(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:כ׳) (ו' ע"א) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, תַּמָּן תָּנִינָן, כַּמָּה מַיִם וְכַמָּה מַיִם מִשְׁתַּכְּחִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּלֵית זַרְעָא לְהוּ, אֶלָּא עַל הַמַּיִם, דִּכְתִּיב וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם, אִינּוּן דַּהֲווֹ תְּחוֹת עַנְפֵי אִילָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. R. Jose quoted in connection with this the following verse: Blessed are ye that sow beside att waters, that sendforth thither the feet of the ox and the ass (Isa. 32, 20). ‘Water’, he said, ‘has many symbolic meanings: there are many kinds of water. Blessed are the Israelites who “sow beside the water”-the water which is under the branches of the Holy One’s Tree.

דְּתַנְיָא, אִילָנָא אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וּבֵיהּ אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא לְכֹלָּא. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּמַתְקְלָא, וְאִתְתַּקַּף בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְע' עַנְפִּין אֲחִידָן בֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחֵי בְּגוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא. וְאִינּוּן שִׁבְעִין עַנְפִּין סַחֲרָנָא דִּלְהוֹן. This Tree is encompassed by twelve frontiers and adjoins all four sides of the world, and has seventy branches, and Israel is in the “body” of the Tree, and the seventy branches encompass her.

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר בְּכַמָּה אֲתָר. מַאי וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיטוּ עַל אִינּוּן מַיָּא, דְּאִינּוּן תְּחוֹת עַנְפִּין דְּאִילָנָא, דְּאִקְרוּן (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. וְעַל דָּא אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם. This is symbolized by the “twelve wells of water and the threescore and ten palm trees”, as we have often explained. But what do the words “and they encamped there by the water” signify? This. At that time the Israelites had control over the waters which are under the branches of that Tree, those which are called “the insolent waters,’ (Ps. 124, 5). And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters”.

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִינּוּן תְּרֵין כִּתְרֵי שְׂמָאלָא, דַּאֲחִידָן בְּהוּ עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִקְרוּן שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית לכ) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. בְּגִין דְּלָבָן חַכִּים הֲוָה בַּחֲרָשִׁין וּבְאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאִינּוּן בָּעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ו:ה׳) אַרָמִי אוֹבֵד אָבִי, וְהָא אִתְּמַר. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, מְשַׁלְּחֵי לְהוּ, וְלָא יַכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר דְּלָא שַׁלְטֵי בְּהוּ. And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters, that send forth thither the feet of the ox and the ass”, namely, the two “Crowns of the Left”, to which are attached the pagan nations who are called “ox and ass”. When the Israelites are worthy, then they dismiss these evil powers, and they have no dominion over them.’

ר' יְהוּדָה אָמַר, (במדבר כ״ד:כ׳) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. וְכִי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וַהֲלֹא כַּמָּה לִישָׁנִין וְעַמִּין וְאוּמִין הֲווֹ בְּעָלְמָא, עַד לָא אָתָא עֲמָלֵק. R. Judah said: ‘It is written, “Amalek is the first of the nations; but his latter end shall be that he perish for ever” (Num. 24, 20). Was, then, Amalek the first of the nations? Were there not many tribes, nations, and peoples in the world before Amalek came?

אֶלָּא, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפְלָה עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יוֹשְבֵי פְּלָשֶׁת. וְלָא הֲווֹ עַמָּא דְּלָא הֲוָה דָּחִיל מִגְּבוּרָאן עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וַעֲמָלֵק לָא הֲוָה דָּחִיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְלֹא יָרֵא אֱלהִים. לָא דָּחִיל לְמִקְרַב לְגַבָּךְ. וְעַל דָּא רֵאשִׁית גּוֹיִם. But the meaning is that Amalek was the first nation who feared not to proclaim war against Israel, as it says, “and he feared not God” (Deut. 24, 18); whilst the other nations were filled with fear and trembling before Israel at the time of the Exodus, as it says: “The peoples heard and were afraid; trembling took hold of the inhabitants of Pelesheth” (Ex. 15, 14); in fact, apart from Amalek there was no nation that was not awestruck before the mighty works of the Holy One, blessed be He.

(עמלק הוי קדמאה) דְּאָתוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עֲמָלֵק הֲוָה. וּבְגִינֵי כַּךְ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּכְתִיב, (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. עֲדֵי אָבְדוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא עַד דְּיֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֹאבַד לֵיהּ, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה) דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וְגוֹ'. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְעָבִיד עִמְּהוֹן חֶסֶד לְאַפָּקָא לוֹן מַיָּא, לָא שָׁבַק דִּידֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Therefore “his latter end shall be that he perish for ever”.’ Said R. Eleazar: ‘Observe that although the “Rock ” (i.e. Geburah, Severity) dealt graciously with them in supplying them with water, yet it did not cease to perform its natural function, so that “Amalek came”.’

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא, בְּגִין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה דְּהִיא חוֹלָה, וְיֵשׁ רָעָה דְּלָאו הִיא חוֹלָה. אֶלָּא וַדַּאי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, נַפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִּינִי נִימּוּסִין, דְּבַקְעָן בַּאֲוִירָא. R. Abba discoursed on the verse: There is a sore evil which I have seen under the sun, namely, riches kept for the owners thereof to their hurt” (Eccl. 5, 13). ‘ “There is a sore evil.” Are there then two kinds of evil, one that is sore, and another that is not sore? Yes, indeed! There is a particularly sore evil, for we have a tradition that from the Side of the Left emanate many emissaries of punishment who go down to the hollow of the great Sea,

וְכַד בַּעְיָין לְמֵיפַק, אַזְלִין וְאִשְׁתַּאֲבִין בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּה, לְבָתַר נָפְקִין וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּבְקָעִין אֲוִירִין, וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וּמִתְקָרְבִין לְגַבַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְכָל חַד אִקְרֵי רָעָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״א:י׳) לא תְאוּנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה. מַאי לא תְאוּנֶּה. בְּגִין דְּאַתְיָא בְּתַסְקוּפָא עַל בְּנִי נָשָׁא. and then emerge in a body and, cleaving the air, advance upon the sons of men. Each one of them is called “evil”, and it is to this that the words “there shall no evil befall thee” (Ps. 90, 10) refer.

חוֹלָה אֲמַאי הִיא חוֹלָה. כַּד שַׁרְיָא הַאי עַל בְּנֵי נָשָׁא, עָבִיד לוֹן קַמְצָנִין מִמָּמוֹנֵיהוֹן, אַתְיָין גַּבָּאי צְדָקָה גַּבֵּיהּ, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֹא תִּיפּוּק מִדִּידָךְ. אַתְיָין מִסְכְּנֵי, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אָתֵי הוּא לְמֵיכַל מִמָּמוֹנֵיהּ, מָחָאת בִּידֵיהּ, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְאָחֳרָא. וּמִן יוֹמָא דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הִיא חוֹלָה, כְּהַאי שָׁכִיב מֵרַע דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵּי. וְעַל דָּא הִיא רָעָה חוֹלָה. When a certain one of these “evils” befalls a man, it makes him miserly with his money, so that when a collector for charity or a poor man comes to him it strikes his hand saylng, “do not impoverish yourself’. It will not even let him buy food for himself. In fact, from the moment that that “evil” comes upon the man, he is “sore” like a sick man who can neither eat nor drink.

וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח בְּחָכְמְתָא וְאָמַר, (קהלת ו׳:ב׳) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ'. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, כְּתִיב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ', מַאי וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ. אִי הָכִי, לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּבַּר נָשׁ. King Solomon proclaimed in his wisdom: “There is an evil which I have seen under the sun… A man to whom God hath given riches, wealth, and honour, so that he wanteth nothing for his soul of all that he desireth, yet God giveth him no power to eat thereof, but a stranger eateth it” (Eccl. 6, 1-2). On the surface, the end of this verse would appear to contradict the beginning: if God has given him riches, etc., how can we say that he has no power over it?

אֶלָּא, אִי כְּתִיב וְלֹא יַעַזְבֶנוּ הָאֱלהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא וְלא יַשְׁלִיטֶנּוּ, דִּבְגִין דְּהוּא הֵימְנֵיהּ לְהַהִיא רָעָה, וְאָחִיד בָּהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁלְטֵיהּ עָלֵיהּ, לְאִתְבָּרָאָה תְּחוֹתֵיהּ, עַל דְּהוּא אִתְרְעֵי בָּהּ, וְאָחִיד בָּהּ. The meaning, however, is that he has no power over that “evil” to which he clings and entrusts himself, and therefore he is like a sick man who does not eat,

וְכָל אָרְחוֹי כִּשְׁכִיב מֵרַע, דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵי, וְלָא קָרִיב לְמָמוֹנֵיהּ, וְלָא אַפִּיק מִינֵּיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ עַד דְּהוּא יִפּוּק מֵעָלְמָא, וְיֵיתֵי אַחֲרָא, וְיִטּוֹל לֵיהּ, דְּהוּא בְּעָלָיו. nor drink, and he keeps his money tight until he leaves this world and another man comes and takes possession of it, and becomes its master.’

דָּבָר אַחֵר יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, הַאי מַאן דְּיָתִיב בְּחוּלָקָא טָבָא, בְּבֵית אֲבוֹי, וְהוּא אָזִיל לָקֳבֵל אֲבוֹי, בְּתַסְקוּפֵי מִלִּין, הָא אִתְדְּבַק בְּהַהוּא רָעָה חוֹלָה, כְּבַר נָשׁ שָׁכִיב מֵרַע דְּכָל אָרְחוֹי בְּתַסְקוּפָא, דָּא בְּעֵינָא, וְדָא לָא בְּעֵינָא, וּבְגִין הַאי עוּתְרָא אִתְדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּרָעָה חוֹלָה, וְאִתְעֲנָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְדָא הוּא עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. We may also explain the verse as follows. When a young man who lives at ease in his father’s house begins to make all sorts of complaints and demands, saying, “I want this, and I do not want that”, he attaches himself to that “sore evil”, and he will be punished both in this world and in the world to come. Concerning such a case, King Solomon said: “There is a sore evil… riches kept for the owners thereof to their hurt.”

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לוֹן עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין, אַסְחַר לוֹן בַּעֲנָנִי יְקָרָא, שְׁכִינְתֵּיהּ נָטִיל קָמַיְיהוּ, נָחַת לוֹן מָנָא לְמֵיכַל, אַפִּיק לוֹן מַיָּיא מְתוּקִין, וְאִינּוּן הֲווֹ אַזְלִין עִמֵּיהּ בְּתַסְקוּפִין. מִיַּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Such was the case of the Israelites: the Holy One, blessed be He, carried them on eagles’ wings, encircled them with the clouds of glory, made the Shekinah go before them, gave them manna to eat, and sweet water to drink, and yet they complained! Hence, “and Amalek came”.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא, מִגִּזְרַת דִּינָא קַשְׁיָא, קָא אַתְיָא קְרָבָא דָּא. וּקְרָבָא דָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, דְּמִתְקַשְּׁרִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. כִּבְיָכוֹל, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַכָּאִין לְתַתָּא, אִתְגַּבָּר חֵילָא דִּילִי עַל כֹּלָּא. וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְגַּבַּר חֵילָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. R. Simeon said: ‘There is a deep allusion in the name “Rephidim”. This war emanated from the attribute of Severe Judgement and it was a war above and a war below. The Holy One, as it were, said: “when Israel is worthy below My power prevails in the universe; but when Israel is found to be unworthy she weakens My power above, and the power of severe judgement predominates in the world.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, אָתָא לְקַטְרְגָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. בִּרְפִידִים: בְּרָפוּי יָדַיִם, דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמַר ר' יְהוּדָה, תְּרֵי זִמְנֵי אַגָּח קְרָבָא עֲמָלֵק בְּיִשְׂרָאֵל, חַד הָכָא. וְחַד דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:מ״ה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקֵי וְהַכְּנַעֲנִי וְגוֹ'. So here, “Amalek came and fought with Israel in Rephidim”, because the Israelites were “weak” (raphe) in the study of the Torah, as we have explained on another occasion.’

