us sit down here and wait till he comes up with us, since he may be a great and wise man.’

אַדְּהָכִי, אַעְבָּר קָמַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ, בְּדוּקְפָא דִּמַעְבָּרָא דְּקוֹטִיפָא דְּהַאי, חַבְרוּתָא אִבָעֵי, וַאֲנָא יְדַעְנָא אָרְחָא אַחֲרָא, וְנִסְטֵי מֵהַאי, וַאֲנָא בָּעִינָא דְּאֵימָא לְכוּ, וְלָא אִתְחַיַּיבְנָא בְּכוּ, וְלָא אַעְבָּר עַל מַה דִּכְתִּיב, (ויקרא י״ט:י״ד) וְלִפְנִי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, וְאַתּוּן כְּסוּמִין בְּאָרְחָא דָּא, וְלָא תִּסְתַּכְּנוּ בְּנַפְשַׁיְיכוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאוֹרִיכְנָא הָכָא, אִתְחַבְּרוּ בַּהֲדֵיהּ. אָמַר לוֹן, לָא תִּשְׁתָּעוּ מִידִי הָכָא, עַד דְּנַעֲבֹר בְּהַאי. סָטוּ בְּאָרְחָא אַחֲרָא. So they waited by the roadside. After some time the stranger drew near: when he reached them he paused and addressed them, saying: ‘The way by which you are going is dangerous, except for a large company together. I know of a different way which would be better for you, and I feel it incumbent on me to tell you so as not to transgress the commandment: “Thou shalt not put a stumbling block before the blind” (Lev. 19, 14), for you are, as it were, indeed blind in regard to this road and its danger, and may risk your lives.’ Said R. Jose: ‘Blessed be the Merciful One for causing us to wait here till thou camest by!’ So they joined him, and he told them not to speak till they should have left the spot. He then led them by a different road.

בָּתַר דְּנָפְקוּ מֵהַהוּא אֲתָר, אָמַר לוֹן, בְּהַהוּא אָרְחָא אַחֲרָא, הֲווֹ אַזְלֵי זִמְנָא חֲדָא, חַד כֹּהֵן חָכָם, וְחַד כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, קָם הַהוּא עַם הָאָרֶץ בְּהַהוּא אֲתָר עָלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. מֵהַהוּא יוֹמָא כָּל מַאן דְּאַעְבָּר בְּהַהוּא אֲתָר, מִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. וְהָא מִתְחַבְּרִין תַּמָן מְשַׁדְּדֵי טוּרַיָא, וְקַטְלִין וְקַפְּחִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְאִינּוּן דְּיַדְעֵי לָא עַבְרֵי תַּמָּן, וּבָעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּמָא דְּהַהוּא כַּהֲנָא כָּל יוֹמָא. When they were at a safe distance from the place where they had halted he said: ‘Once on a time two priests, one a scholar and the other an ignoramus, passed along that road; and the latter rose against the former and killed him. Since that time anyone who passes the spot where the crime was committed is in danger of his life, for all the brigands and felons that dwell among the mountains do congregate there, and lie in wait for passers by, and fall upon all that venture by that way, and rob and kill them: and the Holy One requires the blood of that priest every day.’

פָּתַח וְאָמַר, (ישעיהו י׳:ל״ב) עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד וְגוֹ' הָא אוּקְמוּהָ אִינּוּן מָארֵי מְתִיבְתָּא. אֲבָל אֲנָא לָא אֲמֵינָא לְכוּ הָכִי, אֶלָּא דְרָזָא דְּמִלָּה אוֹלִיפְנָא. עוֹד הַיּוֹם, מַאן יוֹמָא דֵּין. אֶלָּא, הָכִי כְּתִיב, (שמות ו׳:כ״ג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִּינָדָב. וְרָזָא הוּא, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַהֲרֹן הוּא שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, לְתַקְּנָא בֵּיתָה וּלְשַׁמְּשָׁא לָהּ, וּלְמֵיעַל לָהּ לְמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא כַּחֲדָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, כָּל כֹּהֵן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּמַקְדְּשָׁא, כְּגַוְונָא דְּאַהֲרֹן. The stranger then began to expound the verse: As yet shall he (Sanherib) remain in Nob that day, he shall shake his hand against the mount of the daughter of Zion (Isa. 10, 32). He said: ‘This passage has already been interpreted by the masters of the academy, but I shall give you an esoteric interpretation which I have learnt. “That day.” Which day? Now it is written: “And Aaron took Elisheba the daughter of Aminadab to wife” (Ex. 6, 23). This, allegorically interpreted, refers to the Community of Israel, in which Aaron is the “friend of the Bride”, to prepare the house, to serve her, to lead her to the King, in order that she may unite herself with him. From that time every priest who ministered in the Sanctuary had the same office as Aaron (to unite Israel with God).

