(שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, הָכָא אִשְׁתְּלִים יְדָא, וְכֻלְּהוּ אֶצְבְּעָן, וְאִשְׁתְּלִים יְדָא, דְּאִתְכְּלִיל בֵּיהּ בִּימִינָא, דְּהָכִי תָּנִינָן, כֹּלָּא בִּימִינָא אִתְכְּלִיל, וּבִימִינָא תַּלְיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND…. R. Hiya said: ‘Here was the Supernal Hand completed with all its fingers, and the Left Hand was included-as in its perfect manifestation it must ever be-in the five fingers of the Right Hand. For we have been taught that all is included in this Right Hand and all depends upon it, as it is written, “Thy right hand, O Lord, is become glorious in power; thy right hand, O Lord, hath dashed in pieces the enemy” (Ibid. 15, 6).’

וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אַשְׁכַּחְנָא, מַאן דְּאַתְקִיף לִבֵּיהּ, לְגַבֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּפַרְעֹה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, סִיחוֹן וְעוֹג הָכִי נַמֵּי. אָמַר לֵיהּ, לָאו הָכִי. אִינּוּן לְגַבֵּיהּ דְּיִשְׂרָאֵל אִתְתְּקָפוּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא, כְּמָה דְּאִתְּקַף פַּרְעֹה רוּחֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, וַהֲוָה חָמֵי כָּל יוֹמָא גְּבוּרָאן דִּילֵיהּ, וְלָא הֲוָה תָּב. R. Isaac said: ‘No one ever hardened his heart against the Lord to the same degree as Pharaoh.’ Said R. Jose: ‘What of Sihon and Og? Were they not equally hardened?’ R. Isaac answered, that whereas they hardened their hearts against Israel, Pharaoh turned against the Lord Himself, although every day he witnessed His wonderful works.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, פַּרְעֹה חַכִּים מִכָּל חֲרָשׁוֹי הֲוָה, וּבְכָל אִינּוּן כִּתְרִין, וּבְכָל אִינּוּן יְדִיעָן, אִסְתָּכַּל. וּבְכָל סִטְרָא דִּלְהוֹן, לָא חָמָא פּוּרְקָנָא דִּלְהוֹן יִשְׂרָאֵל, וְלָא הֲוָה תָּלֵי בְּחַד מִנַּיְיהוּ. וְעוֹד, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ קְשִׁירוּ קִשְׁרָא עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּפַרְעֹה לָא סָבַר דְּאִית קִשְׁרָא אַחֲרָא דִּמְהֵימָנוּתָא, דְּאִיהוּ שַׁלִיט עַל כֹּלָּא. וְעַל דָּא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ. R.Judah said in the name of R. Isaac that Pharaoh was himself far wiser than all his sorcerers, yet by all the craft of his magic he could not divine there was a possibility of redemption for Israel: for he had knowledge of all the supernal sources inimical to the Israelites, but knew not that there was still another bond, the bond of Faith, which dominates all, and therefore he hardened his heart.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, לָא אַתְקִיף לִבָּא דְּפַרְעֹה, אֶלָּא שְׁמָא דָּא. דְּכַד הֲוָה אָמַר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְיָ', דָּא מִלָּה מַמָּשׁ, אַתְקִיף לִבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות ט׳:י״ב) וַיְחַזֵּק יְיָ' אֶת לֵב פַּרְעֹה. דְּהָא בְּכָל חָכְמְתָא דִּילֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח, דִּשְׁמָא דָּא שָׁלִיט בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא אָמַר, מִי יְיָ'. וּלְבָתַר אָמַר, יְיָ' הַצַּדִּיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְבָתַר אָמַר, (שמות י) חָטָאתִי לַיְיָ' הַהוּא פּוּמָא דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא. According to R. Abba, it was the Holy Name which hardened Pharaoh’s heart, for when Moses said to him: “Thus said TETRAGRAMMATON,’ this very Name hardened his heart: “And TETRAGRAMMATON hardened the heart of Pharaoh”, for with all his wisdom he was not aware that this Name has power on earth, and said: “Who is TETRAGRAMMATON?” R. Jose remarked that later he did say: “I have sinned to TETRAGRAMMATON, TETRAGRAMMATON is the righteous” (Ex. 9, 27).

