(שמות ט״ו:ב׳) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וְקֹדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְיַקָרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בֵּיהּ בָּאָדָם לְמֶהוֵי שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. (נ"א למהוי שלים בכלא ואתברי דו פרצופין) וַהֲוָה דָּאמֵי לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. נָחַת לֵיהּ בִּדְמוּת יַקִּירָא, וְחָמוּ לֵיהּ בִּרְיָין, כְּדֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְגַבֵּיהּ, וְסָגִידוּ לָקֳבְלֵיהּ, וְאֵימָתָא וְדַחֲלָא נָפְלַת עָלַיְיהוּ מִדַּחַלְתֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ט׳:ב׳) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם. R. Hiya discoursed on the verse: Thou hast beset me behind and before, and hast laid thine hand upon me (Ps. 139, 5). He said: ‘How greatly is it incumbent on the children of men to glorify the Holy One, blessed be He! For when He created the world He looked on man and designed to make him to rule over all earthly things. He was of dual form and resembled both celestial and earthly beings. The Lord sent him down in splendour, so that when the lesser creatures beheld the glory of his state they fell down before him in awe, as it says: “And the fear of you and the dread of you shall be upon every beast of the earth and upon every fowl of the earth” (Gen. 9, 2).

עַיְילֵיהּ לְגִנְתֵּיהּ דְּנָטַע, לְנַטְרֵיהּ לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חֵדוּ עַל חִדוּ, וּלְאִשְׁתַּעְשְׁעָ בֵּיהּ. עָבֵד לֵיהּ טְרוֹצְטְבוּלִין מְחַפְּיָין בְּאַבְנֵי יְקָר, וּמַלְאָכִין עִלָּאִין חַדָּאן קָמֵיהּ. לְבָתַר פָּקִיד לֵיהּ עַל אִילָנָא חַד וְלָא קָאִים בְּפִקּוּדָא דְּמָארֵיהּ. The Holy One brought him into the garden of His own planting, so that he might guard it and have endless joy and delight therein. A canopy of precious stones the Holy One also devised and fashioned to enfold man with glory: and the supernal angels rejoiced in his presence. Then the Lord gave him the commandment concerning the one tree: and, alas! man failed in his obedience and was not steadfast in the commandment of his Master.

אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּחֲנוֹךְ, דִּלְבָתַר דְּסָלִיק לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאַחְמֵי לֵיהּ כָּל גִּנְזַיָּיא דְּמַלְכָּא, עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, אַחְמֵי לֵיהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, וְאִילָנָא דְּאִתְפְּקַד עָלֵיהּ אָדָם, וְאַחְמֵי לֵיהּ דּוּכְתֵּיהּ דְּאָדָם בְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן. וְחָמָא, דְּאִלְמָלֵי נָטִיר אָדָם פִּקּוּדָא דָּא, יָכִיל לְקַיְּימָא תָּדִירָא, וּלְמֶהֱוֵי תָּדִירָא תַּמָּן. הוּא לָא נָטַר פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, נָפַק בְּדִימוֹס וְאִתְעֲנָשׁ. We find in the book of Enoch that after the Holy One, blessed be He, had transported Enoch to the supernal regions and shown him all the treasures of the King, both the celestial and the terrestrial, He permitted him to behold the Tree of Life and that Tree of which Adam was warned, and showed him the place where Adam had dwelt in the Garden of Eden, and Enoch perceived that if Adam had been obedient he would have so dwelt for ever, having eternal life and perpetual joy in the glory of the Garden. But because he broke the commandment of his Lord, he was punished.’

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אָדָם דּוּ פַּרְצוּפִין אִתְבְּרֵי, וְהָא אוֹקִימְנָא, (בראשית ב׳:כ״א) וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו, נְסָרוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאִתְעָבִידוּ תְּרֵין, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהילים קל״ט:ה׳) אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתָּנִי. אָחוֹר דָּא מַעֲרָב, וְקֶדֶם דָּא מִזְרָח. R. Isaac said: ‘Adam was created as a double personality (male and female), as previously explained. “And he took one of his ribs…” (Gen. 2, 21): He sawed him in two, and thus two persons were formed, one from the east and one from the west, as it says: “Thou hast beset me behind and before”, i.e. from the west and from the east.’