(שמות י״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד. אֶלָּא מֹשֶׁה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִסְתַּכַּל וְיָדַע עִקָרָא דְּמִלָּה. אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא. AND MOSES SAID UNTO JOSHUA, CHOOSE US OUT MEN, AND GO OUT, FIGHT WITH AMALEK. Why did Moses abstain from fighting the first battle which God Himself commanded? Because he was able to divine the true meaning of his Master’s command. Hence he said: “I will prepare myself for the war above, and thou, Joshua, prepare thyself for the war below.”

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ סָלִיק מֹשֶׁה גַּרְמֵיהּ מִקְּרָבָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין לְאִזְדָּרְזָא בִּקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְיִתְנְצַח עַל יְדוֹי. This is the meaning of the words :”When Moses lifted up his hand, Israel prevailed” (Ibid. 5, 11), namely Israel above. Therefore Moses did not participate in the war on earth, so that he might throw himself with greater zeal into the war in Heaven, and thus promote victory on earth.

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָהּ הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתְּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. Said R. Simeon: ‘Let us not think lightly of this war with Amalek. Verily, from the creation of the world until then, and since then till the coming of the Messiah, there has been and will be no war like that, nor can even the war of Gog and Magog be compared with it; and this not because of the mighty armies taking part in it, but because it was launched against all the attributes of the Holy One, blessed be He.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַאי לִיהוֹשֻׁעַ, וְלָא לְאָחֳרָא, וְהָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַבְיָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, וְכַמָּה הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין מִנֵּיהּ. אֶלָּא מֹשֶׁה בְּחָכְמְתָא אִסְתָּכַּל וְיָדַע. מַאי חָמָא. חָמָא לסמאל דְּהֲוָה נָחִית מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק לְתַתָּא. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי קְרָבָא הָכָא תַּקִּיפָא אִתְחָזִיִ. AND MOSES SAID TO JOSHUA. Why to him, who was then but a “youth” (Ex. 33, 11)? Were there in Israel no greater warriors than Joshua? The reason was that Moses in his wisdom was aware that it was not going to be merely a battle against flesh and blood, but against Samael, who was coming down to assist Amalek.

יְהוֹשֻׁעַ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתְּכַח. אִי תֵּימָא דִּבְשְׁכִינְתָּא אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא זִמְנָא לָאו הָכִי, דְּהָא בְּמֹשֶׁה אִתְנְסִיבַת וְאִתְאַחֲדַת, אִשְׁתְּכַח יְהוֹשֻׁעַ דְּאִתְאַחֲד לְתַתָּא מִינָּהּ. וּבַמֶּה. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא אֲתָר, דְּאִתְקְרֵי נַעַ"ר. Now Joshua, “the youth”, had reached at that time a high degree of spiritual perception, not, indeed, as high as Moses, who was united with the Shekinah, but his soul was, in fact, attached to the supernal region called “Youth” (=Metatron).

בְּגִין כַּךְ, כַּד חָמָא מֹשֶׁה, לסמאל, נָחִית לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק, אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי הַאי נַעַר יְקוּם לָקֳבְלֵיהּ, וְיִשְּׁלוֹט עָלֵיהּ, לְנַצְּחָא לֵיהּ. מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, דִּילָךְ הַאי קְרָבָא דִּלְתַתָּא, וַאֲנָא אִזְדָּרֵז לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא. בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, זַכָּאִין בְּנֵי זַכָּאִין, דְּיִתְחֲזוּן לְמֵהַךְ עִמָּךְ. Now when Moses perceived that Samael was going to fight for Amalek, he thought: “this young man, Joshua, will surely stand against him and prevail”, and therefore he said unto him: “go and fight against Amalek! It is thy battle, the battle here below, and I will prepare myself for the battle above. Choose worthy men, righteous and the sons of the righteous, to accompany thee”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּנָפִיק יְהוֹשֻׁעַ נַעַר. אִתְּעַר נַעַר דִּלְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן בְּכַמָּה תִּיקּוּנִין בְּכַמָּה זַיְינִין, דְּאַתְקִינַת לֵיהּ אִמֵיהּ, לִקְרָבָא דָּא, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. לְפִי חֶרֶב וַדַּאי, וְלָא לְפוּם רוּמְחִין וְזַיְינִין, אֶלָּא בַּחֶרֶב וַדַּאי הִיא, הַאי דְּאִקְרֵי חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. Said R. Simeon: ‘At the moment when Joshua, the “young man”, started out to fight Amalek, the “Young Man” above was stirred, and was equipped with weapons prepared by his “Mother” (the Shekinah) for the battle in order to “avenge the covenant” (cf. Lev. 26, 25) with the “sword” (Ex. 17, 13).

וּמֹשֶׁה אִתְתָּקַּן לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים: כְּבֵדִים מַמָּשׁ, יַקִּירִין, קַדִּישִׁין, לָא אִסְתַאְבָן לְעָלְמִין. יְקִרִין דְּאִתְחָזוּן לְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא דִּלְעֵילָּא. וַיִקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין בְּצַעֲרָא, וִיהֵא עִמְּהוֹן בְּצַעֲרֵיהוֹן. Moses equipped himself for the war above. “His hands were heavy” (Ibid. 5, 12), that is to say, “weighty, honourable, holy hands”, that had never been defiled, hands worthy to wage the war above. AND THEY TOOK A STONE AND PUT IT UNDER HIM AND HE SAT THEREON: to participate in the distress of Israel.

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה וְגוֹ', מַאי תָּמְכוּ בְיָדָיו. אֱמוּנָה. (אמונה, מהימנותא ודא) וְכִי עַל דְּאַהֲרֹן וְחוּר תְּמִיכוּ לִידוֹי, הֲווֹ יְדוֹי אֱמוּנָה. אֶלָּא, מֹשֶׁה כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא עָבִיד מַה דְּעָבִיד. אַהֲרֹן וְחוּר, דָּא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְדָא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְיָדוֹי בְּאֶמְצָעִיתָא, וְעַל דָּא וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, מְהֵימָנוּתָא. אַהֲרֹן בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, (חוקת קל"א ע"ב) וְחוּר בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּידוֹי מִכָּאן וּמִכָּאן, דְּאִשְׁתַּכְחָא סִיוּעָא דִּלְעֵילָּא. AND AARON AND HUR STAYED UP HIS HANDS, THE ONE ON THE ONE SIDE, AND THE OTHER ON THE OTHER SIDE: AND HIS HANDS WERE STEADY (emunah, lit. faith). This cannot be taken in the literal sense; what it means is that Aaron represented his “side” (the attribute of Grace), Hur his “side” (the attribute of Strength), and Moses’ hands between the two represented Faith.

(שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר יָרִים: דְּזָקִיף יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, וְאִתְכָּוַּון בִּפְרִישׁוּ דְּיָדוֹי. וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מִשְׁתַּכְּכִין מִצְּלוֹתָא, לָא יַכְלִין יְדֵי מֹשֶׁה לְמֵיקָם בִּזְקִיפוּ, וְגָבַר עֲמָלֵק. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, אַף עַל גַּב דְּכַהֲנָא פָּרִישׂ יְדוֹי, בְּקָרְבְּנָא, לְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ בְּכֹלָּא, יִשְׂרָאֵל בַּעְיָין לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּצְלוֹתְהוֹן, עִמֵּיהּ. AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES HELD UP HIS HAND, ISRAEL PREVAILED, AND WHEN HE LET DOWN HIS HAND, AMALEK PREVAILED. “Hand ‘ here refers to the right hand, which he held up above the left, and so long as he did so, Israel, i.e. the Supernal Israel, prevailed; but when Israel below ceased praying Moses could not keep his hand up and “Amalek prevailed”. From which we derive the lesson that, although the priest spreads out his hands at the sacrifice to make his mediation complete, yet Israel must co-operate with him in prayer.

(שמות י״ז:י״ד) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בְּסֵפֶר וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיַּחֲלשׁ, וַיַּהֲרוֹג מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, וַיַּחֲלשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ישעיהו י״ד:י״ב) חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ, וְהַהוּא חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית קָטִיל לוֹן, דִּכְתִּיב לְפִי חָרֶב כְּמָה דְּאִתְּמַר. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, WRITE THIS FOR A MEMORIAL IN THE BOOK, ETC. Note that in the previous verse it says, “And Joshua disabled (vayahlosh) Amalek and his people with the edge of the sword.” Why is the word ” disabled” used here instead of “slew”? Because the word halash has also another meaning, namely, “to cast lots” (cf. Isa. 14, 2). Joshua did indeed first cast lots,¹i.e. as to which of the multitude of nations that Amalek brought with him (vide infra) should first be put to the sword. and then the sword, executing the vengenace of the covenant, slew them.

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן, זֹאת דַּיְקָא. וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, דְּהָא הוּא זָמִין לְקָטְלָא מַלְכִין אַחֲרָנִין. כִּי מָחֹה אֶמְחֶה. מָחֹה: לְעֵילָּא. אֶמְחֶה: לְתַתָּא. זֵכֶר, דּוּכְרָנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. WRITE THIS FOR A MEMORIAL: “this” in the first place, AND REHEARSE IT IN THE EARS OF JOSHUA, namely, that he is destined to slay other kings. FOR I WILL UTTERLY BLOT OUT (lit. for blotting out I will blot out); that is, both their celestial forces and their power here below: similarly THE REMEMBRANCE of them on high as well as below.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, וּכְתִיב (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן מָחוּן דּוּכְרָנֵיהּ לְתַתָּא, וַאֲנָא אֶמְחֶה דּוּכְרָנֵיהּ לְעֵילָּא. Said R. Isaac: ‘Here it is written: “For I will utterly blot out”, whereas in another passage it says, “Thou shalt blot out the remembrance of Amalek” (Deut. 25, 19). The Holy One, blessed be He, said in effect: “Ye shall blot out his remembrance on earth, and I will blot out his remembrance on high”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עֲמָלֵק עַמִּין אַחֲרָנִין אַייתִין עִמֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ דְּחִילוּ לְקָרְבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר אִיהוּ. וּבְגִין כַּךְ, יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ, דְּתָבַר חֵילָא דִּלְהוֹן מִלְּעֵילָּא. R. Jose said: ‘Amalek brought with him other peoples, but all the rest were afraid to commence war against Israel. Hence Joshua cast lots which of them to slay.’ AND MOSES BUILT AN ALTAR AND CALLED THE NAME OF IT TETRAGRAMMATON NISSI (the Lord is my sign).

(שמות י״ז:ט״ו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ' נִסִּי. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, לָקֳבֵל הַהוּא דִּלְעֵילָּא. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ הַהוּא מֹשֶׁה (נ"א דההוא מזבח) יְיָ' נִסִּי. מַאי יְיָ' נִסִּי. בְּגִין דְּאַנְקִים נִקְמָתָא דְּהַהוּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵהַהוּא זִמְנָא אִתְקְרֵי, חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. He built an altar below to correspond to the Altar above.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, מִזְבַּח לְכַפְּרָא עָלַיְיהוּ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. שְׁמוֹ דְּמַאן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא שְׁמֵיהּ דְּמַדְבְּחָא הַהוּא. יְיָ' נִסִּי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְשָׁם נִסָּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חַד, עַל דְּאִתְפְּרָעוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלְיָיא הַהוּא אָת קַיָּימָא, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּזַר בְּרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא קַיָּימָא. הַהוּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ לְכַפְּרָא עָלֵיהּ. וּמַה שְׁמֵיהּ. יְיָ' נִסִּי. R. Jose said: ‘The altar was intended to bring atonement and forgiveness to them. “He called the name”, namely the name of the altar, “TETRAGRAMMATON NISSI”, just as Jacob called the altar which he built El Elohe Yisroel, “the God, the God of Israel” (Gen. 33, 20).’ He meant to indicate that the miracle was wrought for them because they had been properly circumcised, so that the sign of the Covenant was visibly imprinted upon them. Hence we learn that when a father performs the act of circumcision on his son, revealing the impress of the sign of the holy Covenant, the sacrificial act is, as it were, an altar of propitiation.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:כ׳) (ו' ע"א) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, תַּמָּן תָּנִינָן, כַּמָּה מַיִם וְכַמָּה מַיִם מִשְׁתַּכְּחִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּלֵית זַרְעָא לְהוּ, אֶלָּא עַל הַמַּיִם, דִּכְתִּיב וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם, אִינּוּן דַּהֲווֹ תְּחוֹת עַנְפֵי אִילָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. R. Jose quoted in connection with this the following verse: Blessed are ye that sow beside att waters, that sendforth thither the feet of the ox and the ass (Isa. 32, 20). ‘Water’, he said, ‘has many symbolic meanings: there are many kinds of water. Blessed are the Israelites who “sow beside the water”-the water which is under the branches of the Holy One’s Tree.