אֲחִימֶלֶךָ כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה הֲוָה, וְכָל אִינּוּן כַּהֲנִי בַּהֲדֵיהּ, כֻּלְּהוּ הֲווֹ שׁוּשְׁבִינִין דְּמַטְרוֹנִיתָא, כֵּיוָן דְּאִתְקָטִילוּ, אִשְׁתַּאָרַת מַטְרוֹנִיתָא בִּלְחוֹדָהָא, וְאִתְאֲבִיד שׁוֹשְׁבִינָא דִּילָהּ, וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דִּמְשַׁמֵּשׁ קָמָהּ, וִיתַקֵּן בֵּיתָה, וִיחַדֵּי לָהּ לְאִזְדַּוְּוגָא עִם מַלְכָּא. כְּדֵין מֵהַהוּא יוֹמָא, אִתְעַבְּרָא לִשְׂמָאלָא, וְקַיְּימָא עַל עָלְמָא, כָּמִין עַל כֹּלָּא, קָטִיל לְשָׁאוּל וְלִבְנוֹי, אִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ מַלְכוּ, מִיתוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אַלְפִין וְכַמָּה רִבְוָון. וְעַד כְּעַן, הַהוּא חוֹבָה הֲוָה תָּלֵי, עַד דְּאָתָא סַנְחֵרִיב וְאַרְגִּיז כֹּלָּא. Achimelech was a great high priest, and all the priests who ministered under him were “friends of the Matrona”, and when they were killed by king Saul the Matrona remained alone without her friend, and there was none to minister to her, to prepare her “house”, and to lead her to the union with the King. Hence, from that day she passed to the “Left Side”, and it has ever been lying in wait to fall upon the world. It killed Saul and his sons, and the kingship passed from his line, and thousands and myriads of Israelites perished. And the guilt of that act hung over Israel until Sennacherib came and stirred it up again at Nob, the city of priests, the city of Achimelech.

וְדָא הוּא עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב, דָּא הוּא יוֹמָא עִלָּאָה, וּמַאן אִיהוּ. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּאַבְדַת שׁוּשְׁבִינִין דִּילָהּ, הַהִיא דְּאִשְׁתְּאָרַת בְּלא יְמִינָא, (דהוי ליה) לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׂמָאלָא. דְּכַהֲנָא יְמִינָא הוּא. (אמר ליה לאתדבקא בשמאלא) וּבְגִין כַּךְ, עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמוֹד. This is “the day-in Nob”, the fateful day, when the Community of Israel lost her bridal “friend”, when she remained without the “Right Hand” to join with the “Left”, for the priest belongs to the Right Hand.

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה, שָׁאוּל אֲמַאי הָכָא. אֶלָּא בְּגִין דְּהוּא קָטִיל לְכַהֲנֵי, וְגָרִים דְּרוֹעָא יְמִינָא, לְאִתְעַקְרָא מֵעָלְמָא. אוּף הָכָא, מֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אַעְבָּר בַּר נָשׁ בְּהַהוּא דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא אִסְתַּכֵּן בְּנַפְשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא, וְלָא אֲמָרִית לָךְ דִּלְמָא גַּבְרָא רַבָּא הוּא. “Gibea of Saul is fled” (Ibid.) : Saul is mentioned because he killed the priests and was the cause of the Right Hand being uprooted from the world. So also here: since that priest was killed, no one dares pass this spot, lest he endanger his life.’ Said R. Jose to R. Hiya: ‘Did I not say, perhaps he is a great man?’

