(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּצַפְרָא נָהִיר, וְאַיַּלְתָּא קַיְּימָא בְּקִיּוּמָהּ, אִתְעַבְּרַת בְּסִטְרָהָא, וְעָאלַת בְּמָאתָן הֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר רוּחָא דְּצָפוֹן, (ס"א ותיאובתא דאילתא) וְכַאִיבַת אַיַּלָתָּא לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא, אָתֵי עִמָּהּ לְקַיְּימָא קֹדֶם מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנָהִיר צַפְרָא (ס"א וההוא בר נש צלי צלותיה וליחד שמיה קדישא כדקא יאות) מַשְׁכִין עָלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד. (ק"ל ע"ב) THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER. R. Simeon said: ‘In the hour when the morning breaks, the Hind (Shekinah) rises and starts from her place in order to enter the two hundred palaces of the King. When a man studies the Torah in solitude at midnight, at the hour when the north wind springs up and the Hind desires to be astir, he is taken with her into supernal realms, to appear before the King. When dawn brightens and he recites his prayers, and unifies the Holy Name in manner due, he is encircled with a thread of grace;

מִסְתַּכֵּל בִּרְקִיעָא, שַׁרְיָא עָלֵיהּ נְהִירוּ דְּסָכְלְתָנוּ דְּדַעְתָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעַטֵּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, וְדָחֲלִין מִנֵּיהּ כֹּלָּא. כְּדֵין הַאי בַּר נָשׁ אִקְרֵי בְּרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא. עָאל בְּכָל תַּרְעוֹי, לֵית דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ. he looks into the firmament, and a light of holy knowledge rests upon him. As the man is thus adorned and shrouded with light all things tremble before him, for he is called the son of the Holy One, the son of the King’s Palace.

בְּשַׁעֲתָא דְּקָרֵי לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, עָלֵיהּ כְּתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ח) קָרוֹב יְיָ' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת. מַאי בֶאֱמֶת. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בִּצְלוֹתֵיהּ (נ"א בעלמא) כְּדְקָא יֵאוֹת. וְדָא פּוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא (נ"א דשמא) קַדִּישָׁא. Concerning him it is written, “The Lord is nigh to all who call upon him, to all that call upon him in truth” (Ps. 145, 18). The words “in truth” have the same significance as in the verse, “Thou wilt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), “truth” here meaning the full knowledge which enables the worshipper perfectly to unite the letters of the Holy Name in prayer, which is indeed the true service of the Holy Name.

וּמַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, אוֹקִים אוּמָא יְחִידָא בְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְעַל דָּא אוֹקִימְנָא, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, לָאו פּוּלְחָנִיהּ פּוּלְחָנָא. דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא, פּוּלְחָנָא עִלָּאָה, וּפוּלְחָנָא תַּתָּאָה. וּבָעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. He who knows how to unify thus the Holy Name establishes the one, the peculiar people in the world, as it is written: “And who is like thy people Israel, one people on earth? ” (2 Sam. 8, 23). Therefore it has been taught that a priest who knows not how to unify thus the Holy Name cannot perform proper service, for on the achievement of that unity hangs both celestial and terrestrial worship. The priest must, therefore, strive to concentrate heart and mind on the attainment of this unification, so that those above and those below may be blessed.

כְּתִיב (ישעיהו א׳:י״ב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי. כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְכַּוָון בֵּיהּ בְּלִבָּא וּרְעוּתָא וּדְחִילוּ, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, רָמָאן לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לְבַר, וְכֹלָּא מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ לְבִישׁ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי עָלֵיהּ כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי. And if a man comes to unify the Holy Name, but without proper concentration of mind and devotion of heart, to the end that the supernal and terrestrial hosts should be blessed thereby, then his prayer is rejected and all beings denounce him, and he is numbered with those of whom the Holy One said, “When ye come to see (reading lir’oth instead of leraoth) my countenance

כִּי תָבוֹאוּ לִרְאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לֵרָאוֹת פָּנָי. אֶלָּא כָּל אִינּוּן אַנְפִּין דְּמַלְכָּא, טְמִירִין בְּעִמְקָא (נ"א באתר) לְבָתַר חֲשׁוֹכָא (ס"א ישת חשך סתרו וכל וכו') וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת מִתְבַקְעִין כָּל אִינּוּן כּוֹתָלֵי חֲשׁוֹכָא, וְאַנְפִּין דְּמַלְכָּא אִתְחַזְיָין, וְנָהֲרִין לְכֹלָּא. וְכַד אִינּוּן אִתְחַזְיָין וְנָהֲרִין, מִתְבָּרְכִין כֹּלָּא עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּדֵין בִּרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וּכְדֵין כְּתִיב לֵרָאוֹת פָּנָי. (panim, lit. countenances), who hath required this from your hand, to tread my courts?” All the “countenances” of the King are hidden in the depths of darkness, but for those who know how perfectly to unite the Holy Name, all the walls of darkness are burst asunder, and the diverse “countenances” of the King are made manifest, and shine upon all, bringing blessing to heavenly and earthly beings.

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא מַאן דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בָּעֵי לְיַחֲדָא מִסִּטְרָא דְּזֹאת. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. בְּגִין דְּיִזְדַּוְּוגֻן כַּחֲדָא, אִינּוּן תְּרֵין: צַדִּיק וְצֶדֶק, בְּזִוּוּגָא חֲדָא. בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֹּלָּא מִנַּיְיהוּ וְאִלֵּין אִקְרוּן חֲצֵרֶךָ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אֲשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶךָ. He who comes to unify the Holy Name must do so from the side of zoth (lit. “this”, a name for the Shekinah), as it is written, “with this (be-zoth) shall Aaron come into the sanctuary” (Lev. 16, 3), in order that the.Zaddik and Righteousness may be perfectly united, and through this union all things may be blessed.