דְּתַנְיָא, אִילָנָא אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וּבֵיהּ אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא לְכֹלָּא. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּמַתְקְלָא, וְאִתְתַּקַּף בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְע' עַנְפִּין אֲחִידָן בֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחֵי בְּגוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא. וְאִינּוּן שִׁבְעִין עַנְפִּין סַחֲרָנָא דִּלְהוֹן. This Tree is encompassed by twelve frontiers and adjoins all four sides of the world, and has seventy branches, and Israel is in the “body” of the Tree, and the seventy branches encompass her.

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר בְּכַמָּה אֲתָר. מַאי וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיטוּ עַל אִינּוּן מַיָּא, דְּאִינּוּן תְּחוֹת עַנְפִּין דְּאִילָנָא, דְּאִקְרוּן (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. וְעַל דָּא אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם. This is symbolized by the “twelve wells of water and the threescore and ten palm trees”, as we have often explained. But what do the words “and they encamped there by the water” signify? This. At that time the Israelites had control over the waters which are under the branches of that Tree, those which are called “the insolent waters,’ (Ps. 124, 5). And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters”.

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִינּוּן תְּרֵין כִּתְרֵי שְׂמָאלָא, דַּאֲחִידָן בְּהוּ עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִקְרוּן שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית לכ) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. בְּגִין דְּלָבָן חַכִּים הֲוָה בַּחֲרָשִׁין וּבְאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאִינּוּן בָּעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ו:ה׳) אַרָמִי אוֹבֵד אָבִי, וְהָא אִתְּמַר. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, מְשַׁלְּחֵי לְהוּ, וְלָא יַכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר דְּלָא שַׁלְטֵי בְּהוּ. And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters, that send forth thither the feet of the ox and the ass”, namely, the two “Crowns of the Left”, to which are attached the pagan nations who are called “ox and ass”. When the Israelites are worthy, then they dismiss these evil powers, and they have no dominion over them.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, לָא יַכְלֵי בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם בְּהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ״ב:י׳) לא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיו. יַחְדָּיו דַּיְיקָא. וְתָנֵינָן, לָא יָהִיב אִינִישׁ דּוּכְתָּא לְזִינִין בִּישִׁין, דְּהָא בְּעוֹבָדָא דְּבַּר נָשׁ (לתתא), אִתְּעַר מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְכַד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, (לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק) מִתְּקִיפוּתָא דִּלְהוֹן דְּאִקְרֵי כֶּלֶב, וְדָא חֲצִיפָא מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״א:ז׳) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא יֶחרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ. (נ"א מתקיפותא דלהון אפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו) אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן אֲמַרְתּוּן, הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לַכֶּלֶב. מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Said R. Abba: ‘When the two (i.e. the ox and the ass) are united, the inhabitants of the world cannot stand up against them. For this reason it is prohibited to “plough with an ox and an ass together” (Deut. 22, 10). From them, when united, emanates the power, called “dog”, which is more insolent than all of them. Said the Holy One, blessed be He: “Ye said, ‘is the Lord in our midst or not?’ Behold, I will deliver you to the dog!”, and straightway came Amalek.’

ר' יְהוּדָה אָמַר, (במדבר כ״ד:כ׳) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. וְכִי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וַהֲלֹא כַּמָּה לִישָׁנִין וְעַמִּין וְאוּמִין הֲווֹ בְּעָלְמָא, עַד לָא אָתָא עֲמָלֵק. R. Judah said: ‘It is written, “Amalek is the first of the nations; but his latter end shall be that he perish for ever” (Num. 24, 20). Was, then, Amalek the first of the nations? Were there not many tribes, nations, and peoples in the world before Amalek came?

אֶלָּא, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפְלָה עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יוֹשְבֵי פְּלָשֶׁת. וְלָא הֲווֹ עַמָּא דְּלָא הֲוָה דָּחִיל מִגְּבוּרָאן עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וַעֲמָלֵק לָא הֲוָה דָּחִיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְלֹא יָרֵא אֱלהִים. לָא דָּחִיל לְמִקְרַב לְגַבָּךְ. וְעַל דָּא רֵאשִׁית גּוֹיִם. But the meaning is that Amalek was the first nation who feared not to proclaim war against Israel, as it says, “and he feared not God” (Deut. 24, 18); whilst the other nations were filled with fear and trembling before Israel at the time of the Exodus, as it says: “The peoples heard and were afraid; trembling took hold of the inhabitants of Pelesheth” (Ex. 15, 14); in fact, apart from Amalek there was no nation that was not awestruck before the mighty works of the Holy One, blessed be He.

(עמלק הוי קדמאה) דְּאָתוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עֲמָלֵק הֲוָה. וּבְגִינֵי כַּךְ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּכְתִיב, (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. עֲדֵי אָבְדוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא עַד דְּיֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֹאבַד לֵיהּ, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה) דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וְגוֹ'. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְעָבִיד עִמְּהוֹן חֶסֶד לְאַפָּקָא לוֹן מַיָּא, לָא שָׁבַק דִּידֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Therefore “his latter end shall be that he perish for ever”.’ Said R. Eleazar: ‘Observe that although the “Rock ” (i.e. Geburah, Severity) dealt graciously with them in supplying them with water, yet it did not cease to perform its natural function, so that “Amalek came”.’

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא, בְּגִין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה דְּהִיא חוֹלָה, וְיֵשׁ רָעָה דְּלָאו הִיא חוֹלָה. אֶלָּא וַדַּאי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, נַפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִּינִי נִימּוּסִין, דְּבַקְעָן בַּאֲוִירָא. R. Abba discoursed on the verse: There is a sore evil which I have seen under the sun, namely, riches kept for the owners thereof to their hurt” (Eccl. 5, 13). ‘ “There is a sore evil.” Are there then two kinds of evil, one that is sore, and another that is not sore? Yes, indeed! There is a particularly sore evil, for we have a tradition that from the Side of the Left emanate many emissaries of punishment who go down to the hollow of the great Sea,

וְכַד בַּעְיָין לְמֵיפַק, אַזְלִין וְאִשְׁתַּאֲבִין בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּה, לְבָתַר נָפְקִין וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּבְקָעִין אֲוִירִין, וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וּמִתְקָרְבִין לְגַבַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְכָל חַד אִקְרֵי רָעָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״א:י׳) לא תְאוּנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה. מַאי לא תְאוּנֶּה. בְּגִין דְּאַתְיָא בְּתַסְקוּפָא עַל בְּנִי נָשָׁא. and then emerge in a body and, cleaving the air, advance upon the sons of men. Each one of them is called “evil”, and it is to this that the words “there shall no evil befall thee” (Ps. 90, 10) refer.

חוֹלָה אֲמַאי הִיא חוֹלָה. כַּד שַׁרְיָא הַאי עַל בְּנֵי נָשָׁא, עָבִיד לוֹן קַמְצָנִין מִמָּמוֹנֵיהוֹן, אַתְיָין גַּבָּאי צְדָקָה גַּבֵּיהּ, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֹא תִּיפּוּק מִדִּידָךְ. אַתְיָין מִסְכְּנֵי, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אָתֵי הוּא לְמֵיכַל מִמָּמוֹנֵיהּ, מָחָאת בִּידֵיהּ, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְאָחֳרָא. וּמִן יוֹמָא דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הִיא חוֹלָה, כְּהַאי שָׁכִיב מֵרַע דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵּי. וְעַל דָּא הִיא רָעָה חוֹלָה. When a certain one of these “evils” befalls a man, it makes him miserly with his money, so that when a collector for charity or a poor man comes to him it strikes his hand saylng, “do not impoverish yourself’. It will not even let him buy food for himself. In fact, from the moment that that “evil” comes upon the man, he is “sore” like a sick man who can neither eat nor drink.

וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח בְּחָכְמְתָא וְאָמַר, (קהלת ו׳:ב׳) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ'. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, כְּתִיב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ', מַאי וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ. אִי הָכִי, לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּבַּר נָשׁ. King Solomon proclaimed in his wisdom: “There is an evil which I have seen under the sun… A man to whom God hath given riches, wealth, and honour, so that he wanteth nothing for his soul of all that he desireth, yet God giveth him no power to eat thereof, but a stranger eateth it” (Eccl. 6, 1-2). On the surface, the end of this verse would appear to contradict the beginning: if God has given him riches, etc., how can we say that he has no power over it?

אֶלָּא, אִי כְּתִיב וְלֹא יַעַזְבֶנוּ הָאֱלהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא וְלא יַשְׁלִיטֶנּוּ, דִּבְגִין דְּהוּא הֵימְנֵיהּ לְהַהִיא רָעָה, וְאָחִיד בָּהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁלְטֵיהּ עָלֵיהּ, לְאִתְבָּרָאָה תְּחוֹתֵיהּ, עַל דְּהוּא אִתְרְעֵי בָּהּ, וְאָחִיד בָּהּ. The meaning, however, is that he has no power over that “evil” to which he clings and entrusts himself, and therefore he is like a sick man who does not eat,

וְכָל אָרְחוֹי כִּשְׁכִיב מֵרַע, דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵי, וְלָא קָרִיב לְמָמוֹנֵיהּ, וְלָא אַפִּיק מִינֵּיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ עַד דְּהוּא יִפּוּק מֵעָלְמָא, וְיֵיתֵי אַחֲרָא, וְיִטּוֹל לֵיהּ, דְּהוּא בְּעָלָיו. nor drink, and he keeps his money tight until he leaves this world and another man comes and takes possession of it, and becomes its master.’

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לוֹן עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין, אַסְחַר לוֹן בַּעֲנָנִי יְקָרָא, שְׁכִינְתֵּיהּ נָטִיל קָמַיְיהוּ, נָחַת לוֹן מָנָא לְמֵיכַל, אַפִּיק לוֹן מַיָּיא מְתוּקִין, וְאִינּוּן הֲווֹ אַזְלִין עִמֵּיהּ בְּתַסְקוּפִין. מִיַּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Such was the case of the Israelites: the Holy One, blessed be He, carried them on eagles’ wings, encircled them with the clouds of glory, made the Shekinah go before them, gave them manna to eat, and sweet water to drink, and yet they complained! Hence, “and Amalek came”.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא, מִגִּזְרַת דִּינָא קַשְׁיָא, קָא אַתְיָא קְרָבָא דָּא. וּקְרָבָא דָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, דְּמִתְקַשְּׁרִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. כִּבְיָכוֹל, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַכָּאִין לְתַתָּא, אִתְגַּבָּר חֵילָא דִּילִי עַל כֹּלָּא. וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְגַּבַּר חֵילָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. R. Simeon said: ‘There is a deep allusion in the name “Rephidim”. This war emanated from the attribute of Severe Judgement and it was a war above and a war below. The Holy One, as it were, said: “when Israel is worthy below My power prevails in the universe; but when Israel is found to be unworthy she weakens My power above, and the power of severe judgement predominates in the world.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, אָתָא לְקַטְרְגָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. בִּרְפִידִים: בְּרָפוּי יָדַיִם, דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמַר ר' יְהוּדָה, תְּרֵי זִמְנֵי אַגָּח קְרָבָא עֲמָלֵק בְּיִשְׂרָאֵל, חַד הָכָא. וְחַד דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:מ״ה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקֵי וְהַכְּנַעֲנִי וְגוֹ'. So here, “Amalek came and fought with Israel in Rephidim”, because the Israelites were “weak” (raphe) in the study of the Torah, as we have explained on another occasion.’