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (איוב ט׳:כ״ב) אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הַאי קְרָא, אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. אַחַת הִיא, מַאי אַחַת הִיא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְהַאי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינוֹי לְתַתָּא, וְדָאִין דִּינוֹי לְעֵילָּא בְּכֹלָּא. R. Hiya said: ‘Job was thinking of Pharaoh when he said, “It is all one thing, therefore I said: He destroyeth the perfect and the wicked” (Job 9, 22). The words “it is all one thing” have an esoteric meaning. They refer to a certain Crown also referred to in the verse, “My love, my undefiled is but one” (VI, 9), and when God judges by means of this Crown, then “He destroyeth the perfect and the wicked”

ר' חִיָּיא אָמַר, אִיּוֹב לָא אַלְקֵי, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. אָמַר אִיּוֹב, אִי הָכִי, כָּל אַפַּיָּיא שָׁוִין, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה, פַּרְעֹה אַתְקִיף בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר (שמות ה׳:ב׳) מִי יְיָ' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ. וַאֲנָא לָא אַתְקִיפְנָא בְּהוּ, וְלָא עֲבִידְנָא מִידִי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, זֶה אִיּוֹב. Said R. Hiya: ‘When Job saw how he suffered, he said: “If this is so, then God makes no distinction between wicked and righteous. Pharaoh hardened his heart, and said, ‘Who is TETRAGRAMMATON, whose voice I should hear?’, and he deserved punishment; but I have not done anything of the kind, why should I have such a fate? ” For it was of him that it is written, “He that feared the word of the Lord among the servants of Pharaoh…” (Ex. 9, 22).’

ר' יְהוּדָה אָמַר, אִינּוּן אַבְנֵי בַּרְדָּא, דַּהֲווֹ נַחְתִּין, אִתְעַכְּבוּ עַל יְדוֹי דְּמֹשֶׁה, לְבָתַר עָבְדוּ נוּקְמִין, בְּיוֹמֵי דִּיהוֹשֻׁעַ. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זְמִינִין לְאַחֲתָא אִינּוּן דְּאִשְׁתָּאָרוּ, עַל אֱדוֹם וּבְנוֹתֶיהָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. Rabbi Yehudah said: [Some of] those hailstones that came down were intercepted by Moses. Afterwards they reaped vengeance during the days of Joshua. And those that [still] remain are designated to come down upon Edom and her tributaries in the future to come. Rabbi Yose said: This is [the meaning of] that which is written: As in the days of your coming out of the land of Egypt will I show him wonders (Micah 7:15).

דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ', הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. בְּקַדְמִיתָא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, וּבָתַר וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ'. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַהוּא סָבָא דְּנָחַת עִם בְּנוֹי בְּגָלוּתָא, וְסָבִיל עָלֵיהּ גָּלוּתָא, וְאָעִיל לִבְנוֹי בְּגָלוּתָא, הוּא מַמָּשׁ חָמָא, כָּל אִינּוּן נוּקְמִין, וְכָל גְּבוּרָאן, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ. AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND… AND THE PEOPLE FEARED THE LORD AND BELIEVED IN THE LORD AND MOSES HIS SERVANT. First they are called “Israel” and then “people”; why? R. Judah said: ‘Israel here refers to the patriarch Jacob, who, having come with his children to Egypt, and having suffered the bitterness of exile with them, now actually saw, although he was dead, the vengeance wrought by the Holy One, blessed be He.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי סָבָא, וְאֲמַר לֵיהּ, קוּם חָמֵי בְּנָיךְ דְּנָפְקִין מִגּוֹ עַמָּא תַּקִּיפָא. קוּם חָמֵי גְּבוּרָן דַּעֲבָדִית, בְּגִין בְּנָיךְ בְּמִצְרַיִם. The Lord said unto him: “Arise and behold what I am doing for thy children’s sake, how I am bringing them out of the clutches of a mighty people.”

