[פרשת המן] (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס"א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, BEHOLD I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Judah quoted here the verse: Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble (Ps. 41, 2). ‘These words’, he said, ‘have been applied to a man who is lying dangerously ill. Such a one is a prisoner of the King-his neck yoked and his feet in chains. On either side warders keep guard over him. His limbs war with one another, and he is unable to eat.’

בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. But in his helplessness a guardian angel is appointed to watch over him and to intercede on his behalf before the King, recalling all his virtues and any good deed that he may have done. Happy is then the counsellor who teaches the afflicted one the way of life so that he may be delivered from judgement and be brought back to his Lord;

וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. he becomes an intercessor for him above. And what will be his reward? “The Lord will deliver him in time of trouble”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. R. Hiya said: ‘I have often wondered at the words, “For the Lord heareth the poor” (Ps. 69, 34). Does He then hear only the poor?’ R. Simeon replied: ‘These words signify that the poor are indeed nearer to the King than all others, for it is written, “a broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ps. 51, 18) and no one in the world is so broken in heart as the poor man. Mark this! Most human beings appear before the Holy One in body and in soul, but the poor man presents himself before the Throne of the Most High in soul only, and the Holy One is nearer to the soul than to the body.’

לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע"ט ע"א וקמ"ד ע"א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. When R. Jesse came again to the house of that poor man the latter said: “By thy life, Rabbi! My soul had actually left my body and was conducted to the Palace of the King and brought before His Throne; and it would fain have remained there for ever, only God desired to give thee the merit of restoring me to life. I heard them proclaim in the highest courts of Heaven: “R. Jesse’s spirit shall have its abode in a holy chamber which the members of the Fellowship will occupy at their awakening”, and three thrones were prepared for thee and for thy friends.’ From that time the neighbours of the poor man looked after him.

תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר' יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. A similar tale is told of R. Isaac. One day he was walking along the highway when a poor man passed him, having in his hand half a mea (small coin) in silver. He said to R. Isaac: ‘Save, I pray thee, my life and the life of my sons and daughters.’ Said R. Isaac: ‘How can I do this, seeing that I possess no more than half a mea?’ ‘Nevertheless,’ the poor man replied, ‘two half meas are better than one.’ So R. Isaac took out his coin and gave it to the man.

אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי"ח ע"א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. Later, R. Isaac dreamt that he was walking by the sea in a strange place, and some persons wanted to throw him into it, and then he saw R. Simeon stretching out his hand to him, and the poor man whom he had assisted came up and pulled him out, and brought him safe and sound to R. Simeon. When he awoke, the verse: “Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble” came automatically to his lips.

וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא. Every day dew from the Holy Ancient One drops into the “Lesser Countenance” and all the holy apple-fields are blessed. It also descends to those below; and it provides spiritual food for the holy angels, to each rank according to its capacity of perception. It was this food of which the Israelites partook in the wilderness: “each of them ate the food of celestial princes” (abirim) (Ps. 58, 26).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין. Said R. Simeon: ‘Even at this time there are those who partake of similar food, and that in a double measure. And who are they? Fellows of the mystic lore, who study the Torah day and night.

תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר. See now, when the Israelites went out of Egypt into the desert, uniting themselves with the Holy King, when the sign of the Covenant was manifested in them in its fulness, they were granted a more spiritual, more supernal food than the “unleavened bread” which they ate immediately after they left Egypt; for of the manna it says: “I will rain bread from heaven for you.” It was indeed heavenly food, emanating from the sphere called “heaven”. But the sons of Wisdom, namely, the students of the Torah, derive their nourishment from a still higher region, the sphere of Wisdom, as it is written: “Wisdom keeps alive her owners” (Eccl. 7, 12).’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס"א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. If that is so,’ asked R. Eleazar, ‘why are they more frail than ordinary men?’ R. Simeon replied: ‘That is a good question, and the answer is as follows.

תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים. Ordinary food, by which the majority of people are nourished, is constituted of the elements of heaven and earth, and is therefore of a gross, material quality; the unleavened bread, which was eaten by the Israelites when they left Egypt, emanated from the sphere of “Judgement” and was somewhat subtler in quality; the manna was a still finer food, emanating from the sphere of “Heaven”, and was assimilated by the soul more than by the body-“angels’ bread”;

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה. בְּגִינֵי כַּךְ חָלִישׁ גּוּפָא דְּחַבְרַיָּיא, יַתִּיר מִבְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא לָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל. וְאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, מֵאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, יַקִּירָא מִכֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ הַהוּא מְזוֹנָא דָּקִיק מִן דְּקִיקָא, יַתִּיר מִכֹּלָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּגוּפָא, דְּיָכִיל לְאִתְּזָנָא בִּמְזוֹנָא דְּנַפְשָׁא. but the food of those absorbed in the Torah nourishes only the soul and the spirit, but not the body, coming as it does from the sphere of “Wisdom”, from the highest and most glorious supernal region. Hence it is hardly to be wondered at that Wisdom’s children are more frail than other men, for they do not eat the food of the body at all. Truly, “Wisdom keeps alive her owners”! Blessed is that body which can derive benefit from the food of the soul!’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס"א דכלא) R. Eleazar thereupon remarked: ‘It is indeed so, but where do we find these foods in our days?’ R. Simeon replied: ‘This is also a good question,and the real answer is this. First, there is the food for the whole of humanity, natural food for ordinary men.

מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי י״א:י״ז) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי. Then there is the food which emanates from the sphere of “righteousness” (zedek), the food of the poor, which is turned into “beneficence” (zedakah), both to him who gives and to him who receives: “righteousness” is turned into “mercy” (hesed), and “a man of mercy does good to his own soul” (Prov. 11, 17).

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ', דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא) A more supernal food is the one by which sick people are nourished, the food of the Holy One, as it says: “The Lord will strengthen him upon the bed of languishing” (Ps. 41, 4)-as it were sacrificial food, concerning which it says, “To sacrifice unto me fat and blood” (Ezek. 44, 15).

מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס"א מההוא אתר דאקרי נועם יי'.) Then there is the food of spirits and souls, a supernal, holy, and precious food, emanating from the “Pleasantness of the Lord”.

וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ"ז ע"ב, ויקרא קפ"ו ע"ב וקצ"ב ע"ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא. The subtlest and most precious food, however, is, as I have said, that by which the students devoted to the Torah are sustained; for the Torah emanates from the sphere of the Supernal Wisdom, and those whose minds are centred in her enter into the very essence of Wisdom, and their nourishment is derived from that holy source.’

אָתָא ר' אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ. Then came R. Eleazar and kissed R. Simeon’s hand, and said: ‘I am truly blessed to hear such words! Blessed are the righteous who meditate on the Torah day and night I Blessed are they in this world, and blessed are they in the world to come! Truly, “He is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20).’

(שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס"א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס"א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ. BEHOLD, I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Jose meditated here on the verse: “Thou openest thine hand and satisfiest every living thing according to thy will” (Ps. 145, 16). ‘In the preceding verse,’ he said, ‘it is written: “The eyes of all wait upon thee, and thou givest them their meat in due season”. All living beings wait upon, and lift up their eyes to the Holy One for food, but the “sons of Faith” must not merely wait, but also pray for their daily bread.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה' יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם. Such prayer has the power of bringing blessing every day upon the Tree whence all nourishment for body and soul emanates. Thus even when he has a sufficiency of food, a man of faith ought to pray for “daily bread” in order that through him there may be each day an increase of blessing in heaven, and this is the meaning of the words, “Blessed be the Lord by day’.

ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ'. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא. For this reason it is not right to cook food on one day for the next, so that one day should not interfere with another in regard to blessings above. Therefore it says concerning the manna: “The people shall go out and gather a day’s portion every day” (Ex. 16, 4); except on the sixth day, when they prepared for the Sabbath (Ibid. 5). Prayer for daily bread secures the favour of the Holy Ancient One, so that food is distributed to all, and the one who prays thus is indeed a “faithful son”, a son through whose cooperation blessings are found in heaven.

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי. R. Abba dwelt on the verse: “The Lord taketh pleasure in them that fear him, in those that wait for his mercy” (Ps. 147, 11). ‘How much should one endeavour to walk in the way of the Holy King and in the ways of the T orah, in order to become the medium of blessing to all, to those above and to those below!

דְּתַנְיָא, מַאידִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אֶתְפָּאָר ודַּאי. מַאי מַשְׁמַע. דִּבְגִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאַר לְעֵילָּא. וּמַאי פְּאֵרָא דִּילֵיהּ. דְּאִתְחַבָּשׁ בִּתְפִילִין, דְּמִתְחַבְּרָא גַּוְונִי לְאִתְפָּאַרָא. Merely because they were not sons of Faith. They are the prototypes of all those who have no faith in the Holy One, blessed be He, and have no desire to meditate on His ways: they likewise labour day and night for food, in fear that they may be short of bread-all because they are not of the faithful. Thus “the people roamed about and gathered” and “ground it”, making diverse foolish efforts and labouring greatly. And what did all their trouble avail them? Only this: “and the taste of it was the taste of fresh oil” (Ibid.). No other flavour rewarded them. Why? Because they were not sons of Faith. As to the actual taste of the manna, some say it was of paste mixed with oil; some, that it was only like paste in that it could be variously moulded and pounded; R. Judah said that it was indeed only the flavour of fresh oil.’

תָּאנָא, רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, רוֹצֶה יְיָ' בִּירֵאָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, אֶלָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמַר, אַפִּיק הַאי רָצוֹן, וּמִתְרָעֵי (נ"א ואתידע) בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאָיו דְּדָחֲלִין לֵיהּ. וּמַאן אִינּוּן יְרֵאָיו דְּאַפִּיק לוֹן הַאי רָצוֹן. הָדַר וְאָמַר, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, אִינּוּן דִּמְצָפָאן וּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְמִבָּעֵי מְזוֹנַיְיהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. For the Lord dispenses favour (rozeh eth) to them that fear Him, and those who fear Him are those “that wait for His mercy”, that is, who are entirely dependent on Him for their daily bread.’

רִבִּי יֵיסָא סָבָא, לָא אַתְקִין סְעוּדָתָא בְּכָל יוֹמָא, עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל מְזוֹנֵי. אָמַר, לָא נַתְקִין סְעוּדָתָא, עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא. לְבָתַר דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה מְחַכֶּה שַׁעֲתָא חֲדָא, אָמַר הָא עִידָן דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא. וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. R. Jesse the Elder never used to prepare his meal before praying for it. He was wont to say: ‘Let us ask the King first!’ Then he would wait for some time and say: ‘The time has arrived for the King to give us food; prepare the meal!’ This is the way of those who fear the Lord and are afraid of sin.

אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאַזְלִין עֲקִימִין בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ. (ישעיהו ה׳:י״א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. וְעַל דָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְחַסְדּוֹ דַּיְיקָא. (ס"א ובהא) אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ קָאָמַר, וְלֹא דְּבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר. As for the ungodly, it is not so with them, for their ways are crooked: “Woe unto them that rise up early in the morning, that they may follow strong drink” (Isa. 5, 11). But “The Lord taketh pleasure… in those that wait for His mercy”; and herein are the sons of faith different from others. Hence it is written: “The people shall gather a certain rate every day in his day, that I may prove them whether they will walk in my Torah or not.”

וְכָל כַּךְ לָמָּה. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא בְּכָאן אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִינּוּן אַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, בָּתַר דְּשָׂבַע נַפְשֵׁיהּ מִלְּצַלֵּי וּלְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. The peculiar expression “in his day” indicates that the sons of faith are known by their “daily” walking in the straight way of the Torah. R. Isaac found the same truth in the following verse: “The righteous eateth to the satisfaction of his soul” (Prov. 13, 25), which he interpreted to mean: “The righteous has his meal only after he has satisfied his soul with prayer and study.”

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד לָא יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אַבְחִין בֵּין אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּבֵין אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּלָאו אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וְלָא קַיְימִין בְּאוֹרַיְיתָא. וּבַמֶּה אַבְחִין לוֹן. בַּמָּן. כְּמָה דְּאִתְּמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, רָשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְשִׁימוּ דְּכִתְרָא דְּחֶסֶ"ד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל דָּא לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, אַעְדֵּי מִנַּיְיהוּ כִּתְרָא עִלָּאָה דָּא. וּמָנָא אַכְרִיז וְאָמַר, (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסַר. וְעִם כָּל דָּא לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. Said R. Simeon: ‘Observe that before the Holy One gave Israel the Torah He tried them to see who would be a son of faith and who would not be. How did He try them? By the manna. All those who were found to be sons of faith were signed with the sign of the crown of Grace by the Holy One Himself; and from those who were not found to be thus, this supernal crown was withheld.

תָּאנָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִימוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ז) וַיָּבוֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וְגו'. וְאִתְתָּקַּף אִילָנָא קַדִּישָׁא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאִתְתָּקַּף בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. It has been said at that hour Israel was perfected below according to her prototype above, for it is written, “and they came to Elim, where were twelve wells of water and threescore and ten palm trees” (Ex. 15, 27). Now the Holy Tree¹Tifereth. spreads to twelve boundaries on the four quarters of the earth, and to seventy branches closely intertwined, so that what was above should have here its counterpart below.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נָטִיף טַלָּא קַדִּישָׁא, מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה, וּמַלְיָא לְרֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וּמֵהַהוּא טַלָּא דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, הֲוָה נָגִיד וְנָחִית מָנָא לְתַתָּא. וְכַד הֲוָה נָחִית, הֲוָה מִתְפְּרַשׁ גְּלִידִין גְּלִידִין, וְאַקְרִישׁ לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ. At that hour holy dew dropped down from the Hidden Most Ancient One and filled the head of the Lesser Countenance, the place which is called “Heaven”. From this dew of the supernal holy light the manna descended, and in so doing dispersed itself into flakes and became solidified “as thin as the hoar frost on the ground” (Ex. 16, 14).

כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. And all the sons of the Faith went out, gathered it, and praised the Holy Name for it. The manna diffused the scents of all the spices of the Garden of Eden, through which it had passed in descending. Each one found in the manna the taste he most desired; and as he ate he blessed the Supernal Holy King for His goodness, and was himself blessed with understanding of the Supernal Wisdom. Therefore that generation was called “the generation of knowledge”.

וּכְדֵין מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעוֹי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל וְיָדַע לְעֵילָּא, וְאִסְתָּכֵי בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל דָּא אִקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, וּלְהוֹן אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ, וּלְמִנְדַּע אָרְחָהָא. These were the sons of Faith, and to them was given the privilege of contemplating and comprehending the holy Torah.

וְאִינּוּן דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר י״א:ח׳) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַאי שָׁטוּ. שְׁטוּתָא הֲווֹ נַסְבֵּי לְגַרְמַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה וְגוֹ'. מַאן אַטְרַח לוֹן כָּל הַאי. אֶלָּא דְּאִינּוּן לָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. But of those who were not truly faithful it is written, “and the people roamed about (shatu) and gathered (the manna)” (Num. 11, 8). The word “shatu” (roamed about) indicates that these people allowed “stupidity” (shatuta) to enter into them, because they were not sons of Faith.

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. In this way, those who did not have faith in the Holy One of Blessing, who did not want to gaze upon [the Torah's] paths, they wanted to trouble themselves all day after food, day and night, for perhaps there wouldn't come up into their hand a loaf of bread. What brought this upon them? It was because they were not faithful ones.

אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. And what do we read of them? “And they ground it in mills or beat it in a mortar” (Ibid.). Why should they have gone to all this trouble all men can apply it to themselves in all generations. Whoever prays before the Holy King must do so from the depths of his soul so that his heart may be wholly turned to God and his whole mind be concentrated upon his prayer. David had already said “I seek thee with my whole heart” (Ps. 119, 10). Why, then, should he now go further and say “out of the depths”?

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא. The reason is that when a man prays before the King he should concentrate mind and heart on the source of all sources, in order to draw blessings from the depth of the “Cistern”, from the source of all life, from the “stream coming out of Eden” (Gen. 2, 19), which “maketh glad the city of God” (Ps. 46, 5). Prayer is the drawing of this blessing from above to below; for when the Ancient One,

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ. R. Isaac said: ‘It is written: GATHER OF IT EVERY MAN ACCORDING TO HIS EATING (okhlo). Did, then, the one who ate little gather little, and the one who ate much gather much? Is it not written, “he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack” (Ex. 26, 18)? The term “okhlo”, however, signifies that they gathered according to the number of the consumers.

מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם. It was in this way. Two men would dispute concerning a servant, each one saying that she or he was his, and they would take their controversy to Moses that he might decide it. He would say to each: “How many persons have you in your family?” and having ascertained this, he commanded: “To-morrow let everyone gather the manna according to the number of his people, and bring it all to me.” Next morning they would come to Moses, and he counted for every person of each house an omer; having done which he found that one of the disputants had yet another omer over and above those which were the portion of the number of his household, which proved that the servant was his. Hence it says: “An omer for every man, according to the number of your persons” (V. 12).’

אָמַר ר' (נ"א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ'. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ' יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ' דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל. AT EVEN THEN YE SHALL KNOW…. Said R. Jose: ‘How were they to know? We may explain as follows. It has been taught that every day the judgements of the Holy One, blessed be He are manifested, and in the morning Grace predominates in the world, but at the time called “evening” Justice rules in the world, and for this reason, as we have learnt, Isaac instituted the afternoon prayer. Therefore it says: “In the evening ye shall know”; that is, when Judgement is awakened in the world you shall know that by the power of that Judgement God has brought you out from the land of Egypt; whereas “in the morning ye shall perceive the glory of the Lord”, for all that time Grace is awakened in the world, and shall indeed bring down food for you, and “ye shall be given food to eat”.’

ר' חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ'. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ', כְּבוֹד יְיָ' הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ' אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘Not so! The true meaning of the passage is the opposite, viz. that when the children of Israel said, “when we sat by the flesh pots, etc.” (Ex. 16, 3), then was awakened the attribute of Justice, symbolized by the “evening”; but nevertheless Grace also awakened with it, as it says, “ye shall know that the Lord brought you out of the land of Egypt”, i.e. you shall know the Grace He showed you in the hour of judgement by bringing you out of Egypt. “In the morning you shall see the glory of the Lord”; and we know what is meant by “Glory”. And why all this? For that He heareth your murmurings against the Lord.’

אָמַר ר' יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Said R. Jose: ‘The Holy One does not alter His judgements; it is the wicked in the world who turn Mercy to Judgement, as we have already made clear.’

תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. R. Eleazar taught that in the coming age the righteous shall eat of this manna, but of a much higher quality, a quality which was never seen in this world, as it is written: “To behold the beauty of the Lord and to visit his Temple” (Ps. 27, 4); “Eye hath not seen… what he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 4).

(שמות ט״ז:כ״ט) רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. ר' חִזְקִיָּה פָּתַח (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ'. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת סָתַם, וְלָא פָּרִישׁ מַאן אָמָרוּ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, דִּזְמִינִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵימַר, דְּזַמִּין הַאי שִׁיר לְמֵימְרֵיהּ לְדָרֵי עָלְמָא. R. Hezekiah discoursed on the verse: “A song of degrees. Out of the depth have I cried unto thee” (Ps. 130, 1, 2). ‘This Psalm’, he said, ‘is anonymous, because All-hidden, wishes to bless the universe, He lets His gifts of Grace congregate in that supernal depth, from where they are to be drawn, through human prayer, into the “Cistern”, so that all the streams and brooks may be filled therefrom.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. AND MOSES SAID UNTO THEM, LET NO MAN LEAVE OF IT UNTIL THE MORNLNG. R. Judah said: Every day the world is blessed through that superior day, the Seventh. For the six Days receive blessing from the seventh, and each dispenses the blessing so received on its own day, but not on the next.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ. Hence the Israelites were commanded not to leave of the manna till the morning.

בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ"א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא. The sixth day has more blessing than the rest, for on this day, as R. Eleazar has said, the Shekinah prepares the table for the King. Hence the sixth day has two portions, one for itself and one in preparation for the joy of the union of the King with the Shekinah,

וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. which takes place on Sabbath night, and from which all the six days of the week derive their blessing. For that reason the table has to be prepared on the Sabbath night, so that when the blessings descend from above they may find something on which to rest, as it were, for “no blessing rests on an empty table”. Those who are aware of this mystery of the union of the Holy One with the Shekinah on Sabbath night consider, therefore, this time the most appropriate one for their own marital union.

רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ' וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי. SEE FOR THAT THE LORD HATH GIVEN YOU THE SABBATH. What is the meaning of the word “Sabbath”? The day in which all the other days rest, the day which comprises the other days, and from which they derive blessing. R. Jose said: ‘The Community of Israel is also called “Sabbath”, for she is God’s spouse. That is why the Sabbath is called “Bride”, and it is written, “Ye shall keep the Sabbath, for it is holy unto you” (Ex. 31, 13): it is holy to you, but not to other nations; “it is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 5, 17): it is Israel’s eternal heritage.

כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה. ABIDE YE EVERY MAN IN HIS PLACE, LET NO MAN GO OUT OF HIS PLACE ON THE SEVENTH DAY. This “place” is the “Place” where it is right to walk. The inner meaning of the word is as in the verse: “Put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground” (Ex. 3, 5): the noted Place (i.e. stage of contemplation) where one is aware of the Supernal Glory.

וּבְגִין כַּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ, דְּקָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטּוּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוּק מִנֵּיהּ בְּפוּמֵיהּ מִלּוּלָא (ע"א ע"ב) דְּחוֹל, בְּגִין דְּאִי יִפּוּק מִנֵּיהּ, קָא מְחַלֵּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּידוֹי בְּעוֹבַדְתָּא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין. כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִינּוּן. Therefore when man adorns himself with the supernal holy Crown (i.e. celebrates the Sabbath), he must take great care not to utter any word which might profane the Sabbath, and similarly to guard his hands and also his feet, so as not to walk beyond the permissible limit of the two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יַקִּירָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּהָא לְבַר מִנֵּיהּ, אֱלהִים אֲחֵרִים נִינְהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ', דָּא כָּבוֹד דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא. דָּא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבָּת, בְּגִין כַּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Again, the “place” here refers to the glorious Place of Holiness, outside of which are “strange gods”. “Blessed be the glory of the Lord” is the Supernal Glory; “from His place” is the terrestrial Glory. This is the secret of the Sabbatic Crown. Therefore: “let no man go out of his place on the seventh day”. Blessed is the lot of him who is worthy of the glory of the Sabbath: blessed in this world and blessed in the world to come.

[פרשת המן] (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס"א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, BEHOLD I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Judah quoted here the verse: Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble (Ps. 41, 2). ‘These words’, he said, ‘have been applied to a man who is lying dangerously ill. Such a one is a prisoner of the King-his neck yoked and his feet in chains. On either side warders keep guard over him. His limbs war with one another, and he is unable to eat.’

בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. But in his helplessness a guardian angel is appointed to watch over him and to intercede on his behalf before the King, recalling all his virtues and any good deed that he may have done. Happy is then the counsellor who teaches the afflicted one the way of life so that he may be delivered from judgement and be brought back to his Lord;

וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. he becomes an intercessor for him above. And what will be his reward? “The Lord will deliver him in time of trouble”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. R. Hiya said: ‘I have often wondered at the words, “For the Lord heareth the poor” (Ps. 69, 34). Does He then hear only the poor?’ R. Simeon replied: ‘These words signify that the poor are indeed nearer to the King than all others, for it is written, “a broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ps. 51, 18) and no one in the world is so broken in heart as the poor man. Mark this! Most human beings appear before the Holy One in body and in soul, but the poor man presents himself before the Throne of the Most High in soul only, and the Holy One is nearer to the soul than to the body.’

מִסְכְּנָא חַד הֲוָה בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דְּר' יֵיסָא, וְלָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף, וְלָא תַּקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא, יוֹמָא חַד חָלַּשׁ, עָאל עָלֵיהּ רִבִּי יֵיסָא, שָׁמַע חַד קָלָא דְּאָמַר, טִילְקָא טִילְקָא, הָא נַפְשָׁא פַּרְחָא גַּבָּאי, וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי. וַוי לִבְנִי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְּיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא, שַׁדֵּי בְּפוּמֵיהּ, מַיָּא דְּגַרְגְּרִין, אַפוּתָא דְּקוּנְטָא (ס"א דקופתא) אִתְבְּזַע זִיִעָא בְּאַנְפּוֹי, וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ. At one time there lived in the neighbourhood of R. Jesse a poor man of whom no one took any notice; and to beg he was ashamed. One day he fell ill, and R. Jesse went to visit him. And as he sat by the sick man’s bedside the Rabbi heard a voice saying: “Wheel,¹i. e. the wheel of destiny. wheel, a soul is flying to me before its rightful time has come! Woe unto his fellow townsmen that none were found among them to sustain him, that he might live!” R. Jesse, having heard these words, stood up and put into the mouth of the sick man the water of a certain herb, bidding him drink; and this made him so to sweat that the illness left him and he recovered.

לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע"ט ע"א וקמ"ד ע"א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. When R. Jesse came again to the house of that poor man the latter said: “By thy life, Rabbi! My soul had actually left my body and was conducted to the Palace of the King and brought before His Throne; and it would fain have remained there for ever, only God desired to give thee the merit of restoring me to life. I heard them proclaim in the highest courts of Heaven: “R. Jesse’s spirit shall have its abode in a holy chamber which the members of the Fellowship will occupy at their awakening”, and three thrones were prepared for thee and for thy friends.’ From that time the neighbours of the poor man looked after him.

תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר' יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. A similar tale is told of R. Isaac. One day he was walking along the highway when a poor man passed him, having in his hand half a mea (small coin) in silver. He said to R. Isaac: ‘Save, I pray thee, my life and the life of my sons and daughters.’ Said R. Isaac: ‘How can I do this, seeing that I possess no more than half a mea?’ ‘Nevertheless,’ the poor man replied, ‘two half meas are better than one.’ So R. Isaac took out his coin and gave it to the man.

אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי"ח ע"א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. Later, R. Isaac dreamt that he was walking by the sea in a strange place, and some persons wanted to throw him into it, and then he saw R. Simeon stretching out his hand to him, and the poor man whom he had assisted came up and pulled him out, and brought him safe and sound to R. Simeon. When he awoke, the verse: “Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble” came automatically to his lips.

וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא. Every day dew from the Holy Ancient One drops into the “Lesser Countenance” and all the holy apple-fields are blessed. It also descends to those below; and it provides spiritual food for the holy angels, to each rank according to its capacity of perception. It was this food of which the Israelites partook in the wilderness: “each of them ate the food of celestial princes” (abirim) (Ps. 58, 26).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין. Said R. Simeon: ‘Even at this time there are those who partake of similar food, and that in a double measure. And who are they? Fellows of the mystic lore, who study the Torah day and night.

תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר. See now, when the Israelites went out of Egypt into the desert, uniting themselves with the Holy King, when the sign of the Covenant was manifested in them in its fulness, they were granted a more spiritual, more supernal food than the “unleavened bread” which they ate immediately after they left Egypt; for of the manna it says: “I will rain bread from heaven for you.” It was indeed heavenly food, emanating from the sphere called “heaven”. But the sons of Wisdom, namely, the students of the Torah, derive their nourishment from a still higher region, the sphere of Wisdom, as it is written: “Wisdom keeps alive her owners” (Eccl. 7, 12).’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס"א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. If that is so,’ asked R. Eleazar, ‘why are they more frail than ordinary men?’ R. Simeon replied: ‘That is a good question, and the answer is as follows.

תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים. Ordinary food, by which the majority of people are nourished, is constituted of the elements of heaven and earth, and is therefore of a gross, material quality; the unleavened bread, which was eaten by the Israelites when they left Egypt, emanated from the sphere of “Judgement” and was somewhat subtler in quality; the manna was a still finer food, emanating from the sphere of “Heaven”, and was assimilated by the soul more than by the body-“angels’ bread”;

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס"א דכלא) R. Eleazar thereupon remarked: ‘It is indeed so, but where do we find these foods in our days?’ R. Simeon replied: ‘This is also a good question,and the real answer is this. First, there is the food for the whole of humanity, natural food for ordinary men.

מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי י״א:י״ז) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי. Then there is the food which emanates from the sphere of “righteousness” (zedek), the food of the poor, which is turned into “beneficence” (zedakah), both to him who gives and to him who receives: “righteousness” is turned into “mercy” (hesed), and “a man of mercy does good to his own soul” (Prov. 11, 17).

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ', דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא) A more supernal food is the one by which sick people are nourished, the food of the Holy One, as it says: “The Lord will strengthen him upon the bed of languishing” (Ps. 41, 4)-as it were sacrificial food, concerning which it says, “To sacrifice unto me fat and blood” (Ezek. 44, 15).

מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס"א מההוא אתר דאקרי נועם יי'.) Then there is the food of spirits and souls, a supernal, holy, and precious food, emanating from the “Pleasantness of the Lord”.

וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ"ז ע"ב, ויקרא קפ"ו ע"ב וקצ"ב ע"ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא. The subtlest and most precious food, however, is, as I have said, that by which the students devoted to the Torah are sustained; for the Torah emanates from the sphere of the Supernal Wisdom, and those whose minds are centred in her enter into the very essence of Wisdom, and their nourishment is derived from that holy source.’

אָתָא ר' אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ. Then came R. Eleazar and kissed R. Simeon’s hand, and said: ‘I am truly blessed to hear such words! Blessed are the righteous who meditate on the Torah day and night I Blessed are they in this world, and blessed are they in the world to come! Truly, “He is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20).’

(שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס"א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס"א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ. BEHOLD, I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Jose meditated here on the verse: “Thou openest thine hand and satisfiest every living thing according to thy will” (Ps. 145, 16). ‘In the preceding verse,’ he said, ‘it is written: “The eyes of all wait upon thee, and thou givest them their meat in due season”. All living beings wait upon, and lift up their eyes to the Holy One for food, but the “sons of Faith” must not merely wait, but also pray for their daily bread.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה' יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם. Such prayer has the power of bringing blessing every day upon the Tree whence all nourishment for body and soul emanates. Thus even when he has a sufficiency of food, a man of faith ought to pray for “daily bread” in order that through him there may be each day an increase of blessing in heaven, and this is the meaning of the words, “Blessed be the Lord by day’.

ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ'. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא. For this reason it is not right to cook food on one day for the next, so that one day should not interfere with another in regard to blessings above. Therefore it says concerning the manna: “The people shall go out and gather a day’s portion every day” (Ex. 16, 4); except on the sixth day, when they prepared for the Sabbath (Ibid. 5). Prayer for daily bread secures the favour of the Holy Ancient One, so that food is distributed to all, and the one who prays thus is indeed a “faithful son”, a son through whose cooperation blessings are found in heaven.

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי. R. Abba dwelt on the verse: “The Lord taketh pleasure in them that fear him, in those that wait for his mercy” (Ps. 147, 11). ‘How much should one endeavour to walk in the way of the Holy King and in the ways of the T orah, in order to become the medium of blessing to all, to those above and to those below!

דְּתַנְיָא, מַאידִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אֶתְפָּאָר ודַּאי. מַאי מַשְׁמַע. דִּבְגִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאַר לְעֵילָּא. וּמַאי פְּאֵרָא דִּילֵיהּ. דְּאִתְחַבָּשׁ בִּתְפִילִין, דְּמִתְחַבְּרָא גַּוְונִי לְאִתְפָּאַרָא. Merely because they were not sons of Faith. They are the prototypes of all those who have no faith in the Holy One, blessed be He, and have no desire to meditate on His ways: they likewise labour day and night for food, in fear that they may be short of bread-all because they are not of the faithful. Thus “the people roamed about and gathered” and “ground it”, making diverse foolish efforts and labouring greatly. And what did all their trouble avail them? Only this: “and the taste of it was the taste of fresh oil” (Ibid.). No other flavour rewarded them. Why? Because they were not sons of Faith. As to the actual taste of the manna, some say it was of paste mixed with oil; some, that it was only like paste in that it could be variously moulded and pounded; R. Judah said that it was indeed only the flavour of fresh oil.’

תָּאנָא, רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, רוֹצֶה יְיָ' בִּירֵאָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, אֶלָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמַר, אַפִּיק הַאי רָצוֹן, וּמִתְרָעֵי (נ"א ואתידע) בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאָיו דְּדָחֲלִין לֵיהּ. וּמַאן אִינּוּן יְרֵאָיו דְּאַפִּיק לוֹן הַאי רָצוֹן. הָדַר וְאָמַר, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, אִינּוּן דִּמְצָפָאן וּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְמִבָּעֵי מְזוֹנַיְיהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. For the Lord dispenses favour (rozeh eth) to them that fear Him, and those who fear Him are those “that wait for His mercy”, that is, who are entirely dependent on Him for their daily bread.’