פָּתַח וְאָמַר, (משלי ג׳:י״ג) אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה. אַשְׁרֵי אָדָם, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאַשְׁכַּחְנָא לָךְ, וְיָדַעְנָא מִינָךְ מִלָּה דְּחָכְמְתָא. וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה, כְּגוֹן אֲנָן, דְּאוֹרִיכְנָא לָךְ לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדָךְ. וְדָא הוּא בַּר נָשׁ דְּזַמִּין לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נְבִזְבְּזָא בְּאָרְחָא, אַנְפּוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, (משלי ד׳:י״ח) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. אָזְלוּ. Then he applied to him the words, “Blessed be the man that findeth wisdom and the man that getteth understanding” (Prov. 3, 13), saying: ‘Such are we who found thee and acquired from thee a word of wisdom and were inspired with understanding to wait for thee! We are of those for whom the Holy One prepares a present when they are journeying, to wit, the manifestation of the Shekinah, as it says: “The path of the righteous is as the shining light, that shines more and more unto the perfect day” (Ibid. 4, 18).’ So they walked on.

פָּתַח הַהוּא גַּבְרָא וְאָמַר (תהילים כ״ד:א׳) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ'. לְדָוִד מִזְמוֹר בַּאֲתָר חַד, וּבַאֲתַר אַחֲרָא מִזְמוֹר לְדָוִד, מַה בֵּין הַאי (ק"ע ע"א) לְהַאי. אֶלָּא לְדָוִד מִזְמוֹר, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִזְמוֹר לְדָוִד, שִׁירָתָא דְּקָאָמַר דָּוִד, עַל גַּרְמֵיהּ. Then the man began to give an exposition of the verse: “A psalm of David. The earth is the Lord’s and the fulness thereof; the world and they that dwell there” (Ps. XXIV, I, 2). ‘Sometimes’, he said, ‘the title is “of David a psalm”, and sometimes “a psalm of David”. What is the difference? “Of David a psalm” signifies, as here, that David sang concerning the Community of Israel; but “a psalm of David” signifies that he sang concerning himself.

לַיְיָ' (כ"ב ע"ב) הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. לַיְיָ': דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אוּכְלוֹסִין דִּילָהּ, דְּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדָהּ, וְאִקְרוּן מְלוֹאָהּ וַדַּאי הוּא. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ: דָּא הוּא אַרְעָא דִּלְתַתָּא, דְּאִקְרֵי תֵּבֵל, וַאֲחִידַת בְּדִינָא (דעלמא) דִּלְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים ט׳:ט׳) וְהוּא יִשְׁפוֹט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, בֵּין לְחָד, בֵּין לְעַמָּא חַד, בֵּין לְכָל עָלְמָא, מֵהַאי דִּינָא הוּא אִתְּדָן. “The earth is the Lord’s and the fulness thereof’ refers to the Community of Israel and all the multitudes who are attached to her and are called “fulness”. “The world and they that dwell therein” refers to the lower world called tebel, which is under the aegis of Judgement, as it is written: “He will judge the world (tebel) in righteousness” (Ibid. IX,9). Whether as individuals, or nations, or the whole world, they are all linked to this sphere of judgement.

תָּא חֲזֵי, פַּרְעֹה מֵהַאי דִּינָא יָנִיק, עַד דְּאִתְאֲבִידוּ הוּא וְכָל עַמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּהַאי דִּינָא אִתְּעַר עָלֵיהּ, הַהוּא מְמָנָא דְּאִתְמָנָא עֲלַיְיהוּ בְּשֻׁלְטָנוּתָא, אִתְעָדֵי וְאִתְעֲבָר, כְּדֵין כֻּלְּהוּ דִּלְתַתָּא, אִתְאֲבִידוּ, דִּכְתִּיב וַיָּסַר אֶת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַאי אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו. מַרְכְּבוֹתָיו דְּפַרְעֹה. וּמַאן אִיהוּ הַהוּא אוֹפַן דִּלְהוֹן, הַהוּא מְמָנָא דְּשָׁלִיט עֲלַיְיהוּ. וְעַל דָּא מִיתוּ כֻּלְּהוּ בְּיַמָּא. אֲמַאי בְּיַמָּא, אֶלָּא יַמָּא עִלָּאָה אִתְּעַר עֲלַיְיהוּ, וְאִתְמְחוּ (נ"א ואתמסרו) בִּידָהָא. וּבְגִין כַּךְ טֻבְּעוּ בַּיָּם סוֹף כְּתִיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי הָכִי הוּא, וְעַל דָּא כְּתִיב, טֻבְּעוּ בְּיַם סוּף. סוֹפָא דְּדַרְגִּין. Behold, Pharaoh imbibed from that source, so that he and his whole people perished. As soon as this judgement was awakened against him his celestial guardian was removed from his dominion, shaken in his power, and all whom he represented on earth fell with him. This is the significance of the words, “and he took off their chariots’ wheel”, to wit, He annulled the power of their supernal guardian, and the result was that all the Egyptians died in the sea. Why in the sea? Because the supernal “sea” was roused against them and they were delivered into its hands.’ Said R. Hiy 1: ‘Quite so. And therefore it says: “His chosen captains also were drowned in the sea of Suph” (the Red Sea), for “Suph” suggests “soph“, an end, namely the end of the grades of the supernal powers.’