וְאִי אִיהוּ אָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא יִתְכַּוָּון בֵּיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי. זֹאת וַדַּאי, דְּהָא לא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ בִּרְכָּאן. וְלָא דַּי דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהוּ בִּרְכָּאן, אֶלָּא דְּשַׁרְיָא בְּהוּ דִּינָא וְאִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּכֹלָּא. But if he attempts to unify the Holy Name without bringing himself into the fitting frame of mind, if he come not in fear and love, then God says unto him: “Who hath required this (zoth) of your hand to tread my courts?” (Ibid.). No blessing appertains to such prayer; nay, rather, he who prays in such a fashion merely invokes upon himself and upon all things the attribute of Judgement.

תָּא חֲזֵי, יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִנֵּיהּ מִתְעָרִין כָּל נְהִירוּ, כָּל בִּרְכָּאן, וְכָל חִדוּ. בֵּיהּ כָּלִיל שְׂמָאלָא כְּמָה דְּאִית בְּבַר נָשׁ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וִימִינָא הוּא כָּלִיל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּעַר יְמִינָא שְׂמָאלָא אִתְּעַר עִמֵּיהּ, דְּהָא בֵּיהּ אָחִיד וְאִתְכְּלִיל. Now all light, all blessing, all joy, emanates from the “Right Hand” of the Holy One, blessed be He. Yet at the same time the “Left Hand” participates in the activities of the Right, just as in a human being, for though the right is the leader, yet when it is active the left becomes active likewise.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ יְדֵיהּ בִּצְלוֹתָא, מְכַוְּון בְּאֶצְבְּעָן דִּילֵיהּ לְעֵילָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. דְּהָא (פ"ז ע"א) בִּימִינָא תַּלְיָא כֹּלָּא. וּכְתִיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו, וּכְתִיב חָסֵר. וּכְדֵין אִתְכְּוַון לְבָרְכָה לְעֵילָּא. When a man raises up his hand in prayer, his purpose is to bless God.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים יְמִינָא לְעֵילָּא, וַוי לְהוּ לְתַתָּאֵי, דְּהָא כָּל סִיַּיעְתָּא וְכָל בִּרְכָּאן אִסְתָּלִיקוּ מִנַּיְיהוּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. מַאי נָטִיתָ יְמִינְךָ. כְּתַרְגּוּמוֹ, אֲרִימַת יְמִינְךָ. מִיָּד תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וְכַד יְמִינָא אִשְׁתְּכַח, שְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, וּכְדֵין לָא שַׁלְטִין דִּינִין בְּעָלְמָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּימִינָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ. וְאִי יְמִינָא אִסְתַּלָּקַת, הָא שְׂמָאלָא אִזְדַּמְּנַת, כְּדֵין דִּינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְדִינָא שַׁרְיָא בְּכֹלָּא. But with God it is the reverse: when He raises up His right hand, then woe unto those below, yea, woe and tribulation; for then all blessing and support is removed from them. We learn this from the verse: “Thou stretchedst out thy right hand, the earth swallowed them” (Ex. 15, 12), meaning, that so soon as God raised His right hand they perished. (The Targum also renders, “Thou liftedst up Thy right hand”.) When the Right Hand is in its place, the Left Hand is under its dominance, therefore stern justice can have no power among men. But if the Right Hand is lifted up, the Left remains alone, and stirs up mighty judgement in the world.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא, הֲוָה בָּכֵי, דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. וְכִי אֶפְשָׁר דְּהֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. אֶלָּא בְּגִין דְּאַקְדִּים שְׂמָאלָא לְנַחְתָּא בְּעָלְמָא, וִימִינָא אִשְׁתַּאֲרַת בַּאֲתָר אַחֲרָא. Each time that R. Simeon came to the words, “He hath drawn back his right hand,’ (Lam. 2, 3), he used to weep, interpreting them to mean that the Lord permitted the Left Hand to be powerful and to have sole dominion over the worlds, while the Right Hand remained in another place, far off.

(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ. מַאי נֶאְדָּרִי, נֶאְדָּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּשְׂמָאלָא אַתְיָא לְאִזְדַּוְּוגָא בִּימִינָא, כְּדֵין כְּתִיב נֶאְדָּרִי (ס"א בכח, תרי, ולעולם וכו') תִּרְעַץ, וּלְעוֹלָם הָכִי הוּא בְּגִין דִּשְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח בִּימִינָא, וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER, THY RIGHT HAND DASHES IN PIECES THE ENEMY. The form “ne’ddari” (glorified) instead of “ne’ddar” suggests a plural, referring as it does to the joining of the Left Hand with the Right.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הָכִי הוּא, דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ, דְּיִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא מַמָּשׁ. כַּד יְמִינְךָ, אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ שְׂמָאלָא. וְהָכִי הוּא כֹּלָּא, חַד בְּחַד. וְעַל דָּא, בְּחַד מָחֵי וּמַסֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. Said R. Simeon: ‘It is as we have explained. Just as man was divided physically, in order that he should receive a wife and both together form one body, so the Right Hand was divided, as it were, in order that it might take unto itself the Left and both become one, and therefore it is that God smites and heals with one and the same Hand.

תָּא חֲזֵי, שִׁירָתָא דָּא אִתְּמַר, עַל הַהוּא זִמְנָא, וְעַל זִמְנָא דְּאָתֵי, בְּיוֹמֵי דְּיִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, רָעַצְתְּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּרְעַץ. מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (איכה א׳:י״ג) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּהַהוּא זִמְנָא, הִיא תִּרְעַץ אוֹיֵב לְזִמְנָא דְּאָתֵי. Note that this whole song has a reference both to the time of its composition and to the future; hence it does not say “hath dashed”, but “dashes” (tirtaz, lit. will dash), i.e. when the Messiah shall arise.