(שמות י״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד. אֶלָּא מֹשֶׁה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִסְתַּכַּל וְיָדַע עִקָרָא דְּמִלָּה. אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא. AND MOSES SAID UNTO JOSHUA, CHOOSE US OUT MEN, AND GO OUT, FIGHT WITH AMALEK. Why did Moses abstain from fighting the first battle which God Himself commanded? Because he was able to divine the true meaning of his Master’s command. Hence he said: “I will prepare myself for the war above, and thou, Joshua, prepare thyself for the war below.”

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ סָלִיק מֹשֶׁה גַּרְמֵיהּ מִקְּרָבָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין לְאִזְדָּרְזָא בִּקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְיִתְנְצַח עַל יְדוֹי. This is the meaning of the words :”When Moses lifted up his hand, Israel prevailed” (Ibid. 5, 11), namely Israel above. Therefore Moses did not participate in the war on earth, so that he might throw himself with greater zeal into the war in Heaven, and thus promote victory on earth.

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָהּ הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתְּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. Said R. Simeon: ‘Let us not think lightly of this war with Amalek. Verily, from the creation of the world until then, and since then till the coming of the Messiah, there has been and will be no war like that, nor can even the war of Gog and Magog be compared with it; and this not because of the mighty armies taking part in it, but because it was launched against all the attributes of the Holy One, blessed be He.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַאי לִיהוֹשֻׁעַ, וְלָא לְאָחֳרָא, וְהָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַבְיָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, וְכַמָּה הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין מִנֵּיהּ. אֶלָּא מֹשֶׁה בְּחָכְמְתָא אִסְתָּכַּל וְיָדַע. מַאי חָמָא. חָמָא לסמאל דְּהֲוָה נָחִית מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק לְתַתָּא. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי קְרָבָא הָכָא תַּקִּיפָא אִתְחָזִיִ. AND MOSES SAID TO JOSHUA. Why to him, who was then but a “youth” (Ex. 33, 11)? Were there in Israel no greater warriors than Joshua? The reason was that Moses in his wisdom was aware that it was not going to be merely a battle against flesh and blood, but against Samael, who was coming down to assist Amalek.

יְהוֹשֻׁעַ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתְּכַח. אִי תֵּימָא דִּבְשְׁכִינְתָּא אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא זִמְנָא לָאו הָכִי, דְּהָא בְּמֹשֶׁה אִתְנְסִיבַת וְאִתְאַחֲדַת, אִשְׁתְּכַח יְהוֹשֻׁעַ דְּאִתְאַחֲד לְתַתָּא מִינָּהּ. וּבַמֶּה. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא אֲתָר, דְּאִתְקְרֵי נַעַ"ר. Now Joshua, “the youth”, had reached at that time a high degree of spiritual perception, not, indeed, as high as Moses, who was united with the Shekinah, but his soul was, in fact, attached to the supernal region called “Youth” (=Metatron).

בְּגִין כַּךְ, כַּד חָמָא מֹשֶׁה, לסמאל, נָחִית לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק, אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי הַאי נַעַר יְקוּם לָקֳבְלֵיהּ, וְיִשְּׁלוֹט עָלֵיהּ, לְנַצְּחָא לֵיהּ. מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, דִּילָךְ הַאי קְרָבָא דִּלְתַתָּא, וַאֲנָא אִזְדָּרֵז לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא. בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, זַכָּאִין בְּנֵי זַכָּאִין, דְּיִתְחֲזוּן לְמֵהַךְ עִמָּךְ. Now when Moses perceived that Samael was going to fight for Amalek, he thought: “this young man, Joshua, will surely stand against him and prevail”, and therefore he said unto him: “go and fight against Amalek! It is thy battle, the battle here below, and I will prepare myself for the battle above. Choose worthy men, righteous and the sons of the righteous, to accompany thee”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּנָפִיק יְהוֹשֻׁעַ נַעַר. אִתְּעַר נַעַר דִּלְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן בְּכַמָּה תִּיקּוּנִין בְּכַמָּה זַיְינִין, דְּאַתְקִינַת לֵיהּ אִמֵיהּ, לִקְרָבָא דָּא, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. לְפִי חֶרֶב וַדַּאי, וְלָא לְפוּם רוּמְחִין וְזַיְינִין, אֶלָּא בַּחֶרֶב וַדַּאי הִיא, הַאי דְּאִקְרֵי חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. Said R. Simeon: ‘At the moment when Joshua, the “young man”, started out to fight Amalek, the “Young Man” above was stirred, and was equipped with weapons prepared by his “Mother” (the Shekinah) for the battle in order to “avenge the covenant” (cf. Lev. 26, 25) with the “sword” (Ex. 17, 13).

וּמֹשֶׁה אִתְתָּקַּן לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים: כְּבֵדִים מַמָּשׁ, יַקִּירִין, קַדִּישִׁין, לָא אִסְתַאְבָן לְעָלְמִין. יְקִרִין דְּאִתְחָזוּן לְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא דִּלְעֵילָּא. וַיִקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין בְּצַעֲרָא, וִיהֵא עִמְּהוֹן בְּצַעֲרֵיהוֹן. Moses equipped himself for the war above. “His hands were heavy” (Ibid. 5, 12), that is to say, “weighty, honourable, holy hands”, that had never been defiled, hands worthy to wage the war above. AND THEY TOOK A STONE AND PUT IT UNDER HIM AND HE SAT THEREON: to participate in the distress of Israel.

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה וְגוֹ', מַאי תָּמְכוּ בְיָדָיו. אֱמוּנָה. (אמונה, מהימנותא ודא) וְכִי עַל דְּאַהֲרֹן וְחוּר תְּמִיכוּ לִידוֹי, הֲווֹ יְדוֹי אֱמוּנָה. אֶלָּא, מֹשֶׁה כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא עָבִיד מַה דְּעָבִיד. אַהֲרֹן וְחוּר, דָּא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְדָא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְיָדוֹי בְּאֶמְצָעִיתָא, וְעַל דָּא וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, מְהֵימָנוּתָא. אַהֲרֹן בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, (חוקת קל"א ע"ב) וְחוּר בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּידוֹי מִכָּאן וּמִכָּאן, דְּאִשְׁתַּכְחָא סִיוּעָא דִּלְעֵילָּא. AND AARON AND HUR STAYED UP HIS HANDS, THE ONE ON THE ONE SIDE, AND THE OTHER ON THE OTHER SIDE: AND HIS HANDS WERE STEADY (emunah, lit. faith). This cannot be taken in the literal sense; what it means is that Aaron represented his “side” (the attribute of Grace), Hur his “side” (the attribute of Strength), and Moses’ hands between the two represented Faith.

(שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר יָרִים: דְּזָקִיף יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, וְאִתְכָּוַּון בִּפְרִישׁוּ דְּיָדוֹי. וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מִשְׁתַּכְּכִין מִצְּלוֹתָא, לָא יַכְלִין יְדֵי מֹשֶׁה לְמֵיקָם בִּזְקִיפוּ, וְגָבַר עֲמָלֵק. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, אַף עַל גַּב דְּכַהֲנָא פָּרִישׂ יְדוֹי, בְּקָרְבְּנָא, לְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ בְּכֹלָּא, יִשְׂרָאֵל בַּעְיָין לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּצְלוֹתְהוֹן, עִמֵּיהּ. AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES HELD UP HIS HAND, ISRAEL PREVAILED, AND WHEN HE LET DOWN HIS HAND, AMALEK PREVAILED. “Hand ‘ here refers to the right hand, which he held up above the left, and so long as he did so, Israel, i.e. the Supernal Israel, prevailed; but when Israel below ceased praying Moses could not keep his hand up and “Amalek prevailed”. From which we derive the lesson that, although the priest spreads out his hands at the sacrifice to make his mediation complete, yet Israel must co-operate with him in prayer.

(שמות י״ז:י״ד) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בְּסֵפֶר וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיַּחֲלשׁ, וַיַּהֲרוֹג מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, וַיַּחֲלשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ישעיהו י״ד:י״ב) חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ, וְהַהוּא חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית קָטִיל לוֹן, דִּכְתִּיב לְפִי חָרֶב כְּמָה דְּאִתְּמַר. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, WRITE THIS FOR A MEMORIAL IN THE BOOK, ETC. Note that in the previous verse it says, “And Joshua disabled (vayahlosh) Amalek and his people with the edge of the sword.” Why is the word ” disabled” used here instead of “slew”? Because the word halash has also another meaning, namely, “to cast lots” (cf. Isa. 14, 2). Joshua did indeed first cast lots,¹i.e. as to which of the multitude of nations that Amalek brought with him (vide infra) should first be put to the sword. and then the sword, executing the vengenace of the covenant, slew them.

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן, זֹאת דַּיְקָא. וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, דְּהָא הוּא זָמִין לְקָטְלָא מַלְכִין אַחֲרָנִין. כִּי מָחֹה אֶמְחֶה. מָחֹה: לְעֵילָּא. אֶמְחֶה: לְתַתָּא. זֵכֶר, דּוּכְרָנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. WRITE THIS FOR A MEMORIAL: “this” in the first place, AND REHEARSE IT IN THE EARS OF JOSHUA, namely, that he is destined to slay other kings. FOR I WILL UTTERLY BLOT OUT (lit. for blotting out I will blot out); that is, both their celestial forces and their power here below: similarly THE REMEMBRANCE of them on high as well as below.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, וּכְתִיב (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן מָחוּן דּוּכְרָנֵיהּ לְתַתָּא, וַאֲנָא אֶמְחֶה דּוּכְרָנֵיהּ לְעֵילָּא. Said R. Isaac: ‘Here it is written: “For I will utterly blot out”, whereas in another passage it says, “Thou shalt blot out the remembrance of Amalek” (Deut. 25, 19). The Holy One, blessed be He, said in effect: “Ye shall blot out his remembrance on earth, and I will blot out his remembrance on high”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עֲמָלֵק עַמִּין אַחֲרָנִין אַייתִין עִמֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ דְּחִילוּ לְקָרְבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר אִיהוּ. וּבְגִין כַּךְ, יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ, דְּתָבַר חֵילָא דִּלְהוֹן מִלְּעֵילָּא. R. Jose said: ‘Amalek brought with him other peoples, but all the rest were afraid to commence war against Israel. Hence Joshua cast lots which of them to slay.’ AND MOSES BUILT AN ALTAR AND CALLED THE NAME OF IT TETRAGRAMMATON NISSI (the Lord is my sign).

(שמות י״ז:ט״ו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ' נִסִּי. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, לָקֳבֵל הַהוּא דִּלְעֵילָּא. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ הַהוּא מֹשֶׁה (נ"א דההוא מזבח) יְיָ' נִסִּי. מַאי יְיָ' נִסִּי. בְּגִין דְּאַנְקִים נִקְמָתָא דְּהַהוּא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵהַהוּא זִמְנָא אִתְקְרֵי, חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. He built an altar below to correspond to the Altar above.