רִבִּי יֵיסָא סָבָא, לָא אַתְקִין סְעוּדָתָא בְּכָל יוֹמָא, עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל מְזוֹנֵי. אָמַר, לָא נַתְקִין סְעוּדָתָא, עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא. לְבָתַר דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה מְחַכֶּה שַׁעֲתָא חֲדָא, אָמַר הָא עִידָן דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא. וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. R. Jesse the Elder never used to prepare his meal before praying for it. He was wont to say: ‘Let us ask the King first!’ Then he would wait for some time and say: ‘The time has arrived for the King to give us food; prepare the meal!’ This is the way of those who fear the Lord and are afraid of sin.

אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאַזְלִין עֲקִימִין בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ. (ישעיהו ה׳:י״א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. וְעַל דָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְחַסְדּוֹ דַּיְיקָא. (ס"א ובהא) אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ קָאָמַר, וְלֹא דְּבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר. As for the ungodly, it is not so with them, for their ways are crooked: “Woe unto them that rise up early in the morning, that they may follow strong drink” (Isa. 5, 11). But “The Lord taketh pleasure… in those that wait for His mercy”; and herein are the sons of faith different from others. Hence it is written: “The people shall gather a certain rate every day in his day, that I may prove them whether they will walk in my Torah or not.”

וְכָל כַּךְ לָמָּה. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא בְּכָאן אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִינּוּן אַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, בָּתַר דְּשָׂבַע נַפְשֵׁיהּ מִלְּצַלֵּי וּלְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. The peculiar expression “in his day” indicates that the sons of faith are known by their “daily” walking in the straight way of the Torah. R. Isaac found the same truth in the following verse: “The righteous eateth to the satisfaction of his soul” (Prov. 13, 25), which he interpreted to mean: “The righteous has his meal only after he has satisfied his soul with prayer and study.”

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד לָא יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אַבְחִין בֵּין אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּבֵין אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּלָאו אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וְלָא קַיְימִין בְּאוֹרַיְיתָא. וּבַמֶּה אַבְחִין לוֹן. בַּמָּן. כְּמָה דְּאִתְּמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, רָשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְשִׁימוּ דְּכִתְרָא דְּחֶסֶ"ד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל דָּא לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, אַעְדֵּי מִנַּיְיהוּ כִּתְרָא עִלָּאָה דָּא. וּמָנָא אַכְרִיז וְאָמַר, (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסַר. וְעִם כָּל דָּא לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. Said R. Simeon: ‘Observe that before the Holy One gave Israel the Torah He tried them to see who would be a son of faith and who would not be. How did He try them? By the manna. All those who were found to be sons of faith were signed with the sign of the crown of Grace by the Holy One Himself; and from those who were not found to be thus, this supernal crown was withheld.

תָּאנָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִימוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ז) וַיָּבוֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וְגו'. וְאִתְתָּקַּף אִילָנָא קַדִּישָׁא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאִתְתָּקַּף בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. It has been said at that hour Israel was perfected below according to her prototype above, for it is written, “and they came to Elim, where were twelve wells of water and threescore and ten palm trees” (Ex. 15, 27). Now the Holy Tree¹Tifereth. spreads to twelve boundaries on the four quarters of the earth, and to seventy branches closely intertwined, so that what was above should have here its counterpart below.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נָטִיף טַלָּא קַדִּישָׁא, מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה, וּמַלְיָא לְרֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וּמֵהַהוּא טַלָּא דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, הֲוָה נָגִיד וְנָחִית מָנָא לְתַתָּא. וְכַד הֲוָה נָחִית, הֲוָה מִתְפְּרַשׁ גְּלִידִין גְּלִידִין, וְאַקְרִישׁ לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ. At that hour holy dew dropped down from the Hidden Most Ancient One and filled the head of the Lesser Countenance, the place which is called “Heaven”. From this dew of the supernal holy light the manna descended, and in so doing dispersed itself into flakes and became solidified “as thin as the hoar frost on the ground” (Ex. 16, 14).

כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. And all the sons of the Faith went out, gathered it, and praised the Holy Name for it. The manna diffused the scents of all the spices of the Garden of Eden, through which it had passed in descending. Each one found in the manna the taste he most desired; and as he ate he blessed the Supernal Holy King for His goodness, and was himself blessed with understanding of the Supernal Wisdom. Therefore that generation was called “the generation of knowledge”.

וּכְדֵין מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעוֹי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל וְיָדַע לְעֵילָּא, וְאִסְתָּכֵי בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל דָּא אִקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, וּלְהוֹן אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ, וּלְמִנְדַּע אָרְחָהָא. These were the sons of Faith, and to them was given the privilege of contemplating and comprehending the holy Torah.

וְאִינּוּן דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר י״א:ח׳) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַאי שָׁטוּ. שְׁטוּתָא הֲווֹ נַסְבֵּי לְגַרְמַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה וְגוֹ'. מַאן אַטְרַח לוֹן כָּל הַאי. אֶלָּא דְּאִינּוּן לָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. But of those who were not truly faithful it is written, “and the people roamed about (shatu) and gathered (the manna)” (Num. 11, 8). The word “shatu” (roamed about) indicates that these people allowed “stupidity” (shatuta) to enter into them, because they were not sons of Faith.

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. In this way, those who did not have faith in the Holy One of Blessing, who did not want to gaze upon [the Torah's] paths, they wanted to trouble themselves all day after food, day and night, for perhaps there wouldn't come up into their hand a loaf of bread. What brought this upon them? It was because they were not faithful ones.

אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. And what do we read of them? “And they ground it in mills or beat it in a mortar” (Ibid.). Why should they have gone to all this trouble all men can apply it to themselves in all generations. Whoever prays before the Holy King must do so from the depths of his soul so that his heart may be wholly turned to God and his whole mind be concentrated upon his prayer. David had already said “I seek thee with my whole heart” (Ps. 119, 10). Why, then, should he now go further and say “out of the depths”?

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא. The reason is that when a man prays before the King he should concentrate mind and heart on the source of all sources, in order to draw blessings from the depth of the “Cistern”, from the source of all life, from the “stream coming out of Eden” (Gen. 2, 19), which “maketh glad the city of God” (Ps. 46, 5). Prayer is the drawing of this blessing from above to below; for when the Ancient One,

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ. R. Isaac said: ‘It is written: GATHER OF IT EVERY MAN ACCORDING TO HIS EATING (okhlo). Did, then, the one who ate little gather little, and the one who ate much gather much? Is it not written, “he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack” (Ex. 26, 18)? The term “okhlo”, however, signifies that they gathered according to the number of the consumers.

מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם. It was in this way. Two men would dispute concerning a servant, each one saying that she or he was his, and they would take their controversy to Moses that he might decide it. He would say to each: “How many persons have you in your family?” and having ascertained this, he commanded: “To-morrow let everyone gather the manna according to the number of his people, and bring it all to me.” Next morning they would come to Moses, and he counted for every person of each house an omer; having done which he found that one of the disputants had yet another omer over and above those which were the portion of the number of his household, which proved that the servant was his. Hence it says: “An omer for every man, according to the number of your persons” (V. 12).’

אָמַר ר' (נ"א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ'. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ' יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ' דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל. AT EVEN THEN YE SHALL KNOW…. Said R. Jose: ‘How were they to know? We may explain as follows. It has been taught that every day the judgements of the Holy One, blessed be He are manifested, and in the morning Grace predominates in the world, but at the time called “evening” Justice rules in the world, and for this reason, as we have learnt, Isaac instituted the afternoon prayer. Therefore it says: “In the evening ye shall know”; that is, when Judgement is awakened in the world you shall know that by the power of that Judgement God has brought you out from the land of Egypt; whereas “in the morning ye shall perceive the glory of the Lord”, for all that time Grace is awakened in the world, and shall indeed bring down food for you, and “ye shall be given food to eat”.’

ר' חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ'. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ', כְּבוֹד יְיָ' הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ' אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘Not so! The true meaning of the passage is the opposite, viz. that when the children of Israel said, “when we sat by the flesh pots, etc.” (Ex. 16, 3), then was awakened the attribute of Justice, symbolized by the “evening”; but nevertheless Grace also awakened with it, as it says, “ye shall know that the Lord brought you out of the land of Egypt”, i.e. you shall know the Grace He showed you in the hour of judgement by bringing you out of Egypt. “In the morning you shall see the glory of the Lord”; and we know what is meant by “Glory”. And why all this? For that He heareth your murmurings against the Lord.’

אָמַר ר' יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Said R. Jose: ‘The Holy One does not alter His judgements; it is the wicked in the world who turn Mercy to Judgement, as we have already made clear.’

תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. R. Eleazar taught that in the coming age the righteous shall eat of this manna, but of a much higher quality, a quality which was never seen in this world, as it is written: “To behold the beauty of the Lord and to visit his Temple” (Ps. 27, 4); “Eye hath not seen… what he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 4).

(שמות ט״ז:כ״ט) רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. ר' חִזְקִיָּה פָּתַח (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ'. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת סָתַם, וְלָא פָּרִישׁ מַאן אָמָרוּ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, דִּזְמִינִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵימַר, דְּזַמִּין הַאי שִׁיר לְמֵימְרֵיהּ לְדָרֵי עָלְמָא. R. Hezekiah discoursed on the verse: “A song of degrees. Out of the depth have I cried unto thee” (Ps. 130, 1, 2). ‘This Psalm’, he said, ‘is anonymous, because All-hidden, wishes to bless the universe, He lets His gifts of Grace congregate in that supernal depth, from where they are to be drawn, through human prayer, into the “Cistern”, so that all the streams and brooks may be filled therefrom.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. AND MOSES SAID UNTO THEM, LET NO MAN LEAVE OF IT UNTIL THE MORNLNG. R. Judah said: Every day the world is blessed through that superior day, the Seventh. For the six Days receive blessing from the seventh, and each dispenses the blessing so received on its own day, but not on the next.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ. Hence the Israelites were commanded not to leave of the manna till the morning.

בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ"א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא. The sixth day has more blessing than the rest, for on this day, as R. Eleazar has said, the Shekinah prepares the table for the King. Hence the sixth day has two portions, one for itself and one in preparation for the joy of the union of the King with the Shekinah,

וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. which takes place on Sabbath night, and from which all the six days of the week derive their blessing. For that reason the table has to be prepared on the Sabbath night, so that when the blessings descend from above they may find something on which to rest, as it were, for “no blessing rests on an empty table”. Those who are aware of this mystery of the union of the Holy One with the Shekinah on Sabbath night consider, therefore, this time the most appropriate one for their own marital union.

רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ' וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי. SEE FOR THAT THE LORD HATH GIVEN YOU THE SABBATH. What is the meaning of the word “Sabbath”? The day in which all the other days rest, the day which comprises the other days, and from which they derive blessing. R. Jose said: ‘The Community of Israel is also called “Sabbath”, for she is God’s spouse. That is why the Sabbath is called “Bride”, and it is written, “Ye shall keep the Sabbath, for it is holy unto you” (Ex. 31, 13): it is holy to you, but not to other nations; “it is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 5, 17): it is Israel’s eternal heritage.

כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה. ABIDE YE EVERY MAN IN HIS PLACE, LET NO MAN GO OUT OF HIS PLACE ON THE SEVENTH DAY. This “place” is the “Place” where it is right to walk. The inner meaning of the word is as in the verse: “Put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground” (Ex. 3, 5): the noted Place (i.e. stage of contemplation) where one is aware of the Supernal Glory.

וּבְגִין כַּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ, דְּקָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטּוּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוּק מִנֵּיהּ בְּפוּמֵיהּ מִלּוּלָא (ע"א ע"ב) דְּחוֹל, בְּגִין דְּאִי יִפּוּק מִנֵּיהּ, קָא מְחַלֵּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּידוֹי בְּעוֹבַדְתָּא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין. כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִינּוּן. Therefore when man adorns himself with the supernal holy Crown (i.e. celebrates the Sabbath), he must take great care not to utter any word which might profane the Sabbath, and similarly to guard his hands and also his feet, so as not to walk beyond the permissible limit of the two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יַקִּירָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּהָא לְבַר מִנֵּיהּ, אֱלהִים אֲחֵרִים נִינְהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ', דָּא כָּבוֹד דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא. דָּא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבָּת, בְּגִין כַּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Again, the “place” here refers to the glorious Place of Holiness, outside of which are “strange gods”. “Blessed be the glory of the Lord” is the Supernal Glory; “from His place” is the terrestrial Glory. This is the secret of the Sabbatic Crown. Therefore: “let no man go out of his place on the seventh day”. Blessed is the lot of him who is worthy of the glory of the Sabbath: blessed in this world and blessed in the world to come.

[פרשת המן] (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס"א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, BEHOLD I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Judah quoted here the verse: Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble (Ps. 41, 2). ‘These words’, he said, ‘have been applied to a man who is lying dangerously ill. Such a one is a prisoner of the King-his neck yoked and his feet in chains. On either side warders keep guard over him. His limbs war with one another, and he is unable to eat.’

בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. But in his helplessness a guardian angel is appointed to watch over him and to intercede on his behalf before the King, recalling all his virtues and any good deed that he may have done. Happy is then the counsellor who teaches the afflicted one the way of life so that he may be delivered from judgement and be brought back to his Lord;

וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. he becomes an intercessor for him above. And what will be his reward? “The Lord will deliver him in time of trouble”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. R. Hiya said: ‘I have often wondered at the words, “For the Lord heareth the poor” (Ps. 69, 34). Does He then hear only the poor?’ R. Simeon replied: ‘These words signify that the poor are indeed nearer to the King than all others, for it is written, “a broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ps. 51, 18) and no one in the world is so broken in heart as the poor man. Mark this! Most human beings appear before the Holy One in body and in soul, but the poor man presents himself before the Throne of the Most High in soul only, and the Holy One is nearer to the soul than to the body.’

מִסְכְּנָא חַד הֲוָה בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דְּר' יֵיסָא, וְלָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף, וְלָא תַּקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא, יוֹמָא חַד חָלַּשׁ, עָאל עָלֵיהּ רִבִּי יֵיסָא, שָׁמַע חַד קָלָא דְּאָמַר, טִילְקָא טִילְקָא, הָא נַפְשָׁא פַּרְחָא גַּבָּאי, וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי. וַוי לִבְנִי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְּיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא, שַׁדֵּי בְּפוּמֵיהּ, מַיָּא דְּגַרְגְּרִין, אַפוּתָא דְּקוּנְטָא (ס"א דקופתא) אִתְבְּזַע זִיִעָא בְּאַנְפּוֹי, וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ. At one time there lived in the neighbourhood of R. Jesse a poor man of whom no one took any notice; and to beg he was ashamed. One day he fell ill, and R. Jesse went to visit him. And as he sat by the sick man’s bedside the Rabbi heard a voice saying: “Wheel,¹i. e. the wheel of destiny. wheel, a soul is flying to me before its rightful time has come! Woe unto his fellow townsmen that none were found among them to sustain him, that he might live!” R. Jesse, having heard these words, stood up and put into the mouth of the sick man the water of a certain herb, bidding him drink; and this made him so to sweat that the illness left him and he recovered.

לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע"ט ע"א וקמ"ד ע"א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. When R. Jesse came again to the house of that poor man the latter said: “By thy life, Rabbi! My soul had actually left my body and was conducted to the Palace of the King and brought before His Throne; and it would fain have remained there for ever, only God desired to give thee the merit of restoring me to life. I heard them proclaim in the highest courts of Heaven: “R. Jesse’s spirit shall have its abode in a holy chamber which the members of the Fellowship will occupy at their awakening”, and three thrones were prepared for thee and for thy friends.’ From that time the neighbours of the poor man looked after him.

תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר' יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. A similar tale is told of R. Isaac. One day he was walking along the highway when a poor man passed him, having in his hand half a mea (small coin) in silver. He said to R. Isaac: ‘Save, I pray thee, my life and the life of my sons and daughters.’ Said R. Isaac: ‘How can I do this, seeing that I possess no more than half a mea?’ ‘Nevertheless,’ the poor man replied, ‘two half meas are better than one.’ So R. Isaac took out his coin and gave it to the man.

אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי"ח ע"א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. Later, R. Isaac dreamt that he was walking by the sea in a strange place, and some persons wanted to throw him into it, and then he saw R. Simeon stretching out his hand to him, and the poor man whom he had assisted came up and pulled him out, and brought him safe and sound to R. Simeon. When he awoke, the verse: “Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble” came automatically to his lips.

וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא. Every day dew from the Holy Ancient One drops into the “Lesser Countenance” and all the holy apple-fields are blessed. It also descends to those below; and it provides spiritual food for the holy angels, to each rank according to its capacity of perception. It was this food of which the Israelites partook in the wilderness: “each of them ate the food of celestial princes” (abirim) (Ps. 58, 26).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין. Said R. Simeon: ‘Even at this time there are those who partake of similar food, and that in a double measure. And who are they? Fellows of the mystic lore, who study the Torah day and night.

תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר. See now, when the Israelites went out of Egypt into the desert, uniting themselves with the Holy King, when the sign of the Covenant was manifested in them in its fulness, they were granted a more spiritual, more supernal food than the “unleavened bread” which they ate immediately after they left Egypt; for of the manna it says: “I will rain bread from heaven for you.” It was indeed heavenly food, emanating from the sphere called “heaven”. But the sons of Wisdom, namely, the students of the Torah, derive their nourishment from a still higher region, the sphere of Wisdom, as it is written: “Wisdom keeps alive her owners” (Eccl. 7, 12).’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס"א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. If that is so,’ asked R. Eleazar, ‘why are they more frail than ordinary men?’ R. Simeon replied: ‘That is a good question, and the answer is as follows.

תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים. Ordinary food, by which the majority of people are nourished, is constituted of the elements of heaven and earth, and is therefore of a gross, material quality; the unleavened bread, which was eaten by the Israelites when they left Egypt, emanated from the sphere of “Judgement” and was somewhat subtler in quality; the manna was a still finer food, emanating from the sphere of “Heaven”, and was assimilated by the soul more than by the body-“angels’ bread”;

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה. בְּגִינֵי כַּךְ חָלִישׁ גּוּפָא דְּחַבְרַיָּיא, יַתִּיר מִבְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא לָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל. וְאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, מֵאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, יַקִּירָא מִכֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ הַהוּא מְזוֹנָא דָּקִיק מִן דְּקִיקָא, יַתִּיר מִכֹּלָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּגוּפָא, דְּיָכִיל לְאִתְּזָנָא בִּמְזוֹנָא דְּנַפְשָׁא. but the food of those absorbed in the Torah nourishes only the soul and the spirit, but not the body, coming as it does from the sphere of “Wisdom”, from the highest and most glorious supernal region. Hence it is hardly to be wondered at that Wisdom’s children are more frail than other men, for they do not eat the food of the body at all. Truly, “Wisdom keeps alive her owners”! Blessed is that body which can derive benefit from the food of the soul!’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס"א דכלא) R. Eleazar thereupon remarked: ‘It is indeed so, but where do we find these foods in our days?’ R. Simeon replied: ‘This is also a good question,and the real answer is this. First, there is the food for the whole of humanity, natural food for ordinary men.

מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי י״א:י״ז) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי. Then there is the food which emanates from the sphere of “righteousness” (zedek), the food of the poor, which is turned into “beneficence” (zedakah), both to him who gives and to him who receives: “righteousness” is turned into “mercy” (hesed), and “a man of mercy does good to his own soul” (Prov. 11, 17).

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ', דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא) A more supernal food is the one by which sick people are nourished, the food of the Holy One, as it says: “The Lord will strengthen him upon the bed of languishing” (Ps. 41, 4)-as it were sacrificial food, concerning which it says, “To sacrifice unto me fat and blood” (Ezek. 44, 15).

מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס"א מההוא אתר דאקרי נועם יי'.) Then there is the food of spirits and souls, a supernal, holy, and precious food, emanating from the “Pleasantness of the Lord”.

וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ"ז ע"ב, ויקרא קפ"ו ע"ב וקצ"ב ע"ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא. The subtlest and most precious food, however, is, as I have said, that by which the students devoted to the Torah are sustained; for the Torah emanates from the sphere of the Supernal Wisdom, and those whose minds are centred in her enter into the very essence of Wisdom, and their nourishment is derived from that holy source.’

אָתָא ר' אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ. Then came R. Eleazar and kissed R. Simeon’s hand, and said: ‘I am truly blessed to hear such words! Blessed are the righteous who meditate on the Torah day and night I Blessed are they in this world, and blessed are they in the world to come! Truly, “He is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20).’

(שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס"א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס"א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ. BEHOLD, I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Jose meditated here on the verse: “Thou openest thine hand and satisfiest every living thing according to thy will” (Ps. 145, 16). ‘In the preceding verse,’ he said, ‘it is written: “The eyes of all wait upon thee, and thou givest them their meat in due season”. All living beings wait upon, and lift up their eyes to the Holy One for food, but the “sons of Faith” must not merely wait, but also pray for their daily bread.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה' יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם. Such prayer has the power of bringing blessing every day upon the Tree whence all nourishment for body and soul emanates. Thus even when he has a sufficiency of food, a man of faith ought to pray for “daily bread” in order that through him there may be each day an increase of blessing in heaven, and this is the meaning of the words, “Blessed be the Lord by day’.

ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ'. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא. For this reason it is not right to cook food on one day for the next, so that one day should not interfere with another in regard to blessings above. Therefore it says concerning the manna: “The people shall go out and gather a day’s portion every day” (Ex. 16, 4); except on the sixth day, when they prepared for the Sabbath (Ibid. 5). Prayer for daily bread secures the favour of the Holy Ancient One, so that food is distributed to all, and the one who prays thus is indeed a “faithful son”, a son through whose cooperation blessings are found in heaven.

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי. R. Abba dwelt on the verse: “The Lord taketh pleasure in them that fear him, in those that wait for his mercy” (Ps. 147, 11). ‘How much should one endeavour to walk in the way of the Holy King and in the ways of the T orah, in order to become the medium of blessing to all, to those above and to those below!

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. In this way, those who did not have faith in the Holy One of Blessing, who did not want to gaze upon [the Torah's] paths, they wanted to trouble themselves all day after food, day and night, for perhaps there wouldn't come up into their hand a loaf of bread. What brought this upon them? It was because they were not faithful ones.

אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. And what do we read of them? “And they ground it in mills or beat it in a mortar” (Ibid.). Why should they have gone to all this trouble all men can apply it to themselves in all generations. Whoever prays before the Holy King must do so from the depths of his soul so that his heart may be wholly turned to God and his whole mind be concentrated upon his prayer. David had already said “I seek thee with my whole heart” (Ps. 119, 10). Why, then, should he now go further and say “out of the depths”?

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא. The reason is that when a man prays before the King he should concentrate mind and heart on the source of all sources, in order to draw blessings from the depth of the “Cistern”, from the source of all life, from the “stream coming out of Eden” (Gen. 2, 19), which “maketh glad the city of God” (Ps. 46, 5). Prayer is the drawing of this blessing from above to below; for when the Ancient One,

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ. R. Isaac said: ‘It is written: GATHER OF IT EVERY MAN ACCORDING TO HIS EATING (okhlo). Did, then, the one who ate little gather little, and the one who ate much gather much? Is it not written, “he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack” (Ex. 26, 18)? The term “okhlo”, however, signifies that they gathered according to the number of the consumers.

מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם. It was in this way. Two men would dispute concerning a servant, each one saying that she or he was his, and they would take their controversy to Moses that he might decide it. He would say to each: “How many persons have you in your family?” and having ascertained this, he commanded: “To-morrow let everyone gather the manna according to the number of his people, and bring it all to me.” Next morning they would come to Moses, and he counted for every person of each house an omer; having done which he found that one of the disputants had yet another omer over and above those which were the portion of the number of his household, which proved that the servant was his. Hence it says: “An omer for every man, according to the number of your persons” (V. 12).’

אָמַר ר' (נ"א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ'. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ' יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ' דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל. AT EVEN THEN YE SHALL KNOW…. Said R. Jose: ‘How were they to know? We may explain as follows. It has been taught that every day the judgements of the Holy One, blessed be He are manifested, and in the morning Grace predominates in the world, but at the time called “evening” Justice rules in the world, and for this reason, as we have learnt, Isaac instituted the afternoon prayer. Therefore it says: “In the evening ye shall know”; that is, when Judgement is awakened in the world you shall know that by the power of that Judgement God has brought you out from the land of Egypt; whereas “in the morning ye shall perceive the glory of the Lord”, for all that time Grace is awakened in the world, and shall indeed bring down food for you, and “ye shall be given food to eat”.’

ר' חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ'. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ', כְּבוֹד יְיָ' הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ' אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘Not so! The true meaning of the passage is the opposite, viz. that when the children of Israel said, “when we sat by the flesh pots, etc.” (Ex. 16, 3), then was awakened the attribute of Justice, symbolized by the “evening”; but nevertheless Grace also awakened with it, as it says, “ye shall know that the Lord brought you out of the land of Egypt”, i.e. you shall know the Grace He showed you in the hour of judgement by bringing you out of Egypt. “In the morning you shall see the glory of the Lord”; and we know what is meant by “Glory”. And why all this? For that He heareth your murmurings against the Lord.’

אָמַר ר' יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Said R. Jose: ‘The Holy One does not alter His judgements; it is the wicked in the world who turn Mercy to Judgement, as we have already made clear.’

תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. R. Eleazar taught that in the coming age the righteous shall eat of this manna, but of a much higher quality, a quality which was never seen in this world, as it is written: “To behold the beauty of the Lord and to visit his Temple” (Ps. 27, 4); “Eye hath not seen… what he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 4).

(שמות ט״ז:כ״ט) רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. ר' חִזְקִיָּה פָּתַח (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ'. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת סָתַם, וְלָא פָּרִישׁ מַאן אָמָרוּ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, דִּזְמִינִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵימַר, דְּזַמִּין הַאי שִׁיר לְמֵימְרֵיהּ לְדָרֵי עָלְמָא. R. Hezekiah discoursed on the verse: “A song of degrees. Out of the depth have I cried unto thee” (Ps. 130, 1, 2). ‘This Psalm’, he said, ‘is anonymous, because All-hidden, wishes to bless the universe, He lets His gifts of Grace congregate in that supernal depth, from where they are to be drawn, through human prayer, into the “Cistern”, so that all the streams and brooks may be filled therefrom.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. AND MOSES SAID UNTO THEM, LET NO MAN LEAVE OF IT UNTIL THE MORNLNG. R. Judah said: Every day the world is blessed through that superior day, the Seventh. For the six Days receive blessing from the seventh, and each dispenses the blessing so received on its own day, but not on the next.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ. Hence the Israelites were commanded not to leave of the manna till the morning.

בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ"א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא. The sixth day has more blessing than the rest, for on this day, as R. Eleazar has said, the Shekinah prepares the table for the King. Hence the sixth day has two portions, one for itself and one in preparation for the joy of the union of the King with the Shekinah,

וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. which takes place on Sabbath night, and from which all the six days of the week derive their blessing. For that reason the table has to be prepared on the Sabbath night, so that when the blessings descend from above they may find something on which to rest, as it were, for “no blessing rests on an empty table”. Those who are aware of this mystery of the union of the Holy One with the Shekinah on Sabbath night consider, therefore, this time the most appropriate one for their own marital union.

רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ' וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי. SEE FOR THAT THE LORD HATH GIVEN YOU THE SABBATH. What is the meaning of the word “Sabbath”? The day in which all the other days rest, the day which comprises the other days, and from which they derive blessing. R. Jose said: ‘The Community of Israel is also called “Sabbath”, for she is God’s spouse. That is why the Sabbath is called “Bride”, and it is written, “Ye shall keep the Sabbath, for it is holy unto you” (Ex. 31, 13): it is holy to you, but not to other nations; “it is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 5, 17): it is Israel’s eternal heritage.

כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה. ABIDE YE EVERY MAN IN HIS PLACE, LET NO MAN GO OUT OF HIS PLACE ON THE SEVENTH DAY. This “place” is the “Place” where it is right to walk. The inner meaning of the word is as in the verse: “Put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground” (Ex. 3, 5): the noted Place (i.e. stage of contemplation) where one is aware of the Supernal Glory.

וּבְגִין כַּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ, דְּקָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטּוּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוּק מִנֵּיהּ בְּפוּמֵיהּ מִלּוּלָא (ע"א ע"ב) דְּחוֹל, בְּגִין דְּאִי יִפּוּק מִנֵּיהּ, קָא מְחַלֵּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּידוֹי בְּעוֹבַדְתָּא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין. כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִינּוּן. Therefore when man adorns himself with the supernal holy Crown (i.e. celebrates the Sabbath), he must take great care not to utter any word which might profane the Sabbath, and similarly to guard his hands and also his feet, so as not to walk beyond the permissible limit of the two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יַקִּירָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּהָא לְבַר מִנֵּיהּ, אֱלהִים אֲחֵרִים נִינְהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ', דָּא כָּבוֹד דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא. דָּא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבָּת, בְּגִין כַּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Again, the “place” here refers to the glorious Place of Holiness, outside of which are “strange gods”. “Blessed be the glory of the Lord” is the Supernal Glory; “from His place” is the terrestrial Glory. This is the secret of the Sabbatic Crown. Therefore: “let no man go out of his place on the seventh day”. Blessed is the lot of him who is worthy of the glory of the Sabbath: blessed in this world and blessed in the world to come.

[פרשת המן] (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס"א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, BEHOLD I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Judah quoted here the verse: Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble (Ps. 41, 2). ‘These words’, he said, ‘have been applied to a man who is lying dangerously ill. Such a one is a prisoner of the King-his neck yoked and his feet in chains. On either side warders keep guard over him. His limbs war with one another, and he is unable to eat.’

בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. But in his helplessness a guardian angel is appointed to watch over him and to intercede on his behalf before the King, recalling all his virtues and any good deed that he may have done. Happy is then the counsellor who teaches the afflicted one the way of life so that he may be delivered from judgement and be brought back to his Lord;

וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. he becomes an intercessor for him above. And what will be his reward? “The Lord will deliver him in time of trouble”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. R. Hiya said: ‘I have often wondered at the words, “For the Lord heareth the poor” (Ps. 69, 34). Does He then hear only the poor?’ R. Simeon replied: ‘These words signify that the poor are indeed nearer to the King than all others, for it is written, “a broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ps. 51, 18) and no one in the world is so broken in heart as the poor man. Mark this! Most human beings appear before the Holy One in body and in soul, but the poor man presents himself before the Throne of the Most High in soul only, and the Holy One is nearer to the soul than to the body.’

מִסְכְּנָא חַד הֲוָה בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דְּר' יֵיסָא, וְלָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף, וְלָא תַּקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא, יוֹמָא חַד חָלַּשׁ, עָאל עָלֵיהּ רִבִּי יֵיסָא, שָׁמַע חַד קָלָא דְּאָמַר, טִילְקָא טִילְקָא, הָא נַפְשָׁא פַּרְחָא גַּבָּאי, וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי. וַוי לִבְנִי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְּיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא, שַׁדֵּי בְּפוּמֵיהּ, מַיָּא דְּגַרְגְּרִין, אַפוּתָא דְּקוּנְטָא (ס"א דקופתא) אִתְבְּזַע זִיִעָא בְּאַנְפּוֹי, וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ. At one time there lived in the neighbourhood of R. Jesse a poor man of whom no one took any notice; and to beg he was ashamed. One day he fell ill, and R. Jesse went to visit him. And as he sat by the sick man’s bedside the Rabbi heard a voice saying: “Wheel,¹i. e. the wheel of destiny. wheel, a soul is flying to me before its rightful time has come! Woe unto his fellow townsmen that none were found among them to sustain him, that he might live!” R. Jesse, having heard these words, stood up and put into the mouth of the sick man the water of a certain herb, bidding him drink; and this made him so to sweat that the illness left him and he recovered.

לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע"ט ע"א וקמ"ד ע"א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. When R. Jesse came again to the house of that poor man the latter said: “By thy life, Rabbi! My soul had actually left my body and was conducted to the Palace of the King and brought before His Throne; and it would fain have remained there for ever, only God desired to give thee the merit of restoring me to life. I heard them proclaim in the highest courts of Heaven: “R. Jesse’s spirit shall have its abode in a holy chamber which the members of the Fellowship will occupy at their awakening”, and three thrones were prepared for thee and for thy friends.’ From that time the neighbours of the poor man looked after him.

תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר' יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. A similar tale is told of R. Isaac. One day he was walking along the highway when a poor man passed him, having in his hand half a mea (small coin) in silver. He said to R. Isaac: ‘Save, I pray thee, my life and the life of my sons and daughters.’ Said R. Isaac: ‘How can I do this, seeing that I possess no more than half a mea?’ ‘Nevertheless,’ the poor man replied, ‘two half meas are better than one.’ So R. Isaac took out his coin and gave it to the man.

אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי"ח ע"א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. Later, R. Isaac dreamt that he was walking by the sea in a strange place, and some persons wanted to throw him into it, and then he saw R. Simeon stretching out his hand to him, and the poor man whom he had assisted came up and pulled him out, and brought him safe and sound to R. Simeon. When he awoke, the verse: “Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble” came automatically to his lips.

וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא. Every day dew from the Holy Ancient One drops into the “Lesser Countenance” and all the holy apple-fields are blessed. It also descends to those below; and it provides spiritual food for the holy angels, to each rank according to its capacity of perception. It was this food of which the Israelites partook in the wilderness: “each of them ate the food of celestial princes” (abirim) (Ps. 58, 26).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין. Said R. Simeon: ‘Even at this time there are those who partake of similar food, and that in a double measure. And who are they? Fellows of the mystic lore, who study the Torah day and night.

תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר. See now, when the Israelites went out of Egypt into the desert, uniting themselves with the Holy King, when the sign of the Covenant was manifested in them in its fulness, they were granted a more spiritual, more supernal food than the “unleavened bread” which they ate immediately after they left Egypt; for of the manna it says: “I will rain bread from heaven for you.” It was indeed heavenly food, emanating from the sphere called “heaven”. But the sons of Wisdom, namely, the students of the Torah, derive their nourishment from a still higher region, the sphere of Wisdom, as it is written: “Wisdom keeps alive her owners” (Eccl. 7, 12).’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס"א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. If that is so,’ asked R. Eleazar, ‘why are they more frail than ordinary men?’ R. Simeon replied: ‘That is a good question, and the answer is as follows.

תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים. Ordinary food, by which the majority of people are nourished, is constituted of the elements of heaven and earth, and is therefore of a gross, material quality; the unleavened bread, which was eaten by the Israelites when they left Egypt, emanated from the sphere of “Judgement” and was somewhat subtler in quality; the manna was a still finer food, emanating from the sphere of “Heaven”, and was assimilated by the soul more than by the body-“angels’ bread”;

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה. בְּגִינֵי כַּךְ חָלִישׁ גּוּפָא דְּחַבְרַיָּיא, יַתִּיר מִבְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא לָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל. וְאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, מֵאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, יַקִּירָא מִכֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ הַהוּא מְזוֹנָא דָּקִיק מִן דְּקִיקָא, יַתִּיר מִכֹּלָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּגוּפָא, דְּיָכִיל לְאִתְּזָנָא בִּמְזוֹנָא דְּנַפְשָׁא. but the food of those absorbed in the Torah nourishes only the soul and the spirit, but not the body, coming as it does from the sphere of “Wisdom”, from the highest and most glorious supernal region. Hence it is hardly to be wondered at that Wisdom’s children are more frail than other men, for they do not eat the food of the body at all. Truly, “Wisdom keeps alive her owners”! Blessed is that body which can derive benefit from the food of the soul!’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס"א דכלא) R. Eleazar thereupon remarked: ‘It is indeed so, but where do we find these foods in our days?’ R. Simeon replied: ‘This is also a good question,and the real answer is this. First, there is the food for the whole of humanity, natural food for ordinary men.

מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי י״א:י״ז) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי. Then there is the food which emanates from the sphere of “righteousness” (zedek), the food of the poor, which is turned into “beneficence” (zedakah), both to him who gives and to him who receives: “righteousness” is turned into “mercy” (hesed), and “a man of mercy does good to his own soul” (Prov. 11, 17).

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ', דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא) A more supernal food is the one by which sick people are nourished, the food of the Holy One, as it says: “The Lord will strengthen him upon the bed of languishing” (Ps. 41, 4)-as it were sacrificial food, concerning which it says, “To sacrifice unto me fat and blood” (Ezek. 44, 15).

מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס"א מההוא אתר דאקרי נועם יי'.) Then there is the food of spirits and souls, a supernal, holy, and precious food, emanating from the “Pleasantness of the Lord”.

וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ"ז ע"ב, ויקרא קפ"ו ע"ב וקצ"ב ע"ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא. The subtlest and most precious food, however, is, as I have said, that by which the students devoted to the Torah are sustained; for the Torah emanates from the sphere of the Supernal Wisdom, and those whose minds are centred in her enter into the very essence of Wisdom, and their nourishment is derived from that holy source.’

אָתָא ר' אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ. Then came R. Eleazar and kissed R. Simeon’s hand, and said: ‘I am truly blessed to hear such words! Blessed are the righteous who meditate on the Torah day and night I Blessed are they in this world, and blessed are they in the world to come! Truly, “He is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20).’

(שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס"א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס"א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ. BEHOLD, I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Jose meditated here on the verse: “Thou openest thine hand and satisfiest every living thing according to thy will” (Ps. 145, 16). ‘In the preceding verse,’ he said, ‘it is written: “The eyes of all wait upon thee, and thou givest them their meat in due season”. All living beings wait upon, and lift up their eyes to the Holy One for food, but the “sons of Faith” must not merely wait, but also pray for their daily bread.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה' יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם. Such prayer has the power of bringing blessing every day upon the Tree whence all nourishment for body and soul emanates. Thus even when he has a sufficiency of food, a man of faith ought to pray for “daily bread” in order that through him there may be each day an increase of blessing in heaven, and this is the meaning of the words, “Blessed be the Lord by day’.

ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ'. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא. For this reason it is not right to cook food on one day for the next, so that one day should not interfere with another in regard to blessings above. Therefore it says concerning the manna: “The people shall go out and gather a day’s portion every day” (Ex. 16, 4); except on the sixth day, when they prepared for the Sabbath (Ibid. 5). Prayer for daily bread secures the favour of the Holy Ancient One, so that food is distributed to all, and the one who prays thus is indeed a “faithful son”, a son through whose cooperation blessings are found in heaven.

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי. R. Abba dwelt on the verse: “The Lord taketh pleasure in them that fear him, in those that wait for his mercy” (Ps. 147, 11). ‘How much should one endeavour to walk in the way of the Holy King and in the ways of the T orah, in order to become the medium of blessing to all, to those above and to those below!

דְּתַנְיָא, מַאידִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אֶתְפָּאָר ודַּאי. מַאי מַשְׁמַע. דִּבְגִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאַר לְעֵילָּא. וּמַאי פְּאֵרָא דִּילֵיהּ. דְּאִתְחַבָּשׁ בִּתְפִילִין, דְּמִתְחַבְּרָא גַּוְונִי לְאִתְפָּאַרָא. Merely because they were not sons of Faith. They are the prototypes of all those who have no faith in the Holy One, blessed be He, and have no desire to meditate on His ways: they likewise labour day and night for food, in fear that they may be short of bread-all because they are not of the faithful. Thus “the people roamed about and gathered” and “ground it”, making diverse foolish efforts and labouring greatly. And what did all their trouble avail them? Only this: “and the taste of it was the taste of fresh oil” (Ibid.). No other flavour rewarded them. Why? Because they were not sons of Faith. As to the actual taste of the manna, some say it was of paste mixed with oil; some, that it was only like paste in that it could be variously moulded and pounded; R. Judah said that it was indeed only the flavour of fresh oil.’

תָּאנָא, רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, רוֹצֶה יְיָ' בִּירֵאָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, אֶלָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמַר, אַפִּיק הַאי רָצוֹן, וּמִתְרָעֵי (נ"א ואתידע) בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאָיו דְּדָחֲלִין לֵיהּ. וּמַאן אִינּוּן יְרֵאָיו דְּאַפִּיק לוֹן הַאי רָצוֹן. הָדַר וְאָמַר, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, אִינּוּן דִּמְצָפָאן וּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְמִבָּעֵי מְזוֹנַיְיהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. For the Lord dispenses favour (rozeh eth) to them that fear Him, and those who fear Him are those “that wait for His mercy”, that is, who are entirely dependent on Him for their daily bread.’

רִבִּי יֵיסָא סָבָא, לָא אַתְקִין סְעוּדָתָא בְּכָל יוֹמָא, עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל מְזוֹנֵי. אָמַר, לָא נַתְקִין סְעוּדָתָא, עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא. לְבָתַר דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה מְחַכֶּה שַׁעֲתָא חֲדָא, אָמַר הָא עִידָן דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא. וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. R. Jesse the Elder never used to prepare his meal before praying for it. He was wont to say: ‘Let us ask the King first!’ Then he would wait for some time and say: ‘The time has arrived for the King to give us food; prepare the meal!’ This is the way of those who fear the Lord and are afraid of sin.

אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאַזְלִין עֲקִימִין בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ. (ישעיהו ה׳:י״א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. וְעַל דָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְחַסְדּוֹ דַּיְיקָא. (ס"א ובהא) אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ קָאָמַר, וְלֹא דְּבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר. As for the ungodly, it is not so with them, for their ways are crooked: “Woe unto them that rise up early in the morning, that they may follow strong drink” (Isa. 5, 11). But “The Lord taketh pleasure… in those that wait for His mercy”; and herein are the sons of faith different from others. Hence it is written: “The people shall gather a certain rate every day in his day, that I may prove them whether they will walk in my Torah or not.”

וְכָל כַּךְ לָמָּה. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא בְּכָאן אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִינּוּן אַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, בָּתַר דְּשָׂבַע נַפְשֵׁיהּ מִלְּצַלֵּי וּלְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. The peculiar expression “in his day” indicates that the sons of faith are known by their “daily” walking in the straight way of the Torah. R. Isaac found the same truth in the following verse: “The righteous eateth to the satisfaction of his soul” (Prov. 13, 25), which he interpreted to mean: “The righteous has his meal only after he has satisfied his soul with prayer and study.”

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד לָא יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אַבְחִין בֵּין אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּבֵין אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּלָאו אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וְלָא קַיְימִין בְּאוֹרַיְיתָא. וּבַמֶּה אַבְחִין לוֹן. בַּמָּן. כְּמָה דְּאִתְּמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, רָשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְשִׁימוּ דְּכִתְרָא דְּחֶסֶ"ד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל דָּא לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, אַעְדֵּי מִנַּיְיהוּ כִּתְרָא עִלָּאָה דָּא. וּמָנָא אַכְרִיז וְאָמַר, (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסַר. וְעִם כָּל דָּא לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. Said R. Simeon: ‘Observe that before the Holy One gave Israel the Torah He tried them to see who would be a son of faith and who would not be. How did He try them? By the manna. All those who were found to be sons of faith were signed with the sign of the crown of Grace by the Holy One Himself; and from those who were not found to be thus, this supernal crown was withheld.

תָּאנָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִימוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ז) וַיָּבוֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וְגו'. וְאִתְתָּקַּף אִילָנָא קַדִּישָׁא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאִתְתָּקַּף בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. It has been said at that hour Israel was perfected below according to her prototype above, for it is written, “and they came to Elim, where were twelve wells of water and threescore and ten palm trees” (Ex. 15, 27). Now the Holy Tree¹Tifereth. spreads to twelve boundaries on the four quarters of the earth, and to seventy branches closely intertwined, so that what was above should have here its counterpart below.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נָטִיף טַלָּא קַדִּישָׁא, מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה, וּמַלְיָא לְרֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וּמֵהַהוּא טַלָּא דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, הֲוָה נָגִיד וְנָחִית מָנָא לְתַתָּא. וְכַד הֲוָה נָחִית, הֲוָה מִתְפְּרַשׁ גְּלִידִין גְּלִידִין, וְאַקְרִישׁ לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ. At that hour holy dew dropped down from the Hidden Most Ancient One and filled the head of the Lesser Countenance, the place which is called “Heaven”. From this dew of the supernal holy light the manna descended, and in so doing dispersed itself into flakes and became solidified “as thin as the hoar frost on the ground” (Ex. 16, 14).

כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. And all the sons of the Faith went out, gathered it, and praised the Holy Name for it. The manna diffused the scents of all the spices of the Garden of Eden, through which it had passed in descending. Each one found in the manna the taste he most desired; and as he ate he blessed the Supernal Holy King for His goodness, and was himself blessed with understanding of the Supernal Wisdom. Therefore that generation was called “the generation of knowledge”.

וּכְדֵין מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעוֹי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל וְיָדַע לְעֵילָּא, וְאִסְתָּכֵי בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל דָּא אִקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, וּלְהוֹן אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ, וּלְמִנְדַּע אָרְחָהָא. These were the sons of Faith, and to them was given the privilege of contemplating and comprehending the holy Torah.

וְאִינּוּן דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר י״א:ח׳) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַאי שָׁטוּ. שְׁטוּתָא הֲווֹ נַסְבֵּי לְגַרְמַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה וְגוֹ'. מַאן אַטְרַח לוֹן כָּל הַאי. אֶלָּא דְּאִינּוּן לָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. But of those who were not truly faithful it is written, “and the people roamed about (shatu) and gathered (the manna)” (Num. 11, 8). The word “shatu” (roamed about) indicates that these people allowed “stupidity” (shatuta) to enter into them, because they were not sons of Faith.

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. In this way, those who did not have faith in the Holy One of Blessing, who did not want to gaze upon [the Torah's] paths, they wanted to trouble themselves all day after food, day and night, for perhaps there wouldn't come up into their hand a loaf of bread. What brought this upon them? It was because they were not faithful ones.

אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. And what do we read of them? “And they ground it in mills or beat it in a mortar” (Ibid.). Why should they have gone to all this trouble all men can apply it to themselves in all generations. Whoever prays before the Holy King must do so from the depths of his soul so that his heart may be wholly turned to God and his whole mind be concentrated upon his prayer. David had already said “I seek thee with my whole heart” (Ps. 119, 10). Why, then, should he now go further and say “out of the depths”?

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא. The reason is that when a man prays before the King he should concentrate mind and heart on the source of all sources, in order to draw blessings from the depth of the “Cistern”, from the source of all life, from the “stream coming out of Eden” (Gen. 2, 19), which “maketh glad the city of God” (Ps. 46, 5). Prayer is the drawing of this blessing from above to below; for when the Ancient One,

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ. R. Isaac said: ‘It is written: GATHER OF IT EVERY MAN ACCORDING TO HIS EATING (okhlo). Did, then, the one who ate little gather little, and the one who ate much gather much? Is it not written, “he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack” (Ex. 26, 18)? The term “okhlo”, however, signifies that they gathered according to the number of the consumers.

מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם. It was in this way. Two men would dispute concerning a servant, each one saying that she or he was his, and they would take their controversy to Moses that he might decide it. He would say to each: “How many persons have you in your family?” and having ascertained this, he commanded: “To-morrow let everyone gather the manna according to the number of his people, and bring it all to me.” Next morning they would come to Moses, and he counted for every person of each house an omer; having done which he found that one of the disputants had yet another omer over and above those which were the portion of the number of his household, which proved that the servant was his. Hence it says: “An omer for every man, according to the number of your persons” (V. 12).’

אָמַר ר' (נ"א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ'. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ' יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ' דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל. AT EVEN THEN YE SHALL KNOW…. Said R. Jose: ‘How were they to know? We may explain as follows. It has been taught that every day the judgements of the Holy One, blessed be He are manifested, and in the morning Grace predominates in the world, but at the time called “evening” Justice rules in the world, and for this reason, as we have learnt, Isaac instituted the afternoon prayer. Therefore it says: “In the evening ye shall know”; that is, when Judgement is awakened in the world you shall know that by the power of that Judgement God has brought you out from the land of Egypt; whereas “in the morning ye shall perceive the glory of the Lord”, for all that time Grace is awakened in the world, and shall indeed bring down food for you, and “ye shall be given food to eat”.’

ר' חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ'. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ', כְּבוֹד יְיָ' הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ' אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘Not so! The true meaning of the passage is the opposite, viz. that when the children of Israel said, “when we sat by the flesh pots, etc.” (Ex. 16, 3), then was awakened the attribute of Justice, symbolized by the “evening”; but nevertheless Grace also awakened with it, as it says, “ye shall know that the Lord brought you out of the land of Egypt”, i.e. you shall know the Grace He showed you in the hour of judgement by bringing you out of Egypt. “In the morning you shall see the glory of the Lord”; and we know what is meant by “Glory”. And why all this? For that He heareth your murmurings against the Lord.’

אָמַר ר' יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Said R. Jose: ‘The Holy One does not alter His judgements; it is the wicked in the world who turn Mercy to Judgement, as we have already made clear.’

תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. R. Eleazar taught that in the coming age the righteous shall eat of this manna, but of a much higher quality, a quality which was never seen in this world, as it is written: “To behold the beauty of the Lord and to visit his Temple” (Ps. 27, 4); “Eye hath not seen… what he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 4).