וְכֹלָּא הָכִי הוּא, תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, הָרַסְתָּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תַּהֲרוֹס. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, בְּזִמְנָא דָּא, בְּעָלְמָא דֵּין. יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְרוֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, לְבִיאַת גּוֹג וּמָגוֹג. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. דִּכְתִּיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְשֵׁינֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. The same applies to the following verse: “In the fulness of thy majesty thou wilt overthrow (taharos) thine opponents; thou wilt send forth (teshalah) thy wrath; it will devour them like stubble.” Thus the words, “Thy right hand, O Lord, glorified in power”, refers to this time, to this world; the words “Thy right hand will dash the enemy” to the time of the Messiah; “ln the fulness of thy majesty thou wilt overthrow thine opponents” to the time of Gog and Magog; “Thou wilt send forth thy wrath, it will devour them like stubble” to the time of the resurrection, of which it says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to shame and everlasting contempt” (Dan. 12, 2).

בְּהַהוּא זִמְנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וּמַאן אִינּוּן. תָּא חֲזֵי, לָא יִשְׁתְּאַר מִבְּנִי עָלְמָא, בַּר אִינּוּן גְּזִירִין, דְּקַבִּילוּ אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעָאלוּ בְּקַיְּימָא קַדִּישָׁא, בְּאִינּוּן תְּרֵין חוּלָקִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהוּא נָטִיר לֵיהּ לְהַהוּא קַיָּים, וְלָא עַיְילֵיהּ בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ, אִלֵּין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן, וְיִכָּתְבוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. Blessed are those who will be left in the world at that time! And who will they be? None will remain, except the circumcised who have accepted upon themselves the sign of the holy covenant and have entered into this holy covenant in its two parts,¹i.e. the actual circumcision and the peri’ah, or folding back of the flesh. as we have pointed out, and have guarded the covenant against contact with an alien sphere.

מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּיְרוּשָׁלַ ם. מַשְׁמַע הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין עָאל. וְאִי נָטִיר לְהַהוּא קַיָּים כַּדְקָא חֲזֵי, וְיִזְדְּהַר בֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם. אִלֵּין יִשְׁתַּאֲרוּן בְּהַהוּא זִמְנָא, וָבֹהוּ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָדְתָּא עָלְמָא, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. עַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ' בְּמַעֲשָׂיו. These will remain and their names will be written “to life eternal”, as it says: “And it shall come to pass that he that is left in Zion, and he that remaineth in Jerusalem, shall be called ‘holy’, even everyone that is written to life in Jerusalem” (Isa. 4, 3). “Zion” and “Jerusalem” symbolize the two grades (Foundation and Kingdom) into which he who will be circumcised shall enter. Such shall remain at that time, and the Holy One, blessed be He, will renew the world with them and rejoice together with them. Concerning that time it is written: “May the glory of the Lord remain for ever; may the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31).’

ר' חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכָּחֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָיא חָמוּי. עַד דְּזָקִיף רֵישֵׁיהּ, חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי חִיָּיא, אָמַר, (ישעיהו י״ט:כ״ד-כ״ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, וְכִי אַשּׁוּר וּמִצְרַיִם קְרִיבִין אִינּוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? R. Hiya once went to visit R. Eleazar, whom he found with R. Jose, the son of R. Simeon ben Lekunya, his father-in-law. As R. Eleazar raised his head he noticed R. Hiya.

אֲמַר לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם אֲמַר לֵיהּ כַּמָּה טִפְּשִׁין כו' בְּנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלּוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא (נ"א כמה רזין עלאין אית בהו) אִינּוּן אָרְחָא לְמִזְכֵּי בְּהַהוּא נֹעַם יְיָ' דִּכְתִּיב דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דַּרְכֵי נֹעַם וַדַּאי. מַאי נֹעַם. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ', וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּגִין (נ"א כך) דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָרְחוֹי, מֵהַהוּא נֹעַם אַתְיָין, וְאִינּוּן אָרְחִין פְּרִישָׁן בֵּיהּ, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. Said the latter: ‘What is the meaning of the words, “Her ways are ways of pleasantness” (Prov. 3, 17)?’ He replied: ‘How foolish are the sons of men that they neither know nor heed the words of the T orah! These words are the “ways” by which one merits that “pleasantness of the Lord” of which the Psalmist speaks (Ps. 27, 5). As we have pointed out on another occasion, the Torah and her ways emanate from this “pleasantness”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּנִינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, נָפַק נְהוֹרָא מֵהַהוּא נֹעַם, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמֵהַהוּא נֹעַם אַבְהִיקוּ זִיוָון דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין דְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּכֻלְּהוּ כִּתְרִין. עַל הַהִיא שַׁעֲתָא כְּתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘We have a tradition that when the Holy One, blessed be He, gave the Torah to Israel a light shone forth from that sphere which is called “Pleasantness”, a light wherewith the Holy One crowned Himself, and from which were irradiated all worlds, all firmaments, and all crowns, and concerning which it is written: “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold king Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals, and in the day of the gladness of his heart” (S.S. 3, 11).

וְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא, אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עֲטָּרָה, וְיָתִיב בְּכֻרְסְיָיא דִּילֵיהּ, וְאִתְעַטָּר בַּעֲטְרוֹי. וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּעֲטְרוֹי, וְהַהוּא נֹעַם אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז. When the building of the Temple was completed, the Holy One, blessed be He, crowned Himself with this crown and seated Himself on His Throne. But since the destruction of the Temple He has not donned this crown, and the “Pleasantness” is concealed and hidden.’