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַטְלֵי יִשְׂרָאֵל לְנַחְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא תַּקִּיפָא נָפַל עֲלוֹי. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, אֲמַאי אַתְּ דָּחִיל, (בראשית מ״ו:ג׳) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה. מִמַּה דִּכְתִּיב אַל תִּירָא, מַשְׁמַע דְּחִילוּ הֲוָה דָּחִיל. This tallies with what R. Jesse said, that when the Israelites went into exile to Egypt, fear and trembling came over Jacob, so that God had to say to him: “Fear not to go down to Egypt,’ (Gen. 46, 3). Even then he was still afraid lest they might be exterminated there,

אָמַר לֵיהּ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָמַר לֵיהּ, דָּחִילְנָא דִּי יְשִׁיצוּן בָּנַי. אָמַר לֵיהּ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. אָמַר לֵיהּ תּוּ דָּחִילְנָא, דְּלָא אַזְכֵּי לְאִתְקַבְּרָא בֵּינִי אֲבָהָתַי, וְלָא אַחְמֵי פּוּרְקָנָא דְּבָנַי, וּגְבוּרָאן דְּתַעְבִיד לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, אַעַלְךָ לְאִתְקַבְּרָא בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. גַּם עָלֹה, לְמֵחֱמֵי פּוּרְקָנָא דִבְרָךְ, וּגְבוּרָאן דְּאַעֲבִיד לְהוּ. so God reassured him by telling him that He Himself would go down with him to Egypt. Then he expressed his fear that he would not be buried with his fathers, nor witness the redemption of his children and the mighty works of the Lord.

וְהַהוּא יוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, סָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, וְאָמַר לֵיהּ, קוּם, חָמֵי בְּפוּרְקָנָא דִבְרָךְ, דְּכַמָּה חֵילִין וּגְבוּרָאן עֲבָדִית לְהוּ, וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּמָן, וְחָמָא כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה. Then it was that the Holy One promised him “I will also surely bring thee up again”, the emphatic expression indicating that he would be first brought up to be buried with his fathers and then again to witness Israel’s redemption.

ר' יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ד׳:ל״ז) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם. מַאי בְּפָנָיו. בְּפָנָיו דָּא יַעֲקֹב, דְּאָעִיל לְכֻלְּהוּ תַּמָּן. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו, בְּפָנָיו: דָּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:י״ז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו. R. Isaac found an added indication of this in the words: “Because he loved thy fathers… he brought thee out in his sight with his mighty power out of Egypt” (Deut. 4, 37); “in his sight” referring to Jacob. According to R. Hezekiah, however, “in his sight” (lit. countenance) refers to Abraham, of whom it says that he fell “on his countenance” when the Lord announced to him the birth of a son (Gen. 17, 17),