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, מִזְבַּח לְכַפְּרָא עָלַיְיהוּ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. שְׁמוֹ דְּמַאן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא שְׁמֵיהּ דְּמַדְבְּחָא הַהוּא. יְיָ' נִסִּי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְשָׁם נִסָּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חַד, עַל דְּאִתְפְּרָעוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלְיָיא הַהוּא אָת קַיָּימָא, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּזַר בְּרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא קַיָּימָא. הַהוּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ לְכַפְּרָא עָלֵיהּ. וּמַה שְׁמֵיהּ. יְיָ' נִסִּי. R. Jose said: ‘The altar was intended to bring atonement and forgiveness to them. “He called the name”, namely the name of the altar, “TETRAGRAMMATON NISSI”, just as Jacob called the altar which he built El Elohe Yisroel, “the God, the God of Israel” (Gen. 33, 20).’ He meant to indicate that the miracle was wrought for them because they had been properly circumcised, so that the sign of the Covenant was visibly imprinted upon them. Hence we learn that when a father performs the act of circumcision on his son, revealing the impress of the sign of the holy Covenant, the sacrificial act is, as it were, an altar of propitiation.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:כ׳) (ו' ע"א) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, תַּמָּן תָּנִינָן, כַּמָּה מַיִם וְכַמָּה מַיִם מִשְׁתַּכְּחִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּלֵית זַרְעָא לְהוּ, אֶלָּא עַל הַמַּיִם, דִּכְתִּיב וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם, אִינּוּן דַּהֲווֹ תְּחוֹת עַנְפֵי אִילָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. R. Jose quoted in connection with this the following verse: Blessed are ye that sow beside att waters, that sendforth thither the feet of the ox and the ass (Isa. 32, 20). ‘Water’, he said, ‘has many symbolic meanings: there are many kinds of water. Blessed are the Israelites who “sow beside the water”-the water which is under the branches of the Holy One’s Tree.

דְּתַנְיָא, אִילָנָא אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וּבֵיהּ אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא לְכֹלָּא. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּמַתְקְלָא, וְאִתְתַּקַּף בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְע' עַנְפִּין אֲחִידָן בֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחֵי בְּגוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא. וְאִינּוּן שִׁבְעִין עַנְפִּין סַחֲרָנָא דִּלְהוֹן. This Tree is encompassed by twelve frontiers and adjoins all four sides of the world, and has seventy branches, and Israel is in the “body” of the Tree, and the seventy branches encompass her.

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר בְּכַמָּה אֲתָר. מַאי וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיטוּ עַל אִינּוּן מַיָּא, דְּאִינּוּן תְּחוֹת עַנְפִּין דְּאִילָנָא, דְּאִקְרוּן (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. וְעַל דָּא אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם. This is symbolized by the “twelve wells of water and the threescore and ten palm trees”, as we have often explained. But what do the words “and they encamped there by the water” signify? This. At that time the Israelites had control over the waters which are under the branches of that Tree, those which are called “the insolent waters,’ (Ps. 124, 5). And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters”.

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִינּוּן תְּרֵין כִּתְרֵי שְׂמָאלָא, דַּאֲחִידָן בְּהוּ עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִקְרוּן שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית לכ) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. בְּגִין דְּלָבָן חַכִּים הֲוָה בַּחֲרָשִׁין וּבְאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאִינּוּן בָּעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ו:ה׳) אַרָמִי אוֹבֵד אָבִי, וְהָא אִתְּמַר. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, מְשַׁלְּחֵי לְהוּ, וְלָא יַכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר דְּלָא שַׁלְטֵי בְּהוּ. And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters, that send forth thither the feet of the ox and the ass”, namely, the two “Crowns of the Left”, to which are attached the pagan nations who are called “ox and ass”. When the Israelites are worthy, then they dismiss these evil powers, and they have no dominion over them.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, לָא יַכְלֵי בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם בְּהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ״ב:י׳) לא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיו. יַחְדָּיו דַּיְיקָא. וְתָנֵינָן, לָא יָהִיב אִינִישׁ דּוּכְתָּא לְזִינִין בִּישִׁין, דְּהָא בְּעוֹבָדָא דְּבַּר נָשׁ (לתתא), אִתְּעַר מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְכַד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, (לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק) מִתְּקִיפוּתָא דִּלְהוֹן דְּאִקְרֵי כֶּלֶב, וְדָא חֲצִיפָא מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״א:ז׳) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא יֶחרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ. (נ"א מתקיפותא דלהון אפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו) אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן אֲמַרְתּוּן, הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לַכֶּלֶב. מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Said R. Abba: ‘When the two (i.e. the ox and the ass) are united, the inhabitants of the world cannot stand up against them. For this reason it is prohibited to “plough with an ox and an ass together” (Deut. 22, 10). From them, when united, emanates the power, called “dog”, which is more insolent than all of them. Said the Holy One, blessed be He: “Ye said, ‘is the Lord in our midst or not?’ Behold, I will deliver you to the dog!”, and straightway came Amalek.’

ר' יְהוּדָה אָמַר, (במדבר כ״ד:כ׳) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. וְכִי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וַהֲלֹא כַּמָּה לִישָׁנִין וְעַמִּין וְאוּמִין הֲווֹ בְּעָלְמָא, עַד לָא אָתָא עֲמָלֵק. R. Judah said: ‘It is written, “Amalek is the first of the nations; but his latter end shall be that he perish for ever” (Num. 24, 20). Was, then, Amalek the first of the nations? Were there not many tribes, nations, and peoples in the world before Amalek came?

אֶלָּא, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפְלָה עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יוֹשְבֵי פְּלָשֶׁת. וְלָא הֲווֹ עַמָּא דְּלָא הֲוָה דָּחִיל מִגְּבוּרָאן עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וַעֲמָלֵק לָא הֲוָה דָּחִיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְלֹא יָרֵא אֱלהִים. לָא דָּחִיל לְמִקְרַב לְגַבָּךְ. וְעַל דָּא רֵאשִׁית גּוֹיִם. But the meaning is that Amalek was the first nation who feared not to proclaim war against Israel, as it says, “and he feared not God” (Deut. 24, 18); whilst the other nations were filled with fear and trembling before Israel at the time of the Exodus, as it says: “The peoples heard and were afraid; trembling took hold of the inhabitants of Pelesheth” (Ex. 15, 14); in fact, apart from Amalek there was no nation that was not awestruck before the mighty works of the Holy One, blessed be He.

(עמלק הוי קדמאה) דְּאָתוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עֲמָלֵק הֲוָה. וּבְגִינֵי כַּךְ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּכְתִיב, (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. עֲדֵי אָבְדוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא עַד דְּיֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֹאבַד לֵיהּ, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה) דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וְגוֹ'. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְעָבִיד עִמְּהוֹן חֶסֶד לְאַפָּקָא לוֹן מַיָּא, לָא שָׁבַק דִּידֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Therefore “his latter end shall be that he perish for ever”.’ Said R. Eleazar: ‘Observe that although the “Rock ” (i.e. Geburah, Severity) dealt graciously with them in supplying them with water, yet it did not cease to perform its natural function, so that “Amalek came”.’

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא, בְּגִין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה דְּהִיא חוֹלָה, וְיֵשׁ רָעָה דְּלָאו הִיא חוֹלָה. אֶלָּא וַדַּאי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, נַפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִּינִי נִימּוּסִין, דְּבַקְעָן בַּאֲוִירָא. R. Abba discoursed on the verse: There is a sore evil which I have seen under the sun, namely, riches kept for the owners thereof to their hurt” (Eccl. 5, 13). ‘ “There is a sore evil.” Are there then two kinds of evil, one that is sore, and another that is not sore? Yes, indeed! There is a particularly sore evil, for we have a tradition that from the Side of the Left emanate many emissaries of punishment who go down to the hollow of the great Sea,

וְכַד בַּעְיָין לְמֵיפַק, אַזְלִין וְאִשְׁתַּאֲבִין בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּה, לְבָתַר נָפְקִין וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּבְקָעִין אֲוִירִין, וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וּמִתְקָרְבִין לְגַבַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְכָל חַד אִקְרֵי רָעָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״א:י׳) לא תְאוּנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה. מַאי לא תְאוּנֶּה. בְּגִין דְּאַתְיָא בְּתַסְקוּפָא עַל בְּנִי נָשָׁא. and then emerge in a body and, cleaving the air, advance upon the sons of men. Each one of them is called “evil”, and it is to this that the words “there shall no evil befall thee” (Ps. 90, 10) refer.

חוֹלָה אֲמַאי הִיא חוֹלָה. כַּד שַׁרְיָא הַאי עַל בְּנֵי נָשָׁא, עָבִיד לוֹן קַמְצָנִין מִמָּמוֹנֵיהוֹן, אַתְיָין גַּבָּאי צְדָקָה גַּבֵּיהּ, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֹא תִּיפּוּק מִדִּידָךְ. אַתְיָין מִסְכְּנֵי, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אָתֵי הוּא לְמֵיכַל מִמָּמוֹנֵיהּ, מָחָאת בִּידֵיהּ, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְאָחֳרָא. וּמִן יוֹמָא דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הִיא חוֹלָה, כְּהַאי שָׁכִיב מֵרַע דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵּי. וְעַל דָּא הִיא רָעָה חוֹלָה. When a certain one of these “evils” befalls a man, it makes him miserly with his money, so that when a collector for charity or a poor man comes to him it strikes his hand saylng, “do not impoverish yourself’. It will not even let him buy food for himself. In fact, from the moment that that “evil” comes upon the man, he is “sore” like a sick man who can neither eat nor drink.

וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח בְּחָכְמְתָא וְאָמַר, (קהלת ו׳:ב׳) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ'. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, כְּתִיב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ', מַאי וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ. אִי הָכִי, לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּבַּר נָשׁ. King Solomon proclaimed in his wisdom: “There is an evil which I have seen under the sun… A man to whom God hath given riches, wealth, and honour, so that he wanteth nothing for his soul of all that he desireth, yet God giveth him no power to eat thereof, but a stranger eateth it” (Eccl. 6, 1-2). On the surface, the end of this verse would appear to contradict the beginning: if God has given him riches, etc., how can we say that he has no power over it?

אֶלָּא, אִי כְּתִיב וְלֹא יַעַזְבֶנוּ הָאֱלהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא וְלא יַשְׁלִיטֶנּוּ, דִּבְגִין דְּהוּא הֵימְנֵיהּ לְהַהִיא רָעָה, וְאָחִיד בָּהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁלְטֵיהּ עָלֵיהּ, לְאִתְבָּרָאָה תְּחוֹתֵיהּ, עַל דְּהוּא אִתְרְעֵי בָּהּ, וְאָחִיד בָּהּ. The meaning, however, is that he has no power over that “evil” to which he clings and entrusts himself, and therefore he is like a sick man who does not eat,

וְכָל אָרְחוֹי כִּשְׁכִיב מֵרַע, דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵי, וְלָא קָרִיב לְמָמוֹנֵיהּ, וְלָא אַפִּיק מִינֵּיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ עַד דְּהוּא יִפּוּק מֵעָלְמָא, וְיֵיתֵי אַחֲרָא, וְיִטּוֹל לֵיהּ, דְּהוּא בְּעָלָיו. nor drink, and he keeps his money tight until he leaves this world and another man comes and takes possession of it, and becomes its master.’

דָּבָר אַחֵר יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, הַאי מַאן דְּיָתִיב בְּחוּלָקָא טָבָא, בְּבֵית אֲבוֹי, וְהוּא אָזִיל לָקֳבֵל אֲבוֹי, בְּתַסְקוּפֵי מִלִּין, הָא אִתְדְּבַק בְּהַהוּא רָעָה חוֹלָה, כְּבַר נָשׁ שָׁכִיב מֵרַע דְּכָל אָרְחוֹי בְּתַסְקוּפָא, דָּא בְּעֵינָא, וְדָא לָא בְּעֵינָא, וּבְגִין הַאי עוּתְרָא אִתְדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּרָעָה חוֹלָה, וְאִתְעֲנָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְדָא הוּא עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. We may also explain the verse as follows. When a young man who lives at ease in his father’s house begins to make all sorts of complaints and demands, saying, “I want this, and I do not want that”, he attaches himself to that “sore evil”, and he will be punished both in this world and in the world to come. Concerning such a case, King Solomon said: “There is a sore evil… riches kept for the owners thereof to their hurt.”