(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ. מַאי נֶאְדָּרִי, נֶאְדָּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּשְׂמָאלָא אַתְיָא לְאִזְדַּוְּוגָא בִּימִינָא, כְּדֵין כְּתִיב נֶאְדָּרִי (ס"א בכח, תרי, ולעולם וכו') תִּרְעַץ, וּלְעוֹלָם הָכִי הוּא בְּגִין דִּשְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח בִּימִינָא, וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER, THY RIGHT HAND DASHES IN PIECES THE ENEMY. The form “ne’ddari” (glorified) instead of “ne’ddar” suggests a plural, referring as it does to the joining of the Left Hand with the Right.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הָכִי הוּא, דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ, דְּיִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא מַמָּשׁ. כַּד יְמִינְךָ, אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ שְׂמָאלָא. וְהָכִי הוּא כֹּלָּא, חַד בְּחַד. וְעַל דָּא, בְּחַד מָחֵי וּמַסֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. Said R. Simeon: ‘It is as we have explained. Just as man was divided physically, in order that he should receive a wife and both together form one body, so the Right Hand was divided, as it were, in order that it might take unto itself the Left and both become one, and therefore it is that God smites and heals with one and the same Hand.

תָּא חֲזֵי, שִׁירָתָא דָּא אִתְּמַר, עַל הַהוּא זִמְנָא, וְעַל זִמְנָא דְּאָתֵי, בְּיוֹמֵי דְּיִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, רָעַצְתְּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּרְעַץ. מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (איכה א׳:י״ג) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּהַהוּא זִמְנָא, הִיא תִּרְעַץ אוֹיֵב לְזִמְנָא דְּאָתֵי. Note that this whole song has a reference both to the time of its composition and to the future; hence it does not say “hath dashed”, but “dashes” (tirtaz, lit. will dash), i.e. when the Messiah shall arise.

וְכֹלָּא הָכִי הוּא, תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, הָרַסְתָּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תַּהֲרוֹס. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, בְּזִמְנָא דָּא, בְּעָלְמָא דֵּין. יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְרוֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, לְבִיאַת גּוֹג וּמָגוֹג. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. דִּכְתִּיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְשֵׁינֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. The same applies to the following verse: “In the fulness of thy majesty thou wilt overthrow (taharos) thine opponents; thou wilt send forth (teshalah) thy wrath; it will devour them like stubble.” Thus the words, “Thy right hand, O Lord, glorified in power”, refers to this time, to this world; the words “Thy right hand will dash the enemy” to the time of the Messiah; “ln the fulness of thy majesty thou wilt overthrow thine opponents” to the time of Gog and Magog; “Thou wilt send forth thy wrath, it will devour them like stubble” to the time of the resurrection, of which it says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to shame and everlasting contempt” (Dan. 12, 2).

בְּהַהוּא זִמְנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וּמַאן אִינּוּן. תָּא חֲזֵי, לָא יִשְׁתְּאַר מִבְּנִי עָלְמָא, בַּר אִינּוּן גְּזִירִין, דְּקַבִּילוּ אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעָאלוּ בְּקַיְּימָא קַדִּישָׁא, בְּאִינּוּן תְּרֵין חוּלָקִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהוּא נָטִיר לֵיהּ לְהַהוּא קַיָּים, וְלָא עַיְילֵיהּ בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ, אִלֵּין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן, וְיִכָּתְבוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. Blessed are those who will be left in the world at that time! And who will they be? None will remain, except the circumcised who have accepted upon themselves the sign of the holy covenant and have entered into this holy covenant in its two parts,¹i.e. the actual circumcision and the peri’ah, or folding back of the flesh. as we have pointed out, and have guarded the covenant against contact with an alien sphere.

מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּיְרוּשָׁלַ ם. מַשְׁמַע הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין עָאל. וְאִי נָטִיר לְהַהוּא קַיָּים כַּדְקָא חֲזֵי, וְיִזְדְּהַר בֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם. אִלֵּין יִשְׁתַּאֲרוּן בְּהַהוּא זִמְנָא, וָבֹהוּ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָדְתָּא עָלְמָא, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. עַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ' בְּמַעֲשָׂיו. These will remain and their names will be written “to life eternal”, as it says: “And it shall come to pass that he that is left in Zion, and he that remaineth in Jerusalem, shall be called ‘holy’, even everyone that is written to life in Jerusalem” (Isa. 4, 3). “Zion” and “Jerusalem” symbolize the two grades (Foundation and Kingdom) into which he who will be circumcised shall enter. Such shall remain at that time, and the Holy One, blessed be He, will renew the world with them and rejoice together with them. Concerning that time it is written: “May the glory of the Lord remain for ever; may the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31).’

ר' חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכָּחֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָיא חָמוּי. עַד דְּזָקִיף רֵישֵׁיהּ, חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי חִיָּיא, אָמַר, (ישעיהו י״ט:כ״ד-כ״ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, וְכִי אַשּׁוּר וּמִצְרַיִם קְרִיבִין אִינּוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? R. Hiya once went to visit R. Eleazar, whom he found with R. Jose, the son of R. Simeon ben Lekunya, his father-in-law. As R. Eleazar raised his head he noticed R. Hiya.