רִבִּי חִיָּיא אָמַר, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. בִּכְבֵדוּת מַהוּ. אֶלָּא מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דִּבְהַהוּא דַּבְּרוּתָא דְּאִתְדָּבַּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, מְדַבְּרִין לֵיהּ. בְּפַרְעֹה כְּתִיב (שמות ט׳:ז׳) וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה. בְּהַהוּא מִלָּה, דָּבַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּכְבֵדוּת מַמָּשׁ. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רָשָׁע, אַתְּ אוֹקִיר לִבָּךְ. אֲנָא אַדְבַּר לָךְ בְּהַאי, עַל דָּא וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדוּת. Said R. Hiya: ‘The expression “that they drave them heavily” (bi-kebeduth), in this verse, is a proof that man receives measure for measure. Pharaoh made his heart “heavy” (kabed), and the Holy One drave him “heavily”.’

וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, דָּא מְמָנָא דְּאִתְמְנֵי עַל מִצְרָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הַאי מִלָּה קַשְׁיָא, כֵּיוָן דְּאַעְבְּרוּ לֵיהּ מִשּׁוּלְטָנוּתֵיה, הֵיךְ יָכִיל הוּא לְמִרְדַּף אֲבַתְרַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל. AND THE EGYPTIANS (Mizraim) SAID, LET US FLEE FROM THE FACE OF ISRAEL . Mizraim here signifies the celestial chief who was in charge of Egypt. Said R. Jose: ‘This presents a difficulty.For inasmuch as he was already removed from his dominion, how could he pursue the Israelites?

אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל דָּא וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, מִצְרַיִם דִּלְתַתָּא. כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם, מִצְרַיִם דִּלְעֵילָּא, דְּכֵיוָן דְּאִתְבַּר חֵילֵהוֹן מִלְּעֵילָּא, כְּדֵין אִתְּבַר חֵילָא וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן לְתַתָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְמִצְרָיִם. בְּמִצְרַיִם דַּיְקָא. דָּא הוּא תּוּקְפָּא דִּלְהוֹן דִּלְעֵילָּא. וְדָא הוּא דְּאוּקְמוּהָ מֶלֶךְ מִצְרַיִם סְתָם. הָכָא, וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּחָמוּ דְּהָא אִתְּבַר חֵילֵיהוֹן, וְתּוּקְפָּא דִּלְהוֹן, דִּלְעֵילָּא. But the truth is that in this sentence Mizraim signifies the Egyptians of this world, but in the second half of the verse, “for the Lord fighteth for them against the Egyptians”, the term Mizraim refers to their chieftain on high. The verse thus amounts to saying that as their power was broken on high, so was their power broken below, and when the Egyptians perceived the overthrow of their celestial might and power, they said: “Let us flee from the face of Israel”.

תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְּעָרַת הַאי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אִתְעֲרוּ כָּל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כוכבים ומזלות. וכד אינון מתערין, (כל עמים עכו"ם) אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו. Observe that when the Community of Israel bestirs itself, there is a stirring among all the legions attached to it, both on high and below, Israel rising above them all. For Israel derive their force from the body of the Tree of Life, and it is for this reason that Israel are attached to that Tree more closely than the idolatrous nations.

תָּא חֲזִי, הַאי מְמָנָא שֻׁלְטָנָא דְּמִצְרָאֵי, דָּחִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, בְּכַמָּה שִׁעְבּוּדִין, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְבַּר הוּא בְּקַדְמִיתָא, אִתְּבָּרוּ אִינּוּן מַלְכְּוָותָא (ס"א מלתתא), הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי יְיָ' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרַיִם. נִלְחָם לָהֶם ודַּאי. And when they bestir themselves the power of all those who have sway over them is shattered. The celestial chieftain of Egypt oppressed Israel with all manner of hardship, but after he was crushed the lower kings were crushed with him. Hence the words of Scripture, “for the Lord fighteth them in Egypt”, alluding to the celestial chieftains.’