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לוֹן עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין, אַסְחַר לוֹן בַּעֲנָנִי יְקָרָא, שְׁכִינְתֵּיהּ נָטִיל קָמַיְיהוּ, נָחַת לוֹן מָנָא לְמֵיכַל, אַפִּיק לוֹן מַיָּיא מְתוּקִין, וְאִינּוּן הֲווֹ אַזְלִין עִמֵּיהּ בְּתַסְקוּפִין. מִיַּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Such was the case of the Israelites: the Holy One, blessed be He, carried them on eagles’ wings, encircled them with the clouds of glory, made the Shekinah go before them, gave them manna to eat, and sweet water to drink, and yet they complained! Hence, “and Amalek came”.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא, מִגִּזְרַת דִּינָא קַשְׁיָא, קָא אַתְיָא קְרָבָא דָּא. וּקְרָבָא דָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, דְּמִתְקַשְּׁרִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. כִּבְיָכוֹל, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַכָּאִין לְתַתָּא, אִתְגַּבָּר חֵילָא דִּילִי עַל כֹּלָּא. וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְגַּבַּר חֵילָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. R. Simeon said: ‘There is a deep allusion in the name “Rephidim”. This war emanated from the attribute of Severe Judgement and it was a war above and a war below. The Holy One, as it were, said: “when Israel is worthy below My power prevails in the universe; but when Israel is found to be unworthy she weakens My power above, and the power of severe judgement predominates in the world.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, אָתָא לְקַטְרְגָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. בִּרְפִידִים: בְּרָפוּי יָדַיִם, דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמַר ר' יְהוּדָה, תְּרֵי זִמְנֵי אַגָּח קְרָבָא עֲמָלֵק בְּיִשְׂרָאֵל, חַד הָכָא. וְחַד דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:מ״ה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקֵי וְהַכְּנַעֲנִי וְגוֹ'. So here, “Amalek came and fought with Israel in Rephidim”, because the Israelites were “weak” (raphe) in the study of the Torah, as we have explained on another occasion.’

(שמות י״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד. אֶלָּא מֹשֶׁה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִסְתַּכַּל וְיָדַע עִקָרָא דְּמִלָּה. אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא. AND MOSES SAID UNTO JOSHUA, CHOOSE US OUT MEN, AND GO OUT, FIGHT WITH AMALEK. Why did Moses abstain from fighting the first battle which God Himself commanded? Because he was able to divine the true meaning of his Master’s command. Hence he said: “I will prepare myself for the war above, and thou, Joshua, prepare thyself for the war below.”

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ סָלִיק מֹשֶׁה גַּרְמֵיהּ מִקְּרָבָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין לְאִזְדָּרְזָא בִּקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְיִתְנְצַח עַל יְדוֹי. This is the meaning of the words :”When Moses lifted up his hand, Israel prevailed” (Ibid. 5, 11), namely Israel above. Therefore Moses did not participate in the war on earth, so that he might throw himself with greater zeal into the war in Heaven, and thus promote victory on earth.

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָהּ הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתְּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. Said R. Simeon: ‘Let us not think lightly of this war with Amalek. Verily, from the creation of the world until then, and since then till the coming of the Messiah, there has been and will be no war like that, nor can even the war of Gog and Magog be compared with it; and this not because of the mighty armies taking part in it, but because it was launched against all the attributes of the Holy One, blessed be He.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַאי לִיהוֹשֻׁעַ, וְלָא לְאָחֳרָא, וְהָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַבְיָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, וְכַמָּה הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין מִנֵּיהּ. אֶלָּא מֹשֶׁה בְּחָכְמְתָא אִסְתָּכַּל וְיָדַע. מַאי חָמָא. חָמָא לסמאל דְּהֲוָה נָחִית מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק לְתַתָּא. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי קְרָבָא הָכָא תַּקִּיפָא אִתְחָזִיִ. AND MOSES SAID TO JOSHUA. Why to him, who was then but a “youth” (Ex. 33, 11)? Were there in Israel no greater warriors than Joshua? The reason was that Moses in his wisdom was aware that it was not going to be merely a battle against flesh and blood, but against Samael, who was coming down to assist Amalek.

יְהוֹשֻׁעַ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתְּכַח. אִי תֵּימָא דִּבְשְׁכִינְתָּא אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא זִמְנָא לָאו הָכִי, דְּהָא בְּמֹשֶׁה אִתְנְסִיבַת וְאִתְאַחֲדַת, אִשְׁתְּכַח יְהוֹשֻׁעַ דְּאִתְאַחֲד לְתַתָּא מִינָּהּ. וּבַמֶּה. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא אֲתָר, דְּאִתְקְרֵי נַעַ"ר. Now Joshua, “the youth”, had reached at that time a high degree of spiritual perception, not, indeed, as high as Moses, who was united with the Shekinah, but his soul was, in fact, attached to the supernal region called “Youth” (=Metatron).

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ, מִזְבַּח לְכַפְּרָא עָלַיְיהוּ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ. שְׁמוֹ דְּמַאן. אָמַר רִבִּי חִיָּיא שְׁמֵיהּ דְּמַדְבְּחָא הַהוּא. יְיָ' נִסִּי: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וְשָׁם נִסָּהוּ. וְכֹלָּא מִלָּה חַד, עַל דְּאִתְפְּרָעוּ יִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלְיָיא הַהוּא אָת קַיָּימָא, רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, דְּכֵיוָן דְּאִתְגְּזַר בְּרֵיהּ דְּבַר נָשׁ, וְאִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא קַיָּימָא. הַהוּא אִקְרֵי מִזְבֵּחַ לְכַפְּרָא עָלֵיהּ. וּמַה שְׁמֵיהּ. יְיָ' נִסִּי. R. Jose said: ‘The altar was intended to bring atonement and forgiveness to them. “He called the name”, namely the name of the altar, “TETRAGRAMMATON NISSI”, just as Jacob called the altar which he built El Elohe Yisroel, “the God, the God of Israel” (Gen. 33, 20).’ He meant to indicate that the miracle was wrought for them because they had been properly circumcised, so that the sign of the Covenant was visibly imprinted upon them. Hence we learn that when a father performs the act of circumcision on his son, revealing the impress of the sign of the holy Covenant, the sacrificial act is, as it were, an altar of propitiation.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיהו ל״ב:כ׳) (ו' ע"א) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר. אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, תַּמָּן תָּנִינָן, כַּמָּה מַיִם וְכַמָּה מַיִם מִשְׁתַּכְּחִין. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּלֵית זַרְעָא לְהוּ, אֶלָּא עַל הַמַּיִם, דִּכְתִּיב וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם, אִינּוּן דַּהֲווֹ תְּחוֹת עַנְפֵי אִילָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. R. Jose quoted in connection with this the following verse: Blessed are ye that sow beside att waters, that sendforth thither the feet of the ox and the ass (Isa. 32, 20). ‘Water’, he said, ‘has many symbolic meanings: there are many kinds of water. Blessed are the Israelites who “sow beside the water”-the water which is under the branches of the Holy One’s Tree.

דְּתַנְיָא, אִילָנָא אִית לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהוּא אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיפָא, וּבֵיהּ אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא לְכֹלָּא. וְהוּא אִתְּחַם בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, בְּמַתְקְלָא, וְאִתְתַּקַּף בְּאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא. וְע' עַנְפִּין אֲחִידָן בֵּיהּ וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחֵי בְּגוּפָא דְּהַהוּא אִילָנָא. וְאִינּוּן שִׁבְעִין עַנְפִּין סַחֲרָנָא דִּלְהוֹן. This Tree is encompassed by twelve frontiers and adjoins all four sides of the world, and has seventy branches, and Israel is in the “body” of the Tree, and the seventy branches encompass her.

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ אֵלִימָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינוֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִתְּמַר בְּכַמָּה אֲתָר. מַאי וְיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. אֶלָּא בְּהַהוּא זִמְנָא, שָׁלִיטוּ עַל אִינּוּן מַיָּא, דְּאִינּוּן תְּחוֹת עַנְפִּין דְּאִילָנָא, דְּאִקְרוּן (תהילים קכ״ד:ה׳) הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. וְעַל דָּא אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם. This is symbolized by the “twelve wells of water and the threescore and ten palm trees”, as we have often explained. But what do the words “and they encamped there by the water” signify? This. At that time the Israelites had control over the waters which are under the branches of that Tree, those which are called “the insolent waters,’ (Ps. 124, 5). And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters”.

מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר, אִינּוּן תְּרֵין כִּתְרֵי שְׂמָאלָא, דַּאֲחִידָן בְּהוּ עַמִּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, דְּאִקְרוּן שׁוֹר וַחֲמוֹר. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית לכ) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר. בְּגִין דְּלָבָן חַכִּים הֲוָה בַּחֲרָשִׁין וּבְאִינּוּן כִּתְרִין תַּתָּאִין, וּבְאִינּוּן בָּעָא לְאוֹבָדָא לְיַעֲקֹב, כְּמָה דִּכְתִּיב, (דברים כ״ו:ה׳) אַרָמִי אוֹבֵד אָבִי, וְהָא אִתְּמַר. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל זַכָּאִין, מְשַׁלְּחֵי לְהוּ, וְלָא יַכְלֵי לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר דְּלָא שַׁלְטֵי בְּהוּ. And this is the meaning of the words, “blessed are ye that sow beside all waters, that send forth thither the feet of the ox and the ass”, namely, the two “Crowns of the Left”, to which are attached the pagan nations who are called “ox and ass”. When the Israelites are worthy, then they dismiss these evil powers, and they have no dominion over them.’

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כַּד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, לָא יַכְלֵי בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיקָם בְּהוּ, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ״ב:י׳) לא תַחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּיו. יַחְדָּיו דַּיְיקָא. וְתָנֵינָן, לָא יָהִיב אִינִישׁ דּוּכְתָּא לְזִינִין בִּישִׁין, דְּהָא בְּעוֹבָדָא דְּבַּר נָשׁ (לתתא), אִתְּעַר מַה דְּלָא אִצְטְרִיךְ. וְכַד מִזְדַּוְּוגֵי כַּחֲדָא, (לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק) מִתְּקִיפוּתָא דִּלְהוֹן דְּאִקְרֵי כֶּלֶב, וְדָא חֲצִיפָא מִכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות י״א:ז׳) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא יֶחרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ. (נ"א מתקיפותא דלהון אפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו) אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן אֲמַרְתּוּן, הֲיֵשׁ יְיָ' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לַכֶּלֶב. מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Said R. Abba: ‘When the two (i.e. the ox and the ass) are united, the inhabitants of the world cannot stand up against them. For this reason it is prohibited to “plough with an ox and an ass together” (Deut. 22, 10). From them, when united, emanates the power, called “dog”, which is more insolent than all of them. Said the Holy One, blessed be He: “Ye said, ‘is the Lord in our midst or not?’ Behold, I will deliver you to the dog!”, and straightway came Amalek.’

ר' יְהוּדָה אָמַר, (במדבר כ״ד:כ׳) רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. וְכִי רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וַהֲלֹא כַּמָּה לִישָׁנִין וְעַמִּין וְאוּמִין הֲווֹ בְּעָלְמָא, עַד לָא אָתָא עֲמָלֵק. R. Judah said: ‘It is written, “Amalek is the first of the nations; but his latter end shall be that he perish for ever” (Num. 24, 20). Was, then, Amalek the first of the nations? Were there not many tribes, nations, and peoples in the world before Amalek came?