אֲמַר לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם אֲמַר לֵיהּ כַּמָּה טִפְּשִׁין כו' בְּנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלּוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא (נ"א כמה רזין עלאין אית בהו) אִינּוּן אָרְחָא לְמִזְכֵּי בְּהַהוּא נֹעַם יְיָ' דִּכְתִּיב דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דַּרְכֵי נֹעַם וַדַּאי. מַאי נֹעַם. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ', וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּגִין (נ"א כך) דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָרְחוֹי, מֵהַהוּא נֹעַם אַתְיָין, וְאִינּוּן אָרְחִין פְּרִישָׁן בֵּיהּ, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. Said the latter: ‘What is the meaning of the words, “Her ways are ways of pleasantness” (Prov. 3, 17)?’ He replied: ‘How foolish are the sons of men that they neither know nor heed the words of the T orah! These words are the “ways” by which one merits that “pleasantness of the Lord” of which the Psalmist speaks (Ps. 27, 5). As we have pointed out on another occasion, the Torah and her ways emanate from this “pleasantness”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּנִינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, נָפַק נְהוֹרָא מֵהַהוּא נֹעַם, וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמֵהַהוּא נֹעַם אַבְהִיקוּ זִיוָון דְּכֻלְּהוּ עָלְמִין דְּכֻלְּהוּ רְקִיעִין, דְּכֻלְּהוּ כִּתְרִין. עַל הַהִיא שַׁעֲתָא כְּתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלמֹה וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘We have a tradition that when the Holy One, blessed be He, gave the Torah to Israel a light shone forth from that sphere which is called “Pleasantness”, a light wherewith the Holy One crowned Himself, and from which were irradiated all worlds, all firmaments, and all crowns, and concerning which it is written: “Go forth, O ye daughters of Zion, and behold king Solomon with the crown wherewith his mother crowned him in the day of his espousals, and in the day of the gladness of his heart” (S.S. 3, 11).

וְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא, אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עֲטָּרָה, וְיָתִיב בְּכֻרְסְיָיא דִּילֵיהּ, וְאִתְעַטָּר בַּעֲטְרוֹי. וּמֵהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, לָא אִתְעַטָּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּעֲטְרוֹי, וְהַהוּא נֹעַם אִתְטָמַּר וְאִתְגְּנִיז. When the building of the Temple was completed, the Holy One, blessed be He, crowned Himself with this crown and seated Himself on His Throne. But since the destruction of the Temple He has not donned this crown, and the “Pleasantness” is concealed and hidden.’

(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּצַפְרָא נָהִיר, וְאַיַּלְתָּא קַיְּימָא בְּקִיּוּמָהּ, אִתְעַבְּרַת בְּסִטְרָהָא, וְעָאלַת בְּמָאתָן הֵיכָלִין דְּמַלְכָּא. בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתַּדַּל בְּפַלְגוּת לֵילְיָא בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְּעַר רוּחָא דְּצָפוֹן, (ס"א ותיאובתא דאילתא) וְכַאִיבַת אַיַּלָתָּא לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא, אָתֵי עִמָּהּ לְקַיְּימָא קֹדֶם מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְּנָהִיר צַפְרָא (ס"א וההוא בר נש צלי צלותיה וליחד שמיה קדישא כדקא יאות) מַשְׁכִין עָלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד. (ק"ל ע"ב) THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER. R. Simeon said: ‘In the hour when the morning breaks, the Hind (Shekinah) rises and starts from her place in order to enter the two hundred palaces of the King. When a man studies the Torah in solitude at midnight, at the hour when the north wind springs up and the Hind desires to be astir, he is taken with her into supernal realms, to appear before the King. When dawn brightens and he recites his prayers, and unifies the Holy Name in manner due, he is encircled with a thread of grace;

מִסְתַּכֵּל בִּרְקִיעָא, שַׁרְיָא עָלֵיהּ נְהִירוּ דְּסָכְלְתָנוּ דְּדַעְתָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְעַטֵּר בֵּיהּ בַּר נָשׁ, וְדָחֲלִין מִנֵּיהּ כֹּלָּא. כְּדֵין הַאי בַּר נָשׁ אִקְרֵי בְּרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בַּר הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא. עָאל בְּכָל תַּרְעוֹי, לֵית דְּיִמְחֵי בִּידֵיהּ. he looks into the firmament, and a light of holy knowledge rests upon him. As the man is thus adorned and shrouded with light all things tremble before him, for he is called the son of the Holy One, the son of the King’s Palace.

בְּשַׁעֲתָא דְּקָרֵי לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, עָלֵיהּ כְּתִיב, (תהילים קמ״ה:י״ח) קָרוֹב יְיָ' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת. מַאי בֶאֱמֶת. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, (מיכה ז׳:כ׳) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בִּצְלוֹתֵיהּ (נ"א בעלמא) כְּדְקָא יֵאוֹת. וְדָא פּוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא (נ"א דשמא) קַדִּישָׁא. Concerning him it is written, “The Lord is nigh to all who call upon him, to all that call upon him in truth” (Ps. 145, 18). The words “in truth” have the same significance as in the verse, “Thou wilt give truth to Jacob” (Micah 7, 20), “truth” here meaning the full knowledge which enables the worshipper perfectly to unite the letters of the Holy Name in prayer, which is indeed the true service of the Holy Name.

וּמַאן דְּיָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, אוֹקִים אוּמָא יְחִידָא בְּעָלְמָא, דִּכְתִּיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְעַל דָּא אוֹקִימְנָא, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת, לָאו פּוּלְחָנִיהּ פּוּלְחָנָא. דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָא, פּוּלְחָנָא עִלָּאָה, וּפוּלְחָנָא תַּתָּאָה. וּבָעֵי לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. He who knows how to unify thus the Holy Name establishes the one, the peculiar people in the world, as it is written: “And who is like thy people Israel, one people on earth? ” (2 Sam. 8, 23). Therefore it has been taught that a priest who knows not how to unify thus the Holy Name cannot perform proper service, for on the achievement of that unity hangs both celestial and terrestrial worship. The priest must, therefore, strive to concentrate heart and mind on the attainment of this unification, so that those above and those below may be blessed.

