אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִילָנָא חַד רַבְרְבָא עִלָּאָה, תַּקִּיפָא, בֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, אִתְתָּקַּף בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, דְאִסְתָחֲרָאן (נ"א דאתחברן) בְּדוּכְתַּיְיהוּ. שִׁבְעִין עֲנָפִין סַלְּקִין בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, בְּעִקַר שָׁרְשׁוֹי יַנְקִין אִינּוּן סַחֲרָנֵיהּ, וְאִינּוּן עֲנָפִין דְּמִשְׁתַּכְחִין בְּאִילָנָא. Said R. Simeon: ‘There is a mighty and wondrous tree in the celestial sphere which supplies nourishment to beings above and below. It has twelve boundaries and stretches along the four sides of the world which encompass it. Seventy branches ascend from it and imbibe nourishment from its roots. Each branch, as the time arrives for it to be dominant, endeavours to drain the whole life of the tree, which is the essence of all the branches, and without which they would not exist.

וְעַל דָּא מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. (מאי באלים. אילנא. כמה דאת אמרז, (ישעיהו א׳:כ״ט) כי יבושו מאילים אשר חמדתם. דהוא אילנא, דהוו פלחין לחד דפוסא, דמחקקין בגויה. ואקרי אלים אילנא) מִי כָּמֹכָה דְּיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וִירַחֵם עַל כֹּלָּא. מִי כָּמֹכָה בְּכָל הַהוּא סַחֲרָנֵיהּ דְּאִילָנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיר לְכֹלָּא, נָטִיר לְכָל שְׁאַר, וְלָא בַּעְיָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא. מִי כָּמֹכָה נְאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, בְּהַהוּא חֵילָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, וְאִקְרֵי כֹּחַ יְיָ' נֹעַם יְיָ', וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵי. “Who among these is like unto Thee, Who hast pity on all? Among the surroundings of the tree is any like unto Thee, eager to be the guardian of all, even when it dominates them”, not wishing to destroy them? “Who is like unto Thee, glorified in holiness?” Namely, in that supreme power called “Holiness”, “power of the Lord”, “pleasantness of the Lord”, as already stated.’ “Who is like unto Thee?” R. Jose discoursed on the verse: “I have seen all the works that are done under the sun, and, behold, all is vanity and breaking of spirit” (Eccl. 1, 14).

(שמות ט״ו:י״א) מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. ר' יוֹסֵי פָּתַח (קהלת א׳:י״ד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנִּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּאִסְתַּלָּק בְּחָכְמְתָא יְתֵירָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּכָל עוֹבָדִין הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו ל״ב:י״ז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ, כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כְּתִיב. שָׁאנִי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא. How could Solomon,’ he said, ‘the wisest of men, say that all human actions are vanity? Can this be said of acts of righteousness and lovingkindness, of which it is written, “and the work of righteousness shall be peace” (Isa. 32, 17)? However, as has been pointed out, “all is vanity” refers to “works that are done under the sun,” whilst “the work of righteousness” is above the sun.

וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מַאי קָא מַיְירֵי. אִי תֵּימָא הַכֹּל הֶבֶל כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִיהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, וְאִינּוּן הֲבָלִים קִיּוּמָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. מַאי תֵּימָא בְּהַאי, דִּכְתִּיב הָכָא, הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. (והא מלתא דא תחת השמש כתיב) So far so good. But what, then, is the meaning of “all is breath (hebel) and breaking of spirit” in regard to the “works that are done under the sun “? Have we not been taught that “hebel” (breath) is the basis of the world above and the world below?

אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, וְהָכִי הוּא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעוֹבָדִין מִתְכַּשְּׁרָן לְתַתָּא, וּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הֶבֶל אִתְעָבִיד מִינֵּיהּ לְעֵילָּא. וְלֵית לָךְ הֶבֶל, דְּלֵית לֵיהּ קָלָא, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְעֵילָּא, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It has been explained in the following way, and it is truly so. Every action done here below, if it is done with the intention of serving the Holy King, produces a “breath” in the world above, and there is no breath which has no voice; and this voice ascends and crowns itself in the supernal world and becomes an intercessor before the Holy One, blessed be He.