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אָמַר, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְגוֹ', אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אַתְּ תֶּחמֵי כַּמָּה אֹכְלוֹסִין, וְכַמָּה חַיָּילִין דְּיִפְקוּן מִמְּךָ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כָּל אִינּוּן שְׁבָטִין, כָּל אִינּוּן רִבְוָון, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְחָמָא לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר כֻּלְּהוּ אֲבָהָתָא אִזְדְּמָנוּ תַּמָּן בְּכָל הַהוּא פּוּרְקָנָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. מַאי בְּפָנָיו אִלֵּין אֲבָהָתָא. because it was hard for him to believe that a man of his age could be father to a newborn son, and the Holy One had to reassure him, revealing to him that he was destined to be the father of a great nation; and therefore, when the children of Israel went out from Egypt in their myriads, He let Abraham view their progress. R. Abba said that all the patriarchs were witnesses of the redemption.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו: דָּא יַעֲקֹב. בְּכֹחוֹ: דָּא יִצְחָק. הַגָּדוֹל: דָּא אַבְרָהָם. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֵן בְּגִינֵיהוֹן דַּאֲבָהָתָא, אִזְדָּמַן פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב (ויקרא כ״ו:מ״ב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכּוֹר וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. אֲבָהָתָא תִּינַח, מַהוּ וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר. אֶלָּא, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן דָּוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רְתִיכָא בַּאֲבָהָתָא וְאִינּוּן מִתְעָרִין פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל. R. Eleazar finds this indicated in the above verse: “in his sight” referring to Jacob; “with his power” to Isaac; and “great” indicating Abraham. R. Simeon added that it is always for the sake of the patriarchs that the Lord redeems Israel, as it is written: “And I shall remember my covenant with Jacob, also my covenant with Isaac, and also my covenant with Abraham, and the land I shall remember” (Lev. 26, 42); the “land” representing King David, who completes a Chariot with the Patriarchs.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ' בְּמִצְרַיִם. וְכִי הַשְׁתָּא עָשָׂה, וְהָא מִקַּדְמַת דְּנָא אִתְעָבִיד, מַאי אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ'. אֶלָּא, יַד לָא אִקְרֵי פָּחוּת מֵחָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן. הַגְּדוֹלָה: דִּכְלִילָן בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבְּעָאן אַחֲרָנִין, וְאִתְקְרוּן כְּדֵין גְּדוֹלָה. וְכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא, סָלִיק לְחוּשְׁבָּנָא רַבָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ (ס"א השתא ניסין) נִיסִּין וּגְבוּרָן, וּבְהַאי אִתְעַקְּרוּ כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין מִשִּׁלְשׁוּלֵיהוֹן. AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND WHICH THE LORDS DID UPON THE EGYPTIANS. They had seen how God had smitten the Egyptians even before this; but only now did they behold the Hand of full five fingers, which hand is called “great” because it includes other “five fingers”, namely those of the Left Hand, as we have already made clear, and every “finger” symbolizes many Divine powers and signs, by means of which all the grades of inimical celestial powers were brought to nought; and it is of this that the Israelites had a revelation at that moment by the sea shore.

וְעַל דָּא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ', וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ'. וְכִי עַד הַשְׁתָּא לָא הֶאֱמִינוּ בַּיְיָ', וְהָא כְּתִיב (שמות ד׳:ל״א) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ וְגוֹ'. וְהָא חָמוּ כָּל אִינּוּן גְּבוּרָאן דְּעָבַד לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם. אֶלָּא מַאי וַיַּאֲמִינוּ, הַהוּא מִלָּה דְּאָמַר וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ וְגוֹ'. AND THEY BELIEVED IN THE LORD. Was it only then that they believed? Do we not read that “the people believed” as soon as it was proclaimed to them that the Lord intended to bring them out from Egypt (Ex. 4, 31)? Had they not seen before many mighty works of the Holy One in Egypt itself? Yes, but this statement concerning their belief refers particularly to what Moses told them: “Fear not, stand still and see the salvation of the Lord” (v. 13).

ר' יֵיסָא שָׁאִיל וְאָמַר, כְּתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת, וּכְתִיב לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מֵתִין חָמוּ לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, אִי כְּתִיב לא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם חַיִּים, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי. אָמַר לֵיהּ ר' אַבָּא יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. How is it’, asked R. Jesse, ‘that after Moses had said to the people, “for the Egyptians whom ye have seen to-day, ye shall see them again no more for ever” (Ibid.), we are now told that “Israel saw the Egyptians dead upon the sea shore” (v. 30)?’ R. Jose, in answer, pointed out that after all they did not see them alive. This reply did not satisfy R. Jesse, nor R. Abba,

אֶלָּא תָּא חֲזֵי, כְּתִיב (דברי הימים א ט״ז:ל״ו) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, וְתָנֵינָן, עוֹלָם לְעֵילָּא, וְעוֹלָם לְתַתָּא. עוֹלָם דִּלְעֵילָּא, מִתַּמָּן הוּא שֵׁירוּתָא לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין. עוֹלָם דִּלְתַתָּא, תַּמָּן הוּא סִיּוּמָא, וְאִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא, וּמֵהַאי עוֹלָם דִּלְתַתָּא, מִתְעֲרָן גְּבוּרָן לְתַתָּאֵי. who explained the verse thus: ‘There is, according to our teaching, a world (‘olam) above¹Binah. and a world below.¹Malkuth. Now from the world above begins the kindling of lights which is afterwards completed in the world below, this world subsuming in itself all (the emanations).