אֶלָּא, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, דְּחִילוּ וְאֵימָתָא נָפְלָה עַל כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא מִיִּשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות ט״ו:י״ד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יוֹשְבֵי פְּלָשֶׁת. וְלָא הֲווֹ עַמָּא דְּלָא הֲוָה דָּחִיל מִגְּבוּרָאן עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וַעֲמָלֵק לָא הֲוָה דָּחִיל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְלֹא יָרֵא אֱלהִים. לָא דָּחִיל לְמִקְרַב לְגַבָּךְ. וְעַל דָּא רֵאשִׁית גּוֹיִם. But the meaning is that Amalek was the first nation who feared not to proclaim war against Israel, as it says, “and he feared not God” (Deut. 24, 18); whilst the other nations were filled with fear and trembling before Israel at the time of the Exodus, as it says: “The peoples heard and were afraid; trembling took hold of the inhabitants of Pelesheth” (Ex. 15, 14); in fact, apart from Amalek there was no nation that was not awestruck before the mighty works of the Holy One, blessed be He.

(עמלק הוי קדמאה) דְּאָתוּ לְאַגָּחָא קְרָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עֲמָלֵק הֲוָה. וּבְגִינֵי כַּךְ וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד, דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וּכְתִיב, (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד. עֲדֵי אָבְדוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא עַד דְּיֵיתֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיֹאבַד לֵיהּ, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה) דִּכְתִּיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה וְגוֹ'. אָמַר ר' אֶלְעָזָר, תָּא חֲזֵי, אַף עַל גַּב דְּהַצּוּר תָמִים פָּעֳלוֹ, וְעָבִיד עִמְּהוֹן חֶסֶד לְאַפָּקָא לוֹן מַיָּא, לָא שָׁבַק דִּידֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Therefore “his latter end shall be that he perish for ever”.’ Said R. Eleazar: ‘Observe that although the “Rock ” (i.e. Geburah, Severity) dealt graciously with them in supplying them with water, yet it did not cease to perform its natural function, so that “Amalek came”.’

ר' אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ה׳:י״ב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כַּמָּה בְּנֵי נָשָׁא אֲטִימִין לִבָּא, בְּגִין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, וְכִי יֵשׁ רָעָה דְּהִיא חוֹלָה, וְיֵשׁ רָעָה דְּלָאו הִיא חוֹלָה. אֶלָּא וַדַּאי יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, דְּתָנֵינָן, מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, נַפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִּינִי נִימּוּסִין, דְּבַקְעָן בַּאֲוִירָא. R. Abba discoursed on the verse: There is a sore evil which I have seen under the sun, namely, riches kept for the owners thereof to their hurt” (Eccl. 5, 13). ‘ “There is a sore evil.” Are there then two kinds of evil, one that is sore, and another that is not sore? Yes, indeed! There is a particularly sore evil, for we have a tradition that from the Side of the Left emanate many emissaries of punishment who go down to the hollow of the great Sea,

וְכַד בַּעְיָין לְמֵיפַק, אַזְלִין וְאִשְׁתַּאֲבִין בְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּה, לְבָתַר נָפְקִין וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וּבְקָעִין אֲוִירִין, וְשָׁאטִין בְּעָלְמָא, וּמִתְקָרְבִין לְגַבַּיְיהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא, וְכָל חַד אִקְרֵי רָעָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים צ״א:י׳) לא תְאוּנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה. מַאי לא תְאוּנֶּה. בְּגִין דְּאַתְיָא בְּתַסְקוּפָא עַל בְּנִי נָשָׁא. and then emerge in a body and, cleaving the air, advance upon the sons of men. Each one of them is called “evil”, and it is to this that the words “there shall no evil befall thee” (Ps. 90, 10) refer.

חוֹלָה אֲמַאי הִיא חוֹלָה. כַּד שַׁרְיָא הַאי עַל בְּנֵי נָשָׁא, עָבִיד לוֹן קַמְצָנִין מִמָּמוֹנֵיהוֹן, אַתְיָין גַּבָּאי צְדָקָה גַּבֵּיהּ, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֹא תִּיפּוּק מִדִּידָךְ. אַתְיָין מִסְכְּנֵי, הִיא מָחָאת בִּידֵיהּ. אָתֵי הוּא לְמֵיכַל מִמָּמוֹנֵיהּ, מָחָאת בִּידֵיהּ, בְּגִין לְנַטְרָא לֵיהּ לְאָחֳרָא. וּמִן יוֹמָא דְּשַׁרְיָא עָלֵיהּ דְּבַר נָשׁ, הִיא חוֹלָה, כְּהַאי שָׁכִיב מֵרַע דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵּי. וְעַל דָּא הִיא רָעָה חוֹלָה. When a certain one of these “evils” befalls a man, it makes him miserly with his money, so that when a collector for charity or a poor man comes to him it strikes his hand saylng, “do not impoverish yourself’. It will not even let him buy food for himself. In fact, from the moment that that “evil” comes upon the man, he is “sore” like a sick man who can neither eat nor drink.

וּשְׁלמֹה מַלְכָּא צָוַוח בְּחָכְמְתָא וְאָמַר, (קהלת ו׳:ב׳) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ'. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, כְּתִיב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ', מַאי וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ. אִי הָכִי, לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הוּא דְּבַּר נָשׁ. King Solomon proclaimed in his wisdom: “There is an evil which I have seen under the sun… A man to whom God hath given riches, wealth, and honour, so that he wanteth nothing for his soul of all that he desireth, yet God giveth him no power to eat thereof, but a stranger eateth it” (Eccl. 6, 1-2). On the surface, the end of this verse would appear to contradict the beginning: if God has given him riches, etc., how can we say that he has no power over it?

אֶלָּא, אִי כְּתִיב וְלֹא יַעַזְבֶנוּ הָאֱלהִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ, הֲוֵינָא אָמַר הָכִי. אֶלָּא וְלא יַשְׁלִיטֶנּוּ, דִּבְגִין דְּהוּא הֵימְנֵיהּ לְהַהִיא רָעָה, וְאָחִיד בָּהּ. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שַׁלְטֵיהּ עָלֵיהּ, לְאִתְבָּרָאָה תְּחוֹתֵיהּ, עַל דְּהוּא אִתְרְעֵי בָּהּ, וְאָחִיד בָּהּ. The meaning, however, is that he has no power over that “evil” to which he clings and entrusts himself, and therefore he is like a sick man who does not eat,

וְכָל אָרְחוֹי כִּשְׁכִיב מֵרַע, דְּלָא אָכִיל וְלָא שְׁתֵי, וְלָא קָרִיב לְמָמוֹנֵיהּ, וְלָא אַפִּיק מִינֵּיהּ, וְנָטִיר לֵיהּ עַד דְּהוּא יִפּוּק מֵעָלְמָא, וְיֵיתֵי אַחֲרָא, וְיִטּוֹל לֵיהּ, דְּהוּא בְּעָלָיו. nor drink, and he keeps his money tight until he leaves this world and another man comes and takes possession of it, and becomes its master.’

דָּבָר אַחֵר יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, הַאי מַאן דְּיָתִיב בְּחוּלָקָא טָבָא, בְּבֵית אֲבוֹי, וְהוּא אָזִיל לָקֳבֵל אֲבוֹי, בְּתַסְקוּפֵי מִלִּין, הָא אִתְדְּבַק בְּהַהוּא רָעָה חוֹלָה, כְּבַר נָשׁ שָׁכִיב מֵרַע דְּכָל אָרְחוֹי בְּתַסְקוּפָא, דָּא בְּעֵינָא, וְדָא לָא בְּעֵינָא, וּבְגִין הַאי עוּתְרָא אִתְדָּבַּק בַּר נָשׁ בְּרָעָה חוֹלָה, וְאִתְעֲנָשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְדָא הוּא עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. We may also explain the verse as follows. When a young man who lives at ease in his father’s house begins to make all sorts of complaints and demands, saying, “I want this, and I do not want that”, he attaches himself to that “sore evil”, and he will be punished both in this world and in the world to come. Concerning such a case, King Solomon said: “There is a sore evil… riches kept for the owners thereof to their hurt.”

כַּךָ יִשְׂרָאֵל, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לוֹן עַל גַּדְפֵּי נִשְׁרִין, אַסְחַר לוֹן בַּעֲנָנִי יְקָרָא, שְׁכִינְתֵּיהּ נָטִיל קָמַיְיהוּ, נָחַת לוֹן מָנָא לְמֵיכַל, אַפִּיק לוֹן מַיָּיא מְתוּקִין, וְאִינּוּן הֲווֹ אַזְלִין עִמֵּיהּ בְּתַסְקוּפִין. מִיַּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק. Such was the case of the Israelites: the Holy One, blessed be He, carried them on eagles’ wings, encircled them with the clouds of glory, made the Shekinah go before them, gave them manna to eat, and sweet water to drink, and yet they complained! Hence, “and Amalek came”.

(שמות י״ז:ח׳) וַיָּבֹא עֲמָלֵק, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, רָזָא דְּחָכְמְתָא הָכָא, מִגִּזְרַת דִּינָא קַשְׁיָא, קָא אַתְיָא קְרָבָא דָּא. וּקְרָבָא דָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְלֵית לָךְ מִלָּה בְּאוֹרַיְיתָא, דְּלָא אִית בָּהּ רָזִין עִלָּאִין דְּחָכְמְתָא, דְּמִתְקַשְּׁרִין בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. כִּבְיָכוֹל, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד יִשְׂרָאֵל אִינּוּן זַכָּאִין לְתַתָּא, אִתְגַּבָּר חֵילָא דִּילִי עַל כֹּלָּא. וְכַד לָא אִשְׁתְּכָחוּ זַכָּאִין, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין חֵילָא דִּלְעֵילָּא, וְאִתְגַּבַּר חֵילָא דְּדִינָא קַשְׁיָא. R. Simeon said: ‘There is a deep allusion in the name “Rephidim”. This war emanated from the attribute of Severe Judgement and it was a war above and a war below. The Holy One, as it were, said: “when Israel is worthy below My power prevails in the universe; but when Israel is found to be unworthy she weakens My power above, and the power of severe judgement predominates in the world.’

תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מַה כְּתִיב, וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, אָתָא לְקַטְרְגָא דִּינָא בְּרַחֲמֵי. דְּכֹלָּא אִשְׁתְּכַח לְעֵילָּא וְתַתָּא. בִּרְפִידִים: בְּרָפוּי יָדַיִם, דְּרָפוּ יְדֵיהוֹן מֵאוֹרַיְיתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמַר ר' יְהוּדָה, תְּרֵי זִמְנֵי אַגָּח קְרָבָא עֲמָלֵק בְּיִשְׂרָאֵל, חַד הָכָא. וְחַד דִּכְתִּיב, (במדבר י״ד:מ״ה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקֵי וְהַכְּנַעֲנִי וְגוֹ'. So here, “Amalek came and fought with Israel in Rephidim”, because the Israelites were “weak” (raphe) in the study of the Torah, as we have explained on another occasion.’

(שמות י״ז:ט׳) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. וְכִי מַה חָמָא מֹשֶׁה, דְּסָלִיק גַּרְמֵיהּ, מֵהַאי קְרָבָא קַדְמָאָה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּקִיד. אֶלָּא מֹשֶׁה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, דְּאִסְתַּכַּל וְיָדַע עִקָרָא דְּמִלָּה. אָמַר מֹשֶׁה, אֲנָא אַזְמִין גַּרְמִי לְהַהוּא קְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְאַנְתְּ יְהוֹשֻׁעַ זַמִּין גַּרְמָךְ לְקָרְבָא דִּלְתַתָּא. AND MOSES SAID UNTO JOSHUA, CHOOSE US OUT MEN, AND GO OUT, FIGHT WITH AMALEK. Why did Moses abstain from fighting the first battle which God Himself commanded? Because he was able to divine the true meaning of his Master’s command. Hence he said: “I will prepare myself for the war above, and thou, Joshua, prepare thyself for the war below.”

וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וּבְגִין כַּךְ סָלִיק מֹשֶׁה גַּרְמֵיהּ מִקְּרָבָא דִּלְתַתָּא, בְּגִין לְאִזְדָּרְזָא בִּקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וְיִתְנְצַח עַל יְדוֹי. This is the meaning of the words :”When Moses lifted up his hand, Israel prevailed” (Ibid. 5, 11), namely Israel above. Therefore Moses did not participate in the war on earth, so that he might throw himself with greater zeal into the war in Heaven, and thus promote victory on earth.

אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, וְכִי קַלָהּ הִיא בְּעֵינֶיךָ, קְרָבָא דָּא דַּעֲמָלֵק. תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד הַהוּא זִמְנָא, וּמֵהַהוּא זִמְנָא, עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמוֹי דְּגוֹג וּמָגוֹג, לָא יִשְׁתְּכַּח כְּוָותֵיהּ. לָאו בְּגִין חַיָּילִין תַּקִּיפִין וְסַגִּיאִין, אֶלָּא בְּגִין דִּבְכָל סִטְרִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. Said R. Simeon: ‘Let us not think lightly of this war with Amalek. Verily, from the creation of the world until then, and since then till the coming of the Messiah, there has been and will be no war like that, nor can even the war of Gog and Magog be compared with it; and this not because of the mighty armies taking part in it, but because it was launched against all the attributes of the Holy One, blessed be He.’

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַאי לִיהוֹשֻׁעַ, וְלָא לְאָחֳרָא, וְהָא בְּהַהוּא זִמְנָא רַבְיָא הֲוָה, דִּכְתִּיב, (שמות ל״ג:י״א) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, וְכַמָּה הֲווֹ בְּיִשְׂרָאֵל תַּקִּיפִין מִנֵּיהּ. אֶלָּא מֹשֶׁה בְּחָכְמְתָא אִסְתָּכַּל וְיָדַע. מַאי חָמָא. חָמָא לסמאל דְּהֲוָה נָחִית מִסִּטְרָא דִּלְעֵילָּא, לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק לְתַתָּא. אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי קְרָבָא הָכָא תַּקִּיפָא אִתְחָזִיִ. AND MOSES SAID TO JOSHUA. Why to him, who was then but a “youth” (Ex. 33, 11)? Were there in Israel no greater warriors than Joshua? The reason was that Moses in his wisdom was aware that it was not going to be merely a battle against flesh and blood, but against Samael, who was coming down to assist Amalek.

יְהוֹשֻׁעַ בְּהַהוּא זִמְנָא בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר אִשְׁתְּכַח. אִי תֵּימָא דִּבְשְׁכִינְתָּא אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא זִמְנָא לָאו הָכִי, דְּהָא בְּמֹשֶׁה אִתְנְסִיבַת וְאִתְאַחֲדַת, אִשְׁתְּכַח יְהוֹשֻׁעַ דְּאִתְאַחֲד לְתַתָּא מִינָּהּ. וּבַמֶּה. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן, בְּהַהוּא אֲתָר, דְּאִתְקְרֵי נַעַ"ר. Now Joshua, “the youth”, had reached at that time a high degree of spiritual perception, not, indeed, as high as Moses, who was united with the Shekinah, but his soul was, in fact, attached to the supernal region called “Youth” (=Metatron).

בְּגִין כַּךְ, כַּד חָמָא מֹשֶׁה, לסמאל, נָחִית לְסַיְּיעָא לַעֲמָלֵק, אָמַר מֹשֶׁה, וַדַּאי הַאי נַעַר יְקוּם לָקֳבְלֵיהּ, וְיִשְּׁלוֹט עָלֵיהּ, לְנַצְּחָא לֵיהּ. מִיַּד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, דִּילָךְ הַאי קְרָבָא דִּלְתַתָּא, וַאֲנָא אִזְדָּרֵז לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא. בָּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, זַכָּאִין בְּנֵי זַכָּאִין, דְּיִתְחֲזוּן לְמֵהַךְ עִמָּךְ. Now when Moses perceived that Samael was going to fight for Amalek, he thought: “this young man, Joshua, will surely stand against him and prevail”, and therefore he said unto him: “go and fight against Amalek! It is thy battle, the battle here below, and I will prepare myself for the battle above. Choose worthy men, righteous and the sons of the righteous, to accompany thee”.’

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשַׁעֲתָא דְּנָפִיק יְהוֹשֻׁעַ נַעַר. אִתְּעַר נַעַר דִּלְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן בְּכַמָּה תִּיקּוּנִין בְּכַמָּה זַיְינִין, דְּאַתְקִינַת לֵיהּ אִמֵיהּ, לִקְרָבָא דָּא, לְנַקְמָא נוּקְמָא דִּבְרִית. וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (ויקרא כ״ו:כ״ה) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. לְפִי חֶרֶב וַדַּאי, וְלָא לְפוּם רוּמְחִין וְזַיְינִין, אֶלָּא בַּחֶרֶב וַדַּאי הִיא, הַאי דְּאִקְרֵי חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. Said R. Simeon: ‘At the moment when Joshua, the “young man”, started out to fight Amalek, the “Young Man” above was stirred, and was equipped with weapons prepared by his “Mother” (the Shekinah) for the battle in order to “avenge the covenant” (cf. Lev. 26, 25) with the “sword” (Ex. 17, 13).

וּמֹשֶׁה אִתְתָּקַּן לִקְרָבָא דִּלְעֵילָּא, וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים: כְּבֵדִים מַמָּשׁ, יַקִּירִין, קַדִּישִׁין, לָא אִסְתַאְבָן לְעָלְמִין. יְקִרִין דְּאִתְחָזוּן לְאַגָּחָא בְּהוּ קְרָבָא דִּלְעֵילָּא. וַיִקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל שַׁרְיָין בְּצַעֲרָא, וִיהֵא עִמְּהוֹן בְּצַעֲרֵיהוֹן. Moses equipped himself for the war above. “His hands were heavy” (Ibid. 5, 12), that is to say, “weighty, honourable, holy hands”, that had never been defiled, hands worthy to wage the war above. AND THEY TOOK A STONE AND PUT IT UNDER HIM AND HE SAT THEREON: to participate in the distress of Israel.

וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה וְגוֹ', מַאי תָּמְכוּ בְיָדָיו. אֱמוּנָה. (אמונה, מהימנותא ודא) וְכִי עַל דְּאַהֲרֹן וְחוּר תְּמִיכוּ לִידוֹי, הֲווֹ יְדוֹי אֱמוּנָה. אֶלָּא, מֹשֶׁה כֹּלָּא בְּחָכְמְתָא עָבִיד מַה דְּעָבִיד. אַהֲרֹן וְחוּר, דָּא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְדָא מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, וְיָדוֹי בְּאֶמְצָעִיתָא, וְעַל דָּא וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, מְהֵימָנוּתָא. אַהֲרֹן בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, (חוקת קל"א ע"ב) וְחוּר בְּגִין דְּיִתְּעַר סִטְרָא דִּילֵיהּ, וַהֲווּ אֲחִידָן בִּידוֹי מִכָּאן וּמִכָּאן, דְּאִשְׁתַּכְחָא סִיוּעָא דִּלְעֵילָּא. AND AARON AND HUR STAYED UP HIS HANDS, THE ONE ON THE ONE SIDE, AND THE OTHER ON THE OTHER SIDE: AND HIS HANDS WERE STEADY (emunah, lit. faith). This cannot be taken in the literal sense; what it means is that Aaron represented his “side” (the attribute of Grace), Hur his “side” (the attribute of Strength), and Moses’ hands between the two represented Faith.

(שמות י״ז:י״א) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר יָרִים: דְּזָקִיף יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, וְאִתְכָּוַּון בִּפְרִישׁוּ דְּיָדוֹי. וְגָבַר יִשְׂרָאֵל: יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, בְּשַׁעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מִשְׁתַּכְּכִין מִצְּלוֹתָא, לָא יַכְלִין יְדֵי מֹשֶׁה לְמֵיקָם בִּזְקִיפוּ, וְגָבַר עֲמָלֵק. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא, אַף עַל גַּב דְּכַהֲנָא פָּרִישׂ יְדוֹי, בְּקָרְבְּנָא, לְתַקְּנָא גַּרְמֵיהּ בְּכֹלָּא, יִשְׂרָאֵל בַּעְיָין לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּצְלוֹתְהוֹן, עִמֵּיהּ. AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES HELD UP HIS HAND, ISRAEL PREVAILED, AND WHEN HE LET DOWN HIS HAND, AMALEK PREVAILED. “Hand ‘ here refers to the right hand, which he held up above the left, and so long as he did so, Israel, i.e. the Supernal Israel, prevailed; but when Israel below ceased praying Moses could not keep his hand up and “Amalek prevailed”. From which we derive the lesson that, although the priest spreads out his hands at the sacrifice to make his mediation complete, yet Israel must co-operate with him in prayer.

(שמות י״ז:י״ד) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בְּסֵפֶר וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, וַיַּחֲלוֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיַּחֲלשׁ, וַיַּהֲרוֹג מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא, וַיַּחֲלשׁ, כְּמָה דְּאִתְּמַר, (ישעיהו י״ד:י״ב) חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ, וְהַהוּא חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית קָטִיל לוֹן, דִּכְתִּיב לְפִי חָרֶב כְּמָה דְּאִתְּמַר. AND THE LORD SAID UNTO MOSES, WRITE THIS FOR A MEMORIAL IN THE BOOK, ETC. Note that in the previous verse it says, “And Joshua disabled (vayahlosh) Amalek and his people with the edge of the sword.” Why is the word ” disabled” used here instead of “slew”? Because the word halash has also another meaning, namely, “to cast lots” (cf. Isa. 14, 2). Joshua did indeed first cast lots,¹i.e. as to which of the multitude of nations that Amalek brought with him (vide infra) should first be put to the sword. and then the sword, executing the vengenace of the covenant, slew them.

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן, זֹאת דַּיְקָא. וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, דְּהָא הוּא זָמִין לְקָטְלָא מַלְכִין אַחֲרָנִין. כִּי מָחֹה אֶמְחֶה. מָחֹה: לְעֵילָּא. אֶמְחֶה: לְתַתָּא. זֵכֶר, דּוּכְרָנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא. WRITE THIS FOR A MEMORIAL: “this” in the first place, AND REHEARSE IT IN THE EARS OF JOSHUA, namely, that he is destined to slay other kings. FOR I WILL UTTERLY BLOT OUT (lit. for blotting out I will blot out); that is, both their celestial forces and their power here below: similarly THE REMEMBRANCE of them on high as well as below.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב כִּי מָחֹה אֶמְחֶה, וּכְתִיב (דברים כ״ה:י״ט) תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. אֶלָּא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַתּוּן מָחוּן דּוּכְרָנֵיהּ לְתַתָּא, וַאֲנָא אֶמְחֶה דּוּכְרָנֵיהּ לְעֵילָּא. Said R. Isaac: ‘Here it is written: “For I will utterly blot out”, whereas in another passage it says, “Thou shalt blot out the remembrance of Amalek” (Deut. 25, 19). The Holy One, blessed be He, said in effect: “Ye shall blot out his remembrance on earth, and I will blot out his remembrance on high”.’

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, עֲמָלֵק עַמִּין אַחֲרָנִין אַייתִין עִמֵּיהּ, וְכֻלְּהוּ דְּחִילוּ לְקָרְבָא בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר אִיהוּ. וּבְגִין כַּךְ, יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה חוֹלֵשׁ עָלַיְיהוּ. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ, דְּתָבַר חֵילָא דִּלְהוֹן מִלְּעֵילָּא. R. Jose said: ‘Amalek brought with him other peoples, but all the rest were afraid to commence war against Israel. Hence Joshua cast lots which of them to slay.’ AND MOSES BUILT AN ALTAR AND CALLED THE NAME OF IT TETRAGRAMMATON NISSI (the Lord is my sign).