וְכָל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהוּ בַּר נָשׁ, דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הַבָל יִתְעֲבִיד מִינֵּיהּ, וְאַזְלָא וְשָׁאטַת בְּעָלְמָא. וְכַד נַפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הַהוּא הֶבֶל מְגַלְגְּלָא לֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִיתָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. Contrariwise, every action which is not done with this purpose becomes a “breath” which floats about in the world, and when the soul of the doer leaves his body, this “breath” rolls about like a stone in a sling,

מַאי יְקַלְעֶנָּה. הַהוּא הֶבֶל דִּמְגַלְגֵּל לֵיהּ סַחֲרָנֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּדֵין כָּל מִלִּין דְּמִתְעַבְּדִין (ואינון דתחות שמשא) דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֶבֶל יִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ, אִיהוּ תְּבִירָא דְּרוּחָא, דְּמִתָּבַּר לְרוּחָא דְּסָלִיק וְנָחִית וּמִתְגַּלְגֵּל בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. and it “breaks the spirit”. The act done and the word spoken in the service of the Holy One, however, ascend high above the sun and become a holy breath, which is the seed sowed by man in that world,

אֲבָל הַהִיא מִלָּה דְּאִיהִי פּוּלְחָנָא דְּמָרֵיהּ דָּא סָלִיק (אקרי) לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ הֶבֶל קַדִּישָׁא, וְדָא הוּא זַרְעָא דְּזָרַע בַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא, וּמַה שְּׁמֵיהּ. צְדָקָה. דִּכְתִּיב, (הושע י׳:י״ב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה. and is called zedakah (righteousness, lovingkindness), as it is written: “Sow for yourselves according to righteousness” (Hos. 10, 12).

הַאי מֵדֲבַּר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כַּד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ מִינֵּיהּ, וְסַלְּקָא לָהּ בְּאַתְרָא דְּכָבוֹד דִּלְעֵילָּא אִשְׁתְּכַח לְאִתְצַרְרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה כח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ בְּגִין לְדַבְּרָא לָךְ, לְסַלְּקָא לָךְ, (מן אתר) לַאֲתָר דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ'. דִּכְתִּיב, (ישעיה כח) כְּבוֹד יְיָ' יַאַסְפֶךָ. This “breath” guides the departed soul and brings it into the region of the supernal glory, so that it is “bound with the bundle of life with the Lord” (I Sam. 25, 29). It is concerning this that it is written: “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall gather thee up” (Isa. 58, 8).

כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, דְּהַהוּא הֶבֶל קַדִּישָׁא מֵדֲבַּר לְהוּ, הַהוּא דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ', כָּנִישׁ לוֹן בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְצְרִירָן בֵּיהּ. (הדא הוא דכתיב כבוד ה' יאספך) וְדָא אִקְרֵי נַיְיחָא דְּרוּחָא. אֲבָל אַחֲרָא וּרְעוּת רוּחַ אִקְרֵי. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא וְזַרְעִין זַרְעָא דִּצְדָקָה, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְעַל דָּא כְּתִיב (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה. That which is called “the glory of the Lord” gathers up the souls of that holy breath, and this is indeed ease and comfort for them; but the other is called ” breaking of spirit”. Blessed are the righteous whose works are ” above the sun” and who sow a seed of righteousness which makes them worthy to enter the world to come, and concerning whom it is written: “Unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise with healing in his wings” (Mal. 3, 20).’

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כַּד אִתְבְּנִי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, לָא אִתְבְּנִי אֶלָּא בְּדִינָא וְרוּגְזָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (ירמיהו ל״ב:ל״א) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי וְגוֹ' בְּגִין דִּבַאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא. לְזִמְנָא דְּאָתֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי לֵיהּ, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּדַרְגָּא אַחֲרָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי צְדָקָה, דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. בְּגִין כַּךְ אִתְקַיָּים, (ביה) וּשְׁמֵיהּ מַמָּשׁ צֶדֶק יִתְקְרֵי. מְנָלָן. דִּכְתִּיב, (ירמיהו כ״ג:ו׳) וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרֵאוֹ יְיָ' צִדְקֵנוּ. R. Simeon said: ‘When the Temple was built below, it was built under the aegis of severity and wrath, as it is written: “For this city hath been to me as a provocation of my anger and of my fury from the day that they built it” (Jer. 32, 31); but in the time to come the Holy One will build it and restore it on another noble basis, called “Righteousness”, as it is written: “In righteousness shalt thou be established” (Isa. 54, 14), and therefore it will endure.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִילָנָא חַד רַבְרְבָא עִלָּאָה, תַּקִּיפָא, בֵּיהּ אִתְּזָנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, אִתְתָּקַּף בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא, דְאִסְתָחֲרָאן (נ"א דאתחברן) בְּדוּכְתַּיְיהוּ. שִׁבְעִין עֲנָפִין סַלְּקִין בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, בְּעִקַר שָׁרְשׁוֹי יַנְקִין אִינּוּן סַחֲרָנֵיהּ, וְאִינּוּן עֲנָפִין דְּמִשְׁתַּכְחִין בְּאִילָנָא. Said R. Simeon: ‘There is a mighty and wondrous tree in the celestial sphere which supplies nourishment to beings above and below. It has twelve boundaries and stretches along the four sides of the world which encompass it. Seventy branches ascend from it and imbibe nourishment from its roots. Each branch, as the time arrives for it to be dominant, endeavours to drain the whole life of the tree, which is the essence of all the branches, and without which they would not exist.