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. AND MOSES SAID UNTO THEM, LET NO MAN LEAVE OF IT UNTIL THE MORNLNG. R. Judah said: Every day the world is blessed through that superior day, the Seventh. For the six Days receive blessing from the seventh, and each dispenses the blessing so received on its own day, but not on the next.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ. Hence the Israelites were commanded not to leave of the manna till the morning.

בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ"א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא. The sixth day has more blessing than the rest, for on this day, as R. Eleazar has said, the Shekinah prepares the table for the King. Hence the sixth day has two portions, one for itself and one in preparation for the joy of the union of the King with the Shekinah,

וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. which takes place on Sabbath night, and from which all the six days of the week derive their blessing. For that reason the table has to be prepared on the Sabbath night, so that when the blessings descend from above they may find something on which to rest, as it were, for “no blessing rests on an empty table”. Those who are aware of this mystery of the union of the Holy One with the Shekinah on Sabbath night consider, therefore, this time the most appropriate one for their own marital union.

רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ' וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי. SEE FOR THAT THE LORD HATH GIVEN YOU THE SABBATH. What is the meaning of the word “Sabbath”? The day in which all the other days rest, the day which comprises the other days, and from which they derive blessing. R. Jose said: ‘The Community of Israel is also called “Sabbath”, for she is God’s spouse. That is why the Sabbath is called “Bride”, and it is written, “Ye shall keep the Sabbath, for it is holy unto you” (Ex. 31, 13): it is holy to you, but not to other nations; “it is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 5, 17): it is Israel’s eternal heritage.

כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה. ABIDE YE EVERY MAN IN HIS PLACE, LET NO MAN GO OUT OF HIS PLACE ON THE SEVENTH DAY. This “place” is the “Place” where it is right to walk. The inner meaning of the word is as in the verse: “Put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground” (Ex. 3, 5): the noted Place (i.e. stage of contemplation) where one is aware of the Supernal Glory.

וּבְגִין כַּךְ, אַזְהָרוּתָא לְבַר נָשׁ, דְּקָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטּוּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָּא, דְּלָא יִפּוּק מִנֵּיהּ בְּפוּמֵיהּ מִלּוּלָא (ע"א ע"ב) דְּחוֹל, בְּגִין דְּאִי יִפּוּק מִנֵּיהּ, קָא מְחַלֵּל יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, בִּידוֹי בְּעוֹבַדְתָּא. בְּרַגְלוֹי, לְמֵהַךְ לְבַר מִתְּרֵין אַלְפִין אַמִּין. כָּל אִלֵּין חִלּוּלָא דְּשַׁבְּתָא אִינּוּן. Therefore when man adorns himself with the supernal holy Crown (i.e. celebrates the Sabbath), he must take great care not to utter any word which might profane the Sabbath, and similarly to guard his hands and also his feet, so as not to walk beyond the permissible limit of the two thousand cubits.

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, דָּא אִיהוּ אֲתָר יַקִּירָא דִּקְדוּשָּׁה, דְּהָא לְבַר מִנֵּיהּ, אֱלהִים אֲחֵרִים נִינְהוּ. בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ', דָּא כָּבוֹד דִּלְעֵילָּא. מִמְּקוֹמוֹ, דָּא כָּבוֹד דִּלְתַתָּא. דָּא אִיהוּ רָזָא דַּעֲטָּרָא דְּשַׁבָּת, בְּגִין כַּךְ אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לִיקָרָא דְּשַׁבְּתָא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. Again, the “place” here refers to the glorious Place of Holiness, outside of which are “strange gods”. “Blessed be the glory of the Lord” is the Supernal Glory; “from His place” is the terrestrial Glory. This is the secret of the Sabbatic Crown. Therefore: “let no man go out of his place on the seventh day”. Blessed is the lot of him who is worthy of the glory of the Sabbath: blessed in this world and blessed in the world to come.

[פרשת המן] (שמות ט״ז:ד׳) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא לֵיהּ, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁכִיב בְּבֵי מַרְעֵיהּ, הָא אִתְּפַס בְּאַטְרוֹנְיָא דְּמַלְכָּא, רֵישֵׁיהּ בְּקוּלְרָא, רַגְלוֹי בְּכוּפְסִירִין, (ס"א בטפסרא) כַּמָּה חֵילִין נַטְרִין לֵיהּ, מֵהַאי גִּיסָא, וּמֵהַאי גִּיסָא. שַׁיְיפוֹי כֻּלְּהוּ בְּדוֹחֲקָא, מַגִּיחִין אִלֵּין בְּאִלֵּין. מֵיכְלָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, BEHOLD I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Judah quoted here the verse: Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble (Ps. 41, 2). ‘These words’, he said, ‘have been applied to a man who is lying dangerously ill. Such a one is a prisoner of the King-his neck yoked and his feet in chains. On either side warders keep guard over him. His limbs war with one another, and he is unable to eat.’

בְּהַהוּא זִמְנָא, פַּקְדִין עָלֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָא, לְמֵילַף עָלֵיהּ זְכוּת קָמֵי מַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַּר נָשׁ דְּעָאל עָלֵיהּ, וְאוֹלִיף לֵיהּ אָרְחָא, לְשֵׁיזָבוּתֵיהּ מִן דִּינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. But in his helplessness a guardian angel is appointed to watch over him and to intercede on his behalf before the King, recalling all his virtues and any good deed that he may have done. Happy is then the counsellor who teaches the afflicted one the way of life so that he may be delivered from judgement and be brought back to his Lord;

וְהֵיךָ יָכִיל לְשֵׁזָבָא לֵיהּ, לְמֵילַף לֵיהּ אָרְחוֹי דְּחַיֵּי, לְאָתָבָא לְקָמֵי מָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְעָבִיד אַפּוֹטְרוֹפוֹסָא עָלֵיהּ לְעֵילָּא. מַאי אַגְרֵיהּ. בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כַּמָּה תַּקִּיפָא אַגְרָא דְּמִסְכְּנָא, קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. he becomes an intercessor for him above. And what will be his reward? “The Lord will deliver him in time of trouble”.’

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּוַוהְנָא עַל הַאי קְרָא דִּכְתִּיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ', וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּגִין דְּאִינּוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא, דִּכְתִּיב, (תהילים נ״א:י״ט) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּא חֲזֵי, כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, אִתְחַזְיָין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגוּפָא וְנַפְשָׁא, וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחָזֵי אֶלָּא בְּנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. R. Hiya said: ‘I have often wondered at the words, “For the Lord heareth the poor” (Ps. 69, 34). Does He then hear only the poor?’ R. Simeon replied: ‘These words signify that the poor are indeed nearer to the King than all others, for it is written, “a broken and a contrite heart, O God, thou wilt not despise” (Ps. 51, 18) and no one in the world is so broken in heart as the poor man. Mark this! Most human beings appear before the Holy One in body and in soul, but the poor man presents himself before the Throne of the Most High in soul only, and the Holy One is nearer to the soul than to the body.’

מִסְכְּנָא חַד הֲוָה בִּשְׁבִבוּתֵיהּ דְּר' יֵיסָא, וְלָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ, וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף, וְלָא תַּקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא, יוֹמָא חַד חָלַּשׁ, עָאל עָלֵיהּ רִבִּי יֵיסָא, שָׁמַע חַד קָלָא דְּאָמַר, טִילְקָא טִילְקָא, הָא נַפְשָׁא פַּרְחָא גַּבָּאי, וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי. וַוי לִבְנִי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְּיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא, שַׁדֵּי בְּפוּמֵיהּ, מַיָּא דְּגַרְגְּרִין, אַפוּתָא דְּקוּנְטָא (ס"א דקופתא) אִתְבְּזַע זִיִעָא בְּאַנְפּוֹי, וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ. At one time there lived in the neighbourhood of R. Jesse a poor man of whom no one took any notice; and to beg he was ashamed. One day he fell ill, and R. Jesse went to visit him. And as he sat by the sick man’s bedside the Rabbi heard a voice saying: “Wheel,¹i. e. the wheel of destiny. wheel, a soul is flying to me before its rightful time has come! Woe unto his fellow townsmen that none were found among them to sustain him, that he might live!” R. Jesse, having heard these words, stood up and put into the mouth of the sick man the water of a certain herb, bidding him drink; and this made him so to sweat that the illness left him and he recovered.

לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיהּ, אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי, נַפְשָׁא נַפְקַת מִנַּאי, וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כּוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא, וּבָעָת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַּמָּן, אֶלָּא דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ, וְאַכְרִיזוּ עָלָךְ, זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע"ט ע"א וקמ"ד ע"א) יֵיסָא, לְסַלְּקָא רוּחֵיהּ, וּלְאִתְקְשְּׁרָא בְּחַד אִדְרָא קַדִּישָׁא דִּזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאִתְּעָרָא בְּאַרְעָא, וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כֻּרְסְיָאן, דְּקַיְימִן לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. When R. Jesse came again to the house of that poor man the latter said: “By thy life, Rabbi! My soul had actually left my body and was conducted to the Palace of the King and brought before His Throne; and it would fain have remained there for ever, only God desired to give thee the merit of restoring me to life. I heard them proclaim in the highest courts of Heaven: “R. Jesse’s spirit shall have its abode in a holy chamber which the members of the Fellowship will occupy at their awakening”, and three thrones were prepared for thee and for thy friends.’ From that time the neighbours of the poor man looked after him.

תּוּ, מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעְבָר קָמֵיהּ דְּר' יִצְחָק, וַהֲוָה בִּידֵיהּ פְּלַג מְעָה דְּכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק, אַשְׁלִים לִי וְלִבְנַי וְלִבְנָתַי נַפְשָׁאָן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָּאי בַּר פְּלַג מְעָה. אָמַר לֵיהּ, בְּדָא אַשְׁלִימְנָא, בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי, אַפְקֵיהּ וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. A similar tale is told of R. Isaac. One day he was walking along the highway when a poor man passed him, having in his hand half a mea (small coin) in silver. He said to R. Isaac: ‘Save, I pray thee, my life and the life of my sons and daughters.’ Said R. Isaac: ‘How can I do this, seeing that I possess no more than half a mea?’ ‘Nevertheless,’ the poor man replied, ‘two half meas are better than one.’ So R. Isaac took out his coin and gave it to the man.

אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, דְּהֲוָה אַעְבָר בִּשְׂפָתָא דְּיַמָּא רַבָּא, וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, (ויחי רי"ח ע"א) חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לָקֳבְלֵיהּ, וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ, וְיָהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְּעַר, נָפַל בְּפוּמֵיהּ, הַאי קְרָא, (תהילים מ״א:ב׳) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ'. Later, R. Isaac dreamt that he was walking by the sea in a strange place, and some persons wanted to throw him into it, and then he saw R. Simeon stretching out his hand to him, and the poor man whom he had assisted came up and pulled him out, and brought him safe and sound to R. Simeon. When he awoke, the verse: “Blessed is he who considereth the poor: the Lord will deliver him in time of trouble” came automatically to his lips.

וְתָא חֲזֵי, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, נָטִיף טַלָּא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לִזְעֵיר אַפִּין, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין. וּמֵהַהוּא טַלָּא אַנְגִּיד לְאִינוּן דִּלְתַתָּא, וּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין אִתְּזָנוּ מִנֵּיהּ, כָּל חַד וְחַד כְּפוּם מֵיכָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, וּמֵהַהוּא מְזוֹנָא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא. Every day dew from the Holy Ancient One drops into the “Lesser Countenance” and all the holy apple-fields are blessed. It also descends to those below; and it provides spiritual food for the holy angels, to each rank according to its capacity of perception. It was this food of which the Israelites partook in the wilderness: “each of them ate the food of celestial princes” (abirim) (Ps. 58, 26).

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא מִתְּזָנִין בְּהַאי זִמְנָא מִנֵּיהּ, וּמַאן אִינּוּן. אִלֵּין חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, יוֹמֵי וְלֵילֵי. וְכִי סַלְּקָא דַּעְתָּךְ מֵהַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ. לָא. אֶלָּא כְּעֵין הַהוּא מְזוֹנָא מַמָּשׁ, דְּשָׁקִיל עַל חַד תְּרֵין. Said R. Simeon: ‘Even at this time there are those who partake of similar food, and that in a double measure. And who are they? Fellows of the mystic lore, who study the Torah day and night.

תָּא חֲזֵי, יִשְׂרָאֵל כַּד עָאלוּ וְאִתְדְּבָקוּ בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, בְּגִין גִּלּוּיָא דִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא, כְּדֵין זָכוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה, יַתִּיר מִמַּה דְּהֲוָה בְּקַדְמִיתָא. בְּקַדְמִיתָא כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָאלוּ בְּנָהֲמָא, דְּאִקְרֵי מַצָּה, וְהַשְׁתָּא זָכוּ, וְעָאלוּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר, מֵאֲתָר עִלָּאָה, דִּכְתִּיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם מַמָּשׁ. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מֵאֲתָר דָּא. חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מֵאֲתָר אַחֲרָא עִלָּאָה יַתִּיר אִתְּזָנוּ. מַאי הוּא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אֲתָר עִלָּאָה יַתִּיר. See now, when the Israelites went out of Egypt into the desert, uniting themselves with the Holy King, when the sign of the Covenant was manifested in them in its fulness, they were granted a more spiritual, more supernal food than the “unleavened bread” which they ate immediately after they left Egypt; for of the manna it says: “I will rain bread from heaven for you.” It was indeed heavenly food, emanating from the sphere called “heaven”. But the sons of Wisdom, namely, the students of the Torah, derive their nourishment from a still higher region, the sphere of Wisdom, as it is written: “Wisdom keeps alive her owners” (Eccl. 7, 12).’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, אִי הָכִי, אֲמַאי חַלְשָׁא נַפְשַׁיְיהוּ יַתִּיר מִשְּׁאָר בְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, בְּחֵילָא וְתּוּקְפָּא יַתִּיר אִתְחָזוּן לְאִשְׁתַּכְּחָא. (ס"א אינון יתיר) אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. If that is so,’ asked R. Eleazar, ‘why are they more frail than ordinary men?’ R. Simeon replied: ‘That is a good question, and the answer is as follows.

תָּא חֲזֵי, כָּל מְזוֹנִי דִּבְנֵי עָלְמָא מִלְּעֵילָּא קָא אַתְיָין. הַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, דָּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּכוֹלָא, וְהוּא מְזוֹנָא גַּס וְעָב. וְהַהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי יַתִּיר מֵעֵילָּא, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דָּקִיק, קָאַתְיַא מֵאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּאַכְלוּ יִשְׂרָאֵל כַּד נָפְקוּ מִמִּצְרַיִם. (יתיר דקיקא) מְזוֹנָא דְּאִשְׁתְּכַח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּהַהוּא זִמְנָא בְּמַדְבְּרָא, מֵאֲתָר עִלָּאָה דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, הוּא מְזוֹנָא יַתִּיר דְּקִיקָא, דְּעָיִיל יַתִּיר לְנַפְשָׁא מִכֹּלָּא, וּמִתְפְּרַשׁ יַתִּיר מִגּוּפָא, וְאִקְרֵי לֶחֶם אַבִּירִים. Ordinary food, by which the majority of people are nourished, is constituted of the elements of heaven and earth, and is therefore of a gross, material quality; the unleavened bread, which was eaten by the Israelites when they left Egypt, emanated from the sphere of “Judgement” and was somewhat subtler in quality; the manna was a still finer food, emanating from the sphere of “Heaven”, and was assimilated by the soul more than by the body-“angels’ bread”;

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא, אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, וְלָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל, וְהַיְינוּ מֵאֲתָר עִלָּאָה יַקִּירָא עַל כֹּלָּא, וְאִקְרֵי חָכְמָה. בְּגִינֵי כַּךְ חָלִישׁ גּוּפָא דְּחַבְרַיָּיא, יַתִּיר מִבְּנֵי עָלְמָא, דְּהָא לָא אַכְלֵי מְזוֹנָא דְּגוּפָא כְּלָל. וְאַכְלֵי מְזוֹנָא דְּרוּחָא וְנִשְׁמְתָא, מֵאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, יַקִּירָא מִכֹּלָּא. וּבְגִינֵי כַּךְ הַהוּא מְזוֹנָא דָּקִיק מִן דְּקִיקָא, יַתִּיר מִכֹּלָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (קהלת ז׳:י״ב) הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּגוּפָא, דְּיָכִיל לְאִתְּזָנָא בִּמְזוֹנָא דְּנַפְשָׁא. but the food of those absorbed in the Torah nourishes only the soul and the spirit, but not the body, coming as it does from the sphere of “Wisdom”, from the highest and most glorious supernal region. Hence it is hardly to be wondered at that Wisdom’s children are more frail than other men, for they do not eat the food of the body at all. Truly, “Wisdom keeps alive her owners”! Blessed is that body which can derive benefit from the food of the soul!’