ר' חִיָּיא אָמַר, מַה עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תַּקִּין לְהַהוּא נוּקְבָּא וְשַׁכְלִיל שְׁפִירוּתָהּ עַל כֹּלָּא, וְעַיְילָהּ לְאָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּבֶן יְיָ' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו. מַאי אַחַת. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ו׳:ט׳) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַּמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. מִצַּלְעוֹתָיו: מִסִּטְרוֹי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:כ׳) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן. Said R. Hiya: ‘What did the Holy One do? He formed the female, perfected her beauty exceedingly, and brought her to Adam, as it is written: “And the Lord God formed the side (zela’, cf. Ex. 26, 20) which he had taken from man into a woman” (Ibid. 22).’

ר' יְהוּדָה אָמַר, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמְתָא עִלָּאָה יָהַב בֵּיהּ בְּאָדָם, וְכָלִיל בֵּיהּ חָכְמְתָא וְסָכְלְתָנוּ, לְמִנְדַּע כֹּלָּא. מֵאָן אֲתָר יָהַב בֵּיהּ נִשְׁמְתָא. ר' יִצְחָק אָמַר, מֵאֲתָר דִּשְׁאַר נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין קָא אַתְיָין. R. Judah said: ‘The Holy One gave to Adam a supernal soul and endowed it with wisdom and understanding that he might know all things. From which place did He take the soul?, ‘From the place whence the other holy souls emanate.’ Thus R. Isaac.

ר' יְהוּדָה אָמַר, מֵהָכָא. דִּכְתִּיב, (בראשית א׳:כ״ד) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, מַאן הָאָרֶץ. מֵהַהוּא אֲתָר דְּמַקְדְּשָׁא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. נֶפֶשׁ חַיָּה, נֶפֶשׁ חַיָּה סְתָם, דָּא נַפְשָׁא דְּאָדָם קַדְמָאָה דְּכֹלָּא. Said R. Judah: ‘We learn this from the verse: “Let the earth bring forth the living soul after its kind” (Gen. 2, 24). “The earth” signifies the place where the Sanctuary stood, and “living soul” refers to the soul of the first man.’

ר' חִיָּיא אָמַר, אָדָם הֲוָה יָדַע חָכְמְתָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּלְאֲכֵי עִלָּאֵי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל בְּכֹלָּא, וְיָדַע וְאִשְׁתְּמוֹדָע לְמָארֵיהּ, יַתִּיר מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. בָּתַר דְּחָב, אַסְתִּימוּ מִנֵיהּ מַבּוּעֵי דְּחָכְמְתָא, מַה כְּתִיב (נ"א ממדז דכתיב) (בראשית ג׳:כ״ג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְיָ' אֱלהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה. R. Hiya said: ‘Adam knew more of the supernal wisdom than the angels above; he was able to penetrate into all things and to be in closer union with his Master than any of the other beings in the universe. But when he sinned, all the springs of wisdom were closed to him: “And the Lord God sent him forth from the garden of Eden to till the ground” (Ibid 3, 24).’

ר' אַבָּא אָמַר, אָדָם הָרִאשׁוֹן מִדְּכַר וְנוּקְבָּא אִשְׁתְּכַח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א׳:כ״ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵינוּ, וְעַל דָּא, דְּכַר וְנוּקְבָּא אִתְעָבִידוּ כַּחֲדָא, וְאִתְפְּרָשׁוּ לְבָתַר. וְאִי תֵּימָא, הָא דְּאָמַר הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָׁם. הָכִי הוּא וַדַּאי, וְדָא הִיא נוּקְבָּא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתָּתַּף עִמָּהּ, וְדָא הוּא דְּכָר וְנוּקְבָּא, וְכֹלָּא הוּא מִלָּה חֲדָא. Said R. Abba: ‘The first man consisted of male and female, for it says: “Let us make man in our image after our likeness” (Ibid. 1, 26), which indicates that male and female were originally created as one and separated afterwards. When it says, “the ground from whence he was taken” (Ibid.), the “ground” represents the feminine principle, and the Holy One associated with this to create man.’