כַּד מָטֵי עִדַן שֻׁלְטָנֵיהּ דְּכָל עֲנָפָא וַעֲנָפָא, כֻּלְּהוּ בָּעָאן לְשֵׁיצָאָה כֹּלָּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, דְּאִיהוּ עִקָרָא דְּכֻלְּהוּ עֲנָפִין, הַהוּא דְּשָׁלִיט עָלַיְיהוּ, וְיִשְׂרָאֵל אֲחִידָן בֵּיהּ. כַּד מָטָא עָלַיְיהוּ שֻׁלְטָנוּתָא דְּהַהוּא גּוּפָא דְּאִילָנָא, חוּלָקָא דְּיִשְׂרָאֵל. בָּעֵי לְנַטְרָא לוֹן, וּלְמֵיהַב שְׁלָמָא בְּכֻלְּהוּ. וְעַל דָּא שִׁבְעִים פָּרֵי הֶחָג, לְמִיהַב שְׁלָמָא לְשִׁבְעִין עֲנָפִין דִּבְגוֹ אִילָנָא. Israel clings to the main body of the tree, and when its time comes to be dominant it endeavours to protect the branches and to give peace to all. This is also symbolized by the seventy oxen offered on the feast of Tabernacles. Therefore it says: “Who is like unto thee among the gods (elim), O Lord?”; elim in the sense of “trees”, as in the passage, “for ye shall be ashamed of the elim (terebinths) which ye desired” (Isa. 1, 29).

וְעַל דָּא מִי כָמוֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. (מאי באלים. אילנא. כמה דאת אמרז, (ישעיהו א׳:כ״ט) כי יבושו מאילים אשר חמדתם. דהוא אילנא, דהוו פלחין לחד דפוסא, דמחקקין בגויה. ואקרי אלים אילנא) מִי כָּמֹכָה דְּיַעֲבֵיד כְּעוֹבָדָךְ וִירַחֵם עַל כֹּלָּא. מִי כָּמֹכָה בְּכָל הַהוּא סַחֲרָנֵיהּ דְּאִילָנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ שַׁלְטָא, נָטִיר לְכֹלָּא, נָטִיר לְכָל שְׁאַר, וְלָא בַּעְיָא לְמֶעְבַּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא. מִי כָּמֹכָה נְאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, בְּהַהוּא חֵילָא עִלָּאָה דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ. נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ מַמָּשׁ, וְאִקְרֵי כֹּחַ יְיָ' נֹעַם יְיָ', וְהָא אוֹקִימְנָא מִילֵי. “Who among these is like unto Thee, Who hast pity on all? Among the surroundings of the tree is any like unto Thee, eager to be the guardian of all, even when it dominates them”, not wishing to destroy them? “Who is like unto Thee, glorified in holiness?” Namely, in that supreme power called “Holiness”, “power of the Lord”, “pleasantness of the Lord”, as already stated.’ “Who is like unto Thee?” R. Jose discoursed on the verse: “I have seen all the works that are done under the sun, and, behold, all is vanity and breaking of spirit” (Eccl. 1, 14).

(שמות ט״ו:י״א) מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים יְיָ'. ר' יוֹסֵי פָּתַח (קהלת א׳:י״ד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנִּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. שְׁלֹמֹה מַלְכָּא, דְּאִסְתַּלָּק בְּחָכְמְתָא יְתֵירָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, הֵיךְ אָמַר דְּכָל עוֹבָדִין הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיהו ל״ב:י״ז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ, כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כְּתִיב. שָׁאנִי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, דְּאִיהוּ לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא. How could Solomon,’ he said, ‘the wisest of men, say that all human actions are vanity? Can this be said of acts of righteousness and lovingkindness, of which it is written, “and the work of righteousness shall be peace” (Isa. 32, 17)? However, as has been pointed out, “all is vanity” refers to “works that are done under the sun,” whilst “the work of righteousness” is above the sun.

וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מַאי קָא מַיְירֵי. אִי תֵּימָא הַכֹּל הֶבֶל כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דְּאִיהוּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, וְאִינּוּן הֲבָלִים קִיּוּמָא דְּעָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. מַאי תֵּימָא בְּהַאי, דִּכְתִּיב הָכָא, הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. (והא מלתא דא תחת השמש כתיב) So far so good. But what, then, is the meaning of “all is breath (hebel) and breaking of spirit” in regard to the “works that are done under the sun “? Have we not been taught that “hebel” (breath) is the basis of the world above and the world below?

אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, וְהָכִי הוּא. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּעוֹבָדִין מִתְכַּשְּׁרָן לְתַתָּא, וּבַר נָשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הֶבֶל אִתְעָבִיד מִינֵּיהּ לְעֵילָּא. וְלֵית לָךְ הֶבֶל, דְּלֵית לֵיהּ קָלָא, דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר לְעֵילָּא, וְאִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. It has been explained in the following way, and it is truly so. Every action done here below, if it is done with the intention of serving the Holy King, produces a “breath” in the world above, and there is no breath which has no voice; and this voice ascends and crowns itself in the supernal world and becomes an intercessor before the Holy One, blessed be He.

וְכָל אִינּוּן עוֹבָדִין דְּאִשְׁתַּדַּל בְּהוּ בַּר נָשׁ, דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַהוּא מִלָּה דְּעָבִיד, הַבָל יִתְעֲבִיד מִינֵּיהּ, וְאַזְלָא וְשָׁאטַת בְּעָלְמָא. וְכַד נַפְקַת נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הַהוּא הֶבֶל מְגַלְגְּלָא לֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּאַבְנָא בְּקוּסְפִיתָא, כְּמָה דִּכְתִּיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) וְאֶת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. Contrariwise, every action which is not done with this purpose becomes a “breath” which floats about in the world, and when the soul of the doer leaves his body, this “breath” rolls about like a stone in a sling,

מַאי יְקַלְעֶנָּה. הַהוּא הֶבֶל דִּמְגַלְגֵּל לֵיהּ סַחֲרָנֵיהּ בְּעָלְמָא, כְּדֵין כָּל מִלִּין דְּמִתְעַבְּדִין (ואינון דתחות שמשא) דְּלָאו אִינּוּן פּוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֶבֶל יִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ, אִיהוּ תְּבִירָא דְּרוּחָא, דְּמִתָּבַּר לְרוּחָא דְּסָלִיק וְנָחִית וּמִתְגַּלְגֵּל בְּעָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. and it “breaks the spirit”. The act done and the word spoken in the service of the Holy One, however, ascend high above the sun and become a holy breath, which is the seed sowed by man in that world,

אֲבָל הַהִיא מִלָּה דְּאִיהִי פּוּלְחָנָא דְּמָרֵיהּ דָּא סָלִיק (אקרי) לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא, וְאִתְעָבִיד מִנֵּיהּ הֶבֶל קַדִּישָׁא, וְדָא הוּא זַרְעָא דְּזָרַע בַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא, וּמַה שְּׁמֵיהּ. צְדָקָה. דִּכְתִּיב, (הושע י׳:י״ב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה. and is called zedakah (righteousness, lovingkindness), as it is written: “Sow for yourselves according to righteousness” (Hos. 10, 12).

הַאי מֵדֲבַּר לֵיהּ לְבַר נָשׁ, כַּד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ מִינֵּיהּ, וְסַלְּקָא לָהּ בְּאַתְרָא דְּכָבוֹד דִּלְעֵילָּא אִשְׁתְּכַח לְאִתְצַרְרָא בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה כח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ בְּגִין לְדַבְּרָא לָךְ, לְסַלְּקָא לָךְ, (מן אתר) לַאֲתָר דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ'. דִּכְתִּיב, (ישעיה כח) כְּבוֹד יְיָ' יַאַסְפֶךָ. This “breath” guides the departed soul and brings it into the region of the supernal glory, so that it is “bound with the bundle of life with the Lord” (I Sam. 25, 29). It is concerning this that it is written: “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall gather thee up” (Isa. 58, 8).

כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין, דְּהַהוּא הֶבֶל קַדִּישָׁא מֵדֲבַּר לְהוּ, הַהוּא דְּאִקְרֵי כְּבוֹד יְיָ', כָּנִישׁ לוֹן בְּגַוֵּיהּ, וְאִתְצְרִירָן בֵּיהּ. (הדא הוא דכתיב כבוד ה' יאספך) וְדָא אִקְרֵי נַיְיחָא דְּרוּחָא. אֲבָל אַחֲרָא וּרְעוּת רוּחַ אִקְרֵי. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא וְזַרְעִין זַרְעָא דִּצְדָקָה, לְמִזְכֵּי לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְעַל דָּא כְּתִיב (מלאכי ג׳:כ׳) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה. That which is called “the glory of the Lord” gathers up the souls of that holy breath, and this is indeed ease and comfort for them; but the other is called ” breaking of spirit”. Blessed are the righteous whose works are ” above the sun” and who sow a seed of righteousness which makes them worthy to enter the world to come, and concerning whom it is written: “Unto you that fear my name shall the sun of righteousness arise with healing in his wings” (Mal. 3, 20).’