אֲמַר לֵיהּ ר' אֶלְעָזָר, וַדַּאי הָכִי הוּא. אֲבָל בְּהַאי זִמְנָא, אֵיךְ אִשְׁתַּכְּחֵי מְזוֹנֵי אִלֵּין. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי יֵאוֹת שָׁאִילְתָּא. תָּא חֲזֵי, וְדָא הוּא בְּרִירוּ דְּמִלָּה, מְזוֹנָא קַדְמָאָה, הוּא מְזוֹנָא דְּכָל עָלְמָא, הַהוּא דְּאַתְיָא מִן שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּגוּפָא. (ס"א דכלא) R. Eleazar thereupon remarked: ‘It is indeed so, but where do we find these foods in our days?’ R. Simeon replied: ‘This is also a good question,and the real answer is this. First, there is the food for the whole of humanity, natural food for ordinary men.

מְזוֹנָא דְּהוּא עִלָּאָה מִנֵּיהּ, הַהוּא דְּאִיהוּ דְּקִיקָא יַתִּיר, וְאָתָא מֵאֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא, דְּאִקְרֵי צֶדֶק, וְדָא הוּא מְזוֹנָא דְּמִסְכְּנֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה, מַאן דְּאַשְׁלִים לְמִסְכְּנָא, אַשְׁלִים לֵיהּ אָת חַד, וְאִתְעָבִיד צְדָקָה, וְרָזָא דָּא (משלי י״א:י״ז) גּוֹמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חֶסֶד. גְּמִילוּת חֲסָדִים מַשְׁמַע, דְּהָא בְּדִינָא שַׁרְיָא, וְאַשְׁלִים לֵיהּ חֶסֶד, כְּדֵין הוּא רַחֲמֵי. Then there is the food which emanates from the sphere of “righteousness” (zedek), the food of the poor, which is turned into “beneficence” (zedakah), both to him who gives and to him who receives: “righteousness” is turned into “mercy” (hesed), and “a man of mercy does good to his own soul” (Prov. 11, 17).

מְזוֹנָא עִלָּאָה יַתִּיר מֵאִלֵּין, הוּא מְזוֹנָא עִלָּאָה וְיַקִּירָא, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם, וְהוּא דָּקִיק מִכֻּלְּהוּ, וְהוּא מְזוֹנָא דִּבְנֵי מַרְעֵי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים מ״א:ד׳) יְיָ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ. יְיָ', דַּיְיקָא, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהָנֵי בְּנֵי מַרְעֵי, לָא אִתְּזְנֵי אֶלָּא בְּהַהוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ. (ומאי איהו, חלב ודם. הדא הוא דכתיב (יחזקאל מה) להקריב לי חלב ודם. ודא הוא מזונא מאתר דאקרי שמים, והוא יקירא ועילאה דקיק מכלא) A more supernal food is the one by which sick people are nourished, the food of the Holy One, as it says: “The Lord will strengthen him upon the bed of languishing” (Ps. 41, 4)-as it were sacrificial food, concerning which it says, “To sacrifice unto me fat and blood” (Ezek. 44, 15).

מְזוֹנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְיַקִּירָא דָּא הוּא מְזוֹנֵי דְּרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא מְזוֹנָא דַּאֲתָר רְחִיקָא עִלָּאָה, (ס"א מההוא אתר דאקרי נועם יי'.) Then there is the food of spirits and souls, a supernal, holy, and precious food, emanating from the “Pleasantness of the Lord”.

וְיַקִּירָא מִכֹּלָּא, הוּא מְזוֹנָא דְּחַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְהוּא מְזוֹנָא דְּאָתֵי מֵחָכְמָה עִלָּאָה. מַאי טַעְמָא מֵאֲתָר דָּא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא נַפְקָא (בראשית מ"ז ע"ב, ויקרא קפ"ו ע"ב וקצ"ב ע"ב) מֵחָכְמָה עִלָּאָה, וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, עַיְילֵי בְּעִקָרָא דְּשָׁרְשָׁהָא, וְעַל דָּא, מְזוֹנָא דִּלְהוֹן, מֵהַהוּא אֲתָר עִלָּאָה קַדִּישָׁא קָא אַתְיָא. The subtlest and most precious food, however, is, as I have said, that by which the students devoted to the Torah are sustained; for the Torah emanates from the sphere of the Supernal Wisdom, and those whose minds are centred in her enter into the very essence of Wisdom, and their nourishment is derived from that holy source.’

אָתָא ר' אֶלְעָזָר, וְנָשִׁיק יְדוֹי. אָמַר, זַכָּאָה חוּלָקִי דְּקָאִימְנָא בְּמִלִּין אִלֵּין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי, דְּזָכֵי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דִּכְתִּיב, (דברים ל׳:כ׳) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ. Then came R. Eleazar and kissed R. Simeon’s hand, and said: ‘I am truly blessed to hear such words! Blessed are the righteous who meditate on the Torah day and night I Blessed are they in this world, and blessed are they in the world to come! Truly, “He is thy life and the length of thy days” (Deut. 30, 20).’

(שמות ט״ז:ד׳) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהילים קמ״ה:ט״ז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ. כָּל אִינּוּן בְּנִי עָלְמָא, מְצַפָּאן וְזַקְפָאן עַיְינִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כַּךְ, (ס"א אבל) כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בָּעָאן (ס"א אצטריכן למבעי) בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְשָׁאָלָא מְזוֹנַיְיהוּ מִּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתֵהוֹן עָלֵיהּ. BEHOLD, I WILL RAIN BREAD FROM HEAVEN FOR YOU. R. Jose meditated here on the verse: “Thou openest thine hand and satisfiest every living thing according to thy will” (Ps. 145, 16). ‘In the preceding verse,’ he said, ‘it is written: “The eyes of all wait upon thee, and thou givest them their meat in due season”. All living beings wait upon, and lift up their eyes to the Holy One for food, but the “sons of Faith” must not merely wait, but also pray for their daily bread.

מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל מַאן דִּמְצַלֵי צְלוֹתֵיהּ לְגַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל מְזוֹנֵיהּ, גָּרִים דְּיִתְבָּרֵךְ כָּל יוֹמָא עַל יְדוֹי, הַהוּא אִילָנָא דְּמָזוֹן דְּכֹלָּא בֵּיהּ. (וטעמא דמלה (תהילים ס״ח:כ׳) ברוך ה' יום יום) וְאַף עַל גַּב דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, בָּעֵי לְמִשְׁאַל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְצַלָּאָה צְלוֹתָא עַל מְזוֹנָא כָּל יוֹמָא, בְּגִין דְּיִשְׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאן כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְעֵילָּא, וְדָא הוּא בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם. Such prayer has the power of bringing blessing every day upon the Tree whence all nourishment for body and soul emanates. Thus even when he has a sufficiency of food, a man of faith ought to pray for “daily bread” in order that through him there may be each day an increase of blessing in heaven, and this is the meaning of the words, “Blessed be the Lord by day’.

ועַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ לְבַשְּׁלָא מְזוֹנָא, מִן יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרִינָא, דְּלָא לְעַכֵּב יוֹמָא לְיוֹמָא אַחֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ, דַּיְיקָא. בַּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְשַׁבָּת, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. וּכְדֵין אִשְׁתְּכַח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא בִּרְכָּאן בְּכָל יוֹמָא. וּכְדֵין כְּתִיב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וְגוֹ'. מַאי רָצוֹן. הַהוּא רָצוֹן דְּאִשְׁתְּכַח מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְנָפִיק מִנֵּיהּ רָצוֹן, לְאִשְׁתַּכְּחָא מְזוֹנֵי לְכֹלָּא. וּמַאן דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הַהוּא אִקְרֵי בְּרָא מְהֵימָנָא, בְּרָזָא דִּבְגִינֵיהּ מִשְׁתַּכְחָן בִּרְכָּאן לְעֵילָּא. For this reason it is not right to cook food on one day for the next, so that one day should not interfere with another in regard to blessings above. Therefore it says concerning the manna: “The people shall go out and gather a day’s portion every day” (Ex. 16, 4); except on the sixth day, when they prepared for the Sabbath (Ibid. 5). Prayer for daily bread secures the favour of the Holy Ancient One, so that food is distributed to all, and the one who prays thus is indeed a “faithful son”, a son through whose cooperation blessings are found in heaven.

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהילים קמ״ז:י״א) רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּלְמֵהַךְ בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָּאן לְכֻלְּהוּ, לְעִלָּאֵי וּלְתַתָּאֵי. R. Abba dwelt on the verse: “The Lord taketh pleasure in them that fear him, in those that wait for his mercy” (Ps. 147, 11). ‘How much should one endeavour to walk in the way of the Holy King and in the ways of the T orah, in order to become the medium of blessing to all, to those above and to those below!

דְּתַנְיָא, מַאידִּכְתִּיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. אֶתְפָּאָר ודַּאי. מַאי מַשְׁמַע. דִּבְגִין יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְפָּאַר לְעֵילָּא. וּמַאי פְּאֵרָא דִּילֵיהּ. דְּאִתְחַבָּשׁ בִּתְפִילִין, דְּמִתְחַבְּרָא גַּוְונִי לְאִתְפָּאַרָא. Merely because they were not sons of Faith. They are the prototypes of all those who have no faith in the Holy One, blessed be He, and have no desire to meditate on His ways: they likewise labour day and night for food, in fear that they may be short of bread-all because they are not of the faithful. Thus “the people roamed about and gathered” and “ground it”, making diverse foolish efforts and labouring greatly. And what did all their trouble avail them? Only this: “and the taste of it was the taste of fresh oil” (Ibid.). No other flavour rewarded them. Why? Because they were not sons of Faith. As to the actual taste of the manna, some say it was of paste mixed with oil; some, that it was only like paste in that it could be variously moulded and pounded; R. Judah said that it was indeed only the flavour of fresh oil.’

תָּאנָא, רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, רוֹצֶה יְיָ' בִּירֵאָיו מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, אֶלָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמַר, אַפִּיק הַאי רָצוֹן, וּמִתְרָעֵי (נ"א ואתידע) בְּהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לִירֵאָיו דְּדָחֲלִין לֵיהּ. וּמַאן אִינּוּן יְרֵאָיו דְּאַפִּיק לוֹן הַאי רָצוֹן. הָדַר וְאָמַר, אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, אִינּוּן דִּמְצָפָאן וּמְחַכָּאן בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, לְמִבָּעֵי מְזוֹנַיְיהוּ מִן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. For the Lord dispenses favour (rozeh eth) to them that fear Him, and those who fear Him are those “that wait for His mercy”, that is, who are entirely dependent on Him for their daily bread.’

רִבִּי יֵיסָא סָבָא, לָא אַתְקִין סְעוּדָתָא בְּכָל יוֹמָא, עַד דְּבָעָא בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עַל מְזוֹנֵי. אָמַר, לָא נַתְקִין סְעוּדָתָא, עַד דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא. לְבָתַר דְּבָעֵי בָּעוּתֵיהּ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הֲוָה מְחַכֶּה שַׁעֲתָא חֲדָא, אָמַר הָא עִידָן דְּתִתְיְהִיב מִבֵּי מַלְכָּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא. וְדָא הוּא אָרְחָא, דְּאִינּוּן דַּחֲלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דַּחֲלֵי חַטָּאָה. R. Jesse the Elder never used to prepare his meal before praying for it. He was wont to say: ‘Let us ask the King first!’ Then he would wait for some time and say: ‘The time has arrived for the King to give us food; prepare the meal!’ This is the way of those who fear the Lord and are afraid of sin.

אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאַזְלִין עֲקִימִין בְּאָרְחֵי אוֹרַיְיתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ. (ישעיהו ה׳:י״א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ. וְעַל דָּא רוֹצֶה יְיָ' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְחַסְדּוֹ דַּיְיקָא. (ס"א ובהא) אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ קָאָמַר, וְלֹא דְּבַר יוֹם לְיוֹם אַחֵר. As for the ungodly, it is not so with them, for their ways are crooked: “Woe unto them that rise up early in the morning, that they may follow strong drink” (Isa. 5, 11). But “The Lord taketh pleasure… in those that wait for His mercy”; and herein are the sons of faith different from others. Hence it is written: “The people shall gather a certain rate every day in his day, that I may prove them whether they will walk in my Torah or not.”

וְכָל כַּךְ לָמָּה. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֶךְ בְּתוֹרָתִי אִם לא בְּכָאן אִשְׁתְּמוֹדְעָן אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִינּוּן אַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, (משלי י״ג:כ״ה) צַדִּיק אוֹכֵל לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ, בָּתַר דְּשָׂבַע נַפְשֵׁיהּ מִלְּצַלֵּי וּלְמִקְרֵי בְּאוֹרַיְיתָא. The peculiar expression “in his day” indicates that the sons of faith are known by their “daily” walking in the straight way of the Torah. R. Isaac found the same truth in the following verse: “The righteous eateth to the satisfaction of his soul” (Prov. 13, 25), which he interpreted to mean: “The righteous has his meal only after he has satisfied his soul with prayer and study.”

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, עַד לָא יָהַב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל, אַבְחִין בֵּין אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וּבֵין אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּלָאו אִינּוּן בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, וְלָא קַיְימִין בְּאוֹרַיְיתָא. וּבַמֶּה אַבְחִין לוֹן. בַּמָּן. כְּמָה דְּאִתְּמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּאִשְׁתְּכָחוּ דְּאִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, רָשִׁים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּרְשִׁימוּ דְּכִתְרָא דְּחֶסֶ"ד, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל דָּא לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אִינּוּן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, אַעְדֵּי מִנַּיְיהוּ כִּתְרָא עִלָּאָה דָּא. וּמָנָא אַכְרִיז וְאָמַר, (משלי י״ג:כ״ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶחְסַר. וְעִם כָּל דָּא לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. Said R. Simeon: ‘Observe that before the Holy One gave Israel the Torah He tried them to see who would be a son of faith and who would not be. How did He try them? By the manna. All those who were found to be sons of faith were signed with the sign of the crown of Grace by the Holy One Himself; and from those who were not found to be thus, this supernal crown was withheld.

תָּאנָא, בְּהַהוּא שַׁעֲתָא אִשְׁתְּלִימוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, (שמות ט״ו:כ״ז) וַיָּבוֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וְגו'. וְאִתְתָּקַּף אִילָנָא קַדִּישָׁא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא. וְאִתְתָּקַּף בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, וְכֹלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. It has been said at that hour Israel was perfected below according to her prototype above, for it is written, “and they came to Elim, where were twelve wells of water and threescore and ten palm trees” (Ex. 15, 27). Now the Holy Tree¹Tifereth. spreads to twelve boundaries on the four quarters of the earth, and to seventy branches closely intertwined, so that what was above should have here its counterpart below.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, נָטִיף טַלָּא קַדִּישָׁא, מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה, וּמַלְיָא לְרֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין, אֲתָר דְּאִקְרֵי שָׁמַיִם. וּמֵהַהוּא טַלָּא דִּנְהוֹרָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, הֲוָה נָגִיד וְנָחִית מָנָא לְתַתָּא. וְכַד הֲוָה נָחִית, הֲוָה מִתְפְּרַשׁ גְּלִידִין גְּלִידִין, וְאַקְרִישׁ לְתַתָּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב דַּק כַּכְּפוֹר עַל הָאָרֶץ. At that hour holy dew dropped down from the Hidden Most Ancient One and filled the head of the Lesser Countenance, the place which is called “Heaven”. From this dew of the supernal holy light the manna descended, and in so doing dispersed itself into flakes and became solidified “as thin as the hoar frost on the ground” (Ex. 16, 14).

כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה. And all the sons of the Faith went out, gathered it, and praised the Holy Name for it. The manna diffused the scents of all the spices of the Garden of Eden, through which it had passed in descending. Each one found in the manna the taste he most desired; and as he ate he blessed the Supernal Holy King for His goodness, and was himself blessed with understanding of the Supernal Wisdom. Therefore that generation was called “the generation of knowledge”.

וּכְדֵין מִתְבָּרֵךְ בְּמֵעוֹי, וַהֲוָה מִסְתַּכֵּל וְיָדַע לְעֵילָּא, וְאִסְתָּכֵי בְּחָכְמָה עִלָּאָה, וְעַל דָּא אִקְרוּן דּוֹר דֵּעָה. וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, וּלְהוֹן אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְאִסְתַּכְּלָא בָּהּ, וּלְמִנְדַּע אָרְחָהָא. These were the sons of Faith, and to them was given the privilege of contemplating and comprehending the holy Torah.