וּבְהַאי עוֹלָם, עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתִין לְיִשְׂרָאֵל, וְרָחִישׁ לוֹן נִיסָא. וְכַד אִתְּעַר הַאי עוֹלָם לְמֶעְבַּד נִסִּין, כֻּלְּהוּ מִצְרָאֵי אִשְׁתְּקָעוּ בְּיַמָּא, עַל יְדָא דְּהַאי עוֹלָם, וְאִתְרְחִישׁ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל נִיסָא בְּהַאי עוֹלָם. וְעַל דָּא כְּתִיב, לֹא תּוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, עַד דְּיִתְּעַר הַהוּא עוֹלָם, וְיִתְמַסְּרוּן בְּדִינוֹי, וְכֵיוָן דְּאִתְמְסָרוּ בֵּיהּ לְמִתְּדָן, כְּדֵין כְּתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, עַד הָעוֹלָם דַּיְקָא. כְּדֵין כְּתִיב, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. From this lower world issue punishments to mankind, and through it also God did wonders and miracles for Israel. And when this world was aroused to perform wonders, the Egyptians were through it cast into the sea at the same time that deliverance was wrought for Israel. Hence the words, “ye shall see them again no more for ever” (‘ad ‘olam, lit. until a world), meaning, “ye shall not see them until that world (‘olam) will be roused, and they will be delivered to judgement”; and as soon as that took place “Israel saw the Egyptians dead upon the sea shore… and they believed in the Lord and Moses His servant”.’

(שמות י״ד:ל״א) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, הָכָא אִשְׁתְּלִים יְדָא, וְכֻלְּהוּ אֶצְבְּעָן, וְאִשְׁתְּלִים יְדָא, דְּאִתְכְּלִיל בֵּיהּ בִּימִינָא, דְּהָכִי תָּנִינָן, כֹּלָּא בִּימִינָא אִתְכְּלִיל, וּבִימִינָא תַּלְיָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND…. R. Hiya said: ‘Here was the Supernal Hand completed with all its fingers, and the Left Hand was included-as in its perfect manifestation it must ever be-in the five fingers of the Right Hand. For we have been taught that all is included in this Right Hand and all depends upon it, as it is written, “Thy right hand, O Lord, is become glorious in power; thy right hand, O Lord, hath dashed in pieces the enemy” (Ibid. 15, 6).’

וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אַשְׁכַּחְנָא, מַאן דְּאַתְקִיף לִבֵּיהּ, לְגַבֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּפַרְעֹה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, סִיחוֹן וְעוֹג הָכִי נַמֵּי. אָמַר לֵיהּ, לָאו הָכִי. אִינּוּן לְגַבֵּיהּ דְּיִשְׂרָאֵל אִתְתְּקָפוּ, אֲבָל לְגַבֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא, כְּמָה דְּאִתְּקַף פַּרְעֹה רוּחֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, וַהֲוָה חָמֵי כָּל יוֹמָא גְּבוּרָאן דִּילֵיהּ, וְלָא הֲוָה תָּב. R. Isaac said: ‘No one ever hardened his heart against the Lord to the same degree as Pharaoh.’ Said R. Jose: ‘What of Sihon and Og? Were they not equally hardened?’ R. Isaac answered, that whereas they hardened their hearts against Israel, Pharaoh turned against the Lord Himself, although every day he witnessed His wonderful works.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי יִצְחָק, פַּרְעֹה חַכִּים מִכָּל חֲרָשׁוֹי הֲוָה, וּבְכָל אִינּוּן כִּתְרִין, וּבְכָל אִינּוּן יְדִיעָן, אִסְתָּכַּל. וּבְכָל סִטְרָא דִּלְהוֹן, לָא חָמָא פּוּרְקָנָא דִּלְהוֹן יִשְׂרָאֵל, וְלָא הֲוָה תָּלֵי בְּחַד מִנַּיְיהוּ. וְעוֹד, דְּהָא בְּכֻלְּהוּ קְשִׁירוּ קִשְׁרָא עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּפַרְעֹה לָא סָבַר דְּאִית קִשְׁרָא אַחֲרָא דִּמְהֵימָנוּתָא, דְּאִיהוּ שַׁלִיט עַל כֹּלָּא. וְעַל דָּא הֲוָה אַתְקִיף לִבֵּיהּ. R.Judah said in the name of R. Isaac that Pharaoh was himself far wiser than all his sorcerers, yet by all the craft of his magic he could not divine there was a possibility of redemption for Israel: for he had knowledge of all the supernal sources inimical to the Israelites, but knew not that there was still another bond, the bond of Faith, which dominates all, and therefore he hardened his heart.