ר' יוֹסֵי אָמַר, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, אִינּוּן דִּכְלִילָן דָּא בְּדָא וְלָא (נ' ע"ב) אִתְפָּרְשָׁאן דָּא מִן דָּא וּלְעָלְמִין אִינּוּן בַּחֲבִיבוּתָא, בִּרְעוּתָא חֲדָא, דְּמִתַּמָּן אִשְׁתְּכָחוּ (נ"א אתמשכו) מְשִׁיכָן דְּנַחֲלִין וּמַבּוּעִין לְאִסְתַּפְּקָא כֹּלָּא, וּלְבָרְכָא כֹּלָּא, לָא כְּדִיבוּ מֵימֵי מַבּוּעִין, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו נ״ח:י״א) וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לא יְכַזְּבוּ מֵימָיו וְעַל דָּא וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דִּבְגִינֵי כַּךְ, מַלְכָּא קַדִּישָׁא מָשִׁיךְ וְאַחֲסִין לְתַתָּא, וְאִתְּעַר יְמִינָא לְמֶעְבַּד נִסִּין. MY STRENGTH AND SONG IS KAH. R. Jose said: The Yod and the He in the Divine Name are mingled, and one is contained in the other and they are never separated, being for ever united in love, being the source whence emanate all those streams and springs of blessing and satisfaction to the universe. The waters of these springs never “deceive” (Isa. 58, 11). Hence: “and He became my salvation”, since for this purpose and unto this end the Holy King reveals His power below, and the Right Hand is moved to perform marvellous deeds.’

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. דָּא צַדִּיק, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין בִּרְכָּאן בְּזִוּוּג. וְאַנְוִהוּ: בְּהַהוּא אֲתָר דַּחֲבִיבוּתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, וְדָא הוּא מַקְדְּשָׁא. אֱלהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, מֹשֶׁה קָאָמַר דָּא, לְגַבֵּי אֲתָר דְּלֵוָאֵי אַתְיָין מֵהַהוּא סִטְרָא וְעַל דָּא (הוה) שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא הוּא בְּהַהוּא אֲתָר. (נ"א בהאי קרא) THIS IS MY GOD AND I WILL MAKE HIM A HABITATION; THE GOD OF MY FATHER, AND I WILL EXALT HIM. “This is my God” refers to the Zaddik, from whom blessings emanate on the married state; “and I will make him a habitation” in the place where love is found, namely in the Sanctuary. “The God of my father, and I will exalt him” was said by Moses (the Levite) in regard to the supernal sphere whence the Levites derive, so that in this way there should be symmetry and perfection in that place.

ר' יִצְחָק אָמַר, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְהָכִי הוּא. וּמְנָלָן. מִקְרָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״ב:ב׳) כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר יְיָ' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. R. Isaac said that “and he became my salvation” refers to the Holy King, as in Isa. 12, 2.

ר' יִצְחָק אָמַר, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְהָכִי הוּא. וּמְנָלָן. מִקְרָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ, דִּכְתִּיב, (ישעיהו י״ב:ב׳) כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, מִמַּשְׁמַע דְּקָאָמַר יְיָ' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. R. Isaac said that “and he became my salvation” refers to the Holy King, as in Isa. 12, 2.

(שמות ט״ו:ב׳) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וְגוֹ', ר' חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, בְּהַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (משלי י״ז:י״ז) בְּכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד. בְּכָל עֵת אוֹהֵב הָרֵעַ, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (משלי כ״ז:י׳) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב. R. Hezekiah interpreted the verse: “A friend loveth at all times, and a brother is bom for adversity” (Prov. 17, 17), as follows. ‘ “A friend” is the Hoiy One, of whom it is written, “Thine own friend and thy father’s friend, forsake not” (Ibid. 27, 10).

וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד, בְּשַׁעֲתָא דִּיעִיקוּן לָךְ שַׂנְאָךְ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה אָמַר, (תהילים קכ״ב:ח׳) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בְּךָ, דְּיִשְׂרָאֵל, אִקְרוּן אַחִים וְרֵעִים לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. יִוָּלֵד מַהוּ, וְכִי הַשְׁתָּא יִוָּלֵד. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּעַקְתָּא יִוָּלֵד בְּעָלְמָא, אָח יְהֵא לָקֳבְלָךְ, לְשֵׁזָבָא לָךְ מִכָּל אִינּוּן דְּעָקִין לָךְ. The Israelites are “brethren and friends” of the Holy One, and therefore when their enemies afflict them, God says, “For my brethren and friends’ sake I will say, Peace be within thee” (Ps 122, 9). He is a brother to meet the “adversity that is born”.’

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, יִוָּלֵד: דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יִתְּעַר בְּהַאי עֹז, לְנַקְמָא לָךְ מֵאוּמִין, לְיַנְקָא לָךְ מֵאִימָא, בְּהַהוּא סִטְרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. לְאִתְּעָרָא גְּבוּרָאן לָקֳבֵל אוּמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. Rabbi Judah refers the word “born” to the Holy One, for when one of His friends suffers tribulation through his enemies, the Holy King is roused in His strength to avenge him: His power is “born”, that is, manifested.

ר' יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר, כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְרַחֲמָא, לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא לֵית לֵיהּ פּוּלְחָנָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (אלא) (כמה) רְחִימוּתָא. וְכָל מַאן דְּרָחִים לֵיהּ, וְעָבִיד פּוּלְחָנָא בִּרְחִימוּתָא, קָארֵי לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימָא. אִי הָכִי, בְּמָאי אוֹקִימְנָא הָנִי קְרָאֵי, רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב. וּכְתִיב (משלי כ״ה:י״ז) הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. R. Jose said: ‘How great should be man’s love for the Holy One! Verily, love is the only true worship, and he who worships God in love is called “beloved” by Him.’ There is an apparent contradiction in the two verses: “Thine own friend and thy father’s friend forsake not”, and “Withdraw thy foot from thy friend’s house” (Ibid. 25, 17).

אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, הַאי קְרָא (ס"א בעולות ושלמים והאי בחטאות ואשמות וכתיב וכו') בְּעוֹלוֹת כְּתִיב. הַשְׁתָּא, רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב, לְמִפְלַח לֵיהּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא בֵּיהּ, וּלְמֶעְבַּד פִּקּוּדוֹי. אַל תַּעֲזוֹב וַדַּאי. וְהָא דְּאִתְּמַר הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. כְּלוֹמַר הוֹקַר יִצְרְךָ, דְּלָא יִרְתַּח לָקֳבְלָךְ, וְלָא יִשְׁלוֹט בָּךְ, וְלַא תַּעֲבֵיד הִרְהוּרָא אַחֲרָא. מִבֵּית רֵעֶךָ, מַאן בֵּית רֵעֶךָ. דָּא נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּאָעִיל בָּהּ רֵעֶךָ וְיָהָבָהּ בְּגַוָּךְ. The members of the Fellowship have, however, explained it by applying the verses to different kinds of sacrifice. One should be diligent in sacrificing burnt-offerings and peace-offerings, but in regard to sin-offerings it is better to sin not, and so “withdraw thy foot from thy Friend’s house”, the Temple. Indeed, “thou must not forsake thy Friend”, thou must worship Him, cleave to Him, keep His commandments, but “withdraw thy foot from thy evil impulse that he should not become thy master, withdraw it from thy house, namely from the holy soul which thy Friend has put into thee”.