וְאִינּוּן דְּלָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּנִי מְהֵימָנוּתָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ, (במדבר י״א:ח׳) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַאי שָׁטוּ. שְׁטוּתָא הֲווֹ נַסְבֵּי לְגַרְמַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. מַה כְּתִיב בְּהוּ. וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדוֹכָה וְגוֹ'. מַאן אַטְרַח לוֹן כָּל הַאי. אֶלָּא דְּאִינּוּן לָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. But of those who were not truly faithful it is written, “and the people roamed about (shatu) and gathered (the manna)” (Num. 11, 8). The word “shatu” (roamed about) indicates that these people allowed “stupidity” (shatuta) to enter into them, because they were not sons of Faith.

כְּגַוְונָא דָּא, אִינּוּן דְּלָא מְהֵימְנֵי בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בְּאָרְחוֹי, וְאִינּוּן בָּעָאן לְאַטְרְחָא גַּרְמַיְיהוּ כָּל יוֹמָא בָּתַר מְזוֹנָא, יְמָמָא וְלֵילֵי, דִּלְמָא לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ פִּתָּא דְּנַהֲמָא. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי. בְּגִין דְּלָאו אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. In this way, those who did not have faith in the Holy One of Blessing, who did not want to gaze upon [the Torah's] paths, they wanted to trouble themselves all day after food, day and night, for perhaps there wouldn't come up into their hand a loaf of bread. What brought this upon them? It was because they were not faithful ones.

אוּף הָכָא, שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שָׁטוּ בִּשְׁטּוּתָא דְּגַרְמַיְיהוּ, וּבָעָאן לְאַטְרְחָא עָלֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. בָּתַר כָּל טִרְחָא דָּא, לָא סָלִיק בִּידַיְיהוּ, אֶלָּא דִּכְתִּיב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וְלָא יַתִּיר. מַאן גָּרִים לוֹן הַאי, בְּגִין דְּלָא הֲווֹ בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא. And what do we read of them? “And they ground it in mills or beat it in a mortar” (Ibid.). Why should they have gone to all this trouble all men can apply it to themselves in all generations. Whoever prays before the Holy King must do so from the depths of his soul so that his heart may be wholly turned to God and his whole mind be concentrated upon his prayer. David had already said “I seek thee with my whole heart” (Ps. 119, 10). Why, then, should he now go further and say “out of the depths”?

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, מַאי לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אִיכָּא דְּאַמְרֵי, דְּלִישׁ בְּמִשְׁחָא, כְּתַרְגּוּמוֹ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, מַה הַשֵּׁד אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין, אוּף מָנָא, אִתְחֲזָר לְכַמָּה גַּוְונִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, לְשַׁד הַשָּׁמֶן, יְנִיקָא דְּמִשְׁחָא. The reason is that when a man prays before the King he should concentrate mind and heart on the source of all sources, in order to draw blessings from the depth of the “Cistern”, from the source of all life, from the “stream coming out of Eden” (Gen. 2, 19), which “maketh glad the city of God” (Ps. 46, 5). Prayer is the drawing of this blessing from above to below; for when the Ancient One,

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וְכִי מַאן דְּאָכִיל קִמְעָא, לָקִיט קִמְעָא, וּמַאן דְּאָכִיל יַתִּיר, לָקִיט יַתִּיר, וְהָא כְּתִיב לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר. אֶלָּא לְפוּם אִינּוּן דְּאַכְלִין לַקְטִין. מַשְׁמַע אָכְלוֹ, מַאן דְּהֲוָה אָכִיל לֵיהּ, וּבְגִינֵי כָּךְ לָא כְּתִיב אֲכִילָתוֹ. R. Isaac said: ‘It is written: GATHER OF IT EVERY MAN ACCORDING TO HIS EATING (okhlo). Did, then, the one who ate little gather little, and the one who ate much gather much? Is it not written, “he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack” (Ex. 26, 18)? The term “okhlo”, however, signifies that they gathered according to the number of the consumers.

מַאי קָא מַיְירֵי. אָחִיד בַּר נָשׁ בְּעַבְדָּא, אוֹ בְּאָמָתָא, וְאָמַר דְּהוּא דִּילֵיהּ. אָתָא חַבְרֵיהּ, וְאָמַר, הַאי עַבְדָּא דִּילִי הוּא. קְרִיבוּ לְקַמֵיהּ דְּמֹשֶׁה לְדִינָא, אָמַר לוֹן כַּמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֶךָ, וְכַמָּה נַפְשָׁאָן בְּבֵיתֵיהּ דְּדֵין, אָמַר כַּךְ וְכָךְ. וְהַהוּא שַׁעֲתָא אָמַר לוֹן מֹשֶׁה, לָקָטוּ מָחָר, וְכָל חַד מִנַּיְיכוּ יֵיתֵי לְגַבָּאי. לְמָחָר, נָפְקוּ וְלָקְטוּ, וְאַתְיָין קָמֵי מֹשֶׁה, שַׁוְויָין קָמֵיהּ מָנָא, הֲוָה מָדִיד לֵיהּ. אִי הַהוּא עַבְדָּא דְּדֵין, אַשְׁכַּח הַהוּא עוֹמְרָא דְּעַבְדָּא, בְּהַאי מָנָא. דְּהָא חַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. מָדִיד לְדֵין, וְאִשְׁתְּכַח חַסְרָא, הַהוּא מֵיכְלָא דְּעַבְדָּא, בְּהַהוּא מָנָא דִּילֵיהּ, וְחַד עוֹמְרָא לְכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִבֵּיתֵיהּ. אָמַר עַבְדָּא דְּדֵין הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ וּכְתִיב עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם. It was in this way. Two men would dispute concerning a servant, each one saying that she or he was his, and they would take their controversy to Moses that he might decide it. He would say to each: “How many persons have you in your family?” and having ascertained this, he commanded: “To-morrow let everyone gather the manna according to the number of his people, and bring it all to me.” Next morning they would come to Moses, and he counted for every person of each house an omer; having done which he found that one of the disputants had yet another omer over and above those which were the portion of the number of his household, which proved that the servant was his. Hence it says: “An omer for every man, according to the number of your persons” (V. 12).’

אָמַר ר' (נ"א ייסא) חִיָּיא, כְּתִיב, (שמות ט״ז:ו׳-ז׳) עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ'. עֶרֶב וִידַעְתֶּם, בְּמַאי יִנְדְּעוּן. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִשְׁתְּכָחוּ נִימוּסֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּצַפְרָא, אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא. בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִקְרֵי עֶרֶב, תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְהָא אוּקְמוּהָ, דִּבְגִינֵי כַּךְ, יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. (מאי קא מיירי) וְעַל דָּא, עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כַּד אִתְּעַר דִּינָא בְּעָלְמָא, תִּנְדְּעוּן, דִּבְהַהוּא דִּינָא אַפִּיק יְיָ' יַתְכוֹן מִמִּצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ' דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּעַר חֶסֶד בְּעָלְמָא וְיִתֵּן לְכוּ לְמֵיכַל. AT EVEN THEN YE SHALL KNOW…. Said R. Jose: ‘How were they to know? We may explain as follows. It has been taught that every day the judgements of the Holy One, blessed be He are manifested, and in the morning Grace predominates in the world, but at the time called “evening” Justice rules in the world, and for this reason, as we have learnt, Isaac instituted the afternoon prayer. Therefore it says: “In the evening ye shall know”; that is, when Judgement is awakened in the world you shall know that by the power of that Judgement God has brought you out from the land of Egypt; whereas “in the morning ye shall perceive the glory of the Lord”, for all that time Grace is awakened in the world, and shall indeed bring down food for you, and “ye shall be given food to eat”.’

ר' חִיָּיא אָמַר אִיפְּכָא, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר וְגוֹ'. בֵּיהּ שַׁעֲתָא, אִתְּעַר עֶרֶב, דְּהַהוּא זִמְנָא דְּאִתְּעַר דִּינָא, אִתְּעַר נָמֵי חֶסֶד בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תִּנְדְּעוּן הַהוּא חֶסֶד דְּעָבַד עִמְּכוֹן, בְּזִמְנָא דְּדִינָא וְאַפִּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ', כְּבוֹד יְיָ' הָא יְדִיעַ. וְכָּל כַּךְ לָמָּה. בִּשְׁמוֹעַ יְיָ' אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. Said R. Hiya: ‘Not so! The true meaning of the passage is the opposite, viz. that when the children of Israel said, “when we sat by the flesh pots, etc.” (Ex. 16, 3), then was awakened the attribute of Justice, symbolized by the “evening”; but nevertheless Grace also awakened with it, as it says, “ye shall know that the Lord brought you out of the land of Egypt”, i.e. you shall know the Grace He showed you in the hour of judgement by bringing you out of Egypt. “In the morning you shall see the glory of the Lord”; and we know what is meant by “Glory”. And why all this? For that He heareth your murmurings against the Lord.’

אָמַר ר' יֵיסָא, לָא שָׁנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִימוּסוֹי, בַּר דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא שַׁנְיָין לוֹן, וּמְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא, כְּמָה דְּאִתְּמַר. Said R. Jose: ‘The Holy One does not alter His judgements; it is the wicked in the world who turn Mercy to Judgement, as we have already made clear.’

תָּאנֵי ר' אֶלְעָזָר, מֵהַאי מָנָא זְמִינִין צַדִּיקַיָּיא לְמֵיכַל לְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִי תֵּימָא בְּהַאי גַּוְונָא. לָא. אֶלָּא יַתִּיר, דְּלָא הֲוָה כֵּן לְעָלְמִין. מַאי אִיהוּ. כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּכְתִיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עַיִן לא רָאָתָה אֱלהִים זוּלָתְךָ וְגוֹ'. R. Eleazar taught that in the coming age the righteous shall eat of this manna, but of a much higher quality, a quality which was never seen in this world, as it is written: “To behold the beauty of the Lord and to visit his Temple” (Ps. 27, 4); “Eye hath not seen… what he hath prepared for him that waiteth for him” (Isa. 64, 4).

(שמות ט״ז:כ״ט) רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. ר' חִזְקִיָּה פָּתַח (תהילים ק״ל:א׳) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ'. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת סָתַם, וְלָא פָּרִישׁ מַאן אָמָרוּ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, דִּזְמִינִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵימַר, דְּזַמִּין הַאי שִׁיר לְמֵימְרֵיהּ לְדָרֵי עָלְמָא. R. Hezekiah discoursed on the verse: “A song of degrees. Out of the depth have I cried unto thee” (Ps. 130, 1, 2). ‘This Psalm’, he said, ‘is anonymous, because All-hidden, wishes to bless the universe, He lets His gifts of Grace congregate in that supernal depth, from where they are to be drawn, through human prayer, into the “Cistern”, so that all the streams and brooks may be filled therefrom.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא, מִתְבָּרֵךְ עָלְמָא מֵהַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה, דְּהָא כָּל שִׁיתָא יוֹמִין מִתְבָּרְכָאן מִיּוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וְכָל יוֹמָא יָהִיב מֵהַהוּא בְּרָכָה דְּקַבִּיל בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. AND MOSES SAID UNTO THEM, LET NO MAN LEAVE OF IT UNTIL THE MORNLNG. R. Judah said: Every day the world is blessed through that superior day, the Seventh. For the six Days receive blessing from the seventh, and each dispenses the blessing so received on its own day, but not on the next.

וְעַל דָּא מֹשֶׁה אָמַר, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא יָהִיב, וְלָא יוֹזִיף יוֹמָא דָּא לְחַבְרֵיהּ, אֶלָּא כָּל חַד וְחַד שָׁלִיט בִּלְחוֹדוֹי, בְּהַהוּא יוֹמָא דִּילֵיהּ. דְּהָא לָא שָׁלִיט יוֹמָא בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ. Hence the Israelites were commanded not to leave of the manna till the morning.

בְּגִינֵי כַּךְ, כָּל אִינּוּן (נ"א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חֲמִשָּׁא יוֹמִין שַׁלִּיטִין בְּיוֹמַיְיהוּ, וְאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ, מַה דְּקַבִּילוּ, וְיוֹמָא שְׁתִיתָאָה אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ יַתִּיר. וְאַזְלָא הָא, כְּהָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִּיב יוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְלָא אִתְּמַר הָכִי בְּכָל שְׁאַר יוֹמִין. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, הַשִּׁשִּׁי. דְּאִזְדַּוְּוגָא (דאזדמנא) בֵּיהּ מַטְרוֹנִיתָא. לְאַתְקְנָא פָּתוֹרָא לְמַלְכָּא, וּבְּגִין כָּךְ, אִשְׁתְּכָחוּ בֵּיהּ תְּרֵין חוּלָקִין, חַד לְיוֹמֵיהּ, וְחַד לְתִקּוּנָא, בְּחֶדְוָותָא דְּמַלְכָּא בְּמַטְרוֹנִיתָא. The sixth day has more blessing than the rest, for on this day, as R. Eleazar has said, the Shekinah prepares the table for the King. Hence the sixth day has two portions, one for itself and one in preparation for the joy of the union of the King with the Shekinah,

וְהַהוּא לֵילְיָא, חֶדְוָותָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּמַלְכָּא, וְזִוּוּגָא דִּלְהוֹן, וּמִתְבָּרְכָאן כָּל שִׁיתָא יוֹמִין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. בְּגִין כַּךְ, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבְּתָא, בְּגִין דְּשָׁארִי עָלֵיהּ בִּרְכָּאן מִלְּעֵילָּא, וּבִרְכָּתָא לָא אִשְׁתְּכַח עַל פָּתוֹרָא רֵיקַנְיָא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בְּגִין כָּךְ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּיַדְעִין רָזָא דָּא, זִוּוּגָא דִּלְהוֹן מְעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. which takes place on Sabbath night, and from which all the six days of the week derive their blessing. For that reason the table has to be prepared on the Sabbath night, so that when the blessings descend from above they may find something on which to rest, as it were, for “no blessing rests on an empty table”. Those who are aware of this mystery of the union of the Holy One with the Shekinah on Sabbath night consider, therefore, this time the most appropriate one for their own marital union.

רְאוּ כִּי יְיָ' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, מַאי שַׁבָּת. יוֹמָא דְּבֵיהּ נַיְיחִין שְׁאַר יוֹמִין, וְהוּא כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן שִׁיתָא אַחֲרָנִין, וּמִנֵּיהּ מִתְבָּרְכִין. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וְכֵן נָמֵי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי שַׁבָּת, בְּגִין דְּאִיהִי בַּת זוּגוֹ, וְדָא הִיא כַּלָּה. דִּכְתִּיב (שמות ל״א:י״ד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם. לָכֶם וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ל״א:י״ד) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדָא הִיא אַחֲסָנַת יְרוּתַת עָלְמִין לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא, כְּתִיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךָ וְגוֹ' וּבְאַתְרִיהּ אוֹקִימְנָא מִלֵּי. SEE FOR THAT THE LORD HATH GIVEN YOU THE SABBATH. What is the meaning of the word “Sabbath”? The day in which all the other days rest, the day which comprises the other days, and from which they derive blessing. R. Jose said: ‘The Community of Israel is also called “Sabbath”, for she is God’s spouse. That is why the Sabbath is called “Bride”, and it is written, “Ye shall keep the Sabbath, for it is holy unto you” (Ex. 31, 13): it is holy to you, but not to other nations; “it is a sign between me and the children of Israel” (Ibid. 5, 17): it is Israel’s eternal heritage.

כְּתִיב אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. מִמְּקוֹמוֹ. תָּנֵינָן, מֵהַהוּא מָקוֹם דְּאִתְחָזֵי לְמֵהַךְ. וְרָזָא דְּמִלָּה דִּכְתִּיב, (יחזקאל ג׳:י״ב) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ, וְדָא אִיהוּ מָקוֹם. וְדָא אִיהוּ רָזָא דִּכְתִּיב, (שמות ג׳:ה׳) כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. אֲתָר יְדִיעָא קָרֵינָן לֵיהּ מָקוֹם דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָא יְקָרָא עִלָּאָה. ABIDE YE EVERY MAN IN HIS PLACE, LET NO MAN GO OUT OF HIS PLACE ON THE SEVENTH DAY. This “place” is the “Place” where it is right to walk. The inner meaning of the word is as in the verse: “Put off thy shoes from off thy feet, for the place whereon thou standest is holy ground” (Ex. 3, 5): the noted Place (i.e. stage of contemplation) where one is aware of the Supernal Glory.