רִבִּי אַבָּא אָמַר, לָא אַתְקִיף לִבָּא דְּפַרְעֹה, אֶלָּא שְׁמָא דָּא. דְּכַד הֲוָה אָמַר מֹשֶׁה, כֹּה אָמַר יְיָ', דָּא מִלָּה מַמָּשׁ, אַתְקִיף לִבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שמות ט׳:י״ב) וַיְחַזֵּק יְיָ' אֶת לֵב פַּרְעֹה. דְּהָא בְּכָל חָכְמְתָא דִּילֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח, דִּשְׁמָא דָּא שָׁלִיט בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא אָמַר, מִי יְיָ'. וּלְבָתַר אָמַר, יְיָ' הַצַּדִּיק. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לְבָתַר אָמַר, (שמות י) חָטָאתִי לַיְיָ' הַהוּא פּוּמָא דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא. According to R. Abba, it was the Holy Name which hardened Pharaoh’s heart, for when Moses said to him: “Thus said TETRAGRAMMATON,’ this very Name hardened his heart: “And TETRAGRAMMATON hardened the heart of Pharaoh”, for with all his wisdom he was not aware that this Name has power on earth, and said: “Who is TETRAGRAMMATON?” R. Jose remarked that later he did say: “I have sinned to TETRAGRAMMATON, TETRAGRAMMATON is the righteous” (Ex. 9, 27).

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (איוב ט׳:כ״ב) אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הַאי קְרָא, אוּקְמוּהָ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. אַחַת הִיא, מַאי אַחַת הִיא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. וּבְהַאי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּאִין דִּינוֹי לְתַתָּא, וְדָאִין דִּינוֹי לְעֵילָּא בְּכֹלָּא. R. Hiya said: ‘Job was thinking of Pharaoh when he said, “It is all one thing, therefore I said: He destroyeth the perfect and the wicked” (Job 9, 22). The words “it is all one thing” have an esoteric meaning. They refer to a certain Crown also referred to in the verse, “My love, my undefiled is but one” (VI, 9), and when God judges by means of this Crown, then “He destroyeth the perfect and the wicked”

וְכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּעַר דִּינוֹי, דָּאִין דִּינוֹי בְּהַאי כִּתְרָא, כְּדֵין כְּתִיב, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. בְּגִין דְּאִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, מִתַּפְסָאן בְּחוֹבֵיהוֹן דְּרַשִׁיעַיָּא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב כ״ד:ט״ז) וַיֹּאמֶר יְיָ' לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב וְגוֹ', וְעַל דָּא אָמַר (ר' יוסי) אִיּוֹב מִלָּה דָּא, (אמר) וְלא אַגְמָר מִלָּה, וְאוֹקְמוּהָ טוֹל הַרָב, רִבִּי יֵיסָא אָמַר, אַחַת הִיא: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דִּבְגִינָהּ קָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרָאֵי, וְעָבִיד בְּהוּ נוּקְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. But another rebuked the first, and proclaimed: “Receive him in your midst! For on a day, and that right soon, he will descend to dwell among men, and the Torah, the most hidden treasure, shall be delivered into his hands to shake worlds both above and below.” Then all trembled and followed Moses, saying: “Thou hast caused a man to ride over our heads; we went through fire and through water” (Ps. 66, 12). The letter Mim of the name of MoSHE drew nigh and crowned for the righteous are then punished for the guilt of the wicked, as it is written: “He said to the angel that destroyed the people, It is enough” (2 Sam. 24, 16). Job, when he said these words, was thinking of his own fate in being made to suffer with the Egyptians, but he did not finish his observation.’