כְּתִיב (ישעיהו א׳:י״ב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי. כָּל בַּר נָשׁ דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא אִתְכַּוָון בֵּיהּ בְּלִבָּא וּרְעוּתָא וּדְחִילוּ, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן בֵּיהּ עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, רָמָאן לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לְבַר, וְכֹלָּא מַכְרִיזֵי עָלֵיהּ לְבִישׁ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי עָלֵיהּ כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי. And if a man comes to unify the Holy Name, but without proper concentration of mind and devotion of heart, to the end that the supernal and terrestrial hosts should be blessed thereby, then his prayer is rejected and all beings denounce him, and he is numbered with those of whom the Holy One said, “When ye come to see (reading lir’oth instead of leraoth) my countenance

כִּי תָבוֹאוּ לִרְאוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לֵרָאוֹת פָּנָי. אֶלָּא כָּל אִינּוּן אַנְפִּין דְּמַלְכָּא, טְמִירִין בְּעִמְקָא (נ"א באתר) לְבָתַר חֲשׁוֹכָא (ס"א ישת חשך סתרו וכל וכו') וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעִין לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יֵאוֹת מִתְבַקְעִין כָּל אִינּוּן כּוֹתָלֵי חֲשׁוֹכָא, וְאַנְפִּין דְּמַלְכָּא אִתְחַזְיָין, וְנָהֲרִין לְכֹלָּא. וְכַד אִינּוּן אִתְחַזְיָין וְנָהֲרִין, מִתְבָּרְכִין כֹּלָּא עִלָּאִין וְתַתָּאִין. כְּדֵין בִּרְכָּאן אִשְׁתְּכָחוּ בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, וּכְדֵין כְּתִיב לֵרָאוֹת פָּנָי. (panim, lit. countenances), who hath required this from your hand, to tread my courts?” All the “countenances” of the King are hidden in the depths of darkness, but for those who know how perfectly to unite the Holy Name, all the walls of darkness are burst asunder, and the diverse “countenances” of the King are made manifest, and shine upon all, bringing blessing to heavenly and earthly beings.

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא מַאן דְּאָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, בָּעֵי לְיַחֲדָא מִסִּטְרָא דְּזֹאת. כְּמָה דִּכְתִּיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. בְּגִין דְּיִזְדַּוְּוגֻן כַּחֲדָא, אִינּוּן תְּרֵין: צַדִּיק וְצֶדֶק, בְּזִוּוּגָא חֲדָא. בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֹּלָּא מִנַּיְיהוּ וְאִלֵּין אִקְרוּן חֲצֵרֶךָ, כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ה:ה׳) אֲשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶךָ. He who comes to unify the Holy Name must do so from the side of zoth (lit. “this”, a name for the Shekinah), as it is written, “with this (be-zoth) shall Aaron come into the sanctuary” (Lev. 16, 3), in order that the.Zaddik and Righteousness may be perfectly united, and through this union all things may be blessed.

וְאִי אִיהוּ אָתֵי לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלָא יִתְכַּוָּון בֵּיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמוֹס חֲצֵרָי. זֹאת וַדַּאי, דְּהָא לא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ בִּרְכָּאן. וְלָא דַּי דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּהוּ בִּרְכָּאן, אֶלָּא דְּשַׁרְיָא בְּהוּ דִּינָא וְאִשְׁתְּכַח דִּינָא בְּכֹלָּא. But if he attempts to unify the Holy Name without bringing himself into the fitting frame of mind, if he come not in fear and love, then God says unto him: “Who hath required this (zoth) of your hand to tread my courts?” (Ibid.). No blessing appertains to such prayer; nay, rather, he who prays in such a fashion merely invokes upon himself and upon all things the attribute of Judgement.

תָּא חֲזֵי, יְמִינָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִנֵּיהּ מִתְעָרִין כָּל נְהִירוּ, כָּל בִּרְכָּאן, וְכָל חִדוּ. בֵּיהּ כָּלִיל שְׂמָאלָא כְּמָה דְּאִית בְּבַר נָשׁ יְמִינָא וּשְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, וִימִינָא הוּא כָּלִיל כֹּלָּא. וְכַד אִתְּעַר יְמִינָא שְׂמָאלָא אִתְּעַר עִמֵּיהּ, דְּהָא בֵּיהּ אָחִיד וְאִתְכְּלִיל. Now all light, all blessing, all joy, emanates from the “Right Hand” of the Holy One, blessed be He. Yet at the same time the “Left Hand” participates in the activities of the Right, just as in a human being, for though the right is the leader, yet when it is active the left becomes active likewise.

וְתָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים בַּר נָשׁ יְדֵיהּ בִּצְלוֹתָא, מְכַוְּון בְּאֶצְבְּעָן דִּילֵיהּ לְעֵילָּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. דְּהָא (פ"ז ע"א) בִּימִינָא תַּלְיָא כֹּלָּא. וּכְתִיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וַיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו, וּכְתִיב חָסֵר. וּכְדֵין אִתְכְּוַון לְבָרְכָה לְעֵילָּא. When a man raises up his hand in prayer, his purpose is to bless God.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאו הָכִי, בְּשַׁעֲתָא דְּאָרִים יְמִינָא לְעֵילָּא, וַוי לְהוּ לְתַתָּאֵי, דְּהָא כָּל סִיַּיעְתָּא וְכָל בִּרְכָּאן אִסְתָּלִיקוּ מִנַּיְיהוּ. מְנָלָן. דִּכְתִּיב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. מַאי נָטִיתָ יְמִינְךָ. כְּתַרְגּוּמוֹ, אֲרִימַת יְמִינְךָ. מִיָּד תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וְכַד יְמִינָא אִשְׁתְּכַח, שְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, וּכְדֵין לָא שַׁלְטִין דִּינִין בְּעָלְמָא, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּימִינָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ. וְאִי יְמִינָא אִסְתַּלָּקַת, הָא שְׂמָאלָא אִזְדַּמְּנַת, כְּדֵין דִּינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְדִינָא שַׁרְיָא בְּכֹלָּא. But with God it is the reverse: when He raises up His right hand, then woe unto those below, yea, woe and tribulation; for then all blessing and support is removed from them. We learn this from the verse: “Thou stretchedst out thy right hand, the earth swallowed them” (Ex. 15, 12), meaning, that so soon as God raised His right hand they perished. (The Targum also renders, “Thou liftedst up Thy right hand”.) When the Right Hand is in its place, the Left Hand is under its dominance, therefore stern justice can have no power among men. But if the Right Hand is lifted up, the Left remains alone, and stirs up mighty judgement in the world.’

רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא, הֲוָה בָּכֵי, דִּכְתִּיב, (איכה ב׳:ג׳) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. וְכִי אֶפְשָׁר דְּהֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ. אֶלָּא בְּגִין דְּאַקְדִּים שְׂמָאלָא לְנַחְתָּא בְּעָלְמָא, וִימִינָא אִשְׁתַּאֲרַת בַּאֲתָר אַחֲרָא. Each time that R. Simeon came to the words, “He hath drawn back his right hand,’ (Lam. 2, 3), he used to weep, interpreting them to mean that the Lord permitted the Left Hand to be powerful and to have sole dominion over the worlds, while the Right Hand remained in another place, far off.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב (ישעיהו נ״ז:א׳) הַצַּדִּיק אָבָד. וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי, הַצַּדִּיק נֶאֱבַד לָא כְּתִיב, אֶלָּא הַצַּדִּיק אָבָד. מִכָּל אִינּוּן אַנְפֵּי מַלְכָּא, לָא אִשְׁתְּכַח דְּאָבַד, אֶלָּא צַדִּיק. אָבַד בִּתְרֵי סִטְרֵי: חַד, דְּלָא שָׁרָאן בֵּיהּ בִּרְכָּאן, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְחַד, דְּאִתְרְחִיקַת מִנֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ דְּהִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אִשְׁתְּכַח, דְּצַדִּיק אָבַד יַתִּיר מִכֹּלָּא. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, (זכריה ט׳:ט׳) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ ם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ לָא כְּתִיב, אֶלָּא צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא. הוּא נוֹשָׁע וַדַּאי. וְהָא אִתְּמַר. R. Simeon interpreted the words “hazaddik abad” (lit. “the righteous comes to grief’, is lost, perishes (Isa. 57, 1), in the sense that when the Temple was destroyed, of all the aspects of the King it was the one that is known as “Righteous” (Zaddik) that “lost”, in a twofold sense. He lost because blessings no longer abode with Him as before; and He also lost because His spouse, the Community of Israel, was parted from Him. Thus the Righteous “lost” more than all. Moreover, concerning the time to be, which is the time of the Messiah, it is written: “Rejoice greatly, O daughter of Zion, shout, O daughter of Jerusalem, behold thy king cometh unto thee, he is righteous and saving himself (nosha’)” (Zech. 9, 9). It does not say “moshia”’-“saving” or “a saviour”, but “nosha’”-“being saved”, literally.

(שמות ט״ו:ו׳) יְמִינְךָ יְיָ' נְאְדָּרִי בַּכֹּחַ. מַאי נֶאְדָּרִי, נֶאְדָּר מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, בְּשַׁעֲתָא דִּשְׂמָאלָא אַתְיָא לְאִזְדַּוְּוגָא בִּימִינָא, כְּדֵין כְּתִיב נֶאְדָּרִי (ס"א בכח, תרי, ולעולם וכו') תִּרְעַץ, וּלְעוֹלָם הָכִי הוּא בְּגִין דִּשְׂמָאלָא אִשְׁתְּכַח בִּימִינָא, וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ. THY RIGHT HAND, O LORD, GLORIFIED IN POWER, THY RIGHT HAND DASHES IN PIECES THE ENEMY. The form “ne’ddari” (glorified) instead of “ne’ddar” suggests a plural, referring as it does to the joining of the Left Hand with the Right.

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא הָכִי הוּא, דְּבַר נָשׁ אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ בַּת זוּגֵיהּ, דְּיִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא מַמָּשׁ. כַּד יְמִינְךָ, אִשְׁתְּכַח דְּאִתְפְּלַג. מַאי טַעְמָא. בְּגִין לְקַבְּלָא עִמֵּיהּ שְׂמָאלָא. וְהָכִי הוּא כֹּלָּא, חַד בְּחַד. וְעַל דָּא, בְּחַד מָחֵי וּמַסֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב. Said R. Simeon: ‘It is as we have explained. Just as man was divided physically, in order that he should receive a wife and both together form one body, so the Right Hand was divided, as it were, in order that it might take unto itself the Left and both become one, and therefore it is that God smites and heals with one and the same Hand.

תָּא חֲזֵי, שִׁירָתָא דָּא אִתְּמַר, עַל הַהוּא זִמְנָא, וְעַל זִמְנָא דְּאָתֵי, בְּיוֹמֵי דְּיִתְּעַר מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, רָעַצְתְּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּרְעַץ. מַה כְּתִיב בְּקַדְמִיתָא, (איכה א׳:י״ג) הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב, בְּהַהוּא זִמְנָא, הִיא תִּרְעַץ אוֹיֵב לְזִמְנָא דְּאָתֵי. Note that this whole song has a reference both to the time of its composition and to the future; hence it does not say “hath dashed”, but “dashes” (tirtaz, lit. will dash), i.e. when the Messiah shall arise.