וְעַל דָּא פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְרַחֲמָא לֵיהּ בְּכֹלָּא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דבהם ו) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ. זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, דְּכָל יִשְׂרָאֵל חָמוּ עַל יַמָּא, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה, וַאֲפִילּוּ אִינּוּן עוּבָּרֵי דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ חָמָאן וּמְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֻלְּהוּ הֲווֹ אַמְרִין זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. The true worship of the Holy One, blessed be He, consists in loving Him above all and in all, as it is written: “Thou shalt love the Lord thy God” (Deut. 6, 5). All the Israelites beheld at the sea what even the prophet Ezekiel was not privileged to see, and even the embryos in their mothers’ wombs beheld the wonderful works of the Holy One, and sang praises to Him, saying: “This is my God and I extol Him; the God of my father and I exalt Him”, namely the God of father Abraham.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אִי הָכִי אֲמַאי וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ, דְּהָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם לְעֵילָּא הוּא. אָמַר לֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, וַאֲרוֹמְמֶנְהוּ בְּכֹלָּא, לְאַכְלְלָא, מַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא רַבָּא, דְּהָא הוּא פֻּלְחָנָא עִלָּאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. Said R. Jose: ‘Does the God of Abraham need our exaltation? Is He not already exalted high above our comprehension?’ R. Jesse replied: ‘Yet man can and must exalt Him in the sense of uniting in his mind all the attributes in the Holy Name, for this is the supremest expression of worship.’

ר' יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְּר' שִׁמְעוֹן, וְהוּא קָארֵי, כְּתִיב (ישעיהו נ״ב:ח׳) קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מַאן אִינּוּן צוֹפַיִךְ. אֶלָּא אִלֵּין אִינּוּן דִּמְצָפָאן, אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְמִבְנֵי בֵּיתֵיהּ. נָשְׂאוּ קוֹל, יִשְּׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי נָשְׂאוּ קוֹל. אֶלָּא, כָּל בַּר נָשׁ דְּבָכֵי, וְאָרִים קַלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵּיתֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, זָכֵי לְמָה דִּכְתִּיב לְבָתַר יַחְדָּיו יְרַנֵּנוּ. וְזָכֵי לְמֵחֱמֵי לֵיהּ בְּיִשּׁוּבָא בְּחֶדְוָותָא. R. Judah sat one day at the feet of R. Simeon, and he began to expound the following verse: The voice of thy watchmen, they lifted up their voices, they shall sing altogether… when the Lord shall return to Zion (Isa. 52, 8). ‘These “watchmen” ‘, he said, ‘are those who “watch” for the time when the Holy One will build His House once again. The use of the past tense “lifted”, where we should rather have expected the future “shall lift”, conveys the lesson that he who has lifted up his voice in weeping and lamentation over the destruction of the Temple shall be worthy to be numbered among those of whom it says “they shall sing altogether”, and to enjoy the privilege of beholding the Holy One when He shall inhabit His House once more.

בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן, (אמר ליה) בְּשׁוּב יְיָ' אֶל צִיּוֹן מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן אֶלָּא בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן וַדַּאי. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחֲרִיב יְרוּשָׁלַ ם לְתַתָּא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת, סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן, וְאַנְגִיד לֵיהּ לָקֳבְלֵיהּ, בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (ויקרא ע"ה) אִתְתְּרָכַת. (השתא דאתגליא כנסת ישראל סליק ליה לגביה) (ויצא קס"ב ע"ב) וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ, כְּדֵין יֵתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ, לְאִזְדַּוְּוגָא חַד בְּחַד, וְדָא הוּא בְּשׁוּב יְיָ' צִיּוֹן. וּכְדֵין זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר, זֶה אֵלִי וְאַנְוִהוּ. וּכְתִיב, זֶה יְיָ' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, בִּישׁוּעָתוֹ וַדַּאי. The words “when the Lord returns (to) Zion” are to be understood as meaning “when the Lord brings back Zion”. For when the earthly Jerusalem was destroyed, and the Community of Israel was scattered over the face of the earth, the Holy King drew Zion¹According to the commentators, in this place zion=Yesod. up to Himself and stretched it out before Him, because the Community of Israel was banished. When, however, the Community of Israel shall be restored, the Holy King will restore Zion to its place, to unite itself with her in perfect bliss; and the children of Israel will sing: “He is my God, and I have prepared for Him an habitation.” Concerning this it is written: “This is the Lord, we have waited for him, let us be glad and rejoice in his salvation” (Isa. 25, 9)- meaning, literally, “in His own salvation”.