ר' חִיָּיא אָמַר, אִיּוֹב לָא אַלְקֵי, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. אָמַר אִיּוֹב, אִי הָכִי, כָּל אַפַּיָּיא שָׁוִין, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה, פַּרְעֹה אַתְקִיף בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר (שמות ה׳:ב׳) מִי יְיָ' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ. וַאֲנָא לָא אַתְקִיפְנָא בְּהוּ, וְלָא עֲבִידְנָא מִידִי, תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט׳:כ׳) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, זֶה אִיּוֹב. Said R. Hiya: ‘When Job saw how he suffered, he said: “If this is so, then God makes no distinction between wicked and righteous. Pharaoh hardened his heart, and said, ‘Who is TETRAGRAMMATON, whose voice I should hear?’, and he deserved punishment; but I have not done anything of the kind, why should I have such a fate? ” For it was of him that it is written, “He that feared the word of the Lord among the servants of Pharaoh…” (Ex. 9, 22).’

ר' יְהוּדָה אָמַר, אִינּוּן אַבְנֵי בַּרְדָּא, דַּהֲווֹ נַחְתִּין, אִתְעַכְּבוּ עַל יְדוֹי דְּמֹשֶׁה, לְבָתַר עָבְדוּ נוּקְמִין, בְּיוֹמֵי דִּיהוֹשֻׁעַ. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי, זְמִינִין לְאַחֲתָא אִינּוּן דְּאִשְׁתָּאָרוּ, עַל אֱדוֹם וּבְנוֹתֶיהָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (מיכה ז׳:ט״ו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. Rabbi Yehudah said: [Some of] those hailstones that came down were intercepted by Moses. Afterwards they reaped vengeance during the days of Joshua. And those that [still] remain are designated to come down upon Edom and her tributaries in the future to come. Rabbi Yose said: This is [the meaning of] that which is written: As in the days of your coming out of the land of Egypt will I show him wonders (Micah 7:15).

דָּבָר אַחֵר וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְגוֹ', הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. בְּקַדְמִיתָא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, וּבָתַר וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ'. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הַהוּא סָבָא דְּנָחַת עִם בְּנוֹי בְּגָלוּתָא, וְסָבִיל עָלֵיהּ גָּלוּתָא, וְאָעִיל לִבְנוֹי בְּגָלוּתָא, הוּא מַמָּשׁ חָמָא, כָּל אִינּוּן נוּקְמִין, וְכָל גְּבוּרָאן, דְּעָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ. AND ISRAEL SAW THE GREAT HAND… AND THE PEOPLE FEARED THE LORD AND BELIEVED IN THE LORD AND MOSES HIS SERVANT. First they are called “Israel” and then “people”; why? R. Judah said: ‘Israel here refers to the patriarch Jacob, who, having come with his children to Egypt, and having suffered the bitterness of exile with them, now actually saw, although he was dead, the vengeance wrought by the Holy One, blessed be He.

וְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהַאי סָבָא, וְאֲמַר לֵיהּ, קוּם חָמֵי בְּנָיךְ דְּנָפְקִין מִגּוֹ עַמָּא תַּקִּיפָא. קוּם חָמֵי גְּבוּרָן דַּעֲבָדִית, בְּגִין בְּנָיךְ בְּמִצְרַיִם. The Lord said unto him: “Arise and behold what I am doing for thy children’s sake, how I am bringing them out of the clutches of a mighty people.”