וְכֹלָּא הָכִי הוּא, תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, הָרַסְתָּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תַּהֲרוֹס. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כֹּלָּא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, בְּזִמְנָא דָּא, בְּעָלְמָא דֵּין. יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב, בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. וּבְרוֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרוֹס קָמֶיךָ, לְבִיאַת גּוֹג וּמָגוֹג. תְּשַׁלַּח חֲרוֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, לִתְחִיַּית הַמֵּתִים. דִּכְתִּיב, (דניאל י״ב:ב׳) וְרַבִּים מִיְשֵׁינֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם. The same applies to the following verse: “In the fulness of thy majesty thou wilt overthrow (taharos) thine opponents; thou wilt send forth (teshalah) thy wrath; it will devour them like stubble.” Thus the words, “Thy right hand, O Lord, glorified in power”, refers to this time, to this world; the words “Thy right hand will dash the enemy” to the time of the Messiah; “ln the fulness of thy majesty thou wilt overthrow thine opponents” to the time of Gog and Magog; “Thou wilt send forth thy wrath, it will devour them like stubble” to the time of the resurrection, of which it says, “and many of them that sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, and some to shame and everlasting contempt” (Dan. 12, 2).

בְּהַהוּא זִמְנָא, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, זַכָּאִין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן בְּעָלְמָא, וּמַאן אִינּוּן. תָּא חֲזֵי, לָא יִשְׁתְּאַר מִבְּנִי עָלְמָא, בַּר אִינּוּן גְּזִירִין, דְּקַבִּילוּ אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, וְעָאלוּ בְּקַיְּימָא קַדִּישָׁא, בְּאִינּוּן תְּרֵין חוּלָקִין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וְהוּא נָטִיר לֵיהּ לְהַהוּא קַיָּים, וְלָא עַיְילֵיהּ בְּאֲתָר דְּלָא אִצְטְרִיךְ, אִלֵּין אִינּוּן דְּיִשְׁתַּאֲרוּן, וְיִכָּתְבוּן לְחַיֵּי עָלְמָא. Blessed are those who will be left in the world at that time! And who will they be? None will remain, except the circumcised who have accepted upon themselves the sign of the holy covenant and have entered into this holy covenant in its two parts,¹i.e. the actual circumcision and the peri’ah, or folding back of the flesh. as we have pointed out, and have guarded the covenant against contact with an alien sphere.

מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ישעיהו ד׳:ג׳) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּיְרוּשָׁלַ ם. מַשְׁמַע הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּכָל מַאן דְּאִתְגְּזַר, בְּאִלֵּין תְּרֵין דַּרְגִּין עָאל. וְאִי נָטִיר לְהַהוּא קַיָּים כַּדְקָא חֲזֵי, וְיִזְדְּהַר בֵּיהּ, עָלֵיהּ כְּתִיב הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם. אִלֵּין יִשְׁתַּאֲרוּן בְּהַהוּא זִמְנָא, וָבֹהוּ זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָדְתָּא עָלְמָא, וּלְמֵחדֵי בְּהוּ. עַל הַהוּא זִמְנָא כְּתִיב, (תהילים ק״ד:ל״א) יְהִי כְבוֹד יְיָ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ' בְּמַעֲשָׂיו. These will remain and their names will be written “to life eternal”, as it says: “And it shall come to pass that he that is left in Zion, and he that remaineth in Jerusalem, shall be called ‘holy’, even everyone that is written to life in Jerusalem” (Isa. 4, 3). “Zion” and “Jerusalem” symbolize the two grades (Foundation and Kingdom) into which he who will be circumcised shall enter. Such shall remain at that time, and the Holy One, blessed be He, will renew the world with them and rejoice together with them. Concerning that time it is written: “May the glory of the Lord remain for ever; may the Lord rejoice in his works” (Ps. 104, 31).’

ר' חִיָּיא הֲוָה אָזִיל לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכָּחֵיהּ, דְּהֲוָה יָתִיב לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָיא חָמוּי. עַד דְּזָקִיף רֵישֵׁיהּ, חָמָא לֵיהּ לְרִבִּי חִיָּיא, אָמַר, (ישעיהו י״ט:כ״ד-כ״ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר בֵּרַכוֹ יְיָ' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל, וְכִי אַשּׁוּר וּמִצְרַיִם קְרִיבִין אִינּוּן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? R. Hiya once went to visit R. Eleazar, whom he found with R. Jose, the son of R. Simeon ben Lekunya, his father-in-law. As R. Eleazar raised his head he noticed R. Hiya.

אֲמַר לֵיהּ, מַאי דִּכְתִּיב, (משלי ג׳:י״ז) דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם אֲמַר לֵיהּ כַּמָּה טִפְּשִׁין כו' בְּנֵי עָלְמָא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלּוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא (נ"א כמה רזין עלאין אית בהו) אִינּוּן אָרְחָא לְמִזְכֵּי בְּהַהוּא נֹעַם יְיָ' דִּכְתִּיב דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. דַּרְכֵי נֹעַם וַדַּאי. מַאי נֹעַם. כְּמָה דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ', וְהָא אוּקְמוּהָ, בְּגִין (נ"א כך) דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָרְחוֹי, מֵהַהוּא נֹעַם אַתְיָין, וְאִינּוּן אָרְחִין פְּרִישָׁן בֵּיהּ, וְעַל דָּא דְּרָכֶיהּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. Said the latter: ‘What is the meaning of the words, “Her ways are ways of pleasantness” (Prov. 3, 17)?’ He replied: ‘How foolish are the sons of men that they neither know nor heed the words of the T orah! These words are the “ways” by which one merits that “pleasantness of the Lord” of which the Psalmist speaks (Ps. 27, 5). As we have pointed out on another occasion, the Torah and her ways emanate from this “pleasantness”.’