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי יֵיסָא, בְּשַׁעֲתָא דְּנַטְלֵי יִשְׂרָאֵל לְנַחְתָּא בְּגָלוּתָא דְּמִצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא תַּקִּיפָא נָפַל עֲלוֹי. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, אֲמַאי אַתְּ דָּחִיל, (בראשית מ״ו:ג׳) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה. מִמַּה דִּכְתִּיב אַל תִּירָא, מַשְׁמַע דְּחִילוּ הֲוָה דָּחִיל. This tallies with what R. Jesse said, that when the Israelites went into exile to Egypt, fear and trembling came over Jacob, so that God had to say to him: “Fear not to go down to Egypt,’ (Gen. 46, 3). Even then he was still afraid lest they might be exterminated there,

אָמַר לֵיהּ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָמַר לֵיהּ, דָּחִילְנָא דִּי יְשִׁיצוּן בָּנַי. אָמַר לֵיהּ, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה. אָמַר לֵיהּ תּוּ דָּחִילְנָא, דְּלָא אַזְכֵּי לְאִתְקַבְּרָא בֵּינִי אֲבָהָתַי, וְלָא אַחְמֵי פּוּרְקָנָא דְּבָנַי, וּגְבוּרָאן דְּתַעְבִיד לְהוּ. אָמַר לֵיהּ, וְאָנֹכִי אֲעַלְךָ גַּם עָלה, אַעַלְךָ לְאִתְקַבְּרָא בְּקִבְרֵי אֲבָהָתָךְ. גַּם עָלֹה, לְמֵחֱמֵי פּוּרְקָנָא דִבְרָךְ, וּגְבוּרָאן דְּאַעֲבִיד לְהוּ. so God reassured him by telling him that He Himself would go down with him to Egypt. Then he expressed his fear that he would not be buried with his fathers, nor witness the redemption of his children and the mighty works of the Lord.

וְהַהוּא יוֹמָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, סָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב, וְאָמַר לֵיהּ, קוּם, חָמֵי בְּפוּרְקָנָא דִבְרָךְ, דְּכַמָּה חֵילִין וּגְבוּרָאן עֲבָדִית לְהוּ, וְיַעֲקֹב הֲוָה תַּמָן, וְחָמָא כֹּלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה. Then it was that the Holy One promised him “I will also surely bring thee up again”, the emphatic expression indicating that he would be first brought up to be buried with his fathers and then again to witness Israel’s redemption.

ר' יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא, (דברים ד׳:ל״ז) וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל מִמִּצְרַיִם. מַאי בְּפָנָיו. בְּפָנָיו דָּא יַעֲקֹב, דְּאָעִיל לְכֻלְּהוּ תַּמָּן. רִבִּי חִזְקִיָּה אָמַר, וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו, בְּפָנָיו: דָּא אַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, (בראשית י״ז:י״ז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו. R. Isaac found an added indication of this in the words: “Because he loved thy fathers… he brought thee out in his sight with his mighty power out of Egypt” (Deut. 4, 37); “in his sight” referring to Jacob. According to R. Hezekiah, however, “in his sight” (lit. countenance) refers to Abraham, of whom it says that he fell “on his countenance” when the Lord announced to him the birth of a son (Gen. 17, 17),

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם אָמַר, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְגוֹ', אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אַתְּ תֶּחמֵי כַּמָּה אֹכְלוֹסִין, וְכַמָּה חַיָּילִין דְּיִפְקוּן מִמְּךָ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, כָּל אִינּוּן שְׁבָטִין, כָּל אִינּוּן רִבְוָון, סָלִיק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְחָמָא לוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר כֻּלְּהוּ אֲבָהָתָא אִזְדְּמָנוּ תַּמָּן בְּכָל הַהוּא פּוּרְקָנָא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיּוֹצִיאֲךָ בְּפָנָיו. מַאי בְּפָנָיו אִלֵּין אֲבָהָתָא. because it was hard for him to believe that a man of his age could be father to a newborn son, and the Holy One had to reassure him, revealing to him that he was destined to be the father of a great nation; and therefore, when the children of Israel went out from Egypt in their myriads, He let Abraham view their progress. R. Abba said that all the patriarchs were witnesses of the redemption.